קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 716
  • עיניו הירוקות הישירו אליו מבט בביטחון גלוי, בזיק מהבהב שלוחש "אין לי מה להסתיר".

    המקלעת התפוחה - צהובה השיבה ברק מסנוור בחומר משוח, הפנים שעדיין הבזקי ילדות נכרו בהם, משולבים בקמטים חרוצים של התבגרות בטרם עת, השוו למלך הארץ מראה מיתולוגי מלא הוד, רק הקרובים אליו ביותר ידעו לזהות את השן השבורה, המסתתרת בחיוך הלאה שמבזיק המלך למציירי הדיוקנים, סמל לשבי הקווארי, סמל לשבי כוזר.

    סבר פניו של אייל נותר רציני, גם אל מול מבטו הנחוש של המלך, לא שעות האימונים גרמו לו לשלוט ברעד שברגליו, לא ימים אפורים של אימון עד סף היכולת, אלא תנאי השבי מהם שבע, שהביאו אותו לקצה, לנקודת האלמוות בה שום חלום רע כבר אינו מאיים עליו, וזה בדיוק מה שהבעית את איסתרק, המבט הנחוש ההוא.

    "אף אחד לא יבין איך הגעתי לפה" אייל מסתיר חיוך, לא, הוא לא מסתיר, הכול מחושב, הוא ר ו צ ה שיחשבו שהוא מסתיר, ותנועותיו העדינות, השונות כל כך משכיר החרב שהצטייר בעיניו של איסתרק גורמות לו להיאנח קלות, ולכתוש בידיו עלה מאגנט כמוש שפנרס הגניב לו בהסתר, כדי לפוגג את המתח הרב שתלוי בעולו.

    "אנשים חושבים שאני תככן" איסתרק לא מחייך, רק בולע את רוקו, הכאב ניכר בכל תיו בפניו העמוקות, "אנשים חושבים שאני תאב שלטון, ופרשת יוזבד העמיקה את המסקנה העצובה הזאת" אם לא היה אייל – אייל – הוא היה נותן לדמעות להגיע לקצה עיניו, מול הילד המבוגר שמולו.

    "זמרים נודדים מכתירים אותי כ'דיאלידיאן השני' במקרה הטוב, או כ'מלך המונדרים' במקרה הפחות טוב, ולפני כל גדוד הוסטרס, וצוות המשרתים שסובב אותי - אני צריך מישהו שיאמין בי, באמת שקיימת מתחת למגן הזהב וסמל לוחות הברית, לאדם שבי".

    הוא לא יודע למה, אלי חלף מולו, הוא היה צריך להכיר את איסתרק, מפגש המצפון שביניהם היה יכול להיות גולת כותרתה של אתיל, אבל איש הפלדה אינו שוקע בהרהורים לשווא, מי שעמד מול נשיא ארצות הברית ובז לו בליבו, מי שניצח את האחווה ופורר אותה בעקיפין, יכול גם מול הדיאלידאנים, ובעיקר מול קולות הזמר שלהם, שמבתרים את הארמון, את הלבבות.

    שילה דהר לידו על סוס מוזהב, חוגלת רקמה בחצר המוריקה ביחד עם אונמר, ורק שתי הגברים ידעו, כי חזית חדשה מתחילה עכשיו, שונה מכל הזמנים.
    סיפור קצר בהשראת תקופת ה"סליחות"...
    אשמח לביקורת מכל סוג שהוא!



    אני חופן בזרועי חול תחוח, מעיף הכי רחוק שאפשר. רגלי טובלות בקו החוף, אכולות מי ים מלוחים.

    כמוני. טובל בטוב, אכול מבפנים.

    אני גדול. אני חזק. על הקיר אצלי בבית שורת תעודות מרשימה.

    אי פעם, במקום בו הזיכרונות שלי מתחילים להיווצר, הבטחתי לעצמי להיות מאבטח. האקדח המקצועי שלי מאשר את התפקיד.

    אני ממשש את החגורה. אצבעותיי עוברות על החריצים שאני מכיר מתוך שינה, מלטפות כל בליטה ושקע.

    ה-M18 שלי. ידיד אהוב ונאמן.

    אני שונא אנשים שמדברים הרבה. שונא אנשים שמפרים את המילה שלהם, ושונא אנשים שרואים רק את עצמם. בוא נגדיר את זה קצר יותר: אני שונא אנשים. נקודה.

    אני תכליתי, ממוקד, קולע תמיד למטרה. מפקדים אוהבים לקחת אותי איתם כשהם צריכים מאבטח. אני פחות.

    אוהב להיות ברשות עצמי. אבל אני לוקח הצעות עבודה, רק דואג שלא יהיו לפרק זמן ארוך מדי. בצבא, הייתי הצלף הטוב ביותר, זה ששולחים אותו למשימות חמות.

    אהבתי את זה. לקחת את האקדח ליד, לחדד מבט, וללכת קדימה. תמיד קדימה. לא להסתכל לצדדים, ולא לאחור.

    "רובוט אנושי." הגדיר אותי פעם מפקד היחידה. הוא התכוון להחמיא לי, אבל אני שמעתי גם את הכוונה שעמדה מאחורי המילים הללו.

    רובוט, עומר, שמעת? מכונה קטלנית ומדויקת. שמעתי, ובלעתי. כמו שהתרגלתי כבר לבלוע הכל.

    מתרומם, מנער את החול. גבר בן כמעט ארבעים. שקט, מופנם, קשוח. אני עוטה על פני את המבט הרגיל, סוקר בעין מיומנת את החוף השקט.

    מאבטח על חוף הים. כמה מטרים שמאלה ממני שוכנת מסעדת דגים וותיקה, בתוכה מתארח כעת הלקוח הנוכחי שלי. אזרח עכו.

    מימיני שוטפים הגלים את החומה העתיקה, מסרבים להיכנע. באופק כדור אש באמצע השמים.

    אני מרים את הראש, מתמכר לתחושת הצריבה המוכרת. אני איש של יום. לא אוהב לאבטח אנשים בלילה. בלילה אני נכנס מתחת לשמיכה, אוטם אוזניים, ומחליט לישון.

    זה לא עוזר לי, כמובן. כי את הקולות הפנימיים שלי שום דבר לא יוכל להשתיק, ואיתם אצטרך להתמודד, ככל הנראה, עד הקבר.

    כמו עכשיו.

    השמש חזקה, מעלה בעיניי דמעות. אני מוחה אותן ביד שזופה ושרירית. לא בוכה אף פעם. ביום הולדת השמיני שלי נקברו הדמעות יחד עם האמון בעולם, התמימות הנאיבית שהייתה בי, והיכולת להירדם כמו בן אדם.

    אני חוזר אחורה. ילד שחום, חיוך צחור שיניים פחות שן אחת, ואהבת אדם.



    "עומרי". זאת סבתא. עומרי מניח את הספר על הכורסא הנמוכה והולך למטבח. "בוא, נשמה. קח את החבילה הזאת איתך."

    החבילה. החיוך התמידי של עומרי מצטמצם לרגע. רוצה לבקש מסבתא לחכות, לפחות עד אחרי החוג שלי. היא יודעת כמה הוא מחכה לו כל השבוע.

    שותק. פעם אחת הספיקה לו. סבתא לא מקבלת אף פעם "לא" משום סוג שהוא.

    "אתה ילד טוב, עומרי." היא אומרת, ונאנחת. "אבל בכל זאת, פעם לא היינו מעזים להתנגד למישהו שמבוגר מאתנו."

    עומרי מושך בכתפו, ומחייך, חושף אגב כך את החור בו אמורה להיות שן חותכת. לוקח את החבילה, מושך את דלת העץ, וסוגר אותה אחריו בקפידה.

    שוב לא יגיע בזמן לחוג, ואלמוג יתפוס את המלחם החדש. כבר שבוע שעבר השיג אותו אלמוג בקצב, בגלל שהגיע מאוחר. הוא חייב לצמצם פערים.

    הוא בונה תיבה לסבתא. תיבת עץ שתכיל את אוסף המכתבים והבולים הענק שלה. הוא יודע. רואה את המכתבים שמגיעים באופן קבוע ונערמים אצלה במדף בחדר השינה.

    תכנן לה תיבה מרובעת, מעוטרת גילופים כמו שהיא אוהבת. לחלק העליון של התיבה יצמיד מנעול, וככה סבתא תהיה רגועה שאף אחד לא קורא את המכתבים שלה.

    עם המלחם הישן, כל דבר לוקח כפול זמן, וגם יוצא מדויק פחות.

    נו, איפה הוא, השליח הערבי? עומרי מעביר משקל מרגל לרגל בחוסר סבלנות, החבילה מתנדנדת בין ידיו.

    השמש מתחילה להעיק, ודי ברור לעומרי שהשליח מאחר הפעם יותר מהרגיל. הוא מניח את החבילה על הקרקע היבשה ומתיישב על הגדר הנמוכה שבקצה השכונה הקטנה שלהם.

    מגרד את החול האדום, ומחשבה מוזרה חולפת בו פתאום. מה יקרה אם יחזיר פעם אחת את החבילה הביתה? יספר לסבתא שהשליח לא הגיע הפעם. היא הרי לא יכולה לברר אם הוא צודק.

    מנער את ראשו. אם סבתא הייתה יודעת אילו רעיונות יש לו בראש, הייתה אומרת לו שאימא שלו בטח מתהפכת בקבר עכשיו.

    אבל אחרי שחולפות עשר דקות נוספות והשליח לא נראה באופק, הוא מתרומם, נוטל את החבילה, ומתחיל ללכת.

    הדרך למתנ"ס השכונתי קצרה, ועומרי גומא אותה בפסיעות גדולות וזריזות.

    כמו שחשב. אלמוג רכון על המלחם החדש, אוחז בידו את השלט שהוא יוצר בסבלנות כבר כמה שבועות.

    הוא מתקרב אליו, עוקב אחרי העבודה העדינה, ומשהו בו מתחיל לתסוס. נכון, הוא אוהב את סבתא ומכבד אותה. הוא גם יודע שכולם בשכונה מעריכים אותה ויראים ממנה.

    בכל זאת, אין זה הוגן שהשלט של אלמוג מעוטר יפה כל כך, בזמן שהתיבה שלו נראית כמו גרוטאה מקושקשת.

    עומרי קומץ אגרופים, ולפני שהוא מספיק לחשוב מה הוא רוצה לעשות – המלחם החדש אצלו, יוצר בדרך שריטה מכוערת על החלק הקדמי של השלט.

    לרגע אחד משתרר שקט קפוא בחדר העמוס. כל הילדים בחוג היו שותפים להשקעה של אלמוג בשלט שהוא מכין.

    "אתה---" אוצר המילים של אלמוג דל מדי בשביל להצליח להביע בו מה הוא חושב עכשיו על עומרי.

    "חסר שליטה עצמית." עוזר לו יגאל, הילד הכי גדול בקבוצה. "אתה פשוט מקנא באלמוג, שהשלט שלו יוצא יפה כל כך."

    "אני?" נוהם עומרי. "אני מקנא?"

    "אלא מי?" לועג לו יגאל. "תראה את הקופסא שלך, ערימת קרשים. מה תעשה עם זה בדיוק, הא?"

    עומרי מנפח את הלחיים שלו. סבתא תאהב את התיבה שלו. הוא יודע. אבל יגאל הזה...

    "אולי תביא את זה לאבא שלך?" מציע יגאל במתיקות. "בטח חסר לו שם חפצים, בביצוהר שלו."

    "אבא שלי?" קולו של עומרי מתרומם, וידיו נשלחות קדימה, מטלטלות את יגאל בכוח. "אתה לא יודע מה שאתה מדבר, ואתה לא תעיז לדבר עליו!"

    "זה אתה שלא יודע, פרחח." מטיל אותו יגאל חזרה, נמשיו בוהקים בהתרסה. "דוד שלי עובד שם, והוא מכיר את אבא שלך."

    "דוד שלך לא מבין מהחיים שלו." ציפורניו של עומרי נשלחות קדימה, יוצרות שריטה מדממת על לחיו של יגאל. "ואתה מדבר שטויות."

    "אני..." יגאל נאבק בידיו של עומרי. שכן כנגד כוחו וגובהו של יגאל ניצבים כרגע כעסו ועלבונו של עומרי, והכוחות שקולים.

    "אבא שלי נסע לחוצלארץ כשהייתי תינוק." נושף עומרי. "הוא בכלל לא בארץ."

    "אם אני אביא לך הוכחה, תאמין לי?" יגאל משחרר בזהירות את צווארונו הלפות בין ידיו של עומרי. "כן?"

    "כן." מאשר עומרי. "אבל לא תהיה לך."

    "יש לי כבר עכשיו." בשתי פסיעות ניגש יגאל אל השקית שעומרי הניח בפינת החדר כשהגיע. "מה זה, הא?"

    "זה של סבתא שלי!" מזנק עומרי. "אל תיגע!"

    אזכורה של סבתא שלו לא משפיע הפעם על יגאל, שמרים את השקית גבוה, מעל לגובה ידיו של עומרי, וקורע את העטיפה של החבילה.

    "שלום אברהם." הוא קורא בדרמטיות את המילים הכתובת על עטיפת החבילה. "אני מקווה שנצליח להעביר לך את החבילה גם הפעם, למרות ההחמרה בהגבלות שהטילו על הקבוצה שלכם. שמענו שקבוצת אסירים נענשה על ניסיון בריחה, מקווה שלא היית ביניהם. עומרי ואני מחכים לך, ואני מתפללת עליך כל יום--- מספיק?" יגאל מוריד את החבילה בארשת ביטחון.

    עומרי לא יודע מה התרחש אחר כך. הוא רק יודע שמצא את עצמו בסופו של יום בבית. עם פנס גדול מעל העין, חבורה כחולה על הלחי, ושריטה עמוקה על הלחי השנייה.

    מצבו של יגאל היה טוב עוד פחות.




    מאז, נקבר עומרי. תחתיו נולד עומר. חזק, קשוח, גבר.

    סבתא ניסתה לדבר אתו, הציעו לו לבקר את אביו. אבל הוא סירב. הניח את העבר מאחוריו והמשיך קדימה. תמיד קדימה.

    עכשיו כבר גם סבתא איננה. נשאר רק הוא, איש גדול לבד בעולם.

    הרוח נושאת אתה קולות מרחוק, ועומר מחדד את אוזניו. האופק ריק, השמים מוורידים לאיטם. מאחורי המסעדה נע העץ הגדול לאיטו. ימינה ושמאלה. ההיפך מכיוון הרוח.

    באינסטינקט, מניח עומר את ידו על ירכו, ממש את האקדח האישי שלו. הוא מתרומם על רגליו, צועד בהחלטיות לכיוון המסעדה.

    "אבו-קאסם?" ברגע בו מגיע עומר לפתח החצר, נפרצת דלת המסעדה בכוח, וקבוצת אנשים נבעטת החוצה. אבו קאסם, הלקוח שלו, איש עסקים אירופאי, ועוד אחד, חמוש.

    איש העסקים צולע. עושה רושם שקיבל טיפול מהבחור החמוש. אבו קאסם נגרר מאוים אחריהם. חוץ מהם, הסביבה נקייה.

    עומרי משתופף מאחורי העץ, מקלל בפעם המאה את שיער ראשו השחור כפחם. בין העלים הוא דורך את האקדח, מניח את האצבע על ההדק, ומכוון.

    יד בהירה תופסת אותו מאחור. מונעת ממנו ללחוץ. הוא לא צועק. בתנועה חלקה מעיף את היד שמאחוריו, ומסתובב.

    חייל, או איש צבא. פנים רחבות ושיער כתום. הוא תופס ביד שעצרה אותו, מעיף את האיש אל הרצפה.

    אבל הוא מיומן ממנו, בכל זאת איש צבא. הבא להורגך השכם להורגו, הוא יודע. אבל בכל זאת, היד שמכוונת עכשיו מולו, ידו של יהודי כמוהו, מעוררת בו רגשות כבויים.

    "שמע ישראל..." ממלמל עומרי, ועוצם את עיניו ביראה.

    ברגע שאחר כך הוא מרגיש את הבל נשימתו של האיש על פניו. פותח עיניים. "מה..." הוא שואל, מבולבל.

    "עומרי?" סנטרו של האיש נופל בהפתעה, כשהוא קולט את החור בפיו של המאבטח. "מה אתה עושה פה?"

    "אני מאבטח, יגאל." עונה עומר ביובש. "ואני כרגע בתפקיד."

    "מאבטח את מי?" עיניו הירוקות של יגאל פעורות כמו שני אגמים גדולים. "את אבו-קאסם?"

    "בדיוק." עומרי מאשר. "ואילו לא היית מפריע לי, היה יכול להיות טוב יותר."

    "תגיד לי, אתה נורמלי?" גם יגאל מאומן היטב. שכן, עוצמת הקול בה הוא משתמש עומדת בניגוד גמור למנגינה שלו. "אתה מאבטח מחבל?"

    "אבו-קאסם מחבל?" לרגע אחד נמסך קצת רגש בקולו של עומרי. "לא ידעתי." הוא משתתק. "בכל אופן, זה לא באמת משנה לי. אני עובד בשביל מי שמשלם לי."

    "אתה---" אומר יגאל. והמילים, והמנגינה, יוצרים אצל עומרי סדרת פיצוצים בראש.

    "אני בסך הכל למדתי לעשות בלי להרגיש." הוא מוציא את המילים מפיו במאמץ. "כדי שלא לקחת את החיים קשה מדי."

    "אתה השתנית." אומר יגאל לאט. "היית ילד טוב פעם, עם לב רגיש."

    "כן." אומר עומר, ועוצם את עיניו. "הייתי. פעם." הוא פותח חזרה את עיניו. "גם אתה היית פעם ילד שרוצה להגן על כל העולם, ורומס את כל מי שמפריע לך בדרך. היית, ונשארת."

    "אבל מה אתה משווה!" מוחה יגאל, נמשיו בוהקים בדיוק כמו פעם. "אתה מגן על מחבל, ואני מגן על יהודים."

    "כן." אומר עומר בשקט. "כנראה שאתה צודק."

    "חוץ מזה," קולו של יגאל מתחדד. "היינו ילדים."

    עומרי משפיל את עיניו. איך יסביר ליגאל, שהילד הזה עדיין חי ובועט אצלו בפנים?

    צעקה חנוקה עולה במרחק כמה מטרים מהם, ושניהם נדרכים. "החוליה ששלחנו." אומר יגאל בקצרה. "נראה שאבו-קאסם הצליח להזעיק עזרה. בכל זאת, עכו..."

    עומרי מרים מהרצפה את האקדח שלו, נושך שפתיים.

    "בוא." מדברן אותו יגאל. "אנחנו שניים. אם נצליח למשוך אלינו את האש, יהיה לבחורים שלנו סיכוי לברוח."

    למשוך אלינו את האש?

    ידיו של עומרי רועדות, מנסות לייצב בכוח את האקדח.

    היינו ילדים, אמר יגאל. הוא אפילו לא ביקש סליחה.

    אקדחו של יגאל מרעים לידו. אין לו זמן לחשוב.

    שלושים ושתיים שנה. לבד. והוא אפילו לא ביקש סליחה.

    כדור שני נורה לידו, צעקות משמאל.

    בדממה, דורך עומר את האקדח, נפרד מהילד שבראשו.

    יש שם בחורים. אחים שלך, יהודים. עומר, עומר---

    "הוא רובוט." אמר המפקד שלו. "מכונה מדויקת."

    כדור ראשון נורה החוצה, קולע. בשבילכם, יהודים כמוני, שרוצים לעשות טוב.
  • 608
  • שאון גלגל החמה נדם. שמיכת חושך עבה מכסה את הרחובות, הבתים והעצים. בריזה עדינה מתנגנת בין ענפים. האורות כבים, החנויות סגורות מזמן. זוהי שעתם של קרני הירח. אלו עיתותם של החלומות. ההשראה. הקליטה, העיבוד, הגדילה. הלבנה, נאמנה ונוצרת סוד רק חוזה מרחוק בתהליכים המגוונים שמתרחשים בפנימיותם, בתוך תוכם של בני האדם הנמים. בחוץ נודם העולם, ובפנים- הוא נצבע לעומק, תוסס , מסעיר, ומלא רוח חיים, כמו אדמה חתומה שבמעמקיה תוססים גזים ולהבות.

    אביגדור אהב ללמוד בלילה. אמנם תחילת הערב דרשה דחיפה ומאמץ, אבל אחרי שהצליח לגרום לזה לקרות -הוא טס. מוחו נפתח, ראשו הצטלל, אויר הלילה החריף פתח לו נתיבים והוא גמע ולגם, חוזר על סוגיות שלא נהרו לו מספיק במשך היום, בברען גבוה מתקדם וחוזר, שוקל ותר. נרכן שוב אל התוספות התמוה בסוגית טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו, ובעוד שבר מנגינה מוכרת מזדמר לו בפיו יודע הוא כי בעת שכזאת אשר חוט של חסד משוך עליו יאירו לו ר”י ור“ת סבר של הארת פנים. ’’אאאחחחח,‘‘ היה נאנח בגישמאק לפנות בוקר. “לילות כאלה גורמים לי להרגיש חי“. אשתו חיה הייתה מחייכת תוך כדי מריחת סנדוויצ‘ים, וארגון התיק לקראת עבודתה כמנהלת חשבונות. בצהריים תוודא שיישן היטב. היא היתה מאושרת בסיפוק שקרן מפניו.

    קומה מתחתם התגורר בגפו מני נחשוני. אדם מריר וקשה יום, שהחיים לא האירו לו פנים. תדיר היה עצבני זועף וקופצני. למחייתו עבד במחסני חנות מזון גדולה, מעביר את ימיו בסחיבה, גרירה וארגון מוצרים, בכל אשר פנה הותיר אחריו בדלי סגריות ותחושה מטרידה. אביגדור וחיה השלימו בלית ברירה עם שכנותו. ככה זה כשגרים בשכונה מתחרדת.

    גם אשבול בלום חשה פוריות יתר בלילה. אך דווקא מתוך שינה. כאמנית, ימים רבים בילתה נואשת אחר אמירה, צורת ביטוי או מבט יחודי שתוכל להביא לידי המחשה, אך לא תמיד מצאה את אשר אוותה נפשה. היא הייתה מתייאשת, עוזבת את המכחולים והשרטוטים ופונה לשינה, ואז דווקא מתוך מקום של נים ולא נים, עירות מטושטשת ושכל כבה, הרוח שבה התרוננה, עברה את גדותיה משוחררת מכבלי היגיון וסדר, ובריקוד חופשי ומסעיר ביצעה מיקוד מדוייק עבור היצירה התורנית. היא הייתה קמה מן המיטה, מטושטשת, מגששת בדחיפות אחר דף וכלי כתיבה ופורשת כמיטב יכולתה הישנונית את פירות התנומה. לילות כאלה הזינו אותה בצידה מספקת לימים מלאים שבאו בעקבותיהם ולקחו אותה עמם מלאת אושר.

    מול דירת הפנטאוז של האמנית בלום, הייתה דירתו הפשוטה של יבגני דובולסקי. דמי השכירות עבורה נגסו היטב במשכורתו כגנן. גבוה, רחב כתפיים וממהר תמיד. זה לא מנע בעדו לעצור בכניסה לבניין להוריד עלים כמושים משיח הגרניום ולהשקות בצינור את שורת עצי ההדר המעטרים את החצר הקידמית. דיירי הבניין נהנו ממעשי ידיו אך לא תמיד זכרו לעצור ולהודות לו.

    למני נחשוני נמאס. מזמן נמאס לו. החיים הדפוקים האלה לא הובילו אותו לשום מקום. בעבר, העבודה הקשה הרחיקה אותו מימים שרצה לשכוח, והדחיקה בקרבו זעקות תסכול וכאב מילדותו הרחוקה, כילד נחשל ויתום בשולי החברה בביה“ס התורני בו ביקר לסירוגין, בצילו הכהה של אביו שבעצמו היה שבור וכעוס תדיר, ואח“כ איך גלגלו אותו החיים אל אותה חבורת רחוב נצלנית שאיתרה בבחור המוזנח כמיהה לקשר וכבוד ועוללה בו כרצונה חסרת המצפון. כשהתנתק מהם לבסוף, החספוס והשחור היו חלק בלתי נפרד ממנו. הוא סבר שעבודה הגונה ועצמאות יקדמו אותו לחלק המאיר יותר של החיים, אך שבוע לשבוע, שנה לשנה, והוא עדיין סוחב ארגזי שימורים ומעלה חבילות של מוצרים, זורק מילה או שתיים לערבי ההוא או לסודני ששם, וחוץ מלהשחיר יותר את ראותיו ולהשמין מעט הוא אינו מתקדם בדבר. נמאס. הלוואי היתה לו איזו דרך לפרוץ קדימה איזה דבר שיהפוך אותו למוערך, יפתח לו שערי חברה, יפתח לו אפשרויות, אולי תעסוקה יותר מכובדת, לו היה לו רכב לדוגמא יכול היה ליסוע לכל מקום, לפגוש אנשים, לראות מרחבים... לא כל היום לסחוב, להרים, לצעוק, ולהניח. לחסוך - אין לו סבלנות, הוא צריך יותר כסף. הרבה כסף! עכשיו! כסף מהיר...
    ופתאום מחשבותיו חוזרות בלי רצונו אל אותם שנים במחיצת הנערים ההם... הם גם עשו דברים לא בסדר כ”כ... הוא לא יזם.. לא ידע אז ליזום דבר, רק השתתף כשהכריחו או פיתו אותו. אבל מה הוא חייב? החיים דפוקים לו כ”כ. מגיע לו פעם אחת משהו טוב, איזה זכיה, איזו הארה, ואם לא נותנים לו-אולי הוא יקח לבד. בסופר בכל קופה יש אין ספור שטרות, רק חלק אצלו- וכבר יהיה לו אושר.

    בקרני הירח יש עוצמה עדינה. או אולי העדינות היא העוצמה שלהם. הן לא בולטות וחד משמעותיות כמו חברותיהן קרני השמש. השמש היא דומיננטית וכשהיא נמצאת אין בכך ספק. הקרניים שהיא שולחת מאירות בבהירות, מחממות, מבריאות, מצמיחות את הצומח, מייבשות את האדמה והכביסה, יוצרות שיזוף או כתמי פיגמנטציה על עורות האנשים. והירח איננו כזה רוב האנשים אינם חשים בהבדל שבין ליל ירח לשאינו כזה. קרניו נוגהות בשקט, מפלסות דרך בחושך, מרפרפות חרישית על פני האנשים הנמים, מלאות תמיהה למעשי הערים בשעות אלו. השפעתם מסתורית, חמקמקה, מלאת קסם מעורפל, נוגע ולא נוגע. הירח תלוי לו ממעל, מעורסל היטב בחשכה ואת קרניו שולח בסוד. רק הים לא מסתיר את תנודותיו הגליות הפועמות עם הלבנה. הגאות והשפל, הכמיהה להתפשט וההתכנסות חזרה פנימה מלווה היטב בזהרורי האור ששופך עליו הסהר בנדיבות אחרי חצות.

    ’’אתם מבינים?‘‘ התרגש פרופסור יאנג קונו ‘’הסטייה בלוחות הטקטוניים אמנם תהיה מזערית אבל השפעתה תרחיק לכת אפילו על הירח, מכיוון שזאת תהיה רעידת אדמה עם אפקט עילי, בדיוק עם זריחת הירח על האיזור המשווני, ולכן קרני הירח יפגעו במרחק של כמה מטרים מהמקום בו פגעו קודם הרעידה, בישראל למשל הרעידה הזעירה הזו תתרחש ממש אחרי חצות, זה לא קרה כבר למעלה משלושת אלפים שנה!!‘‘ הפרופסור האומלל באוניברסיטת שאנחי ניסה להלהיב את תלמידיו אך אלו השיבו לו במבט מזוגג, בארשת מאוכזבת החל לאסוף את ספריו, סטודנטית רחמנית אחת ניסתה להביע עניין, ‘’מה תהיינה ההשלכות לאירוע הזה, פרופסור?“ “מי יודע“?! גרד הלה בפדחתו “מי יודע...

    ויהי בחצי הלילה...

    אשבול פיהקה, באמת כבר מאוחר. גם לא יזיק לשכבה הטריה- גלזורת ביצה אדומה- להתייבש היטב בלילה. העבירה את המכחולים לצנצנת טרפנטין נקיה הת-מ-תחה, עוד מבט אחרון בוחן ומסופק אל הכן הפתוח והיא מתקפלת לשינה. לילות כאלה בהם נוכחים כבר סיפוק, חדוות יצירה עם כמיהה תמידית לעוד-- הם טובים במיוחד. אולי יתעורר בה רעיון ליצירה עבור התערוכה השנתית. עם ליטוף עדין מקרן ירח רחוקה שהסתננה מבעד לסורגים המסוגננים עצמה עיניה.
    שורות של מספרים. טורים טורים הכנסות. הוצאות. פערים ערימה של קבלות לפי תאריכים. תלושי משכורת-את זה היא פחות מכירה. בעצם כן! היתה תקופה שלימדה אומנות לפני שעזבה לטובת מה שמשך באמת את ליבה. ופתאום אשבול מתמלאת תשוקה לארגן את כל ערימות המסמכים המוזנחים שלה. כמה טוב יהיה, לחש לה החלום, כשהכל יהיה מאורגן ומסודר ברור ונהיר מתויק וחוקי. ’

    ’הכל בסדר?‘‘ חיה מפנה מבט אל בעלה. הוא נראה טרוד ‘’היה לי איזה חלום משונה‘‘ הוא מעווה את פניו ‘’באמת?‘‘ היא מסתקרנת ותוך כדי התארגנות בוקרית נמרצת, סנדויצים, הלבשות וכל השאר היא ממשיכה להתעניין, ‘’מה חלמת?‘‘ הוא נע באיטיות מה בבקרים., ציפור לילה שכמותו. ‘‘הייתי כנראה איזה מומחה בוטניקה. עלה לי רעיון מדהים, איך לעצב אדניות גדולות מלאות פרחים צבעוניים, בחלום אפילו ידעתי את שמם, הם היו יפים, את זה אני זוכר, ממש חיים כאלה, ואהבתי אותם...‘‘
    ‘’טו--ב‘‘ היא צוחקת ‘’לא חלום רע‘‘ והיא מתעופפת לה להסעה. אבל בצהריים, כשהוא חוזר עם זר ורוד סמוק בעל גבעולים ארוכים היא צוחקת יותר. ‘’ממש התחברת לפרחים!‘‘ ‘’תראי מה זה‘‘
    ‘’טוב שאני לא לקחתי את החלומות שלי ברצינות כמוך!‘‘ סימני שאלה הצטיירו מעל לזקנו אבל דוידי רצה כבר מרק הוא מושך לה בשמלה. היא מגישה לו וגם לו וגם לה.
    אביגדור שופך שקדי מרק לקערה
    ‘’אני לא ממש זוכרת פרטים אבל היינו בסופר מזון ואיכשהו ידעתי את הקוד של הקופה? אולי קודם עקבתי אחרי הקופאית הראשית בסוף היום?אבל איך הייתי שם? לא זוכרת, בקיצור כנראה שהייתי שותפה או עדה לשוד. את כל הכסף מהקופה הכנסנו לשקית אטמה-תגיד‘‘ -היא מוטרדת פתאום ‘’מאיפה זה בא לי?‘‘
    ’’עזבי, חלומות שווא ידברון‘‘
    ’’אבל החלומות כן עולים מאיפשהוא מהתת מודע, משהו שעוסקים איתו במשך היום, תכנונים עתידיים, או אפילו סוג של נבואה? בעבודה דברו על רואת חשבון שעלתה על מעילה כספית בסדר גודל,אולי משם זה הגיע?‘‘ היא מנענעת בראשה,‘‘אין לי מושג,גם לא קנינו שם בתקופה האחרונה‘‘ ‘’זה לא משנה!‘‘ הוא פוסק. מנסה להרגיע אותה.היא נוטה להסכים איתו. הפרחים הורודים מחייכים לה. גם דוידי,שבע ומתוק מחייך ומכריז פתאום: ‘’אני צבעתי ציור כזה יפה בגן!!‘‘הוא פורס את ידיו למלוא הרוחב.‘‘ציור אמיתי,עם שמיים גדולים בכל מיני צבעים!!‘‘

    יבגני היה ער אחרי חצות. שוחח בטלפון עם חבר ותיק בברית המועצות שהתעניין בתהליך העליה. יבגני שיתף אותו במידע שברשותו ופתאום כמו הפליג לאחור וחשק כל כך להיות עם אלכס באמת, לשחק עימו בכדור כמו ילד, חסר דאגות...‘‘הזדקנת‘‘ מגחך חברו ‘’אבל אולי באמת נפגש בקרוב...מי יודע?‘‘ יבגני תלה מבט בשמיים השחורים. הלבנה נראית מעט שונה מתמיד, או שהוא מדמיין?

    את הטלטלה האדירה מכולם ספג מני נחשוני. לישון לקום לעבוד לישון לקום לעבוד- חרק שיניו ונפל על המיטה, לא טורח להתרחץ. בשביל מה? העבודה הפיזית לפחות מעייפת את שריריו ומטילה אותו ישר לתוך שינה נטולת חלומות. האמנם? בעוד נשימתו מתרפית, וקרני הירח שולחים שלוחות דקות מבין חרכי התריס השבור, מני חש איך הארה מתוקה אופפת אותו בעדינות. מתלפפת סביבו, והוא נמשך, והאור מפלס דרך אל ראשו ומרקד בליבו, והנה הוא צולל פנימה - ודוהר, חופשי ומאושר מטפס על צוקי שאלות, וכובש מסלולי חשיבה, מאמץ את החלקים הבלתי משומשים במוחו ומוצא בהם ניצנים שנפתחים והנה הם יפים ונעימים ומתוקים כל כך... ופתאום, צוק מתנשא למולו. וקשה - אך גם הקושי הוא מרומם כל כך, ערב.
    מני חש כי הוא כמה, משתוקק ותאב בדחיפות, להבין גם את הסוגיא הזאת - הוא מתחנן, הוא חייב, הוא רוצה - ופתאום - האור מתחזק ומתבהר ופיו מלא שירה מתוקה, כי שוב הים נבקע. צלילי לימוד מילדותו מולבשים שוב בשאלות אביי ורבא, הריטב“א והרשב“א, עוד גדולי עולם צועדים, כובשים לצידו, והוא עף-- הוא חי--- הוא כ”כ חייי! מעולם לא היה מאושר כל כך. בבוקר הוא קם. כמה חבל. חייב לברר - איפה ואיך משיגים עוד תחושות, חלומות כאלו?

    סוף

    נכתב על ידי אשתי (מוגש בהסכמתה)
    בס"ד




    "אתה פשוט ילד שובב" הטיח בו הרב'ה חיים מול כל ילדי הכיתה. זה היה כבר לפני שנתיים בכיתה ג', אחרי שהוא הניח חלזונות בתוך הקלסר של הרב'ה ואלו החלו לזחול החוצה באמצע השיעור.

    מאז השם 'דובי השובב' כבר הפך למותג, כשמלמדים בכיתה ב' רצו להסביר לילדים למה אסור לקום מהכיסא בלא רשות, הם פשוט אמרו "אם תקומו מהכיסא בלי רשות אחר כך אתם תדרדרו לדלג מעל הגדר הגבוהה המקיפה את חצר בית הספר ולשבור את הרגל כמו דובי השובב". כשהמנהל זעם על תלמיד שהשתלשל מהחלון לתוך חדר האוכל כי הדלת הייתה נעולה, הוא פשוט צעק עליו "אני לא מאמין שאתה עשית דבר כזה, אולי קוראים לך דובי השובב?"

    דובי כפי שאתם ודאי מבינים לא היה ילד רע, למען האמת הוא אפילו לא ענה להגדרה ילד שרע לו. היה לו בית חם ואוהב והוא אף בורך בכשרונות, אבל הוא לא היה מסוגל. ADHD אבחן מומחה אחד, בעיות התנהגות ממדרגה ראשונה פסקה בנחרצות פסיכולוגית כבודה, "פשוט אין לו סבלנות" הפטיר סביו בפשטות מול חוות הדעת המלומדות מדי לטעמו. אבל דובי, הילד המנומש עם הפאות המדובללות, תמיד עשה מה שבעיני כולם נחשב לרע.

    יום אחד חש הרב'ה בדיוק כפי הקלישאה, שזהו זה עכשיו דובי כבר הגדיש את הסאה.

    באותו שבוע החליפו בחיידר את הדלתות הישנות וחורקות בחדרי הכיתות לחדשות, בינתיים עד לפינויים בידי מחלקת התברואה של העירייה, הונחו הדלתות בערימה גבוהה ליד שער הכניסה. כל הילדים שמחו על המציאה, טיפסו וקיפצו מעל הערימה, לקחו כל יום את הדלתות וסידרו אותם בצורה אחרת, משובה עליזה כפי שמצופה מילדים בני גילם.

    אבל רק ילד אחד התעלה מעל כולם.

    בהפסקה הגדולה של הצהריים, נשמע הצלצול הגואל, המוני ילדים פרצו מתוך הכיתות לעבר החצר והנה הפתעה, החצבאני בא לבקר. כל החצר הייתה מוצפת במים שממשיכים לזרום מתוך הזרנוקים והספרינקלרים שמיועדים בעצם לכיבוי אש, בתוך כל הנהר הזה שטות להם לוחות עץ מדלתות מפורקות ועל כל אחד מהם רשום גונדולה, סירה או קאנו, בתווך שובבנו מנצח על כל המלאכה ומכריז "עשר שקל לשייט של חמש דקות אפשר לשלם גם בפרקי משניות".

    הרב'ה לקח דף ועט וכתב לאבא מכתב ארוך, הוא פירט בו את כל המאורעות והעוולות, כולם, הקטנות והגדולות, לא מחסיר אפילו לא זריקה אחת של מטוס נייר. דובי הלך הביתה ברגליים כושלות, חושב כל הדרך איך אבא שלו יגיב הוא היה בטוח שהפעם הוא לא יבליג. וכך משלים עם מר גורלו כמעט נכנס הביתה, לפתע נעצר, רעיון נצנץ במוחו. הוא רץ מהר למטה למחסן, כמובן שהוא הצליח לפתוח את הדלת הנעולה, ניגש לארגז אביזרי הפורים והוציא משם מסיכה מרופטת של טראמפ עם תסרוקת של קים ג'ונג און. הוא עלה הביתה ופצח בהצגה לכל המשפחה, הוא שעשע את כולם בחיקויים עלובים, מכניס אותם לאווירה העליזה כשגם ההורים מצטרפים לחגיגה. או אז השחיל את המכתב המפליל לידי אביו, "ככה הוא לא יוכל לשפוט אותי מידי בחומרא" הבליע דובי מחשבה, תוך שהוא ממהר לחזור לחגיגה.


    גם אנחנו נשלחים בהגיע ראש השנה עם מכתב ארוך לבית דין של מעלה, מפורטים בו כל המאורעות והעוולות, כולם, הקטנות והגדולות. כדאי גם לנו לעטות מסיכה, על כמה שהיינו רגילים ללמוד נוסיף עוד דף גמרא, אם לא הקפדנו כל השנה, בהגיע ימי התשובה לא נאכל פת עכו"ם וכך אפילו אם יש באמתחתנו כמה וכמה חטאים, נגרום לבת שחוק אצל אבא שבשמיים. כך נשחיל את הפתק המפליל ועדיין נזכה בדין.

    על זה אמר דוד המלך "אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון" שמאושר העם הזה שיודע את הנוסחה, תוקעים תרועה מזמרים ומשמחים, גורמים לאור פניך אצל ריבונו של עולם ובכך יהלכון.

    עפ"י הגרש"ד פינקוס זצ"ל
    בשנה האחרונה, כמו שכולכם יודעים, פצחה משטרת ישראל (זו שאמורה, במקור, ללכוד פושעים, גנבים, רוצחים ואנשים מהסוג הזה) במסע עונשין חסר תקדים נגד כל מוקדי וריכוזי האוכלוסיה החרדית.

    יש קורונה בעולם > כדי למנוע את הפצתה צריך לעטות מסיכה ולהקפיד על ריחוק חברתי > הציבור מאבד עניין > הממשלה מטילה סגר אחר סגר > הציבור פשוט לא מתרגש > תקשורתנים מוצאים את האשמים: החרדים > המשטרה יוצאת במסע אכיפה חסר רסן ביישובים חרדים > הציבור רוגז > פה ושם נערי שוליים עושים מעשי שוליים > המשטרה פוצחת בכל ריכוז חרדי במסע עונשים קולקטיבי אימתני ופרוע, בסיוע מכת"זיות ריחניות, רימוני הלם, יריות באוויר וחלוקת קנסות אובססיבית לכל עבר.

    בהמשך, בתקופה הנוכחית ממש, יוצאת המשטרה במסע קודש לחלוקת דו"חות לכל דכפין. דומה כי תמו כל הפושעים במדינה, וכי אין למי לחלק דו"חות קורונה מלבד הציבור החרדי.

    בכל עיר חרדית מותקפים אוטובוסים רבים על ידי שוטרים קשוחים, אשר בוחנים בכיווץ גבות את פרצופיהם של הנוסעים, ומתנפלים על כל אזרח אשר מסכתו לא מכסה את אפו. והם יצירתיים שם, החבר'ה: ממתינים במארבים למוניות שפורקות נוסעים, מסתובבים בלבוש אזרחי (!) בבתי כנסת, ועוד.

    לדעתי, זו תופעת המשך ישירה של מסע "האכיפה" הקודם, שהתנהל כמסע עונשין לכל דבר. אולי אתם זוכרים, איך הסתובב סרטון מסויים ברשת, והציג לראווה מכת"זית (כלי רכב המפיץ ריח בואש היישר מהגיהנום, צחנה דביקה ואיומה שלא יורדת משום דבר למשך ימים ארוכים) נוסעת ברחוב יואל הירושלמי, ומשפריצה עננים סרוחים לכל עבר. הרחוב, כמה לא צפוי - ריק! שומם. אין איש. אך המכתזית מטנפת את העיר להנאתה, ויורה סילונים סרוחים לכל עבר, במיוחד אם באותו עבר יש את בית המדרש המפואר והנוצץ של סאטמר. ככלל, לא חסרים סיפורים על אלימות משטרתית חסרת הגיון. על התנפלות ברברית על לקוחות תמימים ביש חסד, או סתם עוברי אורח.

    לפיכך, הבה נעניק לתופעה חדשה זו המתחוללת במדינת ישראל 2021 שם וכינוי ברור וחד:

    הכתזה

    כאשר ההכתזה מתרחשת, ציבור שלם מוכתז ומואשם על לא עוול בכפו, וסובל מהתגוללות משטרתית פרועה הכוללת השפרצות בואשיות וחלוקת דו"חות במקצב חולני ומסחרר, וזאת בגיבוי תקשורתי מלא.
    ולכן, קוראים חביבים. גם אם נתקלתם במקרה בהכתזה, או שמא כותזתם על לא עוול בכפכם או במסכותיכם, או אולי חזיתם באכיפה בררנית להחריד. אנא ממכם, הרגעו. אין מה לכעוס, לא הייתם עדים לשום דבר יוצא דופן. רק נחשפתם להכתזה.
    סיפור מאת @נודד


    שואב המים

    ובו יסופר על שואב מים שבינו לבין אסל ודליים אין ולא כלום.

    על אותו סיפור מעשה שנתגלגל איך שנתגלגל, גונב לאזני עת שהיתי באותה עיר שנטלה יותר מט' קבין יופי, מאחת מנוטלות תשעה קבין שיחה, וביותר מתשעה קבין של השגחה.
    וזאת למודעי שיותר ממה שיש בו באותו מעשה, יש לדקדק במה שאין בו.
    חצקל שואב המים, כך כונה. ואם תתמה מי הוא המכונה, אזי יש לידע כי המכנה והמכונה חד הוא.
    וזאת למודעי, כי חצקל שואב המים אינו אלא רבה של אוקינא, עיירה זוטרה במחוז וואלין. ויסיק המתבונן מאליו, שרבה של עיירה, ולו זעירה שכזו, בינות פסיקה על מחט בפיקתה של תרנגולת, לישוב סכסוך מתגעש בבית המדרש לבורסקאים, אינו נושא דליי מים לכל טוען.
    וכאן תזדקר השאלה במלא תמהונה, מה לו לרבי יחזקאל ולכינוי עצמוני שכזה?
    ובעבור השכיל היאך נתגלגלו הדברים יש לנו להסיח דעתינו מרבה של עיירתינו, ולהשיח על אחד הנפשות הפועלות בעולמו של הקדוש ברוך הוא ותנחום שמו.
    ואף שמו תנחום לא ניתן סתם כך, אלא אף הוא בידי מאורע ניתן. כי בעת הקשות אימו בלידתו עשתה מעשה רחל והוציאה נפשה כי מתה, נזדעקה עד דכדוכה של נפש מן השמים תנוחמו, וברגע כמימרא נדברו השכנות שוודאי כוונת אומללה זו לנקוב בשם העולל, אם זכר תנחום, ואם נקבה תלד והיה שמה נחמה, ולא נתרפתה דעתן עד שהוציאו הדברים בפני רבה של עיר, ואף הוא בעת עלייתו לנחם את בעלה סיבבו בדברים על דבר מצווה לקיים דברי המת, ועוד האבל מנסה ליישב דעתו ולהעלות בזכרונו שמות אבותיו וסבותיו עד דור עשירי לידע אם יש בינותם תנחום, קרה מה שקרה והפליט הן, ובכך נחתם שמו.
    ואותו תנחום אינו מן האביונים המתגוללים מהכא להתם לבקש נדבת לב, ואף לא מן הבינונים שנתבעים ונותנים, אלא מן העשירים דייקא ואף אם לא מן עשירי וורשא הסועדים לחמם בכיכרות זהב, מכל מקום בין עשירי מחוז וואלין ודאי נמנה שמו.
    ומה לו לתנחום הנגיד הלזה ולרבי יחזקאל שואב המים רבה של אותה עיירה?
    הסכיתו ושמעו נא.
    ביום מן הימים צעד לו השוע הלז מביתו שבעיר המחוז, לבית הכנסת של רעים כערכו. האריך תנחום צעדיו מבית התפילה של פחותי עם, ואף סילק עצמו ממקדש מעט ובו ממוצעי אמצעים. עוד הוא מהדס מפה לשם, עצרו סוחר בדים והמתיק עימו שיחה, שיש בה מן הטעם, ואף מן הריח לא סילקה ידה, ומן הון להון שח לו אותו סוחר, כי קבע לעת עתה מושבו בעיירה אוקינא, ובאם יחפוץ תנחום לקנות מן העידית שבבדיו, יסור נא אל חנותו של טרפון בדימאכער, והוא יארוז לו משופרא דשופרא אשר לו.
    ברבות הימים נזדמן לו לתנחום איזה עניין אשר הצריך מחלפות בגדים מן המיטב, והתנסה באשר התנסה בחנויות בדים בעירו ולא נשאו חן לא בעיניו ואף לא בעיני אשתו זו ביתו, ולא זו אף זו נזדווגו לו בנותיו והרעימו לו על צידם וצידי צדדם של בחירת בדים, שאין בה ולו שמץ מנכבדות הנדרשת מבן אנוש אשר בכיסו מצטלצלין הון זהובים ויותר בדיור של קבע.
    פשפש העשיר במוחו, ובזכרונו עלה ובא זכר של דברים שדיבר עימו אותו טרפון עושה הבדים מן אוקינא, עלה למקום שעלה ורכב למקום שרכב ובעודו מנסה כוחו בשינת עראי בכרכרה הכריז העגלון ברקאי, האיר פני מזרח עד אוקינא, ואף הוא ענה כנגדו הנח לי שאגמור מלא הקורטוב שינה קודם שארד.
    כיוון שירד, צעד לו תנחום וידו תחת אבנטו מעשה שררה, נזדווג לו בדרכו רבי יחזקאל רבה של מטרופולין זוטא זו, ותנחום שלא הכירו נפנה אליו בנימה שחוט ויותר של תקיפות בה, אמור לי אחא חנותו של טרפון איה היא, הנח ואלווה אותך עד חנותו, נענה בן שיחו, כמנהגם של אומה גומלת חסדים זו.
    צעדו להם בשתיקה.
    עוד הם מהלכים הנה והנה, נתהרהר תנחום בדעתו כי וודאי מצפה הלה למתת כל שהיא, ולו מתת של שיחה, נתפנה לבן לוויתו, ושאלו מעשה נימוסין, מה מלאכתך, ומה שם תקרא. נענה הרב בבת שחוק והשיב על אחרון ראשון, חצקל כינוני, ושואב מים אני, סתם ולא פירש.
    אנו נענה אחריו, כי חצקל כונה עד גדל להיות מופלא הסמוך לאיש. ומאז לא ההין אי מי לכנותו בשם זה, כי אם, גאוננו מוהר"ר יחזקאל לכל הפחות, ואף שאיבת המים בה נתעסק איננה אלא שאיבת מים חיים, ואין מים אלא תורה.
    נענה לו תנחום בהבעה סתומה שם נאה לבעליו ולמלאכתו.
    כיוון שהגיעו לטבורה של עיר הראהו הרב פתחה של חנות וברגע כמימרא שב לעסוק בשאיבת מים מן הסתום וחתום אל הנגלה והמאיר.


    התדעו סגנונו של מי ניסיתי לחקות? רמז – מי שידע נכונה מועמד הוא בדין לזכייה בפרס נובל לספרות.
    (האמת שהחיקוי הוא יותר חיקוי של מחקה...)
    ירחמיאל לא היה ביש מזל מצוי.

    הוא היה ביש המזל הגדול בכל הזמנים.

    לא היה תחום שזכה בו לצד של הארת פנים. בין אם בכישרונות חלשים ומטה, בין אם בחינוך ילדים, ובין אם בבריאות רעועה.

    ועיקר העיקרים בניסיונות שונים ומשונים לפרנסה כל שהיא, ולו פרנסה של צער ולא של נחת, ביזיון ולא של כבוד.

    פעם נתקל בדבריו של רבי אברהם אבן עזרא בגנות מזלו הכלכלי," אם אמכור נרות – לא תשקע השמש לעולם, ואם תכריכים אמכור – לא ימותו בני האדם ". הפליט ירחמיאל במרירות, לפחות אצל האבן עזרא גם אם פרנסה אין, ייהנו בני האדם מחיי נצח ואור תמידי, אם אני לעומת זאת אמכור נרות או תכריכים, תשקע החמה וימותו בני אדם, אך ירכשו תכריכים ונרות אצל מישהו אחר. ורוע מזלו הוסיף לעמוד לו, שאפילו ברגע הנדיר הלזה, עת הפליט מפיו שנינות ראויה לשמה, לא היה בנמצא לידו מישהו להינות משנינה זו.

    דבר אחד טוב היה לו לירחמיאל בעולמו, זוגתו שתחיה רוחמה, אישה שקטה וסבלנית שאף אם זיווג ראוי הייתה לו מצד כישורה ומעלתה, מכל מקום סבלנית הייתה ונשאה את מזלם בדומיה.

    ביום מן הימים צעד לו ירחמיאל בדרך העולה אל העיר. חם היה, והשמש הגירה ממצחו פלגים פלגים של זיעה, ובבטנו של ירחמיאל נשתיירה אך מעט מפת קיבר שסעד בה ליבו אחר שחרית.

    עודו מהרהר היכן ינסה להציע את דברי הסדקית שבצרורו הבלה, ושעטת סוסים נשמעה מאחוריו.

    הגם שאינו מן האמידים, כל ילד יידע להבחין, שהמדובר במספר סוסים הרתומים למרכבה, מה שאומר שהמדובר ככל הנראה באחד הדוכסים מן האזור, או בעשיר הקהילה היהודית שבכרך הגדול. כך או כך עייף ומותש היה ירחמיאל מן הדרך והחום, ולא הצליח לגייס בקרבו את שמץ הסקרנות המתבקשת להפנות ראשו לאחור, ולהתבונן במי מדובר.

    פסע ירחמיאל לצידי הדרך לבל יירמס על ידי הסוסים והמשיך בגרירת רגליו לעבר העיר. עד מהרה השיגוהו הסוסים, ומבעד לענני האבק שהקיפוהו זיהה ירחמיאל שהמרכבה נטולת דגל, או סממן גדולה אחר, מה שאומר שהמדובר בגביר הכרך בוודאות די וודאית.

    הפליט ירחמיאל שיעול מתבקש, לנקות גרונו מגרגירי האבק, והביט בלאות בכרכרה המתרחקת.

    מבעד לערפילי צימאונו נדמה היה לו שהבחין במשהו נשמט מצידה של המרכבה.

    המשיך ירחמיאל בצעידתו.

    לכשהגיע למקום, הרים עיניו והתבונן סביבו. ואכן, ארגז קטן מעץ שכב לו בסתמיות אפסית באמצע הדרך. רק כשפתח את הארגז, התנער סוף סוף מאדישותו. מימיו לא ראה מצבור גדול כל כך של מטבעות, יתירה מכך מימיו לא העלה בדעתו שקיים מצבור שכזה במקום אחד.

    ירחמיאל אדם ישר הוא. בכל יום מתפלל הוא לפרנסה בהיתר ולא באיסור, אך אין זה אומר שחייב הוא להשיב את הארגז ברגע זה לבעליו, יש לשקול סוגיא זו בכובד ראש. תחילה יסחוב את הארגז אל ביתו, יתייעץ עם רוחמה רעייתו היאך ינהג, ורק אז יברר מי הוא בעל המטמון.





    וכך עשה.

    פלגי הזיעה שבמצחו, הפכו חיש למבול זוטא של ממש, אך הארגז לא הונח אף לא פעם אחת מכתיפו, ואף לא העיק עליו בכובדו הרב, טרוד היה ירחמיאל בהרהורים מה ניתן לעשות בממון הרב, אילו היה שלו כמובן... הקפיד לסייג את הרהוריו.

    יכול הוא למשל... לתת את מנעליו לעזריאל הסנדלר, תמורת מטבע הגונה יפרום את הטלאים הרבים, ויתפרם מחדש כהוגן, אולי אפילו יוכל לרכוש נתח הגון של הערינג... רק לשבת, מיהר לנזוף בעצמו כשחש את פיו מתמלא ריר לרגל המחשבה.

    עוד מוחו עסוק בחישובים שונים לכמה שנות קישקע הגונות יוכל המטמון, לו היה שלו, ללא ספק...לפאר את סיר הטשולנט, צעד דרך מפתן ביתו, והניחו על השולחן הרעוע שחישב לקרוס תחתיו ממשקל הזהב.

    כשפתח ירחמיאל את הארגז, עיניה של רוחמה גדלו כצלחות של ממש, לדבר לא הצליחה, רק תלתה את עיניה הפעורות בירחמיאל, מצפה להסבר.

    שח לה ירחמיאל קיצורם של דברים.

    ככל שנשתהו וחככו בדעתם, מה והיאך לנהוג, גבר בליבם לחשושו של מלך זקן וכסיל.

    לו, הוא שח בנימה למדנית, והרי כשלמדת אלו מציאות אצל ר' גרונם בילדותך, היה שם משהו על מעות אבודות שאינם טעונות השבה, ישנם ארגזים כאלו למכביר ואין זה סימן מובהק, וחוץ מזה אולי אין זה אבדת ישראל, אלא אבדת עכו"ם, וכי כל פריצי האזור חייבים לרכב עם דגלם מתנופף על מרכבתם? קיים ירחמיאל בעצמו דברי חכמינו, כי כל עם הארץ ישכיל לטעון טיעונים מפולפלים כשנוגע הדבר לממונו.

    לה, לחשש הבעל דבר, אולי חס הקב"ה עליכם, ראה בענייכם, וזימן לירחמיאל מציאה כשרה, אין היא בקיאה בהלכות כ"כ, ומה שיפסוק אישה תסכים עימו, אך... אם רק ייטלו מטבע או שניים תוכל לראשונה בחייה לרכוש קמח מן הסוג היותר טוב, נטול פסולת ותולעים, ולא ממה שנותר באבני הריחיים, שרובו פסולת ומה שנותר אחר הניפוי בקושי מפרנס את בטנם הרעבה תמיד, אולי אפילו תוכל לרכוש שמלה מוכנה אצל שיינא, לכבוד החג...,

    קשה ומר היה ניסיונם, מי שלא נתגלגל בסאת יסורם לא יבינו.

    אה... מחשבות הבל... נזפה בעצמה, יהודיה כשרה היא, ולא תיטול משאינו שלה.

    עוד היא פותחת את פיה לדבר על ליבו, וכבר קדמה זה והודיע בארשת נחושה שאינו מתכוון ליטול את שאינו שלו, אלא א"כ יש לה השגות משלה ואז ישקול בדבר שוב, אך היא ענתה לו מיניה וביה שאין בכוונתה להניאו מהחלטה טהורה זו.

    כיוון שכבר נתנסה ירחמיאל בלחשושו של יצרו, לא נתעכב, וכרגע כמימרא העמיס את הארגז וצעד קוממיות לביתו של הגביר, לא נכחיש כי בליבו התפתחה לה תקווה כי העשיר, הגם שלא היה ידוע כנדיב במיוחד, יעניק לו שכר ראוי על מעשהו, אולי אפילו, נתהרהר ברגשה בפתע, יעניק לו משרה נוחה ומכבדת באחוזתו או בעסקיו.

    הגיע ירחמיאל לפתח הטירה, נקש במקוש המעוצב כפני נשר, הבהיר את עניינו למשרת שביקש לסלקו בטענה כי כאן לא נותנים נדבות לעניים, וצעד קוממיות בפרוזדור הטירה, משתדל להימנע מפעירת פה בלתי נשלטת, נוכח שכיות החמדה שפוזרו לשם ניקור עיניים בכוונה תחילה.

    סופה של צעידתו ההמומה הובילתו היישר לטרקלין האורחים, שהה שם שעה קלה והוכנס למשרדו של הגביר.

    ירחמיאל כחכח בגרונו, אך טרם הספיק להוציא מילה נתנפל הגביר על אוצרו, תוך שהוא מפליט ברוגזה מדוע נשתהית זמן רב כל כך להחזיר לי את הארגז, מן הסתם ראיתיו מיד כשנפל, היה עליך לרדוף אחרי ולהשיבו אליי ולא לגרום לי לעוגמת נפש ממושכה כ"כ. אני מקווה, הוסיף הכיליי שלא נטלת ממנו מאומה.

    ירחמיאל שעסוק היה בבליעת דמעות עלבונו, לא הצליח להוציא ולו מילה אחת, משראה העשיר כי משתהה הוא לצאת, נטלו בזרועו, והוליכו בגסות מה החוצה.

    מרה הייתה הדרך לביתו.

    עם כל כוונתו הטובה לקיים את המצווה בטהרתה, לא ציפה ירחמיאל ליחס שכזה, תחת הכרת הטוב, זכה לבזיונות מלוא חופניים, יכול הייתי להשאיר את הארגז אצלי, זעק בדומיה לעצמו.

    כששב לביתו ניסתה רוחמה זוגתו לנחמו בדברים המיישבים את הלב,

    וימאן להתנחם.

    חלפו שנים ספורות של גלגולי עוני מרים כלענה, ו"בתר עניא אזלא עניותא", חלתה רוחמה רעייתו בדלקת ריאות חריפה. כסף לא היה לזוג האומלל בכדי לזמן את רופא המחוז, ולהיטלטל אליו היה מן הנמנע, ורוחמה דעכה עוד ועוד. בכל זאת לא חטאה רוחמה בלשונה והצדיקה עליה את הדין, עד שביום לא בהיר אחד השיבה נפשה לבוראה.

    יכולים היינו לקחת את רופא המלך לו רק... זעק ירחמיאל בליבו עודו מגרר רגליו אחר מיטתה.

    שקע מיודענו במרה שחורה, וככלות ימי השלושים נצטרף לזוגתו בבית הקברות המקומי למשכן של קבע עד יחונן הבורא עפרם.

    עלתה נשמתו של ירחמיאל השמיימה, נידונה באשר נידונה, סאת יסוריה נשקלו בפלס, ונידונה לשכר נצחי שאין בן אנוש יכול להשיג קצה ערכה.

    ביקש ירחמיאל ליידע משכן נשמת רעייתו אנה הוא, הוליכו מלאך לאשר הוליך ויראהו מתן שכרה, והנה נמצאת היא גבוה מעל גבוה ממקום מושבו הוא.

    נתפלא ירחמיאל וביקש לשוב לעמוד בפני בית דין של מעלה.

    וכי עיוות יש בדין, זעק במרה, חיינו יחד, נתנסינו יחד, שווה דרגתנו הרוחנית, מדוע אם כן רחוק מתן שכרנו עד כדי כך.

    אף הוא נענה כערכו, מה לך כי תתפלא, הן ניסיון קשה ומר נתגלגל על רעייתך, שהיה בהשיג ידה להחלץ מעונייה המחפיר לו רק שלחה ידה באשר לא לה, ולא נטלה.

    ואני? התקומם ירחמיאל, יחד נתנסינו בניסיון, יחד עמדנו בגבורה, מדוע קופח מתן שכרי.

    מה לך כי תתפלא, היא עמדה בניסיון בגבורה, ולא חזרה בה עד יום מיתתה, ואתה...

    חזרת בליבך ממצוותך...

    תוהה על הראשונות היית...






    "כל מי שניחם על המצוות שעשה... הרי זה איבד את כולן, ואין מזכירין לו שם זכות בעולם... אין זה אלא בתוהה על הראשונות".(רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ג)
    בעז"ה




    יש רגעים כאלו שזוכרים לנצח. כשישבתי מול הרופא, שעיניו התמקדו ברשימת התסמינים על המסך וידיו מטופפות באיטיות בתוך דממת המוות ששררה בחדר, נוצר עבורי רגע כזה.

    הוא מסתכל עליי.

    "יש היסטוריית מחלות במשפחה?"

    אני בולע את הרוק. "דודה שלי- נפטרה מהמחלה. לפני שנתיים."

    "אהאה." תקתוק במחשב. "גם היא הייתה מעשנת?"

    אני מחליף תנוחה בכיסא. "כן."

    הרופא נשען קדימה. "טוב," הוא אמר, ראשו נתמך על שתי ידיו. "בוא נעשה צילום חזה, נבדוק שהכל נקי."

    זה טיפשי, אבל אני שוב מחליף תנוחה בכיסא. פעימות הלב שלי מצביעות על כך שאני מבין בדיוק על מה מדובר, ובכל זאת אני שואל. "למה?"

    הרופא לא ממהר לפרט. "התסמינים האלו יכולים להיות מצב חולף, מלחץ או משהו דומה. אבל אנחנו נעשה בדיקה ונהיה אחר כך חכמים יותר. תעשה תור כבר היום."

    כשאני יוצא מהמרפאה אני כבר מרגיש מסוחרר. לוקח סגרייה. אחר כך מרים טלפון לאסתי.

    "הרופא אמר לעשות צילום חזה," אני מספר לה אחרי ההקדמות הרגילות.

    היא שותקת רגע. "למה? מה זה יכול להיות?"

    גם אני מדלג על השאלה, אבל אני לא מנוסה כמו הרופא בלומר דברים בצורה עקיפה. "הוא אמר שזה יכול להיות חולף," אני חוזר כמו תוכי, "ואחרי הבדיקה נהיה חכמים יותר."

    עד הבית אני מרגיש כאילו אני נחנק. לא יודע ממה. לא צריך הרבה. זה יום חם, המזגן באוטו לא ממש עובד וגם הזכרונות על דודה אתי זכרונה לברכה צפים שוב. מההתחלה ועד הסוף.

    הליווי לבית החולים. ההישענות שלה. ההתכווצות שלה עם כל שבוע שעובר.

    איך זה התחיל לה? גם לה היה לחץ דם גבוה ושיעולים? מה זה היה?

    אני לא זוכר. גם כמעט לא זוכר איך הייתה נראית בהתחלה. בעיקר זוכר את הסוף.

    כשאני מגיע הביתה, אחרי שלום שלום לאסתי ולילדים וקביעת תור שיהיה רק עוד שבוע וחצי, אני עושה בדיוק את מה שלא אמורים לעשות כשמחכים לצילום חזה. אני עושה חיפוש באינטרנט.

    והאינטרנט, בטובו, נותן לי את כל המידע שהוא חושב שאני צריך. כמות החולים החדשים בשנה בישראל, כמות פטירות, תסמינים, אחוזי הישרדות- - -

    ואני מתחיל לחשוב שאני לא אשרוד את השבוע וחצי הזה.



    הלילות זה הכי קשה. שוכב מצד לצד, לא מצליח להירדם.

    מה יהיה אם חס ושלום ימצאו משהו?

    השם. רק לא זה.

    אני באמצע חיי. באמצע העבודה, באמצע המשפחה, ברוך השם יש לי ילדים קטנים, אני לא רוצה שפתאום יהיו דברים אחרים.

    מוצא את עצמי מתפלל בשקט, בלי קול.

    השם. תרחם עליי. שהכל יהיה בסדר.



    אסתי קולטת טוב מאד. מנסה לעודד אותי.

    "הכל יהיה בסדר, בעזרת השם. הרבה מאד אנשים עושים צילום חזה במהלך החיים והכל בסדר אצלם," היא טוענת בהגיון.

    זה מצליח להרגיע את הלחץ הפנימי לחצי שעה. אבל אחר כך אני נזכר בכל שאר הדברים. באזהרות על הסגריות. בדודה שלי. במספר של מקרים חדשים בשנה. בתהילה, בהודיה ובשמעון הקטן שלי, שרק עכשיו מתחיל את התלמוד תורה.



    השבוע וחצי האלו עוברים, שבוע וחצי שישנתי פחות ועישנתי יותר מאי פעם. מגיע לבדיקה. בדיקה מדכאת, שבה הטכנאי מושיב אותי על המיטה ובורח לחדר השני, ורק תיק תיק תיק נשמעים בדממה.

    אבל אחרי הבדיקה הזאת מגיע החלק הגרוע ביותר. ההמתנה לתוצאות. אני, שני אנשים נוספים ומזכירה מאחורי לוח פלסטיק כולנו בחדר המתנה אחד קטן ואפור. הראש שלי מסתחרר. רוצה סגרייה, ויותר אני רוצה אוויר. מרגיש שקשה לי לנשום. אולי זה אחד מהתסמינים.

    מחשבות שוב פעם מתחילות לצוף. כולן קודרות ומפחידות. מה אם אני מקבל תוצאות לא טובות, השם ישמור, איך תיראה השיחה עם אסתי אחר כך? איך אני אומר לה את זה? מי ישמור על הילדים בזמן שנהיה בבית חולים? ואיך זה יסתיים?

    אני מנסה להפסיק את המחשבות, מנסה להיזכר בכל הסיבות ההגיוניות למה אין לי סיבה להילחץ. אבל זה חזק ממני. מרגיש כאילו אני עכשיו כמו לפני פסק של בית משפט, הלב פועם כמו משוגע. לוקח בערך שעתיים עד שמפענחים את הבדיקה ועד שאקבל את התוצאות, ואני מרגיש שאלו הולכות להיות השעתיים הכי ארוכות של החיים שלי.

    רוצה להיות כבר אחרי זה. רוצה לחזור לחיים נורמליים. רוצה לשמוע שהכל בסדר.

    פותח ספר תהילים, לא מצליח לומר אות אחת. כל רבע שעה אני קם לאחות, שואל אם כבר הגיעו התוצאות. היא כמעט לא מרימה את המבט אליי, אומרת בחוסר סבלנות שתקרא בשם שלי כשתגיע האבחנה.

    כשאני מתיישב שוב פעם במושב שלי, שלא הספיק להתקרר, פתאום עולה בי מחשבה. מהמחשבות האלו שלא מזמינים אותן אבל הן מגיעות בכל זאת.

    על מה אני הכי אצטער אם חס ושלום אצטרך להיפרד מאשתי והילדים, ככה באמצע הדרך?

    המחשבה הייתה מפחידה, אבל התשובה פתאום קפצה בראש שלי, גם היא ללא הזמנה. תשובה מפתיעה ובלתי צפויה לחלוטין.

    אני הכי אצטער שלא הייתי שמח.

    מה? אני נדהם מעצמי ומהמשפט שנזרק לו ככה בראש שלי, בהיר וברור. לא מהסגריות? או מהצעקות בפעמים שלא הייתי אמור לצעוק על הילדים, או מההערות המיותרות לאסתי, או מכל החטאים שלא הספקתי לחזור עליהם בתשובה?

    לא. זה מוחלט בתוכי, כאילו כל הזמן חיכה שם. לא. אני הכי אצטער מזה שהיה לי ברוך השם הכל, ולא הספקתי להיות שמח מזה.

    הכי אצטער מהעובדה שחייתי יום אחרי יום, כשהקו הרגיל של הפה שלי הוא עקום. כאילו, ברוך השם הכל בסדר, אבל נו... תמיד יש משהו שמעקם את מצב הרוח. יש מה שמבאס בעבודה, יש מה שמבאס בבית, וכן, אני יודע שאני אוהב את אישתי ואת הילדים שלי, אבל מלא מלא זמן לא הרגשתי שמח מזה שיש לי אותם. מדיי פעם אנחנו יוצאים לאנשהו ביחד ואז כיף ונחמד, אבל בבין לבין, בשגרה- לא שמח, לא מחייך יותר מדיי, מתמקד במה שכל הזמן חסר לי, בשכירות הגבוהה, בממשלה הדפוקה, בעובדה ששוב הבוס מקצר לי כסף בתלוש ואני צריך לריב איתו על זה.

    כל הזמן חסר לי.

    ואני יודע, יודע טוב מאד, שאלוקים נתן לי מתנות. לא צריך להיות גאון כדי לדעת את זה. יש לי אישה טובה, ילדים בריאים, בית במקום טוב, עבודה. דברים שאנשים מתפללים עליהם. מדיי פעם אני נזכר בעובדה שאלו דברים לא מובנים מאליהם. אבל להיות שמח מזה? לא.

    פעם לא הייתי כזה. כשהייתי צעיר יותר, הייתי יותר שמח באופן כללי. מה קרה עם השנים? עם המחויבויות? עם הזמן שעבר, כשהתחלתי להתרגל לכל הדברים הטובים שיש לי בחיים?

    המוח שלי פועם בכאב, והעיניים רק תקועות בספר התהילים ולא רואות כלום.

    עכשיו, כשיש סימן שאלה גדול ומפחיד באוויר, הכל נהיה חד יותר. לחזור הביתה בערבים, לדבר עם אסתי, לשמוע את הפטפוטים של תהילה והודיה, את החוכמות של שמעון, לומר איתם שמע ישראל במיטה, לתת להם חיבוק. כל הזכרונות הפשוטים האלו שאף פעם לא נותנים לי הנאה גדולה עכשיו מכאיבים לי כמעט פיזית.

    אני רוצה לחזור לכל זה. בדיוק לכל זה. ששום דבר לא ישתנה, השם. בבקשה.

    לא מסוגל יותר. שוב פעם קם לאחות, רוצה לשאול האם כבר הגיעו התוצאות.

    אבל הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, היה שם כבר מישהו. אחד מהאנשים שחיכו איתי בחדר, בדיוק קיבל ממנה את דף התוצאות. מזווית העין אני רואה שהדף מלא במלל באנגלית, אבל העיניים שלו תקועות בתחתית הדף.

    "מה זה אומר, ממצא צלליות חשודות בריאה שמאל?" האיש שואל אותה. מבוגר. שיער לבן. יד שקצת רועדת.

    המזכירה בקושי מרימה את הראש אליו. "אין לי מושג," היא אומרת בקול ענייני, "אתה צריך ללכת להמשך בירור אצל הרופא שלך."

    בין רגע אני רואה מול עיניי את הבנאדם מתכווץ. הופך לצל של עצמו. ואז, אחרי רגע או שניים שנראה שנגמרו לו המילים, הוא מסתובב לכיוון היציאה והולך באיטיות. הדף עדיין בידיים שלו.

    העיניים שלי עוקבות אחריו, ואני מרגיש את החרדה זוחלת לי במורד הבטן.

    השם ישמור. לא מאמין למה שראיתי עכשיו.

    "שוב אתה?" המזכירה אפילו לא מחכה עד שאני אדבר. "אמרתי לך כבר, אני אקרא לך כשיהיו תוצאות."

    אני מסתכל עליה, והפעם לי נגמרות המילים. היא לא מבינה מה קרה כאן עכשיו? בן אדם קיבל תוצאות שהשם ירחם, שאי אפשר לדעת לאיפה החיים שלו הולכים עכשיו. היא לא מבינה באיזה מקום היא נמצאת, כשהיא שולחת אנשים כל כך בקלילות ימינה לחיים או שמאלה ליעד לא ידוע?

    הבטן שלי מתכווצת, מרגיש בחילה. לא מסוגל לענות לה. אני הולך ומתיישב באפיסת כוחות על הכיסא שלי, זה עם התהילים הפתוח.

    מרים את הספר, הפעם העיניים שלי נתקעות בפסוקים. מגיע איכשהו לשיר המעלות.

    שיר המעלות, ממעמקים קראתיך השם- - -

    השם, שמעה בקולי, תהיינה אוזנייך קשובות לקול תחנוני- - -

    עכשיו כבר נקרע המסך, המילים מתגלגלות מהשפתיים, והדמעות כבר שוטפות. מילה ועוד מילה מספר התהילים, כל אחת מהן בוקעת עמוק מבפנים.

    השם. השם. בין מילות התהילים גם הלב שלי מלמל. השם.

    אני מבטיח שלמדתי את הלקח. הבנתי את העניין. אני יודע מה יש לי. אני מבטיח שאני לא צריך שיעור ארוך יותר.

    אם עוונות תשמור קה השם מי יעמוד- - -

    אני מבין טוב מאד כמה מתנות אתה נותן לי כל יום. אני יודע מה היה חסר לי עד עכשיו, בתוכי. אני רוצה לחזור בתשובה, השם. רוצה לחזור אלייך. להיות שמח מכל מה שאתה נותן לי.

    כי עמך הסליחה, למען תיורא- - -

    פתאום אני שומע את השם שלי. מרים עיניים אדומות, ניגש אל המזכירה.

    "הכל נקי," היא אומרת, מגישה לי דף, אפילו מלווה את התנועה בחיוך קל. אני מסתכל על הדף. הדף דיי ריק, למטה משפט אחד בעברית: "ללא ממצאים חריגים."

    הלב שלי מדלג פעימה מנפילת המתח, ואז מייד מתרומם הכי גבוה שאפשר.

    "תודה," אני אומר לה, ועל הפנים שלי עולה חיוך ענק.

    תודה.

    תודה לך, בורא עולם. תודה.

    לוקח את התיק, יוצא מהמרפאה אל האוויר הצח. לוקח נשימה עמוקה, נושם את השגרה, את הטוב, את רחש הציפורים המצייצות ואת תנועת העלים שזזים ברוח. עוצם את העיניים לרגע. מרגיש את הקב"ה בכל מה שמסביבי.

    השארתי שם במרפאה אלף טון של פחד.

    ולקחתי משהו חזק כל כך איתי לדרך. מין ברית חתומה, ביני לבין הקדוש ברוך הוא. ברית שקטה וכרותה לנצח.

    פוקח את העיניים, מרים את הטלפון ומחייג לאסתי.

    "היי אסתי," אני אומר, והחיוך הענק מלווה את הקול שלי.






    -
    לבני הייתה מקרה קיצון של האדם הפוליטיקאי.
    אדם שלא עשה מאומה, לא היטיב בשום צורה עם איש מבוחריו, לא שינה שום דבר, לא הזיז, לא קידם. נאדה.
    חברת הכנסת ציפי לבני מעולם לא יזמה חוק מהפכני, ולא דחפה או סייעה לקדם רפורמה משמעותית.
    היא לא חתומה על שום הישג, ואיש בישראל לא יכול להצביע על זרע שנבט כתוצאה מפעילותה הפרלמנטרית.

    ציפי לבני הייתה מדהימה בהיבט אחד: רעש תקשורתי ונוכחות סוחפת.
    האשה הזו שהתה במשך שנים ארוכות בפוליטיקה הישראלית, ועשתה המון, המון רעש וראיונות.
    היא טענה, כצפוי מפוליטקאית, שהיא מקדמת את מעמד האשה בפוליטיקה או משהו. וזה נכון, כמובן: היא מקדמת את עצמה, והיא, מה לעשות - אשה.

    ציפי לבני הייתה אפס אחד גדול מבחינת הישגים ותוצאות לציבור, ומאה אחוזי הצלחה השמה בעבודה של האשה צפורה לבני.

    משום מה, היא נהנתה לאורך כל שנותיה האינסופיות בפוליטיקה מאמון רב שנתנו לה מצביעיה, האשכנזים הלבנים של תל אביב וגרורותיה. אמון שנותר על כנו גם כאשר הגברת עברה ממפלגה למפלגה כמו ציפור בעונת הנדידה.

    וכל זה מתחבר לנפתלי בנט - האיש רב הכריזמה, הנוכחות, המילים הגבוהות והמבט החכם, הרהוט והישיר.
    האיש הזה, כמה חבל, לא באמת תרם או עשה משהו אמיתי למדינה ולאזרחיה (מלבד חלוקה מקרית של המון כסף לקבוצות לחץ בולטות מבין מצביעיו).

    אלא שבניגוד לציפי, נפתלי בנט לא ישאיר אחריו שום דבר. גם לא תהילה כלשהי או הערכה בחוגים כאלו או אחרים בארץ ישראל. (כולל, כמה מפתיע - בוחריו שלו!).
    לנפתלי אין קהל בייס שאוהד ויצביע לו גם הלאה. כל מה שיישאר מכהונתו האומללה אלו שני דברים:
    1- קומץ תמונות פוטוגניות מפגישתו עם שלל אישים אמריקאיים רבי רושם ונודפי ריח דולרי מחניק.
    2- הכרת הטוב עצומה של אהוד ברק, שעם סיום כהונת בנט יחדול מלהיות האיש שהיה "ראש הממשלה הגרוע בתולדות ישראל".
    השינה הראשונה של השנה. התקיימה במוצאי ראש השנה, ליל צום גדליה.
    הלילות של ראש השנה, לא באו בחשבון. מי יכול לישון רגוע כשהידיעה ש'מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה', מזמזת סביבך כיתוש טיטוסי.

    "עורו ישנים משנתכם" גער ר' יעקב בעצמו.
    הוא לא ילד, כבר מזמן השתחרר מההרגשים שעיצבו את ה'אלול' של בחרותו. ועדיין מצא את עצמו נע השנה בין אימה מתוחה לרגשות כבדים של אחריות.

    היה גורם לשינוי של השנה, הוא ידע אותו, הבין את מחירו, אך נותר שלם עם דרכו החדשה.
    הוועדים המעשיים. 'חבורת לחושבי שמו' המפורסמת של ר' זיידל לוביצקי סחפו אותו. הוא התרגש להשתייך לקבוצה של תלמידי חכמים מופלגים שכאלה. מורי הוראה, יושבי על מדין, ראשי כוללים, אפילו משגיח גדול אחד ושני משגיחים קטנים.
    כולם התאספו מידי שבוע לחסות בצילו של המשפיע הנערץ, שם נפתחה להם דרך מוסרית בלתי מתפשרת, ששואבת ממקורות החסידות ומתחייבת לאווירה של פעם.

    "היום מפחדים להזכיר פחד" ר' זיידל פותח פה וסוגר עיניים.
    "רבותי! אם ר' ישראל מבקש פלצות, סימן שהדרך לזכות בדין זה עם פלצות. אתם לא חייבים לצעוק את זה לכולם, אבל לעצמכם תעניקו את הפחד, וגילו בו"

    ר' יעקב משנן את הנקודות העולות, הן הדריכו אותו לכל חודש הרחמים והובילו אותו אל יום המשפט.

    רק רוחמה, פחות מרוצה מההתעלות שלו אל תוך עצמו. בשפתיים דולקות הוא הסביר לה ותירץ לעצמו, שהמון קניינים ילכו לאיבוד אם יבזבז את הימים הנעלים ביותר על החלפת טיטולים.
    "את יודעת שאיני אדיש לענייני הבית". המשיך להצטדק בדרכו המליצית, "אבל המלך בשדה ואנחנו רוצים לעלות לכרכרה".

    סברה, ושתקה.

    רוחמה ערכה לפניו שולחן, הכנה לצום. בעודו בורר פיסות דג מראשו עמוס העצמות של הקרפיון, עיין בדף נקודות לעבודה מעשית. מחר יום צום, הוא לא ילך לכולל. במקום זאת יתכנס עם עצמו, בבית המוסר החדש ב'גרין פארק', שם ישחיז את נפשו למערכה הסופית לקראת יום כיפור. מבלי משים ניגב חלה טבולת דבש בציר הדג והמהם ניגון מוסרי נוגה, שיעניק לכל באי הבית את הרגשה שאף על פי שאכלו משמנים עדיין קדוש היום לאדוננו.

    "לזכור להיות לראש. להתנער מהשיטחיות, לשאוף לגבהים. אנשים בינוניים יש הרבה, המלך רוצה ממלכת כהנים, שנהיה ראשים....
    "יש שדנים האם התפוח עיקר והדבש טפל.... מה העיקר אצלכם בראש השנה? לא צריך להגיד לכם להיזהר לא לצאת מיום הדין שהרושם היחיד שנשאר זה דבק בידיים"


    מחר יבקש סליחות באשמורת, עשרת ימי תשובה. קשה יום הלא המחתרת חתורה. נרדם.


    נו! יתגבר כארי.
    דממת בוקר בבית.
    מה השעה?

    שמונה וחצי...

    רוחמה!!!

    דממת בוקר.

    הלכו כולם. רק אתמול הרחיב בדיבור על הקבלות הטובות בכיבוד הורים. שמהן נגיע לכיבוד מלכותו יתברך.

    לאיפה ילך? להיכל יצחק? היכי דמי חילול ה', שראש כולל כמוהו יתחיל אחרי זמן קריאת שמע מגן אברהם סליחות במנין של בעלי בתים חשובים.
    אבל להתפלל בבית לא יתכן, לא ימאס תפילת רבים.

    יורד במדרגות נצמד לקרן זוית.

    אוריה שץ השכן ממינוס שתיים, מהדס למולו, מניף ציציות תכלת. מה הוא עושה פה הכוכב הזה? הוא לא נסע לאומן?
    לא מספיק לשאול והכוכב קולט את הסיטואציה, "ר' יעקב אולי תשלים לנו מניין, יש פה קיבוץ של אברכים שמקורבים לרבנו, רק מה, הנשים שלהם עדיין באורות נמוכים של וולף של פוירשטיין, לכן לא באנו אצלו על ראש השנה.
    תבוא. תעשה נחת רוח לנשמת גדליה בן אחיקם, תזכה אותנו".

    תפס אותו מנוול זה ומשך אותו לבית מדרש מסילת יוסף קומת מרתף. מחבוא סודי, שלעולם לא היה נותן לילדיו לדרוך.
    מעיף מבט בנוכחים, הם מזהים אותו, ודאי. הוא גם נוטה להכיר צורת פנים. אין דרך חזרה סודו וסודם של האברכים נשמר באינטרס שנפגש. גם לו, גם להם יש ילדים.

    מניח תפילין מתעטף בטלית מקבל עול מלכות שמיים כיאות.
    רוצה לפתוח ב'אשרי'.
    פריטת גיטרה מפרה את שלוותו המעורערת.

    "רבותי" מכריז אוריה משמיט חליל צד לצד. "אחרי שזכינו לקיבוץ הקדוש פה בקרית ספר, זכינו שהרב יובל זילברשטיין שחזר בטיסה מהירה מרבינו, יבוא לזרוק לנו קצת את השכל"

    הרב יובל מתיישב. פותח פה מדליק עיניים.

    "צדיקים כולכם. אני יודע שכאן זה אברכים שרגילים לדבר ברסלב ברמה גבוהה, אבל תרשו לי לשפוך קצת מהלב, לפני שכל בעלי האורות יחזר מרבינו.
    אתם בטח מרגישים זנב. כולם בקיבוץ הקדוש ואנחנו פה. אז תדעו לכם שיש לכם טעות.
    מה זה זנב אמיתי? זה זנב כמו של סוס, יש לו שריר ככה הוא מצליח להעיף זבובים, והוא מרגיש שהוא פועל משהו, אבל בפועל הוא נשרך מאחור נסחף עם הזרם. רץ לאיפה שהוא חושב שחושבים שהוא צריך לרוץ.

    נעבעך חתיכת זנב.

    אבל שאלתם את עצמכם, מצד שני למה להיות זנב לאריות זה טוב. סוף כל סוף יצאת זנב.
    התשובה: כי בחרתם.
    אתם יכלתם לרקוד עם השועלים, אבל הבנתם שבשביל 'המלך' כדאי להיות זנב לאריות, ללמוד מצדיק, זה זנב לאריות. לתמוך באישה זה הזנב הכי מתוק שיכול להיות. תהיו ארעיות תהיו זנבים.

    רבותיי אנשים רוצים להיות לראש. קופצים גבוה. אל תשכחו לחזור בתשובה מהזנביות. להפסיק להעיף זבובים לדהור קדימה".

    מנין פרצופים מהנהנים. גם ר' יעקב.
    "נו אפשר להתחיל. אבל אולי נוותר על המוזיקה, יש כאלה כאן שמחמירים"? החווה בעיניים דולקות לר' יעקב ההמום.
    "לא לא, אדרבה". הפתיע ר' יעקב את עצמו, לא יזיק קצת לנגן.


    הוא לא יחזור לשם. גם הם יודעים. הוא גם ימשיך ב'וועדים', אבל מידי פעם יבדוק שלהיות לראש לא עולה לו לראש, ואז יתחיל מנקודת הזנב.
    בסוף, הטשולנט כן נשרף.
    הוא טען שלא צריך להוסיף מים, רחלי טענה שצריך, הם לא הוסיפו והוא נשרף.
    ועל אף שצדקה, דווקא היא התאכזבה עמוקות.
    הוא הרים את ראשו מהצלחת והביט לה בעיניים.
    תחשבי על זה. שבת קודש. אלול. הלילה מתחילים סליחות. מוצאי מנוחה. בגלל טשולנט שרוף אנחנו נגיע לרגעים הנעלים הללו עם פרצוף מצוברח? עם מצב רוח שפוף? כמו מלפלפונים בחומץ?
    זה לא שווה את זה!
    והיא קיבלה.
    אבל אז רוחי שפכה על מכנסיו את חצי הכוס המלאה בנוזל אדמדם מוגז ומתקתק חליפות.
    ואין לו מכנסיים נוספים עד צאת השבת.
    את 'יונה מצאה' הוא שר בעמידה במרפסת.
    עד ברכת המזון זה כבר התייבש כמעט לגמרי אבל בזמן שהוא חיפש את התנוחה הנכונה לעמידה בשמש עם מכנסיים מוגזות עדין, אברימי רב עם רוחי ואז חצי הכוס המלאה שלו הכתימה את המפה אנושות.
    'שניים מקרא' הוא סיים על הצד הנקי של השולחן, עיתון שוב לא היה לו השבוע לאחר שהזקן מהבניין ממול החליט שזה סתם זבל אקולוגי ורוקן את תיבות הדואר לפח האשפה, אז הוא הלך לנוח קצת.
    רק 'קצת' כדי שלא ייחשב 'מכין' משבת לסליחות.
    הבדלה הוא כבר עשה עם מכנסי פיג'מה בעוד ששת מכנסיו משתוללים בחדוות נעורים בתוך סחרחרת הקצף.
    לו רק היו יודעים איזו 'סחיטה' הם הולכים לעבור, לא היו מאושרים כל כך, והם עברו סחיטה, אוהו, על אלף וחמש מאות סל"ד.
    איך אמר סוחר המכונות הממולח? שיצאו מוכנים לאכילה!
    אפילו בחבל הם קיבלו יחס מועדף וכל אחד השתרע על איזה מטר וחצי של רוח מזרחית.
    בחצות הוא בא לאסוף אותם. מכנסי השבת שלו שיזכו לחוות אתו את אמירת הסליחות.
    שחרר אטב ירוק, אחז בשול ימין ושלח את ידו אל אטב שמאל ואופס.
    נוזל עכור התפשט על אצבעותיו.
    עיניו התרוממו כלפי מעלה בזעם.
    שלישיית סמרטוטי רצפה מעוטי יכולת מביטים אליו בביישנות ממרום סורגי שנדלהיים.
    שלושתם, מותשים מקרצוף הרצפה מלכלוכי השבת, אחד מנגב את דמעותיו על האדן בעוד השניים האחרים ממש בוכיים ובלא בושה מזליגים את דמעות התנין שלהם על ששת מכנסיו הנזכרים לעיל בקדמת דנא.
    "שנדלהיים!!!" הוא צורח בחמת זעם כלפי שמיא וחוטף בפרצופו כפיס קליקס היישר מידו של זעתותא מאושר שסוף סוף מצא חבר כלבבו.
    באינסטינקט אבהי הוא שולח את ידיו במהירות ותולש את חמשת מכנסיו הנוספים בעוד אטבי הכביסה קולטים את הרמז ומיד קופצים אל מותם על קידוש השם היישר אל חצרה של גברת ווקסלבוים הידועה בחוסר סבלנותה כלפי אטבים מעופפים.
    לסליחות הוא הגיע עם שני כתמים בצבע חום ועוד כמה זרזיפי נטיפים שרחלי טענה בתוקף כי כלל לא רואים אותם, באיחור ביזארי של שבע עשרה וחצי דקות רק כדי לגלות שכבר אוחזים ב"סחי ומאוס הושם כבודנו", וגם כדי לגלות ששוב 'המכשיר' של המזגנים מתעקש לבלוע עוד ועוד שקלים ושנקלים מכיסי האנושות ועדיין אינו מועיל בטובו להפעיל אפילו לא מאוורר מאובק.
    הוא הידס בין המתפללים שכמה מהם עשו לו עיניים בעוד הם מנגבים את זיעתם, ושוב הוא לקח על עצמו את השליחות הציבורית וטיפס אל הגג כדי לדפוק בחוזקה על דופן המעבה, רק אז נדלקו המזגנים והפיצו תקווה חדשה לחלל האוויר.
    כבר אחזו ב'צאן נידחה מאין מצד' והוא נכנס לרגע אל השירותים.
    נכון, הוא פספס את המחצית הראשונה של הסליחות אבל בטוח שרווחת הציבור פועלת עבורו בשמים.
    לפחות יתפוס את החצי השני, את הפזמון.
    מסובב את מפתח הדלת, תפוס.
    לוחץ בחזקה על הידית. הדלת מסרבת להישמע להוראותיו.
    הוא נזכר בזלינגר שהתעקש על מנעולים חזקים לדלתות השירותים 'שלא יישברו מכל בעיטה של איזה שמענדריק תורן'.
    ועכשיו 'המנעולים החזקים' לכדו אותו בתא כלאו ומסרבים לאפשר לו לצאת לחופשי.
    הוא ניסה שוב לסובב לצד השני. הלשונית דווקא כן נענתה ונעלה אותו על סיבוב נוסף.
    ימינה כלום.
    תקוע.
    הפלאפון נשאר בבית.
    בתסריט הידוע זה הולך שכעת הוא זועק לעזרה ומישהו מביא את הכלבויניק השכונתי ששובר את המנעול בין רגע.
    הוא לא יצעק.
    הוא לא ייתן לכל מתפללי בית הכנסת את התענוג לשמוע את זעקותיו מתא השירותים באמצע יוד גימל מידות של רחמים.
    מוחו כבר מריץ בשורות את צחקוקם של הפוחזים, הבלעת חיוכם של הרציניים יותר, או את פרצופו המדוכא של טטנבוים הגוער בהם.
    הוא ימתין.
    עד שישמע את ההמון יוצא ואז הוא יצעק.
    יהיו כמה בודדים שיישארו עוד כמה דקות אחרי כולם והם ישמעו אותו ויבואו להושיעו.
    בסוף מישהו הזמין דווקא 'ידידים' ושני צעירים הגיעו ושברו חצי דלת יחד עם המנעול הסורר.
    העיקר שהוא בחוץ.
    לרגע הוא נזכר בעצמו טוען מול רחלי כי לא שווה לבזבז את הרגעים הללו על סיר טשולנט שרוף.
    לא. הוא לא יבזבז.
    נכנס אל ההיכל. פתח את הסליחות והתחיל לומר את המילים ברגש.
    "פנה נא אל המכנסיים המלוכלכות ואל הדלתות הנעולות"...
    ויעבור שנדלהיים על פניו ויקרא:
    "אווו, שבוע טוב ר' דניאל, בשבת קודש התארחו בביתנו אנשים מחוץ לעיר וכשחזרנו במוצ"ש ראינו שהם הניחו את הסמרטוטים הרטובים על אדן החלון, אני מתנצל עם נגרם לכם נזק, כמובן שאנחנו נכבס כל בגד שלכם שהתלכלך, אני כל כך מצטער".
    דמעה סוררת בצבצה בקצה עינו והוא קפץ וחיבק בעוז את מר שנדלהיים התמה וההמום.
    בדרכו הביתה דימה לשמוע קול ממרומים הקורא בשמו: סלחתי כדבריך.

    שלושים שעות לאחר מכן.
    אשרי יושבי ביתך בסליחות של יום שני.
    המזגן עובד כדבעי, דלת השירותים תוקנה, מכנסיו מקופלים הדק היטב בארון, ארוחת הערב לא נשרפה, אפילו אברימי לא רב עם רוחי.
    ומה?
    לבו ערל בקרבו.
    הוא הרים את עיניו לתקרת בית הכנסת ואלו נתקלו במאוורר תקרה מאובק.
    ריבונו של עולם.
    היום הכל הלך למישרין, אז מה יפתח לי את הלב כעת???
    ויעבור שנדלהיים על פניו ויקרא:
    ה' ה' ק-ל רחום וחנון.
    עדיין לא נצצו קרני שמש ראשונות. העיירה הקטנה מכוסה הייתה בעלטה סמיכה. החושך רבץ על גגות בתיה הצפופים מלטף את שמשות החלונות באוושה שאינה נשמעת.
    אשמורת שלישית של לילה.
    סמיך. עַבִיך. חשוך.

    שקט. דממה.
    כמו עצר העולם פעימותיו בשעה זו בה הכל נמים את שנתם.
    הכל?

    מתוך יריעת החושך נשמעו יפה פסיעותיו הזריזות של השמש- עובר מבית לבית, מחלון לחלון, ונוקש.
    רועמות היו נקישותיו על רקע הלילה. דופקות על שמשת החלון ובד בבד דופקות יפה יפה על הלב-
    מעירות ומעוררות.
    "קומו, יהודים. קומו לעבודת הבורא!
    ס- ל- י- ח- ו- ת..!"
    כך הדהד קולו של השמש מקצה העיירה ועד קָצָה.

    חכם היה השמש ומכיר היטב את בני העיירה. עם רבים מהם עוד למד בחיידר, אצל ר' אלחנן המלמד הוותיק.
    אם הייתם הולכים בשעה זו שהיא לא יום ולא לילה אחר ר' נחום השמש האהוב וודאי תמהים הייתם שכן לא היה דופק ר' נחום על הבתים בזה אחר זה, בדרך הישירה והקצרה בה יכסה את בתי כל בני העיירה במהירות בדפיקותיו ובקריאותיו, כי אם היה הולך מבית זה לאחר, מדלג על כמה בתים שביניהם ואחר כך חוזר אחורנית ודופק גם על שמשותיהם.
    וצורה זו, ונוֹהַג זה של סדר דפיקותיו מתמיהים הם.
    אם הייתם מרהיבים עוז בנפשכם ושואלים אותו למשמעות התנהגותו- היה עונה לכם בסבר פנים יפות, לא לפני שהיה מתעניין בשלומכם ובהרגשתכם והאם אתם אורחים אצל מישהו ואולי צריכים אתם למקום לינה ולארוחה חמה...

    סיבה טובה הייתה לו, לשמש ר' נחום, למעשיו, שכן מתוך היכרותו הותיקה עם חבריו משכבר ועם שכניו לעיירה יודע היה מי מהם מתקשה להתעורר משנתו ולמי קלה המלאכה. על כן, היה דופק אצל המתקשים להתעורר- לראשונה ואח"כ אצל שאר בני העיירה למען יספיקו הראשונים להתארגן ולבוא לבית הכנסת בשעת תחילת אמירת הסליחות.
    הוא אשר אמרנו- סיבה טובה למעשהו הייתה לו, לרב נחום.
    וודאי מתעניינים אתם לדעת את מי היה מעיר ר' נחום האחרון, מי היה הזריז ביותר מכל בני העיירה?
    ובכן שאלה זו לא תצטרכו לשטוח בפני השמש החביב- רק פִסְעוּ אחריו באשמורת שלישית זו של לילה וּרְאוּ בעצמיכם...
    ביתו של ר' צבי היה תמיד האחרון בסיבובו של ר' נחום.
    זריז הוא ר' צבי. עם הדפיקה הראשונה נפקחות לו העיניים וממלמלות שפתיו "מודה אני". ברגע אחד כבר מסיים הוא ליטול את ידיו ותוך דקות מעטות סוגר חרישית את דלת הבית מאחוריו, למען לא יעיר את רעייתו הישנה, פוסע בזריזות אל בית הכנסת.

    זריז הוא ר' צבי וכדרך הזריזים מקדים תדיר לסליחות והינו נמנה על עשרה ראשונים המגיעים לבית הכנסת ובהתחשב בעובדה שהשמש דפק אצלו האחרון- זריז שבזריזים הוא.

    אותו היום- שלישי של סליחות היה ודפיקות של שמש נקשו על שמשת חלונו של ר' צבי. מיד משנקש עזב ר' נחום את החלון כי ידע שוודאי כמו ימים ימימה ישמע בסמטא הבאה את קול פסיעותיו של ר' צבי נחפזות אחורי גבו.

    רק משסיים החזן את הקדיש האחרון של הסליחות הבחין ר' נחום כי ר' צבי כלל לא הגיע הבוקר לבית הכנסת...
    ***
    ערב ראש השנה תשפ"א.
    בצעדים נמרצים ומבט זועף, אני מתקדם אל עבר דלתו של הרב.
    נכון, אני יודע שזה לא שעת קבלת קהל עכשיו. אבל יש דברים שהם יותר חמורים מפיקוח נפש, והם דוחים הכל. לא מעניין אותי במה הוא עסוק עכשיו, בשביל זה הוא רב, הוא חייב לעשות כאן סדר עם החצופים האלו.
    "שלום הרב", פתחתי במילות נימוס מתבקשות, והמשכתי מיד, "יהושע ודוד מתכננים לאפשר לשבעים מתפללים להתפלל בבית מדרש המרכזי בימים נוראים, עכשיו לא שיש לי בעיה עם שבעים מתפללים, הלוואי והיה אפשר שלש מאות, אבל לפי חשבון המטרים המדוייק אין מצב שאפשר להכניס שם יותר מחמישים, חמישים ושלש מקסימום. וזה פורץ גדר במלוא מובן המילה, פורץ גדרות ומעביר נגיפים. אני לא רוצה להשתמש בביטוי הזה, אבל הם ממש רוצחים!"
    הרב שומע, מהנהן בראשו. כמו תמיד אי אפשר לדעת מה הוא חושב באמת. מחייך קלות ומפטיר: יטופל ר' שלמה, יטופל.

    ערב ראש השנה תשפ"ב.
    בצעדים נמרצים ומבט זועף, אני מתקדם אל עבר דלתו של הרב.
    רק לפני דקותיים שמעתי את התכנית של יהושע ודוד להגביל שוב את כמות המתפללים בראש השנה, ואני רותח מזעם.
    למען השם, למה? וזה שבממשלה שם אמרו שכדאי להגביל, נו באמת, הם יגידו לנו מה לעשות? החברה המפגרים שם בממשלה, הרי ביולי אוגוסט - לא הגבילו כלום. ועכשיו?! עכשיו זה הזמן להגביל?!
    לא יקום ולא יהיה.
    דפיקה קלה על החדר, ופתיחה מהירה בעקבותיה.
    "שלום הרב, לא יתכן שיגידו לנו להתפלל בבית שני! השנה כולם מתפללים בפנים, עוד פעם יהושע ודוד מגיעים עם רעיונות הזויים שרק מאה מתפ..."
    קולו הרגוע של הרב חותך את השאגות: "ר' שלמה, לאט לך, העולם אינו שחור לבן. מה שאתמול היה נראה לך שחור - היום נראה לך לבן. עדיף תמיד לדבר פחות בלהט, יותר בנחת, לצבוע את הצדדים בצבעים קצת יותר צבעוניים ופחות צעקניים. רק לפני שנה עמדת ונאמת עליהם שהם רוצחים, היום אתה עומד באותה פוזה. ומי יודע, אולי שנה הבאה תצעק הפוך".

    מבוכה.
    סיבוב.
    יציאה.
     תגובה אחרונה 
    חושך מפריד ביני ובין בית הכנסת הקטן, זה שבקצה העיירה, אשר ריח השדות חודר תדיר אל חלונותיו הקמורים. חושך סמיך, שבו ריקמת הזהב על נרתיק תפילי אינה בורקת.
    שקט של לילה פרוש על פני העיר כמצודה. אני מביט בצלליות הבתים, וחש בכל מאודי את ניחוח הטרף.


    אלול.


    צללית כפופה, יהודית, מתקרבת מעיקול רחוב העיירה. אני אינני מביט בפניו, בדיוק כפי שהוא אינו מביט בפני שלי.

    החושך מפריד ביני ובינו. אנו פוסעים יחד, נרתיקים מרוקמים תחת בתי שחיינו, וספר דקיק ביד.


    סליחות.


    בית הכנסת מואר, בורק מתוך החשיכה בנרות שעווה ארוכים. אני מביט בנר הסמוך אלי, ודומני כי השעווה מטיפה דמעותיה במקומי.

    בדממה אני תופס את מקומי, ליד כותל המזרח. השקט בבית הכנסת נשמר, על אף שהאולם הקטן והמואר מלא.

    יפחה שקטה נשמעת מקצה בית הכנסת. הרב, לימיני, נעמד.

    "א-לול!" הוא זועק, קולו הצרוד מרעיד את ההיכל. "יידן, א-לול!!!"

    בבת אחת הופך בית הכנסת את עורו. השורות האחוריות הופכות לערב רב של בכיות וזעקות שבר. יהודים שהגיעו ללא ספר, וספק אם היתה בו תועלת עבור מוחם הגס, פרצו בבכי תמרורים כאחרונת הנשים.

    ובשורותיו הראשונות של בית הכנסת, נעמדים הכל על רגליהם בדממה. הסידורים נפתחים בקול אוושה בלתי נשמעת, והם ממתינים לקולו של החזן.


    "אלו לא סליחות." קול גבוה, ברור וסמכותי מגיע מפתח בית הכנסת. הקול חזק מקולות הבכי, והם גוועים אט אט. החזן מכחכח בגרונו, מבקש לפתוח.

    "אלו אינן סליחות, יהודים." חוזר הקול.

    אני מביט בו.

    הוא מביט בי.

    מבטו הצלול מבקש לפלחני עד עמקי נשמתי, ואני משפיל את עיניי בבושה עמוקה, שאיני יודע את פשרה.

    "כבוד בית הכנסת!" דורש הרב בגערה.

    האורח הזר אינו עונה לדברים. בבגדי איכר גסים, במגפיים מלוכלכות ובצעדים בוטחים, הוא ניגש אל העמוד. החזן נרתע, מעדיף שלא להתחכך בו.

    "שיר השירים אשר לשלמה!" קורא ההלך, ואני מגלה כי קולו ערב ונעים לאוזן.

    "כבוד בית הכנסת!" חוזר הרב, זועם.

    היהודי מפנה את פניו אל הרב, מביט בו במבטו העמוק. "ישקני מנשיקות פיהו..." הוא ממשיך לנגן את הפסוקים.

    שניים מלמדני העיר ניגשים אליו, מבקשים לסלקו. הוא מביט אלי, מבטו צורב כליות ולב, ושוב אני חש נקלה כאחרון עמי הארץ העומדים יחד איתי.

    "עזבו אותו." אני שומע את עצמי אומר.

    בעיקר מכיוון שהגברתן מבין הלמדנים האוחזים בחזן המפוקפק הוא בני, הם מרפים את אחיזתם בו.

    "מדוע אינך אומר סליחות, ככל היהודים?" אני שואל בשקט, וקולי מנסר את הדממה העבה.

    הוא מחייך, וחיוכו גורם לזעם להאדים את פניהם של כל שאר יושבי השורות הראשונות.

    "סליחות..." הוא עונה, צליל כוסף בקולו. "יהודים!" הוא פונה אל הקהל. "אם הייתם יודעים כי סלח לכם הקדוש ברוך הוא. סלח ומחל במחילה גמורה על כל מעשיכם, הייתם בוכים?"

    השקט משיב לו. שקט קשוב. הרב מסמן לי בידו שלא אצא נקי מכך שאפשרתי להלך לומר את דברו.

    "יהודים! הקדוש ברוך הוא אמר 'סלחתי כדבריך'." הוא אומר. רגע קצר של שקט, והוא חוזר על דבריו בפולנית, ברוסית ושוב באידיש.

    "הוא מהכת." צועק אי מי, וכעשרים גברתנים ניגשים אל בימת החזן. רגע קצר חולף בצעקות רמות, עד שהיהודי נזרק אל האדמה התחוחה המקיפה את בית הכנסת.

    "תתחיל." מבקש הרב מהחזן. הלה ניגש אל העמוד, מסדר את טליתו.

    אני מעיף מבט חטוף אל פתח בית הכנסת, ונדמה לי שעיניו הרכות של ההלך מביטות בי. מבטי סוקר את בית הכנסת, את הסידור הקטן, ושוב את בית הכנסת.


    איני יודע כיצד ומדוע, אך כעבור רגע מצאתי את עצמי בחוץ, לצידו של יהודי לבוש בגדי איכר.

    הוא מביט בי במבט חם ומציע בשקט: "בא, אראה לך סליחות מהן."

    ספר הזכרונות לרבי הקודם מליובאוויטש.
    מומלץ בחום לקריאה, גם המקור האידישאי וגם התרגום ללשון הקודש.
    אשמח לביקורת.
    "אפשר להבין מה הולך כאן?"

    התדהמה על פניו הייתה גדולה. ציפה לראות מתחמי חיסונים מסודרים וסטריליים. מינימום בנייני האומה ינואר 2021. בפועל, האודיטוריום הענק היה מלא בעשרות בחורים נלהבים, קריאות מגאפונים, ארגזים מפוזרים, אל-בדים צבעוניים מתנופפים מרוח מאווררים תעשיתיים וסנדביצ'ים. סנדביצ'ים הם בכל מקום.

    אווירת סוף קעמפ.

    >>>

    "אתה מהתקשורת?" הציץ בו בחשד אחד הנלהבים. חולצת טריקו גדולה ממידותיו עם הדפס "ילדים מספרים על עצמם תשנ"ז".

    "לא, ממש לא". מיהר למחות ולסייג. "אני גר פה ברחוב ליד. משפחת ברזילי, כולם מכירים. הייתה מודעה שלכם בלוח מודעות. "גמ"ח חיסונים לכל הגילאים, החיסון הכי מוזל והכי פחות מסוכן עם כל היתרונות"? אני מצטט נכון?"

    "אתה מצטט הכי נכון!" החמיא הבחור וטפח על שכמו. "טוב שאתה לא מהתקשורת. אותם רק חזקי פאתוס הדובר שלנו יודע לסבן. אבל מי שמשלנו, גם אני יכול. בוא, בוא תשב פה רגע, אסביר לך מסודר".

    הבחור הסדרן התיישב על ארגז קרטון עם כיתוב מודפס באדום "הג"א" וכמה משולשי אזהרה. תלש מעל ראשו בתנועה אלגנטית את כובע המצחייה השחור עם הדפס מוזהב. "משנת יוסף תשע"ב".

    >>>

    "נתחיל מהרציונל".

    "עא?!"

    "ההיגיון. מה שעומד מאחורי המבצע שלנו, מאחורי הגמ"ח שכולו לשם שמים קודש התנדבות מלאה".

    "טוב".

    "נכון היום יש בישראל את המגיפה המסוכנת, דלתא?"

    "נכון".

    "גם בנט וגם החברים האחרונים שנותרו לו מקפידים להדגיש שזו מגיפה אחרת לגמרי מהקורונה. "זנדלתא". וריאנט שלא היה כמותו".

    "וואלה".

    "אבל ראה זה פלא: למרות שהחיסון של פייזר נועד במקור לקורונה, הוא נמצא יעיל באחוזים דומים גם לדלתא! אם החיסון נגד קורונה עוזר לדלתא, אז גם החיסון נגד טטנוס עוזר לה. ואם החיסון נגד טטנוס עוזר לה - אז בעצם כל חיסון יכול לעזור. העיקר להתחסן! חובת ההשתדלות. לכן אנחנו מציעים כאן מגוון חיסונים מכל הסוגים, בדגש על הכי זולים והכי פחות מזיקים, אלו המתאימים גם לילדים לתינוקות ולפגים, העיקר לקיים את ההוראה להתחסן ולקבל את התו הירוק ובעיקר את כל אפשרויות ה"משמחים" שהוא כולל".

    הבחור מחא כף אל כף בהתלהבות, והוציא סנדביץ' נוסף מהארגז. לחמנייה מזונות עם מדבקה. "מאפיית נחמה 1910".

    >>>

    "אני לא מבין".

    "אתן לך דוגמה. משל. אלגוריה. זו בעצם הדוגמה שעמדה לנו מול העיניים כשהקמנו את הגמ"ח"...

    "נשמע טוב".

    "קח את הנושא של הנחה לסטודנטים בתחבורה ציבורית. כל מי שמוגדר כסטודנט מקבל הנחה של חמישים אחוז. זה לא משנה אם אתה לומד לדוקטורט במאה אלף שקל או קורס מוכר במאתיים שקל. לא משנה מה הקורס שלך וכמה שילמת עליו - ההנחה בתח"צ היא אותה הנחה. אז מה אנחנו עושים בריכוזי אנ"ש כל שנה? מוציאים קורס ייעודי לצורך רב-קו. "גובה מי הים וההשלכות ההיסטוריות", 180 שקל כולל הנפקדת תעודת הסטודנט, ובלי לדרוך באקדמיה בכלל"...

    "ברור".

    "כך גם כאן, אותו רעיון! אתה עושה אצלנו את החיסון הכי מוזל והכי פחות מסוכן, הכי פחות פולשני חודרני ופוגעני, ומרוויח את התו השמח, הירוק, הסגול, הרמזור וכל מה שאתה צריך".

    "והווריאנטים?"

    "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם הווריאנטים".

    <<<

    "שכנעת". הסכים ברזילי. האברך, לא בית החולים. "מה יש לך להציע משהו טוב?"

    "יש הרבה סוגים לבחירה", בקע לו הסדרן דרך בים הארגזים, שקיות של גל-פז, משכן התכלת, בזאר שטראוס. "יש את החיסון התורני - מונע התעטשויות מצאת השבת עד אחרי הבדלה. אתה יודע, לא נעים על הבשמים. 75 שקלים. יש את היוקרתי - אותו דבר אבל בכריכת עור. 150 שקלים. ויש את מה שבלטינית מכנים "שיהוי-שיהוק" הנותן לך לפני כל שיהוק 5 שניות השהייה בהן תוכל לטווח אותו לכיוון הכי פחות מזיק. ארבעים שקלים מכירת חיסון! אה.. חיסול".

    "מבחר". המהם האורח.

    "הייתי ממליץ לך על הקלאסי", הגיע הבחור אל היעד. שקית "עמנואל - עיר העתיד" תשמ"ה. "זה חיסון בחמישים שקל, טיפות שרקח הרב פינקוביץ מירושלים. שלוש טיפות לכוס תה פעמיים ביום למשך שבוע ואתה מחוסן".

    "מחוסן נגד מה?"

    "במקור החיסון הזה נועד לגרום שלא יהיה אכפת לך כמה פידבקים מקבל הפוסט שלך בפרוג".

    "וזה באמת עוזר?"

    "50-50".
    מחשבות שצפות בפניא דמעלי שבתא,
    בחורשת יער קסומה ושקטה.


    הקסם. הקסם של הטבע. אין על זה.
    לצאת מההמולה. הבלגן במח.
    ההמולה ברחוב, האתגרים בבית (הבית כבר מוכן לשבת, לא לדאוג..:))
    לברוח אל הצמחים הטרום סתוויים. אל הרוח הנעימה.
    אל השקט הרגוע..

    הרוגע עוטף אות כל כולי
    רחשים עמומים של מכוניות ממרחקים. אין כאן נפש חיה,
    איזה רוגע
    איזה שלווה.
    איך אני אוהב את הרגעים האלו...
    המחשבות נחשבות מעצמם,
    משמעות החיים..
    למה אנחנו כאן...
    כל כך הרבה קסם ביקום..
    חידה מופלאה..
    אלפי שנים של תהפוכות. צמיחה. התפתחות. יצירה.
    מה אנחנו בכלל בכל הסיפור הזה??
    עוד כמה שנים מישהו יזכור שהיינו כאן?
    בועות סבון צבעוניות. עפות ברוח כמה שניות, מתפוגגות ונעלמות לנצח...

    ואז מנצנצת בי מחשבה חזקה-
    נתינה.
    היקום מלא באנרגיות חיוביות.
    כל יצור חי נולד עם פונטציאל של רצון להעניק. לתת. להשפיע.
    עלינו לפתח את הכוחות הטובים שבנו.
    הרחמניים שבנו.
    אין משהו יותר טוב מלעשות טוב למישהו אחר.
    אין דבר יותר משמח מלדעת ששימחנו נשמה בעולם.
    אין דבר אמיתי יותר מלחשוב על השני.
    אצילי. מרומם את הנפש.
    נותן סיפוק אמיתי.

    הלוואי שאקדיש את כל חיי לתת שמחה ואור לכל מי שרק אוכל.
    אין ספור אנשים מסתובבים בעולם וצמאים לחיוך אמיתי.
    למישהו שיבין את ליבם.
    שישתתף במצוקתם...

    זוהי המטרה הכי נעלית שיכולה להיות לנו.
    לתת על מנת לתת.

    אלוקי. עזור לי שאף פעם לא אשכח את התובנות האלו.
    שתמיד הם יכו על דופני לבבי.
    זה תמצית משאלתי..

    אחת שאלתי מאת השם. אותה אבקש.

    נ.ב.
    (הכתיבה היא ישר מהטבע, ללא מגע יד אדם,
    אז אנא לקבל בהבנה טעויות קלות של כתיב או הבעה :) )
     תגובה אחרונה 
    מאת הניקית @דמות מהאגדות



    והשם יאספני

    בואכה טבריה, שנת 1954




    עזרא נושך את אגודלו. לפני זמן מועט היה מבטו משתאה.
    "בוא הנה, פרחח קטן, סוף סוף מצאתי אותך!" מתנשף הוא מתקרב לכיוון אתר עתיקות. הילד המקפץ שולח לעברו חיוך מרגיז.

    "מלאכי, צא מפה עכשיו. מסוכן להיות פה. יש כאן בורות!".

    מלאכי מגחך ממעלה גבעת אבנים.

    עזרא מקשיח את מבטו. מחשבות חולפות בראשו, אך הבעתו נותרת יציבה.
    הילד יתום טרי. הוא לא יכול להיות קשה מידי.

    הוא מגרד בעורפו. הילד יתום, נכון. אבל גם הוא עצמו יתום, ונותר שפוי למרות הכול. בקצב הזה נראה שמלאכי משתגע.
    חובה עליו להציב לו גבולות.

    "מלאכי. רד למטה ובוא לכאן עכשיו, בלי חוכמות" קולו נעשה רם ותוקפני יותר.
    הוא מעיף מבט לכיוון הגדר הסובבת את האתר, גבוהה מידי בשביל ילדון בן תשע לטעמו, ואז תוקע את מבטו בשלט אזהרה ענק.

    "אני לא מאמין עליך. אתה טיפסת על הגדר, והתעלמת מהשלט. אתה ידעת שאסור להכנ.."
    מטר אבני חצץ מושלכות לעברו מכיוון הגבעה. הילדון שמעליה מצחקק.

    אבל כשעזרא מפנה את גבו ומתרחק, מלאכי מזעיף פנים וקופץ את אגרופיו בתחושת נטישה. הוא מתיישב על אחת הגדרות ובוהה בשום מקום.



    עזרא נאנח, משעין את גופו על גזע עץ עבה. הוא לא מתכוון להותיר את אחיו הצעיר לבדו.
    תוך זמן קצר חוזר אל היעד, מקווה לא להיסקל כמו בפעם הקודמת.
    אבל כשמגיע למקום מלאכי לא נראה בשטח.

    הוא מוצא את עצמו ניצב לבדו תחת שמיים שחורים כמעט ללא כוכבים. אתר העתיקות מזכיר לו מראה בית קברות ישן בשעה זו של היממה.
    פחד אופף אותו. ליבו אומר לו לשוב הביתה.



    מלאכי שוכב על הספה, מרוכז בגירוד זרועו בעקבות האבק שנדבק על גופו המיוזע. עינו צדה תזוזה כלשהי. עזרא ניצב בפתח הבית ופולט אנחה.

    הוא נותר עומד בכניסה זמן מה, "חיפשתי אותך" אומר תוך ניסיון להסדרת נשימתו מההליכה החפוזה.
    "אבל הלכת" מלאכי ניצת.
    "נכון. לא יכולתי להישאר. מישהו זרק עלי אבנים". עזרא עוצר לרגע מדיבורו "אבל בכל אופן חזרתי ולא מצאתי אותך".
    הוא מוזג לעצמו מים בספל מקושט עיטורים זעירים, ומתיישב על הספה על יד אחיו שעסוק עדיין בגירודים חוזרים ונשנים.

    "נפצעת" אומר כשעיניו מכווצות.
    "איפה?"
    "פה" עזרא מצביע לכיוון לחיו השמאלית של מלאכי.
    מלאכי שולח את ידו לכיוון השריטה.
    "לא לגעת!" עזרא מסיט את זרועו של מלאכי מכיוון המכה ומתבונן בה מקרוב "זה נראה עמוק".
    "אני בכלל לא הרגשתי שנפצעתי" מלאכי מבוהל מעט, מביט מעלה לכיוון פניו של אחיו הגדול ממנו בשמונה שנים.
    "חכה. נראה מה אפשר לעשות. רק אל תיגע". עזרא פונה לכיוון הארון ומוציא ממנו חתיכת בד בהיר.



    הלילה נעשה עמוק יותר, מלאכי יוצא מהמקלחת רענן פחות מתמיד, ראשו יבש בשל התחבושת שעל לחיו.

    כשעזרא מבחין בו הוא פותח את פיו כדי לומר משהו אבל סוגר אותו חזרה. מלאכי חכם מספיק כדי להסיק שלא משתלם להיכנס שוב לאתרי עתיקות לסוגיהם, כך מקווה. הוא מביט אל תוך עיניו הנבונות של אחיו כמו לאשר את מסקנתו, ונרדם.





    לב העיר טבריה, שנת 1958

    אתרי העתיקות הופכים משעממים מידי, כך גם אתגרי טיפוס על עמודי חשמל. מלאכי מעביר את שנות נערותו המוקדמות בשיטוטי רחוב, דמותו הצנומה והמרושלת מוכרת בכל רחבי העיר. במקום בו דורכת כף רגלו נוהג להותיר עקבות של קטטות או נזקים, ועזרא נאלץ לעמוד מאחוריו ולספוג ביזיונות.


    "היית צריך לראות אותו. נער מגודל שיער וגלוי ראש. בעל ציפורניים ארוכות ומטונפות יותר משל חתולי רחוב".
    עזרא מניח את הסימנייה בסוף הסוגיה וסוגר את הספר.

    רפאל בוחן אותו מן הצד, ביציאה מבית המדרש מוריד מהמתלה כובע קסקט משובץ וחובש אותו לראשו.

    "אולי במקום להיאבק בו צריך למצוא נקודת מפגש כלשהי?" הוא מחבר את כריות אצבעות ידיו השונות.

    עזרא מגחך ביובש. "אתה צוחק, רבי רפאל. הוא נטש כמעט הכול. כְּבודו רוצה שאסתובב אתו בחוץ כמו הומלס?"

    מבטו של רפאל מרצין. "לא אמרתי את זה. אני מתכוון שבסופו של דבר הוא בן אנוש. שאוהב לאכול, לישון ולעשן בדיוק כמוך". הוא לוטש את עיניו לכיוון כיס חולצתו של עזרא, שמכיל בתוכו חבילת סיגריות גדושה. אחר כך מצליף בה באצבעו, מה שגורם לפניו הנאות של עזרא להאדים.

    "אז מה אתה אומר בעצם?" שואל עזרא לאחר שתיקה.

    "שתשקיע בזמן איכות. טייל אתו במקומות שהוא אוהב. תן לו לפרוק תסכולים על עצים ואבנים וליהנות יחד אתך".

    "משהו משותף" מסכם עזרא בעייפות תוך גירוד בזקנו הדליל.

    "בדיוק" מאשר רפאל בכניסה לחדר האוכל הצר, "נסה את הכינרת, נראה שזה יעשה לו טוב".

    רעש מזלגות מתנגשים בצלחות חרס מעורב בקולות צחוק מותיר את עזרא במעין בועה מבודלת של מחשבות, והמון שקט.
    אבל אין ספק שללא השיחה הקצרה בסוף זמן הלימוד עם רפאל, היה מרגיש כעת גרוע יותר.

    טפיחה על הכתף הימנית מעוררת אותו מחלומו. "למזוג לך פול?" שואל רפאל תוך כדי סלסול מנגינת פיוט עליז.

    עזרא מחייך, מתבונן בשמש הנוטה לשקוע מבעד לחלון המוקף ברזל כחלחל.





    רפאל מסובב את ראשו השקוע בתוך מזוודתו החומה, קול מוכר קורא לו בשמו.
    "קח אותי לבית של יוסף, דוד שלך" עזרא מתנשף,
    "מאיפה אתה מכיר את דוד יוסף?" רפאל מכווץ את גבותיו.
    "מבית הכנסת המרוקאי" קולו של עזרא נעשה להוט יותר, "לא חשוב, נמשיך לפטפט בדרך" הוא מושך את רפאל בזרועו.

    צמד הידידים צועד במעלה מדרגות אבן חלקלקות בשעת ערב.

    עזרא שולח שיעול מאולץ אל האוויר הלח,
    "אני צריך שתשכנע אותו לבנות חכה במחיר זול"

    "את מי?"

    "את יוסף הדייג"
    רפאל נעצר במקומו. "לא בא בחשבון. מה לבן ישיבה ולדיג?"

    עזרא דוחק בו. "אתה זוכר את ההצעה שלך, שאצא לטייל עם מלאכי?"

    "נו"

    "יצאתי אתו פעמיים. הילד נרגע קצת מאז"

    פני רפאל מתרככות.

    "הוא מאוד אוהב את החוף, ואני רוצה לעודד אותו".

    שתיקה. רפאל ממקד את מבטו בנקודה נעלמת ומיישר את כובעו.

    "אתה בעצמך אמרת שצריך להפסיק להיאבק בו!" עזרא כמעט צועק.
    שפתיו של רפאל מתעקמות לחצי חיוך.

    "וצדקת". מוסיף בקול נמוך.

    רפאל מצחקק בשעשוע. "אתה לא צריך להתחנף עד כדי כך. אני שמח מאוד על החדשות הטובות, ונראה שהרעיון מבריק בהחלט". הוא מתכופף ומסלק מסוליית הנעל שלו אבן פולשנית.

    "כמו שאני מכיר את דוד יוסף, מחרתיים תהיה לך חכה. לא תצטרך לשלם לו על כך".

    "בחינם?" גבותיו של עזרא נמתחות ועל מצחו נחרשים קמטים דקים.

    "בשביל אבא שלך אם לא בשביל מלאכי לבדו, אני בטוח שהוא לא ידרוש אפילו לירה".

    רפאל מספיק להתחרט על מילות המשפט הראשונות מחשש שהכאיב לחברותא היתום, בזמן שעזרא מכפיל את קצב צעדיו, נעמד בין כדי צמחיה במרפסתו של יוסף, ומסמן לו לבוא.











    השמש שולחת קרניים נעימות ורוח חרישית מלטפת את שערות ראשו השחורות של מלאכי, מפזרת אותן לכל עבר.
    רגליו מסוקלות על גבי סלע ומבטו בוהה במים התכולים, נקודות אור מעטרות אותם בחלקם החשוף לשמי התכלת.

    עזרא שולח מבט נוסף לעבר החכה המרשימה, וכשמבחין בגבו של אחיו הוא מדלג על הסלעים
    ושורק לעברו.

    מלאכי מתנער, מביט בעזרא ששולח אליו חיוך חשוף שיניים, ומגיש לו את החכה.

    הוא בוחן את החפץ במבט שואל שמתחלף בזיק הבנה המאיר את עיניו השחורות.
    "תוצרת יד" מציין עזרא בגאווה.
    מלאכי מקפץ בעליזות, "מאיפה השגת?"
    "סודות של אחים גדולים" עזרא מניח את אצבעו על פיו, ועוצם את עיניו בסמכותיות שציניות מעורבת בה.

    מלאכי משחק בגלגלת החכה ומסובב אותה הלוך ושוב, אחר כך מישיר מבט מבויש לעזרא.
    "תודה" הוא כמעט לוחש, החיוך שמרוח על שפתיו מדגיש את הצלקת שעל לחיו.
    עיניהם הנבונות נפגשות, כמו מחברות פיסות זמן של עבר והווה.




    בשעת אחר צהריים צועד מלאכי בבית הקברות. הוא מהלך בין מצבות צפופות, וכשמוצא את השם "חכם שאול בן ברכה" חרוט על גבי אבן, נעצר.
    המון זמן שותק, בוהה באותיות. מהרהר באביו ובאמו הקבורה בעיראק.
    מידי פעם סוקר את המצבות השכנות, מחפש מילים ולא מוצא.

    שפתיו רוטטות פתאום ובכי אצור שוטף אותו, מקלף מעליו שכבות שכבות של סערות חסרות מנוחה. העורבים שסביבו מפסיקים לקרוא וקולו העדין נשמע לאוזנו.

    מלאכי נרגע אט אט ושולף מכיסו ממחטה מלוכלכת וחסרת שימוש. מרגע זה יודע שיוצא לדרך חדשה.
    השמיים נעשים כתמתמים, וזוהר נפרש עליהם. הוא יוצא מבית הקברות, נוטל את ידיו ופונה לכיוון ביתו הישן.



    לב העיר טבריה, 14 שנה לאחר מכן


    השַׁמָּשׁ הצעיר מתדפק על דלתות מתפללי בית הכנסת של עדת הבבלים, צלליתו מוקפת הילה צהובה מאור העששית שבידו.

    "סְלִיחוֹת. סְלִיחוֹת" נשמע קולו מעבר לקירות הבתים, מקיץ ישנים משנתם.

    השַׁמָּשׁ משתהה לזמן קצר כאשר נעמד על סף דלת חלודה, ואז מתופף עליה בקצב בעזרת מקל.
    "עזרא. קום. סְלִיחוֹת!"

    עזרא מתעורר לשמע קולו של אחיו, לאחר התארגנות חפוזה הוא מכפתר את אחרון הכפתורים בחולצתו ופוסע לכיוון בית הכנסת. מלאכי כבר שם, מארגן את מקומות המתפללים ומיישר את המפה הרקומה על שולחן החזן.


    השמיים מתחילים לקבל גוון בהיר יותר כאשר שב עזרא מתפילת הבוקר ומקפל את טליתו. ריח פולי קפה קלויים מתפזר בעת מזיגת המים הרותחים אל תוך ספל ישן ומעוטר.
    הוא מתיישב על אדן החלון, מביט בציפורים שותקות על חוטי חשמל. יודע שכשהבוקר יתבהר יותר יתחילו לצייץ בעליזות.

    דמות אדם שזוף רכוב על אופניים תופסת את מבטו, נעלמת לפרקים משדה ראייתו ומגיחה שוב מאחת הסמטאות. כשמתקרב לשפת הימה מסיר האיש מעליו אפודה מסוגננת שניכר שנקנתה באחד הדוכנים בטיילת העיר.

    עזרא מצמצם את עיניו, מביט בדמותו של מלאכי משעינה את האופניים בין שני סלעים ומתיישבת על יד דייג זקן בשם יוסף.
    רוח קרירה נושבת, גורמת למלאכי להניח את ידו על כובעו כדי שלא יעוף.

    עזרא שולף סיגריה מכיסו ומפריח ענן עשן, עיניו העמוקות בורקות. הוא מחייך.




    בוקרו של יום שישי מאיר, ריח תבשילים עולה מכיוון המטבח. עזרא אוחז בידו קופסה עטופה במגבת וצועד לכיוון ביתו של רפאל, ילד קטן פותח לו את הדלת. הוא צובט אותו בלחיו, מגיש לו את קובה הסלק שהכינה מרים אשתו ויורד במדרגות הבניין. פיקת גרונו עולה ויורדת כשקולו הערב של רפאל מהדהד באוזניו מחלון הקומה הראשונה, מסלסל את מילות הפיוט "עת שערי רצון להיפתח"



    וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה
    יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ
    עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.




    סוף
    ב'כולל' כבר לא משהו, חצי שנה בלי משכורות, והשטייגען - ככה ככה.
    האשה נעה בתוך גלגל של עבודה מזדמנת וחל"ת, גלגל שאין לו סוף.
    הגיע הזמן להביא פתרון אמתי לסיפור הזה.

    רעיון שעלה בשחרית, באמצע שמונה עשרה, התחיל לקרום עור וגידים, גם קצת בשר.
    זה לא סוד שיש לנו דירה בגודל סביר,
    וזה גם לא סוד שיש לנו כניסה פרטית לבנין! כן כן, פרטי לגמרי. בטאבו,
    הכניסה מתהדרת בשביל צר העובר בינות למרחבי דשא מוריקים של כחמשה עשר מטרים רבועים.
    מכאן הדרך קצרצרה,
    הלוא שנת השמיטה מתקרבת ובאה, הבה ונזכה את עם ישראל לשמור אותה כראוי.
    טלפון לפה טלפון לשם, הגמחי"ם משחררים קצת סכומים, קבוצת משקיעים מהחדר קפה בכולל מצטרפת לחגיגה,
    והופה! הידד, מכון שלם קם ונרקם מול העיניים.

    מכון "ושמטה הארץ"! מבשרות המודעות בראש כל חוצות,
    זו ההזדמנות שלך לקיים את המצוה הנדירה!
    רק מאתיים ועשרה שקלים לחודש, ואתה בפנים.

    עבר שבוע, ישיבת חירום מתכנסת בעזרת נשים,
    חייבים פתרון!
    העסק לא זז. בקושי שבעה אנשים נרשמו, לא מכסה אפילו את השמירת סדרים שיורידו לנו.
    ואז, זאבי האסטרטג הבריק את הרעיון של החיים.
    'תקשיבו', הוא אומר, 'כנראה שמצוות פחות משכנעות אנשים. צריך הבטחות ברורות, מה הם יקבלו אם הם יתרמו'.
    הדיונים עולים, הקולות מתלהמים, בסוף החלטת המועצה ברוב קולות - נכנסים לרב לקבל הבטחה.

    השידורים ברדיו עשו את שלהם,
    הבטחה ברורה מהרב: מי שמצטרף לא יחסר לו שקל! לא יחסר לו שקל!
    והנה הטלפונים מגיעים בקצב טוב, עוד פיסת אדמה ועוד אחת, והעסק זז במהירות.
    אט אט לא נשארו פיסות, הרי סך הכל מדובר על איזה חצר של 15 מ"ר,
    החלטנו לעשות קבורה בקומות, לאפשר לעוד ועוד אנשים לזכות באותה קרקע.
    וזה עובד, אוהו כמה שזה עובד.

    "אנשי עסקים ממולחים, יודעים לזהות הזדמנויות", אמר זאבי.
    "אתה קולט את הטירוף?" שאל אותי יהודה בלהט, "המלך יוצא במיוחד בשבילנו, לחודש אחד, פעם בשנה, לשדה.
    ואנחנו? אנחנו נשארים בעיר, נושמים דלק אפור שנפלט מאגזוזים רעועים, מביטים לשמים ורואים שלטי חנויות,
    הולכים בנינוחות עם המוקסינים שלנו על שבילים סלולים, מצופים אספלט ואבני דרך."
    "נו?" אני מהמהם בתגובה.
    "בוא נצא לשדה! נקביל את פניו! נריח את הטבע האלוקי וננשום מלכות לריאותינו המגושמות"
    "אוקי"
    "מה אוקי?"
    "תכל'ס, צודק."
    "זזנו לשדה?" קובע יהודה ומתחיל לזוז לשדה הנטוש הנפרש בקצה העיר.
    הגענו לשם יחד, רואים את השדה, מרגישים את המלך.
    שדה חיטים ענק. שמים כחולים חפים מצל של ענן. אלול. קיץ. שמש מעלינו בוערת בכתום.
    ישבנו והבטנו אל האופק, הרחנו את האדמה הצרובה מחום ופסיעות אנשים, מיששנו את העשבים, הקשבנו לשירתם.
    מילאתי את ראותי באוויר שדות, נתתי דרור לעיני לשוטט בין ארץ לשמים, ידי מיששו את קדושת הטבע.
    הרגשתי מלכות.
    היא בערה בתוכי כמו שמש של אלול.
    הרוותה את צמאוני כמו מים להלך מדבר.
    החייתה את נשמתי הרדומה זה אחד עשר חודש.
    יצאתי לשדה, הקבלתי את פניו של המלך. "נו" אמרתי ליהודה "זזנו?"
    יהודה פתח עלי עיניים. זוג עיניים. בוערות. "מה זזנו?"
    "יצאנו מהעיר, קיבלנו את פניו, חוזרים, לא?"
    "בוא" הוא אמר לי.
    ויחד התחלנו כובשים דרך בנעלי המוקסיני העדינות שלנו.
    הלכנו זמן מה ולפתע אני רואה לנגד עיני שלט ענק
    "המלך בשדה. בואו לקבל את פניו."
    מולנו, על השדה ההדור, היו מונחות באי סדר בקתות. קטנות, מינימליות.
    "חודש" אמר לי יהודה, ואפילו השמש לא התחרתה בבערה שבעיניו. "חודש עם המלך בשדה".
    עוד לא הספקתי לחכוך בדעתי וכבר הפציע מבין הבקתות איש מכירות מעונב.
    "בקתת אלול קלאסית או בקתת פרימיום אלול + חגי תשרי.
    מה בשבילכם?"

    אני בויאנו, ואני איש עסקים לגיטימי לחלוטין. יום יומיים ואצא מהמעצר, אל תתרגשו מכותרות העיתונים וממהדורות החדשות בעלות הקול העמוק והנתעב. אומר זאת בפה מלא: יש כיסוי חוקי מלא לכל המעשים והפעולות שלי, כפי שעורכי הדין שלי מצליחים להוכיח שוב ושוב.

    אוקיי, ייתכן. קרו מקרים שבהם עורכי הדין שלי התקשו מעט. אבל היי, גם באותם מקרים בודדים הוכח שאני איש טוב, כי הנה, באורח ניסי מאוד - נעלמו לפתע כל העדים נגדי, ועימם האפשרות להרע לי.

    אבל למרות ההצלחות הגדולות, אחרי הכל אני איש רגיל, מן המניין, וגם לי קורות אכזבות, תסכולים ודברים שלא בדיוק הולכים לפי התכנית. ובראש ובראשונה - חורחה גרסיאס. ה"זמר". אם הוא זמר אני מברשת נעליים. איזה קול נורא שיש לו!

    מה שקרה הוא כזה.
    לפני שבועיים, ביום שני הלוהט הזכור לרע, אחרי ששוב הושמעו ברדיו יותר מידי להיטים איומים של חורחה, הבנתי שאני צריך לעשות משהו בנידון. אחרת האזרחים ימשיכו להתענות עוד ועוד מקולו המייסר, הצורמני, המגעגע, המבעית, המחליא, המעיק, המגרגר, האיטי, הקופצני, הלא עקבי וחסר הטעם. ואני איש עסקים לגיטימי, ומובן שבחרתי לפתור את הבעיה בצורה הכי נעימה שאני מכיר.

    אבל הפתרון שלי התמוסס.
    רגע לפני שנכנסתי למַטֶה שלנו, בזמן שהחניתי את הפורשה הצנועה שלי שרכשתי בדי עמל, רגע לפני שאני כמבה את הרדיו, שמעתי את חורחה מתראיין בשידור חי.
    שידור חי! עכשיו!
    איך זה יכול להיות?

    הבטן שלי אותתה לי שמשהו קרה, גדול. אבל אני איש רציונלי, ולכן נכנסתי למטֶה שלנו רגוע ושליו. בניגוד, משום מה, לחואנדו "חוץ מזה". סגני הנאמן. פה כבר קפץ לי הבויאנו, כמו שאמרו קודמיו ז"ל בתפקידו, ושאלתי את סגני: חואנדו! קיבלת לשמור עליו כמו שצריך, שמור באחד החדרים למטה, כשעליו משגיח הֶקְשֶׁרוֹ. איך שוב הוא מתרוצץ בחוץ ממיקרופון למיקרופון?

    חואנדו לא שתק, כמובן. לכן אני אוהב אותו. לפניו היו לי איזה שלושים סגנים שנעלמו מהר. חומרים לא איכותיים פשוט. חואנדו "חוץ מזה" עובד אחרת. הוא לא מפחד להתעמת איתי, לצעוק כשצריך - וכמובן גם לחטוף ממני כהוגן. אולי בגללו העסקים כל כך שגשגו בחודשיים האחרונים.

    ...וחואנדו שלי לגמרי נתן לי בראש: בויאנו, אני לא אשם שהחלטת להכריז מלחמה על הזמר חורחה גרסיאס רק בגלל שיש לו קול שאתה לא אוהב. תן לבנאדם לשיר, מה אכפת לך. כבר אמרתי לך שאתה עושה טעות. וחוץ מזה, הראיון ששמעת כנראה בוצע מזמן ועכשיו מחומם ומוגש שוב למאזינים. וחוץ מזה, האיש עצמו נמצא אצלנו במרתף, יושב בדיוק מתחת השק עם הגוגל-מוגל שהשארת לו שם, המפקד, והֶקְשֶׁרוֹ מחליף לו שק כל פעם שהקודם גומר לטפטף לו לתוך הגרון. תוך יום יומיים ייהרס לו הקול לגמרי ואתה תוכל לשוב ולשמוע את תחנות הרדיו האהובות עליך, בוס. וחוץ מזה, החבר הֶקְשֶׁרוֹ מטפל בו מצויין.

    לא ויתרתי. התקרבתי לחואנדו שלי, הזעם מציף אותי לגמרי. שיחררתי לעברו צרור מכובד של איחולים, מהסוג שהפכו אותי לבויאנו הגדול, וניערתי אותו. תביא עכשיו את את הבחור. אני רוצה לראות שהוא באמת אצלנו ולא רץ להוציא קליפ חדש. אין לי עוד כוח לשמוע את הקול הנוראי שלו, צרוד, גס, זייפן איום שכמוהו. נמאס לי.

    וכאן חואנדו שלי עשה משהו שבגללו אני איפה שאני. האיש הוציא מכיסו טייזר זעיר - וירה בי. בחברו הטוב, באיש שהאמין בו יותר מכל.
    כולי רועד, פי נוזל וידיי קופצות בחוסר שליטה - גרר אותי חואנדו לקומה למטה, משך אותי לחדר הראשון בפרוזדור, נשק לי ואמר: בויאנו, סליחה. וחוץ מזה, אני פשוט אוהב את חורחה גרסיאס, ולא יכול שתקלקל גם אותו. וחוץ מזה מפה אני בורח לחו"ל. היה בריא וחזק. אל תדאג, לא תמות לי פה, חבר, בוס.

    אמר - וכפת אותי לכיסא, משליך עליי ערימת שקים משומשים של גוגל-מוגל בריח של ביצים מקולקלות, נמלט ומשאיר את הדלת פתוחה.
    ואז הוא חזר, ואמר לי בקול עצוב ובנימה שונה לגמרי. טוב, בוס. כמובן שזו לא האמת. אני פשוט חייב לברוח. פשוט... אין לי ברירה. וחוץ מזה אני תמיד אזכור אותך באהבה.
    והפעם הוא באמת ברח. מאז לא ראיתי אותו יותר. אותו ואת השמש.

    ובחזרה אליי, כמובן. אז לקח לי בערך עשרים דקות לצאת מהאריזה הריחנית שלי, מושפל. והחלטתי לכלות את זעמי על חורחה ועל הֶקְשֶׁרוֹ ביחד. לכן נכנסתי לחדר האחרון בפרוזדור, אבל כמו שהבטן שלי ניסתה לאותת לי מתחילת הערב, הוא היה ריק. מתברר שחורחה שלי לא היה פרייאר, והצליח איכשהו לצאת מהקשרו.

    אז כמו שהבטן שלי אותתה, הערב ההוא היה נורא. איבדתי את חואנדו ואת הקשרו באחת, קיבלתי טייזר, מושמעים עליי שטויות והבלים בכלי התקשורת ואני קצת מתקשה לראות לאחרונה את אור השמש. אבל, אתם יודעים מה הכי גרוע? ובכן: אני לא יכול לשמוע רדיו, לעולם. בכל הערוצים משמיעים עכשיו רק את חורחה. סיוט!!!!!
    פניו של האברך שידרו ייאוש. כל תנועותיו הכבדות אמרו חידלון. עיניו היו כבויות לגמרי.

    בחוץ חגגו 40 מעלות חום את קיומם. המזגן בחלל המרכזי של מרפאת השיניים הקופתית הספיק במאמץ ובקושי רק לנשוף בעורף המזכירות, שגם כך סבלו מחום הבגדים היתרים שנכפו עליהן בסניף העיר החרדית. גם הדלת הפתוחה לרווחה בשל תקנות הקורונה ההולכות ובאות לא הוסיפה לצינון האוויר והאווירה.

    מצחו טפטף בקצב מתגבר. כובעו וחליפתו היו משוחים בכתמי זיעה לבנים, מעשי ידי קיץ ארוך ולח. על כתפיו וידיו היו תלויים שלושה ילדים הזקוקים לטיפול דחוף. אחד מהם בתור מוזמן, שניים בעזרה ראשונה האמורים להידחק בין התורים הקיימים. מסכה חד פעמית תכולה התנודדה על אוזנו, מוסיפה סוריאליסטיות למחזה.

    הקטן מבין השלושה היה אמור להיכנס בכל רגע אל דוקטור מחמוד. אמור זה שם של דג וגם אותו אוכלים. לא הסכים בשום אופן. צרח בכה רקע ברגליו ונאחז בחליפה המרוטה של אביו. הבת הבאה בתור התעקשה להפיל בכל רגע את עמודון המתכת בחדר ההמתנה, לקול נזיפות הממתינים האחרים והצוות החולף. גם הבת "הגדולה" טרם חצתה שמונה אביבים ובהתה במתרחש בלי יכולת לעזור.

    הכול היה חם, דחוס, סמיך, חנוק ומעצבן.



    "רוזנקרץ?" קראה המזכירה מעם המחשב.

    "זה אני". הוא מלמל בקול מת והתקרב בקושי אל הדלפק.

    "אתה רוזנקרץ?" היא חייכה. "הבעל של ליבי? היא זו שמגיעה לכאן תמיד עם הילדים"...

    נענע בראשו ברפיון לאות הסכמה. נכון. אשתו מגיעה תמיד עם הילדים. הפעם לא הייתה יכולה להגיע והנה הוא פה, אין לו מושג איך הגיע למצב הזה ואיך שורדים אותו. ריבונו של עולם, עשה שייגמר כבר היום הזה.

    "איזו אישה מקסימה!" הוסיפה המזכירה הצעירה בעודה מקלידה על המחשב במרץ. לא מקומית. לא מודעת למקובל ושאינו.

    זיק ראשוני ניצת בעיניו הכבויות. קטן אך קיים.

    "נכון". אמר לעצמו בלחש. "היא באמת אישה מקסימה".

    נראה היה שהוא מעביר בראשו סיטואציות שונות. חי מחדש. חווה.

    "מקסימה". מלמל שוב לעצמו בעודו חוזר אל ילדיו ואל העמודון ההפוך.

    עיניו הלכו והתרחבו. אורו. כמו גילה עולם חדש. נזכר בו.

    "באמת מקסימה!" חזר שוב בהחלטיות. הדציבלים היו נמוכים, כמעט בלתי נשמעים. הטון היה קרוב לצעקה.



    מפתיע היה לשמוע את הקול החדש שיצא מגרונו. קול פשוט, צלול:

    "בואו, ילדים. נכנסים".

    ופניו לא היו לו עוד.
    אני שוכבת במיטה, עיני חצי עצומות, משעמם לי.
    החלומות מתערבבים לי עם המציאות. אני לא יודעת אם אריה חי כמו בחלום, או מת.
    אני לא מתגעגעת, כבר מזמן לא. מה שעומד לי מול העיניים זה לשרוד את היום. או שאני לא רוצה לשרוד אותו בכלל.
    אני רוצה למות.
    יש לי ילדים, יש לי נכדים ואפילו נינים.
    הייתי כאן 90 שנה, חייתי, יצרתי, עזרתי, הועלתי, זהו.
    כמה אפשר?
    אני לא יכולה לעשות כלום, לא מועילה לאף אחד, אני רק נטל.
    "רחל" אני קוראת לביתי שתעזור לי לקום מהמיטה. היא לא עונה.
    "שולה" אני קוראת לאחותי הקטנה, היא גם לא עונה.
    מנסה לחשוב למה הם לא עונים. לא מצליחה. המח שלי עייף.
    מנסה לקום מהמיטה לבד. ומתייאשת.
    מנסה לחשוב על משהו, לא עולה לי כלום.
    נזכרת שוב באריה, קוראת לו, אולי הוא כן חי ויענה לי. הוא לו.
    חושבת על אמא שלי, לא ראיתי אותה הרבה זמן, היא חסרה לי.
    רגע, אמא חיה? אולי. אבל אני זקנה, איך היא חיה? טוב, אולי היא מתה. אני ממש עייפה.
    אין לי כח לחשוב ואני צמאה.
    "רחל"
    אני רוצה לשתות. אני רוצה לשתות. אני רוצה לשתות.
    זו המחשבה היחידה שאני מצליחה לחשוב.
    "סבתא, את צריכה עזרה?" נכנס לחדר בחור.
    מי זה?
    אני לא מזהה.
    איפה אני? בהונגריה, בבית הורי? בבני ברק, הבית בו גידלתי את ילדי?
    "איפה אני?" אני שואלת מבולבלת.
    "פה, סבתא, אצל רחל, הבת שלך, אני יוסי הנכד שלך, את מזהה אותי?"
    מזהה בטח מזהה, זה יוסי, הבן של רחל.
    למה קראתי לו?
    "תעזור לי לקום, יוסי?" אני שואלת את בחור החמד. הוא עוזר לי לקום.
    "אתה יכול לקחת אותי לבית, יוסי? סבא אריה מחכה לי שם"
    יוסי מביט בי, נבוך. ילד בן חמש עשרה, מנסה להסביר לי שאני אלמנה כבר חמש עשרה שנה.
    "אז אריה נפטר.... אהה... ואתה הבן של רחל.... איפה רחל?"
    "אמא תכף תבוא, סבתא, להביא לך לשתות?"
    לשתות! זה מה שרציתי כבר מזמן! שכחתי לגמרי....
    יוסי מביא לי כוס עם חלב חם. היא כבדה לי מידי, אני לא מצליחה לאחוז בה בידי.
    הוא עוזר לי ומקרב את הכוס לשפתי, אני לוגמת ונאנחת.
    "אין לי כח", אני אומרת ליוסי "אין לי כח שאני לא יכולה לעשות כלום. אפילו לשתות לבד אני לא יכולה."
    יוסי מביט בי בעיניו הגדולות. לא יודע מה להגיד לי. לא יודע שאת המטען הכבד באמת השארתי אצלי.
    נמאס לי לחיות.
    "מה יהיה, יוסי?"
    יוסי מביט בי, עיניו עיני ילד, דומה כל כך לאריה.
    "יהיה טוב, סבתא. יהיה טוב".
    הוא מניח את ידו על כפי, היד מעבירה אלי גל חום ותקווה.
    אני מחייכת אליו.
    "יהיה טוב יוסי, יהיה טוב."
    המכשיר הכסוף שבידו התריע שוב על הודעת וואצפ, בפעם החמישית במהלך שתי הדקות האחרונות. "הקבוצה הזאת חופרת במיוחד" חשב לעצמו, אני חייב למצוא דרך לצאת ממנה.

    "מה הפעם" המשיך לרטון במחשבתו, תוך כדי שהוא פותח את ההודעה, רק זה מה שחסר לו, שיגידו שהוא גם לא קורא הודעות. "פגישה דחופה בשעה 20:00 מחר" הבהבו המילים מול עיניו, יותר נכון החשיכו את עיניו. עוד פגישה?! הם רצינים שם בקבינט הקורונה?! כמה אפשר לדבר ולפטפט, להביע דעה, להביא דעה הפוכה, לשבת ולנתח כל צד וצד ובסוף לצאת בלי החלטה כלשהי. זה כבר התחיל להימאס עליו.

    שהוא היה באופוזיציה החיים היו קלים יותר, שם כושר המיצוי העצמי שלו הגיע לשיאו, מה שהוא היה צריך זה רק לכתוב נאומים מושחזים וחוצבי להבות, לצחצח טוב טוב את חרצובות לשונו, לעטות את ההבעה הקשוחה ביותר שיחל להלביש על עצמו וזהו. החיים הסתכמו בהעברות ביקורת וקריאות גוואלד למיניהם על חברי הקואליציה המותשים, התפקיד שלו היה למצוא את הפגמים שבהם, לנפח אותם פי כמה מגודלם, להוסיף להם צבע ועניין והוא ידע שתפקידו מבוצע כהלכה. היום העניין מסובך יותר, עוקבים אחריו בשבע עיניים, דורשים ממנו לקבל כל מיני החלטות, להקשיב לכל מיני נאומים משמימים, ולהגיע לכל מיני פגישות נטולות כל עניין מבחינתו.

    מהטיולים ברחבי העולם הוא דווקא נהנה, להצטלם עם שגרירים ומנהיגים, לחבר ברכות מרגשות- בקטע הזה מאז ומתמיד הוא היה טוב. אבל כל השאר, הוא מרגיש שבהחלט כבד עליו.

    עוד אכישהו היה ניתן לסבול את הנאומים של ראש הממשלה והשרים, לא דרשו ממנו יותר מידי. אבל מה ששבר את גב הגמל מבחינתו- זה הקבינט. לא הבטחוני, אלה הקורונה. הקבוצה בוואצפ פעילה 24 שעות ביממה, באמצע הלילה הוא מקבל הודעות הסטריות וגם כאלה שאינם. לאנשים יש רעיונות הזויים ומשונים, והזוי מכל שעדיין כמעט ולא התקבלו שם החלטות. הוא אמנם טוב בדיבורים, אבל זה התפקיד שלו, שזה מגיע מאחרים זה כבר ממש מחרפן אותו.

    טוב, זה לא שהוא בדיוק נכח בפגישות עד עתה, אבל בקבוצה הוא בהחלט חבר. למה לו לבוא ולשרוף זמן יקר בשעה שהוא יכול לטייל לו בינתיים עוד קצת על חשבון המדינה. עד עכשיו זה היה בסדר, אבל אחרי שהדליף מי שהדליף מתוך הקבינט שהוא נעדר משם על בסיס קבוע ,השמועה פשטה לה כאש בשדה קוצים והמון העם הממורמר מגיע אליו כעת בטענות. "מה הם רוצים ממנו" תהה לעצמו לא מספיק לו בוואצפ הקבוצה הסיוטית הזאת שהוא גם צריך להיפגש איתם שם פנים מול פנים. הם שוכחים שהוא בכלל שר הח ו ץ – צריך להיות בחוץ, לא בפנים. אבל כנראה פשוטי העם לא יכולים להבין לנפשו הסולידית והאצילה, נפש המשורר שרק רוצה לכתוב ולטייל, הם רוצים שיראה רצינות כלשונם, כאילו שזה לא רציני כל המהלך המטורף הזה שעשה עם הממשלה, בגללו כבר ביבי לא נמצא בשלטון, גם החרדים לא. הוא עשה פה מהפכה של ממש. אמנם בפועל הוא לא הראש ממשלה, אבל בהחלט מגיע לו הכבוד של החליפי. הוא רק שתבינו, הוא באמת עבד קשה. קשה כל כך, לשכנע את מנסור עבאס עם ה53 מיליארד, את שר האוצר עם שלל דרישותיו וגזרותיו. להתמודד עם חברים מבית שלא מבינים מדוע הם צריכים להיות המקופחים ובצדק. אבל המטרה הקדושה עמדה מול עיניו. מטרה מונעת מרגש עז של נקמה ושנאה אישית ובהצטלה שלהצטדקות ויפות נפש- הפלת בנימין נתניהו מהשלטון. זה בעצם מה שמאחד כרגע את כל הגוש, טוב חוץ מאת מנסור עבאס שאותו צריך לקנות בכסף. אבל מה אכפת לו, את העבודה השחורה הזאת עושה ליברמן, לוקח מאיפה שצריך ונותן למי שמחזיק אותם כרגע בשיניים.


    כבר חודשיים להקמת ממשלת ההצלחה המסחררת שהוא זוקף לזכותו, והוא רוצה יותר מכל קצת לנוח. והוא חושב שזה בהחלט מגיע לו, הוא לא אשם שזן דלתא התפרץ לו בדיוק עכשיו שהתכוונו להראות לעם את הממלכתיות והנאורות שלהם, את השינוי והריפוי מעולו של ביבי נתניהו וחבריו החרדים. זה ממש לא בא לו בטוב. הוא מתבייש להגיד את זה אבל הוא מתחיל קצת לקנא בו, בביבי, מצא לו את הזמן להיות יו"ר האופוזיציה, המפנקת והרגועה. הוא בטח יושב שם וצוחק עליהם, על התנהלותם הכושלת והם צריכים לספוג א כל האש ולהתמודד עם דברים שאין להם מושג בהם. "זה לא בסדר" אמר בהחלטה של רגע, אני הולך להתקשר אליו. שיחזור. שיתמודד הוא עם קבינט הקורונה המשעמם, עם זן דלתא המעצבן, ועם כל תקשורת על הזנב. לא זאת ממשלת הריפוי והשינוי שרצה. שיחזור ביבי בנתיים ויתמודד, אחרי שהקורונה הזאת תלך זה יהיה זמן טוב לעשות ממשלת ריפוי באמת.
    מי הירדן הקרירים זחלו בנחת בין עצי הפאולוניה המטילים צל עמוק על האפיק. 41 מעלות החום שנמדדו בטבריה באותו יום לא הורגשו במסתור סבך העלים והענפים הנשקפים במים הצלולים. הפלג הטבעי נראה כמו חלקת גן עדן עלי אדמות.

    הנערים הבוגרים התעטפו בכובד ראש באפוד ציפה זוהר, מקשיבים להוראות הבטיחות וההתנהגות באתר, לפני שייכנסו לשיט בסירות הקאנו האינדיאניות. הצעירים התחלקו לסירות רפסודה משפחתיות, בהשגחת מדריכים אוחזי משוט.

    המפגש עם מי הנהר הצוננים הרנין את לב כולם וצהלות שמחה עלו מהנחל. "היה שווה!" הרהר לעצמו אברהם המרכז בסיפוק.

    לאחר כחצי שעה של שיט מבוקר, התאספו כולם בקרחת הנחל סביב אוהלו המחודד של אדם, יליד בגיל העמידה. קמטים עמוקים נחרצו בעור פניו הבולט בגוון חמרה עז. ראשו היה עטוי במגוון נוצות עיט, פרווה לבנה ושלשלות חרוזים מסורתיות.

    בקול תהומי ועשיר הוא סיפר על אדמות הצ'רוקי הדשנות והמניבות, על חיי ההרמוניה השבטיים. סיפר על נתיב הדמעות והמעבר להרי האוזרק. על הגעגוע והתקווה. הנהן בהסכמה כשאחד הנערים מצא קווי דמיון בין הסיפור לבין היציאה מארץ ישראל לגלות בבל. סיפר על ההתנדבות בארץ ישראל, למען העשרת הנוער בהיסטוריה האמריקאית הכאובה.

    עם תום הסיפור חזרו הנערים לסירות, הפעם לשיט חופשי. קולות ההנאה שוב מילאו את האפיק, מתערבים במגוון קולות וציוצי עופות המים.

    >>>

    אברהם נשאר עומד ליד האוהל של אדם. בוחן בעניין את הבדים האותנטיים ואת כלי החימר. ממש כמו שם, במישורי אמריקה הצפונית.

    "יפה, אה?" הפר אדם את הרהוריו.

    "ממש!" הסכים אברהם והוסיף: "העברית שלך ממש טובה!"

    "אול רייט, משתדלים", השיב אדם במבטא זר מודגש מהרגיל.

    "ומה אתם מבשלים כאן?" הצביע אברהם על הסירים האתניים.

    "ביום שישי יש כאן קוסקוס חם", אמר אדם. "מאכל אותנטי!"

    "קוסקוס?" גיחך אברהם. "מאכל מרוקני-אמריקני אותנטי?"

    אדם הצטרף לצחוק.

    "אנשים אוהבים אוכל עדתי". הסכים. "לא ממש משנה להם מהיכן. העיקר שיהיה מסורתי וטעים. בימי שישי בצהריים מגיעים לכאן הרבה אנשים מהיישובים והקיבוצים ליד, אוהבים לקחת קוסקוס לכבוד סוף השבוע. כמו שנהגו בבית אבא"...

    >>>

    "תגיד", היה תורו של אדם לברר. "אני רואה ששכרתם את כל האתר. אתם בסך הכול כשישים בחורים. בדרך כלל לא משכירים כאן לפחות ממאתיים איש"...

    "אמת". נאנח אברהם. "שילמנו כמעט פי ארבעה כדי לשכור את המקום. אתה מבין, אנחנו "קעמפ" חרדי. אני לא יכול להביא אותם לכאן ביום מעורב, שלא יראו מה שלא צריכים לראות"...

    אדם הביט בו בתימהון.

    "סלח לי מאוד", החליט בסופו של דבר להביע את מחשבותיו. "אני עובד כאן כבר עשרים וחמש שנה. אף פעם לא ראיתי כאן משהו בעייתי!"

    אברהם התבונן בו בחזרה, מתלבט. מה הגוי הזה יכול להבין?

    נזכר במאמר שקרא פעם. "בעין יהודית".

    "אתה יכול להסתכל בשמש?" שאל.

    "לא ממש רואים אותה כאן דרך כל העצים" אמר אדם. "אבל אם נצא לחניון – התשובה היא לא!"

    "אתה לא יכול להסתכל בשמש". הסכים אברהם. "ומי כן יכול? עיוור יכול!"...

    אדם הצמיד את כפותיו זו לזו, ולשפתיו. הרכין את ראשו כמתעמק. הבין מה אברהם מנסה לומר. חלק עליו בחריפות. כמעט כמו הרוטב האדום לצד הקוסקוס בימי שישי.

    "ואולי אתם הפגומים?" שאל במלוא הכבוד. "האם מי שלמד ללכת וכבר לא נרתע ממפגש בין רגליו לאדמה הוא פיסח?"...

    נראה שהוא דווקא כן הבין, סיכם אברהם לעצמו בטרם ניסה להשיב:

    "לירידה אין גבול. הריגוש של היום - לא יספיק מחר. של מחר – לא יספיק מחרתיים. ככל שאתה מפתח אטימות וקהות חושים למראה מסוים, אתה מעביר את ההתמודדות לשלב חמור יותר, קשה יותר, עד למקום שבו הגבול כבר לא יוכל לעזור לך"...

    "ואנחנו", הצביע כעת על בחורי החמד המשתובבים בנחל, "שואפים לגדל אנשים מובחרים. עם סף רגיש. אנחנו שמים את הגבול בדיוק היכן שמורים לנו רבותינו, על פי ציווי התורה. לא שעל אחריו – אך גם לא שעל לפניו"...

    "נסכים שלא להסכים". סיכם אדם.

    "נסכים". אישר גם אברהם.

    <<<

    לילה. מושב אלומות.

    אדם דשדש בכפכפיו לעבר האמבטיה, מתכונן לסגור את היום. במחשבתו חלף שוב הדיון עם הצעיר הנמרץ בעל הזקנקן המזדקר. עדיין התקשה להסכים איתו. במקביל ובלי סתירה, העריך אותו יותר ויותר מרגע לרגע.

    ובהחלטה של אותו מהרגע להרגע, נעמד מול המראה הגדולה, שולף את בקבוק הנוזל השקוף מהמדף השלישי בארון. היום הוא יקלף את צבע החמרה מהפנים. נכון, הצבע היקר נושם מאוד, מלא בלחות, עמיד לחודש לפחות. בעונה הזו של השנה הוא לא מסיר אותו, חבל להשקיע שעה כל יום בצביעה מחודשת ועוד חצי שעה בהסרת הצבע.

    היום הוא יסיר אותו בכל זאת. חייב לראות מה נשאר מאחוריו. האם עדיין קיים שם... אדם.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה