קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 878
    • נ
    שיתוף - לביקורת קפוצ'ון
  • נ. גל //
    • את מה שתחת לקפוצ'ון אי אפשר לראות.
    הוא אטום, לרוב כהה, וצבעו אחיד.
    מתחת הקפוצ'ון יכולים לצעוק את כל צבעי תבל, ואיש לא יראה.
    כזה הוא, הקפוצ'ון.

    את מה שחי מתחת לקפוצ'ון אי אפשר לשמוע.
    הוא חתום פנים, לא מסגיר, ואפילו להבחין במבנה הכללי בלתי אפשרי דרכו.
    מתחת הקפוצ'ון אולי מרקדות זוג אוזניות, המשמיעות פנימה את כל המחשבות ההן, הכואבות.
    אולי צועקות שם אלפי אלפי מילים של נטישה, של חומות בדידות.
    או מזדמזמת תקווה קטנה, לאדם שיבוא ויחליף את הדיסק.

    מתחת הקפוצ'ון יש סודות שאי אפשר לראות, לשמוע או לפגוש.
    יש שם חלומות, זכרונות, פחדים ומחשבות.
    ולפעמים ים שלם מכוסה כחול.
    ולפעמים בניין שלם מחופה אבן.

    מתחת לקפוצ'ון יש בני אדם.
    מניסיון.

    www.youtube.com

    אברהם אבוטבול - מנשק ובוכה.

    מנשק אותו מחבק אותו מנשק אותו ובוכהתראה איזה מלאך אתה מלאך טוב כזהמנשק אותו מחבק אותו מנשק אותו ובוכההוא בס''ה עוד תינוק, איך הוא חי בחושך הזה.
    www.youtube.com www.youtube.com
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: נועה לבין (Tamar), bekky, אילה ר. ועוד 20 משתמשים23 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    היולי
    הבעה מושלמת של דקויות. מעורר מחשבה ונוגע. כל כך נוגע...
  • 405
    • 7
    שיתוף - לביקורת בעקבות פרקי אבות, פרק ג, משנה יג
  • 7שבע7 //
    • מנסה לשוב לכתיבת הסיפורים על־פי פרקי אבות. במשנה הזו ניסיתי לאפיין דמות לכל חלק/מאמר שבה.

    "רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
    שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה.
    מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה.
    מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר.
    נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת.
    סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה:"


    הצחוק שלו שוב התגלגל, גובר על ציוצי הציפורים הפסטורליים, גובר גם על המהומי חוסר שביעות־הרצון שלהם.

    הוא הביט בו, בראשו הקל עליו, והרגיש איך הסלידה עולה ומתגברת בו. מרננים עליו כבר, אומרים שהוא נטה מהדרך לא מעט פעמים. עם קלות הראש הזו, שבימי נעוריהם היה רק רמז קל לה, אך הגיוני שהוא הידרדר לכך.

    אילו רק הוא היה נשאר במסגרת. אילו רק לא היה פורש לעולם הגדול בתום שנתיים בלבד בישיבה. אילו רק היה דבק במסורת, זו שנותנת סייג לכל החדשנות הפרשנית – אולי לא היה נסחף אחרי החדשנות בעולם הגדול.

    ***

    הצחוק שלו שוב התגלגל, מרתיע, מכווץ. מה הוא עושה כאן. יש לו עסקים על הראש. יש לו צדקה לתת. כן, מעשרות ואף יותר. תמיד הוא מקפיד על זה, קלה כבחמורה. ואיך הוא, ידיד נעוריו, מדבר בכזו קלות על העסקים שהוא מגלגל, על ההון שהוא מרוויח בזכות עקיצות קטנות פה ושם. הוא לא תורם מעשרות.

    אולי יקום עכשיו. יתנצל שהוא צריך ללכת, שהעסקים דוחקים בו. ילך, ומהר יפריש עוד סכום לצדקה, עוד מעשרות כפולות. אולי יהיו המעשרות הללו לזכותו של חברו ההולל, החבר שהיה מעדיף לשכוח שקשר כלשהו יש ביניהם.

    ***

    הצחוק שלו שוב התגלגל, והוא נרתע לאחר, מסתייג כל־כך מקלות הדעת, אינו מבין איך הגיע חברו לספסל הלימודים למצב שכזה.

    אולי לא היה צריך להגיע למפגש החברים של חדר ארבע מפנימיית הישיבה. אולי היה צריך לומר שהוא עסוק. להישאר בישיבה, להישאר בלימודו, להישאר בפרישותו. הרי כבר מזמן נדר שלא להיגרר לשיחות בטלות. איך לא עמדה לו פרישותו הפעם.

    ***

    הצחוק שלו שוב התגלגל. הוא הביט בו, וחיוך דק, שותק, נפרש על פניו. איך הוא הגיע לרמה הזו, איך שכח את שיחות הנפש שלהם בלילות בישיבה.

    נכון, הוא עצמו לא דיבר הרבה בשיחות הנפש הללו – לא סתם הדביקו לו את התואר "השתקן" – אבל במילים שהעניק פה ושם בין השתפכויות הנפש הארוכות של חברו קל־הדעת הוא הצליח לטעת בו קצת קרבה, קצת יהדות, קצת השתוקקות לדבר האמתי.

    החיוך שלו התכווץ מעט, אבל אז הוא שוב פרש אותו במלוא־הכוח. יש לו תקווה, לבחור־האיש הזה. הוא יודע, כי הוא שמע את עמקי נפשו.

    ובעוד חבריו שותקים במבוכה עצבנית, מעיפים מבטים בשעון, מייחלים להימלט מחלקת היער הציורית שבה הם קבעו את "מפגש המחזור" שלהם – הוא המשיך לחייך. ולשתוק. ולהקשיב.

    וכשסוף־סוף הפנה חברו השוחק את ראשו אליו, וכשסוף־סוף התייצבו עיניו המתרוצצות בחיוניות זרה והביטו בו, מחכות למוצא פיו השותק – הוא ידע שהיה שכר לשתיקתו. שהיה שכר לסייג ששם לעצמו.

    ידע שעוד יבוא היום, וגם החבר הזה ישוב אל החכמה.
    • תודה
    Reactions: אושר ומנוחה, bekky, בתיה רחל ועוד 3 משתמשים6 //
    0 תגובות
  • 2K
    • ש
    שיתוף - לביקורת פוליטיקה זבל
  • שיילה //
    • שקט השתרר, אף יללה לא נשמעה, אפילו ג'ינג'י וסוכר לא רבו, למרות שעבר ביניהם חתול שחור. כולם הביטו בהערצה על 'שן חתול' שנכנס בריחוף קל על ידי פרדוקס מרפי שמופעל ממריחת חמאת תנובה על הגב.

    'שן חתול' לא נולד מנהיג, הוא התחיל את דרכו בחוסר כל, באיזה חדר מדרגות חשוך ברחוב אלנבי. הוא היה אוכל שאריות אשפה ממקדונלס ושותה מי מזגן, על חלב מי בכלל חלם באותם ימים. כל זאת עד שאימצה אותו אחת בשם יסמין.

    יסמין פרידמן היא דור שלישי למאכילות חתולים. מאז שהגיע 'שן חתול' בשק אל ביתה בתל אביב, החל להתעניין בפוליטיקה. הוא היה יושב שעות וצופה בערוץ הכנסת והיא הייתה מתעסקת בהאכלת חתולי רחוב. היא כל כך האמינה בו עד שנתנה לו כל לילה לשמור על השמנת.

    ל'שן חתול' הייתה בעיה, בניגוד לדעה הרווחת שלחתול יש זיכרון חתול, 'שן חתול' זכר הכול, הוא הפנים את חוקי המשחק הפוליטי והחליט לשכנע את יסמין, מכתובת מייל אנונימית, להיכנס לפוליטיקה.

    כעת נפוצה שמועה בין חתולי הרחוב כי 'שן חתול' עורך כינוס פעילים דחוף במרתף החתולים בארלוזורוב. שם הוא יערוך משאל ויגבש את דרישותיו בחגיגת הכספים הגועליציונים. אין שפם חתולי שלא רטט מהתרגשות, יש עתיד.

    "אז ככה", הקריא 'מיצמיץ' - ספק חתול ספק נמר - מתוך דף, "כפי שביקשנו מכם, כתב כל אחד את הצעותיו, ונקריא להלן את המסקנות המתבקשות".

    "הצעה ראשונה", כל האוזניים הזדקרו בסקרנות, "כולנו יודעים עד כמה קשה הוא חיפוש המזון בפח. בעבר, היית פותח שקית זבל והעוף היה נשפך ישר לתוך הפה. והיום, לצערנו צריך לנבור שעות בערמות של פסולת חד פעמית מסוכנת. מי בעד להעלות מיסים על חד פעמי?"

    כולם יללו פה אחד.

    "ההצעה השנייה שהועלתה, לאור המצב הנורא שהתוודענו אליו בשבוע שעבר -כשנדרסו למוות קיצי ומיצי תחת גלגלי מכונית טסלה- הוחלט לדלל את עומס הרכבים בגוש דן על ידי הטלת מס גודש, מי בעד?"

    כולם מחו דמעה והרימו זנב.

    "ההצעה השלישית, חברתית במהותה, היות ובשנים עברו זאטוטים מהשכונות החרדיות היו משליכים אחר הצהריים שאריות סנדוויץ' גבינה", המבוגרים ליקקו שפתיים בערגה, "אך כיום, כידוע, הם סגורים בכלובים עד שעות צהריים מאוחרות ואוכלים תבשילים עם סינרי גומי. מי בעד ביטול סבסוד המכלאות לחרדים?"

    ואמרו כולם "מיאווו".

    "הצעה רביעית ואחרונה בינתיים: 'חלב' – המצרך שהפך לנדיר למדיי- נדחק הצידה בשל משקאות מתוקים להחליא שמטמטמים את הצעירים, וגורמים להם להעדיף כוס קולה על פני סחלב חם", יללת רחמים נשמעה מגזרת המבוגרות, "מי בעד מס על משקאות ממותקים?"

    בזה אחר זה שרטו כולם את שמם על המסמך.

    "מה הם יעשו עם כל המיסים הללו?" שאל ג'ינג'י את 'שן חתול'.

    "אל דאגה", צחקק 'שן חתול', "הכול יעבור אלינו. ככה זה פוליטיקה".
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: יצחק טל, עץ הדעת טוב ורע, טסלה ועוד 134 משתמשים137 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מירער
    ..
  • 1K
    • י
    שיתוף - לביקורת ארמי אובד עצות
  • יאן //
    • האויר היה לח ומהביל בשעת צהריים סתמית זו של יום שני.
    בחנות "עסקים בלבן" שררה אפלולית, כשבעליה יושבים מאחורי הדלפק ומפטמים נרגילה בשקידה.
    מה מכרו בחנות? כל מיני שמונצס. שיניים של שועל, ראשי חץ להחלפה, פרסות לסוסים ועוד. החנות היתה כיסוי לעסק האמיתי של כלי נשק, הימורים ושאר ירקות.
    צהלת סוס נשמעה מבחוץ, ואחרי רגע נכנס אל החנות זקן בעל אף מעוקל, כובע מאובק וזקן פרא.
    הו, ברוך הבא קאפון, קידם אותו לבן בשמחה. מה הבאת לנו הפעם.
    הזקן קרס על כסא, ושלח יד לבקבוק הערק.
    שתה, שתה לבריאות, חייך אליו לבן. פחות צלילות לא תזיק לך.
    קאפון שתה והשתעל עמוקות. לאחר שנרגע פנה אל לבן.
    יש לי משהו טוב. רק לך אני מראה. הוא הוציא מהשק מין שעון נחושת בעל כמה מחוגים, אך במקום ספרות הופיעו סימנים מורכבים. לשעון צורפו הוראות הפעלה, ספר ישן כרוך עץ. על הכריכה הופיע דרקון יורק אש בעל שלושה ראשים. שורת אותיות מוזרות, מהסוג שעל השעון, ירדו מלמעלה למטה.
    אתה מבין מה אתה רואה פה? גנח הזקן, זה ספר הקסמים של ראש המכשפים בסין.
    לבן לכסן אליו מבט. אתה בטוח?
    בטוח בטוח. בזקן שלי. הוא היה במסע הביתה אחרי שסיים דוקטורט בקהיר, ואז נפגשתי איתו.
    ואיך השגת את זה? צמצם לבן מבט.
    אל תשאל שאלות שלא תשמע שקרים.

    לבן המנוסה קלט את המציאה. את השעון כבר הכיר, אבל הספר היה חידוש. מזה שנים שהוא וחבריו למקצוע קיוו להניח ידם על ספר כזה. השאלה היא, כמה ידרוש הזקן החמדן בעד האוצר.

    אני שומע, המהם לבן.
    עוד לא שכנעת אותי שזה אמיתי. אתה יודע, הגרנובון שמכרת לי, היה חלוד לגמרי. עוד נתחשבן על זה.
    הזקן העמיד פני נפגע. חלוד? לא יתכן.

    עזוב, אמר לבן. תשאיר פה את הספר לכמה ימים, אני אבדוק אותו בינתיים. נראה אם הקסמים שבו עובדים בכלל.
    הזקן סירב. לא. אתה לא רוצה - יש אחרים.
    לא לא לא. נבהל לבן. בטח רוצה. המוצרים שלך הם תמיד המילה האחרונה, גם הגרנובון, כנראה השארתי אותו בגשם. שתה עוד קצת.
    גיהוק גדול הודיע על סיומו של הבקבוק.
    הזקן רבץ כעת ככלבלב, עיניו עצומות למחצה.
    תקשיב סבא, פנה אליו לבן. אתה עייף מהדרך. תנוח פה, כשתקום נגמור את העיסקה. נחרה עזה היוותה הסכמה.

    לבן החביא את הספר באפונדתו ורץ אל עלית הגג, שם היה חדר העבודה שלו. הוא הסיט ממנו את הגולגולת עם הנר הדולק בתוכה, מפיל בדרך את כדור הבדולח. הכל שטויות. כאן יש לו את הדבר האמיתי. הוא דפדף בלהיטות. חלק ניכר מן הקסמים כבר הכיר. איך להפוך מים לערק. איך להיות בלתי נראה. לחש לרענון סוס עייף. דברים של מתחילים. כנראה זה ספר שליווה את המכשף מתחילת דרכו והוא הוסיף עליו את מה שלמד.
    קסם לא מוכר דיבר על חתולה שחורה בת שחורה, משהו כדי לראות שדים. הלאה.
    הופה... לזה הוא חיכה. ציור של מכשפה רוכבת על מטאטא. אם יש לו את זה, הוא מלך. ואיך להפוך זכוכית לזהב. יואו. קאפון הטיפש הזה. עוד הוא מדפדף, נפתחה הדלת בתנופה. קאפון עמד שם, מתנודד על רגליו, ידו ממששת את פגיונו.
    לבן פרש על פניו חיוך מתרפס. קאפון היקר, אתה יודע, יש דברים שמרחוק נראים לנו מאוד מיוחדים, אבל כשמתקרבים אליהם, רואים שהם סתם.
    למה אתה מתכוון, נהם הזקן.
    הנה, הספר הזה, אתה יודע, כבר חשבנו תמיד מי יודע איזה קסמים יש לסינים, התפלסף לבן. אבל עכשיו השגת אותו, אם הוא אמיתי כמובן, ואני רואה, נו. לא משהו.
    למה, לעוף על מטאטא אתה כבר יודע? הקשה קאפון.
    אחח, שנים.
    ולהפוך זכוכית לזהב?
    אל תצחיק אותי.
    הזקן נראה מובס.

    אבל בכל אופן, המשיך לבן, כהוקרה למאמציך אני אקנה אותו ממך. 80 קשיטה אני חושב שזה די והותר בשביל הקשקוש הזה, מייד אין צ'יינה.
    ותגיד לבתואל שייתן לך בקבוק שיהיה לך לדרך. בקבוק מהבפנוכו.
    לבן הביט מחלון עליית הגג עד שראה את הזקן מתרחק על סוסו, והסתער על הספר. היתה בעיה קטנה. ההוראות היו בסינית. הוא ניסה להיעזר בציורים. האם זה גרעיני ענבים פה? והחיה הזאת, זה חתול או שועל או משהו שיש רק בסין? כל כך מסובך. השמש נטתה והוא ירד למטה, לארוחת ערב עם עדינה והילדים. למחרת ישב לבן על הספר עד שעות הלילה המאוחרות. הוא חייב לפצח את הכתב. הבעיה היא, שאין לו במי להיעזר.

    המכשף השדוד, לא נח ולא שקט. מיד כשחזר לארצו סיפר לקיסר הוג'ו על השוד שנערך לו. הוא התבייש לספר שהחוליה מנתה בסך הכל שלושה אנשים, שאחד מהם, גדל מידות באופן מבהיל, הניף אותו באוויר והפך אותו לחסר יכולת. זה היה סוד כמוס ונורא. את שני העוזרים חיסל קאפון מיד אחרי שהספר היה בידו. את המכשף לא הרג. הוא חשש שרוחו תבוא אליו בלילות ותחנוק אותו.
    לא תאמין, סח כעת לקיסר. להקה של דרקוני ענק יורקי אבנים לוהטות. הם כיוונו את השמש בזוית של 70 מעלות מול כוכב פרפאוס ויצרו קרן של חום אדיר ישר אלי. ניסיתי להגיד לחש אבל הם הטילו ריתוק על הכוחות שלי. יצאתי מהגוף שלי וריחפתי למעלה. ראיתי איך הם ניגשים לשק ולוקחים את הספר. הם עפו לכיוון מערב.
    הקיסר באמת לא האמין, ובכל אופן שלח גדוד לכיוון הנזכר. כנראה הספר נשדד מהביש גדא, והוברח לארם נהריים, אזור שורץ במכשפים ועוסקים בתחומים קרובים. ספר כזה אסור לו שיסתובב. זה נשק שובר שוויון.

    לבן ישב על הספר שעות של שעות מידי יום. הוא גילה את הדרך לפיתרון. הרי חלק גדול מהקסמים הוא מכיר. הוא השווה אות לאות, ניסה למצוא מילים מוכרות, ועם הרבה ניסוי וטעיה, הצליח להפעיל את הלחשים הפשוטים.
    המטאטא והזהב היו האתגר הגדול.

    באותו יום, הוא ירד לפגוש חברים בפונדק של נחור. הם כבר היו אחרי כמה קנקני יין.
    הי, לבן, מה קורה לך? לא רואים אותך.
    חחח. הוא נהיה כמו החתן שלו, כל היום על הספר.
    איזה ספר? שאל לבן כביכול בקלילות.
    נו, הספר. שקנית מקאפון.
    אה, זה. שטויות. בזבוז כסף. תאמינו לי.
    למה בזבוז? הזהב... אנחנו יודעים הכל.
    הדופק של לבן התחיל להלום. משהו כאן לא היה ברור לו.
    איך אתם יודעים על הספר?
    חחח. אני שלחתי את קאפון אליך, אמר חואי.
    ולמה לא קנית אותו בעצמך?
    למה? כי זה סינית בשבילי. אמרתי, לך יש חתן שיודע הכל, בטח יגלה לך. אתה תעשה לנו את העבודה. הבנת? עיניו הפכו למאיימות. אחרת... העביר ידו על גרונו.
    רק שתדע, הקיסר שלח גדוד חיפוש. כבר ראינו סינים בסביבה. אז תזדרז.
    לבן נהיה לבן וראה שחור. איזה חברים. וקאפון הזקן, בכלל לא היה תמים. ההיפך. הוא התמים שנכנס למלכודת מרצונו הטוב.

    חברים, התאמץ לחייך. אנחנו מכירים לא מהיום. הרבה עסקים עשינו ביחד. חוץ מזה, אתם צריכים אותי חי, נכון? אז דבר ראשון צריך לחשוב איפה להחביא את הספר מהסינים. אחרי זה כבר נסתדר. החבורה התפזרה במצב רוח חמוץ.

    לבן כסס את ציפורניו. הסינים לא טיפשים. יש להם מרגלים בכל מקום. בכפר הזה, הרבה ישמחו להלשין עליו, בפרט אחרי הפרשיה של מכירת הקרקעות החקלאיות בצידון.
    הוא חייב להחביא את הספר.
    אבל גם לו כדאי להיעלם מהמקום. מה יקרה אם ילשינו עליו ויקחו אותו לחקירה? הוא לא מסוגל לחשוב על זה.

    יש לו רעיון.
    הוא ישים את זה אצל יעקב. בו אף אחד לא יחשוד. כבר עשרים ושתיים שנים הוא מכיר אותו, אותו סדר יום. יש להניח שגם בעשרים ושתיים שנים הבאות יהיה כך. הוא עצמו, יעלם לשבוע במסווה של גזיזת הצאן בעיר הסמוכה. הוא מקווה שבינתיים הסינים יעזבו את המקום.

    הי, צדיק, בוא רגע, פנה לאחד מנכדיו שהיה בחצר. בוא חמוד! אין לו מושג מה השם שלו. הוא לא מבדיל ביניהם, כולם עם פאייס וכיפות גדולות.
    אתה רואה את החבילה הזו? תשים את זה אצלכם בבית במקום שמור.
    שמור? כמו מצה שמורה?
    אמ... כן. כן. תשים את זה באמת עם הדברים של פסח. ככה לא יגעו בזה.
    טוב.

    לבן חזר אחרי שבוע והנה אסון.
    יעקב ברח. אין ספר.
    החברים יהרגו אותו.

    לבן רעד מזעם ומפחד. יעקב הזה, רק עושה את עצמו תמים. הוא בטח מצא את הספר, עלה על הענין ברגע, ועכשיו ברח עם כולם כדי להיות עשיר ליד אבא.
    הוא יעוף לשם ויכסח אותם. את כולם. אם רק היה לו כבר את המטאטא המעופף.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: רוז גרין, מבט נוסף, חנה אביטל ועוד 58 משתמשים61 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    נו, עם ספר כזה אפשר גם לייבא כמה סינים מדורות מאוחרים יותר, שיעשו את העבודה.
  • 783
    • מאל"ף ועד תג
    שיתוף - לביקורת מפנקסו של אולם שמחות
  • מאל"ף ועד תג //
    • ​

    מקום: אולם חתונות ידוע במרכז העיר בני ברק

    תאריך: כ"ד טבת תשצ"ט

    קולות רמים נשמעו מכיוון מטבח האולם. בליל של צעקות וכעסים. כמה מלצרים נסו משם בבהלה ונתקעו בכמה סקרנים שרצו לשם גם כן בבהלה. במרכז המטבח עמד מלצר צעיר, אך לפני יומיים החל את עבודתו כאן ומירר בבכי. "מה עשיתי. אוי ואבוי לי" אמר ספק לעצמו ספק לאחראי המטבח.

    היתה זו עוד חתונה. אחת מיני רבות שראה האולם הגדול. בכל ערב מתחתנים בו כמה וכמה זוגות, ובכל ערב סועדים בו סלתה ושמנה את סלטה ושמנה.

    אני האולם, כבר התרגלתי לראות הכל. כן הכל. כולל הדברים המוזרים ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני נזכר בערגה בחתן המספר בחיוך, ספק ממורמר ספק ציני, שהנה, הצלקת שנותרה בידו מהנפילה ההיא, המפורסמת בילדותו, טרם עברה, למרות הבטחת הסבתא שעד החתונה זה יעבור...

    והיתה גם את הכלה ההיא, זו עם המבט האופטימי, שהיה ברור לי שראיתי אותה כבר פעם אחת בשמלה לבנה, ואכן במהלך החתונה שמעתי את בני המשפחה המשוחחים ביניהם שגדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון. מאוד התפרגנתי שהכלה ההיא באה פעם שניה לאותו המקום להתחתן. צודקת. צריך להשקיע באולם. מתחתנים רק פעם אחת, לא כך?!

    כמובן שלא נקפח שכר כל בריה, ונזכיר את אותו מחותן שהמלצר ניגש אליו, פתח את חליפתו ושפך לכיסו רוטב פטריות בשפע. לתדהמתו של המחותן, הסביר המלצר הנבוך שהוא קיבל הוראה לשפוך רוטב על כל בורקס.

    בתור אולם העומד מן הצד יש לי את הפריווילגיה להאזין לשיחות שקטות עד נלחשות. לראות מבטים חטופים עד עטופים. לראות עסקאות הנרקמות בין השניצל לאגרול [ברוכים השבים. זה הם מאתמול. צדקתם]. לראות את הזמר המכרכר סביב עצמו, ולזהות את חוסר הביטחון שלו ממכם, כן אתם שבטוחים שהוא הכי-הכי, אין עליו, number one, ואינכם יודעים שהוא משקשק מפחד, וחושש מבחורי ישיבת 'נבטי ישראל יכנס' הידועים בביקורתם הגבוהה ובאוזנם הרגישה, לה יש גישה, לכל אירוע בו 'זכו איש ואשה'.

    חווייה משעשעת במיוחד, עליה איני מוותר בכל ערב, היא לצפות בשיח האנשים בעת שהתזמורת מנגנת הכלה בראש יושבת יאקב. מדובר במחזה מצחיק עד מכאיב, ואיני מבין, בתור אולם, מדוע אינכם שמים סוף לתופעה. הרעש מחריש האוזניים הבוקע מהרמקולים האדירים הורס כל חלקה טובה ושיח נורמלי. ממרומי מושבי אני מבחין באיש השואל את רעהו "מה השעה"? והוא משיבו: "התפללתי כבר". אשה שואלת את רעותה: "הכסא הזה פנוי"? והיא משיבה: "היא הלכה הרגע". אנשים צורחים אחד על השני במאמץ שדבריהם יובנו, אך לשווא. פעם חשבתי שלפחות החתן והכלה נהנים מכך, אך כשעקבתי אחרי שיחתם בחתונה למחרת, שמעתי את החתן מנסה לשאול את כלתו: "הצלחת לאכול משהו"? והיא השיבה לו: "באמת מרגש". [רק לפני כמה חודשים אמרו עליה שהיא כבר שומעת...]. נדמה לי שבדור הפלגה, ניתן היה להענישם באמצעים זהים: לשים מערכת הגברה כמו שיש באולם שלי. התוצאה היתה זהה לסיפור הידוע...

    ובעיקר אוהב אני לראות הכל מלמעלה. מזווית שאינה מוכרת לכולכם. ועל כך רציתי לספר בפעם זו:

    הכל התחיל לפני 17 שנים. היה אז איש עם לב רע שנתמנה לשר האוצר בממשלת ישראל. לא אנקוב בשמו כי אני חושש שהוא יעלים אותי יחד עם כל הציוד היקר שבמטבח. לא חבל?! הוא הגיע עם אג'נדה ברורה: לשים קץ לשלטון הימין והחרדים ולהרע לחרדים ככל האפשר. הכל כמובן במסווה של דאגה לסביבה ולשימור הקיימות [אני לא מבין מה המילים האחרונות באות לומר אבל כך שמעתי בהמון חתונות באותה תקופה, וזה משפט שנותר בזכרוני]. אותו שר אוצר היה חרוץ מאוד ככל שזה נגע לאהוביו החרדים, בשונה מחריצותו בשנים שקדמו לכך, שהתבטאה בעיקר באזור המזנון של הכנסת [שוב, כך דיברו הסועדים באותה תקופה. אני מעולם לא עזבתי את מקומי כמובן]. בתוך כמה חודשים הוא הצליח להעביר כמה וכמה רפורמות [תמיד חשבתי ש'רפורמות' הן נשות הרפורמים, אלו שמעבר למחיצה, עד שהבנתי שאצלם אין כלל מחיצה] המפריעות ומקשות במיוחד על הציבור החרדי. הגזירה שהציבור הכי לא יכל לעמוד בה נקראה בפי-כל: "גזירת החד-פעמי".

    באותו לילה בו נכנסה לתוקפה הגזירה, היתה באולם חתונה מכובדת במיוחד. ראש ישיבת "גדוד יגודנו" חיתן את בתו עם בנו של מנהל סמינר "ממעמקים קראתיך". כל המי-ומי היו שם ובעצם מי לא?! רמת האוכל היתה בהתאם, ובהתאם לכך הודיע מנהל המטבח לזרוק את כל השניצלים שנותרו מאתמול. הכל טרי מהיום! עד כדי כך!!

    האורחים התענגו [?] לצלילי תזמורת "ותקעתם בחצוצרות" בניצוחו של המעבד המוסיקלי, המאסטרו, בנש"ק [בנם של קלרינטים, למי שמתעקש] נֶבֶל ברשות התורה, ר' סרגיי קלצ'ניקוב הי"ו. הכל היה נראה כבכל ערב. אבל לא...

    משהו היה נראה לי שונה הערב. ריכוז האנשים לא היה סביב השולחנות אלא סביב הבר. לא הבנתי למה. מה מחלקים שם היום? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

    את התשובה קיבלתי בתוך כמה דקות. אנשים בזזו את כל הסחורה. כן. הכל! לא נשארה אפילו כוס חד פעמית בודדת. את כל הכוסות והצלחות החד-פעמיות הם העמיסו את כיסיהם. ראיתי מאושרים שיצאו עם שרוול כוסות שלם וגם כאלו מהעשירון התחתון שיצאו עם כמה כוסות בודדים. רובם ככולם היו שמחים. 'היה שווה לבוא עד בני ברק בשביל זה' צעק מישהו בהתרגשות. 'איפה מחלקים היום כאלו סכומים? ועוד בכזה שפע'? אמר מאושר אחר.

    בזווית העין הבחנתי באברך הנראה בן-טובים, לבוש בקפידה, חליפה מחוייטת וכובע שנקנה בחנות שאין שם הנחות! למה? כובע! לתדהמתי אני רואה אותו דוחף כמה שרוולי כוסות אל תיק עגלת התינוק שלו [בוגבו. אלא מה?]. הפרצוף שלו היה יותר ממאושר. משהו שלא ניתן לתיאור למי שלא חווה זאת בעצמו.

    מאותו היום השתנו החתונות מהקצה אל הקצה. הנושא המדובר בהן היה אחד ויחיד: איזה צלחות יהיו על השולחנות. האם חד-פעמיות או שמא המחותן נמנה עם אלו הקמצנים המאכילים ברב-פעמי. איזה זלזול באורחים שבאו מרחוק...

    זכורני ערב אחד שמלצר צעיר [יש בכלל דבר כזה מלצר מבוגר?] צעד לכיוון המטבח עם מגש עמוס כלים, ולמזלו הרע החליק על כל תכולתו. ממש שבר על שבר הושברנו. אחראי המטבח יצא במהירות לראות מה קרה ונרגע כשראה שהיו אלו כלים רב פעמיים בלבד.

    לפתע ...קולות רמים נשמעו מכיוון מטבח האולם. בליל של צעקות וכעסים. כמה מלצרים נסו משם בבהלה ונתקעו בכמה סקרנים שרצו לשם גם כן בבהלה. במרכז המטבח עמד מלצר צעיר, אך לפני יומיים החל את עבודתו כאן ומירר בבכי. "מה עשיתי. אוי ואבוי לי" אמר ספק לעצמו ספק לאחראי המטבח.

    סביב המלצר על רצפת המטבח היו פזורות עשרות כוסות חד-פעמיות חדשות!! לא נעשה בהן כל שימוש!! התברר שהמלצר ברוב פזיזותו פתח את החבילה ומבלי משים הכוסות כולן יצאו להן לטיול שדה.

    הסתפקתי לעצמי בתור צופה מהצד איזה מהמלצרים מסכן יותר, ההוא שנפצע בגופו או ההוא שנפצע בכוסו בכיסו ובכעסו של האחראי.

    טיפין טיפין השיח הידרדר אל הרחוב. חנויות חד פעמי נפרצו ונבזזו על כל תכולתן מלבד הכספת. מחותנים התחייבו להאכיל את הזוג הצעיר במשך שנה בכלים חד פעמיים. אנשים פסקו לתת צדקה להומלסים שנופפו לעברם בכוס חד-פעמית. 'שיתביישו להם' סיננו.

    המצב הלך והחמיר עם השנים עד שמוצרי החד-פעמי הפכו לנחלת העשירים בלבד. אנשים שכחו מקיומם של כלים אלו והם הפכו למושא בדיחות עסיסי ולחלום וקנאה באלו שזכו...

    בשנת תשצ"ט היו 2 דברים חשובים שיכלו להפוך את הקערה [רב-פעמית] על פיה. א. התקיים סבב נוסף של בחירות לראשות הממשלה, אחר 7 סבבים בהם לא זכה אף מתמודד במספיק קולות שיאפשרו לו את הקמת הקואליציה [מועמד הליכוד היה כמובן בנימין נתניהו, בן 93, צעיר ונמרץ, ולצידו חברי הכנסת הפופולריים משה ליאון, עמיחי שיקלי, יעקב ברדוגו, קלמן ליבסקינד, וכמה חכי"ם זקנים מהדור הקודם]. ב. הליכוד זכה במירב הקולות והצליח להקים ממשלה עם המפלגות החרדיות [יהדות התורה השבת והסלולר בראשות חה"כ ישראל קלרמן, ומפלגת ש"ס בבלי וירושלמי בראשות אריה דרעי כמובן].

    אחר חלוקת התיקים והתופינים, אצו רצו כל חכינ"ו נבחרינו לבדוק מה ניתן לעשות למען ציבור שולחיהם. נתכנסו להם כל שלוחי הציבור במזנון הכנסת וחה"כ דרעי, זקן החכי"ם פתח בדבריו והעלה הצעה לבטל את מיסוי החד-פעמי. חברי הכנסת הפסיקו את לעיסת הבורקס, הניחו את פחית ה'מקס' ושאלו במקהלה: "מה זה חד-פעמי? למה כוונת המשורר"? דרעי היישיר מבט חצי נעלב חצי מתנשא: "הדור של היום... כבר לא זוכרים כלום"... [איך תמיד הוא מוצא מילים שיש בהן את האות רי"ש...] והסביר להם על רגל אחת את ההיסטוריה שהיתה ואיננה. את הכוסות והצלחות, הכפיות והמזלגות, מפות השולחן והמפיונים. כל זכרונות הילדות שהיו ואינם כי לקח אותם אביגדור. כל ההיסטוריה שאיננה כי לקחה אותה ההיסטריה.

    חבר הכנסת אלעזר מנחם מן כהן (בן 25, מכסיף שבדרום) ביקש את רשות הדיבור ואמר:

    לפני שאנו מחליטים החלטה כה גורלית, מן הראוי שנבחן את ההשלכות, המעלות והחסרונות שבדבר, ועל כן ראוי לברר כמה נקודות:

    • איך משתמשים בצלחת כה לא יציבה?
    • איך מעבירים כוס כזו מיד ליד?
    • זה לא חם ביד?
    • האם הכמויות הנצרכות לא תופסות המון מקום בארונות במשך כל השנה?
    • לא חבל על הכסף של הכמויות שמשתמשים בכל יום?
    • האם ייתכן שמאכל חם יחורר את הצלחת באמצע האוכל והנוזלים יישפכו?
    • כהמשך לשאלה הקודמת? כמה צלחות צריך לשים בכדי שזה לא יקרה?
    • האם ייתכן שבשליפת כוס כזו מהשרוול ייצאו 2 כוסות או יותר דבוקים יחדיו?
    • האם קורה שבאמצע סעודת שבת מתהפכת כוס כזו וכל השולחן הופך ל'סערה בכוס מים'?
    • האם ייתכן מצב שבאמצע האכילה עם מזלג כזה, יישבר אחד השיניים שלו?
    • האם הסכין החד-פעמית חותכת באמת? או שמא היא נועדה בשביל פיזיותרפיה?!
    • האם זה מכבד את השבת כשאלו הכלים המקבלים את פני המלאכים?
    שקט שרר במזנון. זה לא קרה שם הרבה. היה זה באופן חד-פעמי.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: יצחק טל, מכונתכתיבה, AtArA R ועוד 42 משתמשים45 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סיפור8
    צחקתי בקול... ועכשיו אני מבינה סוף סוף למה נועדה הסכין החד פעמית:sneaky:
  • 324
    • ע
    שיתוף - לביקורת שמוטה!
  • עיתונאות ועריכת תוכן //
    • שמוטה!


    פתאום גיליתי

    אותי

    שמוטה

    חלקת שדה

    חרבה

    מחזון קמה וקציר

    כמושת

    שאיפה

    טרודת חולין



    פתאום באה שמיטה

    וסטרה

    בפני

    איך טבעו

    שערי

    מימים והייתי הפקר

    נטולת

    נביעה

    רצון ליותר



    פתאום בעתה

    ואני

    מעטה

    בלשון בשיחים

    בספיחין

    שבדעת במעש בלב

    שכחה

    ולקט

    חריש כואב



    פתאום ידעתי היום

    והשיב

    לבבי

    כי לאדוני

    הארץ

    חלקת חיי ועיתי

    ואבהיל

    לעבודה

    אותה ואותי
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: MS2, חוחית, קוביד ועוד 22 משתמשים25 //
    0 תגובות
  • 414
    • י
    שיתוף - לביקורת יֵשׁ לָנוּ תֻּכִּי
  • יוסף יצחק פ. //
    • ב"ה

    יֵשׁ לָנוּ תֻּכִּי


    יֵשׁ לָנוּ תֻּכִּי

    הוּא הִגִּיעַ אֶתְמוֹל

    יֵשׁ לָנוּ תֻּכִּי

    רָקְדוּ הַיְּלָדִים בַּמָּחוֹל



    הוּא בַּכְּלוּב כָּל הַיּוֹם

    רוֹעֵד וְנִרְגָּשׁ

    זֶה תָּמִיד הָיָה חֲלוֹם

    כָּעֵת זֶה מֻרְגָּשׁ



    שַׂמְנוּ לוֹ אֹכֶל

    כָּל טוּב מִצְרַיִם

    אִם הָיָה לוֹ יוֹתֵר שֵׂכֶל

    אֶת הָאֹכֶל הָיָה גּוֹרֵס בַּשִּׁנַּיִם



    שַׁרְנוּ לוֹ שִׁירִים

    וְרָצִינוּ שֶׁהוּא יְדַבֵּר

    הוּא צִיֵּץ שְׁנֵי צִיּוּצִים

    וּלְפִנָּתוֹ הוּא חוֹזֵר



    שָׁבַרְנוּ אֶת הָרֹאשׁ

    יָמִים וְאַף לֵילוֹת

    בְּאֵיזֶה שֵׁם לִקְרֹא

    לְבַעַל הַמָּקוֹר וְהַנּוֹצוֹת



    יֵשׁ לָנוּ תֻּכִּי

    כָּל הַשְּׁכוּנָה יוֹדַעַת

    יֵשׁ לָנוּ תֻּכִּי

    רַק זְהִירוּת לֹא לָגַעַת!



    יֵשׁ לָנוּ תֻּכִּי

    שֶׁאֲפִלּוּ יוֹצֵא מֵהַכְּלוּב

    יֵשׁ לָנוּ תֻּכִּי

    שֶׁנִּרְאֶה בֵּינְתַיִם עָצוּב



    הַתֻּכִּי שֶׁלָּנוּ

    כְּבָר מְזַהֶה אֶת הַקּוֹלוֹת

    אַךְ קוֹלוֹת חֲדָשִׁים

    קָשֶׁה לוֹ לִקְלֹט





    יֵשׁ לָנוּ תֻּכִּי

    בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ לְבֵיתֵנוּ
    • תודה
    Reactions: מנדי פ., הנף מקלדת, אהרון1 ועוד 10 משתמשים13 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נודד
    מהי שפת האם שלו? תו(ר)כית?
  • 776
    • כ
    שיתוף - לביקורת לִכְאֹב בְּשֶׁקֶט
  • כותב השורות //
    • לִכְאֹב בְּשֶׁקֶט / י.מ.י.


    שְׂרִיטָה וְעוֹד טִפָּה מָרָה
    וְעוֹד מַכָּה אַחַר מַכָּה
    וְנִסִּיתִי לְדַבֵּר אֶל הַקִּיר
    כִּמְעַט הֵעַזְתִּי לְסַפֵּר, לִכְתֹּב שִׁיר

    וְשַׁבְתִּי אָחוֹר מִלָּסֶגֶת
    וְלָמַדְתִּי לִכְאֹב בְּשֶׁקֶט
    וְדָמַעְתִּי אֶת עַצְמִי בַּלֵּילוֹת
    וְשָׁתַקְתִּי בְּלִבִּי צְעָקוֹת
    וּפִי מִלֵּאתִי דּוּמִיּוֹת

    וְעוֹד הָיָה לִי כֹּחַ
    וְעוֹד הָיָה בִּי רוּחַ
    לִנְשֹׁם, לֶאֱסֹף שְׁבָרִים

    לִשְׁכֹּחַ...

    לִשְׁכֹּחַ וְלִזְכֹּר
    לְהִתְרַחֵק רָחוֹק רָחוֹק
    וְאָז לַחֲזֹר
    לְהִתְקָרֵב קָרוֹב קָרוֹב
    כְּאִלּוּ הָיָה זֶה אֶתְמוֹל
    לִדְרֹךְ עַל יַבָּלוֹת

    לְעַרְבֵּב בֵּין הַמִּשְׂחָק לַכְּאֵב
    וְלִשְׁתּוֹת אֶת כָּל הַכּוֹס
    שֶׁכְּבָר הֵקֵאתִי מִמִּזְּמַן
    וְאֵינִי כֶּלֶב הַשָּׁב...
    זֶה הַכְּאֵב שֶׁיָּשַׁב
    עַל הַלֵּב עִם הַשְּׂרִיטָה

    וְנִסִּיתִי
    וְאָמְרוּ לִי שֶׁיֵּשׁ בִּי כּוֹחוֹת

    וְהָיוּ כּוֹחוֹת
    וְהֵם נִגְמְרוּ
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: Yael T, שואפת ליותר, Ayalas ועוד 24 משתמשים27 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    כי אנחנו עצמנו טוב. וטוב - הוא נצחי.
  • 430
    • כ
    שיתוף - לביקורת מִשְׂחֲקֵי הַדִּמְיוֹן
  • כותב השורות //
    • מִשְׂחֲקֵי הַדִּמְיוֹן / י.מ.י.
    "לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ" [חבקוק י"א ג]
    אמר     ר' יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו שנאמר (תהלים י, ה) יחילו דרכיו בכל עת [ברכות ז:]

    יְשַׂחֲקוּ הַנְּעָרִים עֲטוּרֵי נִצָּחוֹן
    וּבְבוֹא הַיָּמִים יְשׁוּבֵי דִּכָּאוֹן

    "שַׂחְקוּ שַׂחְקוּ" תִּקְרָא בַּת קוֹל
    "שַׂחְקוּ שַׁחְקוּ" עַד יוֹם אַחֲרוֹן

    שִׁירוּ הַלֵּל לְעֹצֶם יְדֵיכֶם
    עַד אֲשֶׁר תִּרְאוּ חֲלִישׁוּת כֹּחֲכֶם

    וּבְתוֹךְ יַם דִּמְיוֹן - אִיֵּי תְּבוּנָה
    מְשַׂבְּרֵי כָּל גָּאוֹן
    מְקַיְּמֵי עֲנָוָה
    מוֹצְאֵי - הַחַיִּים
    קָמִים תּוֹךְ שִׁבְרוֹן
    שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים בַּעֲלֵי יִתְרוֹן

    יִשְׂמְחוּ יוֹדְעֵי-טִיבָם וְעֶרְכָּם
    יִרְגְּעוּ אֱמוּנִים הַבּוֹטְחִים בְּמַלְכָּם.​
    • תודה
    Reactions: Talya kadosh, מירער, מוריופ ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כותב השורות
    אכן אכן - בעלי יתרון;) אך בכל זאת אפשר גם למצוא איזה חסרון זה לא אסון זאת הכוונה ב - שיתוף...
  • 900
    • ליאורהA
    שיתוף - לביקורת השירות לענייני חיסיון פרטים אישיים
  • ליאורהA //
    • ב"ה.

    יד שמאל תפוסה בכוס קפה מעלה אדים, ויד ימין מקישה כתובת מייל וסיסמא. האתר חושב שני רגעים, ואז מקפיץ מול עיניה הודעה ירוקה זוהרת, מהבהבת. כעבור כמה שניות ההודעה נרגעת מזעפה, והיא מתחילה לקרוא במהירות.

    שלום לך, המכונה "אנונימית123".

    להלן המידע שאסף עלייך הרובוט האוטומטי של האתר בחודשי פעילותך:

    את גרה ברמות בקומה השלישית בבניין רב קומות.

    יש לך ארבעה ילדים, ביניהם תינוקת שנולדה לפני חודש.

    אחרי אשכול מעמיק שהגיע עד 13 עמודים לפני שננעל, ניקי פרוג עזרו לך להכריע היכן ללדת.

    את הפאה שלך קנית אצל חייקי שטרנפלד, אבל את לא מרוצה ממנה ומחפשת פאנית אחרת ברמות ד'.

    בעלך לא יודע לשטוף כלים וזה מתסכל אותך (במיוחד לאור הגזרה הנוראה של החד"פ), אבל הוא יודע להכין טשולנט, וזה די משמח (אחרי שגילית בפרוג שיש בעלים שאפילו את זה לא עושים).

    הבן הגדול שלך סובל מעיכוב התפתחות בדיבור ואת נורא דואגת, אבל עודדו אותך שזה כי אתם מדברים איתו בשתי שפות בבית, ואין סיבה לפאניקה.

    את רוצה לרכוש ארון לחדר הילדים שלכם, אבל צריכה קודם לראות תמונות מאנשים שקנו גם כן בשנה האחרונה. ביקשת לשלוח לך במייל.

    למרות ש <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>, עקפת את האתר ולכן אנחנו יכולים לדעת שהשם שלך הוא רחלי ושם המשפחה שלך מתחיל בש'.

    << מוגש לך כחומר למחשבה. >>


    הפרטים כאן מומצאים לחלוטין. מי שמזהה את עצמו לעיל, שיחפש ברז בקרבת מקום. הכובע מתלקח לו על הראש. :)


    גילוי נאות: הקטע נכתב מזמן, אבל החלטתי לפרסמו היום.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: AdiTec, בום בום, חייכו זו אני:) ועוד 43 משתמשים46 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    Talya kadosh
    וואו, אהבתי. רעיון חזק. די מחדד את העניין למה לא כדאי לפזר יותר מדי פרטים ברשת...
  • 506
    • ע
    שיתוף - לביקורת איש שר ואויב, ליברמן הרע הזה!
  • על דא ועל הא //
    • הגלובוס מתחמם, האויר מזדהם, המדינות על הרגליים, העולם זועק, הירוקים אדומים מזעם.
    ובישראל? שקט.

    זה עתה פורסם דו"ח מבקר המדינה, בו הוא קובע כי ל 84% מהגופים הציבוריים אין כלל תכנית להתמודדות עם משבר האקלים!
    עוד הוא כותב: ישראל היא מהמדינות המעטות בעולם שעדיין אינה פועלת על בסיס תוכנית היערכות לאומית מתוקצבת ומאושרת, זאת אף שהיא מצויה באזור בעל סיכון מוגבר, ולפיכך חשופה עוד יותר לסיכונים של שינויי האקלים.
    נתונים אלו מהווים נורת אזהרה, מסכם מבקר המדינה את הליקוי.
    בקיצור, מה שאנחנו מבינים מזה, בלי להבין יותר מידי, שאת המדינה לא כל כך מעסיק הענין של ההתחממות הגלובלית, הזיהום ושינויי האקלים.
    למה זה לא מעסיק, זו כבר שאלה אחרת. התשובה טמונה אי-שם בנבכי הפסיכולוגיה הישראלית שמושתתת על עיקרון ה'סמוך'. אבל העובדות מדברות בעד עצמן, מה שחשוב למדינה להשקיע - היא יודעת לעשות את זה. ומה שהיא לא עושה - כנראה שזה לא חשוב לה.

    אתם מגלגלים עיניים, נו באמת, חסרות לנו צרות שאנחנו צריכים להלין על חוסר השקעה בשינוי האקלים?
    זהו, שלא.
    לא זה מה שמטריד אותי.
    יש כאן נקודה אחרת, כואבת מאוד. והיא זו שמעסיקה אותי, ואמורה להטריד כל אזרח במדינת ישראל שעדיין חושב שיש מישהו מהנציגים שמחפש לעשות לו את החיים טובים יותר.

    בימים האלו אזרחי ישראל הולכים לקראת עליית מחירים דרמטית בהרבה מאוד מוצרי יסוד. החל מפירות וירקות ועוד ממוצרי הצריכה הבסיסית לבית, וכלה בדלק שמתייקר משמעותית בקפיצה חדה. עליית המחירים המטורפת הזו, אנו יודעים כיצד היא מתחילה ואי אפשר אף פעם לדעת עד איפה היא תגיע, והאם היא תיעצר בכלל. מומחים מעריכים שגם אם עכשיו יש סיבה קונקרטית לעלייה - קרי: התייקרות בשילוח - עדיין גם אם מחירי השילוח ישובו להיות כשהיו, המחירים לצרכן לא ישתנו משמעותית, כי אחרי שהספקים רואים שאפשר למכור גם במחיר גבוה, אין שום טעם להוריד.
    השורה התחתונה מכל הנתונים הללו: האזרח הישראלי הרגיל, זה שמחשב הוצאות מול הכנסות ובודק את כספו כמה הוא יכול להוציא על הקנייה החודשית שלו, עומד בפני חוסר וודאות מוחלט. ההכנסות יישארו באותו סכום, וההוצאות יגדלו משמעותית.
    בשוק הקמעונאות מעריכים שהצריכה לבית תעלה בכ-5000 ש"ח לשנה. ובמילים אחרות למעלה מ400 ש"ח לחודש.
    ואם הנתונים הללו נכונים ביחס למשפחות רגילות, הרי שמשפחות ברוכות ילדים - אפשר להעריך בקלות שהמחירים יעלו בכ-500 ש"ח לחודש.
    הוספה של סכום כזה בסך ההוצאות החודשיות למשק בית, הוא משמעותי מאוד.

    ברקע כל הדיווחים הללו, כשאזרחי ישראל מכינים את הכיס שלהם לקראת הבאות, החליט משרד האוצר [שכידוע אחראי על כל תחום האקלים והגנת הסביבה] להעלות באופן דרסטי, שלא לומר שערורייתי, את גובה המס על מוצרי חד פעמי ושתייה מתוקה. השיקולים, כמובן, ערכיים בלבד, בכדי לשמור על האוויר שלנו ובכדי לגרום לאזרחים להיות בריאים יותר ורזים יותר [מישהו מדד פעם את היקף הכרס של שר האוצר? אשמח אם יעדכן].
    וכאן נשאלת לה השאלה הבסיסית מאוד, האם לדעת שר האוצר - תזכורת: נציג ציבור - הגיוני להטיל עול כבד כזה על הציבור? כל זה עוד בלי להיכנס לענין של חלוקה למגזרים, מי משתמש יותר ומי פחות, עצם הרעיון להעלות מיסים בתקופה כזו שהמחירים גם ככה עולים מאוד, הוא רעיון אווילי ונוראי מאוד.
    אם באמת יש צורך בשיפור האקלים במדינת ישראל, רצוי היה להטיל מס ענק על טיסות פרטיות שיוצאות משמי הארץ, למשל. כמה זיהום אויר יש בטיסות האלו? הרבה יותר מצריכת החד-פעמי החודשית של כל בני ברק.
    וסתם כך, הגיוני יותר להטיל מיסים על אלו שיש להם מעל אלו שאין להם, גם אם לא נאמץ את שיטת הקומוניזם.
    יתירה מזו, יש כלל שאומר: אם לא תסביר לא נבין. אין שום דרך לגרום לאדם לשנות את ההרגלים שלו, אם לא תסביר לו למה זה כדאי לו. היוצא מן הדברים, שאם באמת יש למשרד האוצר מטרה שהאזרחים יפסיקו לצרוך כלים חד-פעמיים ושתייה מתוקה, הדבר הראשון שהם צריכים לעשות זה - להסביר.
    אם יואילו הפקידים בטובם, ירדו לרחוב החרדי, וישאלו כל חרדי מזדמן מה דעתו בנוגע לשינוי האקלים, התשובה שהם יקבלו תנוע בין תמהון לגיחוך: 'עזוב אותי מהמשוגעים האלה אין להם על מה לדבר אז מדברים על האוויר'. אם לדעתם יש באמת בעיה קיומית לכדור הארץ, מוטל עליהם בראש ובראשונה להעלות את הנושא הזה למודעות. לדבר עליו, להסביר אותו. רק כך יש סיכוי שמשהו יזוז.

    כשאתה רואה מול העיניים את הפעולה היחידה המשמעותית שמדינת ישראל עושה לשיפור איכות הסביבה, והיא כולה פוגעת במגזר מסויים, בצורה מסויימת, בלי שיטת עבודה מסודרת, וכלשונו של המבקר שאין "תכנית היערכות לאומית מתוקצבת ומאושרת", אתה מבין שהמטרה היא אחרת לגמרי.
    המסקנה ברורה מאוד, וידועה מראש. המטרה היא לא לשפר את איכות הסביבה אלא להעשיר את קופת המדינה, דווקא על חשבון האזרחים שיש להם הכי פחות.
    במקרה הזה, אנחנו אלו שסופגים את הגחמות של שר האוצר ופקידיו. לא נותר לנו אלא לקוות ולייחל ליום שהחתול יפסיק לשמור על השמנת [יש לו כבר מספיק מזון ברחובות], וינהיגו כאן כלכלה נבונה והגיונית.
    • תודה
    Reactions: רישל, מתרגשת, סמילי ועוד 23 משתמשים26 //
    0 תגובות
  • 576
    • נ
    שיתוף - לביקורת יגאל - בהשראת האתגר הדו שבועי
  • נ. גל //
    • בנספח הוזכר כמה פעמים רצח רבין, באופן די צפוי. ניסיתי לבנות קטע שיתאים לדרישות האתגר בהקשר לרצח רבין, ולבסוף, כצפוי, העלתי קטע אחר.
    ולשאלה - אז למה זה לא בנספח, תשובתי היא: כי ככתוב במקדם, אני מעוניינת בביקורת.

    "זה אתה, נכון?" דורית עצרה אותו בפתח הבית, לא נותנת לו להיכנס.
    "מה עם שלום, מה נשמע, איפה היית כל השבוע?" יגאל התחמק מתשובה, נכנס לביתם.
    "מה נשמע אני רואה, איפה היית אני יודעת. ושלום - אני לא בטוחה שאפשר לאחל לדורש מלחמות כמוך." עכשיו היא סתם עמדה באמצע הסלון, מסתירה את תמונת החופה שלהם, ידיה על מותניה.
    יגאל נשם עמוקות, מנסה לאסוף את שברירי ערנותו. "תקשיבי, דורית, אני כרגע סחוט מעייפות. עבדתי כמו לא יודע מה, בבקשה תני לי לישון לילה."
    "אני רוצה לדעת רק דבר אחד." קולה עצור.
    "נו?"
    "אתה הולך לפתוח את השמפניה היום?"
    יגאל בלע את רוקו פעמיים. "לא." קולו היה שקט יותר משתכנן. "אני הולך לישון."
    "בסדר." היא אמרה. "אבל לא בחדר שלי."
    יגאל הרים גבה. "שלך? ומה איתי?"
    "דבר איתי כשיהיו לך תשובות." ענתה דורית. בהפגנתיות היא כיבתה את האור בסלון, זרקה אליו שמיכה והלכה לחדר. נועלת את הדלת אחריה.
    יגאל נאנח. הוא הציץ שוב על הספה, וצנח עליה. לפני שישן איזו יממה, אין סיכוי לשום דבר.
    *
    כשהתעורר, העולם נראה ברור יותר, ולארוחה שהמתינה על השולחן התלוו ניחוחות משכנעים. "בוקר טוב." חייך אל דורית.
    "גם לך." היא עונה, וצליל קולה מעיד שטרם נרגעה.
    יגאל הציץ אל השולחן, ואחר אל השעון. "ארוחת בוקר באחת בצהריים." מלמל לעצמו.
    דורית חייכה. "לא פעם ראשונה." העירה.
    שקט השתרר ביניהם.
    "טוב, לך תתארגן, אני אכין בינתיים קפה." אספה בתנועת יד כמה פירורים מהשיש.
    ויגאל, כמו ילד טוב, הלך להתארגן.
    *
    "אז מה היה, בעצם?" ביררה דורית מאחורי כוס שתיה מקציפה.
    "בעיקרון הכל חסוי." סיפר יגאל. "אבל מה שהיה זה כשל קשה בהגנה. העסק היה אמור להיות פרובוקציה, ומישהו הפך את זה לאירוע טרור יהודי."
    "ולמישהו הזה קוראים יגאל."
    "יגאל עמיר." חשוב לו לדייק.
    דורית מניחה את הכוס. "אתה בטוח?"
    יגאל אסף את שרירי פניו למקשה של פליאה. "לא קראת עיתונים?"
    "יגאל!" אצבעותיה של דורית התקשחו.
    יגאל נאנח. הרבה ברירות לא נותרו לו. "המפקד הציע לי להתגרש לפני הפעולה." הודה בשקט.
    "חבל באמת שזה לא קרה." היא שילבה ידיים בזעם עצור.
    "אבל דורית..." יגאל הביט בה. "את מבינה שלא יכולנו להשאיר אותו בחיים?"
    "הוא בן אדם!" היא התרוממה, כל הזעם שבעבע בה במשך השבוע החולף, מתפרץ. "אין שום סיבה בעולם שתתיר להרוג אותו!"
    יגאל בלע את רוקו. "ואם אני אגיד לך, שרבין לא היה בן אדם?"
    "רק מה הוא היה?" קולה לעג לו. "כדור משחק בין סוכנויות ביטחון? מטרה במטווח?"
    יגאל עצם את עיניו לרגע ארוך. "דורית, אני מבטיח לך שהייתה סיבה טובה מאוד שהוא יעזוב את העולם."
    "ואני," היא נתנה בו מבט יוקד. "לא מאמינה שבעלי הפך לרוצח קר דם."
    "את יכולה להסביר לי איך הגעת לרעיון שהאקדח שלי הוא זה שחיסל את ראש הממשלה?" ברר יגאל, מנסה להסיט את הוויכוח לאפיק רגוע יותר.
    "יש לי סוכנות ביטחון משלי." ענתה. "ובסוכנות הזו יושבים טובי המוחות. אחרי שנים של ניתוחי התנהגות, צל"שים ופיסות מידע, גילינו שיגאל שטרית הוא אחד הסוכנים הטובים ביותר בשב"כ. הוא קר רוח, חסר מצפון ונוהג לפתוח שמפניה אחרי כל חיסול." מבטה נותר ממוקד בבעלה, לא מרפה.
    המפה ריתקה את יגאל. פרחים בגוון סגול רך. טוב שלא אדום בוהק, הוא לא היה יכול להסתכל גם על זה. "את צודקת שקניתי שמפניה. את צודקת שחיסלתי את יצחק רבין בקור רוח. אבל מצפון יש לי. חיסלתי אותו רק אחרי שהשתכנעתי, שאם הוא ימשיך לחיות, הוא יהווה סכנה לשלום אזרחי ישראל."
    דורית עפעפה.
    "אני לא יכול לפרט, באמת שלא. בקושי הגעתי בעצמי למידע. אבל היה על השולחן מוות וודאי של חפים מפשע, מול חיסול של ארכי פושע. ורק סוכן מהשב"כ יכול היה לבצע את החיסול הזה."
    ידיה של דורית התרפו מעט, עדיין שלובות. יגאל התעודד. "ידעתי שלא תאהבי את זה, אבל חשבתי שאסביר לך בעצמי. ואת תביני. את תמיד מבינה."
    דורית התרוממה, עדיין שותקת, והגישה לשולחן עוד צלחת חביתיות. "ומה יגאל עמיר בעסק?"
    "הוא ממבצע אחר. אחד זרק לו את הרעיון כבר לפני שנים כדי לברר מה מצבו, והוא החליט לממש אותו."
    "על זה מגיע לו כלא לכל החיים?" כעס התחיל לדגדג בליבה של דורית, עוד לא סולחת.
    יגאל שתק. אין לו מה לומר. יודע שהוא מוקלט על ידי מפקדיו, לא יכול לחשוף את הסודות כולם.
    גם לא במחיר הבית.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: soomsum, רישל, מביטה ועוד 20 משתמשים23 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אינספריישן
    ענק. סאב-טקסט עצום.
  • 749
    • מאל"ף ועד תג
    שיתוף - לביקורת מתפרסם כאן באופן "חד-פעמי"...
  • מאל"ף ועד תג //
    • 'סליחה, אתה מגיע למדף העליון'? שאלתי את גבה הקומה שעמד לידי בסופר השכונתי, והיה נראה כמוני במצוקה.

    'כן', ענה לי, 'אני מגיע, אבל מאוחר מדי... כבר לא נותר שם כלום. רק חבילת כוסות חד פעמיות פתוחה, שנראה שאחד העובדים משתמש בה לעת מצוא'.

    נאנחתי באכזבה ויצאתי מהסופר בצעדים כושלים.

    מה יהיה? באף חנות לא נותרו מוצרים חד-פעמיים, ואני אנא אני בא? היעלה על הדעת שמחירי החד-פעמי יאמירו אל-על ואני יישאר עם 3 שרוולי כוסות לשתיה קרה ועוד כמה חבילות בודדות של מרקיות בצבע ירוק שנותרו מסעודת פורים דאשתקדֵי אשתקד [באשתקד האחרון סעדנו אצל גיסי. למי שנכנס לזוטות].

    לא כך תיארתי לעצמי את היום האחרון של מחירי החד-פעמי הסבירים.

    במשך החודשים האחרונים בניתי מלאי של תיאורים ותרחישים איך תהיה התקופה האחרונה של ימים אלו, טרם תיכנס גזירה זו לתוקפה תרתי משמע.

    בתרחיש מסויים ראיתי את עצמי שוכר כמה מחסנים משכניי היקרים, במחיר זול כמובן, כדי שיהיה עדיין שווה כל המהלך... אחרי כמה ימים התפכחתי כשהבנתי מחבריי שאף בר-דעת לא ישכיר לי מחסן בתקופה זו, כשהוא עצמו צריך כל מטר רבוע בלתי מנוצל, למטרה קדושה כשלי.

    בתרחיש הבא דמיינתי סיטואציה ששעשעה אותי מאוד, אבל מה לא עושים בכדי לחסוך...

    דמיינתי משאית של מוצרי חד פעמי עוצרת תחת ביתי, הנהג יורד בקפיצה קלה ממושבו שבאיגרא רמה, היישר אל בירא עמיקתא שבמדרכה, תוך שהוא צועק אל העוברים ושבים: 'מי זה ראובן שמאי'? [שם בדוי, אלא מה?]. לשמע שמי הנישא בפי כל יורד אני חיש אל מפתן כניסת הבניין ועונה בגאווה, ושמא בענוות מה: 'הנני'. הנהג שואל אותי להיכן להכניס את כל הסחורה ואני מחווה לו אל עבר חניות הבניין [יש לנו 3 שכנים ללא רכבים, למה שלא יזכו במצוה גדולה וחשובה של הכנסת ח"פ? ברור לי שבליבם הם מוכנים לכך, ויותר מכך, הם אף יהיו גאים במה שמסייעים הם ביד חוסכי מצוה].

    אך אף תרחיש זה נקטע באיבו כשנזכרתי שכל חניות הבניין שלנו מאויישות במחסני כתר אימתניים, המאיימים להתפקע מתכולתם.

    בחזיון אחר מצאתי את עצמי שואל את רב השכונה מהי דעת התורה במקרה דנן, והאם אין כאן חיסרון באמונה ויתרון ההשתדלות הנדרשת. [שמו של הרב, מיותר לציין: 'רב פעמי'].

    נאלצתי להמשיך בחלומותיי עוד ועוד, כשהתוכנית העיקרית ברורה: כמות הח"פ שתהיה בידי תספיק לכל הפחות ל-3.5 שנים, עד אשר יהיו בחירות חדשות לממשלת ישראל, שכמובן אנו ננצח בהם [באחד מהסבבים לכל הפחות], והדבר הראשון שנציגנו הנאמנים יעשו זה עקירת גזירת הרשע באופן חד פעמי, והחזרת המחירים למתכונת הרגילה.

    אבל דבר לא הכין אותי לאותו היום בו ארע סיפורנו. כאן הכל התחיל ובעצם הכל נגמר.

    כשהגעתי לסופר, ראיתי מרחוק התגודדות עצומה של אנשים העומדים על יד הפתח. חשבתי שהיתה שם איזו תאונה או חלוקת משהו בחינם. התקרבתי וביקשתי בעדינות לעבור את ההמולה בכדי להיכנס לסופר... קולות צחוק נשמעו מכל עבר... כולנו רק רוצים להיכנס... ובעיקר רוצים כבר לצאת. היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית השתגע.

    בלית ברירה נעמדתי בסוף התור, מבוייש וכועס. כועס על כל העולם שהקדים אותי, ומבוייש מעצמי שאני נמצא בתור כזה בתור ליצן החצר. אם זה לא היה עצוב זה בטוח היה מצחיק אותי. אבל למי יש זמן לצחוק כשכל רגע יוצא מישהו נוסף מהסופר כשהוא דוחף עגלה עמוסה עד להחריד במוצרי חד פעמי. לרגע היה נדמה לי שהיה באלו היוצאים מבט מתנשא, כאומר: 'אני מסודר, ואתה'?

    כעבור שעה ארוכה שנדמתה לי וכו'... הגיע תורי. אספתי את שארית כבודי האבוד ובריצה קלה שמתי פעמי אל עבר מדפי הזהב, סליחה החד-פעמי.

    שפשפתי את עיניי להיות בטוח שאני ער ולא הוזה. לרגע נדמה היה לי שהכל מתחיל להסתובב סביבי. שפתיי התייבשו בתוך רגע. מדפי החד-פעמי היו ריקים לחלוטין, משל אחז בהם 'בולמוס טרום קורונה'. בדקתי שוב מדף אחר מדף. ציינתי לעצמי שמעולם לא חשבתי איזה צבע יש למדף שמתחת לערמות המוצרים שבסופר. כעת ידעתי זאת בבירור. זה היה צבע לבן. לבן מלגלג. לבן זחוח. לבן חד-פעמי.

    'סליחה, אתה מגיע למדף העליון'? שאלתי את גבה הקומה שעמד לידי בסופר השכונתי, והיה נראה כמוני במצוקה.

    'כן', ענה לי הגבר, 'אני מגיע, אבל מאוחר מדי... כבר לא נותר שם כלום. רק חבילת כוסות חד פעמיות פתוחה, שנראה שאחד העובדים משתמש בה לעת מצוא'.

    נאנחתי באכזבה ויצאתי מהסופר בצעדים כושלים.

    חזרתי הביתה. מילאתי לעצמי כוס מים [חד-פעמית כמובן] ופלטתי ביובש:

    "כבר אין שום ענין שיהיו בחירות בעתיד. בכל מקרה אני כבר מחוץ למשחק"!

    מוקדש לכל אותם ההיסטריים שמכתתים את רגליהם וכוחותיהם להביא לביתם עוד ועוד ארגזי חד-פעמי, למען יעמדו ימים רבים...
    • תודה
    • חחח
    Reactions: קדש ברנע, חשמל, אהרון1 ועוד 26 משתמשים29 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מוריופ
    משעשע וחביב. חזק
  • 641
    • א
    שיתוף - לביקורת שיר- מהו כאב?!
  • אולפני צבע קול //
    • כאב, מהו כאב?

    כאב יכול לשבור.

    כאב יכול לגמור

    כאב יכול להישאר לנצח

    כאב יכול להישכח

    כאב, הוא האויב.

    כאב יכול לשרוט ת'נשמה

    כאב יכול לעצור נשימה

    כאב יכול ללכת ולחזור

    כאב יכול לדקור כמו מסור

    כאב לפעמים אוהב.

    מתי הוא אוהב?

    הוא אוהב, כשאת נותנת-

    יותר מדי ת'במה

    את לא נלחמת-

    בו כמו עם האויב במלחמה

    את לא משחררת-

    לאדמה

    את לא מתאכזרת-

    בחזרה

    אז תני לעצמך את ההרפיה!

    תתרפאי בלא לחשוב יותר מדי

    לכאב תגידי די

    תבחרי לך את הטוב!

    תני לו, להידבק ולאהוב!!

    ועל הטוב, אל תפסיקי לחשוב!!!!


    כל הזכויות שמורות, אין להשתמש ואו להעביר ללא רשות!!!
    • תודה
    Reactions: יהלום-יצירות מלוטשות, מוריופ, כינור דוד studio ועוד 11 משתמשים14 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אולפני צבע קול
    הבנתי, טנקס!
  • 2 4K
    • פרוגמטי
    שיתוף - לביקורת כשיהיה לי רכב...
  • פרוגמטי //
    • פעם חשבתי שכשיהיה לי רכב, אני אסתובב ליד שטיבלעך עמוסים בבוקר וליד אושר עד בערב, כדי לאסוף ברכבי אנשים שאין ידם משגת, ואומר להם בחביבות ''אה... רחוב שמשון פומרנציק? זה בדיוק בדרך שלי, לא, מה פתאום? זו זכות שלי...'' וכשירצה לרדת בכיכר, כדי לחסוך לי את הסיבוב, אומר לו ''מה פתאום... המתחיל במצווה וכו''.

    לאחר שנים הבנתי, שכשיהיה לי רכב, אני אצא מהקנייה היומית בשערי רווחה, עם שקית קלילה שמאכלסת שני מוצרים שבדיוק שכחנו לקנות בבוקר ואשלח מבט המום ומזלזל, באיש שעומד בכניסה עם כמה שקיות כבדות וסימנים אדומים על הידיים ושואל בעדינות האם אני עם רכב, ולאחר שאראה לו פרצוף של 'מה? לא שומע?' אומר לו ''כן, יש לי, ואם?''


    פעם חשבתי שכשיהיה לי רכב, אני לא אהיה כאותם שיושבים ביום סגרירי וגשום, בתוך הרכב עם חימום ונכנסים באדישות לשלוליות, בלי לחשוב על אשה ושבעת זאטוטיה, שעמלה להלביש להם כל הבוקר את הפוטרים החדשים שקנתה בפוקס בסוף העונה שנה שעברה ומשפריצים עליהם נד מים אכזרי וקר. אלא אם רק אשמע בתחזית, מעונן חלקית עם סיכוי לגשם במישור החוף הצפוני, אסע במהירות שלא תעלה על 30 קמ''ש, כדי שחס ושלום לא אציק לאי מי.

    לאחר שנים הבנתי שכשיהיה לי רכב, אמתין לחורף כמו ילד שמצפה לעדש אדום וכל ערב אקשיב לאורי בץ בסבלנות ואחכה למשפט 'וכאן האבל הגדול' המבשר על מהפך וסיכוי לגשם קל בצפון או טפטוף בכסיף שבנגב, ובחיוך מאופק אארוז לעצמי סנדוויץ וכשאני לבוש בקפוצון אסע לאזור הנכסף ואתור אחר חסרי מזל ומוכי גורל, כדי לנסות למצוא את הפרצוף המיוסר שיזכיר לי אותי, לפני שנים.



    כשהגיע היום המיוחל ולאחר התייעצות עם כל מי שהכרתי או שסתם נקלע איתי לתור בבית המרקחת, קניתי טויוטה קורולה 2006 עם קילומטראז' נמוך יחסית, במחיר מציאה רק 18 אלף ורק בגלל שאתה תלמיד ישיבה כדברי המוכר. ולאחר כחודש שנסעתי בה, הבנתי משהו חשוב לחיים:
    כשאתה עם אוטו, אתה לא מתנשא על המסכן שמשווע לטרמפ או מנסה להציק לו עם זרם עכור היישר לחליפה החדשה, אתה פשוט לא רואה אותו!




    נכתב בעמידה באוטובוס פנימי, תוך ניסיון לשמור על יציבות ולא להתהפך עם הטיולון המסכן, שסוחב כמות משולשת מהמשקל שאמור לסחוב, עקב קנייה שגרתית ב'יש', שהפכה לגדולה מהצפוי ומבטים מתחננים לבעלי רכבים שכאילו הייתי אוויר לידם.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: שלג קל, בונדש, משנ'ס ועוד 133 משתמשים136 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פרוגמטי
    פרוגמטי
    @יואל ארלנגר - קקטוס היה שווה שלא יעצרו לי טרמפ רק בשביל לקבל ממך את החומרים האלו...
  • 2 4K
    • ה
    שיתוף - לביקורת היעד נמצא לשמאלך!- מעשיה בכמה פרקים
  • הנף מקלדת //
    • כל האברכים העבדקנים, אוכלים מידי פעם את הזקן. המוח מנסה לחשוב, היד מחפשת תעסוקה של מה בכך, הפה מנסה לעכל את בליל המחשבות.

    אף אחד לא עושה זאת, באותה שיטתיות כמו הרב שייע שטרנבליך.

    אדם כמו ר' שייע שמוחו טרוד במחשבות מעמיקות, זקנו יורד לו כזקן אהרון, אין בעולמו שום תעסוקה חוץ מלרכון על שולחן העץ הכבד, להחליף ספרים מידי פעם ולהנעים זמזום חסידי, מרוב התעמקות ברור שהתרגל לכסוס שיטה אחר שיטה את קצוות זקנו המאפיר.

    אין בחור בחסידות מניטשין, שהצליח לתפוס את הספסל בכוך האחורי של בית אוצר הספרים בפאתי בית המדרש, ריק מיושבו הקבוע. "דאס איז דער מתמיד "מסכימים הכל.

    גם בטישים היה ר' שייע משתתף ממקומו בירכתיים, מיטיב את אבנטו מטה את אוזנו לדברי אלוקים חיים היוצאים בקדושה מפי הרבי שליט"א שב לרכון עלי ספר, בעוד פיו מזמזם את זמירות השבת ביחד עם אלפי החסידים.

    הרבי שליט"א הכיר והוקיר את המתמיד שלו, שלח עד לשולחן האחורי את השיריים ואת הלחיים, משל מסכים עם השתמטותו מהשולחן הטהור גופא.

    גבאים באו והתחלפו, רובם ככולם חשבו בהחלט, שחסידות מפוארת כמו מנישטין, לא יכולה להרשות לעצמה ריהוט מיושן כל כך, כאותם ספסל ושולחן עץ כבדים, שיתכן שהגיעו מהשטיבל ברומניה. רצו להחליף במשהו מכובד יותר, אך לא מצאו את השעה שבה לא הסתופף שם ר' שייע על ספריו ועם נעימותיו.

    הבינו, שכמו שר' שייע מפאר את בית מדרשם בהתמדתו הנשגבת, כך הספסל והשולחן חבילה אחת הם ביחד עם המתמיד הקדוש.



    כשהוטלה על הבחורים השליחות מעם הרבי שליט"א בכבודו ועצמו, שביקש להניח לפני ר' שייע את קריאת הקודש, לא מצאו מי שיבצע את המלאכה.

    צעיר בניו בנימין ביינוש, הסכים לבצע את הנתוח שיפריד בין האב ובין ספריו. נעמד על ידו, כחכח קלות לפי אות מוסכם, הניח את הדף נותן לו ליפול על ה'מאור ושמש' הפתוח לפני אביו השקדן.

    ר' שייע רק ראה את הכותרת 'קריאת קודש' נאנח קלות ופנה אל בנו "מה עוד פעם בחירות?"

    "לא" חייך הבן.

    "אז במה מדובר?" התקמט מצחו של המתמיד. זקנו נלפת שוב לכדי לעיסה.

    "יש מייצ'ינג אבא." ירה בנימין ביינוש.

    המצח נחרש תלמים. הזקן נלפת בין השפתיים. מתאמץ להבין.

    "מייצ' וואס? אולי אמרת מניטשין?"

    "לא לא." התנדב הרב סויפר הגבאי לעזור לבן הנבוך. "הרבי רוצה שכל החסידים יצטרפו אליו יחד להשלמת הבניין החדש. אז עושים מה שמקובל היום, 'גיוס המונים' ובלע"ז 'מייצ'ינג'. השלב הראשון להירתמות שכולם יבואו לכינוס הגדול בבנייני האומה, לאירוע הזה הרבה' ביקש במיוחד לקרוא לך שתגיע."

    "והטיש המיוחד הזה של חסידות מייצ'ינג הזה לא יכול להתקיים פה?!" החווה על שולחנו הטהור.

    "הרבה' אמר." סיכם בנו. "נו שוין!". חבש את הכובע ניער שאריות חלה, תפס את ה'מאור ושמש' ומשניות 'טהרות' וקם להתלוות לבנו לארוע הגדול.

    המארגנים מתשמשים במילים גבוהות.
    'לכונן את בית חיינו'. מכריזה מודעה באותיות של זהב.
    'בלבת קודש' צועקת חברתה כשפני הרבי שליט"א אפופי אש מציצים ממנה.
    'לעשות רצונך' 'ימין ושמאל תפרוצי'

    הצד השווה שבכולם, פרסומת.

    הצד השווה בליבו של ר' שייע' זה לעשות רצון צדיק ולקיים בזה מצוות קונו.

    נכנסו לאולם עם כל החסידים. כולם מתמהמהים במבואה. מצגת מדהימה מקבלת את פני הבאים. תמונות נעות עם אפקטי תאורה, מאירות עליהם ואליהם פנים. סדרה מיוחדת על בתי המדרש של החסידות עוד מרומניה ועד ימינו. שושלת הצדיקים לבית מניטשין מביטים במבט אוהב, על אלפי חסידים נאמנים הממשיכים את המסורת.

    ר' שייע שועט קדימה לא שת ליבו.

    לא לעריכה המרהיבה עם המפות הכהות והקנדלברות המוזהבות.

    לא למסכי הענק ולמקהלת 'זמרו' הנותנת פרק בשיר, ניגוני מניטשין עתיקי יומין.

    מתיישב בפינה לא מסומנת קרוב לשולחן של הצלם, פותח את הספר, מקמר את גבו, מחריש את מצחו ולועס את זקנו עד דק. אין לו אלא עולמו.

    כלום לא בא לפתח אוזניו, עד שכולם משתתקים סביבו ובנימין ביינוש מכחכח חרישית. "טאטי?"

    מסך ענק נפרס. שמות נדיבי ונגידי החסידות מרצדים בו. תחת שמותם התחייבויות של עשרות אלפים במטבע זר.

    מתברר שר' שמחה הגראמעניסט והמנחה קרא בשמו, חרז מקצת שבחו, ועכשיו כולם כולל בני הרבה' ממתינים ליעד שיקח על עצמו, המתמיד של החסידות.

    "מה הם רוצים?" מברר.

    "כמה אבא יכול לקחת על עצמו להשיג כסף להשלמת בית המדרש החדש." בנימין ביינוש נבוך כוסס את זקנו במבוכה.

    "כמה הרבה' רוצה שאני יקח" שואל בתשובה.

    "מינימום עשרים אלף" מתערב הרב סויפר מיקרופון בידו.

    "שוין! עשרים אלף." מפטיר ר' שייע'. זקנקנו של בנימין ביינוש נשמט בתדהמה.

    כולם מתפזרים בסוף, חלקם כבר מתחילים בטלפונים, בעלי המכשירים מחביאים וואטצאפים מתחת לחליפה, שולחים בקשות תמיכה.

    רק ר' שייע שוכח את פרשת הכסף שהתחייב ורץ טל פינתו.

    הפתעה!

    שמזעזעת את גדול השקדנים.

    השולחן נעלם גם הספסל.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: mwp, חלומות שווא ידברו, Natan Galant ועוד 44 משתמשים47 //
    25 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    תודה על כל התיקונים. והפירגונים. ככה זה שהעורך לוחץ לעוד פרק. חבל שאי אפשר לתקן.
  • 1K
    • פרוגמטי
    שיתוף - לביקורת קול דממה עבה
  • פרוגמטי //
    • 2:24 בלילה.
    בני הבית כבר ישנים מזמן. השעון לא משמיע את תקתוקיו החרישיים, הוא פשוט עמד, נעצר. אפילו הוא התעייף. שוויצרי אמנם, אבל שוויצרי שבע ימים. איזה שבע ימים, שבע שנים. אולי אפילו תשע. בשביל ילד זה כבר גיל שאפשר לעבור כביש לבד, אבל לשעון זה המווון.
    אני במיטה. שוכב, חולם, מאזין לקולו של השקט. כיום השקט הוא הרעש החדש. הוא מפחיד, מטריד ולא נותן להרגע. התרגלנו לרעש בלתי פוסק, כזה שמקיף אותנו מכל כיון, בכל שעה.
    מנסה להתעלם ממנו, משנן לעצמי שוב את הפסוק 'ולרעש אין קול'.
    אך לשווא. אומרים שלספור כבשים זה מרדים. אז אומרים.
    חולפות להן עוד כמה דקות, עבות יותר נכון. והמחשבות רק הולכות ומתגברות, כמו מכונה שמסתובבת במרץ ולא מתכננת לעצור.

    לפתע רעש! אני קופץ בבהלה, אך לא מעז לצאת מהמיטה. אני מיטיב את השמיכה ומשתדל לנשום בשקט, רק האזניים נשארות בחוץ.
    אני כמעט בטוח שהרעש הגיע מהמקרר, לא מבחוץ מבפנים.
    לא חולפת דקה ורעש נוסף עולה מכיוון השיש, זה נשמע כמו בקבוק פלסטיק ירוק שמנסה למחזר את עצמו ולהזדקף כבעבר.

    פסיעות לא היו, רק רעשים שהפכו לקבועים ברקע ורוח שעוברת ביניהם וכמו מלטפת אותם ואומרת להם ''קומו חפצים דוממים, התמתחו, עכשיו זה הזמן שלכם, תכף תזרח השמש ויום חדש יגיע ושוב תהיו דוממים - למען האדם... '' את המשך דבריה כבר לא שמעתי.

    כשהתעוררתי הבנתי, שלפעמים כל מה שאדם צריך כדי להרגע, זה קצת רעש...
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: תלמידים, משתמשת צעירה, אקסלוסיביות....! ועוד 47 משתמשים50 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    AtArA R
    AtArA R
    בספר מתח הבא "עופות מפרפרים באפילה"- לקצץ. כאן בפורום- בשום אופן לא.
  • 3K
    • ש
    שיתוף - לביקורת הנאה רקטית
  • שיילה //
    • באותו הערב ישבתי במטבח פיצחתי בורקס יבש ואיפרתי אותו בעדינות אל הצלחת.

    "תגידי", התערבלו מילותיי בשאון הסבון והכלים, "מה דעתך שנקנה טיל?"

    "בטח", אמרה אשתי בציניות תוך ניקוי פולשני לבקבוק תינוק, "מהכספונט שבסלון?"

    "שטויות", ליקקתי את האצבע והתחלתי לדוג שומשום, "זה רק יחסוך לנו כסף וזה לא יקר, בדקתי".

    "נו, על איזה טיל חשבת?" התעניינה אשתי בדבריי ובבורקס שאיננו.

    "או, אז אר פי ג'י לא טוב לנו כי זה ללא שליטה. וטילים גדולים מדי גם לא, כי צריך משהו שיעבור בין מכוניות ואוטובוסים".

    "נו?", הסתקרנה האשה וחפנה שומשומים עם הזרת.

    "חשבתי על טיל עם מערכת ניווט אינרציאלית".

    "ולמה זה טוב האינרצי הזה?" שאלה, "לאן נשגר אותו?"

    הבטנו על השומשום האחרון, הוצאתי סכין קטנה והתחלקנו. "נחבר אליו 'סלקל' לתינוק ומושב בשבילי, בשביל הפיזור בבוקר".

    "רק רגע, איך זה עוצר? עם הרגליים? זה לא קצת מסוכן?" שאלו היא והפחדים שלה.

    "מסוכן? מה פתאום", הסברתי, "מכבים את המנוע ואז מורידים רגליים ועוצרים, קלי קלות".

    "ומה נעשה אם השכנים יתחילו לקנא?" שאלה האשה שבה, "גם הם סוחבים כל בוקר את הקטנים".

    "אל תדאגי, נחבר את זה לאופניים, אף אחד לא ישים לב".
    • תודה
    • חחח
    • עצוב
    Reactions: יודו לה' חסדו, במבי., שקדי ועוד 82 משתמשים85 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    למאי נפקא מינה
    אנין טעם - למה יחיד במדגם? עני מפעם - רוצה גם! סיפור עצוב, לצערי. בעניין הזה אני רואה עצמי...
  • 2K
    • ה
    שיתוף - לביקורת הצילו!!!
  • הנף מקלדת //
    • בלילה ראיתי אותו.
    האישה כבר נמה. הילדים שלווים בשנתם חסרת הדאגות.
    ואני שנותרתי לבדי להגן עליהם והבנתי שכשלתי בשמירה.

    הוא רץ שם. זנב ארוך, מבנה גוף שמנמן, צבע עור אפור. מעורר גועל כמו שרק עכבר יכול לעורר.
    ניסיתי לשכנע את עצמי שזאת הייתה לטאה בהריון מתקדם, או נמלה שסוחבת גרעין של אבוקדו. אבל היצור היה מאופיין בצורה כל כך ברורה ועכברית, מקצה זנב ועד שפם. כך שהשלמתי עם העובדה שיש לנו יונק חדש בבית.

    "הוא יכול לזכות אותי בהנחה נוספת בארנונה, לא פשוט פה נוסף להאכיל" הרהרתי, בעודי מניח בשקט שטני, קופסת טונה מדיפה ריח בתוך מלכודת אימתנית. החבאתי אותה בדחילו, מאחורי הארון במרפסת שירות, ציפתי לישועה.
    צרפתי תפילה חרישית, שבמהרה ייפול המיקי מאוס בפח שטמנתי לו, האישה לא תדע מכלום, ובא לציון גואל.

    רק נכנסתי להתקלח, שמעתי את קול טריקת המלכודת על האומלל. חייכתי בסיפוק של ציידים, הבטחתי לבדוק ברגע שאצא.
    מהמקלחת הלכתי ישר לישון. רק היטבתי את השמיכה מעל מנחם התינוק, מבעל החיים שעדיין מבסוט ממציאת הטונה, שכחתי.

    בבוקר בהחלטה מושכלת, העדפתי לא להגיד לאישה כלום. רק הצצתי לראות שהמלכודת סגורה ופניתי לעמלי. בלילה נשחרר אותו בוואדי.



    בסוף היום, שיחה נכנסת. כבר לפי הצלצול, הבנתי שלאישה יש כמה תלונות וכדאי להיות בעל תומך.
    "אי אפשר ככה. מה הולך בבית הזה? אני שומעת רעשים בארונות. רצה לשם, הוא כבר ברח."
    ליבי נפל, האישה הבינה שהיא בגפה עם האורח הלא קרוא. "כדאי להיות רגיש" הסכמתי עם עצמי.
    "אני לא יודעת לאיזה ארון לרוץ קודם, ומאחורי הגב שלי נעלמה חבילה של גבינה צהובה מהמקרר.

    אז הוא בלע את הפיתיון? ביררתי בזהירות.
    "אין לי מושג." כך היא. "רק במקרה ראיתי גזירי נייר בכל הבית, אחר כך מצאתי המקומון נגוס לחתיכות. תפסתי מטאטא ואני רצה בכל הבית. עוברת אחריו והוא עושה לי דווקא. לא מוכן להיכנס לאמבטיה. מסתובב סביב האסלה בשירותים מושך את כל הניר טואלט לרצפה."

    "וואי את גיבורה" אני מגלה באשתי צדדים שטרם הכרתי. "והילדים מפחדים?"
    -"איזה מפחדים. רצים אחריו, עושים לו קולות, זורקים לו שאריות של מלפפונים נוכרי, יענקי מנסה להרים אותו כל הזמן."
    -"אז למה הוא לא מעיף אותו מהבית?"
    -"כי לפני חצי שעה, הוא ברח מיענקי ישר למיטה שלך, נרדם שם.
    נמאס. צריכים איש מקצוע.
    תחזור מהר הביתה!"

    "אין בעיה" קולי רועד "אני כבר בא. פשוט לא הספקתי לדבר איתך, חשבתי שהוא כבר במלכודת, או שזה חבר שלו שעדיין מסתובב חופשי. את יודעת העכברים האלה כמו ערבים חופרים מנהרות.

    -איזה עכבר?! מצייצת האישה, קולה אפור.
    -"אז על מי דיברת?"

    -"על מנחם.
    תבוא הביתה עכשיו!"
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: Moriah's dreams, אנונימי2024, undo ועוד 90 משתמשים93 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יהלום-יצירות מלוטשות
    מדהים ונדיר באיכות שלו!! לא יותר מתאים כך - ואני, שנותרתי לבדי להגן עליהם, הבנתי שכשלתי בשמירה.
  • 540
    • ה
    שיתוף - לביקורת תיבת אוצר
  • הזדמנות //
    • חסרת רגל-עץ
    או רטיה
    להטיל מורא
    אין בי נטיה
    קרוב לליבי
    הספרא בעיקר
    לא עושה בסייפא
    שימוש עקר
    מונעת באנרגיית
    רוח כמפרש
    האופק הרחב
    מולי נפרש
    תיבת אוצר-מילים
    תרה בלב ים
    פניני ומטבעות לשון
    מלוטשים דים
    חומדת עושר מילולי
    לקרוץ בו אגדות
    שירים, סיפורים
    ופואמות לכידות
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: יהלום-יצירות מלוטשות, מתרגשת, נ. גל ועוד 6 משתמשים9 //
    0 תגובות
  • 654
    • א
    שיתוף - לביקורת לעת בלותי
  • אינספריישן //
    • לעת בלותי | "וירא... באלוני ממרא... אל נא תעבור מעל עבדך..."

    כבר בלותי.
    התבגרתי מדי, והריני זקנה.
    תש כוחי, עיניי עששו. עורי קמט.
    כבר עברתי כבשן ואש, כבר ניתצתי אלילים. הספקתי גם לחפש אחריהם בלילות חסרי ירח, לבכות על היעדרם. לאסוף לי חדשים.
    היו שנים שבניתי תיבה וצלחתי מבול, היו שנים שגורשתי מגן עדן.



    נתמכת על מקל מסוקס, בקושי צועדת.
    המדבר עודנו, ואין לי כוח. זקנתי.
    הזיכרון משטה בי, משחק עם עברי. מחליף אותו לסיוט. ואולי לא מחליף, רק משחיר. הופך בכוח את ימיי הנותרים לאבל על ימים שחלפו, לא יחזרו.
    משא שנים מכביד על גווי הזקן, כורע ליפול. מכופף אותו עוד.
    איבדתי יופי, איבדתי חן נעורים, קלילות ילדות. קמטים משתרגים על פניי.
    וכמו חום היום, כבד וסמיך ומעורפל, בורחת ממני שמחה, חומק ממני ניצוץ חיים.
    הסוף בלתי נמנע, מהבהב לי בכנפיים שחורות, מעשנות.
    אין בי חיות להיאבק במוות.

    שוכנת בבית עראי.
    סביבי מדבר.
    חיות טרף אורבות לי, במסתרים ובגלוי.
    נר כמעט כבה, ועיסה מחמיצה.
    מעדיפה להחביא עצמי מאחורי בדים מטולאים, מתולעים. שלא ייווכחו בחרפתי.
    אין בי שורש, אין לי פירות.
    ומה שווה אני, למה נועדתי.
    שיממון של סוף, של זקנה.

    שמלותיי מרשרשות על החול, מתעפרות בו.
    ואבק מכתים את פניי, מטשטש שבילי דמעות נושנים.
    שערי הלבין, נשר.
    גופי מסרב לציית לפקודותיי, לועג לחוסר האונים הגלום בי.



    לשון נדבקת לחיך, יבשה.
    מחפשת אחר מים שירוו את הנפש הצמאה, את הלב הצחיח.
    ובאר במדבר? אין. רק אשליות, תעתועי גיל.



    אני חולה.
    חולה מכלום.
    מאפס גדול של ייעוד ומטרה. מאי-תכלית. מכישלון.
    שריריי נוקשים, מאובנים, משנים של רביצה בשמש שורפת.
    ידי המגוידת מנומרת בכתמי גיל, ואין בכוחה לפעול. קצרה.
    מנסה להקים עצמי, לחיות רגעים אחרונים, וכושלת. יש שעות בהן כבר אין תקנה. משברי הזמן החזקים מהאדם, חזקים גם ממני. גוברים על נפשי המפרכסת.



    יושבת בפתח האוהל. גונחת.
    אולי. אולי בכל זאת משהו יקרה. שמא תינתן לי הזדמנות אחרונה.
    וגם אם לא אצליח לתפוס אותה, לנצל אותה, לפחות אצפה בעצב כיצד מתגלגלת היא ממרחק, פונה לאחרים, נכונים יותר. שלא יתנוון ליבי.
    ולפתע תכונה.
    נד עפר מיתמר ממרחק.
    מרימה עיניים, מאמצת ראייה. כמעט וכבה מאור שבי, יכולה להבחין רק בצללים.
    אדון עובר בפתח דחוק שפרצתי, משיב רוח באלונים עתיקים.
    מזדקפת בקושי, מדדה אליו בכבדות.

    מתחננת.

    אם מצאתי חן בעיניך.
    אם נותרו בי שאריות של טוב.
    אם רואה בי הינך רצון טהור, תם. בבואה של ילדה.

    אל נא תעבור מעליי.
    אל תדרוך על פצעים חסרי מרפא, תצלק את עורי הסדוק כולו.
    אל תדלג על שעריי.

    השב בי רוח.
    השב אליי ניקיון ילדות, ימים אחרים.
    השב אותי אלייך.
    בפנים, מתחת לשכבות הזמן וקליפות עפר חיי, עודני שלך.

    ויתפלא אדוני.
    האדוני זקן?
    למי יתן, אם לא לך.
    הבטיח. יקיים.

    והנה, מצחקת.
    ונר מהבהב לתחייה.
    מתקלף עור קשיש, קשה.
    ופנים חדשות תחתיו.
    יופי נקי וכוחות רעננים.
    אחרי בלותי,
    הייתה לי עדנה.

    כעת חיה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תגובה, משבצת 2, אפרת תהל ועוד 12 משתמשים15 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    נפלא!
  • 2K
    • נ
    שיתוף - לביקורת המתת חסד
  • נודד //
    • ללא ספק היא חוותה, המכונית הישישה, מאזדה דמיו שנת 94, רגעים רבים בחייה. חלקם יפים יותר, כך ניכר מהקונפטי שעדיין נצמד מידי פעם ליושב במושב האמצעי מאחורה. וחלקם יפים פחות, כפי שיסיק המתבונן, אילו שמו החוקי שרלוק הולמס, מסימני החריכה המקשטים את צידה הפנימי של דלת שמאל.

    כך או כך אירוע מכונן שכזה לא חוותה מעולם.

    זה קרה בנהיגה רגועה בעיר מגוריי.

    סתם ככה פתאום ללא התראה מוקדמת, נדלקת לה נורה צהובה – כתומה בצידו השמאלי העליון של מד המהירות.

    עצרתי בזהירות בצד הדרך. דוממתי מנוע. המתנה של מספר שניות סיבוב חששן של המפתח ו... אוףףףף הנורה מרצדת שוב, לועגת.

    ספר רכב אין בה כבר מהבעלים החמישי. חככתי בדעתי עוד כדקה, ועשיתי את הדבר היחיד שיכולתי להעלות בדעתי.

    טלפנתי למוטי.

    טעות חיי.

    "תגיד לי " כך מוטי " איך נראית הנורה שנדלקה, מה הצבע והצורה?"

    אני רוכן לעברה בעיניים רושפות, "כתום צהוב כזה בצורה של כמו ברז כזה"

    "נו בטח, זה אומר שחסר נוזלים במנוע, מים או שמן, תפתח מכסה מנוע רבע שעה אני אצלך".

    לקח לו שעה וחצי שנוצלו אצלי היטב. ארבעים דקות לגישוש אחר כל ידית אפשרית עד ששמעתי את קול הנפץ המיוחל שלימד אותי שמכסה המנוע שוחרר, רבע שעה לניסיונות הרמה של המכסה עד שגיליתי מן כפתור שמשחרר את המכסה סופית, עשר דקות נוספות לנעיצת מוט הברזל בכל מיני חורים משונים עד שהמכסה עוגן היטב ועוד כעשרים דקות לקריאת פרקי תהילים נרגשת לשלומה של הטרנטה החביבה שרכשתי אך לפני חודשיים.

    ח"י שקלים לקופת הצדקה השכונתית ומוטי מופיע.

    "דבר ראשון נוסיף מים, אחר כך נראה, יש לך מים ירוקים? נו לא חשוב נשים מים רגילים. אל תדאג".

    לא דאגתי.

    מאבק עיקש עם משטח מתכת עד שנשלף ממקומו, מהר מאד מתברר שזה לא פקק למיכל המים אלא מחבר כלשהוא למצבר, דקה של דממה לזכר הנופל, והמצבר נוטה על צידו ונוחת על המנוע.

    "נחבר את זה אחר כך עם אזיקון. אל תדאג"

    לא דאגתי.

    תלישה נוספת של משטח אחר מאתרת את מיכל המים, אממה המיכל מלא, והמכסה, שפתיחתו תלשה חתיכה עתיקה נוספת יחד אתו, מסרב להתברג חזרה.

    "כנראה זה השמן" מוטי נראה בטוח בעצמו יותר "כדאי לפרק את הפקק מלמטה ככה תרוויח כבר החלפת שמן כללית".

    כבמטה קסמים צץ בידו מן מברג בעל ראש משושה. מוטי מעניק לו ליטוף חשאי.

    פה דאגתי.

    "אתה יודע מה, מוטי, אולי אני אקרא לגרר ואשלח את הרכב לעבדאללה, המוסכניק".

    "שטויות. תיק תק הרכב כמו חדש"

    הברגה פזיזה, ומבול שמן שחור מציף את הרחוב..

    "תנסה להתניע"

    תפילה אילמת. סיבוב מפתח. הרכב רועד, פולט גיהוק אדיר וענן שחור מיתמר מהאגזוז.

    "תכבה! תכבה! שכחנו לשים שמן חדש"

    "שכחנו, הא?"

    מוטי פונה הצידה לשיחת טלפון חשאית שמניבה תוצאות.

    "ביררתי את העניין. הנורה מאותתת לעשות בדיקת מחשב לרכב. אני חייב לעוף. אל תדאג. פשוט תחבר מחדש הכל ותלך לבדיקת מחשב במוסך".

    עבדאללה היה מבסוט מהרכב. אמר שהדלתות והצמיגים במצב טוב. נתן שלש מאות שקל.



    הסיפור נכתב בהשראת קטע בספר "שלושה בבומל" מאת ג'רום. ק. ג'רום.

    הסיפור נכתב שלא על בסיס חוויה אישית.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אש קודש!, קווארק, בדוח ועוד 45 משתמשים48 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    צורף קובץ
  • 856
    • כ
    שיתוף - לביקורת זאת אמא שלי!
  • כותב השורות //
    • זאת אמא שלי / י.מ.י.


    מִן הַבְּאֵר שָׁבָה וְהָאֶבֶן גְּדוֹלָה​

    הַבְּשׂוֹרָה בְּפִיהָ​

    הֲלֹא הוּא אָחִי אָבִיהָ​

    מִי זֹאת עִם הַצֹּאן בָּאָה?​

    ​

    וְאוֹתוֹ לַיְלָה יָדְעָה הִיא עַל אֲחוֹתָהּ​

    וּבַסֵּתֶר גִּלְּתָה לָהּ​

    סוֹדוֹת וּרְמָזִים מִי וּמָה​

    מִי זֹאת שֶׁוִּתְּרָה?​

    ​

    וְיִגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וְיִמְצָא דּוּדָאִים​

    וְלָהּ לֹא נָתְנָה​

    רַק בַּעֲבוּר בַּעֲלָהּ​

    מִי זֹאת עוֹדֶנָּה עֲקָרָה?​

    ​

    וּשְׁנַיִם הָיוּ לָהּ לֶאֱסֹף חֶרְפָּתָהּ​

    וְאָחִיו יָצָא נַפְשׁוֹ בְּנַפְשָׁהּ​

    עַל כִּי תְּרָפִים גָּנְבָה​

    מִי זֹאת שֶׁנַּפְשׁוֹ אֲהֵבָהּ?​

    ​

    עֵינַיִם דּוֹמְעוֹת מַעֲלוֹת זִכְרוֹנוֹת​

    צַעַר גִּדּוּל בָּנִים​

    בֵּין שִׁבְעִים זְאֵבִים​

    מִי זֹאת שֶׁבּוֹכָה?​

    ​

    זֹאת אִמָּא שֶׁלִּי!​

    רָחֵל



    24-sImg.jpg




    ​
    24-sImg.jpg
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: שריתי ביר, מימיי, חלומות שווא ידברו ועוד 17 משתמשים20 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כותב השורות
    אומרים שבשביל אמא אתה תמיד נשאר ילד אז אני מקבל את ההערה וכשאני אומר זאת אמא שלי זה הכי ילדותי...
  • 1K
    • מ
    שיתוף - לביקורת תל- אביב.
  • מ.ל.ב. י //
    • אשמח מאוד לביקורת צולבת, אז תנו בשיניים, תהיו דוגרים, שמתי שריון.
    "בכלל רציתי להיות טייס."

    היה המשפט הראשון שאדם הוציא מהפה לאחר רבע שעה של שכנוע מצידו של אורן, פסיכולוג צבאי בכיר. אורן ישב מול חייל שחזר לפני כחודש מסוריה וניסה להבין.

    "רצית להיות טייס?" הוא שאל מחכה לאי איזה תשובה מהחייל השתקן מולו.

    "כן."

    "אז למה כיום אני יודע ששירת בסיירת מטכ"ל?"

    "כי לשם מיינו אותי בסוף." ענה החייל במילים קצרות-לא מפרטות.

    אורן ניסה להבין אם התשובה יבשה או כאובה, כשהבחור מולו המשיך לשבת ושתוק.

    "אדם, אתה יודע שגם בתור טייס היית יכול למצוא את עצמך בכלא בסוריה." אורן הציב עובדות בשטח, "חפש ערך הטייס נח הרץ."

    "כן." תשובה לקונית קצרה, שאומרת 'כן שמעתי, לא מעניין, תעבור הלאה'.

    "מכיר אותו?" אורן ניסה לפתח שיחה.

    "את השם."

    #

    "אדם בבית כבר שבועיים, וחי לעצמו, לוקח אוכל לבד, נמצא עם עצמו שעות ומנגן על אורגנית נעימות עצובות, הרבה זמן יושב בחלון ובוהה, ובאופן כללי לא מתקשר, עם אף אחד, אורן, תעשה משהו!"

    האב מולו היה כאוב מאוד, היה קשה לשמוע את הכאב ואת הצער.

    הדמות היתה מוכרת מאוד, אחד מהאלפיון העליון של ישראלי, אביו שלהנער אדם איתן שהיה כמעט שלוש שנים בכלא בסוריה, לא היה אחד בישראל שלו הכיר את הסלוגן: 'זה שאדם איתן, לא אומר שהוא צריך להשאר שם.' סלוגן שהיה מוכר מאוד בעקבות עבודתו האסרטיבית של אביו של אדם שלא בחל בשום אמצעי כדי לראות את בנו בארץ.

    אז אדם כבר כאן, אבל האבא דאוג, אימו של אדם יושבת ובוכה.

    "אני מצטער, מר איתן, באמת שניסיתי לעזור, בקושי תשובות של כן ולא קיבלתי."

    "קיבלת תשובות מאיתן? אתה צריך לשמוח." אמר אחיו הגדול של איתן שגם נכח בפגישה.

    הפגישה נסגרה בלי לקדם כלום בעניין אדם השתקן.

    #

    "שלום אדם." קרא לו המפקד מפתח החדר.

    אדם הזדקף במיטה ונידב חיוך קטן: "שלום המפקד."

    "מה שלומך אדם?"

    "בסדר."

    "איזה סוג של בסדר?" בדיחה ידועה שהסתובבה ביחידה שלהם,: שלוש סיבות לבסדר: אחת ארוך מידי כדי לפרט, שתיים עדיף שלא תדע, שלוש מקסים, ובאמת בסדר.

    "בסדר השלישי." המבט של אדם לא היה ממוקד בו הוא רחף אל הקיר ממול, ישי המפקד סובב רגע את ראשו כדי לראות מה היא הנקודה המעניינת שבה מתרכז איתן. המראה שראה ריתק אותו קליל.

    חלון חדרו של אדם היה גדול מאוד והשקיף ישירות אל גלי ים נתניה שהיה קרוב מאוד. ישי היביט יחד עם פיקודו אל הים.

    "איזה דגל היית שם היום, אדם?"

    אדם חייך חיוך חיוור, לא רק חיוך היה חיוור, הירהר לעצמו ישי בדאגה גם אדם עצמו.

    "ממש עכשיו הייתי מחליף את הדגל לאדום, אבל הבוקר היה לבן."

    "ראית?"

    "לא אני משער."

    כמה דקות שתקו שניהם.

    כשלבסוף המפקד קטע את השקט: "אדם אתה מכיר אותי לא אוהב התקשקשיות, הגעתי בשביל מטרה אחת." המפקד שתק רגע כדי להגדיל את הרושם, הוא הצליח מבטו של אדם שהיה עד אותו הרגע בחלון הסתובב אליו כשהבעת התעניינות על עיניו היפות.

    "אתה חוזר לשירות או לא, אדם?"

    .............................

    #

    סוריה

    "מאיר, אתה שומע אותי, אתה חייב לענות לי מאיר, אתה לא מת עכשיו, לא מת, מאיר אתה שומע?"

    אדם גחן אל חייל שלו בתוך ג'יפ מקפץ בדרך מדברית לא סלולה. וניסה לעשות חסם עורקים במיקום לא הגיוני, תוך כדי שהחייל נאבק על כל נשימה ובכל נשימה מאומצת מאבד עוד ועוד דם. מאיר ממש נזל אל מותו.

    מספר שניות של שקט, מצד אדם ממאמץ, ומצד החברה נוספים מאחורה השקט נבע מסוג של הלם מעורב בפחד ולחץ.

    "מאיר אל תמות, אל תמות מאיר." נשימות שטוחות גם מצידו של אדם, "יש לך אבא ואמא ומשפחה שאתה מאוד אוהב, היה לך ברית של אחיין מאיר לפני שבוע ולא נתתי לך שחרור, בלי הסבר מאיר, אני מבקש סליחה ראיתי שזה מאוד קשה לך, לא הסברתי לך למה מאיר. אתה מאוד משפחתי מאיר, המשפחה שלך לא תעמוד בזה, מאיר אני מתחנן אם לא בשבילך אז בשביל המשפחה שלך, וגם... וגם...בשבילי."

    "אל תמות לי מאיר." קול ענות חלושה. מאיר איבד דופק.

    #

    "אבל אדם, הוא חי מאיר, אולי הרגל שלו לא תתפקד מאה אחוז, אבל הצלחתם להביא אותו לארץ חי. הוא יחיה אדם, על דיברתי."

    אדם המשיך לשתוק מכונס בתוך עצמו, לא היה נראה שהוא שמע מה שאורן מדבר.

    "היה לך רע לחזור עוד פעם לסוריה אדם?"

    שקט.

    "אדם?"

    אין תגובה.

    אורן קם הקיף את השולחן נענעה את כתפו של אדם ודיבר אל תוך אוזנו באיטיות: "מאיר חי. אדם, הוא יהיה בסדר. מגיע לך צל"ש על זה, אדם. כל החולייה שלך חזרה לארץ למרות שהמבצע התפשל ובגדול, אנחנו מצטערים ששלחנו אותך שוב לסוריה, אמרת בזמנו שזה בסדר."

    "די", אדם נעמד, אגב פגיעה בסנטרו של אורן, "עזוב אותי ואת האוזן שלי."

    אדם יצא מהחדר ויצא מהמבנה בכלל בצעדים מהירים.

    משהו זז לו בשכל, הירהר אורן בשקט, חבל היה אדם לעיניין.

    #

    "שלום אדם."

    הפעם אדם ישב ליד האורגנית וחיפש שם איזה אקורד, כששמע את המפקד הסתובב.

    "שלום המפקד."

    "מה נשמע, אדם? בסדר?"

    "דווקא לא משהו." הגיב אדם והסתובב חזרה לאורגנית שלו.

    "פירוט?" המפקד של אדם ידע את כוחו, הוא ידע שלו אדם לא ישתוק.

    לחיצה בודדת על אחד הקלידים.

    ישי מצא כיסא ריק ליד אדם והתיישב מסתכל אל עיניו.

    בעיניים היפות של אדם החומות-ירוקות, שכן עצב עמוק. אז, כשהגיע ישי לבקר את פיקודו כדי לשאול אותו אם הוא מתכוון לחזור לשירות וקיבל תשובה חיובית, אז לא היה בעיניו עצב עמוק כל כך.

    "אדם?"

    צלילים שקטים היו התשובה אדם ניגן איזו שהיא מנגינה לא ברורה, האורגנית היתה בקיר הנגדי לחלון, ישי הסתובב לכיוון החלון הצופה אל הים וכיבד את השקט של אדם.

    "בהלויה של אלי, המפקד " אדם דיבר בשקט והמשיך ללחוץ על הקלידים, ישי לא הסתובב אליו כשהוא דיבר והמשיך להביט בגלים. אלי היה חייל שלו ושירת עם אדם באותו יחידה, אלי נהרג באחד המבצעים אדם התאבל עליו הרבה מאוד זמן.

    "אז אבא של אלי צעק למיטה, 'אלי, אף פעם לא אמרתי לך את זה, אבל תדע שאני אוהב אותך' . הוא, המפקד, הוא... מאוד בכה כשהוא אמר את זה, מאוד מאוד בכה, לא הייתה שם עיין יבשה.

    "בזמנו, הבטחתי לעצמי לזכור להגיד לכל מי שאני אוהב אותו שאני אוהב אותו, לכל מי שאני מעריך, להגיד לו, להגיד, לא רק לחשוב." אדם התנשם עמוקות ושתק לעוד מספר שניות.

    "המפקד", אדם לא צעק, אך מילותיו היו כאובות, וצעקו את עצמם, "אף פעם לא אמרתי למאיר שאני מעריך אותו, שהוא בחור צדיק, שהוא יכל להיות גדול הדור הבא, לשיחות אמונה שלו גם אני הייתי מקשיב, המשפט האחרון שלו כשעוד היה בהכרה היה: 'אין עוד מלבדו', הוא היה בחור כל כך מיוחד, וגם, וגם אהבתי אותו. ו...ו... אף פעם! המפקד, אף פעם לא אמרתי לו אף אחת מהמילים שאמרתי לך עכשיו. ולא לאף אחד מהחיילים שלי."

    "אבל אדם," תפס ישי את ידו, "מאיר עוד לא מת, עדיין לא מאוחר! הוא יהיה בסדר ואתה תגיד לו את כל זה."

    "נכון המפקד, אבל יכלתי לעשות את זה קודם."

    #

    הם ישבו במחנה באיזה שהוא חור חשוך, שום מנורת רחוב לא האירה את השמיים של סוף שבט החשוכים.

    רוח קרירה הכתה בפניהם, ואדם דיבר בשקט: "לא יצא לי להגיד את זה, אבל אני מאוד מאוד אוהב, מעריך, מוקיר ומחבב כל אחד ואחד מכם באופן אישי."

    שישה ראשים הרימו אליו עיניים תמהות.

    אדם חייך, "כן, אני יודע שזה מוזר לשמוע את זה ממפקד, וביחוד ממני, אבל אני רוצה שתדעו את זה, זה חשוב לי."

    החיילים, חיילים בוגרים שלא עכשיו התחילו את השירות, וראו דברים בחיים שתקו, מכונסים בעצמם.

    "שבתאי, אתה מנגן בגיטרה. רוצה לנגן לנו משהו?" שבתאי הינהן בהפתעה, תמיד המפקד טען שלשבת ולשיר זה סתם בזבוז זמן.

    ................................

    ציפורה הביטה המומה בבעלה, כבר שנה הם נשואים והוא אף פעם לא שם אקדח טעון מתחת לכרית.

    "אדם?"

    אדם הסתובב, "חשבתי שאת ישנה."

    "אני לא ישנה, אני דואגת לך אדם, אתה לא רגוע."

    "כן, נכון." הוא הניח את הכרית על האקדח בזהירות והניח עליה את ראשו.

    "אדם, זה... זה מפחיד אותי, זה יכול להוציא לך כדור באמצע הלילה."

    "זה בסדר."

    ציפורה שתקה, ואדם היהר לעצמו שמהכדור הוא מפחד עוד פחות.

    #

    "אדם, ציפורה אומרת שנהיית פרנואיד, מה קרה?" ארוחת צהרים חגיגית בבית של אביו של אדם.

    "אה." אדם העלה והוריד את המרק בצלחת.

    כמה שניות של שקט.

    "אדם, המרק מתקרר." העירה אימו.

    "הוא מאוד טעים אמא." האיר אדם בפיזור דעת.

    "לא טעמת," אמרה ציפורה לעצמה בשקט, "איך אתה יודע שהוא טעים?"

    #

    "שלום אדם."

    הפעם הפגישה היתה בביתו של אדם, אדם ישב בסלון על ספה שהנוף שלה משקיף אל הבניין ממול.

    "שלום המפקד." הגיב אדם ממשיך לבהות בחלון ממול.

    "לא יפה לחפור לשכנים במרפסת, זה לא נימוסי."

    "מה לא נימוסי? המרפסת?" התעניין אדם בחיוך.

    "מה קורה המפקד? בסדר?"

    "כן. מה נהיית פרנואיד? הולך עם שתי אקדחים?"

    "שלוש המפקד, אחד ברגל." לחש אדם עם חיוך בזווית פיו.

    "מה קרה?"

    "אני מפחד." אמר אדם בשקט כשיעניו מושפלות לריצפה.

    "כן נכון, הפרנואידיות נובעת מפחד, אני שואל למה אתה מפחד עד כדי כך?"

    "אני מפחד שהוא יחזור, המפקד."

    "מי? מי יחזור?"

    "עלי." מילה בודדת שאומרת הכל. עלי היה החוקר הסורי שנהג להתעלל באדם כמעט על בסיס יומי, נטו בשביל ההנאה, הוא לא ביקש מידע או משהו, סתם נהנה להתעלל ביהודי.

    ישי שתק.

    "אני מפחד שהוא יבוא להרביץ לי, המפקד." ישי בחן את עיניו של אדם, שכן שם פחד נורא, פחד של אחד שהרוצח שלו עומד מולו מנופף עם אקדח.

    "אדם, עלי לא יבוא לישראל, הוא בסוריה, ואתה פה, וכבר גמרת שירות צבאי, אין לך מילואים, גמרת עם זה אדם. לא תפגוש אותו יותר."

    אדם שתק רגעים ארוכים, אבל בעיניו המשיך לשכון הפחד, פחד מוות.

    "די אדם, הוא לא יבוא. תחשוב הגיוני, הוא התעלל בך מספיק."

    אדם קם על רגליו ונגש לחלון זורק מאחורי גבו: "עזוב אותי מהגיון, ישי, דיברו איתי הגיוני מספיק, זה לא עזר, חפש לי משהו אחר."

    #

    "בטוח הרב? גם אם אני לא שומר את כל השש מאות ומשהו מצוות הוא שומר עלי עשרים וארבע שבע?" אדם לא היה מסוגל להאמין.

    "כן אדם, כן, הוא מאוד אוהב אותך, אתה בן יחיד שלו."

    אדם חייך חיוך רגוע ושליו.

    #

    "אתה לא שם את האקדח מתחת לכרית?" ציפורה התפלאה לראות את בעלה מניח את האקדח בשידה כמו בימים עברו.

    "לא צריך, אלוקים שומר עלי."
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: קווארק, mwp, soomsum ועוד 25 משתמשים28 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יהלום-יצירות מלוטשות
    קטע טוב! הפיסוק אחרי הרבה משפטים, היה בכוונה לפני סוף הציטוט("-מרכאות)?
  • 1K
    • ש
    שיתוף - לביקורת The sound of silence
  • שלמה שקד //
    • נתקעתי היום בצומת, על אם הדרך. תחנה עזובה, ליד כבישים סואנים עם נתיבים מצטלבים,
    אך כבר מחוץ לכפר, כשהעיר הגדולה עדיין רחוקה.
    נפש חיה, עומדת על שתיים ולא ישובה על גלגלים לא נראתה בסביבה. אבל ידעתי שעוד שלוש
    דקות האוטובוס יכנס לתחנה וכבר אמצא בחברת אנשים ורב קווים.

    ולפתע נותקתי מהציוויליזציה, הסוללה בפלאפון נגמרה, האוטובוס שהמוביט של
    בת השמונה שצצה ועלתה לטרמפ, אמר שהוא כבר מגיע לא הופיע.
    נותרתי אני, הספסל השבור של התחנה, וקרעי מודעה שמבטיחה עושר אגדי.

    האמת שבארצנו הקטנה, אין מקום שעונה באמת להגדרה מקום נידח.
    מקום כזה שבו לא נשמע כל רחש. אבל היום הבנתי שיש גם שקט בלי דממה.
    כשנותרתי בלי שעון, בלי בטריה ובלי יכולת לנבא את השעה מהתבוננות בשביל החלב.
    היות ואני מהנזהרים מטרמפים ואין לי איך לחייג לקל קו, נשאר לי רק לחכות. אם לא
    יופיע אוטובוס עכשיו, יופיע בעוד שעה או שעתיים, קיוויתי שלא שלשה.

    שאון הרכבים החל להישמע לי, כמנגינה רגועה. נהמות המשאיות עזרו לי למקד את המחשבות.
    פנסי המכוניות הבליחו בי רעיונות ואפילו הירח היה די יפה.

    ואז כשכמעט התחלתי להפנים תובנות משנות חיים, הופיע האוטובוס.
    התברר שחיכיתי סך הכל שעה, אבל היה לי טוב ההרפיה הזאת שבתוך ההמולה.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: c.h, Without meaning, הנף מקלדת ועוד 19 משתמשים22 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    AtArA R
    AtArA R
    יפה! לטעמי מיותר.
  • 840
    • ה
    שיתוף - לביקורת הוסף לסל וחסל
  • הזדמנות //
    • המאורה של מוטנס וסטרפה היתה לבנה וזגוגית. מה שטוב זה שהיא הלכה וגדלה כל הזמן. אם בהתחלה היא היתה קטנה ואי אפשר היה להכניס בה אפילו שרפרף - עכשיו היא היתה בגודל מכובד למדי. מוטנס וסטרפה ישבו על הרצפה בשיכול רגליים, הם רכנו על המחשב שהיה מונח לפניהם. ספה צהובה תהיה בחירה ממש יחודית, אמרה סטרפה וניקתה את שיניה משאריות של אמייל . לא יותר כדאי שנלך על האדומה? הציע מוטנס. לא, אני חושבת שהסביבה שלנו גם ככה מלאה ביותר מדי אדום. כל ההרים הנשקפים אלינו מהפתח הם אדומים. זה קצת...אמ...זה טו מאץ'.
    אוקיי, נלך על הצהובה. חוות הדעת היו מצוינות. מוטנס הכניס אותה לסל. יהיה יפה גם לתלות משהו על הקירות, חשבה סטרפה. איזה סוג תמונות? היא גיגלה. מה יפה יותר- 'גשם בחלון' או 'מחשבות שמחות' ? מוטנס התחבט למה הוא יותר מתחבר. אפשר להזמין תמונה גדולה יותר מהקיר הנוכחי. כי הוא ילך ויגדל. הוא גירד פיסת אמייל מהקיר לנישנוש והקליק. אבל הם לא הספיקו לקבל את הספה, התמונה, פינת האוכל, גופי התאורה, הקרניזים, מכונת הגלידה הביתית וארון הנעליים לכניסה. הם לא תיארו לעצמם עד כמה הם השקיעו בדירת ארעי זו - כי כבר למחרת מישהו הזרים מים בלחץ אל תוך המאורה ושטף אותם, ניקה, שייף וסתם אותה בסתימה. לא לאכול היום שום דבר חם, הנחה רופא השיניים.

    (*Streptococcus mutans- מוטנס וסטרפה)
    • תודה
    • חחח
    Reactions: קווארק, c.h, אפרת תהל ועוד 19 משתמשים22 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הזדמנות
    מעניין, לא הכרתי זה נראה שממש גנבתי את הרעיון
  • 2 3 4 12K
    • מֶנַחֵם
    שיתוף - לביקורת החיים הם כמו -
  • מֶנַחֵם //
    • אני ממש, אבל ממש לא מתחבר לקלישאות האלה של "החיים הם כמו..."
    כי למען השם, מי החליט שהחיים הם כמו ציור, אולי הם דווקא כמו קליפה של קיווי?
    או למשל:
    החיים הם כמו אופניים:
    אם קשה לך - סימן שאתה בעלייה?
    מי אומר?????
    אולי אם קשה לך - תבדוק אם הגלגלים לא התפנצ'רו.

    ובכלל, צריך עיון:
    מה, לפני שהומצאו האופניים - לא היו חיים???

    והנה עוד כמה קלישאות בסגנון (אל תנסו להבין אותי...):
    החיים הם כמו מגדל של קפלה -
    אתה מושך אחד למטה - והכול קורס...

    חברות היא כמו משחת נעליים -
    אתה מנקה אותו - והוא מלכלך אותך בחזרה.
    אתה שוכח להחזיר את הפקק - והוא מתייבש לך.
    אתה מחפש אותו נואשות בבית - ולא זוכר היכן הנחת אותו.
    הוא משאיר 'פסיעות' בכל מקום.


    זוגיות היא כמו דוכן תבלינים -
    לכל אחד ניחוח, צבע וטעם משלו,
    כל אחד לוקח מה שטוב לו.

    שכנים הם כמו יונים -
    כשטוב להם הם שמחים, כשרע להם הם מרימים כנף.

    החיים הם כמו שדה אורז -
    נראה ירוק מרחוק, אבל כשתתקרב - תמצא את האורז המשביע.


    וכל המוסיף - מוסיפין לו...
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: tovy, נ. גל, HennyS ועוד 51 משתמשים54 //
    67 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    האמת, פעם כתבתי שיר על כך שהחיים הם כמו רכבל. אולי אעלה אותו, יום אחד...
  • 1K
    • ה
    שיתוף - לביקורת עניין של חינוך
  • הנף מקלדת //
    • המנהל זימן אותי למשרדו בחיידר.
    הרב בלום, איש נערץ, אושיית חינוך, זוכה ללמד את בני היניק, 'יענקי אברמוביץ' נרו יאיר'. שמור ומוגן מכל משמר אצל הגננות תירצה ובריינדי.

    "מחר אחרי צהריים אני פנוי" שח לי אחרי מילת נימוס, "הייתי רוצה לדבר איתך על משהו."
    קולו חמים ודביק אין לדעת על מה הוא מחזיר אותי לחיידר, שיחת הבהרה, יענקי טרם למד להתחצף.

    נסתי לשחזר את קורות הימים האחרונים, ביררתי אצל האישה עם הכול אצלה בקו הצניעות.
    "ברור!" אמרה, מרחיקה את האפרכסת. "כל היום אני ב'קו הצניעות'."
    "שתזכי לבעל תלמיד חכם" ברכתי מעומק. אמן.

    היטבתי את מראי החיצוני שיראה מרושל. כראוי לאברך שאין לו בעולמו. תחבתי פיילוט אפס ארבע לכיס החולצה. דירדרתי עצמי רחוב או שניים עד למבנה החיידר "טהורים יירשוה".
    המבנה חדש ומאובזר כראוי. משרד המנהל שוכן בקומת הפנטהאוז, עם חלוני שקופים אטומים הצופים על הרי ירושלים.
    מצלמת חיישנים קלטה את בבואתי מתקרבת למשרד, דלת הפלדלת מחופה אלון זמזמה לקראתי.

    כבוד המנהל הרב בלום, חייך לעברי מרבצו בכיסאו המסתובב. שוקע לא שוקע בתוך הררי העור.
    "שולם עליכם הרב אברמוביץ" הרחיב את חיוכו החמים.
    ניסיתי לאמוד את מבטו, האם ניסה לרמוז לי שגילו בשורשי משפחתי מקורות מהבלקן? חיוכו נשאר מתוק וסתום.
    "תשב תשב!" החווה אל אחד מכיסאות השחורים, "אני שמח שבאת רציתי לברר איתך עניין קריטי בכל הנוגע לחינוך הבנים.

    "תראה קיבלנו אותך עם המלצות של שכנים משפחת לוין. אמרו ששמכם הולך לפניכם. מספרים שאשתך מארגנת כנסי חיזוק לנשות הבניין, היא ראשונה לעזור לכל יולדת. גם הרב גולדמן הראש כולל טען שאתה אברך למופת. ארבע סדרים לא כולל שישבת. אברכים בבית הכנסת טענו שאתה נבחן בהצלחה ב'קנין ההלכה' של 'דרשו' ובתוכניות של 'מפעל הש"ס'.

    כל זה אפילו שהשם משפחה שלכם לא ידוע במיוחד בציבור. איפה למדת תזכיר לי?"
    זעתי קלות החנקתי קללות. "בתלמוד תורה בנס ציונה" מילמלתי חרש.

    "כן כן אמרו לי.
    למעיישה, קיבלנו אתכם בכל זאת. אבל לאחרונה הגיעו אלינו כמה מקורות מידע, שאולי האורח חיים שלכם לא מתאים אפעס למהלך הרוחני שהחיידר מוביל. אתה יודע טהרה טהרה טהרה!"

    "על מה מדובר?!" נדהמתי על אמת.

    "בא תראה." מאי שם הוא שלף טלפון חכם, טיצ'צ' אנה ואנה, הפעיל מסך גדול, באיכות פול אייץ' די הופיעה גופיית-גבר-חצי-שרוול, לפי הקרע הקטן ליד הצוואר נזכרתי שזה שלי.

    "אחד מהצוות שלי הזדמן איתך למקווה, הוא הצליח לצלם את הגופייה שלך. הסמל הזה של 'נייקי' זה לא מקובל בציבור שלנו. גם למיטב ידיעתי אפשר להשיג את זה רק בקניון מלחה."

    "אה, לא ידעתי " הרב בלום שכח להסמיק עשיתי את זה בשבילו.
    "לא משנה. בנוסף, אחת הגננות סיפרה לתומה שהבן שלכם הגיע עם קרוקסים לכיתה."
    "זה לא 'קרוקס' אמיתי." מיהרתי להתגונן.
    "ברור שלא, היטיב את משקפי 'מון-בלאן' שלו, אבל היה שם בתוך החורים דמות כזאת,שלא נכנסת לבית יהודי. הוא יודע לרדת לרזולציות.
    "מי, סמי הכבאי?" גילתי בקיאות חשודה.
    "לא, בוב ספוג." תיקן אותי על אתר.

    "עכשיו למוצג מספר שניים..."
    "מה למעיישה כבוד המנהל? יש לי מבחן ב'אליבא דהילכתא' אז חבל לי על הזמן, בטח גם המנהל עסוק 'טהרה' וכל זה."
    "תראה. אני מבין שככה אתה וכולי, אבל יש לי מחשבות אולי עשיתי טעות שקיבלנו אותכם, הייתי שמח אם תשב עם אשתך, תראו איך אתם יכולים להתאים את עצמכם.
    השיחה הזאת לא קלה לי, אבל אתה יודע הרישום בפתח. החיידר החדש 'מתעדני יראתך' כבר נושף לי בעורף, סוגר קבוצה עם הנכד של מרן הגרש"ל שליט"א."

    כאן מצאתי עשתונות.
    "כבוד המנהל, שמעתי שבחיידר החדש יש תקנון שמחייב את אנשי הצוות. שלא להחזיק מכשירים אפילו מוגנים."

    "נו באמת!" החליק המנהל את המכשיר לכיסו. "הם יראו שאי אפשר בלי, ראית איזה טכנולוגיה, צורכי פרנסה."

    "אז גם הגופיה שלי לצורכי פרנסה, ועדיין שצריך טהרה במקווה אני יודע לוותר עליה. אני עובר לחיידר החדש אני מקווה שתמצא פרנסה בלעדיי."
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: חלומות שווא ידברו, בדוח, אריאלל34 ועוד 46 משתמשים49 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מ.ל.ב. י
    זה הכי חזק! גם אני עם החיידר בסוף לא הבנתי, איזה, ומי אמר מה.
  • 1K
    • ע
    שיתוף - לביקורת האישה שבחרה גיהנום
  • עיתונאות ועריכת תוכן //
    • האישה שבחרה גיהנום

    העולם ההוא היה מאיר פנים אליה, רוב הזמן. היא הלכה בשבילים עם התחלה ברורה ומהלך סלול. השמים היו מוצקים מעליה ונדיר שנתקלו רגליה בבוץ על הארץ. היא היתה עטופה באויר נקי ובאטמוספרה של הגנה עמוקה. האישה ההיא.

    ככל שהלכה יותר בשבילים, שמה לב שהיא גדלה יותר, שולחת מבטים לצדדים ומראות נוספים חודרים לחושיה. בעולם ההוא היו אנשים עם שבילים ללא התחלה, אנשים שהגיחו מג'ונגל או מדבר או ביצה ומשם- פילסו בחריקת שיניים שביל ראוי למדרך.

    בעוד האישה ההיא הולכת יציבה על רגליה, נושמת בקלילות ובחיונית. גילו עיניה אנשים מדרכים אחרות- חלשים עד אימה, נאבקים על כל נשימה, נוטים למות. אימה אחזה אותה כששמה לב כמה גדלה והחלה לזהות את פניהן של דמויות מוכרות שצעדיהן נקטעו.

    לאישה ההיא היה שביל עמוס בטוב, היו בו משפחה מורחבת ומשפחה גרעינית, היו בו נשמות ענוגות קטנטנות שהגיחו לעולם כל שנה שנתיים שלוש. בשביל שלה היו התחדשות ושמחה ורגשות מלא חופניים. ובשבילים מקבילים לא היו כל אלו. היו שבילים בהם חיכו והמתינו והתעכבו. היו שבילים של דממה ושבילים עם נשמות ענוגות מעולם אחר.

    הלכה האשה וגדלה, והעולם המשיך להאיר לה פנים.
    בעולם ההוא היה השביל שלה גן עדן.

    אך האישה ההיא שהלכה וגדלה, בחרה לראות אחרת
    בעודה הולכת חיונית ויציבה ונושמת בקלילות, זכרה רק את המשקל העודף, עקמימות האף והוורידים
    ביתה החם והנאה השתקף לה כאוסף ערימות כביסה בלתי כלות, עקבות טפטופי איגלו וידית מגירה שנשברה

    הנשמות הענוגות בכו באוזניה כשהוציאו שיניים, העלו חום או סתם דלפו נזלת
    ונוכחותו של בן הזוג מצאה ביטוי בליבה בפרחים שלא נקנו לכבוד שבת ובכוס הקפה הריקה שלא הונחה בכיור

    האישה ההיא כעסה על אחות שלא שיתפה במידע, על אח שהוזמן יותר להורים, ועל כך שלא תומכים בה בכסף בארוחות ובשמירה על הקטנים, היא היתה רוצה שיציעו לה גיהוץ מפעם לפעם וכללית להרגיש בראש מעייניהם

    בעבודה, כן היתה לה עבודה. אבל לא מכניסה מספיק אלפים, והנסיעות בפקקים והבוסית לא עליכם
    וחשבון הבנק, כן היה כזה ולא מעוקל וכמעט לא במינוס. חשבון שהאישה ההיא לא גמרה לרוקן על בגדים ואבזור לילדים כמובן או לעצמה ופאה וחופשה משותפת וכוסות אייס קפה

    בעולם ההוא האישה ההיא
    כל זה היה לה
    אבל מה היא ראתה?

    בעולם ההוא האישה ההיא
    שהלכה וגדלה וראתה את אלו שלא זכו לגן עדן

    קשה לכתוב

    ומוזר

    איך

    האישה ההיא
    בחרה לראות גיהנום
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: Take it Easy, R DESIGN, משבצת 2 ועוד 46 משתמשים49 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    אף אחד לא אמר שקל לבחור בגן עדן... לדעת לשמוח במה שיש - זו עבודה קשה. (ויהיה מי שיאמר שלכן גם...
  • 2K
    • ק
    שיתוף - לביקורת אבל לא בשבילי...
  • קונקורד //
    • חברה מפרוג שכותבת מהמם ועדיין לא נמצאת בפורום כתיבה, תשמח לקבל ביקורת בונה כדי לדעת מה לתקן ואיך להשתפשף...
    זו הפעם הראשונה שלה שהיא כותבת בכלל, אז אנא שהביקורות יהיו ברחמים.. אל תקטלו אותה יותר מידי שלא תוציאו לה את החשק:p
    ואיפה לדעתכם כדאי לסיים את הפרק ?


    ביכורים
    פרק א'

    מצאתי את הרימון הראשון!! מצאתי!! התרועה הזו התאימה לרגליים המפזזות של אלי.
    טלי מלכסנת מבט לחצר של השכנים, עוקבת במבטה אחרי רגליים הגולשות על גזע חום מפותל וגוף שנשלף מהעץ.
    המראה הזה נותן לה השראה טובה יותר מאשר הירקות הספורים שנמצאים על השיש, מעדיפה לא לראות מה היא חותכת ולא להיזכר בתקופת השפע.
    אחרי שהדלת של השכנים נטרקת ואלי נבלע פנימה, היא חוזרת להתרכז בסלט. קולטת שתיכף תיכף מיכאל חוזר והיא כ"כ רוצה שהאוכל יהיה על השולחן, מגרה.
    להמעיט את החסר כמה שיותר.
    כמה דקות אחר כך עיניה נודדות שוב לעץ, הפעם היא לא לבד, מנשה, ארי, אבינועם ויוני האחים שלו רצו אחריו, הילדים שלה, שמשון, איתמר ותהילה, איכשהו מצטרפים אליהם מהעבר השני של הגדר. אולי הקינאה הריצה אותם, אולי הסקרנות, אבל כשאלי מטפס בזריזות עם חוט אדום יש לו קהל מריע ומעריץ. כשהוא קושר את החוט מסביב לרימון היא שומעת מקהלה מצרצרצת במגוון קולות- זה לביכורים. זה לביכורים.

    'ש—לום'. הקול העמוק מנער אותה.
    בתנועות זריזות היא מערבבת את הירקות לסלט מושלם, כמעט בדיוק כמו שמיכאל אוהב.
    מה שהיא יכולה לתת בנתונים שיש לה.
    פותחת את ארון הכלים.
    הצלחות שהיא עשתה בסדנת קרמיקה קורצות לה.
    בא לה לערוך חגיגי.
    מוציאה אותם, שמה על השולחן מתלבטת אם עריכה אלגנטית תדגיש את מה שאין או תייפה את מה שיש.

    'מה נשמע? איך עבר עלייך היום?' המגירה של הסכום נפתחת ומיכאל מצטרף אליה לעריכה.
    'אלי גודלמן מצא את הרימון הראשון על העץ שלהם, היית צריך לראות ולשמוע את ההתרגשות'
    'אולי גם לנו יש פרי ראשון? צריך להיות זהירים ולסמן. אחרי הארוחה אצא לבדוק את העצים.'

    שמה מפיות בחבקים, מניחה ליד כל צלחת, מרוצה מהתוצאה ושומעת את מיכאל אוסף את היבול האנושי שלהם מהחצר.

    סלט, קוביות מושט בסויה, ופירה.
    עם השולחן החגיגי הכל נראה מיוחד יותר.
    מזכיר קצת את השנים הראשונות כשעוד היה להם הכל ובשפע.

    'נכון השולחן חגיגי כי גמרתי את כל האותיות והניקודים?' כיפה טריה, עדיין עם א' נוצצת רקומה, רוקדת על הראש יחד עם השאלה שיוצאת מהפה המתוק הזה.
    'כל האותיות והניקודים גמרתם? זה באמת סיבה לחגיגה!' שומרת לה בלב שלא נורא בכלל שהיא סתם חשקה במעט חגיגיות. מותר גם בסתם יום של חול. בטח בערב של יום מעייף נפשית.

    כשהחבריה מסיימת לנקר מזון מהצלחות, ואיכשהו נושרת לתופסת בצהלות קרב של סוף יום, רגע לפני שהוא יוצא לדף היומי, והיא פונה להעביר את הילדים למצב שינה,
    זה הזמן שלהם יחד. שלה ושל מיכאל.
    מסיימים את הארוחה יחד, לוגמים את הלגימות האחרונות של התה, ומכרסמים עוגיה מהמקפיא.
    ומדברים. ושותקים.
    זה מה שמטעין אותה בכח למשמרת ג' של היום.

    המודעה הזו תפסה לי את העין היום כשרפרפתי על העיתון, מיד חשבתי עלייך.
    הוא פורס את המודעה הגזורה וממשיך, אולי כדאי לך להצטרף לקבוצת הנטוורקינג הזו? אולי תוכלי לבסס קצת יותר את העיסוק של השזירת פרחים?

    היא חשבה על זה. זה רעיון טוב. היא תתקשר למספר שרשום שם, אולי באמת היא תאפשר לעצמה לעבוד במשהו שעושה לה טוב על הנשמה?

    שתיהם שומרים בלב את המחשבה שאולי זה גם ייתן להם הכנסה רצינית יותר מאשר נסיונות הטלפנות שלה ב'קיסטר איסוף כספים למוסדות'

    היא יודעת מה זה הקבוצות האלו.
    שומעת בעיני רוחה את נחמי נואמת על הספסל בגינה, כמה הקבוצה הזו דוחפת אותה לעשיה, ולהמציא את עצמה, ולא להתייאש, ושירה עם השקט שלה רק אומרת, זה הבונוס של העצמאים. יש להם קולגות מכל התחומים, לא תקועים רק על קולגות מנהלות חשבונות או קולגות הנדסאיות.

    האמת? זה מגרה אותה.

    כיף שמיכאל ראה את המודעה וחשב עליה.

    היא נושמת את זה ללב שלה. ממלאת את המאגר בעוד סוכרית כח של הדאגה הפשוטה של מיכאל שיהיה לה טוב.

    בורא נפשות, מבקשת ממיכאל שיזכיר לצאן מה הם אמורים לעשות עכשיו

    שומעת אותו מזרז את שמשון למקלחת, ואת תהילה לסדר את הבובות.
    מלווה אותו לדלת. ההערכה שלה אליו, מלווה אותו גם כן.

    נוחתת למשמרת ג'.

    אבל עכשיו היא כבר מוטענת באנרגיה.

    מקלחות. פיג'מות. גם שמשון וגם תהילה חייבים פיג'מה חדשה.
    מוסיפה את זה לרשימה דמיונית אחרי הבגדים שהחליטה לדחות את הקניה שלהם, ואחרי המיטה שצריך לקנות לאיתמר, בנתיים הוא בלול, רינה עוד יכולה לישון איתם במיטה. זה נמצא גם אחרי הטיפול שיניים שב'הולד' עכשיו כל עוד משככי הכאבים עושים את העבודה. וכל זה יבוא אחרי שהם ישלמו את המשכנתא והחשמל והמים והאוכל. כשיישאר להם משהו אחרי זה...

    מנערת את הראש, כאילו זה ימחק לה את הרשימה, רואה שהילדים איכשהו הגיעו למיטות.
    מחייכת אליהם חיוך אוהב, ומפזמת שמע ישראל, מתענגת על הצלילים הדקים שמצטרפים אליה.
    'עכשיו את כבר לא עצובה, נכון?'
    'כי עשינו לך הפתעה ונכנסנו למיטה צ'יק צ'ק'
    שיח של גדולים. אפילו שהוא בן 6 והיא בת 4 הם קולטים חזק מידי מה היא מרגישה ומשליכים את זה עליהם. זה לא פייר. לא מגיע להם. היא צריכה לשמור על עצמה.
    מתאמצת להפסיק את המחשבות ונושקת להם על הדובדבנים שליד הפה, 'חשבתי על משהו שהעציב אותי, אבל נסיכים שלי, בכם אני תמיד שמחה.'


    עוברת מהחדר, לסלון, לשקם הריסות.
    מתיישבת על הספה.
    ממשיכה לחשוב על מה שהיה ועל מה שאין.

    בהתחלה היה קשה לה לקבל את הקריסה הכלכלית של אבא. בהמשך התווסף הקושי של החסר. עכשיו גם הקושי בעבודה שמצאה מכביד על נפשה.

    גוערת בעצמה שיש אנשים שהמצב שלהם הרבה יותר גרוע, ומה את בוכה. ומה את מתלוננת.

    ואם את כבר מרחמת על מישהו, אבא ואמא קודמים.

    אבל קשה לה.

    מיכאל חושב לצאת לעבודה. היא מתחילה לחשוב גם כן על זה.

    וזה קשה לה.

    הוא אוהב ללמוד. היא אוהבת שהוא לומד.

    אבל היא גם צריכה שפע. התרגלה לזה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: Talya kadosh, הפצחן, ללי99 ועוד 17 משתמשים20 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    וואו! אוקי... אם הסיפור הזה הוא סיפור שאמור לרגש את הקוראים ולהזיז להם משהו בלב - הסיפור צריך...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה