הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מחכה לביקורת!
.
אולה היה נבוך. מה שהתגלה לפניו כרגע המם אותו לגמרי.
זכר ההחלטה הקטנה שביצע בעבר, עלה בו בחדות.
הוא יכול לשטוח בפני איסתרק את הנתונים.
בכך, בעצם, יתקן את ההחלטה ההיא, שעכשיו התברר מעל לכל ספק שהיתה מוטעית לחלוטין. אולה הידק שפתיים.
הוא קם ממקומו, ויצא לכיוון חדר העבודה של המלך. שם, שיער, אמור המלך להיות כעת.
הוא יפגוש בו, ויספר לו את האמת. אם הדבר יועיל לשברי הלב של איסתרק להתאחות, והיה זה שכרו.
המשרת פתח את הדלת בפניו. אולה יצא החוצה, צעדיו נחפזים.
האוויר הקר היכה בו. אולי לא נכון הוא עושה. אולי הוא לא צריך לספר על כך לאיסתרק, בטח שלא בדחיפות שכזו. ארוחת הצהריים תערך בעוד כשעה, הוא יכול לחכות עד אז. לא צריך למהר.
אולה נשם, ואז נשף באחת. מרוקן את ריאותיו מאוויר.
'לא יכולת לדעת', הוא מזכיר לעצמו. אבל הצביטה שחש בליבו כעת, מוחשית עד מאד.
הוא לא יודע מה לעשות. האם זה לא סובל דיחוי? האם חייב הוא להפריע למלך באמצע עבודת יומו, העמוסה בלאו הכי, ולהכניס אותו לסערת רגשות?
אולם מצד שני, אין הוא יכול לספר על כך למלך בשעת הארוחה. הוא זקוק לפרטיות, בשיחה הזו.
-
דמעות ניקוו בעיניה של אונמר ונשרו לאיטן על הדפים המלוכלכים.
אולה כמעט והתחרט על כך שהביא לה אותם, בטח במצב רגיש כמו שלה.
"לא אמרת לי, אולה. מעולם לא אמרת לי מילה. לו רק-" קולה גווע.
אולה שתק. הרבה דברים הוא מעולם לא אמר לה. השנים שבילה מאובק בשדות קרב, בין חייליו, היו למעלה מהשגתה של הנסיכה.
"איסתרק יודע?" מבטה תבע ממנו כל כך הרבה. הוא נענע בראשו לשלילה.
"לך אליו, אולה. הבא לו את הדפים. אם לא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור, לפחות תקל מעוצמתם של רגשות האשם."
"אחשוב על כך." אומר אולה. "אבל האם באמת יעודד אותו לקרוא את המסמכים?" הוא תוהה בשקט.
"כן. לך אליו עכשיו, אל תתמהמה. ספר לו הכל". קולה בטוח. "המתן עד שיגמור את עיסוקיו הדחופים, ולאחר מכן, כנס אליו. הוא ישמח לשמוע."
שבריר היסוס עוד נראה על פניו של אולה, אך למראה נחרצותה של אונמר, חלף גם הוא.
אולה פנה לחדר העבודה של המלך, צעדיו בטוחים. יציבים.
לזקיף העומד בפתח, הורה למסור שהאקסידטור אולה מקאן, גיס המלך, ממתין לפגישה דחופה ברגעים הקרובים.
-
איסתרק הרים את ראשו בתמיהה. הפרעה כזו בסדר היום, על ידי אולה, זכורה לו רק פעמיים בלבד. ובשתי הפעמים הללו, היא היתה קריטית. האם כך הדבר גם עכשיו? לחייו של איסתרק שוקעות. אם כן, אולה צריך להיכנס ללא שהיות.
הוא הניד בראשו, והזקיף הכניס את אולה פנימה.
המלך מברך את גיסו לשלום, עייפות משתלטת עליו.
שרידי מאבק פנימי נראים על פניו של אולה, המאומן כל כך בשליטה על פניו. איסתרק, בתנועת יד שקטה, מורה לו לשבת, ולדבר.
"הוד מלכותו שלח אותי, לפני מספר שנים, להשגיח מקרוב על בני אחוזת בנטיליאן. לוודא שלא פורצות מהומות. לשמור על מיכאל מקרוב, לקראת שובו הביתה."
איסתרק מהנהן בראשו.
"ואז, התחילו המהומות. האבקה השחורה פוצצה הרים, התגלו מורדים…" אולה מחליט לקצר, כשרואה את הבעת התמיהה על פניו של איסתרק.
הוא מתאר למלך את המעמד בו היה, הזמן בו התפוצצה האבקה השחורה, ואת הדמות שראה שם, חסרת חיים.
הוא מספר לאיסתרק על דבריו האחרונים של יקוואל. קולו מעורבב, נוגה.
"החלטתי אז, שלא אגלה לאיש על מותו של אחיך, ועל מילותיו האחרונות. גם לא להוד מלכותו." אולה מתנשם. "אבל הבוקר, עברתי על המסמכים מאיזורי הצפון שהתקבלו בזמן האחרון. וגיליתי שם… את אלו." הוא שולף מספר מסמכים, כתובים בדיו שבורה, מלוכלכים.
איסתרק מעכל את המידע החדש. מופתע. צר לו על יקוואל.
עוברות כמה שניות, עד שהוא נועץ עיניים באולה, תוהה. "הכרחי שאקרא עכשיו?" שואל חרש.
אולה מתלבט. "אני חושב… הוד מלכותו, הדברים יועילו. ולו בשביל לפתור לבטים נפשיים, הנמשכים כבר שנים… הייתי ממליץ." את מילותיו האחרונות הוא לוחש.
מבטו של איסתרק מרפרף על העמוד הראשון. על אף שעברו שנים מאז שראה את אחיו הקטן, הוא אינו נזקק ליותר מרגע כדי לזהות את הכתב המפוזר שעולה ויורד מהשורה כרצונו.
הוא חש את גופו מתקשח באחת. "איני יכול להניח את מטלותיי בצד, ולשקוע בקריאת מסמכים של אדם, שאיני מאמין בחפותו. תודה, אולה." אומר איסתרק בקור.
אולה שוקל את צעדיו. כנראה נכשל בלשכנע את המלך. אבל מה הוא עוד יכול לעשות?
המולה נשמעת מן הדלת, ואונמר פורצת פנימה, מחזיקה את שולי שמלתה בידה.
"אתה פה!" היא נושמת בהקלה, כשרואה את אולה. "סיפרת לאיסתרק? נתת לו?" קולה מקווה, נרגש.
איסתרק מהדק את שפתיו. "שלום וברכה, אונמר. שבי, בבקשה."
"שלום שלום," מצחקקת אונמר במבוכה, ומתיישבת על יד בעלה. "איסתרק," היא רוכנת קדימה, להיטות בקולה. "אולה סיפר לך מה הוא מצא?"
"אכן." הוא עונה.
אונמר מתעלמת מן הכבדות שבקולו, ומתעניינת: "קראת את המסמכים?"
כשהיא רואה את הבעת פניו, היא מבינה את התשובה לבד. "הם חשובים, איסתרק. תקרא אותם," היא כמעט פוקדת. "אני קראתי." קולה רועד. "בגלל זה אני אומרת לך לקרוא. בשבילי, איסתרק, בבקשה".
איסתרק בוחן אותה בשקט. "עכשיו? לא סובל דיחוי, אני מבין?"
"אתה מבין נכון". היא מאשרת.
"טוב." הוא נאנח, נוטל את המסמכים לידיו. "אקרא אותם."
אונמר ממצמצת. כניעתו של איסתרק הייתה מהירה למדי.
"אתה מתכוון לקרוא אותם עכשיו, נכון?" היא מוודאת.
מבטו של המלך לא ברור, ואונמר מתחילה להרים ידיים.
"אני שוקלת לערב את הלה". היא מאיימת, מיואשת.
איסתרק מתעלם. הוא מעיין בדוח התקציבים השנתי של הצבא, בו עסק לפני שהגיעו.
אונמר פותחת את פיה וסוגרת בחוסר אונים שאינו תואם אותה כלל.
"איסתרק, יקוואל כבר לא איתנו" היא משפילה את עיניה. "אתה יכול לקרוא את מה שהוא כתב, בכל מקרה זה לא ישנה כלום. אולי, רק את דעתך."
איסתרק מרים את עיניו. רק לפני מספר רגעים הוא שמע את הבשורה. אזכורה שוב, גורם לפעימות כאב בחזהו. "אני אקרא אותם עכשיו," הוא חותך. "תודה, אונמר. תודה, אולה."
אולה משתהה מעט, ואז קם. הוא מתלבט אם לומר משהו, ומחליט שלא.
אונמר קמה גם היא. "תהיה חזק, איסתרק. תמיד היית." היא לואטת.
הם יוצאים, ואיסתרק נוטל את הדפים בחזרה.
הוא מבקש מאנשיו לצאת, להותיר את עצמו בפרטיות. רק אז, מרשה לעצמו לעיין בדפים, לקרוא.
מה שמתגלה לפניו, הוא יומן חייו של אחיו, יקוואל. האח שגרם לו כל כך הרבה מפחי נפש, מרירות, וזעם.
הביטויים, הניסוחים, הכל משקף במדויק את סגנון דיבורו של יקוואל. אף לא צל של ספק במהימנות המסמכים עולה בליבו של איסתרק.
הוא נסחף לסיפורים המתוארים, לאנקודוטות שהעלה אחיו על הכתב.
ללבטי נפשו, לרגשותיו של יקוואל.
כשהוא מסיים, הוא מגלה שנוזל מלוח מרטיב את פניו המחוטבות. יפחות רועדות שלא ביקשו רשות, נמלטות מהגרון. כבר הרבה זמן שלא בכה, הרהר, המום מעצמו. אבל הרגשות חזקים ממנו.
זכרונות עולים בו, הבזקים צצים. ולמרות שהבין את עצמו, כעת הוא הבין גם לליבו של יקוואל.
והתעצב, התעצב עד מאד, מסופו של הנער.
איסתרק נושם עמוק, ומבקש לקרוא לנאיתן.
הוא מגיע, ואיתו כד זהב מלא במים צלולים, מגיש למלך בשתיקה.
איסתרק רוחץ פנים בידיים רפות. עוד רגעים אחדים, הוא יצטרך להחזיר לעצמו את שריון ההגנה. לאטום פניו, לא להראות דבר ממה שקרה.
נאיתן מסיים, והמלך נעמד. "תודה, נאיתן. נצא לסעודה".
המלך יוצא, ואנשי הפמליה שחיכו בחוץ, מתקרבים. מצטרפים להליכה החפוזה-משהו של המלך, אל אולם הסעודה.
עוד יבואו ימים, עולה מחשבה במוחו של המלך, בעודו מאט את צעדיו, מנסה להרגיע את עצמו.
ימים טובים יותר. שלווים יותר. ימים בהם הטוב ישלוט בעולם. ובימים ההם, ישבו על יד שולחן מוזהב, ארוך, אבא ואמא, הוא ויקוואל, ושאר בני המשפחה.
ורוגע ישרור. ומנוחה.
.
אולה היה נבוך. מה שהתגלה לפניו כרגע המם אותו לגמרי.
זכר ההחלטה הקטנה שביצע בעבר, עלה בו בחדות.
הוא יכול לשטוח בפני איסתרק את הנתונים.
בכך, בעצם, יתקן את ההחלטה ההיא, שעכשיו התברר מעל לכל ספק שהיתה מוטעית לחלוטין. אולה הידק שפתיים.
הוא קם ממקומו, ויצא לכיוון חדר העבודה של המלך. שם, שיער, אמור המלך להיות כעת.
הוא יפגוש בו, ויספר לו את האמת. אם הדבר יועיל לשברי הלב של איסתרק להתאחות, והיה זה שכרו.
המשרת פתח את הדלת בפניו. אולה יצא החוצה, צעדיו נחפזים.
האוויר הקר היכה בו. אולי לא נכון הוא עושה. אולי הוא לא צריך לספר על כך לאיסתרק, בטח שלא בדחיפות שכזו. ארוחת הצהריים תערך בעוד כשעה, הוא יכול לחכות עד אז. לא צריך למהר.
אולה נשם, ואז נשף באחת. מרוקן את ריאותיו מאוויר.
'לא יכולת לדעת', הוא מזכיר לעצמו. אבל הצביטה שחש בליבו כעת, מוחשית עד מאד.
הוא לא יודע מה לעשות. האם זה לא סובל דיחוי? האם חייב הוא להפריע למלך באמצע עבודת יומו, העמוסה בלאו הכי, ולהכניס אותו לסערת רגשות?
אולם מצד שני, אין הוא יכול לספר על כך למלך בשעת הארוחה. הוא זקוק לפרטיות, בשיחה הזו.
-
דמעות ניקוו בעיניה של אונמר ונשרו לאיטן על הדפים המלוכלכים.
אולה כמעט והתחרט על כך שהביא לה אותם, בטח במצב רגיש כמו שלה.
"לא אמרת לי, אולה. מעולם לא אמרת לי מילה. לו רק-" קולה גווע.
אולה שתק. הרבה דברים הוא מעולם לא אמר לה. השנים שבילה מאובק בשדות קרב, בין חייליו, היו למעלה מהשגתה של הנסיכה.
"איסתרק יודע?" מבטה תבע ממנו כל כך הרבה. הוא נענע בראשו לשלילה.
"לך אליו, אולה. הבא לו את הדפים. אם לא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור, לפחות תקל מעוצמתם של רגשות האשם."
"אחשוב על כך." אומר אולה. "אבל האם באמת יעודד אותו לקרוא את המסמכים?" הוא תוהה בשקט.
"כן. לך אליו עכשיו, אל תתמהמה. ספר לו הכל". קולה בטוח. "המתן עד שיגמור את עיסוקיו הדחופים, ולאחר מכן, כנס אליו. הוא ישמח לשמוע."
שבריר היסוס עוד נראה על פניו של אולה, אך למראה נחרצותה של אונמר, חלף גם הוא.
אולה פנה לחדר העבודה של המלך, צעדיו בטוחים. יציבים.
לזקיף העומד בפתח, הורה למסור שהאקסידטור אולה מקאן, גיס המלך, ממתין לפגישה דחופה ברגעים הקרובים.
-
איסתרק הרים את ראשו בתמיהה. הפרעה כזו בסדר היום, על ידי אולה, זכורה לו רק פעמיים בלבד. ובשתי הפעמים הללו, היא היתה קריטית. האם כך הדבר גם עכשיו? לחייו של איסתרק שוקעות. אם כן, אולה צריך להיכנס ללא שהיות.
הוא הניד בראשו, והזקיף הכניס את אולה פנימה.
המלך מברך את גיסו לשלום, עייפות משתלטת עליו.
שרידי מאבק פנימי נראים על פניו של אולה, המאומן כל כך בשליטה על פניו. איסתרק, בתנועת יד שקטה, מורה לו לשבת, ולדבר.
"הוד מלכותו שלח אותי, לפני מספר שנים, להשגיח מקרוב על בני אחוזת בנטיליאן. לוודא שלא פורצות מהומות. לשמור על מיכאל מקרוב, לקראת שובו הביתה."
איסתרק מהנהן בראשו.
"ואז, התחילו המהומות. האבקה השחורה פוצצה הרים, התגלו מורדים…" אולה מחליט לקצר, כשרואה את הבעת התמיהה על פניו של איסתרק.
הוא מתאר למלך את המעמד בו היה, הזמן בו התפוצצה האבקה השחורה, ואת הדמות שראה שם, חסרת חיים.
הוא מספר לאיסתרק על דבריו האחרונים של יקוואל. קולו מעורבב, נוגה.
"החלטתי אז, שלא אגלה לאיש על מותו של אחיך, ועל מילותיו האחרונות. גם לא להוד מלכותו." אולה מתנשם. "אבל הבוקר, עברתי על המסמכים מאיזורי הצפון שהתקבלו בזמן האחרון. וגיליתי שם… את אלו." הוא שולף מספר מסמכים, כתובים בדיו שבורה, מלוכלכים.
איסתרק מעכל את המידע החדש. מופתע. צר לו על יקוואל.
עוברות כמה שניות, עד שהוא נועץ עיניים באולה, תוהה. "הכרחי שאקרא עכשיו?" שואל חרש.
אולה מתלבט. "אני חושב… הוד מלכותו, הדברים יועילו. ולו בשביל לפתור לבטים נפשיים, הנמשכים כבר שנים… הייתי ממליץ." את מילותיו האחרונות הוא לוחש.
מבטו של איסתרק מרפרף על העמוד הראשון. על אף שעברו שנים מאז שראה את אחיו הקטן, הוא אינו נזקק ליותר מרגע כדי לזהות את הכתב המפוזר שעולה ויורד מהשורה כרצונו.
הוא חש את גופו מתקשח באחת. "איני יכול להניח את מטלותיי בצד, ולשקוע בקריאת מסמכים של אדם, שאיני מאמין בחפותו. תודה, אולה." אומר איסתרק בקור.
אולה שוקל את צעדיו. כנראה נכשל בלשכנע את המלך. אבל מה הוא עוד יכול לעשות?
המולה נשמעת מן הדלת, ואונמר פורצת פנימה, מחזיקה את שולי שמלתה בידה.
"אתה פה!" היא נושמת בהקלה, כשרואה את אולה. "סיפרת לאיסתרק? נתת לו?" קולה מקווה, נרגש.
איסתרק מהדק את שפתיו. "שלום וברכה, אונמר. שבי, בבקשה."
"שלום שלום," מצחקקת אונמר במבוכה, ומתיישבת על יד בעלה. "איסתרק," היא רוכנת קדימה, להיטות בקולה. "אולה סיפר לך מה הוא מצא?"
"אכן." הוא עונה.
אונמר מתעלמת מן הכבדות שבקולו, ומתעניינת: "קראת את המסמכים?"
כשהיא רואה את הבעת פניו, היא מבינה את התשובה לבד. "הם חשובים, איסתרק. תקרא אותם," היא כמעט פוקדת. "אני קראתי." קולה רועד. "בגלל זה אני אומרת לך לקרוא. בשבילי, איסתרק, בבקשה".
איסתרק בוחן אותה בשקט. "עכשיו? לא סובל דיחוי, אני מבין?"
"אתה מבין נכון". היא מאשרת.
"טוב." הוא נאנח, נוטל את המסמכים לידיו. "אקרא אותם."
אונמר ממצמצת. כניעתו של איסתרק הייתה מהירה למדי.
"אתה מתכוון לקרוא אותם עכשיו, נכון?" היא מוודאת.
מבטו של המלך לא ברור, ואונמר מתחילה להרים ידיים.
"אני שוקלת לערב את הלה". היא מאיימת, מיואשת.
איסתרק מתעלם. הוא מעיין בדוח התקציבים השנתי של הצבא, בו עסק לפני שהגיעו.
אונמר פותחת את פיה וסוגרת בחוסר אונים שאינו תואם אותה כלל.
"איסתרק, יקוואל כבר לא איתנו" היא משפילה את עיניה. "אתה יכול לקרוא את מה שהוא כתב, בכל מקרה זה לא ישנה כלום. אולי, רק את דעתך."
איסתרק מרים את עיניו. רק לפני מספר רגעים הוא שמע את הבשורה. אזכורה שוב, גורם לפעימות כאב בחזהו. "אני אקרא אותם עכשיו," הוא חותך. "תודה, אונמר. תודה, אולה."
אולה משתהה מעט, ואז קם. הוא מתלבט אם לומר משהו, ומחליט שלא.
אונמר קמה גם היא. "תהיה חזק, איסתרק. תמיד היית." היא לואטת.
הם יוצאים, ואיסתרק נוטל את הדפים בחזרה.
הוא מבקש מאנשיו לצאת, להותיר את עצמו בפרטיות. רק אז, מרשה לעצמו לעיין בדפים, לקרוא.
מה שמתגלה לפניו, הוא יומן חייו של אחיו, יקוואל. האח שגרם לו כל כך הרבה מפחי נפש, מרירות, וזעם.
הביטויים, הניסוחים, הכל משקף במדויק את סגנון דיבורו של יקוואל. אף לא צל של ספק במהימנות המסמכים עולה בליבו של איסתרק.
הוא נסחף לסיפורים המתוארים, לאנקודוטות שהעלה אחיו על הכתב.
ללבטי נפשו, לרגשותיו של יקוואל.
כשהוא מסיים, הוא מגלה שנוזל מלוח מרטיב את פניו המחוטבות. יפחות רועדות שלא ביקשו רשות, נמלטות מהגרון. כבר הרבה זמן שלא בכה, הרהר, המום מעצמו. אבל הרגשות חזקים ממנו.
זכרונות עולים בו, הבזקים צצים. ולמרות שהבין את עצמו, כעת הוא הבין גם לליבו של יקוואל.
והתעצב, התעצב עד מאד, מסופו של הנער.
איסתרק נושם עמוק, ומבקש לקרוא לנאיתן.
הוא מגיע, ואיתו כד זהב מלא במים צלולים, מגיש למלך בשתיקה.
איסתרק רוחץ פנים בידיים רפות. עוד רגעים אחדים, הוא יצטרך להחזיר לעצמו את שריון ההגנה. לאטום פניו, לא להראות דבר ממה שקרה.
נאיתן מסיים, והמלך נעמד. "תודה, נאיתן. נצא לסעודה".
המלך יוצא, ואנשי הפמליה שחיכו בחוץ, מתקרבים. מצטרפים להליכה החפוזה-משהו של המלך, אל אולם הסעודה.
עוד יבואו ימים, עולה מחשבה במוחו של המלך, בעודו מאט את צעדיו, מנסה להרגיע את עצמו.
ימים טובים יותר. שלווים יותר. ימים בהם הטוב ישלוט בעולם. ובימים ההם, ישבו על יד שולחן מוזהב, ארוך, אבא ואמא, הוא ויקוואל, ושאר בני המשפחה.
ורוגע ישרור. ומנוחה.
