קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 762
  • חלקו השני של סדר א'. זה היה לו ממש מוזר, שהיא מתקשרת עכשיו. היא אף פעם לא מפריעה לו, כשהוא בכולל.
    כנראה זה ממש דחוף.
    היא נפלה בעבודה, ממש כואב לה, עכשיו היא בדרך הביתה, היא תחכה לו שיחזור.

    דבורה על הספה, ואריה מתעניין מה בדיוק קרה, כמה כואב לה ואיפה, שתנוח זה הכי חשוב.
    אריה מכין ארוחת צהרים, לפי ההוראות המדויקות של דבורה, ורץ להביא את הילדים מהמוסדות.
    הילדים כמובן מתעניינים לשלום אימם, אבל אריה דואג מיד שיאכלו.
    ברקע ההנחיות של דבורה, שלא ישכח לחתוך את האוכל לקטנה, ולהרים את מה שנפל מהרצפה.

    הוא שם את כל מה שהיא אמרה בתיק לגינה, ורב עם הילדים על הנדנדה. הם באמת חזרו מותשים כולם, אבל דבורה הזכירה מהספה, שאין מצב שהם לא מתקלחים היום,

    אריה רק רצה כוס קפה בשקט, הוא הכין גם בשבילה ברור. היא הזכירה לו שכדאי שהם יאכלו ארוחת ערב.
    הוא שאל את דבורה, בעדינות אולי היא כבר יכולה לקום, לא, זה ממש כואב.

    חייבים ללכת לרופא הוא פסק, הכאבים שלה זה לא יתכן, גם הריצות שלו ממש מכבידות, הרגליים שלו כנראה לא בנויות לזה.
    הוא התקשר לאחראי קשרי לקוחות, הוא חייב תור דחוף, ממש על הבוקר. זה לא בעיה, הוא יגיד לאחיו לעבור לקופה שלהם, אם זה מה שיזרז את התור.

    וואו איזה בוקר מטורף למצוא את כל הבגדים, עד עכשיו לא ברור לו איך היא יודעת בע"פ איפה כל בגד נמצא. להכין כריכים, לשלוח את כולם למוסדות,.

    לפחות אין תור ארוך. הם נכנסו לרופא, ואריה המתנשף זעק, בבקשה דוקטור אני מתחנן, הרגל של אשתי ממש כואבת לנו...
    שלום רב לכל חברי הקהילה הנכבדים.
    הצטרפתי היום לקהילה, ברוכים הנמצאים ולמנהלים תודה.

    בערב חג הפסח אשתקד, נחשפתי כמו כולם לעיתון הבכורה (והנפלא) של פרוג "עמלנו" שמו.
    כאשר פורסם שמגייסים שותפים לעיצוב, לכתיבה ועוד, ראיתי את עצמי בקדמת הבמה, כסופר דגול בעיתון הנחשק.
    חיש מהר התיישבתי, דמיינתי, כתבתי ושלחתי. המתנתי בציפייה להודעה החגיגית שמבשרת שהסיפור יתפוס מקום של כבוד בעיתון.
    מהר מאד הבנתי שלא. התשובה הייתה שלילית.
    האמת - לא נפגעתי, למדתי להכיר את מקומי. טובים ממני קיבלו ובצדק מקום מכובד בעיתון. אך תחושה של החמצה בהחלט ליוותה אותי בימים שלאחר מכן. מאוחר יותר הבנתי שפשוט רציתי חותמת כשרות, כמן אישור שהכתיבה שלי הינה איכותית וטובה.
    התיישבתי לקרוא שוב את הסיפור, ולנסות ללמוד את המכשולות שבו. גיליתי כמה 'בעיות סיפור' שאותם אפרט להלן. ואשמח מאד ואודה נרגשות לאלו שיקדישו מעט מזמנם על מנת לתת ביקורת בונה, אולי גם לתת קצת בראש - זה מחשל. (לא לפחד, אין בידי מקל או שוט מחשיד).
    אדגיש: איני מבקש ביקורת על מנת להיכנס לעיתון הבא, כי אם על מנת להתפתח בתחום בפן האישי, פשוט לדעת לכתוב נכון.

    לפני הסיפור, אחשוף מעט את מאחורי הקלעים:
    את הסיפור כתבתי כאמור מתוך רצון פנימי שיכנס לעיתון, מה שהיווה ככל הנראה מכשול מרכזי בכתיבתו בראש צלול.
    והנה המסקנות אותם לקחתי איתי מהמקרה הנ"ל:
    1. בסיפור חסר מסר, הקורא הנכבד לא ימתח את איבריו בסיום קריאתו. פיין, נחמד. לא יותר.
    2. מאחורי הסיפור לא ביצעתי מחקר יסודי על הימים עליהם הוא מסופר. חשבתי רוסיה כתבתי רוסיה, לא היו בידי את מְלֹא המושגים של מאמא רוסיה.

    הסיפור בהודעה הבאה, ממתין לתגובותיכם בכליון עינים ובקוצר נשימה. ותודה מראש לכל התורמים מזמנם.​
    הלך לו איש מדוכא ברחובות קריה. 'אני מרגיש, שאני לא בדרך האמת, שאני לא רואה העולם נכון' אמר לעצמו. לפתע הוא רואה מולו חנות, אשר מעליה נתלה שלט גדול 'משקפי הנשמה'.

    נכנס האיש ואמר למוכר, "אפשר להתרשם?" "בבקשה אדוני", אמר המוכר "בחר לך אחרים מהתצוגה".

    הסיר האיש את משקפיו הוירטואלים, ולבש במקומם אחרים אלגנטיים, אמר לו המוכר "לך ושוב מחר ואמור לי את התרשמותך". הודה האיש, ויצא מהחנות.

    הלך האיש, לקח את רכבו ונסע, הוא הגיע לאחד מהמחסומים בארץ וראה שם כמה עשרות אומללים, אשר בסך הכל ביקשו לבא למקום עבודתם בכה האיש, והמשיך בדרכו. והנה לפניו קבוצת פראי אדם, מעוטרי פאות ארוכות וכיפות צבעוניות ענקיות, נהיתה לו בחילה, ואמר לעצמו 'הנה הם האנשים הטובחים דם האומללים, אלו שראיתי לפני כמה דקות' והמשיך בדרכו והנה הוא רואה שני פרזיטים, אשר אינם תורמים כלום למדינה, ירק האיש, וחמתו בערה בו.

    למחרת, בא לחנות, הסיר המוכר את משקפיו ושאל אותו "אתה רוצה אותם?" נזעק האיש "לא ולא! תביא לי אחרים, למה מאלו, שקר ראיתי וגם שנאה, הביא לו המוכר משקפיים אחרים, "קח את זה" אמר המוכר "אותם הרוב קונים, הם המשקפים המסורתיים" הודה האיש, ויצא מהחנות.

    והנה בדרכו, הוא רואה קבוצת רוצחים עומדים באותו המחסום מאתמול, ובדמיונו מיד עלה, דם על ידיהם, תיעב אותם האיש. והמשיך עוד כברת דרך, והנה הוא רואה קבוצת מלאכי אדם, עטורי פאות ארוכות וכיפות ענק, ריחם על כיפותיהם, אך אהב את להב הנקמה בעיניהם הוא בא לנשקם אבל עצר בעד עצמו. המשיך בדרכו והנה שוב כאתמול אך שונים מעט, עומדים להם שני פרזיטים, אשר אינם תורמים כלום לצבא מדינתם, ואינם עובדים ומפרנסים אותה בז להם האיש בליבו והמשיך בדרכו.

    למחרת, חזר אל חנות המשקפיים, הסיר את המשקפיים, ואמר למוכר "רימית אותי! גם אלו משקפי שקר" ויצא מן החנות, ויצעק אחריו המוכר "אדוני, את משקפים שלך שכחת" אך הוא כבר יצא.

    נסע מן החנות, והנה הוא רואה, עומדים להם משרתי לומדי התורה בבדיקת מחסום כדי שלא יזיקו ללומדים, המשיך והנה הוא רואה את עטויי הכיפות גדולות ריחם עליהם על שאינם עוסקים בתורה בכל שעה, ואשר לעיתים מתגרים בלא היתר. המשיך, והנה הוא רואה שני בחורי ישיבה מתוקים מחכים לטרמפ, שאל אותם "מדוע אינכם לומדים כעת?" ויאמרו לו "בין הזמנים צדיק" העלה אותם על רכבו ונסע.

    פתאום אחז, רגע אני ללא משקפים!

    הו אז חדרה אליו ההבנה, כל העולם עוטים משקפים והם לא חושבים אפילו לרגע שאולי הם לא נצרכים, אולי הם רק מפריעים, אולי הסיבה שהמציאו אותם, זה אך כדי להסתיר את האמת!
    "אתה לא נורמלי! מי לימד אותך לנהוג?!" הוא יצא מהרכב, טורק את הדלת ברעש.

    "אני נוהג מצוין! מה אתה טס ככה עם הרכב?!" זעם האיש בעל הזקן הכתום. אגרופיו התנופפו באוויר בכעס.

    "אני טס?" התעצבן הראשון, "אתה חושב שהכביש של אמא שלך!" צעק. "עוצר באמצע הכביש!"

    השני לא נשאר חייב, "אתה דוהר עם הסובארו החבוטה שלך ולא מסתכל בעיניים! אתה עוד מאשים אותי?!"

    "כן! מה אתה עוצר פתאום? תראה איך הרכב שלי נראה בגללך!"

    "הרכב שלך נראה ככה תמיד! אתה שברת לי את המראה! כל הרכב שלי מעוך בגללך!" צעק לו בחזרה המזוקן.

    "אני שברתי? שברת לעצמך! אף אחד לא ביקש ממך לעצור!!!"

    "אני לא עצרתי! זה הכול בגלל הטיסה שלך! ת'לא מסתכל לאן אתה נוסע!" הג'ינג'י שלף סיגריה והכניס אותה לפיו כשהיא כבויה.



    "קאט!!!" מני וקשטוק נכנס אל משטח הצילום. "אייזנבך! מה סיגריה עכשיו?! קדימה כולם, מההתחלה!"



    "מענין מאיפה יש לאייזנבך כסף לתקן את הרכב". לחשש לוי מהשיפוצים. "לא שמעתי על ירושה או משהו..."


    "אולי לאייזנבך אין ירושה מהסבתא אבל יש לו בנק שמבין אותו מצוין".

    מה הם נדחפים לנו לסרטון? איזה יאכנעס.
    קולות הנפץ מהדהדים למרחקים, דם נשפך על החול הרך, מכתים אותו.
    רובים נדרכים משני הצדדים, גובים קרבנות.
    הלילה יורד על שדה הקרב אך הלוחמים עיקשים, המלחמה ממשיכה.
    כמות האוחזים בנשק הולכת ומידלדלת אך הנותרים לא מתפעלים וממשיכים לירות אל עבר האויב, לא מתחשבים באפלה ובעייפות שמזדחלת לאיבריהם באיטיות.
    הבוקר עולה על ההריסות, מגלה אותן, שופך אור על הדם, הפצועים, הלוחמים.
    כולם, משני הצדדים, פותחים את החגור אך מתיישבים בחולשה כואבת, נוקבת.
    הפסדנו. הם תופסים את ראשיהם. אוי, מה יהיה איתנו?
    ***
    ההריסות גורמות לאנשים השבים לעיר המופגזת להתהלך בה חפויי ראש.
    "כאן היה פעם הבית שלי", מספרת אישה צעירה לילדתה.
    הילדה פוערת עיניים עגולות, "איפה היה בית? פה?" היא מביטה סביבה. "הוא גם היה שחור?" היא שואלת, לא מבינה למה אמא בוכה.
    גברים צעירים חוזרים ממחנות הצבא, לבושים מדים מוכתמים בדם, הדם שלהם ושל עצמם הנגדי.
    הם מביטים בצער בחורבות ובפיח, בהרס שהם עצמם חוללו.
    החורבות משתקפות בעיניהם, עיניים זקנות של בחורים צעירים.
    איש מהם לא מעיז להישיר מבט לעיני האחרים, לבהות בתהומות הפעורים בהן.
    הנשים מזילות דמעות יחד עם התינוקות שחשים במצוקת הכלל וצווחים בקולות רמים.
    מצוקת הלוחמים, מצוקת הכל היא, כי לוחמים היו הם זה עם זה או זה בזה. לא משנה נגד מי או עם מי, לחמו הם.
    כעת הם צריכים ללמוד איך להישיר מבט אליהם עצמם. את נפץ המלחמה ניפצו הם, כולם, נפלו בה חללים.
    // נכתב כאות פרידה, בסוף י"ב שנות לימודים.
    // באווירת סיום שנה, סיום של שנים.



    בעת של סוף, כשביקשתי לכתוב את כל דברי השירה הזו על קלף הלב.

    קצת מורכב יהיה לגולל איגרת ארוכה ונפתלת, שנכתבה משך שנים,

    תחילה בכתמי גואש שנלחמו בשיתוף - בניסיון נואש ליצור עיגול, עיניים ופה מחויך.

    אחר התפתחה ל"שלום כיתה א'" בכתב עשוי היטב, עט נוצץ, חלוצי וזוהר.

    בהמשך הוא ארך, גדל, מעט השתובב וצבע כמעט את כל השטח באון תשחורת מסחרר.

    בפרק האחרון, בו כתבי העטים החלו להתעגל, להתעצב ולשוות לעצמם צורה משלהם - הם לא פסקו מלכתוב.

    כשהדיו אזל, נשפך כמים, לא עייפו הם מרשום, עיתים שהתייגעו לנסח משפטים ולשרטט במרץ.

    פעמים שמשכו עצמם לספור מילים קונבנציונאליות, עתיקות, ונדושות למדי.

    היו גם זמנים בהם נותרו חסרי מעש, חסרי אונים, ששרבטו עצמם ללא כל משמעות.

    בעתות כאב, כשדמעות מחו את כתב האותיות, הם היססו לרגע בשאלה האם לתת להן לקלוח על סיפור החיים, או לנתב אותן אל נקודה משמעותית, למלא איתן מצברים שלא ידעו על קיומם קודם.

    עתה, הגיע כתב העת.

    עת סיום.

    בה העטים מותירים את סימנם, רישומם האחרון מספסל הלימודים.

    עת יפנו כל אחד אל מחברת אחרת, איש איש אל דרכו, לכל מחברת כריכה משלה, גופן כתב, צפיפות וצבע דיו התואם לו.

    הם עמלים לרשום, לחבר את משפט המפתח, שבה בעת ינעל תקופה מלאת סיפורים.

    הוא יפנה אל הדלת הבאה, לכתוב בה את שירת חייו. צעדיו מהוססים, אך אמונתו בו בצדקת הדרך.

    כי הוא מלא, טעון בכל הדרוש לו. את פרק הפתיחה היסודי, הבסיסי והתיכון – הוא כבר חתם ובהצלחה.





    שילת.
    מזמן לא שיתפתי כאן בפורום, הנה טעימה.
    מעלה גרסה משלי ל"דע בני אהובי" של שולי רנד, כשברקע מהדהד "עניותי ועושרך" של צבי יאיר.
    אשמח לביקורת, זו סוגת כתיבה שכמעט ולא התנסתי בה.
    (מה שהם סיפרו לטוב שבי: )

    הם יספרו לך שבליבי נעלמת
    ומתוך דמעתי נמחית, לעד
    הם יכירו לך דברים שהכרת
    אז, כשכל גופך מבושה רעד
    הם כבר עמדו על כל טעויותיך
    טיפשותך, חיבתך אל הרע
    הם יעירו לך - זה הרי בידך
    ואף פעם אין לך דרך חזרה

    ואתה תביט בהם
    ואתה תלעיג מהם

    הם יוכיחו לך, לתמימותי יש גבול
    אותו חצינו מקדם ימיך
    שום צעקה, שום עילה או עלול
    לא יחזירו את פניי אליך
    הם הרי סיפרו לך על בת קול שלוחשת
    שבו בנים שובבים
    בכולם חוץ מכאן
    הם יריעו לך
    כשנלכדת ברשת
    עכשיו פרפר בה, בהנאתך

    אל תביט בהם
    רק תלעיג להם

    דע ברי, אהובי
    כי בליבי לא נעכרת
    לעולם אתה בי
    אבן חן, נס למעונים

    מדבריהם האמת לא נעדרת
    ויש לנו על מה להכות - על חטא
    דברים שיכולתי לבחור אחרת
    ולא מצאתי את העוז להתחרט
    אף על פי כן, תמימותי
    הרחק בפתע
    כל מחשבת דחף וכלימה
    מתחת כל כאב דוקר, מסתתרת
    האמת לאמיתה

    אל תקשיב להם
    אל תאמין להם

    דע ברי, אהובי
    כי בליבי לא נעכרת
    לעולם אתה בי
    אבן חן, נס לשושנים
    נכון שאני אוהב את ההבל
    אבל למעלה מזאת
    אני עובד את האלוקים
    את האלוקים
  • 929

  • אוֹרִי זוֹהֵר / י.מ.י.


    אוֹרִי זוֹהֵר לְעִתִּים דַּוְקָא מִתּוֹךְ חֹשֶׁךְ
    אוֹרִי זוֹהֵר מִמַּעֲמַקֵּי תֹּהוּ וְאֹבֶךְ

    אוֹרִי זוֹהֵר מִתְפַּזֵּר
    מֵאִיר בְּעָצְמָה
    מַצִּית נִיצוֹצוֹת בְּגַחֶלֶת כְּבוּיָה

    אוֹרִי זוֹהֵר תּוֹפֵס לוֹ פִּנָּה
    מְמַלֵּא בְּאֵנֶרְגִּיּוֹת מַצְבֵּר רַב עָצְמָה
    כְּשֶׁרַק יִלְחֲצוּ עַל הַמֶּתֶג הַנָּכוֹן
    לֹא יִשָּׁאֵר מָקוֹם בְּלִי אוֹר.

    אוֹרִי זוֹהֵר מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה
    מוֹשֵׁךְ בְּאוֹרוֹ נְשָׁמוֹת אֲבוּדוֹת
    מֵרָחוֹק וּמִחוּץ אֶל לִפְנַי וְלִפְנִים
    וּמִשָּׁם שׁוּב יִפְרֹץ לְהָשִׁיב לֵב בָּנִים.

    אוֹרִי זוֹהֵר מֵאִיר בָּאוֹר הַנָּכוֹן -
    חֹמֶר וְגֶשֶׁם, תַּאֲוַת הַמָּמוֹן,
    מְסַנְוֵר עֵינַיִם הַמְּשׁוֹטְטוֹת בְּסַכָּנָה
    מְקַצֵּץ כְּנָפַיִם המְּנוֹפְפוֹת בְּגַאֲוָה

    אוֹרִי זוֹהֵר מִתּוֹךְ חֹשֶׁךְ
    אוֹרִי זוֹהֵר גַּם בָּאוֹר...

    [אוּרִי זֹהַר זָהַר מִתּוֹךְ חֹשֶׁךְ
    הָרַב אוּרִי זֹהַר זָהַר גַּם כְּשֶׁיָּצָא אֶל הָאוֹר]

    ת.נ.צ.ב.ה.

    זונדל הוא פרוסטער כפשוטו, תמיד מחפש קולות בכל עניין שבקדושה, ופוזל כל הזמן החוצה, ומכאן שמו המקובל בשכונתנו, "זונדל א פרוסטער", הוא היה בעל הבלאק ברי הראשון בכל הסביבה, היה לו בלוטוס, עוד כשהרב אלישיב היה חי, את הפיאות הוא היה מקצץ מזמן, אבל הם דווקא עומדות בסטייל שלו עכשיו, וזה לא אני אומר את זה, זה הוא שחופר עם המידע הזה לכל אחד, בואו נתחקה אחר עקבותיו, תאמינו לי, הם קורעים מצחוק לעיתים.

    ממש לאחרונה, זונדל מיודענו, החליט שהוא חייב למצוא 'עבודה המכבדת את בעליה', הוא חיפש מה המייבינים עושים, והנה גונבה שמועה לאוזניו, שהגישמאקערים הגדולים הם טועמי היינות, שחלקם אף זוכים לכתוב מהגיגיהם תיאורים אשר מוטבעים על בקבוקי היין, נרעש זונדל, 'קטן עליי, מי מזהה טעמים כמוני',

    והנה יומיים לאחר מכן, ביום השבת, בשעה שעמד בלובי בית הכנסת עם כמה מהפרוסטער'ס הגדולים יושבי קרנות מהודרים, סיפר לו לתומו יענקל חברו, אף הוא יושב קרנות פרוסטער אך חנון די גדול, שממש לאחרונה הכין כמה סוגי יינות לבד בביתו, מוחו של זונדל התעורר, 'פה זו ההזדמנות, ככה אתחיל להתפרסם כמייבין', "יין אתה אומר, אתה יודע שאני בודק יינות" שקט של יראת כבוד השתרר באחת כולם הביטו בו בפה פעור יענקל פלט "אתה בודק יינות זונדל?", "אהה!", "אז מה אתה אומר, אולי תבוא אליי היום בלילה, תטעם את היינות, ותתן לי מיתוג שאני אוכל למכור?" "לטעום את היינות שלך יענקל" הפטיר זונדל בזלזול מזויף, "יאללה בסדר, אבל אל תצפה ממני להחמיא סתם" אמר סובב את ראשו ונכנס לתפילה לראשונה מזה ימים ארוכים.

    במוצאי שבת, הגיע זונדל לביתו של יענקל, יענקל קיבלו במאור פנים, "טוב שהגעת זונדל הנה" הוא עמד עם שתי כוסות יין, "תגיד לי מה אני ילד יענקל?", נזעק זונדל בעודו לוקח מידיו כוס "אתה הולך לבקש ממני להשוות בין היינות שלך, אחי מה אני במבחן טעימות, תביא לי לשתות, שניה אחת, ואני אומר לך תיאור מדויק של הטעם וההרגשה", " זונדל" "שתוק יענקל, תן להתרכז", הוא הניף את ראשו אחורה, דפק את הכוס בשני צדדי פניו, ואז שלק באחת אל פיו את היין, מגרגר אותו בקולי קולות,

    "אחח אתה לא נורמלי" פלט זונדל, "מה זונד..", "איפה עפיצות, יענקל?, מה אתה עפוץ? אפילו לא טיפה!", "אבל זונד..." "איזו סיומת, הלו, זו סיומת עגולה?, זו משולשת על גבול המרובעת!, כמעט נתקע לי בגרון", "אבל זו...", "שלא לדבר על הטעם יענקל, חיפשתי טעם פירותי, מרענן, עם נגיעות הדר, מה קבלתי? טעם ירקותי עגבניות רקובות או משהו כזה," "זונדל" "והניחוח יענקל , איזה ניחוח?, שוקולד?, אוכמניות?, פירות יער?, ניחוח של געפילטע עם חריין!", "זונדל", "מה", "רציתי שתשווה בין היינות, שלי, למול של החנות, מה ששתית, זה יין של חמש מאות שקל, עוף הביתה!"
  • 901
  • סיני ועוקר הרים - הסוף!
    י.מ.י.
    לרגל החג בו ניתנה לנו התורה
    ולהבדיל אלף אלפי הבדלות לרגל חנוכת הלייק החדש - "שכוייח" עי"ש [למטה]


    סיני נשא עיניו בפחד להרים העקורים ביד רעהו החד והחריף.

    עיניו שרפו, ספק ממאמץ, ספק מהריח החריף שהעלה הטיעון החותך בחילוקו כסכין בבשר החי, בין הנידון לעשרת הראיות שהציג בזו אחר זו לסברא המיישבת את קושיית האחרונים האדירה.

    לרגע היה נדמה לו כי הנה נשרפו להם אסמי התבואה שמילא במשך שנים, ברגע האמת הוא לא הוכיח את עצמו.

    סיני איבד את הריכוז לשבריר שנייה של חלישות הדעת, ואז ננער והחל לדפדף במוחו -
    מסכת, מסכת, סוגייא סוגייא, קטף וליקט אסף אל הסל.

    תוך כדי דיבור הוא קם ממקומו כשארשת של ניצחון על שפתיו, וידו מנפנפת בחזקה משדרת עוצמה ונחישות, וטוענת לכת"ר יישוב הסוגייא.

    - יש גמרא מפורשת בשלושה מקומות המדמה ומשווה קטן לגדול, פלא על מר שתקפתו שכחה, או שמא נאמר כי מעולם לא למד?

    העוקר ואגודלו קפאו על עומדם, עיניו ראו חושך, ואת ידיו, אחזה רעדה, הוא חידד את אוזניו והאזין בדממה, האומנם ייתכן ונמצאה הוכחה התקועה ביתד בראייה וסברא?

    - מה רע כי אין קושייא, סנט בו סיני
    הנח ההרים העמידם על כנם, למחר נדבר על הקושייא השנייה.


    מקורות:
    שלחו להתם: סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא. [ברכות ס"ד.]
    שוב דקר תבן את פניה, והיא ליקטה אותו במשיכה מהירה מדי. השליכה אותו למרגלותיה, בחנה איך הוא מתערבב בשאר התבן הפזור. שפע שכזה מעולם לא היה לה, לשפע שכזה מעולם לא הורגלה. אבל למה נימת המרירות השתחלה לה אל תוך מחשבותיה, למה היא כבר שכחה את הייעוד שקבעה לעצמה.
    "התבן מקשט את שערותייך," הוא קבע, ממקום מושבו על ערמת תבן משלו. הביט בה כל העת, בחן את מאבק המחשבות שהתחולל בתוכה. היא הרגישה חשופה פתאום. לא הייתה רגילה בעברה, בבית אביה העשיר, לחלוק חיים צפופים כאלה.
    "התבן מחמם אותנו, וזה מספיק," הפטירה, נטלה את המטאטא ששערותיו עשויות קש ממה שהיה מסביבם, והחלה לטאטא. שיהיה פה קצת מסודר. פעם היא לא הייתה צריכה לנקוף אצבע למען זאת.
    "כשאתעשר – אקנה לך ירושלים של זהב." הוא לא קם ממקומו כשאמר את המשפט הזה, אבל היא שמטה את המטאטא באחת, והעבירה יד תוהה בשערותיה.
    "ירושלים של זהב?" היא לחשה. "אתה מתכוון – לתכשיט שעונדות בנות העשירים על ראשיהן? אבל – איך?"
    "לא נישאר עניים לנצח," הוא קם, נשען על החלון הזעיר שהשקיף החוצה, אל העיר המשתרעת מטה.
    "אבל – ירושלים... ירושלים חרבה!" פלטה, ניסתה להתכופף ולהרים שוב את המטאטא. מעולם לא סבלה את התכשיט ההוא, של ירושלים של זהב. מעולם לא הבינה איך הן מסוגלות, בהתעלמות מוחלטת שכזו, לענוד את העיר השלמה על מצחן, וכאילו ללעוג לבנות העניים ולעיר הענייה גם יחד.
    הוא הסתובב אליה, הביט בעיניה. "והלוא את לימדת אותי את זאת. את לימדת אותי שיש תקווה גם לאדם החרב ביותר, שגם הוא יוכל ללמוד תורה. אז האין תקווה גם לעיר התורה? אין אמונה שהיא תשוב ותיבנה, תהיה עיר של זהב?"
    המטאטא היה נעוץ בין ידיה, שפתיה רפרפו אך אף קול לא יצא מהן.
    "ואתה תלך?" היא לחשה לבסוף. "אתה תלך לבנות גם את חורבותיך, להפוך לאיש תורה, לאיש של זהב?"
    הוא שתק. במשך רגעים ארוכים הוא שתק.
    ואז ניגש, נטל את המטאטא מידיה והחל לטאטא. ואמר, בקול שעוצמה שקטה בו:
    "אני אלך. ואלמד את תורת הזהב. ואקשור כתרי זהב לאותיותיה. ולך – לך אביא את ירושלים של זהב. התכשיט – והעיר הבנויה."
    היא הסתכלה עליו בחזרה, ותמונתו כמו התמוססה לנגד עיניה. והיא ראתה אותו שוב, קשיש, מאיר, מוזהב, כמו נשמה טהורה שבאה הישר מעולם האמת. וסביבו – הייתה העיר הבנויה. ירושלים של זהב.
    תקראו לי השטן
    תקראו לי אנטישמי מרושע
    תקראו לי פרעה, המן, היטלר, אשמדאי.

    זה לא ישנה את העובדה המאוד פשוטה:
    אני עושה הכל בשביל שיהיה לכם טוב, גם אם בדרך אצטרך לדרוך עליכם לרסק אתכם ולהתעלל בכם ובילדכם.

    את האמת אני די נהנה כשאתם מכנים אותי בכל מיני שמות 'חיבה' ומרימים לי בתקשורת, זה כאילו שאתם עושים הכל כדי שאני אהיה מרוצה, אז תודה לכם על כך.
    אבל בגילוי לב אודה בפניכם כי אני הכי אוהב את מי שאני באמת, מול המראה הענקית בווילה הפרטית שלי, לבד, בלי חמשת המנדטים המתנדנדים, אז אני מרגיש - איש קטן.

    שתדעו שאני קיים רק עבורכם, חי רק למענכם
    מה אני לא מוכן לעשות בשבילכם רק כי אני אוהב אתכם אהבת נפש, אהבה כזו שמקלקלת את השורה, עד שלפעמים אומרים לי שאני מגזים.
    זה היה אחרי שהסכמתי לסחוב אתכם במריצות מבני ברק עד פארק אריק שרון, וזה חתיכת דרך, ואתם כבדים, ועם הרבה ילדים שכל אחד מנסה לקפוץ באמצע מהמריצה, בקיצור הפכתי לגננת, והכל בשביל להוציא אתכם קצת מהעיר הצפופה שלכם לנשום קצת אוויר צח בינות לעצים ירוקים שממחזרים את מיצי הזבל ליער מלבלב.

    מאז, גלגלי המריצה נשחקו, ובשביל שלא תגידו שאני לא דואג לכם ניסיתי להשיג לה חלקי חילוף בכמה מוסכים, אף אחד כבר לא מחזיק חלקי חילוף לכלים ישנים כאלה, מה גם שאמרו לי שזה כלי מסוכן שלא יכול לעמוד בתנאי הדרך [ארץ], אבל למענכם לא אמרתי נואש וידעתי שאני ימצא את הדרך לעשות לכם טוב ובכל מחיר.

    הדאגה אליכם מוציאה אותי מדעתי, אינני יכול לישון בלילות כשאני חושב עליכם.
    אני מנסה לדמיין מה עובר עליכם:
    אתם קמים בבוקר, קושרים עליכם חוטים ומתלבשים באינספור שכבות, הולכים להתנועע בכל מיני קראוונים ומבנים רעועים, ובמקרה הטוב אתם עושים את זה בין קירות בטון יציבים דיים, אבל מתוחזקים לא משהו, ואז מתיישבים צפופים על ספסלי עץ קשים מול ספרים גדולים בשפה מוזרה, יושבים ובוהים באותיות שחורות ומשעממות, מדפדפים מידי פעם.
    ופעם ב... מצליחים להשחיל משפט שתיים על הפרישה של סילמן והגזירות של ליברמן, ומייד בבהלה אתם חוזרים לבהות בדפים, רק כי מישהו אמר לכם שעד סוף השבוע צריך להפוך דף.

    אלה ממכם שזוכים לתנאים קצת יותר טובים מורשים לצאת פעם בארבע שעות ולכל היותר פעמיים - לשתות קפה, בכוסות קרטון ובהכנה עצמית כשהתענוג העלוב הזה עוד עולה לכם שקל לכוס.

    בכאלה תנאים אני לא מוכן שתחיו!
    אם אני משלם לכם ואני משלם לכם, אני רוצה שזה יהיה מושלם, אתם מבינים?

    שתלכו ללמוד כמו חבר יקר שהיה לי ואיבדתי אותו היום, תלמדו דברים מעניינים ונחוצים, כמו כמה פעמים מסי פספס גולים, ומה אמר מראדונה אחרי הזכייה הראשונה שלו במונדיאל, שבמקום להגיד מילים מוזרות בעל פה, תדעו להגיד בעל פה מה ההרכב הפותח של הפועל כפר שמריהו נגד עפולה עילית, וכשתגדלו תקבלו על זה הרבה כסף.
    לא יהיה לכם זמן לדבר על פוליטיקה באמצע החיים כי תדברו כל היום על ספורט.
    ואת הקפה לא תצטרכו להכין כי יגישו לכם אותו היישר ממכונת קפה מתקדמת עם קפסולות אספרסו משובחות, כמו שיש לי בבית.

    אם אצליח לגרום לכם להצליח
    אני יידע לתגמל אתכם ואעשה הכל כדי לתת לכם הרבה יותר ממה שאתם לא מקבלים היום.

    אז תחשבו טוב טוב לפני שאתם קוראים לי איווט האיום...
    15 למאי, 2022.

    כותרת קטנה בעמוד 33 ביתד של יום שלישי: מקרה ראשון של אבעבועות הקוף באפריקה המשוונית. משרד הבריאות מרגיע: אין סכנה לבני אדם או לישראלים.


    5 ליולי, 2022.

    1,421 מקרים ו-4 מקרי מוות מתגלים בבריטניה. בשלב זה אין הגבלות בינלאומיות או המלצות.

    המחקרים מגלים כי המחלה מדבקת דרך ריר ופתחי הגוף. משרד הבריאות ממליץ על חבישת מסכת פנים משולבת, המגינה על העיניים בפלסטיק שקוף, סוגרת על הפה והאף בבד נושם, ובד בבד אוטמת את האוזניים בפקקים נשלפים.

    המחלה מקבלת את הסמל משולש, על שם שלושת הקופים. ילדי הגן משגרים למערכות העיתונים ציורים בהם הם רודפים אחרי משולש קוצני.

    מכון ויצמן על שם המדע מתחיל בניסויים לפיתוח חיסון ישראלי. השלב הראשון, ניסוי על עכברי מעבדה, עובר בהצלחה.


    10 לינואר, 2023.

    83 מדינות נדבקו, 70 מיליון חלו, 1.3 מיליון מקרי מוות. שפעת הקוף הופכת להיות חסינה לחלוטין מפני חיסונים.

    משרד הבריאות סוגר את כל השירותים בבתי הכנסת בטענה כי אלו מוקדי הדבקה. יהודים בעלי מסירות נפש נכנסים לשירותים מהחלון. איגוד גבאי בתי הכנסת ממליץ לקצר את התפילה ל-10 דקות בלבד. ההמלצה מתקבלת בבית הכנסת "מחפשי דרך" בקיבוץ גשר הזיו.

    החיסון במכון ויצמן מתקדם. הניסוי על חולדות עובר בהצלחה. המניות מזנקות.


    10 למאי, 2023.

    480 מיליון חולים, 27 מיליון מקרי מוות.

    שירותים מחתרתיים לבתי הכנסת, לישיבות ולכוללים מוקמים במרתפים ובאתרי בנייה. "סכנה, כאן בונים!" נכתב על השלטים בעברית: ובאידיש: נישט פאַרגעסן "אשר יצר"!

    החיסון במכון למדע מתקדם. הניסוי על שימפנזים עובר בהצלחה. מכרו להם שמדובר בחיסון למחלת "אבעבועות האדם".

    הניק
    @קופיד נרשם לפרוג.


    30 לאוגוסט, 2023.

    מקרה ראשון של הדבקה בווריאנט "שבשתא" בבני ברק. חולה מס' 9763 שקנה תחפושות בחנות הצעצועים "השודד הירוק". על השאלה "אבל למה למען השם למה אתה קונה תחפושות באמצע חודש אלול?" השיב: "עכשיו הכי זול".

    לקיים בנו חכמי ישראל - אדמו"ר בירושלים נדבק בקורונה. זן אלפא.

    החיסון במכון ויצמן ממשיך להתקדם. הניסוי על קופי למור עובר בהצלחה. הלמורים מזנקים. כותרת ב"מרכז העניינים" של יום שני: "המכון - למורים".


    1 לדצמבר, 2023.

    3.2 מיליארד חולים, 271 מיליון מקרי מוות. התוצאות השונות ברמת ניהול המגפה המשתנה בכל מדינה גורמות לווריאנטים.

    וריאנט "כלכותא" פוגע בעולם בצורה חריפה ואקספוננציאלית. מקרה חריג של הדבקה דרך ציפורן חודרנית מתגלה בישראל. משרד הבריאות מורה לא להשתמש בסנדלים. זיהום אוויר חמור מורגש בארץ.

    הקנס על נעילת סנדלים בציבור: 500 ש"ח. החרדים מאושרים, זו פעם ראשונה שהגזירה לא פוגעת בהם.

    מכון ויצמן משתף פעולה עם המכון הביולוגי בנס ציונה, והחיסון מתקדם. הניסוי על תירס עובר בהצלחה. התוצאה: פופקורן.


    1 לינואר, 2024.

    החיסון הרוסי מצליח להתגבר על המחלה. בשלב הראשון הוא מסופק לרוסיה, לסין ולאוקראינה הכבושה בלבד. זעם בעולם. שער הרובל מזנק.

    בבחירות בישראל גובר בנימין נתניהו על מפלגת "הישראלים" בראשות יאיר לפיד, בני גנץ וישראל פריי. הממשלה מוקמת בזריזות. סגן שר המשפטים – יצחק פינדרוס.

    מכון ויצמן מודה כי החיסון הישראלי לא מועיל והמחקר נעצר. המנייה נמחקת.


    12 למרץ, 2024.

    החיסון הרוסי מגיע לישראל בהשתדלות מיוחדת של נתניהו וסמיון גרפמן. תורים ארוכים במוקדי החיסונים של קופות החולים. מחיר החיסון: 7 שקל.

    המחוסנים מדווחים על תופעות לוואי: טשטוש, סחרחורת, בחילות, הקאות, ורצון עז לעלות על שולחן הסלון ולשיר "לא פחות מאלף". בדיקות מעבדה ישראליות מגלות כי הרוסים מהלו בחיסון וודקה.

    מכון ויצמן הצליח לזהות את וריאנט "אסותא", המתפשט אחר התעטשות.


    15 למאי, 2024.

    לראשונה, 0 הדבקה בישראל. משרד הבריאות מבטל את חובת לבישת המסכות ומתיר ללבוש סנדלים. המנייה מזנקת.

    השער הראשי של עיתון משפחה: "אבעבועות, הסוף".



    19 ליוני, 2024.

    כותרת קטנה בעמוד 66 של יתד ליום שלישי: מקרה ראשון של דלקת הקנגרו התגלה באוסטרליה. משרד הבריאות מרגיע: אין סכנה לקופים.
    בעקבות אשכול מספר XX,XXX# על ליטאים דירות ומה שביניהם (רמז: כסף, והרבה).

    כשהוא חזר באותו יום מהכולל היא הבינה שהנושא חתום, מנוי וגמור.
    עוד במדרגות שמעה אותו מתנשף. אפשר לחשוב. בן 30 עם כרס ממוצעת לגילו. מה הקטר הזה.
    הוא פתח את הדלת וקרס לספה. קראאאח. אוי. בעצם אולי זה טוב. הספה החדשה מתקרבת.
    דיברתי עם אמזלג. הוא אומר שהקהילה מתרכזת ברחוב ההגנה ויצחק שדה. ועוד כל מיני מפוזרים. בדרך לפה נכנסתי לגן-עדנט ליד2. יש שם כמה דברים שיכולים לבוא בחשבון.
    היא כבר לא שמעה אותו. ישבה במרפסת שעוד מעט לא תהיה שלהם, וצפתה על הנוף המוכר שיתחלף בדבשות ובדואים.
    למה הוא עושה את זה.
    כאילו קרא את מחשבותיה.
    אני לא יכול אחרת. אבא שלך נתן לי את הדירה למטרה מסוימת מאוד. אם אני לא עומד בציפיות, זה... זה... זה מועל בהקדש!
    היא לא ענתה.

    הוא מצידו המשיך לקדם את העניינים. נסע לדרום, רשם את הילדים למוסדות לימוד, בירר על עבודה בשבילה, ועבודה בשבילו גם.
    הוא היה שלם עם עצמו. לא יתכן שימשיך ויגור בדירה שהשווער האברך כולל הקיז מדמו כדי לקנות אותה, והוא יצא לעבוד. זה מועל בהקדש.

    הרגע הקשה מכל הגיע. היא ניסתה להמתיק אותו עם כמה גביניות מאפה בית.
    שעת לילה. השוויגר בטלפון. השווער יושב עם עוד ספר הלכתי בענין שעטנז. נושא שהשתקע בו לאחרונה.
    הם דופקים.
    השווער פותח.
    הוא נושם עמוק. היא לא נושמת בכלל.

    הוא מכניס את היד לכיס לאט לאט. שאוני והטילוני אל הים, צף במוחו הפסוק משום מה.
    מגע המתכת קר.
    השווער מביט בו תוהה במקצת.
    הוא עונה לו במבט יציב.
    קח. הרי שלך לפניך.
    היה טוב, וטוב שהיה.
    הוא מצפה רגע לראות אולי השווער יחזיר את המפתח, אולי יחוס עם עני ואביון.
    לא. השווער משלשל את המפתח לכיסו ואומר שכוייח. ובזה תמה הדרמה.

    הם לא מסוגלים להישאר יותר.
    בי אמא! היא אומרת לאמא שהרגע סיימה את השיחה, ושניהם פונים החוצה שפופים, הגביניות נשארו לה ביד.

    את רואה, אומר אבא, כבר דאגת מאיפה תהיה לנו דירה לציבי. הנה יש. הקב"ה עוזר למי שלומד. ועד ברכי השם יעזור.
    אחד בפה ואחד בלב

    תל אביב צ'רלס קלור. בני עומד מביט על הגלים הנשברים מתחתיו בקול רעש גדול, הוא הגיע לכאן עם כמה חברים, לנשום אויר, להתנתק. הוא מביט סביב, זוגות מטיילים, אנשים רצים וגם זוגות נפגשים, גם הוא נפגש פה כמה פעמים ונזכר בפעם ההיא שרצה לקפוץ למים מרוב שעמום.
    השמש צובעת את השמים והים בצבעים עזים ובכל זאת כל כך עדינים. כך גם הגלים רועשים בסוג רעש שאין שקט ממנו. זאת ההגדרה ליופי, הוא חושב, בולט אבל עדין.

    הפלאפון מצלצל, זה אמא שלו, מזכירה לו שמחר יש לו פגישה, עם לאה רבינוביץ בבני ברק, לא רחוק מהישיבה. למחרת בדרך לפגישה, הוא חושב על משפט פתיחה ועל נושאים, כמו אחד שיודע שאין הזדמנות שניה לרושם ראשוני.

    הוא עשה את זה מספיק פעמים, כך שהוא לא כל כך מתרגש. אבל תמיד יש את הצד הקטן בלב שאולי זאת האשה, שתעביר איתה את השמונים שנה הבאות.

    הוא משחזר את הפגישה שעשה לפני שלושה שבועות כשפתח במשפט פתיחה הקבוע שלו כשהוא מגיע לירושלים, על הנסיעה ב402, ההפרדה בין גברים לנשים, החסידים, נושא מספיק בשביל שיחה וגם לראות מרובעות, מגזריות, יחס לרבנים ועוד.
    הוא סיפר לבחורה, איך פעם כשחזר בלילה לבני ברק היה אחד שהחליט למסור שיעור דף היומי באוטובוס, וכמובן שהוא עשה בלאגן וצעק שזה גזל שינה. הבחורה אולי חשבה שהוא גבר, אבל בתכלס הורידה אותו, כי הוא לא מעריך כל דקה של לימוד. טוב, את הפתיח הזה צריך להחליף,

    כנראה שהפעם הוא ילך על הנדוש, כמה שאבא שלך נחמד, ולא הבנתי מה בדיוק הוא עושה בחסד ומרפא, הוא הסגן של פרידמן או שפרידמן הסגן שלו. בכלל אירגוני חסד זה נושא מעניין פוליטיקה כסף וכבוד הכל בשם החסד.


    בני דופק בדלת, האבא פותח, שלום, כמה מילות נימוס, זה לא האבא שיתעניין באיזה סוגיה אוחזים בישיבה, אבל הוא כן שואל, מה בדיוק עושה הרב גרליץ בישיבה, פשוט למדנו ביחד בפוניב'ז. הבחורה נכנסת, האבא שואל אם הוא רוצה לשבת ליד השולחן או על הספות, הוא אומר שלא משנה לו ומתיישב בספות. בני מתחיל לדבר, מנסה לפתוח בשיחה ומקבל תשובות קצרות של כן ולא, כנראה הבחורה לחוצה הוא חושב, ומבין שהוא יצטרך לדבר.

    הוא מספר על הישיבה, משפחה וקצת על בני ברק, מידי פעם הבחורה זורקת משפט ומהר מאוד הוא מגלה שיש לה גמגום קל. הזמן עובר, הוא מחליט לסיים, אומר תודה ורוצה להגיד זה היה מתיש, אבל אומר היה נחמד.

    בני חוזר לישיבה קצת מאוכזב, החבר חדר שואל נו, יש עוד פגישה.
    לא יודע, הוא עונה. מה הצדדים?
    תראה היא כמעט לא דיברה, אני לא יודע אם היא חכמה, או זורמת.
    מה אתה כן יודע שואל החבר.
    אני יודע שהיא קצת מגמגמת. נו, אז מה הצדדים?
    בני לא עונה הוא יודע שהוא ימשיך לעוד פגישה, הוא חייב לדעת, מה יש מאחורי העיניים המחפשות האלה, מאחורי השתיקות הרועשות, מאחורי הגמגום העדין הזה.

    פגישה שניה ושלישית, הנושאים זורמים, היא מדברת יותר ויותר. בני מגלה בחורה איכותית חכמה וזורמת. הספק רק מתעצם, כן הוא חושב שהיא מוצלחת ואפילו מאוד אבל יש משהו שמפריע לו, הגמגום.

    פגישה רביעית, היא מדברת ומספרת לו על אהבתה הגדולה למוזיקה, ועל איך שבכל מסיבה גם בתור ילדה קיבלה תמיד תפקיד ראשי לשיר, היא מבחינה בתמיהה בעיניו ומסבירה לו שגמגום אינו מפריע לשירה, דיבור ושירה מגיעים משני מקומות נפרדים במוח ולכן גם מי שמגמגם ואפילו באופן קשה יכול לשיר.
    בני לא מגיב.
    והיא מספרת שמאז שהיא זוכרת את עצמה בתור ילדה קטנה היתה מגמגמת קצת.
    היא נפתחת ומשתפת בתחושות, על ילדה שהמאפיין היחיד שלה הוא, גמגום, לא שכל ולא יופי רק גמגום, הקושי, השריון בו אתה מקיף את עצמך, המבטים, השתיקות, המבוכה, הבטחון העצמי שקורס, השאלה ללא מענה, למה...

    עד שאתה גדל ומבין שזה לא ישתנה, ולאט לאט אתה מתרגל, מתחבר, עד שזה נהיה אתה. השלמה.

    והרבה דברים משתנים, מחלימים. והמילים השבורות, התקועות שלך, מתגמדות, ומה שנשאר זה המילים הפוגעות, הטראומות.

    כמו אז במסיבת הסיום של בית הספר, כשקבלה תפקיד ראשי לשיר. לפניה היתה ילדה שאמורה להקריא את מילות השיר, ואותה ילדה מאוד רצתה לקבל את התפקיד הראשי לשיר. בערב של מסיבת הסיום, כמה דקות לפני העליה לבמה, ניגשת אותה ילדה למורה המארגנת ואומרת שהיא צרודה ולא יכולה להקריא את המילים ושלאה תקריא במקומה. היא מנסה להתנגד ולומר שהיא גם לא יכולה אבל מוצאת את עצמה, על הבמה, מול קהל ענק, אמורה להקריא את המילים ולשיר.

    היא רואה את אימה מתבוננת בה בציפיה, את אותה ילדה מסתכלת בהתרסה ואת הקהל ממתין, היא מחוירה ולא מצליחה להוציא שום מילה מהפה, שקט ארוך והיא התחילה לשיר.
    זה היה מוצלח מאוד ומרגש נדמה לה שגם בכתה באמצע, כולם מחאו כפיים אבל היא רק שמעה דפיקות והרגישה כאילו אלפי מסמרים ננעצים בה.
    מאז הגמגום רק החמיר והיא איבדה עוד משהו מאוד חשוב, את הביטחון לשיר או לנגן, בפני אנשים ואפילו בפני בני משפחתה, היא משתפת שלפעמים כשהיא לבד בבית היא ניגשת לפסנתר שבחדרה ומנגנת.
    היא מספרת שהוריה שלחו אותה למומחים להחזיר לה את הביטחון והם המליצו לתקוף את הפחד ישירות, לתת לה לנגן מול קהל אבל היא לא הייתה מסוגלת, היא אומרת שהיום היא פחות מגמגמת, אבל לשיר או לנגן היא לא מסוגלת, טראומה.

    בני לא מצליח להגיב ומתחיל לחשוב שגם הוא מגמגם.
    הוא שומע אותה אומרת, שהדבר המעניין מבחינתה זה, שלמרות שאותה אחת, ביקשה ממנה סליחה כבר כמה פעמים והיא אמרה לה שהיא סולחת, כל פעם שהיא נזכרת בזה, היא מרגישה כעס ואת תחושת חוסר האונים שהרגישה שם על הבמה, ויודעת שבלב פנימה, היא לא יכולה לסלוח, למרות השנים שעברו מאז.

    בני מסביר לה שהדברים אותם אנו חווים, טובים או רעים, משאירים רושם, צלקת בליבנו ולאחר זמן, גם אם בשכל אנו סולחים או חושבים אחרת, הרגש הוא יותר דומיננטי ופעיל.
    כמו אדם שמדליק סיגריה לאחר תקופת הפסקה, הוא יודע בשכל שזה לא טוב, אבל זכרון הרגשת ההנאה גובר.
    או כשרואים שני חברים טובים שרבים, כאשר אחד החליט בגלל סיבה שכלית, שהקשר לא טוב ומזיק, ולאחר זמן אותו אחד מתמלא געגוע לשני. זה נובע מכיוון שלאחר זמן, אנו זוכרים רק את ההרגשה הטובה שהיתה בחברות ואת הרגעים היפים ופחות את הסיבה השכלית שהביאה להפסקתה.
    כך גם את, זוכרת את הרגשת הפגיעה של אז, והיא יותר חזקה מההבנה שהייתם ילדות ועבר זמן רב, ביום שתתגברי ותרפא הצלקת, תוכלי גם לסלוח באמת.

    שתיקה שוררת, לאה חושבת על הדברים. בני מהרהר הוא חושב על משה רבינו שהיה כבד פה מנהיג, האדם השלם, שהגיע לרמות שלא היו לפניו וגם לא אחריו. הוא חושב על לאה כל כך מוצלחת, חכמה ומבינה, הוא נזכר במשפט שאין אדם מושלם בעולם, נראה לו שהיא מושלמת. אז ממה הוא מפחד מה הוא מסתפק, בגלל הגמגום אפילו זה נראה לו מלא חן, אז מה הספק.

    השתיקה מתארכת, לאה לא אומרת כלום, היא קמה, מניחה לו לשקוע במחשבותיו, היא נגשת אל הפסנתר שעומד בפינת הלובי, לא רחוק מהמקום בו הוא יושב, בני מביט בה, היא מנגנת, נראית בעולם אחר, לא מודעת למעשיה. הוא מתבונן בעיניה הכחולות ונזכר בים, ברקע צלילי הפסנתר רועשים וכל כך עדינים.

    הוא שומע את מנגינת החופה, רואה אותה לבושה בלבן והוא מתקדם לעברה בחיוך ענק לכסות אותה בהינומה, עומד מתחת לחופה ומבקש אושר, חיים רוחנים, ילדים, ונחת. הוא לא יודע אם ישיר לה בסוף החתונה אבל מודע לזה שבביתו יהיה פסנתר.

    הניגון מסתיים, היא מתקדמת לעברו ונראה שעברה מסע ארוך, הוא אומר לה בגמגום של התרגשות, למדתי שיש דבר חזק יותר ממילים, הניגון שבלב....

    פנקו בביקורת...
    מבחוץ זה היה ממש נוצץ.

    חיים וחיה היו זוג מהאגדות, ביקום מקביל אולי היו אפילו מככבים בפרסומות.

    זה את זה כינו רק בכינויי חיבה, נשמה, מאמי, בייב, ועוד כמה שאי אפשר לפרט.

    חיים היה נראה תמיד מטופח, מקולח, משובח, מסודר ומכובד, כמו בחור ביציאה לשידוך.

    וחיה מצידה נראתה גם כמו שצריך, מגונדרת, מאופרת, מאורגנת ומבושמת, כמו אישה בשעתה הטובה.

    אבל בפנים היה מעט שונה.

    חיים וחיה היו זוג מלאי דאגות. ביקום מקביל אולי היו אפילו קופצים מבניין רב קומות.

    זה את זה כינו בשלל כינויי גנאי, דביל, סתומה, XXXXX, ועוד כמה שאי אפשר לפרט.

    חיים היה תמיד נרגן, כעסן, דאגן, חמדן ותככן. כמו בחור רגע אחרי ששידוך נפל.

    וחיה מצידה התהלכה בחלוק בית מרוט, סרוח, בצבע צבאי דהוי. מקטרת, ממלמלת, מדובבלת ודביקה, כמו אשכנזיה בסוף תשעה באב.

    מבחוץ זה היה כל כך נוצץ.

    חיים וחיה נשאו משרות רמות. משרות שלאנשים מן השורה, הם היו רק בחלומות.

    חיים, מרצה בכיר, לשלום בית כמובן. וחיה, מנטורית העצמה לסדר וארגון.

    חיים תקתק הרצאות בקצב מסחרר, וסגר פגישות במחיר שאפשר רק לדמיין.

    וחיה זמזמה זום אחר זום, מטפטפת טיפים לסדר בדירה, ומייעצת עצות לארגון המחשבה.

    אבל בפנים היה מעט שונה.

    חיים וחיה התקוטטו כמו חתולים בקרן רחוב, והבית הפוך על ראשו ועל קרבו.

    חיים, מקניט ולועג בשפה זורמת וחותכת, גודע כל יוזמה במשיכת אף מאנפפת.

    וחיה מאחרת יום אחר יום, ומתעלפת כל פעם לראות את הארון.

    מבחוץ זה נשמע כל כך נוצץ.

    חיים וחיה האירו פנים. חיוכים, נפנופי היי וביי, קריצות וניצוצי הומור, חברתיים, צהלוליים ועליזים.

    אבל מבפנים: קיטורים עד לב שמים, זה את זה כיבדו רק בזרנוקי מים, פרצופים כעוסים ופנים זועפות.



    והקנאה של השכנים – אוי – קשה כמוות. הלוואי ישכון השלום אצלינו כמו אצל חיים וחיה... הלוואי.
  • 668
  • וכה מספרת האגדה:

    היו היה פלוני, זונדל או משהו, שחפץ להזמין את אחיו חביבו לחתונת בנו חביבו. באותם הימים, עדיין לא זרחה שמש הדוא"ל על אדמת האנושות. והשתמשו בני אדם בסבת סבתו הקדומה, הלא היא הטלגרמה.

    דא עקא, שכל אות ואות בשיגור הטלגרמה הנ"ל, היה כרוך בהוצאת זלוטס' מרובים, אשר לא בהכרח היו מצויים בחורי כיסיהם של בני התקופה. כך נאלצו לכתוב טיוטא אחר טיוטא עד לרמזים שאין בם ממש.

    ברם, זונדלנו זה, לא זו בלבד שלא היתה הפרוטה מצויה בכיסו, אלא שאף לא הכיר צורת מטבע. כיון שכך היה שוקל ומטייט התיבות אחת לאחת. וכך היה מונה: אחת; אחי. שתים; היקר. שלש; אני. ארבע; מזמין. חמש; אותך. שש; לחתונת. שבע; ביתי. שמונה; הבכורה. תשע; אחיך. עשר; אוהבך.

    והיה זונדל יקירנו עומד בבית-הדואר ומתקשה להיפרד מעשרה זלוטין, מפני שקבלה בידנו: 'אין אדם נפרד ממה שאין בידו'. עמד וחכך בדעתו ועמדה דעתו וחככה בו, עד שנפק בין שניהם:

    אחי, ודאי מיותר, שהלא אני אחיו השולח. כיון שכך, ודאי גם יודע היקר גודל יקרתו אצלי. אני, אצ"ל, וכי יעלה על דעתו שיקדש אחר את ביתי. מזמין, הלא הזמנה מילתא היא בעצם הכתיבה. אותך, ודאי, אחי היקר. לחתונת, פשיטא, וכי אזמינו בסתם-יום-של-חול. ביתי, אין צריכה למעט בני שטרם הגיע לפרקו. הבכורה, כמנהג פשוט דבני חרן. ואין לך פשיטות גדולה מתיבות 'אחיך אוהבך'.

    יש המספרים, כי עוד בימים אלו עומד זונדל-קמאי אצל בית הדואר באחד מפרוורי ורשא רבתי, ממולל בשערות שפירשו מזקנו האדמוני ומונה את הזלוטעס' שחסך, אל מול נייר ריק...

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה