קהילת כתיבה מקצועית

אשמח לביקורת


אני לא מתחבאת, אבא תבין
יש לי חשש אמיתי מפרידות
ואם אתרגל לקרבה שלך
יהיה לי עצוב כשיכבו האורות

ולא אשקר
נמאס לי טיפה
להכין את הלב שלי לשטיפה
להתחיל מחדש לבנות בניינים
ולראות אותם שוב פתאום נרמסים

ולמרות שיצרת אותי קיצונית
יש בי חשש להיות צדקנית
כואב ליפול מקומה שמינית
קל לי יותר להיות בינונית!

זה לא אשמתי שאני חלשה
שבעים פעמים אני מנסה
לקום מחדש ולא משתנה
כנראה שאני בלי תקנה

=

היצר ממציא תירוצים כמויות
הלחי שלי כבר לחה מדמעות
אבא הלכו לי כל הכוחות
ועדיין, אמשיך לקום ולרצות ...

כֹּה אוֹמַר לְבֵית יַעֲקֹב
אַל תִּרְאוּ שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחוֹרֶת
אַל תִּרְאוּ רַק שֶׁשְּׁזַפְתַּנִי הַשֶּׁמֶשׁ
תְּנוּ עֵינֵיכֶם בְּדָמִי הַשָּׁפוּךְ
כִּי אָדֹם הוּא
כְּדַּמְכֶם

הָאוֹר טֶרֶם שָׁטַף
הַשֶּׁמֶשׁ עֲדַיִן חֲבוּיָה אֵי שָׁם

אֲבָל הַלֵּב שֶׁלָּנוּ מַרְגִּישׁ
גַּם בַּלַּיְלָה הַזֶּה
יָדַיִם עוֹטְפוֹת וּמְנַחֲמוֹת

שָׁמַיִם נוֹשְׁקִים לָאָרֶץ
אֹפֶק חוֹבֵק שֶׁמֶשׁ
גַּם רִגְבֵי-עָפָר מְיַשְּׁרִים קֶמֶט

וְקוֹל מְרַקֵּד מִקְּצֵה הָעוֹלָם -

עוּרוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם, מֵאַשְׁמַתְכֶם
צְאוּ מַאֲפֵלָה, שׁוֹכְנֵי דּוּמָה
כִּי חֶדְוָתִי מִכֶּם הִיא
וַעֲלֵיכֶם תִּקְוָתִי

יָמִים יָפִים בָּאִים עָלֵינוּ

מנוחת צוהריים. קפה מאוזן להפליא בטעמיו מרווה את גרוני ומעורר תאים רדומים במוח, לקראת המשך המרוץ.

בוהה על גינת החצר דרך החלון. בערלה החתול הג'ינג'י לועס דגנים שזקנה טובת לב פיזרה לו. הוא בוהה בי בחזרה במבט חשדני.

איזה שקט נעים. עונג צרוף. עונג לא יודע מה יקרה עוד שנייה. עונג מופר בגסות. מוחלף בקפה רותח על מכנסיים צורחים מכאב.

בשנייה הוא התהפך עלי. ידיים אגרסיביות מושטות אל מרכז פרצופי, שורטות כל חלקה טובה, חוטפות משקפיים ומעקמות אותם. שערות זקני נמשכות בברוטליות ומצווחות יחד איתי, וככה אנחנו מבצעים טריו צרחני – אני, השערות והמכנסיים שנכוו.

זה לא שהיא לא שמעה את הצרחות. היא שמעה היטב. אולי אפילו התמוגגה. יש לה אוזני פיל. מסופר עליה שפעם גייסה אותה ממשלת צ'ילה, כדי שתאזין לאדמה אם היא שומעת קולות בוקעים, במטרה לגלות אם פועלים במכרה שקרס עודם בחיים.

שמעה גם שמעה. אבל היא חשבה שהמשך שטיפת הכלים היא הפעולה הנכונה יותר בסיטואציה. אז מה שבעלה נתון למרמס? לכן עוזבים צלחת מסובנת? ומה אם הסבון יכנס לצלחת האומללה לעיניים?

לא רק בשמיעה, גם בסדרי עדיפויות היא תמיד הצטיינה.

אחרי חמש דקות ארוכות של משיכת שערות בלתי נשלטת, ודילול זקן משמעותי, היא התפנתה לסייע לי והופיעה כועסת: אם אתה לא יודע להתמודד לבד עם ילד בן 6 חודשים כמה דקות, אז שים אותו בעגלה ותניח לי בשקט.

זֶה נִרְאֶה שֶׁהִיא חֲזָקָה
כִּי הַלֵּב שֶׁלָּהּ,
עָמִיד לִשְׁבָרִים.
נִרְאֶה שֶׁהִיא לֹא מַרְגִּישָׁה
הִיא אֲדִישָׁה,
כִּי כְּבָר שָׁנִים,
הִיא בּוֹלַעַת לַפְּנִים
מְמַלֵּאת בִּצְחוֹק אֶת הַפָּנִים.

אַל תַּאֲמִינוּ לָהּ
לְמַסֵּכוֹת שֶׁלָּהּ
לַדִּבּוּרִים שֶׁל אֱמוּנָה
וְחַיִּים תּוּתִים.
תִּסְתַּכְּלוּ בָּעֵינַיִם, בִּפְנִים
תִּרְאוּ מֶלַח כָּלוּא,
שְׂרֵפָה שֶׁהִתְיַבְּשָׁה,
תִּרְאוּ יַבָּשָׁה רֵיקָה
יַלְדָּה אַחַת חֲשׂוּפָה,
שֶׁפַּעַם נִלְחֲמָה,
וְהַיּוֹם הִיא מְשַׂחֶקֶת אוֹתָהּ.

וְאִם תִּמְצְאוּ,
תֵּדְעוּ זוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁלָּהּ
לִמְצֹא אֶת עַצְמָהּ.
אִם תַּאֲמִינוּ בָּהּ
אִם הוּא יַאֲמִין,
אִם הִיא תַּרְגִּישׁ.

הָאֱמֶת הִיא יוֹדַעַת
הוּא מַאֲמִין.
לִפְעָמִים גַּם מַרְגִּישָׁה,
הוּא אוֹהֵב אוֹתָהּ.
וְיֵשׁ בָּהּ
נֶחָמָה.

אין לו חשק לעבור דף בלוח השנה.
אין לו חשק לראות את הדף האחרון. להזמין לוח שנה חדש. לבדוק באיזה יום נופל ראש השנה.
הוא רוצה שזה יהיה סתם עוד חודש, כמו שבט. כמו אייר. סתם כזה רצף של ימים שיש בהם שבתות וימי שלישי, שעות יום ושעות לילה ודברים רגילים.
כל בוקר לקום לארוחת בוקר של חביתה ולחם, לא קוגל וקפה ממיחם.
לא לתכנן טיולים של חול המועד, לא להסתובב בשבילים זרים.

רוצה את השקט שלו.
שקט בלי אף "קולולו" מעזרת הנשים. בלי אף הקפה סביב ספר תורה ובלי אף כיבוד במפטיר יונה.
הוא רוצה לשבת על כיסא שמותאם לשרירים החלשים שלו, ולא על כיסאות בית הכנסת המכובדים.
הוא רוצה ללכת לחברים הרגילים שלו, אלו שגרים איתו בדירה.
אלו שמותר לידם לנפנף בידיים כשמתרגשים, ומותר להגיד "יש לי התקף חרדה" כשמישהו מדליק מוסיקה.
רוצה את המקום שבו מותר לו לאהוב רק 7 מאכלים, ומותר להיות אדם ששונא בצל באוכל.
רוצה להמשיך להיות שייך לאותם אנשים שכמוהו, חושבים שמילים הן יקרות מכדי לבזבז אותן על "מה נשמע" ושקרים לבנים.

אבל האנשים שאיתו בדירה, אלו שכמוהו - לא שומרים שבת ולכן הוא לא יכול להיות לידם בראש השנה.
והם אוהבים אותו בדרכם האוטיסטית והפשוטה, אבל לא יכולים להבין למה הוא נלחם ללכת לרקוד בשמחת בית השואבה.
למה ללכת לטייל עם המשפחה המורחבת, למרות שיש לו יותר ממאה אחיינים.
למה הוא מתעקש לבוא גם כששואלים אותו מתי יהיו לו ילדים.
למה להיות במקום שבו אומרים שהוא נראה רגיל כל כך, אז למה הוא לא בא כל שבת.
למה ולמה ולמה.

הם לא שואלים, ברור. שאלות כאלה הן השאלות של הנורמליים. האלה שהם לא "בתפקוד גבוה" אלא פשוט מתפקדים.
אלה שלא גרים עם "אנשים כמותם" אלא עם המשפחה וליד השכנים.

אז הוא נשאר לבד.
בודד בכל העולמות.
ובכל ראש חודש אלול קשה לו להפוך את הדף האחרון בלוח השנה.
וזה, אצלו, הבכי של אלול.

יש לי התלבטות לגבי עניין מסוים בקטע, לא משהו שנסמך על פרקים קודמים וכדומה.
אשמח לביקורת, אולי תבחינו בזה גם אתם.

*

איש לא אורב לי מצידה השני של דלת המתכת המפורזלת, אף בחור לא נרעש למראי חוצה את המסדרונות, שום פריט לא העז להפר את הסדר שניסיתי להשליט במזוודתי רק הבוקר ואפילו האוזניות שלי נחות בשלווה במקומן, כמו לא ארע דבר.

הרבה ארע, אבל לא זו הסיבה בשלה אני מחניק אנחת רווחה, אלא חמש חברי החדר החדש שלי, שלא מצאו שום תעסוקה אחרת מלבד לבהות בגבי ולהתלחש חרש.

"הרבצת לגאודקר", אחד מהם לבסוף אוזר אומץ, וקולו, כשהוא נדחף אל קִצַה הימני של שדה ראייתי, מתגבר בתרעומת: "שברת לו ת'אף!"

אצבעותיי קופאות על מגוף הרוכסן. אז גאודקר קוראים לו. מזל טוב על הזכייה! משונה שלא ראיתי אותה מתנוססת על פניו.

"אתה יכול לשתוק עד מחר", ממשיך ההוא. פרצוף בלונדיני-נמשים, עיניים צרות, חומות, ומידות בריון מתחיל. "אבל שתדע שזה לא עובד ככה פה. אתה לא מפליק למי שבאל'ך וחוזר כאילו כלום אחרי חופשה של שבוע!"

מאה ואחת אפשרויות תגובה בוערות לי על קצה הלשון, רק הדיסלקציה, שמול בני גילי תמיד כבשה חלקות מיכולת ההבעה שלי, מרוקנת עליהן מטף שלם.

"הבנת?!" הבלונדיני כמעט שואג. "או שאני צריך להסביר בשפה שלך?!"

הבנתי. הבנתי שעושים עליי אמבוש, שאיכשהו אני צריך לשרוד אותו, לחייך, להושיט יד לפיוס ובסופם של עוד כמה צעדים מתקתקים – לאתר את ראש השועלים ולהגיש אותו מבושל לדבעי היישר לטלפי משטרת המודרניזציה. אם הוא אכן קיים.

"הבנתי", אני ממלמל. מחזיר מבט למזוודה הפתוחה, דוחק אגרוף ימין לבד האפור ושני קומץ על המגוף. רוכס באיטיות בניסיון לבלוע את הזעם שמתעורר בי, מדגדג בשרירי זרועותיי.

"יופי", מתרשם המנומש. "אז תסדר ביניכם את העניינים עד ארוחת הערב, למה אני לא אהבתי מה שעשית לבנדודה שלי".

אם תמהתי על מעורבותו הפעילה – קפצה עליי התשובה, ויש לציין שאני ממש לא מחבב אותה. אין לי שום צורך בשועלים נוספים בלהקה, במיוחד לא כאלה שמקשקשים בזנבם המנופח כנגד חבר מעודדים.

"גם אני לא אוהב את מה שהוא עשה לי", הנה, הלשון שלי מצאה אותי, ועל אף שתגובתה הנרעשת לא חכמה במיוחד, אין לי ברירה חוץ מלהמשיך בהפגנת הנוכחות שלה והחזרת האגו האבוד שלי: "אז תגיד לו שאני מחכה".

עפעפיו מצטמצמות, רק אישוניו נראים תחתיהן. "בסדר", אומר הבריון המתחיל בהיסוס ניכר. "אני אלך להגיד לו".

הוא הולך. ארבעת מעודדיו פורשים, דבקים בקרבתי. אני פותח שוב את המזוודה, מחליט לפזר אותה בארון ארבע דלתות שנשען על הקיר החיצוני, לצד החלון, מאשר לעמוד מולם בטל, גם כך לא נראה שיתאפשר לי לחזור הביתה עוד היום.

חבל. חבל שלא עשיתי אחורה-פנה שבוע שעבר, יכולתי למצוא לעצמי בית כנסת נאה, ללמוד בו מבוקר עד לילה בלי הפרעות, ושיגידו הנתקלים בי מה שירצו. למה עשיתי את זה לעצמי?

בגלל העדר. בגלל הרועה שמצפה ממני ללכת בתלם. בגלל שאיפושהו, אחרי הליכה ארוכה, אמור לצוץ אחו רענן וטרי, מזין ומחיה נפשות.

דלת ארון ימנית נפתחת. נסגרת. ימנית תחתונה נפתחת, מזוודה מושכבת לצידה. שפתיי נמשכות בגיחוך. אף אחד לא חושב שהכבשה התמימה רוצה מאד את התלם, ושרק הזאב, שאורב לה על כל צעד ושעל, מבריח אותה אחור.

אני מנענע ראש, מסלק כל זאב שהוא מדמיונותיי. מחלץ מגדלים ודוחף לקרבי המדף, ממלא אותו עד תום ומחפש מקום אחר להניח את השארית.

הארון מפוצץ, לאו דווקא באמצעים חיוניים, ואין לי הכוח לנסות ולהידבר עם עדת גאודקר ששומרת עליי לבל אברח. נאנח ונסוג אל המזוודה שלי, מחזיר אותה למקומה הבטוח על מיטתי ומתמקד בצמד תמונות המודבקות על הקיר מעל זו שמתחתיה.

אז מכל המקומות, לפי הפרצוף הנוכח בשתיים, בחרתי להתמקם מעל בריון מתחיל. נחמד לי, אבל כמו שלא יכולתי לדעת לפני כן, גם לא ממש נשארה לי ברירה, כך שהתנצלות לא תעזור פה.

רגע אחד נוסף עובר עליי בסריקת חבריו מְעַוְותי הפנים, שחלקם נוכחים מאחוריי, בשני אני כמעט צורח אאורה.

שכחתי מהפוסטר של נאור!

כמו שור זועם, מתודלק בבד אדום, אני סב על עקביי. מסתער אל פתח החדר ופוגש חזיתית ובמלוא האון ברבע עוף עם פנים ששכחו להיות מרוחים, אבל גב שממהר להידבק לרצפה.

גאודקר, איזה תזמון.

בס"ד
אומנם קצת באיחור: ) קבלו הצצה למקלט טיפוסי שכונתי


הישנון: "גזל שינה גרוע מגזל. מי התיר להם?!?! מי??"


הסבתא שיודעת הכל: "אצלנו בבית לא פחדו מטילים פחדו רק מאמא".


ההיא שניסתה להתחיל דיאטה: לפי החישוב שלי אם אני ממשיכה לאכול שני שוקולדים אחרי כל אזעקה. אחרי חודש אני לא מצליחה לצאת מפתח המקלט".


השמאלני הנצחי: "עזבו אתכם, האיראנים לא באמת חשבו לייצר פצצה גרעינית. זה הכל מהלך מתוחכם של ביבי להישאר בפוליטיקה".


ההוזה בכוכבים: "מה אמרתי לכם שטראמפ יצטרף למערכה. אין, אין!! אני חותם לכם - טראמפ הוא המשיח!!".


הפרשן הביטחוני: אני לא רוצה להלחיץ, אבל לפי מקורות זרים - זה רק קצה הקרחון. יש להם טילים חדשים, עם WiFi ו-GPS. ראיתי תמונה בטלגרם".

הפרשן מערוץ 13: "לא חושב שהאיראניים רצו לפגוע בסורוקה, לדעתי הם רק רצו לארגן תחרות ריצה לחולים"

חכם: "בהתאם לתנודות באיראן – הטילים יגיעו בעוד 25 דקות ו-23 שניות. אחריהם עוד חמישה, בעוד שעה ועשרים. אל תשכחו שזה תלוי בלחות "


רשע: "אני באמת לא מבין את הקטע של לרוץ כמו משוגעים למקלט מי שצריך למות ימות מי שצריך לחיות יחיה. עזבו אתכם, אני בינתיים במרפסת, צופה בכיף שלי ביירוטים עם בירה וגרעינים".


תם: מה הקטע של ביבי? למה הוא לא יכול לעשות שלום עם איראן?! למה עם סעודיה כן ואם איראן לא?! יאללה שיעשו שיחת זום ויגמרו עם זה כבר!!".


שאינו יודע לשאול: "מישהו יכול להסביר לי... על מה ולמה אנחנו במקלט?".



ההיא שיצאה לשידוכים לפני יומיים: "אני באמת לא מבינה את הקטע של העשר דקות. אי אפשר להספיק כלום בזמן הזה!! כלום!! לא מדברת על פן או איפור. עדשות אני אפילו לא מספיקה לשים. אין, זה פשוט נורא!!".

רְעֵבָה עַד טִשְׁטוּשׁ-חוּשִׁים,
אֵיךְ זֶה שֶׁלֹּא בָּגַדְתִּי?

ב"ה

מי ייתן לי להרגיש
בת אהובה.
שאדע בכל ליבי,
אני בת אהובה.

שובי, שובי בת,
חזרי אלי,
אני פה,
מחכה לך.

כשתסכימי לעמוד
במקום שמקבל אותך,
כשתושיטי לעצמך יד,
כשתלמדי לאהוב את עצמך,
אז תרגישי בת.

כי תשובה איננה
לחפש את מה שרע,
אלא לגלות את הטוב.
תשובה היא אהבה שנעלמה,
ותשובה היא גם
סליחה לעצמך.

כשתקבלי את עצמך,
תדעי להתייחס נכון גם לאחר.

כשתסלחי לעצמך,
הלב ייפתח לסלוח גם לאחרים.

וכשתהיי שלמה עם עצמך,
תוכלי להיות שלמה עם מציאות חייך.

כי במידה שאדם מודד לעצמו,
באותה מידה מודדים לו מן השמים.

ב''ה

כְּשֶׁהָיָה הָאוֹר,
הוֹלֵךְ מִקְּצֵה הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ –
הָיָה הוֹלֵךְ בֶּאֱמֶת שֶׁכָּזוֹ,
שֶׁכִּמְעַט שֶׁלֹּא נוֹתַר מָקוֹם
לַעֲמִידַת הָעוֹלָם.
וְכִמְעַט שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ הַדְּבָרִים
שֶׁיּוֹצְרִים אֶת הַהַבְחָנָה
בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ,
שֶׁיּוֹצְרִים אֶת הַנִּפְרָדוּת
שֶׁל אָדָם מֵחֲבֵרוֹ.

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהָאוֹר הִפְצִיעַ,
כְּהֶרֶף עַיִן לִפְנֵי
שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִשְׁבָּה בְּקֶסֶם הַזֶּה –
כַּאֲשֶׁר רָאֲתָה הִתְבַּהֲמוּת הַנֶּפֶשׁ
שֶׁאֵין לָהּ עוֹד מָקוֹם חַיּוּת.
כַּאֲשֶׁר רָאֲתָה עֲבַיּוּת הָעוֹלָם,
כִּי כָּלְתָה אֵלֶיהָ הָרָעָה.

נִשְׁמְעָה רַק שְׁאָגָה אַחַת –
אַחֲרוֹנָה:
"מַחֲלֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם!".

וְהַמִּלִּים הַלָּלוּ,
וּמָה שֶׁהֵם נוֹשְׂאוֹת בְּתוֹכָן–
כְּאִלּוּ טָרְפוּ אֶת הַכֹּל מִן הַהַתְחָלָה.

וּמִנִּי אָז –
כְּאִלּוּ הַכֹּל קָפָא.
הַכֹּל מְחַכֶּה לִרְאוֹת:
אֵיךְ יִבְקַע הָאוֹר אֶת הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה,
יַפְצִיעַ הַשַּׁחַר קַדְרוּת שֶׁכָּזוֹ?
אֵיךְ יָסִיר פְּתַלְתַּלּוּת שֶׁנִּתְעַטְּפָה לָהּ בְּשֵׁם שָׁמַיִם?

כשירח דקיק נגע בקצה השמיים, יצא אלברט מן העיר.
הוא הלך לאט. ל צעד נשמע כמו פעימת לב, כמו חול שנשפך בשעון הזמן, כמו מכת פטיש של שופט.
הרוח נשאה שאלות ישנות כמו מנגינה עתיקה, ידועה.
והכוכבים נראו כאילו יש להם תשובות אך נגזר עליהם לשתוק.

מתי חל יום הולדתו של אלברט?
אף אחד לא ידע, ההורים שלו מתו מזמן ובגלגוליו מארץ לארץ התאריך אבד.

בלילות שכאלה, הרגיש אלברט שככל שהלב כבד יותר כך הוא סגור יותר,
והתשובות, אם אכן תבואנה, לא יהיה להן לאן להכנס.

חודש אלול עכשיו.
הו האהבה, הסבל, מהות הקיום...
דממת הלילה מחוץ לעיר הייתה עזה, כמעט מוחלטת.

אלברט ישב לארץ
איש פשוט הוא.
ומאיפה, למען השם.
מאיפה?
הוא הרי לא יכול לבד.

ולפתע, לתוך כף ידו, השמוטה, העייפה.
נפל עלה.
העלה היה שחור, או שמא היה זה החושך.
הרוח נשאתו והטילה אותו על היד של אלברט. והוא רטט שם פעם ופעמיים, הסתובב, התייצב על קצהו, ועף הלאה, נבלע בעומק הלילה.
אלברט רצה לכבוש ראשו בין ברכיו, אבל הכוכבים נצצו לו.
הוא הזדקף.
הקשיב.
הביט לצדדים.
משהו קרה?
משהו קרה?

ששששששש
נשמעה לחישתו העדינה של הלילה.
ניחוח אדמה טריה, חרמש הירח, חיוכו השליו של החושך.
אלברט נעטף
נבלע אל תוך משהו עצום
למה לך?
למה לך לדעת?
הרפה.
סמוך.
סלח.

כעת היה אלברט מוטל בפישוט ידיים ורגליים.
קווי האפק הטשטשו. השלווה הרפויה תפסה את מקום השרירים המחפשים, המתכווצים בשאלות. הדורשים.
כמה קל הוא הגוף, שהאגו התנדף ממנו.
יכול הוא לעוף.
הרוח תשאנו למקומות הנכונים.
כמו העלה.

יש לך לב אלברט
לב
המוח רוצה לשלוט לכבוש להשיג
אבל הלב מאמין

אלברט קם
והניף את ידיו המשוחררות
קחני
עשה בי כרצונך
לא נותר בי דבר
אני לדודי
שאני והטילני אל תשפ”ו
שלך אני

אלברט לא ידע איך חזר העירה
ומי הניחו במיטתו
הוא הרשה לעצמו לעצום את עיניו.
הוא הרשה לשקט להטביע את פניו
אמונה איננה תשובה, היא הדרך למצוא שלווה בתוך השאלות.

ואם תשאלו היום את אלברט, מתי נולדת?
הוא יאמר לכם ”נולדתי באלול”
ויפרוש את ידיו כאילו עומד לעוף

שוב
קוברת חלום
מכסה באדמת מציאות

שוב
לוחשת שלום
לעתיד של מימוש וגדלות

שוב
צועדת קדימה,
מעיפה מבט לאחור

שוב
נכנעת, אך פנימה
עודני מסרבת לבחור

הגענו לחלל!

השחור אופף את הכל.

אני עדיין מסוחרר מהמעבר.

האמת היא שהכינו אותי מראש בישיבה המקדימה.

הם הסבירו לי שהחלל הוא עם אויר שונה, ושיתכן שהמעבר אליו קצת יסחרר אותי.

הבהרתי להם שאני מוכן, ושהכל בסדר.

והגעתי, אני כאן!

האמת היא שלא האמנתי שאני אגיע לזה, אבל כן.

אני רואה פה ושם כל מיני עצמים מוזרים... אפשר לומר שזה די מפחיד בכל השחור החשוך הזה.

בכנות, ציפיתי ליותר...

בכל זאת, תיארו אותו כמשהו ענק. מדהים. פיין, בכלל לא התרשמתי.

אולי כי אני לא מצליח לראות כמעט כלום...

תכל'ס, יש גבול עד כמה אני ארד בדרישות שלי, אני לא קונה אותו כדי לבנות בו דירה למרות כל השכנועים של האלה ממשרד התיווך!

הצהרה: לא כל מה שנכתב הספקנו בשנה זו. אבל אולי אתם כן?

קָמִים כֹּל יוֹם מוּקְדָם, כְּמוֹ שָעוֹן מִתְנַהֲלִים.

אֲרוּחַת בֹּקֶר מִשְׁפַּחְתִּית, אוֹכְלִים בְּאֹהָלִים.

לְרֶגַע לֹא מְשַׁעֲמֵם, יֵשׁ תּוֹכְנִיָה מְסֻדֶרֶת.

מְפֹרֶטֶת עַד יְסוֹד, תְּלוּיָה כָּאן לְתִפְאֶרֶת.



בְּרִאשׁוֹן מִפְגַּשׁ דּוֹדִים, טַיֶלֶת, מִסְעָדָה.

בְּשֵׁנֵי פַּארְק מַיִם, מִתְנַפְּחִים, וּמָה שֶׁבָּא.

בְּשְׁלִישִׁי טִיוּל רַגְלִי וּמַסְלוּל קְצָת אֶתְגָּרִי.

בְּרְבִיעִי תְּלַת מֵימַד שֶל לוּנָה פַּארְק פִּרְאִי.



אֵין כְּמוֹ הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל, כֻּלָּם מִשְתַּתְּפִים.

הַיְּלָדִים, הַהוֹרִים, כֻּלָּם שוֹאַפִים.

לְרְגָעִים שֶׁל יַחַד, וְהַנָאָה בְּלִי חֶשְׁבּוֹן.

יְצִיאוֹת, פִּנוּקִים וַהַמוֹן כֵּיף, הָמוֹן.



נוֹסְעִים צָפוֹנָה, זוֹחֲלִים עִם הַפְּקָקִים.

לוֹקְחִים דִּירָה מוּל הַיָּם, מַרְבִּיצִים אַרְטִיקִים.

שָׁטִים בְּסִירָה, קוֹפְצִים וְשׂוֹחִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב.

צָפִים, צוֹלְלִים, מְשַׁגְּעִים תַּ'מַצִילִים, דֶּגֶל שָׁחֹר בַּחוֹף.



יוֹצְאִים לַמּוּזֵאוֹן, אַחַר כָּךְ חִידוֹן, סִרְטוֹן, וּמְעָרַת כִּשּׁוּף.

נוֹסְעִים לַסַפַארִי, גַּן חַיוֹת, אוֹ סְתָם פִּנַת לִטוּף.

פּוֹגְשִׁים גָ'אקוֹ, אוּלַי דְּרָרָה, קָקָדוּ, הָעִקָר תֻּכִּי.

וּבַבַּיִת צוֹרְחִים לְתוֹךְ מִיקְרוֹפוֹן, שָׁרִים קַרְיוֹקִי.



אֵין כְּמוֹ הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל, כֻּלָּם עַיֵפִים.

הַיְּלָדִים, הַהוֹרִים, כִּמְעַט מִתְעַלְפִים.

מִרְגָעִים שֶׁל טֵירוּף, וְשֶׁל מֵרוֹץ בְּלִי חֶשְׁבּוֹן.

הוֹצָאוֹת, סְחַרְחוֹרוֹת, וְהַמוֹן כּוֹחַ, הָמוֹן.



אַבָל רֶגַע.

מִי אָמָר שְזֶה כֵּיף,

לִצְלוֹל, לְהִיסָחֵף,

לַעַלוֹת, לְטַפֵּס,

לְטַיֵל, לְנַפְנֵף,

לְהַזִיעַ, לְהִתְעַיֵף,

וְאֶת הַקֹשִׁי לְיַפְיֵף.

כֵּן,

מִי אָמַר שֶׁזֶה כֵּיף,

לְהַעַמִיס, לְהִתְרוֹצֵץ,

לְהַפְעִיל, לְהִתְאַמֵץ,

חַנָיוֹת לְחַפֵּשׂ,

בַּכִּיסִים לְפַשְׁפֵּשׁ.

אַיַיַיַי,

תּוֹדוּ שֶׁזֶה בֶּאֶמֶת מְעַיֵף.



אָז אֵין כְּמוֹ הַחֹפֶשׁ הַגָדוֹל, בַּבַּיִת, בַּשֶׁקֶט.

בְּלִי הַקְפָּצוֹת, חֹם אֵימִים, וְאַרוּחָה רוֹטֶטֶת.

לֹא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ חַנָיָה, אוֹ לַעַמֹד בַּתּוֹר לַקֻפָּה.

כִּי הַחֹפֶשׁ הֲכִי טוֹב, הוּא בַּבַּיִת עַל הַסַפָּה.



עַכְשַיו קָמִים בְּעֶשֶׂר, חוֹפְשִׁי בַּאִיזִי מִתְנַהַלִים.

אֲרוּחַת בֹּקֶר כְּבָר לֹא אוֹכְלִים בְּאֹהָלִים.

לְרֶגַע לֹא מְשַׁעַמֵם, גַּם אִם אֵין תּוֹכְנִיָה מְסֻדֶרֶת.

וְהַהִיא, הַקוֹדֶמֶת הַצְפוּפָה, תְּלוּיָה כָּאן לְמַזְכֶּרֶת.

האנשים שאתה הכי לא רוצה לפגוש יצעדו לקראתך מעדנות בשעה הכי לחוצה של יום שישי כשידיך עמוסות עד לעייפה בשקיות מלאות כל-טוב.

זה אמנם לא חוק בתוקף, אבל זו עובדה מצערת עד כאב.

השבוע זה קרה לי עם מאירק'ה. הוא זיהה אותי מרחוק, ואני לא זיהיתי אותו גם במרחק אפס כשהייתי מחובק על ידו באגרסיביות על לא עוול בכפי, עם שקיות כבדות ומזועזעות בידיי.

רק לאחר כשתי דקות של ליפוף אלים, כשאני עומד במרכז שלולית שמורכבת ממיץ ענבים, יין, שמפו וביצים, נפל לי האסימון – זהו מאירק'ה.

וואו, לא ראיתי אותו שנים. בדיעבד מתברר שטוב שכך.

אני אמנם מכיר אותו מהעבר, היכרות מינימלית, כזו שלא מסבירה את ההתלהבות שלו מהמפגש. כנראה שבשנים שבהן לא התראינו הוא עבר הרבה, והנה אני נושא בתוצאות.

לאחר החיבוק, בא נענוע יד מוגזם בכל קנה-מידה. הפעולה האנושית העתיקה, שנועדה להפגין חיבה והערכה בין בני אדם בצורה אלגנטית, נראתה הפעם יותר כמו גנן שמנסה לעקור ענף עקשן מעץ, תוך הפעלת כוח משמעותי.

פרקתי את הכתף. אבל המשכתי לחייך בנימוס, כמצופה ממני.

וזה עוד לא השיא. עכשיו הגיעה הנשיקה הרטובה. רטובה כל כך, שאם הלחי שלי היה דג שנפלט מהים, הוא היה חוזר לחיים בזכות המיני-אגם שמאירק'ה השיק שם תרתי משמע. אם לא הייתי מנומס, וכתפי לא הייתה פרוקה הייתי חופף את הלחי בצמר פלדה סחוט בחומר עוצמתי מהסוג שאסור להביא למגע עם העור.

ואז התחילו הזיכרונות: "מנחם, אתה זוכר את השטויות שעשינו בישיבה?" ניסה לרענן את זכרוני.

הוא לא חיכה לתשובתי ומיהר להרחיב על פעלולים כאלה ואחרים. התכווצתי מבפנים. הילדים שלי שמסביבי לא אמורים להיחשף לשטויות האלה. לא זה מה שאני רוצה שיעשו בישיבה כשיגדלו.

אבל הוא לא נתן לי להשחיל מילה. "זוכר מנחם?", חזר על המנטרה שוב ושוב כפזמון מעצבן בין אסופת הבלים אחת לחברתה.

"ואיך שלא סבלת את אחיך אלחנן הצו"ל, וואו כמה לכלכת עליו וניסת להכשיל אותו", הוא המשיך לגולל פרטים מביכים לאוזני ילדי העדינות.

"גם אני לא סבלתי אותו. בטח עד היום אתה עושה כאילו אוהב אותו, אבל בלב אתה לא סובל אותו", המשיך לפלוט את הבליו בקצב מהיר.

לו רק היה נותן לי להשחיל מילה, הייתי אומר לו: אני לא מנחם. אני אלחנן!

אוֹמְרִים שֶׁאַחֲרֵי הַחֻרְבָּן
נוֹתַר רַק כֹּתֶל אֶחָד קָטָן.
אֲבָל לִי,
לִי אֲנִי חוֹשֶׁבֶת נוֹתְרוּ שְׁנַיִם -

אֶחָד שֶׁל לַיְלָה,
מְאֻחָר מְאֻחָר בְּחָצוֹת.
שֵׁנִי שֶׁל בֹּקֶר,
מֻקְדָּם מֻקְדָּם בַּעֲלוֹת.

לִי יֵשׁ שְׁנֵי כְּתָלִים מֵאָז נִשְׂרַף הַבַּיִת.
לִי יֵשׁ שְׁנַיִם.
שְׁנֵי כְּתָלִים יָפִים.
עִם אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת וְעֵשֶׂב יָרֹק
וְיוֹנָה.

אֲנִי הוֹלֶכֶת לְבַקֵּר בָּהֶם לְסֵרוּגִין.
בֹּקֶר בֹּקֶר
נוֹשֶׁמֶת אֶת הָאֲוִיר הַטָּהוֹר, וְהוּא
כָּל כָּךְ נָקִי.
הוּא כָּל כָּךְ נָעִים לִי וְשָׁקֵט.
וְאֶפְשָׁר לְסַפֵּר שָׁם עַל הַיּוֹם שֶׁאֲנִי חוֹלֶמֶת שֶׁיָּבוֹא.

אֵין כָּמוֹהוּ בָּעוֹלָם,
אֵין כְּמוֹ הַכֹּתֶל שֶׁלִּי, שֶׁל הַבֹּקֶר.

כְּשֶׁשּׁוּב נִפְגֶּשֶׁת עִם כֹּתֶל הַלַּיְלָה,
לַיְלָה לַיְלָה.
בְּחָצוֹת.
נוֹשֶׁמֶת אֶת הָאֲוִיר הַטָּהוֹר, וְהוּא כָּל כָּךְ
מָלֵא. בְּ -

מָלֵא בְּכָל הַיּוֹם.
וְהוּא כָּל כָּךְ נָעִים לִי וְשָׁקֵט.
וְאֶפְשָׁר לְסַפֵּר שָׁם עַל כָּל מָה שֶׁעָבַר.

אֵין כָּמוֹהוּ בָּעוֹלָם,
אֵין כְּמוֹ הַכֹּתֶל שֶׁלִּי, שֶׁל הַלַּיְלָה.

אֵין כְּמוֹ לִהְיוֹת בַּכֹּתֶל,
יוֹם,
לַיְלָה.
יוֹם.

אָז,
כְּמוֹ מִי אֵין עוֹד בָּעוֹלָם.
כְּמוֹ כֹּתֶל לַיְלָה אוֹ
הַכֹּתֶל שֶׁל הַיּוֹם

--------
תהילה.

בס"ד

מילים שכתבתי מתישהו, ו- עדיין רלוונטיות.......


"יהודה השבויה", ולא בעבר הרחוק
זקנים, נערים, נשים וטף.
באין צו מצפון, אנושיות וחוק
הרוגע נחמס מכולנו- בחטף.

ובסערת הדאגה לחטופים, וחוסר הישע,
עם שלם יושב שבעה
על בנים ששכלנו לכוחות הרשע;
1400 קברים שכרינו, בדמעה.

שנה לאחר שיבש הדם
גשם חורפי שניתך לא שוטף
ברקים לא החרישו, על אף גבורתם
זעקות אחרונות שנבלעו בעוטף.

אך המוות הקשה את עורפנו
וריחו דבק בנו לבלתי הסר.
הגם שעוד נשמתנו באפנו,
משהו עמוק נעדר, חסר.

על בשרנו חווינו את החורבן
קינת דם, ברזל וחרבות.
הלב חרב, מרוסק, מאובן
ועדיין: מחכים לו, שיבוא...

קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.


הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.


ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.


אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.


לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

"ודובר שלום לכל זרעו" סיים ירוחם, מתמתח. עשרים וחמש דקות זה יפה, ולילה ארוך עוד לפניו. הוא צריך להזדרז.

"היום שלושים יום שהם ארבעה שבועות ושני ימים לעומר. הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה". נקסט.

ירוחם הציץ למעלה, רק כדי להיות בטוח שבאמת צילתה מרובה מחמתה, לקח את המצה בידיים רועדות, והחל לאכול בהסיבה.

בחיים הוא לא חשב שהוא יקלע למצב שכזה, הרהר ירוחם לעצמו תוך שהוא מזמזם את "אילן במה אברכך" של יידל ורדיגר, הסיטואציה הזו היא באמת מופרכת, אבל הנה, היא חיה וקיימת. הוא כלוא כאן, במרכז ירושלים, בתוך צריף עלוב עם כמה ענפים וזרדים המשמשים כתקרה, כבר מזמן הוא איבד את תחושת הזמן ואין לו מושג אם עבר מאז שנחטף עשרה חודשים או עשרים, אבל הלילה הוא ראה לפתע מבין החרכים את הירח, והוא היה מלא להדהים.

מנהל חיידר ליטאי חשוב, אינו אמור לשמוע קריאות "ננח" קצובות מאחורי הדלת של כיתה ו'.
הוא גם אינו אמור להצמיד את אזנו לדלת כמו עבד נרצע, אבל זה מה שהוא עושה כשהוא מגלה שלאחר שש שנים, התלמידים מנסים להשתחרר מהחינוך הליטאי המוקפד שעמל להטמיע בהם.

"יפה מאוד!" שמע את קולו של המורה החדש נישא בפאתוס, "תזכרו תלמידים, אסור להתייאש!"
קריאות ה-"ננח" שבו להתנגן.
המנהל לפת את הדלת בחולשה. המום.
מאז ומעולם היה ממתנגדי החסידות. מורה חסיד ברסלב בחיידר שלו, הוא כמו אוזן המן בקערת ליל הסדר.
תמיד נאם נגד התופעה בחדר המורים, גאה להיות מיינסטרים. כעת גילה שדבריו נפלו על אוזניים ערלות, נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה.

מורה חדש אחד מפר את האיזון.

אולי גם הוא אשם.
אם לא היה מעלים אוזן כשבכיתה הסוררת התנגן להיט קלוקל של זמר חסיד ברסלב, המצב היה כעת עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב.

ברק התפוצץ בראשו כשנזכר לפתע. אוזניו צללו.
בראש חודש אדר הגיעו תלמידי כיתה ו' בכיפות צמר לבנות, כיתוב זר מתנוסס עליהן.
אז, הוא חייך למשובתם. כעת החוטים מתחברים לפקעת לבנה מרשיעה.

אין עשן בלא אש. אין ברסלבר בלי טנדר.

הוא היה צריך לקלוט בזמן מה קורה.
מחר התלמידים שלו יטפסו על גגות טנדרים ויצאו לרקוד בכבישים. ימלאו את נתב"ג בדרך לאומן, עוד מעט ראש השנה!
איך לא שם לב למה שמתרחש מתחת לאפו?! עיניים להם ולא יראו אוזניים.

תלמיד נזוף יצא לפתע לרצות את עונשו בפתח הכיתה הסמוכה. המנהל הזדקף בבהלה, עושה עצמו בוחן את המזוזה בעיון.
גם כשהתרחק מהדלת, הצליח לשמוע בחצי אוזן את המורה דן עם תלמידיו כמה חשוב לנסות להתקשר לרבנו, ואיזו זכות גדולה זאת.
תיצלינה האוזניים מלשמוע!

התלמיד הנזוף החל להתרחק לאורך המסדרון והמנהל שב לזירת הפשע.
"אז נשאר לעשות רק את התיקון הכללי", שמע את המורה מציין.
אוי לאוזניים שכך שומעות!

איך אף אחד לא גילה את אוזנו מה טיבו של המורה החדש שסוחף אחריו את טובי התלמידים?!
היה לא תהיה! לא בבית ספרנו! הוא חייב לשמוע מהמורה תירוץ מסבר את האוזן, רק שלפי הקולות בקרע, נשמע שאין עם מי לדבר. אשרי מוכיח לאוזן שומעת.

"ננח! ננח!" שבו התלמידים לזמזם במרץ.
די, זה כבר יוצא לו מהאוזניים! הוא חייב לשים קץ לחרפה.
המנהל פתח את הדלת בתנופה, הצלצול מתפרץ לכיתה יחד אתו.

הוא ראה את המורה סוגר בסיפוק ספר דקדוק, שוואים מעטרים את הלוח מאחוריו.
"היו כמה תיקונים, אבל ידעתם נפלא! מי יתקשר להשלים את החומר ליוסי רבנו? תודה דוד. בשיעור הבא נלמד על שווא מרחף".

המנהל נסוג, מחייך מאוזן לאוזן.
חבל שדאג לחינם, איך סבא שלו תמיד היה אומר? העיקר לא לפחד כלל.

יום ראשון של 'זמן אלול' בישיבה החדשה. אווירת התחדשות מחשמלת. כמו תינוק שזה עתה בקע לעולמו. הכול נקי. הכול פתוח. את העבר מכסה שכבה רעננה של הזדמנות חדשה ומבטיחה.

אני יושב רכון על הגמרא. סוגיית "תוקפו כהן" על הפרק. עט, ערמת דפים ויד כותבת במרץ חידושים נפלאים.

פתאום אני מרגיש יד רכה על הכתף, זה ה"ראשיבה" במבט אבהי אוהב וגאה. הוא לוקח לאחר נטילת רשות רטורית בלבד את ערמת הדפים, ומתחיל לקרוא בחיוך גאה. מסך שחור יורד לי מול העיניים. אני עומד לעוף מהישיבה כבר ביום הראשון. לא ראיתי את זה קורה בתסריטים הגרועים ביותר.

חיוכו של הראשיבה נמחק מהר מאוד. תווי זעם פשטו על פניו ויצרו מבט מרטיט. העיניים שנעץ בי יכלו בקלות להחליף את מערכת "מגן אור" להפלת טילים בלייזר.

בדפים היה כתוב אולי על תקיפה, וייתכן אולי שהתוקף אפילו היה כהן בהשתייכותו השבטית, לא באמת זוכר, אבל בכל מקרה לא היה לו שום קשר לסוגיית "תוקפו כהן".

"מה השטויות האלה? על מי אתה עובד?", באו המילים הצולבות לאחר שתיקה מצמיתה שהרגישה נצח.

מרוב הלם חוויתי מעצור בנשק התירוצים שלא הצלחתי לתפעל, אז שתקתי. ובכלל באיזה אופן אפשר להסביר כתיבת טורי קומדיה ביום הראשון בישיבה, במקום כתיבה עיונית ופלפולית על אודות הנלמד.

"תמתין ליד חדרי", באה ההוראה הצפויה.

לאחר ייבוש ממושך הגיע הראשיבה לחדרו עם הדפים שלי. הוא טרק את הדלת, והותיר אותי בחוץ רועד כעלה יבש נידף ברוח.

לאחר כדקה החלו להישמע פרצי צחוק אדירים מהחדר. "יופי", אמרתי לעצמי, "החומר מוצא חן בעיניו, אולי זה ישפר את מצב רוחו וימתיק את גזר דיני", קוויתי.

לאחר חצי שעה נפתחה הדלת. עיניו היו אדומות מצחוק. "קח את הדברים שלך ועוף הביתה לצמיתות", ציווה ללא רחם. "רגע, אבל זה לא הצחיק אותך? שמעתי אותך צוחק", התחננתי על נפשי.

"מה פתאום. שאני אצחק מהעוללות הזאת? נכון, יש לי נטייה שכשאני בוכה זה נשמע כמו צחוק. ואני בכיתי. בכיתי נורא על זה שאני נאלץ להעיף בחור שחשבתי שיגיע רחוק. חוץ מזה, הקטעים שלך ממש לא מצחיקים", תירץ והעליב.

ואני פחדתי פחד מוות לחזור הביתה לאבא מאוכזב ולאמא כאובה. אז התמקמתי במחסן שחבר סידר לי, שם ישנתי. בימים נכנסתי לחדר מחשבים, להעביר את זמני כאן בקהילת כתיבה מקצועית, לה ייעדתי את פרקי "סוגיית תוקפו כהן" שכתבתי.

לתדהמתי גיליתי שם פתאום טקסטים מוכרים לי, המילים שקראתי הדהדו בי בזיכרון טרי מאוד. "רגע, זו "סוגיית תוקפו כהן שלי", הזדעקתי פתאום, מפר בגסות את השקט הנעים שבחדר. מיהרתי לבדוק את הכינוי של המפרסם, והצמדתי יד לפה כמפהק כרוני כאשר גיליתי שהוא מכנה עצמו "ראשיבה".

בין הסטנדרים הוא מסתובב כמו טווס, כאשר בפועל הוא בכלל שודד טקסטים נלוז. רתחתי כמו קומקום שמסרב לתת למימיו הפוגה עם הגיעם לנקודת הרתיחה. וכל מה שרציתי הוא להטביע את הראשיבה במים האלה בדיוק.

פניתי אליו בהודעה פרטית נזעמת, "מי אישר לך לגנוב את החומרים שלי. לא שמעת על קניין רוחני", הטחתי בו בישירות. הוא לא נותר חייב ובניגוד לטוריו, הפגין יצירתיות יוצאת דופן בתירוציו: "קודם כל מה שתלמיד ישיבה עושה במסגרת הישיבתית נחשב לקניין רוחני של המנהלים. חוץ מזה, פרסמתי את החומרים כדי לגלות איפה אתה מסתובב כשאתה לא בישיבה. ידעתי שתקפוץ כמו אידיוט. ואם זה מה שאתה עושה במקום להוכיח לנו את רצינותך, אתה לעולם לא תחזור לישיבה", הבטיח.

התרסקתי על המקלדת. יצא לי טור נזעם שבלמתי ברגע האחרון את פרסומו. בכל זאת, אולי עוד אחזור לישיבה.

ראיתי את התגובות לטוריו של הראשיבה, הן היו נלהבות. ליבי נחרך בקרבי.

ובינתיים הוא התמכר לריגוש. העלה עוד ועוד חומרים שלי. והקוראים בתגובה הזמינו עוד ועוד, הוא סיפק ללא הרף.

יום אחד הגיע טלפון מפתיע. זה היה הוא, הראשיבה, הגנב. הוא מוכן לתת לי צ'אנס אחד נוסף ואחרון, אבל רק אם אפגין רצינות מקסימלית. את אושרי באותם רגעים אי אפשר לתאר במילים. קפצתי על המציאה, והבטחתי לעצמי שאני לא מפקשש את זה הפעם.

התיישבתי במקומי בבית המדרש, ועמלתי על תלמודי שעות על גבי שעות. כתביי הפעם היו בנויים לתלפיות. עקרתי הרים, טחנתי אותם זה בזה, ומהאפר ייצרתי דיו ממנו כתבתי חידושים שהאירו כצאת השמש בגבורתו.

מרחוק ראיתי את הראשיבה מתקרב. הוא הולך להתמוגג. בעיני רוחי כבר ראיתי אותו משתיק את בית המדרש ומכריז: מורי ורבותי, מ-ה-פ-ך. אם הוא יכול כולכם יכולים!

הוא עצר לידי, קרא את כתביי בחיוך, שהחליף מהר מאוד בתווי אכזבה מבעיתים. "תגיד, בשביל הקניין הרוחני הזה החזרתי אותך? מזה יש לי כבר מספיק. נגמר לי המלאי והציבור דורש עוד, תכתוב לי עוד חומר, אבל אתה יודע, מהסוג הטוב".