קהילת כתיבה מקצועית

עודכן לאחרונה 29/9/25

30

ח

שיתוף - לביקורת ימים נוראים

29/9/25

הייתה לי שיחה עם חברה יקרה…

שמתמודדת עם עניין לא קל בכלל.
המילים שדיברנו עליהן נגעו בי כל כך, שהרגשתי צורך לתמלל אותן ולשתף.
כתבתי כאן לכל אחד ואחת שנמצאים בתקופה דומה, שעוברים ימים מאתגרים וזקוקים למעט כוח וחיבוק של אמונה.
אולי המילים האלו יצליחו להאיר גם לך משהו בלב, בדיוק כשצריך.

יש זמנים שלא משנה כמה את משתדלת…

יש זמנים שבהם את משקיעה את כל הלב: מתפללת, מתכוננת, עושה את המיטב, ובכל זאת המציאות מתעקשת ללכת הפוך.
לא רק שלא מסתדר, אלא אפילו מסתבך ונפתח למסלולים שלא חלמת שתגיעי אליהם.
זה כואב, זה מתסכל, וזה שובר את הלב.
אני רוצה לדבר איתך על המקום הזה, מתוך הבנה אמיתית.

הכול בידיים שלו, גם כשקשה לראות את זה

קודם כל, זו התחזקות אדירה באמונה.
כתוב: "אני מאמין באמונה שלימה...הוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים"
הרבה אנשים תולים את מה שקורה בעצמם או באחרים, אבל האמת היא, זה ה'.
וכשאת מגיעה לעומק ההבנה הזאת, את כבר במדרגה גבוהה יותר.
את אומרת לעצמך: "זה לא אני, זה אתה, ה'".
וכשאת מגיעה לעומק ההבנה הזאת אז את במדרגה יותר גבוהה.

ומתוך המקום הזה אפשר להתקדם לשלב הבא:
אם זה אתה ה', ורק אתה, אז תעזור לי.

זו תפילה של אמונה.
וזה לא סותר לקיחת אחריות.
לקיחת אחריות לא מבטלת את העובדה שהכול אתה, ה'.

כשמבינים שה’ אחד, אפשר סוף סוף לבקש עזרה

יש רגע שבו את באמת מפנימה: ה’ אחד ויחיד ואין בלתו.
ורק אז אפשר לפנות אליו ולבקש ישועה.
אחרי שמבינים את זה אפשר לשאול למה?
למרות שזה נשמע שאלה קשה, אבל כשזה מגיע ממך, זה נכון.
לשאול לא אומר לקבל תשובה ולא אומר לא להסכים זה רק לשאול.

זה לא חוסר אמונה, זו בקשה כנה להבין.
וכשהתשובה היא שוב, זה אתה ה', ואני מקבלת את זה ממך באהבה.

וכשאת שואלת באמת, את מקיימת את הכתוב:
"קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת."

איך למצוא את הלב שלך בתפילה

אם את מכריחה את עצמך להתפלל, אז אולי את מתפללת אבל זה לא נובע ממך זה הכרח,
אבל אם את בוחרת רק להתחיל ומתרכזת בזה שאת עומדת לפני ה' וחושבת רק על פירוש המילים
אז ממילא את נכנסת לתוך הנביעה של התפילה.

טוב מעט בכוונה.
אפשר להסתפק בתפילה אחת של שמונה עשרה, אשרי יושבי ביתך, או אפילו פסוק אחד שאת מרגישה אותו באמת.
העיקר הוא מה שאת מרגישה, לא מה שאחרים חושבים.

תרשי לעצמך לנשום ולעשות לך טוב

אם את צריכה כוחות נפש כדי לארח, את עושה מצווה ענקית.
בספר של האדמו"ר מביאלה זצ"ל "מבשר טוב" כתוב שמי שנותן אוכל ליהודים, זו מדרגה מאוד גבוהה.
אני קוראת לזה שלוות הנפש, להיות מרוצה ממה שאת עושה, לא להגיד אני אתאמץ כמה שאני יכולה עד קצה הגבול אלא אני יעשה את הדברים מתוך מה שאני מרגישה שטוב לי.
ככה את שלמה עם עצמך וזה חשוב כדי להגיע לחיבור,

ההבנה הזאת, שלא הכול תלוי בי, שה' רוצה את הלב, כל כך מדויקת.
יש כאן מוכנות לשחרר את המאבק הפנימי ולסמוך עליו.

הלב השבור שלך יקר כל כך בשמים

זה מאוד קשה להיות במצב שעוד לא נושעת,
את צריכה לדעת שאת במדרגה גבוהה כי את מאוד חסרה ואדם חסר ולב שבור זה עולה כמו קרבן,
וכל המציאות שלך זה קרבן כי את מקבלת את זה מאת ה',
לכן כשאת אומרת משהו יש לזה כוח להשפיע שפע גדול לכל עם ישראל.

צריך לזכור שאנחנו בצעדי ענק לקראת גאולה
יש פה עבודה של דורות רבים ואנחנו בסוף,
לכן כל הרגשה בלב של מישהו נשבר של הסתרה בתוך ההסתרה,
של אמונה, זה מה שמחזיק את כל עם ישראל לקראת הגאולה,
ועכשיו אנחנו רואים חושך אבל האמת היא שאת כולך אור,
זה שאת מחזיקה מעמד וממשיכה להתפלל ולעשות חסד, ומאמינה זה אור עצום,
ועוד רגע קטן את תראי שהכל היה לטובה גדולה מאוד.

להפסיק להאשים את עצמך ולהתחבר באמת

ולכן כשאת אומרת לעצמך אני רק "שורדת" ושומרת על נחת רוח את עושה התעלות גדולה בעולם,
כי זה לא פשוט, היצר הרע רוצה לקחת לנו את מנוחת הנפש, את הנפש. וזה בעצמו "לקבל באהבה" דבר גדול מאוד.
כי את מקבלת מציאות לא הגיונית ומאפשרת לעצמך לא לדרוש מעצמך להיות מושלמת בתנאים האלו אלה להיות את. ואת זה האמת שלך הרוגע שלך מה שאת בוחרת.

וכשאת מתפללת זה מגיע מתוכך, מתוך הקושי מתוך השבירה, מתוך הרוגע של קבלה אמיתית,
ולא מלחמה על לנסות להתאים את עצמך כשאת לא יכולה,
זה כמו להרשות לעצמך להישבר ואז את שם, ואז את מתחילה תהליך של בניה,
שזה אומר אני לא חזקה ואני לא מציגה את עצמי שכזאת אני תלויה ברחמים של ה', ואני צריכה אותם.

גם אם את נותנת לעצמך נשימה או מנוחה, זו לא עצלות.
זו פשוט הנשימה שהנפש צריכה כדי להמשיך.

אני חושבת שתתחילי לחשוב במינוח לא של השתדלות תוצאה,
שזה יותר עניין של הגדרה ומחשבה ותבנית אלא במינוח של אני מתחברת וזה עושה לי טוב,
כשאני מקדישה את האמת שלי.
ולגבי ישועה תזכרי שכל תפילה תמיד נשמעת,
ויש בנק של תפילות והתפילות עצמן יש להן חשיבות אדירה,
ותבקשי שה' יכלול את הישועה של הכלל בישועה הפרטית שלך כך שתזכי להתפלל על כל עם ישראל,
ותאמיני שזה עצמו מצווה להאמין,
תגידי אני מאמינה שהכל ממך לטובה גם כשאני לא רואה את זה,
וזה לא קשור אלי אלא זה אתה.
ככה תזכי להתפלל להאמין.
וגם הציפיה לישועה תהיה מכוונת לקיווי שזה הדרגה הכי גבוהה ואת שם.

מהי תפילה?

לפעמים זה מייאש, את כל הזמן מתפללת ולא קורה מה שרצית,
כשאת אומרת את המילים את מתחברת והמילים עצמן נותנות לך כוחות וחיבור,
והתפילה עצמה היא דבר שהוא מתנה,
זה לא עניין של הספק,
זה עניין של לאט ולשים לב למילים ולעמוד כאילו את מדברת עם ה'.
זה עבודה אבל זה לימוד שאת לומדת איך להתקשר
ועדיף קצת אבל שנתת את הלב,
ואז כשאת מבינה איך זה עובד את מגיעה לתפילה מתוך חיבור וזה משהו שאת רוצה אותו.

גם את צריכה חיבוק ודאגה לעצמך

תראי את המדרגה שלך ותעריכי את עצמך כי את בת של ה',
ומגיע לכל אחת מעם ישראל ישועה,
ומי שמסתיר את זה זה כוחות של רוע שרוצים לקחת לנו את האור ואת יישוב הדעת,
ולספר לנו סיפורים כאילו אנחנו לא בסדר ואנחנו מתבטלים ואנחנו לא עושים מספיק,
זה שקר, ה' טוב והוא רוצה שנעבוד אותו מתוך חיבור ומתוך נחת,
וכן, גם אם נתעצל טיפה, זה לא בגלל שאנחנו עצלנים
כי אנחנו לא, אנחנו פשוט נותנים לעצמינו את הנשימה שאנחנו צריכים,
ואם אנחנו צריכים הרבה נשימה אז ניתן לעצמנו.
ואם זה ייראה לנו כאילו התעצלנו אז זו טעות כי אנחנו לא עצלנים במהות, וכן מחפשים את הקדושה,
זה רק למצוא את המקום שלנו ואת הדרך.
אם זה בבכי או בדמעות ואם זה באי הבנה ואם זה בציפיה,
הכל שם בשבילנו להכיר בזה, ואז אנחנו "מקבלים".
כן כשאנחנו לא מסתכלים מה אחרים חושבים או רוצים או מצפים אלא מה אנחנו מרגישים,
ונותנים לעצמינו מקום,
ותעריכי כל דבר שאת עושה זה דבר גדול, את בת של ה',
ותרגישי את זה ותרגישי שכשאת מתפללת הוא ממש מתאווה לתת לך שפע את יוצרת רצון למעלה להשפיע עליך שפע למטה,
פשוט תרגישי איך המילים עולות לפני כסא הכבוד ועושות נחת,
תגידי אני מכוונת לעשות לך ה' נחת,
ואל תתפתי להרגיש שאת פחות, שאת אשמה,
לחזור בתשובה אפשר להגיד ווידוי ולבקש שה' ילמד אותך מה שאת צריכה ללמוד
אבל את לא אמורה להרגיש רע עם עצמך,
להיפך אדם שחוזר בתשובה הכל נהפך לו לזכות,
זה אהבת ה'', גם אם את לא מבינה.

צריך לזכור מי היצר הטוב ומי היצר הרע
והדרך לזכור לפני שאת הולכת לישון תחשבי מה עשית טוב היום אפילו אם זה דבר אחד יש לו ערך אין סופי וזה נותן הרגשה טובה.
וגם תחשבי כל יום איזה דבר כיף אני עושה לעצמי, את צריכה להכיר בערך שלך, את בת של ה', את מלכה,
אז אם את עושה לעצמך כיף דאגת לנשמה שלך,
אם את שמחה את מעבירה את השמחה הלאה,
זה לא אנוכיות זה ההיפך מאנוכיות את לא חושבת רק על עצמך ולא על אחרים את דואגת "לה",
כי את היחידה שיכולה לדאוג לה והיא חשובה כי הנשמה שלה היא חלק אלוק ממעל.
אז את עושה מצווה וגם נהנית העולם נברא כדי שנהנה ממנו.
תני לעצמך כוח להמשיך.

בתוך כל הקושי יש אור ענק שמאיר ממך

תחשבי אם ה' היה מגיע אליך ואומר לך נתתי לך ניסיון קשה מאוד וכל הכבוד לך שאת מחזיקה מעמד בתוך ההסתר הזה,
את יודעת שמי שמקבל באהבה את מה שקורה לו זה כאילו שאלו אותו והוא אמר אני מסכים,
זה מסירות שאין כמותה,
ומה שקרה לך זה ממש ניסיון והסתרה כי מצד אחד את נפגעת ומצד שני כל מיני קולות אומרים לך שאת לא בסדר וזה הכי גרוע,
יש לי חברה טובה שאמרה לי משפט חכם, כאשר יש לך ניסיון אז גם כולם פתאום לא מבינים אותך, וכשזה מסתדר פתאום כולם מבינים
אז את צריכה להיות חזקה בלדעת שזה ניסיון וניסיון זה אי הבנה וברגע שהניסיון יעלם את גם תביני,
יש מלא אנשים שהלב שלהם יודע שהם עשו טעות והם מתעקשים עליה,
למשל מי שחסר התחשבות מי שמקנא מי שלוקח, זה דברים רעים ועל זה צריך לעשות תשובה
אבל אם הלב שלך נקי אז את צריכה להאמין בלב הנקי שלך,
כשנגיע למעלה אני לא יודעת מה יהיה אבל ברור לי שמי שכיוון לעשות נחת רוח,
הוא יהיה במקום טוב.
ופתאום מלא אנשים שעשו הצגה לא יבינו מה רוצים מהם,
לכן אני מאמינה שאת צריכה לדעת שאת עושה טוב,
ואת כל הזמן מחוברת לה' ואת מקשיבה לקול הפנימי שאומר לך להיות באמונה.
ההקשבה לעצמך זה כבר מקום יותר טוב בשבילך.
וזה הקשבה לקול הרוחני שה' שם בתוכך זה הקשבה לקדוש ברוך הוא.
אני רוצה שתדעי: הניסיון שאת עוברת קשה וכבד, אבל יקר מאוד בשמים.
עצם זה שאת ממשיכה להאמין, לנשום, לקבל ולהתפלל, זו עבודת קודש אדירה.
כל דמעה, כל מילה טובה, כל תפילה, יקרה ומרעידה את השמים.

כל תפילה שלך עולה לפני כיסא הכבוד ועושה לו נחת רוח עצומה.
כל קושי הוא קושי ולפעמים אנחנו לא מבינים למה ואיך ומה לעשות,
ולפעמים לא רואים תיקווה אבל הנשימה העמוקה זו קבלה, אני מקבלת על עצמי לדאוג לעצמי...

Reactions: מרנא, יעל. מאסטרית בצילום. ו-אוראל סולטן3 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 29/9/25

ד

דודה

סיכום מצוין לתחושות דקיקות וחמקמקות!!

עודכן לאחרונה 29/9/25

180

ד

שיתוף - לביקורת מְחַפֶּשֶׂת

דודה //

26/9/25

כָּל יָמַי אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת
מוֹצְצִים, וּבַקְבּוּקִים,
וְכִפּוֹת, וְנַעֲלַיִם.
וְחֻלְצָה
בַּמִּדָּה שֶׁל מוֹטִי,
וּמִכְנָס
שֶׁיַּתְאִים לַחֻלְצָה.
וּמַפְתְּחוֹת,
לִדְלָתוֹת וְלִלְבָבוֹת.
וּמַתְכּוֹנִים,
לַאֲרוּחוֹת וּלְחַיִּים.
וְכוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם,
וְעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וּפִנּוֹת שֶׁל שַׁלְוָה
בְּעוֹלָם מוּאָץ.
וְהֶבְזֵקִים שֶׁל קֹדֶשׁ
בִּימֵי הַחֻלִּין.
אֶת הָאֱמֶת,
הַמֻּקֶּפֶת בַּהֲבָלִים.
וְאוֹתְךָ,
בְּמֶרְחֲבֵי אֵינְסוֹף,
וּבְגַרְגֵּר שֶׁל שֻׂמְשׂוּם
אֶצְלִי בַּמִּטְבָּח.

אשמח לתגובתכם...

Reactions: ש.ב.א, אש קודש!, אבינועם גולדברג ועוד 27 משתמשים30 //

11 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 29/9/25

ד

דודה

@פיקולו , @מהללו ,@חנה ש. @ירושלמים 2 , תודה על המשוב המשמח!!

עודכן לאחרונה 28/9/25

21

נ

שיתוף - לביקורת המלכה מפוארת

ניק 3810 //

28/9/25

כבר במהלך הנחיתה הוא ראה אותם, שורות צפופות של חיילים לבושים במדים מגוהצים, עומדים זקופים, מחכים לו – למלך שיופיע בדלת המטוס, הוא נאנח לעצמו, הדביק לפניו את החיוך המנומס ופסע לעבר דלת המטוס,

הדלת נפתחה ומול עיניו התגלה שטיח אדם מבריק, מעוטר ברקמת זהב מפוארת, הוא החל לרדת במדרגות המטוס, התזמורת הצבאית פתחה בשירה, מקצוענותם ניכרת היטב בכל תו וצליל, הוא הרים את עיניו, מבחין במגוון הכלי נגינה שהובאו לשדה התעופה הממורק,

למרגלות המטוס כבר המתינו לו, שרי המחוז, לבושים במיטב מחלצותיהם, והם היו נראים מרוצים הם מאוד נהנו מהמוזיקה, הרהר לעצמו, הוא הושיט להם את ידו, והמתין שיגמר סבב הלחיצות,

הוא פסע בין שורות החיילים, ואפילו לא חנן אותם במבט, עושים את עבודתם הפטיר לעצמו,

ראש המחוז הכווין אותו אל הכיסא המפואר שעמד בין שרשראות פרחים ווילונות יוקרתיים,

הוא התיישב במקומו, התזמורת עצרה את השירה וראש המחוז נעמד לנאום, במשך רבע שעה הוא סקר את פעילות המלך ה"אהוב" יש לו כותב נאומים לא רע, גיחך לעצמו המלך בליבו תוך כדי שהוא מהנהן בראשו בהנאה מרובה כמיטב הנימוס והטקט.

הטקס התקרב לסיומו, המלך עלה על לימוזינה מפוארת, מלווה בשירת משמר הכבוד, רגע לפני שהוא סגר את הדלת סימן המלך למושל המחוז להתקרב אליו, הוא דחף לו צ'ק מכובד בידו, והפטיר לו, תודה רבה, שמחתי לפגוש אותך, ומרמז במפורש על ביטול כל שאר הטקסים שתוכננו להמשך הביקור.

לנהג הוא הורה לפנות בדרך הכי קצרה עד לאכסנייתו כשהוא מתעלם משורות חיילי הכבוד שעמדו בשולי הכביש, מצדיעים לכבודו, או לכבוד מפקדם.

הרכב נכנס למבנה המפואר, המלך המתין עד שאחרון השרים יצא מהמבנה, ואז פנה לשלושת משרתיו הנאמנים,

קדימה, אנחנו יוצאים לדרך, הם לבשו בגדים פשוטים, טשטשו את פניהם, ויצאו מדלת צדדית, שהם הכינו לו משרתיו הנאמנים רכב קטן ופשוט,

נסיעה קצרה הביאה אותם לרחוב ישן ומוזנח, הרכב נעצר ליד בית קטן מט ליפול, הוא יצא מהרכב והתקרב אל הדלת,

אחד ממשרתיו כבר התכונן לנקוש על הדלת, אך המלך סימן לו להמתין,

מתוך הבית נשמע ילד קטן משוחח עם אחד מבני הבית,

"אתה יודע? זה המלך הכי טוב בעולם, הוא באמת אוהב אותנו..."

עיניו של המלך התמלאו דמעות, הוא לא המתין רגע, פתח את הדלת לרווחה ואסף את בנו האבוד לחיבוק חם.

***

בנוי על קטע מחזק מהזוהר הקדוש
אמר רבי אלעזר:
מאי דכתיב. (תהילים ק״נ:ג׳-ד׳) הללוהו בתקע שופר הללוה''ו בנב''ל וכנו''ר הללוה''ו בתו''ף ומחול הללוה''ו במני''ם ועוגב. וכי צריך הקדוש ברוך הוא להאי.
אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לקמי קודשא בריך הוא בהני מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו, עכשיו עשה זה וזה, וכל מה שתעשה אינו כלום, עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה, כלומר אינו הללו, אלא מהו הללו, כל הנשמה תהלל יה הללויה. והאחר אינו כלום, אלא הלול הנשמה, הדא הוא דכתיב, (שם) כל הנשמה תהלל יה הללו יה.

בתרגום חופשי, השי"ת אינו רוצה שנהללו ונשבחו בכלי נגינה מפוארים, אלא שהנשמה תהללו.

Reactions: חיפאית!!!!, רבקה שמואל, בובה בובה ועוד 5 משתמשים8 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 28/9/25

ר

ראש חריף

מדהים! ואווו! איזה כתיבה מלאת-פרטים. מזכיר לי את הסיפור על היהודי שהפך להיות "אליהו הנביא" שעזר...

עודכן לאחרונה 28/9/25

138

שיתוף - לביקורת רחמים

צביה ר. //

25/9/25

שִׁפּוּלֵי רֹאשָׁהּ שֶׁל שָׁנָה,
וְנִסְפַּג הָעוֹלָם.
נִרְטַב עַד לְשַׁד
בֵּין כֵּסֶה לְעָשׂוֹר.
אָמַר מִישֶׁהוּ –
הַשָּׁמַיִם בּוֹכִים אִתָּנוּ,
מְבַקְּשִׁים רַחֲמִים.
אָמַרְתִּי –
הֵם לֹא.
הֵם מַרְעִיפִים עָלֵינוּ אוֹתָם.
עוֹלָם מְעֻלָּף
מַרְוֶה צִמְאוֹנוֹ.
מִילְיוֹנֵי טִפּוֹת שֶׁל רַחֲמִים
עַל הַחַלּוֹן שֶׁלִּי
בֵּין כֵּסֶה לְעָשׂוֹר.

Reactions: אש קודש!, אבינועם גולדברג, קרב ועוד 23 משתמשים26 //

14 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 28/9/25

מ

מהללו

לאל"ט. נראה לי שאת צודקת. אז המילים בן כסה לעשור משמשות בתור חזרה פנימית.

עודכן לאחרונה 28/9/25

42

א

שיתוף - לביקורת אז והיום

אינדה //

26/9/25

אז והיום.
מאת: ש. לוינגר

שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...

.....

ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

.....

יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!

- סוף -

בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!

Reactions: אביתר ירושלמי, אבטיח מעוך, yes I am ועוד 11 משתמשים14 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 28/9/25

א

אינדה

אשמח לתגובות!!!

עודכן לאחרונה 28/9/25

117

א

שיתוף - לביקורת חזרתי בתשובה?

איש המילה הכתובה //

26/9/25

דודי דופק בעוז
מתנת תשובה בידו

אך תרדמה אחזה בי
ובחלומי השאלה:

אם איני שב
האם ייסורי על כך
נחשבים תשובה?

ואם לא אתייסר די
אלא אתייסר
על שלא התייסרתי
האם זו תשובה?

השעון מתקתק
המחשבות רצות
השאלות מנקרות

ואין לי תשובה

או שמא כן?

Reactions: אש קודש!, קראנצ' פיסטוק, Avigail Amram ועוד 21 משתמשים24 //

6 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 28/9/25

א

איש המילה הכתובה

תודה רבה לכם על הפידבקים הנעימים. ותודה על ההזדהות עם המסר!

עודכן לאחרונה 26/9/25

423

שיתוף - לביקורת מדריך: כך תבחר את איש השנה

הדוויג //

22/9/25

אתה איש תקשורת. העורך שלח לך הודעה וביקש שתכתוב 200 מילה ותבחר: מי איש השנה שלך?
לפניך קטלוג אנשי התקשורת שבוחרים את איש שנה.

הנדוש: יבחר את אחד מהמנהיגים כבר 10 שנים ברצף. טראמפ או נתניהו. הוא יסביר למה השנה במיוחד מגיע לו להיות איש השנה.
בינינו? סתם התעצלת לחפש אז הלכת על הכי קל..

המרגש: יבחר איזה מישהו עם זקן ארוך שמפעיל בית חב"ד באיזה חור, וגם עשה השנה 700 ימי מילואים, וגם סיים את הש"ס פעמיים, וגם נפצע בעזה וחזר להתנדב

המתחכם: לא יבחר איש מסוים, אלא יבחר דמות כללית ("איש השנה שלי הוא מי שבחר השנה לאהוב ולהתאחד ולא נכנע לפלגנות וההסתה")
בינינו? הטקסט הזה שמור לו עוד משנה שעברה.

הדוס בהגזמה: יבחר את המגיד שיעור דף היומי בבית כנסת שלו, או את החזן של מוסף שיודע לעשות 'ונתנה תוקף' כמו שאף אחד לא יודע.

המקורי: ימצא לך איזה מישהו שאף אחד לא מכיר, שעומד בראש עמותת חסד בתחום זניח שאיש לא שמע עליו (העמותה לשיקום מעמד האתיופים ברעננה)

היחצ"ן: יבחר את אחד מחברי הכנסת מהשורה השלישית ש'קידם השנה חקיקה משמעותית בתחומים רבים, עשה עבודה פרלמנטרית מעולה, שהוכיחה שהוא עוד יגיע רחוק'
בינינו? מה לא עושים בשביל קצת פרנסה בערב החג...

הפרובוקטיבי: יבחר איזה מנהיג ערבי אנטישמי, מתון באופן יחסי למדי, ויכתיר אותו לאיש השנה על כך שהוא לא היה קיצוני וחנק יהודים במו ידיו.

הבינלאומי: יבחר איזה סנאטור רפובליקני אוהב ישראל, או איש פרלמנט ימני במדינה אירופית בינונית לא מעניינת במיוחד.

איש משפחה למופת: יבחר את אשתו שעמדה לימינו השנה ושמרה על הילדים כל האזעקות.
בינינו? חבל על המאמץ. היא לא קוראת את הטורים שלך.

חובב המוזיקה: יבחר איזה זמר ותיק שעשה השנה קמאבק עם סינגל שצבר מיליוני השמעות.

החרדי: יבחר את בחורי הישיבות, או אברכי הכוללים. בגדול אין עוד אופציות שיעברו מסך. אולי מקלב או חנניה צ'ולק.

.

Reactions: yonatanr, rachelita, emma ועוד 53 משתמשים56 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 26/9/25

ש

שמואל אגסי

אאההמ... אחת.... אחת.... כן, זה עובד.... ובכן גבירותי ורבותי, קהל נכבד, צופים ומאזינים, שרים...

עודכן לאחרונה 25/9/25

102

R

שיתוף - לביקורת הַיּוֹרֶה בחוץ

RPO //

25/9/25

שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם פָּתַח
רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָלַךְ
וְרָטֹב בַּחוּץ
וְאַחֲרֵי שָׁנָה שֶׁכָּזוֹ
הַשָּׁמַיִם מְאַחֲלִים
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַיּוֹרֶה הַיָּחִיד
שֶׁאֲנַחְנוּ מַכִּירִים.

רחל אורן

Reactions: אש קודש!, קרב, Avigail Amram ועוד 23 משתמשים26 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 25/9/25

R

RPO

תודה רבה לכן על התגובות! מחמם לקרוא!

עודכן לאחרונה 25/9/25

291

א

שיתוף - לביקורת שנה טובה, וסליחה אם פגעתי.

אוראל סולטן //

22/9/25

יריתי את החץ.
הוא פגע.

המטרה נוקבה, וחור דק נוצר. שביבי עץ זעירים עפו לכל כיוון, מתפזרים על הקרקע היבשה וממלאים אותה גם ביובשם שלהם.

חייכתי, מושך בחץ נוסף, פוגע גם איתו.
טראח. טראח. טראח.

עוד חץ. ועוד חץ. ועוד אחד. עד שנגמר לי מלאי החיצים בנרתיק העגלגל שעל גבי, והמטרה שהוצמדה לעץ כבר נוקבה מחיצים.

העץ זעק בכאב, מדמם את השרף אל בין סדקי האדמה הגבשושית. אני המשכתי לחייך, נוטל את המטרה ממנו ושולה מתוכה את החיצים הדוקרניים.

העץ העתיק הביט בי במבט מתחנן. אני, לעומת זאת, לא חננתי אותו אפילו בזה. העלווה ירוקה שריפדה את הדשא ברכות רשרשה תחת רגלי, ואני נפניתי להתיישב על גזע עץ כרות ויבש שניצב מרוטש על צדה של הדרך, מכניס תוך כדי את המטרה בחזרה לנרתיק העגלגל ומוציא ממנו את מעט האוכל שעוד נותר בקרבו.

עצי האלון התמירים שעמדו סביב נדמו כמגנים בגופם העבות על שאר העצים החלושים ששמם ומוצאם בלתי ידוע לאיש. הם סוככו בכנפי העלים הענקיות שלהם על שמי התכלת, וכיפתם הסבוכה הסתירה כל מוצא מכיפת השמים הריקים.

והם גם הסתכלו עלי במבט עצבני.
מאוד עצבני.
אוי לא.

"מ.. מה את רוצים?" אמרתי בקול מבוהל, שעה שכמעט ונחנקתי מפרוסת הלחם הדקה שאחזתי בין אצבעותיי. אך הם המשיכו להביט בי בכעס, ולא ענו ולו מילה אחת.

רגע, חשבתי לעצמי, היום קוטיקמוטי (טו' בשבט), ראש השנה לאילנות! אולי בגלל זה הם מעוצבנים עלי.

כן, בטח. הם כנראה רוצים שאני אברך אותם בשנה טובה.

"שנה טובה," קרקרתי, כשאני ממשיך ללעוס בכוח חתיכה קשיחה של לחם שגודלה לא אפשר לה להיבלע בגרוני.

הם עדיין היו עצבניים.
מאוד עצבניים.
אוי אוי אוי.
אולי הם מעוצבנים על זה שתקעתי בחברם הישיש את המטרה והחצים, הבריקה בי המחשבה בפתאומיות, טוב, בסדר, אם הם מתעקשים, אני אבקש מהם סליחה.

"וסליחה אם פגעתי," המשכתי את דברי, בולע את פירורי הלחם האחרונים שנשארו בכפות ידי.

הם עדיין כעסו.
מאוד כעסו.

כל כך כעסו, עד שרימון היה נראה חיוור מבחינתם.
כל כך כעסו, עד שהם העלו את צמרתם למעלה, כך שנותרתי חשוף לפגעי השמש והחום.
כל כך כעסו, עד שחסמו לי את היציאה.
גזעניים.

יומיים ישבתי שם, מנסה לכופף את הענפים הדקים והעבים, לצאת מבין סבכי העלים המקיפים את חלקת האדמה עליה אני נמצא.

שום דבר.

אחרי עוד יום-יומיים כבר ישבתי מיואש על אותו גזע יבש, מביט בקרקע ובוטש ברגבי החול בעצבים ובעוצמה.

כשלפתע נפל לי האסימון.

טוב, אין מה לעשות. לפחות ננסה. עצת השם היא תקום.

ניגשתי באיטיות אל עבר העץ הזקן והחבול, שהשרף הזולג ממנו כבר התייבש זה מכבר, והוא נותר מדמם אך בליבו. העצים הניעו את ענפיהם, מפלסים לי דרך ומעבר.

התכופפתי. ואז אספתי בכפות ידי את שאריות השרף היבש שנשרו על העלווה המרשרשת שעל האדמה. גירדתי אותה מבין סלעים, מגזעים יבשים ומתוך סדקי האדמה.

ואז ניגשתי אל הנרתיק העגלגל, מוציא משם פיסת בד לבנה כשלג, קושר אותה כשק, ומניח בתוכה את השרף.

העץ התכווץ ממרחק מכאב שלווה בחשש. התקרבתי אליו בשנית, מלטף את גזעו הישיש בעדינות בידי האחת, בעוד השנייה מחזיקה בבד.

העץ ניסה להתחמק, אך אז תפסתי אותו במקומו במהירות. הוא נרתע בבהלה מפוחדת. חייכתי לעברו.

הבד שבידי השנייה החל להכביד. פתחתי אותו והוצאתי ממנו את גושי השרף. החורים הדקים שבעץ ניבטו אלי מכל כיוון. נשכתי את שפתי ותחבתי את הגושים לתוכם, מכסה וקושר בבד הלבן והעדין.

"סליחה." אמרתי. "סליחה, עץ. זה לא... לא ידעתי... לא התכוונתי... זה... זה היה בטעות... ת'מבין?"

אך זה לא עזר לי, העץ הביט בי בזעם שגבר מרגע לרגע, ובשנייה שבאתי להתרחק, הוא הנחית את עצמו עלי במכה פוגענית.

בקושי הספקתי לפלוט 'אאוצ'' וכבר כל עצי החורשה שמסביב קרבו אלי בענפיהם, חובטים בי כל אחד לפי תורו.

זה לא יעזור עכשיו, הכתה ההבנה במוחי, הייתי צריך לבקש סליחה מוקדם יותר.

וכך העצים המשיכו לחבוט בי, עד אשר ירד הליל והם התעייפו מזעמם, כך שבנס הם לא חסמו את דרכי אל החופש.

ברחתי משם כל עוד נפשי בי. העצים, למזלי, לא התעוררו, ואני הצלחתי להתחמק מן היער ולהגיע למקום ישוב סמוך.

כעבור שנים שבתי לשם, ועץ ישיש ועייף עמד מולי, ויישר כשראה את פני, חייך.

"זה אתה?" שאלתי.

הוא הנהן לחיוב. ואז סימן לי בענפיו להביט אל האדמה.

עלווה ירוקה כבר לא הייתה שם, אך במקומה, על האדמה התחוחה, החל העץ לחרוט מילים.

סליחה שהייתי כפוי טובה אליך, רשם, פשוט הייתי יותר מדי מרוכז בעצמי ובאגו שלי מכדי להבחין שגם אתה סובל ממני, ולא רק אני ממך.

סליחה שלא מחלתי לך מיד, הרי בזכותך אני חי. וסליחה על זה שהייתי צריך לבקש סליחה, ולא ביקשתי ממך עד עכשיו.

וכך המשיך וכתב, מחק ורשם ומחק, עד שרגבי האדמה התשושים נראו כמו סדקי פניו הישנות יותר מאשר כמו רגבי חול קשים.

"גם אני צריך לבקש ממך סליחה," אמרתי, והופתעתי איך קולי שלי יצא כזה חד ובהיר, "אני זה שלא התנהג אליך בסדר. אני זה שבגללו נחבטת ונשרטת. אני זה שבגללו נזל ממך לב. אני האשם, לא אתה."

שוב שפתי ננשכו, כמו ביום ההוא, ושוב קרבתי אליך, נוגע בעדינות בפיסת הבד הלבנה והקרועה, שעדיין נותרה מן הפעם שעברה.

"סולח?"

העץ הנהן לעברי בחיוך מאושר, ומשהו רטוב החל נוגע בשפתי. הנחתי את ידי מתחת להן, ולא האמנתי למארה עיני הבוכות, עד כי קלטתי שזהו העץ המזיל עימי דמעה.

הדמעות שלי נקוו גם הן. התקרבתי עוד יותר אל העץ הישיש וחיבקתי אותו חיבוק עז. העץ חיבק אותי חזרה בענפי, ושנינו בכינו.

"רגע," אמרתי, והתרחקתי מחיבוקו. ואז הורדתי את הנרתיק העגלגל מכתפי, "אני רוצה להביא לך משהו."

הכנסתי את ידי וחייטתי בתאים, ובסוף נתקלתי במשהו קשיח ועגול. הוצאתי אותו.

העץ הביט בי בתמיהה. המטרה הייתה מונחת בכף יד, קטנה ומחוררת כמו אז, כאילו מתביישת בעצמה שזהו תפקידה, לספוג חיצים מאחרים ולשתוק.

"הנה," אמרתי, והגשתי את המטרה לעץ, "קח את זה בשבילך. אני לא רוצה יותר להמשיך ולפגוע ללא מטרה. כלומר... עם מטרה ללא מטרה. כלומר... הבנת אותי."

העץ הנהן.

"זה מגיע לך," הנחתי את המטרה בין ענפיו של העץ, שלקח אותה בדממה, "אתה עמדת איתי בגבורה ענקית, יחסית לעץ שפגעו בנפשו. אני לדוגמה לא יודע מה הייתי עושה במקומך... אתה גיבור עץ. אתה חזק. רק תאמין שאתה טוב, ותצליח להמשיך ולשרוד."

הבטתי בעץ. סדקיו זהרו כאילו אור זהוב ומסנוור יוצא מביניהם. מכל סדק וסדק, מכל שבר ושבר, הוא צמח, והתעצם. מכל התגברות, מכל מחילה שלי, אני התעצמתי.

חץ ישן וקטן נגלה לפתע על הרצפה למול עיני. אחזתי אותו בידי, ושפשפתי איתו את כפותי בחום.

וישבתי שם, על גזע יבש, והבטתי בעץ זקן.
ושברתי את החץ.

מוקדש לכל המתגברים. לכל המוצאים בעצמם את הכוח למחול. לכל העומדים איתנים למרות שנפגעו, כדכתיב: "אוהביו כצאת השמש בגבורתו." לכל השורדים באמונה, השותקים בתפילה והעומדים במסירות. יהי שכרכם הרב משולם מן שמיא.

אנצל הזדמנות זאת לבקש מחילה וסליחה מכל חברי פורם פרוג בכלל, ומכל חברי קהילת כתיבה בפרט במקרה ופגעתי בהם, בשוגג או שמא ח"ו במזיד, בכל פרטי ודקדוקי הדינים הקיימים, ולומר שאני מוחל מחילה גמורה לכל אדם באשר הוא יהודי אם בטעות ח"ו יצא שנפעתי מדבריו, בין בשוגג בין ח"ו במזיד, בכל פרטי ודקדוקי הדינים הקימיים.

שנה טובה ומתוקה.

(שכוייח גדול ל @הווה פשוט על ההשראה לסיפור.)

Reactions: כותב בקצב, זה אני ולא אף אחד, מטעמי השבת ועוד 28 משתמשים31 //

8 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 25/9/25

א

אוראל סולטן

אגב, בקריאה שנייה אני שם לב ששאבתי כאן די הרבה מסגנון הכתיבה של @אבינועם גולדברג. קרדיט נכבד...

עודכן לאחרונה 25/9/25

45

ל

שיתוף - לביקורת גביע הכסף של סבא/סיפור לחג

להאמין ביכולות שלי //

25/9/25

כשסבא וסבתא של קלמן הגיעו לבקר,
זו היתה התחלה של הרפתקה ארוכה.

כי סבא הביא להם במתנה את הגביע העתיק שלו, שעבר במשפחתם מדורי דורות.
בני המשפחה היו נרגשים ולא הפסיקו להסתכל על הגביע הכסוף המרשים עם ריקועי הגפן המדויקים.

גם קלמן הנרגש הביט על הגביע בעיניים נוצצות, יחד עם בני משפחתו האזין לתיאור המופלא:
"הגביע שייך לסבא רבא שלי, הרב שמואל כ"ץ שהיה צדיק גדול ואני קרוי של שמו", סיפר סבא שמואל בפנים נוהרות.
הילדים הנרגשים סיפרו כמובן לחבריהם בכיתה ובשכונה על הגביע, ובאחד הימים שמע קלמן את הוריו משוחחים, אבא אמר בקול דואג:
"אני חושש שאנשים לא ישרים ישמעו על הגביע, צריך לחשוב על פיתרון".
"אולי נבקש לשמור על הגביע בכספת בביתם של משפחת נחום", אמרה אמא.
"אשאל אותם", אמר אבא.
*
לא עברו ימים רבים, והאנשים הלא ישרים, או נכון יותר הפורצים, נכנסו לביתם של משפחת כ"ץ ולקחו את הגביע מהוויטרינה.
הוריו של קלמן היו אובדי עצות,
אבל אז בארוחת הערב נכנס קלמן למטבח ובידיו החפץ היקר.
"הגביע היה אצלי, החלטתי לשמור עליו", אמר בקול צלול.
"אתה לקחת את הגביע?"
"רציתי לשמור על הגביע, אבל שמעתי שאתם חושבים שנכנסו פורצים אז אני מחזיר אותו", הכריז קלמן בקולו הדקיק והמתוק.
את אנחת הרווחה ניתן היה לשמוע עד דירתם של סבא וסבתא בירושלים.
אבא אמר: "תודה קלמן על התזכורת, אתה צודק הגביע כה יקר צריך שמירה של הזמן".

הוא הביט על הגביע בהערכה, כאילו קיבל אותו רק עכשיו, "אתם יודעים", פנה אבא לבני הבית, "חוץ מהגביע, שהוא פריט יקר ערך עבורנו, קיבלנו במתנה גם אוצרות רוחניים שעברו אלינו מדור לדור, את האוצרות הרוחניים שהם התורה והמצוות והאמונה, ברכות בכוונה ואהבת חינם. גם אותם צריך לשמור מכל משמר, מפני פורצים בחוץ, אבל אנחנו לא נאבד את האמונה, ולא נשכח שהתורה והמצוות הם הנכסים הכי יקרים שלנו. נעשה תחבולות לשמור עליהם, כמו קלמן היקר שחשב איך לשמור על הגביע ולא התעצל".
קלמן חייך, העיניים שלו נצצו.
הוא ידע שאביו צודק, וכמו נכסים גשמיים שיש להם ערך, צריך לשמור על מצוות התורה כל הזמן ולא להתעצל.

Reactions: ספרות בנשמה, רבקה שמואל, ח.ד. וחלק ועוד 3 משתמשים6 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 25/9/25

ד

דודה

חזק!!

עודכן לאחרונה 25/9/25

111

ל

שיתוף - לביקורת כי תעביר ממשלת זדון

להאמין ביכולות שלי //

25/9/25

"אני מתפללת שבריאיון לא ישאלו מה היה שם-משפחתנו הקודם", אמרה יהודית שוורץ (אטיאס לשעבר) לידידתה הקרובה.
*
"הצבא כבר ידאג להם", אמרה נירית לבעלה, בשעה שלקח איתו את הנשק, מוכן לצאת להצלת הישובים.
"אני לא יכול לסמוך על אף אחד", הבהיר ח' בכנות, "זו הצלת נפשות ואם אני יכול לעזור לאנשים זו חובתי".
קול רכבו המתרחק, נשמע באוזניה כאזעקה, באותו בוקר של השביעי לעשירי.
מאוחר יותר התברר שצדק.
*
"חמאס לא מסכימים לעזוב את השכונה", אמרה העזתית כמו לעצמה, בום אדיר הרעיד את השכונה.
*
"המורה לא מסכימה להיעדר מהכיתה, גם אם לא מרגישים טוב, היא תיערב את הקב"סית" סחו התלמידות זו לזו.
"זו הוראה מההנהלה".
*
"וועד השכונה סירב לקבל אותנו, טוענים שאנחנו ממגזר שונה/לא מתאימים לציביון", לגברת קלמני יש מטפחת ובעלה חובש מגבעת רק בשבת.
*
"רוסיה שולחת חיילים נוספים לחזית מול אוקראינה, כל האזרחים חייבים להשתתף בלוחמה", כותרת בעיתון.
*
וזו לא ידיעה מוגזמת: צפון קוריאה לא מסכימה לאזרחיה לחייך בימים מסוימים, עונש חמור יינתן למחייכים.
*
דינה אמרה שהצבע הסגול מכוער, אף אחד לא מעיזה לסתור את דבריה
*
עוד כותרות מרחבי העולם?
מהשכונה?
יש ויש,
מוזמנים להוסיף.

*
המסקנה היא שסמכות זה דבר חשוב כשהיא מגיעה במידה.

לפעמים, שלטון היא ממשלת זדון.
ועל זה אנחנו זועקים, מתפללים ומתחננים:
"כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ".
גם מהלב פנימה,
תעביר את החרדות ואת השקרים והדמיונות
וגם מהעולם האמיתי, תעביר את הסמכות הכוזבת, את ההתנשאות, החינוך המיותר וההתעמרות בזולת.
*
והיה ה' למלך על כל הארץ.
זו ההבנה שאין בעולם סמכות או כח לאף אחד.
היחיד עם הכוחות זה ה' יתברך.
למדנו זאת מהתורה הקדושה, בה אין סמכות וכח לאף אחד, יש הרבה בירורים ורצון להגיע לאמת.

כולנו טובים, אין צורך בשליטה חיצונית.
אף אחד לא יכול להחליט עבור הזולת.
להחליט על הזולת זה להיות בגניבת דעת.
*
אפשר לכוון את הזולת, במידה.
להסביר, מתוך רצון טוב.
המקום היחיד שניתן להחליט על הזולת זה למנוע דברים לא רצויים, או להשפיע דברים טובים, וגם זה במידה נכונה מתוך כוונה אמיתית להיטיב, להגן על החלשים, ולא תוך רצון לשלוט.

כי תעביר את החושך
והרשעה כולה בעשן תכלה.
וכי תעביר את ממשלת הזדון מתוכנו, ומכל העולם.

אמן כן יהי רצון.

Reactions: אש קודש!, .חיה פ, -רות- ועוד 11 משתמשים14 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 25/9/25

ד

דודה

יפה!

עודכן לאחרונה 22/9/25

51

ה

שיתוף - לביקורת בדרכי דודי

הווה פשוט //

21/9/25

מאחורינו - עולה הציווי שקראנו בפרשה האחרונה "והלכת בדרכיו".
מלפנינו - נשמעים פעמי המלכויות הזכרונות והשופרות.
ואנו בתווך - נדרשים לעשות תשובה.

אז הנה השילוב
בואו נלך בדרכי ראש השנה כדי לשוב.

מלכויות.
העלאת הערך העצמי, למלוך על עצמינו, לומר "אני יכול, אני רוצה, ואעשה זאת!"

זכרונות.
חשבון נפש. להזכר בכל המעשים, התכונות, ההתנהגויות, החוזקות והחולשות, ליצור תכנית שיקום ורהביליטציה (הייתי חייב לדחלף את המילה הזאת).

שופרות.
עזרים חיצוניים וטכניקות להגברת מוטיבציה ושימור השינויים, פתק על המקרר, תזכורן בטלפון, צמיד אדום, הכרזה קבועה של הצהרות האמונות וההרגלים החדשים.

וכמובן לא לשכוח לעבור לכסא רחמים ולדון את עצמינו לזכות
לסלוח לעצמינו
ולהיות חזקים ושמחים כשם ש"עוז וחדווה במקומו".

אני לדודי, ודודי דוגמא לי.

Reactions: אש קודש!, Avigail Amram, התותח מאמזון ועוד 12 משתמשים15 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 22/9/25

א

אוראל סולטן

יפה מאוד. סיכום מעולה והכרחי ביותר. שמרתי אצלי.

עודכן לאחרונה 22/9/25

207

א

שיתוף - לביקורת כשהשופר נתקע

אבינועם גולדברג //

18/9/25

שעות חיכיתי לתקיעת שופר.
כי אז היה קצת אקשן.
בשאר הזמן כולם מלמלו והתנדנדו מלמלו והתנדנדו, ולי היה משעמם נורא. וקצת פחדתי שאלוקים יעניש אותי על זה שאני משתעמם, כי ראש השנה וזה...
וגם חיכיתי לתקיעות בשביל המלאכים, כי אבא אמר שמהשופר יוצאים מלאכי רחמים.

כשר׳ יהודה לייב, עם העיניים הקטנות והמצח המכווץ שלו, הוציא את השופר מתחת לטלית, עליתי על כיסא ממולו והבטתי היטב היטב ולא ראיתי שום מלאך.
אחר כך יצאתי מהבית כנסת והסתובבתי בחוץ בשמש. הרחובות היו ריקים, ואני הייתי עצוב, שאני לא מסתדר עם כל המילמולים. ואולי השם יתן לי עונש כי מה זה טיולים כאלה בראש השנה...
וחזרתי לבית כנסת שהיה קר מאד מהמזגנים, וגם הלב שלי היה קר, וחשבתי שבגלל שאני רשע לא נראו אלי המלאכים.

אחר כך הייתה הסעודה, ואח שלי התחיל לחקות את החזן של מוסף, ואחותי אמרה בדיחה, וכולם התחילו לפטפט בעליצות, אפילו אבא היה חופשי לגמרי וסיפר על הויכוחים של דודה שלו עם ביטוח לאומי, וחשבתי שמותר להם להתפרק קצת כי הם התפללו יפה, אבל אני...
ומחר עוד יום, יום שלם כזה. למי יש כוח...

ושוב מילמולים, ושוב הגיעה השעה, ור׳ יהודה לייב במצח מקומט וחמוץ מוציא את השופר. ואני עומד על כיסא ממולו, נשען על הבימה בין מרפקי המבוגרים
טווווווווווווווו
מהשופר יצא לאיטו, מלאך.
היו לו תלתלים בלונדיניים יפהפיים, וגוף כמו ענן בוהק ביום קיץ, הוא הבחין בי וחייך.
הושטתי לו את שתי ידי, והוא ריחף אלי.
”משעמם לך, נכון?” הוא אמר בקול הכי רך בעולם.
”השם יודע שמשעמם לך, הוא לא כועס על זה. אתה עוד ילד”.
”שנה הבאה אני בן אחת עשרה” אמרתי.
” זה עדיין ילד. השם לא מצפה ממך שתעשה דברים שמעצבנים לך. רק שתגיד תודה פשוט, ותבקש שיהיה לך שנה מוצלחת, ותתכנן להיות טיפה יותר טוב”.
”אבל...” אמרתי, והמלאך רק נשק אותי על המצח ונעלם.
ואז אבא העיר אותי לתפלת שחרית של היום השני.

וכשכולם התנדנדו ומילמלו ומילמלו והתנדנדו, הרגשתי את המלאך מהחלום, יושב לידי, ועיניו מאירות בעידוד.
אמרתי מה שיכולתי, וזה היה קצת מאד. אבל בלב אמרתי תודה חזקה ובקשתי שנה מוצלחת, וקבלתי על עצמי לא לצחוק יותר על יהושע, אפילו בזמן שהוא לא רואה. וגם להוריד זבל כשאמא מבקשת, מיד בפעם הראשונה.

כשהגיע זמן תקיעת שופר.
דממה הייתה הרבה זמן, ופתאום יצאה מין נשיפת אוויר מחרחרת, ואחריה עוד אחת,
ור׳ יהודה לייב עצם עיניים וניגב את שפתיו במטפחת לבנה.
ואז יצא ציוץ קצר ושוב נשיפה כמו בלון שעזבו אותו.
הצבע של ר׳ יהודה לייב היה אדום כהה, והוא החליף לשופר אחר. זה גם לא עזר לו. אנשים הסתכלו לצדדים כדי לא להביך אותו, ושני ילדים קטנים, התאומים של רוזנברג ציחקקו.

ואז לחשתי למלאך שלי ”לך, לך תעזור לו”. וגם הבטחתי שבתפילת מוסף אני אגיד שלושה עמודים שלמים מהמחזור לאט ובכוונה.

המלאך עשה את שלו.
המעיין נפתח.
וסדרת התקיעות יצאה לדרך, צלולה, ומדוייקת.
אנשים הרשו לעצמם להביט בר׳ יהודה לייב ולחייך. והרב שעמד לידו והקריא לו את התקיעות, עשה לו עם האצבעות סימן של שביעות רצון.

בסעודת החג, אח שלי שר ונתנה תוקף ואחר כך דיברו על התקיעות של ר׳ יהודה לייב, ואבא הסביר איך השפתיים צריכות להיות בדיוק כדי שזה יצליח. והראה לנו כשהוא מדגים עם המלחייה.
אבל אני ראיתי פתאום דמות מרחפת מעליו, עם תלתלים זהובים. ושנינו חייכנו. כי ידענו שלא כיווץ נכון של שפתיים, הוא זה שהוציא את התקיעות היפות.

Reactions: זה אני ולא אף אחד, אש קודש!, מחוברת לעצמי ועוד 45 משתמשים48 //

11 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 22/9/25

ר

ראש חריף

כתיבה מושלמת. זורמת מאוד. יש כמה וכמה סופרים שכותבים בצורה כזאת מעניינת, קטעים כאלו אני אוהב...

עודכן לאחרונה 22/9/25

363

שיתוף - לביקורת לי אתה מציע את ההמצאות שלך? אתה נורמלי?

שועל ספרות. //

21/9/25

שעת צהריים במטבחו של שף ד"ר דורון שיטרוי.

הוא עמד ליד לחם שהיה נראה רגיל, טעם ממנו ואז צעק "יש! זה אכיל, וזה יעבוד! מאה אחוז!"

"מי יעבוד ולמה? " נכנס עוזרו בסערה.

"זה לא הזמן לבדיחות, דוקי, הלחם המשביע בידיי!"

"הלחם המשביע? זה לא מה שכל לחם אמור לעשות?"

"אוחח נו באמת" נאנח הד"ר "זו ההמצאה שאני עבד עליה שנים!"

"אה, הזה שמשביע לחודשים?"

"בדיוק! סוף סוף אתה מבין! זהו, צריך לצאת עם זה לשוק! האמת, יש לי רעיון ללקוח ראשון, חכה שנייה".

הוא לקח בידיו את הטלפון הקווי החוטי, כיאה לדוקטור, וחייג.

"הלו, זה מיסטר שליג? אה, המזכיר שלו? אפשר לדבר איתו? תודה. היי מיסטר שליג! יש לי בשבילך המצאה דלוקס!" הכריז ד"ר דורון.

"לי אתה מציע את ההמצאות שלך? אתה נורמלי? אתה יודע שאני..."

"יודע שאתה, אבל תקשיב, זה גאוני! לחם שמשביע לחודשים!"

"ובוא נגיע ישר לעניין" המיסטר היה מעשי "כמה יעלה לי התענוג?"

"מאה דולר לחתיכה!"

"אתה רציני? לי אתה מציע כזו הצעה? אתה יודע שאני לא מוציא שקל על דברים מיותרים!! אז על המצאות שלך..."

"יסלח לי כבודו, אבל העניין הוא הפוך בדיוק!" ד"ר דורון היה נחרץ.

"מה הפוך?"

"הסיבה שאני פניתי אליך זה דווקא בגלל שאתה קמצן! אל בני אדם רגילים אין לי כל כך מה לפנות כי בן אדם רגיל פשוט קונה אוכל כל יום בכיף, אבל אתה? אם תהיה לך האפשרות לא לקנות אוכל כל יום, ועוד לחודשים ארוכים, אתה הרי אמור לשוש על זה!"

--------------------------

הנביא ישעיהו בדברו על ימים נעלים אלו, מדבר אל השאננים שבעם ישראל לחזור בתשובה. (נָשִׁים֙ שַׁאֲנַנּ֔וֹת קֹ֖מְנָה שְׁמַ֣עְנָה קוֹלִ֑י בָּנוֹת֙ בֹּֽטְח֔וֹת הַאְזֵ֖נָּה אִמְרָתִֽי׃ יָמִים֙ עַל־שָׁנָ֔ה תִּרְגַּ֖זְנָה בֹּטְח֑וֹת כִּ֚י כָּלָ֣ה בָצִ֔יר אֹ֖סֶף בְּלִ֥י יָבֽוֹא׃)

נשאלת השאלה, מה ההיגיון לפנות לשאננים? הם שאננים! הם לא השומעים של הדרשות/המתחזקים, למה שירצו לשמוע עכשיו?

אומר המגיד מדובנא, פשוט, אליהם זה אמור הכי לדבר! מילא הצדיקים כל השנה חוזרים בתשובה על כל חטא, עובדים קשה, כמו שצריך באמת לעשות! אבל הם? הם הרי במשך השנה בשאננותם, אם נותנים להם הזדמנות להשיג בימים משהו ששווה חודשים של מאמץ, הם אמורים לקפוץ על המציאה!

Reactions: Natan Galant, אש קודש!, מחוברת לעצמי ועוד 57 משתמשים60 //

6 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 22/9/25

א

אוראל סולטן

קטע מעולה ומחזק! קצת הפריע לי שהשורות היו קצרות מדי. בד"כ בסגנון הזה כותבים משפטים טיפה יותר...

עודכן לאחרונה 21/9/25

90

ש

שיתוף - לביקורת אִמָּהוֹת מַמְלִיכוֹת

שמעון הכהן //

17/9/25

הִיא עוֹד רֶגַע נֶעֱלֶמֶת מֵהַמַּפָּה

תַּשְׁפָּ"ה.

בִּרְגָעִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל אֱלוּל

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת רֶגַע לְסִכּוּם,

מֹאזְנַיִם, חֶשְׁבּוֹן

וְנֶפֶשׁ.

מְנַסֶּה לְפַשְׁפֵּשׁ

לְחַפֵּשׂ

צְדָקָה אוֹ תְּפִלָּה?

הַפְרָשַׁת חַלָּה?

מַעֲשִׂים טוֹבִים וּמְיֻחָדִים?

עֶזְרָה לִיהוּדִים?

כִּבּוּד הוֹרִים?

שׁוֹמֶרֶת עַל הַלָּשׁוֹן?

שׁוֹמֶרֶת עַל הִלְכוֹת שַׁבָּת?

שׁוֹמֶרֶת עַל הַיְּלָדִים ?

שֶׁל הַשְּׁכֵנִים

שֶׁל הַגִּיסָה

אוֹרְחִים מַכְנִיסָה?

מְקַבֶּלֶת מֻקְדָּם שַׁבָּת?

מְבַשֶּׁלֶת אֲרוּחוֹת לְהֻלֶּדֶת הַבַּת.?

כִּמְעַט כְּ ל וּ ם.

בְּגָדוֹל

אֲנִי רַק מְכַבֶּסֶת

מְנַקָּה

כְּשֶׁאֲנִי מַסְפִּיקָה אֲנִי גַּם מְבַשֶּׁלֶת

(לִפְעָמִים גַּם כּוֹעֶסֶת אוֹ צוֹעֶקֶת)

וְשׁוּב מְכַבֶּסֶת מְנַקָּה מְבַשֶּׁלֶת

וְשׁוּב

וְשׁוּב

עַד כַּמָּה זֶה חָשׁוּב?

כַּמָּה מִשְׁקָל זֶה תּוֹפֵס?

קְצָת יוֹתֵר מֵאֶפֶס?

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה

אֲנִי לֹא מְכַבֶּסֶת

אֲנִי מְפַיֶּסֶת

יְלָדִים שֶׁרָבִים וּבוֹכִים.

אֲנִי לֹא מְנַקָּה

אֲבָל מַרְגִּישָׁה אֶת הָרִצְפָּה הַדְּבִיקָה,

בַּדִּירָה הַשְּׂכוּרָה וְהַצְּפוּפָה

וַאֲנִי לֹא מְבַשֶּׁלֶת

אֲנִי מֻתֶּשֶׁת...

הָיִיתִי כָּל כָּךְ רוֹצָה

לְהַרְגִּישׁ נַעֲלָה

לְדֻגְמָה, לְהִשְׁתַּתֵּף בַּתְּפִלָּה

לְהַנִּיחַ סִדּוּר עַל הַפָּנִים

וְלֹא לְהַרְגִּישׁ עַל הַפָּנִים

מִגְּעָרוֹת שֶׁקִּבְּלוּ הַיְּלָדִים...

לְהַזִּיל דִּמְעָה

וְלֹא מֵחֹם הַגִּנָּה

וּלְהִתְרַגֵּשׁ בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר

וְלֹא רַק לִנְעֹץ מַבָּט עַל הַשֶּׁקֶט שֶׁמּוּפָר...

אַךְ,

בְּזֹאת אֲנִי בְּטוּחָה

בָּרוּךְ ה' אֲנִי זוֹכָה

וּמַמְלִיכָה

בְּאַהֲבָה

עוֹשָׂה אֶת רְצוֹן מַלְכִּי

בָּאֹפֶן הֲכִי עֶרְכִּי

עַל עַצְמִי מַמְלִיכָה

בְּלֵב פָּתוּחַ לִרְוָחָה

כִּי לַהּ' הַמְּלוּכָה

Reactions: avyasy, אש קודש!, מאה מם ועוד 24 משתמשים27 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 21/9/25

ש

שמעון הכהן

גילוי נאות: השיר נכתב על ידי אשתי היקרה.

עודכן לאחרונה 21/9/25

24

י

שיתוף - לביקורת ערפל

יהלום-יצירות מלוטשות //

18/9/25

הוֹלֵךְ, רוֹקֵד
נוֹפֵל, כּוֹשֵׁל
סַהֲרוּרִי, מְעֻרְפָּל

אֵין יָמִין, וּשְׂמֹאל
מִישׁוֹר
וְרֹגַע
וְעוֹד שְׁנִיָּה

אָז נִזְרַק אֵלֶיךָ
עַל הַחַיִּים
וְעַל... עוֹד חַיִּים
חֲדָשִׁים

Reactions: אש קודש!, מהללו, אוראל סולטן ועוד 5 משתמשים8 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 21/9/25

מ

מהללו

הנה עוד דוגמא... כאן יש רמז על הטוב שעוד יגיע.

עודכן לאחרונה 21/9/25

228

א

שיתוף - לביקורת פאה

אימפולסיבי //

10/9/25

- תגידי מה עם חדוה?

- הכל בסדר. למה?

- אומרים שהיא השאירה בסוף את הפאה.

- באמת??

- ככה אומרים.

- ואוו. הייתי בטוחה שהיא תוריד.

- אמרו גם שהיא ממש ארוכה.

- לא הייתי מאמינה עליה.

- היא אומרת שאם אי אפשר לקבוע אורך מסוים אז למה לא לעשות פאה ארוכה.

- היא לא נורמלית. עוד מעט תגידי לי שגם את הלקט והשכחה היא לא לוקחת...

Reactions: חלומות שווא ידברו, -רות-, ברכי שטיין ועוד 26 משתמשים29 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 21/9/25

א

אימפולסיבי

חידוש בעיני שצפוי...

עודכן לאחרונה 21/9/25

102

R

שיתוף - לביקורת שידוכים או שיוכים?!

R.V.K.A //

21/9/25

הַי אַתְּ...

יֵשׁ לִי מִישֶׁהוּ לְהַצִּיעַ לָךְ,
בּוּל, אֲבָל בּוּל בַּסִּגְנוֹן שֶׁלָּךְ!!
בֵּינֵינוּ -
עוֹד 'שַׁדְכָנִית' שֶׁתַּפִּיל בַּפַּח,
הֲרֵי אַנָּ'לָא הָרִאשׁוֹנָה בַּמַּטָּח.

כִּי... כְּבָר אָמְרוּ לִי ש...

יֶשְׁנוֹ אֶחָד, קוֹרְאִים לוֹ 'אָבִי',
הוּא לוֹמֵד בַּיְּשִׁיבָה הֲכִי טוֹבָה.
יוֹדֵעַ עַל פֶּה, תּוֹסָפוֹת וְרָשִׁ"י,
מְמַלְמֵל גְּמָרָא מִתּוֹךְ שֵׁנָה.

אֲבָל.... שָׁכְחוּ לוֹמַר לִי ש...

הוּא עוֹשֶׂה אֶת זֶה 'בִּשְׁבִיל',
הוֹ... כַּמּוּבָן שֶׁלֹּא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ.
הוּא אַךְ וְרַק צוֹעֵד בַּשְּׁבִיל,
אֶל עֵבֶר הַהִיא שֶׁשָּׁם 'בִּשְׁבִילוֹ'.

כִּי הוּא צָרִיךְ לְהַוּוֹת דֻּגְמָא,
חָלִילָה לֹא לִסְטוֹת לַסְּטִיגְמוֹת.
אֶחָד אַבִּיר כָּזֶה, בֶּן תּוֹרָה...
שֶׁנִּרְאֶה עָדִין מִכָּל הַוַּרְיַאצְיוֹת.

אָז... אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם ש...

בַּמְּצִיאוּת הוּא 'קְצָת' שׁוֹנֶה,
יוֹתֵר נִרְאָה כְּמוֹ 'אָבִי-לאַפִי'.
לִלְמֹד תּוֹרָה הוּא לֹא רוֹצֶה,
הַרְבֵּה יוֹתֵר מ'לֹא מַתְאִים לִי'.

אָז עֲשׂוּ טוֹבָה לְעָצְמֵיכֶם,
כָּל הַחֶבְר'אייה שֶׁבַּסִּירָה.
תִּבְחֲרוּ אֶת בְּחִיר לִבְּכֶם,
לְלֹא תַּחְפֹּשֶׂת אוֹ מַסֵּכָה.

כִּי הֶעָתִיד הוּא לֹא מִשְׂחָק,
וּשְׁנָיֵי חֲלָקַי פָּזֶל הֵם גּוֹרָל.
גַּם אִם הַקָּצֶה שֶׁלָּהֶם נִשְׁחַק,
הֵם יֵחָבְרוּ לְאַחַר חִפּוּשׂ עָמָל.

Reactions: א . צ ., yes I am, AVITALLL ועוד 16 משתמשים19 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 21/9/25

ד

דודה

כתיבה מיוחדת על נושא רגיש. תודה על העלאת הנושא!

עודכן לאחרונה 21/9/25

219

א

שיתוף - לביקורת אל תפחד מהשפם השחור

אבינועם גולדברג //

11/9/25

בערב אחד, כשהרחובות כבר החלו להתרוקן, שמע בנימין צלילים עולים מתוך מבנה גדול שברחוב הראשי.
המוזיקה נישאה באוויר כמו ריח מתוק. תחילה כחלום רחוק, אחר כך כגלים מציפים. הוא עצר. לא ציפה לדבר כזה. כל חייו חיפש צליל שיגע בו כך, שיפתח חלון בליבו. והוא ידע, שם בפנים מתרחש משהו נדיר, אולי חד־פעמי.

בפתח המבנה, על כסא שחור ישב שומר רחב כתפיים, בעל שפם עבות, ומבטו חמור.
בנימין רצה להכנס אך ירא מן השומר.
"האם אפשר להיכנס סתם כך? מה אם יגרש אותי?”
הוא פסע כמה צעדים אחורה, ואז שוב קדימה, ואז נעצר. הצלילים מבפנים רק הלכו וגברו, סוחפים, קוראים אליו, כמעט מתחננים.

כך עמד דקות ארוכות, אולי שעות. בליבו התנהל מאבק: תשוקתו להיכנס נלחמה בפחדו מהעין הקשוחה שמתחת לשפם. הוא מצא לעצמו תירוצים, "אין לי בגדים הולמים לקונצרט שכזה", "אני בכלל עייף", "המוזיקה נשמעת טוב גם מבחוץ". ובכל זאת, בתוכו ידע שכל דחייה, כל רגע של היסוס, הוא אובדן.

לבסוף, לאחר שגייס את כל אומץ לבו, ניגש. קולו רעד:
"אמ… אדוני השומר… איך נכנסים פנימה?"

והשומר הביט בו לרגע, ואז השיב בפשטות, כמעט בחיוך:
"אני יושב כאן רק כדי להראות את הדרך. תיכנס חופשי."

האדם מיהר לעלות במדרגות. דלתות ההיכל נפתחו לפניו, והוא נכנס בהתרגשות, הוא הדף מעט את הדלתות הכבדות והציץ פנימה.
האולם היה ברובו ריק, זרקורי הבמה כבים בזה אחר זה, כסאות נטושים, נגנים אורזים את כליהם, ואיש עם תיק גב גדול סוגר את מכסה הפסנתר

בפתח היכלות זהב הימים הנוראים יושב אלול מפחיד עם שפם שחור, אבל אל תתן למראה שלו להטעות אותך, הוא יושב שם רק כדי להראות לך את הדרך פנימה.
מהר, אל תתמהמה, אל תכנס רק אחרי שהקונצרט נגמר...

Reactions: רבקה שמואל, ברכי שטיין, אש קודש! ועוד 38 משתמשים41 //

7 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 21/9/25

נ

ניק 3810

מדהים, חבל שראיתי את הקטע הזה רק יום לפני ראש השנה, נ.ב. לאלול אין כזה מראה מפחיד....

עודכן לאחרונה 21/9/25

75

שיתוף - לביקורת רוֹאָהּ כּוֹכָבִים

צביה ר. //

17/9/25

הַבּוֹר הַזֶּה,
אַתְּ רוֹאָה אוֹתוֹ?
הוּא שֶׁלָּךְ.
פָּעַרְתְּ בִּי מַכְתֵּשׁ
וְהָלַכְתְּ.
הָלַכְתְּ וְלֹא הִסְתּוֹבַבְתְּ
כְּדֵי לִרְאוֹת
אֵיךְ הוּא נוֹלַד.
כְּשֶׁמַּכְתֵּשׁ נוֹלַד זֶה כּוֹאֵב,
אַתְּ יוֹדַעַת?
הִכְאַבְתְּ.
וְהָלַכְתְּ.
נִשְׁאַרְנוּ אֲנִי וְהוּא,
נְיוּ בּוֹרְן.
כָּאַבְתִּי אוֹתוֹ,
חִבַּקְתִּי אוֹתוֹ,
גָּדַלְתִּי אִתּוֹ.
עֲדַיִן כּוֹאֵב לִפְעָמִים.
כְּאֵבֵי גְּדִילָה,
אַתְּ בֶּטַח יוֹדַעַת.
וְהַשָּׁמַיִם הַמְּכֻכָּבִים מֵעָלָיו
כָּל כָּךְ יָפִים.
חֲבָל שֶׁאַתְּ לֹא רוֹאָה.
כְּשֶׁרוֹאִים כּוֹכָבִים
כְּבָר לֹא כּוֹאֵב.
שֶׁתֵּדְעִי.

Reactions: ללדת אחרת, אש קודש!, פניני ריין ועוד 17 משתמשים20 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 21/9/25

צביה ר.

דודה, רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך. תודה רבה. היא משמחת ממש.

עודכן לאחרונה 21/9/25

2 813

R

שיתוף - לביקורת אנשים טובים; אנשים שלא.

rrrrrrrrrrrrrr //

24/7/25

פרק שלישי ואחרון ל"כוס של מלאכים" ו"סבתא".
קצת בלאגן, אני יודעת...
מצרפת לטובת סדר מינימלי כלשהו את הפרקים הקודמים.
בהנאה!

Reactions: אוראל סולטן ו-שיוותי ה’ לנגדי תמיד2 //

27 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 21/9/25

ת

תילה.

@rrrrrrrrrrrrrr טוב שחזרת. התגעגעתי. מחכה לקרוא אותך שוב.

עודכן לאחרונה 20/9/25

45

א

שיתוף - לביקורת שבת

אוראל סולטן //

19/9/25

רֵיחַ שֶׁל שַׁבָּת מַכֶּה בִּי,
כְּנָפָיו הַלְּבָנוֹת נוֹשְׂאוֹת שָׁלוֹם.
אֲוִיר טָהוֹר מֵרִים עֵינַיִים לְקִרְבִּי,
עָלֶה יָרֹק נוֹפֵל פִּתְאוֹם.

עוֹלָם שֶׁלּוֹ לוֹ לִרְגָעִים,
נוֹשֵׁם בְּלֵב שָׁקֵט וְרַךְ.
מַלְאֲכֵי מַעְלָה מַרְגִּיעִים,
אֲשֶׁר בְּשִׁיגְיוֹנוֹ מֻנָּח.

טַלִּיתוֹת חוֹזְרוֹת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת,
צוֹעֲדוֹת בַּבֹּקֶר שֶׁל שַׁבָּת.
מַלְאַךְ מְלַווֵה שַׁלְוָה נִכְנֶסֶת,
נוֹצַר שָׁבְתוּ כְּמוֹ בְּבַת.

נוֹשֶׁבֶת רוּחַ עַל חַלּוֹן,
שַׁבָּת שׁוֹקַעַת לְשָׁלוֹם,
מִרְיָם מַלְאָךְ עָלָה קָטֹן,
מֵקִיץ אֲנִי מִן הַחֲלוֹם.

מַבִּיט בְּשֶׁקֶט עַל שַׁבָּת,
מְחַכָּה בַּפֶּתַח לְבֹאָהּ.
אֲוִיר טָהוֹר מַיְשִׁיר מַבָּט,
וְהִיא יָצְאָה מִמַּחְבּוֹאָה.

נוֹשֵׂא עַיְּנִי בַּתְּפִלָּה,
עוֹמֵד לִפְנֵי בּוֹא הַכַּלָּה,
אָכִין לִבִּי בְּגִילָהּ.
אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו תְּהִילָּה.

שַׁבָּת נִכְנֶסֶת לָעוֹלָם,
נוֹשֵׂאת עָלֶה, שַׁלְוַות מַלְאָךְ.
שַׁבָּת תשפ"ו אוֹמְרִים כֻּלָּם,
אוֹצֵר הַטּוֹב לָנוּ תִּפְתַּח.

נכתב בזכות האשכול הזה. שכוייח גדול ל @אימפולסיבי על הפתיחה, העידוד והדחיפה.

Reactions: כותב בקצב, אש קודש!, ח.ד. וחלק ועוד 4 משתמשים7 //

3 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 20/9/25

א

אוראל סולטן

תודה רבה! חיממתם את ליבי... תודה רבה!!! תודה על התיקונים! זה מה שקורא שמנקדים בנקדן אוטומטי... ;)

עודכן לאחרונה 20/9/25

459

ה

שיתוף - לביקורת כבשים לבנות. כבשים שחורות.

הבזק של שפיות //

10/9/25

מוקדש באהבה לכל הכבשים השחורות באשר הם

אי שם במדינה רחוקה, לפני שנים רבות, חי לו עדר כבשים.
בעדר כבשים רבות, גדולות וקטנות, שמנות ורזות, גבוהות ונמוכות, לבנות ושחורות.
בעל העדר אינו מטפל בכבשים בעצמו. הוא שולח אותם למרעה בליווי הרועה שלו.
הרועה מאכיל את הכבשים, חולב אותם, וגוזז את הצמר כשצריך.

יום אחד החליט בעל העדר לבקר במרעה שמחוץ לכפר. לראות כיצד הרועה מנהל את העדר, באיזו צורה הוא מטפל בכבשים, והאם הוא עושה את מלאכתו נאמנה.
כאשר בעל הבית הגיע למרעה, נשאל הרועה: "כמה חלב נותנת כבשה בכל יום"?
ענה לו הרועה: "כל אחת מן הכבשים הלבנות נותנת תפוקה של שלוש ליטר ביום".
שואל אותו בעל הבית: "והשחורות- כמה הן נותנות"?
אומר לו הרועה: "הכבשים השחורות גם הן נותנות תפוקה של שלוש ליטר חלב ביום".

מחזיר בעל המרעה: "ובאיזה אוכל אתה מאכיל את הכבשים במידה ואין להם מספיק מהמרעה כאן?"
עונה לו הרועה: "יש לי אוכל משובח, בריא ומזין אותו אני נותן לכל הכבשים הלבנות."
"ומה לגבי הכבשים השחורות?"
"כמובן שאתן גם לשחורות".

ממשיך הרועה ומספר כי בשעות הצהריים הוא נוהג להכניס את הכבשים הלבנות לתוך הדיר הסמוך למרעה בכדי שהשמש הקופחת לא תציק להם.
שואל אותו בעל המרעה: "ואת השחורות?"
אומר הרועה: "גם את השחורות".

אומר בעל המרעה לרועה בפליאה: "אני לא מבין את ההתנהלות שלך. בכל פעם אתה מדגיש את היותך דואג רק לכבשים הלבנות, מה שמביא אותי למסקנה כי יתכן שהכבשים השחורות שונות מהם. אלא שבסופו של דבר, כאשר אני שואל אותך במפורש האם הכבשים השחורות נכללות גם הן יחד איתן – אתה משיב לי בחיוב. אז תגיד לי, מדוע אתה לא אומר מלכתחילה "כל הכבשים"? למה אתה מתייחס לאותן כבשים שחורות כאל סוג ב' עד כדי כך שלא צריך לספור אותן או לדבר עליהן?

"ספר לי, האם הכבשים השחורות נותנות פחות חלב או צמר מאלו הלבנות? האם הן פחות ממושמעות? האם הן עושות נזקים?"

אומר לו הרועה: "לא".
"אבל הן שחורות".

Reactions: מהללו, אדם חכם, שוגיסטית ועוד 49 משתמשים52 //

8 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 20/9/25

ה

הבזק של שפיות

באמת קצת הסתבכתי עם זה, כי גם רציתי שיהיה מובן שהרועה שתק לרגע בין המשפטים. למעשה, הצורה הזו...

עודכן לאחרונה 20/9/25

90

א

שיתוף - לביקורת שירים קצרצרים בעלי משחקי מילים משמעותיים >>> שתפו גם.

אימפולסיבי //

18/9/25

וְאִלּוּלֵי
אֱלוּלַי -
אַלְלַי.

Reactions: אש קודש!, %תמר%, קראנצ' פיסטוק ועוד 14 משתמשים17 //

6 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 20/9/25

צביה ר.

כַּמָּה כָּמַהּ לְבָבִי לְלֵב אָבִי.

עודכן לאחרונה 19/9/25

63

ה

שיתוף - לביקורת החלום לחלום

הטרולים //

19/9/25

מאז שהוא היה קטן הוא היה אוהב את זה, את הטבע, את הנגינה , את ציוצי הציפורים,
הנפש השקטה שלו אהבה את זה תמיד, אלו היו ההנאות שלו.
לא האוכל, היופי והאגו היו מנהיגים אותו, בשבילו מנוחה של שעה בין עציי השדות
הגבוהים ונגינה בחליל לקול ציוץ הציפורים היה מה שגרם לו לאהוב את החיים, את העולם
ואת עצמו.
ככה הוא היה תמיד, עד שיום אחד בלי כל תיכנון , העולם הרגוע והשליו שלו התנפץ,
המוני חיילים דהרו על סוסיהם ושרפו כל מקום, כל בית, הוא שמר על החליל שלו כמו על
עצמו, אבל השדה- השדה נשרף ונגמר.
העצים כאילו לא היו, נהפכו לחתיכות שחורות ומפויכות, הוא נלקח בשבי, החליל מתחבא
מתחת למעילו, משפחתו הקטנה נעלמה כלו הייתה, והשקט שלו גם כן, נעלם ולא היה.
כל לילה היה מתעורר שטוף זיעה לאחר חלום נורא, מתנשף ומזיע , מוודא שהחליל שמור אצלו.
כל פעם שהיה מתעורר ומביט סביבו, על הרצפה המלוכלכת שעליה היה שנרטבת בדמעות
של הישן לצידו כל פעם מחדש, והוא עצמו- אין? מה הוא עושה כאן? איך הגיע לכאן?
איפה העולם הרגוע שלו? איפה המשפחה הקטנה שלו שבכל מקרה לא היה ממנה כזה
הרבה- רק הוא, אחיו ואביו, וגם הם נעלמו לו- או שדווקא הוא זה שנעלם להם?
לאחר מספר לילות של שינה גרועה, של סבל מתמשך, לאחר שהתעורר שוב מסיוט לא נורמלי,
הוא חשב לעצמו מה היה קורה אילו במקום לחלום חלום על שריפה ועל עצים מפויכים
היה חולם על שדה מלא בציוצי ציפורים וצלילי נגינה? מי יודע , אם הייתה לו שליטה על חלומותיו
בהחלט היה רוצה לחלום על כזה דבר, אבל לצערו גם זה חלום שכנראה לא ייתגשם.
החלום לחלום.

Reactions: אש קודש!, ח.ד. וחלק, אביגלוש ועוד 3 משתמשים6 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 19/9/25

ה

הטרולים

אשמח לתגובות ולביקורת🤪

עודכן לאחרונה 19/9/25

66

נ

שיתוף - לביקורת ספר תורה מושלך ארצה

ניק 3810 //

18/9/25

קטע שכתבתי בעבר בפורום אחר, מוגש לפניכם עם שיפורים וחידודים .
***

ערב יום הקדוש ביותר בשנה, יום הכיפורים – שניות אחדות לפני תפילת כל נדרי,

שקט השתרר בהיכל בית המדרש, רב בית הכנסת עלה על המדרגות המובילות אל ארון הקודש וקיבל את ספר התורה מהגבאי המסור, אחריו עלה ר' חאצקל, מזקני בית המדרש לקבל גם הוא את אחד משלושת ספרי התורה,

הוא פנה לאחוריו כדי לרדת חזרה אל במת בית הכנסת, אך כנראה שמפאת גילו הוא לא נזהר מספיק, ומדריגה אחת הוא פיספס, מעד והחליק על הריצפה

השקט השתלט על היכל בית הכנסת לרגע אחד בלבד, ולאחריו הוא נבעט החוצה עם הצעקות והויכוחים, "הספר תורה על הרצפה" "הוא כן נפל! אני ראיתי" טען בלהט אחד מאלו שהתירו להתפלל איתם ביום כיפור, "צריך לצום" צקצק בלשונו צקצקן שני.

הסקרנים כבר התגודדו סביב הישיש והספר תורה, נהנים מהאקשן, "זה סימן רע לכל השנה!" הכריז "גאון" נוסף, שהוכיח למי ניתנה הנבואה.

מירכתי בית המדרש, קם מתפלל אחד ממושבו, רץ אל עבר ארון הקודש, לא, הוא לא היה מאותם סקרנים מטופשים שנהנו משכחת יום הדין, הוא בסך הכל נגש לר' חאצקל המסכן, הושיט לו יד, ועזר לו לקום מהרצפה הקרה.

Reactions: אש קודש!, הטרולים, אוראל סולטן ועוד 8 משתמשים11 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 19/9/25

א

אוראל סולטן

קטע מרטיט! באמת עצוב שאנשים עסוקים בדברים שקשורים לאגו של עצמם ובגלל זה שוכחים שגם אלו שמסביבם...

33

S

שיתוף - לביקורת שיתוף ראשון – המקדם הוא לא מליצה, בהחלט אשמח לביקורת

skeptic //

18/9/25

"אני חושב שכמה שהם משקיעים יותר בלהקשות עלינו ללכלך, ככה אנחנו משתדלים יותר לעשות את זה".

"כלומר?" שאלתי.

במקום לענות הוא הציג בפני את צנצנת הסוכר ספוגה בנוזל חום כהה, שהפך את הגרגירים לגושים בלתי שמישים.

"יש עוד, למטה" התכופפתי לפתוח את הארון רק כדי לגלות שהוא ריק.

הוא ניסה לפורר את הגושים בעזרת ידית של כפית מלוכלכת, מצחו חרוש קמטים "אני מנסה לחשב כמה קפה אני צריך להוריד כדי שיצא לי משהו מאוזן".

"אין קפה" אמרתי בבהלה, מצביע על מקומו המיותם של הטסטר צ'ויס.

"טוב, קיבלתי שניים במחיר אחד" ציין בתבוסה תוך שהוא מעביר גוש סוכר חום אל כוס זכוכית סדוקה, מתקרב אל המיחם ונדהם לגלות מים לבנבנים יוצאים ממנה. "כמה אבנית..."

"זה מריח מוזר" ציינתי תוך שאני צועד אל המקרר, מתנדב להביא את החלב, המקרר הריק גורם לי לצעוק בטון גבוה מדי "גם חלב אין".

ההוא בחוץ מיהר לגדוש את הכוס במים הלבנבנים, ובחש אותם עם גושי הסוכר ליצירת מופת ריחנית, והכריז בחיוך של מנצחים "זה לא באג, זה פיצ'ר".

Reactions: ספרות בנשמה, אש קודש!, ללי99 ועוד 7 משתמשים10 //

0 תגובות

עודכן לאחרונה 18/9/25

27

ב

שיתוף - לביקורת שיר- אל תשלח

ברכת הגשם //

18/9/25

בס"ד, נכתב בצער, שילהי אלול תשפ"ה על רקע התמונות קורעות הלב של השוטרים המתעמתים עם לומדי התורה.

אל תשלח

ידך

אל הנער

ואל

תעש לו

מאומה.

כי

אל הנער הזה

התפללתי

ויתן ה' לי

את שאלתי

אשר שאלתי מעימו.

יהודי נולדת

ויהודי תישאר

לנצח!

תן לו לדור

באהלה של תורה

צר לי עליך

אחי

לא נאצי

את התורה

כאיש אחד

בלב אחד

קיבלנו יחד בסיני

עם הנצח

לא יכנע

תורה היא

ולימוד

היא צריכה.

Reactions: אש קודש!, אוראל סולטן, שירת הכוכבים ועוד 5 משתמשים8 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 18/9/25

ב

ברכת הגשם

מתחבר לראש השנה עקידת יצחק לתפילת חנה הנאמרת בהפטרה של ראש השנה

עודכן לאחרונה 18/9/25

21

ח

שיתוף - לביקורת עִמּוֹ אָנֹכִי

חנה ש. //

18/9/25

ב"ה

מָדוּד הוּא הַצַּעַר מָדוּד,
עָמֹק הוּא הַצַּעַר עָמֹק.

מִדּוֹד הוּא הַצַּעַר מִדּוֹד
וְעִמִּי הוּא בְּצַעַר, עִמִּי.

וְהַשָּׂכָר, לְפִי הַצַּעַר,
מַמָּשׁ לְפִי הַצַּעַר.

Reactions: אש קודש!, אימפולסיבי, אוראל סולטן ועוד 10 משתמשים13 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 18/9/25

ד

דודה

יפהפה!

עודכן לאחרונה 17/9/25

48

I

שיתוף - לביקורת עוֹיְנוּת

I.Q //

16/9/25

ב''ה

עוֹיְנוּת

מַהוּ הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁצּוֹמֵחַ עַל רֹאשׁוֹ
שֶׁל זֶה – שֶׁאַךְ אֶתְמוֹל הָיָה שְׁכֶם אֶל שְׁכֶם עִמָּנוּ –
קַרְנַיִם? בְּיָדוֹ הָאַחַת טוֹרֵף,
וּבִשְׁנִיָּה חוֹמֵס.
הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁהַגֶּפֶן נֶהְפֶּכֶת לְנָכְרִיָּה –
וּמַבִּיטִים אָנוּ אֶל הַמְּצִיאוּת
מִבְּעַד לַעֲדָשׁוֹת שְׁחֹרוֹת.

אוֹי כַּמָּה נוֹרָא הָרֶגַע הַזֶּה
כְּשֶׁהָאָדָם מַרְגִּישׁ
שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם בְּעוֹלָמוֹ,
אֶלָּא אִם כֵּן קַרְנַיִם לְרֹאשׁ חֲבֵרוֹ.

Reactions: אבינועם גולדברג, צביה ר., Avigail Amram ועוד 4 משתמשים7 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 17/9/25

צביה ר.

אמת נוקבת ועמוקה כתובה מדהים.

קהילת כתיבה מקצועית

הייתה לי שיחה עם חברה יקרה…​

יש זמנים שלא משנה כמה את משתדלת…​

הכול בידיים שלו, גם כשקשה לראות את זה​

כשמבינים שה’ אחד, אפשר סוף סוף לבקש עזרה​

איך למצוא את הלב שלך בתפילה​

תרשי לעצמך לנשום ולעשות לך טוב​

הלב השבור שלך יקר כל כך בשמים​

להפסיק להאשים את עצמך ולהתחבר באמת​

מהי תפילה?​

גם את צריכה חיבוק ודאגה לעצמך​

בתוך כל הקושי יש אור ענק שמאיר ממך​

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

אהבת את הפורום? שתף>>

הייתה לי שיחה עם חברה יקרה…

יש זמנים שלא משנה כמה את משתדלת…

הכול בידיים שלו, גם כשקשה לראות את זה

כשמבינים שה’ אחד, אפשר סוף סוף לבקש עזרה

איך למצוא את הלב שלך בתפילה

תרשי לעצמך לנשום ולעשות לך טוב

הלב השבור שלך יקר כל כך בשמים

להפסיק להאשים את עצמך ולהתחבר באמת

מהי תפילה?

גם את צריכה חיבוק ודאגה לעצמך

בתוך כל הקושי יש אור ענק שמאיר ממך