קהילת כתיבה מקצועית

ב"ה

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, בִּקַּשְׁתִּי רַחֲמִים
בְּיוֹם כִּפּוּר, מְחִילָה
וּבְסֻכּוֹת, שִׂמְחָה.

וְלֵב אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת,
וְלוּלָב,
וְאֶתְרוֹג מְהֻדָּר, וְיְפֶיְפֶהָ,
בְּלִי שֶׁמֶץ.

וְסֻכַּת שָׁלוֹם, וְאוֹר מַקִּיף.

וְאֵשׁ מִן שְׁמַיָּא,
וּבֵית מִקְדָּשׁ, וְקָרְבָּנוֹת,
וְרֵיחַ קְטֹרֶת.

זֶה הַכֹּל.

ב' אלפים תתל"ד [לבריאת העולם]

"ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אני מדקלם את המשפט בפעם העשירית, לא מצליח להבין מה התורה רוצה ממני. מה להיות שמח? למה?

אתמול זכיתי להיכנס לעול מצוות, אני בן שלוש עשרה שנים. מעולם לא התרגשתי מהחג כמו היום. סוף סוף אני אנענע לולב כדין. היום אצא לשוק ואקנה לי את ארבעת המינים. אבא אמר שהוא יקח אותי ונצא יחדיו, אני מאוד מתרגש.

למדתי את הלכות ארבעת המינים מהרב ירוחם, בנו אלקנה נוהג לעלות כמה פעמים בשנה לשילה, להקריב קורבנות ולעלות עולות ושלמים. אשתו חנה אמורה להעלות את בנה בפעם הראשונה יחד איתם.

לפי מה שמספרים הילדים, היא מתכוונת להשאיר אותו שם.

"יהודה, בא תעזור לי עם העיזה", אמא קוראת לי אני רץ אליה. אני שמח לעשות מצוות. "צריך לחלוב אותה, ולהביא את החלב לאבא, הוא במורד הגבעה".

אני לוקח את הדלי וממהר אל העיזה. השמש עוד לא עמדה במרום, וריח הדשא היבש התפשט באוויר. חשבתי לעצמי, איך כל הדברים הפשוטים חלב עיזים טרי, קול אמא, הליכה עם אבא לשוק – כולם פתאום נראים לי חלק מהשמחה שהתורה מצווה עלינו. אומנם לא שמחה ממש אבל הכנה לשמחה.

אולי השמחה היא לא תמיד צהלה וריקודים, אלא דווקא הרגעים הקטנים, שבהם הלב מתמלא הכרת תודה על מה שיש.

הדלי מתמלא מהר, אני מרים אותו, הוא קצת כבד. בצעדים נמרצים אני ממהר אל אבא, מברך אותו לשלום ומניח לצידו את הדלי. אני יודע שאבא עתיד לעשות מהחלב הזה גבינה משובחת, ויחד נאכל את הגבינה הזו בשילה.

מאז החל אלקנה בן ירוחם לעלות לשילה ולסחוף עימו את עם ישראל כולו, אבי מכין כמות גדולה של גבינות, על מנת לזכות את העם, במצווה החשובה של שמחת החג.

ושמחת בחגך. מה הפירוש? למה? מה עניין שמחה דווקא בחג? למה בשבת צריך להתענג ואילו בחג לשמוח? ולא סתם לשמוח אלא והיית אך שמח!!!

"משהו מטריד אותך, יהודה, בני?" אבא מסתכל עלי בעיניו הטובות תוך שהוא מגבן את החלב.

אני מהסס רגע, מנסה למצוא את המילים. "אבא", אני אומר בשקט, "אני חושב הרבה על השמחה הזו. איך יודעים באמת לשמוח? הרי לפעמים הלב דואג, או מתגעגע, וזה לא תמיד פשוט להרגיש שמחה אמיתית".

"יהודה", אבא מחייך חיוך רחב, ומניח יד חמה על כתפי. "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו".

דבריו של אבא שוקעים בליבי. פתאום אני מרגיש, שאולי אני כבר נמצא בשמחת החג? בתוך כל הדברים הקטנים, גם אם הם נראים פשוטים?! אני מביט בו, והוא מהנהן בחיוך, ושנינו שותקים רגע, נותנים לשמחה להתפשט בלב.

אני חוזר הבייתה בלב שמח, נקי. אין שאלות יותר, מתכונן לחג. מתארגן לצאת עם אבא לשוק.

אבל למה בשבת זה עונג? בשבת לא צריך קרבה לשם? אהבה בין אדם לחבירו? קופצת בראשי השאלה. מחזירה אותי להרהוריי. אני דוחק את הרצון לחפש תשובה הצידה, מעדיף להתמקד כרגע בהלכות ארבעת המינים, לא רוצה לשכוח, לפספס משהו.

אני חייב להיות מרוכז, לקנות לעצמי את האתרוג הכי מהודר!!!

"ציפורה, מלכה, אחינועם", אבא נכנס לבית קורא לשלושת אחיותיי הגדולות. "אני יוצא עם יהודה לשוק ארבעת המינים, אתן תדאגנה לעזור לאמא עם שמואל". אבא נכנס אלי קורא לי לצאת איתי. אני יוצא.

מאז נפוצה השמועה על ילד שעתיד לגלות את ישראל ויקראו לו שמואל, כולם ברחבי הארץ קוראים לילד שנולד להם שמואל, כולם חושבים שאולי הוא השמואל המדובר. לי יש תחושה כי אני יודע באיזה שמואל מדובר, אבל אני שומר את הדברים אצלי. לא רוצה להרוס למשפחתי את התקווה.

השוק מלא חיים, צבעים וריחות. הדוכנים מתמלאים בלולבים רעננים, הדסים עבותים וערבות נוטפות טל. אנשים עוברים בין הסוחרים, בודקים היטב כל פרי וכל ענף, מחפשים את ההידור המיוחד שיהפוך את החג ליקר ערך.

אבא מחזיק בידו אתרוג ומסביר לי בקול חם: "היופי שבמצווה הוא לא רק במראה, אלא בכוונה שבלב. כשאתה בוחר אתרוג מהודר, אתה מראה עד כמה החג הזה חשוב לך, וכמה אתה רוצה להודות ולהתקרב".

אני מסתכל סביבי, מרגיש את השייכות והשמחה המיוחדת שממלאת את האוויר, ומרגיש שגם אני חלק ממשהו גדול. סוף כל סוף גם אני מצווה בלקיחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות, וערבי נחל.

אני בוחר את הלולב המהודר, מריח את ההדס, בודק שאינו פסול, לוקח ערבה מנער ממנה את הטל שדבק בה, ועובר לדבר החשוב מכל. האתרוג!!!

אבא אמר לי שהסוחר אפרים מקפיד שאתרוגיו יהיו הכי כשרים, שלא יהיו מורכבים, שקליפתן תהיה חלקה, בלי בליטות ושקעים, אני ניגש לדוכן שלו, אבל איני יכול להתקרב, המון אנשים גודשים את דוכנו. אני נעצב, חשבתי שמלאכת קניית האתרוג תהיה קלה.

אני מחפש דוכן אתרוגים אחר. אבא רוכן על האנשים בדוכנו של אפרים, לא מוותר. אבל אני לא בעניין של דחיפות ומריבות. אני פונה חזרה לדוכן הלולבים, נזכר שראיתי מאחוריו אתרוגים.

"סליחה נערי, אולי אתה מעוניין באתרוג נאה לחג". בעל דוכן האתרוגים קורא לי, אני משחק את עצמי כאילו לא התכוונתי לבא אליו ממלא. הן מצד המקח וממכר של סיום הקניה, והן מצד זה שלא יחשוב הסוחר שאני טרף קל.

"מה יש לך להציע?" אני מתעניין, מרים גבות בסקרנות.

"תראה זה האתרוג הכי מהודר שיש בשולחני", הוא מושיט אלי את האתרוג. אני לוקח מעמיק בו, מתבונן מכל צדדיו.

"אכן, נראה שמדובר באתרוג מהודר מאוד".

"מאוד, מהודר!!!", קולו נשמע מולהב.

אני מתבונן שוב באתרוג, פיטמו עומד חזק, צבעו צהוב בוהק, לא עגול ולא מעוות, קליפתו חלקה. אתרוג פשוט נפלא! אבל אין מושלם. לא יכול להיות שבדוכן ריק כזה בלי אנשים מסביב יהיה אתרוג מהודר כזה?

"אני מוכן למכור לך את האתרוג הזה, במחיר כמעט אפסי".

לא יתכן, בלי מקח וממכר? משהו פה לא נראה לי.

"רק תגיד לי קודם, האתרוג הזה מורכב?" אני קולט שזה הפרט היחידי שלא בדקתי באתרוג.

"האתרוגים שלי אכן מורכבים".

"מה???" ידעתי! אין מושלם!!! "סליחה אדוני, אבל אני מחפש אתרוג לא מרכב, יש לך אחד כזה?"

עצב עלה על פניו של הסוחר. "חשבתי שאולי השנה, אזכה למכור אתרוג אחד לפחות, אני כל שנה מנסה למכור את אתרוגיי, ותמיד חוזר בידיים מלאות בארגזי אתרוגים, וכיסים ריקים ממעות".

"אני אקנה את האתרוג הזה". הדברים שאמר הסוחר, נגעו לליבי. החלטתי שאומנם אקנה את האתרוג אבל אתן ממנו לאמא שמעתי שהקליפה טובה לילדות, ואמא היא מילדת. "אבל אני לא אקנה את זה במחיר הנוכחי, אשמח אם תוריד מעט בשכר".

"מקובל". הסוחר עטף לי את האתרוג, אני העברתי לו את הסכום שנקב, וחזרתי חזרה לאבי, בלב שמח. שמח שעשיתי מצווה! ששמחתי יהודי אחר!

אולי זאת היא שמחת החג? והיית אך שמח? אני שמח כמו בכל מצווה שאני עושה, בדיוק כמו שעזרתי לאמא עם העיזה, ולאבא עם סחיבת דלי החלב!!! איזו מן שמחה התורה מצווה אותנו בחג הזה? ומה השמחת החג שונה משבת?

השאלות שוב תוקפות אותי. אני לא מבין כלום על החג.

"או יהודה, הנה אתה", קולו של אבא מאחוריי, אני מסתובב אליו. "הספקת למצוא אתרוג?"

"עדיין לא", יאוש בקולי. "מצאתי אחד נראה מאוד מהודר, אבל הוא נעשה בהרכבה, קניתי אותו כדי לעשות חסד עם הסוחר לא יותר מזה".

"אני גאה בך", אבא הסתכל עלי, יכולתי לראות בעיניו לחלוחית של דמעות. "קח זה בשבילך", אבא הושיט לי קופסת עץ קטנה.

"מה זה?" הסתקרנתי, פתחתי מיד את הקופסא. עיני מלאו דמעות.

אתרוג!

אתרוג צהוב, לא עגול ולא עקום.

אתרוג בעל פיטם, ללא פגמים, ללא ריקבון.

פשוט אתרוג כשר!

יכול להיות שכן יש מושלם?

"זכית בן!", אבא הניח עלי יד חמה, אוהב, רכה.

בכי עז פרץ ממני. ידעתי שאם אבא הביא לי את האתרוג הוא כבר בדק אותו מכל צדדיו.

האתרוג כשר!!!

חיבקתי את אבא, ובכי על צווארו. לא יודע כיצד להודות לו.

אולי זו שמחת החג. הרי אינני בוכה מעצב, אלא מאושר. אולי לרמת שמחה כזאת נצטווינו?

אנחנו חוזרים הבייתה לאמא לשלושת אחיותיי ולשמואל התינוק הקטן, שאולי עתיד לגאול את כולנו. אני יודע שמדובר בשמואל הבן של אלקנה וחנה, אבל אני שותק. לא מקלקל את השמחה שאפפה את הבית.

את האתרוג הנחתי יחד עם אבא בתוך תיבת עץ שתשמור עליו מפני הלחות, החום, וכל מיני מזיקים אחרים.

היום הארוך עייף אותי, הנחתי ראש על הכרית, ועצמתי עיניים. יכולתי לנשום את ריח החג, הקרב. אבל עדיין לא הבנתי מה השמחה המדוברת...


אבא עומד מחוץ לסוכה, מכוון. שמח להתחיל את המצווה. רגש התרוממות היה באוויר. כשסיים אבא נכנס החל לקדש את החג בירך לישב בסוכה והתחלנו בסעודה.

שרנו כמעט עד הבוקר, אורחים באו והלכו.

והשמחה באוויר הייתה גדולה.

אבל האם זו השמחה שעליה דיברה התורה? שמחה של שירים? של תחילת חג?

לא יודע!

אני מביט באמא היא בוכה, אני ניגש אליה. "מה קרה? למה נפלו פניך?"

"זה מהתרגשות. חלילה. אל לך לחשוב שעצב בפניי. אני שמחה. כל הטירחה וההכנה ליום הזה השתלמו".

אז אין פה שמחת חג, יש שמחה של סיום... אולי זאת השמחה שצריכה להיות???

אני חוזר לשולחן מביט באבא, בשמחתו. ומבין שלא זו השמחה שאמורה להיות! אבא שמח לא כי סיים מלאכה. סיבות אחרות יש לשמחתו.

אולי באמת זה כפי שאמר: "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו". אני נזכר בדברים שאמר לי אתמול.

אבל שאלתי מאז חוזרת אלי שוב.

מה שונה שבת?


קולות תופים, מחול, שירה, געיית כבשים, קולות סוסים, ונהירת חמורים. אפפו סביבי. כולם מגיעים לשילה. מעניקים לחפני ופנחס את הצאן והבקר לקרבן. רוצים לעשות את מצוות השם.

ארון הברית נמצא קרוב לעלי הכהן, אף אחד לא נוגע בארון.

אלקנה עשה משתה גדול לרגל היגמלו של בנו שמואל.

אני מגיע קרוב לארון הברית, מביט ביופי, בפלא הקדוש. הכרובים מסוככים כנפיהם האחד אל חברו. אני מתמלא שמחה.

איש זקן חובט בי במקלו. "מה אתה עושה נערי, זוז פנה את המקום לאיש זקן כמוני". הוא מחייך אלי בחיבה.

אני מתנצל בפניו וזז. "אולי אתה תוכל לענות לי על השאלה שמטרידה אותי".

"שאל בני ונען". הזקן התיישב על אבן גדולה.

"מה עניין שמחה בחג? למה כתוב ושמחת בחגיך והיית אך שמח? מה הפירוש? על איזו שמחה מדובר? ומה היא שונה משבת רגילה?"

הזקן הביט בי, ארוכות. חיוך דק ריחף לו בזווית הפה.

"שבת…" הוא לחש, "שבת היא מתנה. היא יורדת אליך גם אם לא חיפשת אותה. אבל חג. חג הוא סוג של מבחן, ניסיון. בשבת השמחה ניתנת לך. בחג אתה נדרש לברוא אותה".

הוא השתתק רגע, הקול שלו רעד מעט. "יש הבדל נערי, בין שמחה שבאה עליך לשמחה שאתה קם ובונה אותה. בשבת הלב נרגע, אבל בחג הלב נבחן. האם אתה יכול לשמוח גם כשאתה עמל, כשאתה מקריב, כשאתה נותן משלך. זו השמחה שהתורה מצווה עליה. לא צחוק ולא ריקוד אלא היכולת לבחור באור גם כשהוא עדיין רחוק".

הזקן הרים את עיניו לשמיים, "האלוקים אינו רוצה שתשמח כי טוב לך,
הוא רוצה שתשמח כדי שיהיה לך טוב. זו שמחת חג!!! לא תגובה למציאות, אלא יצירה שלה".

הבטתי בו, אני מזהה בו איזה שהוא רגש. אולי זה זעזוע פנימי, רעד קל מהדברים.

"זו שמחה של דרך, לא של יעד. של נתינה, לא של קבלה. בשבת אתה נח, כי השם גמר את מעשיו. ואילו בחג אתה שמח, כי אתה מצטרף אל מעשיו". הוא שתק רגע, ואז הוסיף: האלוקים לא רוצה שתשמח כי יש לך, הוא רוצה שתשמח כי אתה שלו. ושמחה כזו לא תלויה במשהו, היא עצמה המצווה. כשאתה שמח אתה חוזר לבריאה, לרגע הראשון, שבו הכול היה טוב מאוד".

לא הפסקתי להביט בו, וידעתי שאין לי עוד שאלות. לא מפני שקיבלתי תשובות אלא מפני שליבי כבר שר אותה.

הבנתי! השמחה אינה תוצאה של החג.

היא עצם היותו!!!

דבריו גרמו לי לנחת. השאלות נענו אחת אחת. נפרדתי ממנו לשלום, וחזרי אל משפחתי.

בתוכי הבנתי פתאום, אבא שמח בשולחן, כי בתוך תוכו הוא מרגיש שלם, החג נכנס, הוא קנה הכל לכבודו, בנה סוכה, ארבעת המינים, התפלל, הזמין אורחים, ומה נשאר לו רק להנות מהחג. וזה מה שהוא עושה.

אמא בכתה לא כי הייתה עצובה או ששמחה שנגמרו לה המטלות. אלא כי התרגשה שכעת נותר לה להנות, היא הרגישה שמחה אדירה פורצת בה.

ואני? אני שמח.

עכשיו אני יודע מה הכוונה האמיתית של והיית אך שמח!!!.

שמחה פורצת גבולות! שמחת חג אדירה שבוקעת מתוך תוך עומק הלב.

שמחה שבה מבינים שהאלוקים הוא אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה.

יצירה ספרותית שכתבתי. אשמח למשוב.
אני חי
בתוך עיגול קטן שנקרא עולם
אני חי
בתוך גזירה גדולה שנקראת חברה
אני חי בתוך ריבוע האנושות הנוראה
ובתווך – אני ומחשבותיי



ובעולם זה אין מקום
לא למחשבותיי, רעיוני,
בעולם זה אין מקום לראשי


היכן אשים את שלוותי
איה הוא מקומי
אני חי בתוך בועה אחת גדולה


מקומי הוא בתוכי
בתוך קופסת ההיגיון
של עולם אשר הוא עול על כולם.



מתי יפרוץ כבר האדם
אשר גבולות אין בידו
אשר רוצה הוא להשליט את שבקופסתי
קופסת ההיגיון

מתי אצא כבר לחופשי
ואחיה כבר בעולם
אשר אוציא את הגיוני מקופסתי

הגיוני כבר מחכה
לצאת החוצה לחופשי
כי כרגע הוא בחופשת הבדידות

כבר נשביתי בקסמיו
של עולם זה הנורא
והגיוני מצטמק לו זה מכבר

הוא יושב לו מאפיר
על כף ידו כבר חרוטים
סימני זקנה והם – מתרבים


הוא יושב לו מחכה
בנאמנות אין קץ
הוא מאמין שאחזור ואאמין


אאמין לו שכך נכון
אאמין שהוא נכון
אאמין שהוא צודק
והוא כדאי

הקווים על כף ידו
יתיישרו בזה היום
וההיגיון יפרוץ לו בחלל

הקופסה כך תיעלם
ואדע ברגע זה
שהאדם ההוא כבר פרץ

אשאל מהר לשמו
אך מהר אדע, אחשוב
שהאדם שפרץ הוא אני

ההיגיון שוב יתיישר
אך הגוף לא מתקשר
כה חבל שמעדתי כך בסוף.

אך השארתי מכתבים
שידעו צאצאיי
שהדרך הטובה
היא ההיגיון.


שיאמינו לו מיד
בלי לבחון את כף ידו
ולחזור בשנייה האחרונה

מאשר-
שימעדו ויפלו לתוך הבור
בור הריקנות, הבדידות הגדולה.

ב"ה

שלוש שנים החיים שלהם היו תותים.
שמעתי את זה בתקליט שבור, כנראה שזה היה הדיסק היחיד שהיה להם.
השנה יש שיר חדש: "נגילה הללויה, נגילה", באמת שאין לי בעיה עם זה שבא זמן הגאולה.
וגם לכל הרחוב שבמפלס הנמוך מהרחוב שלי, אין בעיה.

האמת? יש לי אפילו הכרת הטוב על המוזיקה הזאת, בליווי הקריוקי שהיה מבייש כל זמר מתחיל.
כי היא לפחות מתחרה בכבוד במוזיקת הרוק שמגיעה מחצר קרובה אחרת.
(תגידו לי אתם, איך נקרא הז'אנר הזה?)

או! הם סוף־סוף השתתקו והאדוויל התחיל להשפיע.
עכשיו הגיע תור התופים.
שתי מערכות, כן? הרי יש מצווה: "בסוכות תשבו".
אז התופים עברו מהבית אל החצרות.
בקטנה, מה זה כבר תופים, או בראש או בחצר.

ושלא תעיזו להעיר להם מילה!
אתם תעצרו להם את שמחת המועד?
רק אתמול שמעתי אותם מאחלים זה לזה פיתקא טבא, ושאלתי את עצמי,
מה הם אומרים בעצם? אולי ריתחא רבא?

סוף סוף נכנס החג, הגענו אל המנוחה ואל הנחלה…
ואז הילדודס של השכנים מצאו משחק חדש וממש מוצלח: "עוקבת".
למי שלא מכיר: מסתובבים מסביב לסוכה, ורצים מהר כדי שהעוקב לא יראה את מי שמסתובב.
מתלוות למשחק קריאות צהלה טבעיות של ילדים, כלומר צרחות מדויקות ברמות של סירנה.

ביקשנו, בקול ענות חלושה, אם אפשר לאכול את הסעודה בפרטיות.
זה החזיק מעמד… לזמן קצר מאוד.

ואז, בפעם הבאה שעלינו לסוכה, שוב אנחנו שומעים צעקות.
"אוף… עוד פעם צרחות," אני נאנחת לעצמי בקול רם.
מסתבר שהפעם? הצרחות הגיעו… מהילדים שלי.
וזאת כדי לצאת ידי חובת כל הדעות.

יום אחד פגשתי את השכן ושיתפתי אותו שהם מצערים אותנו בסוכות.
והוא ענה לי תשובה ניצחת: "המצער, פטור".

בדרך הביתה הרהרתי בסכום הגבוה שעלתה לי הסוכה, ובמאמצים להעמיד אותה על תילה.
וחשבתי שאולי יום יבוא, וענני כבוד ירדו וישמרו לי על סוכת דוד.

* ובשולי הדברים, שמחתי לראות שיש גם אנשים שמתחשבים, ביקשו מהם והם כיבדו.
אשריכם ישראל; יחיד שעשה תשובה מוחלין לעולם כולו.

אִם
העולם הזה הוא מערת שדים,
אפוף מפלצות ופחדים, מלא אשליות ושקרים,
מערת שדים דרגה עשר?
אפילו למה לי פחד?
אבא צופה במצלמות למעלה
הכל בשליטה
אין שאללה'

אם העולם הזה- לונה פארק אכזר.
אפוף ריגושים ובחילות, צרחות אימה וסחרחורות,
הפחד זה בדיוק הכיף, מי לא הבין?
מה לך דואג ליבי העדין?
העיקר לא תשתחרר מהחבל,
והכל בשליטה...
השאר? הבל!

ואם העולם טיול ג'יפים מהסוג המפחיד.
ואני נהגת די גרועה, אז גם זה לא מדאיג
כי אמנם הרגל שלי על הפדל
אבל ההגה לא אצלי...
אז למה לי לדאוג אה?
אבא לא יפשל...
ויהי מה

ןאם העולם מבוך מורכב בו שמונה מיליארד אנשים.
כל אחד מפתה ללכת לכיוון שלו,
אלה שהגיעו ליעד כבר לא פה,
וכל מיני מסיטים בדרך ..
אז...
תהני מהנוף, ילדה,
למה לך נלחצת?
כי מה?
יש לך מפת דרכים ברורה
רק תקפידי ללכת בדיוק בה.

ואם, בעולם הזה, אני רק שחקנית.
בסרט הכי מגניב בעולם
עם התסריאי הכי טוב שיש
שבנה את התסריט לפרטי פרטים
והבטיח גם תשלום הגון על משחק לפי הכללים,
אז למה לי לצאת מהכלים מכל סצנה עצובה?
בסוף הכל מתוכנת לטובה!!
התסריטאי איתי בקשר רצוף
ולא ייתן מכל גל לצוף.

והבטחתי לשחק כל סצנה לפני שיצאתי לדרך...
כך שאם לא אשחק אותה בזמן המבוקש, היא תצוץ מצומת אחרת,
מהתסריט אי אפשר לזוז ולא לברוח
מילה זו מילה, מה יש לעשות, מילה זה כוח.

ובעצם, איך שלא יהיה העולם,
מה שמוחלט זה שאני מובלת
ולא מחליטה כלום
בובה על חוט
ולא אדם...
אנא, אבא,
שאפנים זאת לעולם...



אשמח לביקורת, תודה

תדמיינו את הסיטואציה הבאה:
אתה מחכה במסדרון ארוך ואנמי,
מלא דלתות ברזל חלודות מכל הכיוונים.
ואז קוראים לך להיכנס לחדר 5.
שם, בחדר, בצד הנכון של שולחן החקירות, יושבת... אני.
ואני מציעה לך עסקה. אני מוציאה מכיס מעיל העור שלי מעטפה ומספרת לך שיש לי שתי מעטפות בכיס: אחת עם X כסף, והשנייה עם 2X כסף. כרגע נתתי לך באופן רנדומלי מעטפה.

ועכשיו שאלתי היא: האם את רוצה להחליף בין המעטפות?
ובתור בן אדם חכם אתה ישר מתייעץ עם השכל, ואתה מבין ש (כאן נכנס הסבר מצוטט מילה במילה על ידי גדולים ממני, שלא תצא מכשלה תחת ידי):

יש שתי אפשרויות: או שבמעטפה השנייה יש סכום כפול, כלומר 2A, ואז הרווחתם A; או שבמעטפה השנייה יש רק חצי מהסכום שבמעטפה שלכם, ואז הפסדתם ½A.
סביר להניח שההסתברות שבחרתם במעטפה עם הסכום הגדול יותר היא ½.

אם כן, האם כדאי להחליף או לא?
הדרך שבה משתמשים למדוד את כדאיות ההחלפה היא תוחלת הרווח; מעין ממוצע משוקלל של הרווח/הפסד שיכול להיווצר כתוצאה מהפעולה שלכם, כשהשיקלול הוא על פי ההסתברות של המאורע.

אפשר לחשוב על תוחלת בתור הרווח הממוצע שיתקבל לאחר הרבה מאוד חזרות על המשחק; כך למשל במונטי הול, תוחלת הרווח במקרה של החלפה (אם אומרים שזכייה ברכב היא רווח 1, והפסד הוא רווח 0) היא ⅔.

חישוב התוחלת במקרה שלנו קל מאוד, והנה הוא:
E = ½A − ½·½A = ¼A.

כלומר, תוחלת הרווח במקרה של החלפה היא חיובית. לכן כדאי להחליף.

(הסבר נגמר, חוזרים לסיפור)

אז חישבת את הכול והגעת להחלטה חכמה, ובתור בן אדם חכם את מקיימת את ההחלטה החכמה ומבקשת ממני להחליף בין המעטפות.
ואני מחליפה, ומחליקה את המעטפה שהייתה לפני שנייה ביד שלך לכיסי.

וכאן מגיע הקאץ':
אני נשענת מעט קדימה ושואלת אותך: "ועכשיו, את תרצי שוב להחליף?"


וזה, חבריי, פרדוקס המעטפות.
(קרדית לאיילת)

ב"ה

בְּאֵיזֶה שַׁעַר עָבַרְתְּ?

אִם בְּשַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת אוּלַי?
אוּלַי עָלִית בְּשַׁעַר צִיּוֹן?

שׁוֹמֵעַ קוֹל אֶבְיוֹנִים,
רָאֹה רָאָה כִּי עָבַרְתְּ בַּשַּׁעַר.

שׁוֹמֵעַ קוֹל, וּמַאֲזִין,
שָׁמֹעַ שָׁמַע כִּי שַׁרְתְּ אֶת שִׁירוֹ.

וְהַקּוֹל לָא מֵעָלְמָא הָדֵין,
וְשָׁב הַקּוֹל וּמַשְׁמִיעַ.

הֵן עִם כְּלָבִיא יִתְנַשֵּׂא
וְשַׁעַר אֲרָיוֹת שָׁאֹג יִשְׁאַג.

וְדִמְעָה תָּבוֹא,
וְרִנָּה תָּשׁוּב.

וְיִפָּתַח שַּׁעַר חָדָשׁ,
בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר.

וְתַעַבְרִי אַתְּ
עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל.

וִיגֻלּוּ רַחֲמָיו
וְיִגַּלֶּה שַׁעַר הָרַחֲמִים,

וְאָז נוֹדַעַת בַּשְּׁעָרִים,
אָכֵן נוֹדַעַת אֶת בַּשְּׁעָרִים.