קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
חֹדֶשׁ אֱלוּל פִּתְאוֹם מַפְתִּיעַ

וַואי וַואי וַואי וַואי

בְּבַקָּשָׁה, רַק עוֹד קְצָת חֻפְשָׁה

שָׁה שָׁה שָׁה שָׁה



קוֹל הַשּׁוֹפָר בְּעֹז מֵרִיעַ

טוּ טוּ טוּ טוּ

אֵיזֶה נַּיְעֶס, מֶמְשָׁלָה כַּלְכָּלָה

לָה לָה לָה לָה



הַמּוֹכִיחַ עוֹמֵד בַּשַּׁעַר וּמַתְרִיעַ

נוּ נוּ נוּ נוּ

אָחח, בְּדִיּוּק נִזְכַּרְתִּי בִּבְדִיחָה

חָה חָה חָה חָה



שְׁבוּעַ הַסְּלִיחוֹת הִנֵּה מַפְצִיעַ

אוֹי אוֹי אוֹי אוֹי

יֵשׁ אֵרוּעַ, חֲבֵרִים וּכְלֵי נְגִּינָה

נָה נָה נָה נָה



יוֹם הַדִּין כְּבָר בַּפֶּתַח מוֹפִיעַ

טוּק טוּק טוּק טוּק

מָחָר, מָחֳרָתַיִם, מָה הַדְּרָמָה?!

מָה מָה מָה מָה



"הַמֶּלֶךְ!", הַחַזָּן בְּרַעַד מַצְדִּיעַ

בּוּם בּוּם בּוּם בּוּם

לֹא נוֹתַר לִי עוֹד לְאָן לִבְרֹחַ

אָח אָח אָח אָח



עוֹמֵד מוּל עַצְמִי וְדוֹמֵעַ

אַי אַי אַי אַי

אֵיךְ אֲנִי בָּא בְּלִי הֲכָנָה?!

אָה אָה אָה אָה



מֵרִים מַבָּט מְבֻיָּשׁ וּמַבִּיעַ

יוֹ יוֹ יוֹ יוֹ

סְלִיחָה עַל הָאִחוּר בַּהַצָּתָה

טָה טָה טָה טָה


אֶת רְצוֹנִי הָאֲמִתִּי אַתָּה יוֹדֵעַ

יֶא יֶא יֶא יֶא

בָּא לִי לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ, אַבָּא!

בָּא! בָּא! בָּא! בָּא!





תודה לAI על ההלחנה, העיבוד והביצוע...
 תגובה אחרונה 
  • 12
  • "בן אדם לא ילבש בגד שגדול עליו בשבע מידות, נכון?", הוא נגס בבורקס, מנסה להבין לאן אני חותר.
    צבי ירחמיאל הוא מכר ותיק, עוד מימי הכוילל העליזים.
    היום הוא פסיכולוג מהשורה הראשונה, כל התיקים הכבדים מתנקזים אליו. איזה כיף להיפגש ככה אחרי שנים סביב שולחן חתונה משמים.

    אולי הוא, עם ההבנה העמוקה שלו בנפש האדם, ייתן לי תשובה לשאלה שמטרידה אותי שנים.
    "בן אדם לא יעטה על עצמו טלית מוגזמת של 'כל הנערים' בתפילת שחרית סתמית, נכון?" הוא הקשיב כמו פסיכולוג טוב: נענע בראשו אחת לתשע שניות, והפיק צלילי הקשבה קצרצרים אחת לחצי דקה. חששתי שתכף גם תבוא החשבונית, אז מיהרתי להבהיר את הנקודה.

    "אז למה בכל חתונה או אירוע קהילתי, אנשים שלא יודעים לצרף תו לתו ולהחזיק קצב מינימלי, מתעקשים לעלות על הבמה ולהביך את עצמם בצורה הכי מפוארת שיש?"
    הוא חייך חיוך של הזדהות. לא אמר מילה. במקצוע שלו מילה שווה כסף. והרבה ממנו.

    אז דיברתי אני:
    "נראה כאילו המודעות העצמית השעתה את עצמה מתפקיד שיקוף מצבו של אדם בפניו, כשזה קשור לשירה. כאילו היא אמרה: אני כבר עובדת מספיק קשה, בזה אני לא נוגעת".
    צבי ירחמיאל חייך באיפוק. ביקש שאעביר לו את הוויסקי.

    העברתי באדיבות גם את הוויסקי וגם את המשך נאומי:
    "מעניין שמדובר בדרך כלל באנשים מאוד מכובדים: עורכי דין, רבנים, עסקנים ידועים. כשזה מגיע לשירה, ההבדל בינם לבין איש בעל מוגבלות שכלית הוא מזערי עד לא קיים".

    היה מדהים לראות את המקצוענות של צבי ירחמיאל. גם אחרי רבע שעת שיחה, הוא שמר על הקצב: נענוע ראש אחת לתשע שניות, הפקת צלילי הקשבה אחת לחצי דקה. לא פלא שסיים את לימודיו בהצטיינות.

    "לפעמים אני מרגיש", המשכתי בשוונג, "שזה בעצם הבידור של המודעות העצמית. כל היום היא עובדת קשה מאוד, מסנכרנת בין רצונם ושאיפותיהם של אנשים לבין יכולתם, או ליתר דיוק, היעדר יכולתם. בסוף היום היא מגיעה לשמחות ולאירועים, ונותנת לאנשים להתרסק על הבמה בעודה עומדת למטה בין הקהל ונקרעת מצחוק. זה גם מהנה אותה, וגם מזכיר לה למה מה שהיא עושה ביומיום נחוץ כל כך לאנושות".

    את השיחה המרתקת קטע המיקרופון:
    "ועכשיו נזמין את דודו של החתן, הפסיכולוג הידוע ובעל המנגן האגדי, הרב צבי ירחמיאל, לשיר לכבוד החתן והכלה".
    הובכתי קשות.

    הוא שלח לי מבט של: "לא התכוונת אליי, נכון"?
    אני החזרתי מבט של: "מה פתאום, אני התכוונתי לאנשים שבאמת לא יודעים לשיר".

    הוא רץ בחדווה אל המיקרופון. ריסק מעמד. מחק מוניטין. בידר נוכחים.

    על הכיסא המיותם של צבי ירחמיאל התיישבה עכשיו המודעות העצמית. היא שמה יד על כתפי, ואני על שלה. התנועענו ימין ושמאל לפי הקצב (?) ויחד התמוגגנו ממופע אדיר של פסיכולוג דגול המזייף עצמו לדעת.
    ב"ה

    האמת? רוב החיים זה התמודדות. פעם ככה, פעם אחרת.
    ולפעמים הכי קשה זה פשוט לא להבין למה זה קורה לנו בכלל.
    אנחנו מסתובבים בלי תשובות, מה עושים? איך מתמודדים?

    ואז מגיע רגע כזה, פתאום אור קטן נדלק.
    אנחנו מתחילים להבין מה לעשות, מה רוצים מאיתנו, איך להסתדר עם העניין
    וזה הרגע שמקדם אותנו, לא רק להבין בראש, אלא גם לדעת מה לעשות בפועל.
    דווקא מתוך הקושי, אנחנו באמת מבינים ומרגישים על מה מדובר.

    יש ניסיונות מתמשכים, ולפעמים יש משהו שחוזר שוב ושוב.
    אם זה עניין של אופי שתמיד מביא איתו היתקלויות,
    אם זה חסר כלשהו,
    או אם זה קושי ספציפי.

    כך היה עם התמודדות רבת שנים.
    לא אפרט, אבל מדובר במשהו ספציפי, לא מאוד קרוב, אלא ברמה של שכנים, אך מספיק נוכח כדי להציק.
    כמה סבל היה שם, שוב אותן הצקות, שוב אותה אטימות, שוב אותה התעלמות.
    וכמובן, מה שמציק הוא לא רק ההפרעה עצמה אלא גם האטימות והחוסר התחשבות הנוראה שמתלווה אליה.

    ואז התפללתי. לא שיפסיקו להפריע לי, אלא פשוט: "ריבונו של עולם, תן לי להבין".
    וברגע הזה נפתח לי שער חדש.

    הרגע שבו מנצנצת הבנה, זהו רגע שאפשר לומר שהוא ההתחלה של הסוף.
    גם כשהבעיה לא נעלמת, עצם ההבנה כבר נותנת כוח להמשיך.
    הרבה מאוד תפילות ובקשות מובילות בדיוק לבקשה הזאת.

    ותודה לך בורא עולמים על כך ששמת לי את המילים בפה.
    כי ברגע שמגיע הרגע הנכון, כשמתמלאת סאת הצער, גם הדרך הופכת למפולסת.

    באותו רגע נצנצה בי ההבנה: זה בכלל לא עליי, זה כעס ענק שבוער אצלם ויוצא החוצה.
    זה כעס עצום, פנימי, שאין לו אוויר לנשום, אז הוא פשוט נשפך על אחרים, מי שקרוב ומי שרחוק.

    כשהבנתי את זה, הבנתי שכמו ששאלה טובה היא חצי פתרון, כך גם תשובה טובה היא חצי פתרון.
    עד עכשיו התייסרתי מכך שאנשים כל כך חסרי התחשבות, נוהגים בחוצפה ומנצלים.
    ועכשיו הבנתי שהם מנסים להפיל עלי את הכעס הנורא שקיים אצלם.

    הבנתי משהו חדש: אני לא חייבת לפענח אותם בכלל, כי מה שמניע אותם בכלל לא קשור אלי.
    אני גם לא חייבת לקחת על עצמי את הכעס הזה.
    ופתאום יש שקט בלב, אפילו מול כל ההצקות שהיו.

    ההבנה הזו שחררה אותי.
    לא חייבת לקחת על עצמי כעס שאינו שלי.
    לא חייבת להסביר או להצדיק.

    בימים אלו של סליחה ומחילה, כשאנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ימצא לנו מחילה תחת כיסא כבודו ונוכל לשוב אליו בלב שלם.
    אנחנו לא מבינים את דרכי ה' ולא מבינים את מעשי בני האדם.

    אבל אנחנו יודעים בידיעה גמורה שכל מה שעברנו היה לטובה גמורה.
    ועד אז ננסה להבין מה אנחנו צריכים לעשות, וכמה אנחנו לא מבינים.

    ואם הצלחתי לעזור למישהו לראות טיפה מעבר,
    להבין שלא תמיד נבין את העליות והמורדות,
    זה מספיק.
    כי תמיד, תמיד, אתה סיבת הסיבות.

    * כשמישהו משליך עלינו כעס, אנחנו כמעט באופן אוטומטי מתחילים להרגיש אותו, כאילו הוא שלנו.
    אבל האמת היא, זה בכלל לא שלנו.
    הכעס הזה יכול לעבור דרכנו, להדביק אותנו, רק אם אנחנו מוכנים לקחת אותו פנימה.
    וכשאנחנו בוחרים שלא, אז לא משנה כמה ישליכו לכיווננו, אנחנו פשוט לא שם.
    ב"ה

    טוש ירוק הציץ עלי משולחן המטבח.

    לרגע לא הבנתי מה הוא עושה שם, ואז נזכרתי, היום הביאו שני חטופים שנרצחו בידי חמאס לקבר ישראל.

    יש לנו רשימה על הדלת, אחד הילדים הניח אותה אי־אז כשפורסמה בעיתון.
    היא נקראת: "עד החטוף האחרון".

    בכל פעם כשהם זוכים לשוב אלינו, השם שלו מואר במרקר ירוק.
    ברוך ה' ותודה לה' על כל אחד ואחת ששבו הביתה.

    הטרגדיה הזאת היא בלתי מתקבלת על הדעת,
    היא זועקת את זעקתה יום יום, שעה שעה, רגע רגע,
    והזעקה נשמעת מקצה העולם ועד סופו.

    אהההההההההה!
    ריבונו של עולם, תושיע, תרחם, תשיב.
    תבוא לפדות את בניך!

    רק אתה יכול לפדות אותם.
    אף אחד אחר מבלעדיך אינו יכול להושיע.

    בבקשה תבוא אלינו, אתה ולא מלאך,
    אתה ולא שליח,
    לפדות את בניך אהוביך משבי הקליפות.

    אנחנו לא יכולים לעמוד בצרה הזאת.
    כלו עינינו, והמו מעינו אל גאולת שכינתך.
    וכמה תחנונים לפניך שפכנו.

    אנחנו יכולים רק לבקש, רק להתחנן,
    ואתה, כל יכול.

    וזו מצווה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים,
    אלא רק על ידך.

    פעם שיתפתי חברה בכך שאני מתפללת על החטופים "לפני הקפה של הבוקר",
    מזכירה את שמותיהם ומבקשת:
    ריבונו של עולם, "החזירם אל הקדושה".
    החזירם מתוך השבי בידי הקליפות, כפשוטו וכמשמעו.

    חברתי שמעה והחליטה גם כן לתלות את כל השמות על המקרר.
    וכך היא כותבת לי:
    "חנה יקרה, שמתי את השמות של החטופים על המקרר כדי להתפלל בבוקר עוד לפני שאני שותה קפה.
    תכתבי לי אם אין טעות בשמות."

    שבוע לאחר שהיא התחילה להתפלל,
    ברוך ה' הצליחו להביא עוד שני חטופים,
    שנרצחו בידי בני עוולה, החמאס, לקבר ישראל.

    ריבונו של עולם,
    השמש זורחת כל יום,
    עוד יום עובר של זריחת השמש ושקיעתה,
    של ירח מאיר, והחטופים עדיין שם.

    ומי יודע אם הם זוכים לראות אור שמש.
    ושכינה איתם בצער הנורא.

    הלב נקרע, אכפת לנו.
    ריבונו של עולם, אכפת לנו כל רגע.

    וכל רגע שעובר, והם עדיין שבויים,
    זעקתם עולה עד כיסא הכבוד.

    מתי? מתי תבוא כבר להושיע?
    אתה, ולא מלאך?
    מתי, תשמע קל?
    ---

    בבניין הישן שלנו קפץ אתמול לפתע החשמל.
    כל הדירות הוחשכו בבת אחת, המזגנים השתתקו, גישושים נשמעו, דלתות החלו להפתח, וחדר המדרגות התמלא יצורים שחורים ומהוסים.
    למה כשיש חושך כולם לוחשים? אולי כי כשחוש הראייה נעלם מתחדד חוש השמיעה וממילא אפשר להוריד ווליום. או שזה חשש מיסטי שכוחות אופל עלולים לגנוב לך את המילים. או שזו השלווה היורדת על האדם כשאיש לא רואהו ואינו דרוך לעסוק בפרזנטצייה עצמית מתישה ובלתי פוסקת, והרגיעה מנמיכה את הקול באופן טבעי.

    אחד אחד יצאו שכנים שלא הכרתי כמעט, אלה שביום רגיל חולפים על פני בניע ראש בלבד. פתאום כולם התכנסו סביב ארון החשמל המפתוח, כמו שבט סביב מדורה, מדורה ללא אש.
    "איפה הוועד?" ביקשו אנשים להסיר מעצמם אחריות. "איפה יוסי" קרא אב מבוהל לאשתו.
    מישהו הציע לצלצל לאייזנפלד שמבין בחשמל, אחר אמר שזו תקלה אזורית, שלישי סיפר בדיחה כדי לשבור את השתיקה. צחוק קליל עבר בין הקומות. בתוך האפלה הרגשתי איך אנחנו, אנשים שהיו זרים כל כך למרות שחיים מטרים ספורים זה מזה - הופכים לרגע למשפחה גדולה.
    שכן צעיר אחד ירד עם נר, והאור הרועד האיר פנים שלא שמתי לב אליהן מעולם.
    לידי עמדה דמות שקטה והדיפה ריח חם ולא מוכר, עיניה נצצו בהבזק אור קטנטן שהוקרן מהנר המרוחק.
    אשה זקנה אחת אמרה: "איזה יופי שכולם יצאו, אחרת מי היה יודע בכלל מי גר כאן”. וקולות של זוגות צעירים צחקקו.
    פתאום נשמעה נביחה עזה בחושך!
    התכווצתי, וגם זה שניצב לידי התנשם בפחד.
    מישהי צרחה, וחלק מהשכנים נמלטו לקומת כניסה.
    ואז אמר מישהו: ”לא יפה, יוסי, הפחדת את כולם, אל תעשה זאת שוב”.
    ובתור תשובה נשמע קול של אזעקה.
    ”די יוסי, דיי”. הגביר הנוזף את קולו,
    אבל כולם כבר נרגעו, ואחד צעק מלמעלה: ”תעשה שופר תעשה שופר!”

    התקיעות היו מושלמות, רק התרועה יצאה קצת צולעת.
    וכשהסתיים התשר"ת וההד עוד שוטט בחללים הגדולים של חדר המדרגות, מישהו צעק ”שתהיה שנה טובה”.
    וקול אחר, במבטא ייקי, קרא: ”תחל שנה ואורותיה”.
    ואני והדמות שלידי, פתאום מתוך דחף של קרבה אנושית נדירה, לחצנו ידיים.
    לא הייתה זו לחיצת נימוס.
    אלא לחיצה אמיתית, חמה, כזו שמבקש אדם זר כשהוא מרגיש פתאום פחות לבד.

    למחרת בבוקר, כשעליתי במדרגות הבטתי בפני השכנים, לא ידעתי מי זה היה.
    כל אחד מהדיירים נראה לי מועמד אפשרי.
    חיפשתי בעיניים רמז, זיכרון, היסוס קטן. אבל לא מצאתי.

    מאז אני רואה אנשים אחרת.
    אחרת לגמרי.
    כי כל אחד מהם יכול להיות אותו אדם שחיבק אותי בלחיצת יד באפלה.
    כשאתם פוגשים טבעוני, ואתם מתחילים להציק לו על כל הדברים חסרי הטעם שהוא מכניס לפיו, ומסכן שהוא שלא נהנה מכלום בחיים, ועל זה שהוא חושב את עצמו יותר חכם מכל האנשים שאוכלים "נורמלי", וכו' וכו'

    מה התגובה שלו?

    הוא לא צועק בחזרה, הוא לא מתקיף אותכם על הרעלים שאתם מלעיטים את עצמכם ללא אחריות, הוא לא מנסה לשכנע במחקרים, בסיפורים, בדמגוגיה...

    הוא בדרך כלל מחייך בנחת ומושך בכתפיו. מקסימום הוא מזמין אותכם לטעום, או מתאר קצת את עולמו היפה.

    משום שהוא בטוח בעצמו לגמרי. הוא משוכנע שהוא בדרך הנכונה, ולא רואה שום צורך להגן עליה בחירוף נפש. הוא מרגיש שליו ושלם עם עצמו.



    כשראיתי מודעות רחוב בנוסח: "חילונים, פרזיטים, לכו ללמוד תורה!" וכדומה. נהניתי מהרעיון אמנם, אבל הרגשתי מאחורי המילים בצעקה מרה, בהתבכיינות, בהצטדקות, בהתקפה הגנתית.

    ונזכרתי איך הסבירו לי כשהייתי ילד, שזה שהחילוניים כל הזמן כועסים עלינו ומציקים לנו, זה מוכיח שבפנים הם מרגישים שאנחנו צודקים.

    ונדמה שההתגוננויות האפולוגטיות המופרזות של הציבור שלנו כנגד ההסתה העכשווית, מראות שבפנים אנחנו לא שלמים לגמרי עם דרכנו.

    ונזכרתי בסיפור יפה (נראה לי של הרב יונתן זקס ז"ל, רבה של בריטניה).

    כשהרב שהה ברוסיה, נערה יהודייה התלוננה בפניו על האנטישמיות ואיך שבכל מקום צועקים לה "ז'ידובקה".

    אמר לה הרב: "אם לא היית אומרת לי שאת יהודיה לא הייתי מבחין בכך, אין לך שום סממן יהודי. ואילו אני מסתובב פה ברוסיה כבר כמה שבועות עם הפראק והמגבעת, הזקן והציציות, ולא צעקו לי "ז'יד" אפילו פעם אחת. איך את מסבירה את זה?"

    והבחורה שהייתה נבונה (רוסייה נו...), חשבה קצת וענתה:

    כשהם צועקים לי "ז'ידובקה" הם יודעים שאני נעלבת מזה. אבל אתה, אתה גאה ביהדותך, הם מבחינים בזאת ויודעים שבשבילך "ז'יד" זה שבח.
    מְחַכָּה לִסְלִיחוֹת
    צָבַרְתִּי דַּי,
    מַעֲשִׂים לְהִתְוַדּוֹת.
    מְחַכָּה לִסְלִיחוֹת
    יֵשׁ לִי בַּלֵּב,

    חֲרָטוֹת
    וְדִבּוּר אִתְּךָ אַבָּא
    מָה לֹא הָיִיתִי,
    צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת.
    קָנִיתִי סֵפֶר סְלִיחוֹת
    כְּבָר לִפְנֵי חָדְשַׁיִם
    הִתְגַּעְגַּעְתִּי לַכֹּתֶל
    חִכִּיתִי לִבְכּוֹת,

    לָשִׁיר שְׁלֹמֹה נִרְדַּמְתִּי,
    לִזְכֹּר אַתָּה אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת
    לִדְפֹּק עַל הַלֵּב,
    לִשְׁמֹעַ אֶת הָרַב מְדַבֵּר.

    לְהַאֲמִין שֶׁהַשָּׁנָה
    בְּעֶזְרָתְךָ,
    לֹא אָשׁוּב לַחֵטְא הַקּוֹדֵם.
    רוֹצֶה כְּבָר לְהוֹרִיד,
    קִילוֹגְרָמִים שֶׁל אַשְׁמָה
    שֶׁל בּוּשָׁה,
    שֶׁל יַלְדָּה שֶׁיֶּשְׁנָהּ
    שָׁנָה שְׁלֵמָה

    וְלֹא שָׁמַעְתִּי שׁוֹפָר
    וְגַם לֹא צְעָקָה,
    אֲבָל הָאֲוִיר הִתְקָרֵר
    וְאָמְרוּ לִי אֱלוּל,
    וְרָצִיתִי סְלִיחוֹת,
    וּבָאתִי אֵלֶיךָ

    וְהַרְבֵּה אֲנָשִׁים
    רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ,
    שֶׁרָצוּ סְלִיחוֹת.
    וְהַרְחָבָה מְלֵאָה
    מִכָּל מִגְזָר,
    וְהַרְבֵּה עֵדוּת.

    עָמַדְתִּי צְפוּפָה,
    בֵּין צָפוֹן וְדָרוֹם
    וְכֻלָּנוּ כָּרַעְנוּ,
    וְאַחַר כָּךְ בִּקַּשְׁנוּ
    לִשְׁפֹּךְ שִׂיחָה,
    לִדְרֹשׁ אֶת הַסְּלִיחָה
    לאחרונה, כאשר אני משוטטת לי להנאתי בפרוג, אני פוגשת בלא מעט טרולים חמודים ומשועממים. (אולי הם התרבו בגלל החופש?)
    אחרי שכל פעם מחדש התעצבנתי בליבי על ניקים שמגיבים, יצא ממני הקטע הבא-


    שם המשחק: מאכילים את הטרול.
    כמות משתתפים: כמה שיותר, יותר טוב.
    גיל: יודעי קרוא וכתוב+

    מטרת המשחק:
    למצוא טרול, להאכיל אותו עד שהוא שבע (ספוילר - טרול לעולם לא שבע) ולעבור לטרול הבא.

    מהלך המשחק:
    המשתתפים יתיישבו על כסאות נוחים מול מסך מחשב, בידם האחת כוס קפה ובשניה עוגיה.
    אחרי שידליקו את המחשב, המשתתפים יפתחו את האתר 'פרוג', ויגללו בין אשכול אחד לרעהו.
    עד כאן, המשתתפים יכולים לשתות בנחת את הקפה (או התה, אנחנו גמישים), ולהנות מחוכמת ההמונים.

    איפה הקאץ' של המשחק?
    כאשר יצוץ אשכול קצת לא מקובל, כזה שמעורר בשניה את כל חברי הקהילה.
    זה לא עוד אשכול על רכבי ליסינג, או אחד שעוסק במחירי העגבניות.
    זהו אשכול עם שאלה מוזרה, מעצבנת, תמוהה.
    כזאת שאם נודה על האמת, לא הייתה צריכה להיכתב.

    מה תפקידם של המשתתפים בשלב הזה?
    כמו שציינו במטרה. להאכיל את הטרול.
    איך? פשוט מאוד. לענות לו על השאלות שהוא שואל בצורה מצחיקה וצינית.

    דוגמה:
    טרול: למה הדשא של השכן ירוק יותר?
    משתמש חדש: זאת שאלה שהייתי מכניס למבחן לרבנות (מיטיבי לכת יוסיפו סמיילי צוחק).
    משתמש פחות חדש: למה אתה מסתכל על הדשא של השכן?!
    משתמש מקצועי:
    @המנהל

    מי מנצח?
    מי שהאכיל את הטרול הכי הרבה, שבזכותו הטרול פתח עוד ועוד אשכולות והמשיך להציק.

    מי המפסיד?
    כל המשתמשים התמימים והטובים שרק רצו לשתות קפה בנחת (או תה, נו) ולאכול עוגיה.

    מה למדנו מהמשחק?
    פגשת טרול? הדרך הטובה ביותר להשתיק אותו, היא פשוט לייבש.
    לא לענות על השאלה, לא לעשות לייק, לא להגיב.

    אז קדימה, למה אתם מחכים? המשחק כבר התחיל.

    תהנו!
    ו- שחקו אותה!
    מכירים את אלה שתופסים חיזוק באלול?

    אז זהו שר' נוחעם הוא ממש לא אחד מהם!

    כל החיזוק האלולי נתפס אצל ר' נוחעם כעדות על אותה חולשה כרונית ממנה סובלים ה'מתחזקים' האלוליים למיניהם במשך כל השנה, וזה עוד בלי לדבר על הנפילה הצפויה להם במוצאי יום כיפור ישר אל תוך סיר הלוקשן...

    יש אנשים שמבחינתם מעגל השנה הוא דבר שהולך וחולף, יצא אב נכנס אלול יצא אלול נכנס תשרי.

    אצל ר' נוחעם, כל השנה זה 'אלול'!

    כל השנה זה אלול, בדיוק כמו שכל השנה זה 'פסח' ולכן ר' נוחעם הוא מאלה ששואלים את המוכר במאפייה גם בי"ג כסלו, 'האם זה 'נטחן'...'
    כל השנה זה אלול! בדיוק כמו שכל השנה זה 'סוכות', ולכן לא משנה מתי, תוכלו תמיד למצוא בכיס של ר' נוחעם שלל זכוכיות מגדלת עם או בלי לד, וגם כשכל האתרוגים נכמשו והפכו לכמעט בלתי נראים... הוא ממשיך לעשות אימונים על בלעטלאך של תפוחים...

    ככה זה אצל ר' נוחעם, כל השנה זה אלול, בדיוק כמו שכל השנה זה 'תשעה באב'...

    אם תשאלו את ר' נוחעם איך ייתכן שחותם ה'אלול' לא ניכר על פניו, הוא יגיב מן הסתם בתנועת ביטול ויאמר שזו לא הבעיה שלו, הוא כמובן יוסיף וימנה תריסר מגדולי ישראל שכפי הידוע לו מעדות של איש מפי איש - לא ראו עליהם שינוי מיוחד בין אלול לשאר ימות השנה, מה שאומר שזו כנראה 'בעיה' בעיקר של צדיקים.

    בטח אתם שואלים את עצמכם, אז למה ר' נוחעם רועד כל כך... למה הוא נתקף ברעד בלתי נשלט שלא עוצר?
    מתברר... שר' נוחעם רועד במשך כל השנה, בלי קשר או עם קשר לאלול..
    זה שאנשים שמים לב לזה רק באלול ממש עושה לו עוול!

    ר' נוחעם תמיד אמר שלפי הבדיקות שערך, גם הדגים שבים רועדים במשך כל ימות השנה ולא רק באלול, ואל תתווכחו עם ר' נוחעם שקיבל היתר מרב לצאת מהארץ למצפה התת ימי באילת כדי לבדוק עם סיסמוגרף ימי את הרעידות של הדגים וזה היה בכלל באמצע החורף.
    הוא גם בדק פיזית את הרעידות של הדגים כשהוא הוציא אותם מהמים וצפה בהם איך שהם רועדים ורועדים ורועדים עד למותם הטראגי, 'הם כנראה נחתמו בספרן של רשעים גמורים' הכריע ר' נוחעם ומייד לימד עליהם זכות – לפחות הם זכו לקחת חלק במחקרים של ר' נוחעם...


    אז מה הבעיה של ר' נוחעם? אתם בטח שואלים

    היה זה רגע של גילוי לב מצידו של ר' נוחעם, כשהוא השיח את כאבו והתוודה בפה מלא, שמכל התפילות הרבות של הימים הנוראים, הוא לא יודע ואין לו שום מושג איך הוא מוציא מהפה את הקטע הזה שנקרא 'וידוי'...

    הוא כל פעם נעמד מול הסידור, ופיו נאלם, הוא לא מצליח להוציא הגה מהפה, איך אפשר לשקר במצח נחושה כשעומדים לפני ה'? הוא פשוט לא מסוגל!

    כל השנה ר' נוחעם מצליח איך שהוא להתחמק מזה, בכל שני וחמישי שאז התחנון מכיל בתוכו וידוי, ר' נוחעם עם חוש הריח המפותח שלו ל'שמחות' מצליח למצוא מניין עם חתן או אבי הבן או סנדק, גם אם לא הוא פונה לשטיבלאך החסידי, שם לבטח יש יארצייט/הילולא של איזה 'צדיק', אז הוא גם מתפנק על ליקר בננה שהוא כל כך אוהב.
    וב'בין המיצרים' שחל בתקופה שנולדים רק בנות ב'מעייני הישועה' וביום ששום צדיק לא נפטר בו, ר' נוחעם נאלץ למצוא סיבה ממש טובה לברוח מהתפילה לפני תחנון, הוא כמובן אומר לעצמו שהוא ישלים אחר כך, אבל הוא תמיד שוכח...

    מה שנשאר לר' נוחעם זה רק הווידויים של הימים הנוראים

    אם זה היה רק 'יום כיפור', ניחא!
    עשרה ווידויים? נו, עוברים את זה... גם ככה הוא סובל מהצום ומהקור של המזגנים, אז הוא יסבול עוד קצת מלומר מילים שהוא לא מבין איך הן קשורות אליו.

    אבל מהסליחות של בני אשכנז ר' נוחעם לא יכול להתחמק, ושם הוא הרי צריך להתוודות, אך גם לזה מצא ר' נוחעם פתרון יצירתי במיוחד, ל'סליחות' הוא בוחר ללכת לבית הכנסת הכי צפוף באזור, ולפני הקטע של הווידוי הוא תר בעיניו אחר האדם הכי מפוקפק שבקהל ובאלגנטיות הוא מוצא את דרכו אליו וכך ר' נוחעם נעמד בצמוד אליו ומשתדל במהלך הווידוי לדפוק מחצה עליו ומחצה על אותו מפוקפק לא לפני שהוא העריך בעיניו החודרות עד חדרי בטן ששום מילה מהרשימה הארוכה של הווידוי לא תיאמר לבטלה על אותו אדם.

    הבעיה הגדולה של ר' נוחעם היא שהוא גילה ממש לאחרונה שיש לו שורשים ספרדיים מלפני גירוש ספרד, [וזה כנראה המקור לאות 'עי"ן' שנוספה לשמו]
    מה שאומר שהוא התחיל להגיד סליחות בסתר מראש חודש אלול, ונכון שיש הרבה מוקדי אמירת 'סליחות' עם קהל צפוף של בני עדות המזרח שיכולות להיות לו הפתרון האולטימטיבי, אבל זה אומר שהוא מסתכן בכך שאם מישהו חלילה יראה אותו מסלסל בסילודין את 'קה שמע אביונך, המחלים פניך'... כל המוניטין שהוא בנה כר' נוחעם בסכנה, ולזה הוא לא מוכן!


    לאחר שאלת רב, ועוד רב ועוד רב, מצא ר' נוחעם את הרב שהתיר לו באופן פרטי לחבר נוסח ווידוי אישי ל'סליחות' אותם הוא אומר ביחידות וזה נוסח הוידוי של ר' נוחעם:

    אנא ה' או"א תבא לפניך וכו' שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל, מה לעשות, צדיקים אנחנו ולא חטאנו!
    אהבנו, ברכנו, גמלנו חסד, דיברנו טוב, הרהרנו הרהורים טובים, ועדנו עצמנו לדבר מצווה, זכנו, זכינו וזיכנו אחרים, חמלנו, טהרנו, ישרנו, כיבדנו אב ואם, למדנו, מלמלנו דברי תורה ברחוב, ניחמנו, סעדנו, סיימנו מסכתות, עצרנו מכוניות בשבת, פיללנו, צמנו, צילמנו רבנים וגדולי ישראל, קמנו מפני שיבה, קינאנו קנאת סופרים, רשמנו דברי תורה, רתחנו מרתחא דאורייתא, שמענו שיעורי תורה בנסיעות, שמרנו שבתות, תנינו, תמכנו ונתמכנו...

    מה נאמר וכו'...

    ע"כ נוסח הווידוי של ר' נוחעם 'הספרדי'...


    לעוד תכנים של ר' נוחעם כנסו ל -
    ר' נוחעם בעל האתרוג 123 ר' נוחעם יודע לתקוע...

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה