קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
חוֹל, אֲדָמָה, סְלָעִים, שֶׁמֶשׁ קוֹפַחַת.

עוֹד חוֹל. עוֹד אֲדָמָה. וְעוֹד לְטַפֵּס. וְעוֹד. אֵין אֲוִיר.

זְבוּבִים רוֹקְדִים עַל פְּנֵי הַמְּיֻזָּעוֹת, פּוֹצְחִים בְּמָחוֹל. כְּאִלּוּ הָיוּ זְבוּבִים. כְּאִלּוּ לֹא מַסְפִּיק חַם לִי. כְּאִלּוּ לֹא מַסְפִּיק דַּעֲתִי טְרוּפָה עָלַי.

אֲנִי נֶעֱצֶרֶת בְּאַחַת, מַבִּיטָה קָדִימָה.

אֹפֶק לֹא מְסַפֵּר לִי כְּלוּם. חוּץ מִנּוֹף פְּרָאִי וְרִקּוּד קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ בְּעֵינֵי, לֹא רוֹאָה דָּבָר.

מִתְיַשֶּׁבֶת בְּאַחַת. הָאֲדָמָה קָשָׁה, מְלֵאַת בְּלִיטוֹת. דּוֹקֵר לִי.

מְנִיחָה רֹאשׁ עַל בִּרְכַּי. לֹא בּוֹכָה. רַק מְיֹאֶשֶׁת.

רוֹצָה רַק מִטָּה וְכוֹס מַיִם. זֶהוּ.

רוֹצָה לִחְיוֹת, אוּלַי נָכוֹן יוֹתֵר לוֹמַר 'לֹא לָמוּת'.

תָּמִיד לִמְּדוּ אוֹתִי שֶׁיֵּשׁ תְּנָאֵי קִיּוּם לִבְנֵי אָדָם. לְבֵינְתַיִם לֹא רוֹאָה בָּאֹפֶק שׁוּם תְּנַאי שֶׁיָּכוֹל לְקַיֵּם אוֹתִי.

אֲנִי לֹא מְנַסָּה לֶאֱסֹף כּוֹחוֹת לֹא מְנַסָּה לָקוּם. לֹא מִתְאַמֶּצֶת. אֵין טַעַם לְבַזְבֵּז כּוֹחוֹת.

פִּתְאוֹם אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ עַל כַּף יָדִי, מְטַיֶּלֶת.

גּוּף זָעִיר מָלֵא רַגְלַיִם קְטַנּוֹת, אַצּוֹת, רָצוֹת בֵּין סִדְקֵי הָעוֹר. נְמָלָה.

עֵינַיִם שֶׁלִּי, עֲיֵפוֹת, עוֹקְבוֹת אַחַר יְצוּר קְטַנְטַן. חֲסַר אוֹנִים. רַק מְקַיֵּם טֶבַע שֶׁבּוֹרֵא עוֹלָם טָבַע בּוֹ. רַק חַי, בַּעַל חַי.

חוֹשֶׁבֶת עַל טֶבַע שֶׁטָּבַע בִּי הַבּוֹרֵא, עַל בְּחִירָה שֶׁנָּתַן, שֶׁנּוֹתֵן.

הוּא נוֹתֵן לִפְנֵי טוֹב וְחַיִּים, מָוֶת וְרַע. מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי, תָּמִיד, שֶׁאֶבְחַר בַּחַיִּים.

אֶצְבַּע שֶׁלִּי סוֹגֶרֶת בְּאַחַת עַל נְמָלָה, חוֹסֶמֶת לָהּ דֶּרֶךְ. נְמָלָה קְטַנָּה מִתְפָּרַעַת לִי עַל כַּף הַיָּד. מַכְפִּילָה מְהִירוּת. מְגַיֶּסֶת כּוֹחוֹת לֹא לָהּ.

מְבִינָה אוֹתָהּ פִּתְאוֹם. אֵין לָהּ בְּחִירָה.

גַּם אִם קָשֶׁה לָהּ. וְנִמְאַס. וְכוֹאֵב. מַמְשִׁיכָה לִשְׂרֹד, לִחְיוֹת. לֹא מְרִימָה יָדַיִם, לֹא יְכוֹלָה לְהָרִים. לֹא יְכוֹלָה לִבְחֹר.

מְבִינָה פִּתְאוֹם אוֹתִי. יַלְדָּה קְטַנָּה. אֲבַק דְּרָכִים חוֹסֵם לִי נְשִׁימָה. מְקוֹר מַיִם אָבַד. וְחַלָּשָׁה שֶׁכָּמוֹנִי קוֹרֶסֶת עַל אֲדָמָה. מִתְפַּלֶּשֶׁת בְּעָפָר.

מִתְלַכְלֶכֶת.

בְּגָדִים קְרוּעִים מְכַסִּים גּוּף, בְּקֹשִׁי.

וְאֵיךְ אוּכַל שֶׁלֹּא לִפֹּל. חוֹל וְשֶׁמֶשׁ עַל פָּנַי. סְלָעִים וּבֹץ הֵם דַּרְכִּי.

וְאֵיךְ אוּכַל שֶׁלֹּא לְבַקֵּשׁ. טִפּוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם בְּעֵינֵי. מַיִם.

אֵיךְ אוּכַל שֶׁלֹּא לִרְאוֹת. עָשָׁן מִסְתַּלְסֵל עַל גַּבֵּי. אֵפֶר בְּחַדְרֵי לִבִּי.

אֵיךְ אוּכַל רַק לִמְעֹד. לֹא לִרְאוֹת. לֹא לִנְגֹּעַ. לֹא לִשְׁמֹעַ לַקּוֹל הַהוּא שֶׁלּוֹחֵשׁ לִי לִחְיוֹת.

אֵיךְ אוּכַל לְהִתְעַלֵּם מֵרָצוֹן חַיִּים שֶׁאָבַד בִּי. אֵיךְ אוּכַל לֹא לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ.

אֵיךְ אוּכַל שֶׁלֹּא לְהַבִּיט בָּהּ, נְמָלָה אַחַת קְטַנָּה. לִלְמֹד מִדְרָכֶיהָ. לִחְיוֹת. כָּל עוֹד אֶפְשָׁר.

לִחְיוֹת בֶּאֱמֶת. לִחְיוֹת בָּאֱמֶת. לִדְבֹּק. לְהִדָּבֵק. לְהוֹשִׁיט לוֹ יָד. לְקַבֵּל אֶת שֶׁלּוֹ.

אֵיךְ אוּכַל שֶׁלֹּא.

מְחַפֶּשֶׂת בִּי אוֹת חַיִּים.

מְחַפֶּשֶׂת עוֹד טִפָּה, עוֹד לַחְלוּחִית שֶׁל שֶׁמֶן, לְהַדְלִיק בָּהּ נֵר תָּמִיד, בִּלְבָבִי. שֶׁיָּאִיר לִי דֶּרֶךְ, שֶׁיַּבְעִיר בִּי חַיִּים.

"וּלְנֵר תָּמִיד אֶקַּח לִי אֶת אֵשׁ הָעֲקֵדָה. וּלְקָרְבָּן אַקְרִיב לוֹ אֶת נַפְשִׁי הַיְּחִידָה"
(ר' יְהוּדָה הַלֵּוִי).

תמר.
ככה כנראה הרגיש הירו אונודה
שבאו אנשים טובים ואמרו לו באכזריות
זהו הירו
המלחמה כבר נגמרה
ואתה,
נלחמת לחינם ברוח
הם לא ידעו
האנשים הטובים האלו
שגם רוח לא תמיד הייתה לו
כי לפעמים היה חם
חם מאד מאד
עד מוות
ושהוא בכלל לא נלחם לחינם
זה כמעט עלה לו במחיר חייו
במחיר השפיות
ולך תאמוד כמה היא שווה .

ככה כנראה הרגיש הירו אונודה
שהוא בחר לקבל את האמת שאמרו לו
שזהו , המלחמה נגמרה
ולא לפני שבוע ולא לפני שנה
בטח היתה לו בגוף הרגשה נוראית
שעוד לא מצאו לה שם בעולם של ריגושים
בטח הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו
שהוא הבין
מה בעצם אומרים לו האנשים הטובים ההם
שהוא המשיך להילחם עד טיפת דמו
הכמעט אחרונה כמו חייל טוב יפן,
מעניין מה הוא רצה לעשות עם עצמו
בדרך חזרה הביתה כשהם שאלו אותו-
למה המשכת להילחם
למה אתה לא היית אתה
ובכלל אתה לא יודע
אבל כבר שנים לא קיימת מלחמה
היא נשארה רק בראש שלך
באמונה שלך
ואתה יכול לפרוק את הנשק
ואשכרה לבגוד
לבגוד בכל מה שנלחמת בו עשרים ותשע שנה
לבכות את כל מה שנלחמת בו עשרים ותשע שנה.



מעניין אם ככה הרגיש הירו אונודה
כמו שאני הרגשתי היום
מאה שישים ימים של מלחמה ברוח
בזמן שכבר מזמן רק שמש ריחפה
השמש רק חייכה
ואשכרה
אני יכולה לבגוד
ומותר לי לבכות
את כל הימים האלה
עכשיו.
ב"ה
מִי שֶׁאֵינֶנּוּ מֵבִין
שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ מֵבִין,
אֵינֶנּוּ מֵבִין דָּבָר.
כִּי מִי שֶׁמֵּבִין,
מֵבִין שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ מֵבִין.

כִּי כָּל מַה שֶׁהָאָדָם
טָרַח וְהֵבִין בּוֹ
הוּא רַק שֶׁבֶר אֶחָד
מִינֵי אֵין־סוֹף שֶׁל שְׁבָרִים:
זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה.

וְהָאָדָם בְּכוֹחוֹ הַדַּל
טוֹרֵחַ לִמְצֹא אֶת מְקוֹם
מוֹשָׁב הַחֵלֶק בְּתוֹךְ הַשָּׁלֵם.

וּכְשֶׁקָּרֵב אֶל הַמְּלָאכָה,
הֲלֹא רוֹאֶה לְפֶתַע
שֶׁכָּל־הַשָּׁלֵם הַלָּזֶה
שֶׁכֹּה טָרַח־בּוֹ—
אַף הוּא שֶׁבֶר מִן־הַגָּדוֹל הֵימֶנּוּ.

וְכָךְ הוֹלֵךְ וּמוֹנֶה:
הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה—
אַחַת, אַחַת וְאַחַת;
אַחַת וּשְׁתַּיִם;
אַחַת וְשָׁלוֹשׁ;
עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר,
כִּי אֵין מִסְפָּר.

וְהוּא הוֹלֵךְ וּמְאַחֶה—
שֶׁבֶר אַחַר שֶׁבֶר
בְּזֶה אַחַר־זֶה.
וְחוֹזֵר חָלִילָה
עַד אֵין־סוֹף.

וּמִי שֶׁמֵּבִין—מֵבִין
כִּי אַף שֶׁפָּסַעְנוּ קִמְעָה,
לֹא פָּסַעְנוּ
אַף לֹא נִימָה.

כִּי גָּדוֹל הַשָּׁלֵם,
וְאֵין לוֹ קֵץ וְתַכְלִית.
אַל תַּגִּידוּ לִי כָּל הַכָּבוֹד
מַסְפִּיק אֲנִי עֲצוּבָה,
שֶׁלֹּא הִתְקַדַּמְתִּי עוֹד.
אַל תַּגִּידוּ לִי כָּל הַכָּבוֹד
זֶה מוֹרִיד תַּ'עֲרַךְ,
מַרְגִּישׁ לִי שֶׁאֲנִי בְּעֵרֶךְ.

אַל תַּחֲמִיאוּ מַחְמָאָה
שֶׁלֹּא הִתְכַּוַּנְתֶּם אֵלֶיהָ
שׁוֹמַעַת זִיּוּף,
יוֹתֵר מִמִּלָּה טוֹבָה.
אַל תַּחֲמִיאוּ מַחְמָאָה
בְּכָל מִקְרֶה,
אֲנִי לֹא אֲקַבֵּל אוֹתָהּ.

אַל תִּדְאֲגוּ לִי מִדַּי,
אֲנִי מִסְתַּדֶּרֶת לְבַד
לֹא צְרִיכָה עֶזְרָה.
אַל תִּדְאֲגוּ לִי מִדַּי
תְּנוּ לְהִתְמוֹדֵד,
הִתְרַגַּלְתִּי כְּבָר

אַל תַּחְשְׁבוּ,
אַל תֹּאמְרוּ,
אַל תַּחְפְּרוּ,
אֲבָל בְּעִקָּר,
אַל תִּשְׁכְּחוּ,
אוֹתִי.

אֲפִלּוּ שֶׁאֲנִי מִתְבַּגֶּרֶת
מִתְעַצְבֶּנֶת,
סוֹגֶרֶת ת'לב,
וְאֶת הַחֶדֶר נוֹעֶלֶת.
מְחַכָּה לִרְאוֹת
מִי יִדְפֹּק בְּכָל זֹאת,
מִי לֹא יִפְחַד,
וְגַם לֹא יְוַתֵּר
לְמִי אֲנִי חֲשׁוּבָה יוֹתֵר.

אַל תַּקְשִׁיבוּ לִי
לַבַּקָּשׁוֹת שֶׁלִּי
חַפְּשׂוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי
שֶׁנֶּאֶבְדָה,
וְתִהְיוּ אִתִּי
גַּם אִם בְּלִי לוֹמַר
מִלָּה.
 תגובה אחרונה 
שמעתי צעקה אדירה ברחוב בו אני גר: א-ל-ו-ל-ל-ל, האותיות המפוסקות היכו בעוצמה הולכת וגוברת בחלוני, ולאחר מכן בנקודה הפנימית שבליבי. התרגשתי כל כך, ורצתי אל המרפסת לבדוק מי מעורר את עצמו. מעורר אותי.

וראיתי אותו, את דסאי, הסדרן ההודי של המכולת השכונתית. הוא עמד ליד קופסאות החלב הטריות של הבוקר, וצווח מול מצלמה, שמאחוריה ניצב לץ מוכר – בעל סטטוס פופולרי, הצמא לחומר טוב ועדכני.

זה חזר על עצמו גם בערב.
שמעתי אותו, את קול השופר מרטיט הנפשות, באמצע סעודת חתונה של קרוב משפחה. ברגש יהודי כמהה תרתי אחר יהודי בעל זקן הדור, המזכיר לכולנו את הימים הנוראים הקרבים ובאים.

לא היה שם אחד כזה. במקומו ראיתי נשפן מוכשר בעל פדחת בורקת, מפגין כישרון נדיר לסחוט מחצוצרה עליזה יללת שופר נשברת, לקול מחיאות הכפיים הסוערות של המסובים.

וזה פגש אותי שוב למחרת.
ראיתי אותם, את הדגים בים, רועדים כל כך, עד שמעוצמת רעידתם נוצרים גלים סוערים, שעליהם גולשים ספורטאים באדישות מקוממת – משל אוגוסט עכשיו, ולא אלול.

ושמעתי אותו קורא בשמי ברוך, והוא יושב לו בשדה, ממתין שאתקרב. ואני מזיע ולבוש בגדים בלויים ומלוכלכים. ולמרות הכול, הוא לי. ורק לי. מחכה שאבוא אליו כמו שאני; שאהיה גם אני לו. ורק לו.

ואין לי כלום באמתחתי. לא הודי זועק, לא חצוצרה חקיינית, וגם לא אקווריום עם דגים רועדים.
רק לב יהודי יחף.
כוסף ומתגעגע.

וזהו, זה הכול.
וזה הכול.
ב"ה

מִלּוֹתָיו הַקְּצָרוֹת
מְדֻיָּקוֹת הָיוּ לְהַפְלִיא,
אִמְרוֹתָיו חָכְמוּ לִמְאֹד.
שְׁתִיקוֹתָיו חֲזָקוֹת הָיוּ
אַף מִן הַמִּלִּים,
כִּי בָּאוּ מִמָּה שֶׁאֵין
הַפֶּה יָכוֹל לוֹמַר.
הָעֵינַיִם שֶׁחָגוּ סְבִיבוֹ
צָמְאוּ לְעוֹד
מִן הַטּוֹב הַזֶּה.
וְהָיוּ דְּבָרָיו מְעוֹרְרִים
לָתֵת בָּהֶם
אֶת הַדַּעַת
שׁוּב וָשׁוּב.

אַךְ מֵרֹב שֶׁרָצָה
הֶחָכָם הַלָּזֶה לְיַצֵּר
דִּבְרֵי חָכְמָה,
מְשׁוֹבְבֵי כָּל לֵב.

לְעִתִּים, טוֹעֶה הָיָה בְּדַרְכּוֹ.
וּבְעֵת שֶׁכָּזוֹ
שֶׁלֹּא נָהִיר הָיָה אִם הִיא בְּדַעַת אוֹ שֶׁלֹּא,
הָיָה הוֹלֵךְ חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
אֶל חָכְמַת הַמִּזְרָח
וְעוֹד כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ חָכְמוֹת,
לְחַפֵּשׂ לוֹ תּוֹבָנוֹת
שֶׁלֵּב הָאָדָם נִשְׁבָּה בָּהֶם
וּבְקִסְמֵיהֶם.
שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִן הַהַפְתָּעָה,
שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם הַמּוּסָר הֶעָדִין.

וְאֵין הָאֲנָשִׁים שָׂמִים אֶת לִבָּם
כִּי לְפֶתַע פִּתְאוֹם מוֹצְאִים
עַצְמָם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם.
לְפֶתַע פִּתְאוֹם
לִבָּם כְּבָר אֵינוֹ בַּמָּקוֹם
שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵנוּ,
לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם.

וּכְבָר הָיוּ נֶהֱנִים הָאֲנָשִׁים מִיְּפִי הַפִּתְגָּם
וּמוֹרִיקִים אוֹתוֹ מִתָּכְנוֹ.
נֶהֱנִים מִצַּחוּת הַהַבְרָקָה
וְלֹא שָׂמִים אֶת לִבָּם לְרוּחוֹ.
וְהָיָה הַכְּלִי נָאֶה וְאֵין בּוֹ מִן הַמַּמָּשׁ.

וְהָיְתָה הָאֱמֶת, לְפִתְגָּם יְפֵהפֶה
וּמְשֹׁבֵב לֵב
וְהָיְתָה הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת.
אֲנִי חוֹשֵׁב עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה
בְּרֹאשִׁי עוֹלָה מִלָּה: הַמְלָכָה

אוֹי... כַּמָּה זֶה טָעוּן אֶצְלִי -
כָּבֵד, מַלְחִיץ,
מְעוֹרֵר בִּי רִגְשׁוֹת אַשְׁמָה.

זֶה הֲרֵי דּוֹרֵשׁ הֲמוֹן -
לְשַׁעְבֵּד כָּל רְמַ"ח וּשְׁסָ"ה,
365 יָמִים,
בְּלִי הַפְסָקָה.

כַּמָּה נִסִּיתִי...
נָפַלְתִּי...
נִשְׁבַּרְתִּי.

לִפְעָמִים זֶה כָּל כָּךְ מְיָאֵשׁ,
כָּל כָּךְ מַרְחִיק,
וְאוּלַי הֲכִי פָּשׁוּט -
לְהַדְחִיק,

כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתִי עַד עַכְשָׁו.
בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹר,
כְּמוֹ בְּכָל שָׁנָה.

אֲבָל הַפַּעַם - לֹא עוֹד.
עַל עַצְמִי אֲנִי מַפְסִיק לְוַתֵּר.

אֲנִי רוֹצֶה לְהִצְטָרֵף לַמַּנְגִּינָה,
לִהְיוֹת חֵלֶק מֵהַשִּׁיר הַנִּפְלָא
שֶׁכָּל הַבְּרִיאָה שָׁרָה לה'.

חָשַׁבְתִּי עַל מֶלֶךְ,
רֹאשׁ מְדִינָה,
שֶׁמַּגִּיעַ לְבַקֵּר
בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה וְנִדַּחַת.

וְהַתּוֹשָׁבִים שָׁם -
נִרְגָּשִׁים.
נְבוֹכִים.

לֹא יוֹדְעִים מָה לוֹמַר,
מָה לְהָבִיא.

אֵין לָהֶם מָה לְהַצִּיעַ.
לֹא יֶדַע.
לֹא חָכְמָה.
רַק לֵב שֶׁמִּשְׁתּוֹקֵק לָתֵת.

הֵם עוֹטְפִים אֶת עַצְמָם בְּדֶגֶל הַמְּלוּכָה
מַכְרִיזִים בְּפַשְׁטוּת:
"שֶׁלְּךָ אֲנַחְנוּ, וְכָל אֲשֶׁר לָנוּ.
מִמְּךָ כּוֹחֵנוּ,
לְךָ נָתוּן לִבֵּנוּ".

וְאַף אֲנִי אוֹמֵר לְךָ:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם – אֲנִי שֶׁלְּךָ.
מַאֲמִין שֶׁאֲנִי חֵלֶק מִמְּךָ,
נְשָׁמָה טְהוֹרָה,
בְּצַלְמְךָ,
כִּדְמוּתְךָ.

אֲנִי רוֹצֶה לָשׁוּב אֵלֶיךָ,
בְּאַהֲבָה.
לְהַאֲמִין שֶׁאֲנִי טוֹב.

כֵּן - גַּם בְּכָל הַחֲלָקִים
שֶׁאוֹתָם דָּחִיתִי,
שֶׁהִתְבַּיַּשְׁתִּי בָּהֶם,
שֶׁהֶאֱשַׁמְתִּי,
וּמֵהֶם הִתְרַחַקְתִּי.

אֲנִי טוֹב -
כִּי אֲנִי חֵלֶק מִמְּךָ.
אֲנִי טָהוֹר -
כִּי אֲנִי יְצִיר כַּפֶּיךָ.

זֶה הַיּוֹם,
תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ.



אַבָּא...
אֲנִי שֶׁלְּךָ.
חוֹזֵר אֵלֶיךָ.
גדיאל יש לו ראש ענק עם הרבה מאוד ידע לא נחוץ, אבל מעט מאוד טקט.
כחנון בכיר יצא לו לקרוא על המונח "אינטליגנציה רגשית", כמו על מחקר תאורטי העוסק בזן נכחד של חתולי שלג בקוטב הצפוני. הוא מתייחס לזה כאל תופעה פסיכולוגית, נורמה חברתית לא ברורה, חולשה אנושית חשוכת מרפא. אף פעם לא כדרך חיים מעשית.

פעם הוא ראה איש מבוגר מועד ברחוב ומתקשה לקום, אז הוא הציע לו שמיכה וכרית. במקרה אחר ראה ילד אומלל שנשפכה לו תבנית ביצים על המדרכה בדרך חזרה מהמכולת, אז הוא שאל אותו אם הוא ב"דיאטת ביצים", שהרי הוא עושה חביתה די גדולה, ללא שמן.
זה האיש: בוזק מלח גס במיוחד על פצעים, בסגנון נטול חן.
אז למה בכל זאת אני חבר שלו? זה כי יש לי טקט, אחרת הייתי מבהיר לו כבר מזמן את אי־ההתאמה בינינו. או יותר נכון: את אי־ההתאמה בינו לבין בני אדם באופן כללי.

השיא היה ב"שבעה" על אביו של חברנו המשותף מאיר אלבר. גדיאל הגיע מחויט וחגיגי, מצויד בחיוך ענק ועוגת קצפת ענקית: "סוף־סוף התפטרת מהאבא הנודניק שהעיר אותך כל בוקר באובססיביות לתפילה בנץ", הכריז לעיניהם המשתוממות של היתומים והאלמנה הטרייה.

האלמנה הביטה על בנה בעיניים רושפות כאומרות: "ככה היית מדבר עם חבריך על אביך המנוח???" מאיר העביר את המבט הדוקר של אימו אל גדיאל. אנשים שנכחו בחדר העידו שאם לגדיאל היה קצת טקט הוא היה נשרף כליל מהמבט של מאיר, אבל היות שאין לו, הוא פרץ בצחוק גדול ומתגלגל. וככה מצא את עצמו מתגלגל יחד עם צחוקו במדרגות הבניין.

אחד מהנוכחים באירוע השבעה המביך היה חוקר בכיר בהייטק ובפסיכולוגיה. לאחרונה פיתח מוצר ייחודי שמביא לידי ביטוי את שתי ההתמחויות שלו. מדובר למעשה בפיתוח מתקדם של אינטליגנציה רגשית מלאכותית; מעין מדבקה שמצמידים על הראש, מול הקליפה הקדם־מצחית במוח, והיא מעשירה חשוכי אינטליגנציה רגשית בטקט מלאכותי.

גדיאל התגלה כניסוי מושלם בעיני החוקר המלומד. למחרת הופיע החוקר שוב בשבעה, הפעם עם גדיאל המודבק והמנומס במיוחד.

גדיאל התיישב מול האבלים בפנים רציניות. שתק את השתיקה הראשונית המביכה המקובלת בבית האבל. מאיר הציע לו בורקס, הוא סירב בנימוס, למרות שהיה רעב כמו שילד עזתי היה רוצה שבעולם יחשבו שהוא רעב.

הפלא ופלא, זה עובד כמו קסם. החוקר רשם את הערותיו בסיפוק אדיר. המיזם נחל הצלחה פנומנלית.

"כל הכבוד שאתה מתנהג בצורה מכבדת בשבעה", החמיא מאיר המופתע לגדיאל.

"אני שמח ששמת לב להשתדלותי הרבה", השיב גדיאל המתוכנת. "אם תרצה, אוכל להציג לך גרסה אבלה מעורבת יותר רגשית, באמצעות הפקת צלילי בכי והפרשת נוזלים מן העין".

החוקר התכווץ, וענה במקום מאיר: "אין צורך, ככה זה מצוין, אל תשנה כלום".

"בכיף. אהבתי את סגנונך השמרני והמאופק. אמשיך כך", הרגיע. "אבל אם בכל זאת תרצה שינוי כלשהו בגישתי לאבל, רק תגיד ואבצע זאת לשביעות רצונך".

"אוכל גם לגז'דר בסגנון מרוקאי מסורתי, או לסכסך בין היורשים בנוסח פולני מקורי"...

"לא רוצה שום שינוי!", חזר מאיר שנית על בקשתו. "תישאר בדיוק בטמפרמנט האבלות הנוכחי. רק אם אפשר – תעשה את זה בחוץ בבקשה!".
"עשר דקות הפסקה", הכריז הנהג ודומם את המנוע. ירד בדילוג מהאוטובוס המשוריין ופסע לעבר המבנה הנמוך בעל השמשות הגדולות והנוצצות שמעליו התנוסס השלט "מפגש רותם" ליד ציור של ילד עם קסקט מלקק ארטיק.

הנהג היה לבוש מדים אפורים, חגור כבד מקיף את מתניו, עליו תלויים מחסניות, אזיקים, רימונים, מיכלים שונים, מכשירי קשר, וכמובן אקדח מבריק מחובר בסליל קפיצי. "מגיני הדרום" היה כתוב באותיות לבנות גדולות על גב חולצתו.

הוא הדף את דלת הזכוכית ונכנס, עוצר לרגע כדי להתרגל לקור המזגן העז ששרר בפנים.
הוא החל לבחון את תצוגת חטיפי השוקולד, כשהדלת נפתחה מאחוריו ומישהו קרא בהפתעה
"אורן?"

בפתח עמד גבר במדים אפורים זהים לשלו.

"היי גלעד! מה אתה עושה כאן?"

הם היכו אגרוף באגרוף, ברכת השלום המסורתית עוד מימי הסיירת.

"מגיני הדרום" היא חברת אבטחה עילית המורכבת מאנשי צבא מובחרים, היא ספקה שירותים שונים בתחום, ושימשה עשירים, אח"מים, ופרויקטים ממשלתיים. באגף ההסעות המאובטחות עבדו אורן וגלעד כבר כמה שנים יחד.

"אני בתפקיד פה", אמר גלעד, "אברבנאל עושים שיפוצים במחלקה הסגורה, ואנחנו מעבירים אותם לאשפוז בבית חולים זמני בצאלים. חולי נפש מהמסוכנים ביותר, יש אתי שמונה מאבטחים. אבל זו חוויה".

"אני גם בתפקיד פה", אמר אורן, "משימה חשאית, טופ סיקריט". הוא התלבט בין ממולא אגוזים לממולא שקדים.

"ארבע כאלה בשלושים שקל" ניסה המוכר לפתותו.

"הם טריים?" שאל אורן שלא הצליח לפענח את התאריך המרוח על העטיפה.

"אתמול הגיעו מהמפעל, נשבע לך" נדלק המוכר בציפיה.

"טוב, תביא אחד אגוזים".

"לא", התערב גלעד וזרק שלושים ש"ח על הדלפק, "תביא שלוש אגוזים ואחד שקדים".

המוכר הוציא ארבעה שוקולדים מאחורי הזכוכית והניח לפניהם. גלעד לקח את השקדים ודחף את שלשת האחרים לעבר אורן. "בשבילך חבר".

"מצטער גלעד, אבל אסור לי לגלות לאן אני נוסע, יפטרו אותי".

"דחילק אורן, מה יש לך, זה אני! אף אחד לא יידע".

אורן הביט בשלושת החפיסות של שוקולד האגוזים הטרי ואמר בלחש, "כל חברי הממשלה פה באוטובוס, נוסעים לבונקר סודי ליד דימונה".

"ואו. מה הם הולכים לעשות שם?" לחש חברו בהתפעלות.

"השד יודע מה. לא לשחק דמקה כנראה".

"מסתבר. וכמה מאבטחים מתלווים אליך?"

"שנים עשר, רוסים כולם. בקשו ממני לארגן צוות חסר נטייה פוליטית, ושלא מתעניין בכלל באקטואליה ישראלית".

"צעד חכם. פששש השוקולד הזה ממש טוב!"

"באמת? תביא ביס".

"יש לך שלשה כאלה".

"אין לי עם שקדים".


גלעד ואורן יצאו מהחנות והתיישבו על גדר בצל הדקל, מחליפים ביניהם ביסים.

משני צידי החנייה הגדולה נראו האוטובוסים המשוריינים של מגיני הדרום, החלונות מואפלים, הגלגלים כפולים. בריון לבוש מדים אפורים מתלווה לכל נוסע שרוצה לרדת.

שמש המדבר הכתה על שורות כלי הרכב החונים והחזירה מהם קרני אור מסנוורות.

גלעד חייך פתאום.
אורן הביט בו בסקרנות ואז הבין ופרץ בצחוק.
רוח השובבות מימי הצבא שהתעוררה בלב שני החברים ללא הודעה מוקדמת, גאתה לפתע והציפה את עשתונותיהם.

"תשמע אורנצ'יק, זו הזדמנות של פעם בחיים"

"של פעם בהיסטוריה!".

ושניהם געו בצחוק, הרעיון הזה היה מתבקש מאליו, והטרוף שבו סחף אותם בהשתלהבות בלתי נשלטת.


גלעד הביט בשעון, "ההפסקה נגמרה".
הם קמו מהגדר, מזיעים מהתרגשות ובעיניים מבריקות נפרדו בהכאת אגרוף על אגרוף.
ואז הלכו.
כל אחד לאוטובוס רעהו.


"למה ימינה? דימונה זה שמאלה", קרא שר האנרגיה והתשתיות.

"אתה בטוח?" שאל סגן ראש הממשלה שישב לידו.

"בטוח, המשפחה שלי מירוחם, אני מכיר את האזור הזה מצוין. הלו, נהג, טעית!"

"שקט שם", אמר אחד המאבטחים.

"נהג. אתה נוסע בכיוון ההפוך!" שר האנרגיה ניסה לקום אבל יד כבדה הושיבה אותו בחזרה. "תרגע", אמר המאבטח במבטא כבד.

"הוא צודק" התרוממה שרת הבריאות ממקומה, "האוטובוס נוסע מערבה".

"אנחנו נוסעים לצאלים", צעק גלעד ממושב הנהג, "תשליט שם סדר, בוריס".

והמהומה שהקימו הפוליטיקאים המבוהלים הסתיימה בכמה מכות חשמל מרגיעות מהשוקר של בוריס.

הניפנוף בתעודות הדיפלומטיות לא הועיל למדינאים המפורסמים מול השומרים שבקושי הבינו עברית, ובלילות צפו רק בערוץ הספורט ברוסית. הרבה פוליטיקה לא רוכשים שם.

גם בצאלים קבל את פניהם צוות חסר ידע באזרחות. שמיד ערך עליהם חיפוש.
"בלי זכוכיות, בלי מחטים, בלי שרוכים. כן גם אתה אדוני היקר.... מה? אתה ראש הממשלה?! נכון נכון, יופי. וכל אלה כנראה חברי הממשלה שלך, נכון?"
חברי הממשלה הנהנו בעיניים דומעות.
"יופי, אז עכשיו ממשלת ישראל מקבלת זריקה קטנה, ואחר כך ארוחת ערב, והממשלה הולכת לישון".

צעקות המחאה דעכו לאט לאט כשהאחים בחלוקים הירוקים הפגינו את שריריהם.
ִ

ובנתיים, בדימונה. בתוך בונקר סודי ביותר התנהלו דיונים סוערים והתקבלו החלטות הרות גורל, החלטות שאת תוצאותיהן...

נו, אין צורך להאריך. כולכם הרי יודעים איך נראית המדינה.
באנו לעולם הזה כמו אמנים לסיבוב הופעות לעלות על הבמה, לשיר את השיר שלנו, ולחזור הביתה. החוק היחיד של הדרך הזו הוא ללכת באמת עד הסוף, גם כשהיא חותכת, גם כשהיא שורפת את הנשמה.

בהתחלה הכול היה פשוט.
אמא צוחקת, אבא שמח, בית חם, אור ושקט, בלי דאגות. עד שגדלנו. משהו בעולם הזה לא אהב את זה, לא אהב את הרצון שצמח לנו ואת הדרך שפתחנו, ואז מישהו התחיל לגייס כוחות כדי להכניע אותנו.

לאט לאט למדנו את הכללים שלו , מה מותר ומה אסור, איך להיות בסדר, איך להיות ראויים, ואיך לא לכעוס, לא להטריד, לא להפריע. הלכנו בדרכיו: לפעמים הצלחנו, לפעמים לא, והרבה פעמים קיבלנו מכות ושתקנו. העיקר שיהיה שקט, העיקר לשמור על שלום, עד ששכחנו את עצמנו.

עם השנים שתקנו עוד ועוד, הרי שתיקה זו "זכות" ככה לימדו אותנו, עד שיום אחד כבר לא נשאר בפנים אף קול. והנה הוא עומד תחת החופה . קדושה, תפילות, חלומות, הכול מהתחלה. אבל בוקר אחד היא קמה ולא שמחה. והיא הרי צריכה להיות שמחה, כי כל החיים עובדים בשביל המטרה הזו. אז היא כועסת , והוא שותק.

כך מצטברות שתיקות, שנים של כאבים דוממים, שכבות עבות של שקט. לא להגיב, לא להכאיב, לא לפגוע; להיות צדיק, להיות איש טוב. אבל באמת , הוא באמת לא כועס? באמת לא נפגע? באמת שמח? או שבעומק פנימה נרקמות צלקות של שנים , הסתרה יפה, עטיפה קדושה, לכאב שמעולם לא קיבל שם.

זה נשמע טוב על הנייר התגברות על המידות, שלום בית , אבל לפעמים זו אמת שמטשטשים, זו אמת שמחביאים. ובפנים זה שורף, וזה שקט של שקר. כי השם לא רוצה שתיקות של פחד; השם רוצה אמת ,לב שמדבר, לב שאומר את הכאב בכבוד, לב שיודע למחול באמת מתוך פיוס, ולא מתוך מחיקה.
כי כשאני שותק, ובפנים הכל בוער, זה שתיקה אמיתית שהשם יתברך שמח ממנה, או שקר ?

כי אחרת אנחנו נראים כמו עובדי השם, אבל בפנים אנחנו רק אוספים עוד ועוד שאריות של כעס, עלבון ופגיעה. בסוף, אנחנו לא נשלחנו לעולם הזה בשביל לשתוק ולא בשביל לחייך כשהלב מדמם .

באנו לכאן כדי לחיות באמת לדבר את הכאב , לחבק את הפחד, ולהיות שלמים, לא מושלמים. השם לא רוצה מאיתנו הצגות, הוא רוצה אותנו אנחנו, עם כל השברים, עם כל הצלקות, עם כל החיוכים האמיתיים שנולדים אחרי בכי.

והדרך הביתה היא לא דרך של שתיקות, אלא דרך של אמת , אמת שמרפאת, אמת שמשחררת. ואז, כשנחזור הביתה מהסיבוב הזה, נוכל לעמוד מולו עיניים לעיניים ולומר בלב שלם: הלכנו בדרך, באמת ,עד הסוף.
  • 33
  • יֵשׁ בַּחַיִּים,
    'סַאךְ' פְּעָמִים
    כָּל מִינֵי מַצָּבִים,
    בָּהֶם אָנוּ חַסְרֵי אוֹנִים.

    חַיָּב לְהַגִּיעַ לַפְּגִישָׁה,
    לְתֵשַׁע , אֲבָל - בְּדִיּוּק!
    - הִיא נִקְבְעָה,
    ו..אוֹישְׁשְׁשְׁ,,, הָאוֹטוֹבּוּס
    חָלַף עַל פְּנֵי הַתַּחֲנָה
    הַבָּא, רַק בְּעוֹד שָׁעָה...

    יוֹצֵא לִקְנִיּוֹת, סִדּוּרִים
    בָּטוּחַ שֶׁאַסְפִּיק מִילְיוֹן
    דְּבָרִים, הַבַּיְתָה אָשׁוּב
    עִם אַרְגָּזִים וְשַׂקִּים
    אַךְ, אוֹוֹוֹחְחְחְ,,, נִתְקַעְתִּי
    בִּפְקָקִים.

    מַקְדִּים לָצֵאת לַחֲתֻנָּה,
    חָבֵר טוֹב שֶׁהִזְמִין לַחֻפָּה,
    וּלְאַחַר נְסִיעָה, אוֹי, כַּמָּה
    מַתִּישָׁה...
    מִתְבָּרֵר כִּי טָעִיתִי בְּתַאֲרִיךְ
    הָרָשׁוּם בַּהַזְמָנָה..

    קוֹפֵץ לְבִקּוּר מַפְתִּיעַ!
    לְשַׂמֵּחַ סַבָּא וְסַבְתָּא,
    וּכְשֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם, הַבַּיְתָה,
    מְגַלֶּה כִּי יָצְאוּ לְשִׂמְחָה
    שֶׁל הַשְּׁכֵנָה מִמּוּל, גִּטָּהּ..

    רָץ לַכּוֹלֵל, עוֹצֵר לִקְנוֹת
    מַשֶּׁהוּ לְנַשְׁנֵשׁ,
    צְעָדַי לַקֻּפָּה מֵחִישׁ,
    וְרַגְלַי נֶעֱצָרוֹת מוּל תּוֹר
    אָרֹךְ, עִקֵּשׁ,
    סְתָם כִּי קָשִׁישׁ הֶחְלִיט
    עִם הַמּוֹכֵר לְהִתְקַשְׁקֵשׁ..

    וְעוֹד רַבִּים הֵם הַמִּקְרִים
    אֲשֶׁר בְּנִסָּיוֹן אוֹתָנוּ
    מַעֲמִידִים,
    הַאִם לְהִתְמַלֵּא עֲצַבִּים,
    וְאֶת כָּל הַמִּי וָמִי לְהַאֲשִׁים..
    אוֹ -
    יֶשְׁנָהּ אֶפְשָׁרוּת, עוֹד דֶּרֶךְ
    בִּפְנֵי הַמְּצִיאוּת לִכְרֹעַ
    בֶּרֶךְ, לְהַפְנִים וּלְהַכִּיר כִּי
    ה' הוּא הַמֶּלֶךְ,
    הוּא מְנַהֵל הָעוֹלָם, קוֹבֵעַ
    אֲשֶׁר יִקְרֶה לְכָל הֶלֶךְ,

    לֹא הַכֹּל בְּיָדֵינוּ, אֲבָל
    הַכֹּל נַעֲשָׂה
    לְטוֹבָתֵנוּ, וְאַף
    כִּי כָּרֶגַע אֵין מְבִינִים אָנוּ,
    ה' הוּא אֱלֹקֵינוּ,
    אָנוּ עֲבָדָיו
    וְהוּא אֲדוֹנֵינוּ

    יְזַכֶּנּוּ צֹר עוֹלָמִים
    לִהְיוֹת תָּמִיד תַּחְתָּיו
    כְּנוּעִים,
    לָדַעַת רְצוֹנוֹ, לְקַיֵּם
    אַף הַחֻקִּים,
    כִּי הוּא הַטּוֹב, מַשְׁפִּיעַ
    כָּל הַחֲסָדִים,
    אַף אֶת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ
    מַשִּׂיגִים...
    אֱלוּל.

    תָּיו שִׁין עַיִן טֵית.

    🎵🎵🎵

    חֲבֵרָה שָׁרָה לִי אֶת זֶה הַיּוֹם בַּטֵּלֵפוֹן

    הִזְכִּירָה לִי אֱלוּלִים שֶׁעָבְרוּ... שֶׁל פַּחַד, שֶׁל מֶתַח.

    יָמִים שֶׁשָּׂמַחְתִּי לִבְרֹחַ מֵהֶם, לִשְׁכֹּחַ שֶׁהָיוּ בִּכְלָל!

    כִּי גַּם כָּכָה שׁוּם דָּבָר לֹא מִתְנַקֶּה אֶצְלִי...!

    וְכָל הַהַרְצָאוֹת שֶׁל הַמּוֹרוֹת שֶׁהַלֵּב מִתְכַּבֵּס, יוֹצֵא לָבָן וְנָקִי, וְאֵיזֶה טָהוֹר וּמְרַגֵּשׁ זֶה!!

    וַאֲנִי...

    בְּמוֹצָאֵי יוֹם כִּפּוּר,

    שְׁחֹרָה כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי!

    כִּי לֹא בִּקַּשְׁתִּי סְלִיחָה מ...

    וְזֶה לֹא שֶׁבְּטָעוּת דָּרַכְתִּי עַל קְצֵה הַזֶּרֶת (עִם עֲקֵב שְׁפִּיץ 12 ס"מ)

    וְלֹא שֶׁלֹּא הֶחְזַרְתִּי כֶּסֶף (עוֹדֵף מֵהַמַּתָּנָה שֶׁל הַמּוֹרָה)

    וְלֹא שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁבָּא לִי קוֹלָה (בָּאוֹטוֹבּוּס, בַּבִּיס הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַפִּיצָה)

    זֶה לֹא הָיָה סְתָם!!!

    בֶּאֱמֶת הָיִיתִי צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה!

    וְלֹא הֵעַזְתִּי!

    וְנִשְׁאַרְתִּי שְׁחֹרָה! עִם הַמַּחְשָׁבָה הַזֹּאת ש..

    אוּלַי הַשָּׁנָה..

    חָס וְחָלִילָה אֲנִי...

    הַכִּבְשָׂה הָעֲשִׂירִית?!

    וְנֶחְנַקְתִּי! עָצַמְתִּי עֵינַיִם הֲכִי חָזָק שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה!!

    בָּרַחְתִּי...

    לֹא הִתְיַחַסְתִּי אֵלָיו!

    לְאַבָּא שֶׁלִּי.

    עַד שֶׁהוּא בָּא קָרוֹב קָרוֹב

    פָּתַח לִי אֶת הָעֵינַיִם,

    הֶרְאָה לִי אֶת הַלֵּב שֶׁלִּי,

    שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עוֹד הַרְבֵּה מָקוֹם...!



    6 פְּעָמִים הִכְנַסְתִּי אוֹתוֹ לַמִּכְבָּסָה

    וְהוּא יָצָא בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהָיָה!

    שָׁחֹר.




    אַבָּא תּוֹדָה עַל שָׁנָה שֶׁשִּׁנְּתָה

    הֶרְאֵיתָ לִי שֶׁבֵּין הַכְּתָמִים יֵשׁ הַרְבֵּה...

    אוֹר!
  • 12
  • ב"ה

    אותי לימדו כמה כללים לחיים, שהולכים איתי לאורך כל הדרך:
    1. דברים בעלי ערך יקרים ונדירים יותר.
    2. דברים בעלי ערך קשים יותר להשגה.
    3. דברים בעלי ערך עולים ביוקר, וככל שהדבר בעל ערך גבוה יותר, כך תשלם עליו יותר.
    4. כדאי לגלות את ערכם של הדברים, לבנות "סדר עדיפויות" בחיים, ולחתור להשיג את הדברים היקרים ביותר.
    אחר כך לימדו אותי מהו הדבר היקר ביותר בעולם:
    1. בורא העולם, והקשר הישיר עמו, זהו הדבר הגבוה ביותר שקיים.
      לימדו אותי שאפשר ליצור חיבור כאן, בעולם הזה, בדרכים רבות ולהגיע לקשר קרוב עם בורא העולם.
      הקו, הוא המקום הגבוה ביותר להשגה, הקיווי אל ה' יתברך: "קיויתי ה' קיוותה נפשי".
    2. לימדו אותי גם את הדרך להגיע לקשר עם הבורא, באמצעות התורה והמצוות, ובאמצעות התפילה.
    ומאז אני מכוונת את ליבי לחבר את החוט המשולש: קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל עמו, באהבה.

    אני יודעת שלהגיע להישג דורש ממני כמה דברים:
    ראשית, להכיר בדבר, כלומר להבין שיש כאן את הדבר היקר ביותר.
    שנית, לנסות להשיג אותו.
    ושלישית, להסכים לשלם את המחיר.

    אלא שהמחיר יקר מאוד, כיאה לדבר היקר ביותר שקיים. איני מדברת רק על ויתורים חומריים כדי להשיג הישג רוחני, אלא על מעבר לכך, היכולת להתחבר דורשת מאמץ עצום.
    לא קל להפוך את עולמך ורצונותיך לרצון רוחני.

    גם אם יש בך רצון רוחני, לא תמיד תדע איך לתרגמו לחוויה רוחנית.
    גם אם תרצה לעשות את רצון בוראך, לא תמיד תבין את הקשר שבין הרצון הרוחני למעשים רוחניים, חשובים ככל שיהיו.

    כדי ליצור את החיבור עליך להעמיק בעניין, ללמוד אותו, לקרבו אל שכלך, לרצונך ולחווייתך.
    ברגע שאתה מבין את התהליך, אתה לומד לרצות את הקשר, לומד לשמוע באוזניך את מילות התורה והתפילה, ולומד לאהוב את התורה והתפילה.

    ואז אתה מרגיש חיבור עצום. אבל גם אז החיבור הזה חייב עבודה; הוא לא בא בקלות, אלא מתוך התרכזות, מתוך כוונה, מתוך מחשבה.
    כמו שכל חיבור דורש חכמה, כך גם החיבור הרוחני דורש חכמה.

    ההבנה הזאת היא מצד אחד כוח רוחני חזק, ומצד שני, דורשת ממך מאמץ אדיר.
    כשאתה נוגע במאמץ הזה אתה מבין שזהו המחיר של החיבור והקשר לבורא עולם.

    זהו מאמץ רוחני שמצד אחד מזין את הנפש ומקדם אותך, ומצד שני דורש השקעה רבה.

    ואחת הדרכים להגיע למקום הרוחני היא דווקא באמצעות הכמיהה, ההתרפקות, הנינוחות, הקבלה, ההקשבה והמתינות.
    וזהו בדיוק ההפך מן המאמץ.

    השילוב הזה, של רצון וקיווי, של התרכזות והשקעה מצד אחד, ומנגד התרפקות ונינוחות, הוא שילוב נדיר. זהו חיבור רוחני שמביא אותך אל המקום שאליו אתה שואף.

    וברגע שאתה מגלה את הסוד הזה, אתה חי, אבל באמת.

    וכל זאת לא כתבתי אלא כדי להסביר את עומק התורה הקדושה, שעליה עומד העולם.
    עמוד התורה יקר עד מאוד, ובאמצעותו, החיבור שלנו אל ה' יתברך.

    וכל זה איננו אלא פתיחה להבין מהו עמוד התורה, היקר מכל, שהוא חיינו ואורך ימינו.

    כאשר נתבונן בעיניים רוחניות נוכל לראות כיצד התורה היא יסוד הקיום, יסוד היקום.
    וכמו כל דבר יקר ערך בעולם הרוחני, כאשר נמצאים במצב של גלות, הדבר מוסתר, ולעיתים חלילה אף מבוזה.

    ככל שערכו עולה, כן הכוח שכנגדו מנסה להשפילו.
    וכאשר לומדי התורה מושפלים, הרי זו עדות לרום מעלתה. אנו רואים את ההשפלה, אך בעין רוחנית ניתן לראות דווקא את ערכה האדיר של התורה הקדושה.

    ובגלות הזאת אנו רואים גם את הקושי להשיג את מעלתה הגדולה של התורה, וגם את בני התורה מושפלים.

    ואתה, בורא עולמים, רואה ויודע את מסירותם של בני התורה למען שמך.
    יש לך, בורא עולם, שמות רבים, ואנו שואלים: מהו שמך הקשור בתורה?
    הלא הוא הסיום בברכת התורה: "המלמד תורה לעמו ישראל".

    ובאותה ברכה אנו מבקשים: "ונהיה אנחנו וצאצאנו יודעי שמך".
    אם כן, עשה למען שמך זה! עשה למען תורתך, למען יחלצון ידידך, הלא המה לומדי התורה הקדושה.

    ואם הגענו ל"יהיו לרצון אמרי פינו" ואם הגענו אל הסוף,
    אז בבקשה: כאשר לומדי התורה מושפלים,

    הרם קרן ישראל עמך,
    הרם קרן משיחך,
    הרם קרנם של לומדי תורתך לשמה,
    למען שמך הגדול והקדוש!

    ואם התורה היא החיבור שלנו אליך, היא הקיווי שלנו אליך,
    תן לכל אחד ואחד מעם ישראל להכיר בחיבור הזה, לייקר אותו, להבין את חכמתו ואת שורשו.
    תן לבניך לרצות את התורה, לבחור בתורה.

    מאחלת לכל בניי היקרים ולכל עם ישראל, המתחילים את "זמן אלול":

    שתרגישו, אשריכם, תלמידי חכמים.
    ושיהיו דברי תורה חביבים עליכם ביותר.
    ושכל עם ישראל יזכו לטעום מן היין המשובח הזה, ליהנות, להתחבר ולהעריך.

    והכי־הכי, לקוות.
    לראות מהרה בתפארת עוזך.

    ממני, אמא שאוהבת תורה,
    אוהבת אותך, אבא,
    ואוהבת את עמך.
    ומקווה - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן1 //
    0 תגובות
    מי קבע שרק 'ניסן' הוא חודש של ניסים?

    בתור 'אב' לשובבים קטנים אני קובע נחרצות! שגם החודש האחרון היה חודש מלא בניסים...


    לא מאמינים? [בניסים של חודש אב]

    תשאלו את רוכבי הקורקינטים והאופניים החשמליות שכמעט דרסתי כשפניתי ימינה או שמאלה וכשנסעתי קדימה או ברוורס...

    תשאלו את מפעילי האטרקציות העמוסות לעייפה שאיבדו עשתונות מהחום והצעקות והלחץ האנושי וכמעט ש... ו...

    תשאלו את בחורי הישיבות שחרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה ורק ה' והם יודעים ממה הם ניצלו...

    אפרופו 'נצלו'... מה עם כל הנופשים ששרדו את החום הנוראי של השבוע השני, זה לא נס? זה לא נס, שאנשים נשארו במושבים ובקיבוצים נידחים למרות עומס החום והזבובים ולא ברחו חזרה הביתה?

    תשאלו את האימהות שתפסו את הפעוטות שלהם ברגע האחרון לפני שהם החליקו או ניסו לקפוץ לתוך הבריכה הבטיחותית עם הנעילה הכפולה...

    תשאלו את הממנגלים שכמעט נכוו כשהמנגל התהפך ביחד עם כל הגחלים... ואת הזאטוטים הרעבים שהסתובבו להם בין הרגליים כדי לחטוף נקניקיות...

    תשאלו את המטיילים שנתקעו במסלולים בניסיון לזכות בטיסה חינם בשמי הארץ במסוק צהל"י מבלי להתגייס חלילה לצבא...

    תשאלו את השחיינים המקצוענים שנסחפו עם הזרם בים המלח ובכנרת ונמצאו בזמן באורח נס כשהם באפיסת כוחות ובלי שכל...

    תשאלו את הילדים שהכניסו ידים לתוך הכלוב של ה'אמו' וכמעט וננשכו ע"י עוף חסר שיניים שנמצא בסכנת הכחדה יחד עם האצבעות הקטנטנות של החמודים שבסך הכל רצו לתת לו לטעום מהפקל'ע שלהם...

    תשאלו את כל ההורים שלא ראו את הסוף של החופש הזה מגיע, והתחילו להתרגל לאפשרות הנוראית שהוא לא ייגמר לעולם...

    ראו זה פלא!
    הסוף, סוף סוף הגיע...
    איזה נס!
    נסעתי לים!

    לא וויתרתי על שום פרט מהתפריט הקבוע.

    בנסיעה-

    הכיסא מלא החול שנתן את אווירת הים כבר מתחילת דרכנו אל עבר היעד הנכסף.

    הילד ההוא שישב מאחורי ובמשך שעה וחצי והנעים את אוזניי בשירי גן דבוירי לרגל המעבר החגיגי לכיתת מכינה.

    אחיו הקטון שבקצב מונוטוני פעם בדקה הוציא מפיו דחוס הבמבה את מילות השאלה הנפוצה והקריטית 'אבא מתי מגיעים לים?' והצהיר שנייה אחר כך בטרוניה 'לא יהיה לנו מקום!'

    הנער בן השלוש עשרה אדום ונפוח הלחיים שניפח משך חצי שעה סירת ים ענקית מעל ראשי וראשי סובביי ה'מאושרים', בכוחות לא אנושיים!

    וכמובן, איך לא? צווחת הגיל הבלתי ניתנת לשליטה של כל ילדי האוטובוס הנרגשים למראה הדגל השחור המתנפנף מעל סוכת השואגים.

    החוף-

    חוף עשוי 25% חול 80% אנשים (אין מה לעשות, בחוף האדם נעשה רבע חול)

    מצילים שתפקידם הוסב בעל כרחם לקרייני שמות ילדים (אף פעם לא בהגייה נכונה!) + תיאור משעשע של לבושם + צירוף דעתם המקצועית והבלתי מתפשרת על הוריהם.

    הליכה, שלא לומר קפיצה זהירה מעל ארמון חול (של אדם בגילאי הארבעים פלוס, כן?) בטעות גמורה היישר לתוך בור מושקע מלא מים ("אבא! האיש המעצבן הזה שובר לנו הכל!")

    הג'לי האנושי שהיה אמור להיות הים, מלא באלפי גלגלי ענק שנראה כאילו גדלו כבני האדם במהלך השנים. אגב, באשמת משנת יוסף כמובן.

    מה עוד? אה, כמעט ששכחתי, ראיתי שודדי ים! ראיתם את המחיר של קרטיב אצל האלה מהקיוסק בחוף?
    הדבר הכי עצוב שקרה לי, הוא שאנשים סימנו אותי כמצחיק.
    לכאורה, זה מצחיק שדווקא המצחיק הוא עצוב. אם גם אתכם זה הצחיק, יש לכם טעם מזעזע בהומור. אבל לא נורא, תתפנקו על השנינה הזו; לא אגבה עליה מחיר. היא, בכל מקרה, על חשבוני.

    הבעיה היא שברגע שסומנת, אתה כבר לא בן אדם, אלא תוכנית בידור מהלכת. עכשיו לך תילחם על הרייטינג שלך. יום אחד עם מצב רוח מעוך ואתה מאבד צופים. אינך רצוי לבוא בקהל.

    "נו, תביא איזה משהו מצחיק", מבקש אושיק, הענק שבחבורה, אגב טפיחה עצומה. הגב נדבק לחזה, מיתרי הקול נמחצים בתווך. עכשיו, גם אם התארגנתי על בדיחה ממוצעת, הלך הסאונד. "תביא דף ועט", אני מסמן לו, רועד מפחד שהשתהות נוספת תזכה אותי בטפיחה עצימה עוד יותר.

    אני כותב שנינה, כמו גנרל שחותם על כתב כניעה תחת איומי אקדח.
    אושיק קורא. לא צוחק. אני בוכה. אם הייתי צב, הייתי נסוג עכשיו אל ביתי המוגן מטפיחות בריוניות ותאבות לשנינות.
    לאחר כשלוש שעות, הגוף מתאושש. הגב נוסע רוורס, מנופף לשלום לחזה. מיתרי הקול נושמים לרווחה, ואני נותן צווחה איומה מכאב.
    למרבה ההפתעה, הפעם ה"הומור" עבד. אושיק נקרע מצחוק.

    שבועיים הסתובבתי פגוע עד עמקי נשמתי. מה בדיוק בכאב שלי משעשע? תהיתי.

    כשפגשתי את אושיק, שיקפתי לו את כאבי, והוא התפוצץ מצחוק. שוב. "חשבת שצחקתי מהצרחה שלך?" נשנק.
    "אז למה צחקת?" הפגשתי אותו עם העובדות.

    "פשוט, רק אז נפל לי האסימון של הבדיחה שכתבת".

    אין ספק. תזמון זה הכול בחיים.
    סגנון שונה עלילתית שאני מנסה כעת. אשמח לחוות דעת.

    *

    זרם חשמל מקפיץ אותי וקול צחוק מתגלגל במדרגות גורם לי לעצום עיניים, לנשום עמוק פעמיים ולפקוח שוב אל הבוקר שנוגע בחלונות.

    בוקר שהגיע מוקדם מדי. אני מכווצת אף, מנסה לאסוף ריחות שנערמים במטבח ומגששת ברגליים אחר נעלי הבית שלי.

    הן אינן, לא מפתיע, וכששערותיי גורפות איתן אבק רצפות, ראשי משתבלל לו להנות מזיו תחתית המיטה.

    אבק. מלא-מלא אבק שמכסה בין שלל דברים שמעולם לא יצרו איתי קשרים על נעלי הפונפון שלי.

    שולפת אותן תוך אנקה שיעולית, ממלמלת על נחמה את כל הברכות שבעולם, בריאות בראשן. וסדר, טיפונת סדר.

    "אמן!" מכריזה אמא מתוך, מסתבר, אדי הבישול. קולה מתרומם לשאגה: "נחמה! שוב דחפת הכול מתחת למיטה?!"

    כן, אני חושבת חזק. ושולי חישמלה אותי. בקטנה, אבל חישמלה. וזהו, סיימתי את המנה להיום, מקווה. משתיקה מחשבות ורצה להתארגן.

    צחצוח, שפשוף פנים עיקש, חולצת תכלת כפתורים, חצאית פליסה ארוכה, צמת צד, נעליים, תיק והמדרגות מקבלות את רגליי ברפרוף מהיר.

    "מאוחר", נוזפת אמא כשאני גוהרת על השיש, מחלצת כוס חמה, שופכת שוקולית, מים רותחים והרבה חלב.

    "יודעת", הוגית בלחישה, מתיישבת על כיסא בר ושותה תוך כיווץ פנים.

    חם, כמעט לוהט, אבל המזגן מצנן פה, ובחוץ עלול להיות לוהט עוד יותר. מי צריך לצאת בכלל? מתחשק לי להישאר בבית, לשתות שוקו ועוד שוקו גם אם שולי תצחק עד מחרתיים.

    "היא הלכה", מציינת אמא, מלהטטת בין חביתת ירק לאבא ומרק עוף של צהריים. "וגם את צריכה. תזדרזי!"

    "בשביל מה?" אני רוטנת. מניחה את הכוס, ריקנית, ומתלבטת אם להכין אחת נוספת, כזו שתעניק לי כוויה, תנפח לשון ותגרור אותי לאשפוז של יום-יומיים.

    "הגזמת, שרה", שוב אמא. שוב המחשבות שלי סוערות מדי. היא זונחת תפוח אדמה, הופכת חביתה ונעמדת מולי, מישירה אליי אישונים מסובבים חום דלוח. "יהיה בסדר", היא אומרת, בטוחה כל כך. "הימים האלו יעברו מהר, ויום אחד את תגחכי על הכול".

    אני כמעט מגחכת עכשיו, לא עושה את זה רק בגלל כבודה של אמא, וכן, גם כי המחשבות שלי ייקלטו היטב ברדאר שלה.

    "יהיה בסדר", חוזרת אמא, ומבטה השלו כל כך הופך מוטרד. "מה את משתיקה שם, שרוש?"

    שונאת שקוראים לי שרוש. שונאת ששואלים אותי מה אני משתיקה. "כלום", אומרת בשאננות שטבועה בי מאז ימי קדם. מעיפה מבט אל ספל שעוני מעלה אדים, תלוי על קיר. "מאוחר לי. זזה".

    זזתי, כמה כיף. מותירה מאחוריי כוס קרטון בפח, אמא תוהה וסנדוויץ' בוקר, אבל הנקודה האחרונה מתוודעת לי רק כשאני מגיעה מיוזעת אל הסמינר, שנמצא שני רחובות מקבילים מהבניין שלנו, מעבירה אצבעות בשני צידי השיער, מחזירה צמה קדימה ונבלעת בין השערים.

    "שירההההה" קול רודף אחריי, וכשאני מסתובבת להבין למה הוא נשמע לי יותר מדי נחַמַתִי, קולטות עיניי שקית ניילון עמוסה מרחפת לעברי בכיוונון ישיר.

    היא פוגעת בפנים שלי, איך לא. נופלת אל הרצפה, איך לא. וברוגז שצף בי פתאומית, אני מוסיפה עוד ברכה אחת על נחמה – שתלמד לעשות דברים עד הסוף, ופעם הבאה – שלא תהיה, אמן! - גם אם היא ממהרת - שתשחיל לי את הסנדוויץ' לתיק, כמו שהיא יודעת לעשות יפה מאד כשהיא ממש רוצה.

    נאנחת, מתכופפת אל הסנדוויץ'. הברכות שלי מתבזבזות לריק, אני יודעת. וכמו שאבא אומר תמיד – כל עוד נחמה לא תראה רצון, דבר לא ישתנה.

    ואני מה?!

    אמא לא בקרבת מקום להאזין למחשבות שלי, שולי לא תזריק בי כעת זרמים כדי שאתנער מהבוץ שמשקיע אותי ולנחמה כבד להרים אותי אל הקומה השנייה של מפעל האברכיות אליו אני צועדת לאט וזהיר.

    אני שקופה, זה ברור. ורצון, כמויות רצון, לא יעזרו פה. יעיד הכיסא הצמוד לשלי, שנותר מיותם יום אחרי יום, זו השנה השישית במספר.

    יעידו עוד הרבה דברים. כמו פרצופים שננעצים בי כשאני עוברת את סף דלת הכתה ושתיקה שהומה מעל כל קול שסער קודם בצחוק ובמלל נרגש.

    "בוקר טוב!" אסתי הראשונה לחזור אל עצמה, כרגיל, וידה מנפנפת מעל ראש כל המתקבצות סביבה. החברה'מנית התמידית.

    אז רצתי מהר מדי, חבל. "בוקר אור", אני מותחת חיוך, מותחת אותו טיפה עוד יותר, נזכרת להרים מעט גם את שרירי העיניים וממהרת אל הכיסא הנאמן שלי, מניחה על המיותם תיק, מרצ'רצ'ת ודוחפת סנדוויץ'.

    מתחרטת ושולפת אותו. תעסוקה תהיה לי טובה עכשיו, גם אם בגללה ארעב לקראת סוף היום ועוד יותר אם אצטרך לצאת, ליטול ידיים ולשוב אל אותה שתיקה מעקצצת.

    אבל כשאני חוזרת אין שתיקה, כמו שאין אסיפת בנות סביב שולחן שני בטור רביעי. רק קול אחד מורתי שאומר בקולי קולות: "ממש הקדמתן היום! מתרגשות?"

    "בטח!" רועמת דבורי, מאחרת תמידית עם כוח צילומי נדיר שמחפה קבע. "כולן הקדימו פה, אפשר שלא?!"

    "שרה לא", מציינת אודליה, חדת עין. מבחינה בי ברגע, עומדת שלושה צעדים מהמשקוף, ומוסיפה מהר: "בעצם גם היא פה".

    השתיקה מגיעה עכשיו, ארוכה ובוערת לי בלחיים עד שאני מתיישבת על הכיסא, ממלמלת ברכה ונוגסת.

    חביתת ירק, מישהו התבלבל פה. נחמה, שתהיה לי בריאה.

    ואם אמא הייתה לצידי כנראה שהייתה צועקת 'אמן' גדול עכשיו, או שהייתה גוערת בכל המחשבות שמתרוצצות מעליי. אותן מחשבות מאז שמלאו לי שתים עשרה, ובשונה משאר המתברמצות – לא התפרצתי אז עם שום כוח על.

    לא אז וגם לא שש שנים אחר כך.

    אמרתי שקופה?! שקופה וחצי.
  • 72
  • פעם אחת היה טיפש, מפה לשם הוא הכתיב את דעת הקהל. סוף.
    יודה חש שהעצבים שלו זקוקים ליותר מזה.
    פעם אחת היה טיפש. אמר הטיפש בקול מה שחשב. הסכים איתו טיפש אחר. הסכים איתם טיפש שלישי. מפה לשם הם הרוב. סוף.
    אולי עוד כמה מילים יבהירו, הרהר יודה. מפה לשם, שלוש כוכביות.

    ***

    "למה אתה כזה 'שכנזי?" טפח שאול על גבו. "עד שכבר יש כזה שיר מאחד, למה להוריד לכל העם? אה?"
    יודה לעס היטב, מקפיד להתרכז בנתח האבוקדו כל כולו.
    נער מיוזע, נשימותיו שורקניות וקולו כמו נשל של נחש, חתך את הנוף הפנורמי שמתקבל מישיבה על המדרגות. "מה קורה? למה אתם פה ולא באולם? עד שיש קצת מצעב!"
    "כי הוא לא מאחד את העם!" התפרצה פתאום הכרזה.
    הנער הסתלק, מדיף מבט של 'ידעתי שהוא מוזר'.
    "יודקה," שאול עקב אחרי ריחו של המיוזע. "בכל מקום שרים את זה."
    "בכל מקום שאנשים בו גם ככה לא מתעניינים יותר מדי בתמליל שהודבק ללחן," הגיב, ממצה את הלעיסה של הנתח. "לא שכנזים מתנשאים שרואים בשיר הזה התגלמות של מנטליות ראש בחול."
    "אתה סתם מתפלפל."
    "זו לא טענה."
    הם שתקו.
    "אתה יודע מה?" הקפיץ יודה את המגה- גלעין של האבוקדו. "אחדות, אמרת?"

    ***

    "ואז, כשיענקל'ה קנאקער ורז פז עמדו יחדיו מול הקופאי הנורווגי האנטישמי, סוף כל סוף הם הבינו שאכן, אחים הם, בנים לעם אחד, ושניהם לא יוכלו לקנות מרלבורו לייט.
    כך, מחובקים, הם התחלקו בסיגריה האחרונה, עד שלא נותר ממנה אלא בדל. פיסה מעשנת, מפוחמת, של אחדות."
    שלושה רגעים של פאוזה.
    "וואו," דודו חודייב מחט את אפו. "זה אתה כתבת? אחי, 'תה אלוף. 'תה גיבור ישראל."
    יודה העיף את ראשו אחורנית. "זאת פרודיה!" הוא צוח. "דרמה פארודית, יותר נכון! מה גיבור ישראל, חודייב!"
    "דרמה פארודית?" הבין דודו. "אז פעם הבאה תגיד, אח שלו."
    נחרה. "אני ממשיך. יש קונים?"
    "סע."
    "בדל הסיגריה מושלך ארצה, יענקל'ה קנאקער ורז פז מתנתקים זה מעל זה. 'תגיד', שואל רז את יענקל'ה. 'למה באמת אתם לא מתגיסים?'
    'אומר לך', פותח יענקל'ה, ובמשך רבע שעה הוא מלחים פסוק למשל, מטבל בציטטה וחותם ברמב"ם. יענקל'ה בחור חכם, יענקל'ה מאגף את רז כמו שכל החבר'ה בישיבה היו מתים להצליח.
    גם רז בחור חכם. אולי אפילו מעט יותר. הוא דופק על גבו של יענקל'ה פעם או פעמיים, מעיף בו מבט מעריך ואומר: 'יודע מה, אחי? אני מכבד'."
    "אחלה רז שבעולם," מניד שאול בראשו.
    "לא גמרתי." מרעים יודה. "יענקל'ה קנאקער ורז פז נפרדים כל אחד לדרכו. יענקל'ה מפרט לחבריו בישיבה כיצד איגף את השמאלני עם הבלורית, ורז, אהוי, רז. בכל פלטפורמה שידו משגת הוא מספר על הויכוח ועל סיומו הטוב. כמה מבריק הוא יענקל'ה וכמה חכם, וכיצד עמדו יחד מול אותו קופאי נורווגי אנטישמי אטום לב.
    גדול השלום, הוא מרנן. כולנו רקמה אנושית אחת, הוא מוסיף. וילך האיש ויצלח במאוד מאוד. סוף."
    שאול, מני ודודו מחאו כף לכף, מוחים את קצוות העין.
    יודה ליכסן אליהם מבט מיואש. "אפילוג," הוא הכריז.

    ***

    פנסי תאורה עייפים זזו, בעזרת קצת כוח גברא, להאיר את שתי המרצפות המרכזיות מתוך השמונה של קדמת חדר האוכל.
    "או, מה רב הוא היגון!" קרא דודו, בגרונו צרידות שלא מן היגון היא. "יכל האויר בריאותיי ולא אגמור ליילל בגודל האבידה!" בי' דומיננטית, "האיש אוהב החרדים, חסיד חילוניי ישראל, אחי, אחיכם-" בי' דגושה, "האדון מר רז פז מנוחתו עדן. אמ," כאן היטה ראש בהיסוס מתוסרט. "זה השם, שלומקל'ה? אתה בטוח?"
    "כן, רעבע זוכמיר. אין ספק."
    "תהא נשמתו צרורה," סיכם רעבע זוכמיר, מיטיב את מכנסיו.
    הניצבים מאורכי פיאות הנחמן מהכול בשקל החליפו בינהם תהיות על מנחה, זמן השקיעה וראש החודש הבא עליהם לטובה.
    תשעים שניות לאחר מכן.
    "אל תביני אותי לא נכון, אני בעד אחדות. החברים הכי טובים שלי חרדים. אבא שלי, עליו השלום, היה אוהב חרדים גדול. צכים להישאר מאוחדים ולזכור מי האויב האמיתי שלנו. אממה," הזדקף גל פז על כורסתו. "אי אפשר ככה. אני אומר לך, אי אפשר. ההסתגרות הזו, כל עמישראל יכול למות בקרב, והם? מתפללים, מירי!"
    יודה, ברעמת תלתלים וחולצת טי בלי הגדרה כלשהי, הנהן.
    "תקשיבי לי טוב:" רכן אליו מני. "אני לא רוצה שייראו כמוני, לא כלום. להיפך, אני בעד שהם יהיו מי שהם. חשוב לי שיהיו מי שהם. אבל הקיצוניות, הפחד, הראש הקטן, זה כל כך מיותר, ויותר מזה- לא נכתב בתורה שגם אני שומר, מירי!"
    הצלם דודו כוונן עליו זום אין דרמטי.
    "לכן אני רץ לכנסת, לכן הקמתי את 'אחדות', לכן 'אחדות' צריכה לקבל מאה מושבים אם זהו פרלמנט ציוני אמיתי, ולא חבורה של צפונבונים עם עגיל וקוקו שהסבים שלהם שחררו את יפו."
    שאול הדליק את המצגת עם הכתוביות והמוזיקה.
    "תודה שצפיתם במחזה 'האמת, השלום והאהבה'," רצה ההקלטה של יודה. "תודה לגל-פז על החסות והציוד, תודה לשאול, מני ודודו, תודה להוריי שהביאוני עד הלום, ותודה לקדוש ברוך הוא על כל אשר גמלנו עד כה." מחיאות כפיים נשמעו פה ושם.

    סוף



    אז הטריק עבד. נהדר.
    סתם רציתי לומר שהמון זמן לא העליתי כלום
    חוסר ביטחון עצמי
    ולכן זה די מרגש. וגם שהשראה הייתה לי מהרצאה של הרב נויגרשל שהועלתה ליוטיוב לפני שלוש עשרה שנה, אם אתם מכורים לרב נויגרשל אתם מכירים אותה כמוני
    https://youtu.be/H7QqBcXOKis מומלץ.
    תודה שטרחתם לקרוא ולהוסיף צפייה בזה של הצפיות (נו, בהוא שמראה את הצפיות בתצוגה המקדימה) למרות שיש עוד אלף כותרות יפות שאנשים מקוריים כתבו כדי שגם אתם תכנסו לדף ותוסיפו צפייה בזה של הצפיות. גלישה בטוחה לכולם
    כשאני כותבת, אין בעולם דבר מלבד המילים, האותיות והלב.
    לרגעים ספורים מותר לי להיעלם אל יקום שבו דבר אינו מוחלט.
    המושג "אפשרי" אינו קיים, כי ברור מאליו שהכל אפשרי. כמו שאף אחד לא מדגיש שהוא עשוי מאטומים ותאי גוף. כך אף אחד לא מדגיש לי מה אפשר לעשות.

    אף אחד לא עומד שם לדחוק בי לסיים.
    למהר את הנקודה. להביע את הדבר הנשמע, או לפחות את זה שסופו להישמע.
    השורה התחתונה היא רק עוד שורה אחת בעמוד. כי כמובן שאחרי העמוד הזה - מגיע עוד עמוד.
    ומותר להיות, ומותר לחוות. כמה זמן שיקח, כמה עטים שיגמרו.

    כשאני כותבת, איני אסורה בבית האסורים של הריאליזם והמציאות.
    הלב שלי פתוח כי אי אפשר לנפץ אותו. למילים יש כוח רב, והן כולן מגנות על ליבי כמו הצבא הכי מתוק בעולם.
    תוואי קווי הזמן והמקום מתכתבים זה אל זה כמו היו וקטורים. לכל יש נקודת התחלה - אבל נקודת סיום תווצר רק כשאקבע אותה.

    אף אחד לא עומד שם לדחוק אותי אל הפינה.
    להכריח אותי להיות פחות, לרצות פחות, להאמין פחות.
    הפינות שם, וודאי. גם כשכותבים ישנן פינות אין ספור.
    והן מאירות, מלאות כל היופי שיכול להתמצות בפינה. כמו פנינה. כמו פנייה בדרך אל האין סוף.

    כשאני כותבת, אני מרגישה את אלוקים עוטר את מילותיי בתפארה.
    אז למה כשאני חוזרת אל עולם המעשה, אל המצווה ואל היום יום -
    הכל מתפוגג?
    אחחחחח! לקחתי נשימה ארוכה...
    הנפש עייפה! והנפש, צריכה קצת מנוחה! ובשביל מה יש חופש, אם לא בשבילה?!
    אז היה לנו את כל הזמן שבעולם לתכנן... למצוא מיקום, להתמקח, לבטל, ושוב לסגור ולהתארגן...
    ביום המיוחל בדיוק כפי התוכנית, ירדנו מהבית עם מזוודות עמוסות ותיקים מלאים, ושקיות מפוצצות שלא עומדות בנטל הכבד...
    וגם אני... שסוחב וסוחב וממלא את הבגאז' ואחר כך את הגג, ואיזה נס שאין נגרר, כי אם היה אז כמובן שגם אותו היה צריך למלא עד הקצה... הרי זה חופש! אז שלא יהיה חסר...
    ו'לא חסר! אני אומר, אבל זה לא ממש עוזר - להיפטר משישיות של מים ושל סודה ושל קולה ושל כל מה שעושה אותי צמא יותר...

    אחרי הכל, הכל נכנס ברוך ה', גם החטיפים וגם הילדים כי מגיע גם להם...
    רק לחופש לא היה מקום... לא בבאגז' ולא בגג גם לא בתוך השקיות...
    ורק בגלל שהוא חשוב, אמרנו לו לעקוב ולנסוע אחרינו כדי שלא יטעה בדרך וילך חלילה לאיבוד...

    עכשיו חופש!
    ובחופש נוסעים, וזה לא נקרא לנסוע אם לא נוסעים למקום הכי רחוק ובימים הכי חמים, והכי חשוב שיהיו שמה 'פקקים', כי אם כבר לנסוע אז ליהנות מהדרך ויש אחלה נוף ואחלה שמש ואחלה חומוס במידנית אם לא נספיק להגיע ונהיה כבר רעבים...
    והגענו, והיינו רעבים, ולא אכלנו חומוס כי הכל נשפך שם במידנית, וזה כמובן בגללי ולכן אני צריך גם לנקות ואחר כך ללכת לקנות, כי בלי חומוס אין 'על האש' ובלי 'על האש' אין טיול ואין נופש ואין חופש...

    ובאמת 'אין חופש' כי צריך לשמור על הילדים, השער של הבריכה נעול אבל הילדים יודעים... יודעים איך לפתוח ויודעים, שבמים הקרירים יהיה להם הרבה יותר נעים...
    שעתיים בריכה ושל 'שמירה כהלכה', ונס שבתנאי העבודה כתוב במפורש שגם לשומר מותר להיכנס לבריכה

    בין כיף אחד לכיף שני יש דרך לא קצרה וגם פקקים - של בקבוקים שנופלים ונעלמים, ולך תחזיק עכשיו בקבוק קפוא והגה רותח ובין לבין תכוון מזגן ותעדכן את הווייז שלא רושמים 'שאר ישוב' עם עי"ן ולא 'מפל סער' עם ה"א.
    וסער יבש כבר חודשיים, הוא חיכה לנו בניסן, וגם כל החורף למים...
    וזה מה יש, אז ממשיכים לבניאס שבוודאי לא יאכזב, ומבטיחים להתפלל ששנה הבאה מפלס המים יעלה והנחלים יזרמו יפה יפה גם בניסן וגם באב, לפחות עד לגובה החזה.

    וכך עבר לו יום, וכך עובר לו חופש, הילדים נהנים ובוכים, נהנים ובוכים, שוב ושוב לסירוגין, ובין לבין הם גם אוכלים מכל הבא ליד ובדגש על חטיפים.
    וכבר בדרך נרדמים הקטנטנים גם הגדולים כבר עייפים אבל הם נלחמים, בעייפות ובזבובים וגם אחד מול השני...

    והנה הגענו, ומתברר שגם הגדולים קרסו מעייפות, ואיזה יופי, כי סוף סוף יהיה פה שקט, ונוכל לצאת, לשבת בחוץ, לשחק קצת סנוקר ופינג פונג או סתם להתנדנד וליהנות מהאוויר... אבל הריח אוי הריח שהגיע מהכיוון של הלולים התערבב עם משב הרוח מהרפת והחווה של הסוסים, עד שכמעט ולא הרחנו את הריח המדהים מהדיר של העיזים שהיה חריף ואפילו קצת טעים... מה שעשה לנו חשק לפתוח נרגילה כדי להוסיף טוויסט של תפוחים.

    היינו עייפים וסחוטים מהנאות וכיף, אבל שילמנו על המקום ועד תום אותו עוד ננצל, אז קפצנו לבריכה כדי לשחות ולהתרענן וכדי לעזור לרובוט המנקה לסנן את כל הזבובים והפרפרים שבחרו להתאבד...

    רק עבר לו היום וכבר בא ההוא שאחריו, עוד יום עמוס המלא על גדותיו, יש חווה של חיות וקטיף של פירות וג'יפ טרקטורון שעלה לנו הון, אבל בחוץ עומס חום ולכן אין חיות, גם קטיף - לא היום! כי היה כבר שלשום, ופרי לא נשאר - התנצל האיכר בקולו המריר וחזר למשרד הקריר...

    אז חיפשנו מקום להרטיב את הרגל ומצאנו גם בוץ וקוצים על הדרך, אך היה כל כך כיף שעברו השעות עד ששכחנו שיש לנו עוד תחנות...
    ובדרך עצרנו לראות מטעים, והכרנו שבילים חדשים, גם למדנו מתי רכבים מתחפרים ולמדנו לאן מעכשיו רק רגלית נכנסים.

    וחזרנו סחוטים לאותו המקום והיינו עייפים בדיוק כמו אתמול, ונכנסנו למים ויצאנו מהר והלכנו לישון אבל הקטנצ'יק החליט שהלילה הוא ער...

    איזה חופש יפה מנוצל שכזה, אין דקה מנוחה רק כיף ועוד כיף...
    יש המשך שתבינו, ואותו עוד אספר...
    עד אז צאו לטייל ותבינו, על מה אני מדבר...
    שזה ממש לא חופש, אבל זה כיף!

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה