קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
מחר מזג אוויר נוח יחסית. רק 47 מעלות בצל. נצא כולנו ליום כיף", קבעה המטאורולוגית הראשית של הבית.
"רגע, יש כאן כשל לוגי. אמרת 'לצאת' ו'כיף' באותו משפט. משהו פה לא מסתדר", ניסיתי להמתיק את הדין.

ביצה שתישבר בחום הזה בחוץ תהפוך תוך שנייה לחביתה, ואם תשתהה עוד שנייה תהיה לפחם. יש לי חבר שף שבימים כאלה מוותר על הבישול בגז ועובר לבישול בשמש. מצד אחד חסכוני, מצד שני מסוכן: לא פעם התבשילים נשרפים.

אבל כיף זה כיף, ומי אני שאהרוס אותו. מקסימום אהפוך לתבשיל צלי כיפי. אמי, שבהיותי זאטוט רצתה לאכול אותי, תוכל לממש את רצונה באיחור קל.

מחר נשכים קום, נאחר לקו 56, נעלה על הבא אחריו, שיגיע כעבור שעתיים. ממנו נרד בתחנת ביניים; משם נלך רגלית לתחנה שנמצאת בין מושב "אין תקווה אבל בכל זאת כיף", למושב "נתקענו בתחנה בבין הזמנים תש״א, אז הקמנו לנו יישוב". שם נחכה לקו 4569, שאמור להגיע בכל דקה, אלא שהנהג יצא ליום כיף עם משפחתו, אז היום הוא לא יגיע.

אבל לא נורא: יש כאן מגלשה ישנה ונדנדה מימי המנדט הבריטי, שעדיין מחוברת איכשהו בשרשרת אחת. אפשר לממש את הכיף ולהמשיך ליהנות עוד ועוד ועוד.

וככה כייפנו, השתוללנו ונמסתי אט-אט עד שנעשיתי שלולית.

הילדים, שעד לפני רגע קיפצו עליי בתור המתנפח הראשי של יום הכיף, קיפצו עכשיו בתוכי. לא ייאמן איך ילדים יודעים להוציא את המירב מהאבא בכל מצב צבירה, גם זה הנוזלי.

"לא הבטחת לנו יום כיף?", ניסיתי להרים ראש מהשלולית ולמחות.
"בשביל כיף מותר קצת לסבול", ענתה חסרת מצפון.

והנה סוף־סוף, קו 4569 הגיע. כל המשפחה העמיסה את עצמה עליו בחדווה. אף אחד לא חשב לגרוף גם אותי הביתה. עכשיו אני ביצה חסרת ערך. אני רק מקווה שעל אדמתי עוד יוקם יישוב שיישא את שמו: "בין הזמנים כיפי, נקנה בייסורים"
טוב אנשים, זוכרים ת'שיר הזה? (מסתבר שכן)
אז החלטתי שהוא מדי מעורבב וחילקתי אותו לשני שירים.
והתוצאה לפניכם:


(השיר שלהלן הוא ממש ראפ ומי שמצליח לקרוא בקצב הנכון יהנה ממנו באמת...)

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶׁ קֶט,
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַדְּמָמָה

שְׁשׁ.
שְׁשׁ.

אֲנִי כְּבָר לֹא מְשַׂחֶקֶת
בַּמִּשְׂחָק שֶׁאַתְּ צוֹרַחַת
רַק
כְּדֵי לִהְיוֹת צְרוּדָה.

אָה.
אָה.

אָז-

אַל תִּלְחֲשִׁי לִי מֵיתָרִים קְרוּעִים,
אָנְ'לָא הִשְׁתַּתַּפְתִּי
בַּמִּשְׂחָק שֶׁלָּךְ.

וְ-

אַל תַּעַבְדִי עָלַי אַחַר כָּךְ שֶׁכּוֹאֵב לָךְ.
אַתְּ נִשְׁמַעַת כָּכָה
כִּי
בְּסַךְ הַכֹּל צָרַחְתְּ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶׁ קֶט,
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַדְּמָמָה

שְׁשׁ.
שְׁשׁ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶּׁ קֶט,
אֲבָל אַתְּ
רוֹצָה לִהְיוֹת צְרוּדָה

אָההההההההההה


--
תמר.


השיר השני בהודעה נפרדת, כמובן כדי שתוכלו ללייק עליו בנפרד😆
חוף הכנרת.

חום אימים. 46 מעלות בצל! מה בצל? העגבניות, החומוס, הכל היה 46 מעלות! גועל נפש.

"עזוב את זה, תביא כבר את הפחמים החדשים! את האלו הדפוקים שלך אתה יכול לזרוק לפח!" נפתח הוויכוח הקבוע.

"הופה, המייבין הגדול בפחמים... אתה בטח זוכר איך נחנקת פעם קודמת כשהיית בטוח שאוכלים גם אותם..."

"מצחיק מאוד! להזכיר לך שזה רק בגלל שכל הנקניקיות שהכנת על המנגל טעמו ונראו בדיוק כמו הפחמים?"

"אתה לא מבין באוכל, ככה זה אמור לטעום!"

"בשביל מה שאתה מכין על המנגל לא צריך להיות מבין באוכל, צריך פשוט להבין בפחמים... חחח, נו, שים את הפחמים האלו הם יעשו יופי עבודה!"

"נו נו... איפה המצית? שים את החזות והנקניקיות פה על השולחן, ותביא לי להדליק!"

"מה זה תביא לי? מי החליט שאתה המדליק? אני מניח אותם בינתיים על הרשת כאן בצד, ואני מדליק!"

"אתה תדליק? בינתיים הדבר היחיד שהצלחת להדליק זה את הנהג התימני באוטובוס כששאלת אותו מאיזה כפר הוא..."

"אמרתי לך פעם שאתה יכול להיות בדרן? תסתכל, אפילו השיער שלי מתבדר..."

"אם אני בדרן, אז אתה מתחרה לא רע... גרוע! בסדר, נדליק ביחד".

"מה ביחד? אתה תוציא אותי בהדלקה... או שנמחץ אחד לשני את האגודל על הכפתור של המצית?"

"יודע מה? תסדר אתה את המדליקים, אני אדליק עם המצית...."

"איזה מדליקים? אני מדליק תמיד עם תבניות ביצים ריקות טבולות בשמ..."

"אני לא מבין, לא הבאתם מדליקים?! אוי נו גאונים, תתקשר אליי כשתצליח להדליק, יש מצב שנברך אחד את השני בגמר חתימה טובה, בואכה חגים וזמנים לששון..."

"אואה, המופע שלך יהיה להיט היסטרי... אתה מוותר על ההדלקה בעצם?"

"לא מוותר, הולך להביא מדליקים מאנשים עם איי קיו שחוצה את קו השתי ספרות..."

כעבור שעה:

"מדהים! עכשיו אפשר לעבור לשיטה אחרת?"

"מספר 31 שאתה נותן, אני רק מזכיר... ממליץ לך להוציא ספר 'כל השיטות הגרועות להכנת המנגל' אם יהיו קונים רק כמספר שיטות הפח שלך, אתה מליונר!"

"הנה תסתכל, תביא את המנגל, תהפוך את הפחמים, שים את הניירות, הזרדים, הכובע שמש שחרכנו בטעות, והופה, אאה, בום! נדלק!"

"בוא נראה כמה זמן ישרוד, הרי היו כבר 3 נסיונות שצלחו לדקה ורבע..."

"תצחק תצחק, זה בוער יופי! אל תשכח שגם אתה הברקת בכמה נסיונות שצלחו כמו הנסיון שלך לצלוח את הכנרת בשחייה שנגמר אחרי חמישים מטר בסיוע סירות הצלה..."

כעבור רבע שעה נוספת:

"יש! השיטה שלי עבדה, אמרתי לך!"

"אפילו המנגל התייאש ממך ונדלק... בזבוז של ממש, בכמות האנרגיה שהשקענו בלהכין את המנגל אפשר היה לספק חשמל לכל המזגנים של המדינה בשעה הרותחת הזו, והזיעה שלי יכולה למלאות את החוסרים בכנרת. מה זה, איפה החזות והנקניקיות? אהההה אני לא מאמין!"

מסתבר שבעוד שאנחנו התווכחנו את עצמנו לדעת על אופני ההדלקה, השמש מעלינו צחקה מלוא קרניה בזלזול. החזות והנקניקיות ישבו שם על הרשת שעל השולחן, צלויות עד חרוכות מההיא שקפחה עליהן ללא רחם...
  • 21
  • רֶגֶב עָפָר, נִגַּף מִן הָרוּחַ,
    אֶל בֵּין כַּפּוֹתַי צָנַח לוֹ שָׁחוּחַ,
    יָבֵשׁ הוּא הָיָה, סָדוּק וְצָחִיחַ
    כֹּחוֹ זֶה כְּבָר תַּשׁ, כְּאָבָק וּכְפִיחַ

    אֶל בֵּין גַּרְגִּירָיו תָּלִיתִי מַבָּט,
    נִסִּיתִי לַחְקֹר, לְהָבִין לוֹ מְעַט
    הֲיֵשׁ בּוֹ תִּקְוָה, הַזּוֹרֵם עוֹד בּוֹ דָּם
    הֲתַם תַּפְקִידוֹ, סִפּוּרוֹ אִם נִשְׁלַם

    יִהְיֶה עוֹד בּוֹ צֶמַח, אוֹ דֶּשֶׁא יִפְרַח?
    עֵשֶׂב אוֹ פֶּרַח, מִמֶּנּוּ יִצְמַח?
    הַמִּבֵּין גַּרְגִּירָיו יַכּוּ שָׁרָשִׁים?
    הַאִם יִגְדְּלוּ בּוֹ אֵי פַּעַם עֵצִים?

    וְאָז שׁוּב הָרוּחַ, בְּעֹז וּשְׁרִיקָה,
    אֶת הָרֶגֶב הִפִּילָה, עֲלֵי אֲדָמָה,
    וְהוּא מִתְפּוֹרֵר, בָּאָרֶץ מוּטָל,
    נֶעֱלָם מֵהָעַיִן, בַּקַּרְקַע נִבְלַל.

    אָז נִרְאֶה שֶׁטָּעִיתִי, וְיֵשׁ לוֹ עָתִיד,
    פְּרָחִים וְדֶשֶׁא עוֹד יִזְכֶּה לְהוֹלִיד
    הֵן חָזַר הוּא לַקַּרְקַע, לְאִמָּא אֲדָמָה,
    הֵן קִבֵּל הוּא מִמֶּנָּה תִּקְוָה וּזְרִיחָה
    אשמח לחוות דעת על הקטע, הוא בפתיחה של ספר ומתלבטת לגביו.
    *
    ערפל מקיף את הטירה, חונק את גגותיה כמו היה פתן עב כרס. כמו לא סבבו אותה חומות אימתניות ויער צפוף עצים.

    סהר מביט ממעל, נוגע ולא נוגע בחוד המתכת היוצא מבית התיפלה שבמרכזה. מאיר בקושי את השוחה שנחפרה בעמל רב ימים, מחברת בין עפר בוצי לגינת ירק נשכחת.

    "הגיע הזמן", לוחש לוֹי. עיניו, המקפצות בין פקודיו, בוהקות בחשיכה.

    ארבעה נענים לו בהנהון ראש. על ראשיהם קשורים עלים לזר, בגדם כהה ובוץ מרוח על עורם החשוף.

    חמישה צולחים את השוחה בזחילה דביקה, מתרוממים לעמידה שפופה ורצים לחסות תחת צל הטירה.

    ארוכה הדרך, וכפות רגליהם החשופות מרגישות כל עשב, גרגר אדמה ושורש עץ. הללו מתחלפים באבנים לחות מטל, שרק חספוסן מונע מהם להחליק את דרכם למטרה.

    המטרה הראשונית הושגה. הכותל יציב מאחורי גבם, אבניו מדיפות עליהם קרירותו של לילה. שקט סמיך מכסה אותם, רק צליל נשימותיהם מעז להפר אותו. אף חייל לא מפטרל ברגעים אלו בחלק זה של החצר, עדין.

    לוי מרים יד אלכסונית, מאזן. הם יודעים היטב את הבאות, מצייתים בזריזות שהטביעו בהם שנות אימונים.

    אַרֶהַן מכופף גוו. פִּינֶס עולה, משתופף גם הוא. ליראם מתרחק מעט, אומד את מרחק קודקודו של פינס מהחלון, אוצר אוויר ומנתר.

    גב אחד. שני. מסגרת מתכתית, לחה, נתפסת באצבעותיו ורגליו נזרקות אל פנים החדר. מתייצבות עם ידיו המרפות מאחיזתן.

    נַשוֹן נעמד על פינס, מרים יד. ליראם מהדק עליה שתי כפות. לוי מטפס על הגשר שנוצר, מסייע לליראם באחיזת ברזל.

    ארהן ופינס נשמטים, מותירים גשר תלוי באוויר. מקפצים על גופו ומניחים רגליים בתוככי החדר.

    נשון נמשך מעלה, מתייצב ומשפשף כתף. לוי פורש חיוך דק, מניע ראש.

    גם המטרה השנייה הושגה. החשיכה שבחדר, מצטרפת אל השקט, מזרימה בדמם גלים.

    החדר נעול. משתף הפעולה, שסיפק גם את מפת הטירה, לא העלים את הפרט המתבקש. גם לא את העובדה שמעבר לדלת שומר חייל בדרך קבע.

    החדר נעול. והם אינם צריכים יותר מכך. תוכן התיבות, הפרושות על פני כל הכתלים מלבד לחיצוני, הוא מטרתם השלישית.

    תכולת שולחן מועברת אל הקרקע, מפתו מבצעת הסבה לווילון משי בעל גימורי תחרה. מטלית הכרוכה סביב זרועו של אחד נדחקת בין דלת לרצפת שיש. נרות שעווה נשלפים מצרורות מהודקים לחגורה. אבני הצתה מיד אחריהן. ניצוצות עולים, נתפסים, הופכים לאבוקות קטנות. מפצפצות ברחש דק.

    החיפוש מחל. כששפתותיהם חתומות, נשלפת תיבה אחר תיבה. קלף אחר קלף. ידיהם נעות כאותן שלהבות נר. הנה והנה.

    הזמן עובר, השעווה מצטמקת, ומטרתם טרם אותרה. ארבע להבות נחנקות תחת כפות ידיים מזיעות, חסכניות. עיניים בורקות בתקווה מהולה בחשש, יודעות כי אל להם לשוב בידיים ריקניות.

    לוי, עודו מחזיק בנר לוהט, מניע שפתיים ונעמד במרכז החדר. פקודיו ממשיכים בשלהם, מצמצמים עיניים מול אור קלוש.

    "מצאתי", נלחשת קריאה משמאל. מוליכה אליה עיניים רבות.

    אצבעותיו של נשון רועדות כשהקלף עובר ידיים. לוי מאשר את תוכנו בחיוך מעוות צללים.

    נר נוסף נדלק כשהקודם מפצפץ את גוויעתו. קלף וקסת מונחים לצידו על שולחן חשוף. ארהן מתיישב על כיסא חסר משענת, נוטל קולמוס וטובל בדיו.

    אותיות נכתבות תחת מכבשו של זמן, מדייקות אל המקור. ארבעה מסובבים את הגב הכפוף, דרוכים, מאזינים לכל רחש.

    כשארהן נושף על הקלף, פושטת הרווחה בכולם. מיישרת גווים ומרככת תווי פנים. מטרה רביעית מושלמת כשהדיו מתייבש סופית וקלף המקור חוזר אל משכנו.

    המפה גם היא חוזרת אל מקומה, מכסה על כתם דיו טרי, פריטים מועמסים עליה חזרה בסדר מופתי. המטלית נכרכת סביב הזרוע, הנר כבה ולוי מציץ מן החלון מטה. מרים שוב יד אנכית, מאזן.

    ואז, דווקא כשנראה שהעולם יציף אותם בשמש עזה בעוד שעות בודדות, מתרסקת תיבה אל הקרקע.

    לרגע דומם החדר. לרגע דומם העולם עם השמש המיוחלת. לרגע נלטשות עיניים בליראם אחד, שגם באור המועט המסתנן מן החלון, נוטה צבע פניו הכהה אל אפור דלוח.

    הרגע, קצר כרגע נפילתו של גרגר בשעון חול, חולף עם הידית הנעה בפראות.

    "זוזו!" לוי מזדעק, מנער את כתפו של ליראם. "עכשיו!"

    פינס הראשון להגיב. גופו גולש מן החלון מטה, מתכדרר ומתגלגל על הקרקע. ארהן ונשון זונחים את החדר בביצוע דומה. ליראם מתעשת, יורד בעקבותיהם. לוי מצטרף כשמפתח חורק מסיים את סיבובו בחור המנעול.

    "פולשים!" מלווה צרחה את טפיפות רגליהם, מאיצה את פעימות ליבם.

    "פולשים!!!" מרעים החייל ממעל, מאיים להרוס את כל שטרחו עבורו.

    הוא לא. הם לא נכשלו. לא ייתכן.

    השוחה מקבלת אותם באותה דביקות חמימה. היער מסוכך עליהם בענפים, עלים וצמרות עד. החושך משקיע אותם באפלולית כבדה, מחבקת ומסרבלת באותה המידה.

    "מה קרה שם?" נושף לוי כשהסכנה מתמעטת עם המרחק. "מה חשבת לעצמך, ליראם?!"

    ליראם, עוד אפור עם מעט אדמומית, נושך שפה ומשפיל ראש. "לא חשבתי, המפקד", הוא לוחש, צרוד.

    "לא חשבת!" מתיז לוי, עיניו מתבלטות. "סיכנת את כולנו!"

    ליראם בולע, מבטו מורם אל עיני מפקדו. "אני... מבין, המפקד".

    לוי טומן פנים בידו, בוחש בפרצופו ונושף. "הסכנה טרם חלפה", הוא פוסק. שומט יד ומודד את ליראם מעלה עד בוהן מלוכלכת. "העקבות שלנו חקוקים בקרקע, והקלף צריך להגיע ליעדו".

    ליראם נרעד, שוב בולע. "אטשטש אותם", גרונו צורב. "ואם אתפס – לא יצליחו להוציא ממני מילה, המפקד".

    פינס מעמיק מבט בשורש גדול הבולט מן העפר, נשון מלחלח שפה וארהן קרב צעד בודד, נעצר תחת ידו המונפת של לוי.

    "חיי רבים תלויים בקלף", הוא מזכיר את שפקודיו יודעים היטב. "אל תיכנס לרגשנות מיותרת, ארהן. נזוז"

    הארבעה נעים, מותירים את ליראם מאחור. הוא חושק שפתיים להיעלמם, מניח עיניים על עקבות, מרים אל ענף מרופד עלים.

    זהו לא הזמן להתמרמר. הוא קורע אותו ממקורו, מטיח אותו בעפר וחוזר על צעדיו באיטיות מתסכלת.

    לא הזמן להתמרמר. נכון. אבל למול התיבה ההיא, שעל קרשיה הייתה חרוטה דמות זאב סמור שיערות וחשוף שיניים, ותוכנה הסתכם באדרת זהה לזו שתלויה קבע בחדרו, יודע ליראם ששוב היכה בו מזלו.

    שוב הוא ננטש. ועל אף שהפעם ידועה לו הסיבה – היא לא מעניקה לו נחמה. לא.
  • 39
  • ב"ה

    עם ישראל יקר,
    הגיע הזמן שנפסיק להפגין נגד, ונתחיל להפגין בעד.
    בעד לימוד התורה.
    בעד קירוב לבבות, לא ריחוק לבבות.

    נזכור: אנחנו "העגלה המלאה", נושאים על גבנו אחריות.
    אחריות להמשך קיום לימוד התורה
    ואחריות לתפילה לשלום עם ישראל.

    במקום להשתמש במינוח של עצרת מחאה,
    נבחר בלשון של עצרת תפילה המונית לשלום עם ישראל.
    כל תפילה שלנו, כל פסוק של לימוד,
    זה מגן אחד נוסף.
    כי זה מה שאנחנו באמת רוצים,
    בכוח התורה, תורת חיים,
    להביא את עם ישראל למקום הראוי לו:
    מקום של שמירה עליונה,
    מקום של רוח,
    מקום של השראת שכינה בתוכנו.

    ומי אם לא אנחנו, ראויים לשאת את משא התפילה על עם ישראל,
    ולקרוא בקול גדול, לבקש ולהתחנן על אחינו.

    אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה,
    לב מי לא דואב על אחינו ובשרנו הנתונים ביד צר?
    הלא הם "נר ה' נשמת אדם" הנתונים במחשכי הקליפות.

    תפילה לשמירה על אחינו המוסרים נפשם בשדה הקרב,
    הלוחמים מלחמת אש.
    תפילה לרפואת החיילים הפצועים.
    ותפילה לשמירה על עולם התורה, אורו של בורא עולם.

    בעולם אומרים: Time is money.
    אנחנו אומרים: Time is life,
    כל רגע של החטופים יקר,
    וכל תפילה מקרבת את שעת גאולתם.

    לאחינו השבויים נגמר הזמן, כל רגע הוא דקת חיים.
    אם כל רגע של לימוד הוא רגע של חיים,
    נעמוד כולנו בתפילה על אחינו הסובלים,
    ביחד עם כוח התורה,
    כוח התפילה ובכוח האחדות,
    כי אין כוחנו אלא בפינו,

    מתוך הבנת עומק נשמת עם ישראל עם אחד,
    ומתוך הבנת עומק התורה,
    נישא קול יחד בעד עמנו.

    ובעַד עמך רחמים שאלי.

    * אנחנו מאמינים שרוב עם ישראל בעד לימוד תורה, משום שהערך של מדינה יהודית מתבטא גם בלימוד התורה וגם בהגנה על העם והארץ.
    המאבק האמיתי הוא רק מול המיעוט הפרוגרסיבי־שמאלני, שביד אחת פועל נגד המדינה וביד השנייה מפיץ נרטיבים שקריים על "הרעבת עזה".
    כשאנו מציגים את חלקנו כחלק מהחיבור הגדול לעם ישראל, אנו מעוררים כבוד ואהדה.
    וכשאנחנו נאבקים ברוב העם שנמצא איתנו באותו צד, אנו מעוררים אנטגוניזם מיותר.
    קָנִיתִי מַפּוּחִית
    לְסַפֵּר לַאֲחֵרִים אֶת הַחַיִּים,
    לִיצֹר תָּוִים עַל הַדַּפִּים
    בְּיַעַר עִם צְמָחִים,
    לִהְיוֹת לְבַד, לִרְגָעִים

    קָנִיתִי מַפּוּחִית
    לְנַגֵּן תַּ'צְמִי,
    בְּאֹפֶן עַצְמָאִי.
    לְפַזֵּר, אֶת צְלִילֵי הָאַהֲבָה
    לוֹמַר לֶאֱלֹקִים, תּוֹדָה
    לְהִוָּתֵר, יַלְדָּה אַחַת
    שֶׁיֵּשׁ לָהּ דֶּרֶךְ מִשֶּׁלָּהּ.

    קָנִיתִי מַפּוּחִית
    בַּצַּד הִיא כְּבָר שְׁבוּרָה
    מַעֲלָה חֲלֻדָּה.
    הַחַיִּים שֶׁלִּי הִתְקַדְּמוּ
    וְהִיא, בָּאָרוֹן הַפִּנָּתִי
    מְחַכָּה לִי לִתְפִלָּה.

    קָנִיתִי מַפּוּחִית
    שָׁכַחְתִּי לְהָבִיא לַמְּסִבָּה,
    פָּרַטְתִּי בַּגִּיטָרָה הַחוּמָה,
    כְּמוֹ כָּל הַחֶבְרָה
    מֵיתָר אֶחָד, רוֹעֵד
    נִקְרַע.

    קָנִיתִי מַפּוּחִית
    קוֹנָה בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ,
    קוֹנָה בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ,
    צוֹבַעַת אֶת הַחֲלוּדָה
    מַדְבִּיקָה עָלֶיהָ סְטִיקֵרִים,
    מִלִּים שֶׁל אֱמוּנָה.

    קָנִיתִי מַפּוּחִית
    נָשַׁפְתִּי בָּהּ,
    בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית.
    מִישֶׁהִי בָּכְתָה
    אוּלַי גַּם הִיא,
    מָצְאָה תַּ'צְמָה

    יֵשׁ לִי מַפּוּחִית
    בְּקֻפְסַת בַּרְזֶל, וַחֲרִיטָה
    מַזְכִּירָה לִי לִפְעָמִים,
    אֲנִי לֹא גִּיטָרָה, אוֹ פְּסַנְתֵּר
    לֹא תִּלְבֹּשֶׁת אֲחִידָה,
    אֲנִי מַפּוּחִית יָפָה
    מַפּוּחִית שֶׁל הקב"ה.
    בִּידַי הַמְיֻמָּנוֹת אָחַזְתִּי מוֹשְׁכוֹתָיו,
    וְרַגְלַי הָיוּ דְּרוּכוֹת, תּוֹמְכוֹת בְּצַלְעוֹתָיו,
    וּדְפִיקוֹת לִבִּי הֵחֵלּוּ מִתְעָרְבוֹת בִּפְעִימוֹתָיו,
    וְרֹאשׁוֹ אָז הִתְפָּרַע, בְּקֶצֶב פַרְסוֹתָיו,
    וּפָגַשְׁתִּי אֶת הָרוּחַ מַכַּרְתִּי הַנּוֹשָׁנָה
    וּמַשָּׁב שָׁלוֹם מִמֶּנָּה קִבַּלְתִּי לִי תְּמוּרָה,
    שָׂכָר עַל הַחִיּוּךְ, עַל בַּת צְחוֹק וְשִׂמְחָה,
    עַל שְׁרִיקַת אֱמוֹק וּפֶרֶא שֶׁנָּשָׂאתִי לְעֶבְרָהּ.
    וְהַסּוּס הִמְשִׁיךְ לִדְהֹר, בֵּין שְׂדוֹת אַסְפַלְט וּמַיִם,
    וְהֵיכָן שֶׁלֹּא יָבוֹא מְגוֹנְנִים עָלָיו שָׁמַיִם,
    וּבָּרֶקַע קוֹל הָרַעַשׁ, מֵרַגְלָיו הָאַדִּירוֹת,
    מְהַדְהֵד אֶל כָּל הָאֹפֶק, לְכָל הַקְּצָווֹת.
    וּמֵהַר נִשָּׂא אֶל עֵמֶק יָרַדְנוּ בִּדְהָרָה,
    וְלְאַט לְאַט עָצַרְנוּ בְּאֶמְצַע הַבִּקְעָה,
    וּמַבָּט תָּלִינוּ שְׁנֵינוּ בַּשֶּׁמֶשׁ הַגּוֹלֶשֶׁת,
    וּנְגֻהוֹת נוּגוֹת שֶׁל אוֹר עָלֵינוּ שׁוֹפֶכֶת.
    יַלְדָּה שֶׁל 2025
    חוֹשֶׁבֶת חֻרְבָּן
    מְדַמְיֶנֶת, זְמַן יָשָׁן
    רוֹאָהּ טוּרִים, טוּרִים
    שֶׁל אֲנָשִׁים אֲבֵלִים
    צַדִּיקִים מְקוֹנְנִים
    וּמוּלָם, בַּיִת שָׂרוּף
    לֶהָבוֹת, וְתִמְּרוֹת עָשָׁן

    יַלְדָּה שֶׁל 2025
    מַקְשִׁיבָה לְהַרְצָאָה בַּמַּחְשֵׁב,
    יוֹשֶׁבֶת עַל הָרִצְפָּה
    מִתְחַבֶּרֶת, לְפַעַם כּוֹאֵב
    מַקְדִּישָׁה יוֹם אֶחָד,
    לִבְכּוֹת בִּשְׁבִילָם

    יַלְדָּה שֶׁל 2025
    אֲפִלּוּ לֹא מְבִינָה,
    זֶה לֹא יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה,
    לָשֶׁבֶת בְּקוֹמָה נְמוּכָה
    לְהוֹרִיד דְּמָעוֹת,
    עַל בַּיִת, וְשׁוֹאָה.

    זֶה אַלְפֵי יְלָדִים
    שֶׁל שְׁנוֹת הָ2020
    שֶׁהֵם רְחוֹקִים,
    הֵם גּוֹלִים
    וְלֹא מִבְּחִירָה
    הֵם לֹא מַכִּירִים,
    אֶת הקב"ה

    וּבָאוּ עֲרֵלִים
    לְסַפֵּר לָהֶם בְּמַעֲשִׂים,
    אַכְזָרִיִּים,
    כִּי לֹא דַּי בְּגָלוּת שֶׁל נֶפֶשׁ,
    מַגִּיעָה גָּלוּת הַגּוּף
    כְּמוֹ בַּמֵּאָה ה 19
    חָטְפוּ לַבָּתִּים,
    מִנְהָרוֹת, מְקוֹמוֹת חֲשׁוּכִים
    לִמְדוּ מַהוּ רָעָב,
    סִפְּרוּ זֶה לֹא פַּעַם
    זֶה קוֹרֶה עַכְשָׁו.

    וְאוּלַי בִּזְכוּת הַגּוּף הַכּוֹאֵב
    נִזְכֶּה אֲנַחְנוּ,
    יְלָדִים שֶׁל דּוֹר מִתְקַדֵּם
    לְהִתְחַבֵּר לְגָלוּת עֲמֻקָּה
    לִבְכּוֹת אוֹתָהּ,
    כִּי אֵלּוּ אֲנַחְנוּ שֶׁבַּצָּרָה.
    נִתְחַנֵּן לֶאֱלֹקִים
    שֶׁלֹּא יוֹתִיר אוֹתָנוּ
    בּוֹדְדִים, וְגוֹלִים.

    אָנָּא, אַבָּא
    הוֹצֵא אוֹתָנוּ
    לִגְאֻלָּה שְׁלֵמָה,
    בִּיאַת מָשִׁיחַ
    בִּמְהֵרָה.
  • 42
  • ב"ה

    אתם, שמדברים נגד לומדי התורה.
    אתם, שהפכתם את לימוד התורה למעשה פלילי.
    אתם, שהחלטתם לכלוא בחורי ישיבות על עוון ההשתמטות, כלשונכם.
    אתם, שיצרתם משוואה שאומרת: כשיש מלחמה, כולם צריכים להתגייס לשורות הצבא, כי במלחמה צריך את כל הבנים מגויסים כדי להילחם.
    אתם, שסברתכם היא שותפות בנטל.

    אם היינו מקשיבים לכם, הרי שאז לא היו בתי המדרש מלאים בבחורים השוקדים על דברי התורה.
    האם חשבתם שלבטל את התורה הזאת, הקיימת והנצחית, זה מה שיוביל את עם ישראל לשמירה והגנה?

    אם תחשבו לרגע לכמה שמירה אנו נצרכים, הרי שצבא שלם לא יכול להגן מפני יום של חרון אף ה'.
    האם כל מה שעברנו, החל מהשביעי לעשירי, אינו מצביע באופן הכי מדויק שיכול להיות על מהלך על-טבעי?
    כי אם אויבינו היו מסכימים פה אחד על אותו היום ואותה השעה, הרי שלא היו עוזרים כל כלי המלחמה וכל החכמים וכל החיילות כולם.

    ראינו כמה נזק יכול להיגרם מכמה טילים איראניים, ורק מי שהיה מחובר למצבת פיקוד העורף יודע על רמת ההכנות לקראת קטסטרופה שהייתה יכולה להתרחש חלילה.

    אין חולק על כך שהצבא וחייליו עושים עבודת קודש מתוך מסירות נפש אדירה.
    כל חייל שיוצא לקרב משאיר צוואה, ויודע שיש סיכוי שהיא אכן תתממש.
    זו מסירות נפש שאין כמותה, וזו זכות אדירה של עם ישראל.

    וכל חייל שליבו דופק ופועם בעוז לקראת משימה של סיכון חייו בשטח אויב, מבקש שני דברים:
    האחד, שמירה והגנה עצומה מלמעלה,
    והשני, שתהיה בידו הזכות לשרת ולהגן בגופו על עם ישראל.

    ואם השמירה מלמעלה מגיעה רק בזכות קיום התורה, הרי שכל חייל מבקש בעומק ליבו, שיהיה מי שישקוד על התורה למענו ולמען השמירה על כל עם ישראל.

    התורה מוטבעת בנפש כל יהודי, וכל יהודי מתחבר אליה, מי בגלוי ומי בסתר, ובליבו פועמת קדושת התורה.
    ומי שיבוא וילעג ויקרא: "לכו תילחמו עם התורה", כעת צריך לקום ולעשות מעשה.

    או במילים אחרות: לא מספיק ללמוד תורה, צריך להכניע את האויב עם טנקים.

    לאותם אלו אני קוראת את הקריאה שלי:
    אתם, שמאמינים שבכוח הצבא להכניע את האויב.
    אתם, שחושבים שכולם צריכים להיות שם במלחמה הזאת, כולל לומדי התורה.
    האם אתם חושבים שטנק לבד יכול לשמור על עם קטן, מוקף באויבים?

    ומה הסיבה שיש שנאה כל כך עמוקה כלפי עם ישראל?
    אולי תתבוננו בשורש של הדברים?
    אולי תשכילו להבין שהצבא הוא שליח של בורא עולם לשמירה על עם ישראל.

    ואם ניקח את חוד החנית, שהוא לימוד התורה הקדושה, לב ליבו של עם ישראל, כיצד תהיה שמירה על העם?
    הלא קודשא בריך הוא, ואורייתא, וישראל, חד הוא, הם דבר אחד.

    היה מן הראוי שכל לוחם ילך ויבקש מלומד תורה בתחנונים:
    למד לזכותי.
    למד למען השמירה עליי ועל כל העם.

    היה מן הראוי שאנחנו, כעם, נבקש את לימוד התורה הזה, נכבד אותו, נייקר אותו, ונרומם אותו.

    לימוד התורה, והשמירה האדירה שהוא מביא אתו, זה הבסיס של הקיום שלנו.
    "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי".

    אז כן, הרבה שליחים לו למקום, כדי להגן על עם ישראל: יש את לומדי התורה ויש את הלוחמים.
    אבל האם אתם חושבים על כך שאתם מוותרים על השמירה הכי גבוהה שיכולה להיות, באמצעות דיבורכם?

    הלא על הבל פה של לימוד התורה מתקיים העולם כולו, מתקיימים עם ישראל, וזו השמירה שתוביל אותנו לגאולת עולמים.

    השומרים, ששומרים על הגחלת, למרות ועל אף.

    ואם אתם, אלו שמבקרים את לומדי התורה, מוכנים ללחום בלי שמירה ובלי הגנה,
    ואם מתי מעט שמעדיפים לחשוב שהכוח הפיזי הוא העיקר, ומוכנים להשפיל את לומדי התורה,
    הרי ששפלותם היא רוממותם.

    ואם הושפלנו על קיום העולם, ואם הושפלנו על עבודת השמירה, יבוא יום שנתרומם.
    נוכל לראות אז את הכוח העצום, הכוח הרוחני.
    נוכל לראות אותו במוחש.
    נוכל לראות עננים של שמירה, שנוצרו כתוצאה מכוח לימוד התורה.

    ואז כל מי שלא האמין, ואפילו נלחם בלימוד התורה, ובפרט בשעת מלחמה, יבין שכל המלחמה הייתה על התורה ועל לימודה.

    ואם יש בכם חיבור של מסירות נפש בשביל עם ישראל, כדאי מאוד שתדברו במעלת לומדי התורה, והיה זה שכרכם.

    לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ: (שיר השירים פרק א פסוק ג)
    "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" -
    שְׁמָנֶיךָ אותיות נשמה.
    נשמת עם ישראל, אין כמותה.
    היא מקבלת את כוחה מבורא עולם עצמו, כמו שנאמר: "שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ"
    הנשמה מקבלת מבורא עולם, ודי למתבונן.

    כשרואים את מסירות הנפש של הלוחמים, אי אפשר שלא לראות את הקדושה האדירה, העל־טבעית, שכולה נמשכת מכוחו של בורא עולם.
    וכששומעים את לימוד התורה הקדושה, אי אפשר שלא לחוש את הקדושה האדירה היוצאת מתוך המילים.

    כל מי שמתבונן, יכול להרגיש זאת.
    ודי למבין.
    למרות שלא נאמר בה כל דבר חדש, ואף לא חידוד מועיל אחד, ישיבת הצוות במערכת העיתון מתקיימת מדי שנה בתקופה שלפני תשעת הימים.
    העורך הראשי מקשקש משהו על רוח הימים ומשמעותם העמוקה. דבריו היו יכולים לנגוע בנפש ובעמקי הלב, אילולא הניתוק הרגשי המופגן שבו הם נאמרים – הפה מדקלם, והעיניים בלפטופ, קוראות את תוצאות החיפוש בצ'אטGPT: "תכתוב לי דברי פתיחה לעורך עיתון בישיבת צוות לקראת תשעת הימים".

    לבסוף מגיעה השורה המעשית: "בימים האלה, עקב האיסור באכילת בשר, נצמצם את המדור הקולינרי לטובת מאמרים בנושאי חורבן הבית".

    אלא שהפעם, עורך מדור הקולינריה החדש, מר מתרחצי בצנעתי, חרד"ק משהו, התקומם מול ההחלטה.

    "לא יקום ולא יהיה", הצהיר. "מתכוני הדגים נדחקים הצדה כל השנה, זה הזמן שלהם לזהור", מילותיו מנסות לפלס את דרכן בין מפלי הרוק הנובעים מהבלוטות.
    "הכנתי מנות מפוארות שלא מביישות את מנות הבשר הנחשבות ביותר, ואני אגיש אותן, או שאגיש את התפטרותי", הטיל את הפצצה.

    העורך הראשי זע באי נוחות על כיסאו, עוקר את עיניו הנדהמות מהלפטופ ונועץ אותן בשף המרייר.
    "אתם יודעים מה קורה במסעדה שלי מדי שנה בתשעת הימים?", שאל בצנעתי רטורית, ופצח במונולוג קולינרי מבעיר תיאבון:
    "פסטיבל דגים מטורף. קחו לדוגמה את אחת ממנות הדגל שלי: דג דניס טרי, צרוב על הגריל, מוגש על קרם אפונה קטיפתי וחלק, לצד ברוקולי ושום קונפי, בצלצלי שלוט מקורמלים, וירקות שורש שרופים בטבון".

    יושבי החדר מהופנטים. מרוב גירוי, גם עציץ הנוי שבמרכז השולחן נראה להם טעים פתאום.
    והשף אינו מרפה וממשיך בתיאור החושני:
    "אפילו הדג ששוכב בצלחת, מפולט, ללא עצמות, סנפירים ורוח חיים, חוזר לשחות מרוב התלהבות".
    עכשיו גם השבעים שבחדר הפכו רעבים. יוחאי מהגרפיקה, שנשאב לגמרי להפנוט, נצפה לועס את הנייד שלו.

    העורך הראשי מנסה להחזיר אליו את השליטה. הוא מתחיל לענות משהו, אבל מתקשה נוכח הידבקותו בריור של השף. להסתכל על מתרחצי בזמן שהוא מדבר על אוכל מרגיש כמו אדם צם שנקלע לחנות חמוצים, ואז כמו צינור אש שיצא משליטה.

    "ומה עם תשעת הימים, קצת לחוש את צער השכינה?", זהו סגנו של העורך שלוקח פיקוד.

    "דווקא בגלל שזה תשעת הימים, ויש ריח דגים חריף בכל העיר, נכון להתאים את התפריט לריח של הסועדים", התעקש השף להישאר בנימוקים הקולינריים, על חשבון אלה המהותיים.

    "ומה עם צער השכינה?", הדהד העורך הראשי את דברי סגנו ביתר תקיפות.

    "ההפך. התפריט הזה עושה את רצון הבורא", ענה מתרחצי בביטחון נועז, ומיהר להסביר:
    "תארו לכם שיום אחד בא המשיח, ודורשים מאיתנו להכין את סעודת הלווייתן. לך תתמודד עכשיו קולינרית עם דג בגודל של בריטניה.
    אם כך, רצון הבורא הוא שנתאמן קודם על דגים קטנים וחמודים ונתחים דקים, כדי שנגיע מוכנים ללווייתן ברגע האמת".

    הרב שלמה-יוחנן פרינדלר, מהוועד הרוחני של העיתון, שישב שם כל הזמן כמו סיר על האש, הגיע עכשיו לרתיחה.

    הוא קם ממקומו, שלף את חגורתו ממכנסיו והצליף בשף כמה מכות הגונות.

    "מה אתה רוצה ממני?", זעק המוכה בקול רעש גדול.

    הרב השלים עוד כמה הצלפות, ואז ענה:
    "הגיהנום שמצפה לך כל כך עשיר בטעמים, שאולי כדאי שנתחיל לאמן אותך כבר מעכשיו בטעימות מקדימות".
    זהו תפקידי. גם אם קשה, מאתגר ורגיש. אני מבצע, ובצורה הכי ישירה שיש.

    אסור להסתיר, להמעיט או לסלף את העובדות. צריך ליישר מבט ולהגיש אמת. כואבת, ולא פעם מרסקת.
    לא קל. אבל לא בחרתי במקצוע הזה משום שהוא קל. להפך. ידעתי שהוא קשה, ובחרתי בו מתוך תחושת שליחות עמוקה... סתם, סתם – פשוט איך שהוא התגלגלתי לזה, ועם הזמן גם למדתי ליהנות מזה.

    אבל הפעם זה הרגיש קשה מתמיד. אני מכיר את צביקי כבחור אופטימי, שאף פעם לא נשבר. בטח לא ככה.
    אמרתי לו את מה שהייתי חייב לומר מתוקף תפקידי המקצועי, ונראה היה שהאוויר בורח לו מהגלגלים. הוא נעשה חיוור, וניכר שטלטלתי את עולמו.

    "כל כך אהבתי אותו", הוא שיתף אותי לאחר שתיקה ארוכה, "הייתי מחובר אליו בכל נימי נפשי", הוסיף בטון כבוי.

    הקשבתי ברוך ונתתי מקום למילים שלו. כשהרגשתי שהוא בשל יותר לקבל, ראיתי לנכון לשים את הדברים בפרופורציות הנכונות:
    "זה לא שהוא מת", פתחתי בהיסוס, "הוא פה, חי, נושם ובועט. בסך הכול הורידו לו את החלק של היד, ואת הפרק של כף הרגל. ואם נודה על האמת – הוא לא היה צריך אותם", ניסיתי להמתיק את המרירות.
    "החלקים האלו של היד והרגל רק הכבידו עליו וסרבלו אותו. עכשיו הוא יהיה הרבה יותר משוחרר, שמח, סוחף ורענן".

    צביקי הקשיב בשקט, ונראה היה שהוא נוטה לקבל את תנחומי.
    הבנתי שטעיתי רק כאשר ניסה שוב לשכנע אותי לשנות את דעתי המקצועית, במקום לקבל את האמת, גם אם היא לא נעימה.

    "בבקשה", התחנן, "תקרא שוב את כל הטקסט, עם החלק של היד ועם הפרק של כף הרגל. בסבלנות. תנסה להתחבר לדמות. זה לא מושלם ככה"?

    בתסכול רב לקחתי את הפרק של כף הרגל שלי ויצאתי מהחדר, לא לפני שאני טורק את הדלת עם החלק של היד.
    קטע אלגורי ראשון שלי, אשמח ממש לביקורת מכם, היא חשובה לי.


    בסייעתא דשמיא

    האדמה באמת היתה חרוכה. מראות ההרס זרעו ידם בכל כיוון. הוא ידע שהיא תהיה חרבה, אך לא שיער עד כמה. מעולם לא ראה מראה שבור כל כך, חסר צורה. זהות. מעולם לא ראה, זוהי הפעם הראשונה בחייו.

    הרס.

    עידו התכופף אל הקרקע. אצבעותיו נדו בתפיפות קלה על תפוז שעוד נותר לו מראה מבעד לקליפתו המאובקת. הוא קילף אותו בצידו האחדולאחר מכן בירך ואכל. מיץ כתום השפריץ על פניו והוא העיף את התפוז באחת, אל עבר החלקה הסמוכה שכעת היתה חלל ריק. לא היה טעם לתפוז שעוד נותר שלם, כשמטע שלם נוחל חורבן שכזה. ועצים שהיו כבירים לא מזמן, שרועים בחוסר חיות על הרגבים היבשים.

    השריפה שפרצה בכפר היתה נוראה. היא התלקחה במהירות חסרת תקדים. היו שריפות פה ושם מאז בואו לכפר, אך כמוה מעולם ולא ראה.
    הגינה עליה עמל כל כך, האדמה שמהווה לו את עיקר חייו, איננה.
    כעת נזכר כיצד יצאו כל התושבים מבתיהם, הזעיקו את כוחות הכיבוי, אך לאלו ארך זמן רב לבוא. וכשסופסוף נזכרו להופיע, כמעט ולא נותר מה להציל. הקרקעות כולן עלו באש.

    עידו היה שבור עד העומק. רק היום, שבוע לאחר השריפה, היה מסוגל לצאת ולבדוק מה אירע בחלקתו. אולי היה מוטב גם לא לעשות זאת היום. ואולי בכלל לא.

    "עידו" קול נשמע מאחוריו. הוא לא רצה לבדוק מי קורא לו כעת. המשיך לנבור ידיו מטה מטה בשורשים שנגדעו. כאילו ואינו שומע.
    "עידו" הקול לא הרפה. וכעת הוא זיהה למי הוא שייך. נתן דפק לו על השכם, בידו התנועע סל קש גדול, וכשהניחו לצידו על האדמה, הוא נחרך בה, קול חריכת הקש המתייבש צרם לעידו. סופסוף הוא סובב את הראש.
    "מה זה?" הוא שאל.
    "סל, אינך רואה?" נתן הרגיש שלא אופיינית לעידו השאלה הזו. לא אופיינית לו ההתנהגות, תמיד ידע להתעניין בשלום הסובבים אותו, הם מכירים כבר שנים. השותפות בחלקאות היטיבה לידידותם. מעולם לא עבר עליהם יום בעבודת השדה מבלי דרישה בשלום כל אחד.
    עכשיו עידו שכח. עכשיו הוא לא שאל מה שלומו, איך עובר עליו היום. משהו מוזר קורה לו.
    הוא ניחש שזה קשור לאדמה.

    "סל, אה?" עידו התכווץ. "סל הבאת. וכי מה תעשה עימו?"
    "סל, אכן. באתי לאסוף את התבואה" נתן פרש את ידיו כמצביע על המרחב האדמתי הענק. "בא נראה מה נותר".
    "אתה רציני?" פניו של עידו האדימו. "את מה בדיוק נאסוף? את הזרדים המפוחמים? את קליפות התפוזים והקלמנטינות ה… אהממ בעלות הצבע האפרפר הזה?" הוא תפס בידו קליפה אחת, והישיר אותה למול עיניו של נתן.
    "קח את אלה, אחרי זה ספר לי סיפורים על סלים" הוא התרומם בתנועת ניעור קלה, והתחיל ללכת.

    נתן הביט אחר דמותו המתרחקת. צילו התעמעם באובך האוויר החנוק, ופסיעותיו היו כבדות. הוא הרים את סל הקש והחל לצעוד גם הוא, אל עבר החלקה הסמוכה, חלקתו שלו.

    האדמה שם לא נראתה טוב בהרבה. גם שם השחירו כמו לילה הרגבים. גם שם נוטו העצים הצידה, כאילו ועייף כוחם מלהיאבק.
    הוא המשיך לשוטט אנה ואנה. תוך שהוא מגרד מדי פעם גושים אדמתיים שנדבקו לסוליית מגפיו. יותר משריחם על עצמו, ריחם על עידו, חברו האהוב. גם הוא נשבר, כן. אבל עידו לקח זאת קשה ממנו, אולי כי הוא חדש יותר בתחום…
    "במה אוכל לנחמו?" הרהר, כשעיניו משוטטות מלוא האופק מעלה מטה. "במה אוכל…" התקדם עוד מעט, ובחן שוב את האדמה, היא לא הראתה סימני השתקמות.
    פתע הבחין בגומה קטנה שבלטה מעם האדמה, היא היתה סמוכה לגדר ההפרדה המחלקת בין שדהו לשדה של עידו. בתחילה נראתה לו כמו אבן שהתעטפה בעפר, אך במבט שני ראה שאין לה צורה של אבן והיא עגולה מדי בכדי להיקרא כזו.
    הוא התקרב אליה בפסיעות נחושות, ניסה לפלס לו דרך מבין הפחם, שברי ענפים ופיסות אפר שעוד דבקו במגפיו. הרוח נשאה עמה ריח של שריפה ישנה, כזו שכבר אינה דולקת, אך בוערת באוויר השקט. ללא רואי.
    נתן כרע את ברכו, הרים את גוש העפר התמוה, וניסה לגרד את הגרגרים.
    טיפין טיפין של כתום מצולק נגלו לפניו. ניעור קל סילק את השאריות האחרונות, והעיגול הקטן הבהב אליו בכתום מעט בהיר, מעט… מוכר.
    הוא הפך אותו בידו בזהירות, חריצים קישטו את גביו מכל כיוון. נתן סובב אותו לצד שני חזרה, ואז הוא זיהה עד הסוף.
    "תפוז…" הוא מלמל. "מה עושה כאן תפוז?" התבלבל. "והרי גם אם לא היו נשרפים המטעים, המטע שלי מטע תפוחים הוא, ואיך הגיע לכאן התפוז?" שאל עצמו בקול, הביט אנה ואנה כמנסה להבין את פשר התעלומה. "תפוז. מאין הוא בא?".
    לפתע צדה את עיניו הגדר. ואז הבין, השדה של עידו! מטע תפוזים הוא. התפוז הגיע לכאן מעבר לגדר…
    נתן חש את הגוף שלו רועד. הוא לא רצה להשלות את עצמו לחינם, חשב שכדאי לבדוק את טיבו הפנימי. משהתחיל במלאכת הקילוף שם לב לכך שצידו השמאלי של התפוז כבר חסר קליפה. הוא שלח ידו פנימה ושלף פלח שנמעך מעט. הטעם היה לו מתוק, ומיץ כתמתם השפריץ על פניו המיוזעות.
    "אחח. תפוז טוב ועסיסי שכזה לא בא אל פי כבר הרבה זמן" נתן ליקק את שפתו העליונה, והוציא פלח נוסף. בזוויתו הוא הבחין בחלקיק זעום צהבהב, הוא משה אותו, מישש בכפותיו, ואז הבין, זהו גרעין. גרעין של תפוז בודד.

    "האח, כעת נוכל לשתול את הגרעין, לזרוע מחדש מטע תפוזים בשביל עידו" נתן צהל, הוציא מטלית לחה מכיס חולצתו ועטף בה את התפוז בעדינות. לאחר מכן יצא בריצה חפוזה לספר על האוצר היקר למיועד לו. עידו.​
    ***​
    הוא ישב שם, על אחד הספסלים בצד הדרך השוממה. רגליו מתנדנדות בקצב קבוע, ועצב עמוק בעיניו.
    נתן התקרב אליו, הביט בפניו הנכאות. התיישב בקצה הספסל ושתק. עידו לא שת ליבו אליו.

    "היי עידו" נתן פתח ברגע אחד של אומץ. "ראה מה הבאתי לך" הוא הגיש בפניו את התפוז העטוף, הסיר את המטלית והחזיר לכיסו.
    "תפוז. תפוז רקוב ושרוף הבאת לי" עידו לא התרגש. "ומהו החיוך שעל פניך, אינך רואה מה בידך? תפוז מפויח ונגוס. מה נעשה עימו?"
    "עידו יקירי" נתן הניח ידו על כתף חברו. "ראה מה מצאתי בתוכו, זרע. זרע תפוז. ממנו נוכל לזרוע מטע חדש, גדול. כמו שהיה לך, ואף יפה ומרשים ממנו" הוא פרס את כפו והניח באמצעה את הגרעין.
    "נוכל, בעזרת השם. להצמיח לך שדה חדש" עידו הרים את ראשו, במעט. התבונן, ושתק.

    "אתה זרעת ייאוש, ומתוך זה זורע אני תקווה" נתן נשק לו. "לכן מחייך אני. כי נוכל" .

    -------------

    "פעם אחרת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם. הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק. אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק? אמר להם אתם למה אתם בוכים? אמרו לו ולא נבכה? מקום שכתוב בו: (במדבר א) והזר הקרב יומת, והרי שועל יוצא מתוכו?! ועליו נתקיים הפסוק: על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. אמר להם: אף אני לכך אני משחק. הרי הוא אומר: (ישעיה ח) - ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא מה אמר אוריה: (ירמיה כו) כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה. ומה אמר זכריה (זכריה ח): עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. וכתיב בתריה: (שם) ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה. ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה. ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים, ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר".
    (איכה רבה ה יח).

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה