קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
אֱלוּל.

תָּיו שִׁין עַיִן טֵית.

🎵🎵🎵

חֲבֵרָה שָׁרָה לִי אֶת זֶה הַיּוֹם בַּטֵּלֵפוֹן

הִזְכִּירָה לִי אֱלוּלִים שֶׁעָבְרוּ... שֶׁל פַּחַד, שֶׁל מֶתַח.

יָמִים שֶׁשָּׂמַחְתִּי לִבְרֹחַ מֵהֶם, לִשְׁכֹּחַ שֶׁהָיוּ בִּכְלָל!

כִּי גַּם כָּכָה שׁוּם דָּבָר לֹא מִתְנַקֶּה אֶצְלִי...!

וְכָל הַהַרְצָאוֹת שֶׁל הַמּוֹרוֹת שֶׁהַלֵּב מִתְכַּבֵּס, יוֹצֵא לָבָן וְנָקִי, וְאֵיזֶה טָהוֹר וּמְרַגֵּשׁ זֶה!!

וַאֲנִי...

בְּמוֹצָאֵי יוֹם כִּפּוּר,

שְׁחֹרָה כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי!

כִּי לֹא בִּקַּשְׁתִּי סְלִיחָה מ...

וְזֶה לֹא שֶׁבְּטָעוּת דָּרַכְתִּי עַל קְצֵה הַזֶּרֶת (עִם עֲקֵב שְׁפִּיץ 12 ס"מ)

וְלֹא שֶׁלֹּא הֶחְזַרְתִּי כֶּסֶף (עוֹדֵף מֵהַמַּתָּנָה שֶׁל הַמּוֹרָה)

וְלֹא שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁבָּא לִי קוֹלָה (בָּאוֹטוֹבּוּס, בַּבִּיס הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַפִּיצָה)

זֶה לֹא הָיָה סְתָם!!!

בֶּאֱמֶת הָיִיתִי צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה!

וְלֹא הֵעַזְתִּי!

וְנִשְׁאַרְתִּי שְׁחֹרָה! עִם הַמַּחְשָׁבָה הַזֹּאת ש..

אוּלַי הַשָּׁנָה..

חָס וְחָלִילָה אֲנִי...

הַכִּבְשָׂה הָעֲשִׂירִית?!

וְנֶחְנַקְתִּי! עָצַמְתִּי עֵינַיִם הֲכִי חָזָק שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה!!

בָּרַחְתִּי...

לֹא הִתְיַחַסְתִּי אֵלָיו!

לְאַבָּא שֶׁלִּי.

עַד שֶׁהוּא בָּא קָרוֹב קָרוֹב

פָּתַח לִי אֶת הָעֵינַיִם,

הֶרְאָה לִי אֶת הַלֵּב שֶׁלִּי,

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עוֹד הַרְבֵּה מָקוֹם...!



6 פְּעָמִים הִכְנַסְתִּי אוֹתוֹ לַמִּכְבָּסָה

וְהוּא יָצָא בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהָיָה!

שָׁחֹר.




אַבָּא תּוֹדָה עַל שָׁנָה שֶׁשִּׁנְּתָה

הֶרְאֵיתָ לִי שֶׁבֵּין הַכְּתָמִים יֵשׁ הַרְבֵּה...

אוֹר!
  • 12
  • ב"ה

    אותי לימדו כמה כללים לחיים, שהולכים איתי לאורך כל הדרך:
    1. דברים בעלי ערך יקרים ונדירים יותר.
    2. דברים בעלי ערך קשים יותר להשגה.
    3. דברים בעלי ערך עולים ביוקר, וככל שהדבר בעל ערך גבוה יותר, כך תשלם עליו יותר.
    4. כדאי לגלות את ערכם של הדברים, לבנות "סדר עדיפויות" בחיים, ולחתור להשיג את הדברים היקרים ביותר.
    אחר כך לימדו אותי מהו הדבר היקר ביותר בעולם:
    1. בורא העולם, והקשר הישיר עמו, זהו הדבר הגבוה ביותר שקיים.
      לימדו אותי שאפשר ליצור חיבור כאן, בעולם הזה, בדרכים רבות ולהגיע לקשר קרוב עם בורא העולם.
      הקו, הוא המקום הגבוה ביותר להשגה, הקיווי אל ה' יתברך: "קיויתי ה' קיוותה נפשי".
    2. לימדו אותי גם את הדרך להגיע לקשר עם הבורא, באמצעות התורה והמצוות, ובאמצעות התפילה.
    ומאז אני מכוונת את ליבי לחבר את החוט המשולש: קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל עמו, באהבה.

    אני יודעת שלהגיע להישג דורש ממני כמה דברים:
    ראשית, להכיר בדבר, כלומר להבין שיש כאן את הדבר היקר ביותר.
    שנית, לנסות להשיג אותו.
    ושלישית, להסכים לשלם את המחיר.

    אלא שהמחיר יקר מאוד, כיאה לדבר היקר ביותר שקיים. איני מדברת רק על ויתורים חומריים כדי להשיג הישג רוחני, אלא על מעבר לכך, היכולת להתחבר דורשת מאמץ עצום.
    לא קל להפוך את עולמך ורצונותיך לרצון רוחני.

    גם אם יש בך רצון רוחני, לא תמיד תדע איך לתרגמו לחוויה רוחנית.
    גם אם תרצה לעשות את רצון בוראך, לא תמיד תבין את הקשר שבין הרצון הרוחני למעשים רוחניים, חשובים ככל שיהיו.

    כדי ליצור את החיבור עליך להעמיק בעניין, ללמוד אותו, לקרבו אל שכלך, לרצונך ולחווייתך.
    ברגע שאתה מבין את התהליך, אתה לומד לרצות את הקשר, לומד לשמוע באוזניך את מילות התורה והתפילה, ולומד לאהוב את התורה והתפילה.

    ואז אתה מרגיש חיבור עצום. אבל גם אז החיבור הזה חייב עבודה; הוא לא בא בקלות, אלא מתוך התרכזות, מתוך כוונה, מתוך מחשבה.
    כמו שכל חיבור דורש חכמה, כך גם החיבור הרוחני דורש חכמה.

    ההבנה הזאת היא מצד אחד כוח רוחני חזק, ומצד שני, דורשת ממך מאמץ אדיר.
    כשאתה נוגע במאמץ הזה אתה מבין שזהו המחיר של החיבור והקשר לבורא עולם.

    זהו מאמץ רוחני שמצד אחד מזין את הנפש ומקדם אותך, ומצד שני דורש השקעה רבה.

    ואחת הדרכים להגיע למקום הרוחני היא דווקא באמצעות הכמיהה, ההתרפקות, הנינוחות, הקבלה, ההקשבה והמתינות.
    וזהו בדיוק ההפך מן המאמץ.

    השילוב הזה, של רצון וקיווי, של התרכזות והשקעה מצד אחד, ומנגד התרפקות ונינוחות, הוא שילוב נדיר. זהו חיבור רוחני שמביא אותך אל המקום שאליו אתה שואף.

    וברגע שאתה מגלה את הסוד הזה, אתה חי, אבל באמת.

    וכל זאת לא כתבתי אלא כדי להסביר את עומק התורה הקדושה, שעליה עומד העולם.
    עמוד התורה יקר עד מאוד, ובאמצעותו, החיבור שלנו אל ה' יתברך.

    וכל זה איננו אלא פתיחה להבין מהו עמוד התורה, היקר מכל, שהוא חיינו ואורך ימינו.

    כאשר נתבונן בעיניים רוחניות נוכל לראות כיצד התורה היא יסוד הקיום, יסוד היקום.
    וכמו כל דבר יקר ערך בעולם הרוחני, כאשר נמצאים במצב של גלות, הדבר מוסתר, ולעיתים חלילה אף מבוזה.

    ככל שערכו עולה, כן הכוח שכנגדו מנסה להשפילו.
    וכאשר לומדי התורה מושפלים, הרי זו עדות לרום מעלתה. אנו רואים את ההשפלה, אך בעין רוחנית ניתן לראות דווקא את ערכה האדיר של התורה הקדושה.

    ובגלות הזאת אנו רואים גם את הקושי להשיג את מעלתה הגדולה של התורה, וגם את בני התורה מושפלים.

    ואתה, בורא עולמים, רואה ויודע את מסירותם של בני התורה למען שמך.
    יש לך, בורא עולם, שמות רבים, ואנו שואלים: מהו שמך הקשור בתורה?
    הלא הוא הסיום בברכת התורה: "המלמד תורה לעמו ישראל".

    ובאותה ברכה אנו מבקשים: "ונהיה אנחנו וצאצאנו יודעי שמך".
    אם כן, עשה למען שמך זה! עשה למען תורתך, למען יחלצון ידידך, הלא המה לומדי התורה הקדושה.

    ואם הגענו ל"יהיו לרצון אמרי פינו" ואם הגענו אל הסוף,
    אז בבקשה: כאשר לומדי התורה מושפלים,

    הרם קרן ישראל עמך,
    הרם קרן משיחך,
    הרם קרנם של לומדי תורתך לשמה,
    למען שמך הגדול והקדוש!

    ואם התורה היא החיבור שלנו אליך, היא הקיווי שלנו אליך,
    תן לכל אחד ואחד מעם ישראל להכיר בחיבור הזה, לייקר אותו, להבין את חכמתו ואת שורשו.
    תן לבניך לרצות את התורה, לבחור בתורה.

    מאחלת לכל בניי היקרים ולכל עם ישראל, המתחילים את "זמן אלול":

    שתרגישו, אשריכם, תלמידי חכמים.
    ושיהיו דברי תורה חביבים עליכם ביותר.
    ושכל עם ישראל יזכו לטעום מן היין המשובח הזה, ליהנות, להתחבר ולהעריך.

    והכי־הכי, לקוות.
    לראות מהרה בתפארת עוזך.

    ממני, אמא שאוהבת תורה,
    אוהבת אותך, אבא,
    ואוהבת את עמך.
    ומקווה - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן1 //
    0 תגובות
    מי קבע שרק 'ניסן' הוא חודש של ניסים?

    בתור 'אב' לשובבים קטנים אני קובע נחרצות! שגם החודש האחרון היה חודש מלא בניסים...


    לא מאמינים? [בניסים של חודש אב]

    תשאלו את רוכבי הקורקינטים והאופניים החשמליות שכמעט דרסתי כשפניתי ימינה או שמאלה וכשנסעתי קדימה או ברוורס...

    תשאלו את מפעילי האטרקציות העמוסות לעייפה שאיבדו עשתונות מהחום והצעקות והלחץ האנושי וכמעט ש... ו...

    תשאלו את בחורי הישיבות שחרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה ורק ה' והם יודעים ממה הם ניצלו...

    אפרופו 'נצלו'... מה עם כל הנופשים ששרדו את החום הנוראי של השבוע השני, זה לא נס? זה לא נס, שאנשים נשארו במושבים ובקיבוצים נידחים למרות עומס החום והזבובים ולא ברחו חזרה הביתה?

    תשאלו את האימהות שתפסו את הפעוטות שלהם ברגע האחרון לפני שהם החליקו או ניסו לקפוץ לתוך הבריכה הבטיחותית עם הנעילה הכפולה...

    תשאלו את הממנגלים שכמעט נכוו כשהמנגל התהפך ביחד עם כל הגחלים... ואת הזאטוטים הרעבים שהסתובבו להם בין הרגליים כדי לחטוף נקניקיות...

    תשאלו את המטיילים שנתקעו במסלולים בניסיון לזכות בטיסה חינם בשמי הארץ במסוק צהל"י מבלי להתגייס חלילה לצבא...

    תשאלו את השחיינים המקצוענים שנסחפו עם הזרם בים המלח ובכנרת ונמצאו בזמן באורח נס כשהם באפיסת כוחות ובלי שכל...

    תשאלו את הילדים שהכניסו ידים לתוך הכלוב של ה'אמו' וכמעט וננשכו ע"י עוף חסר שיניים שנמצא בסכנת הכחדה יחד עם האצבעות הקטנטנות של החמודים שבסך הכל רצו לתת לו לטעום מהפקל'ע שלהם...

    תשאלו את כל ההורים שלא ראו את הסוף של החופש הזה מגיע, והתחילו להתרגל לאפשרות הנוראית שהוא לא ייגמר לעולם...

    ראו זה פלא!
    הסוף, סוף סוף הגיע...
    איזה נס!
  • 72
  • נסעתי לים!

    לא וויתרתי על שום פרט מהתפריט הקבוע.

    בנסיעה-

    הכיסא מלא החול שנתן את אווירת הים כבר מתחילת דרכנו אל עבר היעד הנכסף.

    הילד ההוא שישב מאחורי ובמשך שעה וחצי והנעים את אוזניי בשירי גן דבוירי לרגל המעבר החגיגי לכיתת מכינה.

    אחיו הקטון שבקצב מונוטוני פעם בדקה הוציא מפיו דחוס הבמבה את מילות השאלה הנפוצה והקריטית 'אבא מתי מגיעים לים?' והצהיר שנייה אחר כך בטרוניה 'לא יהיה לנו מקום!'

    הנער בן השלוש עשרה אדום ונפוח הלחיים שניפח משך חצי שעה סירת ים ענקית מעל ראשי וראשי סובביי ה'מאושרים', בכוחות לא אנושיים!

    וכמובן, איך לא? צווחת הגיל הבלתי ניתנת לשליטה של כל ילדי האוטובוס הנרגשים למראה הדגל השחור המתנפנף מעל סוכת השואגים.

    החוף-

    חוף עשוי 25% חול 80% אנשים (אין מה לעשות, בחוף האדם נעשה רבע חול)

    מצילים שתפקידם הוסב בעל כרחם לקרייני שמות ילדים (אף פעם לא בהגייה נכונה!) + תיאור משעשע של לבושם + צירוף דעתם המקצועית והבלתי מתפשרת על הוריהם.

    הליכה, שלא לומר קפיצה זהירה מעל ארמון חול (של אדם בגילאי הארבעים פלוס, כן?) בטעות גמורה היישר לתוך בור מושקע מלא מים ("אבא! האיש המעצבן הזה שובר לנו הכל!")

    הג'לי האנושי שהיה אמור להיות הים, מלא באלפי גלגלי ענק שנראה כאילו גדלו כבני האדם במהלך השנים. אגב, באשמת משנת יוסף כמובן.

    מה עוד? אה, כמעט ששכחתי, ראיתי שודדי ים! ראיתם את המחיר של קרטיב אצל האלה מהקיוסק בחוף?
    הדבר הכי עצוב שקרה לי, הוא שאנשים סימנו אותי כמצחיק.
    לכאורה, זה מצחיק שדווקא המצחיק הוא עצוב. אם גם אתכם זה הצחיק, יש לכם טעם מזעזע בהומור. אבל לא נורא, תתפנקו על השנינה הזו; לא אגבה עליה מחיר. היא, בכל מקרה, על חשבוני.

    הבעיה היא שברגע שסומנת, אתה כבר לא בן אדם, אלא תוכנית בידור מהלכת. עכשיו לך תילחם על הרייטינג שלך. יום אחד עם מצב רוח מעוך ואתה מאבד צופים. אינך רצוי לבוא בקהל.

    "נו, תביא איזה משהו מצחיק", מבקש אושיק, הענק שבחבורה, אגב טפיחה עצומה. הגב נדבק לחזה, מיתרי הקול נמחצים בתווך. עכשיו, גם אם התארגנתי על בדיחה ממוצעת, הלך הסאונד. "תביא דף ועט", אני מסמן לו, רועד מפחד שהשתהות נוספת תזכה אותי בטפיחה עצימה עוד יותר.

    אני כותב שנינה, כמו גנרל שחותם על כתב כניעה תחת איומי אקדח.
    אושיק קורא. לא צוחק. אני בוכה. אם הייתי צב, הייתי נסוג עכשיו אל ביתי המוגן מטפיחות בריוניות ותאבות לשנינות.
    לאחר כשלוש שעות, הגוף מתאושש. הגב נוסע רוורס, מנופף לשלום לחזה. מיתרי הקול נושמים לרווחה, ואני נותן צווחה איומה מכאב.
    למרבה ההפתעה, הפעם ה"הומור" עבד. אושיק נקרע מצחוק.

    שבועיים הסתובבתי פגוע עד עמקי נשמתי. מה בדיוק בכאב שלי משעשע? תהיתי.

    כשפגשתי את אושיק, שיקפתי לו את כאבי, והוא התפוצץ מצחוק. שוב. "חשבת שצחקתי מהצרחה שלך?" נשנק.
    "אז למה צחקת?" הפגשתי אותו עם העובדות.

    "פשוט, רק אז נפל לי האסימון של הבדיחה שכתבת".

    אין ספק. תזמון זה הכול בחיים.
    סגנון שונה עלילתית שאני מנסה כעת. אשמח לחוות דעת.

    *

    זרם חשמל מקפיץ אותי וקול צחוק מתגלגל במדרגות גורם לי לעצום עיניים, לנשום עמוק פעמיים ולפקוח שוב אל הבוקר שנוגע בחלונות.

    בוקר שהגיע מוקדם מדי. אני מכווצת אף, מנסה לאסוף ריחות שנערמים במטבח ומגששת ברגליים אחר נעלי הבית שלי.

    הן אינן, לא מפתיע, וכששערותיי גורפות איתן אבק רצפות, ראשי משתבלל לו להנות מזיו תחתית המיטה.

    אבק. מלא-מלא אבק שמכסה בין שלל דברים שמעולם לא יצרו איתי קשרים על נעלי הפונפון שלי.

    שולפת אותן תוך אנקה שיעולית, ממלמלת על נחמה את כל הברכות שבעולם, בריאות בראשן. וסדר, טיפונת סדר.

    "אמן!" מכריזה אמא מתוך, מסתבר, אדי הבישול. קולה מתרומם לשאגה: "נחמה! שוב דחפת הכול מתחת למיטה?!"

    כן, אני חושבת חזק. ושולי חישמלה אותי. בקטנה, אבל חישמלה. וזהו, סיימתי את המנה להיום, מקווה. משתיקה מחשבות ורצה להתארגן.

    צחצוח, שפשוף פנים עיקש, חולצת תכלת כפתורים, חצאית פליסה ארוכה, צמת צד, נעליים, תיק והמדרגות מקבלות את רגליי ברפרוף מהיר.

    "מאוחר", נוזפת אמא כשאני גוהרת על השיש, מחלצת כוס חמה, שופכת שוקולית, מים רותחים והרבה חלב.

    "יודעת", הוגית בלחישה, מתיישבת על כיסא בר ושותה תוך כיווץ פנים.

    חם, כמעט לוהט, אבל המזגן מצנן פה, ובחוץ עלול להיות לוהט עוד יותר. מי צריך לצאת בכלל? מתחשק לי להישאר בבית, לשתות שוקו ועוד שוקו גם אם שולי תצחק עד מחרתיים.

    "היא הלכה", מציינת אמא, מלהטטת בין חביתת ירק לאבא ומרק עוף של צהריים. "וגם את צריכה. תזדרזי!"

    "בשביל מה?" אני רוטנת. מניחה את הכוס, ריקנית, ומתלבטת אם להכין אחת נוספת, כזו שתעניק לי כוויה, תנפח לשון ותגרור אותי לאשפוז של יום-יומיים.

    "הגזמת, שרה", שוב אמא. שוב המחשבות שלי סוערות מדי. היא זונחת תפוח אדמה, הופכת חביתה ונעמדת מולי, מישירה אליי אישונים מסובבים חום דלוח. "יהיה בסדר", היא אומרת, בטוחה כל כך. "הימים האלו יעברו מהר, ויום אחד את תגחכי על הכול".

    אני כמעט מגחכת עכשיו, לא עושה את זה רק בגלל כבודה של אמא, וכן, גם כי המחשבות שלי ייקלטו היטב ברדאר שלה.

    "יהיה בסדר", חוזרת אמא, ומבטה השלו כל כך הופך מוטרד. "מה את משתיקה שם, שרוש?"

    שונאת שקוראים לי שרוש. שונאת ששואלים אותי מה אני משתיקה. "כלום", אומרת בשאננות שטבועה בי מאז ימי קדם. מעיפה מבט אל ספל שעוני מעלה אדים, תלוי על קיר. "מאוחר לי. זזה".

    זזתי, כמה כיף. מותירה מאחוריי כוס קרטון בפח, אמא תוהה וסנדוויץ' בוקר, אבל הנקודה האחרונה מתוודעת לי רק כשאני מגיעה מיוזעת אל הסמינר, שנמצא שני רחובות מקבילים מהבניין שלנו, מעבירה אצבעות בשני צידי השיער, מחזירה צמה קדימה ונבלעת בין השערים.

    "שירההההה" קול רודף אחריי, וכשאני מסתובבת להבין למה הוא נשמע לי יותר מדי נחַמַתִי, קולטות עיניי שקית ניילון עמוסה מרחפת לעברי בכיוונון ישיר.

    היא פוגעת בפנים שלי, איך לא. נופלת אל הרצפה, איך לא. וברוגז שצף בי פתאומית, אני מוסיפה עוד ברכה אחת על נחמה – שתלמד לעשות דברים עד הסוף, ופעם הבאה – שלא תהיה, אמן! - גם אם היא ממהרת - שתשחיל לי את הסנדוויץ' לתיק, כמו שהיא יודעת לעשות יפה מאד כשהיא ממש רוצה.

    נאנחת, מתכופפת אל הסנדוויץ'. הברכות שלי מתבזבזות לריק, אני יודעת. וכמו שאבא אומר תמיד – כל עוד נחמה לא תראה רצון, דבר לא ישתנה.

    ואני מה?!

    אמא לא בקרבת מקום להאזין למחשבות שלי, שולי לא תזריק בי כעת זרמים כדי שאתנער מהבוץ שמשקיע אותי ולנחמה כבד להרים אותי אל הקומה השנייה של מפעל האברכיות אליו אני צועדת לאט וזהיר.

    אני שקופה, זה ברור. ורצון, כמויות רצון, לא יעזרו פה. יעיד הכיסא הצמוד לשלי, שנותר מיותם יום אחרי יום, זו השנה השישית במספר.

    יעידו עוד הרבה דברים. כמו פרצופים שננעצים בי כשאני עוברת את סף דלת הכתה ושתיקה שהומה מעל כל קול שסער קודם בצחוק ובמלל נרגש.

    "בוקר טוב!" אסתי הראשונה לחזור אל עצמה, כרגיל, וידה מנפנפת מעל ראש כל המתקבצות סביבה. החברה'מנית התמידית.

    אז רצתי מהר מדי, חבל. "בוקר אור", אני מותחת חיוך, מותחת אותו טיפה עוד יותר, נזכרת להרים מעט גם את שרירי העיניים וממהרת אל הכיסא הנאמן שלי, מניחה על המיותם תיק, מרצ'רצ'ת ודוחפת סנדוויץ'.

    מתחרטת ושולפת אותו. תעסוקה תהיה לי טובה עכשיו, גם אם בגללה ארעב לקראת סוף היום ועוד יותר אם אצטרך לצאת, ליטול ידיים ולשוב אל אותה שתיקה מעקצצת.

    אבל כשאני חוזרת אין שתיקה, כמו שאין אסיפת בנות סביב שולחן שני בטור רביעי. רק קול אחד מורתי שאומר בקולי קולות: "ממש הקדמתן היום! מתרגשות?"

    "בטח!" רועמת דבורי, מאחרת תמידית עם כוח צילומי נדיר שמחפה קבע. "כולן הקדימו פה, אפשר שלא?!"

    "שרה לא", מציינת אודליה, חדת עין. מבחינה בי ברגע, עומדת שלושה צעדים מהמשקוף, ומוסיפה מהר: "בעצם גם היא פה".

    השתיקה מגיעה עכשיו, ארוכה ובוערת לי בלחיים עד שאני מתיישבת על הכיסא, ממלמלת ברכה ונוגסת.

    חביתת ירק, מישהו התבלבל פה. נחמה, שתהיה לי בריאה.

    ואם אמא הייתה לצידי כנראה שהייתה צועקת 'אמן' גדול עכשיו, או שהייתה גוערת בכל המחשבות שמתרוצצות מעליי. אותן מחשבות מאז שמלאו לי שתים עשרה, ובשונה משאר המתברמצות – לא התפרצתי אז עם שום כוח על.

    לא אז וגם לא שש שנים אחר כך.

    אמרתי שקופה?! שקופה וחצי.
    אני רוצה לכתוב כמה פרקים מתוך הסורגים, תיאור מבפנים, מקווה שתהנו.

    פרק א'
    פתיחה


    "חבר'ה, להכנס לכיתות, נגמרה ההפסקה. היי צמח, כנס לכיתה, לא - אל תגיד לי שאכטה אחרונה, נגמרו המשחקים, עוד פעם אחת שאתה משחק איתי אתה חוטף דו"ח משמעת" גבי היה קשוח היום, כנראה קיבל איזה הערה מה'חלונות הגבוהים'

    החבר'ה היו ברובם ממושמעים, נכנסו לכיתה בזמן, הקשביו להוראות, נעמדו כשנכנס המפקד, השתדלו לא לישון באמצע השיעור - ובמיוחד כשגבי היה מפטרל..
    אבל תמיד יש את השתים שלוש בעייתיים שהיתה להם את המומחיות להדליק אותו

    צמח היה אחד מהם.
    "דיי גבי, הגזמת, אנחנו לא ברוסיה פה, אל תהיה נאצי" הוא לא השתכנע בקלות לוותר על השאכטה.

    הרב רמי ניסה לתקן אותו שרוסיה ונאצים אף פעם לא היו זוג שכולו תכלת, אבל טוב נו, צמח לא תמיד ידע להבחין בין הרשעים, כולם בשבילו אותו דבר, קומוניסטים, גרמנים, אינקוויציה, הסוהרים, כל מי שנגדו נכנס תחת ההגדרה של "שונא ישראל".

    גבי החליט להבליג, הוא יטפל בו פעם אחרת, בארבע עיניים, או יותר נכון בארבע ידיים כששתיים מהם פעילות והאחרות שבורות...
    "חביבי, אין זמן לדיבורים מיותרים, יש עכשיו רב אורח מיוחד, יעשה לכם סדנא מעניינת, יהיו סיפורים, שיתופים ועוד הרבה דברים"

    "סיפורים זה טוב" צמח הספיק עוד שאכטה "יאללה גביקו, סליחה אחי, אני נכנס"

    גבי נעל את הדלת של החצר וחזר לכיתה לעשות ספירה מהירה.
    הוא ניצל את ההזדמנות לעשות חידוד נהלים קצר, "רבותי, אני רוצה להזכיר לכם, מי שבא למדרשה זה עם כללים, אנחנו לא במועדון פה, מי שבא לשחק שישאר באגף, כאן לומדים. כבוד הרב, אם יש מישהו שמפריע תגיד לי ואני יטפל בו"

    הרב פתח בדברים, "טוב ציבור יקר וקדוש, קוראים לי יצחק ואני רוצה יחד איתכם היום קצת להכיר את הקב"ה, להתקרב אליו, להידבק בדרכיו"
    הוא ראה את הזיק בעיניים והחליט להמשיך, "אבל היום לא אני מדבר אלא אתם מדברים, אני באתי לשמוע, יאללה, מי הראשון, מי רוצה לספר לי איזה סיפור איפה הוא פגש את הריבונו של עולם"
    היה קצת שקט, הם לא היו מוכנים, אחרי כמה שניות ליאור החליט לקפוץ למים "כבוד הרב יצחק, אני קוראים לי ליאור ואני רוצה לספר לכולם סיפור, ת'שמע, זה לא סיפור רגיל, זה באמת היה מזל פרטי מאלוקים, משהו מטורף"
    הרב יצחק עודד אותו להתחיל "איך אמרת שקוראים לך? ליאור? אז מעולה, פתח פיך ויאירו דבריך"
  • 72
  • פעם אחת היה טיפש, מפה לשם הוא הכתיב את דעת הקהל. סוף.
    יודה חש שהעצבים שלו זקוקים ליותר מזה.
    פעם אחת היה טיפש. אמר הטיפש בקול מה שחשב. הסכים איתו טיפש אחר. הסכים איתם טיפש שלישי. מפה לשם הם הרוב. סוף.
    אולי עוד כמה מילים יבהירו, הרהר יודה. מפה לשם, שלוש כוכביות.

    ***

    "למה אתה כזה 'שכנזי?" טפח שאול על גבו. "עד שכבר יש כזה שיר מאחד, למה להוריד לכל העם? אה?"
    יודה לעס היטב, מקפיד להתרכז בנתח האבוקדו כל כולו.
    נער מיוזע, נשימותיו שורקניות וקולו כמו נשל של נחש, חתך את הנוף הפנורמי שמתקבל מישיבה על המדרגות. "מה קורה? למה אתם פה ולא באולם? עד שיש קצת מצעב!"
    "כי הוא לא מאחד את העם!" התפרצה פתאום הכרזה.
    הנער הסתלק, מדיף מבט של 'ידעתי שהוא מוזר'.
    "יודקה," שאול עקב אחרי ריחו של המיוזע. "בכל מקום שרים את זה."
    "בכל מקום שאנשים בו גם ככה לא מתעניינים יותר מדי בתמליל שהודבק ללחן," הגיב, ממצה את הלעיסה של הנתח. "לא שכנזים מתנשאים שרואים בשיר הזה התגלמות של מנטליות ראש בחול."
    "אתה סתם מתפלפל."
    "זו לא טענה."
    הם שתקו.
    "אתה יודע מה?" הקפיץ יודה את המגה- גלעין של האבוקדו. "אחדות, אמרת?"

    ***

    "ואז, כשיענקל'ה קנאקער ורז פז עמדו יחדיו מול הקופאי הנורווגי האנטישמי, סוף כל סוף הם הבינו שאכן, אחים הם, בנים לעם אחד, ושניהם לא יוכלו לקנות מרלבורו לייט.
    כך, מחובקים, הם התחלקו בסיגריה האחרונה, עד שלא נותר ממנה אלא בדל. פיסה מעשנת, מפוחמת, של אחדות."
    שלושה רגעים של פאוזה.
    "וואו," דודו חודייב מחט את אפו. "זה אתה כתבת? אחי, 'תה אלוף. 'תה גיבור ישראל."
    יודה העיף את ראשו אחורנית. "זאת פרודיה!" הוא צוח. "דרמה פארודית, יותר נכון! מה גיבור ישראל, חודייב!"
    "דרמה פארודית?" הבין דודו. "אז פעם הבאה תגיד, אח שלו."
    נחרה. "אני ממשיך. יש קונים?"
    "סע."
    "בדל הסיגריה מושלך ארצה, יענקל'ה קנאקער ורז פז מתנתקים זה מעל זה. 'תגיד', שואל רז את יענקל'ה. 'למה באמת אתם לא מתגיסים?'
    'אומר לך', פותח יענקל'ה, ובמשך רבע שעה הוא מלחים פסוק למשל, מטבל בציטטה וחותם ברמב"ם. יענקל'ה בחור חכם, יענקל'ה מאגף את רז כמו שכל החבר'ה בישיבה היו מתים להצליח.
    גם רז בחור חכם. אולי אפילו מעט יותר. הוא דופק על גבו של יענקל'ה פעם או פעמיים, מעיף בו מבט מעריך ואומר: 'יודע מה, אחי? אני מכבד'."
    "אחלה רז שבעולם," מניד שאול בראשו.
    "לא גמרתי." מרעים יודה. "יענקל'ה קנאקער ורז פז נפרדים כל אחד לדרכו. יענקל'ה מפרט לחבריו בישיבה כיצד איגף את השמאלני עם הבלורית, ורז, אהוי, רז. בכל פלטפורמה שידו משגת הוא מספר על הויכוח ועל סיומו הטוב. כמה מבריק הוא יענקל'ה וכמה חכם, וכיצד עמדו יחד מול אותו קופאי נורווגי אנטישמי אטום לב.
    גדול השלום, הוא מרנן. כולנו רקמה אנושית אחת, הוא מוסיף. וילך האיש ויצלח במאוד מאוד. סוף."
    שאול, מני ודודו מחאו כף לכף, מוחים את קצוות העין.
    יודה ליכסן אליהם מבט מיואש. "אפילוג," הוא הכריז.

    ***

    פנסי תאורה עייפים זזו, בעזרת קצת כוח גברא, להאיר את שתי המרצפות המרכזיות מתוך השמונה של קדמת חדר האוכל.
    "או, מה רב הוא היגון!" קרא דודו, בגרונו צרידות שלא מן היגון היא. "יכל האויר בריאותיי ולא אגמור ליילל בגודל האבידה!" בי' דומיננטית, "האיש אוהב החרדים, חסיד חילוניי ישראל, אחי, אחיכם-" בי' דגושה, "האדון מר רז פז מנוחתו עדן. אמ," כאן היטה ראש בהיסוס מתוסרט. "זה השם, שלומקל'ה? אתה בטוח?"
    "כן, רעבע זוכמיר. אין ספק."
    "תהא נשמתו צרורה," סיכם רעבע זוכמיר, מיטיב את מכנסיו.
    הניצבים מאורכי פיאות הנחמן מהכול בשקל החליפו בינהם תהיות על מנחה, זמן השקיעה וראש החודש הבא עליהם לטובה.
    תשעים שניות לאחר מכן.
    "אל תביני אותי לא נכון, אני בעד אחדות. החברים הכי טובים שלי חרדים. אבא שלי, עליו השלום, היה אוהב חרדים גדול. צכים להישאר מאוחדים ולזכור מי האויב האמיתי שלנו. אממה," הזדקף גל פז על כורסתו. "אי אפשר ככה. אני אומר לך, אי אפשר. ההסתגרות הזו, כל עמישראל יכול למות בקרב, והם? מתפללים, מירי!"
    יודה, ברעמת תלתלים וחולצת טי בלי הגדרה כלשהי, הנהן.
    "תקשיבי לי טוב:" רכן אליו מני. "אני לא רוצה שייראו כמוני, לא כלום. להיפך, אני בעד שהם יהיו מי שהם. חשוב לי שיהיו מי שהם. אבל הקיצוניות, הפחד, הראש הקטן, זה כל כך מיותר, ויותר מזה- לא נכתב בתורה שגם אני שומר, מירי!"
    הצלם דודו כוונן עליו זום אין דרמטי.
    "לכן אני רץ לכנסת, לכן הקמתי את 'אחדות', לכן 'אחדות' צריכה לקבל מאה מושבים אם זהו פרלמנט ציוני אמיתי, ולא חבורה של צפונבונים עם עגיל וקוקו שהסבים שלהם שחררו את יפו."
    שאול הדליק את המצגת עם הכתוביות והמוזיקה.
    "תודה שצפיתם במחזה 'האמת, השלום והאהבה'," רצה ההקלטה של יודה. "תודה לגל-פז על החסות והציוד, תודה לשאול, מני ודודו, תודה להוריי שהביאוני עד הלום, ותודה לקדוש ברוך הוא על כל אשר גמלנו עד כה." מחיאות כפיים נשמעו פה ושם.

    סוף



    אז הטריק עבד. נהדר.
    סתם רציתי לומר שהמון זמן לא העליתי כלום
    חוסר ביטחון עצמי
    ולכן זה די מרגש. וגם שהשראה הייתה לי מהרצאה של הרב נויגרשל שהועלתה ליוטיוב לפני שלוש עשרה שנה, אם אתם מכורים לרב נויגרשל אתם מכירים אותה כמוני
    https://youtu.be/H7QqBcXOKis מומלץ.
    תודה שטרחתם לקרוא ולהוסיף צפייה בזה של הצפיות (נו, בהוא שמראה את הצפיות בתצוגה המקדימה) למרות שיש עוד אלף כותרות יפות שאנשים מקוריים כתבו כדי שגם אתם תכנסו לדף ותוסיפו צפייה בזה של הצפיות. גלישה בטוחה לכולם
    כשאני כותבת, אין בעולם דבר מלבד המילים, האותיות והלב.
    לרגעים ספורים מותר לי להיעלם אל יקום שבו דבר אינו מוחלט.
    המושג "אפשרי" אינו קיים, כי ברור מאליו שהכל אפשרי. כמו שאף אחד לא מדגיש שהוא עשוי מאטומים ותאי גוף. כך אף אחד לא מדגיש לי מה אפשר לעשות.

    אף אחד לא עומד שם לדחוק בי לסיים.
    למהר את הנקודה. להביע את הדבר הנשמע, או לפחות את זה שסופו להישמע.
    השורה התחתונה היא רק עוד שורה אחת בעמוד. כי כמובן שאחרי העמוד הזה - מגיע עוד עמוד.
    ומותר להיות, ומותר לחוות. כמה זמן שיקח, כמה עטים שיגמרו.

    כשאני כותבת, איני אסורה בבית האסורים של הריאליזם והמציאות.
    הלב שלי פתוח כי אי אפשר לנפץ אותו. למילים יש כוח רב, והן כולן מגנות על ליבי כמו הצבא הכי מתוק בעולם.
    תוואי קווי הזמן והמקום מתכתבים זה אל זה כמו היו וקטורים. לכל יש נקודת התחלה - אבל נקודת סיום תווצר רק כשאקבע אותה.

    אף אחד לא עומד שם לדחוק אותי אל הפינה.
    להכריח אותי להיות פחות, לרצות פחות, להאמין פחות.
    הפינות שם, וודאי. גם כשכותבים ישנן פינות אין ספור.
    והן מאירות, מלאות כל היופי שיכול להתמצות בפינה. כמו פנינה. כמו פנייה בדרך אל האין סוף.

    כשאני כותבת, אני מרגישה את אלוקים עוטר את מילותיי בתפארה.
    אז למה כשאני חוזרת אל עולם המעשה, אל המצווה ואל היום יום -
    הכל מתפוגג?
    אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת לִבְרֹחַ
    לִתְלוֹת אֶת עַצְמִי בְּנֶפֶשׁ אַחֶרֶת
    לְהִתְגַּלְגֵּל אֶל תּוֹךְ מִקְלָט עָצוּם
    לְלֹא יְצִיאָה

    אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת פִּסַּת שֶׁקֶט שֶׁל שְׁנֵינוּ
    מְחַפֶּשֶׂת תֶּדֶר שֶׁיָּכוֹל לְהַתְאִים אֶת עַצְמוֹ
    אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתְךָ

    מִדֵּיי פַּעַם מִתְיַמֶּרֶת לִמְצֹא בְּפִיּוֹת שֶׁל אֲחֵרִים
    אֵיךְ שֶׁהֵם מְדַבְּרִים עָלֶיךָ וּמְיַעֲצִים לְדַבֵּר
    אֵלֶיךָ
    לֹא מְבִינִים אֶת הַסִּפּוּר הָרָחָב

    אֲנִי מְנַסָּה לְאַתֵּר רֶגַע שֶׁל שְׁנֵינוּ
    שְׁעוֹן חוֹל עוֹצֵר מִלֶּכֶת עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹצַר
    אֲנִי מְנַסָּה לְאַתֵּר אוֹתְךָ מִבַּעַד לָעֲנָנִים
    הֲרֵי אָמַרְתָּ
    לֹא נִפְלָא מִמֶּנִּי הַדָּבָר

    אֲנִי מְנַסָּה וְהַכֹּל תֹּהוּ וָבֹהוּ
    וַאֲנָשִׁים מְעִירִים אוֹתִי מִן הַשַּׁחַר הַזֶּה
    לַעֲבוֹדַת הַיּוֹם, לַעֲבוֹדַת הַחַיִּים
    לִסְגֻלּוֹת אַדִּירוֹת
    שֶׁיָּפֶה לָהֶן הַשְּׁתִיקָה

    כַּמָּה יָכוֹל אָדָם לָתוּר
    אַחֲרֵי
    לֹא גּוּף וְלֹא דְּמוּת הַגּוּף

    כַּמָּה יְכוֹלָה אֲנִי
    לָדַעַת אוֹתְךָ דֶּרֶךְ זָרִים
    אחחחחח! לקחתי נשימה ארוכה...
    הנפש עייפה! והנפש, צריכה קצת מנוחה! ובשביל מה יש חופש, אם לא בשבילה?!
    אז היה לנו את כל הזמן שבעולם לתכנן... למצוא מיקום, להתמקח, לבטל, ושוב לסגור ולהתארגן...
    ביום המיוחל בדיוק כפי התוכנית, ירדנו מהבית עם מזוודות עמוסות ותיקים מלאים, ושקיות מפוצצות שלא עומדות בנטל הכבד...
    וגם אני... שסוחב וסוחב וממלא את הבגאז' ואחר כך את הגג, ואיזה נס שאין נגרר, כי אם היה אז כמובן שגם אותו היה צריך למלא עד הקצה... הרי זה חופש! אז שלא יהיה חסר...
    ו'לא חסר! אני אומר, אבל זה לא ממש עוזר - להיפטר משישיות של מים ושל סודה ושל קולה ושל כל מה שעושה אותי צמא יותר...

    אחרי הכל, הכל נכנס ברוך ה', גם החטיפים וגם הילדים כי מגיע גם להם...
    רק לחופש לא היה מקום... לא בבאגז' ולא בגג גם לא בתוך השקיות...
    ורק בגלל שהוא חשוב, אמרנו לו לעקוב ולנסוע אחרינו כדי שלא יטעה בדרך וילך חלילה לאיבוד...

    עכשיו חופש!
    ובחופש נוסעים, וזה לא נקרא לנסוע אם לא נוסעים למקום הכי רחוק ובימים הכי חמים, והכי חשוב שיהיו שמה 'פקקים', כי אם כבר לנסוע אז ליהנות מהדרך ויש אחלה נוף ואחלה שמש ואחלה חומוס במידנית אם לא נספיק להגיע ונהיה כבר רעבים...
    והגענו, והיינו רעבים, ולא אכלנו חומוס כי הכל נשפך שם במידנית, וזה כמובן בגללי ולכן אני צריך גם לנקות ואחר כך ללכת לקנות, כי בלי חומוס אין 'על האש' ובלי 'על האש' אין טיול ואין נופש ואין חופש...

    ובאמת 'אין חופש' כי צריך לשמור על הילדים, השער של הבריכה נעול אבל הילדים יודעים... יודעים איך לפתוח ויודעים, שבמים הקרירים יהיה להם הרבה יותר נעים...
    שעתיים בריכה ושל 'שמירה כהלכה', ונס שבתנאי העבודה כתוב במפורש שגם לשומר מותר להיכנס לבריכה

    בין כיף אחד לכיף שני יש דרך לא קצרה וגם פקקים - של בקבוקים שנופלים ונעלמים, ולך תחזיק עכשיו בקבוק קפוא והגה רותח ובין לבין תכוון מזגן ותעדכן את הווייז שלא רושמים 'שאר ישוב' עם עי"ן ולא 'מפל סער' עם ה"א.
    וסער יבש כבר חודשיים, הוא חיכה לנו בניסן, וגם כל החורף למים...
    וזה מה יש, אז ממשיכים לבניאס שבוודאי לא יאכזב, ומבטיחים להתפלל ששנה הבאה מפלס המים יעלה והנחלים יזרמו יפה יפה גם בניסן וגם באב, לפחות עד לגובה החזה.

    וכך עבר לו יום, וכך עובר לו חופש, הילדים נהנים ובוכים, נהנים ובוכים, שוב ושוב לסירוגין, ובין לבין הם גם אוכלים מכל הבא ליד ובדגש על חטיפים.
    וכבר בדרך נרדמים הקטנטנים גם הגדולים כבר עייפים אבל הם נלחמים, בעייפות ובזבובים וגם אחד מול השני...

    והנה הגענו, ומתברר שגם הגדולים קרסו מעייפות, ואיזה יופי, כי סוף סוף יהיה פה שקט, ונוכל לצאת, לשבת בחוץ, לשחק קצת סנוקר ופינג פונג או סתם להתנדנד וליהנות מהאוויר... אבל הריח אוי הריח שהגיע מהכיוון של הלולים התערבב עם משב הרוח מהרפת והחווה של הסוסים, עד שכמעט ולא הרחנו את הריח המדהים מהדיר של העיזים שהיה חריף ואפילו קצת טעים... מה שעשה לנו חשק לפתוח נרגילה כדי להוסיף טוויסט של תפוחים.

    היינו עייפים וסחוטים מהנאות וכיף, אבל שילמנו על המקום ועד תום אותו עוד ננצל, אז קפצנו לבריכה כדי לשחות ולהתרענן וכדי לעזור לרובוט המנקה לסנן את כל הזבובים והפרפרים שבחרו להתאבד...

    רק עבר לו היום וכבר בא ההוא שאחריו, עוד יום עמוס המלא על גדותיו, יש חווה של חיות וקטיף של פירות וג'יפ טרקטורון שעלה לנו הון, אבל בחוץ עומס חום ולכן אין חיות, גם קטיף - לא היום! כי היה כבר שלשום, ופרי לא נשאר - התנצל האיכר בקולו המריר וחזר למשרד הקריר...

    אז חיפשנו מקום להרטיב את הרגל ומצאנו גם בוץ וקוצים על הדרך, אך היה כל כך כיף שעברו השעות עד ששכחנו שיש לנו עוד תחנות...
    ובדרך עצרנו לראות מטעים, והכרנו שבילים חדשים, גם למדנו מתי רכבים מתחפרים ולמדנו לאן מעכשיו רק רגלית נכנסים.

    וחזרנו סחוטים לאותו המקום והיינו עייפים בדיוק כמו אתמול, ונכנסנו למים ויצאנו מהר והלכנו לישון אבל הקטנצ'יק החליט שהלילה הוא ער...

    איזה חופש יפה מנוצל שכזה, אין דקה מנוחה רק כיף ועוד כיף...
    יש המשך שתבינו, ואותו עוד אספר...
    עד אז צאו לטייל ותבינו, על מה אני מדבר...
    שזה ממש לא חופש, אבל זה כיף!
    מחר מזג אוויר נוח יחסית. רק 47 מעלות בצל. נצא כולנו ליום כיף", קבעה המטאורולוגית הראשית של הבית.
    "רגע, יש כאן כשל לוגי. אמרת 'לצאת' ו'כיף' באותו משפט. משהו פה לא מסתדר", ניסיתי להמתיק את הדין.

    ביצה שתישבר בחום הזה בחוץ תהפוך תוך שנייה לחביתה, ואם תשתהה עוד שנייה תהיה לפחם. יש לי חבר שף שבימים כאלה מוותר על הבישול בגז ועובר לבישול בשמש. מצד אחד חסכוני, מצד שני מסוכן: לא פעם התבשילים נשרפים.

    אבל כיף זה כיף, ומי אני שאהרוס אותו. מקסימום אהפוך לתבשיל צלי כיפי. אמי, שבהיותי זאטוט רצתה לאכול אותי, תוכל לממש את רצונה באיחור קל.

    מחר נשכים קום, נאחר לקו 56, נעלה על הבא אחריו, שיגיע כעבור שעתיים. ממנו נרד בתחנת ביניים; משם נלך רגלית לתחנה שנמצאת בין מושב "אין תקווה אבל בכל זאת כיף", למושב "נתקענו בתחנה בבין הזמנים תש״א, אז הקמנו לנו יישוב". שם נחכה לקו 4569, שאמור להגיע בכל דקה, אלא שהנהג יצא ליום כיף עם משפחתו, אז היום הוא לא יגיע.

    אבל לא נורא: יש כאן מגלשה ישנה ונדנדה מימי המנדט הבריטי, שעדיין מחוברת איכשהו בשרשרת אחת. אפשר לממש את הכיף ולהמשיך ליהנות עוד ועוד ועוד.

    וככה כייפנו, השתוללנו ונמסתי אט-אט עד שנעשיתי שלולית.

    הילדים, שעד לפני רגע קיפצו עליי בתור המתנפח הראשי של יום הכיף, קיפצו עכשיו בתוכי. לא ייאמן איך ילדים יודעים להוציא את המירב מהאבא בכל מצב צבירה, גם זה הנוזלי.

    "לא הבטחת לנו יום כיף?", ניסיתי להרים ראש מהשלולית ולמחות.
    "בשביל כיף מותר קצת לסבול", ענתה חסרת מצפון.

    והנה סוף־סוף, קו 4569 הגיע. כל המשפחה העמיסה את עצמה עליו בחדווה. אף אחד לא חשב לגרוף גם אותי הביתה. עכשיו אני ביצה חסרת ערך. אני רק מקווה שעל אדמתי עוד יוקם יישוב שיישא את שמו: "בין הזמנים כיפי, נקנה בייסורים"
    טוב אנשים, זוכרים ת'שיר הזה? (מסתבר שכן)
    אז החלטתי שהוא מדי מעורבב וחילקתי אותו לשני שירים.
    והתוצאה לפניכם:


    (השיר שלהלן הוא ממש ראפ ומי שמצליח לקרוא בקצב הנכון יהנה ממנו באמת...)

    אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶׁ קֶט,
    אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַדְּמָמָה

    שְׁשׁ.
    שְׁשׁ.

    אֲנִי כְּבָר לֹא מְשַׂחֶקֶת
    בַּמִּשְׂחָק שֶׁאַתְּ צוֹרַחַת
    רַק
    כְּדֵי לִהְיוֹת צְרוּדָה.

    אָה.
    אָה.

    אָז-

    אַל תִּלְחֲשִׁי לִי מֵיתָרִים קְרוּעִים,
    אָנְ'לָא הִשְׁתַּתַּפְתִּי
    בַּמִּשְׂחָק שֶׁלָּךְ.

    וְ-

    אַל תַּעַבְדִי עָלַי אַחַר כָּךְ שֶׁכּוֹאֵב לָךְ.
    אַתְּ נִשְׁמַעַת כָּכָה
    כִּי
    בְּסַךְ הַכֹּל צָרַחְתְּ.

    אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶׁ קֶט,
    אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַדְּמָמָה

    שְׁשׁ.
    שְׁשׁ.

    אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶּׁ קֶט,
    אֲבָל אַתְּ
    רוֹצָה לִהְיוֹת צְרוּדָה

    אָההההההההההה


    --
    תמר.


    השיר השני בהודעה נפרדת, כמובן כדי שתוכלו ללייק עליו בנפרד😆
    חוף הכנרת.

    חום אימים. 46 מעלות בצל! מה בצל? העגבניות, החומוס, הכל היה 46 מעלות! גועל נפש.

    "עזוב את זה, תביא כבר את הפחמים החדשים! את האלו הדפוקים שלך אתה יכול לזרוק לפח!" נפתח הוויכוח הקבוע.

    "הופה, המייבין הגדול בפחמים... אתה בטח זוכר איך נחנקת פעם קודמת כשהיית בטוח שאוכלים גם אותם..."

    "מצחיק מאוד! להזכיר לך שזה רק בגלל שכל הנקניקיות שהכנת על המנגל טעמו ונראו בדיוק כמו הפחמים?"

    "אתה לא מבין באוכל, ככה זה אמור לטעום!"

    "בשביל מה שאתה מכין על המנגל לא צריך להיות מבין באוכל, צריך פשוט להבין בפחמים... חחח, נו, שים את הפחמים האלו הם יעשו יופי עבודה!"

    "נו נו... איפה המצית? שים את החזות והנקניקיות פה על השולחן, ותביא לי להדליק!"

    "מה זה תביא לי? מי החליט שאתה המדליק? אני מניח אותם בינתיים על הרשת כאן בצד, ואני מדליק!"

    "אתה תדליק? בינתיים הדבר היחיד שהצלחת להדליק זה את הנהג התימני באוטובוס כששאלת אותו מאיזה כפר הוא..."

    "אמרתי לך פעם שאתה יכול להיות בדרן? תסתכל, אפילו השיער שלי מתבדר..."

    "אם אני בדרן, אז אתה מתחרה לא רע... גרוע! בסדר, נדליק ביחד".

    "מה ביחד? אתה תוציא אותי בהדלקה... או שנמחץ אחד לשני את האגודל על הכפתור של המצית?"

    "יודע מה? תסדר אתה את המדליקים, אני אדליק עם המצית...."

    "איזה מדליקים? אני מדליק תמיד עם תבניות ביצים ריקות טבולות בשמ..."

    "אני לא מבין, לא הבאתם מדליקים?! אוי נו גאונים, תתקשר אליי כשתצליח להדליק, יש מצב שנברך אחד את השני בגמר חתימה טובה, בואכה חגים וזמנים לששון..."

    "אואה, המופע שלך יהיה להיט היסטרי... אתה מוותר על ההדלקה בעצם?"

    "לא מוותר, הולך להביא מדליקים מאנשים עם איי קיו שחוצה את קו השתי ספרות..."

    כעבור שעה:

    "מדהים! עכשיו אפשר לעבור לשיטה אחרת?"

    "מספר 31 שאתה נותן, אני רק מזכיר... ממליץ לך להוציא ספר 'כל השיטות הגרועות להכנת המנגל' אם יהיו קונים רק כמספר שיטות הפח שלך, אתה מליונר!"

    "הנה תסתכל, תביא את המנגל, תהפוך את הפחמים, שים את הניירות, הזרדים, הכובע שמש שחרכנו בטעות, והופה, אאה, בום! נדלק!"

    "בוא נראה כמה זמן ישרוד, הרי היו כבר 3 נסיונות שצלחו לדקה ורבע..."

    "תצחק תצחק, זה בוער יופי! אל תשכח שגם אתה הברקת בכמה נסיונות שצלחו כמו הנסיון שלך לצלוח את הכנרת בשחייה שנגמר אחרי חמישים מטר בסיוע סירות הצלה..."

    כעבור רבע שעה נוספת:

    "יש! השיטה שלי עבדה, אמרתי לך!"

    "אפילו המנגל התייאש ממך ונדלק... בזבוז של ממש, בכמות האנרגיה שהשקענו בלהכין את המנגל אפשר היה לספק חשמל לכל המזגנים של המדינה בשעה הרותחת הזו, והזיעה שלי יכולה למלאות את החוסרים בכנרת. מה זה, איפה החזות והנקניקיות? אהההה אני לא מאמין!"

    מסתבר שבעוד שאנחנו התווכחנו את עצמנו לדעת על אופני ההדלקה, השמש מעלינו צחקה מלוא קרניה בזלזול. החזות והנקניקיות ישבו שם על הרשת שעל השולחן, צלויות עד חרוכות מההיא שקפחה עליהן ללא רחם...

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה