קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
זהו תפקידי. גם אם קשה, מאתגר ורגיש. אני מבצע, ובצורה הכי ישירה שיש.

אסור להסתיר, להמעיט או לסלף את העובדות. צריך ליישר מבט ולהגיש אמת. כואבת, ולא פעם מרסקת.
לא קל. אבל לא בחרתי במקצוע הזה משום שהוא קל. להפך. ידעתי שהוא קשה, ובחרתי בו מתוך תחושת שליחות עמוקה... סתם, סתם – פשוט איך שהוא התגלגלתי לזה, ועם הזמן גם למדתי ליהנות מזה.

אבל הפעם זה הרגיש קשה מתמיד. אני מכיר את צביקי כבחור אופטימי, שאף פעם לא נשבר. בטח לא ככה.
אמרתי לו את מה שהייתי חייב לומר מתוקף תפקידי המקצועי, ונראה היה שהאוויר בורח לו מהגלגלים. הוא נעשה חיוור, וניכר שטלטלתי את עולמו.

"כל כך אהבתי אותו", הוא שיתף אותי לאחר שתיקה ארוכה, "הייתי מחובר אליו בכל נימי נפשי", הוסיף בטון כבוי.

הקשבתי ברוך ונתתי מקום למילים שלו. כשהרגשתי שהוא בשל יותר לקבל, ראיתי לנכון לשים את הדברים בפרופורציות הנכונות:
"זה לא שהוא מת", פתחתי בהיסוס, "הוא פה, חי, נושם ובועט. בסך הכול הורידו לו את החלק של היד, ואת הפרק של כף הרגל. ואם נודה על האמת – הוא לא היה צריך אותם", ניסיתי להמתיק את המרירות.
"החלקים האלו של היד והרגל רק הכבידו עליו וסרבלו אותו. עכשיו הוא יהיה הרבה יותר משוחרר, שמח, סוחף ורענן".

צביקי הקשיב בשקט, ונראה היה שהוא נוטה לקבל את תנחומי.
הבנתי שטעיתי רק כאשר ניסה שוב לשכנע אותי לשנות את דעתי המקצועית, במקום לקבל את האמת, גם אם היא לא נעימה.

"בבקשה", התחנן, "תקרא שוב את כל הטקסט, עם החלק של היד ועם הפרק של כף הרגל. בסבלנות. תנסה להתחבר לדמות. זה לא מושלם ככה"?

בתסכול רב לקחתי את הפרק של כף הרגל שלי ויצאתי מהחדר, לא לפני שאני טורק את הדלת עם החלק של היד.
אֲנִי כּוֹתֶבֶת מִלִּים בְּכָל
מָקוֹם אֲנִי
כּוֹתֶבֶת מִלִּים
בִּישִׁיבָה בַּהֲלִיכָה בַּדִּמְיוֹן
בְּעִקָּר בַּדִּמְיוֹן
וְשָׁם אֲנִי אוֹחֶזֶת עִפָּרוֹן
שָׁם אֲנִי אוֹחֶזֶת עֵט וְדַף וְכוֹתֶבֶת וְשׁוֹבֶרֶת
שׁוּרוֹת וְכוֹתֶבֶת
מוֹסִיפָה דָּגֵשׁ כִּי פַּעַם לָמַדְנוּ מוֹסִיפָה
נְקֻדָּה

עוֹשָׂה שְׁמוֹר
בַּדִּמְיוֹן אֲנִי שׁוֹמֶרֶת
קוֹרֵאת שׁוּב וְאוֹמֶרֶת כַּמָּה
שֶׁהַלֵּב שֶׁלָּהּ חָשׂוּף

לֹא לוֹקְחוֹת יוֹתֵר מִכַּמָּה דַּקּוֹת
לֹא לוֹקַחַת יוֹתֵר מִגִּרְסָה אַחַת
וּנְקֻדָּה אַדִּירָה בְּחַיַּי מְשֻׁכְתֶּבֶת בְּכַמָּה מִלִּים

וְאָז נִגֶּשֶׁת לְדַף וְעֵט
אֲמִתִּיִּים מֵהָאֵלּוּ שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן
רוֹצָה לְשַׁחְזֵר כָּל אוֹת כָּל
הֲבָרָה כָּל כְּאֵב
וְלֹא יוֹצֵא כְּלוּם

לִפְעָמִים הַמִּלִּים בַּדִּמְיוֹן הֵן טִפּוּל שָׁלֵם לִפְעָמִים
זֶה מְרַפֵּא הַכֹּל

גַּם הַצַּלֶּקֶת
גַּם אֶת הַצַּלֶּקֶת

אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֶרֶת דָּבָר מִמָּה שֶׁנִּכְתַּב
מִמָּה שֶׁנִּכְאַב
קטע אלגורי ראשון שלי, אשמח ממש לביקורת מכם, היא חשובה לי.


בסייעתא דשמיא

האדמה באמת היתה חרוכה. מראות ההרס זרעו ידם בכל כיוון. הוא ידע שהיא תהיה חרבה, אך לא שיער עד כמה. מעולם לא ראה מראה שבור כל כך, חסר צורה. זהות. מעולם לא ראה, זוהי הפעם הראשונה בחייו.

הרס.

עידו התכופף אל הקרקע. אצבעותיו נדו בתפיפות קלה על תפוז שעוד נותר לו מראה מבעד לקליפתו המאובקת. הוא קילף אותו בצידו האחדולאחר מכן בירך ואכל. מיץ כתום השפריץ על פניו והוא העיף את התפוז באחת, אל עבר החלקה הסמוכה שכעת היתה חלל ריק. לא היה טעם לתפוז שעוד נותר שלם, כשמטע שלם נוחל חורבן שכזה. ועצים שהיו כבירים לא מזמן, שרועים בחוסר חיות על הרגבים היבשים.

השריפה שפרצה בכפר היתה נוראה. היא התלקחה במהירות חסרת תקדים. היו שריפות פה ושם מאז בואו לכפר, אך כמוה מעולם ולא ראה.
הגינה עליה עמל כל כך, האדמה שמהווה לו את עיקר חייו, איננה.
כעת נזכר כיצד יצאו כל התושבים מבתיהם, הזעיקו את כוחות הכיבוי, אך לאלו ארך זמן רב לבוא. וכשסופסוף נזכרו להופיע, כמעט ולא נותר מה להציל. הקרקעות כולן עלו באש.

עידו היה שבור עד העומק. רק היום, שבוע לאחר השריפה, היה מסוגל לצאת ולבדוק מה אירע בחלקתו. אולי היה מוטב גם לא לעשות זאת היום. ואולי בכלל לא.

"עידו" קול נשמע מאחוריו. הוא לא רצה לבדוק מי קורא לו כעת. המשיך לנבור ידיו מטה מטה בשורשים שנגדעו. כאילו ואינו שומע.
"עידו" הקול לא הרפה. וכעת הוא זיהה למי הוא שייך. נתן דפק לו על השכם, בידו התנועע סל קש גדול, וכשהניחו לצידו על האדמה, הוא נחרך בה, קול חריכת הקש המתייבש צרם לעידו. סופסוף הוא סובב את הראש.
"מה זה?" הוא שאל.
"סל, אינך רואה?" נתן הרגיש שלא אופיינית לעידו השאלה הזו. לא אופיינית לו ההתנהגות, תמיד ידע להתעניין בשלום הסובבים אותו, הם מכירים כבר שנים. השותפות בחלקאות היטיבה לידידותם. מעולם לא עבר עליהם יום בעבודת השדה מבלי דרישה בשלום כל אחד.
עכשיו עידו שכח. עכשיו הוא לא שאל מה שלומו, איך עובר עליו היום. משהו מוזר קורה לו.
הוא ניחש שזה קשור לאדמה.

"סל, אה?" עידו התכווץ. "סל הבאת. וכי מה תעשה עימו?"
"סל, אכן. באתי לאסוף את התבואה" נתן פרש את ידיו כמצביע על המרחב האדמתי הענק. "בא נראה מה נותר".
"אתה רציני?" פניו של עידו האדימו. "את מה בדיוק נאסוף? את הזרדים המפוחמים? את קליפות התפוזים והקלמנטינות ה… אהממ בעלות הצבע האפרפר הזה?" הוא תפס בידו קליפה אחת, והישיר אותה למול עיניו של נתן.
"קח את אלה, אחרי זה ספר לי סיפורים על סלים" הוא התרומם בתנועת ניעור קלה, והתחיל ללכת.

נתן הביט אחר דמותו המתרחקת. צילו התעמעם באובך האוויר החנוק, ופסיעותיו היו כבדות. הוא הרים את סל הקש והחל לצעוד גם הוא, אל עבר החלקה הסמוכה, חלקתו שלו.

האדמה שם לא נראתה טוב בהרבה. גם שם השחירו כמו לילה הרגבים. גם שם נוטו העצים הצידה, כאילו ועייף כוחם מלהיאבק.
הוא המשיך לשוטט אנה ואנה. תוך שהוא מגרד מדי פעם גושים אדמתיים שנדבקו לסוליית מגפיו. יותר משריחם על עצמו, ריחם על עידו, חברו האהוב. גם הוא נשבר, כן. אבל עידו לקח זאת קשה ממנו, אולי כי הוא חדש יותר בתחום…
"במה אוכל לנחמו?" הרהר, כשעיניו משוטטות מלוא האופק מעלה מטה. "במה אוכל…" התקדם עוד מעט, ובחן שוב את האדמה, היא לא הראתה סימני השתקמות.
פתע הבחין בגומה קטנה שבלטה מעם האדמה, היא היתה סמוכה לגדר ההפרדה המחלקת בין שדהו לשדה של עידו. בתחילה נראתה לו כמו אבן שהתעטפה בעפר, אך במבט שני ראה שאין לה צורה של אבן והיא עגולה מדי בכדי להיקרא כזו.
הוא התקרב אליה בפסיעות נחושות, ניסה לפלס לו דרך מבין הפחם, שברי ענפים ופיסות אפר שעוד דבקו במגפיו. הרוח נשאה עמה ריח של שריפה ישנה, כזו שכבר אינה דולקת, אך בוערת באוויר השקט. ללא רואי.
נתן כרע את ברכו, הרים את גוש העפר התמוה, וניסה לגרד את הגרגרים.
טיפין טיפין של כתום מצולק נגלו לפניו. ניעור קל סילק את השאריות האחרונות, והעיגול הקטן הבהב אליו בכתום מעט בהיר, מעט… מוכר.
הוא הפך אותו בידו בזהירות, חריצים קישטו את גביו מכל כיוון. נתן סובב אותו לצד שני חזרה, ואז הוא זיהה עד הסוף.
"תפוז…" הוא מלמל. "מה עושה כאן תפוז?" התבלבל. "והרי גם אם לא היו נשרפים המטעים, המטע שלי מטע תפוחים הוא, ואיך הגיע לכאן התפוז?" שאל עצמו בקול, הביט אנה ואנה כמנסה להבין את פשר התעלומה. "תפוז. מאין הוא בא?".
לפתע צדה את עיניו הגדר. ואז הבין, השדה של עידו! מטע תפוזים הוא. התפוז הגיע לכאן מעבר לגדר…
נתן חש את הגוף שלו רועד. הוא לא רצה להשלות את עצמו לחינם, חשב שכדאי לבדוק את טיבו הפנימי. משהתחיל במלאכת הקילוף שם לב לכך שצידו השמאלי של התפוז כבר חסר קליפה. הוא שלח ידו פנימה ושלף פלח שנמעך מעט. הטעם היה לו מתוק, ומיץ כתמתם השפריץ על פניו המיוזעות.
"אחח. תפוז טוב ועסיסי שכזה לא בא אל פי כבר הרבה זמן" נתן ליקק את שפתו העליונה, והוציא פלח נוסף. בזוויתו הוא הבחין בחלקיק זעום צהבהב, הוא משה אותו, מישש בכפותיו, ואז הבין, זהו גרעין. גרעין של תפוז בודד.

"האח, כעת נוכל לשתול את הגרעין, לזרוע מחדש מטע תפוזים בשביל עידו" נתן צהל, הוציא מטלית לחה מכיס חולצתו ועטף בה את התפוז בעדינות. לאחר מכן יצא בריצה חפוזה לספר על האוצר היקר למיועד לו. עידו.​
***​
הוא ישב שם, על אחד הספסלים בצד הדרך השוממה. רגליו מתנדנדות בקצב קבוע, ועצב עמוק בעיניו.
נתן התקרב אליו, הביט בפניו הנכאות. התיישב בקצה הספסל ושתק. עידו לא שת ליבו אליו.

"היי עידו" נתן פתח ברגע אחד של אומץ. "ראה מה הבאתי לך" הוא הגיש בפניו את התפוז העטוף, הסיר את המטלית והחזיר לכיסו.
"תפוז. תפוז רקוב ושרוף הבאת לי" עידו לא התרגש. "ומהו החיוך שעל פניך, אינך רואה מה בידך? תפוז מפויח ונגוס. מה נעשה עימו?"
"עידו יקירי" נתן הניח ידו על כתף חברו. "ראה מה מצאתי בתוכו, זרע. זרע תפוז. ממנו נוכל לזרוע מטע חדש, גדול. כמו שהיה לך, ואף יפה ומרשים ממנו" הוא פרס את כפו והניח באמצעה את הגרעין.
"נוכל, בעזרת השם. להצמיח לך שדה חדש" עידו הרים את ראשו, במעט. התבונן, ושתק.

"אתה זרעת ייאוש, ומתוך זה זורע אני תקווה" נתן נשק לו. "לכן מחייך אני. כי נוכל" .

-------------

"פעם אחרת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם. הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק. אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק? אמר להם אתם למה אתם בוכים? אמרו לו ולא נבכה? מקום שכתוב בו: (במדבר א) והזר הקרב יומת, והרי שועל יוצא מתוכו?! ועליו נתקיים הפסוק: על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. אמר להם: אף אני לכך אני משחק. הרי הוא אומר: (ישעיה ח) - ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא מה אמר אוריה: (ירמיה כו) כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה. ומה אמר זכריה (זכריה ח): עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. וכתיב בתריה: (שם) ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה. ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה. ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים, ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר".
(איכה רבה ה יח).
ב"ה

שתיקת העולם תיזכר לדיראון עולם.

כמעט שנתיים עברו, והם עדיין שם.
נמקים בידיים אכזריות שאין כמותן.
העולם, העולם המתוקשר ביותר שידע האנושות, רואה, יודע ושותק.

מהי שתיקה?
זו לא היעדר קול, זו הבעת עמדה.
שתיקה היא תמיכה, ישירה או עקיפה, בחמאס.
שתיקה היא המילים שמצדיקות את הטקטיקות הרצחניות של חמאס.
שתיקה היא הצעות מדיניות שנראות "הומניטריות", אך בפועל מגוננות על הטרור.

אם חמאס משתמש באוכלוסייה האזרחית כדי להסתתר,
אם הוא משיג הישגים מתוך ההמון שבו הוא מתמוסס,
ואם העולם מאפשר זאת בשם הדאגה לאותה אוכלוסייה,
הרי שהעולם מאפשר לחמאס להמשיך ולהתעצם.

במילים אחרות, כל מי שלא שולל את הטקטיקה של חמאס,
כל מי שמגבה את עזה כאילו היא גוף נפרד מהארגון הרצחני ששולט בה,
מאכיל את חמאס.
מחזק את חמאס.
שומר עליו.
וגוזר על החטופים עוד יום ועוד לילה בשבי.

למה לא הצלחנו להחזיר את החטופים עד היום?
כי האכלנו את עזה, והאכלנו את חמאס.
כי דאגנו ל"רווחה ההומניטרית", במקום לדרוש צדק.
כי בחרנו ברחמים על האויב, במקום בחמלה כלפי הקורבנות.

הגיעה השעה לומר בקול ברור:
תרעיבו את תושבי עזה.
תנו לצעקה האמיתית לעלות מתוך הרחוב.
תנו להמון להבין שהמחיר של טקטיקת ההגנה על חמאס, הוא ההרס של עצמו.

אם חמאס יצא מתוכם, ואם הוא משתמש בהם, אז כשהוא נפגע, הוא פוגע בעמו.
זו לא אשמה של ישראל.
זו האחריות של חמאס.
ומי שמונע את הפגיעה הזו, בשם דאגה לתושבים,
שותף ביודעין לפשע.

פגיעה עצמית, כאשר הרע משתמש בזולת כמגן אנושי,
היא הדרך היחידה לפרק את המנגנון.
היא הדרך היחידה לעצור את השקר.
ומי שלא מפרק אותו, מחזק אותו.

הגיעה השעה להפוך את המשוואה.
לא עוד חיזוק לעזה כשהיא שותפה.
לא עוד דלק, לא עוד סיוע, לא עוד חמלה מזויפת.

הצדיקים המזויפים, שבוכים על רעבים בעזה,
הם אלה שמאכילים את המפלצת,
ומבעירים בלי משים את אש גיהנום החמאס,
והכול בשם "סיבה טובה" שחמאס עצמו ניסח להם.

* בשעות האחרונות הוצנחו 136 חבילות סיוע שכללו מזון לתושבי רצועת עזה על ידי שש מדינות שונות,
ביניהן בלגיה, אשר הצטרפה היום לראשונה למבצעי ההצנחה.

* בני ערובה לא מחזירים ברחמים,
אלא באגרסיביות.

סד תָּשִׁ֨יב לָהֶ֥ם גְּמ֛וּל ה' כְּמַֽעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶֽם׃
סה תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מְגִנַּת־לֵ֔ב תַּאֲלָֽתְךָ֖ לָהֶֽם׃
סו תִּרְדֹּ֤ף בְּאַף֙ וְתַשְׁמִידֵ֔ם מִתַּ֖חַת שְׁמֵ֥י ה' (איכה ג' סד, סה' סו')

מוצאי ט' אב תשפ"ה.
בָרֶגַע הַזֶּה –
רִחַמְתִּי עַל הַבְּרִיּוֹת,
לָבַשְׁתִּי אֶת הָאַדֶּרֶת הַיְּשָׁנָה
שֶׁהָיְתָה סְפוּנָה בְּבֵית הוֹרַי –
שֶׁרַק לְעֵת מִן הָעִתִּים
הָיְתָה הָרְשׁוּת לַעֲטוֹת אוֹתָהּ.

זוֹ הָאַדֶּרֶת
שֶׁעוֹד נִשְׁאֲרָה מֵרַבִּי לֵוִי יִצְחָק –
שֶׁהָיָה רוֹאֶה
בְּמַה שֶׁאֵין הָעַיִן רוֹאָה,
שׁוֹמֵעַ מַה שֶׁאֵין הָאֹזֶן שׁוֹמַעַת –
כִּי הָיָה רַבִּי לֵוִי יִצְחָק
מַבִּיט בַּנְּסִבּוֹת
וּמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת.

מַבִּיט עַל שִׁבְרוֹנֵי הַלֵּב
וְצָר מֵהֶם צוּרוֹת,
וְהָיוּ הַצּוּרוֹת יָפוֹת בִּמְאֹד –
וְהָיָה מַעֲמִידָן זוֹ לְצַד זוֹ:
כָּל אַחַת וְאַחַת בִּכְבוֹדה,
כָּל אַחַת וְאַחַת בְּיִחוּדה.

שׁוּב אִישׁ לֹא הָיָה מַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ
אֵיךְ נִרְאוּ הַלָּלוּ בִּמְקוֹרָם –
טֶרֶם נָגְעָה בָּהֶם
עֵינוֹ שֶׁל רַבִּי לֵוִי יִצְחָק.
אִישׁ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת בָּהֶם
אֶת הֶעָבָר הַשָּׁבוּר,
הֶעָבָר הֶחָרֵב.

וּכְשֶׁלָּבַשְׁתִּי אֶת הָאַדֶּרֶת הַזּוֹ –
שֶׁהָיְתָה גְּדוֹלָה לְמִדּוֹתַי –
לֹא הָפַכְתִּי לְרַבִּי לֵוִי יִצְחָק,
אֶלָּא שֶׁשּׁוּב סָר מִמֶּנִּי
הַמַּבָּט הַזָּעוּף
שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ רַחֵם –
סָר מִמֶּנִּי הַכַּעַס.

וְהָיָה רַבִּי לֵוִי יִצְחָק
שָׂמֵחַ בִּי
וְשָׂמֵחַ בְּאַדַּרְתּוֹ –
כִּי גַּם רֶגַע אֶחָד שֶׁל רַחֲמִים
יָקָר בַּמְּרוֹמִים.
ב”ה

מֵעוֹלָם לֹא עָלָה
עַל דַּעַת אִישׁ מִן הַחֲכָמִים
לוֹמַר כִּי הַגּוּף מֵאֵלָיו זָע וְנָע.

לֹא עָלָה עַל דַּעַת
לוֹמַר כִּי אֵין בּוֹ בָּאָדָם
רוּחַ חַיִּים הַמְּפַעֶמֶת בּוֹ
וְהִיא הַמְּחַיֶּכֶת
הַמְּבִינָה
וְהַכּוֹאֶבֶת.

שֶׁהֲרֵי כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ
יְדַבְּרוּ הַנְּפָשׁוֹת זוֹ לְזוֹ,
יָשִׂיחוּ אֶת אֲשֶׁר בְּלִבָּם לְזוּלָתָם.

בְּחִיר הַנִּבְרָאִים
אָמְנָם הוּשַׂם בִּכְלִי יָאֶה לְנַפְשׁוֹ
וְחָכְמַת אָדָם מִפָּנָיו
וּכְאֵבוֹ וְצַעֲרוֹ.

אֲבָל כְּבָר צָוַח הַפַּיְטָן:
שִׂימוּ לֵב אֶל הַנְּשָׁמָה שֶׁבְּקַנְקַן.

וְכַדְּמוּת הַזּוֹ
לֹא עָלָה עַל דַּעַת אֶחָד מִן הַחֲכָמִים
שֶׁהַתּוֹרָה אֵין בָּהּ
רַק פְּרָטֵי הִלְכוֹתֶיהָ.

לֹא עָלָה עַל דַּעַת
כִּי אֵין בָּהּ רוּחַ חַיִּים
הַמְּפַעֶמֶת בָּהּ
וְעוֹטֶפֶת כָּל מִלָּה וּמִלָּה
בְּנֹעַם הַשֵּׁם.

רַק נִסְתְּרוּ לִפְעָמִים הַדְּרָכִים,
נֶעֶלְמוּ נְתִיבוֹת,
עַיִט לֹא יָדַע מְבוֹאָה.

אֲבָל אִישׁ מִן הַחֲכָמִים לֹא שָׁגָה בָּרוֹאֶה.
הֵיטִיבוּ כֻּלָּם לִרְאוֹת
כִּי הִיא מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ.
 תגובה אחרונה 
בס"ד


נכתב בזמן האזעקות הראשונות מתימן... (אפילו הזמנים מדויקים למי שזוכר)



חמישי 02:45 לילה

אני מתעורר בבת אחת, מרוגש.

הוא הגיע! הוא הגיע בסוף!

המשיח!!!

קול שופר יורד ועולה בחלון, הרגשה מתוקה מציפה אותי.

אני עוצם חזרה את עיניי, זה חלום?

פוקח, משפשף, לא אצבוט את עצמי, זה אמיתי.

לא להאמין, הוא בא בסוף... עשרים עשרים וארבע, אבל הגאולה פה!

רגע, אז מה אני אמור לעשות עכשיו?

דבר ראשון לקום.

אני מעיף את השמיכה ומתרומם, מסוחרר.

איך שהרגליים פוגשות את הריצפה הקרה. אני מבין, מבין מה קרה.

אכזבה מרה ממלאת אותי.

זה לא השופר.

זה בסך הכל-

אזעקה...

***

שבת 03:30 לילה.

אני מתעורר בבת אחת, עצבני.

אוף! עוד פעם אזעקה.

יאללה החותים האלה, גם כן, לא יודעים לישון.

עוצם חזרה את עיניי, אין לי כוח, אולי זה חלום?

פוקח משפשף, לא אצבוט את עצמי, זה אמיתי.

לא להאמין, עשרים עשרים וארבע, ואף אחד לא עוצר אותם!

רגע, אז מה אני אמור לעשות עכשיו?

דבר ראשון לקום.

אני מעיף את השמיכה ומתרומם, מסוחרר.

איך שהרגליים פוגשות את הריצפה הקרה. אני מבין, מבין מה קרה.

אכזבה מרה ממלאת אותי.

איה ההרגשה המתוקה? איה הציפייה? הדמיון?

גם אותה כבר איבדתי...
”קרחחררר קרחחררר קרחחחחררר”
מידי יום, באחת וחצי בלילה הוא מגיע למאפיה.
הם שומעים את צעדיו מרחוק. נגררים.
הם מביטים בו מהמרפסת. המעיל הגדול מדי, הסלים המלאים בשמאטעס, הנעליים המודבקות ברצועות סלוטייפ עבה.
הארגז מחכה לו שם. תמיד.
הוא כורע על ברכיו, פותח לצדדים את כיסוי הקרטון. ומפשפש בשאריות היבשות. מכניס לסל שלו לחמניה כמעט שלימה. חבילת פיתות פתוחה. לחם שיפון ישן וקשה כמו אבן.
אחר כך הוא קם. משפשף את ידיו זו בזו מהפירורים. ועובר ליד חלון הזכוכית.
לאט לאט
לאורך המדפים שבתוך המקרר הגדול.
עד שהוא נעצר ליד עוגת שוקולד עם אגוזים, הגבוהה והמקושטת.
הוא מניח את סליו על הארץ, ועומד שם זמן רב. כשידו השטוחה צמודה אל הזכוכית.
אחר כך הוא נוטל את סליו, וגורר את נעליו על המדרכה בקול חורק. קרחחררר קרחחררר קרחחחחררר
אחר כך נעלם.
והם לא מדברים. אין להם על מה. הם נכנסים הבייתה, נועלים את המרפסת, והולכים לישון.
כל אחד במיטתו.
לבד.

שמונים אוטובוסים עוברים בכביש הזה כל יום. ומכוניות לאין מספר.
זוגות הולכים במדרכה הימנית, אנשים בודדים הולכים בשמאלית.
יש צעקות
יש לחישות
מאפים יוצאים משקיות חומות מרשרשות.
פחיות נפתחות בקצף מתוק.
עסקאות נחתמות, מוצרים נרכשים, חלומות מתגשמים, אחרים מתנפצים, האור מבריק מצד לצד. הקצב דופק, הלבבות עסוקים.
השעות חולפות, אנשים מתעייפים,
הרחוב מתרוקן
החשכה יורדת
והשקט הזה, שחיכה בסבלנות.
מתחיל לזחול ולכסות את העולם.

הם יוצאים למרפסת. נשענים על המעקה. וממתינים.

קרחחררר קרחחררר קרחחחחררר
נשמעת גרירת הנעליים המודבקות בסלוטייפ עבה.

הוא כורע על ברכיו הכבדות ופותח את מכסה הקרטון.
ידו נכנסת פנימה ממששת.
ופתאום נעצרת.
הוא נשאר זמן מה בלי תנועה כלל.
ואז מוציא קופסת פלסטיק שקופה
ובתוכה עוגת שוקולד אגוזים, גבוהה ומקושטת.

במרפסת הם מחליפים מבט.
הוא מסתכל ימינה. שמאלה. אחורה.
ואחר כך משמיע קול מוזר.
מתרומם, ומכניס את הקופסא לסל שלו.

הוא מסתובב והולך.
וכעת, לא נשמע הקרחחררר קרחחררר קרחחחחררר
רק פסיעות מדודות ומאוששות.
הוא לא מבין.
הוא כבר מזמן חדל להבין.
אבל הוא יודע לפחות דבר אחד.
הוא לא לבד.

גם אחרי שהם רואים אותו מהמרפסת, נעלם בקרן הרחוב. הם לא נכנסים הבייתה.
הם נשארים שעונים על המעקה.
זמן רב.
כי גם הם
פתאום.

לא לבד.
היה קר.

קור שלא יאומן.

עמדתי בתחנת בטון באמצע כלום, והמתנתי לאוטובוס שיקח אותי למקום עוד יותר קר.

תחנת בטון אינה מפלט מהקור, להפך.

היא צוברת קיפאון בכתליה הלא-סמפטיים ופולטת אותו אל הקרבן, כשהוא מעורב באבקוקית אפרורה, בתחושות של קבר, או של מסדרונות משטרה תת קרקעיים במדינה דיקטטורית.

מעצבי התחנה הסאדיסטיים השאירו בה חרכי ירי מתוחכמים, כך שבכל פינה שלא תעמוד ובכל זוית שהברד ינוע, הוא תמיד ימצא אותך.

הם השאירו גם מעברי רוח חופשיים שיאווררו בך כל חלקה טובה בלטיפה ארקטית, עד שתשאל את נפשך למות.

האצבעות סגולות ובלתי ניתנות לכיפוף,

הסנטר רועד בלי שליטה, את כפות הרגלים מי מרגיש בכלל?

ובלב - שפעימותיו הולכות ומאטות - בוערת תשוקה לאוטובוס.

שמתמהמה.

התשוקה בוערת באש קרה, העיניים המצומצמות למינימום נעוצות בערגה במעלה הכביש.

שם בעיקול הדרך מתנועעים כמה עצים ברוח, בצורה כל כך מטורפת שמתחשק לצלם, אבל כמובן לא יעלה על הדעת להוציא את היד מהכיס.


מכונית עוצרת ליד התחנה.

הדלת נפתחת ונער יפה עיניים מקבל נשיקה מאמו ויוצא מהאוטו אל התחנה.

הוא מנפנף בחוזקה, עד שהרכב נעלם באופק (זו לא חכמה יש לו כפפות).

ואז הוא פונה אלי ישירות, ובלי שום הסוס ובחיוך כובש אומר לי בקול צלול, מילה.

בצרפתית.


אני יודע כמה מילים בצרפתית, כמו ווּאָלָה ומֶחְסִי וטְחֶה-בִּיָה וכמובן קוֹמוֹ סַוַוה ועוד קללה אחת או שתים.

אבל מה שהוא אמר, לא הבנתי.

ובעוד המילה שלו תקועה באמצע האויר

ואני שוקל את האופציות השונות,

מחליקה לידנו מכונית שחורה ומבריקה מלאה בצרפתים נרגשים, הצועקים אל הנער מהחלונות כולם ביחד, כמו שרק צרפתים נרגשים יודעים לעשות.

הוא נעלם לתוך המכונית המפוארת, לא לפני שהוא מנופף לי קלות לשלום, כאילו אנחנו חברים ותיקים ממדורת הפלמ"ח.

המכונית נעלמת כמו חלום ואני נשען באנחה מיוסרת אל הבטון המצופה קרח.


ואז אני שומע צליל.

המילה שלו, שהיתה תלויה כל העת באויר, נפלה ארצה.

ספלאשש.

הרמתי אותה, היא היתה חמה.

העברתי אותה מיד ליד מחמם את אצבעותיי, ובעיניי רוחי ראיתי את חיוכו של הנער.

חיוך חופשי, פתוח, חיוך של אהבה ללא תנאי.

פתחתי את כפתור הצווארון והכנסתי את המילה בזהירות אל מתחת החולצה, ליד הלב.


הרוח הפסיקה, ובשקט שהשתרר נשמע היטב רעם מנוע מתקרב.

האוטובוס.

כשעליתי ונכנסתי פנימה הרגשתי מבוכה קלה, כולם הסתכלו עלי.

התבוננו בפניי כאילו אני אדם מפורסם או משהו.

חזרתי לעבר הנהג והצצתי במראה שמעליו.

הו, באמת מראה מוזר.

חיוך גדול היה על שפתיי, חיוך חופשי, פתוח, חיוך של אהבה ללא תנאי.


הנהג כיבה את הווישרים כשהגשם פסק.

"ואו תראו", קרא אחד הנוסעים וכולם גחנו לחלונות.

השמש בקעה מבין העננים, וקשת יפהפייה נמתחה מאופק לאופק.

כמו חיוך.

כמו חיוך חופשי, פתוח,

חיוך של אהבה ללא תנאים.


ומתחת לחולצתי

ליד הלב

התנגנה לה המילה

הבלתי מפוענחת

שלמי אכפת בכלל

מה פירושה.
באיזה גיל גיליתם--
שהצ'ופצ'יק מתכת בפחית מיועד להחזיק את הקש?
שהסימן ₪ זה שילוב של 2 האותיות הראשונות של 'שקל חדש'?
שהפטריות שאתם אוכלים מגיעות ממשטחים של חומר אורגני מעופש?
שבהליכה אתם בעצם נופלים אבל הרגל תופסת אתכם כל פעם מחדש?
שביסלי גריל וביסלי ברבקיו זה בעיקרון אותו שם בשפה שונה?
שאנגליה ובריטניה זה שמות שונים של אותה מדינה?
שכל החוצפות שיש הם רק ממדרגה ראשונה?
שאם תסתמו את האף עם 2 אצבעות לא תוכלו לזמזם מנגינה?
שיש סיבה למה כל הפיראטים שמים רטיה על אחת העיניים?
שביד הדומיננטית יש צמיחה מהירה יותר של הציפורניים?
שלג'לים לא באמת לוקח 7 שנים להתעכל במעיים?
שהמסטיק הומצא על ידי רופא שיניים?
שהשוליים במחברת נועדו להרחיק את הטקסט מכרסום של עכברים?
שקטשופ במקור הוא לא מכיל עגבניות, אלא רוטב של דגים מוחמצים עם סוכרים?
שצבעים זה לא אמיתי אלא רק פירוש של המוח שלנו לתדרים?
שהמושג מנטור במקור הוא שם של מדריך יווני מתקופת הקיסרים?
שהפירוש של אנטארקטיקה הוא 'לא הצד של הדוב, אלא הצד השני'?
שה'די' של ה'סנו' זה גם קיצור של דוחה יתושים, ולא רק קריאת עצבים מול יתוש טורדני?
שרוב התמונות של שעונים, המחוגים מצביעים על 10:10 כי זה יוצר מראה חייכני?
שהסימן של הבלוטות' מורכב מ2 אותיות רוניות והשם במקור הוא של מלך דני?
שהגוש בכי בגרון הוא התנגשות בין מערכת הנשימה לבליעה?
שהעגלות בסופר נוטות שמאלה כדי שלא ידרדרו באמצע נסיעה?
ש-OK זה לא קיצור של okey אלא של שגיאת כתיב גרועה?
שהכפתור ש'מזרז' את הירוק במעבר חציה לא באמת עוצר את התנועה?

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה