קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
ב״ה

אִלּוּ מַרְגִּישׁ הָיָה הָאָדָם
כַּאֲשֶׁר נֶעֱלָב וְאֵינוֹ עוֹלֵב,
אֵיךְ לְפֶתַע – נֶהְפַּךְ לְאִישׁ אַחֵר,
אֵיךְ מוֹחוֹ וְלִבּוֹ
נַעֲשִׂים זַכִּים יוֹתֵר
וּקְרוֹבִים עוֹד קָט
אֶל עִלַּת הָעִלּוֹת
וְסִבַּת הַסִּבּוֹת –
הָיָה יוֹצֵא
וְשָׁר בְּשִׁירִים
וּבִמְחוֹלוֹת.

אִלּוּ מַרְגִּישׁ הָיָה הָאָדָם
אֵיךְ מַעֲשָׂיו טְהוֹרֵי הַלֵּב –
הֵם שֶׁבּוֹנִים
אֶת זְרִיחַת הַמָּחָר הַצָּפוּן.

וְכָל שְׁאָר מַעֲשֵׂי אֱנוֹשׁ
וְתַחְבּוּלוֹתָיו,
אוֹתָם שָׂחִים בְּכָל בָּתֵּי הָעִיר –
אֵינֶנּוּ שָׁוֶה מְאוּמָה.

שָׂשׂ הָיָה וְשָׂמֵחַ
וּמִתְמַלֵּא בְּעֹז
וּבִגְבוּרָה.

כֹּה אָמַר הַשֵּׁם
לְהוֹלְכֵי שׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ,
הַנֶּעֱלָבִים:

יָדַעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל,
מִשּׁוּם שֶׁאֵין אַתֶּם מְחַשְּׁבִים חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
וְאֵין אַתֶּם דָּנִים
בְּפֵרוֹתָיו וּבִפְרִי פֵּרוֹתָיו –

וְכָל יִשְׁעֲכֶם
בְּטוּב הַמַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ,

תָּבִיאוּ
אֶת הָעָם הַזֶּה
אֶל הָאָרֶץ
אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.
היי שלום שמחה להיצטרף לפורום הכיפי הזה
אוהבת לקרוא את השיתופים שלכם, הם מהממים אחד אחד!!!
מצרפת כאן משהו קטן שכתתבי לעצמי עדיין לא הוחלט אם זה
סיפור/פרק ראשון/הקדמה/הצצה בהמשך נראה כבר...
מקווה שתאהבו אני ממש אשמח להערות (אפשר גם הערות על הפיסוק נעביר לGPT😎)
הסיפור נכתב בהשראת הספרים של בתיה ענה של עולם חירש/נכה
מקווה מאוד שזה מובן מהסיפור עצמו ולא צריך את ההברה, שמדובר על עולם שכולם בעלי תסמונת דאון


סליחה אחות, סליחה, אני מחכה לראות את התינוק שלי, אמרתי לה בנחרצות שלא התעמעמה, למרות העייפות הרבה שהייתי בה. בכל אופן, אני יולדת.
"היי, שלום לך", אחות נעימת סבר שעל התג שלה כתוב "שלווה" עם לב אדום לידו, התקרבה בזהירות לעבר המיטה שלי.
"אוי יופי", חייכתי בהקלה, "בטח התינוקי אצלה".
"אממ... לא" – היא הגיעה ללא העריסה הפרוותית בצבע תכלת של התינוק שלי. פחד קר התחיל לזחול לי במעלה הגרון.
"הכול בסדר עם התינוק שלי? הוא רגיל, נכון?"
האחות חייכה בחיוך שלא הצלחתי לראות אותו – זה התבלבל לי בין ההסבר של המורה גאולה האגדית לחיוך מרחם, לבין כזה שמח... או אולי בכלל מודאג?




התינוק שלי נולד עם פיגור.
בקושי הצלחתי לעצור את הבכי שלי כדי להסביר לאמא שלי את גודל הטרגדיה!
חסר לו כוריזום!!!!
העיניים של אמא התמלאו בדמעות.
"אוי, תסמונת אפ!" היא נאנחה לעצמה.
"אמא... מוישי ראה אותו!"
ו—ויפחות חנקו את גרוני.
אמא כלאה את הדמעות למעני ושאלה:
"ומה?"
"העיניים שלו... ישרות לגמרי!!!"
הלשון של אמא השתרבבה החוצה יותר מהרגיל בתדהמה.
"אוי ואבוי! ואיך הלשון שלו?"
"הל... הלשון שלו... היא... היא בלועה בתוך הפה! היא לגמרי שקועה. לא רואים אותה בכלל!"
אמא קינחה את אפה ואמרה:
"לא נורא חמדתי, היום יש ניתוחים, בקלות ניתן לסדר את תווי הפנים..."
אבל שתינו ידענו – זו הבעיה הקטנה. החיצוניות.
כי את הבעיה הגדולה – הרבה יותר קשה, עד בלתי אפשרי – לסדר...




(6 שנים אחרי)

"אמא, אני ממש נואשת" – גלגלתי את המילה החדשה על לשוני.
"את מה?" שאלה אמא שלי בחוסר הבנה.
"נואשת, אמא. נואשת – זה אומר שאני ממש ממש לא יודעת מה לעשות".
"מה קרה?" שאלה אמא שלי בדאגה, תוך כדי שהיא כיבתה את המיקסר שעירבל במרץ את עוגת הגזר המפורסמת שלה.
"אני לא יודעת מה לעשות עם רפאל. שנה הבאה הוא אמור להתחיל ללכת לחיידר, ואני ומוישי ממש לא יודעים מה לעשות... אם כדאי לשלב אותו בכיתה רגילה, או שכדאי שילך לכיתה מיוחדת, מתואמת לילדים כמוהו – שלא מפותחים רגשית ומתקשים בהבעת רגש.
הסוציאלית אמרה שקוראים לזה כיתת TUCR. אנחנו מתלבטים איפה הוא יוכל להתפתח יותר טוב."




"שלוווום! אני תפארת. איך קוראים לך חמודי?"
"קוראים לו רפאל", אמרתי בקול, אחרי שהילד שלי החמוד עמד בשקט ולא הישיר מבט.

אמא שלי, החכמה, יעצה לי ללכת איתו לאבחון מקצועי לפני שאני אחליט החלטה גורלית כל כך, כמו לאיזה סוג כיתה לשלוח את האוצר שלי.

בהמשך האבחון, תפארת נתנה לרפאל כרית רכה וקטיפתית בצורת לב, ואמרה לו:
"אני מסובבת את שעון החול, ותגיד לי כמה שיותר אנשים שאתה אוהב אותם".

הלב שלי התכווץ בחשש בשעה שרפאל לא הצליח לגמור את האצבעות בידיים שלו.
הוא התחיל ב"אבא ואמא", המשיך ל"נוחי", וגמר ב"רעות".
אחרי רמזים קלים מצידי, אמר גם את סבא וסבתא.

וזהו.
נגמר הזמן.

את כל השכנים הוא לא אמר!
גם את כל החברים הוא לא אמר!
ואפילו את המנקה בבניין שתמיד אומר לו שלום – הוא לא טרח לומר!

אם זה היה נוחי, הרהרתי בהרהור ממש לא אמהי – הוא כבר מזמן היה גומר גם את אצבעות הרגליים שלו...

תפארת המשיכה גם בתרגילי החיוכים והחיבוקים, ועוד דברים רבים, שבסופם חייכה לרפאל בנחמדות ואמרה:
"רפאל חמוד, אתה יודע להעביר קווים בין מספרים?"

בטח רפאל חייך בשמחה. והושיט יד קדימה

זה אחד התחביבים המוזרים האהובים עליו הרהרתי במורת רוח קלה לעצמי

תפארת הביאה לו חוברת ועט, ושלחה אותו מחוץ לחדר.

"תראי", היא אמרה לי באמפתיה,
"זה נכון שהוא לוקה בתסמונת אפ, אבל אני חושבת שהכיוון – בכללי – ממש טוב. אני אכתוב לך המלצה על מרפאה ברגשות, היא ממש אלופה ומתמחה בזה.

אבל בכל זאת", המשיכה בעדינות,
"אני כן חושבת שכדאי לו להתחיל בכיתה מיוחדת עם שילוב בכיתה רגילה, ואני ממש מקווה ששנה הבאה הוא כבר יוכל ללכת לכיתה רגילה לגמרי, כל הזמן."

באותו שנייה פרץ רפאל לחדר.
"אמא, גמרתי את כל החוברת! אפשר עוד אחת?"

אפרופו השוואת...
חשבתי לעצמי – נוחי גם בעוד שנתיים לא היה גומר גם את העמוד הראשון...




רפאל

"אין לי כמעט חברים!
טוב, בעצם כולם חברים שלי – אבל הם כל הזמן שמחים, ואני לא תמיד. רק כששמח לי אני שמח ומחייך.
היום אני לא חייכתי, ואז הגננת הגיעה אליי ושאלה אותי למה אני עצוב.
אבל אני בכלל לא עצוב. מה הקשר? למה הם חושבים שאני עצוב?

אני בכלל עסוק היום בלחשוב.
אני חושב מה המספר שאחרי 999.
כששאלתי את זה את אמא, היא אמרה לי שזה בכלל לא משנה מה המספר,
אבל אם זה חשוב לי מאוד – אז היא תשאל את אבא כשהוא יחזור.

אני לא יודע אם זה נקרא שזה חשוב לי מאוד או לא.
כי מצד אחד – זה לא כזה חשוב, כי עדיין לא ראיתי חוברת שיש בה יותר מ־999 מספרים להעביר בהם קו.
בעצם... אפילו יותר מ־100 לא ראיתי.
אבל אם פתאום אני אקבל חוברת שמעבירים בציור יותר מ־999 – זה כן יהיה לי נורא חשוב.

אוף, התבלבלתי.
ניסיתי להסביר לאמא את הבלאגן שיש לי בראש עם כל ה'חשוב-לא חשוב' שלי,
אבל היא רק חיבקה אותי ואמרה לי:
"אני אוהבת אותך יותר מכל המספרים – אפילו יותר מהמספר שאחרי 999".

שמחתי.
אבל אחרי זה... פתאום כבר לא כל כך.
כי איך היא יכולה לאהוב אותי כמו משהו שהיא לא יודעת מהו?

טוב.
אולי אבא אוהב אותי יותר מ־999,
חשבתי לי בשמחה רגע לפני שנרדמתי.
ברצוני לשתף אתכם בסיפור נפלא שקראתי כאן. קיבלתי את אישורו של ידידי הכותב להעתיק אותו לקהילת כתיבה. ובנוסף לסיפור, צרפתי בסופו את ההתרשמות שלי הן מבחינת סגנון הכתיבה והן מבחינת התוכן והמשמעויות שלו. אשמח לקבל את חוות דעתכם על הסיפור ועל הניתוח.

איך הפך חכמולוג מהישיבה לבוגד בכנס הבוגרים

מאז ומתמיד הוא נחשב לטיפוס חריג בנוף הישיבה. בעל דעות חריגות, רחוק מהקונצנזוס שאהב לאתגר את הסביבה הקרובה. מין חכמולוג כזה, עוף מוזר.
אבל אז לא ייחסו לכך חשיבות, ידעו שהוא כזה, כבדו אותו והניחו לו במוזרותו. אבל לא עכשיו. עשרים שנה חלפו מעת חבשו את ספסלי הישיבה, ובכנס בוגרים שנערך לו אי שם בפאתי בני ברק הלחה, הנייעס שהתגלגל בין שולחנות מפוארים, נרות בוהקים, ודפי הוראת קבע, היה על החכמולוג שהפך לבוגד.

הם דסקסו עליו כל האירוע. העלו אותו על המוקד. וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם נרצה לסכם את השיג ושיח 'ההגיוני' שהופגז בין הדגים למנה העיקרית, הייתה זו שאלה אחת שחזרה על עצמה - "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה, כל כך תחתונה שמנהרות עזרה הקבורות חמישים מטר במעבה האדמה או מקבלו הפרסי בפורדו זו תקרה גבוה של המקום שהוא כעת עומד עליו?".

"למה בעיניכם הוא בוגד?", שאל רובי המתמיד שעלילות העולם הנפתל והמסואב שבחוץ - היו רחוקים ממנו כמרחק הרצועה העזתית לעזרת תורה הירושלמית.

"מי שבחר לדאוג יותר מכל לפלסטינים ביו"ש עזה ושאר כוכים, ומכפיש את עם ישראל, הוא בוגד. חד וחלק!". טען ישעיה הבנברקי בטון נחרץ. והמתגודדים מסביב הנהנו בראשם לאות הסכמה. אפילו הירושלמים שביניהם.

"בזיון. מה שהוא גורם למשפחה שלו, ולנו חברי הילדות מהישיבה המפוארת!!". התפוצץ משה השתקן בעצבנות לא אופיינית. ושוב חזרו על עצמם הנהוני הראש.

"גדלנו התבגרנו, להכפיש את חברינו לספסל הלימודים, בלי לברר אחת ולתמיד מה גרם לו לבחור בדרך הזו - לשנות תפיסת עולם ולהחזיק בדעות אחרות, זה לא הוגן". הציע מישהו מהצד. היה זה נפתלי. זה שאפילו את הטבח בישיבה שהיה מקדיח צ'ולנטו לעיתים קרובות, דן לכף זכות.

"מה יש לברר?", ישעיה הזדעק שוב. "הוא בוגד שפל ונאלח שממיט בושה וחרפה על הציבור החרדי. נקודה". סיים את טיעונו בהנפת יד קמוצה לעבר הרצפה, כמו בא לסמן סוף פסוק ולחתום את הדיון.

מהשולחן הסמוך היישר לנייעס התוסס והמבעבע, "חיימי הנמוך" כפי שכינו אותו בני הישיבה ומאז תפס גובה לא רע, שמע את משפט הסיכום של שעיה, והחליט להרביץ בפני הנכוחים את משנתו הפסיכולוגית.

"חברים, אולי ננסה לדמיין את עצמנו במקום שלו, אולי נאתגר לרגע את התפיסה הציבורית שגדלנו עליה, ונעמת אותה עם 'אידאלים' אחרים שהבוגד מאמין בהם. ולא, לא כדי לדון אותו לכף זכות", קרץ לעבר נפתלי והמשיך. "אלא ראשית כל לדון אותנו, לברר היכן אנחנו כציבור יהודי חרדי שלא שותף לדעות השמאל, ולא דוגל בלאומנות הימין, אלא יונק את השקפתו מתורת ישראל, בוחר להתייחס לסוגיית הכיבוש ושליטה בעם אחר?!". חיימי סיים את דבריו, והרגיש שהוא גבה בעוד סנטימטר כשכולם האזינו לטיעוניו בשקט.

"מה זה אידאלים? סוג של חלות?". שוב היה זה רובי המתמיד. שבעולם תורני אידאלי, היה מקבל דירה קומפלט בבית וגן, לו ידעו ערכו. ולא ידעו.

"זו מילה שמאלנית". צעק נוחם הג'ינג'י בבוז ניכר.

"לא נכון. אידיאל זה רעיון מופתי שמייצג שלמות. בדרך כלל מתייחס לסט ערכים הומניים שחברנו החכמולוג לשעבר והבוגד בהווה אימץ לעצמו בלילה קודח". היה זה שמעון שהתנדב במילים מתקתקות ובארשת חשיבות להסביר למתמיד המושלם ולג'ינג'י הזועם את פירוש המילה הלועזית.

הם המשיכו לדסקס עליו. ובין הרבים שבזו וגידפו אותו, היה גם מיעוט שניסה לערוך דיון אובייקטיבי. לפחות ניסה.
אחד מהם היה אשר שלמה.
"אתם כותשים אותו בזים לו ומלגלגים עליו ובגלל מה? הדעות שלו?! זה מצדיק להדביק כינויי גנאי של בוגד למי שבחר לכפור ברעיון הלאומנות הישראלית. הציונית ולא עבר על שום איסור ולאו מהתורה?".

בנימין הפיקח שאימץ עד כה את פלך השתיקה - אל מול קולות ההתלהמות והאמוציות הלוהטים, החליט שהגיע הזמן. הגיע הזמן להרביץ בחבר'ה מעט תבונה מלווה בהשקפה ברורה והרבה שכל. אבל הכרוז באולם הכריז על ברכת המזון. ובנימין הוכרח לשמור בבטן את המלים שכמעט נפלטו מפיו.

רגע לפני שהחבר'ה התפזרו, התרומם בנימין מכיסאו. קולו היה שקט אך נוקב. "חברים", פתח, "שמעתי את דבריכם, את הכעס והאכזבה, את תחושת הבגידה. אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מהי באמת בגידה?".

הוא השתהה לרגע, עיניו סורקות את פני הנוכחים. "האם בגידה היא לחשוב אחרת? האם בגידה היא להחזיק בדעות שאינן תואמות את שלנו? או שמא, בגידה אמתית היא לבגוד בערכים שלנו עצמנו ערכי התורה?".

האוויר נעשה דחוס. ישעיה הבנברקי הסתודד עם משה השתקן, ניכר היה שהמילים של בנימין מטלטלות אותם.

בנימין הביט ישירות אל אשר שלמה, והמשיך. "חברינו משכבר הימים שהחליט לייצג את הציבור החרדי, בחזות שלו, בנפנופים בפסוקים מהתורה וחזלי"ם מהגמרא וטוען שמדינת ישראל היא כובשת, וזה סותר ליהדות. האם הוא בר הכי לדברר את היהדות?!" בנימין הגביר את קולו, נימת הזעם החלה לצוץ. "יש גדולי ישראל. יש להם דעה מוצקה בכל עניין, והם מעולם לא הורו לנו ללחום בכיבוש, על אף שהם מחזיקים בדעות שמתנגדות לרעיון הלאומני במתכונת הציונית - מעולם לא יצאו חוצץ בציבור נגד מדינת ישראל וצבאה בנקודה הזו, מעולם לא הורו לשליחי דרבנן להטיף מוסר לצבא והעם!".

בנימין הרים את קולו מעט. "ולכן! מי שמחליט על דעת עצמו שעמדת היהדות מתנגדת לכיבוש הפלסטיני, מי שבעת מלחמה בוחר להכפיש ולהאשים את מדינת ישראל שכוללת בתוכה חרדים וחילונים, משרתי צבא וחובשי ספסלי בית המדרש - הוא בוגד! הוא בוגד לא בגלל ההתנגדות לרעיון הלאומני, אלא בגלל שהוא בוגד בגדולי ישראל, בהנהגת הגדולים!". סיים לפרוס את משנתו בפני הנוכחים.

השקט השתרר. קולות נקישות בקנקן התה נשמעו כמו תופים מהדהדים. משפטיו של בנימין ריחפו באוויר, עוטפים את הנוכחים בשכבה דחוסה של מחשבה.

ואז זאבי הגבוה נשען קדימה, קולו כמעט לחש:
"אני עדיין תוהה איך הוא הגיע לשם, לקרוא תגר על גדולי ישראל. איך הוא הדרדר לאותם מחוזות זרים, רחוקים מכל מה שלמדנו, רחוקים מהעולם החרדי התורני, איך?".

"תשומת לב. ריקנות מבעבעת, שגורמת לו להבליט את עצמו בדעות חריגות...". זרק משה שאיבד מכבר את שתיקתו.

"כשהלב ריק - אתה ממלא אותו ברעיונות. לפעמים מבריקים לפעמים אפורים, מתוך דרישה נואשת להרגיש. להיראות", השלים אותו זאבי.

"גם", אמר בנימין, "אבל נדמה לי שזה עמוק יותר". משה הנהן. שפתיו קמוצות.

"מעבר לתשומת לב", אמר בטון רגוע "יש אנשים שאוהבים להרגיש את עצמם חכמים, שלא נגררים אחרי העדר. אנשים שהלאומנות, מדינה ועם זרים להם, כי העיקר זה האובייקט, הפרסונה". הוא פלט בזלזול את המושגים הלועזיים.
"הוא לא באמת בעד הפלסטינים, הוא בעד עצמו. הוא לא בעד ערכי צדק הוא בעד הנגיעות' שלו... להיות החכם שבחבורה. המקורי. המבריק. זה שתמיד יודע טוב מכולם. אפילו מגדולי ישראל!".

כולם הנהנו בראשם מלבד אשר שלמה שעדיין פקפק בדברים. "במה הוא שונה מדעות סאטמר?", מלמל לעצמו.

***

למחרת התפרסם דיווח חדשותי על עיתונאי "חרדי" שנעצר בעקבות פוסט שהעלה אמש... בו הביע שמחה על מותם של חמישה חיילים שנפלו בקרב בבית חנון.

"העולם טוב יותר הבוקר, ללא 5 צעירים שהשתתפו באחד הפשעים האכזריים נגד האנושות… זוהי קריאה לכל אמא ישראלית: אל תהיי הבאה לקבל את הבן בארון כפושע מלחמה. סרבו".

כתב בפוסט המחליא שעורר סערה ציבורית וזכה לגינויים נרחבים. וגם אשר שלמה שנדהם מחברו לשעבר, הצטרף לגינוי.
"מי שביום בו נופלים חיילים - מטיף מוסר למולדתו בשם 'ערכי היהדות', אינו רק תועה. הוא בוגד.
לא בנו - אלא בגדולי ישראל כולם!".

מאז עברו חמשה ימים. חברם לשעבר השתחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. ובסרטון התיאטרלי שפרסם זמן קצר לאחר שחרורו הצהיר החכמולוג: "רק בימים אלה הבנתי כמה חשוב החופש ששווה למענו לשבת בכלא. הגיע זמן חופש לעזה. הגיע זמן חופש לחטופים ולאסירים. הגיע זמן חופש ליהדות. חופש מפשיזם, מעליונות גזע, משליטה בעם אחר. תודה לכל אחד ואחת שעמדו לצידי".

נפתלי... שצפה בסרטון מלמל לעצמו. "זה לא התחיל עכשיו. תמיד הוא היה כזה. עוד בישיבה. רק שהפעם יש לזה מיקרופון".


עד כאן הסיפור.

ממש צמרמורת אחזה בי כשקראתי את המילים של בנימין. הוא היטיב לתאר את התחושה שרבים מאיתנו חשים.

ה"עיתונאי" הזה, אוי לו ואבוי לנפשו, עשה חילול ה' נורא. איך אפשר לשמוח על מותם של חיילים? איך אפשר להשתמש ב"ערכי היהדות" כדי להצדיק דבר כזה? הרי אפילו לגוי אסור לשמוח לאיד!

כל מי שגינה אותו (כולל אשר שלמה שהשתכנע לבסוף), צדק לגמרי. זה לא רק עניין של דעות פוליטיות. זה עניין של יושר, של מוסר, של אהבת ישראל.

והסרטון הזה? "חופש ליהדות"? איזה חילול שם שמיים! הוא משתמש ביהדות כדי להצדיק את השנאה שלו? הוא חושב שהוא יותר חכם מגדולי ישראל?

הדברים של זאבי ומשה יש בהם הרבה מן האמת. לפעמים אנשים מחפשים תשומת לב בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיות חריגים ושונים. אבל זה לא תירוץ. אסור לנו לתת להם במה.

השאלה על סאטמר מעניינת. יש כאלה שיגידו שהם עושים אותו דבר כפי שסבר בהתחלה אשר שלמה, אבל אני חושב שיש הבדל גדול. סאטמר חולקים על הציונות מסיבות אידאולוגיות, אבל הם לא שמחים על מותם של יהודים. הם לא תומכים באויבים שלנו.

וכמובן אני מסכים עם נפתלי. זה לא התחיל עכשיו. האנשים האלה תמיד היו קיצוניים, אבל עכשיו יש להם פלטפורמה להפיץ את השנאה שלהם.

בשורה תחתונה:
הסיפור מעורר מחשבות ונוגע בנקודות רגישות. חופש מחשבה, נאמנות, בגידה. מה המניע של הבוגד. הסכנה שבהקצנה. והשאלה המרכזית "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה" שמעסיקה את כולם ומעוררת דיון נוקב בין דמויות הסיפור.

התייחסותי לגבי סגנון הכתיבה.
הכתיבה קולחת ומשלבת הומור, ביקורת ואמפתיה. הדמויות מגוונות ומייצגות קשת רחבה של דעות. רובי המתמיד, ישעיה הבנברקי, משה השתקן, נפתלי הסנגור, חיימי הפסיכולוג, נוחם הג'ינג'י, שמעון המלומד, זאבי הגבוה, אשר שלמה, וכמובן בנימין הפיקח - כל אחד מהם תורם את נקודת המבט שלו לדיון.

גם אהבתי את השימוש בשפה עשירה ובביטויים ייחודיים שמוסיפים צבע וחיים לסיפור ומעבירים את האווירה בצורה חיה.

אם שואלים אותי מה אנחנו צריכים לעשות במקרה כזה? התשובה היא חד משמעית. להוקיע אחד כזה.

אז תודה רבה על הסיפור והנמשל. זה גרם לי לחשוב הרבה.
אַתְּ לֹא יוֹדַעַת לִהְיוֹת נֶאֱהֶבֶת.

וְזֶה בְּסֵדֶר,
לִמְּדוּ אוֹתָךְ לֹא לָדַעַת.

לֹא אָהֲבוּ.
וְאִם כֵּן,
לֹא יָדְעוּ אֵיךְ.

אַפְ'פַּם לֹא אָהֲבוּ אוֹתָךְ,
לֹא כְּמוֹ שֶׁמַּגִּיעַ לָךְ.
וְאַפְ'פַּם לֹא הִכַּרְתְּ חֹם וְאַהֲבָה אֲמִתִּיִּים.

לֹא, אַל תַּגִּידִי לִי שֶׁכֵּן וְהַכֹּל בְּסֵדֶר. וְאַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת שֶׁאוֹהֲבִים. אַל.

לְאַהֲבָה יֵשׁ דֶּרֶךְ, אָחוֹת.

מַכִּירָה אֶת הַמִּלָּה דֶּרֶךְ?
יוֹדַעַת מָה הַפֵּרוּשׁ?
יֵשׁ דֶּרֶךְ!

אַהֲבָה צָרִיךְ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת. לִרְאוֹת בָּעֵינַיִם. לֹא לְנַחֵשׁ אוֹתָהּ.

וְצָרִיךְ לֶאֱהֹב נָכוֹן.

וְלָאו דַּוְקָא מְדֻבָּר בְּ-
אִמָּא שֶׁתֹּאמַר לָךְ⁠
בַּת יָפָה שֶׁלִּי,
אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ.

כֵּן אָחוֹת,
אַתְּ אוּלַי בַּת יָפֶה שֶׁל אִמָּא,
אוּלַי.
אֲבָל יֵשׁ דֶּרֶךְ לֶאֱהֹב,
יֵשׁ דֶּרֶךְ.

וְלֹא אַנְ'לֹא מְדַבֶּרֶת עַל אַהֲבַת אַגָּדוֹת.
מַגִּיעַ לָךְ שֶׁיֹּאהֲבוּ אוֹתָךְ⁠
וּבְיֹשֶׁר, יָפֶה אַחַת.

אִי אֶפְשָׁר לֹא לֶאֱהֹב אוֹתָךְ.

וְזֶה לֹא אַשְׁמָתֵךְ שֶׁאַתְּ לֹא יוֹדַעַת לִהְיוֹת נֶאֱהֶבֶת,
רַק תִּשְׁתַּדְּלִי לִלְמֹד.

כִּי מַגִּיעַ לָךְ אָחוֹת.
וַאֲנִי אוֹמֵר אֶת זֶה שׁוּב,
מַגִּיעַ לָךְ.

וְאַתְּ יוֹדַעַת, לִפְעָמִים אַתְּ חוֹשֶׁבֶת
שֶׁאַתְּ לֹא בְּסֵדֶר,
וְשֶׁאַתְּ לֹא יָפֶה,
כִּי אַתְּ חַיָּה חַיִּים שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱהֹב אֶת הָעַצְבוּת כְּדֵי לִשְׂרֹד אוֹתָהּ,
שֶׁצָּרִיךְ לְחַבֵּק אוֹתָהּ לִפְעָמִים כְּדֵי לְהַצְלִיחַ לִנְשֹׁם.
אַתְּ לוֹמֶדֶת לְהַבִּיט לָהּ בָּעֵינַיִם וְלִבְכּוֹת אִתָּהּ,
כִּי כָּכָה שׂוֹרְדִים אוֹתָהּ לִפְעָמִים. אֶת הָעַצְבוּת. וְזֶה יָפֶה.

וְזֶה בְּסֵדֶר.

זֶה בְּסֵדֶר אָחוֹת,
אֲבָל תִּתְּנִי גַּם לְאֹשֶׁר לְבַקֵּר אוֹתָךְ לִפְעָמִים.
גַּם כְּשֶׁבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי,
וְחוֹנֵק.
גַּם כְּשֶׁאַתְּ לֹא.
כִּי אַתְּ צְרִיכָה לִשְׁאֹב מֵאַנְשֶׁהוּ כּוֹחוֹת.

תְּנִי לַטּוֹב לִשְׁטֹף אוֹתָךְ.
וְתַמְשִׁיכִי לִחְיוֹת.
וְלִשְׂרֹד.

אַתְּ אַלּוּפַת עוֹלָם.

אָחוֹת.


--
אחותך.




--
תמר.
  • 24
  • ב"ה

    היום הלכתי ברחוב וראיתי איש מחייך.
    זה היה פלא גדול.
    מעולם לא ראיתי איש מחייך.
    תמיד ראיתי אנשים הולכים בפנים חתומות,
    כאילו שום דבר אינו נוגע בהם.
    אפילו עפעף לא נע.

    וכשהאיש ההוא חייך,
    ראיתי איך תווי פניו מתעקלות,
    והעיקול הזה, הוסיף לפניו שמחה, יופי וחן.
    ואמרתי בליבי,
    כמה טוב היה לו היו בני האדם
    מחייכים זה לזה ברחובה של עיר.

    כשזכרתי את החיוך ההוא,
    עלתה בי בת שחוק קטנה.
    ואז ראיתי,
    אנשים סביבי נדהמים מן המחזה
    אשר כמוהו לא ראו מימיהם.
    הבטתי בהם,
    ואט אט זוויות הפה החלו מתעקלות,
    חיוכים ראשונים עלו מזה זמן רב.
    מחזה פלאים.

    אנשים הלכו ברחובה של עיר
    והאירו פנים זה לזה.

    וחשבתי בליבי:
    כמה נפלא היה העולם
    אם היו לובשים את החיוך הזה
    בכל יציאה לרחוב,
    ומעניקים אותו לרעיהם.
    כמה תיקונים היה אפשר לתקן
    בהארת הפנים הזאת.
    כמה מחלוקות היה אפשר ליישב.

    ואז החיוך נמחק מפני.
    משהו בי נזכר,
    כמה קשה לנו לקבל זה את זה,
    כמה מהר אנחנו שופטים, מתרחקים,
    כמה מעט אנחנו מוכנים לראות באמת.

    ושוב הלכתי ברחובה של עיר.
    ושוב, פנים חתומות סביבי.
    הקסם נעלם.
    כאילו לא היה.
    כתבתי לפני כמה זמן שיר בשם לב שלי
    והרגשתי צורך לכתוב לו המשך...


    ישבתי לידו והוא בכה וסיפר,
    ורק אז הבנתי כמה הוא שומר.
    כמה רגעים היתי נגדו בתמים,
    אותו תמיד ידעתי איך להאשים,
    ואחרים יצאו תמיד צודקים,
    לו תמיד היה מה לתקן,
    כאילו היה רק גוזל בקן,
    ולא ידע דבר מה על החיים.
    ותמיד כשהוא העז לומר כמה מילים,
    סקלתי אותו באבנים,
    ודחקתי אותו כמו שה תמים.
    לא יכולתי לשאת אותו מעולם,
    למרות שאם הייתי רק פעם אחת מקשיבה,
    הייתי מבינה שהו בצידי על הסירה.
    הוא מנסה לדאוג לי שהיה איזון,
    ולא ניפול למים,
    ואז איך נדע לקום,
    חיבקתי אותו, את הלב שלי.
    והבטחתי לו שמהפעם ולעולם,
    הוא היה הפזמון שלי.
    ב"ה

    בשעת הליל, כשהרחובות כבר נמים את שנתם, במוצאי יום מנוחה, יצאנו כהרגלנו בקודש אל עבר הר ציון, זה שכנת בו.

    כבר במורדות ההר עולה בלב תחושת קדושה, כשלימיננו שלט "רחוב אליהו הנביא", ואנו מתקדמים במעלה ההר.

    רק יחידי סגולה, אלו שהצטרפו אל מועדון שבורי הלב, זכאים לשפוך את ליבם בבכי המטהר את הלב ופותח שערים נעולים.

    ואם תשאלו על מה ולמה זכיתי להצטרף אל מועדון שבורי הלב, ורבות אנחותי וליבי דווי,
    הרי די אם אספר לכם את הגיון ליבי על צער שבויי בת עמי, הנתונים ביד צר.

    ומיד עם קומי בשחרית, עוד לפני לגימה, לבי עמהם בצרתם.
    ואיך יכול לב יהודי לשמוע בצרת אחיו, ולהחריש?
    וזעקתם עולה בקרבי בכל עת שליבי הומה.

    כיצד בחור יהודי זך ומופלא שבוי בידי קליפה, בחור צעיר בן 24, וזעקתי מגעת עד כיסא הכבוד.

    ריבונו של עולם, אלון בן עדית, בנך, מצוי הוא בשבי ואינו יכול להגיע לשאת תפילה כאן, במקום דוד מלך ישראל חי וקיים.
    וכל ושאר אחינו הנתונים בצרה ושביה, שמותיהם חרוטים על לוח לבי, ודמעותיי מבקשות רחמים בעדם.
    לכן באתי אני, שליחה בשמו ובשם כל החטופים, אנא אבא מלך רחמן, יהי רצון כאילו הגיע אלון בעצמו וכאילו זעק את זעקתו.
    אני זועקת ממעמקי נשמתי, זעקה שאף אחד אינו יכול לשמוע, מלבדך בעל הרחמים.
    ואני רק שליחה לומר ולעורר את רחמיך. ואתה, אבא, מלך גדול, חוס ורחם, ויגולו רחמיך על מידותיך.

    ותוך כדי תפילתי, בפנים מכוסות, עולות שוב ושוב דמעות הנובעות מבאר מים חיים,
    משורש נשמות עם ישראל, הקשורות כולן כאיש אחד בלב אחד אל שורשן.

    טעות אחת טעיתי, וטישו אין.
    פניתי לאחת היושבות במקום, בלחישה:
    "יש לך אולי טישו?"

    והרבנית, בקול רם וברור, פונה לקהל הקדוש:
    "יש כאן מישהי עם טישו אולי?"

    אבל לאף אחת אין נייר שיכול לנגב דמעות של עם שלם המצוי בצער.

    הרבנית פונה אליי למראה פניי הדומעות:
    "אולי את צריכה עצה טובה? תגידי לי מה הבעיה, ואני אייעץ לך."

    לרגע עלתה בת שחוק על שפתי.
    כמה נפלא... אולי אספר לה את כל מסכת התלאות שעליה אני מבקשת רחמים?

    "את יכולה להביא לי את המשיח?" שאלתי, בקול של תקווה שידע שאין בפיה תשובה.

    אבל למרבה הפלא, הרבנית שולפת מתיקה חוברת מהודרת, "תפילת הרש"ש, סגולה לכל עת".
    "זו תפילה על הגאולה, תגידי אותה."

    אמנם לא הבנתי, אך זכיתי לומר.
    נזכרתי שהתפללתי בדרכי:
    ריבונו של עולם, שים נא בפי את המילים שאתה רוצה לשמוע.

    ואם לא די בזה, כשהבטתי בלבנה היפה, ביקשתי:
    שנזכה, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יאיר שבעתיים.

    והנה, כשאני קוראת את התפילה שלא הכרתי, עומדות המילים הללו ממש לנגד עיניי:
    מספרות לי שיש מי שמדייק לנו את כל המעשים,
    שהכול ממנו,
    ואכן, עוד מעט קט יגיע היום.

    "והיה אור הלבנה כאור החמה, וממנה יימשך שפע גדול ורב כח למלכא משיחא, ונחה עליו רוח ה’."

    *מוצאי שבת קודש פרשת פנחס הלא הוא אליהו מבשר טוב.
    ב״ה

    עֵינֵיהֶם בָּרְקוּ,
    הֵם זָעֲקוּ
    בִּגְרוֹנוֹת נִחָרִים: אֱמֶת
    אַחַת.
    אַחַת וְתוּ לֹא.

    תְּחִלָּה הַכֹּל שָׁתְקוּ.
    כִּי מִי יֹאמַר מַשֶּׁהוּ?
    מִי יָרִים רֹאשׁוֹ כְּנֶגְדָּם – אוֹמְרֵי הָאֱמֶת הַצְּרוּפָה?
    מִי שֶׁיָּעֵז – יֵחָשֵׁב מְהַסֵּס, סַפְקָן וּמוּג לֵב.
    וְעוֹד כָּהֵנָּה שִׁבְרֵי לֻחוֹת.


    לְאַט לְאַט חִלְחֲלָה הָאֱמֶת הַפְּנִימִית יוֹתֵר,
    זוֹ שֶׁמַּבִּיטָה סָבִיב
    עַל כְּלַל הָעֲרָכִים הַמֻּנָּחִים לְפִתְחֵנוּ,
    שֶׁרוֹאָה אֶת הַתְּמוּנָה
    שֶׁמִּשְׂתָּרַעַת מִקָּצֶה לְקָצֶה,
    שֶׁמַּחְשֶׁבֶת שְׂכַר מִצְוָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.

    זוֹ שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת
    כִּי בִּזְעָקוֹת בְּגָרוֹן נִחָר
    מְהוּלָה אַלִּימוּת,
    מָהוּל טֵרוּף.

    אַט אַט קָמִים הַגִּבּוֹרִים
    שֶׁאֵינָם חַתִּים מִן הָעֶלְבּוֹן,
    שֶׁחֲזָקִים לִמְצֹא בְּתוֹךְ עַצְמָם
    עָצְמָה פְּנִימִית שֶׁכָּזוֹ –
    לוֹמַר: עַד כָּאן.

    שֶׁמְּבִינִים
    כִּי רַק הַדִּין יִקֹּב אֶת הָהָר,
    אֲבָל הַתּוֹרָה נִתְּנָה לִבְנֵי האָדָם.
    (מתוך דבריו של רבי אלימלך מליז'ענסק.)

    "באותה השעה,

    ימתח ה' חבל-

    של אמונה.

    מקצה העולם,

    ועד קצהו.

    ורק מי שיחזיק חזק,

    לא יפול ולא ימעד.

    יזכה לאורו של משיח,

    יזכה להדבק בו".


    ----

    אמונה,

    מהי אמונה?

    לומר כל יום 13 עיקרים?

    להתפלל 3 תפילות בכוונה?

    לדבר עם ה'?

    מזה אומר?


    לא הכל אני מבינה.

    יש לי שאלות,

    מחשבות

    תמיד ידעתי

    שלהאמין -

    זה לדעת שיש אלוקים,

    לא מעבר.

    וטעיתי,

    האמונה הזאת,

    שכולם מדברים.

    קיימת לכל אחד ואחד,

    בפנים,

    בתוך הלב.


    הנשמה שלי,

    ירדה לעולם,

    עם אמונה טבעית.

    זה הקשר שלה להקב''ה,

    אי אפשר לעקור את

    האמונה הזו.

    את החיבור,

    את הקשר,

    אבל אפשר רק

    להעצים אותו.


    אני בחורה מאמינה,

    מאמינה ש-

    "אין דבר רע

    יורד מלמעלה"


    הכל מכוון מדוייק

    המסלול ברור,

    רק אני מתלבטת

    לאן לפנות,

    אם לימין או לשמאל.


    במה לבחור,

    ברע או בטוב,


    המלחמה הזו,

    קיימת אצלי,

    עמוק בפנים.

    האמונה הזו,

    קיימת אצל כולן,

    באותו מקום,

    מאותו מקום.


    כל אחת,

    יודעת,

    שיש אחד-

    למעלה,

    יחיד!

    ומיוחד!!

    שמקשיב בכל רגע,

    דואג,

    מלווה,

    מוביל-

    לדבר הטוב ביותר.

    והבחירות שלי,

    שלך,

    של כולנו-

    בשבילו,



    אני מקבלת באהבה,

    כל דבר שה' שולח לי,

    אני מאמינה,

    שהכל מכוון במחשבה,

    במיוחד עבורי,

    כי אני -

    יהודיה

    והוא- אבא שלי.
    הספר נפתח בסערה — מסוג הספרים שבתחילתו קשה להניח מהיד, וזה בהחלט הישג שאינו מובן מאליו כבר בפתיחתו של ספר.
    העלילה מתפתלת לה בשני צירים מקבילים, שהקשר ביניהם נותר לוט בערפל:

    בקו אחד — חיים בנימין, יהודי בן המאה ה־16 (שנת 1573), תושב בראנדיס (גרמניה של היום, בוהמיה שבאימפריה הרומית הקדושה של אז) מסייע לחברו יצחק סוחר הבדים להציל את נפשו מידי אציל גוי מרושע, ובמהלך ההתרחשות מצטרף גם צועני מוזר — שהוא בעצם יהודי נסתר.

    בקו השני — יוחנן זהבי, בחור ישיבה בן 22, בן המאה ה-21 שנפל על הצד שלא מרוח בחמאה, חושב שהאתגר הכי גדול שלו הוא לזכות בשידוך המיוחל המוצע לו ע"י ידיד זקן וותיק של סבו המנוח, ואז מסתבך כהוגן ומסיים בכך שהוא נסחט לבצע מסע בזמן - היישר אל אותה תקופה של המאה ה־16.

    זו התחלה עם פוטנציאל אדיר. לאן אותו פוטנציאל מתפתח ? תיכף נשמע היישר מפי הסוס.

    ______________________________________________________________________________________________________​


    יוחנן, גיבור הספר, הוא בחור ירא שמיים, טוב לב, נעים הליכות, סבלני, חכם, מתמיד — ואולי פשוט טוב מדי. הוא כמעט חסר סדקים. וצדיק ורע לו.

    כי איך אומרים בצ'כית עתיקה ? צרות באות בצרורות.
    צרורות של צרות מוחין. החבר'ה בישיבה לא רואים מעבר לעטיפה של החברותא המוצלח ולא מבינים לנפשו המסוכסכת של יוחנן ולמאבקיו האישיים לצמוח על אף הרקע המורכב ממנו הגיע - משפחה סוג ת' לפי הנורמות החרדיות הקדושות.
    הם ושאר העוילם לא מבינים שעלם החמודות שאמור להיות בשידוכים, לא מעז לגשת לפרק האיש המקדש, כי הוא מזהה נכון שהוא לא שייך אפילו לתחתית שרשרת המזון.

    והוא כזה גיבור, ישר מהאגדות. הוא אציל מידות, עדין נפש, בן טוב ואח סובלני. אבל הוא גיבור כזה שטוח שלא עובר אפילו מאבק פנימי אחד אומלל בכל הספר.
    גם ברגעי השיא הדרמטיים, לא נוצר ספק אמיתי לגבי בחירותיו. גם כשהוא נדרש להקרבה כבירה, ברור שהוא יבחר בטוב. כי הוא פשוט טוב — מההתחלה ועד הסוף. ולמרות זאת קל לאהוב אותו. אולי כי בניגוד למרבית גיבוריה של הסופרת, הוא מדבר בגוף ראשון.

    ואם כל זה לא מספיק, אז ליוחנן יש עוד תיק. אבל כמו שאומר הכתוב "אל תקרי תיק, אלא טריק". ולטריק יש משפחה, אבחנה שמוצגת כמעט כמו תואר דוקטורט (אוטיזם, אבל בתפקוד גבוה!), הרגלים נוקשים, ידע מדהים ואובססיבי במדעים. אה, וגם שם. קוראים לו מיכאל.
    מיכאל אגב, הוא הדמות שאת הדיאלוגים (או המונולוגים הארוכים) שלה הכי מעניין לקרוא בספר, אבל הטיפול הספרותי שניתן לו מותיר טעם מר.

    כבר זכינו לקרוא על טורנאל, הטיפוס האקסצנטרי המבריק שמסוגל לקרוא מחשבות שסגר לאיסתרק (ולסדרת "ממלכה במבחן") כמה פינות עלילתיות. אז למה לא לשלב עוד גאון אקסצנטרי שגם יודעים עליו קצת יותר, ומתיימרים במחי יצירה ספרותית לתאר אותו באור מגוחך/אוהד/פטרוני/מכשירני ?

    למה ? כי זה מגניב, זה טרנדי. זה נהיה קטע טוב. אבל זה בעיקר מעורר זעם כבוש.
    זעם על הפטרונות, על ההצגה באור כל כך מגוחך, על חוסר האמינות בהצגה שלו, על האופן שבו אין גרם של התייחסות לרגשות של מיכאל. רק שימוש ציני בדמות ובאבחנה שלו ככלי שרת לקידום העלילה ותו לא.

    ואם חשבנו שמיכאל הוא גאון – טעינו. הגאון האמיתי הוא יוחנן.
    הוא כזה גאון שהוא יכול לעבור מבחן סיכה ולצטט חידושים כבירים של בעל ב"שאגת אריה", אבל הוא גם דובר צ'כית (כי סבא שלו בן המאה ה-20 גר אצלם לעת זקנתו, ולימד אותו צ'כית שוטפת שאיכשהו מתאימה למאה ה-16), הוא יודע לזהות ב-5 שניות שהילד העומד מולו הוא צועני (מה הסגיר אותו בדיוק?!).

    מילא, את הידע המרשים שלו במדע אפשר להסביר כי מיכאל מרצה לו בשטף מאז שהוא קטן, ואפשר לבלוע בקושי את זה שהוא מיומן באומנות לחימה כי שוב מיכאל (כלי השרת של העלילה הזו) השתמש בו כשק אגרוף לאימונים.

    אבל איך הוא מגלה בקיאות כמעט אגבית במאבקי הכבוד והדת בין ספרד הקתולית הקיצונית לקיסר האימפריה הרומית הקדושה המתירני יותר, איך הוא מזהה על המקום שיהודי שמולו דובר לשון כנען, ואיך הוא מודע לכך שהדבר שהכי צריך לפחד ממנו אם אתה בא מהעתיד לאירופה הפרימיטיבית, הוא שיעלו אותך על המוקד בתור מכשפה על מטאטא ?

    הוריהם של מיכאל ויוחנן לא זוכים לטיפול רגיש בהרבה:
    האם, הסובלת מהפרעה נפשית כלשהי, כתובה באופן מוקצן ולא חומל; האב מתפקד על תקן הדג האילם שבסוף הספר הופך לנמר חושף שיניים. האחות הגרושה היא רק עוד סטריאוטיפ שחוק שמוכיח למה הם לא משפחה מיינסטרימית. בשורה התחתונה, קשה להבין את הדינמיקה המשפחתית, ולמה היא בכלל קיימת.

    כל דמויות המאה ה-16 מקבלות זמן מסך קמצני, הן שטוחות עד יאוש, ואין להן כוונות מורכבות מידי. תגידו תודה שהם יודעים קרוא וכתוב.... או משהו כזה. אין הסבר אחר למה כל היהודים שם (כולל הרב הצדיק וראש הקהל התחמן של קהילת אתרא-קדישא דפראג) קטני מוחין וחדלי אישים, כשבמקביל הדמות היחידה שיש לה קורטוב מן התחכום שיהיה שווה ערך אמיתי ליוחנן היא אוסביו הגוי הספרדי.
    _______________________________________________________________________________________________________

    ומה עם העלילה ? האמת, אחת העלילות היותר מטורללות שיצא לי לקרוא.

    הקצב שלה נע בין זה של צב פרה-היסטורי לזה של צבי שכלבי הציד של הרוזן וצלאב דולקים אחריו.
    שני קווי העלילה המקבילים מתנהלים כל אחד בקצב משלו וזה הגיוני ונסבל. אבל ככל שהם מתקרבים להתלכד, העלילה הופכת כל כך קופצנית ולא צפויה שקשה לעקוב ולזכור מי הפעם חטף את יוחנן, מי החליף את התרמיל, מי לא יודע צ'כית ומי חושב שהוא צועני.

    כל התערובת הזו של התרחשויות מהירות ולא צפויות ואז הליכה איטית ביער לסירוגין בצירוף הופעה לא צפויה של דמויות שמופיעות ונעלמות במהירות של כדור שלג שחוטפים בפרצוף, מתישה נורא והתוצאה הסופית נראית כמו סלט כרוב אדום צ'כי.

    ואם כבר עלילה נפתלת ורבת התרחשויות - הכי יתאים לנו האקדח של צ'כוב – אז לא. על פי הכלל הזה, הוצגה לנו טבעת מוזרה בתחילת מסעו של יוחנן והיא מקבלת משמעות עלילתית ומשרתת אותו בהמשך הסיפור.
    לעומת זאת יש את סבא אמנון שנותן ליוחנן אבן שיכולה להחזיר אדם שחזר בזמן... אבל זהו. אין שום הסבר מיהו האמנון הזה, מהי משמעות האבן, מה הקשר שלו לכל זה ומאיפה סבא זקן יודע על חורים שחורים שבולעים את האור ואפשר לעבור דרכם את גבולות המרחב והזמן ?
    ויש את מויש. נו, ההוא שצץ פתאום, סטייל דאוס אקס מכינה בגישת "חשבת שאתה צדיק גדול, אח'שלי? תחשוב שוב".

    ובמילים אחרות: יש רעיון, אבל אין עורך.

    _______________________________________________________________________________________________________

    ואם ניגש לתמה המרכזית בספר שהיא לא רק צידוק להיותו מותחן מד"ב אלא גם מתייחסת למסע המוסרי שבו - המסע בזמן.
    כאן נמצא אחד ההיבטים המהותיים של הספר, אחד ממוקדי המשיכה המסחריים שלו כמותחן מז'אנר פחות נפוץ — וגם אחת מנקודות הכשל הגדולות שבו.

    הניסיון לכתוב סיפור מסע בזמן מצריך בחירה ברורה באחת מהתיאוריות הקיימות (זמן מעגלי, יקומים מקבילים, שינוי קו ההיסטוריה וכו') — או לפחות הצעה קוהרנטית שמחזיקה היגיון פנימי.
    בספר הזה, לא ברור באיזו תיאוריה הסופרת בחרה. יש רמזים למושגים מדעיים כמו "חור שחור", "קו זמן" ו"פרדוקס הסבא", אבל הם נזרקים לחלל הסיפור באקראי, בלי עוגן או הקשר ברור. ניכרת ההשפעה של יצירות אחרות על מסע בזמן, אבל נראה שאת ההיגיון היא לא לקחה משום מקום, כי הוא פשוט לא שם.

    העיקרון היחיד שניתן היה לסחוט במאמצים מחשבתיים וידע מקדים על תת-הז'אנר של מסע בזמן, הוא תאוריית הזמן המעגלי (כמעין ביצה ותרנגולת) ומה שקורה בעתיד קורה כי הוא כבר קרה בעבר ומי שחוזר לעבר יגרום בסופו של דבר למה שקרה בעתיד, לקרות שוב. "מה שהיה הוא שיהיה" נשמע לנו מוכר ?
    בספר, על פניו זה פשוט לא עובר.
    אם לא ידע מקדים מספרים אחרים על מסע בזמן, לא היה הרבה סיכוי להבין את העיקרון כאן. כוס אדומה ? חתול מרוט ? בעיקר הבנתי שלא הבנתי כלום.

    התוצאה מרגישה כמו קונספט מסקרן שהתחיל טוב, אך ננטש באמצע הדרך — או לא נחקר עד הסוף.

    _______________________________________________________________________________________________________​

    בתחילת הספר, נדמה שיוחנן עובר תהליך עמוק ומשמעותי.
    הוא נשלח הרחק מהעולם המוכר לו, מאבד אט־אט את החפצים, התמיכות והזהויות שהגדירו אותו — ונשאר הוא. לבד. מול עצמו ומול ריבונו של עולם.

    זהו מהלך ספרותי יפהפה.
    אבל הוא נקטע מהר מדי.

    בחצי השני של הספר, יוחנן עסוק בעיקר בריצות, סכנות, התחמקויות, תלבושות ותפניות עלילתיות.
    אין לו זמן לעצור. אין רגע אחד שבו מרגישים שהוא באמת עובר התמרה — רוחנית, רגשית או מוסרית.
    העומק שהיה — נעלם, והחיפזון משתלט.

    _______________________________________________________________________________________________________​


    מיה קינן ידועה ככותבת יחידה במינה. העושר הלשוני, הדיוק והשיטתיות שלה נדירים. לא כאן.
    הספר הזה מבחינת כתיבה הוא נפילה. ביחס לסופרת עצמה שהציבה סטנדרט גבוה של כתיבה, אבל לא רק. הכתיבה אמנם קולחת וזורמת אבל היא גולשת בין משלבים נמוכים וגבוהים בלי היגיון. יהודי בן המאה ה-16 ישתמש בסלנג כמו "הכל טוב" ואדם בן המאה ה-21 ידבר במשלב גבוה יותר.
    לכך מצטרפים גם משפטים ואמרות כנף שכמו שאומרים יהודים טובים "באידיש נשמעים יותר טוב", מחליקים להם בקלילות בין צ'כית לגרמנית למרות שזה ממש לא הגיוני (צ'כית וגרמנית לא דומות אפילו קצת ושייכות לשתי משפחות שפה שונות, ומי מדבר על זה שבתקופה ההיא דיברו בניב אחר של גרמנית ובצ'כית עתיקה יותר מזו שאליה לכאורה מתייחס הספר?). באופן כללי הספר מאוד לא עקבי בסגנון הכתיבה שלו ואולי זה מפני שבניגוד לספרים הטובים יותר של הסופרת, נכתב בהמשכים בעיתון, ועם דדליין צפוף יותר.

    הספר נכתב, באופן חריג לסופרת, בגוף ראשון מנקודת מבטן של כמה דמויות. זה דווקא היה החלק הטוב יותר בספר. הדיאלוג הפנימי של יוחנן לא מטיפני בעיניי, הוא היה אנושי, אמיתי ומרתק. והוא היה החלק הטוב היחיד כמעט בספר. זה שהוא נוזף בעצמו ומשוחח עם עצמו בראש, או מפנטז איך הוא נגרר בשלג על כמה ריבועי קומיקס, היה משעשע, כנה ומודע לעצמו. אהבתי.

    והקטע בו נסדק קלות הקיר הרביעי "זוכר את הקומיקסים על הגולם? איך היה התחקיר שלהם? עשו עבודה טובה לדעתך?" היה משעשע ומספק בהחלט, וסיפק קריצה רבת משמעות שהוחלפה בין הסופרת לקוראים על מאחורי הקלעים של כתיבה ספרותית והתחקיר המלווה אותה.
    רק מה? חבל שכאן הקוהרנטיות של המשלב הלשוני והדיאלוגים היתה מגושמת ומרושלת כמו הגולם בכבודו ובעצמו.

    ______________________________________________________________________________________________________​

    לסיכום, התחושה העיקרית שנשארת לאחר הקריאה היא: זה נכתב מהר מדי.

    בעבר כבר ראינו יצירות של קינן שנכתבו תחת מכבש הדד-ליין השבועי בעיתון, אך כאן זה זועק.
    התחקיר חלקי ולא עקבי.
    העלילה מסתעפת עד בלבול.
    הייצוגים של דמויות רגישות מרדדים ומקוממים.
    והאורך? 770 עמודים בפונט DAVID קטנטן, עם רווחים צמודים — מייגע, מתיש ולעיתים אפילו מיותר.


    זהו ספר עם רעיון שאפתני, אך ביצוע חפוז.
    היה כאן פוטנציאל מרתק — אך הוא נזנח לטובת עלילה מתפתלת, תיאורים לא אמינים וחוסר עקביות סגנונית ותכנית.

    לא מצטערת שקראתי. אבל גם לא אחזור אליו.
    במדינה קטנה במזרח התיכון
    סוערות הרוחות בעוז וגאון
    קרועה מפולגת המדינה מבפנים
    מה ייעשה למשתמט שאינו מפנים

    פתח השר הבכיר ואמר
    אני אהפוך לו כל מתוק למר
    נפגע לו בדתות וגם במעונות
    גם בארנונה יותר אין הנחות

    הוסיף רעהו לנאום בגאון
    לא יוכל לנהוג ולהוציא רישיון
    נטיל איסור על טיסות לחו"ל
    שיהיו לאיומים על מה לחול

    התערבה הרועצת המשפטית לממשלה
    לא אשתוק עד שאעשה בהם כלה
    אנתק להם את חמצן החיים
    עד שכולם יהפכו חיילים

    אבל לא יוכלו לו הם לא מבינים
    כי הוא דבק בתורת החיים
    ומה בצע בכל הגזירות
    האם נעזוב מסורת אבות

    התורה היא חיינו היא האויר לנשימה
    ולא תעזור שום מזימה
    נשאר דבוקים בתורה לעד
    בלי לפחד משום צבא ויעד

    והיושב בשמים נוקם נקמתם
    וכל עמלם ישוב בראשם
    הן הביטו וראו מידה ושכנגדה
    איך נוהג העולם קבל עם ועדה

    מאיימים על ישראלים הטסים בעולם
    לכלא תלכו בגלל עלילת דם
    אומרים להם הרי אתם בצבא
    מבצעים פשעי מלחמה בחדוה

    עוצרים המימון מבטלים עסקאות
    על יהודים באירופה זורקים כסאות
    לא מוכנים להשכיר בתים ומלונות
    ועדיין לא שתה הממשלה ליבה לזאת

    שכל אשר יעשו ללומדי התורה
    תקבל מדינת ישראל בתורה
    המידה כנגד מידה כה גלויה
    וניכר לעין כל כנגד מי היא תלויה

    הן אבינו הרחמן נוקם נקמתנו
    משיב שבעתיים לחיק מענינו
    וגדל בזאת כבוד התורה והבורא
    ניכר היכן כבוד ה' שורה

    אל תגעו במשיחי מגיני הדור
    אני כל פרצותיהם אגדור
    וידעו בזאת כל בני העולם
    למי האבא הגדול מכולם

    הַלַכְתִּי לְדַרְכִּי, הֶחשתִּי פְּעָמַי,

    וּבַדֶּרֶךְ לֹא זְרוּעָה, סָלַלְתִּי נְתִיבַי,

    מִנֶּגֶד לָהּ, לַשֶּׁמֶשׁ, נָשָׂאתִי צְעָדַי,

    וְאֶל נֶגֶד שְׂדוֹת רָעָב, תָּלִיתִי אֶת עֵינַי.



    אֶת מְבֻקָּשִׁי אַף לִי, לֹא יָדַעְתִּי לְהַסְבִּיר,

    אֶת מָחוֹל רִגְשׁוֹתַי, לֹא הִגְדַּרְתִּי לְהַכִּיר,

    גַּם עַל דְּמָעוֹת אוֹתָם שָׁפַכְתִּי, לֹא תָּהִיתִי לְהָאִיר,

    גַּם פִּרְאוּת נְשִׁימָתִי, לֹא טָרַחְתִּי לְהַסְדִּיר.

    וְגַם אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, לֹא עָזְרָה לִי בְּמַסָּע,

    וְטִרְשֶׁיהָ הַפְּרוּרִים, נקְמוּ בִּי כָּל פְּסִיעָה

    וּבוֹרוֹת וּסְדָקִים, מִלְאוּ אֶת אַדְמָתָהּ

    וּלְכָל אֶבֶן, לְכָל סֶלַע, הָיְתָה אֵיזוֹ מִלָּה.

    וְכָךְ שָׁעוֹת צָעַדְתִּי, בְּחוֹל וּבשְׁמָמָה,

    מִבּוֹרוֹת דְּרָכִים שָׁתִיתִי, מִשִּׁקְתוֹת הַבְּהֵמָה,

    וְעֵשֶׂב חַם אָכַלְתִּי, וּמַר לִי הוּא הָיָה,

    בְּצֵל שִׁטָּה יָשַׁבְתִּי, וְתָפַסְתִּי שָׁם תְּנוּמָה.


    וּלְאַחַר שָׁעוֹת מִסְפָּר, מָצָאתִי אֶת חֶפְצִי,

    הָאֲוִיר הֵחֵל לָנוּעַ, לִפְרוֹעַ שְׂעָרִי,

    וְהַחוֹל מִתַּחְתַּי, חַם ורַכְרוּכִי

    גַּלֵּי הַיָּם אָסְפוּנִי, כָּחֹל וְאֵין סוֹפִי.


    וְעוֹדִי שָׁם מִשְׁתּוֹלֵל, שׁוֹעֵט בְּמֵי הַיָּם,

    סוֹבַבְתִּי אֶת רֹאשִׁי, עֵינַי נָשָׂאתִי גַּם,

    גַּם הִיא פֹּה, הַשֶּׁמֶשׁ, עִם חִיּוּךְ מֻתָּשׁ וְחַם,

    כְּמוֹתִי עָבְרָה הַדֶּרֶךְ, חָצְתָה אֶת הָעוֹלָם.

    כָּל הַצֵּל הַזֶּה
    סוֹכֵךְ עָלַי כְּמוֹ עוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן כְּמוֹ
    עַמּוּד הָאֵשׁ וְהֶעָנָן
    כְּמוֹ חֻפָּה
    וְהַצֵּל הַזֶּה מָלֵא בַּעֲרָפֶל שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה צִבְעוֹ
    וְלֹא פָּג

    נִסִּיתִי לִתְפֹּס בּוֹ חָזָק
    נִסִּיתִי לָגַעַת
    נִסִּיתִי לִשְׁאֹף אוֹתוֹ לְעוֹרְקַי
    שֶׁיִּזְדַּהוּ אִתּוֹ קְצָת
    יַעַרְכוּ הֶכֵּרוּת וְאֶכְפֶּה עֲלֵיהֶם
    לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם

    אַךְ כְּכָל וְהִתְאַמַּצְתִּי יוֹתֵר הוּא הָלַךְ וְהִשְׁחִיר וּסְכָךְ
    וְהִכְפִּיל אֶת עַצְמוֹ וְהִנֵּה
    נוֹצַר לוֹ עוֹד צֵל עָלַי
    וְעוֹד אֶחָד

    נִסִּיתִי לְהָבִין אֶת הַצֵּל
    אַךְ כְּכָל שֶׁהִתְקָרַבְתִּי אֵלָיו הוּא
    עָלָה וְעָלָה מֵעָלַי

    מִישֶׁהוּ חַיָּב לִהְיוֹת לְמַעְלָה כְּדֵי
    לִיצֹר אֶת הַצֵּל
    מִישֶׁהוּ בְּהֶכְרֵחַ לְמַעְלָה כְּדֵי
    לִסְכֹךְ עָלַי

    הַצֵּל כֻּלּוֹ צֵל
    אַךְ עָדִיף לִי עַשְׂרוֹת מוֹנִים עַל
    הַחֹשֶׁךְ
    כְּמוֹ לִוְיָתָן
    כְּמוֹ חֻפָּה
    כְּמוֹ
    עֵדוּת
    תמיד היתה המרפסת. רחבה, נעימה, אחורית, נשכחת. היו שם הפרחים שאהבתי, שורת אדניות בשלל צבעים. היה שם הערסל, שמרגע שהרגליים שלי היו מספיק ארוכות בכדי לבעוט בגדר, הייתי מתנדנדת בו במשך שעות. הלוך חזור, חץץץ- חץץץץ.
    שלווה רכה כזאת... שקט... כמה עולמות היו במרפסת! כמה חלומות! כמה חיים...
    כשבשעון הוורוד שלי נפגשו המחוגים ממש בסמוך לספרה 5, נפרדתי מהערסל בחיבוק, לחשתי לו- "אל תפחד, מחר אני אחזור" ורצתי הביתה. לא רציתי שהמרפסת תראה בקלוני, כשיקראו לי בנזיפה: שיעורי בית עשית כבר? ומה המורה אמרה? לא רציתי שהפרחים יהיו עצובים איתי...
    השעון המשיך לתקתק, תקתוקים קצובים, מהירים. מחוג רודף אחר מחוג, פוגש בו לחלקיק שניה וממשיך במירוץ האינסופי.
    גם הוא בורח...?

    שנים רבות חלפו מאז, הערסל נעשה מהוה כל כך, ולולאת הברזל שחרקה הרגיזה את אבא, שפסק את גורלו לאשפה. הפרחים נבלו, ואני בכיתי עליהם כ"כ.

    כשעזבתי את הבית, המרפסת בכתה. חשופה, כאובה. לא הייתי שם, אבל אני יודעת.
    לא היה לי כלום משלי. אכלתי מה שהזדמן לידי, עשיתי לילות עם חברות, מדי פעם הנחתי ראש על ספסל אבן בגינה צדדית. לא זכרתי מי אני, מה אני עושה כאן, אף אחד לא חיפש אותי. לא אבא, לא אמא, אף אחד...

    ולילה אחד, כשהלכתי ברחוב צדדי, שמעתי בכי ילדותי. קפצתי. תמיד אני קופצת כשאני שומעת בכי. הרמתי את הראש, ממש מעלי הייתה מרפסת. ערסל חורק. נרעדתי. בתוך הערסל שכב מכורבל, ילד. ילד מתוק, עדין. אולי בן 8, או 9. לא יותר. והבכי שלו, עייף, פגוע- נגע בי, עמוק. בנקודה הכי פנימית בנפש, שלא זכרתי שעוד קיימת בי. או שאולי בנשמה? משהו הזדעזע בי, ואז נשבר. הסתובבתי, והתחלתי לרוץ. זאת לא הייתי אני שהלכה, לא אני מצאתי את דרכי הביתה- זאת היתה המרפסת ששלחה אלי יד, חבקה אותי והצמידה את ראשי אל ליבה.

    כשעמדתי בפתחה, מצמצתי בהלם. דמעות חנקו את גרוני, את עיני, אבל לא את ליבי.
    לא הכרתי אותה. עייפה, זקנה, בתוך האדניות נראו קיני יונים, ועל הרצפה היו פזורים זרדים, עטיפות איגלואים שילדי השכנים השליכו מן הסתם, גזירי עיתונים מצהיבים וכמה ארגזים אטומים.
    ברעד, ברגש שחשבתי שנקבר מזמן, בכל האהבה והגעגוע שבעולם, חיפשתי לי מקום בחיקה, ולא מצאתי.
    הבטתי בה, ולא היו מילים בפי. לא היתה לי נחמה להציע לה. חלקנו שתינו מציאות עלובה.
    בודדות, מרוקנות, חלשות...

    הרכנתי ראש, עיניים ירוקות מצמצו בחזקה, ומאי שם נשרו דמעות בנות 19.
    וכבר לא הייתי לבד. היינו שתינו, יחד.
    אנחנו חבורת מילים כואבת, אכפתית ואלטרואיסטית. לא מאלה שרואים עוול וממלאים פיהם מים.

    התקבצנו יחד על גבי דף לבן, מסומן בשחור צורני מגלגלי רכבים, כדי להשמיע קול זעקה, נוכח הפרצה החמורה שהתרחשה לאחרונה בחומות שכונתנו. היה לא תהיה!

    הגופן המוגזם שלנו....

    רגע... אנחנו תכף ממשיכים איתכם, פשוט נקלענו כאן למערבולת אווירית סוערת בכניסה לבניין. אוי הבטן מתהפכת. אנחנו מסתחררים כאן במעגלים מהירים בהגזמה, יחד עם מארזי חטיפים ריקים, בדלי סיגריה ופחית XL מצ'וקמקת אחת.

    אווו זה נגמר. איזו הקלה, אפשר להמשיך, אז איפה היינו. אהה.

    הגופן המוגזם שלנו, הוא דרכנו להשמיע את מחאתנו האדירה. לזעוק בקול גדול. השורה הבולטת בהגזמה במרכז הדף, היא בימת המחאה המרכזית, עליה ישובות המילים המובחרות שבקרבנו.

    לא נבחל בשום....

    רגע.... סליחה על הקטיעה הנוספת. פשוט יש כאן איזה זקן אחד שמנסה להרים את הדף שלנו כדי לקרוא את תוכנו, ואנחנו ככה חומקים לו באלגנטיות. רגע, בואו נאט מעט את הקצב, כדי ליצור לזקנצ'יק הסקרן אשליה שהוא משיג אותנו, ואופס... נגביר שוב תאוצה ונחמוק במהירות. אוווחחח זה היה טווווב.

    תודה שחיכיתם בסבלנות. זה אגב לא קשור לפעולות המחאה. זה סתם לכיף. משהו בשביל הנשמה.

    אז איפה עצרנו? אה.

    לא נבחל בשום אמצעי במחאתנו ההכרחית. נרד לכבישים ונחסום אותם בגופנו. אם נדרש נישכב גם תחת גלגלי הרכבים. נקדש שם שמיים.

    תגידו שנייה מה זה החור הזה בצידי הכביש. זה לא קבר עתיק שעל עצמותיו בנו באכזריות כביש? אני חייב לקפוץ לבדיקה.

    אוי חשוך פה נורא. מלא מקקים ועכברים.

    אין פה עצמות. רק כדורי פלא לרוב שאבדו לבעליהם הצעירים, ועכשיו משמשים את הזוחלים החמודים לשעשועי פנאי, לכלוך לרוב וכיתוב על הקיר: "תעלת הביוב השכונתית".

    חחח, סתם חשבתי שזה קבר. מצחיק ממש.

    רגע, אבל איך אני יוצא מכאן עכשיו? "גיווואלדדד!".

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה