קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 108
    • צביה ר.
    שיר וְשׁוּב. וּמָתַי.
  • צביה ר. //
    • וְשׁוּב פֶּרַח צָעִיר,
    טֶרֶם יָבַשׁ טַל שַׁחֲרִית
    מְעַלָּיו,
    נִלְקַח לְעוֹלָם
    שֶׁכֻּלּוֹ שָׁלֵו.
    וְכָאן
    טֵרוּף
    וּקְבָרִים טְרִיִּים
    מְלוּחִים.
    לַחִים.
    טְלוּלֵי דָּם וְדֶמַע.
    וּמָתַי
    יְנַגֵּב
    טַל תְּחִיָּה
    דִּמְעָה
    מֵעֲלֵיהֶם.
    מֵעָלֵינוּ.
    וְנִשָּׁלֵו.


    לזכרו של שָׁלֵו זְבוּלוּנִי הי"ד שנרצח היום בפיגוע בצומת גוש עציון.
    השם יקום דמו.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: אש קודש!, צפניהו, קרב ועוד 19 משתמשים22 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה רבה על המשוב. מחמם את הלב.
  • 276
    • מ
    שיתוף - לביקורת איפה כואב לך?
  • מהממתתת //
    • סתם קשקוש... אשמח לביקורת


    היה לי שריטות,
    על הפנים.
    סימנים למה ששם,
    בפנים.
    הורדתי את הראש,
    ראיתי צרחות.
    את הטירוף בעיניים.
    שאי אפשר לכבות.
    ורק ניסתי לנשום.
    חשבתי, שהם
    האחרונות.
    ועדיין,
    לא ידעתי לבכות.
    ובחלונות,
    ראיתי את הדם.
    ולא היה לי חלומות.
    ולא היה בי אדם.
    ולא הבנתי,
    באמת שלא.
    שיש בי לב.
    ורק רציתי,
    שישאלו, איפה כואב?
    ולא יאמינו לזה שנפלתי
    לזה, שפגשתי בדרך זאב.
    והיום, אני בוכה.
    מלטפת את הצלקות
    את הכחול,
    ועדיין,
    לא מצליחה למחול.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ש.ב.א, אש קודש!, Avigail Amram ועוד 38 משתמשים41 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל אגסי
    מזמן הגעתי למסקנה שכשיושבים סתם לקשקש, יוצאים הדברים הטובים ביותר...
  • 75
    • ח
    שיר דעי לך.....................
  • .חיה פ //
    • יש מישהו אחד שאוסף
    את כל הדמעות ששפכת
    מישהו אחד שמקשיב
    לכל התפילות ששלחת
    מישהו אחד שאוהב
    אותך לעולמים.....
    מכיר ומכיל בלי סוף
    אותך ברחמים.....
    והוא תמיד בוכה,
    איתך כשאת בוכה
    נמצא שם בשבילך
    ידו תמיד פתוחה......!
    מרעיף עלייך שפע
    תמיד תמיד תמיד
    ומנחם אותך
    אם משהו קצת מפחיד,
    מוקיר כל התקדמות
    שאת....... עושה....
    ולא הוא לא נבהל,
    אם את פתאום קשה...
    הוא לצידך אפילו
    כשאין לך שום כוחות,
    מרים אותך תמיד
    מכל הנפילות...
    והיה והוא מכֶּה.......
    הוא בטח מצפה
    שלא נמחק הכל...
    אז למרות הכל...
    תחזרי - אם ברחת,
    תיזכרי -אם שכחת
    הוא חומל, הוא מוחל, הוא אבא אוהב!!!!!!!!!
    ואב את בניו לעולם לא עוזב!!
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: אקסטרה היפראקטיבי, מיהי, ניק 136772 ועוד 13 משתמשים16 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    וואו! מדהים!
  • 42
    • ב
    שיר עוד יבוא היום - שיר של תקווה... של חלום שעוד יתגשם...
  • ברוך79 //
    • עוֹד יָבוֹא הַיּוֹם
    שֶׁנִּתְפַּלֵּא,
    אֵיךְ הִגַּעְנוּ הֲלוֹם
    יָדֵינוּ נִשָּׂא לַמָּרוֹם
    הָאֱמֶת זוֹ אוֹ שֶׁמָּא חֲלוֹם

    בְּרִנָּה לַמִּקְדָּשׁ נַעֲלֶה
    שְׂפָתֵינוּ בְּרִנָּה תִּמָּלֵא
    נֶחֱזֶה בְּזִיו הָאֵ-ל
    בְּבֵיתוֹ נוֹדֶה וּנְהַלֵּל

    נַקְרִיב תּוֹדָה וּשְׁלָמִים
    לְפָנָיו
    עַל יְדֵי הַכֹּהֲנִים
    מְשָׁרְתָיו

    שִׁירַת הַלְּוִיִּים בְּעֹז תִּשָּׁמַע
    מְלֻוָּוה בְּתִזְמֹורֶת רָמָה
    אָז רַגְלֵינוּ יִינָּשְׂאוּ מֵאֲלֵיהֶם
    בְּמָחוֹל יִפְצְחוּ לְעוֹשֵׂיהֶם

    גּוֹאֲלֵינוּ, מוֹשִׁיעֵנוּ
    הֲרֵי שָׁלַח בֶּן דָּוִד מַלְכֵּנוּ
    יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּנּוּ
    וְרִנָּה תִּיזַּל מִלְּשׁוֹנֵנוּ

    הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים
    לִתְחִיָּה יָקוּמוּ
    תַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים
    בְּאַרְצֵנוּ יָשִׂישׂוּ

    תּוֹרָה חֲדָשָׁה אָז תָּאִיר
    בְּעֹז שְׁכִינָה הִיא תַּזְהִיר
    כָּל גּוּף מִיִּשְׂרָאֵל יִרְעַד
    כִּי בִּין רֶגַע,
    וּבֵית ה' מִשָּׁמַיִם יָרַד
    --
    וּבְעֵת שֶׁהָעָם הַנִּבְחָר וְהַנַּעֲלֶה
    לָאֲגוּדָה אַחַת נַעֲשָׂה.
    אַךְ וְרַק רְצוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת
    מִצְווֹתָיו לִרְדֹּף יָמִים וְלֵילוֹת

    הָאֻמּוֹת שִׁבְעִים
    יִפְּלוּ עַל פָּנִים
    קֶדֶם רִבּוֹן הָעוֹלָמִים
    וְיוֹדוּ כּוּלָם
    כִּי הוּא לְבַדּוֹ
    מֶלֶךְ כָּל הַמְּלָכִים

    בְּתִפְאֶרֶת עֻוּזּוֹ וְרֹב הוֹדוֹ
    יַכִּירוּ כָּל בְּרוּאֵי חֶפְצוֹ
    וְיֶאֱתָיוּ הָעַמִּים לְעוֹבְדוֹ
    יַגִּידוּ בָּאִיִּים מַלְכוּתוֹ

    אֲזַי כָּל אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בְּאַפּוֹ
    מַעְלָה, הַשָּׁמַיְמָה, יִישָּׂא יָדוֹ
    זָקֵן וְנַעַר, יְלָדִים וִילָדוֹת
    אָב וָאֵם, בַּחוּרִים וְתִינוֹקוֹת

    יִפְצְחוּ הַכֹּל בְּנִשְׁמַת כָּל חַי
    יְהַלְּלוּ שְׁמוֹ עַד בְּלִי דַּי!!!
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: רבקהנ, ח.ד. וחלק, אינפרא ועוד 3 משתמשים6 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    למה השיר קצר כל כך?... איזה אושר לקרוא על היום הזה! תודה!!
  • 102
    • %
    שיתוף - לביקורת מה זה משנה.
  • %תמר% //
    • וביום ההוא
    שחזרתי
    לא כי רציתי.

    ביום ההוא
    שהוחזרתי.

    הבנתי,
    שלא משנה כמה ארים ראש
    וכמה ידי חסרות אזיקים.
    לא משנה.

    משנה שבסוף הוחזרתי.


    --
    תמר.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: אש קודש!, שיוותי ה’ לנגדי תמיד, צביה ר. ועוד 12 משתמשים15 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    אני? לא. הקב"ה פשוט איתי, והוא החיים. אבל זאת הבמה של תמר המדהימה. אני שבה למקומי, בצללים.
  • 36
    • %
    שיתוף - לביקורת שלום שלום.
  • %תמר% //
    • רָצִיתִי שֶׁתֵּלְכִי,
    לֹא רָחוֹק מִדַּי.
    לֹא קָרוֹב.

    רַק לֹא תַּחַת שִׁלְטוֹן טֵרוֹר.

    שֶׁתֵּלְכִי

    וּכְשֶׁהַלֵּב מְסָרֵב לְהַרְפּוֹת
    זֶה קָשֶׁה,
    זֶה מַכְבִּיד.

    לֵב לֹא נָתַן לִי,
    לֹא הֵנִיחַ.

    רָצִיתִי כָּל כָּךְ,
    כֹּל.
    כָּךְ.
    שֶׁיִּהְיֶה לָךְ טוֹב.

    אָז בִּקַּשְׁתִּי לֵךְ⁠
    וְשׁוּב
    וְהִתְחַנַּנְתִּי אֲפִלּוּ.

    הַרְרֵי מָנִיפּוּלַצְיוֹת שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְעֶבְרֵךְ,

    רַק שֶׁתַּסְכִּימִי.

    רַק שֶׁיִּהְיֶה לָךְ טוֹב.

    נָכוֹן,
    זֶה קָשֶׁה
    לָקַחַת רַגְלַיִם
    וְלָלֶכֶת.

    אֲבָל כְּדַאי שֶׁתֵּלְכִי,
    לֹא רָחוֹק מִדַּי.
    לֹא קָרוֹב.

    שֶׁתֵּלְכִי מִבֵּיתֵךְ⁠
    לְשָׁלוֹם שָׁלוֹם.

    אַל תְּסוֹבְבִי רֹאשֵׁךְ לְבַיִת,
    אַל.

    רַק תִּתְּנִי לִי יָד בַּדֶּרֶךְ,
    שֶׁלֹּא תֵּלְכִי גַּם מִמֶּנִּי.

    וְשָׁלוֹם לְרָחוֹק.

    וְשָׁלוֹם לְקָרוֹב.

    תֵּלְכִי,
    וּתְרַפֵּא נַפְשֵׁךְ.

    אָמַר הַשֵּׁם.


    "
    שָׁלוֹם שָׁלוֹם
    לָרָחוֹק
    וְלַקָּרוֹב
    אָמַר הַשֵּׁם
    וּרְפָאתִיו
    "
    (יְשַׁעְיָהוּ נז, יט)


    --
    תמר.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: סני, אני לא בוכה, צביה ר. ועוד 9 משתמשים12 //
    0 תגובות
  • 306
    • ה
    שיתוף - לביקורת העאלטר מצפת
  • הודיה לוי. //
    • בס"ד

    קטע שרציתי לכתוב מזמן, אולי כי הרגיש לי שהקול של הרווקים פחות מושמע מזה של הרווקות. ייתכן מהסיבה שהם פחות נוטים לבטא רגש בפומבי וייתכן מסיבות אחרות. בכל אופן אשמח לביקורת


    העליות בכניסה לצפת נוראיות, והן נוראיות עוד יותר כשאני עושה אותן בדרך חזור מהפגישה עם רות דנינו מבאר שבע. 'איזה בר מזל אתה, ארבע וחצי שעות נסעת בשביל לגלות שזה שוב פעם לא מתאים', לועג קול מתוכי.

    אני לא משתיק אותו. לא משתיק קולות שאומרים את האמת. בדרך כלל.

    עוד לפני המשפט הראשון, ידעתי שזה לא זה. הפגישה נמשכה שעה רק בשביל הפרוטוקול. כבר אחרי שעה ורבע מצאתי את עצמי שוב בפיאט המאובקת שלי, תוהה לעצמי למה אין מטוס פרטי שיטיס עאלטרים כמוני למרחקים. מטוסים מיוחדים לבחורים שכבר עברו את הגיל.

    פותח חלון, אולי יכנס קצת אוויר. מישהו מאחוריי צופר, מבקש שאתקדם מהר יותר. הוא לא רואה את הסקודה שנמצאת במרחק יריקה לפני. והאיש שנמצא בה, לא נראה אחד שכדאי להתעסק איתו. גם ככה הרזומה שלי לא מרשים במיוחד, לא חושב שכדאי לי להוסיף לו עוד שורה לא פוטוגונית על התחככות עם עבריינים.

    ממשיך לזחול למעלה. הטלפון מצלצל. 'בורא עולם, בבקשה שזה לא אמא'.

    זאת אמא.

    "שמוליק", הקול שלה, מלא תקווה, מתפזר בחלל הרכב. ופתאום נהיה לי חנוק.

    "שמוליק איך היה?", היא שואלת.

    אני בולע רוק. לא יודע למה הוא חמוץ.

    "אמא זה לא זה", אני אומר בקצרה. כבר אין לי כוח למבוכים.

    "לא?", הקול שלה צונח. גם אני איתו.

    "לא", אני אומר שוב. "נדבר מאוחר יותר, אני בנסיעה".

    "טוב, נדבר בבית", היא נאנחת.

    אני מנתק את השיחה, מגלה שהפקק לא זז. יש עוד שעה לפחות עד שאגיע לבית.

    פותח את החלון השני. אולי ייכנס קצת אויר.

    הזגוגית פתוחה, והכל סגור.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: RPO, אש קודש!, מפרש ועוד 35 משתמשים38 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הודיה לוי.
    תודה רבה. כיף לקרוא. האמת שהייתי קוראת פה בפרוג אפילו, הרבה קטעים על רווקות מאוחרת וכו'. אבל קטע...
  • 111
    • N
    שיתוף - לביקורת הכאב הזה
  • NeWord //
    • הוא לא שלי, הכאב הזה, דוקר את ליבי לפרקים.

    הוא לא שלך, הכאב הזה, רוח יללנית, קנטרנית, צורחת באוזני, צוחקת, מלגלגת.

    הוא לא שלי, הכאב הזה, ובכל זאת מתעקש לסחוט דמעות מעיני.

    הוא לא שלך, הכאב הזה, מדמה לחוש את המבטים העזים דוקרים את גבי.

    הוא לא שלי, אני מתאמצת כל כך להאמין, אני גם לא רוצה בו. ומי אני בכלל, ואיזו זכות יש לי לכאוב כאב שאינו שייך לי?!

    אני לא שלך! מתעקש הכאב להכאיב, הניחי אותי לאחרים – ראויים ממך לחוש אותי!

    אתה לא שלי! צועקת לו בחזרה, אני יודעת את זה! אז למה אתה כל כך מתעקש להתנחל כאן, מול עיני, בתוך ליבי?!

    אני לא שלך, ואין כלל וויכוח, הוא לואט, לוהט, אבל את, את שלהם, הביטי, ליבך קשור! ואם אני שלהם, ואת שלהם... אז, גם אנחנו קשורים, ותחושי אותי, כל עוד הם חשים...

    אשמח לביקורת.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אש קודש!, kshir, קרב ועוד 14 משתמשים17 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    N
    NeWord
    וואו, תודה! הרבה פעמים לפני שאני משתפת, יש בי מן חשש כזה שאולי מה שהתכוונתי לא יובן מספיק, לא...
  • 60
    • ג
    שיתוף - לביקורת יז' בתמוז
  • גאון הדור הזה //
    • מתקרב ובא תאריך עצוב
    יז' בתמוז מגיע שוב
    יום תענית ואבל לעם
    על חמש דברים שהיו ואינם

    הראשון הוא כבר בדור המדבר
    משה רבינו את הלוחות שבר
    בעקבות החטא הגדול והנורא
    בחטא העגל כשעבדו עבודה זרה

    והאריכו חז"ל להסביר במסכת עירובין
    את מעלת הלוחות הראשונות להבין,
    אשר לא היה שולט בנו גוי ולשון
    אם היינו זוכים למתן הראשון

    ואילולא נשברו הלוחות, הרי כל הלומד
    לעולם לא היה צריך להתמודד
    לא עם שכחה ולא עם חוסר הבנה
    הכול היה ברור כל מילה כפנינה

    הדבר השני שבאותו יום אירע
    בטל קרבן התמיד וכבתה האורה
    הרי בהיות התמידים על ישראל מכפרים
    כל יום מחדש שוגרה סליחה ממרומים

    ומעת בוטל התמיד בעוונות
    גברה עלינו יד האויב בנצחונות
    וכאשר 'דבר אחר' נעץ בחומה צפרניו
    הזדעזעה כל הארץ מטומאת פניו

    וזה גרם לדבר המר השלישי
    בו ביום נבקעה חומת עיר קדשי
    החל האויב לחדור להיכנס בעיר
    להכות באנשים הבתים להבעיר

    וכך במשך שלושה שבועות
    הסתובבו והרגו בעיר ריבואות
    ירושלים איכה הייתה לחרפה
    אוי כי עוונות הגדישו קופה

    ומקרה רביעי מזעזע ונורא
    גם באותו יום לדאבונינו קרה
    שרף אפוסטמוס את התורה
    הורם הנזר וניטלה עטרה

    השיבה ה' שבעתיים לחיק מענינו
    זעקתנו שמע וראה את מכאובינו
    איך קרעו ושרפו מחמד עינינו
    כי שנאת חינם גברה בינינו

    ודבר חמישי מחריד כל לב
    אירע לעמנו בזה היום הכואב
    העמידו צלם בהיכל המקדש
    להכעיס לא-ל נורא ונקדש

    ונחלקו חכמים על ידי מי הועמד
    האם מנשה המלך הרשע שמרד
    או שגם זאת עולל אפוסטמוס הרשע
    ברוע לבבו ובעריצותו הקשה

    ואנו מתענים ומתפללים שנים אלפיים
    אנא ראה מכאובנו אבא משמיים
    ובקרוב נזכה ויהפכו אלו הימים
    לימי פדות וגאולה בשמחת עולמים
    • תודה
    • שכוייח!
    • עצוב
    Reactions: אש קודש!, המהר"ל מפרוג, ח.ד. וחלק ועוד 4 משתמשים7 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    חריזה משובחת קצב מצוין וכמובן התוכן- חשוב ועצוב!
  • 189
    • כ
    שיתוף - לביקורת איזה שעמום!
  • כותב השורות //
    • אמרו לי לקום -
    אז קמתי!
    העולם נראה היה אותו הדבר
    מאיר וזורח, וכל כך צפוי ומוכר, אפילו גם קצת מיותר...

    אותם אנשים, אותם כעסים, אותם חיוכים, אותם בגדים -
    שעוטפים את הכאב והמרמור שלא באמת קיים כי - הכל בראש... ומ'הלב' - למי אכפת?

    ואני כלום קטן שלא מצליח לשנות את מדד האושר בעולם הזה
    צועד באוטוסטרדה של אנשים שמתחרים ביניהם על 'הדבר הבא' ו'הדבר האמיתי'
    יודע, על פי העבר ועל סמך תחושת הבטן שלי
    שגם מחר אקום ואומר -
    איזה שעמום, אלוקים!

    ולמרות ועם זאת ועל אף שכזאת
    כשאמרו לי לקום, לא המשכתי לישון
    רק אמרתי בדיוק כמו שלשום ואתמול -
    בשביל מה לי לקום?
    בשביל מה היקום?
    מסיבה קיומית או כדי סתם לנסות...
    לכבות את האש ולהסיר מסיכות שתחתן מסתתרות עוד אלפי מסיכות...

    אז אקום גם מחר כשיאמרו לי לקום
    בידיעה שאקום עם אותו שעמום
    רק מחר יום חדש, ויש לו סיכוי...
    להפתיע אותי עם 'מוחין דגדלות'.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הולולו, רבקהנ, NOA# ועוד 12 משתמשים15 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מהללו
    אין לי ספק. כוונתי היתה אחרת. טעיתי. לא דייקתי במילים. התכוונתי לומר כי ישנם קטעים\שירים שנכתבו...
  • 192
    • נ
    שיתוף - לביקורת יתושים מהסוג ההוא
  • נ. גל //
    • שוב הקיץ בשיאו.
    יתושים שורצים על הרשתות, באים ויוצאים מחריצים שלא ידעתי על קיומם.
    הם גורמים לי לנופף בידיים, להתפוצץ מזעם כשהם עטים עליי, הם נלחמים בי ומכריחים אותי להחזיר מלחמה.
    כמה פעמים כבר ביקרתי בבית מרקחת רק כדי לקנות עוד מכשיר מניעה, תכשיר הגנה וקרם הרגעה. מתי שהוא נאלצתי להוסיף לרשימה גם רסקיו, כי התסכול עולה על כל דמיון.
    אבל אתם יודעים מה החלק הכי קשה?
    שאת היתושים שלי, רק אני רואה.
    הם באים אליי ברגעים שלא ציפיתי להם. אחרי שבדקתי שכל הרשתות סגורות וכל הטריגרים רחוקים. נעולים מחוץ לבית. או בתוכו, תלוי איפה אני נמצאת.
    ובבת אחת הם עטים עליי.
    לא שמתי לב לראשון שהגיע, והנה הם כבר להקה.

    הראשון עוקץ: לא שמת לב, הא? אולי אין לך אחד כזה.
    השני מגרד: יש לי זכות קיום בדיוק כמוך. אולי אפילו יותר. גם אותי אלוקים יצר.
    השלישי חג סביב סביב ולא מגיע אל הנקודה. מעורר רחש לא נעים, מסיח את הדעת.
    הרביעי יושב על הקיר בשקט . מחכה שאתקרב ואז חומק. רק כדי שאחוש כישלון מוחלט. איך נברא עצום, חזק וגדול כמוני - לא יכול לו, ליתוש חסר העכבות הזה.
    החמישי בכלל אוכל את המוח. לא יודעת אם של טיטוס או שלי, כי כמו שאמרתי - המוח אכול. לא פנוי לחשוב. הדעת ממני והלאה.
    וכיוון שאיבדתי את הספירה, אני מניחה שהבאים ברשימה הם גם כן יתושים. להקה, כזו שחגה סביבי ביום ובלילה.


    ואף אחד לא מבין.
    למה אני מנופפת בידיים כשכואב לי?
    למה הידיים אדומות והכל נראה מעוות ונפוח?
    מה הלוחמנות הזו לכם, מה העבודה הזו. את דופקת את היד בקיר ואז צועקת מתסכול. מה הקטע?
    למה את לא יושבת בשקט?
    למה בכלל כואב לך?
    למה את רצה לבית מרקחת ומתחננת לרופא: כלום לא עוזר, דוקטור. תן לי משהו אחר. אני מבטיחה, זו לא אלרגיה. זה יתושים בלתי נראים.
    למה אין לך תקנה.

    וכשיש הפוגה, כשהיתושים שבעים מדמך ואת נוטלת רגע נשימה, את מוצאת את עצמך פותחת את פרוג. כותבת שם על היתושים.
    ולא מאמינה שאי פעם מישהו באמת יבין.

    בקטע נערך ניסיון (בין השאר) לעבור מדיבור בגוף ראשון לגוף שני כדי לייצר יותר הזדהות. לכן, כדי להקל על עצמי, התעלמתי מכך שהיתושים הזכרים לא עוקצים אלא רק הנקבות. כדי להפריד בין הדוברת לבין היתושים.
    אשמח להערות על כך. האם היה עדיף להעביר את הדובר ללשון זכר? האם זה עובד טוב?

    כמובן שגם כל הערה אחרת וכל תגובה תתקבל בברכה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ללי99, מיריכ, Talya kadosh ועוד 17 משתמשים20 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    תודה. אם הקטע עזר לאדם אחר להרגיש שמבינים אותו - כבר קיבלתי את שכרי. נכתב על בעיה מוכרת פחות...
  • 315
    • R
    שיתוף - לביקורת כשמשפט סתמי מטלטל אותי
  • rrrrrrrrrrrrrr //
    • השתתפתי היום בערב ספרות לנשים (המחלקה לספריות, י-ם). היה ערב מקסים ב"ה.
    במהלך הערב, התעוררה תקלה במדונה של השחקנית. בנוסח קצת פחות חגיגי: הרמקול שלה לא פעל.
    נו, קורה. אי אז בימות הסמינר זה קרה פחות או יותר בכל תכנית שהיא.
    פרק תהילים בכוונה, רכזת פעילות שרצה מכאן לשם, מורה צעירה נלהבת שמביאה מאנשהו רמקול חלופי ו... יצאנו. נו.
    כשמדובר בערב מושקע כ"כ, זה כן קצת יותר דרמטי, לא בשביל הקהל (שסה"כ נהנה מכל שניה של מנוחה...) בעיקר בשביל המנחה. במצח מקומט היא קוראת לעובד ההגברה (ככה קוראים לזה?): המדונה לא עובדת! המדונה....
    כמה שניות של המולה, העובד נחפז לבמה, משמיע כמה משפטים קצרים.
    אני, ממקומי, לא שומעת את דבריו.
    אני רק רואה את המנחה מזדקפת, ובהקלה היא מכריזה: יש מישהו למעלה (מצביעה על היציע) שמסדר את העניינים.
    הנהונים בקהל, והיא פותחת בסיפורון נינוח. בלי לחץ, הרי הענין בטיפולו של מומחה ההגברה.
    ענין של זמן עד שהתקלה נפתרת והתכנית מתחילה, בע"ה.
    היתה תכנית מדהימה. באמת. עוצמתית ומהדהדת.
    אבל אני הייתי תפוסה במשהו אחר.
    יש. מישהו! למעלה! שמסדר. את העניינים!
    איזו הקלה!
    די. די לדאוג. די. המומחה לקח הכל על אחריותו. הוא מסדר את העניינים.
    אולי סיפורון קטן, בינתיים? עד שהכל יסתדר?
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אש קודש!, א02, אננס מצוי ועוד 39 משתמשים42 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    נכון. האמת שאני קוראת עכשיו את ההודעה שלי, ולא. לא הצלחתי להעביר את העוצמה והרגש... רק אומרת...
  • 396
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת אם רק מפעילי קווי השירות של חברות מסוימות היו כנים, כך בדיוק הייתה נשמעת המערכת לניתוב השיחות...
  • שועל ספרות. //
    • שלום, וחבל שהגעתם ל----

    אם ידועה לכם מספר השלוחה, מה שאין סיכוי בעולם, הקישו אותה כעת.

    כעת אנו תוקעים לכם הודעה משעממת למריחת זמן על איזשהו שירות שניתן להשיג במספר אחר...

    אנו מודיעים לכם על כך שישנן פעולות שאתם יכולים לבצע באתר, כאילו שלא חשבתם על הרעיון הגאוני הזה מראש. וזאת כדי להרוויח עוד כמה לקוחות שהתייאשו מלקבל שירות.

    שימו לב, חלק מהשיחות מוקלטות לצורך הפלתכם בפח במקרה שתסכימו בטעות למשהו שלא התכוונתם אליו.

    זמני המתנה ארוכים כרגיל, עקב חוסר רצון של נציגינו לקבל שיחות, ועקב מיעוטם בעקבות המשכורת הנמוכה.

    להשארת מספרכם כדי שאף אחד מנציגינו לא יחזור אליו לעולם הקישו 0.

    לקבלת שירות בנושא שאין סיכוי אפילו של אחד למיליון שרציתם, הקישו 1.

    לקבלת שירות בנושא שאתם ממש אבל ממש לא קשורים אליו, הקישו 2.

    לקבלת שירות בנושא שאחוז האוכלוסייה שמתעניין בו הוא 0.0004, הקישו 3.

    לקבלת שירות בנושא שאם אתם צריכים אותו אתם במצב מזוויע, הקישו 4.

    עכשיו נבקש מכם: 'אנא הקישו את מספר השלוחה הרצוי', למרות שאנו יודעים שלא הצלחתם לחשוב אפילו לאיזו שלוחה להיכנס.

    ומיד לאחר מכן נלחיץ אתכם ונצהיר: לא הוקשה בחירה.

    וכעת, סוף סוף נוכל לקיים את רצוננו מהתחלת השיחה ונכריז: 'לא הוקשה בחירה, תודה ולהתראות!' ובכך לתת לנציגינו את האפשרות לסיים ברוגע את שלב 596 במשחק הקנדי קראש.
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: נועה noa, ברוך בלייער, זומזו ועוד 61 משתמשים64 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    תודה רבה!! אופס... סורי, לא הצלחתי לקצר, ושעדיין יבטא את משמעות הטור... תודה רבה!! חח על זה...
  • 144
    • מ. י. פרצמן
    מידע שימושי ניתן להשיג את הספר הדרן / מ. מילר
  • מ. י. פרצמן //
    • בהמשך לאשכול הזה:
    www.prog.co.il

    סקירת ספר - הדרן / מ. מילר

    סקירת ספר: הדרן / מ. מילר מאת: מ. י. פרצמן | קישור לבלוג אם חשבתם שהעולם הוא לא שחור לבן, טעיתם. בדרום אפריקה של שנות האפטרהייד – השחור והלבן יצקו את הפרט הבסיסי בחיי האדם וקבעו אותם ואת איכותם. העובדה הזו הולידה את ג'ואי, חנן ומרגו אל תוך סיפורנו. הדרן. נכתב על ידי מ. מילר, פורסם באנגלית...
    www.prog.co.il www.prog.co.il
    (הערת ביניים: אני חייבת להודות שזה ממש מעצבן שאסור להקפיץ אשכולות בני יותר משלושה חודשים. מה אגיד לכם, איזה הנהלה מעצבנת יש לנו)

    בקיצור, להלן הסיפור:
    לפני כמה ימים נכנסתי לתומי לחנות פלדהיים, בפינת רחוב ירמיהו/ברנדייס אשר בירושלים עיר הקודש,
    והנה, לפתע, מה אני רואה?
    את אשר לפניכם.
    אכן כן! ראיתם נכון את אשר אני ראיתי נכון.
    הספר הדרן! לא רק הספר, אלא ערימה של ספרים כאלה!
    וכל ספר עולה, לא פחות ולא יותר, 25 שקלים עלובים בלבד!
    מיד חקקתי בדעתי להודיעכם, רעיי ואהוביי. כל אשר ליבו חפץ להניח ידו על הספר, להלן הזדמנות חייכם.
    1751977876196.png
    1751977876196.png
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: -דינה-, yael305, מרים אדריכל ועוד 7 משתמשים10 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ. י. פרצמן
    מ. י. פרצמן
    אוי ואבוי, אני לא מעודכנת. ספרי לנו אם יש עוד ספרי נוסטלגיה מעניינים שהודפסו שוב, שיהיה כאן...
  • 111
    • ח
    שיתוף - לביקורת תת סידרה של זבובאים
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    יצאתי מחדרי בעקבות זעקה מקפיאת דם.
    "תהרוג אותה!"

    לפני שהספקתי להעיר לשני הבנים שלי על ההיסטריה,
    ולפני שהבנתי את מי בדיוק צריך להרוג,
    אני רואה את שמעון, לא פחות ולא יותר, עומד על השולחן בסלון.

    זה כבר מוגזם לכל הדעות.
    אני עוד לא יודעת מי הקורבן, אבל נעליים על השולחן?!
    "תוריד את הנעליים!", נזעקתי גם אני, מצטרפת לחגיגת ההיסטריה.

    מחיאות כפיים מצלצלות נשמעו.
    "תוריד! אתה שומע?!"

    שמעון חלץ את נעליו תוך כדי מרדף אחרי החשודה:
    יתושה אחת, שמטריפה אותו ואת נתן כבר שעה.
    היא ואחותה, שתי יתושות נגד שני הבנים שלי.

    כוחות שווים? הצחקתם.
    אלה שתיים שמוצצות דם ועפות לך בפנים שוב ושוב.

    "אלי, בוא תעזור!" קורא נתן לאחיו השלישי, הקורא ספר בשלווה בחדרו.
    לפני שהספקתי להגיב, אני רואה שלושה נגד שתיים.

    מכות עפות באוויר.
    אני צועקת "די!", אבל שלושת הלוחמים אפילו לא שומעים.

    ואז, זה קרה.
    שמעון, בניסיון נואש לחסל את היתושה, חבט בעוז…
    ושבר את הנורה מעל השולחן.
    ידיו נטפו דם. הוא קפץ מהשולחן (בלי נעליים כמובן),
    ודרך היישר על שברי הזכוכית שהתפזרו ברצפה.

    "אני כולי דם!" צועק שמעון.
    "אל תדאג, אני עוד רגע מחסל אותן!" עונה לו נתן.

    נתן ואלי מוחאים כפיים בהתלהבות, ואז, צעקת ניצחון:
    "הרגתי אותה!"

    אני לא יודעת אם הם באמת הצליחו לחסל את היתושות,
    אבל דפיקות חזקות בדלת השתיקו את כולם.

    פתחתי, ושני שוטרים חמורי סבר עומדים בפתח.
    אקדחים שלופים.
    "כולם להרים ידיים!"

    הם כולם הרימו ידיים. כולל שמעון. עם הידיים המטפטפות דם.

    "קיבלנו קריאה על מקרה מצוקה קשה. מה קורה פה?"
    אהם… מתגמגם נתן, "פשוט… פשוט לא הצלחנו לתפוס אותם."
    "את מי?" שואל השוטר בחומרה.
    "את היתושות," עונה נתן.

    השוטר מביט בו רגע.
    "ואתה, שמעון, למה יש לך דם על הידיים?"
    • חחח
    • תודה
    Reactions: אביגלוש, אש קודש!, ללי99 ועוד 14 משתמשים17 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יאן
    ככתוב: הוא יתושך ראש וכו'
  • 57
    • ח
    שיתוף - לביקורת פתאום ראיתי
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    לפעמים יש ילדה אחת מתוקה מאוד.
    כזאת שדורשת תשומת לב כמעט בלי הפסקה,
    ולא תמיד בדרכים חיוביות.
    היא יודעת למשוך מבטים, לבלוט, להמציא דרכים.
    ולכאורה, היא מקבלת המון תשומת לב חיובית.

    אז מה חסר לה? ומה היא באמת מחפשת?

    חשבתי הרבה. והשאלה נותרה בעינה.
    אפילו לא מיהרתי להתייעץ,
    כי הרגשתי שאולי לא אקבל מענה שידבר באמת ללב.

    והנה, בסייעתא דשמיא, דווקא מתוך הקשר אחר לגמרי,
    החמאתי למישהי, והיא מאוד התרגשה.
    ראיתי את זה, ופתאום נפלה בי ההבנה:
    זה בדיוק מה שהילדונת מחפשת.
    היא צריכה יותר מחמאות.

    לא תמיד אנחנו חושבים על זה,
    אבל יש ילדים שעבורם מחמאה
    היא לא מותרות, אלא ממש צורך רגשי בסיסי.

    לפעמים הורים מהססים:
    "אני לא רוצה להגזים",
    "זה יישמע לא אמיתי".
    אבל האמת היא, שיש נשמות שזקוקות למילה טובה כמו לנשימה.
    זו השפה הפנימית שלהן.
    זו הדרך שלהן להרגיש נראות, ערך, שייכות.

    ילדים שונים ניזונים מסוגים שונים של קשר רגשי.
    יש מי שמחפש מעשים של נתינה,
    ויש כאלה שעבורם מילה טובה, הערה חיובית קטנה,
    היא הדלק הפנימי שממלא אותם ביטחון ושמחה.

    הילדונת שלי, כפי שתיארתי, כנראה צמאה במיוחד לאותן מילים.
    לא כי חסר לה משהו בי,
    אלא כי זה פשוט הפתח שדרכו היא שומעת "אני רואה אותך", "את חשובה לי".

    וכשהמילים האלה לא מגיעות,
    היא ממציאה דרכים אחרות להרגיש קיימת, גם אם הן לא תמיד נעימות.

    ואם אני, בטבע שלי, לא כל כך מרבה להחמיא,
    כי אני אדם יותר ענייני,
    ולה זה חסר, אז הנה משהו שאני כן יכולה למלא עבורה.
    אז הנה תזכורת פשוטה:
    לא לשכוח להחמיא.
    וזה מספיק.

    אז ברוך ה', קיבלתי תשובה מדויקת.
    וגם אתם, אם תרצו, תוכלו להיעזר בה.
    היא קלה, היא פשוטה, והיא דורשת רק...

    קצת תשומת לב.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אש קודש!, קרב, דינה מילר ועוד 7 משתמשים10 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    מצטרפת לכל מילה תודה לך
  • 363
    • א
    שיתוף - לביקורת ככה הבסתי (?) את היתוש הסטנדאפיסט
  • איש המילה הכתובה //
    • זו אומנות שמצריכה דיוק מיקרוסקופי. משהו ברמה של להשחיל חוט תפירה במחט — או יותר גרוע: להפיל טיל בליסטי בחלל באמצעות קרן לייזר כתומה מ"הכול בשקל".


    פיסת האומנות הייחודית הזו לא מוצגת בארכיון אקסקלוסיבי שמור בצפונה של תל אביב. היא מתנוססת על שפיץ חוטמו של ידידי עזריאל, בדמות פצעון עגלגל, סימטרי להפליא, בנקודת האף שהכי רחוקה מפניו.


    תודו שפצע, שיכול היה להתמקם בכל מקום אחר בגוף אך בחר להשכין את מושבו בול בשפיץ של האף — יש בו מן האומנות.

    כמי שיודע להעריך אומנות טובה, פניתי אליו בשאלה:
    "תגיד, עזריאל, אתה מסתובב כבר חצי שנה עם פצע במיקום אסטרטגי מאוד. אולי תואיל בטובך להסביר לי את פשרו?"

    "פצע בגרות", הוא ענה בביטחון מופרז, כאילו הכין את עצמו היטב לרגע הזה.

    בתשובתו זו לא היה ולו קורטוב של הגיון. פצע בגרות בגיל 34? מה גם שמלבד סימפטום הבגרות הבודד הזה, לא זוהו סימנים תומכים נוספים. ילדותי היה — וכזה נשאר.

    לא ויתרתי לו. חפרתי עד שנאלץ להודות שיש לו בבית יתוש בעל חוש הומור מפותח במיוחד, שעליו הוא אינו מצליח לשים את ידו.
    "בכל פעם שהפצע המביך מחלים, הוא תוקף שוב בפסגת האף — אגב צחוק חרישי ומרושע",קבל בפני עזריאל, בעוד דמעה סוררת גולשת במורד אפו וצורבת את הפצע באכזריות.

    "מה הבעיה?" שאלתי אותו בחמלה, בתור מי שכבר טיפל ביתוש אחד או שניים בחייו.
    "אני בא אליך היום אחר הצהריים ושם סוף ליתוש המתעלל", הבטחתי — וגם קיימתי.

    ישנתי כמו שצריך בין שתיים לארבע, כמו לפני חתונות חשובות, והגעתי לזירת הקרב בשעה 4:30 — רענן ונכון לתצוגת תכלית של הנחלת תבוסה ליתוש הערמומי והשנון בתבל.

    עיניי החדות הבחינו בו כבר בדקה הראשונה. עקבתי אחריו בתזוזות עיניים עדינות בלבד, ללא תנועות מיותרות שעלולות לגרום לו להסתתר.

    המתנתי בסבלנות שיתקרב אליי — וזה קרה.
    ביעף אופייני, במהירות בינונית, הוא חלף ממש בצמוד אליי. נכנסתי מיידית לפעולה מהירה.

    פרשתי ידיים לצדדים ובעוצמה שאין לתאר ספקתי אותן זו בזו. שברתי ארבע אצבעות, ריטשתי את שורש כף היד, פרקתי את הכתף, וחמש מחוליות גבי התחלפו זו בזו.
    וכמובן — כאשר ידי נפתחו, לא היה שם רמז ליתוש. האחרון דווקא ריקד בחדווה בלתי מוסתרת מעל גופי המוטל רצוץ על הקרקע.

    הבנתי שעם ידיים חשופות, זה לא ילך. אז שיניתי טקטיקה: 600K.

    הסתובבתי בכל החדר חדור נקמה, ורוקנתי 16 בקבוקים מלאים. כמעט והדברתי גם את עצמי על הדרך — אבל לא הייתה ברירה אחרת.

    מאחר שלא ראיתי את היתוש כמה דקות טובות, הבנתי שהמערכה הכבירה הוכרעה בניצחון מוחלט. היתוש איננו יותר.

    רק כאשר יצאתי לרחוב, וכולם הביטו בסקרנות ובשעשוע בלתי מוסתר בפצע שבקצה אפי — הבנתי שבכל הזמן שהתזתי 600 Kישב היתוש על קצה אפי והתבונן מהיציע על המבצע המרהיב שאני מנהל מבלי שייפגע, ולקינוח גם הותיר מתנה קטנה ולא כל כך נעימה.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: T;), אש קודש!, שם משתמש: נחוץ ועוד 46 משתמשים49 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה על הפרגון המלבב לא ידעתי שבינל'ה אוהבת את המקפים האלה תודה על ההערה המחכימה. קניתי!
  • 21
    • ח
    שיתוף - לביקורת גם זה יעבור
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    מונולוג.

    מפריע לי.
    עד כמה? אם נדרג מ-1 עד 10 – אז 20.
    נכון, זה מחוץ לטווח, אבל גם ההפרעה הזאת חסרת פרופורציות.
    כדי שתבינו עד כמה זה מפריע לי.

    ויש משהו נוסף שמפלח: החוסר התחשבות.
    האטימות, הפגיעה, ההתעלמות, כולן כלולות בחבילה אחת.
    ולחבילה הזאת יש עוד “מתנות”, כמו למשל:
    שגרמו לך נזק,
    ואחר כך עוד האשימו אותך.

    נניח לזה רגע, כי מה שמפריע באמת, מפריע.
    למשל, ממש עכשיו בזמן שאני מנסה לנסח את מילותיי הכואבות,

    פועל בבניין שלי חדר ג'ימבורי.
    ממש בקומת הקרקע, מתחת לחלון ביתי.
    אחד הילדים מסרב להירגע, אז המדריכה מנסה לשכנע אותו,
    ובינתיים הוא צורח בכי עצבני.

    אני כמובן לא יכולה לעשות דבר כדי להרגיע,
    רק לחכות שהמדריכה או הילד יחליטו להמשיך
    מה שיקרה בעוד כעשר דקות של בכי ממושך.

    אבל כנראה שהיום לא היה יום קל שם בג'ימבורי,
    כי גם הילד הבא שבא לצאת החוצה, בוכה נוראות.

    אני לא אספר לכם שיש שם קבוצות־קבוצות של ילדים,
    ושהפעילות נמשכת עד שעות הצהריים המאוחרות,
    אבל לקראת הסוף
    אז שהילדים יחכו כבר במדרגות. למה לא?

    ואני גם לא אספר לכם שתלינו, כמה מהשכנים בבנין,
    מודעה מנומסת שמבקשת יפה להתחשב בשכנים,
    ומישהו עלום תלש אותה בחוסר לב.

    ולמה אני לא אספר?
    כי כשאין התחשבות, אז ממילא אין לקיחת אחריות,
    אין כבוד, אין דרך ארץ.

    וכשהדברים הללו חסרים,
    אני לא רוצה לחשוב איזו חוויה הילדים עוברים בפנים.
    מה גם שאני יודעת על חינוך של ממש לפראות,
    וכמה שזה נשמע אולי תגובה מתלהמת,
    האמת מתלהמת הרבה יותר.

    אז אנשים מעלימים עין מעוול,
    וגורמים נזק,
    ולא לוקחים אחריות,
    ופוגעים בחזרה.

    ומה נשאר לעשות בכזה מצב?
    להילחם כמובן,
    או לא להילחם,
    או ללכת.

    כשמלחמה איננה אפשרות,
    ועזיבה איננה אופציה,
    נשארה רק הברירה לא להילחם.
    אבל ההפרעה בעינה עומדת.

    וכל פעם מחדש היא מציקה ומפריעה
    עד גבול של כמעט איבוד עשתונות.
    כי מילא תסתדרי עם הבלגן של עצמך, או שלא תסתדרי,
    אבל גם אז תהיה לך שליטה מסוימת על מה שקורה ומתי.

    אבל להסתדר עם צרחות שלא מקובלות על נפשך,
    בכל שעה משעות היממה?
    לנסות למנוע את הרעש הלא נעים,
    לסגור חלונות,
    ללכת לחדר הכי פנימי,
    ולסגור דלת,
    עד שתדמייני שאולי עכשיו כבר נרגע העסק.

    אז ברור שזה מפריע,
    ומפריע מאוד.
    ובפרט כשאת חלשה, לא מרגישה טוב,
    שאז בכלל אין לך טיפת סבלנות.
    ובהחלט מגיע לך מעט מנוחה.

    אבל שוב פעם,
    אף אחד לא חושב שהמרחב הפרטי שלך הפך למרחב ציבורי,
    למרות שהבניין הוא בניין פרטי,
    ולמרות שאפשר בהחלט להבין שיש דרך ארץ
    לא להרעיש במדרגות כדי להתחשב בשכנים.

    אבל נעזוב את הקודים החברתיים,
    נעזוב את ה"לבקש יפה".
    ולמה?
    כי זה פשוט לא קורה.

    אז כשאת לא לגיטימית,
    לא משנה כמה לגיטימית הבקשה שלך,
    היא כבר לא.

    וכל פעם מחדש המחשבה מנסה למצוא פתרונות לבעיה.
    וכשלנסות להגן על עצמך לא עוזר,
    וכשכבר נפלת כמה פעמים ונפגעת עוד כמה,
    ואז כשאת קמה, את שוב מנסה לחשב מסלול מחדש.

    והנה עוד מחשבה,
    שלא בדיוק פותרת את הבעיה,
    אבל מלמדת אותנו משהו על חיים.

    וזו המחשבה שעלתה בי בעקבות ההתמודדות הארוכה והלא נעימה אותה אני חווה:

    לפעמים היצר הרע מקבל כוח להפריע,
    והוא אכן מפריע.
    נכון שיש לו שליחים,
    אבל בפועל, הכוח מגיע מכוחו של היצר הרע.

    ועכשיו,
    היצר הרע ימשיך להפריע.
    הוא מגיע כדי לבחון אותנו.

    עכשיו אם אנחנו מגיבים להפרעה,
    זאת אומרת ממש מופרעים ממנה,
    מגיע היצר ואומר:
    "הנה, הצלחתי לשגע את הבן אדם".

    וככל שנתייחס יותר,
    כך היצר הרע ימשיך בהצלחתו.
    ולמה לא להמשיך?
    הוא מצא פינה להתגדר בה.
    הולך לו שם.
    וזה אכן תפקידו.

    אבל ברגע שאנחנו נקבל החלטה
    ש"שום דבר לא מפריע לנו",
    למרות שזה נורא מפריע,
    נקטין את ההפרעה.
    נתייחס אליה בשוליות.

    נמצא דרכים לעקוף אותה,
    למשל להדליק מוזיקה,
    או למשל לא לכעוס על האטימות,
    כי היא ממילא שם,
    והיא לא מתכוונת ללכת לשום מקום.

    או לצאת למקום אחר, אם יש אפשרות.
    וגם כשזה קורה,

    אפילו אם פתחו לך ג'ימבורי רועש מתחת לבית,
    והילדים קופצים וצועקים מהשעה שתיים עד שמונה,
    ובשמונה בדיוק מתחיל סבב נוסף

    עם מוזיקה רועשת וצעצועים מרעישים,
    ואת עם חלון סגור ואין לך אפשרות לצאת,
    והכול מלווה בצרחות בלתי פוסקות,
    אפילו אז,
    לנסות להעביר נושא בראש שלך,
    ולנסות לא להיות מופרעת מהעניין...

    נכון, לפעמים זה בלתי אפשרי.
    אבל בכל זאת,
    הרעיון הוא להקטין את רמת ההפרעה עד כמה שאת יכולה.

    וכשאת לא מופרעת,
    אז היצר הרע אומר לעצמו:
    "היי, בשביל מה אני עובד?
    חושב כל פעם מחדש איך לעצבן את הגברת,
    זה כבר לא ממש מדגדג לה".
    ואז הוא פשוט מעביר נושא.

    כי זו לא מלחמה ביני לבין האחראים על הג'ימבורי.
    זו לא תלונה על מוסד כזה או אחר.
    זה מאבק איתנים, ביני לבין היצר הרע.
    הוא משתמש באנשים, בסיטואציות, בצלילים, ברעשים.
    אבל המאבק האמיתי מתקיים בתוכי:
    האם אתן לו למשול בי,

    או שאחליט בעצמי מה יפריע לי ומה לא.

    וכך, בכל עניין ועניין,
    מדברים קלים יחסית ועד דברים כואבים ועמוקים,
    הוא שם. היצר הרע. מחפש פרצה.
    ובכלל, מי באמת יכול להעריך עד כמה משהו מציק לנו בלב?
    ועד כמה הוא חודר פנימה?

    ובדיוק שם, במיוחד שם,
    היכולת להרפות,
    היכולת לומר "קיבלתי החלטה ששום דבר לא יפריע לי",
    ולמצוא את הדרך לעמוד מאחורי ההחלטה הגורלית הזו,
    זו יכולת ששמורה ללוחמים החזקים באמת.

    והבשורה הטובה?
    שמהשלב הבלתי אפשרי הזה,
    אם עברנו אותו ,
    לא רק ששום דבר לא יפריע לנו,
    אלא שהדבר עצמו ,
    כבר לא יהיה שם.

    וזה כלל גדול לגבי כל דבר שמאוד מציק לנו:

    אם עשינו הכול בעניין,
    אם התפללנו וביקשנו,
    אולי הגיע הזמן להרפות.

    הרפיה שהיא הישענות על הבורא,

    מה שקרוי – אמונה.

    ואולי ההרפיה,
    היא כל מה שאנחנו צריכים כדי להתקדם לשלב אחר.
    שלב שלא יפריע לנו,
    כי לא תהיה אפשרות להפריע לנו.
    ובשלב הבא,
    ההפרעה פשוט תיעלם לה.

    זו מחשבה.
    והיא גם עובדת.
    זה בית ספר של החיים,
    אבל עם לימודים קשים מאוד.
    ואין שום הנחות.
    וצריך לשנן את הלימודים שוב ושוב.

    עד שיפסיק להפריע,
    עד שיפסיק להרע,
    ואני כבר הבנתי עם מי יש לי עסק
    וההד חוזר כמו שב ואומר:
    רע… רע… רע.

    אז גם אם בנו לכם דירה ממש קומה מעל הראש,
    וגם אם יש נזילה קבועה מהתקרה,
    וגם אם אתם עומדים בפני משפט לא פשוט,
    ואפילו אם מישהו פשוט לא דיבר אליכם יפה,
    על הכול תנסו להעביר.

    מה שנקרא:
    "המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו."

    עוד כמה תובנות על הדרך:
    • לעולם אל תבחרו להיות שליחים של כוח הרוע בעולם, אפילו לא לרגע, אפילו לא במעט.
    • תבדקו היטב אם לא גרמתם למישהו נזק. לפעמים מה שנראה לכם פעוט, הוא עול על לב של מישהו אחר.
    • אם מישהו מבקש מכם משהו, תכבדו. גם אם זה קטן, גם אם זה לא נוח, כי כבוד הדדי נמדד דווקא בפרטים האלה.
    • תעצרו רגע אחד ותחשבו: אולי גרמתם צער למישהו? אם כן, שירעד לכם הלב.
    • וכשאתם נותנים לעצמכם להיות מופרעים מהתנהגות רעה של מישהו אחר, אתם בעצם מאפשרים לו להצליח ברוע שלו.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ספרות בנשמה, אביגלוש, אש קודש! ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 144
    • ה
    שיתוף - לביקורת עוד לילה כזה...
  • הכל כבר תפוס //
    • עוד לילה כזה של...
    עוד כמה שעות
    עוד שיר
    עוד סרט
    מלא נפילות
    והרגשה קצת מוכרת
    בזמן האחרון
    רוטינה קבועה
    טירוף
    שיגעון
    ובכי שקט
    בלי שום דמעה
    ולב ששותת
    מחפש מנוחה
    וככה זה
    ככה
    חלש ועצוב
    ככה זה
    וזהו ו...
    אבל לא!
    פתאום זה בא לי
    איזו מחשבה קטנטנה
    אולי אני...
    לא!!!
    כן!!!
    לְמה???????
    ובשניה אחת
    מהירה
    אמיצה
    צעד קטן
    ממלא בי תקווה
    וסיפוק גדול
    ובכי טהור
    וידיעה שעמוק
    יש בי רק...
    אור
    !!!!!!!!!!!!

    שנעריך באמת את כל הצעדים ה"קטנים" האלו...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: helli, חוה אייזן, אוראל סולטן ועוד 14 משתמשים17 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הכל כבר תפוס
    מה שהבנתי בעיקר זה- להוסיף רווחים ולפסק במינון. לפני כן חשבתי שמספיק הירידת שורה... אז תודה!
  • 249
    • א
    שיתוף - לביקורת פעם הייתי בוכה...
  • איוליס //
    • פַּעַם הָיִיתִי כּוֹתֶבֶת
    מִלֵּב מֻרְתָּח וְקָרוּעַ,
    פַּעַם הָיִיתִי בּוֹכָה בַּלַּיְלָה
    מִתְחָרֶטֶת אֶת נַפְשִׁי
    כּוֹתֶבֶת סְלִיחָתִי.
    לֹא מֵעַזָּה,
    לְהָרִים עֵינַי אֵלֶיךָ.
    לֹא מַצְלִיחָה לְהִתְפַּלֵּל,
    תְּפִלָּה פְּשׁוּטָה מִסִּדּוּר.

    הַיּוֹם זֶה אָבַד לִי
    אֲנִי עֲדַיִן עֲצוּבָה,
    וּמִתְחָרֶטֶת.
    בִּכְלָל לֹא רוֹצֶה תַּ'נְּפִילָה,
    וּמִצְטַעֶרֶת.

    אֲבָל הַלֵּב שֶׁלִּי
    לָקַח חֻפְשָׁה,
    הוּא לֹא נִשְׁבַּר,
    הוּא אָדִישׁ לַדְּמָעוֹת.
    הַנְּשָׁמָה לֹא זוֹעֶקֶת
    אֶת קִיּוּמָהּ,
    סְתָם מְכִילָה בְּתוֹכָהּ
    שְׁלִיטָה שֶׁל יֵצֶר רַע,
    וּמַשְׁפִּילָה רֹאשׁ בִּכְנִיעָה.

    וַעֲדַיִן אֲנִי מַאֲמִינָה,
    יָבוֹא יוֹם
    אוֹמֵר דַּי לִפְשִׁיעָה.
    אָרִים רֹאשִׁי
    אֲחַיֵּךְ חִיּוּךְ מְנַצֵּחַ
    מוּל חֵלֶק רַע.
    אֲסַלֵּק מִקִּרְבִּי
    אֶת זִכְרוֹ הַנּוֹרָא.
    וְאִם אֶרְצֶה מְאוֹד,
    אוּלַי הַיּוֹם הַזֶּה,
    הוּא מַמָּשׁ קָרוֹב.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: זה אני ולא אף אחד, מרים מאלעד, קרב ועוד 32 משתמשים35 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הספרן
    הספרן
    אהבתי!
  • 270
    • הספרן
    שיתוף - לביקורת ככה נראה כלום כשהוא מתאמץ (המדריך הרשמי)
  • הספרן //
    • 21:30 מוצאי שבת פרשת שלח לך

    צריך להגיש קטע לסדנת הכתיבה, להקראה.
    נותרה לי חצי שעה, ואין לי מושג על מה לכתוב.
    אולי סיפור קצרצר? אולי טור עם קריצה? אולי שיר בלי פזמון?
    ואולי... פשוט לכתוב על שום דבר?

    ולא, זה לא שאין על מה לכתוב. יש! המון!
    ובכל זאת אין לי מושג על מה לכתוב.
    אולי מרוב שיש המון - ממש המון - אינפלציה של רעיונות, דמויות, מחשבות, תובנות.
    מתפזרים. נמרחים. נבלעים באיזה שרבוט אינסופי על... כלום.
    כי כשיש יותר מדי - אין כלום! הדף נשאר לבן, והעט מתחיל לרשום... שום דבר.
    אולי?

    ואולי אכתוב על זה?
    על האוחזים בעט הסופרים, שמסתבכים מה לכתוב ואיך, כשהעט מתעקש להיות חופשי - מנקודת מבט של אוחז בעט 'השום דבר'?
    או פשוט לא לכתוב?
    על כלום ושום דבר?

    21:45
    סיימתי.
    אין לי מושג מה בדיוק יצא פה.
    אבל יש לי תחושה שזה הולך להיות הקטע הכי פחות מובן, הכי פחות נקרא, הכי פחות נאהב בתולדות סדנת הכתיבה.
    קטע שהולך לעשות היסטוריה, של הכי פחות והכי יותר:
    הכי פחות פרגונים על "כתיבה מרגשת".
    הכי פחות לייקים בקבוצת הסדנה.
    הכי הרבה גבות מורמות משמאל, וגלגולי עיניים מימין.
    הכי הרבה גיחוכים. הכי הרבה תהיות.
    והכי הרבה חרטה - שלי.
    קטע שהוא, בפשטות, שום דבר.
    אבל היי, הוא נכתב. וזה כבר משהו, לא?

    מצרף במייל את הקובץ
    הכותרת: שום דבר.docx
    הנושא: כלום
    שולח למייל של קבוצת הסדנה.

    22:10
    התראת מייל. מישהו הגיב.
    "לא רציתי להיות שותף לעוולה היסטורית - אז לא לייקתי באימוג'י".
    נו, נו. ציפיתי לאחד כזה - אז ויתרתי.

    רק חלפו כמה דקות, וכבר מופיעה בתיבה הודעה מהמנחה הראשי, קובי...
    ״שלום, קיבלנו את הקטע ששלחת,
    ולצערי הוא אינו מתאים להקראה.
    כתיבה אינטואיטיבית – כן. כתיבה על כלום – פחות.
    הסדנה נועדה להשחיז את יכולות הכתיבה, לקדם כתיבה מקצועית, לא לכתוב שום דבר".

    כעבור עשר דקות של הלם. אני מתעשת ושולח מייל מנומס:
    "זו הייתה כתיבה יצירתית. שיקוף של הלך רוח של כל כותב באשר הוא. חבל על זה. אני לא חושב שזה כל כך גרוע. אני רק משתף אתכם מה אני חושב. תודה".

    חמש דקות עברו וכבר מתקבלת התשובה:
    "תודה על השיתוף, אבל אני לא מסכים עם דעתך.
    הקטע ששלחת לא יתרום שום ערך מקצועי לחברי הסדנה. זה שרבוט מילים שנבע -כך נראה- מתוך שעמום. זה לא מכבד את הסדנא שעוסקת בכתיבה בצורה מקצועית. לכתוב אינטואיטיבי זה מעולה ומקדם. לכתוב על כלום - זה כבר לא".

    קיבלתי.
    הפנמתי מה שכתב לי מנהל הסדנה הנכבד על חוסר הכבוד שגליתי בשרבוט המילים.
    לא נעים.
    אבל למי אכפת אם לא נעים?


    מאז עבר כמעט שבוע.
    אבל כמו פצע שלא מגליד - הקטע 'שום דבר' האומלל נכח כל הזמן בתודעה, הוא לא הרפה.
    החלטתי להחיות אותו. אבל בערמה.
    אמרתי לעצמי: אם נדרש ערך - נוסיף המון ערך. אם צריך לבזוק קמצוץ ספרותי - נשפוך עליו את כל הדיותות שבעולם.
    אבל השרבוטים לא הסכימו. האצבעות הכבידו. והרעיון - לא המריא.
    גם כששברתי את הראש בכל המיצגים, למעלה למטה ולצדדים אבל - שום כלום.
    וגם כששפשפתי את היד בניסיון טיפשי לחנך אותה שמכאן ואילך לא תנפיק לי סתם שרבוט מילים. אבל היא אחזה.. בשלה, ואני בשלי. ורשימת המילים להצדיק את הקטע האומלל לא עלו בקנה אחד עם ידי הכהה.

    רגע לפני שהשלמתי עם המצב, החלטתי לשאול בכוכבים ובמזלות, אולי יתמזל מזלי והחברים מלמעלה יעזרו לי.
    הפנתי מבט לעבר השמים, ושאלתי בדומיה צועקת...
    איך הופכים שרבוט מילים ליצירה בעלת ערך?

    הכוכבים הנמנים על     קהילת שביל-החלב משבט 'אוריון', התפוצצו מצחוק, עלי, על מי שחושב את עצמו לבר אוריין, עד שחלבי ודמי נעכרו...
    גם מהזרוע המקבילה 'מגן-קנטאור' - מלבד קנטור ולגלוג לא קבלתי קמצוץ הגנה.
    לפחות אקבל צדק מ'זרוע-סרגל' הישרה, אמרתי לעצמי, אבל כמו השופטים בירושלים, שאינם, זרוע סרגל מדדה את איכות הטקסט, והפטירה כלאחר יד, "אפס!".
    וחברתה, 'זרוע-קשת' לא הסתפקה במילים להביע את נחת זרועה, מתחה את קשתה וירתה לעברי חץ שנון.
    נמלטתי כל עוד רוחי בי ופניתי ל'זרוע ברבור' - לשמוע שירה ענוגה ומנחמת על הקטע-כתיבה האומלל. אבל הברבורון שר לי את שירתו האחרונה לאות פרידה...
    לבסוף פניתי ל'זרוע פרסאוס' שהגיבה לי בלחישה מעורפלת, כמו סרטן עיוור ביום מעונן... "קטע כל כך יפה כתבת שטוב מאוד שהוא נמחק". הבנתם את הפארסה? אני לא.

    בקיצור, כל הזרועות עשו יד אחת נגדי, סנטו בי בקולי קולות. בטלן משעומם, שמחפש להקים לתחייה - טקסט חלוש וקלוש כמו קרני שמש נדיפים... כלך לך מזה.

    אבל ניחא. שיגידו. כי מה לזרועות חלביות, עם טקסט בשרי שכזה?
    אז החלטתי, לפנות למיטבי הלכת המובילים.
    מאדים חביבי, אולי תואיל לשפוך קורט חמימות בטקסט הקריר. אך הוא שילח בי עשן וגפרית.
    שבתאי, תגאל את הטקסט מבושה. בבקשה. אבל הברנש הפריח לעומתי הרבה דיסקות קרח... - באחד מהם התנגן השיר "עוד יותר טוב שהטקסט לא עבר"...
    נוגה, האירי בפני את הדרך, בקשתי ממנה בקול מתחנן. אך השקט הנוגה מכיוונה, סימן בפניי לאו רבתי!
    כוכב חמה, גרום שהקטע יתקבל, יוחמא ויקבל את מקומו הראוי. הפצרתי. אבל הוא הראה לי פנים קפואות כמו קרחון בקיץ רגע לפני שהוא קורס.
    יופיטר אולי תואיל בטובך לעשות איתי צדק? אבל הוא לא נע ולא זע. ממש כמו זרוע סרגל.
    אורנוס, שים סטוף לסיפור. אך הוא הדף אותי בצבר גז נדיף... ושילח אותי לנפטון - שסחרר אותי ברוח נכאים...

    מצבא השמים, שאכזבני קשות, כולל 'החורים השחורים' שלא בלעו את הקטע... נחתי בייאוש על כדור הארץ - שסובב על צירו.
    איך שגלגל מסתובב לו, לא?! אבל גלגלי המוח שוב הכזיבו.

    בלית ברירה נהגתי כמו שכל כותב יהודי עושה כשהכול מתערבל לו.
    הרמתי עיניים למעלה. ופניתי לאחד ששומע גם כשכותבים שטויות. וביקשתי:
    "תן לטקסט הזה מקום. תן למילים הללו חיים. גם אם הן - שום דבר".

    אז אם איכשהו הקטע הסתנן לכאן מסדנת הכתיבה של קובי ואתם קוראים עכשיו את 'שום דבר'.
    תנו לו סימן שהוא משהו... בבקשה תשאירו אותו על הגלגל...
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: התותח מאמזון, יהלומן יוקרתי, נסיך על חלל ועוד 19 משתמשים22 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הספרן
    הספרן
    אוקיי. בקשתם יפה, קבלתם. לפני חצי שנה פרסמתי בקהילת כתיבה בפרוג פוסט תחת הכותרת: "על שום דבר!"...
  • 15
    • ח
    שיתוף - לביקורת אני מאמין
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    אנחנו עדים לתהפוכות שלא ידענו כמותן בזמן האחרון,
    עדים לצירים קשים של גאולה, שמספרים לנו על שער שעומד להיפתח.
    אנחנו גם עדים למפלה של רבים מהשונאים שלנו, מהבכירים ביותר.
    ואנחנו עדים לפלא, לנס של שמירה עליונה, למעלה מדרך הטבע.

    מרוב שהשמירה כל כך חזקה אנחנו יכולים, חלילה, להמעיט בערכה,
    עד כדי כך שלפעמים עלולה לעלות בנו טעות גמורה,
    לחשוב שמה שקורה איננו רב־רושם, ואיננו אמור לזעזע אותנו, גם לא במובן החיובי.

    אבל מי שמתבונן באמת במה שמתרחש, יודע:
    אלו הם פעמי גאולה.

    אנחנו בתוך תהליך ברור, מהודק ומובחן,
    של נפילת כוחות הטומאה,
    של בירור עמוק: לאיזה צד אתה שייך,
    של בירור הנקודה הפנימית של כל אחד ואחד,
    ושל עליית כוחות של אמת וצדק בעולם כולו.

    כשמתבוננים ורואים איך כל הצעדים, כולם, מובילים לקראת דבר אחד,
    והוא: בואו של משיח צדקנו,
    ההבנה הזאת מביאה אותנו להתרגשות עצומה,
    ולצורך מיידי להתכונן לקראת בואו,
    בדרך הרוחנית שהיא השביל של כל אחד ואחד, בו הוא צועד.

    אבל יש גם קולות אחרים.
    קולות שמנסים להחליש אותנו.
    תחושת ההמתנה הארוכה מנשוא,
    היא עצמה מספרת לנו שאנחנו עדיין ממתינים.

    אסור לנו להקשיב לקול הזה.
    הוא עוצר אותנו מההתרגשות של פעמי משיח.

    ההתרגשות הזאת,
    היא עצמה התחלה של הארה.
    וכדאי לנו, מאוד כדאי לנו, לתת לה מקום אדיר בנפש שלנו.

    וכשהתבוננתי בכל אלה,
    ראיתי פתאום את הרגע ההוא,
    העתיד לבוא,
    שכבר מתחיל לפעום...

    והנה בעיני רוחי שמעתי את הקול,
    קול דודי, הנה זה בא.

    לרגע הזה ייחלתי כל ימי,
    ידעתי בלבי שהתכוננתי.
    לקראתו.

    לקראת היום הגדול והנורא,
    יום ה'.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אש קודש!, יוסף יצחק ויינשטיין, אוראל סולטן ועוד 5 משתמשים8 //
    0 תגובות
  • 51
    • S
    סיפור בהמשכים חמישי ומרק הרגל
  • Sidi //
    • חמישי ומרק הרגל"

    נכתב לרגל יום ההולדת.

    מאת: משה דרור

    ---

    ריח מהביל נישא בחלל הבית, ונפשט אל לובי הבנין – תפזורות תבלינים ממינים שונים פלשו לאפם של תושבי השכונה בעל כרחם – החל מכורכום עממי וכלה בצמח הציפורן, וניכר היה שסדר פיטום הקטורת מנוסה על המערכה של אימי. אמנם סוד ההכנה נשמר ונגנז בבית אביטנס, וכמויות, אופני ההכנה, ואף סדר הדברים ניתנים בהחבא לצדיקי הדור – אך אימי, חייאתי, כבר פיצחה כל מתכון, והורידה והוסיפה בו ובתוכו, והפכתו למען ינעם החיך וינפשו בו בני המשפחה. וכך, בכל שבוע, בחמישי בשבת, אימי היקרה מפז מבשלת ופועלת על סיר המרק הלוהט הידוע לברכה, וזוגות-זוגות של קובניות שחומות למחצה ואפויות היטב מוּצאות מהתנור על גבי מגש של כסף – משל היה זה תיבת נח. ובשעה שנייה של חצות – כן, שעת השנ"צ – מתכנסת המשפחה ופוקדת את ביתה של אימי בטפטופים מרובים. בתחילה אחותי המשפיעה וילדיה, ואז משפחתו של אחי העסקן – כזה הוא אחי הגדול, מגיע תמיד או בתחילת המאורע או בסופו, לקנח ידיו – ואז אחותי השנייה, הקוראת בספרים, היא הילדה ובעלה, ואחרי כן האחות הדברנית, ועוד ועוד, כל אחד וילדיו נכנסים שפופים וכפופים, ויוצאים מוגבהי קומה. ההיא פורקת נפשה, ואחת מוציאה את רחשי ליבה, והשלישית מדברת ואין איש אוחז את קצב הלהג הנמהר. אני יורד ממרום חדרי, מסתכל מהצד, וגוהה על מעקה-המדרגות – תחילה מוחי נבהל מקקפוניה של קולות ותלאובות הארץ, אך עד מהרה מבין ומתיישב בדעתי שהאחיינים הקטנים מוציאים את מרצם וכוחם, כשבכל ימי השבוע ישבו והיה ליבם אצור, ולקפץ על ילדי הגן או לזעוק בקולי קלות – לא עלה בידי הזאטוטים. ואיני מפנה אצבע, ואין בליבי עליהם – פשוט כך הוא דרכו של עולם, וכך ה' הטביע בלב הילדים, ואדרבה – ישנם מבוגרים ובגירים שחסר להם מאלו, וצריכים להוסיף על זריזותם, ואין כאן המקום.
    – אילו ריחות, אילו מעדנים – מכריזה אחותי, במין ניגון משונה.
    – כן, מזכיר את הריח שהיה למורה חגית – אומרת אחותי השנייה, ומתחילה לפתוח בסיפור לשון הרע מעודן כזה, וכמובן גיסי האחד עוצם את אוזניו, והגיס השני מאיץ בה, והשלישי בצלחתו, ואחי בתפילתו, אך מיד עם מזיגת המרק לבאי הבית, התפוחי אדמה והגזר ובכלל זה ריח-העופות וטעמם משַנים את דרכו של אדם, ואם בתחילה היתה העַצֶבֶת שרויה בכנפיו או להיפך הוללות וליצנות ודברים בטלים - כלשון האאמו"ר - שקועים בחזהו ומגיעים ונוגעים בלבושיו, אז אחרי טעמו בכפית את המרק הצהבהב לא בלבד שכף זו תנעם את חיכו ותשלים רעבו שכך הוא מנהגו של עולם - האדם בולס וזה משביעו.. לעיתים - אלא אף תרבץ ותלפף את נפשו בשלווה ותוסיף מקודש לחול, וזאת, גם תסייע-לו בעבודתו את בוראו שהרי ואלמלא הקב"ה ומרק הרגל עוזרו אין יכול וגו' ואימי, הבשלנית, מביטה על כולם, ונחת רוח שורה בפניה מביטה על סיר המרק שאף שאריותיו נוקו ואוהבת היא, אוהבת היא, את חמישי, מרק הרגל, וילדיה...

    תמוז תשפה

    ---
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: יהודית אחת, שיוותי ה’ לנגדי תמיד, קרב ועוד 10 משתמשים13 //
    0 תגובות
  • 2 903
    • ד
    אתגר והנמשל--- אתגר דו שבועי
  • דודה //
    • ---ושוב הושלכנו מעולם של כולל, עבודה ולימודים, וארוחת ערב, ומה צריך לקנות, ליקום מקביל של אזעקות, התראות, טילים, יירוטים, זירות נפילה, נפגעים, אך הרבה יותר מאלו- חסדי ה' וניסים עצומים.

    וכשחושבים על כך – אם חושבים – מי שמצליח לחשוב בתוך הכאוס הזה – מגלים שהמלחמה הזו היא רק משל.

    כתבו קטע בו תבחרו במושג כלשהו המתקשר למלחמה הנוכחית, ותציגו אותו כמטאפורה לתופעה כלשהי בחיים השגרתיים, אלו שאנחנו כל כך מתגעגעים אליהם...

    מה בחיי היומיום מסמל את האזעקה?

    את מי מייצג הטיל?

    האם יש מה שמצליח ליירט אותו?

    מה או מי מהווה מרחב מוגן בשבילכם בזירה האנושית?

    והפיצוץ? ההדף? איראן? הגרעין? המתקפה?

    שימו לב, מטרת האתגר אינה לכתוב על לחימה באופן כללי, אלא לבחור מושג אחד מתוך עולם של מלחמה ולהקביל אותו לתופעה כלשהי מחיי השגרה.

    אורך הקטע: עד 800 מילים.
    האתגר יינעל בע"ה בעוד שבועיים, ביום שני י"א תמוז.

    נספח

    צאו לדרך, שמרו על עצמכם!
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: כותב בקצב, נכון מאוד, הספרן ועוד 22 משתמשים25 //
    21 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הטעם המושלם
    ,תודה רבה. פעם ראשונה אחרי שנה וחצי בערך! מקום שלישי אמנם, אבל ממש מכובד! תודה רבה.
  • 108
    • ד
    שיר עַד מָצְאוּ מָנוֹחַ
  • דודה //
    • הֵם אָמְרוּ כִּי
    נֶפֶשׁ מְשׁוֹרֶרֶת לִי.
    לֹא יָדְעוּ
    כִּי שִׁירֶיהָ שֶׁל נַפְשִׁי,
    לֹא מִן הַהֶפְקֵר הֵם.
    חֻצְּבוּ בְּעָמָל
    מִצּוּקֵי הַחַיִּים,
    נִשְׁלוּ כִּפְנִינִים
    מִבֵּין גַּלֵּיהֶם.
    לֻטְּשׁוּ בְּדֶמַע
    בְּכָל מִשְׁבָּרָם.
    נָסְקוּ שָׁמַיִם,
    יָרְדוּ תְּהוֹמוֹת,
    עַד מָצְאוּ מָנוֹחַ
    עַל הַקְּלָף.

    וְנַפְשִׁי מִתְנוֹעַעַת בִּתְפִלָּה:
    לוּ יְהִי חֵן.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ש.ב.א, i'm mine, וריטסרום ועוד 23 משתמשים26 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    תודה! איזו מחמאה שווה!
  • 87
    • א
    שיר מַכֶּה בִּי
  • אדריכלית מתחילה //
    • וְאֵיךְ⁠
    כָּל פַּעַם
    נִדְמֶה לִי
    שֶׁהַפֶּצַע שֶׁחָבַשְׁתִּי
    נִרְפָּא

    וְאָז
    שׁוּב הַכְּאֵב מַכֶּה בִּי
    תּוֹלֵשׁ⁠
    אֶת הַתַּחְבּשֶׁת

    וַאֲנִי מְגַלָּה
    שֶׁלֹּא,

    הַפֶּצַע עוֹד פָּתוּחַ.
    וְהוּא כּוֹאֵב.

    כְּאֵבֵי תֹּפֶת.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: אש קודש!, חוה אייזן, כותבת הפחדים ועוד 10 משתמשים13 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הכל כבר תפוס
    וואו!!!!!!! כנ"ל.. הכי אוהבת קצרים!
  • 171
    • ה
    שיתוף - לביקורת שיתוף ראשון שלי...
  • הכל כבר תפוס //
    • אז תאמת שהצטרפתי ממש עכשיו
    ואני משתפת פה פעם ראשונה...
    אשמח מאד לשמוע הערות ובעיקר הארות!...😊
    ---

    יש לי רגעים

    שאני למטה למטה

    בעומק של בור

    שחור.

    פצועה

    מדממת

    בוכה

    כואבת

    רוצה רק לצאת אל האור

    ואני בוכה לו

    לאבוש

    תבוא!

    תרים!

    תחבק

    תנגב ת'דמעות!

    ואני לא מתביישת

    לצעוק לו

    אלוקים!

    כשעלי עוד הרבה עוונות

    כי ברגע הזה

    זה לא מעניין

    אותי

    ולא אותו

    כי בסוף אני בת

    והוא אבא

    יחיד

    ואין לי עוד

    מלבדו!!!!









    המשך אפשרי (לבחירת הלקוח...😊):

    והוא בא אלי

    מיד

    מחבק

    מנשק

    חובש לי את כל הפצעים

    עם המון אהבה

    המון המון!

    וכל כך הרבה

    רחמים

    ואני קמה

    בזכותו

    מתנחמת

    מתאוששת

    חוזרת מהר

    לחיים

    ואני כ"כ מהר שוכחת

    לא נזהרת

    נופלת

    ואבאלה תמיד

    שוב מרים!



    אני אשמח לדעת האם יותר אהבתם עם ההמשך או בלי...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: באתי לגני, מיהי, קרב ועוד 20 משתמשים23 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הכל כבר תפוס
    וואו תודה על התגובות!!! זה נותן כוח ואומץ להמשיך לשתף וגם מלמד אותי... 😊
  • 72
    • י
    דיון עגור הברונזה מ. קינן
  • ימים טובים יבואו //
    • קראתי את הספר ופשוט התלהבתי!
    אומנם קראתי אותו לפני כמה שנים אבל אז הייתי עדיין קטנה..
    מה אתם אומרים על הספר?
    מה שבמיוחד אהבתי שהוא מצליח להיות סובב סביב נקודה אחת - (כיבוד הורים) כל הספר ועם זאת לא להיות מטיף וחופר מידיי (לדעתי) אלא מגיש את אותה מצווה מסגנונות שונים ואפילו הפוכים! אסף ואביו - איתיאל ואביו - ואפילו הסולטן..
    והמסר חזק ונגע בי..
    ועוד 2 נקודות:
    1. למה טאריק נעץ באסף מבטים ממושכים? הרי הוא בסה"כ הכל אחיין של הרופא, ואפילו איתיאל - בנו של הרופא לא החשיד אותו כ"כ. ואם הוא יותר דומה אפילו מהבן זה היה צריכ להיות מודגש..
    2. פעם קודמת סגרתי את הספר בתחושה שאסף הצליח ובסוף שיווקו הצליח להגיע ומטרתו (מול המושל) התגשמה. הפעם התחדדה לי הבנה מסויימת - עד כמה זה כיבוד הורים זה מציל ונכון בפרטים הקטנים, המקריים - לא הגדולים. אפילו אם האבן הייתה יהלום רגילה, (ולא כמו ה'בום' שקיבלנו כשגילינו שזה אבן מהמקדש) והכל היה מסתדר -
    זה לא היה טוב.
    כי אז הם היו מפורסמים, ולא היו יכולים להוות מחסה לאיתיאל וטאריק,
    וגם השטיח לא בטוח היה מוצא חן בעיניו - בגלל העוגרים ורק היה מתסיס את זעמו על היהודים.
    לאומת זאת - דווקא הדבר ה"טפשי" לכאורה של אבא שלו - להביא עובד מוסלמי - חוץ מהדבר הגדול וההצלה שזה הביא לכל העם -
    בדבר הקטן - זה עזר להם, לחווה שלהם, לבת שבע..
    לסיכום - מה שבאמת - לפי ההיגיון, דרך הטבע, נשמע גאוני והגיוני - היה סכנה.
    מה שבא בזכות קבלת עול ומצווה, אפילו שהיה נראה הכי טיפשי ומסוכן שיש, וצריך להזהיר אותו!! זה פשוט פיקוח נפש!! - היה הצלה..
    בסופו של דבר כיבוד הורים עוזר לא רק כשקורים ניסים הזויים - אלא בכל דבר קטן..
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: שיוותי ה’ לנגדי תמיד, winter bear, דוד ברנשטוק ועוד 10 משתמשים13 //
    0 תגובות
  • 2 393
    • ד
    אתגר והנמשל--- נספח לאתגר
  • דודה //
    • לאתגר
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אינפרא ו-אוראל סולטן2 //
    25 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    מובן בהחלט. אך לעניות דעתי, מצב שבו ניק לא משתתף באתגר, כיוון שאין באמתחתו רעיון לאתגר חדש, עונה...
  • 51
    • א
    שיר אשליה
  • אינפרא //
    • חָלַמְתִּי חֲלוֹם,
    בּוֹ אֲבָנִים
    נִשְׁחָקִים
    נִהְיוּ
    כְּנֶחְשָׁקִים,
    יְקָרִים מִיַּהֲלוֹם.

    חָלַמְתִּי כֵּיצַד
    אֶבֶן מִתְפּוֹרֶרֶת,
    אַחֶרֶת,
    מִשְׁתַּנָּה
    כְּמַאֲחֶרֶת.
    שׁוֹכֶנֶת בָּדָד.

    שָׁאַלְתִּי לָמָּה,
    תְּשׁוּבָה
    לִי חָמְקָה.
    הִתְאַדָּה כְּעָשָׁן,
    אֵינָהּ נִמְּקָה.
    שִׁנְּתָה נִימָה.

    דָּרַשְׁתִּי הַמַּדּוּעַ,
    יָצָאתִי לְמַסָּע,
    לְגַלּוֹת
    סוֹד אָפֵל,
    שֶׁלְּהַסְתִּיר נִסָּה
    בְּנַפְתּוּלֵי הַמָּנוֹעַ.

    קְצָתִי מִשָּׁאוֹן,
    אֲבָנִים שׁוֹכְנִים
    לִי בְּלִבִּי.
    לֹא תָּהִיתִי,
    כִּי הֵמָּה מִתְפּוֹרְרִים.
    אַשְׁלָיָה מִדִּמְיוֹן.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: גשם יורד, מיהי, הבזק של שפיות ועוד 3 משתמשים6 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מיהי
    שיר מעניין, משלב גבוה ומילים יפות. האמת שהייתי שמחה להבין יותר על מה הוא מדבר... האם הכוונה...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה