קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 12
  • ב"ה

    חזית ביטחונית, וחזית משפטית

    (לפעמים עצם הפרסום הוא המסר, ברגע שהדברים נאמרו באמת, הם כבר בדרך למקום הנכון.)

    יש לי שאלות קשות.
    אני שואלת שוב ושוב, ועדיין לא מצאתי תשובה אחת שתיישב את הלב.
    לא תשובה משפטית, לא מוסרית, ולא ציבורית.
    רק תחושת אי־צדק שמעמיקה, ככל שאני מנסה להבין.

    איך ייתכן שמי שאינם בשלטון, הם אלו שמסוגלים לשבש אותו?

    איך קורה, שמערכת שלטונית נבחרת בקולות רוב העם, אך מוצאת את עצמה נרדפת על ידי שלוחות שאינן נבחרות, אך חזקות דיו כדי לשתק מהלך מדיני, משפטי וביטחוני?

    מהיכן שואבת האופוזיציה לשעבר, שאיבדה את אמון הציבור, את הכוח להמשיך ולהחזיק בידיה את ההגה מאחורי הקלעים? האם מדובר בהמשך לגיטימי של ביקורת, או בתופעה עמוקה בהרבה, שבה מוסדות שאינם כפופים לבחירה דמוקרטית קובעים בפועל את סדר היום של מדינה שלמה?

    ואיך מתאפשר כל זה, תחת הכותרת הרחבה והאלסטית כל כך של "עניין ציבורי"?
    האם אפשר עוד לקרוא ל"עניין ציבורי" דבר שציבור בוחר אחר בחר בו שוב ושוב, למרות, ואולי בגלל, מה שמייחסים לו?

    וכיצד ייתכן, שבמדינות מערביות רבות העבירות המיוחסות לראש הממשלה אינן נחשבות כלל לפליליות, ואילו אצלנו, הן משמשות עילה לטלטל מדינה, לעצור מהלכים אסטרטגיים, ולפרק הנהגה נבחרת?

    כמה אפשר לטלטל ראש ממשלה שנמצא בעיצומה של מלחמה על חיי אזרחי ישראל?
    כמה אפשר לדרוש ממנו לחלק את זמנו בין חדרי החקירה לאיומים בטחוניים, ובו בזמן לדרוש ממנו לתפקד כמבוגר האחראי של המערכת?

    ואיפה אותם כללים שנועדו להסדיר מדינה במצבי חירום?
    האם אין מנגנונים חוקיים שמכירים בכך שמלחמה משנה את פני השלטון, ומצריכה אחריות מערכתית, לא חיכוך פנימי?

    ואולי חשוב מכול,
    למה הגורמים המשפטיים מתעקשים לפעול כאילו שום דבר לא השתנה?
    איך הם מסוגלים לנתק את עצמם מהנסיבות, מההקשר, מההיסטוריה ומהאחריות הלאומית?
    האם בעיניהם צדק הוא ערך מוחלט, שמנותק מכל מציאות? או שמא זוהי עיוורון שמתחפש לנייטרליות?

    ומתי, אם בכלל, תתעורר תחושת האחריות הלאומית, לא לשם שמירה על החוק כנוסח, אלא לשם שמירה על העם?

    יש כאן אבסורד שקשה להכיל.
    ראש ממשלה נבחר, בעיצומה של מלחמה, מתייצב מדי שבוע באולם בית המשפט, בעוד אויבים מבחוץ מאיימים והעם מצפה להנהגה.
    והמערכת, במקום להתכנס לאחריות, ממשיכה לדרוש ממנו לפצל את עצמו: להיות גם לוחם, גם נאשם, גם קורבן, גם מנהיג.

    מול המציאות הזו, יש מי שעדיין חוזרים על מנטרות ריקות, כאילו אין מלחמה, כאילו אין עם, כאילו החוק מתקיים ברִיק.
    הם מדברים על "שוויון בפני החוק", בזמן שהם משתמשים בו ככלי פוליטי.
    הם מדברים על "טוהר מידות", בזמן שהם מבזים את מוסר האחריות.
    הם מבקשים צדק, אבל מונעים אותו מהציבור.

    ובשלב הזה, כבר אי אפשר שלא לראות:
    העמדה הזו לא רק מנותקת, היא מגוחכת.
    היא ממשיכה להיאחז בציפורניים בטיעונים שהתפוררו, בשם עקרונות שהושחתו, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות עצמה.

    האבסורד כל כך גדול, עד שהוא שוחק את מי שממשיך לטעון אותו.
    הוא הופך את הצד השני לנלעג, כי הוא חושף לא את עמדתו, אלא את ניתוקו.

    יש נקודה שצריך לומר ביושר:
    הכוח של מערכת המשפט לא תמיד מצדיק את התואר "מערכת שופטת".
    כשהמערכת הזו אינה יודעת לרסן את עצמה, כשהיא פועלת מתוך עיוורון הקונספט ולא מתוך ראיית האדם, היא כבר לא מגִנה על הצדק, היא חותרת תחתיו.

    במקום להיות משקל מאזֵן, היא הופכת לגורם שמטה את הכף.
    במקום לתקן עיוותים, היא יוצרת אותם.
    ואז, כשהביקורת גוברת, מנפנפים במילה "צדק" כאילו היא כלב השמירה האחרון של הדמוקרטיה –
    אבל הכלב הזה כבר שינן את הפקודות, שכח את המצפן, והוא נובח לא כי יש סכנה – אלא כי לימדו אותו.

    צדק אמיתי לא נולד מתוך עודף סמכות, אלא מתוך גבולות.
    וכשאין גבולות למערכת המשפט, אין גבול גם לעוול שהיא עלולה להסב.

    כשיש עוול שצועק, לא די לגנות אותו, צריך לבחון מחדש את הפרמטרים שאִפשרו לו להתקיים.
    כי לעיתים, העוול אינו תקלה, אלא תוצאה של מבנה מעוות.
    ואז, המאבק האמיתי אינו רק על צדק, אלא על חשיפת מוקדי כוח שתפסו לעצמם מקום לא הוגן בתוך משמרת הצדק.
    ואת זה, מוכרחים לומר בקול.

    פעם, גם כשלא הסכמת עם המחאה, יכולת לפחות להעריך את עומק הטיעון.
    הייתה אידיאולוגיה. הייתה השקפת עולם. הייתה תחושת אחריות.
    היום? נותר רק קומץ קולני של מפגינים אלימים, שמרעישים בשם הדמוקרטיה, אך פועלים נגדה.
    מי ששולח אותם מתעלם במפגיע מזעקת העם, מתעלם מהבחירה הדמוקרטית, מתעלם מהשכל הישר.
    והציבור, כבר לא מתרשם. לא מהחסימות. לא מהתחפושות. לא מההיסטריה.
    כשאין דרך, אין עומק. כשאין אמת, נשאר רק הרעש, והאלימות שהולכת ומתפשטת סביבו.

    והנה העובדות.
    בלי סיסמאות, בלי פרשנויות מוגזמות, רק התבוננות ישירה במציאות:
    מהם החשדות? מה המשקל האמיתי שלהם? מה נחשב לעבירה, ומה לא?
    ומה קורה במדינות אחרות, כשמנהיג נמצא בעיצומה של מלחמה?

    למען הבהירות, הנה פירוט החשדות, אך חשוב להדגיש: אף אחד מהם אינו כולל מעשה פלילי מובהק כפי שמקובל במקרים דומים במדינות דמוקרטיות.

    1. מהן החשדות נגד נתניהו?

    על פי מקורות מוסמכים, נתניהו עומד למשפט בשלוש פרשיות עיקריות :
    • תיק 1000 – קבלת טובות הנאה: קבב ובקבוקי שמפניה בשווי כ‑700,000 ש״ח ממילצ'ן ופאקר, allegedly בקשר להטבות לעסקים שלהם.
    • תיק 2000 – הטבות לתקשורת: הסכם עם עורכי Yedioth Ahronoth לכאורה – בתמורה לכיסוי אוהד.
    • תיק 4000 – הפרת אמון ושוחד: הטבות רגולטוריות לחברת בזק ואז כיסוי תקשורתי חיובי.
    ביחד, החשדות מחזיקים קיימים פלילית (שוחד, מרמה והפרת אמונים), ונאשמים כי המדינה הושפעה לטובתו האישית או של מקורביו.

    2. מה משמעות המשפט בזמן מלחמה?

    • בית המשפט הישראלי עצמו עיכב את הדיונים השבוע, בעקבות בקשות הנוגעות לשיקולי בטחון ודיפלומטיה
    • זאת למרות שארה״ב ועוד מדינות רגישות מורידות משמעותית את תביעת מנהיגים בזמן מלחמה, נוהגים להתפשר עם מצב חירום על מגבלות משפטיות מסוימות .
    • הדיון סביב "גישור פלילי", שהוצע גם על ידי שופטים בכירים (כמו אהרן ברק), מודגם כדרך חוקית לאפשר למשפט להתנהל בלי לקרוע את השלטון במקביל למלחמה .

    3. האם עוד מדינות נדרשות לתצהיר מנהיגים בזמן משברים?

    • בארה״ב ובליטיגציה בינלאומית, גם במלחמות העולם ובמלחמת האזרחים, מערכת המשפט ניגשה במשנה זהירות לפגיעה בזכויות במהלך חירום .
    • בתי דין בינלאומיים אף דנו בעבר באיזונים בין שלטון עריצי ובין הגנה על משפט הוגן, אך לא ניווטו הפגנת כוח בזהירות כפי שדורשים מחזיקים באינטרס לאומי.

    4. שלילת יתר של סמכויות בזמן מלחמה

    • התערבות הצבא והממשל מלווה לרוב בהגבלות זמניות על זכויות, אך לרוב זה מותיר את המנהיג בתוך מערכת גמישה, לא תקיפה.
    • נכונות לפתוח משפט מנהיג בזמן מלחמה, בלי התאמות או פשרות, מהווה חריגה מכללי המשחק המקובלים בגזרה משטרית או דמוקרטית.

    5. מה אומרות חוויות מארה"ב על ניהול שלטון ומשפט בזמן חירום?

    • תקדימים שופטים אמריקאים קיבלו חלק לחלוטין את המצב, וזאת מתוך הבנה שמצב מלחמה דורש איזונים מותאמים ולא הקשחת יתר של סמכות שיפוטית .
    • זו מדיניות שהתבססה אחרי וורלד וור 1 ו־2, החשיבה היא שעל מערכת המשפט לא להקריב את המנהיגות בטלות כהגנה על צדק שהיא מטילה עליו.

    מסקנה ואינטרפרטציה

    המצב בישראל מוסיף עומס כפול:
    ראש ממשלה בוחר, מנהיג סיכונים ביטחוניים, נדרש למלחמה ולו בזמן שהוא עצמאי במשפט.
    זאת בזמן שמדינות ושלטונות אחרים בחרו בפתרונות גמישים: גישור, מעצורים משפטיים זמניים, ודיאלוג מוסדי.

    העובדה שישראל ממשיכה במשפט הזה דווקא עכשיו מעלה שאלות קשות:
    • האם מעגלי הכוח המשפטי שלנו מודעים לאיזון הנדרש בזמן חירום?
    • האם אינם פועלים מתוך ניתוק מהמציאות הלאומית?
    • ומתי, אם בכלל, נחזור ולזכור שמשפט ותביעה אינם מטרה, אלא אמצעי ליצור צדק, גם אם לא מוחלט?
    הטיעון לקידום "צדק" באמצעות המשך ניהול משפט נתניהו, בטל מעיקרו.
    לא משום שנתניהו מעל החוק, אלא מפני שהשימוש בחוק נעשה כאן בניגוד למהות החוק עצמו.

    כאשר מנהיג נבחר, המצוי בעיצומה של מלחמה קיומית, נדרש להתייצב תדיר בבית המשפט, תוך פגיעה ישירה ביכולתו למשול, אין זה קידום צדק.
    זה שיבוש צדק.

    המשפט לא מנותק מהקשר. הוא פועל בתוך מציאות.
    והמציאות הזו ברורה: אין כאן סכנה של בריחה, אין שיבוש הליכים, ואין דחיפות אמיתית.
    יש רק אובססיה מוסדית שמתחזה לחובה מוסרית.

    לכן, ההתעקשות להמשיך את ההליך אינה אקט של טוהר – אלא אובדן שיקול דעת במסווה של נאמנות לערכים.

    הטענה לפגיעה בטוהר המידות מחייבת לבחון את המשקל הממשי של הרווח הנטען, מול הנזק הממשי שמסב ניהול המשפט, לשלטון עצמו.

    הבה נשווה.

    לפי כתב האישום, נתניהו "לכאורה" פעל כדי לשפר את תדמיתו בתקשורת או קיבל טובות הנאה בדמות סיגרים ושמפניה, כל זאת בלי ראיה חד־משמעית לפעולה שלטונית בתמורה.

    עכשיו נשאל ברצינות:
    מה הוא היה יכול להשיג בפועל?
    כתבה מפרגנת? כיסוי נוח במהדורת ערב? מערכת יחסים תקשורתית חמה עם אתר מסוים?
    האם זהו רווח אישי ממשי שמצדיק רדיפה שלטונית כה חסרת פרופורציה?
    לכאורה, הרווח של נתניהו, תדמית חיובית או סיקור אוהד, מוצג כפגיעה בעקרונות הדמוקרטיה.
    אבל כדי שטענה כזו תעמוד, יש להוכיח שהרווח הזה השפיע בפועל על מהות הבחירה הציבורית.

    אלא שזה בדיוק מה שלא קרה.
    הסיקור לא היה אוהד, ולאורך מרבית הזמן, אף היה עוין.
    ובכל זאת, הציבור בחר בו. שוב. ושוב.
    לא בגלל כתבה, אלא למרות הקמפיין. לא בזכות תקשורת, אלא למרות ההטיה.

    כך שהתיאוריה כאילו סיקור חיובי שיבש את רצון העם, אינה רק מופרכת, אלא הפוכה מהמציאות.
    ולכן, גם אם יוכח רווח, הוא לא היה רווח פוליטי אפקטיבי.
    ואם אין רווח אמיתי, אין גם עילה לפגיעה באמון הציבורי.

    הטענה הזו, שאמורה להגן על הדמוקרטיה, עושה בדיוק את ההפך:
    היא מבקשת לערער על בחירת העם, בטענה שהוא הוטעה, בזמן שהוא דווקא הבחין, שקל, ובחר.

    ובנוסף, במקום שהחוק ישמש מגן לדמוקרטיה, נעשה בו שימוש כדי לחתור תחת הכרעת הרוב.
    זהו מצב שבו הכלי שנועד להבטיח שלטון תקין, מופנה נגד עצם רצון הציבור.
    וכך, גם אם נניח שהטענות המשפטיות מבוססות, ההליך כולו סוטה ממטרתו:
    החוק כבר לא משרת את הצדק, הוא פועל נגדו.
    זו הפיכת היוצרות, שבה אמצעי הפך למטרה, ומשפט הפך לכלי פוליטי במסווה של טוהר מידות.

    ומנגד, מה עומד היום על כף המאזניים?
    ראש ממשלה בעיצומה של מלחמה.
    אחריות לשלום אזרחי ישראל.
    ניהול קואליציה סבוכה.
    מאבק בזירה הבינלאומית.
    מערכה אסטרטגית מול איראן.
    קידום הסכמי אזוריים.
    איחוי השסע החברתי.

    אז האם ניהול משפט סביב תדמיתו בתקשורת או מתנות אישיות, תוך כדי פגיעה שיטתית ביכולת ההנהגה, באמת נועד לשמור על איכות השלטון?

    או שמא מדובר בפגיעה חמורה הרבה יותר בעצם תפקודו של השלטון, בשם טענות שאפילו אם יוכחו, אינן נוגעות למהות הכוח השלטוני, אלא לשוליים שלו?

    ועד שההליך יוכרע בערכאות, לצד השאלות הקשות, זכות הציבור לדעת, אם בכלל נשארה לו זכות.
    ב"ה

    לפעמים הקב"ה שולח לנו הארה פשוטה, אבל מלאה עוצמה.
    וכך נולדה בי תובנה:

    לא פעם, כשקשה לנו, אנחנו צריכים להרים את עצמנו מהשפל והשפלות, ולהמשיך הלאה.
    כמובן שיש דרגות של קושי, ויש קושי שמערער לגמרי.
    אבל שמתי לב לדבר מעניין:
    הקושי כמעט מבקש שנתלונן עליו. שנסכים להצטער איתו, ללכת שבי אחריו.

    ואז, דווקא שם, אפשר לשאול שאלה אחרת:
    מה כן יש לי בתוך הקושי?
    לא רק למרות הקושי, אלא גם בגלל.

    למשל, אם יש לכם שכנים בעייתיים שמציקים, אולי תוכלו לומר: לפחות הם גרים שלוש קומות מעלינו, ולא ממש מעל הראש.
    אם ילד לא דיבר בכבוד, אולי אפשר לומר: ברוך ה' שיש בינינו תקשורת. הוא עוד ילמד את הדרך.
    ואם יש קושי כלכלי, אפשר להתבונן במה שיש, לא רק במה שחסר.
    ולפעמים, בקצה האחרון של הקושי, נותר רק לומר: לפחות אני נושם.

    התובנה הזו מזכירה לי את הסיפור על אליהו הנביא שבא לבית רבי עקיבא וביקש מעט קש ליולדת.
    ורבי עקיבא אמר לאשתו: יש עניים יותר מאיתנו.

    לראות את הנקודה הטובה, זו משנתו של אליהו הנביא.
    וזה דיבור שמעלה אותנו מתוך השפל.
    כי ברגע שאתה בוחר לראות מה כן,
    אתה כבר לא שקוע באותו עומק של מה שאין.

    כשאנחנו בוחרים לראות את נקודת האור,
    אנחנו לא בורחים מהמציאות, אנחנו יוצרים בתוכה מקום נשימה.
    אנחנו לא מבטלים את הכאב, אבל גם לא נותנים לו לסגור עלינו מכל כיוון.

    כי לפעמים המציאות נהיית צרה מדי מבפנים,
    והמבט החיובי, הקטן, הכנה
    הוא כמו פתח קטן בחלון סגור,
    שדרכו נכנס אוויר, ואיתו גם תחושת תמיכה.

    ברגע שאנחנו אומרים "אבל לפחות...",
    אנחנו כבר לא לבד עם הקושי.
    אנחנו נוגעים באפשרות.
    והמקום הזה, נפתח.

    אליהו הנביא לא רק מבשר את הגאולה.
    לפעמים הוא בא בתוך רגע של חסר, ואומר:
    'תסתכל שוב. יש יותר ממה שנדמה לך.'

    תמצא את ה"לפחות", ותראה שיש לך לא פחות על מה להודות.
    כשקראתי את השיר הזה של @צביה ר.
    חשתי שהיא הציפה בדיוק את מה שהרגשתי כלפי המערכה הקצרה ועטופת ההילה אך בעלת הקרבנות הקשים מנשוא
    הבהרה: אלו התחושות שהיו לי כלפי עצמי, אני לא מתימרת לדעת כיצד כל אחד התאבל על הנרצחים

    הפסקה, אש.PNG
    מה כל כך מוזר בזה?
    אף פעם לא שמעת על איש בן 86 מתחת לאדמה?

    נכון. בדרך כלל הוא רק מטר מתחת לאדמה, ולא 40 קומות. ונכון, בדרך כלל הוא כבר לא חי, ובטח שלא טוען לניצחון.

    אבל אני – אני לא כל אחד. קורצתי מחומר אחר. איכותי. של מנצחים אמיתיים. ומה שיפה בכישרון הניצחון המולד שלי היא העובדה שאינו תלוי במשתנים חיצוניים קטנוניים.

    גם אם כמעט איבדתי את השלטון – עדיין אני מנצח. וגם אם אני מפחד להנכיח את האף שלי מעל פני השטח, אני נפוליאון על סטרואידים.
    ולא, אני לא מתכוון לקחת את הכדורים שהצעת לי, פסיכיאטר עלוב, ציוני ובוגד שכמותך. מצבי תקין לחלוטין. מעולם לא הייתי מודע יותר לעצמי מאשר היום.
    משהו בעומק האדמה, בניחוח הסלעי המלוחלח, באווירה הבראשיתית ששוררת במעבה האדמה, ובידיעה שאין לי יותר דרג צבאי בכיר, תוכנית גרעינית וטילים בליסטיים – חיזק אצלי את הערך העצמי ואת תודעת הניצחון המוצקה ממילא.

    מי שיאכל כדורים זה דווקא אתה, פסיכיאטר עז פנים שכמוך. אתה יודע מה, עזוב אותך מכדורים – זה לא טיפול טוב מספיק בשביל חולה נפש כמוך.
    קבל שדרוג: "חבר'ה, קחו אותו לתלייה עכשיו".
    ב"ה

    טראמפ הקדים אותי.
    לא שאני מתחרה עם נשיא ארצות הברית,
    אבל את מה שהוא אמר, את האמת הפשוטה,
    היינו צריכים לומר כבר מזמן.
    ולא, לא היינו צריכים להמתין כל כך הרבה,
    עד שמישהו, מישהו חשוב, יעמוד בגלוי לצידו של בנימין נתניהו.

    זה זועק לשמיים.
    נתניהו, האיש שמנהל מלחמה על עצם קיומנו,
    סופג מתקפות חוזרות מגורמים בשמאל ובמערכת המשפט,
    שכבר מזמן הפכו לדבר אחד.

    זה לא יאומן.
    בעיצומו של מאבק הרה גורל,
    כשהוא מקבל החלטות של חיים ומוות,
    ממשיכים לעסוק בחשדות מגוחכים,
    בקטנות שבקטנות,
    כאילו מדובר בעניין ציבורי מהותי.

    קוראים לזה צדק.
    אבל זו לא צדק, זו השפלה, זו כפיות טובה, זו חוצפה.
    אין פרופורציות.
    העם כולו תלוי באוויר,
    והם בודקים חשבונית על סיגרים.

    רק מערכת עם גב תקציבי עלום,
    יכולה להרשות לעצמה להטריל מדינה שלמה,
    מדינה שלא תומכת בזה, לא רוצה בזה, לא מאמינה בזה.

    ואז קם נשיא אמריקאי.
    הוא לא רק מדבר, הוא מבין.
    הוא רואה את המודיעין,
    הוא יודע מה קורה באמת,
    מתקני גרעין פעילים, העשרה לרמות מסוכנות,
    כוונות שלא מוסתרות,
    והכול מכוון כלפינו.

    הוא מבין את גודל הסיכון,
    את גודל המשימה,
    את הלילות הרבים ללא שינה,
    את הלב שדופק בעוצמה,
    ובעיקר, את התפילה,
    כי המשימה היא כמעט בלתי אפשרית.
    נדרשת כאן עוצמה, שנולדת מהמקום הכי עמוק,
    לא רק תכנון, לא רק מודיעין, אלא אמונה.

    טראמפ כבר אמר את האמת, כי הוא כבר הבין אותה.
    האמת שהוא קלט בשביעי באוקטובר,
    האמת שעם ישראל סוחב על גבו אלפי שנים.

    ויש עדיין מי שלא מבין,
    שהאמת הזאת הייתה צריכה להיאמר בקול, מזמן.

    ויש עדיין מי ששותק,
    או גרוע מזה, עוטף את השקר במילים נאות,
    כמו "התערבות בעניינים פנימיים",
    או "תנו למערכת המשפט לעשות את עבודתה".

    איזו טעות,
    איזו בושה,
    ששתקנו,
    שלא עצרנו את הרדיפה בעצמנו.

    כן, הם צעקו "בושה".
    אבל הבושה האמיתית היא שלנו — ששתקנו,
    שראינו את השקר עטוף בגלימה ונתנו לו לעבור.
    שזו בושה אדירה שלנו שלא צעקנו מספיק.
    כן, בושה — לא כקריאת גנאי, אלא כהודאה.

    אז אולי הגיע הזמן,
    להיות קצת טראמפ,
    לצעוק פייק ניוז, כשזה באמת שקר,
    לצעוק חמס, על כל מי שחומס את האמת,
    לחשוף את החמס שמתחפש לצדק,
    ולדאוג לעם ישראל בכנות.

    כי מי שנלחם באדם הזה,
    לא נלחם בו,
    אלא נלחם בשליחות שהוא נושא,
    בשליחות לשמור על עם ישראל.

    וכל אדם יודע עמוק בלב באיזה צד הוא באמת עומד.
    זה הרגע לבחור.
    תבחרו להיות בצד של האמת, בצד המנצח,
    בצד שבוחר בקיום עם ישראל.

    ההיסטוריה של עם ישראל מתכנסת לרגע הזה.
    זה הזמן לבחור להיות שותף.


    והנה כמה אמיתות שאין עליהן ויכוח:

    • מילים יפות לא מצליחות להסתיר שקר, רק לעכב את התגובה אליו.
    • רדיפה בתחפושת של משפט היא עוול בגלימה שחורה.
    • כשאין פרופורציה מלכתחילה, אין גם צדק שיכול לצמוח ממנה.
    • מערכת שלא רואה את התמונה הגדולה, לא צריכה לחרוץ גורלות לאומיים.
    • אמת לא זקוקה למקהלה של פרשנים, היא פשוט נוכחת.
    • צדק אמיתי לא רודף אדם שפועל למען עמו, הוא מגן עליו.
    • אין דבר יותר מסוכן משקר שמתחפש למוסר.
    • כשמתחילים להתבלבל בין טוב לרע, מישהו מרוויח מהבלבול הזה.
    וּבַלַּיְלָה הַהוּא
    יָרֵחַ הִתְרוֹקֵן לִי בַּחַלּוֹן.

    כּוֹכָבִים נָפְלוּ בִּי,
    זָלְגוּ עַל לֶחִי הַשָּׁמַיִם.
    וְיָרֵחַ דִּמֵּם אֶת חֶצְיוֹ שֶׁכָּבָה.

    וְהַלַּיְלָה שֶׁנִּהְיָה בִּי הַפֶּצַע הַ-הוּא.

    וְהַלַּיְלָה הַהוּא,
    שֶׁהָיָה חָסֵר
    מִן הַשֶּׁקֶט הַזֶּה,
    שֶׁהָיָה בּוֹ מִן הַדָּם וּמִן הַחֵצִי.

    הַלַּיְלָה הַהוּא שֶׁבָּא לִי בַּלֵּילוֹת,
    כָּל אֵימַת יָרֵחַ מִתְרוֹקֵן. מִתְמַלֵּא.
    כָּל אֵימַת הַחֵצִי.

    וְלֵילוֹת שֶׁהִגִּיעוּ אַחֲרֵי לַיְלָה וְהוּא.
    לֵילוֹת שֶׁל יָרֵחַ מִתְרוֹקֵן, מִתְמַלֵּא.
    לֵילוֹת שֶׁהָיוּ לִי לְפַחֵד.

    וְקִלּוּף גְּלָדַי
    שֶׁחֵצִי פָּתַח בִּי
    כָּל תְּחִלַּת חֹדֶשׁ,
    כָּל סוֹפוֹ.

    וּפֶצַע שֶׁדִּמֵּם.

    וּכְבָר הָיְתָה בִּי אֵימַת הַלַּיְלָה.

    וְיָדַעְתִּי אֶת אֶתְמוֹל שֶׁהִגִּיעַ כָּל פַּעַם.

    אֶתְמוֹל שֶׁהִגִּיעַ בֵּין תְּחִלָּה לְסוֹף,
    בֵּין חֲצָאֵי מָאוֹר.
    אֶתְמוֹל שֶׁהִגִּיעַ בְּיָרֵחַ מָלֵא.

    אֶתְמוֹל,
    שֶׁהָלַךְ לִי אֶל אֲרוֹן הַתְּרוּפוֹת.
    שֶׁחִפֵּשׂ פְּלַסְטֵר בְּצוּרַת יָרֵחַ מָלֵא, לְכַסּוֹת פֶּצַע.
    שֶׁלֹּא מָצָא.

    וְיָדַעְתִּי אֶת הַיּוֹם שֶׁהִגִּיעַ פִּתְאוֹם.
    אֶת הַיּוֹם שֶׁהִזְמַנְתִּי מִ-טֵמוּ.

    וּבִקְצוֹת אֶצְבָּעוֹת רַגְלַי עָמַדְתִּי עַל מִטָּה,
    הִדְבַּקְתִּי יָרֵחַ מִ-טֵמוּ עַל תִּקְרַת חַדְרִי.
    וּשְׁמֵי נַפְשִׁי הֵאִירוּ.

    מַדְבֵּקַת יָרֵחַ עָגֹל חִבְּקָה בִּי שָׁמַיִם.

    מַדְבֵּקָה דָּחֲקָה יָרֵחַ מִתְרוֹקֵן, מִתְמַלֵּא, מִבַּעַד חַלּוֹן.
    כִּסְּתָה לִי פִּצְעֵי הַיָּרֵחַ הַחֲצוּי.

    וּמֵעַל מִטָּתִי
    הָיָה לִי
    עִגּוּל הַמַּדְבֵּקָה.
    וּבִשְׁמִי נַפְשִׁי
    רָקַד לוֹ
    יָרֵחַ מָלֵא.

    וְרָאִיתִי פִּתְאוֹם
    טֶבַע נוֹתֵן בְּפֶּצַע תָּאֵי עוֹר חֲדָשִׁים.
    תָּא.
    תָּא.

    וְרָאִיתִי גַּם פְּלַסְטֵר מְכַסֶּה,
    מְגוֹנֵן מִן הַחֵצִי.

    אָז נָתַתִּי לַטֶּבַע
    לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ.

    וּפֶצַע הָיָה לְצַלֶּקֶת.

    --
    תמר.


  • 24
  • ב"ה

    הישרדות


    גם לכם זה קורה?

    בזמן לחץ קיצוני, התודעה שלי לא רק מפעילה את מנגנוני ההישרדות, היא גם ממשיכה לחשוב, להבין ולצפות מהלכים קדימה.
    אני לא חווה רק את הרגע, אלא גם את הפוטנציאל הגלום בו, עד הסוף האפשרי.
    גם כשהסכנה חולפת, אני עדיין נשארת בתוכה. לא כי אני לא רוצה לצאת, אלא כי אני מבינה אותה עד תומה.

    זה לא ניתוק, זו דריכות קוגניטיבית רגשית.
    מהצד זה אולי נראה כהקצנה, אבל מבפנים זו הבנה רחבה ומהירה מדי בשביל העולם.

    כולם כבר חזרו לשגרה,
    קונים לחמניות, בודקים שעות פתיחה, מחייכים לחדשות.
    ואני?
    אני עוד בתוך מרחב הישרדות, סורקת שמיים, כאילו האזעקה הבאה תבוא בעוד רגע.

    אולי גם אצלכם הגוף נרגע, אבל הנפש עוד דרוכה.
    אולי גם אתם מזהים מה יקרה, לפני שזה בכלל מתחיל.

    ולפעמים, זה לא אני, זו מישהי אחרת, קרובה.
    חברה אהובה, אולי בת משפחה, שבמשך ימים תפקדה, שתקה, החזיקה מעמד.
    ואז, ברגע שולי, כמעט זניח – כוס חלב שנשפכה, מילה קטנה מדי או שתיקה גדולה מדי, היא התפרצה בבכי שלא נפסק.
    לא בגלל מה שקרה עכשיו, אלא בגלל כל מה שהחזיקה עד עכשיו.

    אז מה בעצם קורה כאן?

    כי בדיוק כמו שעקבתי אחרי ההתפתחויות במלחמה,
    בדקתי גם את זה.
    לא נשארתי רק עם התחושה, חקרתי, קראתי, שאלתי, ניסיתי להבין מה באמת קורה לנו שם בפנים.

    הגוף מפעיל את מערכת הסטרס,
    אבל התודעה, במיוחד אצל רגישים, אינטואיטיביים ובעלי חשיבה מערכתית, לא נעצרת.
    היא ממשיכה לעבד, לפרש, לחזות,
    לא רק מה קורה לי, אלא גם מה זה אומר, לאן זה עלול להתגלגל, ואיך זה ייגמר.

    כך למשל, בזמן המלחמה הרגשתי מוצפת,
    כל פעולה פשוטה נראתה לי מסובכת,
    אפילו להכין שייק, פעולה יומיומית, הרגישה כמו לטפס על הר.
    המוח לא הצליח לבחור פרי, הרגש לא מצא טעם, והגוף פשוט קפא.
    כן, שייק, הדבר הזה שכולם מכינים ב־7 שניות.
    אני? רק ניסיתי להיזכר איך קוראים לבננה.

    אבל כשהאזעקות פסקו, וכאילו חזרנו לשגרה, פתאום הצלחתי.
    בלי לחשוב, פשוט הכנתי את השייק ונהניתי ממנו.
    לא כי משהו השתנה בחוץ, אלא כי בתוכי משהו שוחרר.

    אז לא, אני לא דרמטית,
    המוח שלי פשוט עבד קשה יותר,
    לא כדי לברוח, אלא כדי להבין.

    ואם גם לכם זה קורה, תנשמו רגע.
    אתם לא לבד.
    אתם לא חלשים, אתם פשוט מרגישים יותר, ורואים רחוק יותר.
    אולי זו לא חרדה, אלא הבנה שהקדימה את זמנה,
    וזה, תודו, קצת מתיש לפעמים. אבל גם די מרשים.
    לא קל לחיות ככה. אבל אם כבר מרגישים כל דבר לעומק,
    לפחות לדעת שגם זה אומר משהו טוב עלינו.

    ואולי הכי חשוב להבין,
    זה לא שאתה "לא נורמלי".
    זו לא תקלה, זו רגישות.
    יכולת להרגיש, לזהות, לקלוט, להבין, גם כשאחרים כבר עברו הלאה.
    וברגע שאתה מזהה את זה, אתה כבר לא נבהל מעצמך.

    ואם הבנת בין השורות, בלי שאמרתי,
    שזה לא אומר עליך שאתה חלש או מוזר,
    אלא להפך, שאתה פשוט מרגיש עמוק,
    אז כנראה שזה באמת אתה.
    וברוך הבא.
    ב"ה

    מרוב אופוריה, נדמה שאנשים איבדו שיקול דעת, וההיגיון, כאילו ברח החוצה.
    קשה להתעלם מהתחושה המוזרה שצפה עכשיו.

    תסבירו לי,
    איך ייתכן שעם שדיבר על נקמה בקול גדול,
    פתאום, בפתאומיות מפתיעה, מקבל על עצמו הפסקת אש?
    זו בכלל לא מילה שנמצאת בלכסיקון שלהם,
    אבל כנראה שיש מי שסבור שפשוט הופעל עליהם מספיק כוח,
    הנחה שגויה מיסודה.
    כי האיראנים,
    הם לא מתקפלים, לא בשביל שום מחיר שבעולם,
    והשקט הזה,
    במקום להרגיע אותנו,
    צריך דווקא לעורר שאלות קשות.

    אבל מי שמבין קצת בדינמיקה שמתרחשת, מי שקצת מזהה את המהות,
    לא יכול שלא לשאול את עצמו, מה באמת קורה כאן?
    איך זה שאיראן מסכימה לכניעה, תוך לילה, בלי תגובה משמעותית?
    נרדמנו למלחמה, וקמנו לבוקר של שגרה.
    פיקוד העורף מודיע שהכול חזר למסלול,
    הטילים נעלמו, הכתב"מים התפוגגו, האזעקות שתקו.
    ואנחנו?
    אכלנו שוב את הלוקש, כמו אז.

    זוכרים את ההטעיה ההיא?
    כאילו טראמפ ונתניהו בריב, רק כדי להתקדם מדינית.
    ומי שמכיר את טראמפ, יודע, הוא לא שינה דעה,
    הוא רק מחליף כיוון בשקט,
    לפי הצורך,
    ולפי האצבע הקטנה.

    הוא נוסע לוועידת נאט"ו,
    אירוע חשוב לכל השחקנים הגדולים,
    ובפרט לוולדימיר, הקולגה ממזרח,
    שמנסה לערבב עניינים גם באסיה,
    בצורה שלא ממש נוחה לטראמפ.

    אז מה באמת קורה?
    האם הספונסר הסמוי של איראן שכנע אותם לשתוק זמנית?
    האם מתגבשת עסקה על חשבונו של המזרח התיכון?
    ומה מסתירים מאיתנו באמת?

    וכשארבע מאות קילוגרם של אורניום מועשר נעלמים מהרדאר,
    וכשבעלות הברית של איראן שולחות מסרי תמיכה למנהיג העליון,
    וכשבנסיעת הבכורה של שר החוץ האירני היעד הוא סין
    השאלה כבר איננה אם יש עסקה,
    אלא מה המחיר שאנחנו משלמים עליה,
    ומה בדיוק הן יודעות, שאנחנו לא.

    אז זהו? נגמר?
    האזעקות התפוגגו כמו חלום רע,
    או שהכדור פשוט עבר למגרש אחר,
    כי השקט הזה לא נחת, הוא הונחת.
    והשאלה האחרונה, שאולי הכי חשובה:
    כמה זמן ייקח עד שהשקט הזה יתלקח שוב,
    לכדור אש בוער?

    ובאמת, איך לא לצחוק?
    אנשים ברצינות מאמינים שאיראן חטפה מכה בכור בפורדו,
    והנה, תוך לילה אחד חזרה לשגרה.
    כן, בטח.
    איראן.
    שחזרה לשגרה.
    איזה יופי.
    הפסקת עשרות שנות תוכנית גרעין בגלל מבט עקום מהמערב.

    כי ברצינות, מישהו באמת קונה את הסיפור?
    שאיראן חטפה מכה, עשתה חשבון נפש,
    והחליטה לחזור לשגרה כמו אזרח שומר חוק?

    מצחיק.
    אבל מצחיק מהסוג היבש,
    היבש, רדיו, איראני.

    כי האמת הפשוטה היא זו:
    עד שלא יוכרע הקרב, הוא לא יוכרע.
    ועד שראש הנחש לא ייפגע,
    נמשיך לשלם מחיר כבד,
    לא בגלל חולשה צבאית,
    אלא בגלל מטרה שלא כוונה אל הנקודה הנכונה.

    אז אולי זו לא רק שאלה של כוח,
    אלא של דיוק.
    והמחיר?
    יישאר מונח על השולחן,
    כמו מטרה שפוספסה – שוב.

    ואולי ההחלטה לא להכריע,
    לא לעצור, לא לסיים,
    היא לא תוצאה של חולשה,
    אלא חלק מהשקט הזה,
    שקט שלא מרגיע, אלא מערפל,
    שמטשטש את הקו בין אמת לאשליה.

    כל עוד לא מכוונים אל מי שפוגע, הפגיעה תימשך.
    כל עוד לא מכריעים את ראש הנחש, אין הכרעה.
    רק מטרה מדויקת מביאה סוף אמיתי.
    בהתחלה, פשוט שמחתי שאני כבר מחוץ לבית הכלא, בן אדם חופשי, יכול לקום מאוחר, לא צריך לעמוד במסדר כל בוקר, אני אדון לעצמי: אף אחד לא יחלק לי הוראות, אני לא צריך לישון במיטה נמוכה, לקבל כל היום בדיחות מעליבות משישא, הבוס של התא.
    אני יכול להסתכל על השמיים כמה שבא לי, לא רק בשעת חצר היומית.
    הכיף הזה, אתם לא יכולים לדמיין, לעשות מקלחת במשך יותר משבע דקות, בלי לשמוע צרחות אימים של הסוהרים: "תצא! תצא!" ופתאום המים הופכים לקפואים ואני שומע צחוק מרושע.
    כיף להיות אדם חופשי. ככה חשבתי.
    אלא ש... לצערי, חוויית השחרור לא הייתה כפי שחשבתי, ולמעשה רחוקה מאוד מהחלומות הורודים אותן רקמתי בליבי בשנות כליאתי הארוכות.

    זמן קצר לאחר השחרור התחלתי בעבודה הראשונה שלי. שוטף כלים במסעדת הברון הרזה, בפאתי יפו הערבית. הייתי שומע ניגונים בווליום, מלהתענג על האפשרות ליהנות בפרטיות. בלי ששישא חצוף מתערב לי ומכבה ומדליק לי כמה שבא לו.
    אני שמח בכך שמצאתי עבודה ויש לי אפשרות לשלם על השכירות, ועל השתייה ומתענג על החופש.
    אלא שאז, בערך כשבועיים לאחר תחילת עבודתי, הגיע אליי קוסקוס הרזה, הבעלים של המסעדה. תפס אותי באמצע שטיפת הכלים. ניער לי את הצווארון אפילו יותר מפחיד ממה ששישא היה אוהב לעשות, וצעק עליי:
    מה נראה לך שאתה עושה פה? שמעתי שאתה אסיר משוחרר!

    הסתכלתי עליו בלי לדבר, הידיים שלי עדיין טבולות במים הסבוניים. הלב התחיל לדפוק לי כמו פטיש על סדן. כמו שישא על הכתף שלי אם הוא דמיין שהסתרתי לו את הנוף של הרצפה או משהו. "אני עובד כאן כבר שבועיים," גמגמתי. "לא עשיתי שום דבר רע."

    קוסקוס, מצידו, צחק צחוק קר: "לא עשית שום דבר רע? אתה לא עשית שום דבר רע גם כשישבת בכלא, נכון?" הוא התקרב אליי עוד יותר, והריח של הדיאודורנט הזול שהוא אהב להשתמש בו הכה באפי כמו שריקה: "תקשיב לי טוב, פשעון קטן. אני לא רוצה פה בעיות. לא רוצה משטרה, לא רוצה לקוחות שיברחו, ובטח לא רוצה שאיזה גנב יעבור לי על הקופה..."

    מה יכולתי להגיד? אוקיי, הייתי בכלא, אני אסיר משוחרר - הנה אמרתי את המילים האלו! - אבל... אבל... "אבל אני לא גנב!!" ניסיתי להגן על עצמי. נראה לכם שהוא התרשם? פחח.

    "כולם אומרים ככה," הוא ירק על רצפת המטבח שגם ככה לא הייתה שיא הנקיון. "שמע, יש לי משפחה לפרנס ועסק לנהל. אני לא יכול להרשות לעצמי להסתכן איתך. ביי"

    וזהו. הרגשתי איך הקרקע נמסה מתחת לרגליי. שוב הייתי הופך למישהו שאף אחד לא רוצה, מישהו שכולם פוחדים ממנו, מישהו שלא מגיע לו הזדמנות שנייה. א-ס-י-ר מ-ש-ו-ח-ר-ר. מילים צורבות כל כך.

    "בבקשה," לחשתי. "אני צריך את העבודה הזאת. אני לא אעשה בעיות, מבטיח לך. וגם... אני... אני... לא גנב...".
    מזל שלא יצא כלום מהעיניים, נס.

    אבל קוסקוס לא התרגש, פנה ללכת, גבו מדבר אליי: "תקח את השכר עד היום ותיעלם מפה. אל תחזור."

    *
    ועכשיו אני יושב כאן, בחדר השכור הזה שמריח כמו פחית בירה מעוכה בוואדי, כותב. בחוץ יורד גשם, והטיפות על החלון נשמעות כמו מחיאות כפיים איטיות, לעגניות.

    אכן, כבר חמישה חודשים עברו מאז קוסקוס זרק אותי. חמישה חודשים של דלתות שנטרקות בפנים, של מבטים חשדניים, של המילה "אסיר משוחרר" שהופכת אותי לאדם בלתי נראה. לא, זה לא נכון. אני נראה מאוד טוב. יותר מידי. אמהות רצות לשמור ילדותיהן לצידן, קשישים ממהרים להניח יד על ארנקם כשאני עובר. הקופאי השכונתי שמחייך לכולם מביט בי במבט קפוא.

    אתמול קיבלתי עוד תשובה שלילית לבקשת עבודה. הפעם מחברת ניקיון. אפילו לא רצו שאבוא לראיון. "בגלל הרקע הפלילי," הסבירה לי המזכירה בקול מנומנם, כאילו היא מספרת על מזג האוויר. "מצטער, ובהצלחה".

    הרקע הפלילי. זה מה שאני עכשיו. לא בן אדם, לא אדם שטעה ושילם על הטעות שלו. רק שתי מילים מעורפלות. רקע פלילי.

    אני חושב לפעמים על שישא מהכלא. איך הוא אמר לי יום אחד: "תראה, לוזר, בחוץ זה לא מחכה לך פיקניק. הם לא מחכים לך עם פרחים ונשיקות. הם מחכים לך עם פטיש, מסמר וסדן".

    צחקתי עליו אז. חשבתי שהוא שישא. עכשיו אני מבין שהוא אמר לי את האמת הכי כנה שמישהו אמר לי אי פעם.

    החופש שלי זה לא חופש. זה כלא אחר, גדול יותר, עם חומות בלתי נראות. הפרק שבין הסורגים לחוץ לא קיים. השחרור הוא אשליה. האמת היא שהחברה ממשיכה להעניש אותך גם אחרי שסיימת את הזמן שלך. היא מסמנת אותך בחותמת בלתי נמחקת ואומרת לכולם: "הנה, זה המסוכן. תיזהרו ממנו."

    מחר אני חוזר לביקור אצל הקצין מבחן. אגיד לו שהכל בסדר, שאני מחפש עבודה, שאני משתדל להשתלב. כמובן. כל מה שהוא צריך לשמוע ולרשום בטפסים הארורים שלו. לא אגיד לו שאתמול חשבתי לרגע אחד, רק לרגע קטן, שאולי שישא צדק כשאמר שכדאי לחזור פנימה. לפחות שם יודעים מי אתה. ואם אתה לא דורך בטעות על הבוהן הלא נכונה, אתה גם זוכה ביחס די סביר מהחברה סביבך. אתה לא שקוף, לפחות. גם משהו, לא?

    אז אני מבקש ממכם, ההגונים, שוחרי החופש. אם תיתקלו בי פעם, או באחד מחבריי למעמד הלא מכובד, תנו לנו צ'אנס, זה הכל.
    לא ויתורים, לא הטבות, לא יחס מועדף, לא שאלות מטופשות, רק צ'אנס.

    אהלן, ביי. תודה.
    סליחה מראש, זו עוד ביקורת על הספר "דופליקטים".

    ב''ה

    שלום חברה,

    אז קיבלתי לידי את הספר החדש של יונה ספיר- דופליקטים-התגלות, ספר שהוא די תקדימי מבחינת הז'אנר שלו- פנטזיית מתח, משהו שלא ראינו בציבור החרדי עד כה.

    עוד טרם יציאתו נשמעו קולות על כך שהכריכה שלו מזכירה סדרת פנטזיה אחרת שלא נזכיר את שמה, היו כאלה שהגדילו לאמר וטענו שהוא כולו נכתב בהשראת אותה הסדרה והסימוכין- התבטאות של יונה ספיר בראיון לאתר חדשות מוכר.
    אז הייתי ממליצה להם לקרוא את הספר, לפני שהם ממהרים להסיק מסקנות.
    באופן אישי, לא נחשפתי לפנטזיה בספרות גויית, אבל זה לא באמת רלוונטי, הדימיון שישנו או איננו.

    זה לא רלוונטי כי כפי שציינתי בביקורת לספר "סוף העולם דרומה"- ספיר לא נמנעת מלציין רפרנסים לתרבות הפופלארית בספריה בין אם רמיזות לספרי קונן דויל ואגתה כריסטי, אזכורי דמויות כאלו ואחרות מאגדות שונות ועוד.

    הרמיזות האלו לא סתם נמצאות שם, הן הודאה באשמה, הצהרה מפורשת.
    לא "תפסתם אותה על חם", רבוייסי. צאו מזה.

    ועכשיו, אם בכריכות עסקינן, בואו נדבר רגע על הכריכה.
    זה לא חדש שעיצובי הכריכות של יונה ספיר הן מדויקות, מפתיעות ומלאות אווירה (רוב הזמן).
    אבל הפעם, היא לחלוטין התעלתה על עצמה.

    הספר מעוצב מדהים, פלטת צבעים משגעת, עיטורים בולטים לכל האורך. סימניות משני הצדדים (דבר שכמעט ולא רואים בספרים בכריכה רכה)
    ניכרת השקעה עד לפרטים הכי קטנים, כיף לקבל כזה ספר הביתה. כיף למשש אותו.

    מרגיש כאילו הספר אומר לך- אני משהו אחר לגמרי.

    אבל הבה לא נתמקד בקנקן המהודר, אלא במה שיש בו.

    מה חשבתי על הספר? ובכן הספר חדשני ומרענן, מכיל את כל האלמנטים של הז'אנר, אולי חוץ מאימה. כן. הוא לא ספר אימה.

    הוא בהחלט מכיל תת ז'אנר של עולם האימה- הדופליקטיות. אבל הוא כלל לא משתמש בו כאלמנט מפחיד. בינתיים.

    הדמויות- מעניינות וכתובות היטב, העלילה- סוחפת ומרתקת.

    הכתיבה, ובכן- ספיר לא אכזבה, הספר שנון, משעשע ומעורר מחשבה.

    הביקורת שלפניכם לא מכילה סקירה מפורטת של כל חלקי העלילה, אבל בהחלט עמוסת ספוילרים.

    אז, עלילת הספר מתרחשת בעתיד הרחוק, אי שם במאה ה 22, בעולם פוסט אפוקליפטי המחולק ל5 אזורים, הנקראים בשם על פי שיטת השלטון ואורח החיים המתקיים בהם.

    מתישהו, נגמרו המלחמות, הטבע היכה באנושות במלוא עוצמתו ואילץ אותה להתנהל על פי סט כללים חדש.

    רגע, מה? מה קרה לכל האנשים? הא, הם חולקו בין האזורים כל אחד בחר היכן לחיות לפי מה שמתאים לו. לכאורה.

    רגע ומה עם כל הנבלים? הרוצחים? הפושעים? הם כלואים בעמק השדים, מיליונים מהם. מי מחזיק אותם שם? איך הם בדיוק הגיע לשם? בידי איזה חלק הוא נמצא ונשלט? לא ברור.

    הלאה,במרכז העלילה- גיבורי על. הדופליקטים- הכפילים. בני אנוש שבאו במגע עם כוח שנפל משמיים בפיצוץ אדיר, והתחזקו ביכולות על אנושיות.

    גיבור הספר- דניאל הארט, צעיר יהודי המתגורר בפרדייס. נער העשוי ללא חת, אמיץ, עקשן וחדור מטרה, הוא לחלוטין נופל לקלישאת השלימות של גיבורי העל, הוא מוסרי, נבון וחסר ענווה לחלוטין.

    נכותו השכלית והפיזית לא מונעת ממנו להיות הטוב מכולם, בכל תחום. כל הזמן.

    דניאל מקבל בירושה מאמו, הלן, את הדופליקטיות, והופך חבר במסדר הסודי אליו היא משתייכת.

    כמו כל ספר המשתייך לסדרה, ובייחוד בז'אנר הפנטזייה,הספר חושף אותנו לטרמינולוגיה חדשה, עולם של מושגים ורעיונות חדשים ומוכרים מיקומי המד"ב. חורי תולעת, מסעות בזמן, וטכנולוגיה חדשנית. ייאמר לשבחו שהוא עושה זאת בצורה מתוחכמת ולא טרחנית, מעט בכל פעם. צעד אחר צעד.
    לקראת הסוף יש התקפה קלה של מונחים והתרחשוית. לקוראים שלום.


    אפרופו מסע בזמן, הספר מתאר מסע בזמן ומצליח להתחמק מהפרדוקסים הרבים שאירוע כזה טומן בחובו כמעט לחלוטין.
    אבל. יש בעיה אחרת שהספר לא פותר.

    נקרא לה- איפה הייתם?

    מבקרים בסוגת גיבורי העל מציינים לא פעם את העובדה שכאשר ישנה מציאות של גיבורי על לאורך ההיסטוריה, מתעוררת בעיה רצינית.
    בספר שלנו מתואר מסדר הדופליקטים ככזה שמטרתו היא- הגנה על האנושות.

    ובכן, איפה הייתם?

    המסדר הוקם מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, גיבורי על החלו לצוץ מעל פני השטח, חדורי מטרה, נאמני שבועה.
    אז ברגע שעלה רודן משופם לשלטון באיזו מדינה אירופאית קטנה והחל לטבוח באופם שיטתי בהמונים חפים מפשע ללא רחם, (למשל) היה עליהם לעוצרו מיד ולהשיב את הסדר על כנו, לא כן?

    מדוע לא התערבו הדופליקטים לטובת האנושות בשעותיה הקשות ביותר?

    אבל אם יוצרי הקומיקס לא הצליחו לענות על השאלה הזו, וכותבי הסרטים המבריקים ביותר ענו תשובות לא מספקות, נסלח ליונה ספיר על הנקודה הזו, חרף הבעייתיות שבה.


    כקונטרה ראויה לגיבורי על מזהירים, הספר מציג נבל- על מרושע ביותר. זירו, שם בדוי, הוא סדיסט מוחלט, הוא נהנה מעצם הסבל וההשפלה של שבויו, ותאב שליטה מוחלטת בכל הסובבים אותו, שמבוהלים מפניו עד מוות.

    בשונה משאר נבלי יונה ספיר, שאוהבים לנהל דיאלוגים מתנצחים, ולפזר איומים מרתיעים . הוא- עובר לעשייתן, פחות דיבורים- יותר מעשים, או אם נדייק- יותר עינויים.

    הספר מכיל עינויים מסוגים שונים שהוא ועושי דברו מפעילים על שבוייהם האומללים.

    העובדה שזירו ממעט בדיבוריו, ולא מקיים את שיחת ה- בוא חבוב ואני אספר לך למה אני עושה את כל זה, או לחילופין מונולוג מעורר אמפתיה על חיים הרוסים וסגירת חשבון נקמנית, הופכת אותו למפחיד ולא צפוי. הוא לא מתסחבק. הוא שומר את הקלפים צמוד לחזהו, ולא חושף אף פרט לגבי חייו האישיים, מטרותיו לא ברורות (כן, הוא רוצה לשלוט במסדר, למה?) זירו הוא נבל מצויין ואנחנו מסיימים את הספר בטעם של עוד לגביו.


    הספר מסתיים בקליף האנגר מפתיע, מאסטר הדופליקטים- מובס על ידי הנבל. וזהו …לא זכינו לקרב סופי מרהיב בין זירו לדני. הרימו אבל לא הנחיתו, כלומר- עדיין לא.

    זהו סיום מוצלח לספר שהוא חלק ראשון בסדרה, הוא מותיר את הקוראים בדריכות וציפייה לכרך הבא.


    יש עוד הרבה על מה לדבר בקשר לספר הנ"ל.

    הוא מכיל תמות מעניינות בנוגע לטכנולוגיה וקדמה, קשר זוגי וחברות.
    ועוד לא דיברנו על עמק השדים, והאם נמצא פתרון הולם למשבר הרוע בעולם. ומה עם סיים, שעלילת הספר מתמקדת בו? קומוניזם או לא, איך שלא נקרא לזה, האם זה בכלל יכול לעבוד במאה ה22?
    ובאיזה אזור מתוך החמישה הכי משתלם לגור?

    אולי נעשה ביקורת נוספת, מעמיקה יותר.
    בינתיים,
    ספרו לנו משהו שעוד לא סיפרתם בביקורות הקודמות.
    @מיכל פרץ יהודה את פה?
    בואי בואי,
    את חייבת לשמוע איזה ספר קראתי!

    פעם פעם,
    כשלנעה היתה רק תינוקת,
    היא הסתובבה בטבריה,
    בין קברי צדיקים לבתי כנסיות,
    ובקשה מרחל אשתו של ר' עקיבא
    למצוא איש שלא מפחד מכלום.

    טייםקאט, 5 שנים קדימה,
    היא בקרית שמונה של מעלה,
    קונה קישואים אצל עזיזה,
    מלמדת יהדות את אורנה זית,
    מקטרת לשירה
    וסופגת בגבורה את השקיות של רחלי.
    וגם, כן,
    מגדלת עם הצדיק מהנגריה,
    שאמר לה 'בואי לא נפחד',
    את פצפצת, פלפלון, רביבו ומרגרינה.

    הענין של הפחד שלא מקרי.
    לכאורה
    ספר שמדבר על נישואים שניים,
    על סודות,
    על בריחה ועיקופים ותצפיות על הגן,
    ועל אשה עם חרדות יום יומיות שמדוברות ונוכחות,
    אמור להיות ספר מלחיץ, מטריד, דרוך.
    כבד.

    לא מצאתי מי שאומר על הספר הזה שהוא כבד.
    הוא מצחיק, הוא מענין, הוא מסקרן והוא אמיתי ועממי,
    והרוחות של הצפון מביאות איתן סוג של רוגע, של נחת.


    אז איך באמת?
    האם זה באמת בגלל איתמר,
    שמיצב את כל המשפחה,
    נרתם לכל מבצע עבור כולם וכלום לא קשה לו מדי?
    או שזו רוחה של הסופרת, שהרוגע שהיא כותבת בו?

    ויותר לעומק.
    בקריאה שניה ושלישית שמים לב
    שכל מה שנעה פוחדת ממנו
    מגיע לתוך החיים שלה. ממש הביתה.
    אם זה רביבו התוכי שנקרא על שם הבת ששרטה את נפשה אולי לנצח,
    אם זו סבתא של אפרת שנעה עזבה בטבריה, אבל היא פתאום מפטרלת בקרית שמונה בחנות ירקות ובגן ואיפה לא,
    אם זה פחד מהנסיעות המסוכנות - ודווקא השותף בנגריה מנקב כרטיסיה בקברי צדיקים,
    ואם זה הרתיעה מהגיסה הלא הגיינית, שנוחתת לה בבית לתקופה לא מוגדרת,
    ובעיקר, אחרי הבית שנשבר, שוב קורים דברים מתחת לאפה, מאחורי גבה, בסוד,
    ועל ידי שתי הנפשות הקרובות והתומכות של חייה.

    וכל חשיפה כזאת בונה בה משהו, ומקדמת אותה עוד שלב בהתמודדות.
    ממש טיפול CBT בחשיפות.
    זה תמיד מתחיל בהסטריה,
    ממשיך באיתמר שמסרב לברוח ומזכיר את מי ואת מה אנחנו עובדים,
    (ואולי לכן הסעיף נאחרון כ"כ קשה)
    מלווה בחברה שכל אשה צריכה,
    ונגמר ממש בסדר. ממש בהצלחה רבתי.

    לכן, לא יודעת,
    כתוב שיש לנעה חרדות.
    אני לא חווה אותה חרדתית.
    אולי נבהלת בקלות.
    כן, היא נבהלת.
    אבל היא מתמודדת נפלא עם כל מה שמגיע אל פתחה

    או שהסופרת ב"ה לא יודעת איך חרדה נחוות...

    חוץ מזה נשארה לי עוד תמיהה אחת:
    למה לאיתמר סגרון, בחור בריא ובנפשו ובגופו,
    חכם איכותי ובלי ילדים (גרוש? רווק? לא כתוב),
    לקחת גרושה עם ילדה וחרדות?
    חייבת להגיד שקשה מאוד לא לאהוב את הדמות של איתמר.
    אפילו רק על הצורה שהוא מדבר, מחנך ומגדל את הילדה שלו שנולדה לאב אחר.

    ועוד משהו שאהבתי:
    זה הספר היחיד שמדבר על הקושי העצום של אמהות בתחילתם של הסדרי ראיה
    לתת למי שפגע בי מגע עם הילדים שלי,
    לא רק לאפשר - להביא ולהסיע ולתווך ולפעמים גם לשכנע.
    ולאפשר את הפגישה הזאת -- בלי שאני נוכחת שם, לשמור.

    אבל די אמרנו לא ספר כבד.
    קליל, מרגש, זורם, מלא אויר ואוירה.
    ויראת שמים אמיתית פנימית בלתי מתפשרת.

    בין לבין יהיו סליחות,
    תוכים וקרוקודיל.
    גיטרה סלטים וילקוט,
    טקס ביכורים בקיבוץ,
    נדנדה בחצר,
    וסיום ענק בסלון


    זה סיפור על סיפורי חיים לא פשוטים,
    ועל חיים פשוטים בכל היופי שלהם.
    על .פירוק בית
    ועל בית יציב כל כך.
    הורים רחוקים,
    גיסות קרובות מדי,
    וחברה קרובה בדיוק במידה הנכונה


    לגבי השם של הספר:
    יש הסבר בכריכה האחורית.
    לא יכולה להגיד לירדתי לסוף דעתה של הכותבת.
    למה דווקא השם הזה.
    איך דווקא הוא הא מדבר על נעה. על כל מה שהיא עוברת, ברוגע אופיני (למרות ועל אף)
    אם הסופרת תגיע לפה,
    אנ אשמח להרחבה על זה.

    לגבי הכריכה:
    נדירה.
    האיורים, הצבעים, המרקמים.
    המפה!
    כרגע הכי טובה שראיתי בשנה האחרונה.

    ואיך שכחתי:
    לפני כל פרק יש שיר קטן.
    חמשיר.
    שירים משובחים מקצועית,
    נוגעים בנשמה,
    מעוררי מחשבה.
    עם פאנצ'ים חזקים :)
    ממש חבל שהספר לא לידי לכתוב אחד לדוגמא.

    עוד לא קראתם?
    רוצו.
    מיכל תודה על הספר הזה.
     תגובה אחרונה 

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה