קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בין קווי הרוחב - ממזרח למערב
אנחנו מתחילים עם שני קווי עלילה מקבילים – אחד במזרח, ברוסיה הלבנה, עמוק בתחום המושב היהודי בתחילת המאה ה-19, והשני במערב ארה"ב, היכן שהאומה האמריקנית מתהווה לה בכור היתוך של מהגרים, כאילו-דמוקרטיה, נהנתנות ותאוות ממון. ועל הדרך מנסה ליישב את המערב הפרוע: סחוף הרוחות, רצוף הנופים מעתיקי הנשימה ושורץ האינדיאנים.

כבר מהרגע הראשון במערב יש הרגשה של חבית אבק שריפה שעומדת להתפוצץ בכל רגע. מן תחושת דריכות שמחזיקה את הקורא על הקצה ולא מניחה לו לסגור את הספר.
במקביל, כבר מהרגע הראשון במזרח, יש תחושת טרגדיה משפחתית ממשמשת ובאה – והיא באה, מהר. על רקע גזירת הקנטוניסטים הנוראה שהטיל ניקולאי הראשון בשם עיקרון השוויון המקודש, לפיו גם היהודים כאזרחי האימפריה הרוסית צריכים להעלות מכסה משלהם לצבא האימפריה.

הפרקים הראשונים בספר עוברים בציפייה דרוכה לרגע בו שני קווי העלילה ייפגשו, ויש לציין כי הסופרת מצליחה למתוח את הזמן עד לרגע בו הקורא אומר לעצמו: "אוקיי, סגור סופית שגדליה זה פיוטר, ופיוטר זה גדליה".
זה מהלך מבריק, מחושב עד הקצה וראוי מאוד להערכה.

חיסכון מופלא בזמן - והעט הנובע של קינן
הכתיבה, כיאה למיה קינן, משובחת ויפהפייה. בספר הזה במיוחד היא מצטיינת בהתאמת משלבים וסגנונות דיבור שונים לדמויות שונות. כל דיאלוג מסייע לאפיין עוד קצת את הדמות ולהעמיק את ההיכרות עימה. הלוואי על כל מושך בעט יכולת כמו שלה לספק תיאורי נוף מוחשיים, שיח קולח וזורם ותיאורי סצנות שמוסיפים המון אינפורמציה – באופן הכי מתוחכם ועקיף, אבל גם הכי יעיל ומהיר שמכניס לקורא מקסימום אקספוזיציה במינימום מילים.
אומנות של ממש.

שניים-שניים באו - צמדים ומראות שבורות
לפי תיאוריה ישנה שלי עוד מימי "ממלכה במבחן", מיה קינן מחבבת צמדים. גיבור וסייד־קיק, חברים/אויבים או כל זיווג אחר.
כאן יש לנו שני צמדים מרכזיים ועוד צמד בונוס:
הראשונים הם צבי הירש וזעליג – הציניקן והעבדקן, על תקן זוג משקפיים יהודיות שדרכן נחשפת דמותו המבלבלת של המלווה שלהם, שמסייע להם להשיג גט כי הוא נראה גוי. ובתמורה, כמו יהודים טובים, הם מפתחים תיאוריות על זהותו.

הצמד השני – פיוטר ברנוב וגדליה כגן. זהים במראה החיצוני (כשגדליה נאלץ לגלח את זקנו), ומייצגים מהות ניגודית של אחים/יריבים, שמבלבלת את הקורא.
רק שמשהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?

והבונוס ? יולי וולודיה שני הקנטוניסטים המבוגרים שזיכרון נרות השבת של אמא כבר עמום בליבם. המפגש של גדליה והתהליך שהוא עובר מולם הוא היפה והעדין ביותר בכל הספר כולו. וולודיה ויולי שאי אפשר שלא לאהוב אותם, משמשים ככלי עלילתי מדויק - אך כזה שעומד בפני עצמו - ומראים לגדליה כמראה צלולה, למי ולמה הוא יכול להפוך להיות בהינתן מספיק שנים בצבא הצאר ירום הודו.

ובינות לזוגות החינניים, המעצבנים ומכמירי הלב, משהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?

הלוך ובכה בעולם החדש – וסוף סוף נשיות של ממש
שני קווי העלילה ממשיכים להשתלב. הצמד היהודי מלווה בגוי המסתורי למערב אמריקה – הם בגט, הוא בדרכו המסתורית. ובינתיים במזרח: גדליה, האברך הצעיר, זה עתה זכה בבת ומיד נחטף לעגלת הקנטוניסטים.

הבחירה בקו עלילה העוסק בגט אינה מקרית. מעגן מול משחרר – והנה גדליה, שכמה שנישואיו מאושרים, מוסר לאשתו גט כריתות כדי שלא לעגנה. ההקבלה מכמירת לב.

חוה, אשתו, מפתיעה לטובה – דמות נשית חזקה ובעלת תושייה שלא נכנעת למסגרות התקופה. "נשים בנות המאה ה-19 למטבח" תגידו לסבתא שלה.
מרת חוה כגן שתחי' חיה בגפה בסנט פטרבורג, מבקרת את בעלה במחנה הצבא, מחלקת ספרים, מחלצת יתומים, ובאופן כללי – מצפצפת על העוילם, על מוסד הכנסיה ועל הצאר ירום הודו.

גדליה עצמו הוא דמות שאי אפשר שלא לאהוב – אבל גם קשה להבין. נקיפות מצפון, הקרבה עצמית, מוסריות בלתי מתפשרת – ומנגד: דמות שטוחה למדי לאורך זמן. קצת קשה להכיל את זה ביחס לדמות שעוברת מסע כל כך קיצוני.

הוא מציל יהודים, שר כזמיר, מציל נסיך ונקלע למלחמת קרים. לבסוף, בעקבות הסתבכות עם פיוטר ברנוב, נאלץ לרצוח ולברוח לאמריקה בזהות בדויה. בארה"ב – אנטישמיות, שודדים, אינדיאנים ושלטון צבאי.


בין נוצה, תפילין ותפילה – וסליחה, אפשר שאלה ?
קו העלילה האלילי עם האינדיאנים והתפילין... מה. זה. היה ?זה התחיל כמו משהו טוב, והרגיש כמו קריצה לאינדיאנים של אנטוניו בן לואיס מ"המסע אל קצה הארץ" של דבורי רנד, שאיכשהו היו קשורים לעשרת השבטים האבודים מעבר לרכס הרי הקורדילירה.ובכלל, אינדיאני עם נוצה, קול צווחה פראי ומחרוזת חרוזים תמיד נותן איזו תחושה מיסטית נחמדת. מוסיפים לזה תפילין עתיקות שאיכשהו צנחו לידיו וזה נשמע כמו פתיח לקו עלילה צדדי ומסתורי.
ואז זה נגמר בקול ענות חלושה וענן קטורת עבודה זרה או מה שזה לא יהיה שהאינדיאנים עשו כשהם לא קירקפו במרץ את חיוורי הפנים או נטבחו בהמוניהם. אז בשביל מה ?
נכון שזה מגניב להשאיר קצוות פתוחים, שמשאירים חומר למחשבה, אבל זה לא קצה פתוח מהסוג הזה. סתם הרמה להנחתה שיצאה לגמרי מחוץ למגרש...

ולצד זה – תסלחו לי – קצת עייפתי מגיבורים יפי תואר. גם עם אף נשרי, שיניים עקומות, אפשר לכבוש את הלב. או לפחות לייצר אמינות. אין לנו צורך לדעת איך נראה הקנקן של הגיבורים שלנו. אנחנו יכולים לחבב אותם גם כך.

המיליטריסט, היהודים - והילדים האבודים
גזירת הקנטוניסטים לא הונחתה סתם – היו לה זרועות. אנושיות ויהודיות. הצאר ניקולאי, מיליטריסט קנאי וציניקן חסר מעצורים, יצר מערכת שבה המנהיגות היהודית המקומית נאלצה לבחור את קורבנות הגזירה מבין בני הקהילה שלה – ממש כמו שהנאצים דרשו מהיודנראט להרכיב רשימות גירוש. ובחירה כזו, מיותר לומר, אינה רק נוראה – היא ממיטה שבר מוסרי בתוך החברה עצמה.

הסופרת רומזת לכך פה ושם, במילים ספורות. אבל הסיפור הזה – על הקונפליקט הפנימי, על הבגידות בתוך הבית, על השיקולים הנואשים של מנהיגים חסרי אונים – כמעט ואינו קיים בספר. הוא מוזכר כמעט ברמז. וזו החמצה. ההיבט הזה של הגזירה היה יכול להעניק לדמותו של גדליה עומק נוסף: לא רק גיבור הנאבק ברשע החיצוני, אלא אדם שנאלץ לבצע בחירה נוראה בתוך מציאות קהילתית מורכבת, מושחתת לעיתים, מרובת פנים.

חשיפה ישירה יותר לא הייתה פוגעת – להיפך. היא הייתה מעניקה עומק מוסרי לספר כולו, וגם מוסיפה שכבה קריטית של כאב, ואף מחדדת עוד יותר את משמעות בחירתו האמיצה של גדליה שבחר שלא יחליפו אותו באיזה ילד יהודי שאף אחד לא ידפוק על התיבה בבית הכנסת ויזעק לאן הוא נעלם.
אולי זו ציפיה מוגזמת שלי וגם ככה יש לגדליה צרות מפה ועד יקטרינבורג.

אז מה יש לנו כאן?
ספר עשיר, חכם, סוחף. כתיבה מעולה, תחקיר מצוין, עלילה מפתיעה ומרעננת לכל אורכה כמעט אם כי הטוויסט הסופי בה די צפוי. למיילך השובב כתוב על המצח באותיות קידוש לבנה "אני האקדח של צ'כוב בסיפור הזה". ואם במערכה הראשונה הוא עשה תעלולים לגבאי רע הלב, ברור לקורא לאורך כל הספר שהוא הולך לירות במערכה האחרונה.
מה עוד ? חלקים היסטוריים שקצת כופפו ושויפו, דמות ראשית שלעתים נשארת דקה מדי, וקו עלילה אינדיאני שצריך היה לחתוך בעריכה.

אבל מעבר לכל – זה ספר שדורש מהקורא ריכוז, סבלנות, ונכונות להפליג איתו רחוק. וזו מחמאה רצינית.

מומלץ בחום :)
ב"ה

למתוח את החבל יותר מדי זה:

להישאר בבית כמה ימים בלי אוויר של בחוץ.
להריץ לעצמך בראש סרטים על טילים גרעיניים ופיצוצים.
להישאר ערה רק כדי לדעת אם ארצות הברית תפציץ הלילה או לא.
לסרב להירדם כי ירדנו למקלט, עלינו, הערנו את הילדים, ועכשיו האדרנלין מריץ משמרת.
לשמוע פיצוץ חזק ולדמיין כמה קרוב זה היה.
לשבת במקלט ולראות כמה מקקים החליטו להצטרף.
לנשנש צ'יפס במקום להכין אוכל נורמלי, כי הראש נמצא באיזו מדינה אחרת.
ולקנח בעוד קצת ביסלי גריל, כי אם כבר שיגעון, שיהיה מתובל.
לחשוב איך מעסיקים את הקטנים כשאת צריכה לסיים פרויקט לעבודה.
לקבל התראה, ולחכות לאזעקה, שמתבוששת לבוא או סתם באה ברגל.
לשמוע את השכנים מעסיקים גם הם את הילדים, בתופים, לשם שינוי.
לגלות שהחלב נגמר, וכל המכולות בשכונה סגורות.
גם הביצים, הלכו.
לשמוע שיעור, ולא להבין מילה, כי הראש עסוק בלוגיסטיקה של הישרדות.

ולפעמים זה גם:
ללכת למטבח שלוש פעמים ולשכוח כל פעם מה רצית.
לשים טלפון במקרר ולחפש אותו בחדרים.
לקרוא פרק תהילים ולבהות במילה "כי" בלי להבין אם קראת אותה או חשבת עליה.
לנסות לנוח 10 דקות, ולקום תוך שלוש כי נזכרת במשהו, אבל שכחת מהו.
להפעיל מוזיקה מרגיעה, ולהתעצבן מרוב שהיא מרגיעה מדי.
לפתוח את החלון כדי לנשום, ולסגור מיד, כי בחוץ גם עוברות מחשבות.

ואז… מישהי ניגשת ואומרת:
"הכנתי רוגלעך שוקולד חמים, ישנתי כל הבוקר, והילדים שטפו כלים."

לא, את לא מקנאה.
את מפרגנת.
רק שהחבל שלך?
הוא כבר ממש, אבל ממש, על הסיבוב האחרון.

ואז אומרים לך: "עזבי, זה כלום לעומת מלחמה."
גם כן מתיחת חבל.
לא היה צורך לנטרל את האזעקה.
לא הייתה שם אחת כזו.
סידור מהיר של כובע, גרב ובגדים שחורים, והגבוה סובב את המפתח בתנועות בטוחות, יודע בוודאות שהוא מתאים.
הוא נעל אחריהם את דלת הקומה וחייך אל שותפו בשביעות רצון.

השטח נקי.
אף אחד לא ייכנס לכאן בשעה הקרובה.
הם דאגו להסחת דעת מושלמת שתרכז את כולם בקומה מתחת, וממילא הם לא אמורים להתעכב בשטח זמן רב.
השליפה תהיה מהירה, יש להם מודיעין מדויק, שאספו מאנשים מבפנים, על המיקום של מה שהם מחפשים.

השניים התפצלו ופשטו על הקומה, משתדלים לערוך את החיפוש ביסודיות אך בלי להותיר עקבות.
הם לא גנבים שמשאירים אחריהם מהפכה.

לפתע, כשכמעט כל הסחורה כבר הייתה בתיקים השחורים שנשאו, משהו השתבש.

הגבוה נכנס לאחד החדרים ונעצר בהפתעה.
מישהו היה שם, שוחח בפלאפון בקול חרישי.

מה זה?! כולם אמורים להיות כעת בקומה הראשונה!
איך התוכנית השתבשה?!

הוא מישש בעצבנות את הבליטה בכיס מכנסיו, חוכך בדעתו מה לעשות.

"סליחה! מה אתה עושה פה?" הקול היה תקיף והעיניים יורות זיקים.
הכובע בער על ראשו.
"אני... אני..."
זהו, הוא אבוד. סוף גנב לתלייה.

"כן, בדיוק. אתה! מה אתה מחזיק שם?"

הוא האדים כגנב במחתרת. "זה... זה לא מה שזה נראה".
הלוואי שהיה יכול להעלים מידיו את החפץ השחור המרשיע.

"אה, כן? דווקא לא נראה לי שיש הסבר אחר למה שאני רואה פה מול העיניים". הקול היה קר.

"בבקשה, רחמים!" התחנן על נפשו, "עשיתי טעות, אבל זו פעם ראשונה, זה לא יקרה שוב..."

מילותיו נפלו על אוזניים אטומות.
החדר נחצה בפסיעות רחבות, והחפץ השחור שהחזיק עבר בעלות.

הר"מ הגבוה נאנח מלא קומתו ושלף סיגריה מהחבילה שבלטה מכיס מכנסיו.
הם תכננו מבצע החרמה שקט ונקי, כשכולם ספונים בבית המדרש ב'שיעור כללי', אבל לא נורא, הכל לטובה.
התלמיד הנתפס העניק לו עוד פלאפון מרשיע לתיק הראיות השחור שיביא לחדרו של הרושיבע'.
  • 48
  • ב"ה

    עד שיצרתי לעצמי פינה חמה.
    מקדש קטן. שקט. מקום שהוא רק שלי.
    דסק אישי (מדף מתקפל מאיקאה, שלא תופס מקום כשהוא סגור ודווקא כן כשהוא פתוח),
    כיסא מנהלות (כזה שנלקח באלגנטיות מהמטבח),
    מאוורר 14 אינץ’ שמייצר בריזה כאילו אני בים,
    רק בלי החול, ובלי הילדים, ובלי ההפתעות.

    מרחתי לעצמי חמאת שיאה עם כמה טיפות רוזמרין,
    לטיפול בכף רגל יבשה ובנפש עייפה.
    תנועות מעגליות, נשימות עמוקות,
    תחושת ספא... שנקטעה שלוש שניות לפני שהתחילה.

    דפיקה ראשונה.
    אני שותקת, אולי יתייאשו.

    דפיקה שנייה.
    “אמא, אפשר רק שאלה קטנה?”
    (אין דבר כזה שאלה קטנה. יש התחלה של סיפור גדול.)

    דפיקה שלישית.
    “שלומי אוכל בצורת גמל. עם דבשות. מבמבה.”

    אני פותחת את הדלת.
    הוא עומד שם עם עיניים עגולות ולב מלא שליחות.
    נכנס ומתיישב על כיסא ה’מנהלות’ כאילו ירש אותו.
    אני מעבירה אצבע על לחיו,
    ואומרת בלי קול: שב. אתה מוזמן. גם אם המקדש לא הזמין אותך רשמית.

    **

    “אמא,” נשמעת שאלה חדשה,
    “אם איש הפליימוביל איבד רגל... הוא עדיין יכול לשבת בסעודה שלישית?”
    (שאלה הלכתית-צעצועית בדרגת דחיפות גבוהה)

    אני שותקת רגע.
    כף רגל אחת עטופה חמאת שיאה,
    והשנייה עסוקה בלהחזיק את שארית היום.

    הוא מניח את הדמות הקטנה על הברך שלי,
    ואני מחייכת אליו, מושכת אותו אליי ברוך.
    מנשקת את המצח שלו,
    ושואלת בשקט:
    “ומה איתך, יקירי? אתה מרגיש טוב?”

    הוא מהנהן,
    ואני לא שואלת עוד.
    לפעמים עצם השאלה היא החיבוק.

    **

    שלושה ילדים ליד הדלת.
    הגדול דופק.
    האמצעי שותק.
    והקטן שואל:
    “אמא, אפשר רק לשבת פה? הרצפה שלך מריחה כמו שקט.”

    אני נמסה.
    הם נכנסים בלי לשאול,
    אבל עם כל הלב.

    הגדול מתיישב,
    האמצעי מתכרבל
    והקטן שוקע בין הכריות כמו פוף שתוכנן במיוחד בשבילו.

    אני מביטה בהם,
    מעבירה יד איטית על גבו של הקטן,
    ונותנת לרגע להיות. פשוט להיות.

    **

    ואז,
    נשמעה אזעקת אמת.

    לא של גמלים מבמבה,
    לא של פליימוביל פצוע,
    לא אפילו של "מי לקח לי את הכיפה".

    אלא אזעקה אמיתית. כזו שמסירה גבולות בין פינות.
    הילדים קפצו. אני קמתי.
    הכיסא הסתובב לאיטו,
    והמקדש שלי, הפך למקלט.

    ציבורי. רועש. חי.
    מלא רגליים, נשימות ותקווה.
    ומוזר ככל שזה ישמע, גם מקודש מאוד.

    **

    כשיצאתי מהחדר לרגע,
    (החדר הפרטי – או המקלט הציבורי. עוד לא החלטתי לשם מה הוא נועד.
    ואולי, בינו לבין עצמו, גם הוא לא סגור על הייעוד שלו.)
    עיניי נחו על שתי מחבתות,
    אחת מפנקייקס של אתמול, אחת מהלחם המטוגן של היום.
    תודה לה’ שעלה בי אתמול הרעיון המבריק לתת להם "להתנסות" בארוחה שלא מביישת שום דוכן אוכל מהיר,
    שתי ציפורים במחבת אחת: גם ארוחת ילדים, גם תעסוקה עם קמח.

    ומהצד השני של הסלון,
    הטלפון המחובר למטען,
    נועד במקור לשמוע מה שלום מי שלא בבית,
    אבל כבר הפך למוקד לימוד מרחוק.

    יש לו תור.
    ויש לו מערכת שיקולים סבוכה:
    מי לומד מתי, מי רק מאזין, ומי טוען שלימוד שלו דחוף כי זה על פרק י"ג.
    זוהי אחת התמודדויות הגדולות של מרחב ביתי קטן עם לב גדול.

    **

    ריבונו של עולם, תודה שזיכית אותי לרגע של שקט,
    לחדר פנימי שלא נבנה מבטון, אלא מהקשבה.
    ותודה שגם כשיצאתי מתוכו, לא נפלתי,
    רק פגשתי שוב את החיים, כמו שהם: עם מחבת, ועם תור לטלפון.
    ואתה שם, גם שם.
  • 44
  • היא לא מחשיבה את עצמה כציירת. הציור הערב לעין ביותר שלה היה מגוון רחב של צבעי פסטל מרוחים ללא מרווח מיותר של לבן, 'קשקושים' בשפה המעודנת.
    היא לא חושבת שניחנה בכשרון שכזה, וזה גם כלל לא אכפת לה. אבל כאשר היא רואה שהמצב בבית על סף פיצוץ, והתעסוקה ממשמשת מלבוא ליד פתח הבית היא מבינה שעליה לעשות מעשה.
    ילדיה אוהבים לצבוע בצבעי מים וגואש, ועל אף חסרונם הברור של הנ"ל היא מספקת תעסוקה לא רעה לזמן בלתי מוגבל. אך כאשר היא מבחינה שעל אדן החלון פרוסים לרווחה ציורים עליזים היא מבינה שאיחרה את המועד. סימני גואש כבר היו מרוחים על כל פינה וזוית אפשרית, וסימני קוצר רוח ושעמום מהסוג הקיצוני הוכיחו לה שהזמן המוגבל חלף זה מכבר.
    "מי הרשה?" קוצר רוח נשמע בקולה. "אתם צריכים לבקש רשות!" ראשים מושפלים מולה, אך סנטר מחודד אחד מראה לה את אחראי לשכת הציור ללא אישור. "חשבתי", הוא ממצמץ במבוכה, "שאת תרשי. היה משעמם, ויהודית אמרה שצבעי הגואש מאוכסנים למעלה, ויש מגוון רחב של דפים על השיש במטבח, אז לא עמדנו בפיתוי, וציירנו מהר לפני שתשימי לב".
    קל לכעוס, אך היא נושכת את לשונה, שפתיה אדוקות. "זה לא יקרה יותר, נכון?" הנהון נמרץ מבהר לה שהמסר נקלט, אך התוכנית צריכה להיגנז, במה עוד אפשר להעסיק חבורת שובבים קטנים?
    "רוצים לצייר?" היא ספונטנית, מגישה ערימה עבה של דפים, פורסת אותם על הרצפה המאובזרת בשלל חפצים. הם נוהרים לעברה, מתישבים בנינוחות עד כמה שאפשר ומתחילים לקשקש, כל אחד בהתאם לרמתו.
    "מה אפשר לצייר?" יהודית מייללת, עיפרון מיותם תחוב בידיה הקטנות. "אפשר לצייר בית! בית עם עצים ופרחים, את אוהבת פרחים, נכון?" היא מחליקה את הדף המיותם. אך יהודית רק נותרת קפואה במקומה, אינה חשה לצייר את בית חלומותיה.
    "אני לא יודעת!" היא מייללת, "אמא יודעת לצייר, את תראי לי!" איך? היא לא יודעת לצייר, והציורים שלה נראים ברמת גנון, ולא של אמא מכובדת שמנהלת חברה מוצלחת ומניבה רווחים נאים.
    אך יהודית רוצה...
    בקווים דקים היא מעטרת את הדף החיור, מוסיפה פה ושם פרחים עדינים, מגישה את הדף ליהודית. שתצבע.
    הבית אמנם אינו נראה פרי עטה של ציירת מחוננת, אך היא לא הקטינה את עצמה.
    כי גם אם ציוריה אינם מושלמים, היא העזה לצייר ולבקוע את הבועה של 'לא יכולה', ופרצה קדימה.
    כי זה לא רק בציור.
    הפרטים טושטשו, הסיפור אמיתי בפרטים שאני יודעת/ שמעתי/ ראיתי, חלק כמובן שונה.

    אני הולך בעולם שלכם.
    מסתובב בעולם שלכם.
    רואה את העולם שלכם.
    אבל חיי את העולם שלי.

    בעולם שלי כולם רעים.
    בעולם שלי אין טובים.
    בעולם שלי הכל שחור.
    בעולם שלי אין לבן.
    בעולם שלי גם אין צבעוני.
    הכל שחור, מר, בלתי נסבל.

    רואים אותי, אומרים משוגע.
    מסתכלים עליי, צעד אחורה לוקחים.
    מביטים בי- איפה הכלבה? שואלים.
    מי אני בכלל? לא מנסים להבין.

    שומעים אותי מדבר כבת,
    רואים אותי לובש עגיל, ולא באף,
    צופים בי עונד על ידי טבעת
    מזהים לצווארי אפילו שרשרת.

    אולי אתם לא יודעים,
    אולי אתם לא מעוניינים
    לדעת על מה ולמה כל זה.
    למה בכלל אני נראה כזה.

    אספר לכם סיפור קטן.
    ילדים טובים ה' לי נתן.
    ילדי חמד, כיפה לראשם.
    נמצאים הם אי שם.

    גדלתי בבבית, שני הורים לי.
    שכנים לידי, שכנים ממולי.
    בית קטן וחמים לי משלי.

    בא הזמן, חלף לו ועבר.
    הלכו הילדים
    הלכה גם האישה.
    הלכו ההורים
    הלכו גם האחים.
    הלכו כולם לדרכם.

    ואני לבדי נותרתי
    אני והכלבה
    הכלבה ואני.
    הייתה לי כבת.
    שמרתי עליה כבבת.
    בהתחלה לא זיהיתי אותו. זהו 'חנניה שובר המשקלים'. הוא נחתך לרבע, השיל מעליו רובדי שומן עסיסיים במהירות שיא.

    רק לפני שלושה חודשים ראיתי אותו – או לפחות את רובו – כמה שעיניי הצליחו לסקור את גופו הענק בפריים אחד.

    "איך עשית את זה?", שאלתי אותו בתדהמה. "תגלה לי את הסוד שלך", התחננתי.

    אם הוא, מכונת השמדה מסיבית של מזון, הצליח – אז אולי גם לי יש תקווה.

    כבר ניסיתי את כל סוגי הדיאטות. כלום לא עבד. החיבה שלי לאוכל גברה על כל משטר תזונתי.
    ספרים עבי כרס והרצאות בלי סוף על תזונה מאוזנת ובריאה קרסו נוכח בורקס תפוחי אדמה אצילי אחד. זה לא שהם לא היו משכנעים – דווקא כן, מאוד – אבל איך שמבטי הצטלב במבטו השובב של המאפה המלכותי, האהבה היא זו שניצחה את הכול.

    האופציה של ניתוח או זריקות לא באה בחשבון. היא מורידה נקודות קריטיות בשידוכים.
    אבל עכשיו, כאשר חברי – הטנק הלא-מתכתי הראשון בהיסטוריה, אימת הפחמימות – עשה את זה, אני מתמלא שוב בתקווה גדולה. אולי זה בכל זאת אפשרי.

    "עזוב אותך מהשיטות המלומדות", אמר הצפלון הטרי. "פשוט תסתום את הפה", המליץ בחום.
    "מה אתה מדבר שטויות?", כעסתי עליו. "מי כמוך יודע שזה לא עובד", הטחתי בו. "זו השיטה האחרונה שניסיתי. שבועות לא אכלתי כמעט – עד שהגיע חג שבועות, ואכלתי עוגות חלביות בכמות שאנשים לא אוכלים לאורך שבועות", הוכחתי את צדקת דבריי.
    "לא הבנת בכלל", צחק חרישית. "תעשה ניתוח – ואז תסתום את הפה. כלומר, אל תספר לאף אחד שנותחת, אלא תספר שפשוט סתמת את הפה."
     תגובה אחרונה 
    ב"ה

    כולם בבית. אי אפשר לצאת.
    (בדיוק עכשיו התחשק לי לצאת לקנות נעליים.
    חבל שדווקא היום אין טילים עם משלוח עד הבית.)

    גם בלי מלחמה, מציאות כזו יוצרת מתיחות.
    אנשים לא אוהבים שינויים בשגרה.
    (כולל אלה שבחיים לא קמו לפני עשר,
    פתאום מתגעגעים לזריחה במשרד.)

    הרחובות שקטים. הבתים, פחות.
    והתחושה? חנק.
    לא בגלל הקירות, אלא בגלל שאין ברירה.
    (נכון, גם קודם לא יצאנו,
    אבל לפחות ידענו שאנחנו יכולים לא לצאת!)

    כשכולנו סגורים יחד, כל אחד מגיב אחרת:
    אחד שותק, אחד רותח,
    אחת מתכנסת, אחת מתעצבנת,
    ואני? אני מדברת עם הקירות.
    הם היחידים שלא עונים לי.

    המתח באוויר.
    וגם ברצפה.
    ובעיקר במקרר.
    (שנפתח כל חמש דקות כדי לוודא
    ששום דבר חדש לא הופיע שם מאז הפעם הקודמת.)

    כשהמצב רגיש, והלבבות דרוכים,
    לא זה הזמן להסביר מי צודק.
    (ספוילר: אף אחד לא.)
    זה לא הזמן לריב.
    זה בדיוק הזמן
    לשכוח למה רבנו מלכתחילה.

    ומה כשלא מצליחים לשמור על שקט?
    כשהטונים עולים והחביתה נזרקת?
    לפעמים צריך פשוט לעצור.
    או לשים אוזניות.
    או לעבור לגור במרפסת (אם יש).

    להבין את המצב –
    זה לזכור שלא הכל אישי.
    (גם אם הילד אמר לי "אמא את תמיד צורחת",
    כשבסך הכול לחשתי "תוריד את הרגליים מהשולחן".)

    זה הזמן לא לפחד מהתפרקות.
    להרשות לעצמנו רגע לצחוק,
    רגע לבכות,
    ורגע להתחבק סתם כי פתאום נהיה שקט בבית.

    מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה עם הקטנים,
    אוכלים ביסקוויטים ומדביקים מדבקות על המצח.
    (היה בזה משהו מרפא.
    וגם דביק, אבל נניח לזה.)

    ולמה אני כותבת את זה?
    כי כבר היינו פה.
    כי אנחנו עם של הלב.
    כי גם אם מישהו ירד מהפסים,
    (או מהכיסא, או מהשפיות הזמנית שלו)
    הוא עוד יחזור.

    ובתוך עמי אנוכי יושבת.
    (וגם הילדים. כולם. כל הזמן. בבית.
    והעמי הזה, מסתבר, גם יודע להכין פופקורן,
    לצחוק פתאום, ולומר בלי מילים: "אנחנו ביחד".)
    "לפחות אנחנו יודעים שאלינו כל גזירת הגיוס הזו לא תגיע. אנחנו כאן בתוך ה'תיבת נח' שלנו, הישיבה!" אמר/ דרש דודי, בחור שקדן ומגיד מישרים בוסרי למדי, ליענקי חברו המסור לשמיעת דרשותיו שהפכו תדירות מיום ליום...

    "אי אפשר לדעת..." פלט יענקי לדודי הנחרד.

    "חס ושול'עם! איך אתה מדבר?" אמר דודי ברעד לא מדומה.

    "על המשפט 'אל יאמין אדם בעצמו עד יום...'"

    "מותו. ודאי ששמעתי! אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לחשוב על כזה דבר! בישיבה שלנו אין בחורים שיתגייסו, אני אומר לך!" הרעד של דודי הפך מפחד לתקיף עד כועס... "טוב, אני הולך לראשיב'ע, להביא לו לראות את טיוטות דרשות המוסר שכתבתי..." אמר ועזב את יענקי לכיוון חדרו של ראש הישיבה.

    הוא צעד במרץ, לקצב מחשבותיו שנעו בתזזיתיות יתר לאור השיחה האמוציונלית שהייתה לו...

    הוא הגיע לדלת חדרו של ראש הישיבה. קולו נשמע מבפנים, מדבר בטלפון.

    הוא עצר בעצמו מלדפוק, קצת כדי לא להפריע לשיחה, יותר מסקרנות לשמיעתה.

    "כן, אני שומע מוישה, זה ברור, המצב ממש לא טוב! כמה שזה כואב, אני אשלח אליהם כמה בחורים מהישיבה.

    מפחיד אותי לחשוב שאני שולח ככה בחורים מידיעה לגיוס הזה.

    ברור שלא הייתי רוצה להגיע לזה... אבל אין מה לעשות, אנחנו לא נעמוד בסנקציות!"

    דודי בלע את רוקו באימה.

    "לא שמעתי, מה אמרת? כמה רוצים לגייס? אהה, רק מהישיבה שלנו, זה לא הרבה מדי? טוב, אל תדאג אני אשלח את הפחות טובים... נקווה שכל הישיבות יישרו קו שיחד נגיע ליעדים שנקבעו..."

    דודי כבר לא היה יכול. הוא פרץ לחדר משתנק מאימה.

    "הראשיב'ע! לגייס?! בחורים מהישיבה שלנו??!!"

    "אין מה לעשות דודיל'ה... אתה לא יודע באיזה מצב קשה..."

    "אבל איך? מה? זה לא ייתכן!"

    "אחרי שיגיעו ליעדים הכל יהיה טוב, ונוכל כולנו לחזור למסלול..."

    "אבל הראשיב'ע" פרץ דודי בבכי קורע לב "בחורים מהישיבה שלנו ילכו לצבא ויהיו לחייל..."

    "מה?? איך אתה מדבר דודי?? חס ושול'עם! לגייס כסף! במצ'ינג של עולם התורה!"
    שלום, קוראים לי ד"ר נחום שפילפוגל, אבל אפשר גם פשוט לצעוק "שפילפוגל!" וזה יכסה בערך שמונים אחוז מהמצבים שבהם אני מעורב. כך אני נקרא גם בקרב קהל חסידי, שכולל את אימי, שני סטודנטים מחליפים מהמכון לאנטומולוגיה וסוכן נדל"ן עם קוצר ראייה.

    אני סופר. כלומר, אני כותב. כלומר, אני פותח מסמכי וורד, שומר אותם בשם 'ספר חדש גרסה סופית סופית סופית סופית 7', ואז נכנס ליוטיוב לחפש סרטונים של נמלים מחזיקות עלים עם ביטחון עצמי.

    למה? כי אני גם דוקטור לשיבוט נמלים.

    אם אתם שואלים את עצמכם מה זה למען השם 'דוקטור לשיבוט נמלים' אז קודם כל, תתביישו. שנית, זה מדע. שלישית, תפסיקו לשפוט אותי, הרי גם אתם אוכלים יוגורט פטל.

    בקיצור, בין ספר לספר (ולפעמים גם תוך כדי), אני נמצא במשא ומתן קשוח מול העיתון העירוני של פתח תקווה על כל מיני דברים.

    אני לא גר בפתח תקווה. אני גר במקום שאפילו וויז מתבייש להציע כיעד. אבל משהו בפורמט של עיתון שמודפס על נייר ממוחזר משמן פלאפל, שידר לי משהו טוב.

    (כתבתי להם טור ניסיוני בשם: "צעקתי על חתול כי חשבתי שהוא ברווז". וקיבלתי תשובה בסגנון: "מעניין. נבדוק אם יש תקן לדברים מהסוג הזה." אני עדיין מחכה לאישור.)

    אני גר לבד. כלומר, חוץ מהנמלים. וחוץ מהברווזים, שלא באמת פה.

    למה, אתם שואלים?

    יפה מאוד, עשר נקודות לגריפינדור! אני סובל מאנטידיפוֹבִּיה, שזה בעצם איזשהו פחד פתולוגי שברווז מסתכל עליי. מוזר, אבל אין מה לעשות, זה אני. (ובגלל זה, אגב, תוכלו לראות אצלי מצלמות בכל הבית, תוכנת אנטי-ברוז, וקמע בצורת חזה עוף מוקפץ.)

    בוקר אחד, בדיוק כשסיימתי את מדיטציית 'קונקטינג טו דה אינר נמלה', שמעתי רעש לא חוקי (במובן העירוני של המילה). זה היה איזשהו משהו בין טלטול ספה לטלטול מקררים. ולא שיש לי משהו אישי נגד זה, פשוט אני אלרגי לטלטול מקררים באופן קיצוני. (זה גורם לעין שלי להתעטש.)

    יצאתי למרפסת עם כוס קפה חם (שנקרא 'קפה מסוכן', כי אם אני שותה אותו מהר מדי אני מאבד תחושה בלשון), ובמקום גן עדן עירוני, אני רואה את ההפך מגן עדן (ראשון לציון, למי ששאל):

    משאית ענקית פרקה לתוך הבניין ממול פריטים נוסח 'מכירת חיסול של נמל חיפה אחרי מלחמת העולם השלישית': פסנתר מחופה בפרווה; שני פסלים של כף יד שמחזיקה ספגטי; מקרר שנראה כאילו צילם את עצמו במראה והשתכנע שהוא דולפין; רכב קטן ושחור עם עוד אלפי פריטים עליו שעמד סתם כך, ואיש בגודל של שניים, עם גופיית NYPD עליו (שעל פי כל הסימנים לא היה שוטר אלא פשוט חובב אותיות) שנבח על בחור נמוך עם כובע של מכבי שירותי בריאות: "שים את הזה עם הזה, ועל זה תשים את זה!"

    הנחתי שמדובר במישהו עם בעיית דקדוק מתקדמת. ולרגע אפילו התרגשתי. שכן חדש! אולי נוכל לדבר על נמלים. או על החיים. או לפחות לא לדבר בכלל, זה עדיף.

    רשמתי לעצמי במחברת ההשראות: "דייר חדש. פוטנציאל גבוה להשראה, או לפחות לרצח סדרתי. אולי בספר הבא יהיה בתור דמות של בריון בשם משה שלא אוהב מוזיקה אבל כן אוהב לריב איתה."

    ובלילה הראשון, כשאחזתי בכוס תה הצמחים שלי (תערובת של שומר, נענע וחוסר תקווה), שמעתי רעש.

    גררררר-טראחחח-טוק.

    הצצתי מבעד לעינית (עם מגן עין, בכל זאת, ברווזים...). אותו ענק מהבוקר היה שם, סוחב לבד מזוודה שעליה היה כתוב 'אל תפתח אותי או שתמות' במדבקות של אותיות.

    וכמובן, אחרי כמה שעות, החלטתי, כמו כל אדם שאין לו יצר הישרדות, לגשת לשכן החדש ולומר שלום.

    לא שבאמת רציתי, פשוט כשניסיתי לבשל ביצה, גיליתי שהכיריים מנגנות את המנון ברית המועצות. ואז המקרר פתח עליי עין. לא מטאפורית. ממש עין. של ברווז.

    "לא שוב..." מלמלתי, בעודי מחפש את טיפות ההרגעה שלי (בתוך קופסה שכתוב עליה 'טיפות הרגעה. לא טיפות עיניים! לא לנסות שוב, שפילפוגל!!').

    קיצר, פתאום החלטתי לבדוק מה קורה עם השכן החדש שלי.

    הגעתי לדלת. שלט קטן היה תלוי שם:

    "מיקי 'בננה' רוזנפלד. יועץ אסטרטגי, מתקן מזגנים, משחיז עקרונות מוסריים."

    דפקתי בדלת.

    הוא פתח.

    אני יודע שזה נשמע קונספירטיבי, אבל נדמה לי שהבית שלו היה גדול יותר מבפנים מאשר מבחוץ. כמו נביחה של כלב קטן שמתגלה כשאגת אריה במיקרופון.

    "כן?" הוא אמר.

    "שלום. אני השכן ממול. אתה מאמין בקיום הברווזי..."

    ""מה אתה מקשקש יא חלוק, תוריד עיניים לפני שאכניס אותך לאקווריום עם החברים שלי."

    "אבל... אני השכן שלך!..."

    "לא מאמין לך."

    ולפני שהספקתי לשאול למה, הוא פשוט הניף אותי באוויר, וסובב אותי כמו מאורר מקולקל משנות השמונים. הרגשתי את עקביי משחררים הודעת פרישה, ואת חוליות הצוואר רושמות צוואה.

    "ש-ש-ש-שפילפוגל!!" צרחתי.

    "מה זה אומר?"

    "זה... קריאת עזרה במצבי סכנה נפשית. זה גם שם של פסיכיאטר יהודי מפורסם מספר. תבדוק!"

    הוא הוריד אותי בזהירות של מי ששוקל להרים אותי שוב.

    "אז מה אתה רוצה?"

    "אמרתי, אני השכן ממול."

    "עדיין לא מאמין."

    שוב הניף. שוב סחרור. שוב: "שפילפוגל! שפילפוגל!"

    "עכשיו מה זה אומר?" הוא נהם בין סיבוב לסיבוב.

    "זה… זה… השם שלי. ככה קוראים לי. שפילפוגל זה אני. אני שפילפוגל. אני אישית."

    הוא שוב הוריד אותי. הסתכל עליי.

    "ועכשיו?" הוא נשם עמוק. נראה שהשתכנע. ואז, בא להניף שוב.

    "שפילפוגל!!" צרחתי הפעם.

    "מה הפעם?"

    "זה… מחלת שיניים רגיזות נדירה. לא נעים. אתה לא רוצה שזה יתפרץ לך על הרצפה. בבקשה."

    הוא נעמד. שתק. שקל. ואז אמר: "תראה לי שאתה גר מולי."

    גררתי אותו החוצה. הצבעתי על הדלת שלי. על השלט: "ד"ר שפילפוגל. נא לא לנקוש אם אתה ברווז".

    הוא הנהן. הושיט יד לשלום. לחצתי.

    "אני מיקי. מיקי ה'בננה'."

    "ואתה, מה… עושה?"

    "לא ראית בשלט? אני יועץ אסטרטגי, מתקן מזגנים, ו… לפעמים, שוכר גופות להברחה."

    "ברווזים יש לך?"

    "לא. אבל אל תכניס לי נמלים."

    מכאן והלאה הכל הידרדר.

    בבוקר שלמחרת, המקרר שלי עשה קולות של בכי, הנמלים מעבדה הביטו בי בזלזול, והעכבר של המחשב התעקש לזוז שמאלה לבד. ואז, מעטפת דואר הגיעה אלי, עליה היה כתוב: "תפסיק להסתכל עלי. אני רואה אותך. ברווז."

    רעדתי. מבט של ברווז? כבר היו לי סיוטים גרועים מזה! כולל אחד שבו כל טור הנמלים שלו נשא משקפי שמש ואמר 'גוואק גוואק'.

    אבל את שיא האימה חוויתי בשתיים בלילה. דפיקות בדלת. לא רגילות. שלוש קצרות ואחת ארוכה. בדיוק כמו הקוד הסודי שאני עצמי המצאתי בקעמפ. (אחרי שהעיפו אותי כי התעקשתי על סמינר 'תודעה נמלתית'.)

    כמובן שפתחתי.

    'בננה' עמד שם. מחזיק תבנית ביצים, לובש חלוק מגבת ומסכה מוזרה.

    "שמעתי שאתה עושה ניסויים", הוא אמר.

    "כן. בשיבוט נמלים."

    "יפה. תשתדל שהן לא יזחלו לקומה שלי, הן יכולות להיתקל באגו שלי."

    צחקקתי.

    "טוב, אה... אני צריך להשתמש בטוסטר שלך."

    "בשלוש בלילה?"

    "זה השעה של העסקאות הלוהטות."

    "אתה בטוח שהכוונה היא לטוסטר, ולא למשהו דמוי טוסטר?"

    "אני אוהב קרואסונים חמים."

    חשבתי שאולי אני הוזה. אולי זו תוצאה של קפאין יתר, או של שאיפת אבקת חלב נמלים (טעות נפוצה). אבל אז הוא הוסיף: "ואל תדאג. אם תתנהג יפה, אני אפילו לא אפתח את המקרר שלך."

    נתתי לו להיכנס. הוא חימם קרואסונים בטוסטר, ואז נעלם. פשוט ככה. נעלם. כמו מחשבה חיובית של אשכנזי ממורמר.

    למה הוא בא? מה הוא עשה פה? ולמה המקרר שלי מתריע על 'נוכחות לא מאושרת באגף הגבינה'?

    לא מצאתי אותו. אבל מצאתי את קרטון הביצים שלו. פתחתי, והיו שם תפוחים, ועין מזכוכית של ברווז. לפתע שמתי לב שעל תפוח אחד רשום באותיות שוקולד:

    "אני יודע מה עשית לקלמנטינה."

    (אני? מה עשיתי לקלמנטינה? הרי אני קילפתי בדיוק לפי ההוראות של האו”ם.)

    רגע, כתוב 'אנחנו'! מי זה 'אנחנו'? הנמלים שלי לא יודעות קרוא וכתוב!

    (חוץ מאחת, לודמילה, אבל היא סובלת מתסמונת פרידמן... עזבו, לא נכנס לזה עכשיו.)

    מסקנה:

    או שאני משתגע, או שמישהו מנסה להטריל אותי דרך גבינה, ברווזים ושכן שהוא תמהיל בין מאפיונר לטבח של קיבוץ חפץ חיים.

    אם אתם קוראים את זה, ואתם במקרה שוטרים, או מישהו שמטפל בטיפול קבוצתי במכורים לשיבוט נמלים, בבקשה תזכרו את שמי:

    דוקטור נחום שפילפוגל.

    המקרה שלי מתחיל בבננה, חולצה, ותפוחים בסלון.

    והברווזים?

    הם עוד יבואו.

    אם יהיה ביקוש, בעז"ה בל"נ אמשיך...

    תודה ענקית למ.ח. על ההשראה לשם, ל
    @דוכסוסטוס על ההשראה לעלילה, ולג'יי קיי רולינג על ההשראה לחלק מהפאנצ'ים.
  • 196
  • אין באמור משום הבעת דעה בעניין, אלא רק תיאור עובדתי ואמיתי לגמרי! מהאווירה שהייתה בעיר בני ברק ביממה האחרונה.




    יום שני כ' סיון ה'תשפ"ה
    השעה 04:12:30 לפנות בוקר

    בדיוק לרגע הזה חיכתה כת הלצים ה'בניברקית'...
    שנים שהם ממתינים בציפייה דרוכה לגורל המר של האזרחים התמימים שיהיו המחיר ל'הבטחה' ש – בבני ברק לא יפלו טילים...

    'טילים לא ייפלו, אבל על 'חצאי' טילים אין הבטחה!'
    צחקק אחד מהם אפי קרויס שמו והחל לצטט את מגוון התירוצים שהתחילו לזרום יחד עם כוחות הביטחון לאזור הנפילה.

    'זה בכלל לא בני ברק! כל מה שמחוץ לז'בוטינסקי לא כלול בהבטחה!'

    'תכלס''
    הוסיף ה'מתחכם' שבחבורה 'תשאלו את כל האברכים הירושלמים לשעבר שגרים ב'פרדס כ"ץ' ו'קרית הרצוג', הם יגידו לכם שהם ממש לא גרים בבני ברק... זו הרי הסיבה שלפני החתונה הם לא הסכימו לשמוע על יחידת דיור ברח' רבי עקיבא פינת חזון איש...'

    'זה לא מדוייק'
    התערב אברך מקומי ששמע את דבריו - 'שמעתי שמובא ב'חוט שני' להדיא שפרדס כ"ץ נכללת בתוך בני ברק לעניין ההבטחה'.

    'כן, אבל כנראה שלאיראן עוד לא הגיעה המהדורה החדשה של החוט שני'
    סנט בו ראש הלצים והמשיך לחילוק הבא - 'ועוד יש לומר, כאן בדאיכא אייפון כאן בדליכא אייפון, א"נ כאן בשעה משחקת להם לרשעים כאן בשאין השעה משחקת להם'.

    אברך צעיר שידיו ושפתותיו עדיין רועדות ציטט את 'ראש הכולל' שלו שלמד את ה'הבטחה' עם שכל ליטאי יבש וקריר, 'כל ההבטחה הייתה כדי להרגיע את הילדים, החזון איש לא יכול להגיד להקב"ה מה לעשות!'.
    'ומה עם אמונת חכמים',
    צעק לעברו נציג קהילת הספרדים... 'יש כח לצדיקים, איך אתה ככה מקטין את הצדיקים?'.
    'זה לא אני'
    הצטדק אותו אברך, 'ככה שמעתי'...
    'נכון, נכון'
    התרברב צעיר אנרגטי לשמע דבריו - 'אני בחיים לא ירדתי למקלט!'
    מן הצד נראה היה שהתגנב ספק לליבם של הנאספים לשמע 'האומץ היהודי' שגילה הצעיר
    'יש מצב שאצלך זה פחות 'אמונת חכמים' ויותר הפגנת 'אומץ' בשילוב חישוב מושכל של סטטיסטיקת נפילות... תבדוק עם עצמך ותגיד לי אם אני צודק, צדיק'ל'' סנט בו יהודי מבוגר ששמע את דבריו.

    סקרן שהקשיב מהצד לפתע התערב ואמר - 'יש רבנים שאומרים שההבטחה זה לא רק בזכות התורה שמגנא ומצלא אלא גם בזכות שמירת שבת, וברחוב הזה מחללים שבת!'

    אחד מעסקני השכונה שיצא מאובק מביתו נזעק לשמע הדברים 'תתבייש לך! רק לאחרונה התחלנו לחסום את הכביש בשבת, לא נוסעים פה בשבת ולא ייסעו פה בשבת!'

    'וגנרטורים יש לכולם כאן? אההה? ומים???'
    אותו אחד לא הרפה, נראה היה מתוך סערת הנפש שבה הוא אמר את דבריו ש'שמירת השבת' חשובה לו ממש כמו השמירה על שמה הטוב של אותה 'הבטחה'...

    'ובכלל, כל החבר'ה כאן בפרדס כ"ץ מקפידים על השילוש בהדסים בשיעור חזו"א? או שהם קונים כל חבילת הדסים שכתוב עליה את האות א'? מה נראה לכם, כדי ליהנות מהבטחה של החזון איש צריך לנהוג לפי החזון איש!' קבע.

    ממש תוך כדי דיבור של אותו סקרן הרים את עיניו המושפלות מי שנקרא ה'חזונישניק' של השכונה – 'אני שומע ממכם צליל של זלזול בהבטחה של החזון איש! תתביישו לכם!' אמר והוסיף את ההגיג שלו, 'מה שהחזון איש אמר זה דבר חידוש ו'אין לך בו אלא חידושו!' ואם הוא דיבר על הפגזים הקטנים שהיו בימיו, הוא לא דיבר על טילים בליסטיים עם חצי טון חומר נפץ, וגם, הוא דיבר על בני ברק של אז, לא על כל ההרחבות והתוספות שבנו בעיר'.

    משום מה היישוב הזה לא נשמע לאחד המאזינים שהגיב בחריפות – 'זה ממש כמו לטעון שהחזון איש הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים! נו באמת!'.

    רגע לפני שחברי כת הלצים פרצו בצחוק מתגלגל עצרה אותם אלונקה שעברה לידם ובה אחד הנפגעים מנפילת הטיל -
    'חברים, זה לא עניין לצחוק עליו' הרצין את האווירה אחד מהאברכים שדירתו נהרסה, ופנה לאנשים שהתאספו שם -
    'אומרים שיש עוד התראה, תתמגנו בבקשה, 'ונשמרתם!'.



    ובאותה נימת רצינות!


    רוב ככל גדולי ישראל ובראשם מרן גאון ישראל ר' דב לנדו שליט"א הידוע בהנהגותיו לפי שיטת החזון איש הורה מפורשות, לנהוג לפי כללי הזהירות הנדרשים.

    זאת לצד מה שנכתב במכתב של רבני העיר הרב יהודה סילמן והרב שריאל רוזנברג' ש'ההבטחה אינה מדוייקת וד"ל'.
    וכך נשמע מפיהם של יודעי דבר בדבר מקור אותה 'הבטחה' התלויה ב'עצה' שייעץ החזון איש להרב טורצ'ין שהתגורר בירושלים ושיכל את שני ילדיו בהפגזות של הירדנים, והחזון איש אמר לו לבוא לבני ברק באומרו שבבני ברק הוא יחיה בשלווה.
    מכאן ועד לצאת אל הגגות כדי לחזות ביירוטים ולחזות במימוש ההבטחה הדרך ארוכה ומסוכנת מאוד!

    מגדולי ואדירי תורה הלומדים תורה לשמה ושקועים בעיונם ולימודם ואינם רואים צורך בירידה למקלט, אי אפשר ללמוד לכלל הציבור שאינו קרוב לשולי דרגתם.

    בהקשר לזה יש לציין את מכתבו של ר' חיים קנייבסקי מ- ד' כסלו תשע"ג.
    "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" ברכות ט' ע"ב, ורבי שמעון סבירא ליה בספרי עקב סי' ל"ח אין זה קידוש ה' שדברי צדיקים קיימין בחייהן ובטלין לאחר מיתתן, ולא יתכן כן.
    ואם כן כשהחזון איש זצ"ל אמר שבבני ברק לא יהיה פצצות כמו שהעיד הגה"צ רא"צ טורצ'ין זצ"ל, בודאי יתקיים גם היום, ואין לפחד כלל!"
    משכך, מי שקיבל אישור וביטוח אישי שלא יארע לו כל נזק מפיו של רבו, ובליבו נטועה אמונת חכמים, מצווה עליו לשמוע בקול רבותיו ושומר פתאים ה'.
  • 83
  • ההתרעה של פקוד העורף תפסה אותי בתחנה, 20 דקות לכניסה למרחב מוגן. מיהרתי לבדוק האם ריצה מיידית היא פעולה הכרחית:

    "שלום, וברוכים הבאים לטיל-קו, שירות המידע הלאומי לזמני נחיתה מדויקים לטילים בזמן אמת. לחץ 1 לטילים מאיראן, לחץ 2 לטילים מתימן, לחץ 3 לטילים מעזה, לחץ 4 לניהול יעדים מועדפים."

    הקשתי 1, סקרן לבדוק איך נראה סטארט-אפ ממשלתי מתפקד, מעדיף לא לדעת מיהו היעד המועדף.

    "יעד - תל אביב, דרך נמיר.
    טיל בליסטי מאיראן, לכיוון, גוש דן, יגיע בעוד, 12 דקות.
    טיל קרקע-קרקע, לכיוון, רמת גן, יגיע בעוד, 14 דקות."

    מידע אמין, מדוייק.
    תכל'ס, בשאלה של חיים ומוות אין מקום לטעויות.

    ניתקתי וחייגתי לקל-קו, אולי אספיק להגיע הביתה לפני מועד הנחיתה המתוכנן של הטיל.

    "תחנה - אלנבי פינת נחלת בנימין.
    קו 5, לכיוון, קריית אונו, יגיע בעוד, 3 דקות.
    קו 18, לבת ים, יגיע בעוד, 25 דקות."

    הצצתי בשעון.
    שלוש דקות? אוקי, זו כבר הפעם הרביעית שהן עוברות ברבע השעה האחרונה.
    קו 18 לבת ים? נפלא. רק חבל שאני גר בבני ברק ולא מתכנן נופש על החוף בקרוב.

    התנשפתי לרגע, תוהה אם קל-קו הוא סך הכל שירות מידע פשט או ניסוי מניפולטיבי בפסיכולוגיה התנהגותית.

    כי כמו תמיד, כשהמדינה לא רוצה שמשהו יקרה הוא יקרה, מדויק להפליא.
    ודווקא כשהיא כן רוצה לעזור היא תשים שלט ‘תודה על הסבלנות’ ותיעלם, כמו אוטובוס סיני חשמלי בתחנה שקטה בצהריים.

    אם לא יפגוש חבר מצוות חץ - הטיל אולי יגיע בזמן.
    האוטובוס? אולי נעלה עליו כשיעבור בטעות.
    ב"ה

    פחדים בתחפושת

    הפחדים הגדולים שלנו – אלה עם הכובעים השחורים והכותרות המבהילות,
    כבר הבינו שאם הם ייכנסו ככה בדלת הראשית, נברח להם מהחלון.
    אז הם התחילו להתחפש.

    פתאום זה לא "מה אם יפלו טילים?", אלא,
    "מה אם בדיוק ייגמר הטישו כשאני בממ"ד?"
    לא "האם המלחמה תימשך?", אלא,
    "אם נדחה את הטיול השנתי – מתי נספיק לעשות שקופיות?"

    והכי מפחיד:
    האם אמא באמת תתעקש לשמור את כל השוקולד ל'שעת חירום'?
    (וכולנו יודעים שהשעה הזאת מגיעה ברגע שמישהו משאיר כפכף באמצע המסדרון.)

    הפחדים הגדולים התעייפו מלהפחיד בגדול,
    אז הם התחילו לפחד בקטן.
    בקטנות.
    בקטנוניות.

    שלא ייגמר החלב.
    שלא נתקע במעלית בזמן אזעקה.
    שלא נצטרך לשחק טאקי עם דודה רבקה עוד פעם.

    ובינתיים, אנחנו עסוקים בלהתמודד עם הדרמות הקטנות,
    כשהפחד הגדול יושב בצד, שותה תה,
    ואומר:
    "מצוין. תמשיכו ככה. אני לא צריך להתאמץ בכלל."

    אז הנה,
    רשימה ארוכה של פחדים קטנים בזמן גדול
    (או: למה במלחמה דווקא הפחד הכי מלחיץ הוא שלא יהיה שוקולד…)

    • "תפסיקו לשתות מים! אם תהיה הפסקת מים, מה תשתו??"
    • "תשתו הרבה מים, שלא נתייבש מהלחץ!"
    • "למה קניתם רק 12 חבילות פסטה? מה יקרה אם ניתקע פה חודשיים??"
    • "למה קניתם כל כך הרבה פסטה? איפה אני אמורה לשים אותה?! גם אני צריכה חמצן!"
    • "אני שומרת את העוגיות לאזעקות. רק לאזעקות!"
    • (אחרי ביס חמישי) "טוב, זאת הייתה אזעקה פנימית. של העצבים."
    • "אני לא ישנה. אני דרוכה. מישהו צריך להקשיב לחדשות!"
    • (שעה אחרי): "מה? הייתה אזעקה? לא שמעתי, הייתי באמצע משבר לאומי, הקוטג’ נגמר במדפים."
    • "אם הבית יהיה מבולגן ונצטרך לרדת למקלט, מה יחשבו עלינו השכנים?"
    • "בבקשה, רק תסדרו את הסלון! לא אכפת לי מהטילים – אכפת לי מהבלגן!"
    • "מי לקח את המטען של הפלאפון? אני שומרת אותו לזמן חירום!"
    • (אחרי דקה): "מה זאת אומרת נשאר לך רק 4%? איך לא שמרת אותו לזמן חירום?!"
    • "לא לגעת בשום דבר! אני מתעדת את המזווה, שאם תהיה קטסטרופה, נדע בדיוק מה היה!"
    • "אל תשבו קרוב לקיר, אולי הוא יתמוטט."
    • "תשב צמוד לקיר, מה אתה באמצע החדר?!"
    • "אני שומעת את החדשות רק ברקע."
    • (בפועל): "שקט כולם! אני מנסה להבין אם אמרו 'יירוט' או 'יריב'!"
    • "תורידו ווליום באזעקה, היא מלחיצה את אבא."
    • "תעלה ווליום, שלא נפספס עוד אחת!"
    • "שמרתי לכם טונה ובמבה לימי חירום."
    • (אחרי חמש דקות): "הילדים כבר גמרו הכול...
    טוב, נצא למכולת, אבל רק לדברים חשובים,
    טונה, במבה, ושוקו. ולחמניות. וחיתול.

    ויש את הפחד הכי מוכר מכל,
    שלא נצליח להרדים את הקטנים בזמן.

    אנחנו משכיבים אותם בעדינות.
    מניחים ראש על הכרית, לוחשים שיר ערש,
    מסדרים את הדובי בזווית אסטרטגית,
    נושמים נשימה של ניצחון,
    ואז: אזעקה.

    הכול מתחיל מהתחלה.
    להרדים. שיר ערש.
    "שכחתי לנשק את הדובי."
    ואז שוב אזעקה.
    בשלב הזה הילדים כבר שואלים אם יש טקס השכבה בהמשכים.

    וההורים?
    שומרים על קור רוח,
    כי אם נבהל גם מזה, מי יכין את הקפה של הבוקר?

    והפחדים הקטנים לא עוצרים שם.
    יש להם תחפושות נוספות, מתוחכמות הרבה יותר.
    הם יודעים להסתנן פנימה דרך הסדקים של העצבים המרוטים.

    למשל:
    – שאם לא נשתוק בדיוק עכשיו – יהיה פיצוץ (לא חיצוני).
    – שאם מישהו שוב יגיד "מה קרה? הכול בסדר", לא נוכל להבטיח שנשיב תשובה רגועה.
    – שאם הילד שוב ישאל "יש משהו טעים?" בדיוק כשנגמר הקפה – אולי נצעק עליו בטעות גם אם הוא רק בן ארבע.

    ויש גם את הרגע שבו כולנו יודעים:
    אין יותר גבול בין רוגע מתוח לבין מתח רגוע.

    אנחנו שוטפים כלים כאילו מדובר בנשק להשמדה רגשית.
    מנקים את הבית כאילו מישהו הולך להיכנס לבדוק אם טאטאנו מתחת לספה.

    ואז, בין כותרת מבהילה למריחת שוקולד חשאית מהמגירה הסודית,
    אנחנו נזכרים:
    אה, נכון. הפחדים הגדולים שוב התחפשו.
    והקטנים, שוב ניצחו אותם בנקודות.

    ובינתיים, הפחד הגדול יושב לו בפינה, שותה תה בשקט,
    מסתכל על הפאניקה הקטנה שעושה עבודה מעולה,
    ואומר לעצמו:
    "אני בכלל לא צריך לעבוד קשה.
    הם כבר עושים את זה בשבילי."
    ב"ה

    יש לנו סיסמה עתיקה שעוברת מדור לדור במשפחה:
    "קצת הומור אף פעם לא מזיק."
    מישהו שנון במיוחד קיבע אותה בראשי תיבות — קהאפל״מ.
    ניסינו לפענח, שאלנו, ניחשנו, והעלינו חרס.
    לבסוף, אותו ממציא ססמאות רחום גילה לנו את הסוד. בלי תמורה, ובלי דרמה.

    וכמו שהסיסמה הזאת תקפה בזמנים רגילים – כך היא כפולה ומכופלת כשפורצת מלחמה.
    אבל רגע. אל תצפו עכשיו לסיפור מצחיק. הוא בכלל רציני. ממש רציני.
    ועדיין, איכשהו, הוא מחליק חיוך.
    ואולי בגלל זה שווה לספר אותו.

    אז הנה המאורע, כפי שסיפרה לי חברתי:
    הם זוג בגיל העמידה, מתגוררים בדירה מרווחת עם יחידת דיור שמשכירים לזוג צעיר.
    ואז, הודעה על טילים מאיראן.
    הזוג הצעיר, שאין להם ממ"ד, דופק בדלת.
    כמובן, הכנסת אורחים יהודית-מיידית – והם מצטרפים לממ"ד של המארחים.

    רק מה?
    החברה שלי, כך היא מודה, מבולגנת ברמות.
    בלגן שעם השנים הפך ל... נוף.
    אבל בעין חיצונית? לא פחות ממתקפת רסיסים.

    כשהזוג נכנס פנימה, אל המרחב המוגן, הלא כל־כך מוגן בעיני העיצוב,
    הילדים שלה לוחשים לה:
    "אמא, לא ברור ממה השכנים נבהלו יותר, מהטילים או מהבלגן..."

    אז כן, זה הסיפור.
    לא מצחיק, אבל אי אפשר שלא לחייך.
    והאמת? גם קצת להתחזק.

    ולכן, קחו לכם קצת צידה מהבלגן הזה:

    א. תמיד יש בית שיותר מבולגן משלכם
    ב. ויש מי שנאלץ לארח בתוך הבלגן הזה, בזמן אזעקות
    ג. קה״אפל״מ, תמיד עובד, גם על בלגן גרעיני
    ד. ואם כבר בלגן, שיהיה עם חיוך.
    ה. והכי חשוב, לא לאבד את ההומור, גם כשהעולם קצת מתבלגן.
    ב"ה

    המדרש מספר שלאחר שהמן חתם על גזירת ההשמדה, ראה ברחוב את מרדכי ממהר לעבר שלושה ילדים יהודים שחזרו מבית הספר.
    מרדכי שאל אותם: מה למדתם היום?

    ענה הראשון:
    "אַל־תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבוֹא" (משלי ג', כ"ה).

    השני השיב:
    "עוּצוּ עֵצָה וְתוּפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵ-ל" (ישעיהו ח', י').

    והשלישי אמר:
    "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל. אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא, וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט" (ישעיהו מ"ו, ד').

    ואם הגענו שוב לאותה הנקודה, בה פרס של אז מהדהדת בפרס של היום, כאילו ההיסטוריה נלחשת מחדש –
    הרי שדבריהם של ילדי ישראל הטהורים ההם עדיין מהדהדים: דברי אלוקים חיים.

    וכשאנחנו עומדים על סף מלחמה עולמית, אולי גם גרעינית, והפחד משתלט על הלב –
    הנה הפסוק הראשון עולה שוב, קורא:
    אל תירא מפחד.
    ובפרט – מפחד פתאומי.

    וכמה סמלי שנאמר גם:
    "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנַי, וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (מלאכי ג', א')
    הפתאום הזה – כבר עומד בפתח.

    אבל זכרו:
    הפעם, הפורענות – לרשעים בלבד.
    כמו שנאמר:
    "רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה" (תהילים צ"א, ח').

    הפסוק השני מזכיר לנו:
    "כִּי עִמָּנוּ אֵ-ל"
    וזהו שם שגלות ישמעאל נושא –
    ישמע א-ל.
    הוא שומע את זעקת בניו – והוא איתנו. עכשיו.

    ובסוף הגלות, כשכלו הכוחות –
    אומר הקב"ה:
    "אני הוא.
    ברחמיי ובמידת טובי –
    אני אשא, אני אסבול, ואני אמלט."
    (על פי רש"י)

    הפסוקים ההם, שמרדכי הביא אז, נאמרים גם היום –
    ומביאים איתם בשורה של חיזוק אדיר וישועה גדולה.

    וכשאנחנו עדיין באי-ודאות, וכל יהודי יקר בליבנו ובתפילתנו –
    אנא ה', הושיעה נא.
    אנא ה', הצליחה נא.
    הבא לנו גאולה ברחמים.

    "וימינך תחבקני"
    חיבוק שכינה.

    אבא יקר ואהוב,
    עזור לנו לא לפחד מפחד.
    היה נא עמנו.
    והמלט אותנו מהגלות הנוראה.
    קח אותנו, ברחמים,
    והושע אותנו.
    קשקשתי משהו, בלי שיהיה לי באמת כיוון איך להמשיך.
    אשמח לשמוע ביקורת בונה, או רעיונות להמשך.

    המכון לרפואה משפטית, תל אביב, קיץ 2030

    ד"ר עידו היה לקראת סיום משמרת הלילה שלו כפתולוג האחראי. עיניו איימו להיסגר בכל רגע, והוא עשה כל מה שאפשר בכדי שלא להירדם. לאחר שחש שעייפותו גוברת ואוטוטו הוא נרדם בעמידה, הוא פנה לפינת הקפה בכדי להכין לעצמו כוס קפה שחור וחזק.

    כשעבר ליד החלון הפונה אל הרחוב הציץ למטה, וראה שבחזית הבנין נעצרת שיירה של ניידות משטרה. האנדרלין החל לזרום בדמו, מרגיש שהולך להתפתח כאן אירוע מעניין. הצורך בקפה התייתר, ועידו ירד לקומת הקבלה.

    אל הבנין התפרצו שוטרים, נושאים אלונקה שעליה שקית שחורה. הם רצו לעבר עידו בבהילות, ושאלו אותו איפה מניחים את הגופה. עידו מיהר להביא את העגלה המיועדת לכך, והשוטרים הניחו עליה את הגופה בזהירות.

    "אז מה יש לנו כאן"? שאל עידו את השוטרים בסקרנות.

    "האיש הזה נתפס כשניסה לחדור לבית ראש הממשלה" השיב אחד השוטרים שנראה בכיר משאר חבריו, "ולאחר שברח נאלצנו לירות בו. ועקב האופי החמור של המקרה אנחנו צריכים זיהוי מהיר של הגופה, בכדי לוודא בפני מה אנו מתמודדים".

    עידו – שהבין כמובן את חשיבות המקרה - הסיע מיד את העגלה אל עבר חדר הבדיקות. יניב עוזרו הגיע במהירות לקריאתו, ויחד הם החלו בפרוצדורה הרגילה. לאחר שלקחו דגימת דם ורוק ושלחו אותם להשוואה עם מאגרי המידע, עידו הכניס את הגופה לבדיקת רנטגן, כהכנה לניתוח.

    כשהופיעו התוצאות, עידו כמעט נחנק מרוב תדהמה. יניב חש לעברו - מנסה להבין מה קרה, אבל עידו לא היה מסוגל להוציא מילה. הוא הפנה את מסך המחשב אל יניב, שלא הצליח לעצור את שריקת התהמה שלו.

    "תגיד לי, זה אמיתי?" צעק יניב בהלם. "אתה בטוח שזה לא תקלה במכונת הרנטגן?".

    עידו הנהן, אם זה היה תקלה התמונה היתה אמורה להיראות מעוותת, ואילו התמונה הנוכחית היא ברורה וחדה.

    בדבר כזה הוא לא נתקל מעולם, וכנראה שאף אחד בעולם לא נתקל בזה. לגופה ששכבה לפניהם, לא היה לב. לא במובן המטאפורי של הביטוי, אלא במובן הפיזי. במקום שבו היה אמור לשכון אחר כבוד הלב, היה חלל ריק.
    סנקציות!

    אי אפשר כבר לשמוע את המילה הזאת!

    כל הסנקציות המגוחכות שהציגה הוועדה העוסקת בניסוח חוק הגיוס מעוררות גיחוך ברחוב החרדי – כסף? מעונות? נקודות זיכוי? תקציבים? ממתי כל העולם החומרי הזה מעניין אותנו? ממתי אכפת ל'אברך כולל' כמה כסף אין לו בחשבון, מעניין אותו יותר כמה הוא יצליח לגייס מהגמ"ח השכונתי, ומה מחכה לו בגמ"ח המרכזי...

    חרדי מצוי לא מצליח להבין איך סנקציות שכל מה שהן אומרות זה קצת [או הרבה] פחות כסף, יגרמו ל'לומדי תורה' לעזוב את הסטנדר.
    גם הצעד 'לקראת' שהלכו יוזמי החוק באיסור יציאה לארץ, שלילת הטבות ללימודים אקדמאיים, ומניעת רישיון נהיגה, אין בהם אמירה מספיקה, בכלל מי נוהג עם רישיון בתור 'בחור ישיבה' כל הקטע זה לנהוג בלי רישיון...

    בעקבות כך מתפתחת יוזמה חדשה לשורת סנקציות ייעודיות בהסכמה חרדית של כמה מראשי הישיבות הבולטים, את הסנקציות האלו התאימו במיוחד אנשי מקצוע המבינים לנפשו של ה'ישיבה בוחער'.
    מי שבאמת מחפש את הפתרון ימצא כאן מענה אמיתי וראוי כזה שיביא בפועל לגיוס המוני של 'לומדי תורה' לשירות המדינה והעם, לאו דווקא דרך החטיבה החשמונאית...

    הגיע הזמן לחשוב מחוץ לקופסא, בניסיון לפתור אחת ולתמיד את הפצע הפתוח הזה.
    לנגד עיניהם של יוזמי המהלך היצירתי עמדה מטרה – הסנקציות חייבות ללוות את בחור הישיבה מהרגע שהוא פותח את העיניים עד הרגע שבו הוא פותח אותם שוב למחרת...
    בתקווה שסוף סוף הסנקציות יעשו את העבודה, ויביאו בס"ד לגיוס המוני של 'לומדי תורה'.

    את שורת הסנקציות החדשות יפגוש כל בחור ישיבה, בבית, בישיבה וברחוב, בזמן ובבין הזמנים, בסדרים ובבין הסדרים, באופן טבעי חלק מהסנקציות מתערבות בצורה דרקונית בסדרי הישיבה אך לאורך כל הדרך נזהרו הנוגעים בדבר שלא לפגוע בבחורים מבחינה רוחנית, שהרי מטרת העל הינה גיוס לומדי תורה ולא חלילה חינוכם מחדש...

    כל סנקציה תהיה קבועה בחוק בכפוף לעמידה ביעדים, כשעוצמת הסנקציה – הרחבה או צמצום שלה ייעשו בהתאמה לאחוז המתגייסים בחברה החרדית.
    ואלו הם חייו החדשים של בחור הישיבה ה'משתמט' - סדר יום עמוס בסנקציות עם ניחוח ישיבתי!

    'סנקציית שחרית'
    מעתה ואילך ייבחרו חזנים קבועים לתפילת שחרית ייערך מכרז בו יבחר החזן האיטי ביותר וזה שמבין במוזיקה כמו שהוא מבין באסטרולוגיה... נגמר העידן הזה שתפילות הופכות לקונצרט עם משאפ שירים קצביים!

    בנוסף, זמן ההמתנה לחזרת הש"ץ יגדל ל14 דקות או עד שהראש ישיבה מסיים, הזמן הארוך מביניהם... אם לא 'כוונות' של הרובה, לפחות שיהיו קצת כוונות בתפילה!

    בכפוף החלטת 'בית הדין הגדול' שתינתן בהמשך יבוטלו כליל כל הימים בהם 'לא אומרים תחנון', גם את הכיף הזה ייקחו ממכם, משתמטים!


    'חדר האוכל החדש'
    תפריט הארוחות בישיבות ישתנה לחלוטין!

    בשר בצ'ולנט? הצחקתם את המדינה, תשכחו מזה!

    מכירים דיאטת מלפפונים? אז זהו, מעכשיו זה הולך להיות הסטנדרט, מה נראה לכם שלחיילים בעזה יש זמן להכין סלט?

    עד היום היה שניצל תירס אבל לא נגעתם בו... מעכשיו כל בחור ישיבה יחוייב לאכול שני שניצלי תירס בארוחת ערב ארבע פעמים בשבוע, כי בליל שישי לא תוגש יותר ארוחת ערב, עד היום הייתה ארוחת ערב ולאחריה עוד ארוחה דשנה בצ'ונטיה המקומית, בעידן הסנקציות לא יהיה כפל ארוחות! זה נגמר!

    זאת המנה העיקרית של הסנקציות האכילות, את ה'תוספות' יגישו ככל ואחוזי הגיוס ימשיכו להיות נמוכים בשנתיים הבאות
    סנקציות כלליות

    מזגנים
    בחדרים? שעתיים ביממה לכל היותר, ביום בו הטמפרטורה הממוצעת תפחת מ30 מעלות צלזיוס לא יופעלו מזגנים בכלל!

    'עיתונים' בישיבה – יותרו כניסת עיתוני פרסום מקומיים בלבד, דוגמת 'מידע לכל' 'כח הפרסום' וכדו'
    אתם לא בצבא, ולכן אין לכם שום זכות לדעת מה החיילים עושים שם בעזה!

    'מעוררים' – יוצבו מעוררים בשכר מטעם מדינת ישראל שיעירו את הבחורים בשעת בוקר מוקדמת מספיק כדי לאפשר להם לשהות שעה אחת קודם התפילה כמנהג החסידים הראשונים.

    'מוסר' - נשקל לחייב את וועד הישיבות להוסיף 'סדר מוסר' נוסף לצד הכרזה על חובת השתתפות בסדרי המוסר.

    סנקציית הביגוד
    יותרו לבישת חליפות בצבע אחיד בלבד, כחול או שחור.

    בכל רכישת עניבה בחנויות השונות יוגבל זמן הבחירה ל- 3 דקות בלבד, בחור שיישאר מעבר לזמן הקצוב תישלל ממנו הנחת הת"ת והוא ייאלץ לשלם מחיר מלא על כל הפריטים באותה הקנייה.

    מעתה ייאסר על לבישת גרביים מדוגמות, עם נעליים צבאיות גם ככה לא רואים את הגרביים!

    סנקציית הרישום
    באווירת הבחינות לישיבות גדולות תיתכן ותיכנס סנקציה משמעותית נוספת לפיה משרד החינוך יתניע מהלך שיהפוך את כל הרישום לישיבות ל'רישום איזורי' בדומה למה שקורה במוסדות לבנות, בוא נראה איזה 'ראש ישיבה' ישמע את זה ולא יסכים ל80% גיוס.
    רק המחשבה על שורת ישיבות ליטאיות וספרדיות מתמלאות ב20% צ'אלמערים ו'רבאהרל'עך' גורם לי לראות את העולם בצבע ירוק זית.

    סנקציות חופשה
    כן, כן, הם נגעו גם בזה, בשלב הראשון ייסגרו המסלולים הבאים לבחורי ישיבות – יהודיה, ג'ילבון, ודרג'ה, בהמשך ייסגר כל מקור מים קרירים למעט מקווה האר"י והמקווה בספסופה בשל היותם אתרים בעלי חשיבות דתית.

    בחור ישיבה שייתפס בפארק או שמורת טבע כשהוא עם מנגל או נרגילה יהיה צפוי לקנס של עד 750 ₪.

    כל חופי הרחצה הנפרדים ייסגרו למעט חוף שרתון, בשל היותו החוף הנפרד הצפוף ביותר, ניקוז של כל הרוחצים החרדיים לתוכו יהווה סנקציה משמעותית נוספת לעונת הרחצה.


    נ.ב.
    במקביל, יושבים טובי המומחים לערוך רשימת סנקציות ייעודית ל'אברכי כולל' כל הצעה תתקבל בברכת התורה לזכותם ולגיוסם של עוד ועוד לומדי תורה בארץ הקודש.

    להסיר ספק!
    הכוונה ב'עידוד גיוס לומדי תורה', היא אחת! להרבות ספסלים של לומדי תורה
    בטוחני שזו כוונתם של כל הנוגעים בדבר לרבות היהודי שהיה 'אסיר ציון' לשעבר... כי מציון תצא תורה!

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה