קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
הֶבֶל הָאֲוִיר קִבֵּל אֶת פָּנַי
וְכמוֹ קִיר שֶׁל אֶבֶן הֵדף אֶת פְּעָמַי
וְרֵיחוֹ שֶׁל הַמָּוֶת הָלַם בְּאַפִּי,
וְלרֶגַע כָּמַהְתִּי שׁוּב אֶל בֵּיתִי.

וְהָרוּחַ הָאִטִּית כְּבֵדָה וּמְגֻשֶּׁמֶת
מְפַלֶּסֶת דַּרְכָּהּ בּאֲבַק הַבַּצֹּרֶת,
וַעֲוִית רְטוּשָׁה צְרוּדָה וּמְיֻסֶּרֶת
מְלַוָּה אֶת הַקְּרָב שֶׁל הָרוּחַ הַמְּרֻסֶּקֶת.


וַאֲנִי מִתְקַדֵּם, מִתְעַלֵּם מֵהַסֵּבֶל,
נוֹשֵׁם אֶת הַמֶּלַח הַחוֹנֵק בִּי כְּכֶבֶל,
וְהַחֹם הַנּוֹרָא הַצּוֹרֵב אֶת עֵינַי
וְהַיֹּבֶשׁ הַמֵּמִיט שַׁמּוֹת בִּשְׂפָתַי.

וַחֲצַר בֵּיתִי הַמֻּכָּה, הַשְּׁסוּעָה,
עֲפָרָהּ כְּחֶרֶס, סְדוּקַת אֲדָמָה
קִבְּלָה אֶת פָּנַי תּוֹלָה בִּי תִּקְוָה,
וְגַם בְּלִבִּי נִצְּתָה מִשְׁאָלָה,

וְעָלֶיהָ הִנַּחְתִּי יָד מְקַוָּה,
וְלִטַּפְתִּי אוֹתָהּ, אֶת עֲפָרָהּ,
וּלְמוּל עֵינַי אֲדֻמּוֹת הַמַּבָּע
גִּבְעוֹל נִגְלָה לִי, עוֹלֶה מִתּוֹכָהּ.

וּלְפֶתַע נִהְיָה לִי הַחֹם לְנֶחָמָה,
וְיְקוֹד הַחַמָּה כְּקֶרֶן אוֹרָהּ,
וְהַמֶּלַח עָרֵב הָיָה לְחִכִּי,
וְסִדְקֵי אֲדָמָה חִיְּכוּ לְמוּלִי.
גאה להעלות את השיתוף הזה:
כל ספר ביכורים, בעיקר ספר שירה, הוא מושא הערצה בעיניי כלפי הכותב/ת שלו.
גם בלי להכיר אישית, ממליצה בחום לתמוך ולהשתתף.
בהצלחה!

d7d9f81e-b263-2509-88f9-871eecfcc252.jpg

ובלילה //

כְּשֶׁכֻּלָּם יְשֵׁנִים
ולֹּא תִּרְאִי שׁוּם כּוֹכָב
תָּאִירִי לָךְ

אַל תָּמוּתִי גַּם


היי:)
נשאר עוד יום אחד לפרויקט שלי!

מזמינה אותך לקחת חלק בהוצאת הספר שלי לאור!
אני נחמי רובין, אמא לשלושה, יוצרת וכותבת.
איבדתי את בעלי יהודה ז"ל באסון מירון תשפ"א

מאז הופעתי על הרבה במות, שרתי וסיפרתי, ובעיקר כתבתי.
השירה נתנה לי יד ברגעים של געגוע וברגעים של תובנות מרגשות עד שמגירת השירים תפחה, וביקשה ספר לגור בו.
'שמש בלילה' הוא ספר השירה הראשון שלי!
הנחתי בו מילים מלוחות מכאב, מרגיעות מהבנות חדשות, ותובנות שנותנות השראה וכוח.

הספר מיועד לכל מי שיודעת מהו חסר,
ואין אישה שלא יודעת.
אין אישה שלא מתגעגעת.


את הספרים והתשורות אשלח בע"ה כשהתהליך ההוצאה לאור יושלם.
וכמובן שאעדכן בכל שלב בדרך.
אם את אוהבת שירה או מעניין אותך לקבל שיקוף על תהליכי כאב, אבל וצמיחה, ועוד.
בואי להיות חלק!

היכנסי לרכוש את הספר מראש או כל תשורה שמעניינת אותך ובכך לתמוך בהוצאה לאור של הספר
>>>
הספר שמש בלילה- נחמי רובין
יחד איתך הספר יראה שמש :)
בהערכה,
נחמי
  • 154
  • וואו, החיים האלה עוברים מהר!

    אני זוכר את שנות ילדותי כאילו הן כאן על ידי במרחק נגיעה, אך הן לא! הן רחוקות מכדי שאשאב לתוכן בניסיון לעצור את הזמן.
    ובכל זאת...
    מידי פעם מתנוצצים להם רגעים יפים כאלה שמחזירים אותי אחורה בזמן, להתרפק על העבר הרחוק, להרגיש קצת 'ילד' למרות היותי 'בוגר' משכבר הימים.

    לא אשקר, בבואם של רגעים מהסוג הזה אני מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, לתת להם עוד ועוד זמן מסך שיאפשר לי להישאר בחוויות הילדות המלאות בתמימות חיננית וצבועות בצבעים עזים.
    אין כמו לנדוד אל המרחבים האינסופיים של הילדות, הכל חדש, הכל מעניין, והכל כל כך ילדותי...

    מול כל הרגעים היפהפיים הללו, ישנו רגע אחד מזוקק וחזק מאין כמוהו שהחזיר אותי באחת למציאות הנוכחית, הוא העמיד אותי במקום, ולחש באוזניי בקול בוגר – היי חבר, התבגרת, אתה כבר לא ילד!

    לא יודע למה אני מרגיש צורך לשתף איתכם את הרגע הזה, לא יודע, אולי זה קטע של מבוגרים...

    אני אוהב ילדים!
    ילדים זה שמחה! ועוד כל מיני קלישאות...
    אני אוהב את הילד שבי, זה שמסתכל על העולם בעיניים מופתעות, זה שמתלהב מיונה וממלט שנשפך ממשאית בטון.
    אני אוהב ורוצה כל דבר שילדים אוהבים ורוצים! אם להיות מדויק אז אני אוהב כל דבר חוץ מדבר אחד – הדבר המוזר הזה שילדים רוצים להיות מבוגרים!
    תמיד הרגשתי ילד! מאז שאני מכיר אות עצמי... במשך השנים גדלתי והתפתחתי אבל עדיין נשארתי ילד!

    בטח עכשיו אתם שואלים את עצמכם – מתי הבנתי שאני לא ילד?

    אז ככה!
    לא ב'בר מצווה' וגם לא כשהתקבלתי ל'ישיבה קטנה'.

    כשעשיתי 'תעודת זהות' קיבלתי בעיקר מחמאות ש'וואו אני נראה ממש ילד', וגם ב'ישיבה גדולה' כשגדלו לי זיפים, זה עדיין לא הרגיש הדבר האמיתי, בפנים בפנים אם להיות כנה, הייתי ילד!

    גם כשעשיתי 'רישיון' זה לא ממש הוסיף לתחושת ה'בגרות' שלי, להיפך! זה רק חיזק אצלי את הילדותיות כשנהניתי כל כך לסובב את ההגה כמו איזה ילד בן שש שמשחק במכונית על שלט.
    טוב, אולי זה לא ממש הרגיש כמו ילד, זה הרגיש יותר כמו 'ילד גדול'...

    כשהתחתנתי גם לא! מה לעשות... מידי פעם זה לגמרי מרגיש לי כמו בילדות כשהיינו משחקים ב'אבא ואמא'...

    נו, מתי? אתם שוב שואלים, הרי אני יכול להמשיך ככה את כל החיים...

    מוצאי שבת, תפילת ערבית, מניין אחד לפני האחרון שזה אומר חמש דקות לפני זמן ר"ת [סתם שתדעו...], החדר שליד ההיכל המרכזי.
    החדר היה מלא ברובו במתפללים, אני ישבתי מאחור ומולי על הספסל ילד חינני ישוב על ברכיו כשהוא נגד כיוון התנועה...

    הילד סקר במבטו את כלל המתפללים, עושה את מה שילדים אוהבים לעשות, לספור לכמה אנשים יש משקפיים, לבדוק למי יש את הזקן הכי ארוך בשכונה, למדוד מרחוק את הגובה הממוצע של אבא מצוי... בקיצור, סטטיסטיקות של ילדים...

    ואז, ברגע אחד, מבטו נתקל בעיניי

    וזהו!

    באותו רגע הבנתי, מה שלא הבנתי שלושים שנה!
    ראשית כל, אני מתרגשת! זכיה ראשונה, וממילא פעם ראשונה שאני מעלה פה אתגר!
    תודה ל
    @דודה על האתגר משחק השקט היה מדהים!
    ועכשיו...
    אחרי שבועיים של שתיקה, הגיע הזמן לפתוח את הפה ולסגור את העיניים.
    איך עולם מתנהל ללא הבעות פנים, שמש מאירה ורחובות הומי אדם? או, איך חקירה נראית ללא חדר אפרורי שבו נורה מתנדנדת מטילה צללים? איך חיים ללא צבעים ומרקמים?
    באתגר הבא, בצער רב, תאלצו להשליך מכם והלאה כל קריינות, תיאור או הסבר, הפעם אך ורק ל-ד-ב-ר!
    האתגר: כתבו דו שיח טהור, ללא שום רקע או תיאור שאינו חלק אינטגרלי מהדיאלוג בעצמו, אך מתוך השיחה חשפו בפנינו:
    מי הן הדמויות? באיזו סיטואציה הן נמצאות? מהו הרקע הכללי?
    שימו לב: לדיאלוג עלילה והתפתחות משלו, והרקע ייחשף לנו דרך השיח בין הדמויות, ולא כנושא שיחה מרכזי.
    איכותו של הקטע תימדד ביכולתו לענות על כמה שיותר שאלות בנוגע לרקע, למיקום, לזמן, לדינמיקה בין הדמויות, ובו זמנית להיות מעניין, מסקרן ונוגע, ובעיקר - לא מתאמץ!
    האתגר יהיה פתוח מהיום - חמישי כ"ד אייר פ"ה עד יום חמישי ט' בסיוון פ"ה 23:00
    שיח פורה!

    מוזמנים ל - נספח כי אם כבר קשקשת - אז עד הסוף!
  • 79
  • קלעים/נעמי צוובנר

    ספר די ישן
    שמשום מה שלא השאיר את רישומו
    לרוב האנשים, גם חובבי קריאה, שם הספר לא אומר דבר.

    בעיניי הוא מעולה,
    עד כדי כך שקראתי לטור סקירה ספרותית -
    כי, אממ, אין לי ביקורת.


    קלעים הוא ספר קליל אבל עמוק,
    זורם ונוגע
    דרמה משפחתית עם מתח עלילה שנראה בלתי פתיר.
    אין בו את הכבדות שמאפינת את שאר ספריה של הכותבת
    (שמזמנת את התגובה האוומטית: נעמי צובנר, פחות הטעם שלי..)

    לכל מי שרוצה פשוט לקרוא סיפור ולרוץ איתו,
    בלי ריצות לזירה אחרת בקצה השני של העולם,
    בלי קפיצות לחדרי חקירות וחורשי מזימות,
    בלי הבלחות עבר עתיד ויקום מקביל.
    בעיניי זה מחייב כתיבה מושכת ועלילה ברמה גבוהה
    הרבה יותר קל להחזיק מתח וערנות קוראים ע"י אלמנטים של סכנה
    או ע"י סקרנות מה קורה בינתיים בעלילה השניה
    במיוחד בדור המסכים שאנחנו,
    להשאיר אותנו במקום אחד בלי לזפזפ
    זו אומנות.


    הספר עוקב אחרי יחסים של שתי בנות דודות,
    תלי (אתל) ואסנת,
    מהגן ועד האירוסין.
    יחסים עקומים, הזויים, פוגעניים,
    היום אולי היו קוראים להם רעילים ועוד כל מיני אבחנות.
    ספרים כאלו יש הרבה.
    מה שמיוחד בספר הזה
    זה כמה נקודות:

    * הסריקה של כל התקופות.
    איך התצוגה משתנה עם הגיל, אבל לא המהות.
    איך אי אפשר להפסיק אם זה גם כשמבחינים מגיל גן,
    גם כשמפרידים מסגרות.
    גם כשנפגע יודע כבר לא להתקרב.

    * איך עובד תעתוע,
    גם עלינו הקוראים.
    אנסה איך מוליכים שולל את כל העולם כמעט.
    איך הנטיה להרס של הני כדי לרומם אותי
    יכול להיות נסתר,
    מההורים, מהחברות, מהפוגע עצמו.
    שבאמת בטוח שהוא מיטיב.

    *כשהפוגע הוא ילד.
    ילד לא יכול להיות הרע בשום סיפור.
    והוא גדל, והוא שואף ומשפר כל מיני צדדים,
    אבל הנטיה החזקה והנסתרת ממנו -
    איך ומתי משתלטים עליה.

    *המורכבות של הדמויות.
    המעשים הטובים והצרכים העמוקים של הפוגע,
    טוב לב ונסיון לעבוד על המידות ולשמור על הלשון ועל השלום - של הנפגע
    בשילוב עם התפתחות האופי ולמידה להגיד לא, עד כאן.
    איך מרגישים המבוגרים באותה משפחה
    כמה ההורים צריכים לתמוך בילד מול התנהגויות שלו
    כמה סבים צריכים לאחד משפחה או להאפשר הפרדה
    ואם כ"כ רחוקים שלא רואים את הנזק
    ואף אחד לא מתנדב להסביר.


    נכון נוצר רושם של ספר קשה?
    ההיפך הוא הנכון.
    ספר מלא תיאורי מלאי צבע וענין
    של ילדות, של בית ספר, של מסיבות ושמחות
    של תקשורת ואינטראקציה של בנות בכל הגילאים
    עם כל מה שמעסיק בנות. בכל הגילאים.


    כלל כל הדמויות מאופינות בכשרון ואמינות אבסולוטית.
    לכל אחד תפקיד ברור, אופי יחודי,
    וגם גמישות מפליאה.
    איידי, אמא של אסנת, שחוזה את האת הסרט מראש.
    הסבתא, שרוצה כ"כ לקרב ולא להרגיש.
    בלה, אמא של תלי, שנחושה להוציא ממה שיש את המיטב
    ומהמשפחה שלה, כמה שהיא קטנה, את גאות היחידה.
    הוא דמות מורכבת, ששנאתי כנערה,
    ועכשיו אני מאוד מעריכה. אותה ואת הכתיבה עליה.
    מרגלית, החברה של אסנת בסמינר,
    שהוא דמות צבעונית בלפני עצמה אבל יש לה גםתפקיד מאד חשוב
    לדברר את אסנת. לשמוע מה יושב מתחת לערימת טוב לב הזאת.

    שאם לא הייתי מכירה,
    הייתי חושבת שאין ילדות כאלה. אין נערות כאלה, ואין בחורות כאלה.
    שתמיד רוצות להיות טובות.
    שתמיד רוצות להיטיב עם השני, וללמד זכות.
    האופי שלהם טוב בעצם והתמימות, גם כשהיא נשברת, שומרת על טוהר.
    אבל אני מכירה בנות כאלה. והן קיימות.
    אני חושבת שמה שהכי אמין פה, זה שככל שהיא גדלה ומתבגרת,
    הטוב הזה נסדק.
    גם אם נלחמת בו כמו ילדה טובה, היא כבר לא יכולה להתעלם.
    ובסוף היא גם נשברת. אבל מה זה נשברת.
    מה שמפתיע, אולי קצת פחות אמין, שתלי הופך את עורה, בדיוק באותה הסיטואציה.

    ותלי,
    ולרגעים כבוגרת אני מקנאה בה.
    איך אפשר תמיד להיות מרוצה מעצמך.
    תמיד לשווק את עצמך מעולה.
    וכולם, כולם, מאמינים לך.
    גם אם אין לך אחים, גם כשיש.
    גם כשיצאת לעבודה במקום ללמוד,
    גם שלא ק בלו אותך.
    כשרצו אותך, כשלא רצו אותך.
    ובשקט בשקט נודה כולנו שלא קל בכלל לגדול ליד מישהי כמו אסנת
    שנראה ששכחו לחלק לה חסרונות - בערכים ובמידות בפנימיות.
    ואת הקנאה שלה במשפחה גדולה - קשה לא לראות.


    אז איך זה המשיך כשהלכו לסמינרים שונים בתכלית
    איך השפיע פשיטת הרגל
    איך התנהלו השידוכים
    ואיך אפשר לעשות גם באירוסין, ופעמיים,

    תקראו ותספרו לי.
    "על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
    על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
    ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
    (ספר האגדות הגדול של נ. גל)

    אז מה טוב בממלכה במבחן?
    שהיא מיתולוגיה.
    המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
    מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
    יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
    מה רע בממלכה במבחן?
    שהיא מיתולוגיה.

    לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
    אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
    אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
    בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
    אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
    כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

    1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
    אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

    2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
    דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
    האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
    על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
    על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
    זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
    פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
    כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
    ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

    3. אקספוזיציה.
    זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
    אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
    כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
    אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
    מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
    סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

    יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
    4. גברים ונשים.
    יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
    נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
    אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
    גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
    זהו טבעה של מיתולוגיה.
    בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
    בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
    הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
    לצערנו, גם בממלכה במבחן.

    ובקצרה, עוד כמה נקודות:
    5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
    6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
    7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
    8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
    9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
    10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
    11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
    @Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
    12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

    בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
    כך נכתבת מיתולוגיה.
    ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
    כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
    ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.
    זוהי שעת אחר צהריים שקטה למדיי בבית משפחת גרניט.
    אמא במטבח, שוטפת כלים תוך כדי זמזום שיר, שפעם - אגב - היה לחן די מוצלח, לפני שהרסה אותו באופן כליל. והילדים? הם משחקים בסלון בלגו שהפך לקרפדות ענק שהורגות את כל הגויים.
    השלווה עטפה את כל חלקי הבית באווירה קסומה. עד ש–
    בום!
    טראח!
    ''אח!!'' נשמעה זעקה בצליל מדוייק מפי הזייפנית.
    ראשים קטנים צצו בפתח המטבח, אבל כשראו שלא קרה כלום - חזרו לקרפדות הענק.
    רק האמא האומללה, זאת שעד לפני רגע שטפה כלים במרץ, הרגישה את הבום והטראח בכל העצמות.
    מכירים את זה שהר געש מתפרץ וכל הלבה שלו נשפכת והופכת לסלעים ענקיים?
    ראיתם את הסרטונים מעזה על הפיצוצים העצומים?
    שמעתם פעם שתי משאיות מתנגשות?
    כל המקרים האלו יחד היו עוצמת הכאב שהיא הרגישה באותו הרגע. נו, אומללה אמרנו.
    באנחת כאב אמא גרניט התיישבה על הכיסא הקרוב ולחשה בקול עייף:
    ברוכה הבאה מיגרנה. למרות שרק אתמול היית פה, נקבל אותך יפה כדי שתלכי מהר.
    אגב, מה תזמיני היום? שתי אופטלגין כרגיל? אולי גם חדר חשוך עם מזגן? מה שתבקשי - תקבלי. מבטיחה לך.
    ויאללה מיגרנוש, זאת פעם אחרונה אני מקווה.

    המיגרנה לעומתה, לא הבטיחה כלום.


    אפרופו הבטחות, הילדים שבסלון הבטיחו שבעזרת הלגו - שבנתיים נהיה שתי משיאות מתנגשות שמפוצצות את עזה (כן, יש להם דמיון מפותח. כנראה מהאמא) - הם יהרגו את כל הגויים שמציקים ליהודים.
    לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

    רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
    כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
    אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

    כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
    אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
    ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

    ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
    גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
    שקרים, סודות, הסתרות.
    וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

    על מה הסיפור הזה באמת?

    במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

    אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
    אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
    איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
    ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

    ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

    שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

    הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

    1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
      דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
    2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
      הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
      הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
    3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
      הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
      ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
      בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
      קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
      חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
      כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
      המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
    מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

    הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

    אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

    סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

    המהלך הזה נראה בערך כך:
    בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

    אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
    הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
    היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

    שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
    היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
    היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
    אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

    וזהו בדיוק לב הכשל:
    כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
    המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
    נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
    אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
    "הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
    לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

    ומה קורה אז?

    במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
    אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
    העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

    וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

    הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

    אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
    זו לא רק בעיה של רגש.
    זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

    כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
    ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

    אז למה זה קרה ?

    התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
    הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
    הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
    הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
    ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
    זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
    ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

    האם זו הדמות הנכונה?

    ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
    מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
    מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
    ועבור מה?
    עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
    אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


    אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
    אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
    היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

    מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

    מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

    מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

    כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

    בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

    כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

    אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

    אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

    ובכל זאת – קרדיט מגיע

    ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

    נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

    הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
    אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

    ולסיום - זום אאוט

    מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

    חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

    זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

    למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

    למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

    למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

    למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה