קהילת כתיבה מקצועית

בעז"ה בנספח זה תעלו את תגובותיכם לגבי הסיפור, ונקים את דיוני "מאחורי הקלעים" שלו.

כמו כן ניתן לכתוב כאן רעיונות להמשך הסיפור, למסרים שאפשר להכניס בתוכו, או לכל דבר אחר.

אלו שלא הבינו דבר מה בסיפור, או שצורם להם שם משהו - גם כן יכתבו את דעתם כאן, ובעז"ה אני אשתדל להיענות לדרישותיהם.

בעז"ה מדי פעם יועלו כאן דיונים לגבי הסיפור והמשכו, ושאר מיני ירקות...

אז לא נותר לי אלא לאחל לכם בהצלחה וקריאה מהנה!

Reactions: אביגלוש, כותב בקצב, כפיל ועוד 4 משתמשים7 //

50 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 26/5/25

ח

ח.ד. וחלק

ברור בקטע טוב. ולראיה - הלייק 'צוחק' (ולא 'עצוב' וכד').

עודכן לאחרונה 26/5/25

96

%

שיתוף - לביקורת מישו לא נפל.

%תמר% //

26/5/25

מִישׁוּ פַּעַם
עָמַד עַל הָרֹאשׁ שֶׁלִּי.

הָאֲנָשִׁים הַקְּרוֹבִים לִי בָּעוֹלָם
בָּאוּ
נָתְנוּ לוֹ יָד,
קָרְאוּ
'הוריי'

וַאֲנִי סָחַבְתִּי.

אֲדֻמָּה מִמַּאֲמָץ
סָחַבְתִּי.

וְרָאִיתִי אֵיךְ לְאַט לְאַט
שְׁרִירִים שֶׁלִּי
רוֹעֲדִים מִזַּעַם.

וְסָחַבְתִּי עוֹד.

וְרָאִיתִי אֵיךְ
לְאַט לְאַט
צַוָּאר שֶׁלִּי
הוֹפֵךְ לְאֶבֶן.

וְסָחַבְתִּי.

בְּקֹשִׁי.

קְרִיאוֹת 'הוריי'
מִכָּל כִּוּוּן
סָגְרוּ עָלַי.

רַעַשׁ.
וְחַם בְּכָל הַגּוּף.

כֵּן,
מִישׁוּ עָמַד לִי עַל הָרֹאשׁ.

יָדַיִם מָשְׁכוּ בִּי מִכָּל כִּוּוּן.

אָז נָעַלְתִּי שְׁרִירִים בַּגּוּף,
לֹא נָתַתִּי לְעַצְמִי
לִקְרֹס

רַק כִּי מִישׁוּ עָמַד לִי עַל הָרֹאשׁ.

בַּסּוֹף נִעַרְתִּי תָּ'רֹאשׁ,
מִישׁוּ לֹא נָפַל.

וְזֶה לֹא אִכְפַּת.

כִּי נִעַרְתִּי.

--
תמר.

מי עומדת על הראש-

כינה.

היא מוצצת דם.

ככה היא חיה.

והיא מגרדת נורא.

Reactions: בחלל הריק, פרפרזה, דבורה הנביאה ועוד 8 משתמשים11 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 26/5/25

א

אוראל סולטן

קטע מדהים!!!(כמו כל הקטעים שלכם.) אהבתי והתחברתי.

עודכן לאחרונה 26/5/25

2K

S

ביקורת ספרות הנורמלי האחרון - רותי קפלר

Sparrow Bird //

23/5/25

גילוי נאות: תוכן וניסוח הטקסט להלן נכתב ע"י כותבת השורות בלבד, ועבר פיסוק ומיקוף עפ"י כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות בינה מלאכותית.

מאיפה מתחילים לכתוב ביקורת נורמלית על ספר שעוסק כולו באב-נורמליות, אנשים נורמליים שמנסים להיות נורמליים ולהבין את הלא-נורמלים ואיך הגיעו לאן שהגיעו, כלומר ללהיות לא-נורמלים??

כנראה שבהתחלה ממש.
הספר שלנו מתחיל במפגש בין עולמות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. יותר נכון, כרחוק פפואה גינאה החדשה מרחוב מלכי ישראל, כרחוק רווק חרדי מבוגר ומאותגר ממרכזה של החברה החסידית, או כרחוק אשת שאלים קטנה אחת מהמיינסטרים הנשי החרדי הענוד סברובסקי ועטוי זארה.

הוא מפגיש באומנות יצירתית שלרגע לא מרגישה מלאכותית את איציק, הרווק הירושלמי המבוגר, עם ג'ו וברנדין, יוצאי כפר ילידי קטן ושכוח־אל בפפואה גינאה החדשה; את פייגי, אחותו של איציק, עם שרה'לה אשת שאלים גרושה; את צדוק ואשתו מרים המסורה עם ירושלים המעטירה.

הוא מפגיש אותנו, הקוראים החרדים, עם צביעותנו המכוערת שלנו. נשים עם צניעות, גברים עם גזענות, כולנו עם שיפוטיות. הוא ספר ששוחט פרות קדושות – אבל באלגנטיות של סכין מנתחים, עם חצי חיוך, ויכוחים משפחתיים עד לב השמים וסרקזם חד, אבל לא יותר מדי.

כל אחת מהדמויות הולכת לה לכיוון הנורמליות – או הכי רחוק ממנה – רק כדי לגלות שאין אמת אחת.
איציק מאס בלהיות נורמלי – הוא לא מצא שידוך בזמן, השעון מתקתק, השדכנים כבר פחות, ואחותו פייגי פטרונית ועולה לו על העצבים. אה, וגם מדינת הכיבוש והחרדים שהם אוטומטית ימניים. ומימין תיפתח הרעה.
אז הוא מתרחק מהנורמליות כמטחווי קשת. הוא משכיר דירה לג'ו וברנדין שחורי העור מהמזרח הרחוק בטבורה של שכונה חרדית ומצפצף על השכנים שמרססים גרפיטי נגד ה"כושים" (סוף־סוף מישהו מתייחס לתופעה הזו בציבור החרדי), מצפצף על השדכנים שחושבים שהוא בררן מנותק, מצפצף על פייגי אחותו ובעלה ונוהג בהם בגסות רוח מרשימה, מטפח דעות שמאלניות ועוכרות ישראל למגינת לבה של משפחתו הימנית (הא?) ומצפצף חזק בצופר האוטו שלו מדגם סמארט שונא־אדם For-two – כן, כן. עם שני מקומות בלבד, ועדיף במושב הסמוך איילה ענוגה ולא את האישה שכנראה לעולם לא תגיע.

ג'ו מאס בלהיות נורמלי בצד השני של הגלובוס. הוא מתרחק הכי רחוק שאפשר מכפר מכורתו, ממדורת השבט ומהריקודים האליליים. הוא בורח ממזרח למערב תרתי משמע – הרחק מהפגאניות ועבודת האלילים – רק כדי לקדש לו אלילים אחרים: המערב והקדמה. ועל הדרך מקווה להציל את כל הכפר שלו מבורותם הכפרית העלובה ורדופת רוח התנין.

ברנדין מאסה ביעודה להפוך לכלתו של צעיר פפואי שכוחו ביכולות ציד הציפורים שלו, ובחרה להיעזר בנחישותו של ג'ו כדי לקנות לה עתיד משלה בלימודי אחיות במערב. אבל גופה במערב וליבה במזרח. המערב אינו קונה אותה, והיא לא מסתנוורת מאורות הלפטופ ושלטי החוצות המתחלפים. מדורת השבט עדיין מחממת את ליבה. היא זהירה, חשדנית, טועמת את המערב בזהירות, ובאופן כללי – הדמות הכי חכמה ושקולה בספר הזה.

שרהל'ה מורחקת מהחברה הנורמלית ע"י מוסכמות חברתיות מכוערות בנוסח "התגרשת מבעל ? קבלי צו גירוש גם מהמיינסטרים". כתגובה להרחקתה היא חוזרת לישן, למוכר, ולנורמלי – שיעורי הצניעות מהסמינר, אבל על ספידים. משם הדרך קצרה, עד להצטרפותה לכת. הקבוצה הקיצונית אליה מצטרפת שרהל'ה אמנם מתפקדת ככת לכל דבר, אולם יש מחוסר הגינות בחוסר ההבהרה בספר על כך שיש נשים שנוהגות ללבוש שאל, אינן שייכות לשום כת, וגם לא טוענות ששמור להן מקום בשורה הראשונה שתקבל פני משיח.

פייגי, אחותו העיתונאית של איציק, כותבת כתבה על נשות השאלים, וכך מכירה את שרהל'ה – ובאמצעותה גם את חברתה מרים ואת בעלה צדוק, שלאורך כל העלילה לא ברור האם הוא נביא שקר או אמת, המספק בלבול מהסוג המענג יחד עם רחמים מהסוג המענה. צדוק אמנם מציג עוד צד של התֵמה המובילה את הספר, כפי שיפורט בהמשך, ובאופן מכוון מאוד – לא מספק סגירה ברורה על מהותו.

השפה כאן פשטנית, ישירה, לא מנסה לרגע להתחכם. מה שיש – זה מה שמקבלים. וכמה שהיא פשוטה – כך היא צוללת לעומקים, על אף שאין בה קישוטים, כפל משמעות ולשון או השראות ומובאות ממקורות אחרים.
ואם כבר השראות –
ספריה של הכותבת מצטיינים בנקודה הזו. מקורות ההשראה שלה, ומן הסתם הם רבים, מוסווים היטב. הם לא מותזים לאורך הדפים כמו אצל סופרים אחרים, וממילא הם מעובדים ומקבלים צורה וצבע משלהם בדרך החשיבה שלה.

והחשיבה – ניכרת פה לכל אורך הספר. כי בדומה לספריה האחרים של קפלר, גם הוא מציג חשיבה מהפכנית, על גבול האנרכיסטית, שלוקחת את המובן מאליו, הופכת אותו על פיו, מבלגנת ומסדרת מחדש בתהליכים לוגיים סדורים.
הוא לא ספר שדומה למשהו במיוחד, הוא לא שואב השראה ממקור מסוים באופן בולט. הוא עומד בפני עצמו.
בדיוק כמו איציק שעומד על היותו שמאלן וליברל על סף המטורלל מול משפחה מיואשת ומעוצבנת; כמו ג'ו שעומד עם לווין בימינו ואיזמל מנתחים בשמאלו מול מחנה של ילידים שמעדיפים לרקד סביב המדורה ולצלות שורשים בבור – ועזבו אותם מנפלאות הרשת האלחוטית; כמו שרהל'ה שעומדת מול העוילם וזועקת באלם קול: "תנו לי להיות משהו, לא משנה מה – רק שאני אחליט מה זה יהיה".

הכתיבה היא בגוף ראשון מצידה של שרהל'ה ומכניסה אותנו עמוק לראשה של חברה בכת, ובגוף שני אצל הדמויות האחרות.
שרהל'ה היא דמות שחייב לכתוב בגוף ראשון. עבור הקורא החרדי הסטנדרטי אמור להיות קשה לקרוא אותה. בפועל זה בכלל לא קשה.

היא מביאה קול כנה, ישר, נטול יומרות וצביעות — היישר ממוחה הקודח ורגשותיה המבולבלים ועד המונולוגים האסוציאטיביים שלה.
לא קשה להבין למה התגרשה, לא קשה להבין איך לכל הרוחות והסירים היא מצאה את עצמה כבולה לכת.
כשנכנסים לראש שלה ומאמצים את נקודת מבטה, הכל נראה אחרת והכל ברור מאוד.
להיכנס לראש שלה — הכי קל בעולם. וזו אחת מנקודות החוזק המשמעותיות של הספר הזה.

וכשמחליקים לתוך תודעתה של שרה'לה, פתאום מבינים מה מספקת לה הרבנית חנה:
טעם — לאחר שאיבדה את דרכה ואת שני בניה בגירושין מכוערים,
משמעות רוחנית נעלה לסבל שלה — לאחר שקיבלה חינוך דוגמטי קיצוני, וזו השפה היחידה בה היא מדברת,
ופנטזיה — שהכוח על חייה הוא בידיים שלה, מקצה הגרב שהיא גורבת ועד השורה הראשונה בביאת משיח.
לפחות עד פתיחת הרכבת ונפץ הירי.

דמותו של איציק, לעומת זאת, אינה נכתבת בגוף ראשון.
אנחנו לומדים עליו לא רק דרך תיאור ישיר אלא בעיקר דרך יחסיו עם הדמויות סביבו.
הוא הדמות הכי פחות רחוקה — חרדי, ישראלי, לא זקוק לכתוביות בעברית — ובכל זאת, בחוויית הקריאה, הוא נותר הכי רחוק רגשית.
הוא נכתב כאילו מבחוץ, לא מתוך הזדהות וקִרבה, אלא ממבט רציונלי, קר, חוקר, לא מחויב ואפילו מסויג.
זה מאפשר להוציא אמירות ותובנות מורכבות ולא חד־צדדיות, אבל גם יוצר ריחוק מול דמות הגיבור — ולא בגלל שהוא מיזנתרופ (את זה לא אני אמרתי).

קל להבין למה איציק ממורמר — כי הוא “אלטער”, כי הוא מרגיש שלא מקבלים אותו.
קל להבין למה הוא מתעקש להיות שונה — כי המיינסטרים דוחה אותו, תרתי משמע.
אבל קשה להבין אותו באמת.
אולי דווקא משום שהוא ניצב לאורך הקריאה כמו מראה שעומדים צמוד אליה. ישנה, מוכרת, בדופן הפנימית של דלת הארון שלנו.
אבל כדי להזדהות ולהיכנס אליה — צריך לנפץ אותה. ולהיפצע על הדרך.

לשם ההשוואה — אל ג'ו, על אף זרותו והיותו גוי מארץ רחוקה — קל להתחבר.
קל להבין את מאבקיו ושנאתו לכפר מכורתו.
ג'ו, על אף צבעו, שפתו ומולדתו הרחוקה, מזכיר לקורא את שלב ההתבגרות — בו חשבנו שהמבוגרים סביבנו טיפשים, צרי אופקים, או פשוט לא רוצים להבין אותנו.
עם איציק — למרות שההתמודדויות שלו הרבה יותר מוכרות לקרוא מאשר אלו של ג'ו וברנדין — זה פשוט לא עובד.

הספר לכאורה מעביר את הרעיון הפוסט־מודרני המקדש את המורכבות.
לאורך כל הספר, כל קווי העלילה של הגיבורים השונים מחזיקים תֵמה אחת רציפה — אין אמת אחת.
ומשכך, את השאלה החתרנית: אם אין אמת אחת — אז מהו בכלל נורמלי?

הוא גם מטפל יפה, בסבלנות ובמסירות, אבל לא יותר מדי ולא־בכפית־עד־הפה, בתוצאות של ההקצנה בתשובה לשאלה הזו:
התרחקות ממקום הולדתך, ומה קורה כאשר מקצינים נורא וזורקים את כל הישן והמוכר מאחור.

כל זה חשוב וטוב ויפה —
אבל בעיניי, הספר הזה, יותר מכל, מדבר על היכולת (או חוסר היכולת, אם אתה אחד משכניו צרי המוחין של איציק) להיכנס לראש של אדם אחר, שונה ממך בתכלית.
לנסות לחשוב כמוהו, מתוך חוסר שיפוטיות אמיתי וכנה, ובעיקר — מתוך כבוד עמוק אל המקום שממנו בא.
לא משנה כמה הוא חשוך, פרימיטיבי או מטורף בעיניך.

המסר והעיקרון עובדים נהדר עם שרהל'ה, עם צדוק, עם ברנדין ועם ג'ו.
ואיכשהו, כשזה מגיע לאיציק — הפרוטגוניסט — קורה ההיפך.

קל להבין מבחוץ למה איציק הוא מי שהוא.
קל להבין למה הוא מרגיש — וגם רוצה — להיות כל כך שונה.
למה נראה שהוא מתאמץ לעצבן את הסביבה הקרובה שלו.
אפשר להזדהות עם המשיכה והסקרנות שלו מול תרבויות אחרות ורחוקות, לימוד האנגלית, השכרת דירה לגויים בתוך שכונה חרדית, ואימוץ נלהב של דעות שמאלניות קיצוניות.
אבל לנעליים שלו — קשה להיכנס.

התהליך שעובר הקורא עם איציק הוא התהליך שגם מציג את הצד הפחות יפה של הנאורות והליברליזם חסר המודעות העצמית — ולכן גם הצבוע.
הוא כל כך נאור להכיר את האחר והרחוק — עד שהוא לא שם לב שהוא בז למי שבאמת מגלה כלפיו אכפתיות.
הוא כל כך סקרן ומשכיל — עד שהוא לוקח לו מושאי מחקר אקזוטיים ומוכן להיות חבר שלהם, אבל הם נותרים תת־כותרת, מקור אקדמי, מקום לשאול בו שאלות אנתרופולוגיות מסקרנות — ותו לא.
הם לא באמת חברים שלו.

והוא עוד קורא לעצמו נאור, משכיל, ומכבד את הבריות.
הוא נאור כי הוא לא חושב כמו כל הדוסים האלו בשטיבלך — אבל הוא בעצם חשוך מספיק כדי לחשוב שכל הדוסים כולם זהים זה לזה.
הוא משכיל כי הוא למד אנגלית וכי אכפת לו מאיכות הסביבה — אבל הוא מאמץ דעות שמאלניות שהורתן בשנאה עצמית, והציטוטים שלהן מפיו מעידים בעיקר על בורות עמוקה וחלקיקי ידע.
הוא כל כך לא צר מוחין — עד שהוא מוצא לו מושאי מחקר מהמזרח הרחוק, אבל לרגע לא חשב להיכנס לנעליים של אחד מקרוביו מהמזרח התיכון.

תבוא שרהל'ה קטנה וטהורת לב אחת ותיישר אותו? אולי. ואולי לא.
ייתכן שחלק מהסתירות הללו באישיותו ובהזדהות הקורא איתו — מכוונות. וייתכן שלא.
כך או אחרת — גם הן מתיישרות בדיוק עם המסר השזור לכל אורך הספר.

מה שבטוח — זה שכיף לחתור יחד עם הספר, תחת יסודות הנורמליות.
זה פשוט לא כיף לעשות את זה עם איציק.
אם כבר — עם שרהל'ה יש הרבה יותר צחוקים.

לסיכום, ספר מרתק, חדשני, מעורר מחשבה. מהסוג שתענוג לחזור אליו שוב, רק כדי לחשוב עוד קצת.

Reactions: וריטסרום, תפוח מלון, מ. ש ועוד 74 משתמשים77 //

18 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 26/5/25

Ruti Kepler

זה לא היה קישור, אלא הקבלה. כתבתי כבר איפשהו כאן באשכול ישן, שלפעמים קל יותר לדון על דברים...

עודכן לאחרונה 26/5/25

216

ו

שיתוף - לביקורת גדי בודד מבקש חבר

וי שלוק //

26/5/25

חברים רבים היינו, יחד צחקנו ובכינו, שלובי זרוע צהלנו בשבילי החיים.

בוקר אחד, חבר אחד נעלם, חדל להופיע, לא רץ עימנו עוד בשדות, הספדנוהו מרות, ניסנו לחפשו במחילות ומערות, ואיין, לחצנו חרש ידיים, והתעודדנו איש מקיום רעהו.

עבר שבוע, וחלף עוד, וחבר נוסף נעלם, התאדה לאי שם, דממנו לרגע, ייחלנו שישוב, לשווא.

התכווצנו לגוש רחלים מבוהלות, ניסנו לצחוק יחד, לצהול ברמה, ואופס עוד שניים הלכו לאותו חור שחור, האופק בלע את אדרתם... צרחתי את נשמתי, איה השה?

מצאוני השומרים, היכוני, פצעוני, סתם ככה כי הרעשתי להם בלילה. לא ראינו פה איש, ילד, לך לישון!

נותרנו מתי מעט, דלי כמות ואיכות, והבטנו חרש ביציקה שנבנתה מעל לראשינו, תמהים.

עת קדרו שמי החורף, כבר לא צחקנו, עייפים היינו, מפוחדים, תמהים תורו של מי יבוא. ובשעות שחדל המטר, נשמעו קולות מהיציקה שמעלינו, קולות מהדסים חרש, מצחקקים בלי פנים.

יום אחד, כשנותרתי לבדי, שכבתי בלב שדה נבורה, בהיתי מעלי, ומחשבות אובדניות רצו במוחי, שמא לאותה יציקה גסה נעלמו כל ידידי?

Reactions: ללי99, yael305, מימיי ועוד 10 משתמשים13 //

6 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 26/5/25

ו

וי שלוק

ואז צורף תמונת מסך של הפורום הנעלם של משלמי חשבון חשמל...

עודכן לאחרונה 26/5/25

53

ח

שיתוף - לביקורת ירידה זו

חנה ש. //

26/5/25

ב"ה

עליתי בזהירות,
שלב אחרי שלב,
בסולם של תקווה.

הוא רעד קצת,
אבל המשכתי.
כמו תמיד —
מנסה לעלות.

ואז הסולם נשמט.
לא התרסק.
לא השמיע קול.
פשוט לא היה שם יותר.

אמרתי: לא יכול להיות.
אין סיכוי.

וההד ענה לי:
לא יכול להיות?
אין סיכוי?

נפלתי.
לא מהר.
לא עמוק.
רק ירידה שקטה,
בלי התנגדות.

הייתה טלטלה.
ועוד ירידה.
ועוד קצת.
תחושות חלשות,
שלא דרשו תשובה,
אבל גם לא נעלמו.

ובתוכן —
זז בי משהו.
בלי קול,
בלי סימן,
אבל זז.

ושם,
דווקא שם —
איבדתי הכרה.

Reactions: צביה ר., אוראל סולטן, אזמרגד ועוד 2 משתמשים5 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 26/5/25

T

tmr

כל כך נכון

עודכן לאחרונה 26/5/25

47

N

שיר כמעט בפסגה

NeWord //

26/5/25

כמעט בפסגה יש מין שכרון חושים,
הנוף מטרף את הדעת.
הידיים רועדות מהתרגשות,
האחיזה כמעט נשמטת מידי.

כמעט בפסגה הראות מטושטשת מדמעות של קור
הרגליים רועדות ממאמץ.
הראש מעורפל מחוסר חמצן,
כל צעד נראה כבלתי אפשרי.

כמעט בפסגה זה או הכל או כלום,
זה לכבוש פסגת חלומות,
או ליפול בריסוק איברים.
להיות או לא להיות,
ותלויים בזה חיים.

כמעט בפסגה נגמרים הכוחות,
האדרנלין שגעש כל הדרך שוכך,
והחלום כל כך קרוב עכשיו,
וביני לבינו כל המרחק שבעולם.

כמעט בפסגה הערפל מכסה,
וסוף המסלול לא נראה בעדו.
ובמין קהות חושים,
מציבה את דגל הניצחון.

Reactions: צביה ר., קראנצ' פיסטוק, כותבת הפחדים ועוד 5 משתמשים8 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 26/5/25

T

tmr

כל מילה יפה מאד

33

ח

שיתוף - לביקורת מתי?

חנה ש. //

26/5/25

ב"ה

סבלנות הגיעה.
אמרה שהיא לא יכולה יותר לחכות.
(שזה קצת… לא הולם, לא?)
היא דרשה תשובה, מיד.
אמרתי לה:
אם את באמת סבלנות — חכי.

היא נעלבה.
אבל נשארה.
הרי מה תעשה — תברח?

והשאלה היחידה שנותרה פתוחה,
כמו דלת שלא נסגרת עד הסוף,
הייתה:
"מתי?"

ובין הסדק של הדלת,
ראיתי אותה ואת האירוניה
יושבות יחד על הספה,
שותקות.
מחכות.

Reactions: רבקהנ, צביה ר., להאמין ביכולות שלי ועוד 2 משתמשים5 //

0 תגובות

עודכן לאחרונה 26/5/25

110

ח

שיתוף - לביקורת "לזרום עם לזרום"

חנה ש. //

23/5/25

ב"ה
כשגיל הוא רק מספר,
כשיופי הוא פשוט אופי,
כשהשמחה יודעת גם להשתטות,
כשהכבד נעשה קל,
כשמרוצים ממה שלא עושים,
וכשבכל זאת מוצאים מה כן –
כשה"לא" מפסיק להיות איום,
כשהמילים לא מדגדגות,
כשמה שמפריע – כבר לא מפריע,
כשאפשר לצחוק בלי לדעת על מה,
כשלא קרה כלום – וזה מספיק,
כשלא ברור מה אנחנו חוגגים – אבל חוגגים,
כשאין למה להגיע – ואתה כבר שם,
כשאתה מתכנן לנוח — ושוכח להתחיל,
כשאתה עושה כלום — ויוצא מזה משהו,
כשאתה לא זוכר מה רצית — וזה לא מפריע,
כשמעריכים את מה שעוד לא קרה,
כשיש ענווה בלי ציפייה.

Reactions: Chaya Lea, יוסף ל, רות בן ממן ועוד 5 משתמשים8 //

6 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 26/5/25

ח

חנה ש.

תודה. ככל שאנחנו מקבעים את החיים לצורה מסוימת — מתוך שליטה, מאמץ, דרישה — כך אנחנו עלולים לאבד...

עודכן לאחרונה 25/5/25

3 4 5 4K

א

סיפור בהמשכים מלחמת סופלה - סיפור בהמשכים.

אוראל סולטן //

1/1/25

פרק ראשון

הגיבור, האלגוריה, והעץ שנפל ביער (אבל אף אחד לא שמע)

"תקשיב," אמר המפקד הגדול, וקרץ כמו סוכן מכירות של טוסטרים משולשים. "זה המשימה הכי חשובה שלנו, ואתה, בדיוק אתה, נבחרת!"

ג'ון-דון, הלוחם הכי ממוצע ביחידה, שעמד במקרה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, הרים גבה אחת (הוא עבד עליה שעות במראה כדי להשיג את זה). "אני?" שאל.

"כן, אתה. כי אם לא אתה, אז מי? ג'נסי מהנהלת חשבונות? היא כבר לא יכולה לעזוב את הדיפלומה שלה באקסל."

המשימה? להציל את העולם. הבעיה? הם לא ידעו איך העולם בסכנה בכלל.

"פשוט תצא החוצה," אמר המפקד והושיט לג'ון מברשת שיניים (מנוערת היטב) ופק"ל קפה, "ותמציא משהו מגניב. ההיסטוריה תחכה לך."

ג'ון יצא, פגש עץ, ושאל אותו: "תגיד, יש לך רעיון איך להציל את העולם?"
העץ לא ענה. (כמובן, הוא עץ).

אז ג'ון החליט שזהו: עליו ללמוד איך לדבר עם עצים, אחרת המשלוח הבא של משחות השיניים יחזיר את הנבואה לעולם.

ובינתיים, בעיר הקרובה, נרשמו שניים מהדברים הבאים:

פיצוץ במפעל טופו, מה שהביא למהומות חמורות בין אוכלי בשר לטבעונים.
אישה אחת שהחליטה לצאת למסע בעקבות מתכון לסופלה "שאף אחד עוד לא טעם" – אבל היה חשד שהוא יהרוס את החלל, המרחב והזמן.

ולפני שתשאלו, כן, כל העלילות האלה מחוברות. השאלה היא איך?

הערות (כי זה פרודיה, אז גם הערות נכנסות):

הגיבור הוא קלישאה מודעת לעצמה – כי הוא יודע שהוא ממוצע מדי לסיפור הזה.
העלילה מוגזמת בכוונה, כי "היפרבולה" היא הדרך הכי טובה להפיל את הקוראים מצחוק.
וכמובן, יש פתח לכל סגנון: מתח (מה יקרה לעולם?), קומיקס (למה למען ה' הוא מדבר עם עצים?), דרמה (מי יאמין בו?).

המשך יבוא בע"ה...

נכתב בהשראת לופ הנפלא של @מסוגל