קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 44
    • א
    שיר אתגרים
  • אימפולסיבי //
    • למה בעצם שלא
    נאתגר את עצמנו

    לשורר

    כמו שהיה כאן
    כבר פעם פעם?
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: מוריופ, ilan p ו-אוראל סולטן3 //
    0 תגובות
  • 599
    • ס
    שיר את רזה מדי.
  • ספרי מוסר //
    • אני חושבת שסגנון הכתיבה הזה התמקצע אצלי בזכות @tmr ו - @%תמר%
    תודה לכן.
    אוהבת את זה מאוד.


    בְּכָל פַּעַם שֶׁשָּׁאַלְתִּי
    עָנִית לִי כֵּן.
    לֹא -
    לֹא אָמַרְתְּ לִי אַף פַּעַם.

    וְהֶאֱמַנְתִּי
    עַד לַפַּעַם הַבָּאָה בָּהּ
    שָׁאַלְתִּי שׁוּב.
    וְשׁוּב עָנִית שֶׁכֵּן.
    וְשׁוּב הֶאֱמַנְתִּי עַד הַפַּעַם הַבָּאָה.

    וְכָל הַזְּמַן הַזֶּה
    שֶׁקָּרָה בֵּין שְׁתֵּי שְׁאֵלוֹת
    הַזְּמַן שֶׁשָּׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי,
    אָמַרְתִּי לִי
    שֶׁלֹּא.

    הָיִיתִי שְׁמֵנָה.

    וְאָז שָׁאַלְתִּי שׁוּב.
    וְאַתְּ אָמַרְתְּ לִי -
    כֵּן
    אַתְּ רָזָה.
    אַתְּ רָזָה מִדַּי.

    וְיוֹתֵר
    לֹא הֶאֱמַנְתִּי לָךְ.
    דָּאַגְתְּ לְעַרְעֵר אֶת הָאֵמוּן שֶׁהָיָה לִי
    בְּעַצְמִי.

    בֶּטֶן
    נִדְבֶּקֶת לַגַּב.
    צַעֲקַת עָלַי.

    וּפִתְאוֹם חָשַׁבְתִּי שֶׁמִּישֶׁהִי מִשְּׁתֵּינוּ מְדַמְיֶנֶת.
    אֲנִי מְדַמְיֶנֶת.
    אוֹ שֶׁאַתְּ.

    מִי זֹאת.
    אַתְּ.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: מילה נרדפת, מחפשת שם, אש קודש! ועוד 30 משתמשים33 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    ספרי מוסר
    למישהו יש ביקורת? מישהו הבין את השיר?
  • 2K
    • ד
    אתגר משחק השקט
  • דודה //
    • "עכשיו משחקים במשחק השקט!", הכריז המבוגר התורן שהשגיח עליכם, אי אז כשהייתם ילדים(?), כאשר הדציבלים שהקמתם איימו על שלמות עור התוף.

    גם הדמויות באתגר הזה, משחקות במשחק השקט.

    אחרי שב    אתגר האחרון דיברנו פעמיים, אנחנו מאזנים עכשיו עם אתגר שתקני במיוחד.

    כתבו קטע שאין בו דיאלוג בין הדמויות. יש מעשים, יש הבעות פנים, יש רגשות וזיכרונות, אבל אף מילה לא נאמרת בקול.

    לקטע כזה יש סגוליות מיוחדת להיות משעמם, רדוד, על גבול המרדים, אך כאן בדיוק נעוץ האתגר-
    אין דיבורים, ועדיין יש עלילה, רקע ושיא, מבנה של סיפור. לא רק תיאור סטטי של מצב או של דמות. תהליכים מתרחשים, קצוות נפתחים ונקשרים, מתח ורגש מתערבבים, עד הסוף- הטוב?- לבחירתכם, רק תזכרו שמי שמדבר- יוצא מהמשחק!

    השתיקה תתמשך על פני 800 מילים מקסימום.

    המשחק מתחיל עכשיו, יום רביעי, ט' באייר תשפ"ה, ויסתיים בע"ה ביום רביעי, אור לכ"ד אייר בשעה 22:00.

    גילוי נאות: הרעיון לאתגר נולד בתוכי עוד לפני האתגר הקודם, אך מתוך מגוון הרעיונות שלפתי דווקא אותו בגלל ההקשר המנוגד לדיאלוג הכפול שכתבנו ממש עכשיו.

    אז בלי מילה נוספת- מת-חי-לים!
    ומי שבכל זאת רוצה לדבר- מוזמן לנספח.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ש.ב.א, מדינאית, כותב בקצב ועוד 26 משתמשים29 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    "שברו את הכלים ולא משחקים!!" זה היה אתגר-אתגר. לבחור מתוך 18 כותבים 3 זוכים, כאשר רבים-רבים...
  • 174
    • ח
    שיתוף - לביקורת "הקופסאות שבקצה השביל"
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    בימים ההם, כששמש הקיץ עוד הייתה צובעת את הגגות בצהוב עמוק, חיו שלושה אחים פשוטים וישרים — שוּרי, יוסי ואסתי. הם נולדו בבית קטן בקצה העיירה, בית עץ צנוע בעל חלונות לבנים ומפתן שחוק, שבו תמיד ריחפה חמימות של תבשיל חם ושל תפילה חרישית.

    ובכל ערב, כששקעה השמש והצללים טיפסו על הקירות, היו שלושתם יושבים יחד על מדרגת האבן מול הבית, שותים תה עם עלי נענע שאספו מהחצר. שוּרי הייתה הראשונה להציע רעיונות לעתיד. אסתי הייתה מקשיבה ושותקת. ויוסי? יוסי היה מצחיק אותן בבדיחות פשוטות שגרמו לצחוק לפרוץ כמו גשם ראשון.

    כשהתבגרו, פנו כל אחד לדרכו. איש לא קידם אותם במחיאות כפיים, אך הם צעדו — כמו שידעו אמותיהם ללכת — בשקט, בענווה.

    שוּרי ניסתה למצוא פרנסה. לא עבודה אחת, ולא שתיים. ניסתה בכל מאודה. כותבת מודעות, משגיחה בגנים, מסייעת לעיוורים — אך תמיד היה נדמה שהעולם דוחה אותה בעדינות. לא בפנים זועמות, אלא בנימוס מייאש. וכל פעם, כשהייתה שבה לביתה, נשאה בליבה את השאלה החרישית:
    מה אני עושה לא נכון? למה אצל כולן זה מצליח, ורק אני כמו חלון סגור ביום בהיר?

    היא לא ביקשה הרבה. רק מקום אחד שיגיד לה: את שייכת. אבל אפילו זה לא הצליחה להשיג.

    וביום אחד, אחרי בכי אילם שלא הצליח לעלות בעיניים, החליטה בליבה:
    "אם זה לא נועד לי — לא אלחם. אקשיב לשתיקה."

    יוסי, אחיה, לעומתה, לא רדף אחר פרנסה. היא באה אליו. הוא קנה דירה במקום פשוט, וכאילו עין נסתרת הובילה אותו — חלק אותה, טיפח גינה קטנה עם בריכה ונדנדה, והנה, ב"בין הזמנים", הפך המקום למוקד של נופשים. כל שקל שנכנס, ידע יוסי לשלשל הלאה, לרכוש נוסף.

    הוא הביט בכסף, לפעמים כאילו נפל עליו בטעות. כאילו הקב"ה פתח לו דלת, והוא רק עבר.

    ידיו היו טובות, ראשו בהיר, אך לבו לא ידע התפעלות ממה שקיבל. היה זה בעבורו פשוט כנהר ההולך בדרכו — לא משלו, לא כנגד מאמץ.

    אסתי, האחות השלישית, עבדה יומם ולילה. אך ליבה, אף פעם לא שמח.
    אסתי קמה כל בוקר עם כאב קטן בגרון, כאילו הגוף שלה מנסה להגיד לה משהו. בעבודה היא הייתה מחייכת, אבל הידיים שלה רעדו קלות כשמילאה טפסים. היא חלמה על חנות קטנה עם עציצים, אבל גם החלום הזה הפך עם הזמן לשתיקה.
    היא ניסתה לברוח — לעבודה אחרת, עיסוק חדש — אך תמיד חזרה לאותו מקום שצמצם את רוחה. קמה בבוקר עם כובד על הכתפיים, שבה בערב עם כאב שלא ידע שם.

    ויוסי, שראה, לא שאל שאלות.
    כשהמכונה שלה שוב התקלקלה, הופיעה חדשה — כאילו מעצמה.
    כשהשוּרי שתקה יותר מדי ימים, מצאה מעטפה עם שטרות בכיס המעיל — בלי פתק, בלי הסבר.
    הוא לא דיבר על זה.
    אבל נדמה שהיה בו אותו חלק שידע:
    שברכה שלא מחפשת דרך לצאת — עלולה להיסגר פנימה.
    הוא לא דיבר על זה.
    וגם הן לא.

    אבל קיבלו — בענווה, בלי התנצלות,
    כמי שיודעת להכיר בטוב,
    ולהבין שיד מושטת יכולה להיות גם של שליח, לא רק של אח.

    ועברו השנים.

    ובאחד הימים, כשהכול נשלם — עלו שלושתם לשביל שבין העולמות. שביל מוזהב, שטוף שלווה, כזה שרק הנשמה יכולה לדרוך עליו. בקצהו היו שלוש קופסאות, עשויות קטיפה אדומה רכה, ועל כל אחת — שם חרוט בפשטות.

    שוּרי פתחה את שלה. דף נייר פשוט היה בתוכה, ועליו נכתב בעיפרון:
    "מאמציה לא נועדו להניב פרי. לא תמצא פרנסה, גם אם תתאמץ.
    כי חלקה לא היה ביגיעה – אלא בקבלה."

    יוסי מצא בפתק שבקופסתו:
    "בכל אשר יעשה — תשרה עליו ברכה. וכל שפע שיקבל יוליד עוד שפע
    כי ליבו ידע לקבל – ולא עצר."

    ואסתי קראה בפתק שלה:
    "פרנסתה תבוא תמיד בקושי, בעמל, בדמעות שנבלעות באדמה
    וניתנה לה היכולת לקבל – מבלי להישבר."

    שלושתם שתקו.

    הם עמדו שם זמן מה, כל אחד מול הקופסה שלו.

    בפנים קרה משהו שאי אפשר להסביר.
    משהו קטן. שקט מאוד, לא הזמן השתנה — רק הלב זכר משהו, פתאום.

    ואז, מתוך הדממה, כאילו מתוך מדרגת האבן ההיא מהילדות, נשמע הקול ההוא — קול שהכירו מהבית. אולי אבא. אולי אמא.

    והוא אמר:

    "מה שניתן לך — ניתן כדי שתישא אותו ביד אוהבת."

    משהו מהם חזר לאחור, בלי מילים — כאילו לומר שהשביל כבר ידע אותם, גם בזמן שהלכו בו בלי לדעת.

    ואולי גם… בכי של תקופת חיים שלמה, שהצטופף לו בתוך קופסה קטנה, ידע סוף־סוף להפוך לשלווה. לנחמה.

    כל אחד מהם לקח את הקופסה שלו באהבה.

    והשביל נמשך הלאה. לעבר מקום שאין בו עוד שאלות. רק אור.

    עוד שורה

    "מה שניתן
    היה שם תמיד.
    אבל רק כשלִבּה הסכים
    לקרוא לו ייעוד —
    הוא הפך להיות חלק ממנה."
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: AUVI, דינה מילר, קלימנטינה ועוד 11 משתמשים14 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    AUVI
    מדהים. כתיבה יפה ואחרת מכולם, נוגעת ואמיתית. התרגשתי.
  • 858
    • נ
    שיתוף - לביקורת פגישה שלישית ואחרונה
  • נסיך על חלל //
    • הם ישבו ב "קפה ללא תכלית" בית קפה קטן וצדדי שמתאים בדיוק למצבים כמו אלו.

    כל מי שראה אותם חייך לעצמו תוך כדי ליחשוש "הם בפגישה...".

    כן. הם בפגישה. פגישה שלישית.

    אבל הפעם היא החליטה לחתוך. או לכאן או לכאן.

    ואם עלתה בכם השאלה הגאונית: 'אם היא כבר עכשיו חושבת ככה- למה היא ממשיכה בכלל'?

    זהו. היא באמת לא ממש יודעת...בסך הכל היא בחורה בת 26 וכמו שסבתא אומרת לה כבר אין ספור פעמים "תפסיקי להיות בררנית! את לא נעשית צעירה יותר..."

    אז זהו. היא לא נעשית צעירה יותר ולכן גם היא לא מורידה מהר יותר. היא תבדוק מכל הכיוונים ותביא איתה את כל הסיבות המפורטות לסבתא ולהיתר ביטחון מתפללת שהוא יוריד לפני.

    בכל מקרה היא כאן עכשיו. על תקן....זהו היא עדיין לא פענחה על תקן מה בדיוק...

    "...אני אפילו זוכר שפעם עקבתי אחרי נמלה חצי שעה, רק כדי לראות אם היא באמת יודעת לאן היא הולכת או שהיא סתם עושה את עצמה."

    "אהאה..." מה זו התשובה הזו? תגיבי משהו!

    "וואוו, אתה יודע שזה מראה על יכולת התמדה, על...."

    מה עוד? על שריטה חמורה בתאי המוח. על שעמום!

    "על היכולת לדבוק במטרה. לא כולם היו מסוגלים לזה, אני חושבת שאפילו לי לא היתה מספיק סבלנות בשביל זה חחח"

    שיסיק מכך שאין לי סבלנות בכלל. לא מעניין אותי.

    "בכלל אני פחות מתעניינת בבעלי חיים...אני...נראה לי שאני נמשכת לטבע אחר. יותר נופים ואולי גם..."

    "וואוו נופים", הוא קטע אותה בחוסר נימוס משווע.

    "תדעי לך שאני אוהב מאד לטייל בארץ, בעיקר באזורים של סלעים געשיים. למשל ברמת הגולן יש בזלת כהה, שהיא בעצם תוצאה של התקררות מהירה של לבה... זה פשוט מדהים, לא להאמין שזה היה פעם רותח!"

    "הא... " קצת בשוק מהחיתוך המהיר. לא תכננה את זה.

    "אז זהו. חוץ מטבע אני מאד אוהבת מוזיקה בעיקר מתחברת לסגנון..."

    "חזנות! תודי שאין על חזנות. ההייתי פעם בקונצרט..."

    רק זה היה חסר לה...חזנות.
    למזלה בדיוק באותו הרגע הגיע המלצר וקטע את שיחתם באחת. מה שבעצם גרם לשקט.

    שקט. סוף סוף שקט. בדקה הראשונה זה היה נחמד. אך כשחלפו להן 3 דקות זה כבר הפך למביך.

    היא מנסה להיות נחמדה, לא רוצה שתיפול שתיקה מביכה… אבל כל שאלה שעולה לה בראש נשמעת או מוזרה, או קלישאתית, או סתם מעיקה. כנראה שהוא חורר לה את הראש ברמה בלתי הפיכה.

    "אולי סתם שאלה כללית, 'משהו נעים'... 'מה משמח אותך?' כן. ואז הוא יגיד לימוד. שוב פעם לימוד.

    היא מחייכת, כאילו בטוחה בעצמה, אבל בפנים היא מחפשת נואשות:

    'נושא. כל נושא. שיחה. תבנית. הצלה. מישהו. אולי רעש רקע שיגרום לו לדבר על מזג האוויר'!

    היא שתקה. הוא שתק.
    הכוסות עמדו דוממות על השולחן כאילו גם להן כבר נגמרו הנושאים.

    גם בתוך הראש שלו אוטוסטרדה.

    "נו... תשאל משהו, תשאל כבר."
    "מה? לשאול מה היא אוהבת לעשות בזמנה הפנוי ? זה נשמע כמו ראיון עבודה."
    "אולי לשאול אם היא אוהבת חורף או קיץ? לא, זה סתם שטחי."
    "מה היא חושבת על חסכונות ? לא ! אתה נשמע כמו יועץ מס."
    "מה דעתך על בורקסים? לא לא לא!!! אל תידרדר    !"

    ובינתיים – כלום. שתיקה.

    "יאללה. תירה שאלה. תזרוק משהו, הכי פשוט. רק שיזוז משהו באוויר הזה!"

    "השקט הזה מזכיר לי קצת את מה שקרה לי במשרד אתמול..." היא הצליחה לדלות ממוחה המחורר איזה בדיל של סיפור. "ישבנו ב..."

    "במשרד? יווו את לא מבינה מה הזכרת לי עכשיו..."

    'אין ספק, היא אלופה בלהזכיר ולהעלות לי נושאי שיחה'

    וכבר פתח במונולוג ארוך המתאר את הקורות אותו במשרד התחבורה עם בעיית הרב-קו.

    'מה אני עושה פה ? למה זה מרגיש כמו מבחן פתע – שאני אמורה גם לעניין, גם לאתגר, גם לא להפריע?'

    היא אפילו לא שומעת את ההמשך...איבדה את זה. אין לה כבר כח. היא מבינה שכרגע היא על תקן צופה בלבד. לא. בעצם היא קהל בהרצאה בה הקהל זורק מילה והמרצה ישר פותח במונולוג ארוך ומשעמם על הנושא הנבחר.

    היא לגמה מהשתייה, לא כי הייתה צמאה – אלא כי זו הייתה הפעולה החברתית היחידה שנשארה לה...

    אחר כך סבתא תגיד לה שהורידה סתם.



    ועכשיו באמת:

    לכל נושאי התגית "בשידוכים":
    אם שאלתם שאלה- חכו לתשובה. אם קיבלתם תשובה- אל תפרשו את זה כ "הזדמנות להפליג עם סיפור ילדות על----" אלוקים יודע על מה...
    רחמו. פשוט רחמו. לא על עצמכם – על הצד השני.
    נכון, יש לכם מה להגיד. אבל תנו גם לשני להשתעמם מהדברים של עצמו, לא רק מכם.
    פגישה = היא לא פודקאסט, לא ראיון עבודה וגם לא שיעור כללי...
    הא...ועוד דבר, קטן, שולי, כמעט זניח:
    תתעניינו. כן כן, בצד השני. זה שיושב מולכם.
    לא חייבים לחפור לו בנשמה, לא צריך להביא שאלון אמריקאי –
    אבל משפט אחד שהוא לא על עצמכם, זה בסיס.
    תשאלו מה מעניין אותו. אם אתם לא בטוחים מה לשאול – תשתמשו בשיטה פשוטה:
    דמיינו שאתם מדברים עם מישהו שלא רוצה לשמוע עליכם.
    (רמז: לפעמים זה המצב האמיתי).
    בסוף זה לא משנה אם אתם אוהבים בזלת, חזנות... אם אתם לא רואים את הצד השני, סביר שגם הוא לא יראה אתכם – בפגישה הבאה.

    בהצלחה לכולנו,
    ושיזרום, או לפחות – שיגמר מהר ובלי נזקים🤞
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: שמח-לעזור, n113, אדריכלית מתחילה ועוד 50 משתמשים53 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נסיך על חלל
    תודה רבה. נכון לגמרי!!! אומרים שמה שלא מתאמנים עליו – שוכחים. אז אם כבר להתאמן, עדיף על הקשבה...
  • 321
    • %
    שיתוף - לביקורת מילים יכולות נקודה
  • %תמר% //
    • וְאָמְרוּ לִי
    'לֹא נִשְׁכַּח'
    וְחָתְכוּ בִּי
    מַסְמְרוֹת הַשִּׁכְחָה.

    'לֹא נִשְׁכַּח'

    וְזָרְקוּ בִּי
    'תַּחֲזִיק חָזָק'
    וּשְׁכֵחוּנִי
    בֵּין יְדֵי הַחֲשֵׁכָה.

    'תַּחֲזִיק חָזָק'

    וְגָזְרוּ לִי
    'אַל תִּבְכֶּה לְבַד'
    וְרָקְדוּ⁠
    עַל צַלָּקוֹת
    בְּדִידוּתִי.

    'אַל תִּבְכֶּה לְבַד'

    וְדָקְרוּ בִּי
    'עוֹד יִהְיֶה טוֹב'
    וְשָׁחֲטוּ לִי
    כָּל
    תִּקְוָתִי.

    'עוֹד יִהְיֶה טוֹב'

    וְנָתְנוּ לִי
    מִלִּים
    שֶׁלֹּא אוּכַל לִשְׁכֹּחַ⁠
    כָּל חַיַּי.

    וְרָצוּ לִי
    חַיִּים
    שֶׁלֹּא אוּכַל לִבְרֹחַ⁠
    מְלוֹא שְׁנוֹתַי.

    אָז רַק כָּתַבְתִּי
    שׁוּרָה וְעוֹד שׁוּרָה
    מִשְׁפׇּ-
    טִים.

    רַק תִּרְאוּ⁠
    כַּמָּה חָזָק הֵם
    חֲרוּ-
    טִים.

    וְאֶפְשָׁר:

    לוֹמַר,
    לִזְרֹק.

    לִגְזֹר,
    לִדְקֹר.

    לָתֵת,
    לִרְצוֹת.

    אֶפְשָׁר.

    אֲבָל תַּגִּידוּ,
    חֲשַׁבְתֶּם פַּעַם?

    שֶׁ
    מִלִּים
    יְכוֹלוֹת
    לַהֲרֹג.


    --
    תמר.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אביגלוש, םKZPWDYU, NOA# ועוד 34 משתמשים37 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    וואו. תודה כולם. אני שמחה שאהבתם... באמת תודה!
  • 642
    • ק
    שיתוף - לביקורת נקמתו של המעוירר
  • קראנצ' פיסטוק //
    • השינה של נחום היא כמו יין עתיק. ככל שעובר עליה זמן, היא נעשית משובחת יותר, ערבה יותר, וערכה מטפס עשרת מונים.

    נחום דאג לשמר אותה בקנאות, קבר אותה במרתף שמיכות חשוך ושקט, בטמפרטורה מדויקת ובתנאי שימור מיטביים.

    ייתכן שאהבתו לשינה נבעה מאי אלו חסכי ילדות קדומים, בעקבות קריאות "נחום-תקום" שוברות לב ששלחו לעברו חבריו, והותירו חותם בנפשו. אבל גם בלי לחפש תירוצים: כשמגלים יין משובח מידי – קל מאוד להתמכר אליו. ככה זה.

    על הכרית הוא חלם לא רק כשהניח עליה את ראשו בלילות, ולשמיכה היו לו ציפיות בכל שעות היממה.

    אין פלא שהיצורים שאותם תיעב נחום יותר מכל, היו המעויררים של הישיבה, לדורותיהם.
    "שועלים קטנים מחבלים כרמים", היה מכנה אותם בשקט כשקרעו אותו באכזריות מעוד חלום מופלא, אבל לא העז להתנגד.

    למעויררים היו שיטות סדיסטיות להקיץ נרדמים, והם ניצלו את מעמדם המעוגן בחוק כדי לרדות בישנים חסרי האונים ולעשות בהם ככל העולה על רוחם.

    הם פעלו בשיטות סובייטיות מחפירות, שכללו החרמת כריות, שמיכות ומזרנים, החדרת חוטי ציציות לתנוכי אוזניים, שפיכת גלוני מים והפעלת חצוצרות צורמניות. בהמשך, הם שכללו את שיטות הפעולה שלהם, תוך שימוש בלחץ פיזי מתון, הבאת לול תרנגולים מצווחים לישיבה, והטמנת פצצות סירחון במיטות מפנקות מידי, לטעמם.
    הם הוכיחו לכולם בדרך הקשה: "אין שלטון ביום המיטה".

    אף אחד לא העז לפצות פה נגדם, מחשש לגורלו בבוקר הבא, אבל כשבבית המדרש בשחריס הייתה נוכחות מלאה מידי, החל צוות הישיבה לחשוד שמשהו אינו כשורה. אט אט, החלו מעלליהם להיחשף, והצוות ההמום החליט לבצע 'רפורמה יקיצתית' מקיפה. המעויררים פוטרו אחר כבוד ממשרתם הנעלה, מונו אחרים תחתיהם, ונקבע בישיבה חוק ברזל האוסר להקיץ נרדמים בדרכים בלתי קונבנציונליות, למעט אמצעים מילוליים.

    נחום התהלך בישיבה שיכור מאושר ושיכור משינה. יש לו חשבון ארוך עם המעויררים שדרכו על ענביו בגסות, וכעת, כשניטלו מהם כל הסמכויות, יוכל לסגור אותו בלי מאמץ. הקץ לסבל. אפשר לשתות לחיים!

    אורי, המעוירר הנחמד ועדין הנפש שנכנס בפעם הראשונה בתמימות לחדרו של נחום, לא ציפה למקלחת הצוננת ששטפה את פרצופו ההמום. הוא הביט בהלם בנטלה שנחום הוריק עליו, וחש את המים נספגים לתוך בגדיו, מעבירים צמרמורות בגופו.

    נחום התהפך במיטתו לצד השני, מדושן עונג. התהפכו היוצרות. כמה טוב. השינה בשעות הבאות הייתה חוויה צרופה ומזוקקת, בעלת ארומה אקזוטית ורמת עפיצות מושלמת. למבינים בלבד.

    למחרת, כשאורי ניסה להעיר את נחום וספג שוב מקלחת צוננת, הוא הבין שהנטלה לא נשפכה עליו במקרה, ושנחום אינו סובל ממחלת ירח נדירה, כפי שניסה לדון אותו לכף זכות.

    להימנע מלהעיר את נחום – אפילו לא העלה על דעתו. חלילה לו מלמעול במשימת הקודש שזכה בה, ולגרום ליהודי מכרם ישראל להפסיד זמן קרישמע, על אף האחוז הקלוש שמסירות הנפש שלו תועיל בעניין. הוא החליט להצטייד מראש בבגדי החלפה ולהרחיק מהטווח הקרוב נטלות מועדות לפורענות.

    כשאמצעי הלחימה היו במרחק בטוח, העז אורי להתקרב ולנסות לעורר את דוב החורף משנתו.
    ידו של הדוב גיששה באוויר, אבל גם כשלא מצאה את מבוקשה, זה לא מנע ממנה לפתוח בתנועות מגושמות את בקבוק הקולה שעמד בסמוך, ולגרש באמצעותו את המטרד.

    טיפות הקולה ניתזו, בין השאר, לתוך פיו הפעור של אורי, שהיה באמצע קריאה נרגשת לקום לעבודת הבורא. אורי כלא בכוח את בועות הכעס השחורות והדוקרות שתססו בו ואיימו לפרוץ החוצה. לא היה אכפת לו על החולצה, כמו על העובדה המצערת שהוא שתה בלי ברכה! ובכלל... הוא אינו נוהג לשתות משקה עם סוכר לפני התפילה! לבסוף התקררה דעתו, כשגילה שמדובר בקולה דייאט.

    בשעות הצהריים, שבהן פגה מגופו של נחום השפעת אדי האלכוהול הלילי, ניסה אורי המעוירר לעורר את תשומת ליבו למעשיו, אבל לא נחל הצלחה.
    "נשפכות עליך נטלות? מוזר. אולי אתה הולך עקום ונתקע בחפצים בחוסר זהירות. לא העסק שלי. כנראה זה קורה כי אתה שוכח ליטול ידיים, הרי אתה עסוק כל כך בבקרים..." הפליא בו נחום מוסר. "אבל אשריך שנרטבת על דברי תורה!" סיים בחיוך מתוק, אדום.

    המצב התדרדר מיום ליום, נחום לא בחל באף אמצעי כדי להגן על היקב המשגשג שלו, ובהעדר סמכויות מספקות, ידיו של אורי היו כבולות. מאין יביא פתרונות? המן הגורן או מן היקב?! הוא חש חסר ישע, כמו שוטר ימני בקפלן, הנדרס תחת שלטון ההמון השבוי בחלומותיו. אפילו לאחוז במקל מטאטא ולנער מרחוק בעדינות את השמרים ששקעו בחבית השינה – לא יכול היה. הוא החליט לעשות לזה סוף. כלי הנשק היחיד שנותר לו בשביל להפסיק את מסכת ההתעללויות באוכפי החוק, היה "אמצעים מילוליים". הוא החליט להשתמש בו, בכל הכוח.

    בלילה למחרת, חמק אורי חרש למרתפו האפל של נחום. הוא נטל את הפלאפון הלח מהבל נשימותיו השורקניות של נחום, לחץ מה שלחץ בשעון המעורר, פלט לתוך הפלאפון כמה מילים, הניח אותו על הכיסא הסמוך ונעלם.

    בבוקר, כשחדר לאוזניו של נחום קולו הרגוע והמעצבן של המעוירר שבקש ממנו בסבלנות לקום לעבודת הבורא –כמו תמיד, הוא אפילו לא טרח לפקוח את עיניו. כבקיא ורגיל, גישש בידו אל עבר הנטלה, ורוקן אותה בבת אחת לעבר המטרד היומי.
    קולו של אורי נדם.

    נחום התמתח בסיפוק, והמשיך לישון בשלווה. אוויר הרים צלול כיין נשב מהחלון, והשקט מסביב היה עמוק ופסטורלי.

    כשהתעורר, כשהשמש כבר התעייפה מלהאיר באותו בוקר, גילה את הפלאפון שלו על הכיסא, שוחה בשלולית מים, ללא רוח חיים.
    הוא הביט בעיניים פעורות במכשיר שמסר את נפשו על קידוש ה', לאחר שביצע את תפקידו האחרון עלי אדמות – והשמיע הקלטה בקולו של המעוירר, שבקש בנימוס להספיק זמן קרישמע. (אמצעי מילולי בהחלט).

    "מה זה אמור להביע??" סינן נחום לאורי, מציג בחמה שפוכה את המכשיר ששתה מכוס התרעלה.

    "נשפכה עליו נטלה?" קימט המעוירר את מצחו, "מוזר. אולי הפלאפון שלך עקום ונתקע בחפצים בחוסר זהירות. לא העסק שלי", אמר המעוירר בהבעת צער, "אבל אשריו שנרטב על דברי תורה!"
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: הצ'יבצ'אר, משיח נאוווו!, ספרות בנשמה ועוד 78 משתמשים81 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קראנצ' פיסטוק
    טעויות לשון מפדחות שהעירו לי עליהן 😳 חבל שאי אפשר לערוך, אבל תודה למי שהעיר את תשומת ליבי...
  • 461
    • ק
    שיתוף - לביקורת טלפון שבור
  • קראנצ' פיסטוק //
    • מסתבר שהכל בחיים עניין של נקודת מבט.

    איני מובטלת, חס ושלום. אני בתקופה מאתגרת של בדיקת כיווני תעסוקה אפשריים.
    איני מפוטרת. אני עקרת בית מסורה שבוחרת להשקיע את נשמתה בילדים.
    וכעת - איני טלפנית.
    לא מתרימה. לא שנוררית. לא גבאית צדקה. לא מקבצת נדבות.
    נראה לכם?!
    אני עובדת במשרת טלמרקטינג בכירה.
    תקנאו.

    להתרווח בנינוחות תחת מזגן מפנק, להניע מעט את האצבעות ואת השפתיים, ולשלשל לכיס אחוזים מכל תרומה.
    כן. תקנאו. מחר אני מתחילה.

    הסתובבתי על כיסא מרופד בשכנוע פנימי עמוק שאני מרוגשת. כן. בטח יוצאות לכולם העיניים. הרמתי בביטחון את השפופרת והצלחתי להפיק קול חביב ורשמי כאחד. אם לא המצלמות שבמשרד - הייתי טופחת לעצמי על השכם.
    נהמה מנומנמת ונזעמת התגלגלה לעברי מהמכשיר השחור:
    "את לא מתביישת? לא שמעת על המושג 'גזל שינה'? ככה להעיר אנשים??"
    "סליחה..." מלמלתי בעליבות, "אני מתנצלת, פשוט עכשיו זו לא שעת מנוחה רשמית, אז..."
    "ואת עוד תכתיבי לי באיזו שעה לנוח! חוצפה של אנשים!"
    צליל ניתוק גדע את המתקפה הזועמת.
    פתיחה נפלאה לקריירה.

    חייגתי מספר נוסף, והפעם נחסכו ממני הצעקות. מייד כשהשמעתי את שמי ואת משרתי הנעלה -
    הקו נותק.
    גם כן מזל.

    בעל המספר הבא היה אנושי קצת יותר.
    האישה מעבר לקו לא פסקה מלתחקר אותי על פעילות הארגון: כמות הנעזרים בו, מקרים מרגשים הזכורים לי, ועוד היד נטויה...
    עניתי בסבלנות על מטח השאלות, מוסיפה ומשנה פרטים באדיבות דמיוני הקודח.
    "אז תוכלי לסייע לנו?" העזתי לשאול לאחר דקות ארוכות.
    "אה, אולי בפעם אחרת..." הגברת נעשתה קצרת רוח לפתע, כנראה התעייפה מהתחקיר שביצעה, מסכנה.
    "בינתיים את זו שסייעת לי וסיפקת לי חומר לעבודה שאני כותבת, תודה לך". ניתוק.
    לא הספקתי לומר "בבקשה".

    במספר הבא ענה קול דק וצווחני:
    "אמא נמצאת?" שאלתי בחביבות.
    "אמאאאאאאאא!!" אטמתי את אזני בבהלה.
    בדקות הבאות זכיתי להסבר מפורט על מעשיה של האם הדגולה:
    "עכשיו היא מוסיפה את הנוגט ואת השקדים, אל תפריעי לה, זה ליומולדת שלי, שלא ייהרס!"
    המתנתי בצייתנות. אולי אנסה את המתכון, נשמע טעים.
    "הנה, היא מכניסה לתנור, קחי אותה. בעצם, עכשיו היא מכינה את הקומה השנייה..."
    ניתקתי. בטח מספר הקומות בעוגה הוא כמניין שנותיה של הזאטוטה הצפצפנית. רק זה חסר לי.
    אופס. שכחתי לאחל 'מזל טוב'.

    זימרתי שוב את הפזמון: "שלום, מדברת זהבה מארגון החסד 'לב שלם'. מה שלומך?"
    "הו, בוריך ה', תודה רבה שאת מתעניינת, זהבהל'ה!" התמוגג קול רועד מעט, "לא פשוט, אבל מה, חסדי ה' יום יום, לא מתלוננים. האמת שהגב כואב קצת עדיין, הכדורים שהתחלתי לקחת לפני חודש לא ממש עוזרים; אמרתי לרופא, מה שמו, שיהיה בריא... נו שוין, לפחות הרגליים כואבות פחות, מאז שישרואלק'ה הביא לי את המשחה הזו, נו... הצהובה. אבל הסוכר עדיין גבוה, אז..."
    המהמתי בהשתתפות במקומות המתאימים. כעבור שעה ארוכה נמלטתי מהשיחה בעור שיני, לא לפני שהבטחתי להודות למנהלי ארגון החסד ששלחו אותי להתעניין בשלומה, שה' ישמור אותם.

    הקשתי, מותשת, את סדרת המספרים הבאה.
    נשיפה נרגשת. "הו, תודה שהתקשרת, כפרה עליך! בדיוק הגשתי פניה לקבלת סיוע, ועוד לא נעניתי. תוכלי לרשום את הפרטים, צדיקה?"
    רשמתי. יש לי ברירה?!

    "הלו" צעיר ורענן הצית בי תקווה קלושה. "שלום, מדברת זהבה מארגון החסד 'לב שלם".
    "וואלה!! איך השגת שם עבודה? גם אני שלחתי לארגון קורות חיים! רגע, את נהנית שם? מה התנאים? והמשכורת?..."
    יש לה באמת כושר רטורי נפלא, לא הצלחתי להשחיל מילה. אולי אמליץ עליה.

    חייגתי בחיוך אירוני למספר הבא.
    "את מתרימה עבור מישהו מסוים?" הקול החם והאכפתי הצית בי תקווה.
    "גם, זאת אומרת... עכשיו לדוגמה אנחנו אוספים כסף לניתוח בחו"ל של ילד בן 9, שחולה במחלה".
    "אוי!" הקול הרך נאנח בהשתתפות.
    אז יש אנשים טובים בעולם. הרחתי את השטרות בקצה אפי.
    "זה נורא. ה' ישמור, אפשר בבקשה את שמו לתפילה?"
    מה אומר, אשריכם ישראל.

    בשיחה הבאה נאלצתי להאזין למונולוג ארוך ומתנצל מאישה ש"היא לא כזאת, באמת". היא הייתה שמחה לתרום, אך בעקבות תקלה במכונת הכביסה שלה, הוצאת אישורי בניה, טיפולי שיניים, קניית שואב אבק, מזגנים ומיקסר, וחובות משכנתא נושנים - אין באפשרותה לעשות זאת. והיא מאד מתנצלת, היא בכלל לא כזאת, באמת.

    לאחר שהרגעתי את רוחה ואיחלתי הצלחה בשיפוצים, חייגתי שוב, מחזירה את הרשמיות האבודה לקולי: "שלום, מדברת זהבה מארגון החס---"
    "זהבי!! מה המצב? את לא מזהה? אל תגידי לי שלא זכרת את המספר שלי בעל פה! איזה קטע, נהיית קשוחה... אז מה קורה, שמעת מה הסיפור עם נעמה, שהייתה בכיתה המקבילה?"
    שתהיה בריאה, בדיוק עליה נפלתי... לפחות שתתרום קצת. לבסוף פטרתי אותה בתירוץ של 'גזל זמן על חשבון שעות העבודה' ונמלטתי לשיחה הבאה.

    ההיכרות עברה הפעם בשלום.
    "אז תוכלי לסייע לנו?"
    כחכוח קל בגרון. "אני צריכה לשאול את בעלי".
    כמובן, מה השאלה, "אישה כשרה עושה רצון בעלה".
    "ומתי תעני לי תשובה?" סוף סוף הרגשתי על קרקע בטוחה.
    "תראי, זה לא פשוט. צריך קודם כל הצעות, ואחר כך נפגשים, ועד שמתחתנים לוקח זמן..."
    אותי זה לא ממש הצחיק, משום מה. אולי את האצבעות שלי כן; הן רטטו על המקש האדום וניתקו, בלי שהספקתי להגיד יפה 'שלום'. אחר כך הן הקישו את הספרות הבאות ברשימה האינסופית, בעוד אני תוהה על טיבה של האנושות אשר על פני הגלובוס.
    שיחה ממתינה, עוד אחת. במספר הבא לא עונים.

    מחייגת שוב, באצבעות יבשות, חסרות כל לחלוחית של ציפייה.
    מדקלמת במונוטוניות את הפזמון הקצר, מופתעת: "רק רגע בבקשה, אתן לך פרטי אשראי".
    חשבתי שאני הוזה, כמתוך חלום הזנתי במחשב תרומה נכבדה ע"ס 18 שקלים, כמניין ח"י.
    מבט בשעון, המשמרת הסתיימה. סיום מוצלח, החזיר לי את האמון בבני אדם.

    מתחתי את איברי הקפואים מהמזגן המפנק, מחשבת במוחי את שווים של שני האחוזים שאקבל על עבודת הקודש שלי היום: 36 אגורות.
    פעמיים ח"י!! אני מתרגשת, תוהה מה אעשה בשלל. אולי אתרום אותו בלב שלם לטלפנית הבאה שתתקשר אליי מחר, לאחר שאודיע על התפטרותי.

    מבט אחרון במסך. חלונית מהבהבת, הודעה מחברת האשראי: סירוב. העסקה נכשלה.

    צפוי כל כך, שאפילו לא מצמצתי.

    חזרתי הביתה.
    לא מובטלת, חס ושלום. לא מפוטרת, וגם כבר לא עובדת טלמרקטינג בכירה.

    דפדפתי בהיסח הדעת בפרוג. לא מתוך שעמום, חלילה, הרי איני מובטלת! רק בשביל להשתחרר קצת מיום סוחט.

    תגובה ישנה קפצה לי פתאום.
    מרשעת אחת כתבה תגובה באשכול נזעם שדן בטלפנים סדיסטים וחסרי מצפון העוסקים בהטרדת אנשים להנאתם. היא שיתפה קטע קורע שעשתה לחפרנית אחת שהתקשרה לשגע אותה ולסחוט ממנה כסף. ענתה כסילה כאיוולתה, לקול תרועות ההמון.

    בתחתית היו המון לייקים: מתפעלים, מזדהים, צוחקים.
    הנעתי את האצבע בזעם לכיוון הלייק הכועס. הוא לא היה שם.
    לא הייתה אפשרות ללייק בכלל.
    בחנתי את המסך בעיניים מצומצמות.
    ואז, ראיתי את שם הניק.
    זו הייתה תגובה שלי.

    הייתי אז במצב נפיץ, אחרי כמה ראיונות עבודה קשוחים, מחזיקה את הפלאפון בלפיתה נואשת, דרוכה לכל צלצול שיבשר סוף סוף על משרה. היא עצבנה אותי, והיא לא הראשונה. וזה לא בסדר. וזה לא חוקי. וזו חוצפה. ושערורייה. והיה צריך לשים לזה סוף.

    הייתי אז הכי צודקת בעולם,
    בדיוק כשם שהייתי היום, וכשם שהיו כל האנשים הטובים שענו לי מעבר לקו.

    רק בזכות היום שעברתי, מצליחה להודות בלב שלם: החיים הם טלפון שבור.
    עניין של נקודת מבט, כבר אמרתי לכם.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ספרות בנשמה, כפתור אדום, brachy 100 ועוד 59 משתמשים62 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קראנצ' פיסטוק
    תודה רבה! וממש משמח שזה מעורר מחשבה... האמת, חשבתי על הרעיון הזה, אבל הוא לא היה משרת את המסר...
  • 78
    • ב
    שיתוף - לביקורת אֲנִי, בְּעַצְמִי - שיר, ואולי אף מֵעֵבֶר
  • ברוך79 //
    • טרי מהמקלדת, אשמח מאוד לקבל תגובות - בין אם מחמאות, ובין אם הערות או הארות, מחכה לכם!

    כָּמֵהַּ אֲנִי לַחֵרוּת, כְּפִטְרִיָּה הַכְּמֵהָה לְגֶשֶׁם,
    לָצוּץ, לִצְמֹחַ מֵאֶפֶס,
    מִתּוֹךְ אֲדָמָה חֲרוּשַׁת סְלָעִים
    לִהְיוֹת אֲנִי, וְלֹא בִּזְכוּת...

    כָּמֵהַּ אֲנִי לָהּ, לָעַצְמָאוּת
    כְּאֶשְׁכּוֹלוֹת כְּמֵהוֹת לַשֶּׁמֶשׁ,
    לְהִשָּׁטֵף בְּאוֹרָהּ, לְהִתְאַזֵּן מֵחֲמִימוּתָהּ
    לְהַגִּיעַ עֵת בָּצִיר, אָז לֹא אֶהְיֶה
    כִּפְרָט בְּכֶרֶם
    אָז אֶהְיֶה אֲנִי, וְלֹא - עוֹד...

    כָּמֵהַּ אֲנִי לָצֵאת לַחוֹפְשִׁי,
    כְּעֶבֶד צוֹפֶה שִׁחְרוּרוֹ,
    לָצֵאת, לְהַכִּיר, לַתּוּר
    עוֹלָמִי,
    לְהִתְנַתֵּק מֵחֶבֶל הֶרְיוֹנִי,
    לְגַלּוֹת סִתְרֵי חֶבְיוֹנִי,
    וּכְגוֹזַל הַפּוֹרֵשׂ כְּנָפָיו, פּוֹרֵשׁ
    מִקֵּן מוֹלַדְתּוֹ, נוֹסֵק
    אֶל-עַל,
    וּמִמַּעַל מַבִּיט אֶל עוֹלָמוֹ,
    מְגַלֶּה כִּי בְּעַצְמָאוּתוֹ
    - עָוצְמָתוֹ,

    כַּמָּה כָּמֵהַּ אֲנִי, כַּמָּה צָמֵא אֲנִי,
    אוֹי, כַּמָּה...

    וּכְבָר יָבַשׁ גְּרוֹנִי מֵרֹב
    כִּמְהוֹנִי,
    יָבְשׁוּ אַף עֵינַי מֵרְאוֹת
    רַבִּים אֲשֶׁר כִּמְהוֹנָם אַף הוּא
    - כָּמוֹנִי,
    זוֹעֲקִים הֵם עָנְיָם, וּמָה
    יוֹעִיל רֹב יִחוּסָם
    - בְּאֵין 'אוֹתָם'.

    וְכָמֵהַּ אֲנִי יַחַד אִתָּם,
    מְצַפֶּה, לְעֵת
    בּוֹא הָאָבִיב, לְרֶגַע
    שֶׁל פְּרִיחָה, צְמִיחָה,
    תִּקְוָה חֲדָשָׁה.

    וְעַד אָז
    'עַצְמִי' הִמְשַׁלְתִּי כְּאוֹתוֹ
    פֶּרַח מְעֻלְעַל פְּאֵר, שֶׁצָּץ
    יוֹם אֶחָד עַל עֵץ חָצֵר
    בֵּיתִי
    וְכָל עוֹבֵר וָשָׁב לֹא עָצַר, אָצַר
    בְּפִיו שִׁבְחוֹ, הַהִתְפַּעֲלוּת
    מיִחוּדִיּוּתוֹ,
    אַךְ הַפֶּרַח
    לֹא שָׁת לְכָל אֵלֶּה, רַק
    תָּהָה בְּלִבּוֹ, מָה שָׂחִים הֵם
    כָּל הָאֲנָשִׁים, מָה
    עֶרְכִּי, וּבַמֶּה שִׁבְחִי
    וְעוֹדֶנִּי
    כָּבוּל בֶּעָנָף עֵצִי,
    אֵינֶנִּי מַרְאֶה אֶפֶס מִכּוֹחִי,
    שֶׁלִּי,
    מָה 'אֲנִי', וּמִי 'עַצְמִי'

    וַיְהִי
    כִּי אָזַר אֹמֶץ שֶׁבּוֹ, תָּלַשׁ, נִתֵּק
    הַחִבּוּר מֵעֲנָפוֹ, לְהַבִּיעַ
    עַצְמוֹ, לְהַרְאוֹת וְלַחֲזוֹת
    מֵרֹב אוֹנוֹ
    פָּרַח לָעוֹלָם הַגָּדוֹל,
    לְעוֹלָמוֹ שֶׁלּוֹ, כִּבְיָכוֹל
    - כִּבְיָכוֹל, כִּי רֶגַע חָלַף, וְרֶגֶל
    אִישׁ אָדִישׁ עָלָיו דָּרְכָה,
    רָמְסָה,
    וּלְאַחַר שַׁבְרִיר, שָׁמַע קוֹל
    עֵץ זָקֵן בִּצְחוֹק מְזַלְזֵל,
    מִתְגַּלְגֵּל, קוֹל
    נוֹזֵף אַחֲרָיו רוֹדֵף,
    בְּעֲנָפָיו - אוֹתוֹ הוֹדֵף,
    וַיִלְחַשׁ בְּקוֹל
    גָּדוֹל - הִנֵּה זֶה רָאִיתָ
    כִּי רֶגַע לֹא תּוּכַל
    בִּלְעָדַי, לְלֹא יְנִיקַת
    שָׁרָשַׁי, וַעֲנָפַי,
    אֵין 'אַתָּה'
    כִּי אִם אֶפֶס יְכוֹלוֹת,
    וְכּוֹחוֹת
    אֵין שִׁבְחֲךָ בָּא, כִּי אִם
    לִזְכוּתִי, וּבְשִׁבְחִי - יֵאָמֵר
    ---
    וְעַד לְרֶגַע זֶה
    - לְחִישָׁתוֹ מְרַחֶפֶת, דּוֹמֶמֶת
    בְּזַעֲקָתָהּ, בְּחָלָל
    בֵּיתִי, בְּתוֹךְ
    תּוֹכִי, בְּחַדְרֵי לִבִּי
    וְעַד לְרֶגַע זֶה
    דּוֹקֶרֶת הִיא, כּוֹאֶבֶת,
    מְנַקֶּרֶת בְּמֹחִי, כִּי -
    לְעוֹלָם לֹא אֵצֵא לַחָפְשִׁי, לָעַד
    אֶהְיֶה כָּבוּל, כָּלוּא,
    כָּבוּי,
    וְלוּ, אַךְ בִּכְדֵי
    לֹא לַחֲווֹת
    כַּעֲלִיבוּת אוֹתוֹ הֶעָלֶה,
    הֶעָלֶה שֶׁנִּדָּף, נִרְדָּף
    זֶה שֶׁרַק כָּמַהּ, הִשְׁתּוֹקֵק
    לַחֵרוּת, לְחֹפֶשׁ שֶׁל
    בִּטּוּי, כָּמַהּ לְ'עַצְמִי',
    עָצְמָתִי

    אַךְ הִנֵּה -
    הִנְנִי, עוֹדֶנִּי צוֹרֵחַ, כִּי
    - לֹא,
    לֹא אֶכָּנַע לְאוֹתוֹ עֵץ
    הָעֵץ הַזָּקֵן, הַכּוֹבֵל,
    הַמְּרֻשָּׁע
    הִנְנִי,
    עוֹמֵד בִּכְמִיהָתִי, נִלְחָם
    בִּיבֵשׁוּתִי, לְהַעֲלִים בֹּשְׁתִּי,
    בְּחֶסְרוֹנִי, נִלְחָם 'אֲנִי'
    לְלֹא לֵאוּת
    כִּי - אוּלַי,
    אוּלַי עוֹד יָבוֹא הַיּוֹם
    אוּלַי יַגִּיעַ הָרֶגַע
    אוּלַי עוֹד אֶחְגֹּג עַצְמָאוּתִי,
    שֶׁמָּא - עוֹד לֹא אָבְדָה
    תִּקְוָתִי
    • תודה
    Reactions: צביה ר., מימיי, I.Q ועוד 2 משתמשים5 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    ברוך79
    ...ולבקשת @NeWord אגדיל את הכתב לנוחות הקוראים כָּמֵהַּ אֲנִי לַחֵרוּת, כְּפִטְרִיָּה...
  • 229
    • ה
    שיתוף - לביקורת תפלת הווה פשוט
  • הווה פשוט //
    • אֱלֹקַי, לַמְּדֵנִי לִזְכֹּר שְׁנוֹת יַלְדוּת מִבְּלִי לִבְכּוֹת בְּגַעְגּוּעַ.
    לַמְּדֵנִי לְהַשְׁקִיף אֶל הַיָּמִים הַבָּאִים מִבְּלִי לְהִלָּפֵת בְּחֶרְדַּת הַזִּקְנָה.
    וּמֵעַל הַכֹּל אֱלֹקַי הַטּוֹב, לַמְּדֵנִי לְהַשְׂכִּיל כִּי אֵלֶּה גַּם אֵלֶּה, הֵם רַק קְצוֹתָיו הַמְּרֻפָּטִים שֶׁל אֹשֶׁר הָעַכְשָׁו.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אש קודש!, אורות גבוהים, למה זה תשאל לשמי ועוד 40 משתמשים43 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    וואאאו!! מדהים.
  • 551
    • ק
    שיתוף - לביקורת ניתוח כפתרים שהסתבך
  • קראנצ' פיסטוק //
    • אם שיחה מחוץ למקווה היא מחלה, הרי ששיחה מחוץ למקווה עם אברום זעליג - היא מחלה אנושה, חשוכת מרפא.

    כשמשה קלט את האישונים של שכנו היקר אברום זעליג מתרוצצים על הקהל במצוד אחר פציינט לניתוח, פנה להתרחק מהאזור באלגנטיות מהירה, להקדים רפואה למכה.

    מאוחר מידי.

    עיני הרנטגן התבייתו עליו, ואברום זעליג פסע לכיוונו בחיוך מתקתק.

    "אני רואה שהמשקל שלך השתנה מהפעם האחרונה שנפגשנו", שלף אברום זעליג את אזמל המנתחים לאחר שבחן את משה בדקדקנות, "הכפתור בחולצה שלך החליט לעוף משום מה, מעניין... אבל לפחות ככה אתה שוקל גרם אחד פחות..." אברום זעליג צחק צחוק גדול, נהנה מהבדיחה של עצמו.

    "תהיה בריאותי כמוני, מה אתה אוכל את כל הזבל שאני רואה שאתה קונה?! תשתה שייק אבוקדו - חסה - תרד - פטרוזליה - מלפפון. הבוקר שתיתי אחד כזה, ותאמין לי, הוא עושה פלאים! אחח איזה מתכון... אני המצאתי!" התמוגג אברום זעליג, כאילו פיתח לכל הפחות תרופה לסרטן, לאחר מחקר של שנים.

    משה בלע את הגלולה המרה בגבורה, ולא השיב.

    אברום זעליג לא נרתע מהשתיקה, והמשיך בלי מסכות. שתיקות הן האינפוזיה שלו, נותנות במה למילותיו.
    "תגיד", שאל בפנים חמורות, "אתה חושב שזה מכובד שאדם כמוך ילך בחולצה חסרת כפתור?" לפתע טפח על מצחו, "אההה, איך שכחתי?! הרי אין לך כסף לחולצה חדשה!! סליחה, אני מצטער..." אברום זעליג הפנה את מבטו לקהל שעמד מסביב והקשיב בסקרנות, כמו בן משפחה מודאג שצופה מחדר המתנה בניתוח של יקירו. "אני רוצה להתנצל בפני כולם אם דיברתי, חלילה, בחוסר טקט! זה אף פעם לא קורה לי, אני תמיד נזהר כל כך... לא יודע מה נפל עליי פתאום! הייתי צריך לחשוב על זה. הרי כולם יודעים שקופת השכונה תומכת בכם בקביעות..."

    פניו של משה אבדו את צבען. לא הייתה מזיקה לו מנת דם הגונה.
    "אתה יודע, גם אם אין לך כסף, היית יכול, לפחות, לתפור את הכפתור!" אבחן אברום זעליג, "אבל אפשר לדון אותך לכף זכות", שלח למשה מבט חומל, "הכפתור בוודאי נעלם... אני מבין אותך במאה אחוז. בבלגן שיש בבית שלך, אין פלא שקשה למצוא חפצים קטנים כל כך. אפילו את הרצפה בקושי רואים".

    משה הסמיק עד שורשי שיערותיו, ואברום זעליג הביט בו בתימהון: "היי, אתה אדום! מה קרה? חם לך?? אבל עזוב, טוב שלא התאמצת לחפש לחינם", ניחם אותו, מסובב את האזמל בבשר הפתוח, "ממילא אשתך לא הייתה תופרת לך את הכפתור. ואחרי הצעקות ששמעתי בלילה, אני מבין אותה לגמרי".

    המדדים של משה איימו לקרוס. הדופק האיץ לרמה מסוכנת, ולחץ הדם הלך וגבר. הוא ניסה לתפוס את מבטם של האנשים שהקיפו אותו, מחפש מושיע שיגאל אותו מהניתוח שמתבצע בו ללא הרדמה. אפס. אף אחד לא העז להתערב. למה שיכניסו את ראשם למיטה חולה?!

    אברום זעליג המשיך, בלי כפפות, "בכל מקרה חבל להשקיע בחולצה כזו, היא ממילא לא נראית יותר מדי טוב, וגם הריח לא משהו... וחוץ מזה, אני רואה שיש עליה כתם של---" אברום זעליג פער את עיניו בהפתעה, כאילו גילה באקראי גידול ממאיר באמצע ניתוח מקומי פשוט, "רגע, הכתם הירקרק הזה מוכר לי! אתה רוצה להגיד לי שגם אתה שתית היום שייק אבוקדו - חסה - תרד - פטרוזליה - מלפפון?"

    השתררה שתיקה סמיכה בשעה שהשניים הסירו את החולצות שהוחלפו במקווה, והחולצה נטולת הכפתור חזרה לבעליה המקוריים.

    הניתוח הצליח,
    הרופא מת.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: cantor, מאה מם, אסתר חנצ'ה ועוד 57 משתמשים60 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קשת החיים
    איזה קטע משובח! האדמתי והתביישתי עם רב משה עד הסוף המשעשע, תודה על כך! חזרתי לעצמי.
  • 307
    • ת
    שיתוף - לביקורת פיפו, אברכים ובריון ברכב אדום
  • ת.עקבי //
    • 'פִיפוּ', כך אני קורא לפיאט פונטו החביבה עליי. היא חלודה בקצוות, עכברוש במרכז ולא נופלת מחולדת ביבים בני ברקית ממוצעת. היא תשרוד הכול. בוץ, בטון, תאקרים, שוטרי תנועה ואת מבחן הטסט השנתי.

    אז מה הסוד של פיפו, שנמסרה לי בחיני חינם ממש לפני שבוצעה לה המתת חסד במגרש הגרוטאות, ספרה מאז כבר ארבע שנים טובות ועמוסות קילומטרז' וגוררת שריקות התפעלות בכל פעם בה אני פוגש את הנדיב חסר המזל?

    הסוד פשוט – פיפו היא רכב אברכים. ההילוך – רובוטי, מה חשבתם?! - לא תמיד עובר; השלט מזמן כבר יצא לפנסיה; לאיתות יש רצונות וחיים משלו; וכל הצתה גוררת אנקות מאמץ.

    נו, אז תגידו: רכב אברכים יש הרבה, בני ברק מלאה בהם!

    אז לא. ברכב אברכים אני מתכוון ממש – רכב אברכים. לא רק שלי, אלא של כל השכונה. כל הרוצה יבוא וייטול. מי לביקור משפחתי, מי לקניות שבועיות, מי לבילוי נחמד ומי לטיסה בקרקע בני ברק. רק לא לשכוח למלא דלק. אתם אולי אוכלי חינם, אבל פיפו שלי אוכלת יוקר.

    למה בעצם אני מאריך כל כך?

    קודם כל – שאפו קטן לפיפו לא יזיק. איך אני אומר תמיד? אפילו הכבל מעריך. אז תציצו שוב למעלה, הפעם לא ברפרוף. ות-ע-ר-י-כ-ו!

    שנית – שוב בעניין ההערכה. פיפו שלי כל כך אברכית שאפילו חיצונים יודעים לזהות אותה. ופה, בעצם, מתחיל הסיפור הכי הזוי שקרה לי אי פעם.

    אני לומד מחוץ לעיר, ויוצא כל יום במסלול קבוע ש – מצטער על הטשטוש, אבל פיפו מספיק עמוסה גם ככה - מתחיל בX ונגמר בY ובין לבין עובר בין עוד כמה אותיות ABC. אוסף כמה אברכים, אלא מה?

    אז נסעתי לי ככה, ביום שמשי, את הדרך המוכרת. החמה צלתה את פיפו מבחוץ, המזגן התאמץ להקפיא אותי מבפנים. לצידי ישב אמרוסי, מאחוריו כהן, עוד אחד באמצע שאיני זוכר את שמו, נקרא לו שלימזל, ולצידו שלומיאל, למה הוא תמיד שוכח את הכובע מתחת לשלימזל, שכמובן נכנס אחרון.

    ופה הייתה הטעות שלי. אמנם פיפו כל כך מקסימה שאני לא מוצא שום צורך ללטוש עיניים במכוניות אחרות, אבל ישנם אחרים שלא מסתפקים בשלהם ואוהבים מאד להתעניין בזו הנוסעת צמוד להם.

    האחר צופר. ולי לא נותרת ברירה אלא להזליג לו מבט. ואיך לומר? אני לא אוהב את מה שאני רואה.

    הרכב צבוע אדום, שזה עצמו כבר מחשיד. סטיקרים מסובבים אותו מכל עבר – ניר עוז. קפלן. חטופים. מלחמה. תמשיכו הלאה, אני בנסיעה, כן?

    והנהג – אוהו, הנהג – רסטות. עגילים. גופיה. משקפי שמש. קעקועים. שרירים. והיד שלו... חוץ מכך שהגודל שלה הוא כמעט היקף המותניים שלי, היא מסמנת לי משהו שאולי ברור, אבל משום מה לא מתחשק לי לנסות להבין את משמעותו.

    "פתח חלון", אמרוסי, יש לציין, מבין רמזים מעולה. את המציאות – פחות. אבל הוא לא אשם. הבחור חזר בתשובה, יש לו עבר צבאי עשיר. הנייעס לא מדגדגים לו, הוא רק חושש שיקפיצו אותו למילואים. אחחח, איך אנשים אוהבים להתלונן.

    "פתח חלון", שוב אמרוסי. נודניק כבר אמרתי? לא. הנה לכם.

    הייתי מציית לו, האמת. רק יש בעיה קטנה. ממש קטנה. פיפו שלי רכב אברכים. ורכב אברכים, איך לומר בעדינות, הרי היא פה, ושומעת אותי... היא מתקשה מעט בפתיחת חלונות...

    ויש עוד בעיה קטנה. לא, גדולה. אנחנו על רמזור אדום, ובמוחי עולה עכשיו רק המדרש על החיה ההיא במצרים. נו, איך קוראים לה, שפתחה דלתות דרך חלונות.

    לא משנה, הבנתם. וגם הבריון ההוא, מהמכונית הצועקת 'שמאל', מבין שהבנתי ושאני לא מעוניין לבצע, והוא, בהתאם, מגביר את סימניו.

    אני לבסוף נכנע, פותח קצת. ממש מעט בגודל קצה האף שלי, רק כדי לסמן שאני לא פוחד. הרי אין לי ממה לפחד, הזרוע המשורגת שלו לא תצליח להשתחל דרך החריץ.

    "אתם!" צורח הבריון במלוא אונו, מרים אגרוף. "אחים שלי! גאה בכם! תמשיכו ללמוד!"

    וזהו. נו, מה חשבתם כבר שיקרה?! הוא בטח הבין פתאום שפנה אל חמישה אברכים, שגודל הזרוע שלהם יחדיו עולה על שלו, ונבהל. חזר בו.

    והכול, כמו שאמרתי, בזכות פיפו. אילולי היא, היה החלון נפתח עד סופו, ולי – לא היה נותר מה לספר...

    *

    חייבת לציין: מבוסס על סיפור אמיתי
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אש קודש!, מנוחה כהן, צ'יטה ועוד 32 משתמשים35 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קשת החיים
    איזה יפה, ממש הכנסת אותי לאוירה!
  • 298
    • %
    שיתוף - לביקורת כּוּלָם
  • %תמר% //
    • כּוּלָם

    וְכָל הַפְּעָמִים
    שֶׁנָּתַתִּי לָךְ⁠
    פִּסּוֹת מֵחַיַּי.

    וְכָל הַמִּלִּים
    שֶׁלֹּא אוּכַל
    לַחֲזֹר לְאָמְרָם.

    וְכָל הָרְגָעִים
    שֶׁפִּזַּרְתִּי בָּךְ⁠
    אוֹתִי.

    וְכָל הַזְּמַנִּים
    שֶׁנָּתַתִּי לִי
    לִהְיוֹת בָּךְ.

    וְכָל הַשְּׁתִיקוֹת
    שֶׁשָּׁתַקְתְּ לְמוּלִי.

    וְכָל הָרְעָשִׁים
    שֶׁצָּרַחְתִּי בָּךְ אֶת כְּאֵבַי.

    וְכָל הַפְּעֻלּוֹת
    שֶׁאָמַרְתְּ לִי
    אוֹתִי.

    וְכָל הַחַיִּים
    שֶׁהָיִינוּ⁠
    בֵּינֵנוּ.

    כָּל
    אוֹתָם
    הָרְגָעִים.

    כָּל
    אוֹתָם
    הַזְּמַנִּים.

    כּוּלָם.


    ---
    תמר.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: מתוק עדין, .חיה פ, צביה ר. ועוד 18 משתמשים21 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    ספרי מוסר
    אוי:cry: מה קרה להם, לכולם? זה שיר עצוב. אבל יפה. מאוד מאוד. אומנית של מילים.
  • 53
    • ח
    שיתוף - לביקורת למעלה מזה
  • חיה❤ //
    • 1747756055755.png
    1747756055755.png
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הבזק של שפיות, סטודנטית קלאסית, Avigail Amram ועוד 3 משתמשים6 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    מסקנה מדויקת בהגשה מצוינת!
  • 348
    • א
    שיתוף - לביקורת המתווך את עמו ישראל
  • אשר צ'סקו //
    • המתווך את עמו ישראל​

    תפילת ערבית הינה אירוע שגרתי למדי בדרך כלל. אך כידוע שלכל 'דרך כלל' יש יוצא מן הכלל, וזיכני הבורא שבדיוק אני נפלתי על אותה תפילה נדירה, מה הסיכוי.

    הכל קרה בערב תמים אחד. סיימתי את יומי העמוס ופניתי לפקוד את בית הכנסת לתפילת ערבית רגילה. בעודי מתנדנד מול קודשא בריך הוא כשרק שפתיי נעות וקולי לא יישמע, חריקת אימים פילחה את חלל החדר. נבהלתי. וכמוני נבהלו יתר מתפללי המניין. החריקה התארכה והתעצמה ואנו רק ייחלנו לבום שיטלטל את האזור ונוכל לחזור לנושא שלשמו התכנסנו.

    אלא שהבום לא הגיע. למרבה ההפתעה שקט מחשיד התפשט לאחר מכן, רק אנחת רווחה מכיוונו של שמריהו רוזנצוויג שפכה אור על המתרחש.

    מה אני אגיד לכם רבותיי, כל ימי חלדי לא שיערתי עוצמה של קינוח אף כמו זאת ששמריהו הפיק לבדו רק רגע לפני כן. אכן יש הפתעות בחיים.

    חזרנו להתנדנד, אם כי לא באותו שוונג והנה זה בא שוב.

    "קככעעכככחחחעעחחחחחחחחחככככככעעעעכככחחחרררחחחכחחכעעעעע"

    "וואו" התפעלתי, ובעוד הטרומבון מכה בזעף הספקתי את כל ברך עלינו קצת מתקע בשופר ואף נשאר לי זמן להרהר שמא ראוי לחזור לרפאנו לטובת הצריכים ישועה נמרצת, למרות שכרונולוגית זה לא היה התכנון.

    "קכעעעח" "קכעעעח" "קכעעעח" "ככעעעעע"

    חזרתי לרפאנו.

    לרגע של שקט חשבתי שתפילתי נענתה, אך מסתבר ששמריהו לא מיהר להסיק מסקנות וחזר לסחוט את חוטמו כמו גם את עצביו של עזרא קהלני.

    "נווו!" עזרא סובב את ראשו והטיח את ידיו על ירכיו בתרעומת.

    "נו האא?" השיב שמריהו המסכן והצביע על גבעה אדומה במרכז פניו האדומות גם כן.

    "נוו אוהו!" עזרא היה נחוש, והצביע לכיוון דלת היציאה.

    "נו נו נואו... -- קככעעעחח" התחיל שמריהו בהסבר של טעם וסיים במה שגרם לרוחות להתלהט ביתר שאת.

    "אוווווו!!!" פסק עזרא בהחלטיות ודפק את אגרופו על השולחן.

    בשלב הזה שמריהו לא השיב, בין היתר כי לא הבין את משמעות ההברה האחרונה, ולפי צקון לחשו נראה היה בברור שחזר לעיסוקו המרכזי, זה שבשבילו הגיע מלכתחילה. אלא שעוד לפני שהספיק לומר 'מכניע זדים' פצח ברצף התעטשויות מתמשך.

    עזרא קהלני הסתובב שוב. ואני זיהיתי סיכוי רב לתחילתה של מלחמת אחים.

    "מממ?" שיגר עזרא בעצבים ולא החזיר את הראש בחזרה.

    כאן המקום לציין שמעולם לא עסקתי בתיווך, בטח שלא במרכז בית הכנסת וקל וחומר שלא באמצע התפילה, אבל מכיוון שאני הייתי היחיד שאיכשהו צלח את השמו"ע עד הסוף נאלצתי להיכנס בענווה לנעליו הגדולות של אהרן הכהן ולהרגיע את מה שהיה נראה אבוד מראש.

    "עזרא אומר" פניתי לשמריהו "שהרעש מפריע לו להתפלל"

    "ממ ממ?!" ענה שמריהו והרים את ידיו לצדדים. "מה אתה רוצה שאני אעשה, אני מצונן" תרגמתי לעזרא.

    "נוו אוהו!" אמר עזרא בליווי כמה תנועות ידיים. "אז תארוז את עצמך ותתפלל בחוץ" הסברתי.

    "מממ" הנהן שמריהו בהכנעה והניח שתי ידיים מתנצלות על ליבו.

    "הוא אומר שאתה בן אדם עצבני ואגואיסט שרק מחפש לריב עם אנשים" תיווכתי את ההתנצלות, כי גם אם אני נועל את נעלי השלום עדיין אני לא לגמרי אהרון הכהן. חוץ מזה, יש הזדמנויות שלא מפספסים...

    "אווווווווו!!!!!" האדים קהלני. "תעוף מבית הכנסת" הבהרתי. "ודרך אגב יש לך אף ענק" הוספתי טוויסט מרענן שללא ספק היה מקובל על עזרא אפעס'.

    "נו אוהו נו!" השיב שמריהו המופתע והסיר את ידיו מליבו למפרע "אף גדול אתה אומר?! להזכיר לך מה קרה כשהתכופפת על הבימה באופרוף של גוטליב? ודרך אגב החייט הצליח לחבר בסוף ת'מכנסיים? עשיתי את עבודתי.

    "נוו ממננממ!!" ירה עזרא ותלה בי תקוות שאוציא מזה משהו ראוי. "תגיד לבן הבנדיט שלך שיפסיק להתרוצץ כל התפילה" תמללתי, אבל עזרא לא היה מרוצה, "ובלי קשר אם האף שלך היה כלפי מעלה הוא יכל להיות מחזיק למטריות בישיבת מיר" הוספתי ועכשיו עזרא היה מרוצה.

    בנקודת זמן הזאת כלל חברי המניין המבולבלים כבר סיימו את תפילת העמידה, למעט שניים שעדיין היו בעיצומו של ויכוח סוער שכנראה לא יסתיים לעולם.

    אלא שבדיוק אז רב בית הכנסת שהובהל למקום הופיע. "מה אתה עושה?!" הוא פנה אלי במפתיע בעוד שני היריבים מהנהנים חזק ברגע מרגש של הסכמה.

    "תראה הרב" פתחתי בכבוד אכסניה "יכול להיות שקצת הגזמתי בפיענוח הדיאלוג שנכפה עליי, בכל זאת אני מחכה הרבה זמן לפרוע בינינו כמה חובות ישנים, אבל זה ברור שכבר 3 דקות יש שקט בגזרת הקינוחים, מה שאומר אפוא שניתן להמשיך להתפלל"

    "קדיש" הכרזתי ונמלטתי מהמקום.



    ***​

    נ.ב.

    אל דאגה רבותיי, הכותב הינו אדם הגון. הסיפור נכתב בדרך הלצה (שיהיה כוח להתפלל כמובן...) ואין לקחת ממנו השראה או לתת לו מקום במציאות רח"ל.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: איש פנינים, tilip, יוסף בן שאול ועוד 29 משתמשים32 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קשת החיים
    דייי, לא מפסיקה לצחוק :ROFLMAO::ROFLMAO::ROFLMAO:
  • 200
    • ללמוד לכתוב
    שיתוף - לביקורת מחשבות אחרי ל"ג בעומר
  • ללמוד לכתוב //
    • שנים על גבי שנים התנהלה ההילולא במירון על מי מנוחות.
    אף אחד לא חשב שאי פעם זה ישתבש, אבל משנת תש"פ דברים התחילו לחרוק.

    בשנת תש"פ היה מי במגיפה.
    מגיפת הקורונה השתוללה במלא עוזה, וההר היה סגור ומנוצר.
    בשנת תשפ"א היה מי בחניקה.
    מ"ה אנשים נספו בחצות הלילה, וההילולא נפסקה מאליה.
    בשנת תשפ"ב היה מי ינוע ומי יטרף.
    המדינה ניסתה לנהל את האירוע, וכצפוי הכל השתבש.
    ובשנת תשפ"ג זכינו למנוחה קמעא, והיה מי ינוח ומי ישקט.
    אנ"ש ניהלו את האירוע, והכל זרם על מי מנוחות.
    אבל אז הגיעה שנת תשפ"ד, ושוב הכל השתבש, והיה מי בחרב.
    המלחמה השתוללה במלוא עוזה בכל החזיתות, וההר היה שטח צבאי סגור.
    ואילו השנה שוב הכל התנהל על מי מנוחות.

    אז למדתי מזה שתי תובנות:
    א. שאנחנו לא יודעים על מה בכלל צריך להתפלל שלא ישתבש, כי בכל פעם צץ משהו שלא דמיינו.
    ב. שאנחנו לא יודעים כמה צריך להודות על מה שלא משתבש.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: נסיך על חלל, AUVI, קשת החיים ועוד 17 משתמשים20 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קשת החיים
    אני למשל לא הייתי בטוחה בכלל שיהיה משהו השנה. אבל בסוף כן היה. נקווה שלשנה הבאה נעלה כולנו לבית...
  • 56
    • ש
    שיתוף - לביקורת ירח של אייר
  • שמואל אגסי //
    • לַיְלָה חָשׁוּךְ,
    ירח שֶׁל אִיָּיר,
    אֶל עֵץ הַבְּרוֹשׁ בַּחֹרֶשׁ
    צָעַדְתִּי מְהֻרְהָר.
    בְּסוליּוֹתַיי רָמַסְתִּי
    עֵצִים וַאֲבָנִים,
    וּבֵין יָדַי מֹלַלְתִּי
    קְנֵי חָצִיר קמלִּים.
    עָמַדְתִּי מוּל הַגֶּזַע
    הַשָּׁדוּף וְהַתָּמִיר,
    בְּעֵינַי עָלָיו טיפסתי,
    עַל כָּל זִיז וְכָל חָרִיר.
    שָׁם בַּמָּרוֹם הַגֶּזַע
    פָּגַשְׁתִּי אֶת עֵינָיו,
    גְּדוֹלוֹת וּמְנֻסּוֹת
    מֵאֵין סוֹף שְׁנוֹת חַיָּיו.
    חָכָם הוּא הַיַּנְשׁוּף,
    חָכָם מִכָּל הַחַי,
    פָּנָיו כְּבָר עייפות
    אַךְ נָאוֹת הֵן בְּעֵינַי.
    שָׁאַלְתִּי אֶת נַפְשִׁי
    לָבוֹא לִיטֹל עֵצָה,
    שְׂפָתוֹ אַךְ לוּ יָדַעְתִּי,
    לוּ הֲבַנְתִּי הַתְּשׁוּבָה.
    וְהוּא הִרְכִּין לִי רֹאשׁ,
    מְצוּקָתִי יָדַע,
    שרַק אֶת שְׁרִיקָתוֹ,
    עַזָּה וַעֲמֻקָּה.
    אֶת כְּנָפָיו הָעֲצוּמוֹת
    הֵנִיף בִּנְסִיקָה,
    וְעַל ירח שֶׁל אִיָּיר
    צללִית אט נֶעְלְמָה.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: NeWord, כותבת הפחדים, ח.ד. וחלק ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    N
    NeWord
    וואו! איזה תיאורים מיוחדים! הצלחתם להכניס אותי לסיטואציה בצורה מדהימה, ואיזה משלב...
  • 36
    • ח
    שיתוף - לביקורת הוֹלְכִים וּבָאִים
  • חנה ש. //
    • וְלִי נָתַתָּ מַתָּנָה –
    אֹשֶׁר צָרוּף.
    נְגִיעָה רִאשׁוֹנָה.
    וְהִנַּחְתִּיהָ בְּרֹב יָמִים,
    וּשְׁכַחְתִּיהָ בְּרֹב טְרָדוֹת,
    וְהַלֵּב הוֹמֶה –
    אַךְ לֹא זוֹכֵר.
    שׁוֹכֵחַ סוֹד נְשָׁמָה.
    עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד בָּאָה –
    וְנִצְנוּץ קָטָן
    הֲבִיאֶנָּה עֲדִי.
    וּפְנִינִים מְחֻבָּרוֹת
    בְּשַׁרְשֶׁרֶת חוּט לְבָנָה
    וְדַקָּה –
    קְשָׁרוּהָ
    עַל לִבִּי.
    וְהַלֵּב יָדַע,
    שֶׁכְּבָר יָדַע.
    וְאֹשֶׁר רִאשׁוֹן
    נָגַע בְּאַחֲרוֹן.
    וּשְׁלֵמָה הַנֶּפֶשׁ,
    וְשׁוֹלְחָהּ גַּלֵּי הוֹדָיָה.
    הוֹלְכִים וּבָאִים.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: צביה ר., ח.ד. וחלק, אפרת תהל ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
  • 93
    • א
    שיר קרוסלה
  • אפרת תהל //
    • לפעמים אתה לא מפחד
    ממה שהעתיד טומן בחובו
    אתה מפחד
    להישאר באותה מונוטוניות
    ללא הגשמת חלומותיך
    מן קרוסלה כזאת
    שנשארת תקועה באותו המקום
    ורק מסחררת את יושביה
    ועתיד שכזה
    מוציא ממך כל טיפה של חיות
    מכווץ את ליבך
    כאילו אין לו זכות קיום
    כאילו הוא אשם
    בהיותו בשר ודם
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אינפורמציה, הבזק של שפיות, צביה ר. ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    תמלול מדויק ועוצמתי של תחושה עמומה!
    • סקר
    514
    • ל
    דיון סופר שכותב ז'אנרים שונים | סקר
  • לוטם //
    • סופר\ת שכותבים בכמה סגנונות שונים - מתח\רגש\פנטזיה\הומור - האם יהיה נכון בשבילם להתפרסם בכל ז'אנר בשם ספרותי שונה?
    הרי מי שיקרא ספר אחד מסגנון רגש, למשל - ולא יאהב, הוא יפסיק לגמרי עם הסופר המדובר, וגם אם אותו סופר יוציא סגנון הומור - הקורא בכלל לא יגש לספר, כי הוא לא אהב את הסגנון הקודם?!
    או אולי אם כבר יש שם ספרותי כלשהו שכבר יצאו על שמו ספרים, והתפרסמו - עדיף להמשיך עם השם המוכר?

    אשמח לכל דעה בעניין, גם ממי שמצביע בסקר - אשמח לנימוק :)
    • תודה
    Reactions: מ. י. פרצמן, צפניהו, I L♥ve Israel ועוד 5 משתמשים8 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לוטם
    זה הסיכום לבינתיים שתי האופציות דיי קרובות אחת לשניה באחוזים שקיבלו...
  • 275
    • ד
    שיתוף - לביקורת מְחֻסַּר הַכָּרָה
  • דודה //
    • רָאִיתִי אָדָם
    מְחֻסַּר הַכָּרָה,
    לֹא בְּמִטַּת בֵּית חוֹלִים.
    בְּלִי מַכְשִׁיר הַנְּשָׁמָה,
    בְּלִי מַד לַחַץ דָּם,
    בְּלִי עֵרוּי שֶׁל נוֹזְלִים.

    מִתְהַלֵּךְ בַּחוּצוֹת
    כְּאַחַד הָאָדָם,
    אוֹתוֹ מְחֻסַּר הַכָּרָה,
    וְאֵין אִישׁ
    לוֹחֵשׁ לְנַפְשׁוֹ:
    אֲהוּבָה אַתְּ, וִיקָרָה.

    וְאֵין אִישׁ מַכִּירוֹ,
    אֵין אִישׁ מַכִּיר בּוֹ
    לְהַבִּיט בִּשְׁתֵּי עֵינָיו.
    לִשְׁאֹל לִשְׁמוֹ,
    לְדַעַת שְׁלוֹמוֹ,
    וְאָנָה מוּעָדוֹת פָּנָיו.

    כָּךְ אָבְדָה
    הַכָּרָתוֹ כְּאָדָם,
    וְאֵין לְנַפְשׁוֹ מַרְפֵּא.
    רַק מִתּוֹךְ עֶלְפוֹנוֹ,
    לְאֶחָד שֶׁיִּשְׁאַל,
    עוֹדֶנּוּ מְיַחֵל, מְצַפֶּה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ש.ב.א, פקאן, אש קודש! ועוד 44 משתמשים47 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    תודה!
  • 763
    • א
    שיתוף - לביקורת אחי
  • איפה אתההה?? //
    • "אחי..." בחור בכובע וחליפה שסיכה בצורת דגל צהוב קטן מחוברת אליה, מתקרב אלי בחיוך רחב. בטח תכף הוא ימשיך "...הנחת תפילין היום?"
    אני נעמד בתנוחת התקפה, מסדר במוחי את המאמר הקבוע שלי על 'די להדתה!'
    "...אז מה עושים עכשיו, יש לך רעיון?"
    הופס, התפתחות בלתי צפויה מצד החבדניק. אפילו הוא מבין שאתה תקוע במעלית בשתיים עשרה ורבע בלילה בבניין ישן שאין בו אפילו כפתור אזעקה, יש דברים יותר קירטיים מתפילין.
    "גם לך אין קליטה?"
    אני שותק. מנענע בראשי לשלילה.
    "איי איי איי, הדבר המשוכלל הזה לא עוזר שצריך אותו. אה?" הבחור הופך בידו מלבן פלסטיק קטן, חשבתי שהפלאפונים האלו נכחדו כבר מזמן.
    אני חובט במלבן הגדול שלי, עיגול מתגלגל על המסך, אין אינטרנט. מרגיש שאני מתחיל להתחרפן.
    "טוב, אחי. שתינו תקועים פה ורוצים לצאת. בוא נשתף פעולה ונחשוב ביחד איזה 'השתדלות' אפשר לעשות".
    מה כבר מחכה לי בחוץ? קור, בדידות, מכות, שוטטות ברחובות בחיפוש אחרי חברים או משמעות. כאן לפחות לא קר, למה שאני ירצה לצאת.
    החבדניק בוהה בי בתמיהה.
    כנראה חשבתי את המשפט האחרון בקול.
    "טוב מה אתה בוהה בי ככה?" לא מגיע לו שאני יוציא עליו את העצבים שלי, אני יודע. אבל הוא לא רב היום עם אמא שלו בצרחות אחרי שאבא הרביץ לו ולה. אני כן. העולם הזה כל כך לא הוגן.
    אני בועט בדלת. המעלית מתנדנדת קצת ונודמת.
    "מה זה הרעש הזה?" לוחשת שכנה בחוץ, הבחור ואני מרימים ראש בבת אחת. יש לנו תקווה.
    אנחנו בועטים בדלת בחוזקה. יותר נכון אני משתולל וכמעט שובר את הדלת, הבחור הנמוך שלידי דופק עליה בעדינות.
    "זה בטח מלוי, כל היום אני שומעת משם קולות, צעקות, חבטות" מצקצקת השכנה שלידה "אל תתרגשי, זה כל הזמן ככה"
    "לא להתרגש? זה נורא ואיום!" השכנה הראשונה כבר לא לוחשת "במיוחד אם את אומרת שזה מלוי... אם הייתי יודעת, הייתי מזמן מזמינה להם רווחה. ראית את מאיר, הבחור שלהם? שומו שמיים!"
    "ה' ישמור" מסכימה איתה המצקצקת "ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן".
    "הדור של היום" הם נאנחות בצוותא, כאילו תיאמו ביניהן.
    ניסיתם פעם לשמוע שמרכלים עליכם בזמן שאתם תקועים במעלית, חסרי יכולת להגן על עצמכם, או לפחות לתת להן מבט שיגרום להן להתחרט על כך שהעזו לדבר רע עליכם או על המשפחה שלכם? כדאי לכם לנסות, זה סיטואציה ממש נחמדה.
    אוי, סליחה, מרוב תסכול שכחתי להציג את עצמי, אני מאיר לוי.
    החבדניק בוהה בי שוב, ברחמים וקצת במצוקה.
    "אתה לא מכאן?"
    הוא מאשר.
    "אז אתה לא מכיר את מאיר לוי" אני ספק שואל ספק קובע.
    "דווקא כן, שמעתי עליו. אתה מכיר אותו? זה יוכל לעזור לי מאד".
    "כן, מכיר אותו" אני בולע חיוך "מה אתה צריך ממנו?"
    "הר"מ שלי שלח אותי לומר לו משהו"
    "תגיד לי, אני אמסור לו"
    "לא... זה, הרב אמר לי להגיד את זה רק לו, אישית" הוא מסמיק, נבוך.
    "אני מאיר לוי" אני מגחך, מנסה לחפות על השקר הלא יוצלח שלי "מה הוא רוצה ממני?"
    הבחור שמולי אדום, מגמגם. משום מה חשבתי שחבדניקים הם חסרי בושה.
    "הוא... הוא אמר לי להגיד לו.. לך, שהוא ראה אותך בהפגנה ב... קפלן" הבחור משתנק. רק שלא ייחנק פה, אין לנו פה מים.
    "והרב רוצה למסור לך שהוא רואה בך הרבה עזות... עזות דקדושה. הוא אמר לי להגיד לך שהוא מעריך אותך מאד, איך שאתה נלחם על מה שאתה חושב שהוא האמת. והאמת," הוא כבר אדום, מאד. אני חושש שזה מתחיל להיות מסוכן "שגם אני מעריך אותך, שאתה פועל כל כך הרבה בשביל עם ישראל" הוא משתעל.
    חוץ מזה שאני נלחם ויש בי עזות, שום דבר ממה שהוא אמר לא נכון. אין בי קדושה, לא אמת וגם לא אכפתיות לעם ישראל. טוב, אולי קצת.
    אבל כל כך הרבה זמן לא שמעתי מאף אחד מילה טובה. והבחור הזה מוכן לצאת בלילה, בקור, לספוג בושות, להיתקע במעלית ולהשתעל רק בשבילי. והרב שלו ראה אותי הולך מכות בהפגנה וכנראה שהיה לו כל כך אכפת עד כדי לשלוח אלי בחור אדום ומשתעל שיגיד לי מילים טובות.
    הוא לא מפסיק להשתעל וזה מתחיל להפחיד אותי. אני בא להנחית עוד מכה לדלת בדיוק כשהמעלית מחליטה שהיא סיימה את השביתה. מתנדנדת קלות, יורדת ונפתחת. היישר לזרועותיהן של שתי השכנות ה'נחמדות'.
    "אוי, צילה. תראי איך הוא משתעל, רוצי תביאי לו מים!" פוקדת הגבוהה מביניהן.
    הן מבחינות בי באיחור, וכאילו בתיאום פולטות אנחה על ה'דור של היום'.
    אני הולך. ההפגנה בקפלן עוד מעט תיגמר וגם ככה נראה לי ששלושתם מעדיפים להסתדר בלעדי.
    הבחור המשתעל מנסה לסמן לי משהו, אולי לקרוא לי לחזור. אבל אין מצב שאני חוזר לעמוד ליד השכנות שחושבות שצריך להזמין למשפחה שלי רווחה. אני מגביר את קצב ההליכה, רץ.
    ***
    "כבוד הרב" שניאור משפיל עיניו בבושה "הכל הסתבך. נתקעתי עם מאיר ההוא במעלית וקיבלתי התקף אסתמה רציני"
    "אז לא הבאת לו את המעטפה שהכנתי לו?" הר"מ מביט בו בעיניים טובות.
    שניאור, מעודד מהמבט האוהב, מעז קצת להרים את עיניו "לא הבאתי לו, רק אמרתי לו מה שאמרת לי לומר לו" הוא לוחש "אני מצטער".
    "אין דבר" העיניים הטובות שלוות לחלוטין "העיקר שאמרת ליהודי כמה מילים טובות, נכון נערי?"
    "כן" מאשר שניאור. בשביל זה שווה גם לחטוף התקף אסתמה, חושב בליבו.
    ***
    אחח.. השוטר מפיל אותי על הרצפה, מעקם לי את הרגל תוך כדי. חבורת חרדים צועקים "גוואלד!" מהצד ואני לא מפספס את החיוך הקטן שהם מגניבים מתחת לשפם.
    "אתה בסדר?" בחור עם כיפה גדולה, פיאות שחורות פרועות וחולצה לבנה מכופתרת, מושיט לי יד.
    ברגע הראשון אני נרתע. ברגע השני מבין שאין לי כל כך ברירה, אלא אם אני רוצה להירמס על ידי המון המפגינים הזועם, בהיסוס אני תופס ביד המושטת, וקם.
    עכשיו, בשעה שהציפורים מתחילות לצייץ והשמש מחליטה שהגיע הזמן להאיר את ארץ ישראל, אנחנו יושבים אזוקים על ספסל ברזל, אחד ליד השני. בטח עצרו אותי רק כי דיברתי איתו, משטרה ארורה. למה הם לא מבינים שאני לא כמוהו, אני חילוני, שמאלני.
    "דוד" הכיפה הגדולה מחייך אלי, הקול שלו עבה וצרוד.
    "מאיר" אני מסנן, בחיים לא שנאתי את השם שלי יותר ממפגש עם דוסים, לפעמים זה גורם להם לחשוב שאני אחד משלהם ש'התקלקל'.
    "הייתי נותן לך חיבוק אחי, אבל..." הוא משפיל מבט אל האזיקים על היד.
    "תגיד, למה באת להפגנה הזאת בכלל?" בגללך עצרו אותי, אני מתאפק לא להוסיף.
    "אהמ... בעיקרון רק רציתי לראות את ההפגנה מהצד, לדבר עם האנשים, להתדיין, להכיר".
    "אבל היית במרכז ההפגנה. בטוח שלא רצית להפגין נגד ביבי או משהו?"
    "יש לי דברים יותר חשובים להפגין עליהם מאשר על יהודי כזה או אחר" הוא מגחך, אבל העיניים שלו, שמסתכלות עלי, מלאות בכאב. "אבל ראיתי איך שהשוטר הזה הפיל אותך"
    "כן" אני מסכים.
    "הוא יהודי" אז מה? "אבל לא יכולתי לתת לך להישאר שמה על הרצפה" הוא ממשיך, מאד טקטי מצידו.
    "אז בגלל שראית אותי נכנסת לתוך ההפגנה ובעצם, בגללי עצרו אותך" האסימון נופל בתוכי באיחור.
    "לא בגללך, זה מהשם" הוא מחייך שוב "כל מה שה' עושה, הכל לטובה"
    "בטח לטובה" אני חוזר אחריו בציניות "מה יותר לטובה מאשר להיות עם אזיקים כל הלילה?"
    "ברור שלטובה, אחרת איך הייתי פוגש צדיק כמוך?"
    מה יש לכולם עם תארי הצדיקות והקדושה שמנחיתים עלי לאחרונה.
    "אמיתי" הוא קולט את הפרצוף המזלזל שלי "נכון שאני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל באמת שאני מעריך את העזות שלך ואיך שאתה מוכן להילחם ולקבל מכות בשביל עם ישראל"
    שוב עזות, מה זה אומר בכלל? "ועוד איזה מכות!" ספגתי מכות, אני מסכים איתו, אבל עשיתי את זה בעיקר בשביל האקשן, לא ממש בשביל עם ישראל.
    "אחד כמוך אנחנו צריכים בהפגנות אצלנו. אתה, יש לך עזות"
    טוב מאיר, אני אומר לעצמי. תתגבר על הפדיחות. את הבחור הזה אתה כנראה לא תפגוש יותר לעולם, אבל אתה בטח תישרט במשך שבועות מה זה ה'עזות' הזו.
    "תגיד, דוד, מה זה עז..."
    "עמיחי דוד" שוטר במדים מצוחצחים מדי לטעמי קוטע את השיחה בדיוק כשאני מחליט להתגבר על הבושות "כנס, הגיע מישהו לשחרר אותך בערבות"
    דוד קם "אתה בא?"
    "מה?"
    "נו, מאיר, אתה רוצה להישאר פה לנצח?" הוא מושך לי בקצה החולצה, כמה שמאפשרות לו ידיו האזוקות.
    "לא לריב פה, ילדים" צועק השוטר, שגדול ממני בשנה או שנתיים "אתם עדיין עצורים, למקרה ששכחתם".

    אליהו, הבחור ששחרר אותנו בערבות, עם כיפה ענקית, פיאות חומות מתולתלות שמגיעות עד למותניו וחולצה לבנה מכופתרת. יש להם סטייל מוזר לחרדים, כולם עם אותה חולצת צווארון מכופתרת בצבע לבן. אולי זה תלבושת אחידה של ישיבות, אני לא יודע.
    "תגיד, אליהו, למה שחררת אותי?" אני שואל אותו "זה עלה לך כמויות כסף".
    "מה פירוש" הוא לא מבין "אתה אח שלי, אתה יהודי. מה רצית, שאני אשחרר רק את דוד?"
    "טוב, תודה. באמת, תודה" אני מחליט להרפות מהנושא, רק שלא יתחרט פתאום ויחזיר אותי למעצר. "אם לא אתה, אולי הייתי נשאר שם עוד יומיים".
    "נו, באמת. בטוח מישהו היה משחרר אותך" לא בטוח, כמעט בטוח שלא. מי היה משחרר אותי, אבא ואמא שבאמצע לריב, או אולי החברים שאוהבים אותי רק כשיש לי כסף לתת להם? אולי המשתעל המוזר ההוא מאתמול.. "אבל ברוך ה' שהייתה לי את הזכות לשחרר צדיק כמוך". הוא מחייך.
    "טוב, אליהו ומאיר, איפה הבית כנסת הקרוב? תכף עובר זמן קריאת שמע" דוד מתפרץ לשיחה.
    "יש בית כנסת קטן ברחוב הסמוך, התפללתי שם לפני שבאתי אליכם" אומר אליהו.
    "איזה יופי" דוד מאושר "אבל אין לי תפילין, מה נעשה?"
    "הו, הבאתי לך את התפילין שלך, דוד וגם התפילין שלי נשארו אצלי, אבל אני כבר התפללתי. רגע, מאיר. אתה רוצה את התפילין שלי?"
    תפילין? אני? מה הקשר?
    אני בא לנענע בראשי לשלילה, אבל מבשר כבר מגיש לי את תיק התפילין בחיוך רחב ואוהב "תפילין אחי, עוד לא הנחת היום".
    ומול חיוך כזה, איך אפשר לסרב?
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: s is me, eli7123, אספרגוס ועוד 47 משתמשים50 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איפה אתההה??
    פרק 4 "החבדניק המשתעל" ההבנה נופלת לראשו באחת. שניאור קופץ בבהלה, מישהו נמצא איתו בחוף הנידח...
  • 136
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת שמש אדומה
  • צביה ר. //
    • הִדְלַקְתִּי לָךְ שֶׁמֶשׁ
    בְּצֶבַע אָדֹם,
    נִיצוֹצוֹת נִיצוֹצוֹת
    שֶׁל הַלֵּב.
    עָטַפְתִּי בְּחֹם,
    קָשַׁרְתִּי בַּסֶּרֶט.
    חוּטִים חוּטִים.
    בָּזַקְתִּי אַבְקַת כּוֹכָבִים.
    שְׁקוּפִים. רְטוּבִים.
    שָׁלַחְתִּי לָךְ.
    אָמַרְתְּ:
    הִסְתַּדַּרְתִּי כְּבָר, תּוֹדָה.
    שֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה שָׁקְעָה.
    כּוֹכָבִים רְטוּבִים זָלְגוּ
    לְאַט.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: אפרת תהל, Avigail Amram, יהלום-יצירות מלוטשות ועוד 12 משתמשים15 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    יפה! בדיוק זאת היתה כוונתי - הצבע האדום כסמל לצבע הלב, צבע האהבה. סמל לרצון להשקיע, להאיר...
  • 144
    • א
    שיתוף - לביקורת גבינה בצבע צהוב
  • אימפולסיבי //
    • יֶלֶד שְׁ'ךָ
    רוֹצֶה
    פְּרוּסָה אַחֲרוֹנָה
    שֶׁל
    גְּבִינָה צְהֻבָּה.

    אָמַרְתָּ, טוֹב.

    אוּפְּס.

    אָח שֶׁלּוֹ גַּם רָצָה
    לְפָנָיו בִּכְלָל,
    תַּ'פְּרוּסָה הָאַחֲרוֹנָה
    שֶׁל הַגְּבִינָה הַצְּהֻבָּה.

    אַתָּה עַכְשָׁו
    עַכְבָּר,
    בְּמַּלְכֹּדֶת
    שֶׁל
    גְּבִינָה צְהֻבָּה.

    יַלְדּוֹן אֶחָד
    לוֹעֵס
    פְּרוּסָה אַחֲרוֹנָה
    שֶׁל גְּבִינָה צְהֻבָּה.

    יַלְדּוֹן אֶחָד
    כּוֹעֵס
    עַל פְּרוּסָה אַחֲרוֹנָה
    שֶׁל גְּבִינָה צְהֻבָּה.


    שְׁתֵּי
    כַּפּוֹת
    גְּבִינָה
    לְבָנָה
    בְּצַּלַּחַת
    חַד
    פַּעֲמִית
    עִם
    אֶחָד
    וָחֵצִי
    מִילִילִיטֶר
    צֶבַע
    מַאֲכָל
    צָהֹב.


    זֶהוּ זֶה.

    גְּבִינָה בְּצֶבַע צָהֹב,
    וְיַלְדּוֹן
    שֶׁהֶחְלִיט
    לִזְרֹם עִם
    הַקּוּרְיוֹז.

    לַיְלָה טוֹב.
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: המהר"ל מפרוג, התאומה, Avigail Amram ועוד 18 משתמשים21 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    חזק!!
  • 162
    • א
    שיתוף - לביקורת אחרית הגז
  • אוראל סולטן //
    • ודור הולך
    ודור בא
    ודור נשאר
    ו

    דם הולך
    ודם בא
    ודם נשאר
    ו

    אין צואל
    ואין אישה
    ואין מקום
    ו

    יש תינוק
    ויש חלל
    והמקום

    לע"נ צאלה גז הי"ד שנרצחה ל"ע בדרכה לחדר הלידה ע"י טרוריסטים צמאי דם. התינוק שרד ב"ה ברחמים מרובים, אך האם לא. יהי זכרה ברוך.
    • וואו!
    • עצוב
    • תודה
    Reactions: כותב בקצב, Avigail Amram, Sparrow Bird ועוד 9 משתמשים12 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    יכול להיות שזה ספציפית די חדש, אני פשוט לא כ"כ זוכר ואין לי כח לעבור עכשיו על כל השירים שפרסמתי...
  • 44
    • ח
    שיתוף - לביקורת "מן הדיוק אל הנשימה"
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    האגדה על חובה וזכות
    (לגיל הרך שבלב)


    בעמק שקט שידע להקשיב,
    גרו שתי אחיות שלא דומות כלל.


    חובה גרה בבית מרובע,
    היה לה פנקס חשוב ותוף שאמר לה תמיד מתי לצעוד.
    כל הבוקר היא סימנה תיבות,
    וכל הצהריים היא הלכה בקצב תק־תק־תק.


    זכות גרה בבית עגול,
    היה לה סל נעים מלא פרחים, פירות בשלים, וריח של בוקר בהיר,
    ועל גבה נח כינור ישן שידע ללחוש מנגינות.


    חובה תמיד אמרה:
    "יש מה לעשות! צריך להספיק!"
    והתוף אמר יחד איתה:
    תק! תק! תק!


    אבל זכות רק חייכה,
    והכינור לחש:
    "קחי רגע... הוא שלך... כמו שהוא."
    ואז, כמעט בלי מילים,
    ניגן:
    סול... מי... מי... סול.


    יום אחד – הגיע יום כבד.
    שמש לא עלתה בדיוק, העננים שכחו ללכת,
    וכל אנשי העמק חיכו לראות מה חובה תעשה.


    היא קמה כמו תמיד, פתחה את הפנקס,
    אבל —
    האותיות קצת ברחו.
    והתוף… שכח את הקצב.


    היא ניסתה לצעוד.
    צעד אחד… ועוד אחד…
    אבל בתוך הלב שלה היה שקט ריק.
    לא שקט טוב. שקט בודד.


    ואז – הופיעה זכות.
    היא לא אמרה הרבה. רק ניגשה,
    הניחה לה פרי מתוק, קטן ומבריק, כאילו חיכה רק לה,
    והכינור ניגן תו רך,
    וחובה נזכרה —
    זה התו מהמנגינה שהכירה פעם, עמוק בפנים.


    ואז זכות לחשה,
    כמו שהרוח לוחשת לעלים:
    "לפעמים כדי לשאת — צריך לזכור מה נותן נשימה."
    כי כל חובה צריכה זכות שתלחש לה למה.


    ומאז –
    כשהתוף מתחיל לתופף תק־תק־תק,
    והכינור עונה לו סול… מי… מי… סול –
    וכשאתם שומעים תוף שמכה אבל גם לב שמתנגן,
    תדעו:
    חובה וזכות הולכות יחד.
    ולפעמים – הכי יחד זה כשלא צריך להגיד כלום,
    רק ללחוש:
    "אני כאן. תמיד הייתי."
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: קרב, NeWord, אוראל סולטן ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
  • 129
    • א
    שיתוף - לביקורת אל תשחקו בעצמותי
  • אוראל סולטן //
    • ורץ תופסת מול עצמי.
    בורח,
    מתחבא.

    סופר עד עשר לכולם.
    עוצם עיניים,
    מקווה.

    ואז פותח,
    קופץ על שתיים,
    מחפש.

    כלום,
    אבדו סביב,
    כולם.

    ברחו.
    ברחתי.
    נעלם.

    משחק היום.
    ליל,
    ובור.

    משחק הלב,
    האין,
    משחק השחור.

    חיפשו אותי,
    מצאו רק צל,
    שקוף.

    עצמי חיפש,
    את עצמו,
    רדוף.

    ולא מצאו,
    ולא מצא,
    עצמי עצמו.

    ולא נשאר,
    עצמי, עצמם,
    בהירדמו.

    כי קם עצמי,
    עמד,
    בחוץ.

    משאיר ראשו,
    של כלום,
    רצוץ.

    ומצאו,
    עצמם,
    עצמי.

    ומצא,
    עצמי,
    עצמו.

    וקם,
    עצמי,
    מהירדמו.


    ושוב תודה ענקית לניקים הנכבדים     @הבזק של שפיות ו @ח.ד. וחלק על יעוץ אומנותי מדויק ונבון. אשריכם ואשרי חלקיכם. יהי שכרכם משולם מן השמיים.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: כותב בקצב, נסיך על חלל, קראנצ' פיסטוק ועוד 10 משתמשים13 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה!!! תגובות כמו זו תמיד עוזרות ומחממות את הלב. דרך אגב, תודה גם על הקישור!
  • 501
    • ס
    שיר יום הולדת.
  • ספרי מוסר //
    • .
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: קראנצ' פיסטוק, איכות, אוראל סולטן ועוד 2 משתמשים5 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מהללו
    אויש, בסה"כ רציתי לשווק קצת אמון. כנראה שלא עשיתי את זה טוב : ( תודה!
  • 97
    • N
    שיר ללמוד ללכת
  • NeWord //
    • לחבק חזק ולנשום
    עוד רגע שנעלם,
    דמעה שהייתה והלכה,
    ואני שמתפוגג.

    לקרוע את הכבלים,
    המחנק שאופף,
    ללמוד שוב מחדש
    איך ללכת.

    דרך חדשה,
    ועתיד שפוסע לעברי
    בין קרעי ערפל.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: איש המילה הכתובה, הבזק של שפיות, ח.ד. וחלק ועוד 8 משתמשים11 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תיאור מיוחד! כתיבה יפה מאד. את הקטע האחרון אהבתי במיוחד, והכי את המשפט הזה: קצת אוקסימורון ...
  • 95
    • %
    שיתוף - לביקורת שלמה.
  • %תמר% //
    • וְרָצִיתִי לִזְכֹּר
    אֶת אוֹתוֹ הַיּוֹם
    בּוֹ הָיִיתִי
    שְׁלֹמֹה,
    שֶׁהַשֶּׁקֶט לָחַשׁ
    בְּאָזְנֵי
    הֵיִי.

    וְיָדַעְתִּי
    שָׁכַחְתִּי מִזְּמַן
    אֶת אוֹתוֹ הַמָּקוֹם
    שֶׁנָּגַע בִּי
    בִּקְצוֹת אֶצְבָּעוֹת,
    מָקוֹם שֶׁעָטַף בִּי,
    חִבֵּק חֶלְקִי
    וּפִסּוֹתַי הָיוּ
    לְחַיִּים.

    וְרָצִיתִי
    שֶׁבְּכָל הַיָּמִים שֶׁיָּבוֹאוּ
    תִּהְיֶה
    שָׁם תָּמִיד
    לְחִישַׁת הַחַיִּים
    בְּאָזְנֵי.

    וְיָדַעְתִּי
    תָּמִיד
    שֶׁיָּבוֹא לוֹ
    הַיּוֹם
    שֶׁאוּכַל גַּם
    לִלְחֹשׁ
    בְּאָזְנֵי הַשֶּׁקֶט,
    וְכָכָה
    פִּתְאוֹם
    לִנְגֹּעַ
    בִּקְצוֹת
    אֶצְבָּעוֹת
    וְנִצְנוּצֵי אוֹר
    שְׁבִי
    יִשְׁלְחוּ קַרְנַיִם
    יָאִירוּ
    חַיִּים.

    שֶׁאָז אֶהְיֶה שׁוּב
    שְׁלֹמֹה.


    --
    תמר.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אקורד, קראנצ' פיסטוק, ח.ד. וחלק ועוד 5 משתמשים8 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נעה613
    מהמם ונוגע! הבית השלישי ממש אהבתי
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה