קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
מי שתיווך לו אותה אמר שהיא מציאה. מושלמת מכל הבחינות.

הוא כבר הפסיק להאמין לאנשים מסוגו, שרק רוצים להכניס כסף למשרד שלהם, והבתים של לקוחותיהם מעניינים אותם פחות, אבל הוא קבע איתו זמן לראות אותה.

גם כי כבר נמאס לו לחפש, להתרוצץ, ולקרוא בעל כרחו את המדור הכי משעמם בעיתון.

וגם כי המחיר היה מעולה.

זה היה הפלוס העיקרי שתפס אותו.

הוא הגיע, ובחן אותה בדקדקנות מכל הכיוונים.

היא הייתה בדיוק מה שהוא חלם.
קודם כל, הקומה הייתה מצוינת, יופי. זה היה חשוב לו.

הוא המשיך לבחון אותה.
היא הייתה בנויה לתפארת, מאורגנת, נעימה, נקייה, מוארת, מאובזרת, ובדיוק במידות הדרושות לו. היא תוכל להכיל בקלות כל מה שיצטרך.

גם המיקום שלה היה מעולה, היא השקיפה מלמעלה על כל בני ברק, והייתה נאה באופן כללי, ממש כמו שאמרו חז"ל – מרחיבה דעתו של אדם.

הוא התיישב על הספה המפנקת בסיפוק, ובשעה הבאה שמע בחיוך מוסווה היטב על מעלותיה הרבות.

ההורים שלו הגיעו במהירות, והחלו להתמקח על המחיר עם הבעלים הנרגש של הנכס המעולה.

כעבור ויכוח סוער, הם הגיעו לפשרה.

סיכמו על מיליון, על אף שהיה מגיע לו הרבה יותר.

החוזה נחתם, והם שתו לחיים.

כיום הם נשואים באושר.
  • 132
  • אחרי שירת הנחמדים מזהב עם גיסיי הנחמדים הסתיימה הסעודה המושקעת.

    ברכת המזון.

    מילה לפה מילה לשם. טוב, יאללה. לבשתי את הכובע והפראק, איחלתי לזוגתי לילה טוב וגוטיומטב, שמצידה איחלה לי בעיניים נוצצות כוחות והצלחה, לקחתי את הטלית, ויצאתי.

    שמתי את פעמיי לכיוון אחד מבתי המדרשות השכונתיים, אלא שהיטיתי מעט את הדרך, לעבור על יד תחנת האוטובוס בה ירדנו לפני בערך שבע שעות. קיויתי שהיא עדיין תהיה שם. והיא היתה, המודעה. כשירדנו היא צדה את עיני אבל לא יכולתי לעיין בה יתר על המידה. הנה היא, כעת יכולתי לקרוא אותה בשים לב: הכנסת אורחים לליל שבועות. אם גם אתם מוכרחים מכל סיבה שהיא לצאת ללימוד הלילה אבל אתם רוצים לישון ואין לכם איפה, הנכם מוזמנים ללון אצלנו ברחוב נטה ללון 19 קומה שלישית. עד כאן לשונה. איזו יוזמה יפה, הרהרתי. והמשכתי לבית המדרש.

    נטלתי לידי ספר המצוות להרמב"ם בהוצאת שבתי פרנקל, דפדפתי לעמודים האחרונים והתחלתי לעבור בנינוחות על מנין המצוות של הרמב"ם לפי סדר התורה. כשגופי המותש זעק למנוחה פעם ופעמיים גערתי בו. בפעם השלישית ניגשתי למטבח המזיע של ליל שבועות והכנתי לעצמי קפה קטן. בפעם הרביעית נכנעתי. נשקתי לספר הקדוש והחזרתיו למקומו, את הכובע והפראק השארתי במתלים וחמקתי כמו חתול חרש אל הרחוב.

    השעה עוד היתה יחסית סבירה, אנשים עוד היו בדרכם לתלמודם, ואני שמתי פעמיי אל רחוב נטה ללון. עליתי במדרגות תוך שבראשי עולים תרחישי אימה משונים. בקומה השלישית היתה דלת פתוחה למחצה, הצצתי פנימה, ישיש ירושלמי טיפוסי בעל זקן לבן וארוך האיר אליי את פניו הרכות, על יד עומדו ניצב סטנדר ישן ועליו גמרא גדולה ובלויה, פתוחה בעמוד השני של הדף הארבעים וארבעה ממסכת מנחות. גוטיומטב! קרא. ברוכים הבאים! השבתי בנימוס ושאלתי אם כאן ההכנסת אורחים. כן. בודאי, הוא ענה, לוחץ את ידי בחמימות תוך שהוא מכניס אותי לפנים הבית. לשאלתו האם להעיר אותי מעט אחרי עלות השחר השבתי בחיוביות, והוא בתגובה הודיע שאם ארצה לשתות או לטעום משהו אוכל למצוא במטבח דרך לבצע זאת. מהמסדרון הוא מכווין אותי לאחד החדרים תוך שהוא לוחש לי לשמור על השקט.

    נכנסתי לחדר. ארבעה מיטות מוצעות, ריח נעים אך שגרתי. החדר נקי ומזמין. מיטה אחת היתה כבר תפוסה, עליה יושב אברך בערך בן גילי שכנראה נחשף גם הוא לתוכן של המודעה.

    - הא? גם אתה היית חייב לצאת ללמוד?

    - משהו כזה, אישרתי.

    - רעיון מטורף ההכנסת אורחים הזאת, לא?

    - בהחלט. זו באמת מצוה גדולה, סך הכל בסופו של דבר יהודים כשרים ועייפים רוצים לישון ואין להם איפה. ת'שמע. זה פשוט חסד אמיתי.

    - לגמרי. להביא לך משהו לשתות?

    - למה לא?

    ידידי החדש יצא מהחדר לכיוון המטבח, חוזר אחרי דקותיים עם מגש עמוס עוגות גבינה, עוגיות אלפחורס וקעריות פיצוחים, לצד בקבוק קוקה קולה מזיע ופופקורן.

    - השקיע השנה.

    - הא? אתה לא שנה ראשונה כאן?

    - שלוש שנים.

    - רציני? מה אתה אומר! ואנשים באים?

    - בטח באים. אנחנו כאן כמה קבועים ואנחנו נפגשים כאן כל שנה. אשתי לא מבינה למה דווקא בשבועות אני כל כך רוצה להיות אצל ההורים שלה. צחוקים.

    - הא.

    מהסלון עלה קול לימודו המתוק של בעל הבית המתוק, שפשוט חזר על מילות הגמרא בניגון של פעם, מה שקצת צבט את ליבי מידי פעם, אבל החברה היו בהחלט מעניינים, והידיעה שאני לא עושה משהו שהוא שלילי בעצם אלא רק רוצה לישון קצת בליל שבועות השאירו אותי בחדר.

    לפתע נכנס הישיש: שחרית רבותי. שחרית.

    אז לא היה כל כך קשה להיות ער בלילה...
    במבט ראשון - כריכה
    שלג, לא נראה סיפור קלאסי.
    פונט ענק של אותיות עבות. מיקום שתופס את רוב זווית עין.
    טוב, נשמע מסקרן.
    השם נשמע לא הגיוני, שעה כזאת לא קיימת במציאות.
    הייתכן?

    1746909517197.png

    במבט שני - עלילה
    העלילה הפסטורלית מתחילה ב'וונגל' מפעל פרוות מסתורי שעל מורדות האלפים האוסטריים.
    במפעל עובדים יהודים מאז מלחמת העולם השנייה - כפי הבטחת שוביהם ועיתון שמגניבים לתוככי המפעל: גרמניה השתלטה על כל מדינות העולם - בהם ארץ ישראל - והשמידה את יהודיה. הם היהודים היחידים שנותרו ועוד אולי כמה בודדים, שמסתתרים מהמגף הנאצי שדורס כל חלקה טובה ולא מותיר אף יהודי בחיים. גרמניה לא נחלה אף תבוסה, אלא להפך: רק נחלה ניצחונות מזהירים בשדה הקרב, וכיום אין אף מדינה שעוד נותרה עצמאית בעלת חופש מדיני.
    נעמי עובדת בגן, על אף שהשכר מועט. אמה מנסה להוציאה. חברתה לייקי מתחתנת בתוך הטירה - ביתם של הוונגלים. לאחר חתונתה היא במרוץ אחר התלושים - הכסף ששימש את תושבי המחנה. היא עובדת בכל עבודה מזדמנת ומזניחה את נושא האוכל.
    במקביל נפרסת עלילה על פועה - שבעלה בנצי עובד במפעל התבלינים המשפחתי שבבעלות אביו. לפועה קשה ההסתגלות, והיא רוצה לחזור לארץ, להווי המוכר.
    נדלג על כמה קטעים:
    נעמי מגלה שעל אחד מן התבלינים במזווה של הוונגלים כתוב להיזהר מפני חרקים, היא נדהמת וחושדת שאלו שכתבו על התווית הם הנם יהודים.
    היא מצליחה להשיג את מכשיר הטלפון בעורמה תוך נטילת סיכון שהוונגל שעורך ביקורת במפעל הפרוות לא יתקשר באותה העת. היא מתקשרת למפעל התבלינים והעונה על הקו היא פועה, אשר מתפלאת מן השיחה המוזרה, אשר מזדהה בתור כתבת עיתון.
    אחיה של נעמי - בנימין עובד במפעל הפרוות, הוא מגלה למרבה תדהמתו על מצבת אביו שנפטר בעודו כבן ארבע את המילה 'נרצח', הוא מצליח לגלות את כותב המילה, מתברר שאביו גילה משהו ונרצח ע"י הוונגלים - בעלי המפעל שכאילו טובת היהודים לנגד עיניהם, ומנסים בכל יכולתם לשמור עליהם מפני הזוועות שבחוץ. הוא בשונה מאחותו מצליח להשיג מכשיר קבוע, ואינו נצרך בכל העת שאחד מן הוונגלים לא יתקשר. עקב חששות אחותו הוא מתקשר למפעל, והעונה על הקו הוא בנצי, בעלה של של פועה. מתברר לו לתדהמות שאין נאצים יותר בעולם, והמלחמה תמה כבר לפני עשרות שנים.
    ליאו שרר - אחראי על המחנה ואינו שומר תורה ומצוות, שומע מפי בנימין על שיחות הטלפון, הוא מאשפז אותו במרפאה בכפייה. בנימין מצליח לברוח ומגלה ליושבי המחנה על האמת. הוא קובע עם בנצי ואביו שיביאו צוות ל'וונגל', והם מגיעים אחרי שבנימין מתעמת מול וונגל עם אקדח טעון.
    בסופו של דבר כל יושבי המחנה נאלצים לעזוב, ומנסים לעכל את ההתפתחויות המרעישות ולקלוט של חייהם הם חיו בשקר, והמצילים הרחומים הם סתם עושקים אותם ומלעיטים אותם בפיסות של שקרים גסים.
    לפני העזיבה, בצריפה של לייקי נמצאות הוונגליות והורסות לה את התלושים. היא מייבבת בדמעות שליש ומתוודעת לעובדה שגם התלושים שנותרו לפליטה, הינם חסרי ערך ממשי בעולם האמיתי.

    כמה שנים מאוחר יותר מתנהלת תחלופת מכתבים עזה.
    מתברר מה קרה לכל אחת מן הדמויות, והתכתבות עם הסופרת אסתר קווין.

    במבט שלישי - חוות דעת
    ובכן, אין מה לומר אחד הספרים היפים. בניית מפעל הפרוות וכל המבנה בהחלט מרשים.
    הייתי בהחלט מוותרת על כמה קטעים מיותרים לדעתי עם פועה, היחיד שהייתי משאירה: שינוי התווית.
    אולי קצת בירור רקע על פועה, אך ההרגשה הייתה שאני מפקירה את המחנה, שבהחלט רק הוסיף עניין מרגע לרגע.
    המוות של ליאו שרר היה לדעתי בהחלט מוצדק. אך ניתן גם לחשוב אחרת.
    המחברת של שרה'לה - התמוגגתי מכל רגע, חבל שהיה מועט.
    וכן מן החוכמות קטנות-גדולות ופליטות פה בלתי רצויות מהבן של שרר.
    תחלופת המכתבים עם הסופרת הייתה יצירתית. אך הייתי מעדיפה שנעמי תתכתב לדוגמא עם חברה מו ההווה, ופחות עם הסופרת.

    במבט רביעי - סיכום
    עלילה יצירתית ומאוד מושכת. גורמת לך להיות בפה פעור עד הסוף המרטיט.
    ההתחלה איך לומר? לא בדיוק ברורה. גורמת לי לטפוח על הספר בתסכול.
    שואה? לא שואה?
    לא ברור.
    אך ההמשך מפצה בהחלט.
    ממליצה בחום לקרוא את בספר, לא מתחרטת שקראתי.
    אך לכל המתחיל: להיוודע ולקחת סבלנות,
    כי אם לא, הפסדת את אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו עד כה.
    ב״ה

    חוֹמֶר הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חָל וְזָע כְּנֶגְדֵּנוּ

    מַבִּיטִים אָנוּ בּוֹ מִבַּעַד לִזְכוּכִיּוֹת דַּקּוֹת עַד מְאוֹד,

    וּבְדַקּוּת הַהֲוָיָה, בְּתוֹרָתָם שֶׁל הַקְּוַנְטִים,

    קָרְסוּ הַנֻּסְחָאוֹת הָרְגִילוֹת,

    וּלְפֶתַע נִמְצָא כָּתוּב בָּהּ לֵאמֹר:

    ''הִנְנִי מֵצִיץ אֲלֵיכֶם מִן הַחֲרַכִּים''.



    אֲבָל הָאָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן מַרְגּוֹעַ

    וְהוּא עָמָל וְיָגֵעַ לֹא לְהַבִּיט שָׁמָּה,

    לֹא לָתֵת לְאוֹר שֶׁבָּא אֵלָיו, לִשְׁכֹּן

    וְהוּא צוֹעֵק:

    זֶה חֹמֶר, לֹא צוּרָה! זֶה גֶּשֶׁם, לֹא רוּחַ!

    וְשׁוּב וָשׁוּב מֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה

    וּמַכֶּה עַל קָדְקוֹדוֹ.

    וְהוּא רֶגַע עוֹמֵד בְּסֵרוּבוֹ.

    רֶגַע מוֹדֶה, אַךְ בְּמִקְצָת.



    וְהַחֲרַכִּים אַט אַט

    נִפְעָרִים וְהוֹלְכִים,

    הוֹלְכִים וְנִפְעָרִים.

    וְקָרֵב יוֹם שֶׁאִישׁ לֹא יוּכַל לְהַכְחִישׁ,

    אִישׁ לֹא יוּכַל לְסָרֵב.



    וּבָאֹפֶק נִרְאֶה עוֹד פֶּלֶא:

    כְּמוֹ פְּסֵיפָס מַרְהִיב

    הַחֹמֶר וְהָרוּחַ מִתְמַזְּגִים זֶה עִם זֶה,

    הָפְכוּ כְּמוֹ מִקְשָׁה אַחַת,

    שֶׁאֵין לָהּ רֹאשׁ וְאֵין לָהּ סוֹף.

    וּלְעוֹלָם לֹא נֵדַע

    אֵיזוֹ שִׁירָה קְסוּמָה יוֹתֵר

    זוֹ שֶׁל הָרוּחַ אוֹ זוֹ שֶׁל הַחֹמֶר.

    אֵיזוֹ עֲרֵבָה יוֹתֵר

    שִׁירַת הַחֲרָכִים אוֹ מָה שֶׁבֵּינֵיהֶם.
     תגובה אחרונה 
    בכל בוקר כשאני יורד מהאוטובוס בתחנה שליד העבודה, הוא עולה.
    כתף משתפשפת בכתף לשבריר שניה, ואנו מהנהנים.
    אנחנו לא מכירים זה את זה. לא שואלים שמות, לא ”מאיפה” לא ”לאן”. רק מהנהנים.
    הנהון קטן, כמעט לא קיים. הנהון שאין בו משום ברכה או חיבה.
    סתם טקס.

    בלי מילים.
    בלי חיוך.
    רק הנהון. כמו העברת כרטיס עובד.
    "נוכח"!

    על המדרגות האחוריות של קו ארבעים ואחת, בשעה שבע חמישים ושתים. הנהון קצר. והיום ממשיך לטוס.

    ..................................

    ”אבינועם!”
    ”הא?”
    ”מה אתך”
    ”מה, מה איתי?!”
    ”אתה כבר חצי שעה מסתכל בחלון במקום על המסך”.
    ”אני, אמ, נכון סליחה. אז איפה היינו?”
    ”קרה משהו אבינועם?”
    ”משהו?! לא, לא, לא קרה כלום. אני... כלום כלום. הנה כאן, בעמודה של אוגוסט חסר הניכוי של הפרשת מעסיק...”
    ”אבינועם”
    ”די נו, שום דבר. אתה תצחק עלי”
    ”מה פתאום שאצחק. ספר לי הכל, סגור את המחשב וספר לי”

    ”מישהו שאני פוגש כל בוקר, אה, באוטובוס, לא הגיע היום”.
    ”חבר?”
    אין לי מושג מי זה, תאמין לי שלא הכרנו ולא דיברנו אף פעם, אפילו שלום או מה נשמע לא אמרנו מעולם. אנחנו רק מהנהנים”.
    ”מהנהנים?”
    ”הנהון חטוף, הנהון של זרים שמכירים רק את השעה שבע חמישים ושתים ואת המדרגות האחוריות של האוטובוס.
    בתוך עיר עם אלפי פרצופים שאף אחד לא זוכר, אנחנו זה בשביל זה פנים שאי אפשר לשכוח.
    והיום הוא נעלם, ומאז משהו בי חסר”.

    “חסר מה?”

    שתקתי.

    ”לא יודע. חסר לי הקיום של ההנהון. ההוכחה היומית שהעולם זז ואני חלק ממנו. שיש עוד מישהו שמזהה אותך בתוך ההמון — גם אם לשבריר שנייה.
    מישהו שאומר לך, גם אם באמצעות העיניים בלבד: אני רואה אותך. אתה קיים. לרגע אחד בנסיעה האפורה בתוך עולם מנוכר, אינני שקוף”.
    ..............

    למחרת.
    בשבע חמישים ושתים, כשנפתחה הדלת האחורית של האוטובוס, ראיתי אותו. הוא עלה בזריזות כדרכו, ואני ירדתי לאטי.
    כתף השתפשפה בכתף לשבריר שניה, ומבטינו נפגש.
    הנהון קצר.

    אבל הפעם המבט נשאר תפוס לעוד רגע.
    ואז הופיע הנהון נוסף, טיפה עמוק יותר. כמו הסכם מחודש.
    וכבר נסגרו הדלתות בקול שריקת לחץ אויר ומנוע האוטובוס הרעים לדרכו.

    בכאוס של בדידות עירונית ורעש אינסופי, הנהון חטוף היה עבורי לחישה שקטה של נוכחות המחברת אותי מחדש בהרמוניה עם העולם ועם עצמי.
    אֵיזֶה סוּג אֲנָשִׁים אַתֶּם?

    בָּאתֶם מֵאֵירוֹפָּה אוֹ מֵאַסְיָה?
    אוּלַי בִּכְלָל מֵאַפְרִיקָה?
    עֲשִׂיתֶם עֲלִיָּה אוֹ שֶׁאַתֶּם פֹּה דּוֹר עֲשִׂירִי?
    אַתֶּם צוֹעֲקִים אַ'צֶענְטֶר אוֹ קוֹרְאִים לַעֲשִׁירֵי?
    אַתֶּם אֲנָשִׁים מֵאֶרֶץ שְׁטוּפַת שֶׁמֶשׁ?
    כָּל טִפַּת אוֹר גּוֹרֶמֶת לָכֶם לְנֶמֶשׁ?
    שֵׁשׁ-בֵּשׁ עִם נַרְגִּילָה אוֹ סְנוּקֶר וְכוֹס בִּירָה?
    וּבִכְלָל, אֵיזוֹ עִיר בִּירָה?
    חַלַבּ שֶׁבְּסוּרְיָה אוֹ וִילְנָה שֶׁבְּלִיטָא?
    הַשֵּׁם שֶׁלָּכֶם הוּא שְׁפְּרִינְצָה אוֹ שֶׁקָּרוֹב יוֹתֵר לְלוּסִיָּה?
    מִהַלְּכִים בָּרְחוֹב וְצוֹעֲקִים שִׁיִּקְצֶע?
    מְרַק רֶגֶל אוֹ שֶׁאֶצְלְכֶם רַק גָּאלֶע?
    בַּגַּרְדֵּרוֹבָה נוֹכְחִים גַאטְקֶעס וּשְׁטְרַיְימְל?
    אַתֶּם לֹא מְפַסְפְסִים קִדּוּשׁ בַּשְּׁטִיבְּל?
    אַהֲרָלֶ'ה סַמֶט אוֹ חַיִּים יִשְׂרָאֵל?
    קוֹרְאִים לָכֶם בִּיטָן אוֹ בִּיטׇנְסְקִי?
    שָׁרְשֵׁיכֶם נְטוּעִים בְּאַרְצוֹ שֶׁל זְלֶנְסְקִי?
    כִּפָּה עִם סֶרֶט? בְּלִי?
    גַּרְבִּיּוֹן עִם X דֶּנְיָר אוֹ שַׁאל שָׁחֹר מְטָאלִי?

    יַנְקֵלֵבִיץ', יוּדָלֶבִיץ' וְאַבְרָמוֹבִיץ',
    אַבּוּחָצֵירָה, גּוּאֵטָה וְאוֹחָנָה,
    שְׁמוּלִיק, אַבְרַיְמִי וְלַיְבִּי,
    מַסְעוּדָה, מַזָּל וְאוֹדֶלְיָה,
    כֻּלָּם שְׁכֵנִים בְּבִנְיַן אֶחָד
    ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד!

    כְּשֶׁשְּׁלוֹיְמִי הָלַךְ לְבַקֵּר חָבֵר,
    'אַתָּה אוֹהֵב חָרִיף?' הֶחָבֵר בֵּרֵר -
    שְׁלּוֹיְמִי עָנָה 'רַק טִפָּה', וְזֶה מַצְחִיק שֶׁאֶצְלְכֶם חָרִיף זֶה אָדֹם -
    אֶצְלֵנוּ זֶה בִּכְלָל סָגֹל! וְהֶחָבֵר אָמַר לוֹ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ אַחֲרֵי שֶׁיֹּאכַל יִהְיֶה אָדֹם!
    וְשֶׁלּוֹיְמִי אָכַל. וְנִהְיֶה אָדֹם. וְגַם סָגֹל ---

    וּכְשֶׁאִמָּא אוֹחָנָה יָרְדָה לַגִּנָּה -
    וּפָגְשָׁה אֶת וַרְדָּה מֵהַקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה -
    אוֹחָנָה אָמְרָה 'כַּפָּרָה עָלַיִךְ, מָה עִם הַקְּטַנָּה?'
    'בּוֹרוּךְ ה'' עוֹנָה לָהּ וַרְדָּה, 'אַגְרוֹיְסֶע נַחַת!'
    וְאוֹחָנָה נִבְהֲלָה 'מָה?! אָמַרְתְּ שֶׁנִּשְׁבְּרָה צַלַּחַת?'
    אָז וַרְדָּה צָחֲקָה בִּמְלוֹא פִּיהָ, וְאוֹחָנָה נִרְגְּעָה וְחִיְּכָה בְּנִיחוּתָא..

    אַחַר כָּךְ הִגִּיעַ לַגִּנָּה הַבֵּן שֶׁל שְׁטּוּבּ, הוּא רַב עִם הַבַּת שֶׁל בֶּן שַׁבָּת -
    הוּא אָמַר לָהּ שֶׁאֵין כָּזֶה דָּבָר בִּכְלָל בֶּן שַׁבָּת, וּלְשַׁבָּת אֵין יְלָדִים,
    וְהִיא נֶעֶלְבָה, אָמְרָה לוֹ שֶׁשְּׁטּוּבּ זוֹ הַמְצָאָה שֶׁל קְטַנְטַנִּים!
    הִיא מָשְׁכָה לוֹ בָּפֵּייְעֶס' וְהוּא הִבְטִיחַ לָהּ שֶׁבַּשּׁוּלֶם זוּכֵער הוּא לֹא יִשְׁמֹר לָהּ אַרְבֶּעס...

    כָּכָה זֶה אֶצְלֵנוּ, בָּאָרֶץ הַקְּטַנָּה,
    אֲנָשִׁים שׁוֹנִים מִתַּרְבּוּת שׁוֹנָה,
    קִבּוּץ גָּלוּיוֹת שֶׁל צֶאֱצָאֵי אָבוֹת -
    לִפְעָמִים רָבִים, אֲבָל תָּמִיד אוֹהֲבִים עַד כְּלוֹת!
    בקוֹלוֹ הֶעָבֶה סִלְסֵל בִּ 'נִ-שְּׁ-מַ-ת'

    מְכַוֵּן אֶל אָבִיו לְעִלּוּי נִשְׁמַת

    קִצְרִי הַסַּבְלָנוּת מְזִיזִים כִסְאוֹת

    וּמַתְחִילִים לַחְשֹׁשׁ לְבָאוֹת

    מַגִּיעַ לִ'קְדוֹשָׁה' מַאֲרִיךְ בְּנִגּוּנִים

    שִׁירָתוֹ נִשְׁמַעַת כַּחֲרִיקַת בְּלָמִים

    בִּמְקוֹם מּחזוּנוֹתָיו לְהִתְמוֹגֵג

    הַסַּבְלָנוּת מַתְחִיל לְהִתְפּוֹגֵג

    בִּמְקוֹם לַתְּשׁוּבָה לְעוֹרֵר הָעָם

    מֵבִיא אוֹתָם לַחֲרָטָה וְלַזַּעַם

    בְשָׁעָה טוֹבָה מַגִּיעִים לְמוּסַף

    וְהוּא נִגַּשׂ לְקִנּוּחַ בְּנוֹסָף

    לְדַעְתּוֹ יוֹצְאִים מֵהִתְפַּעֲלוּת

    וּבֶאֱמֶת יוֹצְאִים מהביהמ"ד דֵּי לְבַלּוֹת!

    מֵאֲחוֹרָיו עוֹמֵד קָשִׁישׁ

    לֹא מְמַהֵר וְלֹא בּוֹשֵׁשׁ

    מְזַמֵּר אַחֲרָיו בִּנְעִימוּת

    וּמַחְמִיא לוֹ בִּפְעִימוֹת

    נִגַּשׂ אֶל הָעַמּוּד בְּסִיּוּמוֹ

    טוֹפֵחַ לוֹ עַל שִׁכְמוֹ

    וּמוֹדֶה לוֹ בְּאַהֲבָה

    עַל תְּפִלָּתוֹ הָעֲרֵבָה

    הוּא שָׂשׂ עַל הַהִזְדַּמְּנוּת

    נִגַּשׂ שׁוּב לְעַמּוּד מַעֲדַנּוֹת

    הוּא מוֹסִיף וּמַטְעִים לוֹ

    הַקְּטָעִים שֶׁהִשְׁאִיר מַמָּשׁ בִּשְׁבִילוֹ

    מַמְשִׁיךְ לְזַמֵר זְמַן רַב

    וּלְאַחֵר שֶׁמִּצָּה אֶת הַמֵירַב

    יוֹצֵא הַחַזָּן מביהמ"ד שָׂמֵחַ

    רַעֲנָן וּמְלַבְלֵב כְּצֶמַח

    אַתֶּם יוֹדְעִים מִי הַזָּקֵן

    שֶׁהִמְשִׁיךְ זְמַנּוֹ כָּכָה לְרוֹקֵן

    אֶת זְמַנּוֹ הַיָּקָר הִקְדִיש

    כְּדֵי שְׁיְהוּדִי לֹא יִתְבַּיֵּשׁ

    הגאון ר' איסר זלמן מלצר זי"ע

    אני כותב שיר פעם ראשונה אשמח מאד לתגובות הערות והארות שכוייח
    בס"ד

    מחסן טחוב בצפון ירושלים, שעת ערב מאוחרת.

    חבורת אנשים מתחתית החברה ישבה שם סביב שולחן שנסחב מאחת ההדלקות בירושלים - מגורד, מעלה עובש וחצי שרוף.
    על הכיסאות התואמים ישבו מי שכונו 'גדודי חמאס ירושלים', כשמנהיגם ג'יבריל נואם בפניהם.

    "למנהיגים בעזה נמאס. שוב ושוב ניסינו לפגוע בישראלים, ושום דבר לא מתקדם. כלום!"
    הוא התנשם בכבדות ולקח שאיפה ארוכה מהנרגילה שהדיפה ניחוחות איומים, משתנק קשות כשהעשן נותר רגע יותר מדי בפיו.

    "הם רוצים לראות תוצאות, וכל הביגועים האלו לא עושים כלום. כלום!"
    נראה היה כי דמעות תנין מעוניינות לפרוץ מעיניו, אך הוא התאפק בגבורה ושאף ארוכות ניקוטין לגופו.
    רק כאשר השיעולים איימו להכריעו, הוא נרגע וניסה להסדיר את נשימותיו לשווא.

    הנוכחים ניצלו את הרגעים הקשים שעברו על מנהיגם, והחלו בבליל לא ברור שהם כינו 'סיעור מוחות'. עד מהרה הסיעור נעשה סוער והידיים יצאו לפעולה, מסבירות בדרך הקלה את מה שהפה מתקשה לבטא.
    משם הדרך לסכינים הייתה קרובה מאד, ולאחר כרבע שעה, המנהיג, שהספיק להתאושש ולהנות מכל רגע, החל לעורר אותם מעילפונם, והם החלו בחבישת הפצעים.

    ג'יבריל החרים את סכיניהם עד להודעה חדשה ודרש מהם אורך רוח, היות ורעיון שטני התבשל במוחו המעוות והוא רצה התרכזות מלאה של אנשיו.

    "רגע אחד!" מבעד הצחנה הנוראית עלה פתאום ריח שונה ומוזר שהוא מעולם לא הכיר. אפו רטט רגע ארוך והוא עבר במבטו אחד אחד. "אתה!" הצביע על אחמד, מהמוחות החלשים בחבורה. "מריח ממך נורא! איפה היית היום?"

    אחמד לא ידע את נפשו, וסתם כך לא ידע כלום. "עשיתי מקלחת קצת, ככה היאהוד עושים, זה לא טוב?" שאל בחשש.

    באותו רגע הנוכחים כולם סתמו את אפם והמנהיג כמעט איבד את שפיותו.
    "אתה נורמאלי? למה עשית את הדבר הנורא הזה, יא מג'נון! תסתלק מפה! תעוף מפה!"

    אחמד לא חשב רגע נוסף, כפי שמעולם לא חשב בעצם, תפס עצמו ונמלט מהמקום, לא מפספס את מה שסינן לעברו המנהיג רגע לפני שטרק את הדלת החלודה: "איכס!"

    רגע אחרי שהדלת נטרקה, חזרו כולם לנשום באופן סדיר וג'יבריל ניצל את הרוגע הרגעי כדי להסביר להם בפרוטרוט את פרטי התכנית הזדונית שנרקמה במוחו.

    יושבי החדר זינקו ממקומם בהתלהבות ועד מהרה החלו בחגיגות שמחה שכללו שימוש לא מבוטל בקליעים, גזים למיניהם ופצועים רבים שטופלו במקום. חלקם אף לא היו זקוקים להמשך טיפול, כיון שסיימו את תפקידם בכדור הארץ.

    ההכנות למבצע הגדול התקדמו בעצלתיים, ותוך פחות מחודש היו החוליות מוכנות לחלוטין.
    בהדרכה שקיבלו טרם צאתם, הוסבר להם שהם השיגו אישורים לפעילותם ממדינת ישראל עצמה(!), מה שהגביר את התלהבותם וזירז אותם לצאת למבצע.

    רחוב מלכי ישראל בירושלים, שעת בוקר מאוחרת.

    החוליה הראשונה יצאה לדרך.
    הם המתינו בסבלנות כמה דקות, ואז זיהו אוטובוס שנכנס לרחוב.
    האדרנלין בגופם זינק לממדים מפלצתיים, בין השאר הודות לחומרים ששאפו לגופם לפני כמה שעות, והם שפשפו ידיים בחוסר סבלנות.

    האוטובוס נכנס לתחנה.
    הם חיכו רגע או שניים, ואז קלטו את הקריצה של הנהג המשת"פ שחייך באכזריות ופתח את דלתות האוטובוס.

    הם הנהנו זה לזה, ואז זינקו מכל עבר לכיוון האוטובוס, מאגפים אותו לחלוטין ופורצים מבעד הדלת.
    הנוסעים המבועתים פערו עיניים מפוחדות והתכווצו במקומותיהם בחשש.

    המחבלים פרצו לאוטובוס ונופפו בכלי הנשק הכחלחלים שבידיהם, תוך שהם צורחים "להוציא כרטיסים בבקשה!"
    בעקבות האתגר של קשקשת בקשת עלה לי רעיון לפודקאסט חביב, הבעיה שלא ידעתי אם מתאים לאתגר..
    בכל אופן - תוכלו לקבל אותו כאן..
    אז----



    - שלום וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים עם חגים, אחרי הפרק הקודם שחרך את הרשת עם ל''גבה, הגיע הזמן לארח את ידידנו, אהוב ליבנו וביטננו - חג השבועות!

    - שלום לכולם! שמח להיות כאן, בבמה מכובדת זו.

    - גם אנחנו שמחים כמובן, ורגע לפני שנתחיל - יש לי שאלה חשובה בנוגע לשמך, חג קדוש ויקר, האם תוכל להשיב לי על השאלה?

    - בוודאי.

    - ובכן, נתחיל מהשם הקלאס - שבועות. במלעיל? במלרע? איך הוגים את השם?

    - זאת שאלה יפה, שלצערי הרבה מתווכחים עליה סביב שולחן החג. התשובה כמובן קשורה למגזר ממנו אתה מגיע.

    - אני מבין. ואיך אתה קורא לעצמך? שבועות או שאבועות?

    - מעדיף שלא להיכנס לזה. אני חג של - אחדות.

    - אה, אה. אחדות. לכן יש וויכוח תמידי על מי תכין את הלזניה והילדים של מי יחסלו את הפחזניות ראשונים?

    - שוב, לא נכנס לזה.

    - אתה עוגת גבינה קשה לעיכול, אתה. טוב, אם כבר אחדות, איך אתה עם השם הזה? חג האחדות?

    - האמת? שם כבד. העם הזה לא יודע להיות מאוחד. אפילו להחליט אם לעשות סעודה חלבית של ממש או רק טעימת בוקר הם לא הצליחו.

    - כן, יש בזה משהו. וחג הביכורים? בטח אתה עף על השם.

    - איזה! בממוצע כל אישה שלישית מגדפת את הקופירייטר הלא מוצלח שהפך את הכ' לק' וקרא לי חג הביקורים. אתה מבין? הכלות מתעצבנות עליי שהשוויגער מגיעה לבקר אותן בחג הביקורים ונותנת להן ביקורות..

    - כן, קופירייטרים זה עם מרושע.

    - מה אמרת שאתה עושה ביום יום?

    - קופירייטר..

    - אממ.

    - טוב, מפאת קוצר הזמן נאלץ לסיים. לסיכום חג הקציר שלנו, זה הזמן להגיד לך תודה שהקדשת מזמנך כדי להשתתף בפודקאסטינו הנפלא. מאזינים נכבדים, אתם מוזמנים להוקיר גם אתם לחג מתן תודה.

    - מצחיק וקופי בוגר מצידך.

    - זה נאמר בציניות?

    - כמובן.
    קול שרשראות המתכת המקרקשות הדהד בחלל המסדרון הארוך. מנורות פלורסנט ישנות האירו חלקים ממנו, והבלטות הישנות האפרוריות ניסו לשקוע עוד כמה סנטימטרים אל תוך הקרקע. החשוד הובל במהירות, שני שוטרים אחזו בו משני צדיו. ידיו היו אזוקות אל מאחורי גבו, ומדי הכלא גירדו לו בגב.

    הוא הוכנס אל תא החקירות, השוטר הימני הפעיל עליו לחץ באזור הצוואר והוא מיהר להתיישב, מחניק נאקה חרישית. השוטר השמאלי מיהר לשחרר את ידיו ולאזוק אותן מחדש אל הבליטה המתכתית שבמרכז השולחן הכבד. כעת הוא היה מאובטח. שני השוטרים טפחו על כפות ידיהם, משל הוא היה עשוי אבק כך שנגיעה בו מצריכה ניקיון יסודי. הוא בן אדם בדיוק כמוהם. אז מה אם יש לו דרכים שונות לשלוף כסף מהבנק? למה הכל חייב להיות דרך הכספומט? למה הוא צריך לשנן סיסמאות מסובכות אם ניתן לשבת לשיחה ידידותית עם פקידת בנק מבוהלת וצייתנית ולצאת עם תיק גב שחור עמוס בשטרות?!

    השוטרים גם שאלו למה המפגשים התכופים שלהם, איתו, חייבים תמיד להתבצע במסגרת המשטרתית? הוא באמת נהנה לדבר איתם על פוליטיקה במהלך נסיעה סתמית לתחנת המשטרה הקרובה?

    אולי הפעם הם יזכו לשמוע את התשובות האמיתיות. המפקד הורה להם לצאת עם תשובות מהחדר החשוך.

    "אז מה, ירון?", פתח השמאלי.
    "י-רון", הוא מיהר לתקן, "במלרע לא במלעיל".
    "י-רון, בסדר", השוטר גלגל עיניים, "מה הפעם?".
    "שום דבר, תגידו לי אתם".
    "הנה, אבי, הוא מתחיל עם הקונצים שלו...", אמר השוטר עם הקנקן הצרפתי החום. על דש בגדו הופיע שמו בתוך תג ממותג – בן ציון ביטון.

    "תשמע, חבוב", אבי התיישב על השולחן והביט במבט מתנשא על העצור, "יש שתי דרכים לעשות את זה...".
    "אני מכיר אתכם ואת השיטות שלכם, נראה לכם שדדתי אתמול?".
    השוטרים הביטו זה על זה במבטים לא מובנים, "הממ... כן, אתה שדדת את אתמול, זה כתוב בדו"ח".
    "לא חכמולוגים", הוא צעק עליהם, "זה רק ביטוי!". הם עדיין עמדו מופתעים. "הנה. דוגמא. נראה לכם שאני כל כך פתי לחשוב שהמראה על הקיר מראה רגילה? אני יודע שהיא שקופה ושאתם מצלמים אותי מאחוריה...".

    הם הביטו על המראה, הביטו עליו, הביטו שוב על המראה ושוב עליו. "אבי, לך תוריד את המראה". אבי הוריד את המראה וחשף מאחוריה קיר לבן שראה ימים טובים יותר. "למה אתה חושב שנצלם אותך מאחורי מראה?", בן ציון שאל בנינוחות, "יש מעליך מצלמת אבטחה...". י-רון הביט מעליו וראה שהצדק עם השוטרים.
    "אוף", רטן לעצמו במחשבתו, "הם כבר התחילו עם הטריקים שלהם".

    "תראה י-רון", בן ציון התיישב על אחד משני הכיסאות שמולו, "אני אהיה, מה שנקרא, השוטר הטוב, המתחשב, הנחמד, ה...", הוא חיפש דימויים נוספים, "אני אהיה השוטר הטוב".
    קול סטירת לחי מצלצלת ואחריה צפצוף באוזנו של ירון נשמע, ככל נראה, בצידו השמאלי, ולאחריו צעקה, "ואני אהיה השוטר הרע".
    "אגב, אתה יכול לקרוא לי בנצי".

    "אני שומר על זכות השתיקה", ירון החליט לדבוק בקו ההגנה שהציב לו עורך דינו, "אני דורש שיחה לעורך דין שלי".
    "עורך דין? שלך?", אבי התקצף, "מה אתה ראש הממשלה? אולי גם נפנק אותך במסאז' ודגים ברגליים... כאן אנחנו שואלים את השאלות ואתה עונה את התשובות, אחרת – אין על מה לדבר!".

    "אבי, אבי", בנצי היסה אותו, "תירגע. ראה ירון, אני בעדך". ירון הביט בו במבט חלול. "אנחנו רק צריכים ממך כמה הוד-".
    דלת החדר נפתחה ולתוכה נכנס צעיר, כובע משטרתי לראשו, אך בגדיו רחוקים מלהיות מזוהים עם המשטרה. הוא אחז בסיגריה מעשנת ובידו השנייה בכוס קפה.
    "יאללה חבר'ה, תורי. צאו להפסקת סיגריה".
    "לא תודה, אני לא מעשן", בנצי התנצל, ואבי שאל קצרות, "מי אתה?".

    "אני אורי. אני עכשיו לוקח את העניינים לידיים, אני מודה לכם על הזמן שהקדשתם".
    "אבל מ-מה?".
    "בהצלחה, יש בחוץ בורקסים, תזדרזו שלא יגמרו לכם", אמר אורי והחל לדחוף אותם בעדינות אל מחוץ לחדר, כשסיים נעל את הדלת והתנשף. "איזה נודניקים, נכון?".
    ירון הביט עליו במבט חשדן.

    אורי ניגש אל ירון והושיט לו סיגריה חדשה, "קח, אתה מעשן?". ירון בתגובה נטל את הסיגריה בין אצבעותיו, ואורי הדליק אותם. לאחר כמה שאיפות, אורי הניח את רגליו על השולחן, לגן לגימה מהקפה המתקרר ואמר: "נעים להכיר, אורי".
    "אני י-רון".
    "איזה י-רון? אתה קשור לעזרא? החמולה של שמעונוב?", אורי מיד נדלק.
    "לא, איזה, אני עובד לבד...".
    "וואלה, אתה נראה כמו אחד שמנהל עסק...". הוא המתין לתגובתו של ירון. "מה יש? בלעת את הלשון?".
    "אתם המנאייכ, אתה חושב עשו אותי מסוכר? מה, אני לא מכיר את הטריקים שאתה עושה לי? לך, לך תקרא לחברים שלך, חבל על המאמץ שלך".

    "אוי, אוי, אוי ירון", הוא נאנח וגיחך בחיוך, "למה להתחיל ככה?". הוא שאף שאיפה נוספת מהסיגריה ואז שלף את הסמרטפון שלו והפעיל סרטון. מוזיקה דרמטית-תאגידית נשמעה, וקול של קריין מקצועי החל לספר על השינויים החדשים במשטרה. אורי דילג כמה שניות ולבסוף סיכם, "בקיצור, נעים להכיר, אני השוטר הסבבה".
    "מה זה השוטר הסבבה?", ירון תמה. "אח, עוד פעם עושים ממני צחוק".
    "אה", עיניו של אורי ברקו, "טוב ששאלת. החלטנו, כאן במשטרה, ליצור את השוטר החדש – 'השוטר הסבבה'. שוטר שמבין אותך, שוטר שבעדך, שלא בעדך – מה שרק תבחר. אני כאן כמו חבר שלך".
    "חבר שלי לא היה מדבר איתי כשאני אזוק".
    "צודק", אמר אורי ושלף מפתח קטן מכיס מכנסיו, באמצעותו התיר את האזיקים. ירון שפשף את כפות ידיו הכואבות והביט במבט מבולבל על אורי.
    "ראית את המשחק האחרון?".
    "כן".
    "גועל נפש, למה משלמים לכם, הייתם יכולים לעשות את המהפך של העונה...".

    *

    וכך נרקמה חברות מעניינת בין השניים. אורי שיתף ירון בחדשות מעולם הפשע, הפלילים, הברונזה, האופנה, הגבייה, החירטוטים, הפוליטיקה והמשטרה, וירון התרברב במעשים שונים שעשה. הם עישנו ביחד, צחקו, ושמרו על קשר קרוב.
    אט אט י-רון נפתח יותר ויותר, הוא התרצה והודה בעבירות המיוחסות לו ואף התנהג בנימוס בבית המשפט.

    אורי היה בא לבקר את ירון בכלא, מביא לו עוגיות וסיגריות, ויחד הם היו מתעדכנים במה חדש בעולם הפשע.
    עד שיום אחד, ירון שאל אותו, "תגיד אורי, אתה שונה מכל המנאייכ כאן, איך זה? מה, אתה לא שוטר אמיתי?".
    אורי חייך, לגם מהקפה, ואמר:
    "אני עובד על זה. הגשתי קורות חיים. בינתיים אני פשוט בא עם כובע ונכנס לחדרי חקירות. איכשהו זה תמיד עובד".
    "לא בוכים על חלב שנשפך. אתם לא רוצים לשתות חלב מהול בדמעות, נכון?" הזהיר אותם אבא.

    הם לא רצו, כמובן.

    לכוס החלב ששתו אתמול היה באמת טעם מוזר. הם לא ידעו אם החמצמצות נבעה מהדמעות שנמהלו בחלב שנשפך ונאסף מהרצפה, או בגלל המקרר שכובה בכל לילה כדי לחסוך באנרגיה.

    כך או כך, הם לא בכו בכלל. לא על החלב, לא על הבשר שלא טעמו מעולם, ולא על הטיול הכיתתי שלא נסעו אליו. גם לא כשחלפו בעיניים כלות ליד מדפי סופר עמוסי חטיפים ונוטפי שוקולדים מפנקים.

    אבא תמיד אומר שאל הבית שלהם אין כניסה לרעל.
    לבית שלהם אין כניסה להמון דברים.

    מזגן, לדוגמה, הוא מוצר מיותר לחלוטין. מזיק למנגנון ויסות החום הטבעי של הגוף. בחורף, כשקר מאוד, אבא ממליץ פשוט להתחבק. זה גם מחמם, וגם מוסיף לאווירה המשפחתית.

    לא הייתה להם סיבה לבכות.

    חייהם זרמו על מי מנוחות.
    הפרוסה שלהם מעולם לא נפלה על הצד של החמאה.
    לא כי אבא שיחד את מרפי. הרי על אף כספו הרב השוכב בבנק בחוסר סבלנות, הוא לא נהג לשלם עבור מטרות שאינן בגדר פיקוח נפש. הפרוסה נפלה על צדה הריק, מהסיבה הפשוטה שלא הייתה שם חמאה. שני הצדדים היו זהים.

    ולא שאבא קמצן, חלילה. קמצן?! מה הקשר, איזה רעיון משונה. אבא הוא הכי לארג' בעולם. הוא בעצמו אומר את זה תמיד. הוא אפילו נתן פעם לכל אחד עדש שלם, כשיצאו לסיור בבניין המשרדים הגדול שבבעלותו. פשוט חשובה לו מאוד השמירה על הבריאות ועל איכות הסביבה. זה הכל.

    הם מבינים את זה לגמרי. הרי מי בכלל מסוגל למרוח על הלחם שוקולד רעלי, חמאת בוטנים שומנית, גבינה צהובה משומרת או טחינה משמינה להחריד?

    אפילו גבינה לבנה - מסוכנת. קרוב ל50% מהאוכלוסייה סובלים מרגישות ללקטוז, גם ללא ידיעתם. זה נורא! מספיק להסתכן עם כוס החלב של הבוקר. בתקווה שלא יהיה לה טעם מוזר.

    גם לאכול ירקות סוג ב', זו לא סיבה לבכי.

    אבא שלהם חכם. הוא עשה מחקר וגילה שככל שהירקות מתרככים - הם מתעכלים טוב יותר. ירקות טריים, סוג א', הם גולמיים ובוסריים מדי. המשווקים האינטרסנטים מוכרים אותם כך, בלי מצפון, כדי להיפטר מהסחורה במהירות ולחסוך את עלויות האחסון. וההמון הנבער קונה אותם ביוקר.

    אבא חשף אבסורד משנה חיים: מה שיקר – מזיק. מה שזול - בריא, טבעי ובראשיתי.
    זו נוסחה פשוטה. אפילו החמצן, המשאב החשוב ביותר - הוא חינמי.

    אבא גאון. הוא לא צריך אפילו לבדוק את הערכים התזונתיים שמופיעים על גבי המוצרים. הוא פשוט סומך על שיטת "שקל לקלוריה": מה שיקר מדי - לא נכנס לגוף.

    פירות הם מזון לא בריא בעליל, תוססים בקיבה ומזיקים לבריאות. כלים חד פעמיים - הם אסון אקולוגי. בגדים חדשים - הם תוצר של תעשייה חולנית המזהמת את כדור הארץ היפה. תמיד עדיף לקנות יד שנייה.

    לבית הספר, במרחק שעה הליכה, הם צעדו כל יום ברגל. כמה טוב לשמור על כושר, לצעוד יחד באוויר הצלול, כשברגליים נעולות נעליים במידה אחת גדולה יותר, לאוורור. אין תחליף לתחושת השחרור המדהימה הזו. שומרים על סביבה ירוקה, במקום להיות תלותיים ב'רב קו' ירוק וסחטן.

    כך הם חיו בשלווה ובנחת, בלי לבכות אף פעם, עד שהגיע חג השבועות.

    ליל שבועות הוא לילה מסוגל.
    הם לא ידעו עד כמה.

    לאחר סעודת ליל החג, שכללה תפריט מרשים של לחם טבול בקוטג', הם צעדו יחד עם אבא לבית הכנסת.

    אבא פתח עבורם ספרים, וידא שהם יושבים ולומדים בהתמדה, ויצא רגע לסדר עניין חשוב.

    כשהם החלו לפהק בשרשרת, לאחר כמה שעות, החליטו לקום ולחפש את אבא.

    הם מצאו אותו.

    יושב ליד שולחנות הכיבוד החינמי, מדושן עונג. לפניו צלחת אימתנית עמוסה רוגלך, בלינצ'ס, ושלל מאפים. ביד אחת הוא חותך פרוסה עבה מעוגת גבינה בגובה חמש קומות, וביד השנייה מצמיד לשפתיו כוס חד פעמית, מדיפת ניחוח קפה מהביל, ולוגם בקולניות.

    הם הביטו בזעזוע עמוק בשפתיו מכוסות הקצפת, בכוסות המעוכות הזרוקות לצדו ובפצצות השומן והלקטוז שהלעיט את גופו.

    "אבא???"

    הוא ניתר בבהלה. נתקל בקרטון חלב שעמד שם. החלב זרם בחופשיות.

    והוא לא אסף אותו.

    וגם לא בכה.

    למה שיבכה.

    לא בוכים על חלב שנשפך.
    הפעם הקדמתי לבדיקת הראייה.
    הסמטה הצרה באזור הישן של תל אביב, שקטה ומפחידה. ורק מכונית חדישה מזמזמת בחנייה. כשבתוכה זוג צעיר ועצבני מאד.
    המעלית במבנה האבן העתיק, מושבתת. אז טיפסתי בגרם המדרגות המעוגלות מרוב זיקנה, אל הקומה הרביעית, כף יד אחת מחליקה על מעקה ברזל צבוע מחדש בצבע שמן אוף ווייט. ריח מעורב של מאפים מתוקים, אידי דלק מהגנרטור, והים המלוח, נדבק לקירות כמו טיח ישן.
    ההזיה הקבועה שלי צצה: אמא שלי לפני עשרים שנה, עומדת בפתח המטבח ומתחננת שאוכל סוף סוף.
    למה עיניתי אותה?

    בכניסה למרפאה קידם את פני פעמון מתכתי חורק. מאחורי הדלפק ישב בחור עם שיער ארוך מאד, אחוז שעמום.
    “דוקטור גרניש יאחר” אמר כשעיניו בחלון. כאילו מצפה לראות את האוטו של הדוקטור מגיע. “הוא הסתבך באיזה פקק כנראה”.
    “איפה המזכירה הקבועה?” שאלתי.
    “ילדה. תאומים”. הוא הסתובב באיטיות מחרידה אל מסך המחשב ”שם”?
    על הדלפק הייתה קערית זכוכית עם סוכריות. לקחתי אחת, רחרחתי, והחזרתי
    אמא שלי הייתה משלבת ידיים מאחורי גבה ומסתכלת עלי בעיניים חצי עצומות, אני לא זזה עד שאתה אוכל. אתה רזה כמו שלד.
    ”שם”?

    לא אמרתי כלום.

    הטלפון צלצל. הבחור הסתכל על הטלפון ולא הרים.
    ”שמעת שדוקטור גרניש עומד להתחתן?” אמר לי.
    ”זאת ארוסתו, מצלצלת כל חמש דקות. היא הייתה כמעט עיוור. והוא החזיר לה את הראייה”
    הבחור פתח מגירה והוציא קוקיה מצחיקה. הוא אסף את שיערו וסירק אותו באצבעות רזות ולבנות.
    ”בעין אחת”. אמר כשהקוקיה תפוסה בין שיניו.
    ”החזיר לה את הראייה בעין אחת”? שאלתי
    ”לא. הייתה עיוורת בעין אחת. אשה גבוהה מאד. הדוקטור מגיע לה לסנטר”.
    אמא שלי הייתה נמוכה. וכפופה מאד. הייתה מבשלת פתיתים ומערבבת ומערבבת ומערבבת.

    ”שם”?

    דוקטור בלום בודק אותי כל שנה כבר מגיל חמש. מעולם לא איחר. האיש הזה היה שתקן ומעורר אימון. ונדמה לי שאמא שלי הכירה אותו מאיזה מקום. מאיזה עבר עלום. עיירה ישנה ברוסיה.


    “הוא מתחתן. מה?” גיחכתי וצעדתי צעד לאחור.
    “אין עדיין תאריך” משך בכתפיו, “אבל האשה מתקשרת כל חמש דקות”. הוא לחץ על מקלת המחשב באצבע אחת שוב ושוב, כשמשהו לא הצליח לו.
    כשאמא שלי הייתה שורפת סיר בטעות. אני הייתי בורח לחצר. לא הייתי מסוגל לראות את צערה. אבצ לאכול לא הסכמתי. דווקא.

    בדיוק אז נפתחו הדלתות בזעזוע. שתי נערות מצחקקות נכנסו, אחריהם אשה עם הגלה. ואחריה דוקטור גרניש בכבודו ובעצמו, בידו זר פרחים עטוף בצלופן.

    “המעלית שוב מקולקלת?” אמר בקול עצוב.
    ”תכנס, אבינועם. אני רק מוצא כוס מים לפרחים האלה. ובא לבדוק אותך”.

    הבחור עם הקוקו פנה אל האשה והעגלה. ”שם”?

    רכן לעבר אוזני ואמר בקול צרוד: “איפה ציפי?” שאלה האשה.
    ”ילדה. תאומים”. הוא התיר משום מה את הקוקיה שלו ופיזר את השיער.
    ”שם”?
    האשה לא שמעה היא הייתה כפופה אל התינוק בעגלה.

    היא הייתה מושיטה לי כף, אמא שלי, כמו תינוק. ”רק את זה” אמרה ”אחד ודי”.

    נכנסתי לחדר הבדיקות. מעבר לדלת שמעתי אותו פונה אל הנערות. ”שם”? והן מצחקקות ולא מצליחות לענות.

    הדוקטור התיישב מולי והניח שקית בורקס על השולחן.
    ”אז איך ראייה שלך?” שאל בשקט. במבטא רוסי. דומה לשל אמא, רק בלי השין השורקת שלה.
    ”אני רואה הזיות” אמרתי.

    ”שב פה. ותצמיד מצח למכשיר”. אמר הרופא. בחוץ צלצל הטלפון. לא הרימו.
    השפה התחתונה של הדוקטור נעה. הרגשתי.

    הדוקטור הדליק פנס מסנוור מולי. ”תסתכל למעלה”.
    ”עכשיו ימינה”.
    ”מה אתה רואה בהזיות שלך”?

    ”את אמא שלי”.
    השפה התחתונה של הדוקטור נעה. הרגשתי

    ”תכניס משהו לפה, אי אפשר ככה יותר!” הייתה אומרת כשהייתי יוצא בצהריים בלי לטעום כלום.

    ”דוקטור, אפשר אחד?” הצבעתי על השקית,

    כשיצאתי מהמרפאה וירדתי במדרגות המעוגלות מזיקנה, לעסתי בורקס מתפורר.
    ובכיתי.
    @פעם היה איש @אברך בן 30 @יהודי פשוט ותמים .

    @הוא חושב שהוא חכם , @משתדל לעשות טוב , @משתדל להיות עבד ה' , @אך @באמצע השטייגען @הוא היה אומר @שטויות , @אוכל @סת"ם ככה @ממתק טעים (@קראנצ' פיסטוק ) , @עושה שמח , @נודד @מפה לשם , @מתעניין בכל נושא , @שומע @קווי תוכן ... @כאילו @רוצה בחיי @מובטל וסקרן .

    "@נו. @מה איתך? " @שאל @ראש כולל ומטפל רגשי .
    "@תהיה אתה. @תהיה מי שאתה . @למה לא להישאר @אברך חשוב @כמו אתמול ? @למה לא??? @צריך ללמוד ! @שטייגען @זה העיקר !"

    " @למאי נפקא מינא ? @מה אכפת לך מי אני ? @אני אוהב השם ,
    @אני אדם:) @טוב טוב , @צדיק מאוד @פחות או יותר , @משתדל להיות עבד ה' , @משתדל לעשות טוב ...
    @אי אפשר @להיות טוב @בלי לחץ ? @בלי תנאים ?"

    " @מה עשית היום? " @שאל @הרב הגדול .

    " @אמ.... @אתה צודק . @יש בזה @משהו .
    @כל הזמן הזה @באמצע השטייגען - @כלום . @מובטל
    @רק בין הסדרים @אני - אני
    @האמת , @אני אוהב ללמוד , @רק בודק @מה הענינים , @מתעניין בהכל , @סקרן להבין @דברים יפים , @שואף @לדעת ועוד ... @זה אני! "

    " @אין יאוש בעולם כלל! " @אמר החכם ." @אל ייאוש!!! @בעזרת ד' יהיה בסדר , @ה' אוהב אותך! @אהבה אין סופית @הרבה מעבר !"

    " @צודק . @נכון מאוד @מה השאלה?! @ידוע !
    @אך @מתי אלמד לבחור @נכון ? @לבחור בטוב ? @להגשים חיים , @להתחבר ללב ... @החיים הם תקופה קשה . @בסוף כן @יהיה טוב... @מתישהו זה יבוא @אני מאמין ... @אך @עד מתי ??"

    @אמר החכם :
    " @מי שמאמין לא מפחד ! @לא להתייאש לעולם ! @אפילו @חרב ...
    @הכי טוב @להיות טוב , @אחראי !!
    @אם אין אני לי ... @ככה ה׳ רוצה !! @אוקיי ?"

    @צעד אחד קטן @בלתי מזוהה
    @תוצאה :
    @הרב הגדול @קורס @על הדרך . @נפילה חופשית .

    " @אפשר עזרה? @דחוף!! "

    @האברך הצ'יקבער @פרץ @צחוק מגולגל .

    " @מי שמאמין לא מפחד
    @לא להתייאש לעולם ! @אפילו @חרב ...
    @הכי טוב @להיות טוב , @אחראי !!
    @אם אין אני לי ... @ככה ה׳ רוצה !! @אוקיי ?"

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה