קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 213
    • B
    ביקורת ספרות ביקורת ספרות | קוגניטו | מ. ספרא
  • brachy 100 //
    • קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
    אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
    הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

    מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



    הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
    התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



    מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
    המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
    ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
    הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

    הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

    הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

    קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

    סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



    לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אש קודש!, אוראל סולטן, Talya kadosh ועוד 10 משתמשים13 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איה סופר
    זה לא מפתיע. נראה לי שרוב הסופרים הותיקים לא מופיעים כאן.
  • 33
    • א
    ביקורת ספרות חלב על הזמן
  • אברך חסידי מבית שמש //
    • חָלָב עָל הַזְּמַן א.י. טיקוצקי

    1

    רְפָתוֹת מְפַתוֹת

    רַפְתָנִים לֹא סְתָם מְיַילְלִים כְתַנִים

    אַתָּה הוּא הַמְטורָף, הַפָּרָה בָּרֶפֶת לֹא מְטֹרֶפֶת

    אֵיפֹה מַחַלֶבוֹת וְסופֶרִים

    כָּל הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה כֶּסֶף סוֹפְרִים

    מִי צָרִיךְ זִיל וְלִזְלוֹל

    מִדַּי זוֹל זֶה כְּבָר זִלְזול.



    יֵשׁ גְּבוּל לְחוצְפָה

    וְיֵשׁ עַד הָרִצְפָּה

    וְיֵשׁ גָּם גְּבוּל בְתִקְרָה

    וְהָעֲלוּית יִקָרָה.



    אֲנִי דַּווקָא כֵּן בּוֹכֵה עָל חָלָב שֶׁנִשְׁפָך

    פָּרוֹת חוֹלבוֹת פָּרוֹת יָפוֹת

    חֹלֶם כְפַרְעה עָל פָּרוֹת רָעוֹת

    הוּא הוֹרֵס אֶת שְׁנוֹת הַשובַע

    אֵיךְ נֵבַקֵּר יִשוּבִים לְלֹא פָּרוֹת

    מַעֲנִיקֹות פֵּרוֹת.

    2

    צוֹאַת פָּרוֹת בְּרִיאָה לִנְשִׁימָה

    תֵּן לָהֶם קְצָת אֲוִיר לִנְשִׁימָה

    אֵיפֹה יִשְׂרְאֵלִיּוּת וְלֹא פּוֹלָנִיּוּת עַנִיּוֹת

    כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהֵם זוֹכִים לִמְציָּנוּת.



    תַּרְנְגוֹל גֶּבֶר שֶׁכְּוֹי תַכְנִיס לוֹ

    גּוֹל עֲצְמִי

    עוֹד מְעַט יִסְגְרו פֹּה לולִים

    וְיִסְתְמוּ פֶּה לְתַרְנְגוֹלִים

    כִּי שָׁם יוֹתֵר זֹולִים

    וְלַכֵן גָּם יוֹתֵר חוֹלִים

    מָה הֵם לְהַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ גִלֹולִים

    מָה שֶׁטּוֹב לאֵרֹופָא רָע לְיִשְׂרָאֵל

    וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וְלֹא רַעַל
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, AVITALLL, winter bear ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
  • 63
    • ק
    ביקורת ספרות סיפור קצר: "מחול של שלום"
  • "קשת" גרפיקה בשבילך. //
    • קר לי כל כך, וצמרמורת עוברת בכל גופי. אני יוצאת בריצה מהבניין, וגל של חום מכה בי ומזכיר לי שעדיין הקיץ מרחף באוויר ולא מתכוון ללכת. גם אני לא. לא מתכוונת לעזוב אותו. עדיין.

    בראשי רצות מילים כמו קשתות של לוחם המנסה להגן על חייו בחירוף נפש.

    אני אוספת את כולן. מה הוא אמר, מה אני הגבתי, למה אני אמרתי, איך הוא הגיב.

    הילדים כבר מזמן הלכו לישון, אך עבורי הלילה רק החל.

    אני מביטה בשעון — 12:30. אין אדם ברחוב. כולם לבטח סגורים בבתים. ישנים. בטוחים.

    ואני? אגרטל זכוכית עם סדקים, שזרקו ממנו את הפרחים. את אלו שהחזקתי בחתונה, מחייכת אליהם בפשטות ילדותית שכזו. בביטחון שהחיים ישירו לי. תמימה... שלווה...

    חייבת לנוח. אני מתיישבת על ספסל עץ משופשף המזמין אותי להיזכר בעבר, לנסות למצוא אור בכל החושך מסביבי. מה מצאתי בו — בגבר הגבוה, החסין, הישר כל כך?

    אני נזכרת ביום אחד מהשבוע שאחרי החתונה. עוד הריח הטרי־טרי הזה עומד לי באף, כמתהלכת במאפיית קסמים.

    הוא הביט בי בעיניים מבריקות ואמר בטון אצילי: "אני לעולם אגן עלייך ואדאג שאיש לא יפגע בך."

    ראשי מתרומם אל שמי הלילה השחורים שהיו עֵדַי לרגע הזה.

    כן, הוא ידע להגן עליי היטב כשהיה מדובר בטיפוסים מחוספסים, איתם האופי המרשמלו שלי לא ידע איך להתמודד. אבל… האם ההבטחה לא הייתה אמורה גם להגן עליי מפניו? אז איך זה שפעם אחר פעם הוא מותיר את שפתי קמוצות וחסרות אונים מול חוד לשונו?

    השמיים האלו… רוצה לצרוח, לעוף אליהם, לנסות לקרוע את העלטה הזו לשניים. אינני מסוגלת לזה יותר! האם לפרק את הבית? את האחוזה הבטוחה שיצרתי לילדי האהובים בעשר אצבעות, בעמל אין סופי בגוף ונפש כאחד?? אחוזה שתעניק להם יציבות ומגן.

    אבל רגע — האם אותה אחוזה לא מחוללת בדיוק את ההפך? חרב פיפיות...

    האם הדיבורים שלנו, המתפזרים בארבע פינות, לא מרוקנים את כל החיות שאני מעצימה אצלם?

    רגע של אמת. גם ידי שותפות בעסק הדביק הזה, הלא כן?

    נכון שאף פעם לא הייתי בקיאה בשנינות הלשון. ולמרות זאת, נפשי מתגוננת ומחברת את האבן שלי אל האבן שלו. תרצי או לא — נוצרת אש.

    זהו!

    נזכרת במשהו שלמדתי בהנחיית הורים: לא להיכנס למאבקי כוח עם הילד. מאבקי כוח הם כמו סם שלוקח אותך אל מחול בלתי ניתן לעצירה. זה בסיס המשמעת — לא להיכנס למחול מלכתחילה. להיות בשליטה.

    אנסה את זה — הבטחתי. מביטה בשמיים ולוחשת — תהיו עֵדַי!

    ***

    אני נכנסת לבית. האוויר עומד.

    גם הוא.

    עומד ושוטף את הכלים עם כפפות. המים לא מתבזבזים מעבר לצורך, והכלים מחזירים ברק.

    בדרך כלל הוא היה מביט בי במבט מבקר כלשהו.

    אבל עכשיו — כלום. הוא מתבייש. האמת שגם אני.

    מעין כנות של הלב שיודע שאם לא השכלנו להשכין שלום — אז לחרפה יש מקום.

    אני פוסעת חרישית לחדר ונוחתת על המיטה הרכה, הסולחת, המבינה, הממריאה אותי אל הבריחה מהמציאות שאינני בטוחה בה.

    קול שעון מנגן, מעיר אותי. לרגע מלאכותי אני מאבדת מציאות ומחייכת.

    "מודה אני" — שפתותיי מדובבות. ולפתע כמו מטר של פצצת אטום נופל עליי כל ה"אתמול", ה"שלשום", ה"מאז."

    איי.

    מנגינה של שעון שוב מתפזרת והודפת את הכאב בגל של רחמים.

    אני חוזרת להתרכז במילים: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה…" עוצרת. נותנת לאמונה לחדור, לסלק רגש שלא מבין למה. למה העולם כל כך מסובך? אבל זה בדיוק המשחק, הלא כן? האם לא בשביל רגע אפל של חוסר ודאות ביקש רבי עקיבא למסור את נפשו?

    "רבה אמונתך… יהי רצון מלפניך שלא אכעס ולא אכעיסך." הוספתי, ובטעות — אולי בעצם בכוונה — אני עונה, "אמן."

    נזכרת בהחלטה שלי אתמול לא ליפול אל סל סמי הוויכוחים, התחלתי את היום במחול משלי.

    בחדר יש ריח של כלניות. כמה נחמד להרגיש בשדה פרחים. מדמיינת אותי ילדה בת חמש, עם שמלה לבנה, קוטפת פרח סגלגל. אני שוקלת להשליכו, אך בתנועה חדה אני מאמצת אותו אל ליבי.

    הבית הזה יקום ויהיה. הילדים שלי צריכים אבא קרוב ואמא חזקה. כי כבר הסבירה לי האישה, שעוד מעט תיכנס לחדר עם ספלי קפה לשתינו, שלכל זוג יש את המשקעים שלו. עלינו התפקיד לבחור האם לברוח או להתמודד.

    או — הנה היא באה.

    היועצת הזוגית שלי. עיניה העמוקות, החכמות, התומכות, בוחנות אותי באמפתיה.

    אני סומכת עליהן, והן עליי. וכן — אני לבד כאן. למען האמת, בעלי אפילו לא יודע שפניתי לעזרה.

    ודאי, הוא חושב שהבעיות הן רק שלי ובגללי...

    רגע של אמת. אולי גם אני חושבת עליו כך?

    "שלום!" היא דוברת אמת — בשביל זה הגעתי.

    "איך עבר עלייך השבוע?" כמה שאני זקוקה לשאלה הזו.

    "הספקת לעבוד על מה שדיברנו?" זו לא דרישה, אלא פתיחה של שיחה שתיתן לי כוח לעוד שבוע.

    "כן." טון ללא סולם ברור יוצא לי מהגרון. אני נעצרת לרגע, חוששת.

    "תני לי דוגמה…" היא מעודדת, מבחינה בחרדתי שזלגה כחוט השערה.

    "עשיתי מה שאמרת! למען האמת — כמה פעמים!" הקול שלי עלה. התייצב.

    כן. הביטחון שלי בזוגיות שלנו מתעצם משבוע לשבוע.

    "יופי, מצוין!" היא שמחה בשבילי. "אני כל כך מעריכה את המאמצים שלך. לא הרבה נשים במקומך היו בוחרות להשקיע בגינה יבשה ונובלת.

    צריך ים רצון, אומץ אדיר ואמונה חזקה.

    לא להתייאש! להשקות ולטפח, יום ועוד יום…" היא אומרת ומביטה בי כאילו הבחינה בכלנית הסגלגלה והבלתי נראית, ההדוקה אל ליבי.

    "אז ספרי לי…" היא משכנעת.

    "אתמול…" המילים מטפסות לי בגרון. "כשהוא הגיע הביתה, והילדים — את יודעת — המשחקים שלהם היו בכל מקום… הוא העיר לי על זה בצורה פוגענית ביותר, ליד הילדים! כמעט ולא נשמתי... רציתי לצעוק, להילחם כהרגלי… אבל… שתקתי. כשהייתי מלאה בכוח חזרתי אליו ואמרתי לו: 'הייתי מאוד שמחה אם תאמר את מה שמפריע לך בצורה פשוטה ולא פוגעת, ואני אשתדל להבין.'"

    שפתי פוסקות משצף המילים, עיני בוחנות את הנקודות השחורות המקשטות את רצפת החדר.

    האם גם אני אוכל ליצור מנקודות שחורות רצפה מבריקה ויפה?

    "מקסים! בדיוק כפי שלמדנו. דבר ראשון — להבחין במילים שפוגעות בך." היא עוקבת אחר מבטי המושלך ארצה וחותרת להרהורי.

    "להבחין בנקודות שחורות בתוך הדו־שיח ולא להיכנס לשם, לא לגעת בהן. כי הן יכולות להפוך לחור שחור שואב וממגנט. ואחר כך, בצורה הכי רצינית, בשליטה וברוגע את מבקשת שהשיח יהיה שונה. אז תספרי לי — איך הוא הגיב?"

    אני מבקשת להיזכר. כן, הוא לא כעס ולא צעק.

    "הוא פשוט הבין. הוא אמר: 'אוקי… האם את יכולה להסביר לי מה אני אמור לעשות במקרה כזה, לשתוק?' אז הסברתי לו. 'פשוט תבקש מאחד הילדים לאסוף. זה הכל.' זה היה ואוו. וזה לא נגמר פה..."

    התחלתי לדבר מהר, חוששת שהזמן הקצוב יחדל ולא אספיק לספר לה על ההצלחות היפות שהאירו לי כקרן עמוסת צבעים מסחררת.

    "ישבנו שלשום ביחד ודיברנו על העבר שלו. אמא שלו הייתה טיפוס מאוד יקי — נקייה בטירוף ומסודרת. הכל מתוזמן אצלה. וגם… היא תמיד דאגה להחליט עבורו ממש הכל. אפילו מה הוא ישחק אחרי הצהריים ועם מי. שליטה מלאה… כל אי־ציות מצדו גרר האשמות והשפלות. ואבא שלו…"

    אני מודעת לפתע לרגש של חמלה נוראה המתפשטת לי בלב. מדהים איך שהחמלה הזו מופנית אל אדם שעד לפני חודש הרגש היחידי שחשתי כלפיו היה כעס וריחוק.

    "אבא שלו… היו יכולים לעבור ימים ארוכים בהם לא היה מעיף לעברו מבט. לא חלו ביניהם יחסי חינוך או אהבה. כלום. רק חלל נורא וריק. ילד יתום לא־יתום. כשבמוחו הקטן מתעצם חוסר הביטחון שלו אל מול אבא."

    עיניי מתרטבות, ודמעות רותחות זולגות ברשות מובנת.

    "הסברתי לו שאני לא מסוגלת עם כל הביקורת. והוא הבין. הרגשתי אותו איתי — מבין, מרחם, ורוצה להשתנות. אפילו הבטיח לחפש מטפל טוב."

    "אני לא מאמינה…" פיה הפעור של המטפלת נתן לי להבין שהצעדים האחרונים בחיי יהיו הראשונים לחיים אחרים.

    "את יודעת… אני רוצה להסביר לך משהו." אני אוהבת כשהיא מתחילה כך — זה תמיד מסתיים במשהו שאני מהרהרת אחריו יום שלם או יומיים.

    "הדחף הזה שלו לתת ביקורת, הערות, ואפילו חוסר יחס אל ליבך — אלו דרכי ההתמודדות שלו עם הנפש. הוא שומר על הביטחון שלו זקוף. כל מעשה של אי־נוחות בחייו מושלך כלפייך כדי לספק לו תמיכה. הוא אינו מסוגל לתת לנפש שלו להרגיש קטנה או בחוסר ודאות. וכן — הוא יעשה הכל, גם אם זה אומר להכאיב למישהי שחשובה לו יותר מכל."

    מילותיה מזדחלות ומתיישבות במוחי המנסה לתרגם אותן למעשה.

    "אז מה הפתרון לזה?" אני כמעט צורחת. חייבת להיות דרך.

    "לתת לו להבין שהוא כבר לא במלחמות ששהה בהן עוד משחר ילדותו — ולהביא אותו למצב שיסמוך עלייך להאיר לו את הדרך בחיים החדשים. נטולי הקרבות."

    כן. אני אקח איתי את מילותיה ליום שלם או יומיים.

    בעצם להרבה, הרבה יותר.

    ***

    בוקר קריר בצימר ייחודי בפאתי הר חרמון, אני מביטה מהמרפסת אל נוף קסום וצחור. רק רחשי פסיעות מהדהדות למרחקים.

    הוא קופץ לברר מה מסתתר מאחורי הגבעה הסמוכה.

    השלג מכסה את ההרים בנועם, ובאופק זיק של שמש על עץ אורן זקור ושתקני.

    גם אני למדתי לשתוק. במקום שבו אין חום ולא קור, אין רע וטוב, אין גדול או קטן — ישנה רק שלמות של משהו בלתי־שלם.

    מבטי עוקב אחר פסיעותיו. אני בטוחה שיהיה שם את אותו הנוף, אותה שלווה. לרגע הוא נעלם ו...

    או — הנה הוא חוזר. צועד בפסיעות גדולות. אותן פסיעות גדולות בהן אנחנו צועדים יום־יום את מסלול חיינו.

    "היה שם שלג בדיוק כמו פה!" הד ההר מחזיר את צעקתו, 'פההההה…'

    לא שם, לא הרחק, לא מעבר. השלום נצור פה. תחת אחת הבלטות במשכננו. בעצם הרבה יותר קרוב מזה, ממש לוהט בכף ידינו.

    ברגע של אמת, חיוך נתלה על שפתי.

    ***

    החורף חלף ואחריו חלפו גם האביב והקיץ, והחורף שוב התארח.

    ישנם ימים בהם הגשם יורד וקריר לפרקים, וישנם ימים שחום ההסקה פורש מעלינו, ומענג את ביתנו.

    לירוק דם — זהו סבל שלא נגמר. אבל לרפא את הפצע מבפנים — זו התבונה.

    אני מכינה קפה לשניים, ויושבת לשיחה קלה. אני לומדת יותר ויותר איך לדבר — ויותר חשוב: מתי לשתוק.

    אני אוחזת בידי את מושכות העגלה שמחזיקה בתוכה את המשפחה היקרה שלי.

    זה חלום ודאי.

    אני נותנת צביטה ללחי — אי!... כאב של אושר.

    המאמצים לא היו לשווא. לא ניפחתי בלון ותקעתי סיכה.

    לא!

    במו ידיי ערבבתי טיט. לבנה מעל לבנה.

    מקבלת אל ביתי את האלוקות, מרגישה בה כורכת סביבנו הילת שלום.



    ______________
    א.מלאכי- סיפור ראשון שלי לפרסום כאן. אשמח להערות או הארות בונות. תודה!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הלוויתן הכחול, שירת הכוכבים, דיתי לינדר ומשתמש 1 נוסף4 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    "קשת" גרפיקה בשבילך.
    לא בינה. הכל שלי. תודה!
  • 189
    • ק
    ביקורת ספרות לכוד בקוד
  • ק. כצן //
    • לכל הסופרים והסופרות!
    כפי שביקשו בפורום הכללי, החלטתי לפרסם קטעים מספרי החדשים שם, כדי שכולם יוכלו להגיב.
    בכל מקרה, למי שעוקב במיוחד אחר חדשות פורום הכתיבה משכפלת לכאן את החדשות ואת הלינק לאשכול.

    ספר מתח - עלילה - מדע בדיוני (הקף את הנכון :)) יוצא לאור א"יה, לקראת ראש השנה.
    קבלו אותו:
    "לכוד בקוד" (אם תפתחו את הלינק - תוכלו לראות את הכריכה ולקרוא פרקים לדוגמא)

    וכדי שהדיון פה יהיה יותר ספרותי ומקצועי, אכתוב שאלה שבה התחבטנו וקיבלנו תשובה לא חד משמעית של המבקר הספרותי.
    והיא:
    האם אפשר לקטלג את הספר כ-"מדע בדיוני"?
    אני אישית רציתי לכתוב את ההגדרה בכריכה, אך המבקר טען אחרת והנה ציטוט מדבריו:
    "הסיווג של הספר כמדע בדיוני מציב רף מאוד גבוה. כי מדע בדיוני מחייב להתיישר מבחינת הרמה המדעית עם ...(וכאן הוא כתב דוגמאות של סופרים מהציבור הכללי שאיני רוצה להזכיר ולא חושבת שיש לכך מקום). לענ"ד היה נכון יותר לסווגו כמותחן בדיוני." עד"כ דבריו.

    את המילה "מותחן" אני לא אהבתי. כי אני בעצמי לא אוהבת ספרים שהמתח הוא עמוד השדרה המרכזי שמחזיק את העלילה. עלילה שכל מה שמתניע את הקורא להמשיך בה הוא המשחק ברגשותיו שהוא עדיין לא יודע אם הגיבור ינצל או לא...
    וזה לא שאין מתח בספרים שלי, אלא אני הייתי רוצה לחשוב שאנשים קוראים אותם לא רק בגלל שדחוף להם לדעת אם יהיה לסיפור סוף טוב או לא :)

    מעניין לראות מה יגיד הציבור לאחר שיקרא את הספר בקשר לשאלה הזאת.

    בכל מקרה, המבקר גם האיר הרבה נקודות מעניינות, הנה כמה מהן (מקווה שזה לא יחשב לספוילר):

    בחירת השמות (המאוד מוצלחת):
    • וויקטור וינטר. מעביר בתת מודע את השאיפה לניצחון (בכל מחיר) בשם הפרטי וגם מורגש היטיב הקור (השכל הקר, נטול הרגש) שמנשב משם המשפחה.
    • שלוימי – הניגוד בין השלמות (עילוי, חריף, גאון וכו') לבין הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כגודל הפוטנציאל כך גודל הנפילה.
    • נתנאל – יותר מכיל ומקבל, כשמו כן הוא. מתייחס לכשרונותיו ויכולותיו כמתנת שמיים ופחות סומך על עצמו ושיקול דעתו (בניגוד לשלוימי).
    • חזקי, שנותר בדרגתו, חזק במקום שבו הוא נמצא ויוצא מחוזק עוד יותר.
    • ג'ק, לא יודע אם היתה כוונה לכף אבל בתת-מודע זה מצטלצל עם הביטוי Jack-In-The-Box שבא לתאר את השדון שמתחבא בקופסא וקופץ החוצה כשאיש אינו מצפה לו.
    • ברנשטיין, כמו אבן צור שצורבים באמצעותה (או עליה). יציב, אפשר לסמוך עליו.
    • שרגא – כמו הנר (=שרגא) מאיר בגאונותו, ביושרתו, באמונתו.
    • אלי (ולא אליהו) – שעדיו לגדולות. וכשם שאליהו לא מת, כך יש משהו באלי שמשדר שהמפעל הזה ימשיך לעד, אל תוך הנצח שיבוא.
    • דניאל הורביץ – מזכיר את דניאל הנביא שלא נכנע לרשעים והיה לו חזון, חלום אותו פירש לעולם. והורביץ – החלק התורני-עכשוי, השל"ה הקדוש, שאולי דניאל מצאצאיו.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: NOA#, ניק 3810, חזקי ☆ ועוד 12 משתמשים15 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    ק. כצן
    תודה יקרה :) עוד מעט יוצא ספר נוער - מסדרת קודיאל - נוריאל סוד הקמע, בע"ה לסוכות או לפסח הבא...
  • 1K
    • א
    ביקורת ספרות זה כבר סיפור אחר - ביקורת ספרות.
  • אוראל סולטן //
    • אה הא!
    מצאתי!
    במבה!

    מה?
    אה, פשוט זה הדבר היחיד חוץ מהספר הזה שקרו לי איתו כ"כ הרבה דברים מוזרים.

    טוב, אחרי שעברנו את השורות שרואים בתצוגת פוסטים (אותם כותבים כדי להרשים...), אפשר להתחיל:

    אז כמובן, כיאה לסופר מיגע, נתחיל באנקדוטות קודם, כי בסופו של דבר גם הם חלק מהביקורת על ספרו של     @הווה פשוט (שמשום מה עדיין לא הבנתי אם הוא מתגורר בק"ס או בירושלים...). הנקרא 'בעל הלשון החלקלקה' - כהגדרת חברי.

    הכל התחיל כשהבטחתי לידידינו מו"ר (ר"ת של מטפל ויועץ רגשי) ישראל שיף - הלא הוא @הווה פשוט הנזכר - שאקנה את הספר, ובכך הכנסתי את עצמי לתסבוכת שאין ממנה יציאה.

    ולמה?

    כי כשהגעתי ל'יפה נוף', גיליתי שנותר לי סכום כסף שמספיק אך ורק לקניית ספר אחד.

    נו, ומה הבעיה? אתם שואלים.

    אז ככה, שהספרים שהיו בנמצא הם 'מי שימצמץ ראשון' של גברת מ. קינן, וזה (כשאני אומר 'זה', אני מתכוון לקיצור של 'זה כבר סיפור אחר'...)

    התלבטות קשה, אה?

    אז לאחר מחשבה של שעות, החלטתי לקחת את זה - כהבטחתי. לא טעיתי. כי מיד כשהגעתי למוכר הוא הכריז בפני ליד רוב עם קהל ועדה שהוא אהב את הספר. דבר נדיר שלא קרה לי אף פעם.

    אני לא אאריך, אבל אספר בקצרה שהספר עבר בשלום את 'מבחן המים' (מה שאומר שאחותי שפכה עליו כוס מים והוא נשאר שלם) אך את מבחן ה'קריעה' הוא לא שרד (מה שאומר שהוא נחלק לשניים. כן, פשוט כך, חודש אחרי שקניתי אותו, הוא כבר התפרק באמצעו. משהו שמראה על מספר האנשים שקראו בו...)

    אז בקיצור, הוא עבר גם את מבחן המשגיח (שתפס מישהו קורא בספר, וקרא בו קצת. הוא די נהנה...). וגם את מבחן האימא (שלי, שמעולם לא קראה כמעט, וכאן הצליחה לקרוא את כל ה'בלדה לשוקולד' במלואה.) וגם את מבחן החברים (שקרעו את הספר...).

    טוב, כל זה ועדיין לא סיפרתי את החוויה שלי.

    אז לקחתי את הספר בשבת, והתחלתי לקרוא בשקיקה. כן כן, מה שאתם שומעים, פשוט 'גמעתי' את הספר בשלוק אחד, וכשנכבה האור, פתחתי את הדלת והמשכתי לקרוא 'רק עוד קצת' - עד שסיימתי כמובן.

    אז מה אני אומר?

    הספר הזה הוא יצירה מופלאה בהחלט.
    איך אני יודע?
    פשוט, כל דבר שאני אוהב בספר שאני קורא, אני מסמן באוזני חמור. כאן ניסיתי לקפל את כל הספר - אבל זה לא הלך...

    בנוסף, שמעתי מהרבה אנשים שקראו אותו, שזה הרגיש להם כמו צפייה בסרט, פשוט בגלל שהסופר יודע לתאר כל כך 'חי' (ומשעשע) את המציאות הדי יבשה לכאורה.

    אה, ועכשיו לסיפורים (זה לא לפי הסדר, היזהרו!):


    גורלו של הרב גלנץ - סיפור לחובבי מוזיקה בלבד. מי שלא אוהב, יצטרך לשרוד אותו עד הסוף כדי להגיע לפאנץ' המפעים. בעצם גם מי שלא אוהב מוזיקה יאהב את הסיפור, אם כי הקטעים על שופן יהיו מעט 'מיגעים' בשבילו.

    ועדיין, אני משער לעצמי שהוא יצחקק מהסיפור על הפרטיזנים ויזעם על אהבתו של הסופר לכתיבה על סיגריות (ובין לבין, ילך למחשב כדי להבין מה זה 'אופוס'...).

    תרום קרנינו - סיפור נחמד (וקצת מוזר, למען האמת) לעומת חברי, אותי הסיפור לא הצליח לשכנע באמיתות משמעות הנענועים (נראה לכם שזה באמת מעביר גלים ביו-מגנטים? קצת מטופש.) בכל זאת - סיפור בהחלט טוב. וקצר. מאוד קצר.

    ארוכה הדרך אל ההגה - או הו! זה סיפור! החל מהאנקדוטות ההזויות יותר ממה שסיפרתי לכם כאן - שמתארות את הסופר כשהוא מנסה לעבור טסט - ועד לספק המנקר שמא הוא ג'ינג'י, והתהיות מה הוא עשה באלעד באישון יום כששמשון מעבר לקו. הסיפור סחט ממני פרצי צחוק לא מועטים, ועם זאת הוא גרם למחשבות מעמיקות על החיים.

    שוקולד מריר - אם הסיפור הקודם היה יצירה די משעשעת, הסיפור הנוכחי הוא צחוק אחד גדול ברמה אחרת. אם אתם מדוכאים - רוצו לקרוא אותו - הוא יעשה לכם רק טוב, במיוחד בקטע של הבלדה (מאיפה מצאת כ"כ הרבה חרוזים ב'וק'? - זה פשוט לא נגמר!!! - 2 דפים שלמים!!!).

    למי שלא מבין, אני אשאל, מה הייתם עושים אם הייתם רוצים שוקולד, וזה היחיד היה אצל הבת שלכם? ומה אם הייתם גונבים (סליחה, לוקחים, היא בטח תרשה...) ממנה אותו בלילה, ואחר כך מקבלים נקיפות מצפון (הבעיה היא שאין אף רב שיכול לפסוק אם אפשר לאכול משהו גזול...)? סיפור שיגרום לכם לתהות אם הילדים שלכם באמת ישנים בלילה (רק אני לא הבנתי מי אכל את השוקולדים?...).

    הפאנץ' ליין - פעם שאלתם את עצמכם למה באמת כל הסיפורים נגמרים ב'הפי-אנד' מהדהד בו מי שעשה טוב מקבל מיליון (סליחה, מיליון וחצי.) שקל, ולמי שמרשיע מגיע בלוק בראש? אז הנה, לפניכם סיפור ללא פאנץ', כלומר עם פאנץ', כלומר ללא פאנץ'... עזבו, מה שבטוח זה שאחרי הסיפור אתם תקומו ותרוצו ללמוד - הבטחה שלי.

    אם אתן נשים, בטח תתעצבנו ותחשבו שעכשיו הבעל שקנה לכן את הספר פולט מתחת לשפמו 'שלא עשני אישה' בארמית או משהו כזה (כהגדרת הסופר)... אה, ויש כאן גם חתולים, זקנים מדובללים, ושני אבריכים שכובשים את אמריקה...
    בכל אופן - סיפור מעולה בהחלט. אהבתי (זה ההוא ששלחת ל'יתד' בזמנו?).

    לב שלם - כל הסיפורים שהיו עד כאו הם משחק ילדים לעומת זה. הסיפור הכי ארוך (והכי יפה) בספר. בינינו, הוא עשה לי חשק לעשות ממנו הצגה או משהו. פשוט סיפור מרטיט.
    אז נכון שהמשחק מילים המרובע בשם הסיפור נחמד (הישיבה, הלב של שלם, לב שצריך להיות שלם - תרתי משמע, ועוד ועוד). אבל הסיפור - הוא כבר סיפור אחר...

    הסיפור הוא השני שמסופר בגוף ראשון מאת הסופר עצמו. מה שגרם לי לתמוה אם הוא קרה באמת. אומנם הוא קצת אכזרי (הקטע עם שלם וכל זה...) אך הסופר הצליח להעביר את הרגשות בצורה מושלמת ולהרגיע טיפה את הרוחות הסוערות. מה שכן - המריחה עם הקפה עבדה עלי. אהבתי.

    כמובן שבסיפור הכי זכור צריך להכניס את המסר הכי טוב, ויחסית לפה - זה באמת מסר חזק ביותר.
    "ההפך מאהבה זה אדישות - לא שנאה."
    תחשבו על זה.
    וזה בנוסף לכל שאר המסרים המעולים הטמונים לאורך הסיפור והספר.


    ביקורת כללית:

    אהבתי מאוד (בדגש על מאוד) את הספר, כמו שאמרתי - ספר שלא עצרתי מלקרוא עד הסוף, למרות שאמרתי לעצמי שאקרא 'רק עוד דף'. הדבר הזה קרה לי רק עם עוד ספר אחד בחיים - 'תיק מקסיקו' של הידוע בכינויו 'אבו- @הדוויג ' - הלא הוא חיים גרינבוים.
    (קרדיט ל @הנף מקלדת )

    טיפה היה מוזר הקטע הזה ששכחת לעשות הגהה אחרי העימוד. מה גם שהיו הרבה קטעים שלא מעומדים טוב (לדוג' ב'שוקולד מריר' - באמצע הבלדה הייתה שורה לא קשורה לבלדה ועדיין מלוכסנת.). אבל הכתיבה מפצה. בהחלט. יש לך עתיד. ועבר. וגם הווה. פשוט.

    אם אתם חפצים בספר טוב לכבוד החג, או סתם באמצעו של יום - רוצו לקנות אותו.
    באמת, אני לא רוצה לצאת על מ. קינן (אחת הסופרות שאני אוהב, והסופרת שיש אצלי בבית את הכי הרבה ספרים שלה), אבל הספר הזה באמת הרבה יותר טוב משלה (כל אוהדי 'ממלכה במבחן', נא לזרוק עלי עגבניות בשקט, זה מפריע לאורחים. אה, דרך אגב, אני מעדיף רגילות אם אתם שואלים, השרי קצת חמצמצות...).

    בקיצור - ספר טוב. סופר עוד יותר טוב. מסר מעולה. שווה קריאה בהחלט. חסר כמוהו בציבור.

    ...


    אה, ולמען ה', מה הם מדברים שם מאחורה?!!!!
    • תודה
    • שכוייח!
    • חחח
    Reactions: מוז'יניקית, אביגלוש, פינקיו ועוד 60 משתמשים63 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מקצה הארץ-:)
    אח יקר, אתה תותח על!! וכל מילה מיותרת. פשוט אהבתי. תבורך ותצליח! @הווה פשוט עדיין לא קראתי את...
  • 72
    • M
    ביקורת ספרות האור בחיי
  • ME!! //
    • "אייל סובב את ההגה בפראות..."
    אחח איך שאני אוהבת את הקטע הזה. אני מדפדפת בעונג לעמוד הבא, "אס אם אס משהו. דבר. באיזה תפקיד אתה נו--"
    פתאום המשך השורה נעלם והנוף הטקסטואלי השחור לבן מתחלף בפרצוף מאוד מסוים. יעל.
    "מה מצחיק?" היא סוקרת את העמוד באדישות.
    "סוּרייייייייייי חושךךךךךךךךךךךך" . אני קוראת הודפת אותה הצידה. מנסה למשוך את הספר חזרה אלי.
    אני מזהה שהיא מחפשת אובייקט שיגוון לה טיפה את הישיבה המונוטונית מול המחשב, משהו קליל שלא דורש את הפעלת הפונקציה המתקראת מוח.
    פשוט נהדר.
    "אבאאאאאאאאאאאאאאאאא"
    "היא מציקה לייייייי."
    אני מנסה. חובת ההשתדלות בכל זאת.
    הוא יצא למסור שיעור. אל תטרחי. היא מפטירה בחדוות מנצחים.

    לאחר כמה דקות הספר חזרה ברשותי, הרצפה מארחת באופן זמני כמה מכריות המיטה, בקבוק מעוך ועט ירוק אחד.
    יעל ישובה בכסאה מסיימת לנסח את המייל עליו עבדה בחצי שעה האחרונה.
    כשהיא מרוצה מהתוצאה היא מסתובבת אלי חצי סיבוב. "אני האור בחייך אוקי." היא מטעימה בהבעה חצי זחוחה חצי פטרונית.
    "פחח", אני צוחקת מגלגלת עיניים בדרמטיות מוגזמת, "האור הגנוז אולי".

    --------------->
    גילוי נאות-
    הקטע מתוך מקבץ שהתחלתי פעם לכתוב ונתקע (איך לא) באמצע..
    מעלה בכל זאת בשביל לשמר את החברות בקהילה עד שיתפנה קצת זמן לטובת העניין:)
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, צביה ר., אביגלוש ועוד 2 משתמשים5 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ללמוד לכתוב
    ללמוד לכתוב
    אפשר לדווח למנהלים, והם ישנו את זה.
  • 606
    • S
    ביקורת ספרות המסע אל קצה הארץ / דבורי רנד
  • Sparrow Bird //
    • גילוי נאות: הטקסט הנ"ל נכתב ע"י בת אנוש המזדהה ככותבת השורות.
    הוא עבר עריכה דקדוקית בלבד של פיסוק ומיקוף לפי כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות צ'אט GPT.


    המסע אל קצה הארץ / דבורי רנד

    בטרם אגש לניתוח ולביקורת, אציין בנימה אישית שזהו אחד הספרים האהובים עליי ביותר בכל הזמנים. הוא לא יורד כבר שנים מהעשירייה הפותחת. הוא גם הספר שאני ממליצה תמיד למי שמחפש משהו כיפי ומרתק לקרוא, ודוחפת בחרדת קודש חינוכית — יען כי הנוער הולך ומידרדר — לכל בייביסיטר שנועצת עיניים חמדניות בספרייה הביתית.

    המסע אל קצה הארץ הוא רומן היסטורי שמבוסס באופן אמין למדי, עם חירויות ספרותיות מסוימות כמובן, על אירועים אמיתיים מהמאה ה-17.
    אל תתנו למילה "היסטוריה" להרתיע אתכם או לגרום לעיניכם להתגלגל בנוסח "את שיעורי היסטוריה השארתי בתיכון, תודה". אמנם זהו ספר שהרקע ההיסטורי שלו מהודק כמעט לכל סצנה ופרק, אך אל נא באפכם. הספר הזה עוד יכיר לכם את המילה "היסטוריה" מחדש, כי בין הדפים שלו היא הופכת לעוד דמות יפהפייה ורבת פנים.

    האקספוזיציה — או בלאדינו זה נשמע יותר טוב

    כבר בעמוד הראשון הקורא נוחת באלגנטיות באמסטרדם היהודית של המאה ה-17, אבל את זה הקורא אינו יודע. הוא מוצא את עצמו יושב על כתפו הצנומה של יוסף, הנער שנחת לו בקהילה היהודית ההולנדית לאחר שנמלט מפרעות בעיירת מכורתו זמושץ שבמחוז לובלין, ומגלה את העולם דרך עיניו הרדופות של הגיבור.
    יוסף נופל לעולם זר, בו קהילת היהודים האנוסים שברחו מתחומי שליטת המלכים הקתוליים משגשגת לה על גדת נהר האמסטל. דרך ימיו הראשונים של יוסף באמסטרדם הקורא מגלה בהדרגה עוד טפח בסמטאות המפותלות של שכונת היהודים, ועוד טפחיים באורחות חיי הקהילה.
    הסופרת משבצת באומנות דמויות אמיתיות (ר' שאול מורטירה ולהבדיל ברוך שפינוזה) בין הדמויות הבדיוניות, ולכל אחת מהן חיים וצבע משלה, בעוד יוסף הצעיר מהלך ביניהן בצעד מהוסס ומבויש ומנסה ללמוד עוד ועוד מילים בפורטוגזית, בהולנדית ובלאדינו.
    הוא מאומץ על ידי משפחתו של ר' מנשה בן ישראל, ומקבל במתנה כאח גדול את שמואל בן ישראל, עלם חמודות שבזמן שהוא לא מנהל את בית הדפוס המוציא לאור את ספרי הקודש וההגות של אביו, הוא מלמד את יוסף עוד פרק בהליכות עולם, אהבת ה' וחדוות חיים. בין לבין הוא נותן קולו בפיוט, במוסר השכל ובעוד סיפור מרתק.

    הכתיבה — או כך כותבים סיפור שמספרת דמות בתוך סיפור

    הכתיבה יפהפייה, נעימה, פשטנית — ללא הצטעצעות ומשחקי מילים.
    אין מילה חסרה או מיותרת בספר הזה. הוא לא ארוך ועמוס כמו ספרים אחרים של הסופרת, הוא גם לא חסר ומותיר עודף מקום לדמיון.
    מי שמתלונן על עודף מילים כששמואל בן ישראל פוצח בעוד סיפור על המלך ארתור, מחמיץ את התענוג שבסיפור בתוך סיפור. וכאלו יש כאן למכביר. יחד עם יוסף, הקורא ממתין בכיליון עיניים לרגע בו תנוח על שמואל הרוח, והוא יפצח בסיפור נוסף על וילם השתקן.
    ואם זה לא מספיק, זרקו עלינו אקסטרה סוכריות (לא טופי — סוכריות קרמל חלביות) בדמות פיוטים ממיסי לב, ששוטפים את העיניים בעברית יפה וצחה, עד שכמעט אפשר לשמוע אותם באוזניים.

    הדמויות — או הנער, הפייטן והנוכל הספקן

    יוסף, הנער הקטון עם העיניים הריקות שחזו בזוועות ת"ח ות"ט, בעל הלב התמים והטהור — הוא דמות שקל כל כך לאהוב.
    הוא דמות שהקורא מצפה לכל מילה שתצא מפיה — והוא לא מנדב הרבה.
    הוא דמות שהקורא מחכה לגלות את סודה האפל.
    יוסף הילד, הגדל לנער והופך לבחור, מביא היישר אל לב הקורא שאיפה כמוסה שקל מאוד להזדהות עמה: הרצון להיות שייך למישהו; הרצון להיות אהוב; הרצון להיות שייך למשהו גדול ממנו.
    ככל שהוא גדל, הוא רוצה לבחור בטוב — אבל לא מוותר על זה שהטוב יבחר בו בתמורה.

    ושל מי הפנינה הזו, על הטוב הבוחר בנו, אם לא של שמואל? בנו הצעיר של ר' מנשה בן ישראל, מנהל בית הדפוס שלו, בחור כארז ומורה הדרך של יוסף הצעיר.
    הייתי מוכנה לשלם כפול על ספר שבו מתחילתו ועד סופו אזכה לקרוא ציטוטים והגיגים של שמואל, שנראה שיש בו מיזוג מושלם של תכונות של דמות משנה שקשה לא לאהוב.

    אליהם מצטרפים ר' מנשה ואשתו הרבנית רחל, חבריו של יוסף לספסל הלימוד, פרנצ'סקה — בתו הצעירה של הרב, ר' שאול מורטירה (דמות אמיתית), כמה נערים פוחזים, ואפילו דמות נבל מוצלחת המתבססת אף היא על דמות אמיתית של ממש.
    דרך הסיפורים הקולחים שלהם — מפיהם של ר' מנשה (בתוספת חיוך חם ואוהב), של שמואל (בתוספת הומור דק וכובש ומוסר השכל עדין וערב לאוזן) ושל הרבנית רחל (בגיבוי אגסים מסוכרים ואהבת אם) — מוצגת לנו הדמות הנסתרת של הספר הזה: ההיסטוריה.
    והיא כובשת כמו עוד דמות קפריזית, שובבה, עקשנית ומלאת פניות ופינות אפלות.

    ומכאן, לנבל. ברוך שפינוזה — הנבל שקל ונוח לשנוא אותו בכל לב, אם מתבססים על הדעה שגורסת שסיפור טוב מספק לקורא מישהו לשנוא בהתלהבות.
    על פניו, הוא לכאורה משמש כדמות רשע די שטוחה: הוא כופר בעיקר, ראוי לחרמות והשמטות שהוטלו עליו, זומם מזימות אפלות שמסבכות את יוסף, את שמואל ואפילו את ר' מנשה, ואף מנסה להסית ולהדיח את יוסף הצעיר והנוח להשפעה — היישר אל זרועות כת הספקנים שהוא מטפח בדווקנות מטרידה.
    אבל לברוך יש תפקיד נוסף: הוא משמש מעין דמות מראה ליוסף הצעיר. גם הוא וגם יוסף רוצים את אותו הדבר — להיות שייכים למישהו, להיות שייכים למשהו גדול מהם.
    בבואתו של יוסף, הניצבת אל מול זו של ברוך, מחדדת את משמעות בחירותיו של יוסף — עבורו ועבור הקורא. יוסף בוחר להשתייך למשפחת בן מנשה ולהיות ראוי לאהבה שהם מרעיפים עליו. הוא רוצה להפוך לתלמיד חכם הראוי למסירותם, ולהשתחרר מתסמונת המתחזה שהוא סוחב לאורך מרבית הספר.
    וברוך, לעומתו, נשמט ומנודה מהקהילה היהודית, ובוחר להשתייך למשהו אחר שגדול ממנו — חברת המשכילים הנוצרית.
    יוסף רוצה להתמסר לחזונו של ר' מנשה — לקרב את הגאולה ולהביא את היהודים אל קצה הארץ. וברוך מתמסר לחזון הפרטי שלו: להטיל ספק בכל מה שניתן ולעקור תורה מהשורש באמצעות כישוריו כתלמיד עילוי לשעבר בישיבתו של ר' מנשה.
    הוא הולך רחוק — אבל במן כפייתיות חולנית, אינו מרפה מעובדת יהדותו, ויוצר את הזרם הרעיוני ממנו התפתחה "ביקורת המקרא" הכפרנית.

    על אף ששורשי הספר נטועים עמוק בהיסטוריה של המאה ה-17 בהולנד ובאנגליה, הוא אינו מרגיש מונחה־עלילה. לאורכו של הסיפור, הדמויות ומסען הפנימי הן שמובילות את המסע החיצוני — אל אנגליה, אל קצה הארץ ואל האור והאמת.
    העיקריות והחשובות שבדמויות לא רק מסייעות ליוסף הצעיר במסעו להכיר את עצמו ולפלס את דרכו בעולם הגשמי והרוחני, הן מספקות לקורא חוויה של חיבור לעולם ישן של מסירות נפש, אהבת ה' ואהבת הבריות האמיתית.
    כל שיחת נפש בין יוסף לשמואל, כל סיפור או הסבר מלא כיסופים לציון של ר' מנשה, מרגשים ומחברים את הקורא וגורמים לו להתגעגע עוד קצת לימים בהם היינו ילדים, וטרדות היומיום הרגיל עוד לא השכיחו לנו את הרצון לגאולה שלמה ועכשיו.

    אי אפשר להישאר אדישים כשקוראים על ר' מנשה, ששולח את הבן היחיד שנותר לו לאחר שאיבד את בנו הבכור, היישר אל לוע הסכנה האינקוויזיטורית, רק כדי להכניס בסתר עוד תינוק יהודי בבריתו של אברהם אבינו.
    והעיניים לא נשארות יבשות בטקס הברית המדובר.



    העלילה — או מסע של אלף מילים מתחיל בספר אחד

    העלילה נעה סביב הגשמת חלומו של ר' מנשה בן ישראל ליישב בחזרה את אנגליה ("קצה הארץ") ביהודים, לאחר שגורשו ממנה יותר מ־300 שנה קודם לכן, ונעה בעקבות המכשולים בהם הוא נתקל בדרך להגשמתו, האנשים והעלילות שבדרך.
    לצד זאת אנחנו נהנים מעוד כמה קווי עלילה צדדיים, הקשורים בעיקר בהתפתחותו של גיבור הסיפור הראשי, יוסף, שהספר הוא גם סוג של רומן חניכה והתבגרות שלו.
    את כל התהליך הזה מלוות אנקדוטות וסיפורים היסטוריים על ההיסטוריה של עצמאות הולנד, על עלילותיהם הנפתלות של כמה ממלכי אנגליה האמיתיים והאגדיים — שלא ברור אם היו באמת — ועוד כמה דמויות מרתקות.

    למי שלא מונח בחומר ההיסטורי ולא בהכרח מחבב היסטוריה, אלו חלקים מענגים ומרתקים שמוסיפים עומק לסיפור של ר' מנשה ומשפחתו.
    הם עוברים אל יוסף הסקרן ואל הקורא כמובן, בלשונו הזהב של שמואל.
    למי שכן מונח בחומר — זו לא עוד חזרה משמימה על הסיבות לפריצת מלחמות השושנים או על אגדות המלך ארתור, אלא מבט חדש ורענן שלוקח כל אפיזודה היסטורית יבשה ומוציא ממנה מסר שחודר היישר ללב.
    לא רק רלוונטי לשלב בהתבגרות וההתגברות בו נתון יוסף, אלא רלוונטי גם עבור הקורא באשר הוא.

    העלילה איטית והדרגתית. לעיתים היא מזנקת קדימה, ולעיתים נעצרת להפוגה ולמחשבה.
    אבל זה אורגני, זה הגיוני, זה מעורר מחשבה — ולא דוחף קדימה רק לקרוא מה קרה בסוף, אלא לטעום כל מילה ופסקה בנפרד וליהנות ממנה.
    אין יותר מדי הפתעות, גם לא בגילוי הסוד האפל של יוסף.
    קורא שם לב לפרטים קטנים יוכל בנקל לעלות על הטוויסט הראשי בעלילה.
    אבל כשהכול כתוב בכזה חן ועדינות — זה לא באמת משנה.
    הגילוי הצפוי הוא עוד צעד אורגני.

    עוד כמה מחשבות — או למה לנו פנטזיה כשיש רומן היסטורי?

    הספר הזה מעורר מחשבה סביב השאלה מדוע אין לנו מספיק רומנים היסטוריים על מדף הספרים החרדי.
    האם זה בגלל החשש שלא ימכרו מספיק בגלל התיוג שלהם כרומנים היסטוריים?
    או שמא משום שהם דורשים מהמושכים בעט לערוך תחקירים מקיפים ומדויקים, לצבור כמויות של חומר עוד בטרם נכתבה מילה בודדה?
    האם בגלל שכתיבתם דורשת מהכותב לאהוב, לחקור ולהעריך את מה שכבר קיים בתולדות האדם — ולא רק את מה שברא מוחו שלו?

    לסיכום

    ספר מלבב מכל בחינה אפשרית.
    תענוג בקריאה ראשונה ומרגיש כמו לחזור הביתה בכל קריאה אחרת.
    ספר שכיף לחזור אליו בכל הזדמנות כמו לחבר טוב.
    כי "אמת מארץ תצמח".
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: רצתה, מ. וויעדער, כפוף לכללים ועוד 32 משתמשים35 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ט
    טליהנחום
    יס אבל עכשיו השיקו את האופציה הזאת בחגיגיות. אפשר בהגדרות עצמן להגדיר! ולא לסמוך על הנועז הזה...
  • 45
    • נ
    ביקורת ספרות סיפור הצלה
  • נחמה 12 //
    • סיפור שכתבתי והתפרסם באתר הידברות
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, אביגלוש, אקורד ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 394
    • Natan Galant
    ביקורת ספרות החדר השני של יוספה // סקירת ספר ילדים
  • Natan Galant //
    • את הספר החדר השני של יוספה

    קניתי מסיבה מאוד הגיונית: נחתו במייל שלי 2 פרקים מלאי כל טוב, ולמרות שאני מוגדר כבוגר, ובגיל טפו טפו, עדיין מצאתי את עצמי נשאב לחווית הקריאה.
    הספר פשוט טוב! אז אל תצפו לביקורת אובייקטיבית, עם כל מיני השגות וחמיצות. לא. כאן תשמעו רק דברי שבח.

    הספר שייך לסוגת הפנטזיה, עם הרעיון המוכר של עולם זר או מקביל שקיים איכשהו בתוך העולם שלנו.
    יוספה, הילדה המצחיקה למדיי, נופלת לתוך העולם הזה, ומגששת את דרכה החוצה.
    איכשהו, נדבקת אליה בעולם האמיתי חברתה למחצה בשם 'ביילי'. ביניהן נוצרת אינטרקציה מאוד מאתגרת.
    ביילי היא אשפית הסדר והחוקים. היא צריכה חיצים ברורים, שהכל יהיה מסודר, איגלואים ריקים לפח, חדר מאורגן, שעות מסודרות.
    לעומתה, יוספה היא התגלמות... אמנית המפוזרת. אם נקרא לה ככה. טובעת בבלאגן, מדברת להנאתה עם חפצים שונים, מגישה לאורחת עוגת קצפת זוהרת שמתגלית כביסקוויט בודד עם ערימת דמיון עזה, וכולי.

    מה קורה כששתיהן נופלות לעולם החדש, דרך המראה בחדרה של יוספה?
    ובכן, כך:
    יוספה נהנית מכל רגע. צוהלת במשחק סולמות ונחשים בגודל מלא, משוטטת במנהרות ומפטפטת עם סבא שבישלה דייסה, ועם ילדים קטנים ששרים בטייפ. ככל ואתם יודעים מה זה טייפ, כן?
    לעומתה, ביילי במצב רוח איום ונורא! היא הגיעה למקום מוזר, בו חיות מדברות, והיא צריכה לחזור לעולם האמיתי והמאורגן שלה!

    שתיהן, מטבע הדברים, נאלצות להתקרב זו לזו והכיל את תפיסות העולם והאישיות המאוד שונה ביניהן. יפה, חינוכי, מעניין.
    1748178137596.png
    עכשיו ככה.
    החוזק האמיתי של הסיפור הוא פחות בעולם הדמיוני או בעלילה - אפשר להתווכח חופשי, כן, זו רק החוויה שלי מהספר, ואני כמו שכבר אמרתי, לא בדיוק קהל היעד המקורי של הספר - אלא דווקא בדמויות.
    דמויות!
    וואואו. המחברת השכילה לבנות כל אחת מהן באופן מאוד מאוד משכנע. ממשי. וזו אומנות. בוודאי כשצריך לתת, למשל, פה וחיים לחיה כמו גמל. איך היא תתנהג? תדבר? והאם יורגש שהיא גְמַלִית בכל נימי נשמתה?

    אומרים על סופרי ביכורים, שהחולשה הכי גדולה שלהם היא הדמויות, שעשויות מגומי. פעם הדמות אומרת ככה, פעם ככה, חסרות אופי אמיתי.
    הדמויות שלנו כאן - ההפך.
    הסבתא סבתא, מבולגנת, שמחה, טובת לב, מכינה דייסה גם לאגודל. הכל נופל לה, מתלכלך, היא מרימה, מכינה שוב, הכל בסדר. מקווה בשביל יוספה שהיא לא תהיה כזו שלומפערית כשתגדל...
    הקוף - קוף. רוצה עוגיות, עוגיות, לא שום דבר אחר. וגם לא מסתיר את רצונו בעוגיות. אגב, יש לכם עוגיות אולי? כי אם לא, מה יש לכם בכיס? אולי אלו בכל זאת עוגיות?

    וכן הלאה וכן הלאה.

    העולם עצמו, הקופסה, לעומת זאת, לצערי פחות אמין.
    הנופים, המקומות, מרגישים לי מאוד לא טבעיים וחסרי נפח. לא הצלחתי לחוש כקורא שאני משוטט במעמקיה של ארץ לא מוכרת, ותמה וסקרן מה הם חוקיה. הרגשתי יותר: "משהו כאן קצת לא מציאותי, כמו אוסף של משלים שאני חולם עליהם ביחד".

    ועם זאת - הסינרגיה (מה זה סינרגיה? מה זה? הרגשתי שהמילה הזו מתאימה לכאן, אבל אני בטוח) בין הדמויות והזרימה, מאוד מאוד חזקים. המון חמימות ואנושיות, ולבסוף אפילו אני הצלחתי לחבב את ביילי הקרציתית הקשוחה. מה צריך יותר מזה?

    ועוד משהו לסיום -
    הציורים מתאימים לספר באופן מופלא. כאילו מי שציירה אותם ידעה *בדיוק* מה רואה המחברת בעיני רוחה. התפלאתי, ואז גיליתי מי הציירת והכל הסתדר לי בראש, כמו שביילי אוהבת.

    כיוון שעניין אותי דעת המחברת על הסקירה, בררתי את המייל של הגברת, שלחתי לה.
    להלן תגובתה הרשמית הינה:
    תודה על ההתייחסות ועל ההזדמנות.

    הספר הזה הוא לא ספר ממש רגיל, ואני יודעת שלא כל אחד מתחבר אליו. מה שכן, אלה שאהבו אותו במיוחד היו כולם מטיפוס 'חמש' באניאגרם - טיפוסים חובבי עיון, מחשבה ופילוסופיה. ואני מדברת גם על ילדים צעירים, אבל כאלה שהנאה אינטלקטואלית 'עושה להם את זה'.
    היו לי פידבקים מאוד חזקים. קיבלתי דיווחים על מבוגרים וילדים בגילים שונים שממש התמוגגו על הקריאה, על דיונים שהתנהלו בעקבות הספר. היו כאלה שחזרו אליי בשביל לנתח תובנות והגדרות על הבדלים בתפיסת המציאות, על קשרים ותקשורת, על אמת, שקר ודמיון ועוד. היו בתים שבהם הספר עבר בין הילדים הנשואים, כי כולם רצו להבין במה מדובר. שהדמויות והטיפוסים הפכו לחלק מהשפה בבית.
    שלחו לי גם ציורים וחידות שיצר שילד אחד בן שמונה בהשראת הספר. כשאמא שלו שאלה אותו: "את מי אתה יותר אוהב, את ביילי או את יוספה?" חשב העמקן הקטן ואמר: "יוספה היא יותר חמודה, אבל את ביילי אני יותר מעריך".
    1748178137596.png
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: שין אלף, kshir, ציפי122 ועוד 25 משתמשים28 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    רק מעדכן שגמרתי את הספר בשעה טובה... והאמת - נהניתי, טעמו לא יישכח במהרה. יש מן קסם כזה בספרי ילדים.
  • 171
    • ד
    ביקורת ספרות ימים בלי תכלת / תמר מור
  • דודה //

    • פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

    כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
    כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

    הווה
    בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
    צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
    שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
    צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
    רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

    עבר
    במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
    הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
    מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

    מתחבר
    הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
    מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
    בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
    ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

    אנשים
    מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

    פלוס
    מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
    בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
    הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

    מינוס
    כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
    כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
    אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

    ובסוף
    איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
    רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
    ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
    שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
    ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: RIVKA W, שין אלף, אבואלה ועוד 12 משתמשים15 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מ. ש
    אין ביקורת על הביקורת נראה לי אני צריכה לקרוא את זה...
  • 792
    • נ
    ביקורת ספרות תובנה בעקבות קריאת ספרי יונה ספיר
  • ניק 3810 //
    • קראתי כמעט את כל הספרים שלה,
    שמתי לב לשני ספרים שאני אישית, לא התחברתי אליהם
    1. משפט שדה
    2. סוף העולם דרומה.

    חשבתי עם עצמי רבות, והגעתי למסקנה מעניינת,
    אנשים לא אוהבים לקרוא ספר שלום שיש בו כל כך הרבה התרחשויות, על כלום,
    לדוג'.
    בסוף העולם דרומה יש קטע על קבוצת חוקרים, שנתקעו במרכז מחקר שלהם ללא יכולת לתקשר, ולכן הם מפלסים את דרכם לנקודה מסוימת
    יונה ספיר מתארת באריכות את הדרך שלהם, ואייך אט אט משלושה נשאר רק אחד,
    מרתק, אבל לבסוף, לא יצא מהקטע הזה כלום, אותו ניצול לא עזר כלום במסעו, מיד שלחו מסוק, ושלום על ישראל,

    וכן אותו ילדון שנשלח לאנטרקטיקה כדי לתעד את הפעילות הישראלית, כל הרוח יצאה מהמפרשים, כשגילנו שברגע האמת, כלומר כשהוא באמצע לתעד הכל ולצלם, מופיע מאחוריו אותו משלח, למה הוא השקיע בו כל כך הרבה כסף, ולא חשב על רעיון פשוט, לצלם לבד...

    באשר למשפט שדה,
    כל הספר נגמר בשום כלום אחד גדול, הוא יודע מי חיסל את אותו מפקד (שאינני זוכר את שמו) ואסור לו לספר על האירוע הזה כלום, ספר שנתקע עם שום כלום, לא כל כך נחמד לקרוא אותו


    גם בסדרת מרגל להשכרה, הספר "מבוקש" הכי פחות חביב בגלל סיבה זו .
    • תודה
    • שכוייח!
    • כועס
    Reactions: חני גרשון, איש בן פרצי, זה מה שאני ועוד 14 משתמשים17 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חני גרשון
    את הספר החדש של יונה ספיר לא קראתי, את סוף העולם דרומה לא זוכרת למה לא אהבתי ואת משפט שדה ומבוקש...
  • 2 1K
    • ק
    ביקורת ספרות רזין דרזי ניהר
  • קפטן אמריקה //
    • אז אחרי שנבלעתי עמוק בתוך קרביה של מפלצת הזוהר הספרותית שהיא "רזי נאאר" ושרדתי כדי לספר. התיישבתי לכתוב את הגיגיי על היצירה הזו, כן - מדובר ביצירת אמנות של ממש.

    עם מעט מאוד כללי כתיבה פורמליים, תוך ריקוד עוועים בין ז'אנר, חלום וחזיון נרקמה עלילה מתוחכמת, לא צפויה ועל אף כל הרוע שנשפך ממנה - מלאת רגש.

    איך מסכמים מעל אלף עמודים? לא מסכמים.
    אבל הנה כמה נקודות שצפו לי במהלך הקריאה -

    בין הקוראים עלתה לא פעם השאלה, מהו הרקע לסיפור? זו פנטזיה, עם נגיעות אימה, המשלבת שפע של אלמנטים, מפלצות, רוחות, כוחות על, פורטלי מעבר, קסם ועוד.
    אך אין לו תשתית היסטורית מוכרת, והוא גם אינו אלגוריה לפחות לא באופן ברור. (יהיו שיחלקו, אשמח להבין במה הוא אלגורי)
    עם זאת, נראה כי העלילה מרפררת לעשרת השבטים האבודים, "הרי החושך" המוזכרים בה לא פעם, נהר המשליך אבנים (רמז לסמבטיון?)
    זה יכול ליישב את המונח "בני אברהם" ואת הסימובליזם היהודי השזור לאורך הספר, נוגע ולא נוגע.

    הכתיבה עצמה - מופתית, חושנית כמעט. שואבת לתוך תיאוריה הסבוכים את כל כולך, כמעט ניתן להרגיש על קצה הלשון את טעם הקפה, להצטמרר מהקור המקפיא של סופת האימים ולחוש את מקלה האכזרי של המשכילה בין האצבעות.

    אגב, אכזרי - הספר רווי בתיאורי אלימות וסדיזם, בחדות וצבע שחוצה מעט את הגבולות המוכרים לנו בספרות החרדית. לא, לא כמו יונה ספיר.
    האלימות מתוארת, נוטפת, ניגרת, ננעצת.

    התפאורה של העלילה היא אפוקליפטית, אפלה לחלוטין. עונת חורף קודרת משתרעת לאורכה.
    היא משתדלת להיות טראגית ככל האפשר, אבדן ואבל ניבטים מכל פינה עד כדי קושי אמיתי בקריאת קטעים מסוימים.
    הרוע בספר הוא רוע מוחלט, ללא קונפליקט, סיפור הרקע של הנבל לא נועד כדי לעורר אמפתיה בקרב הקוראים ואין אף צדיק בסדום.

    גיבורת הספר, למודת הסבל, מביאת הישועה, סמל התקווה - הלא היא לינאר, היא דמות שניתן להזדהות איתה, בעלת כוחות על - אך לא "כל יכולה" היא משלבת בתוכה חוסן גדול ורגש עז, הנסחט עד קצה גבול יכולת הצער שלה, ומעבר לו. ללא סתירה. התחושה היא שבאשר היא תלך במסעה המפותל - נלך עמה בנאמנות ובאהדה.

    מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו - טורמסו הנוכחי, מבני אברהם - ילד, מעט סוציופת שגדל להיות התגלמות הרוע האנושי, אשר ביכולותו לשים קץ לסבלם של עמים שלמים - בוחר באכזריות חסרת תקנה. לבד מהפרעה אמיתית עמה נולד - סיפורו של יהים הקטן אינו משכנע במיוחד ביחס למבוגר שנהיה.

    הדבר הבולט ביותר בספר, הוא המקוריות שלו. היכולת להפתיע אותנו מחדש עם טוויסטים חדים, עליות ומורדות בלתי צפויות ורכבת הרים רגשית ולעיתים גם פיזית ממש.

    "גבירתי גברת גדולד, הואילי נא להמשיך לכתוב במרץ ובחמלתו הספר הבא יצא במהרה"
    על החתום -
    נאמני הזקן.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: לינאר, מוריופ, דיסי ועוד 19 משתמשים22 //
    30 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    ניק 3810
    כוונתי היתה שונה, אחד הספרים הכי מוזרים שקראתי בחיי היה "צלול בדעתו" שני משפחות אחת של יהודים...
  • 2 5K
    • נ
    ביקורת ספרות טאדדם! דודי, יפהל'ה, גדליה ומירי קמו לתחייה-
  • נחמת שוטים //
    • למען הסדר הטוב-
    זאת לא סקירה ספרותית אנליטית וקרה.
    המלאי שלי עדיין לא התברך בתכונות הנדרשות הללו, לצערי.

    אילו הגיגים. הגיגים נרגשים שנשפכו ובאו בעקבות קריאת הסיפור.
    אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
    ________________________________________________________

    הבית | רותי קפלר. התפרסם במוסף סיפורים של עיתון משפחה סוכות תשפ"ו.

    בסיפור הקצר מידי הזה - דודי חוזר אלינו.
    (למה היא לא פרגנה עוד כמה אלפי מילים? אני בטוחה שמשפחה היו מסכימים!)

    הפעם הוא הגיבור. גיבור מריר ועצוב למדי.
    וזאת גם התשובה לשאלת המילון דולר: מה נסגר עם דודי ויפהל'ה?
    כש-שניה לפני האור הסתיים, הם התנדנדו בהרבה צמתים מסוכנים.

    אז כרגע דודי רווק בודד, חי בחדרון קטן בדירת שותפים, מתנדנד בין חייו המודרניים לבין הגעגועים למשפחה ולקהילה.
    מעבר להגשה הספרותית היפה, רותי מגישה לנו נושא יחסית חדש ולא מדובר:
    חייו של הגרוש החרדי. לא חסרים ספרים על הגרושות, ב"ה, תופעה מבורכת של השנים האחרונות.
    הגיע העת הזאת.

    בנוסף לדודי, רותי זורקת לקוראים המעולפים מגעגוע פרורי מידע על שאר הדמויות:
    אמא של דודי נשארה מרובעת, שמרנית ותקועה. מצער לקרוא את זה, אבל היה צפוי.
    נחמי עדיין נחמי, בתוספת תינוקת חדשה וצווחנית, שיירת נשואים חתנים וכלות, ומלאי ילדים בוגרים ועצמאים.
    נשמע שהמשפחה הזאת במקום טוב מאוד. מאושרת.
    הזוג הצעיר והחמוד מתגורר בנווה צנוברים. כן, הם עברו בסוף (!)
    ומה שלום מירי והאוזן המושתלת? מה שלום היחסים בינה לבין גדליה? טוב, אל תגזימו. נשארו כמה סודות לחלום עליהם בלילה.

    ונחזור לגיבור סיפורינו.
    דודי לא חוזר בתשובה, הוא עדיין דודי.
    הוא גם לא מתכנן לחזור, לצערה הרב של אימו.

    והוא עדיין בסדר. רותי מכילה את הדרך אותה הוא בחר לחיות. בלי ביקורת ובלי לעג.
    אבל-
    בגלל המסלול שהוא בחר, הוא נאלץ לספוג את ההשלכות הקלאסיות.
    יפהל'ה עוזבת אותו. הוא פוגש את אביטל פעם בשבועיים.
    המשפחה המורחבת לא מצליחה לבלוע אותו באמת, והתמיכה שלהם לא מספקת.

    הוא בודד.

    את גדליה, נחמי וחיה אנחנו פוגשים ברגעים משפחתיים קסומים,
    וההשוואה הבלתי נמנעת מעצימה את הבדידות של דודי, על רקע הבחירות של חייו.

    אבל תכלס, לוז העניין שלשמו פתחתי את הנושא הזה:

    אני חושבת שאת הסיפור הזה גדליה שכח למרקר ולשכוח למערכת להגהה.
    היו רגעים שפשוט סגרתי את המוסף והצצתי לכריכה- האם אני קוראת סיפור שנכתב ע"י סופרת חרדית, בהוצאה חרדית?

    העניין הוא שלא צונזרו מחשבות. לא צונזרו רגשות. לא צונזרו התרחשויות.

    דודי שותה קוקטיילים ובירות בבר במחנה יהודה. דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
    דודי חי בדירת שותפים במגדל בקומה שבע עשרה.
    דודי חושב הרבה על יפהל'ה, למרות שהם התגרשו, ועפ"י חוקי הספר החרדי-
    ברגע שנתת גט שכחת שהיית נשוי אי פעם, בטח לא לדמות נשית ממשית. ובטח אין לה שם ומטען זיכרונות.

    ועל זה רציתי לכתוב.

    הסיפור העניק לי רגעים של חוויה ספרותית מענגת. שילוב של כתיבה נדירה, וחיים אמיתיים ומקורקעים.
    גיבור הסיפור חווה תהליך של צמיחה מתוך כאב,
    אבל הכאב הוא לא התמודדות שטחית ומתוייגת שנוגעת כמו תמיד רק בכותרות ובסטיגמות,
    אלא נקודות קטנות ומשמעותיות שפוגשות את חיי הגרוש החרדי, שמאלצות אותו לגדול.
    אגב הוא גדל, תודה לקל ותודה לרותי שהשאירה אותנו בטעם טוב.
    וזה גם מוסר ההשכל של הסיפור:
    הבית. הבית האישי אותו אתה כן יכול להרים, למרות החסר.

    יש פה גם קריאת משנה לשאר האנושות, הורים, אחים ואחיות:
    שימו לב לסוגיית השהות בשבתות של הגרוש או הגרושה. בודד להם. אתם לגמרי יכולים לעזור בעניין הזה.

    _______________________________________________________________

    תודה ל

    Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.

    מוזמנים לסחוט את דמו של הסיפור עד תום, לסתור ולבקר. מחכה לקרוא אתכם -
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מִימִי, CynicalExplorer, אברהם בן ועוד 84 משתמשים87 //
    23 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נחמת שוטים
    תודה לכולם על התגובות והתודות. אני מודה שהניסוח שלי היה קצת מתלהב, וזכותך להיות נגד. ותודה...
  • 329
    • א
    ביקורת ספרות טרילוגיית קודיאל - ביקורת ספרות.
  • אוראל סולטן //
    • סבתא אמרה שהבטחות צריך לקיים, ואני הבטחתי.

    כמעט שכחתי מזה, עד שחשבתי לעצמי: הרי יש לי זמן פנוי עכשיו! (מה גם שלא כדאי להסתבך עם סבתא, היא יכולה לבוא אליך לבית רק כדי לבדוק אם הגרביים שלך רטובות [והם יהיו תמיד. מניסיון.].)

    למי שלא יודע, או שהוא משום-מה בעל דילי (או שלהבדיל הוא קורא את זה לאחר זמן) אני אגיד שאני כותב את הביקורת הזו בחנוכה. אז כמובן, בדיוק כשהחלתי לכתוב, נחשו מה קרה... הדלקת נרות!
    יופי, עכשיו אני צריך להתבטל מעשיית מלאכה! (בהשגחה פרטית ולמזלי, חברי טוב התקשר בדיוק אז, מה שגרם לשיחה ארוכה - עד שכמעט שוב שכחתי מהביקורת - ואז נזכרתי בסבתא...)

    אז הנה הביקורת, גברת     @ק. כצן (ואם אתם לא @ק. כצן ובמקרה נתקלתם באשכול הזה, אל תדאגו, אני מרשה לכם לקרוא, רק תשתדלו שלא להפריע לשכנים. גם הם פשוט באמצע לקרוא...):

    מידע כללי.

    אורך ממוצע:     260 דף.
    קהל יעד: נוער / נוער בוגר (וגם מבוגרים, למען האמת.).
    ז'אנר: דרמה ופעולה.
    הספרים הם כמין משל, הנמשל נמצא בספרי הגדולים, וכתוב בסופו של הספר עם פירוט.


    קודיאל - סוד הכתר (ספר ראשון).

    ציון ספר (לעומת השאר בסדרה): 10 מתוך 10 (לעומת ספרים אחרים) 7.5.

    סקירה בקצרה: עלילה טובה, כתיבה מעולה, ציורים וכריכה נפלאים, עריכה מצוינת. שווה לכל נפש.

    סקירה ארוכה:

    זה הספר השני של הסופרת שקראתי, כך שכבר הכרתי את סגנון הכתיבה הנדיר הזה (שלמען האמת, הזכיר לי קצת את מ. קינן ואת 'סלמנדרה'). קראתי אותו בגיל הנזכר - כך שגם הוא הגיע בדיוק בזמן.

    הספר מספר על נער בשם קודיאל אשר מבוזה על ידי ידידו, עד שביום אחד, בפתע פתאום מתגלה לו כי הוא נסיך (עכשיו משום מה, כמו כל ספר חרדי מצליח, זה מתחיל להזכיר לי טיפה את הארי פוטר...)

    קודיאל הנרגש והלחוץ (זה כי לריאוס - האנטגוניסט הראשי ושליט וינדוניה הנוכחי - רוצה בכל מאודו להדיר את קודיאל מהשלטון ודרך אגב גם את השנה מעיניו) מכיר את אִתי ואת דוד אביטוס (למה כל השמות כמעט נגמרים או ב'א-ל' או ב'ס'?) וכן מצטרף עם דוד גרשון למסע רב-תהפוכות כדי להשיג חתימות משליטי ליבוריה. עד אשר הם מגיעים אל ההפי-הנד הטבעי המתממש בחזרת הממלכה לקדמותה

    (אל תדאגו, זה לא קורה כזה מהר, בדרך הוא מספיק להיכלא על ידי משרתיו של לריאוס; לפגוש אריות ולעוף על נשרים; לעלות על מגדלים אשר לא רואים להם את הסוף; להתחבר עם בן מלך מפונק ועוד כמה; ללכת בגן ארוך ומסובך; לעבור על גשר צר ומתרועע; להיתקל בצבוע פנים אל פנים. אה, וגם להגיע בחילוץ דרמתי עם סבו הישר אל ארמון האויב...).

    ביקורת הערות, הארות, וכו':

    ספר מעולה ואחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בימי חיי, וקראתי הרבה (אני לא מגזים.).

    החל מהעלילה המרתקת גם לאחר שנים, ועד לציורים מפִערי-הפה אשר נמצאים בו (שמעתי שבעקבות כך הצייר קיבל חוזה בארגון עולמי, אשריו!) הספר הוא פנינה אחת גדולה (354 עמודים) שחבל לפספס. חובת קריאה.

    גם אם אתם לא רוצים לקנות /לקרוא אותו, זה לא יעזור לכם, אני מכריח אתכם. זו יצירה ספרותית בעלת ערך אין-סופי, בין אם רוחני או להבדיל אא"ה גשמי, וכל מי ששכל בקדקודו ולא ריבת תותים לחלופין, צריך להשיג אחד כזה לעצמו. עובדה שאני זוכר אותו כמעט בעל-פה לאחר שקראתי אותו בערך פעמיים בסה"כ.

    העריכה, כפי שכתבתי, מצוינת, וניכר כי הושקעה בה מחשבה רבה. הספר נתן לי בדיוק את התחושה המופלאה שהייתי זקוק לה כדי לא לקרוא את הארי פוטר הנזכר (לפחות אז...).

    באופן כללי, אין לי ביקורות על ספר זה. אהבתי במיוחד.

    סצנות זכורות: התפוח המסוכר. הרב בפלבלה. בתיה התכולים של וינדוניה. הכליאה. החילוץ עם הנשרים. סמל הפרג (!). המגדלור ועוד.


    קודיאל - סוד העבד (ספר שני).

    הספר הוא המשכו של הספר הקודם, וממשיך קצת אחרי הנקודה שבה הלה התחיל.

    ציון ספר (לעומת הסדרה): 4.9 (!) (לעומת אחרים) 5.1.

    סקירה בקצרה: ספר נחמד. קצר. דרמה-טיפה יבשה אך כתיבה קולחת שמפצה.

    סקירה ארוכה:

    את הספר הזה קראתי לאחר שכבר הכרתי (בערך) את בעל החזקה (או הגלידה) אצלנו 'הארי פוטר' (לא מסבירים בדיחות, אבל כאן זה מקרה יוצא דופן, אז אני אסביר שאמרתי את זה כי מדובר בפעם שלישית שהוא מוזכר כאן.).

    הספר מתאר את מסעו של קודיאל להבאת אימו ואחיו, שלא מצליח להעריך את מעמדו. סוסים יש בסדרה הזאת, והרבה. במהלך הדרך גם תראו שאיתי - הסדקיק הנצחי - מעט סוטה מהדרך, תרתי משמע. עד הסוף המשמח שגרם לי לתהות למה אין עוד סופרים כאלו במגזר.

    ביקורת, הארות, הערות וכו':

    הספר טוב כקודמו. כתיבה ועריכה מעולה. שווה לקנות.

    אבל יש דבר אחד שעצבן אותי, גברת ק. היקרה.

    למה הספר כזה קצר!!! זה לא פר, הוא נגמר מהר מידי!!!
    המחיר לא שווה את האורך, אבל כן את העלילה והכתיבה.
    דרך אגב, לצייקנים שבינינו, כמוני, הספר נמכר במבצעי חנוכה באור החיים ב28 ש"ח בלבד. רוצו לקנות לפני שהוא יעלה שוב. כדאי לכם.

    קטעים זכורים: ההגעה לכפר. הפגישה. הסוסים. שני הדרכים ועוד ועוד.

    את הספר השלישי אומנם עדיין לא קראתי, אך מקטעים שפורסמו כאן בפורם, ניכר כי הוא בהחלט מצוין וראוי לתואר 'ספר המשך'. אשמח אם מישהו שקרא יכתוב כאן באשכול ביקורת גם עליו.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: %תמר%, ilan p, פניני ריין ועוד 16 משתמשים19 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    עדיין לא מצאתי זמן לקרוא... בעז"ה בל"נ אחרי שאקרא, אולי גם אעלה ביקורת עליו. (למרות שיש לי עוד...
  • 804
    • B
    ביקורת ספרות ביקורת ספרות | רזי ניהר | שני בסדרת נאמני הזקן (מכיל מעט ספויילרים)
  • brachy 100 //
    • ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
    כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



    כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

    הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
    העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

    כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

    מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

    נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
    הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

    יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

    מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
    בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
    (ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

    כיף שקראתם עד פה,
    ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
    מומלץ בחום!
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: 11543, אליינה גילברט, RIVKA W ועוד 51 משתמשים54 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיתי לינדר
    @מתלמידי הגר"א עדכנתי את ההודעה והביקורת...
  • 777
    • 7
    ביקורת ספרות והאם הזו היא אני - מה שגיליתי בספר "אמא של הבלגן" מאת רותי קפלר
  • 7שבע7 //
    • דבר אחד אני יכולה לומר בגנות הספר הזה:
    אסור לקנות אותו בימים הנוראים.
    אבל זה בדיוק מה שעשיתי בטעותי, ואחרי כמה פרקים ומגוון פרצי צחוק בלתי נשלטים (שסובבו אליי כמה ראשים מופתעים) - הבנתי שעליי לגנוז אותו לימי זמן שמחתנו.
    כמובן, הוא לא זכה ללוות אותי לתוכם - כבר בשבת האזינו זכו בני משפחתי להאזין לפרצי צחוק נוספים וכמובן - לציטוטים נבחרים ("אמא, מה כל כך מצחיק??") - וסיימתי אותו עוד לפני ששלושה כוכבים שלחו אותי לימי המעשה המועטים שטרם חג האסיף.
    וכמובן - לבלגן המייצג שלנו, שמי ייתן ויהיה אסיף.
    ***
    רותי קפלר, הסופרת והאמא של האמא של הבלגן, מציינת בתודות שהסיפורים לא מבוססים על המשפחה שלה. והיא מציינת שסיפור הספה הקרועה היה באמת, אבל לא מגלה אצל מי.
    ובכן, עליי להתוודות כאן: הסיפור הזה התרחש אצלנו, כמעט ככתבו וכלשונו (למעט שינויים ספרותיים פה ושם). רק שאין לי מושג מי הביא אותו לידיעת הסופרת המהוללה, שאיתה לא זכיתי לערוך היכרות אישית...

    [ואם אתם מעוניינים לשמוע אנקדוטת המשך לסיפור הנ"ל, מוזמנים לקרוא את הסוגריים:
    הספה שלנו ז"ל ירדה לעולמה ליד הפח בערב פסח אחד, לאחר שנוערה היטב מכל מה שהתחבא בחור שלה, כמובן - חור שהגיע עד לקרקיעתה.
    ואז, דקות ספורות אחר כך, ילד משתמט מעבודות הפסח, שהעדיף לשבת על החלון, הזעיק אותנו אליו בקריאות.
    ולנגד עינינו נגלה המחזה הבא: הספה שלנו, זו שכבר לא יכלה עוד לשמש אותנו, ננשאת בידי שני סודנים גברתנים. אחד מחזיק אותה מקדימה - והשני ראשו מציץ הישר מתוך החור הענק, ומשם הוא סוחב את הספה...]
    ***
    ובכן, באמת אין לי מושג אילו מצלמות נסתרות הציבה רותי בביתנו (בעצם אין סיכוי שזה מה שהיא עשתה - אחד הילדים ודאי כבר היה מוצא את המצלמות הללו ומשחק ו/או מפרק אותן...) - בכל אופן, הזדהיתי מאוד עם הרבה מהתיאורים בספר (גם אם למפלצת שלנו קוראים בשם אחר - אולי יבוא יום ואספר עליה), ובתיאורים אחרים נאנחתי לרווחה, נו, אצלנו זה לא כל כך נורא... (אבל לא את כל מה שנורא אצלנו מצאתי בספר, שתדעו.)
    אצלי עדיין מכשפת הסדר מנסה להשתלט על הזירה, מתהדרת בכל מיני שיטות מיסוך צדקניות (על אוזניות שמעבירות שיעור תורה ומעבירות בנחת את הסדר - שמעתם?) אבל היא לומדת להתאזן אט אט.
    עד הפעם הבאה שמפלצת הבלגן מחסלת עוד מקלף. או עט. או "אישור לערב כיתה שצריך להביא אותו חתום עד מחר, אמא! אה, ואני גם אמורה להביא מקלף, אנחנו מכינות צ'יפס".
    ***
    אבל בואו נדבר גם על הרגעים שבהם הספר העלה בי דמעות.
    לא דמעות צחוק, דמעות התרגשות.
    הפרק שמשווה בין מבחן הגמר לבין מבחן החיים, למשל?
    דמעות. של הבנת האמת של החיים. שבהם מצוי המבחן האמיתי.
    או התובנה הפשוטה לכאורה, על אלה שעומדים מאחורי הבלגן - האוצרות שחנן אותנו ה' ושלא היינו מוותרים עליהם?
    לחלוח בעיניים. (טוב, אולי גם כי בדיוק אחד מהאוצרות האלה שוב פילח מעדן מהמקרר, והחל להאכיל בו את עצמו ואת הרצפה. אבל באמת שהוא אוצר מתוק, ולא רק בגלל המעדן הדבוק ללחייו!)
    אין ספק - בתוך כל ההומור הרב, רותי לא שכחה להכניס גם את העומק הרגשי ומעבר לו שהיא אלופה בו.
    ואני מודה לה גם על כך.
    ***
    ומילה על הכריכה, היצוקה (שוב) באומנות זכוכית:
    היא מדהימה ומבטאת לגמרי את מה שהתבקש ממנה (וגם משכה עיניים סקרניות מילדי הבלגן הפרטיים שלי) -
    אבל דבר אחד אני לא מבינה: איך אומנות זכוכית כזו יכולה לשרוד בבית של הבלגן??
    ***
    הייתי יכולה להגג כך עוד ועוד, אבל מה לעשות שהעט בדיו עומד להיגמר, והמפלצת הפרטית שלנו בלעה את כל שאר העטים?

    (טוב, נו, על מי את עובדת, גברת, כולנו יודעות שאת משתמשת במקלדת...
    מפלצת בלגן שלי, את שומעת?? המקלדת שלי, וכל המחובר אליה, היא מחוץ לתחום שלך לגמרי, מובן?
    נו, אם המפלצת שלי קלטה את זה - אולי יש סיכוי שהיא תהפוך יום אחד למפלצת סדר, ותייצר לנו ספר המשך ל"אמא של הבלגן"...)




    קישור לביקורת האישית שכתבתי על הספר הקודם היצוק בזכוכית:
    www.prog.co.il

    ביקורת ספרות - הנופים שראיתי ב"ילדה נוף", מאת רותי קפלר

    את הספר "ילדה נוף" הבאתי מהספרייה בכלל בשביל הנערה שלי. אבל אמרתי - רותי קפלר? אני אקרא בעצמי גם כן. ולא התחרטתי. בשנים האחרונות לא יוצא לי לבלוע ספרים בקצב כמו בנערותי (וכמו הנערה שלי היום), ובדרך-כלל אני גוררת אותם משבת לשבת עד שכבר מגיע מועד ההחזרה לספרייה - ואז אין ברירה אלא ללגום את הסוף...
    www.prog.co.il www.prog.co.il
    וכמובן, תיוג של האמא של הספר הזה:
    @Ruti Kepler
    • תודה
    • שכוייח!
    • חחח
    Reactions: HennyS, אא-אסתר, כתב עט ועוד 59 משתמשים62 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מהללו
    אם הביקורת כזו מצחיקה, סביר להניח שהספר פי כמה וכמה--- עכשיו רק נותר לברר אם הוא בגדר אסיף...
  • 2 14K
    • 3
    ביקורת ספרות להי נאאר | אביגיל גדולד
  • 3333ציפי //
    • אז נכון שהספרות צולעת, ומתוך אלפי מדפי ספרים יש מדף וחצי שהגונים לקריאה, וגם אני אחת מהאלו שהולכים על בטוח ושומרים אמונים לסופרים הבודדים שיודעים לכתוב כמו שצריך. אבל הפעם החלטתי לחרוג, ולתת צ'אנס.

    לא התאכזבתי.



    להי נאאר

    דבר ראשון השם, כבר הבנו שזה לא אחד מסיפורי הסמינר/משפחה/מוסד/שואה, זה סיפור בלי זמן, בלי מקום ובלי תאריך.

    דבר שני ה    כריכה, חוץ מלבושת השחורים שמקלקלת את הנוף, הציור שבכריכה מנסה להמחיש את האגדיות שהסיפור טובל בו.
    לפחות 20% מהספר הולך על תיאורי אוירה שמדליקים את הדמיון, במיוחד לאוהבי טבע שכמוני.

    מי לא היה רוצה לקום אל יער בראשיתי, יקינתונים סגולים או אדומים מפוזרים, סלסלת קש ואוכמניות נקטפות, וכל זה בדרך ללימודים. אחרי צהרים יש בתפריט ירידה אל הנחל הירוק שגדתו מלאת לוונדרים וסיגליות. ובלילה הסמטאות מלאות אוירה, ריח של תפוזים מהשדות הרחוקים וספסל הצופה אל העמק. זה עוד לפני שדברנו על השקיעות... אני חושבת שהסופרת הנחמדה בלעה אנציקלופדיית פרחים לפני כתיבת הספר. כך או כך, זה מגרה בהחלט. מי שישכיר לי את הבית של לינאר לכמה ימי חופש אני אשלם עליו אפילו דיואון זהב שלם.

    סגנון:

    זהו ספר ראשון בטרילוגיה. אומץ, אין מה לומר. ועוד לא פחות מ900 עמודים.

    העלילה כולה מתרחשת בכפר שבו עניים בבית חימר גרים לצד עשירים באחוזות פאר ולמרבה המוזרות- הם חיים יחד, לומדים יחד, נענשים יחד, מתאספים יחד ושונאים זה את זה.

    כולם מחויבים לשלטון האימה, שתולה אנשים בכיכר מרכזית כמו כלום.(לא ברור איך עוד נשארו בכפר אנשים לאחר שנלקחים כל יום כמה) מפחדים מהצללים ברחובות אולי זה איש משטר,(חיבת לומר, כמות אנשי המשטר הינה בלתי הגיונית בעליל, כאילו, מחצית מבני הארץ מגויסים למשטר ושומרים על המחצית השניה?) מחפשים אוכל ביער,(ושהדודה שולחת להם שושני קנמון או עוגת אוכמניות הם עדיין חולמים על לחם, מה שנקרא אם אין לחם תאכלו עוגות) מלאי ביטחון עצמי שמתגלה כגאווה עיוורת משהו.(זה אמור להצטייר כגבורה, אבל זה לא יותר מגאוה שפלה)

    דמויות:

    הכפר מתחלק ל2- נאמנים ולא נאמנים.

    הנאמנים מתחלקים ל2- נאמנים נאמנים ונאמנים מלשינים.

    לינאר שנבחרה להתחתן הראשונה מזה עשור בהוראת הזקן אברהם ראש הנאמנים.(איש לא שאל לדעתה, אגב) ופיאגרו חתנה, בחור בעל כוחות על, עשיר, נאה, מוצלח, נפגש איתה לראשונה חודשיים לאחר הארוסין שלא נחגגו, ולאחר מכן נוסע איתה למסע מסעיר ומלא אימה לקנית נדוניה. אל תגידו, זה אחלה בחור, כל אחת היתה מתחתנת איתו על עיוור.

    הנאמנים מורדים בשלטון, אבל לא עושים דבר.

    אנשי המשטר נמצאים בכל מקום, אבל הנאמנים מדברים בגלוי על תוכניות, והחתונה למשל, ידועה ומפורסמת, אז למה לינאר נבהלת כשהיא ומעת שהמשטר שמע על זה, מה חשבת? טיפשונת.

    זמן:

    אי אפשר לתארך את הסיפור.

    הם גרים בבתי חימר, אבל יש להם תנור ומאוורר.

    המשטרה מצירת דיוקנאות של מבוקשים, בעוד ישנם אנשים עם מצלמה ותמונות מפותחות.

    נוסעים בעגלה וזוג פרדות בעוד ישנן מכוניות בעיר הסמוכה.

    כותבים עם קלף וקסת אבל בתיק של לינאר ישנו גם עט. מענין למה.

    אנשי המשטר יורים חיצים, אללי, מי יביא להם נשק אמיתי



    מה שמגניב בספר:

    -הטרילוגיה, דבר נדיר בספרות אצלינו. ויש לזה יופי.

    -הספר הוא חצי אליגוריה, אם כי הבנתי רק לחצאין לאן זה הולך.

    -הוא כתוב יפה, וטוב, אומנם היה ראוי לו עוד 5 דקות בתנור, שיהיה יותר אפוי, אבל זה טעים.

    -אוי כמה קפה שותים שם, לא תדמינו, לא חלמתי שיש מישהו שעוקף אותי בזה

    -המשחק עם המילים שנותן נופך יותר קסום, וכמובן תיאורי הטבע שציינתי לעיל.

    -כמות האגדות והפתגמים השזורים הספר, אם כי לא כולם חכמים כל כך, נותנים לזה לוק.

    -כמו מיה, גם אביגיל המציאה שמות שיראו מתאימות לממלכה, לא כמו ממלכה במבחן, אבל בהצלחה רבה (וגם היא, בשעות יאוש קשות כשמוחה לא הנפיק עוד שם מומצא שמצטלצל טוב, היא נפלה לשמות תנכיים כמו לאה, או שמות-תנכיים-בהזזת-אותיות כמו: דינאל, טוביאה)

    יש לי גם איזו ביקורת על הגיון שאיננו , על סצנות שלא תרמו לסיפור והן מיותרות, על תיאורים שיכלו להתקצר, ועל אי אלו נתונים שהייתי משנה.
    ובכל זאת אומרת, אהבתי.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: ללי99, חזקי ☆, בנגייב ועוד 102 משתמשים105 //
    27 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תמרוז
    שמעתי שיצא עכשיו ספר שלישי, מישהיא קראה אותו? מישהיא תוכל לומר לי אם יש המשך, או שזה נגמר...
  • 204
    • ס
    ביקורת ספרות יומן הקריאה / מלך הטרולים
  • סיפור8 //
    • בעז"ה


    היי, מה נשמע?
    אני יודעת שהייתה כאן כבר סקירה טובה של     @קוראות על הספר הזה. האמת, היא זו שגרמה לי לשלוף אותו מהמדף בספרייה ולקרוא:))

    הפעם נלך קצת על יומן קריאה. פחות ביקורת ספרות. יותר הגיגים פוסט קריאה, גם מנקודת מבט של קוראת וגם של כותבת. יש כמובן הרבה ספויילרים. מוזמנים גם אתם לשתף את דעתכם.

    אז.
    מלך הטיולים הוא בהחלט ספר שונה בנוף. וזה מתחיל בכך שהוא מביא שתי נקודות מבט של שני אנשים שונים בנוף: האחד, ספי, חיפאי שמאלני שעושה עבודת מחקר בנוגע למיעוטים בישראל, והשני- גבריאל, בחור ישיבה שמחפש את דרכו.

    מה אהבתי יותר-
    1. לא הבנתי. השפה הספר מהירה, מהירה ממש. כל משפט יכול להכיל התרחשות חדשה, מפנה במערכת היחסים, מחשבה יוצרת דופן. וזה עוד היה ממילא, אבל גם הדיאלוגים, המרכיבים את רוב הספר, בנויים אחרת: אחרי כל משפט שכל דיאלוג, במקום שבו היה אמור להיות רק 'אמרתי' 'צעקתי' או כל פעם אחר שיסביר במינימום האפשרי מי אמר ואיך, כל משפט פוסט דיאלוג הוא יצירה בפני עצמו.
    "השבוע הבא תוכנן לאחמדים," העליתי זכרונות מספסלי האוניברסיטה.
    "אבל הגענו היום במקום שבוע הבא," עיניו של יוסוף הביעו דעתו על סיבובי הפיליבסטר שאני עורך.

    אני קוראת מהר, ולפעמים גיליתי שהבנתי את המשפט הקודם רק באמצע המשפט הבא.
    הסגנון מזכיר קצת את הסגנון של דבורי רנד, שבו חלק נכבד משפטים מכילים משמעותיות נוספות שמטרתן להביא בצורה נוספת את האווירה, הרגש או המסר, רק צבעוני ורועש יותר ממנו. יש לזה מחיר של חוסר בהירות במהירות מדיי פעם, אולי גם קצת עומס, אבל תכלס, נהנתי. אני אוהבת לנסות לפרק בעצמי משפטים עם מזלג.
    1. נון מיינסטרים. יוסוף, וכל דבר אחר לא שהוא מיינסטרים, ויש שם הרבה. כל מסע אחר המיעוטים, בעצם, הוא חוסר מיינסטרים אחד גדול. נפגשנו עם מוסלמים מכל הצבעים והסגנונות, נוצרים פה ושם, ודעות הזויות. אהבתי את החשיפה. את הטרלול. והטרוליות. מרתק.
    2. איך. הייתי משלמת הרבה כדי לדעת איך הסופרת בשם שרי רובל הצליחה לכתוב גם שמאלן חיפאי וגם בן ישיבה אותנטי. טוב נתחיל מההתחלה. בחורים. איך. תודה.
    3. האופי של ספי. תודה על הדמות הכל כך רעשנית וטרולית. איזה כיף. גם גבריאל עמוקה ולעיתים מפתיעה, וכיף לשהות במסע שלו.
    ומה שפחות-
    1. איפה איפה איפה המפגש. בספר עם שתי דמויות, במיוחד גוף ראשון, התסריט הקלאסי הוא המפגש וההסתבכות שלהם ביחד. מההתחלה ציפיתי. בחצי הספר כבר התחלתי להתייאש. בסוף קלטתי שזהו. ספי וגבריאל נפגשים שלוש פעמים בדיוק, מפגשים שאורכים בערך שישה פרקים מכל הספר. מובן מבחינת פוליטיקלי קורקט, הרי ספי הוא באמת חברה לא טובה, אבל בכל זאת חסר.
    2. התחרות. מתחילה מצחיק וממשיכה מעיק. תכלס הבנו את הפואנטה באיזשהוא שלב, וכשהבנתי שבמקום מפגשים מעניינים בסגנון ספי-גבריאל אנחנו מקבלים מסע בשלבי התחרות השמאלנית סלש ההזויה, הייתי צריכה להשלים עם זה. בכלל, בניגוד למסע של גבריאל, שהקונפליקט בו ברור והדרך ולפעמים עצובה לא צריכה שום תפאורה מיותרת, במסע של ספי יש המון תפאורה ומעט מסע פנימי, שמתגלה בעיקר בסוף.

    אבל הסוף טוב. אמרנו כבר הרבה פעמים שסוף טוב הוא לאו דווקא סוף שמח. כאן יש סוף לא מושלם, אבל שלם.

    בקיצור- ספר שונה בנוף. קריאה מפתיעה ומרעננת. חובה פאנפיק המשך, אם יש מתנדבים מהקהל. ספי חוזר בתשובה, הרי:) סך הכל, נהנתי.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: כר מלא ברכת ה', ניק 3810, שין אלף ועוד 15 משתמשים18 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    דייקתם לי עכשיו מה הפריע לי בכל זאת בספר המדהים הזה. נכון, מדי פעם התבלבלתי ביניהם. היה צריך...
  • 72
    • ל
    ביקורת ספרות כותב שירים טרי מצפה לתגובות[הארות והערות]
  • לא אירא רע //
    • הַיָּמִים מִתְקַדְּמִים מוּל מִסְמָךְ רֵיק
    עוֹבֵר כִּבְנֵי מָרוֹן אֶת מַעֲשַׂי סוֹרֵק
    בִּסְקִירָה אַחַת וְלֹא מֻפְחָת הַלַּחַץ
    רַק כְּבֵינוֹנִי מַחֲזִיק אֶת חַיַּי וְעוֹשֶׂה יַחַץ

    וְלֹא יוֹדֵעַ מָה הַחֵלֶק הַגָּדוֹל וְהַקָּטָן
    הָעֲבֵרוֹת וְהַמִּצְווֹת מִזְדַּחֲלִים לְאִטָּן
    וּמְנַגֵּן לִי יִזְכֹּר אַהֲבַת אֵיתָן אֲדוֹנֵנוּ
    וְאִם כָּלְתָה זְכוּת אָבוֹת רַק לְמַעַנְךָ עֲנֵנוּ

    וְאֵין זְמַן לְתֵרוּצִים אֲבָל לֹא יוֹדֵעַ מָה
    אֵיךְ כַּמָּה לָמָּה, הַמְלָכָה תְּשׁוּבָה וְסִסְמָא
    וְהַלֵּב מְקַוֶּה אֲבָל לְעוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה
    לֹא הִגַּעְתִּי, וְרַק בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה

    עָשְׁשָׁה מֵעֲיֵפוּת עֵינַי, וְלִבִּי דּוֹפֵק כְּמוֹ דּוֹדִי
    וְאִם אֶת זֶה לֹא יוֹדְעִים אָז מַהוּ יְהוּדִי
    אֲבָל לְבַדִּי בַּבַּיִת צוֹעֵק הַשֵּׁם הַשֵּׁם
    אָנָּא הָסֵר מִלִּבִּי מַשְׂטִין שֶׁאֶת כֻּלִּי חוֹסֵם

    וְעוֹד יוֹם עוֹבֵר וְעוֹד יוֹם עָבַר
    וּמָה אֶעֱנֶה רַק לִבִּי נִשְׁבַּר
    אֱלוֹקִים לֹא תִּבְזֶה עֲמֹד לִי
    כִּי כָּל חִשְׁקִי הוּא אַתָּה אֵלִי

    מָרוֹם מִמְּרוֹמִים מֶלֶךְ בַּשָּׂדוֹת
    כָּל הַשָּׁנָה אִתָּם בַּעֲבוֹדוֹת וּבִבְגִידוֹת
    וְרֵיחַ מִבּוֹגְדִי וְקוֹלִי הוּא בִּגְדִי
    וּבִמְקוֹם שֵׂעִיר לָה' הִקְרַבְתִּי גְּדִי

    אַבָּא תִּשְׁלַח לִי נְבוּאָה דָּבָר בָּרוּר
    כִּי אֵיךְ אֶעֱבֹד אִם כֻּלִּי סַהרור
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אש קודש!, Avigail Amram, קרב ועוד 12 משתמשים15 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הדר 310
    ממש ממש יפה.
  • 186
    • ת
    ביקורת ספרות רימייק / תמר איתן
  • ת.עקבי //
    • ספר טוב, בעיניי, הוא ספר, מכל סוגה שהיא, שאקרא שוב ושוב מבלי לדלג על אף מילה. פעם הייתי מוסיפה גם עוד דגש – שהמילים ישאבו אותי עד לדף האחרון, אבל עם הימים שהפכו לשנים, אבדה לי הפריווילגיה ונותרתי רק אני, אהבה למילה כתובה וחוסר זמן מציאותי עד כאב.

    את רימייק קראתי פעמיים, פעם אחת בהמשכים בקדם, בשעת הפסקה מענגת במיוחד, ולאחרונה ממש מתוככי ספר עם ריח דפוס, בקטעים שחטפתי בשעות סבירות ופחות. לגמתי אותו מאפס וחזרתי הנה כדי לספר.

    רימייק כריכה.png

    נתחיל בכריכה – רקע קרמי, בעיצוב דפי סקיצה, עליו משורטט בית דו-קומתי בסגנון כפרי - בית ילדותה של שירי - ועליו מריחת צבעים שנוטפת עד לגלגל הנשען על גדר. בגב שרבוטים שונים לצד צמד פתקים, שהם, כמו מקבילם בקדמת הכריכה, נראים כרפרנס לפתקי המערכת.

    כריכה שמבטאת מעבר לאומנות אותה סובב הספר, גם את תהליך ה'רימייק' הפלאי.

    נמשיך אל העיקר – העלילה.

    קשר רעיל הוא כבר לא סוד, ורגישות יתר מעולם לא הייתה מחלה. אבל מה קורה כאשר השניים נפגשים?

    שירי, שמתמודדת עם רגישות נוגעת ומציפה, רק רוצה להיות משוחררת. אבל בעוד ההווה מספק לה אנשים רבים שעונים על ההגדרה ולא בהכרח מבינים אותה, קם העבר ומציף מולה את קשייו.

    ויש לא מעט –

    שושנה, חמותה, נאלצת לעבור לצרפת עקב תקרית עסקית תמוהה, שמערבבת את כל המשפחה המורחבת איתה; אלישבע, איתה מזמן ניתקה שירי כל קשר, ממשיכה לנעוץ בה רעל במילותיה בלבד; ורשל... רשל, שהביאה איתה קסם ואור לילדותה של שירי, מתאדה. מותירה אחריה חידה רבת נעלמים ומלאי צבעי פנדה, מים ושמן, סקיצות וחלומות בעליית גג קטנה ומאובקת.

    העבר יכול היה להישאר כלוא, בדיוק כמו שירי, אלמלא הייתה שושנה מבקשת ממשפחתה לעבור לצרפת, אז היא מחליטה להתחקות אחר העקבות של רשל, ולשים סוף לשאלות הרודפות אחריה.

    תכנונים לחוד, ומציאות לחוד. ובין שיעורי ניתוח התנהגות לניסיונות התחקות אחר גורם העזיבה של חמותה, נגררת שירי למרדף אחר פתקי מערכת ומסריהם. והללו, עם בעליהם, לא חושבים לתת לה הנחות.

    כשהאירועים מציפים את שירי אל עומק סערה שחששה ממנה תמיד, צצים האנשים הטובים שבדרך – אביגיל, שמסורה עד כלות, אולי טיפונת יותר מדי; רחלה, זורמת וחביבה; ומרים, שהחום שלה ימיס אפילו אתכם וכל מילה שלה שווה יהלום, אם לא פחות; יחד איתן, ובליוויים של תפילות ואמונה, תצלח שירי את המכשולים, תחתור לעצמה דרך, ותגשים, לא רק לה, חלומות עבר ובנייני עתיד.

    ולסיכום -

    באומנות נדירה שמשלבת רגש נוגע ומתח דק, מעניק הספר לקורא לא רק חווית קריאה עמוקה, עלילה תפורה היטב ודמויות שאי אפשר שלא להתחבר אליהן, אלא גם תובנות לחיים – על פירוק ובנייה, סתירה ויצירה, רעל ומרפא.

    הרבה ספרים קראתי בחיי. רימייק גילה לי שלא רק אנשים רוכשים ספרים, אלא גם ספרים רוכשים אנשים. והוא, אכן, עשה את זה בגדול.



    רימייק/ תמר איתן

    הוצאת קולמוס

    569 דף, כריכה רכה.
    רימייק כריכה.png
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: fantasy, דבורה ש, ליליאן ועוד 20 משתמשים23 //
    0 תגובות
  • 723
    • Natan Galant
    ביקורת ספרות סיפור אחר הוא באמת סיפור אחר? (כן, כן) שימו לב - זו ביקורת שמתחזה לאובייקטיבית אבל היא לא כזו בכלל
  • Natan Galant //
    • לפני כמה זמן ממש נכנסתי לחנות ספרים, וממש שאלתי את המוכר איפה הסיפור האחר של @הווה פשוט . המוכר לא ידע.
    בסוף התקשר למי שמתקשרים מוכרי הספרים (אולי לגי פי טי? מי יודע מי ענה לו שם בטלפון? אולי גדי מהשב"כ? אולי רונה מהפרקליטות?), והסתבר שהספר היה מונח מאחוריו, הפוך. השדרה צמודה לקיר. אחד על השני. אולי 10 כאלו. באמת סיפור אחר...

    ככה לא מוכרים ספרים, מר הווה פשוט! מאמין שהחנות סידרה את הבאג מאז. אגב, אם המחבר יקר לכם, פשוט תכנסו לחנות ספרים ותבדקו שהספר שלו נמצא במיקום טוב ומזמין. אם לא, בקשו מהמוכר שיתקן את העוול. ככה גם תעשו חסד נסתר בחודש אלול, אחחח.

    בקיצור, הספר התגלה כהצלחה גדולה - ולא, לא רק בגלל ש @הווה פשוט ריחם על @נתן הפשוט וכתב לו לאחר הרכישה הקדשה במייל - מטופשת ומלאת סופרלטיבים מופרכים, חחח בדיוק כמו שביקש הפשוט... הסמקתי ממש...
    הספר, באמת, חגיגי במיוחד.

    מדובר בספר הומוריסטי ומוצר הביכורים של סופר שכתב בעיקר כאן (דז'ה וו!!!!). והספר מהמם ושנון וחריף ומלא עומק. בניגוד לספר הומוריסטי אחר, צהוב, ורדוד יותר משלולית דשא.
    למעשה, מפתיע ככל שזה יישמע - - לא הייתי מסווג את "סיפור אחר" כספר הומוריסטי קודם כל. לא. הוא הרבה יותר מזה. הוא סיפור על חברויות אמת, על אכפתיות, על בחירות טובות ופחות טובות בחיים. על 7000 רגשות סביב שוקולד. ועוד כל מיני דברים.

    הספר כתוב סיפורים סיפורים, עם כמות הזויה של משחקי מילים וסצנות מלאות הבעה ועומק אנושי טוב. וחרוזים. והברקות. ויציאות. וסגירות מעגלים (מוגזמות לטעמי, כן אכתוב זאת שוב גם בהמשך סליחה).
    אבל רגע עם הפרגונים, נהיה רגע ישראלים, חמצוצים, מרירים וזה, ונגיד קודם מה לא טוב בספר, אוקיי?

    1.
    יש פה כמה סיפורים, עם פערים מטורפים בנפחם. אחד יהיה 60 עמוד למשל, והשני 3. זה לא מאוזן! הצילו! היה כדאי למסגר כל סיפור, או לחלק את הספר מראש לכמה חלקים. כל חלק - סיפור.

    2.
    יש משפטים או קטעים שנפלה הנקודה בסוף המשפט. דוגמה: זה מציק כי מרגיש כאילו לא מהודק עד הסוף

    3.
    הסיפורים מסתיימים עם פאנץ' מוגזם בד"כ. הייתי מוותר על רוב הסיומים. יותר אנשים יישארו ככה בחיים,

    4.
    וזהו, אין עוד חסרונות. אה, אנשים מהדור הקודם יגידו שאין כאן פסקאות שבנויות נכון, אלא שורות שורות מנותקות אחת מהשניה, לא יודע, זה קריא וכייפי כמו שזה.

    עכשיו למילים הטובות - זהירות יש המון!
    הדמויות מופלאות. הן אמינות. הן טובות. עשויות טוב. זו הבשורה הגדולה.

    בספרי ביכורים רבים, הדמויות עשויות מגומי. לא מרגישות אמיתיות. כאן הפוך. הכי הפוך שיש.

    המקוריות. אין פה שום דבר דומה למשהו שאנחנו מכירים. הספר הזה הוא לא חיקוי של משהו קיים. (לתחושתי - גם לא של סוגה גויית כלשהי)
    וזה כל כך כיף לקרוא בו. אין כאן דמויות 'רעות' באמת, אכזריות או משהו. באופן די מדהים, כל הדמויות חיוביות, מי יותר ומי הרבה יותר!!

    סיפור הפתיחה הארוך מאוד על הרב גלנץ תפס אותי בהפתעה. לא ציפיתי לאורך כזה, ולא לדמות כזו. ולא לעומק הזה!
    הרב גלנץ הנכבד והיוקרתי בנוי נפלא, למרות שמימיי לא פגשתי רב ממסדי עם משכורת ותנאים ברמה של הרב גלנץ, הווה פשוט מיטיב להעביר את הרושם המדוייק. ובלי לתאר את המעמד שלו ישירות! רק באזכורים אגביים ונסיבתיים. שזה וואו.

    הוא מגיע למקומות שלא היה בהם שנים, ונזכר בארועים שחווה כבחור. דמויות מהממות, צבעוניות, זירות טובות, הרבה סיגריות ובירות. הזכיר לי כל מיני קטעים של ידיד נפשי וליבי @יואל ארלנגר - קקטוס. אבל בניגוד לקקטוסנו עם הכתיבה המרהיבה שאיש לא הצליח ולא יצליח לחקות, הדמויות של הווה פשוט אמינות יותר. לא "פליימוביליות" אלא "אנושיות ויומיומיות". קשה להסביר, תקראו תבינו.

    חיבוטי הנפש שלהם מעולים, ושוב בפעם המאה - אמינים.
    אכתוב פה משפט שבוודאי יגרד להרבה, מתנצל מראש: כשאני קורא את איסתרק-מהללאל-יוזבד וכו', חיבוטי הנפש של הדמויות מרגיזים אותי. הם מרגישים לי מאוד נוקשים ודוקרניים, מייסרים ותובעניים. בסגנון דיקור סיני אטום מבע. כאן יש משהו נעים, רך ומכיל בהרבה.

    ונחזור לסיפור האחר...
    מעל הכל יש לנו כאן הומור. הרבה ממנו. הומור טוב, חד, חי, עשיר, מקורי, יפהפה. עמוס בשנינויות אבל לא מעצבנות.
    וגם - רגש יהודי חם, אמיתי. הערצה ואהבה אמיתית לתורה, רוחניות, מצוות. משהו שמורגש היטב בכל דף בספר.

    חבר סיפר לי שישב 4 וחצי שעות ברצף ולמד, משהו שהוא לא עשה לצערנו שנים רבות, אבל הצליח לעשות זאת בעקבות אחת הדמויות בספר שלפנינו. אמיתי, מבטיח.

    ואין לי עוד מה להוסיף. רצתי לקנות את החלק הבא עם העטיפה הכתומה היפהפיה.
    שבוע טוב!
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: brachy 100, התותח מאמזון, rachelita ועוד 43 משתמשים46 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הווה פשוט
    ספרות מקצועית, לא סיפורת.
  • 2 750
    • Natan Galant
    ביקורת ספרות לגבי הספר מעגל 99 - ההשקפה של הרב אביגדור מילר זצ"ל על ארועי שמחת תורה פ"ד...
  • Natan Galant //
    • רק לאחרונה נחשפתי לעולם ההשקפתי המהמם של הרב אביגדור מילר זצ"ל. ונפעמתי ממש. יהודי שחי באמריקה, מסתכל לאמריקאים השמנים בעיניים, ואומר להם:
    חירות אמיתית היא להיות יהודי! סטיבן זה לא שם של רב יהודי! היהדות לא דמוקרטית! ועוד אמיתות חד משמעיות.

    נכנסתי לחנות ספרים, חיפשתי ככה משהו לקרוא עליו.
    אז יש את הספר המצויין, סוג של ביוגרפיה שעושה רושם מעולה.
    אבל יש את הספר מעגל 99. 1749727481121.png

    קניתי אותו - ונתאכזבתי. ולמה?

    כי הוא לא של הרב מילר. הוא של כותב פרטי (ומוכשר) בשם י. הרשקוביץ.

    יש לנו כאן 920 עמודים מרתקים ומקוריים וכתובים בכשרון, שמתארים בעט חודרת את ההבלים שאנחנו חיים בתוכם. פוליטיקה, תקשורת וכו'. עם ירידה בפרטי פרטים בפוליטיקה פנים חרדית ועוד.

    ובכן; כספר בפני עצמו, מהמעט שקראתי, זו יצירה נפלאה וחשובה ושווה קריאה חוזרת ונשנית.
    אבל... אבל... איך נגיד את זה הכי פחות בוטה?

    זהו לא ספר שכתב הרב אביגדור מילר, והוא גם לא ליקוט מספריו!

    זהו אוסף רעיונות (מרתקים, שוב) של המחבר ושנכתבו על דעתו, ולדבריו הוא עצמו תלמידו והולך בדרכו של רבי אביגדור מילר... נו נו. מה עוד שאין הסכמה בספר של אף גדול מוכר.

    למה מהתלים בנו כך?
    1749727481121.png
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: חנילוש, הדוויג, ;) תן חיוך ועוד 18 משתמשים21 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מֶנַחֵם
    מֶנַחֵם
    טוב, זה כבר סיפור אחר...
  • 9 10 11 16K
    • S
    ביקורת ספרות ממלכה במבחן - סדרת ביקורות מלאה - מאיסתרק ועד הרגע שלאחר פדהאל
  • Sparrow Bird //
    • "ממלכה במבחן" – סדרת ביקורות על סדרת הדגל של מיה קינן


    סדרת "ממלכה במבחן" היא כנראה אחת הסדרות השאפתניות, העמוקות והמשוכללות ביותר שנכתבו במדף החרדי. עם עולם עשיר, דמויות מורכבות, שפה גבוהה ורעיונות תיאולוגיים־פוליטיים, היא קנתה לעצמה מקום קבוע בלבם של אלפי קוראים.

    מתוך אהבה כנה לכתיבה טובה, ומתוך הערכה לסדרה עצמה — בחרתי לבחון אותה מחדש, ללוות כל ספר בניתוח מעמיק, להדגיש את הראוי הדגשה ואת המיוחד בה שניתן ללמוד ממנו (ויש כל כל הרבה) ולהציב מראה גם מול המקומות שבהם לדעתי היא חוטאת למה שהיא בעצמה ניסתה להיות: מדויקת, עמוקה, מוסרית.

    הביקורות נכתבות בגובה עיניים, מתוך ניסיון להרחיב את הדיון הספרותי החרדי בלי להקטין או לבטל. הן כוללות הערות סגנוניות, ניתוחים תמאטיים, דמויות, עלילה, וגם קצת סרקזם עצמי. נשמח לשמוע גם אתכם — האם הרגשתם כמוני? האם דווקא הפוך?

    (הביקורות מופיעות בתגובות לפי סדר הקריאה: איסתרק, מהללאל, יוזבד (שני החלקים יחד), פדהאל. ולבסוף – סיכום על הסדרה כולה.)

    חשוב לי לציין, ולו רק למען תפארת הקריאה :)
    אף שבכל ביקורת אני מתייחסת לספר מסוים, הקריאה שלי אינה "נקייה" או מנותקת. כבר בכתיבה על איסתרק, אני קוראת אותו לא כקוראת תמימה, אלא כמי שכבר מכירה את הסדרה כולה. זו בחירה מודעת — שמביאה איתה גם סיכון וגם רווח. מצד אחד, היא עלולה לטשטש את חוויית הקריאה הראשונית והבתולית. מצד שני, היא מאפשרת לי לחרוש את הסדרה לרוחבה ולעומקה: לזהות קשתות תמטיות, מבנים חוזרים, הדהודים פנימיים ורעיונות שמתפתחים לאורך זמן. כך הביקורת לא רק עוקבת אחר כל פרק בפני עצמו — אלא גם משרטטת את הדי.אן.איי של הסדרה כשלם.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: מגילת אסתר, בְּרוֹ, בדיחת קרש ועוד 61 משתמשים64 //
    208 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    Ayala10
    לי היא ענתה כמה פעמים אבל גם כמה פעמים היא לא הגיבה לי. כששאלתי אותה למה היא לא מגיבה (היו...
  • 168
    • א
    ביקורת ספרות 50 50 דבורי רנד
  • אתיס //
    • עודי אוחזת בעמודיו האחרונים של הספר הזה עוד לא קראתי 50 אחוז ממנו וכבר הרגשתי שאני פשוט אוהבת יותר את החיים.

    שושי שושי, איזו אישה מתוקה את, אני רוצה לאהוב ככה את הנכדים שלי, להשתולל ולקפץץ איתם כמוך, להצליח להנות מלקפל כביסה, ומלעמוד על הרגליים מהבוקר עד הלילה.
    לטפח את עצמי עד גיל זיקנה, ועם כל המורכבות המסתמנת, להצליח פשוט לחיות, ולחיות בטוב.
    איך נחום אומר? שושי את אישה צדקת, איזו צדקת, אשת חבר אמיתית, הפליאה אותי היכולת שלך, לנכוח, לרצות, להיות
    ועם זה להרכין ראש, לבלוע גם גלולה מרה ולהיות עם וכל כך ביחד,

    דיתי אין לך מחילה, את בת מרגיזה ברמות, איזה חברה ואיזה נעליים, שיחקת אותה, אהבתי אותך נורא מהרגע הראשון ושנאתי ברגע שידעתי על טוביה, במחשבה שניה גם מבינה אותך מאוד.
    עד הסוף לא הבנתי, מי את דיתי?

    מרגלית את נוגעת ללב, את ואביגדור ילדים מושלמים, מידי, עדינה מעצבנת שבא להחטיף.
    אבל כל המרגליתים, האביגדורים הדיתיות ודיתון, איך זה שהמתיקות שלכם נוטפת מדפי הספר, אפילו שאתם כ"כ חסרי שם ואופי (למעט דיתון השובב הגדול) פשוט לאכול אתכם.

    חגי אתה בהחלט מעורר רחמים וחיבה כאחד, עדיין לא קראתי לגמרי את הסוף, עם מי תתחתן?

    אסתר, אני אוהבת אותך, את הנס של שושי, על אף ולמרות הקלישאתיות, דם זה לא מים.
    רוצה גם כזו אחות.

    אין על בלה, הזקנה הכי זקנאית בעולם.

    גילה את נוראית, לוקחת את כל ה50 אחוז של החומר, כלומר גוף. סליחה. גועל.

    ניסי במה זכית שככה התייחסו אליך כל הנפשות ב'מה חדש', אסנת ידעה משהו?
    האמת שהפליאה אותי הצדקות הזו, הלבביות המשתפכת והיחס הכ"כ רגיל, או שאולי את לא כזו מוזרה כמו שאני חושבת?


    איזו יכולת מופלאה לתאר גוף מול נפש, ואיזו בחירה מדויקת של גיל לעבד בו את הקונפליקט הזה.

    יש בו כ"כ הרבה דמויות וכולן עם אופי, ויש להן מה לספר לי, תענוג.

    ספר שמדהים בפשטותו מחד ובמורכבות מאידך, הנאה צרופה של קריאה, ותובנות על חיים שכדאי לאהוב.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: ELIZABET, מ.בר, דיסי ועוד 26 משתמשים29 //
    0 תגובות
  • 366
    • הספרן
    ביקורת ספרות "פרי פלסטין"
  • הספרן //
    • ברצוני לשתף אתכם בסיפור נפלא שקראתי כאן. קיבלתי את אישורו של ידידי הכותב להעתיק אותו לקהילת כתיבה. ובנוסף לסיפור, צרפתי בסופו את ההתרשמות שלי הן מבחינת סגנון הכתיבה והן מבחינת התוכן והמשמעויות שלו. אשמח לקבל את חוות דעתכם על הסיפור ועל הניתוח.

    איך הפך חכמולוג מהישיבה לבוגד בכנס הבוגרים​

    מאז ומתמיד הוא נחשב לטיפוס חריג בנוף הישיבה. בעל דעות חריגות, רחוק מהקונצנזוס שאהב לאתגר את הסביבה הקרובה. מין חכמולוג כזה, עוף מוזר.
    אבל אז לא ייחסו לכך חשיבות, ידעו שהוא כזה, כבדו אותו והניחו לו במוזרותו. אבל לא עכשיו. עשרים שנה חלפו מעת חבשו את ספסלי הישיבה, ובכנס בוגרים שנערך לו אי שם בפאתי בני ברק הלחה, הנייעס שהתגלגל בין שולחנות מפוארים, נרות בוהקים, ודפי הוראת קבע, היה על החכמולוג שהפך לבוגד.

    הם דסקסו עליו כל האירוע. העלו אותו על המוקד. וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם נרצה לסכם את השיג ושיח 'ההגיוני' שהופגז בין הדגים למנה העיקרית, הייתה זו שאלה אחת שחזרה על עצמה - "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה, כל כך תחתונה שמנהרות עזרה הקבורות חמישים מטר במעבה האדמה או מקבלו הפרסי בפורדו זו תקרה גבוה של המקום שהוא כעת עומד עליו?".

    "למה בעיניכם הוא בוגד?", שאל רובי המתמיד שעלילות העולם הנפתל והמסואב שבחוץ - היו רחוקים ממנו כמרחק הרצועה העזתית לעזרת תורה הירושלמית.

    "מי שבחר לדאוג יותר מכל לפלסטינים ביו"ש עזה ושאר כוכים, ומכפיש את עם ישראל, הוא בוגד. חד וחלק!". טען ישעיה הבנברקי בטון נחרץ. והמתגודדים מסביב הנהנו בראשם לאות הסכמה. אפילו הירושלמים שביניהם.

    "בזיון. מה שהוא גורם למשפחה שלו, ולנו חברי הילדות מהישיבה המפוארת!!". התפוצץ משה השתקן בעצבנות לא אופיינית. ושוב חזרו על עצמם הנהוני הראש.

    "גדלנו התבגרנו, להכפיש את חברינו לספסל הלימודים, בלי לברר אחת ולתמיד מה גרם לו לבחור בדרך הזו - לשנות תפיסת עולם ולהחזיק בדעות אחרות, זה לא הוגן". הציע מישהו מהצד. היה זה נפתלי. זה שאפילו את הטבח בישיבה שהיה מקדיח צ'ולנטו לעיתים קרובות, דן לכף זכות.

    "מה יש לברר?", ישעיה הזדעק שוב. "הוא בוגד שפל ונאלח שממיט בושה וחרפה על הציבור החרדי. נקודה". סיים את טיעונו בהנפת יד קמוצה לעבר הרצפה, כמו בא לסמן סוף פסוק ולחתום את הדיון.

    מהשולחן הסמוך היישר לנייעס התוסס והמבעבע, "חיימי הנמוך" כפי שכינו אותו בני הישיבה ומאז תפס גובה לא רע, שמע את משפט הסיכום של שעיה, והחליט להרביץ בפני הנכוחים את משנתו הפסיכולוגית.

    "חברים, אולי ננסה לדמיין את עצמנו במקום שלו, אולי נאתגר לרגע את התפיסה הציבורית שגדלנו עליה, ונעמת אותה עם 'אידאלים' אחרים שהבוגד מאמין בהם. ולא, לא כדי לדון אותו לכף זכות", קרץ לעבר נפתלי והמשיך. "אלא ראשית כל לדון אותנו, לברר היכן אנחנו כציבור יהודי חרדי שלא שותף לדעות השמאל, ולא דוגל בלאומנות הימין, אלא יונק את השקפתו מתורת ישראל, בוחר להתייחס לסוגיית הכיבוש ושליטה בעם אחר?!". חיימי סיים את דבריו, והרגיש שהוא גבה בעוד סנטימטר כשכולם האזינו לטיעוניו בשקט.

    "מה זה אידאלים? סוג של חלות?". שוב היה זה רובי המתמיד. שבעולם תורני אידאלי, היה מקבל דירה קומפלט בבית וגן, לו ידעו ערכו. ולא ידעו.

    "זו מילה שמאלנית". צעק נוחם הג'ינג'י בבוז ניכר.

    "לא נכון. אידיאל זה רעיון מופתי שמייצג שלמות. בדרך כלל מתייחס לסט ערכים הומניים שחברנו החכמולוג לשעבר והבוגד בהווה אימץ לעצמו בלילה קודח". היה זה שמעון שהתנדב במילים מתקתקות ובארשת חשיבות להסביר למתמיד המושלם ולג'ינג'י הזועם את פירוש המילה הלועזית.

    הם המשיכו לדסקס עליו. ובין הרבים שבזו וגידפו אותו, היה גם מיעוט שניסה לערוך דיון אובייקטיבי. לפחות ניסה.
    אחד מהם היה אשר שלמה.
    "אתם כותשים אותו בזים לו ומלגלגים עליו ובגלל מה? הדעות שלו?! זה מצדיק להדביק כינויי גנאי של בוגד למי שבחר לכפור ברעיון הלאומנות הישראלית. הציונית ולא עבר על שום איסור ולאו מהתורה?".

    בנימין הפיקח שאימץ עד כה את פלך השתיקה - אל מול קולות ההתלהמות והאמוציות הלוהטים, החליט שהגיע הזמן. הגיע הזמן להרביץ בחבר'ה מעט תבונה מלווה בהשקפה ברורה והרבה שכל. אבל הכרוז באולם הכריז על ברכת המזון. ובנימין הוכרח לשמור בבטן את המלים שכמעט נפלטו מפיו.

    רגע לפני שהחבר'ה התפזרו, התרומם בנימין מכיסאו. קולו היה שקט אך נוקב. "חברים", פתח, "שמעתי את דבריכם, את הכעס והאכזבה, את תחושת הבגידה. אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מהי באמת בגידה?".

    הוא השתהה לרגע, עיניו סורקות את פני הנוכחים. "האם בגידה היא לחשוב אחרת? האם בגידה היא להחזיק בדעות שאינן תואמות את שלנו? או שמא, בגידה אמתית היא לבגוד בערכים שלנו עצמנו ערכי התורה?".

    האוויר נעשה דחוס. ישעיה הבנברקי הסתודד עם משה השתקן, ניכר היה שהמילים של בנימין מטלטלות אותם.

    בנימין הביט ישירות אל אשר שלמה, והמשיך. "חברינו משכבר הימים שהחליט לייצג את הציבור החרדי, בחזות שלו, בנפנופים בפסוקים מהתורה וחזלי"ם מהגמרא וטוען שמדינת ישראל היא כובשת, וזה סותר ליהדות. האם הוא בר הכי לדברר את היהדות?!" בנימין הגביר את קולו, נימת הזעם החלה לצוץ. "יש גדולי ישראל. יש להם דעה מוצקה בכל עניין, והם מעולם לא הורו לנו ללחום בכיבוש, על אף שהם מחזיקים בדעות שמתנגדות לרעיון הלאומני במתכונת הציונית - מעולם לא יצאו חוצץ בציבור נגד מדינת ישראל וצבאה בנקודה הזו, מעולם לא הורו לשליחי דרבנן להטיף מוסר לצבא והעם!".

    בנימין הרים את קולו מעט. "ולכן! מי שמחליט על דעת עצמו שעמדת היהדות מתנגדת לכיבוש הפלסטיני, מי שבעת מלחמה בוחר להכפיש ולהאשים את מדינת ישראל שכוללת בתוכה חרדים וחילונים, משרתי צבא וחובשי ספסלי בית המדרש - הוא בוגד! הוא בוגד לא בגלל ההתנגדות לרעיון הלאומני, אלא בגלל שהוא בוגד בגדולי ישראל, בהנהגת הגדולים!". סיים לפרוס את משנתו בפני הנוכחים.

    השקט השתרר. קולות נקישות בקנקן התה נשמעו כמו תופים מהדהדים. משפטיו של בנימין ריחפו באוויר, עוטפים את הנוכחים בשכבה דחוסה של מחשבה.

    ואז זאבי הגבוה נשען קדימה, קולו כמעט לחש:
    "אני עדיין תוהה איך הוא הגיע לשם, לקרוא תגר על גדולי ישראל. איך הוא הדרדר לאותם מחוזות זרים, רחוקים מכל מה שלמדנו, רחוקים מהעולם החרדי התורני, איך?".

    "תשומת לב. ריקנות מבעבעת, שגורמת לו להבליט את עצמו בדעות חריגות...". זרק משה שאיבד מכבר את שתיקתו.

    "כשהלב ריק - אתה ממלא אותו ברעיונות. לפעמים מבריקים לפעמים אפורים, מתוך דרישה נואשת להרגיש. להיראות", השלים אותו זאבי.

    "גם", אמר בנימין, "אבל נדמה לי שזה עמוק יותר". משה הנהן. שפתיו קמוצות.

    "מעבר לתשומת לב", אמר בטון רגוע "יש אנשים שאוהבים להרגיש את עצמם חכמים, שלא נגררים אחרי העדר. אנשים שהלאומנות, מדינה ועם זרים להם, כי העיקר זה האובייקט, הפרסונה". הוא פלט בזלזול את המושגים הלועזיים.
    "הוא לא באמת בעד הפלסטינים, הוא בעד עצמו. הוא לא בעד ערכי צדק הוא בעד הנגיעות' שלו... להיות החכם שבחבורה. המקורי. המבריק. זה שתמיד יודע טוב מכולם. אפילו מגדולי ישראל!".

    כולם הנהנו בראשם מלבד אשר שלמה שעדיין פקפק בדברים. "במה הוא שונה מדעות סאטמר?", מלמל לעצמו.

    ***

    למחרת התפרסם דיווח חדשותי על עיתונאי "חרדי" שנעצר בעקבות פוסט שהעלה אמש... בו הביע שמחה על מותם של חמישה חיילים שנפלו בקרב בבית חנון.

    "העולם טוב יותר הבוקר, ללא 5 צעירים שהשתתפו באחד הפשעים האכזריים נגד האנושות… זוהי קריאה לכל אמא ישראלית: אל תהיי הבאה לקבל את הבן בארון כפושע מלחמה. סרבו".

    כתב בפוסט המחליא שעורר סערה ציבורית וזכה לגינויים נרחבים. וגם אשר שלמה שנדהם מחברו לשעבר, הצטרף לגינוי.
    "מי שביום בו נופלים חיילים - מטיף מוסר למולדתו בשם 'ערכי היהדות', אינו רק תועה. הוא בוגד.
    לא בנו - אלא בגדולי ישראל כולם!".

    מאז עברו חמשה ימים. חברם לשעבר השתחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. ובסרטון התיאטרלי שפרסם זמן קצר לאחר שחרורו הצהיר החכמולוג: "רק בימים אלה הבנתי כמה חשוב החופש ששווה למענו לשבת בכלא. הגיע זמן חופש לעזה. הגיע זמן חופש לחטופים ולאסירים. הגיע זמן חופש ליהדות. חופש מפשיזם, מעליונות גזע, משליטה בעם אחר. תודה לכל אחד ואחת שעמדו לצידי".

    נפתלי... שצפה בסרטון מלמל לעצמו. "זה לא התחיל עכשיו. תמיד הוא היה כזה. עוד בישיבה. רק שהפעם יש לזה מיקרופון".

    עד כאן הסיפור.

    ממש צמרמורת אחזה בי כשקראתי את המילים של בנימין. הוא היטיב לתאר את התחושה שרבים מאיתנו חשים.

    ה"עיתונאי" הזה, אוי לו ואבוי לנפשו, עשה חילול ה' נורא. איך אפשר לשמוח על מותם של חיילים? איך אפשר להשתמש ב"ערכי היהדות" כדי להצדיק דבר כזה? הרי אפילו לגוי אסור לשמוח לאיד!

    כל מי שגינה אותו (כולל אשר שלמה שהשתכנע לבסוף), צדק לגמרי. זה לא רק עניין של דעות פוליטיות. זה עניין של יושר, של מוסר, של אהבת ישראל.

    והסרטון הזה? "חופש ליהדות"? איזה חילול שם שמיים! הוא משתמש ביהדות כדי להצדיק את השנאה שלו? הוא חושב שהוא יותר חכם מגדולי ישראל?

    הדברים של זאבי ומשה יש בהם הרבה מן האמת. לפעמים אנשים מחפשים תשומת לב בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיות חריגים ושונים. אבל זה לא תירוץ. אסור לנו לתת להם במה.

    השאלה על סאטמר מעניינת. יש כאלה שיגידו שהם עושים אותו דבר כפי שסבר בהתחלה אשר שלמה, אבל אני חושב שיש הבדל גדול. סאטמר חולקים על הציונות מסיבות אידאולוגיות, אבל הם לא שמחים על מותם של יהודים. הם לא תומכים באויבים שלנו.

    וכמובן אני מסכים עם נפתלי. זה לא התחיל עכשיו. האנשים האלה תמיד היו קיצוניים, אבל עכשיו יש להם פלטפורמה להפיץ את השנאה שלהם.

    בשורה תחתונה:
    הסיפור מעורר מחשבות ונוגע בנקודות רגישות. חופש מחשבה, נאמנות, בגידה. מה המניע של הבוגד. הסכנה שבהקצנה. והשאלה המרכזית "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה" שמעסיקה את כולם ומעוררת דיון נוקב בין דמויות הסיפור.

    התייחסותי לגבי סגנון הכתיבה.
    הכתיבה קולחת ומשלבת הומור, ביקורת ואמפתיה. הדמויות מגוונות ומייצגות קשת רחבה של דעות. רובי המתמיד, ישעיה הבנברקי, משה השתקן, נפתלי הסנגור, חיימי הפסיכולוג, נוחם הג'ינג'י, שמעון המלומד, זאבי הגבוה, אשר שלמה, וכמובן בנימין הפיקח - כל אחד מהם תורם את נקודת המבט שלו לדיון.

    גם אהבתי את השימוש בשפה עשירה ובביטויים ייחודיים שמוסיפים צבע וחיים לסיפור ומעבירים את האווירה בצורה חיה.

    אם שואלים אותי מה אנחנו צריכים לעשות במקרה כזה? התשובה היא חד משמעית. להוקיע אחד כזה.

    אז תודה רבה על הסיפור והנמשל. זה גרם לי לחשוב הרבה.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: ספרות בנשמה, נכון מאוד, במקום כהן ועוד 16 משתמשים19 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נכון מאוד
    נכון מאוד
    לענ"ד, המסר של הסיפור הזה נדרש יותר למצבים פחות קיצוניים - לדוגמא ברצון של מבינים כאלו ואחרים...
  • 2 3 4 4K
    • S
    ביקורת ספרות אל חזור / מ. קינן
  • Sparrow Bird //
    • הספר נפתח בסערה — מסוג הספרים שבתחילתו קשה להניח מהיד, וזה בהחלט הישג שאינו מובן מאליו כבר בפתיחתו של ספר.
    העלילה מתפתלת לה בשני צירים מקבילים, שהקשר ביניהם נותר לוט בערפל:

    בקו אחד — חיים בנימין, יהודי בן המאה ה־16 (שנת 1573), תושב בראנדיס (גרמניה של היום, בוהמיה שבאימפריה הרומית הקדושה של אז) מסייע לחברו יצחק סוחר הבדים להציל את נפשו מידי אציל גוי מרושע, ובמהלך ההתרחשות מצטרף גם צועני מוזר — שהוא בעצם יהודי נסתר.

    בקו השני — יוחנן זהבי, בחור ישיבה בן 22, בן המאה ה-21 שנפל על הצד שלא מרוח בחמאה, חושב שהאתגר הכי גדול שלו הוא לזכות בשידוך המיוחל המוצע לו ע"י ידיד זקן וותיק של סבו המנוח, ואז מסתבך כהוגן ומסיים בכך שהוא נסחט לבצע מסע בזמן - היישר אל אותה תקופה של המאה ה־16.

    זו התחלה עם פוטנציאל אדיר. לאן אותו פוטנציאל מתפתח ? תיכף נשמע היישר מפי הסוס.

    ______________________________________________________________________________________________________​


    יוחנן, גיבור הספר, הוא בחור ירא שמיים, טוב לב, נעים הליכות, סבלני, חכם, מתמיד — ואולי פשוט טוב מדי. הוא כמעט חסר סדקים. וצדיק ורע לו.

    כי איך אומרים בצ'כית עתיקה ? צרות באות בצרורות.
    צרורות של צרות מוחין. החבר'ה בישיבה לא רואים מעבר לעטיפה של החברותא המוצלח ולא מבינים לנפשו המסוכסכת של יוחנן ולמאבקיו האישיים לצמוח על אף הרקע המורכב ממנו הגיע - משפחה סוג ת' לפי הנורמות החרדיות הקדושות.
    הם ושאר העוילם לא מבינים שעלם החמודות שאמור להיות בשידוכים, לא מעז לגשת לפרק האיש המקדש, כי הוא מזהה נכון שהוא לא שייך אפילו לתחתית שרשרת המזון.

    והוא כזה גיבור, ישר מהאגדות. הוא אציל מידות, עדין נפש, בן טוב ואח סובלני. אבל הוא גיבור כזה שטוח שלא עובר אפילו מאבק פנימי אחד אומלל בכל הספר.
    גם ברגעי השיא הדרמטיים, לא נוצר ספק אמיתי לגבי בחירותיו. גם כשהוא נדרש להקרבה כבירה, ברור שהוא יבחר בטוב. כי הוא פשוט טוב — מההתחלה ועד הסוף. ולמרות זאת קל לאהוב אותו. אולי כי בניגוד למרבית גיבוריה של הסופרת, הוא מדבר בגוף ראשון.

    ואם כל זה לא מספיק, אז ליוחנן יש עוד תיק. אבל כמו שאומר הכתוב "אל תקרי תיק, אלא טריק". ולטריק יש משפחה, אבחנה שמוצגת כמעט כמו תואר דוקטורט (אוטיזם, אבל בתפקוד גבוה!), הרגלים נוקשים, ידע מדהים ואובססיבי במדעים. אה, וגם שם. קוראים לו מיכאל.
    מיכאל אגב, הוא הדמות שאת הדיאלוגים (או המונולוגים הארוכים) שלה הכי מעניין לקרוא בספר, אבל הטיפול הספרותי שניתן לו מותיר טעם מר.

    כבר זכינו לקרוא על טורנאל, הטיפוס האקסצנטרי המבריק שמסוגל לקרוא מחשבות שסגר לאיסתרק (ולסדרת "ממלכה במבחן") כמה פינות עלילתיות. אז למה לא לשלב עוד גאון אקסצנטרי שגם יודעים עליו קצת יותר, ומתיימרים במחי יצירה ספרותית לתאר אותו באור מגוחך/אוהד/פטרוני/מכשירני ?

    למה ? כי זה מגניב, זה טרנדי. זה נהיה קטע טוב. אבל זה בעיקר מעורר זעם כבוש.
    זעם על הפטרונות, על ההצגה באור כל כך מגוחך, על חוסר האמינות בהצגה שלו, על האופן שבו אין גרם של התייחסות לרגשות של מיכאל. רק שימוש ציני בדמות ובאבחנה שלו ככלי שרת לקידום העלילה ותו לא.

    ואם חשבנו שמיכאל הוא גאון – טעינו. הגאון האמיתי הוא יוחנן.
    הוא כזה גאון שהוא יכול לעבור מבחן סיכה ולצטט חידושים כבירים של בעל ב"שאגת אריה", אבל הוא גם דובר צ'כית (כי סבא שלו בן המאה ה-20 גר אצלם לעת זקנתו, ולימד אותו צ'כית שוטפת שאיכשהו מתאימה למאה ה-16), הוא יודע לזהות ב-5 שניות שהילד העומד מולו הוא צועני (מה הסגיר אותו בדיוק?!).

    מילא, את הידע המרשים שלו במדע אפשר להסביר כי מיכאל מרצה לו בשטף מאז שהוא קטן, ואפשר לבלוע בקושי את זה שהוא מיומן באומנות לחימה כי שוב מיכאל (כלי השרת של העלילה הזו) השתמש בו כשק אגרוף לאימונים.

    אבל איך הוא מגלה בקיאות כמעט אגבית במאבקי הכבוד והדת בין ספרד הקתולית הקיצונית לקיסר האימפריה הרומית הקדושה המתירני יותר, איך הוא מזהה על המקום שיהודי שמולו דובר לשון כנען, ואיך הוא מודע לכך שהדבר שהכי צריך לפחד ממנו אם אתה בא מהעתיד לאירופה הפרימיטיבית, הוא שיעלו אותך על המוקד בתור מכשפה על מטאטא ?

    הוריהם של מיכאל ויוחנן לא זוכים לטיפול רגיש בהרבה:
    האם, הסובלת מהפרעה נפשית כלשהי, כתובה באופן מוקצן ולא חומל; האב מתפקד על תקן הדג האילם שבסוף הספר הופך לנמר חושף שיניים. האחות הגרושה היא רק עוד סטריאוטיפ שחוק שמוכיח למה הם לא משפחה מיינסטרימית. בשורה התחתונה, קשה להבין את הדינמיקה המשפחתית, ולמה היא בכלל קיימת.

    כל דמויות המאה ה-16 מקבלות זמן מסך קמצני, הן שטוחות עד יאוש, ואין להן כוונות מורכבות מידי. תגידו תודה שהם יודעים קרוא וכתוב.... או משהו כזה. אין הסבר אחר למה כל היהודים שם (כולל הרב הצדיק וראש הקהל התחמן של קהילת אתרא-קדישא דפראג) קטני מוחין וחדלי אישים, כשבמקביל הדמות היחידה שיש לה קורטוב מן התחכום שיהיה שווה ערך אמיתי ליוחנן היא אוסביו הגוי הספרדי.
    _______________________________________________________________________________________________________

    ומה עם העלילה ? האמת, אחת העלילות היותר מטורללות שיצא לי לקרוא.

    הקצב שלה נע בין זה של צב פרה-היסטורי לזה של צבי שכלבי הציד של הרוזן וצלאב דולקים אחריו.
    שני קווי העלילה המקבילים מתנהלים כל אחד בקצב משלו וזה הגיוני ונסבל. אבל ככל שהם מתקרבים להתלכד, העלילה הופכת כל כך קופצנית ולא צפויה שקשה לעקוב ולזכור מי הפעם חטף את יוחנן, מי החליף את התרמיל, מי לא יודע צ'כית ומי חושב שהוא צועני.

    כל התערובת הזו של התרחשויות מהירות ולא צפויות ואז הליכה איטית ביער לסירוגין בצירוף הופעה לא צפויה של דמויות שמופיעות ונעלמות במהירות של כדור שלג שחוטפים בפרצוף, מתישה נורא והתוצאה הסופית נראית כמו סלט כרוב אדום צ'כי.

    ואם כבר עלילה נפתלת ורבת התרחשויות - הכי יתאים לנו האקדח של צ'כוב – אז לא. על פי הכלל הזה, הוצגה לנו טבעת מוזרה בתחילת מסעו של יוחנן והיא מקבלת משמעות עלילתית ומשרתת אותו בהמשך הסיפור.
    לעומת זאת יש את סבא אמנון שנותן ליוחנן אבן שיכולה להחזיר אדם שחזר בזמן... אבל זהו. אין שום הסבר מיהו האמנון הזה, מהי משמעות האבן, מה הקשר שלו לכל זה ומאיפה סבא זקן יודע על חורים שחורים שבולעים את האור ואפשר לעבור דרכם את גבולות המרחב והזמן ?
    ויש את מויש. נו, ההוא שצץ פתאום, סטייל דאוס אקס מכינה בגישת "חשבת שאתה צדיק גדול, אח'שלי? תחשוב שוב".

    ובמילים אחרות: יש רעיון, אבל אין עורך.

    _______________________________________________________________________________________________________

    ואם ניגש לתמה המרכזית בספר שהיא לא רק צידוק להיותו מותחן מד"ב אלא גם מתייחסת למסע המוסרי שבו - המסע בזמן.
    כאן נמצא אחד ההיבטים המהותיים של הספר, אחד ממוקדי המשיכה המסחריים שלו כמותחן מז'אנר פחות נפוץ — וגם אחת מנקודות הכשל הגדולות שבו.

    הניסיון לכתוב סיפור מסע בזמן מצריך בחירה ברורה באחת מהתיאוריות הקיימות (זמן מעגלי, יקומים מקבילים, שינוי קו ההיסטוריה וכו') — או לפחות הצעה קוהרנטית שמחזיקה היגיון פנימי.
    בספר הזה, לא ברור באיזו תיאוריה הסופרת בחרה. יש רמזים למושגים מדעיים כמו "חור שחור", "קו זמן" ו"פרדוקס הסבא", אבל הם נזרקים לחלל הסיפור באקראי, בלי עוגן או הקשר ברור. ניכרת ההשפעה של יצירות אחרות על מסע בזמן, אבל נראה שאת ההיגיון היא לא לקחה משום מקום, כי הוא פשוט לא שם.

    העיקרון היחיד שניתן היה לסחוט במאמצים מחשבתיים וידע מקדים על תת-הז'אנר של מסע בזמן, הוא תאוריית הזמן המעגלי (כמעין ביצה ותרנגולת) ומה שקורה בעתיד קורה כי הוא כבר קרה בעבר ומי שחוזר לעבר יגרום בסופו של דבר למה שקרה בעתיד, לקרות שוב. "מה שהיה הוא שיהיה" נשמע לנו מוכר ?
    בספר, על פניו זה פשוט לא עובר.
    אם לא ידע מקדים מספרים אחרים על מסע בזמן, לא היה הרבה סיכוי להבין את העיקרון כאן. כוס אדומה ? חתול מרוט ? בעיקר הבנתי שלא הבנתי כלום.

    התוצאה מרגישה כמו קונספט מסקרן שהתחיל טוב, אך ננטש באמצע הדרך — או לא נחקר עד הסוף.

    _______________________________________________________________________________________________________​

    בתחילת הספר, נדמה שיוחנן עובר תהליך עמוק ומשמעותי.
    הוא נשלח הרחק מהעולם המוכר לו, מאבד אט־אט את החפצים, התמיכות והזהויות שהגדירו אותו — ונשאר הוא. לבד. מול עצמו ומול ריבונו של עולם.

    זהו מהלך ספרותי יפהפה.
    אבל הוא נקטע מהר מדי.

    בחצי השני של הספר, יוחנן עסוק בעיקר בריצות, סכנות, התחמקויות, תלבושות ותפניות עלילתיות.
    אין לו זמן לעצור. אין רגע אחד שבו מרגישים שהוא באמת עובר התמרה — רוחנית, רגשית או מוסרית.
    העומק שהיה — נעלם, והחיפזון משתלט.

    _______________________________________________________________________________________________________​


    מיה קינן ידועה ככותבת יחידה במינה. העושר הלשוני, הדיוק והשיטתיות שלה נדירים. לא כאן.
    הספר הזה מבחינת כתיבה הוא נפילה. ביחס לסופרת עצמה שהציבה סטנדרט גבוה של כתיבה, אבל לא רק. הכתיבה אמנם קולחת וזורמת אבל היא גולשת בין משלבים נמוכים וגבוהים בלי היגיון. יהודי בן המאה ה-16 ישתמש בסלנג כמו "הכל טוב" ואדם בן המאה ה-21 ידבר במשלב גבוה יותר.
    לכך מצטרפים גם משפטים ואמרות כנף שכמו שאומרים יהודים טובים "באידיש נשמעים יותר טוב", מחליקים להם בקלילות בין צ'כית לגרמנית למרות שזה ממש לא הגיוני (צ'כית וגרמנית לא דומות אפילו קצת ושייכות לשתי משפחות שפה שונות, ומי מדבר על זה שבתקופה ההיא דיברו בניב אחר של גרמנית ובצ'כית עתיקה יותר מזו שאליה לכאורה מתייחס הספר?). באופן כללי הספר מאוד לא עקבי בסגנון הכתיבה שלו ואולי זה מפני שבניגוד לספרים הטובים יותר של הסופרת, נכתב בהמשכים בעיתון, ועם דדליין צפוף יותר.

    הספר נכתב, באופן חריג לסופרת, בגוף ראשון מנקודת מבטן של כמה דמויות. זה דווקא היה החלק הטוב יותר בספר. הדיאלוג הפנימי של יוחנן לא מטיפני בעיניי, הוא היה אנושי, אמיתי ומרתק. והוא היה החלק הטוב היחיד כמעט בספר. זה שהוא נוזף בעצמו ומשוחח עם עצמו בראש, או מפנטז איך הוא נגרר בשלג על כמה ריבועי קומיקס, היה משעשע, כנה ומודע לעצמו. אהבתי.

    והקטע בו נסדק קלות הקיר הרביעי "זוכר את הקומיקסים על הגולם? איך היה התחקיר שלהם? עשו עבודה טובה לדעתך?" היה משעשע ומספק בהחלט, וסיפק קריצה רבת משמעות שהוחלפה בין הסופרת לקוראים על מאחורי הקלעים של כתיבה ספרותית והתחקיר המלווה אותה.
    רק מה? חבל שכאן הקוהרנטיות של המשלב הלשוני והדיאלוגים היתה מגושמת ומרושלת כמו הגולם בכבודו ובעצמו.

    ______________________________________________________________________________________________________​

    לסיכום, התחושה העיקרית שנשארת לאחר הקריאה היא: זה נכתב מהר מדי.

    בעבר כבר ראינו יצירות של קינן שנכתבו תחת מכבש הדד-ליין השבועי בעיתון, אך כאן זה זועק.
    התחקיר חלקי ולא עקבי.
    העלילה מסתעפת עד בלבול.
    הייצוגים של דמויות רגישות מרדדים ומקוממים.
    והאורך? 770 עמודים בפונט DAVID קטנטן, עם רווחים צמודים — מייגע, מתיש ולעיתים אפילו מיותר.


    זהו ספר עם רעיון שאפתני, אך ביצוע חפוז.
    היה כאן פוטנציאל מרתק — אך הוא נזנח לטובת עלילה מתפתלת, תיאורים לא אמינים וחוסר עקביות סגנונית ותכנית.

    לא מצטערת שקראתי. אבל גם לא אחזור אליו.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: תסריטאית, brachy 100, שבח נותנים לו ועוד 53 משתמשים56 //
    71 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    ת.עקבי
    שכחתי לעדכן שבוצע, ב"ה...
  • 189
    • ס
    ביקורת ספרות יומן קריאה / אם מישהו שומע, מאת אסתר קווין
  • סיפור8 //
    • בעז"ה


    יומן קריאה / אם מישהו שומע, מאת אסתר קווין


    לפני מספר שבועות ניגשתי אל הספרנית ובפי בקשה מוזרה.
    ביקשתי ממנה פשוט סיפור. סיפור טוב.
    הספרנית לא הבינה מה אני רוצה, הרי אני בספרייה. השתדלתי לפרט: "לא רוצה כרגע סיפורי דרמה נשיים סוחטי רגש, עם המון מערכות יחסים והרהורים אין סופיים. מצד שני גם לא רוצה ספר אקשן גבריים בסגנון מרגלים- מוסד. רק סיפור. סיפור טוב."
    הספרנית עדיין לא הבינה מה אני רוצה. "מה זה סיפור טוב?"
    "סיפור עם התחלה, אמצע, וסוף," הסברתי ברהיטות. "שפשוט כיף לקרוא. עלילה, דמויות, כל זה. רק סיפור."
    טוב, היא כנראה ראתה שאיתי היא לא תגיע רחוק, ובמלמול לא ברור קמה ופסעה איתי היישר אל עמקי המדור, משם שלפה כמה ספרים והושיטה לידי. אני לצערי חותמת גורלם של ספרים גם על פי הכריכה האחורית, וחלק מהספרים חזרו בחשאי אל המדף מייד לאחר שהספרנית המלמלת חזרה לעמדתה. אחד מהספרים שנותר בידיי הוא הספר "אם מישהו שומע" של אסתר קווין. מבט בכריכה האחורית, התלבטות קלה - ולקחתי הביתה.

    (הופס, עצירה רגע: בואו נדבר שניה על כריכות אחוריות. להרבה סיפורים יפים אצלנו יש כריכות אחוריות שפשוט לא ברמה שלהם. הכל מתחיל ונגמר באופנה בלתי מובנת בספרות שלנו, שנוטה לא לכתוב שום דבר ברור בכריכה האחורית מלבד כמה ציטוטים מרחבי הספר. כריכה אחורית, כך לעניות דעתי, נועדה לעשות את תפקידה הקלאסי והצנוע: לתת לנו טעימה מתמצית העלילה. בספר הזה, למשל, היה מספיק לכתוב את התקציר התמציתי ביותר, הנע בין רובוטים מעופפים, שדרן שסוחף את אמריקה ואמונה ביכולות הפנימיים, והייתי לוקחת את הספר בחשק רב יותר. ומכאן קריאה לכל כותבי הכריכות האחוריות באשר הם: אפשרו להן לעשות את מה שהן נועדו לעשות. אם לַסֵּפֶר שלכם יש מה לְסַפֵּר, אין שום צורך להחביא את זה תחת כמה ציטוטים מלהיבים. פשוט תכתבו את זה.)

    למעשה, מייד כשהתחלתי לקרוא את הספר, קלטתי שיש לי ביד סיפור טוב.
    מהר מאד נשאבתי לספר. זה היה מעניין. הכתיבה טובה, אפקטיבית, לא מתאמצת ולא עמוסה.
    קווי העלילה נעים בין שני סיפורים המתרחשים במקביל: האחד, מסופר בגוף שלישי, הוא של משפחה אפרפרה ולא חשובה עם אבא צולע שמנהל קו טלפוני נידח, בן עם שאיפות כלכליות, ומערכת יחסים משפחתית מורכבת. קו העלילה השני מתרקם בגוף ראשון, על ידי אמו של יודי וחמותה של רוחי, שמתמודדת עם השונות שלהם ועם תוצאותיה.

    אז בואו נדבר על הספר, וכרגיל, מתוך נקודת מבט של כותבים, שאוהבים לשלות תובנות על הכתיבה שלהם מכל דבר שמכיל אלף בית:)


    מה אהבתי:
    1. את מה שלא כתוב
    שאלתם את עצמכם פעם עד כמה הקורא שותף בסיפור שלכם? הנה וורט קטן ומיוחד, שיוכל להבהיר לנו את העיקרון הסופר-חשוב של שותפות הקורא בסיפור: אחת הסיבות לכך שהאדם נברא כך שהוא יצטרך לעבוד ולעמול עבור קבלת הטוב, היא כיוון שהוא מטבעו אינו אוהב לקבל "לחם חסד", או בלשון הקבלה- "נהמא דיכסופא", לחם בושה. ונשאלת השאלה: מדוע, אם כן, לא ברא הקב"ה את האדם עם טבע שונה, שבו לא תהיה לו בעיה לקבל לחם חסד, מבלי לחוש בושה? בתורת החסידות ניתנת לכך תשובה עמוקה ומעניינת מאד: הסיבה הפנימית לכך שהקב"ה ברא את טבעו של האדם כך, היא מכיוון שהוא רצה שהאדם יהיה כביכול שותף במעשה בראשית. כאשר האדם בוחר בטוב- הוא כביכול שותף להקב"ה בבריאה, בכך שהוא הופך אותה להיות שלימה יותר.

    אם נקח את זה להבדיל לכתיבה, טמון כאן סוד עמוק וחשוב מאד: גם בקריאה, התשוקה האנושית ליצירה ושותפות - לא נעלמת. הקורא לא רק רוצה לצפות ביצירה המתהווה, הוא רוצה להיות שותף. שותפות נוצרת כאשר חסרים חלקים בפאזל, בין אם אלו תובנות רגשיות עדינות ובין אם אלו פשוט סימני שאלה מסקרנים בנבכי העלילה. כאשר הכותב לא מגלה הכל במפורש, ומעניק לקורא הזדמנות להבין דברים ולהסיק מסקנות בכוחות עצמו, הוא בעצם מוציא אותו מעמדה פסיבית של קורא בלבד, ומעניק לו את המתנה הגדולה ביותר: את השותפות ביצירה.

    ומכאן נחזור לספר "אם מישהו שומע"- במהלך הסיפור אנחנו נחשפים למורכבות מעניינת בין האבא, יעקב שלמה, לבני משפחתו, שבאה לידי ביטוי בדיאלוגים או במעשים, שעל ידם אנחנו מבינים את מה שמתחת לקרקע. עד שלב מאוחר יחסית בסיפור, שום הצהרה בומבסטית בנוגע לכשלים הטמונים במערכות היחסים המשפחתיות לא מוגשים עבורנו, הקוראים, על מגש של כסף; אנחנו בונים תובנות על סמך רמזים בלבד.

    "אני חייבת לחזור לארץ כמה שיותר מהר, אבא לא במיטבו."
    "איך הוא מרגיש, באמת?"
    "מסכן," משיבה זהבה בקיצור.

    וזה משהו שאני אוהבת. אני אוהבת את העונג הטמון בהבנה איטית, שהולכת ומתבססת פרק אחרי פרק; את היכולת להיות עירנית וחושבת במהלך קריאה, ואפילו את חוסר המושלמות המפתיע, הלא קלאסי, המוצג בסיפור, שיש בו יופי בפני עצמו.

    1. הלחץ
    ואז היא הציצה מאחורי כתפו של אבא שלה. "וואו!" היה מה שאמרה, שולחת ידיים. "מה זה?"

    נקודה יפה נוספת היא העובדה שלקראת סוף הסיפור, מתווספים גורמי לחץ. סוף הסיפור כאן נדמה למפת ניילון דקה שהטילו עליה עוד ועוד חפצים במרכזה, והיא הולכת ושוקעת תחת המשקל הגדל; מצד אחד נטישה על סף הדלת, מצד שני מעצר על ידי האף בי איי ומצד שלישי נסיון התאבדות הרסני של רובוט; כמה תפניות עלילה שבכולן טמון אפקט הלחץ יוצרות מערכה שקשה לעזוב מהיד. לחץ נוצר על ידי כח מנגד חזק- כמו אויב שהולך ומתחזק, או זמן שהולך ואוזל- ובדיוק כמו פפריקה בתבשיל עוף מרוקאי, כדאי להוסיף אותו בנדיבות למערכה השלישית- זה יעשה לה רק טוב.

    1. המסר
    "עכשיו אני מבין מה קורה פה." הוא מסיט את מבטו מארשת פניו התובעניות של האיש.
    "ולפני כן?"
    "לפני כן?" קולו של יעקב שלמה איטי. "לפני כן לא ידעתי בכלל שמישהו שומע אותי."

    המסר מאד מאד יפה בעיניי. התסריט של הספר לא מופרך או פנטזיונרי, ובדרכו השקטה והפשוטה הוא מגיש אמת נכונה מאד: יש בך כוחות שאתה לא מודע לקיומם. וכן, הקול שלך חשוב בעולם. הוא נועד להישמע.



    אז לסיכום- קיבלתי מה שרציתי. ספר שיעביר אותי בין כמה קווי עלילה באופן בהיר ומסקרן, מבלי לייגע את מוחי בשאלה מי אמר למי ומדוע; שסיפק מתח ועניין ובו בזמן דילמות רגשיות ויחסים בין אישיים בלתי מושלמים; ושייתן לי מסר שלקחתי, ובשמחה. כל מה שצריך, בעצם, בסיפור.
    פשוט סיפור טוב.


    תודה שהייתם איתי עד כאן :)
    אם קראתם את "אם מישהו שומע" – אשמח ממש לשמוע מה חשבתם. ואם אתם מכירים סיפורים טובים נוספים- תדעו שאני בהחלט ממשיכה לחפש:)




    -
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: שין אלף, אדריכלית מתחילה, בובה בובה ועוד 25 משתמשים28 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סיפור8
    תודה על ההמלצות! אני הכי בעד ספרים ישנים:) אפשר לדעת אם באמת אהבנו אותם מספיק כדי לחזור אליהם...
  • 675
    • א
    ביקורת ספרות לב של קרח - מ. קינן
  • אינפרא //
    • במבט ראשון - כריכה
    שהגיע הספר לידי לראשונה כבר חשתי במתח העוטף את הספר בקרח קפוא.
    דגל משולב מרמז על אולי המלחמה הקרה? ארה"ב ורוסיה לא נראות כידידות משכבר הימים הלא כן? מה שאינו מטיל צל של ספק זה שמדובר בדרך זאת או אחרת בעלילה המתרחשת בארצות הללו.
    מתח, נוער בוגר - טוב, בחשיבות מעלעלת בכריכה האחורית, הודפת את השגרה המלחיצה וצוללת לתוך עולם קפוא.
    התחלנו.

    1750853900176.png

    במבט שני - עלילה
    במקום להתיש החלטתי לערוך סיקור קצר, ולא דווח יבש ואדיש על עלילה מותחת.
    הפרק הראשון נראה כאילו נפתח באמצעו של הספר, נער שאיבד את זכרונו, ולפי המשיכות והנטיות מתגלה כיהודי שומר תורה ומצוות. לפי דבריהם של הרופאים הוא איבד את זכרונו עקב הרעלת מזון שאותה הגו האמריקאים חסרי המצפון. רבים מתו, חלקם ניצלו אך למרבה הצער איבדו את זכרונם עקב הסיבה הטראגית.
    כפי שאפשר לצפות הוא מאמין בדברי הכזב, אך תחושה עמומה מאותתת לו בדבר מה שאינו כשורה.
    נדלג קדימה - הוא נמצא בתוך פנימיה צבאית, עם כללים נוקשים כמו שרק רוסיה יכולה להעניק. מכיר חברים שכמוהו איבדו את זכרונם.
    במקביל נפרסת עלילה על דיוויד, יהודי אשר נרתם לחיפושים אחר ילד בן ארבע, אף על פי סירוב נחרץ של ההורים.
    הקו אשר מתחבר לבסוף לפסיפס מושלם של עלילה מוקפדת - יצחק, יהודי אשר מציל נער אשר לפי דבריו איבד את שני אחיניו.
    עוד קדימה - סלבה בורח לשלג יחד עם אחיו הקטן בן הארבע, וחברו מן הפנימיה הצבאית אשר הצליח לערום על הרופא ואינו איבד את זכרונו.
    לבסוף מצליחים גיבורנו משכבר הימים לחזור הביתה, להינצל ע"י דן הרופא היהודי ולמצוא את התרופה אשר נוגדת את איבוד הזיכרון, ודיויד מצליח להשיב את הילדון האבוד בחזרה להוריו. אביו מבטיח חגיגית להניח תפילין כי כך אמר אם ימצא בנו.
    אנדריי בסיום העלילה חוזר לבסוף ליהדותו אשר לה התכחש.

    במבט שלישי - חוות דעת
    כמו כל ספריה מצליחה מאיה לקחת את הקורא ולהישאב פנימה לתוך הסיפור. זהו אינו ספר שאפשר להניח מהידיים ולשוב אחר כך לקריאה חוזרת. בתור חובבת מתח הספר בהחלט משלב מתח מוגבר לאורך הסיפור, מן העמוד הראשון כבר גיבורנו מונחים בתוך דרמה מותחת ואימה קרה. סגנון הכתיבה יפהפה ומושחז עם המונולוגים המלוטשים והדמויות הבלתי נשכחות אשר אליהם מתחברים מן הרגע הראשון.
    ואחרי התשבחות מגיעה הביקורת: דיוויד, בעל הזיכרון צילומי וחיפושיו אינו קריטי לעלילה, כי אם רק בסוף. היה ניתן לחתוך את קטעיו בתחילה ולשים קטע קצר שמסביר על נוכחותו בדפיו האחרונים של הספר. כנ"ל גם דן, אשר אמנם הוסיפו נופח ונאפקט לסיפור המתרקם בין השורות, אך מול הפנימיה הצבאית המנותקת ואברהם האורח התמוה והמסכן אשר כובד האחריות והחרטה ניכרים בכל דיבור ותיאור של הדמות לדעתי יכולים בהחלט לחכות ולצמצם את נוכחותם בעיקר הסיפור שזהו אמצעו.
    הייתי בהחלט מעונינת לקרוא את הרגע שבו סלבה - אהרל'ה נזכר בעברו הנשכח. הקטע שכל הסיפור נסוב סביבו מן הרגע הראשון.
    מה שמאוד התאים מבחינת העלילה זהו אשר המשך קורותיו של אנדריי מופרד יחסית משאר הסיפור, מה שגורם שעדיין נישאר בתחושה המתוקה של הזיכרון חוזר.
    בנוגע לשם - לב של קרח: לפי תאורו של אהרל'ה (- אהרון - סרבה או איך שתרצו) ליבו קרח, אשר אין בו רגשות ותחושות כלפי עברו, לעומת אנדריי אשר זוכר היטב וליבו נמס מגעגוע. זה מוזכר שוב ושוב, כדי להדגיש זאת כדי שלא אסגור את הספר בטפיחה עזה. סליחה, למי יש פה לב של קרח? אולי למנהל הפנימיה - הקצין מנישקוב? זה לא מפורט!
    הילד בן הארבע בנג'י לדעתי יותר מדי נועז, היה צריך להגדיל את גילו אך לא מדי, כך שבהחלט ניתן יהיה להשתלט עליו בעדינות ראויה.
    הבהלה של אברהם מאחותו הייתה קיצונית, אך לפי הרושם המסתבר אחותו הייתה בהחלט קשה עימו. זהו לדעתי ההסבר היחיד אשר הגיוני שגבר צעיר מסתובב ברוסיה לבדו ומחפש ללא שום עזרה נוספת.
    אם לא הפחד מאחותו, הייתה כבר ועדת חיפוש שלמה ואברהם היה אולי בראש המחפשים, אך אינו מופקר בתחנת רכבת במעמקי רוסיה.

    במבט רביעי - סיכום
    ספר שבהחלט משאיר בפה טעם טוב של עוד.
    אחד הספרים היפים של מאיה, לפחות לדעתי.

    אשמח לביקורת.
    1750853900176.png
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: נחשונית, ליליאן, קרן_אור ועוד 23 משתמשים26 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אינפרא
    :oops: ???
  • 2 6K
    • ק
    ביקורת ספרות אבל למה, למה עוד אחת?
  • קפטן אמריקה //
    • סליחה מראש, זו עוד ביקורת על הספר "דופליקטים".

    ב''ה

    שלום חברה,

    אז קיבלתי לידי את הספר החדש של יונה ספיר- דופליקטים-התגלות, ספר שהוא די תקדימי מבחינת הז'אנר שלו- פנטזיית מתח, משהו שלא ראינו בציבור החרדי עד כה.

    עוד טרם יציאתו נשמעו קולות על כך שהכריכה שלו מזכירה סדרת פנטזיה אחרת שלא נזכיר את שמה, היו כאלה שהגדילו לאמר וטענו שהוא כולו נכתב בהשראת אותה הסדרה והסימוכין- התבטאות של יונה ספיר בראיון לאתר חדשות מוכר.
    אז הייתי ממליצה להם לקרוא את הספר, לפני שהם ממהרים להסיק מסקנות.
    באופן אישי, לא נחשפתי לפנטזיה בספרות גויית, אבל זה לא באמת רלוונטי, הדימיון שישנו או איננו.

    זה לא רלוונטי כי כפי שציינתי בביקורת לספר "סוף העולם דרומה"- ספיר לא נמנעת מלציין רפרנסים לתרבות הפופלארית בספריה בין אם רמיזות לספרי קונן דויל ואגתה כריסטי, אזכורי דמויות כאלו ואחרות מאגדות שונות ועוד.

    הרמיזות האלו לא סתם נמצאות שם, הן הודאה באשמה, הצהרה מפורשת.
    לא "תפסתם אותה על חם", רבוייסי. צאו מזה.

    ועכשיו, אם בכריכות עסקינן, בואו נדבר רגע על הכריכה.
    זה לא חדש שעיצובי הכריכות של יונה ספיר הן מדויקות, מפתיעות ומלאות אווירה (רוב הזמן).
    אבל הפעם, היא לחלוטין התעלתה על עצמה.

    הספר מעוצב מדהים, פלטת צבעים משגעת, עיטורים בולטים לכל האורך. סימניות משני הצדדים (דבר שכמעט ולא רואים בספרים בכריכה רכה)
    ניכרת השקעה עד לפרטים הכי קטנים, כיף לקבל כזה ספר הביתה. כיף למשש אותו.

    מרגיש כאילו הספר אומר לך- אני משהו אחר לגמרי.

    אבל הבה לא נתמקד בקנקן המהודר, אלא במה שיש בו.

    מה חשבתי על הספר? ובכן הספר חדשני ומרענן, מכיל את כל האלמנטים של הז'אנר, אולי חוץ מאימה. כן. הוא לא ספר אימה.

    הוא בהחלט מכיל תת ז'אנר של עולם האימה- הדופליקטיות. אבל הוא כלל לא משתמש בו כאלמנט מפחיד. בינתיים.

    הדמויות- מעניינות וכתובות היטב, העלילה- סוחפת ומרתקת.

    הכתיבה, ובכן- ספיר לא אכזבה, הספר שנון, משעשע ומעורר מחשבה.

    הביקורת שלפניכם לא מכילה סקירה מפורטת של כל חלקי העלילה, אבל בהחלט עמוסת ספוילרים.

    אז, עלילת הספר מתרחשת בעתיד הרחוק, אי שם במאה ה 22, בעולם פוסט אפוקליפטי המחולק ל5 אזורים, הנקראים בשם על פי שיטת השלטון ואורח החיים המתקיים בהם.

    מתישהו, נגמרו המלחמות, הטבע היכה באנושות במלוא עוצמתו ואילץ אותה להתנהל על פי סט כללים חדש.

    רגע, מה? מה קרה לכל האנשים? הא, הם חולקו בין האזורים כל אחד בחר היכן לחיות לפי מה שמתאים לו. לכאורה.

    רגע ומה עם כל הנבלים? הרוצחים? הפושעים? הם כלואים בעמק השדים, מיליונים מהם. מי מחזיק אותם שם? איך הם בדיוק הגיע לשם? בידי איזה חלק הוא נמצא ונשלט? לא ברור.

    הלאה,במרכז העלילה- גיבורי על. הדופליקטים- הכפילים. בני אנוש שבאו במגע עם כוח שנפל משמיים בפיצוץ אדיר, והתחזקו ביכולות על אנושיות.

    גיבור הספר- דניאל הארט, צעיר יהודי המתגורר בפרדייס. נער העשוי ללא חת, אמיץ, עקשן וחדור מטרה, הוא לחלוטין נופל לקלישאת השלימות של גיבורי העל, הוא מוסרי, נבון וחסר ענווה לחלוטין.

    נכותו השכלית והפיזית לא מונעת ממנו להיות הטוב מכולם, בכל תחום. כל הזמן.

    דניאל מקבל בירושה מאמו, הלן, את הדופליקטיות, והופך חבר במסדר הסודי אליו היא משתייכת.

    כמו כל ספר המשתייך לסדרה, ובייחוד בז'אנר הפנטזייה,הספר חושף אותנו לטרמינולוגיה חדשה, עולם של מושגים ורעיונות חדשים ומוכרים מיקומי המד"ב. חורי תולעת, מסעות בזמן, וטכנולוגיה חדשנית. ייאמר לשבחו שהוא עושה זאת בצורה מתוחכמת ולא טרחנית, מעט בכל פעם. צעד אחר צעד.
    לקראת הסוף יש התקפה קלה של מונחים והתרחשוית. לקוראים שלום.


    אפרופו מסע בזמן, הספר מתאר מסע בזמן ומצליח להתחמק מהפרדוקסים הרבים שאירוע כזה טומן בחובו כמעט לחלוטין.
    אבל. יש בעיה אחרת שהספר לא פותר.

    נקרא לה- איפה הייתם?

    מבקרים בסוגת גיבורי העל מציינים לא פעם את העובדה שכאשר ישנה מציאות של גיבורי על לאורך ההיסטוריה, מתעוררת בעיה רצינית.
    בספר שלנו מתואר מסדר הדופליקטים ככזה שמטרתו היא- הגנה על האנושות.

    ובכן, איפה הייתם?

    המסדר הוקם מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, גיבורי על החלו לצוץ מעל פני השטח, חדורי מטרה, נאמני שבועה.
    אז ברגע שעלה רודן משופם לשלטון באיזו מדינה אירופאית קטנה והחל לטבוח באופם שיטתי בהמונים חפים מפשע ללא רחם, (למשל) היה עליהם לעוצרו מיד ולהשיב את הסדר על כנו, לא כן?

    מדוע לא התערבו הדופליקטים לטובת האנושות בשעותיה הקשות ביותר?

    אבל אם יוצרי הקומיקס לא הצליחו לענות על השאלה הזו, וכותבי הסרטים המבריקים ביותר ענו תשובות לא מספקות, נסלח ליונה ספיר על הנקודה הזו, חרף הבעייתיות שבה.


    כקונטרה ראויה לגיבורי על מזהירים, הספר מציג נבל- על מרושע ביותר. זירו, שם בדוי, הוא סדיסט מוחלט, הוא נהנה מעצם הסבל וההשפלה של שבויו, ותאב שליטה מוחלטת בכל הסובבים אותו, שמבוהלים מפניו עד מוות.

    בשונה משאר נבלי יונה ספיר, שאוהבים לנהל דיאלוגים מתנצחים, ולפזר איומים מרתיעים . הוא- עובר לעשייתן, פחות דיבורים- יותר מעשים, או אם נדייק- יותר עינויים.

    הספר מכיל עינויים מסוגים שונים שהוא ועושי דברו מפעילים על שבוייהם האומללים.

    העובדה שזירו ממעט בדיבוריו, ולא מקיים את שיחת ה- בוא חבוב ואני אספר לך למה אני עושה את כל זה, או לחילופין מונולוג מעורר אמפתיה על חיים הרוסים וסגירת חשבון נקמנית, הופכת אותו למפחיד ולא צפוי. הוא לא מתסחבק. הוא שומר את הקלפים צמוד לחזהו, ולא חושף אף פרט לגבי חייו האישיים, מטרותיו לא ברורות (כן, הוא רוצה לשלוט במסדר, למה?) זירו הוא נבל מצויין ואנחנו מסיימים את הספר בטעם של עוד לגביו.


    הספר מסתיים בקליף האנגר מפתיע, מאסטר הדופליקטים- מובס על ידי הנבל. וזהו …לא זכינו לקרב סופי מרהיב בין זירו לדני. הרימו אבל לא הנחיתו, כלומר- עדיין לא.

    זהו סיום מוצלח לספר שהוא חלק ראשון בסדרה, הוא מותיר את הקוראים בדריכות וציפייה לכרך הבא.


    יש עוד הרבה על מה לדבר בקשר לספר הנ"ל.

    הוא מכיל תמות מעניינות בנוגע לטכנולוגיה וקדמה, קשר זוגי וחברות.
    ועוד לא דיברנו על עמק השדים, והאם נמצא פתרון הולם למשבר הרוע בעולם. ומה עם סיים, שעלילת הספר מתמקדת בו? קומוניזם או לא, איך שלא נקרא לזה, האם זה בכלל יכול לעבוד במאה ה22?
    ובאיזה אזור מתוך החמישה הכי משתלם לגור?

    אולי נעשה ביקורת נוספת, מעמיקה יותר.
    בינתיים,
    ספרו לנו משהו שעוד לא סיפרתם בביקורות הקודמות.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אביגלוש, ניק 3810, ניק 139167 ועוד 41 משתמשים44 //
    28 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ז
    זלמן שטארק
    @Brachi100 אני במתח...
  • 636
    • ל
    ביקורת ספרות יש גבול לצפון/ביקורת
  • ליליאן //
    • @מיכל פרץ יהודה את פה?
    בואי בואי,
    את חייבת לשמוע איזה ספר קראתי!

    פעם פעם,
    כשלנעה היתה רק תינוקת,
    היא הסתובבה בטבריה,
    בין קברי צדיקים לבתי כנסיות,
    ובקשה מרחל אשתו של ר' עקיבא
    למצוא איש שלא מפחד מכלום.

    טייםקאט, 5 שנים קדימה,
    היא בקרית שמונה של מעלה,
    קונה קישואים אצל עזיזה,
    מלמדת יהדות את אורנה זית,
    מקטרת לשירה
    וסופגת בגבורה את השקיות של רחלי.
    וגם, כן,
    מגדלת עם הצדיק מהנגריה,
    שאמר לה 'בואי לא נפחד',
    את פצפצת, פלפלון, רביבו ומרגרינה.

    הענין של הפחד שלא מקרי.
    לכאורה
    ספר שמדבר על נישואים שניים,
    על סודות,
    על בריחה ועיקופים ותצפיות על הגן,
    ועל אשה עם חרדות יום יומיות שמדוברות ונוכחות,
    אמור להיות ספר מלחיץ, מטריד, דרוך.
    כבד.

    לא מצאתי מי שאומר על הספר הזה שהוא כבד.
    הוא מצחיק, הוא מענין, הוא מסקרן והוא אמיתי ועממי,
    והרוחות של הצפון מביאות איתן סוג של רוגע, של נחת.


    אז איך באמת?
    האם זה באמת בגלל איתמר,
    שמיצב את כל המשפחה,
    נרתם לכל מבצע עבור כולם וכלום לא קשה לו מדי?
    או שזו רוחה של הסופרת, שהרוגע שהיא כותבת בו?

    ויותר לעומק.
    בקריאה שניה ושלישית שמים לב
    שכל מה שנעה פוחדת ממנו
    מגיע לתוך החיים שלה. ממש הביתה.
    אם זה רביבו התוכי שנקרא על שם הבת ששרטה את נפשה אולי לנצח,
    אם זו סבתא של אפרת שנעה עזבה בטבריה, אבל היא פתאום מפטרלת בקרית שמונה בחנות ירקות ובגן ואיפה לא,
    אם זה פחד מהנסיעות המסוכנות - ודווקא השותף בנגריה מנקב כרטיסיה בקברי צדיקים,
    ואם זה הרתיעה מהגיסה הלא הגיינית, שנוחתת לה בבית לתקופה לא מוגדרת,
    ובעיקר, אחרי הבית שנשבר, שוב קורים דברים מתחת לאפה, מאחורי גבה, בסוד,
    ועל ידי שתי הנפשות הקרובות והתומכות של חייה.

    וכל חשיפה כזאת בונה בה משהו, ומקדמת אותה עוד שלב בהתמודדות.
    ממש טיפול CBT בחשיפות.
    זה תמיד מתחיל בהסטריה,
    ממשיך באיתמר שמסרב לברוח ומזכיר את מי ואת מה אנחנו עובדים,
    (ואולי לכן הסעיף נאחרון כ"כ קשה)
    מלווה בחברה שכל אשה צריכה,
    ונגמר ממש בסדר. ממש בהצלחה רבתי.

    לכן, לא יודעת,
    כתוב שיש לנעה חרדות.
    אני לא חווה אותה חרדתית.
    אולי נבהלת בקלות.
    כן, היא נבהלת.
    אבל היא מתמודדת נפלא עם כל מה שמגיע אל פתחה

    או שהסופרת ב"ה לא יודעת איך חרדה נחוות...

    חוץ מזה נשארה לי עוד תמיהה אחת:
    למה לאיתמר סגרון, בחור בריא ובנפשו ובגופו,
    חכם איכותי ובלי ילדים (גרוש? רווק? לא כתוב),
    לקחת גרושה עם ילדה וחרדות?
    חייבת להגיד שקשה מאוד לא לאהוב את הדמות של איתמר.
    אפילו רק על הצורה שהוא מדבר, מחנך ומגדל את הילדה שלו שנולדה לאב אחר.

    ועוד משהו שאהבתי:
    זה הספר היחיד שמדבר על הקושי העצום של אמהות בתחילתם של הסדרי ראיה
    לתת למי שפגע בי מגע עם הילדים שלי,
    לא רק לאפשר - להביא ולהסיע ולתווך ולפעמים גם לשכנע.
    ולאפשר את הפגישה הזאת -- בלי שאני נוכחת שם, לשמור.

    אבל די אמרנו לא ספר כבד.
    קליל, מרגש, זורם, מלא אויר ואוירה.
    ויראת שמים אמיתית פנימית בלתי מתפשרת.

    בין לבין יהיו סליחות,
    תוכים וקרוקודיל.
    גיטרה סלטים וילקוט,
    טקס ביכורים בקיבוץ,
    נדנדה בחצר,
    וסיום ענק בסלון


    זה סיפור על סיפורי חיים לא פשוטים,
    ועל חיים פשוטים בכל היופי שלהם.
    על .פירוק בית
    ועל בית יציב כל כך.
    הורים רחוקים,
    גיסות קרובות מדי,
    וחברה קרובה בדיוק במידה הנכונה


    לגבי השם של הספר:
    יש הסבר בכריכה האחורית.
    לא יכולה להגיד לירדתי לסוף דעתה של הכותבת.
    למה דווקא השם הזה.
    איך דווקא הוא הא מדבר על נעה. על כל מה שהיא עוברת, ברוגע אופיני (למרות ועל אף)
    אם הסופרת תגיע לפה,
    אנ אשמח להרחבה על זה.

    לגבי הכריכה:
    נדירה.
    האיורים, הצבעים, המרקמים.
    המפה!
    כרגע הכי טובה שראיתי בשנה האחרונה.

    ואיך שכחתי:
    לפני כל פרק יש שיר קטן.
    חמשיר.
    שירים משובחים מקצועית,
    נוגעים בנשמה,
    מעוררי מחשבה.
    עם פאנצ'ים חזקים :)
    ממש חבל שהספר לא לידי לכתוב אחד לדוגמא.

    עוד לא קראתם?
    רוצו.
    מיכל תודה על הספר הזה.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ספרות בנשמה, תהילהמור, מרשימה ועוד 47 משתמשים50 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    AUVI
    ספר יפהפה.
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה