קהילת כתיבה מקצועית

"תת אישה"

אישה כזאת עם תת
הכרה בעצמה
אישה כזאת שהכל אסור לה.



את בתת תזונה
מרעיבה את הנפש שלך
עד שתהיה רזה
רזה.
חסרת קול. כל.
עד שכולם יגידו שאת מספיק
יפה. טובה
מחביאה אותך במגירה נעולה.
נעולה.

בוטקסים על כל שריר בפנים.
מצולקות שלך.
בפנים שלא יראו אותך עצובה
שלא יראו אותך
שיראו אותך.

את בתת תזונה
מרעיבה את הנפש הגוססת שלך
עד שתמות לך
מבין אצבעות חשופות
את לא מפחדת לראות גופות
אני מכירה אותך
אישה חזקה. חזקה.
לא מפחדת מכלום
לא מפחדת
רק מה יגידו על הנפש שלך
בהספדים.
שמה. שהיא הייתה אכזרית לעצמה
רחמנית לכולם.
לפחות תמות גיבורת על.
גיבורת אל
הכל אסור לה לומר.
תיקבר תחת סדין לבן. בוהק חדש.
תמיד שיקרת שאת לא אוהבת חיצוניות.
לא אוהבת.
רק שלא יראו שריטות ארוכות
לכל אורך יד מדממת.
תבחרי לך זמן למות בלילה
קר קר. שאפילו הספדים לא יצליחו לומר עלייך
שהנפש שלך לא,
תתהפך בקבר מרוב שקר.

את בתת תזונה
מרעיבה את הנפש שלך
מתי תגידי לה כבר
מותר.
מתי לא תגידי לה,
על כל דבר
מיותר

את בתת הכרה
אישה מתהפכת בקבר לא לה.
קבר שהיה בנתה
לה.

אשמח מאוד להערות והארות.


מהיום הזה,
כשזה קרה
אף אחד יותר לא הכיר בו.
הוא כבר לא היה הוא.
לא
הוא לא היה הוא.
הוא היה מין אישות כזאת. מין מוזר. כל כך.
הוא היה לב
ונשמה
והיו לו גם פנים חינניות
שתמיד שידרו אושר. הן שידרו חיים נוצצים.
הן היו הכל בעצם. חוץ ממה שהוא היה
ממה שהוא נהיה
ממה שהוא האמיתי.
ממה שהוא הטוב.

אז הוא לא היה הוא.
הוא היה מה שקרה לו. הוא היה מה שנגזר עליו.
והוא?
הלך לאיבוד.

אני ראיתי אותו.
ומרחוק עמדתי בהולה.
הוא היה נראה אומלל כל כך
כל כך.
עצוב.
ליטפתי את המחשבות שלו.
ליטפתי את מה שהוא נהיה.
חיבקתי לו
וגם לי.
אך זכרתי
הוא לא ישוב בחזרה.

להבין את השני

להבין את השני, את רגשותיו, את הכאב שלו, והחוויות, זהו דבר לא קל.

אי אפשר להבין את השני,

בלי לעשות כלום. בלי לתת מעצמך.

כדי שנוכל לעשות זאת כמיטב יכולתינו, עלינו להכשיר את עצמנו לכך. על מנת שנהיה ראויים.

ואם נצליח - אור ידלק בליבו של החבר שלנו.

אור שאנחנו הדלקנו.


לפני שאנחנו מנסים להבין את השני, אנחנו צריכים דבר ראשון לרצות להבין. לרצות לתת לו הרגשה טובה, לרצות להצליח.

זהו הצעד הראשון שיכול להוביל אותנו אל ההצלחה.

ברצון שלנו טמון הרבה כוח, אדם שלא רוצה, לעולם לא יצליח. ולכן זה הכלי הבסיסי, החשוב והמיוחד כל כך.


הלב שלנו, מכיל כל כך הרבה. כדי להיות בשביל האדם שמולך, אנחנו צריכים להתנתק מהאדם של עצמנו.

לפתוח את מחסני הלב, ולהכניס לשם את הבלגן שלנו.

להיות מרוכז בשני, להיכנס לתוך הלב שלו,

לא להיות ביקורתי כלפיו. ולכבד כל מילה שלו, כל משפט - הוא אוצר. הוא רגש של נשמה אלוקית.

אנחנו צריכים להבין, שכל אדם הוא שונה. מחשבות משלו, דאגות משלו, שאין זהה הוא לכל אדם אחר.

כמו שכתוב "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נח, ב).

והעיקר - לא לזלזל. גם אם אין הסכמה עם המילים שלו, לתת להן מקום. גדול.


הפנים, ערך רב להן. ויכולות להשפיע המון.

האדם שמולנו, רואה אותנו. רואה את הפנים שלנו. חיוך, עיניים מבינות. כוח רב בהם.

וגם אם איננו מבינים את דבריו עד הסוף, מוטב שנראה לו פנים טובות. פנים שוחקות.

כבר אמרו לנו חז"ל – "גדול המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב"


גם הפנים שלו מביעות, ואפשר ללמוד מהן הרבה.

התבוננות בהבעות פנים שלו, יכולה לסייע להבנה עמוקה יותר.

הקשבה לקול הדיבור שלו, לצליל, ולקצב.

לנסות לראות את החושים שלו. להרגיש אותם, לחוש אותם. להתחבר אליהם. להתחבר אליו.


ספירת העומר, בימים שנפטרו בהם תלמידי רבי עקיבא, כי אינם נהגו כבוד זה בזה,
על אחת כמה וכמה שאנו צריכים להשתדל בכבוד הבריות.
אנשים מרגישים מכובדים ורצויים כאשר מאזינים להם.
וכן, להפך – מרגישים ביזיון כשאין שומעים להם. כשמזלזלים בדבריהם או מראים פנים זועפות.

כמה אנו צריכים להתחזק בזה. והלוואי שנזכה.

"אמר להם הקב"ה לישראל, בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם?
ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה ותהיו יראים זה מזה"
(תנא דבי אליהו רבה כ"ח).

כל גיבור נשבר/כל נשבר גיבור


אז אולי אסור להיות גיבורים.
להילחם על עוד טיפת שפיות
לדלג על שלוליות של דם מכאב הדרך
לעבר מטרה בלתי ידועה
אז אולי אסור להתמכר לקלישאות שנותנות לך מרחב נשימה
להיות. אתה. ולא משנה מה יגידו.
קלישאות כאלה שמייפות את המציאות. כאילו לא אתה גרמת לה.
כאילו לא אתה זה שהרסת את האדמה שעליה אתה עומד.
אולי אסור להיות גיבורים כאלה.
אחראים על גבולות המותר אסור ולא משנה עד כמה זה קשור.
ומשוחרר
ואם כל נשבר גיבור.
לכו תספרו את זה להומלסים ששוכבים בין סמטאות חשוכות
שהנפש שלהם מתה כבר מזמן.
ואין להם עוד חיים להמית עליהם. יותר מהמוות בו הם חיים.
יום יום. שעה שעה.
לכו תספרו להם. שאלכוהול הוא מים לנפש.
וכל מקרה לגופו.
לכל גוף יש מקרה. והכל מדויק. כן הכל מדויק.
וצבעוני כל כך מעורבב ומילים נשפכות מדף רטוב.
וכל שבור הוא גיבור. ואין שלם. מלב שבור.
ואין שלם בכלל.
לכו תספרו להם. אנשים שכל חייהם
היה למות על קדושת החול. בין ים של כאב.
למצוא את הטוב.לכו תספרו להם שהיה אסור להם לטבוע
בים הדמעות שאין להם. לכו תספרו להם לכו.
לכו תגידו להם שהם חלשים. לכו תבדקו איפה הם
אולי תמצאו אותם בגיהנום
זה רק אם אתם תהיו שם. יפי נפש.
תשרפו שם באש האהבה.

שלום חבר'ה.

אז, כמו רבים וטובים מבני עמנו בתקופה זו, התיישבתי לקרוא את ספרה החדש של מיה קינן "אל חזור".

ומאחר ולא נחשפתי לספר, לא ידעתי על קיומו- די הופתעתי מהנחיתה שלו באתרי הספרים, ספר מדע בדיוני, בעל כריכה מסתורית ומהפנטת ובן למעלה מ700 עמודים, כמות המאפיינת את ספרי העילית של קינן, "הממלכה" ו"אדמה פראית"
אם כי לעומתם, הספר נוטה בחדות לכיוון ז'אנר שונה בתכלית, שלאחרונה מרבה להופיע בווריאציות שונות על מדפי החנויות, בעיני זהו גל מרענן של רעיונות שמחכים לאדפטציה איכותית בעולם הספרות החרדית והם אכן עושים את דרכם טיפין טיפין.
מה שעוצר בעדם היא הסיבה שזוהי סוגה מאתגרת לכתיבה כלשעצמה וביתר שאת- כאשר היא מכוונת לציבור מאמין וירא השם והסתקרנתי בהחלט לגלות איך תעשה זאת האחת והיחידה,
זו שניתן לומר על ספריה הרבה דברים,
ספרי מוסר, מסרים מואכלים בכפית, כפייה דתית ועוד. אבל אי אפשר לקחת ממנה את האיכות, את הסגנון הייחודי שקשה לחקות, את החן והיופי שבעולמות פרי יצירתה.
כתיבה שגורמת לנו להתאהב בדמויות ולהישאב אל תוך היקום של הספר (אה, זו רק מטאפורה מר אנג'לו)

זוהי ביקורת לספר שמכילה ספוילרים למכביר, ראו הוזהרתם.

ובכן,
אחת הנקודות היפות ביותר בספר היא ללא ספק, גוף הכתיבה שלו, הספר נכתב בגוף ראשון- מנקודת המבט של הדמות הראשית,

אלמנט ספרותי שדי קשה להשתמש בו ויש לעשות זאת בצורה מושכלת כדי שהכתיבה לא תהפוך למעיקה.

עבור הספר הזה- הבחירה הייתה מדוייקת וקשה לדמיין את העלילה בלעדיה.
העובדה שאנו חווים את המסע יחד עם הדמות הראשית, מתאדים איתה אל המאה ה16 עוזרת לנו להיזרק אל חווית המסע בזמן בצורה מדהימה.

בעניין הז'אנר, בל נשכח שזו לא הפעם הראשונה בה קינן כותבת מדע בדיוני, הספר "אחד מאלף" עסק בסוגה זהה, אך חקר בצורה שונה לגמרי, ייאמר לשבחה של מיה אף אחת מהתמות שנחקרו בספר ההוא, לא חזרה על עצמה.

הפעם מיה בחרה לאתגר את עצמה ואותנו ולעסוק בלא פחות מאשר - מסע בזמן.
ומדוע לאתגר, אתם שואלים? מכיוון שזהו נושא שמכיל המון בעיות, יותר נכון- פרדוקסים.
נכון, הפרדוקסים "יענגו כל פילוסוף" לגרסת אוסביו,
אך עשויים להוות מכשול משמעותי בניסיון לכתוב עלילה קוהרנטית שלא תסבך את הקוראים כליל ותותיר אותם אבודים בחור שחור על רצף הקריאה.

הנושא הוא מורכב ועדין וההגיון שלו דורש הסברים והיכרות עם טרמינולוגיה חדשה.
עיקר העלילה נסובה על מסע אחורנית בזמן,
והמוטיב העיקרי, האלגוריה שחוזרת על עצמה עשרות פעמים בספר- פרדוקס הסבא, כמובן בשינוי קל בהתאם לעלילה.
פרדוקס הסבא מציג בעיה שאכן קשה להתמודד איתה, גם אם השינוי שעורכים ברצף הזמן אינו קיצוני כמו רצח שמוביל למחיקת דורות שלמים קדימה, כל שינוי ולו הקל ביותר עלול להוביל לשרשרת שלמה של התרחשויות ושיבושים בציר הזמן כפי שהוא מוכר לנו. ה
שערת שמירת הכרונולוגיה- זו הנקודה שבה נתקעו כמעט כל היוצרים שעסקו במסע בזמן ומצאו לכך (או שלא) פתרונות שונים ומשונים.

ואיך מיה פתרה את כל זה? זה פשוט.
אנחנו יהודים מאמינים, רק הקב"ה שולט ברצף הזמן ולכן לא ייארע כל רע, לא ישתבש דבר ואין השלכות לטיולים בין מאות.
קל, לא? איך לא חשבנו על זה בעצמנו.

זהו אכן פתרון יצירתי ואני מתחילה לחשוב שיש תקווה לספרות מדע בדיוני איכותית במגזר שלנו, כזו שלא חוששת להצהיר את אמונתה בגאון (אהמ. דופליקטים) ולהשתמש בה כדי לסגור פינות מדעיות בלתי פתורות.
מיה ניצלה היטב את מוטיב הסבא, והדמות הראשית בעלילה ניצלה ממנו בתרגיל אייקידו ובא לציון גואל.
אם כי נותרו עימי מספר נקודות שדורשות הסבר, ונגיע לזה.

גיבור עלילת הספר הוא יוחנן, בחור צעיר ומחונן שיוצא למסע הזוי ומטורף בניסיון להציל את אחיו ובני משפחתו מגורל אכזר.
עד עכשיו נשמע כמו תיאור של גיבור גנרי, מכל ספר שקראתם לאחרונה.
אלא שמיה בנתה דמות נהדרת, שכל אחד ואחת מאיתנו יכול להזדהות איתה בקלות.
יוחנן מפחד, נחלש, בוכה ומתפרק בצורה שהיא כמעט ראליסטית.
הוא לא גיבור על עשוי ללא חת, על אף מעלותיו הרבות, מיה מתייחסת לזה בצורה מפורשת וברורה, מה שגורם לנו לאהוב את יוחנן, להתחבר לסיפור שלו, להישאר איתו עד הסוף ולרצות עוד ממנו ומעלילותיו.
ללא ספק- גיבור אולטימטיבי.

מיה קינן נוטה להמציא את עצמה מחדש בכל ספר, ולשלב אלמנטים ספרותיים חדשים ביצירה.
בספר הנוכחי היא שוברת את הקיר הרביעי מחבבת עלינו עוד יותר את הגיבור שמדבר- ישירות אלינו. למצלמה.
ואם לא די בכך היא יוצרת סיקוונס שלם של קומיקס, כך פתאום סצינה שיכלה להיות מתוארת בצורה המקובלת, מקבלת תמונה שיוצרת חוויה כמעט ויזואלית.
זו הפעם הראשונה שאני קוראת קטע מהסוג הזה,
זה מרענן, זה צבעוני, זה כיפי. שאפו.


עלילת הספר נוגעת ולא נוגעת בנושאים מורכבים למדי, משפחה מתפרקת, מחלות נפש והטון שבו הוא נכתב מלהטט בין משעשע ומהיר לציני ואפל.

גם אוטיזם, מקבל בו ייצוג דרך דמות המשנה, שגם די מצילה את כולם בסוף, בגאונות פשוטה.
הדמות של מיכאל (מיה אובססיבית עם השם הזה) היא אהובה והקשר בין האחים הוא אותנטי ומשובב נפש.

הכתיבה בספר מעולה, כל קטע במקומו ונחוץ להמשך העלילה, אם כי סוף הספר מהיר מידי, לדעתי.
נראה כי מיה הציבה לעצמה דד ליין שלא אפשר לה לסיים את הספר בצורה מספקת דיה, קצת כמו הסוף של פדהאל.
רגע, מה אם אנג'לו, מה קרה להמון המשולהב באותו רגע, איפה אבישי, מה עלה בגורלו? מה עם המאפיה שחולשת על העולם התחתון של גרמניה?

נאדה. מסך שחור, קרדיטים.
חוץ מהנקודה הזו, הספר מצויין.


כמה נקודות שלא היו ברורות:
*העובדה שלא הובהר לנו האם המעברים בזמן יצרו התפצלות של הרצף, ובמילים אחרות- ממדי זמן מקבילים.
למה זה בכלל עלה בדעתי?
כי מיה נתנה לנו נגיעות של מכניקת הקוונטים, רמיזות שנראה היה שיבואו לידי הרחבה בהמשך, ראו ערך החתול של שרדינגר,
בנוסף- מיכאל היה נעול בתא במתקן המחקר, בעוד מיכאל אחר עשה את דרכו אל עבר העתיד.
אבל חוששני שהספר עבה דיו, מיה לא רצתה להלאות את הקוראים ולכן נתנה טעימות מעולם המדע בדיוני בצורה מתחשבת וקריאה.
זה לחלוטין עובד.

*אולי לא הבחנתם מאחר והסוף, כאמור היה מאוד מהיר, אבל- אוסביו נקטף מן העבר היישר אל שנת תשע"ח, דבר שאמור ליצור שרשרת ארוכה של כשלים ברצף הזמן, מה הרעיון? אולי ליצור הפי אנד זריז לדמות שללא ספק הייתה ראויה לגאולה.

*בני ברק לא הייתה זרה לחלוטין עבור יהודי המאה ה16, ראו ערך הגדת הפסח.

ובכן,
כאורך הספר, כך אורך המחשבות שעולות בעקבותיו, המסקנות, השאלות והרעיונות.
עם הביקורת הנוכחית, על כל פנים- סיימנו להיום.


הטוב: אין על הכתיבה של מיה.

הרע: הסוף נדחס במאיץ חלקיקים.

המכוער: גורל האופה היהודי.

זהירות, ספויילרים

אז לאחר ציפיה ממושכת, כמה פרקים שנחשפו כאן בפורום ועשרות תגובות נלהבות, סוף סוף הוא יוצא לאור: יחידאי - המסע מתחיל.

כאן אמור להופיע משפט קלישאתי מסוג "איך שראיתי את הספר בחנות - ידעתי שהוא מגיע איתי"... אז לא שיש לי איזה משפט שנון חדש במקום, אבל סתם, שתדעו שזה באמת קרה. כריכת הספר אינה כזאת שמאפשרת לך להותיר את הספר מאחוריך ולהמשיך הלאה. היא מעוצבת בטוב טעם, מושכת ומסקרנת. אגב, מעניין שתמונת יחידאי מטפס על נעל היא זאת שנבחרה לייצג את העלילה בשעה בה המושג מיטת נעל מופיע רק פעמיים שלוש בספר... כנ"ל לגבי תמונת הנעל המופיעה בכל תחילת פרק, אבל עזבו, נמשיך הלאה. (נ.ב. שאלת סקרנות: בגב הכריכה מופיע יחידאי הרוכב על ציפור, רק לי זה מזכיר משהו?... למה לא ניתן היה להציג אותו רוכב על ארנבת, למשל?... טוב, לא משנה).

נעבור אל הספר עצמו:

• העלילה

בנויה לתלפיות, איכותית, ניתן לומר אפילו שמקורית למדי. (חוץ מהקטע עם סנטון. ברגע הראשון לא חשבתי שאמור להיות בוגד, אבל ברגע שבו הבנתי שהוא בהכרח קיים, לא היה לי צל של ספר מיהו. הקטע עם השלושה, לעומת זאת, מקורי בהחלט, אבל אליו נגיע בהמשך). העלילה מחברת אותך היטב לדמויות הספר. מנסיון, מורכב יותר להתחבר בעצמך ולחבר את הקורא אל יקום שאתה עצמך המצאת, אבל הסופרת עומדת באתגר בכבוד. היא מכירה לך את האקטים, את ההסתכלות שלהם על העולם, ותחושת יחודיות שלא חשתי כבר זמן רב (גם לא במהלך קריאת ספרי פנטזיה שונים) ליוותה אותי לאורך כל הקריאה. (קצת הצחיק אותי, למען האמת, לחשוב על לוחמי הזרומ"ב כעל לוחמים אימתניים ובעלי יכולות מרשימות, בסך הכל אני עלול לדרוך על אחד מהם בטעות... אבל זה, בין היתר, אחד הנקודות היחודיות של הספר).

ואם כבר העלילה, אחד הדברים שהוציאו אותי ממנה עם טעם טוב בפה זה המחסור החמור בהפי אנד שבו היא נגמרת. אם חשבנו שזה ייגמר בכך שיחידאי משוחרר לביתו לשמחה לחיים ולשלום, חוזר אל כוכו כשהפעם הוא בחור בוגר יותר, נבון יותר, וכל יתר הקלישאות הספרותיות, אז תדעו שממש לא. יחידאי אמנם ניצל ברגע האחרון ממוות לחיים, אבל סיפורו עדיין אינו נגמר. בקיצור, מחכים לספר הבא...


ואפרופו מחסור בהפי אנד, מה באמת עלה בשלומו של ד"ר רובינס?... התחברתי אליו ממש, יהודי בעל צורה, טוב לב... נקווה שתשובה לכך מחכה לנו בספרים הבאים.

• הדמויות

נקודה נוספת היא בניית הדמויות. השלושה אינם סתם נבלים שטוחים שהחליטו לנצל את יכולותיהם לרעה, בסך הכל כוונותיהם טובות, הם רוצים להיזכר בהיסטוריה ככאלו שהביאו שינוי, רוצים טוב עבור האקטים אותם הם מנהיגים. כמה טעויות בדרך הביאו אותם (או את חלקם) אל המקום שבו הם נמצאים. אפילו נקודת מבטו של ארנסט, שמצטייר כנבל המרכזי, מוּבַּעַת היטב. לאחר שתכניתו הראשונית נכשלה, הוא משכנע את עצמו שאנשי הגמ"ת עלולים להזיק להם בבוא היום ולכן דינם מוות. השאר היסטוריה. (נקודה למחשבה: אנחנו יכולים ללמוד מזה לחיינו הפרטיים, כשאנחנו מחליקים לעצמנו על כל מיני דברים ומשכנעים את עצמנו ש"בעצם זה בסדר כי..." איני יודע עם הסופרת כיוונה לשם או לא, אבל תודה על כך בכל אופן.)

אה, אם כבר דיברנו על הדמויות: יחידאי מתחיל את הספר כנער מהוסס וחסר ביטחון עצמי, אבל עוד לפני שאנחנו בקושי מצליחים לקלוט את זה הוא כבר מדבר בעוז עם קלוד, הגנרל האגדי לשעבר, נואם בפני קבוצה גדולה של מבוגרים ממנו בגיל ובשנים, מופתע מעצמו, לפתע הוא מנהיג, ועשרות נערים ומבוגרים תולים בו עיניים מעריצות. לטעמי זה קורה קצת מדי מהר, ניתן היה להוסיף עוד איזה משפט או שניים (ואפילו יותר) שיספרו לקורא על המסע אותו עובר גיבור הספר. סיפורו האישי של האחרון קצת שטחי.

שוב, לטעמי.



ונעבור לביקורת ממוקדת קצת יותר:

במהלך הספר, בכמה נקודות, הסופרת מתעלמת באלגנטיות מקטעים שהייתי מעדיף לדעת עליהם יותר, לדוגמה:

1. להיכן נעלמה הציפור של יחידאי? הוא נעצר על ידי המשטרה השוויצרית, נלקח למעצר, וציפורו אינה עוד. מה קרה איתה?

2. הקופסונית שבה נוסעים יחידאי, סנטון וסקראפ משוויץ לצרפת. הייתי שמח לקרוא קצת יותר כיצד מצליחים שלושה בני אדם לסחוב קראוון שיכול להכיל בתוכו בקלות שלושה אנשים, לגרור אותו במקום הומה יצורי ענק שיכולים לדרוך עליהם בכל רגע בטעות, מדביקים אותו לתחתית רכבת ומטפסים אל תוכו? אז נכון שיחידאי טוען בפני הרב שטיין (דמות מופת, דרך אגב. הקטע עם כוס הפליימוביל והמכתב שכתב ליחידאי מקורי וסחט קריאת התפעלות (פיזית ממש...) מפי) שכוחם הפיזי גדול הרבה יותר ביחס לכוחו הפיזי של אג, אבל בכל זאת...

3. בתקופת טרום הטכנולוגיה, כיצד יצרו האקטים קשר ביניהם? כיצד ידעו היכן להיפגש בכדי להילחם, לצורך העניין?...

4. נקודה משעשעת יותר מאשר ביקורתית: הקטע בו מתארת הסופרת את הרגעים בהם גילו האקטים הראשונים את התקטנותם (קטע שמתואר באמנות ומחדיר בקורא היטב את תחושת חוסר האונים של אלו), כיצד הצליח, בסופו של דבר, הכושי לצאת מתוך המגף שאל תוכו נפל?...

נקודה נוספת למחשבה: שמותיהם של בני הקהילה האקטית, יחידאי, רייף, רשל, דולאן (גיבור הספר הבא, מהמר על יהדותו...) וכו' וכו', מילא אם מדובר היה בתקופה קדומה שעליה עוד לא נכתב דבר (לדוג', סדרת ממלכה במבחן) או בספר פנטזיה שאינו מחויב לדבר והעלילה שבו מתרחשת ביקום שאינו קיים (לדוג': להי נאאר) - לא הייתי אומר מילה על שמות מסוג זה. אבל מכיוון שמדובר בספר שמתיימר להיות מדע בדיוני, וזה לא שקהילות היהודים האקטים מנותקות לגמרי, הם מכירים את התורה, מכירים שמות יהודיים למכביר, אז כיצד הגיעו שמות כאלו אל ילדים יהודים תמימים?

ואם כבר, כשיחידאי משוחח עם הרב הוא מציין בפניו כמה מצוות אותן לא יכולים בני הקהילה האקטית לקיים, כדוג' הוא מציין בפניו את מצות ארבעת המינים, כזית מצה... מדוע הוא אינו יכול לציין בפניו מצוה בסיסית הרבה יותר, מצוות תפילין, למשל?...



לסיכום: על אף ההערות הבלתי נמנעות, מדובר בספר מעולה, אולי הטוב ביותר שקראתי במהלך השנה וחצי האחרונות (מאז פדהאל... ולא, אני לא מקצין). ממליץ בחום.

העצים לוחשות, שורקות, מתנענעות לקראתו. מפנות לו מקום של כבוד.

צועד הוא בתווך, גוו זקוף ועיניו נחושות.

הן לוחם הוא. דם של לוחמים זורם בעורקיו, מבעבע בלא הפסקה.

לא נרתע הוא מן הקושי, לא מפחד מאתגר. נכון הוא לכל מה שיבוא.

הוא צועד נחושות, ואש בקרבו. מוכן הוא למלחמה, לקרב, לניצחון.

מושיט את ידו, מושך בידית, ונכנס אל הזירה. החדר הקטן, הצפוף, מלא הלומדים.


צפופים הם ישבו שם, דבוקים, שוכחים את הכול. מניחים את העצב, היגון, השבר, מחוץ לכותלי החדר, היחיד ששרד את ההפצצות, ומכונה כעת בית המדרש.

צפופים הם ישבו, מרותקים. מאזינים לשיחת החג של ראש הישיבה. שותים בצמא את דבריו.

צעיר הוא אמנם מרבים מהם. צלקות לו יותר מזקן, אך כעת, עת רק החלו סדרי בראשית לשוב למסלולם, אין בזוטות מעין אלו כדי לעניין איש.

מרותקים הם כעת, כולם, למוצא פיו, לתוצר מוחו הגאוני, שכאילו שכח מן המלחמה, מהרעב והקור. רק קדושה ורוחניות נשפכת ממנו, משל היו ישובים בקלויז, בעיירה אי שם, ולא במחנה הניצולים.

"ולא שבט לוי בלבד", זועק הוא. לא ולא. מצהיר. נופח חיות חדשה במילות הרמב''ם. "אלא כל איש ואיש, מכל באי העולם". השומעים אתם?, כל איש ואיש. אני, אתה, אתם. כולנו!!.

"אשר נשאו ליבו, והבינו מדעו". מצלצלות המילים, מכות בקודקודם. הן לכך נתאספו פה, אודים מוצלים, שרידים בודדים. "להיבדל לעמוד לפני השם". זהו כל רצונם, כל מה שנשאר בחייהם.

קולו נישא מעליהם, סוחף אותם אל מושגים חדשים. לא קלה היא הדרך, מזהיר הוא אותם, דורשת היא הקרבה ומסירות. רצון וקבלה. "ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים". דורש הוא, "והלך ישר". היודעים אתם מהי הליכה "ישר"? הוא שואל, דורש.

הברק בעיניהם רק מתגבר, מתעצם. לעזוב "חשבונות הרבים", זוהי הווייתם. מציאות חייהם כרגע. עזבו הם את השבר, היגון והאנחה, את רסיסי חייהם הקודמים, וכל כולם שאיפה, רצון ודרישה, ללכת ישר. קדימה. לבנות ולהקים.

קשה היא הדרך, ממשיך לו רבם. מנהיגם. קשה וכואבת. אך בסופה, אין מתוק ממנה. עריבה היא מכל. "הרי זה", הרי זה, מבטיח הרמב''ם, זה. כל איש ואיש, מכל באי העולם, "נתקדש קודש קדשים". חד וחלק. חותך וישר.

נסחפים הם כולם, נדבקים בהתלהבות, באש. בעוצמות. וקולו מרעים מעליהם. יוצק משמעות אל בין השברים. החורים. "ויהיה השם חלקו ונחלתו, לעולם ולעולמי עולמים". מים קרים על נפש עייפה, הן כל אחד מהם איבד נחלה וחלק, משפחה וקהילה. כל אחד מהם הבין וראה עד כמה זמניים הם החיים, וכל שנבנה בהם. מי לא יחפוץ בהשם כנחלתו. מי לא ירצה להבטיח את חלקו לנצח, לעד ועולמי עולמים, עיניהם הנוצצות עונות את התשובה.


גם הוא ישב שם בתוכם, מקשיב לדברים. גם הוא ישב שם, גם הוא התרומם, התעלה, ועת יצא משם, גמלה בו ההחלטה, השאיפה. גם הוא, גם הוא יהיה איתם, יעזוב חשבונות הרבים, ילך ישר, ויתקדש קודש קדשים.

זה קשה, הוא יודע. הוא מבין. אבל הוא לוחם, דם של לוחמים זורם בעורקיו. מפעפע בקרבו. יעידו על כך השוחות ביער, העצים עליהם טיפס, הקרונות המתעופפות, והמוני המוני גרמנים מחוררים.

שנים הוא נלחם, ברח, התחבא, שרד. חושב על הארוחה הבאה, ומרחיק את הנשימה האחרונה. כל כולו שקוע בעשייה, פעילות, של להיות או לחדול.

אבל יום אחד, באחת הגיחות, עוד לפני שידע שהמלחמה נגמרת, שהגרמנים נסוגים, לחש לו מישהו, חבר עתיק אחד, שפה בעיירה, באיזה חור נסתר, יושבים להם כמה גיבורי רוח, ארזים במדבר, ומפריחים את השממה, את הדממה.

התלבטויות רבות עברו עליו, לילה שלם התהפך על העלים. ולא מצא מנוח. לא, הוא לא היה תלמיד מצטיין בחיידר בעיירה, רחוק מכך מאוד. וגם המלחמה עשתה את שלה במאגר התורני שבמוחו. לא, לימוד תורה במסירות, שעות רבות כל כך, הוא אף פעם לא היה בנוי לכך, וודאי שלא עכשיו.

אך מנגד, שנות המלחמה שינו אצלו משהו, הזיזו בריח בליבו, פתחו דלת.

כן, הוא עדיין חובב אקשן מושבע, כל עלילות היער לא השביעו אותו. הוא נותר חסר מנוח ומנוחה. אבל משהו השתנה לו בפרספקטיבה, בסדר העדיפויות, נתן לו מבט חדש על מה שהוא רוצה להביא איתו לשם. ללמעלה.

בסוף הוא קפץ לבקר, הציץ ונפגע, ונשאר. עדיין מקפץ, נכנס ויוצא, מגיש ומסדר, לא מצליח להיתפס אל הספר. אבל איתם, בחדר הקטן, הוא חש סוף סוף שבא אל המנוחה. אל הנחלה.


העצים לחשו לנגדו, מעודדים אותו בדרכו החדשה. גם עוף השמיים עצר את הקול, ממתין לראות איך ייפול דבר.

ובתווך, צועד הוא שוב, פעם נוספת, אל בית המדרש.

אבל הפעם, הפעם זה שונה. הוא לא נכנס להגיש קפה, לסדר, לנקות, לאסוף טפיחות שכם. הפעם, הפעם הוא בא להיות חלק, חלק מהם, חלקו של האלוקים. מרכבה לשכינה בעולם הזה.

הפעם הוא לא בא לראות, הוא בא להיות. לעזוב החשבונות הרבים. ללכת ישר, "ישר"!!!!!. יעבוד הוא קשה, ימית עצמו באוהלה, על שיבינו מדעו להיבדל, לעמוד לפני השם.


קול המולה מקדם את פניו, קורא לו פנימה. לשכוח מה..... שבחוץ. ולהתחבר לנצח. האש מדביקה אותו תכף, והוא ניגש, צועד, קופץ פנימה.

ידיו מרימות את דף הגמרא שנותר פנוי, והוא נחפז אל המקום. נחוש מתמיד. חדור מטרה.

הוא יראה להם, יוכיח, שמי שפוצץ רכבות, מסוגל לפוצץ גם סברות. לירות קושיה אל לב הסברה. ולהגות מהלכים מן המסילה.

הוא מתיישב על הסטנדר המתפורר, מניח את הדף בדחילו, ומנסה למקד את מבטו. אותיות קופצות מול עיניו, מילים ומושגים.

לקרוא הוא הספיק עוד ללמוד, גם חומש ומשנה. אך כעת, מול האותיות הקופצות, דבר לא עוזר. גמרא זה משהו אחר, שונה. ומרגע לרגע מסתבר יותר ויותר שאין לו את זה. פשוט לא.

אבל הוא לא יוותר, הוא לא ייכנע. גם במפקדה אי אז אמרו לו שאין לו את זה. לעגו לו. אבל לא זמן רב עבר עד שכולם ראו מי, מי בדיוק הרכיב את המוקש שהעיף את הרכבת.

הוא לוחם, דם של לוחמים זורם בו, מפעפע בקרבו. אם כולם יכולים.... גם הוא יכול. נקודה. הוא לא יוותר על ה"קודש קדשים", על ה"חלקו ונחלתו", הוא ישב מבוקר עד ליל, יעזוב "חשבונות הרבים", עד שהוא יצליח.....


בשלב הראשון, הוא עוד הצליח, אחד מן הבוגרים יותר למד עמו מעט. קצת בדף שהוא השיג, וקצת בספרו של השני. אבל שעה, ועוד שעה, והעיניים בורחות, והראש מתחיל לחשוב, ורק רגע קט הוא מאבד ראש, וכבר הוא עסוק לחבר בראשו את הספל, לדלת, לחבל, לחלון, ול...

שעת צהריים, כולם יוצאים לאכול, להחיות מעט את גופם, להרוות את חיותם. אך הוא, הוא עוזב חשבונות הרבים, ממשיך לנסות בלי חת. הן לוחם הוא, ימים שלמים רעב הוא בשוחות, אורב ל"הם" שיצאו מחוריהם.

אך עם השבים, חזר גם החברותא של ההוא, שיצא בבוקר לעבור על הרשימות, ושוב הוא נותר לבד. מנסה לפענח את הסתרים. לגלות את פשר המילים הארמיות. מביט בעיניים כלות איך כל השאר עמוק בפנים, שקועים עד צוואר. ורק הוא, משתרך מאחור, שואף, רוצה, אבל איך לומר, לוזר.

ואט אט, מנקר בו הספק. אולי, אולי עלי לא דיבר הרמב''ם. אולי אני לא כלול ב"כל איש ואיש מכל באי העולם". אולי אני לא מסוגל ל"לשרתו ולעבדו לדעה את השם". אולי תמיד אשאר מגיש הקפה הניצחי, שנמצא איתם, אבל לא מהם.....


עומד הוא ביער, מוקף בעצים שותקים, דוממים, כמשתתפים בצערו. מטפס הוא על ענף רחב, זהה לזה שישן עליו חודשים, ומנסה לחשב את אשר לפניו.

להמשיך כך הוא לא יכול, זה לא בשבילו. גדול עליו הדרישות של הרמב''ם. אבל גם לחזור אחורה אין הוא מוכן. לוחם לא נסוג משטח שכבש. אז מה, מה למען השם עליו לעשות?

המחשבות רצות, עפות, ונעלמות. כשאת מקומם תופסות הדמעות. הבכי העצור כבר חמש שנים, כולו פורץ באחת, בוקע ועולה. לוקח איתו את הבכיות כולם, שנאספו ביער זה, בין עצים אלו. משפחות שלמות שבכו כאן את בכיים האחרון. והוא, שבוכה כאן את בכיו הראשון. הם שסיימו כאן, כאן בדיוק, את דרכם. והוא, שלא יודע מאיפה להתחיל.

ושם, שם בדיוק, מסתובב סביב עצמו במעגלים, מוצא אותו ראש הישיבה, הרב הצעיר, שחיפש לו מקום לנתח סברא של ר' שימען.

למוד בכיות וכאבים, מניח הוא יד על כתפו. לא דוחק, לא מנחם. רק בוכה איתו יחד. גם לו יש שק מלא דמעות.

שמעתי את הדרשה, הוא פולט לו בין הבכיות. איך שהסברת את הרמב''ם, את הכל איש ואיש, את הקודש קדשים. וכל כך רציתי, כל כך ביקשתי סוף סוף להצליח, להיות חלק. אך מסתבר שאני לא יכול, לא מסוגל לעזוב חשבונות הרבים. להתמסר כולי, ולשכוח מהסובב. רציתי לילך "ישר". אך נתיבי סבוכה ומפותלת.

מביט בו הרב הצעיר, דמעות ישנם גם בעיניו שלו, שותק, חושב, ושוב שותק.

לבסוף, אומר רק זאת. בוא עימי אל בית המדרש.

יחדיו ישבו, רוכנים על הרמב''ם, ילד זקן וראש ישיבה צעיר, מביטים במילים הקדושות.

תקרא, עודד אותו הרב. מה כתוב?

נו, לא מבין הנער, בדיוק מה שאמרתם אז, ופרק... עול החשבונות הרבים, זה מה שניסיתי בדיוק.

לא, מדייק הרב, לא זה מה שכתוב, המשך נא עוד מעט. "עול החשבונות הרבים.... אשר ביקשו בני האדם". זה לשון הרמב''ם. זה בדיוק. כי כן, צודק אתה שיש לעזוב את חשבונות החולין, למעט את ההתעסקות בהבל. אבל שני צדדים למטבע. הניסיון לקפוץ באחת אל המים, לרוץ במעלה הסולם, גם הוא בכלל החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם. הנה ראה מה ממשיך הרמב''ם. "והלך ישר... כמו שעשהו האלוקים". כן, יש ללכת, להתקדם, אך לא על פי הסולם של הסובב, של מה הם ומה אני, אלו הם החשבונות הרבים. עליך ללכת, ישר, כמו שעשהו האלוקים. על פי המסלול שלך. מה שאתה יכול, איפה שאתה נמצא. צעד אחר צעד. פסיעה אחר פסיעה. בלי לרוץ, בלי לקפוץ, ללכת, כמו שעשהו. בכלים שלך. כי ככה, ככה בדיוק "הרי הוא נתקדש קודש קדשים.


האבן לא נגולה מעל ליבו, עודנו חש בצביטה עת רואה הוא את המוני הלומדים רצים קדימה כשהוא מאחור, אבל הוא יודע, יודע את שעליו לעשות, את שעליו לקיים.

לא, לא קלה תהיה הדרך, יהיו עליות ומורדות, אבל זוהי הדרך שלו, הישר עבורו. כפי שעשהו, אותו, אותו באופן אישי.

לא קלה היא הדרך, לא. מלאה היא בורות ומהמורות. אבל הוא, הוא לוחם, דם של לוחמים זורם בעורקיו, דם של מנצחים.

וכן, הוא ינצח, הוא ילך ישר, בלי חשבונות, כמו שעשהו - בדיוק.

אני כותב לכם את המכתב הזה בלי הרבה התלהבות, ורוצה להנחיל לכם ולדור שלכם מסר חשוב: תפסיקו להתלונן. תשמחו במה שיש. אל תהיו קוטרים כל היום, זה לא בריא.

והנה הסיפור שלי!
הייתי אז ילד, עוד רגע נער. שמח, עליז, לא מוטרד בכלל מקרע פה ושם במכנסיים שלי. או בחולצה. או בגרב. או בכולם גם יחד.
בועט הייתי בכדור בהפסקות, קולע לסל, פופולרי בכיתה, אהוב. בכושר סביר. וכמקובל באותה תקופה - הולך לכל מקום עם אוזניות פלסטיק פשוטות על הראש ושומע מהווקמן שירים יפים של זמר הנשמה ירוחם שמילביץ זכרונו לברכה.

השמש הייתה רכה וחמימה יותר מימינו אנו, לכולם הייתה סבלנות. להורים, לאחים, לשכנים. היית יכול לעלות על אוטובוס אגד אדום, מתנשף, והנהג היה מדבר איתך ממש מכיר אותך. מנקב לך חור בכרטיסייה, ואתה מקנא בנוסעים המתמידים שמניפים מרחוק חופשי חודשי במעטפת פלסטיק. פטורים מהצורך לגשת לנהג.

כולם היו פשוטים. לא רק החיים, גם האנשים סביבי.
אכלנו לארוחת בוקר סנדוויץ' עם שכבה עבה של "קרם שוקולד מובחר של השחר", ורבנו מי ישב הכי קרוב למאוורר. המורה תמיד ניצח, אגב...

ואז, קרה האסון ששינה את חיי.

בשעתו, שמחתי באסון. ראיתי בו משהו חיובי. לא הבנתי שחיי הולכים להיהרס ולהפוך למה שהם היום.
באותו יום מר, י"א חשוון, רצתי כמו כל יום לאוטובוס, שמח ועליז, אבל הנהג סגר עלי את הדלתות. מאוכזב, נותרתי בתחנה. ואז זקן אחד הציע לי: תשלח מכתב לשר התחבורה והאוטומובילים. זה חשוב.
אמר - והלך, מתנודד על מקלו. לוגם מים מוך מימיה בצבע חום, עתיקה ונושנה עוד יותר ממנו.

כשהגעתי הביתה, ברגל כמובן, ואכלתי את ארוחת הצהרים שאמא הכינה לי (פירה! עם קטשופ אסם!), מיהרתי לכתוב מכתב לשר התחבורה. בכתב יד עגול ויפה ניסחתי כמה סקיצות, עד שהגעתי לתוצאה שאהבתי, ולמחרת הלכתי לדואר וקניתי בול ומרחתי רוק והדבקתי על המעטפה והבאתי לפקיד באשנב. זה היה האסון. זה מה ששינה את חיי.

כי כעבור חודשיים וחצי, כשקיבלתי תגובה מנומקת וחתומה, מכתב רשמי משר התחבורה, חיי נהרסו. מאותו יום התמכרתי לכתוב תלונות.
עזבתי לאט לאט את בית הספר, התנתקתי מהחברים, הפכתי לאיש מופנם. מהדס בשולי הדרכים, מחפש עוולות, עמודי תאורה מהבהבים, אוטובוסים פגומים, מדרכות שבורות, וכותב מכתבים. וכותב. ושולח. ומתייק. וכותב שוב. ושומר עוד עותק בארון בקלסר. וקופץ שפתיים. ומתעד. וכותב.

הייתי מהראשונים בארץ שקנו מחשב. והדפסתי מייד עשרות מכתבים צולפניים וחדים. הכרתי את כל הכתובות של משרדי הממשלה, של בתי המשפט, של העיתונות.
לעיתים מקבל מענה, לעיתים לא.

וככה עברו עליי החיים. מוחה ומוצא בעיות בכל העולם.
מריר. פנקסן, כילי.

ומה נשאר ממני היום?
איש זקן, אכול טינה על העולם. וכן, ממשיך במנהג הישן שלי. כותב וכותב מכתבים. אל תלמדו ממני. זה מה שרציתי לומר.

היו שלום, אנשים צעירים. תוציאו את הראש מידי פעם מהמסכים הקטנים שיש לכם בידיים, תנשמו עמוק ותהנו מהעולם, כל עוד אלוקים נתן לכם חיים על פני האדמה.

הוא צועד בגן, מביט סביב, כמו ילד קטן ותמים.

הכל כל כך..... מטורף, לא נורמלי, הלשון שלו נדבקת, פיו פעור בתדהמה.

הוא צועד בגן, טועם, נוגע, לא עוצר לשנייה.

רץ קדימה, אוסף, לוקח, נפשו לא יודעת שובעה.






החברים צוחקים עליו, לועגים. הוא משוגע לחלוטין, הם אומרים.

החברים צוחקים, מזלזלים, מסתכלים מלמעלה למטה.

אבל הוא.... מה אכפת לו. הם לא מזיזים לו, להפך.

הוא מרחם עליהם, מסכנים, הם לא יודעים.

רק תטעמו, הוא מבטיח, לא תרצו לעזוב. תישארו פה לנצח.

מלאכים מוזגים יין, צולים בשר, רק צריך לרצות. רק לקחת.


הוא צועד בגן, כמו בחלום. לא רוצה להתעורר.

הכל נוצץ, זורח, מאיר, הוא רק רוצה להמשיך, שלא יגמר לעולם, לנצח.


שנים הסתובב הוא בגן, חי לו על מי מנוחות.

חטוף ואכול, חטוף ושתי, לחש לו הקול, מעורר.

עלמא דאזלינן מניה, כבי הילולא דמיא, כלום לא ישאר.

והוא חטף, אכל. בלע בשקיקה כל אות, גמע כל סברא.

לא ראה כלום מעבר, לא הביט מסביב, צעד ישר אל היעד.

תופס, ממלא, מתמלא, אוסף נצח בשקים של יגע.




הוא ידע שיש עולם מסביב, זה היה ברור לו.

לא, הוא אף פעם לא ראה אותו, את העולם שבחוץ, אף פעם לא.

אבל הוא שמע עליו, שמע רבות. שמע ושמע ושמע.....

המשגיח דיבר עליו, הספרי מוסר דיברו עליו, כל החברים בבית מדרש דיברו עליו.

הם דיברו בסלידה, בדחייה, על עולם של תאוות ושל רוע.

על אנשים עצובים, משפחות מתפרקות, ויקום שאין לו מרגוע.

הוא הבטיח לעצמו, התחייב ונשבע, לא לדרוך שם אפילו בצחוק.

ואם מישהו יבוא, משמה לפה, אז כן.. הוא יודע לצעוק.




אבל יום אחד, הוא לא זוכר מתי, הוא פגש אי שם בנחש.

היה לו כובע, הייתה חליפה, חולצה של מותג מבוקש.

הוא דיבר על קדושה, על תורה ומצוות, אפילו חומרות הוא ידע,

ומהצד בסיבוב, ברמז דקיק, אמר לו בעץ רק תיגע.

והוא נגע..............

הוא נגע........................

הוא נגע..................

הוא נגע לו בעץ, בפרי האסור, הציץ בעולם שבחוץ,

כל הלילה בכה, לא נרדם לשנייה, התהפך במיטה כה לחוץ.






אבל אז הוא שנה, נעשתה כהיתר, מצא הוא עולם כה נפלא.

מושגים נוצצים, רעיונות נשגבים, נפתחו שערים של חכמה.

המשגיח שיקר, בלבל את המוח, דחף ערימות של כזב,

והספרים? ישנים, מהדור הקודם, צריכים להתעדכן במצב.

איך אפשר סדר ג' בלי לחזור ממשחק?

בין הסדרים בלי לראות ת'סדרה?

וחי בהם, החיים כה יפים, נותנים כוח לעסוק בתורה.

ואיפה העצב, הריקנות שהבטיחו? כולו באופוריה, שמחה....






הוא בלע מושגים, גמע רעיונות, רענן גם את שמות השירים,

מה הבעיה? הוא שאל, לא יידע, לשלב הנאה בחיים.

זה ספר נקי, באמת, הוא אומר. טוב.... בייחס ל.....

והשיר, מי בכלל מקשיב למילים, הלחן מדהים, כה יפה.

נבל ברשות התורה, עם רישיון על מלא, מרקד הוא בין שני עולמות,

בקרבו מתרוצצים, רבים הקולות, מושכים הם לשני הקצוות.






ויום אחד, כשהביט לאחור, גילה שהמשגיח צדק.

לא שמחה, לא ששון, לא סיפוק, רק יגון. מכוסה במעטה מתקתק.

שמע הוא קולות, הכרזות, רעשים, קראו הם בשמו שוב ושוב,

שובו בנים, כולם חוץ מ.... אין לו מקום כבר לשוב.

התחבא הוא עמוק, קובר את עצמו, צולל הוא לעומק הים.

מפחד מהיום, שידע שיבוא, יטייל אלוקים שם בגן.






ואלוקים שם הלך, חיפש הוא את בנו, אייכה בני, הוא קרא...

התחבא הוא עמוק, התחפר בשאול, כאילו דבר לא שמע.

בושה בליבו, בושה בקרבו, לא מוכן את עצמו להראות,

ערום ממעשים, ריקן הוא מתוכן, נח לו למות מלחיות.

מי היגיד לך כי ערום אתה, שואל אלוקים, מי הוא ששיקר לו כזאת,

המן העץ האסור, מלא ה"דעת" אכלת? מלא הבלים ושטויות.

לעולם אתה בני, אהוב ונחמד. לא ריקן, לא בזוי, לא ערום.

גם פושעי ישראל, ריקניים שבהם, מלאים הם מצוות כרימון.

תמיד יש מקום, יש שביל וסולם, לקום ולשוב לנסות,

אייכה בני, איה נעלמת, תחזור. אי אפשר לחכות.

בס"ד


קשה מאוד להתווכח עם עובדות, אך קשה באותה המידה להתווכח עם ההמונים.

העובדות יטענו ביבשושיות אופיינית שאי אפשר להגדיר את ממלכה במבחן כפנטזיה. אולי דרמה היסטורית, או דרמת מלחמה אפית, או דרמת הרפתקאות תקופתית או אפילו מותחן פולטי... אבל פנטזיה? בשביל להיות פנטזיה צריך איזה שהוא אלמנט לא מציאותי, וזה שקיומה כוזר מוטל בספק לא מספיק, מצטערים.


מצד שני, המון העם ימשיך לטעון ברגש שמודבר על "סדרת הפנטזיה הטובה ביותר", "סדרת פנטזיה יחידה מסוגה" ועוד שלל כינויים בעלי מכנה משותף המתחיל באות פ'.

אנוכי הקטן, כמו אביהוד בשעתו, לא מתכוון להכניס את עצמי למחלוקת המדוברת. במקום זאת, אנסה לפענח את הסיבה שגורמת לממלכה להחשב פנטזיה, ומפני שהספרים ארוכים וזמננו קצר אנתח סצנה אחת מהסדרה, קצרה וחביבה.

אזהרה: הסצנה מכילה פרטי עלילה (ספוילרים בלעז) לספר מהללאל. סביר להניח שקראתם אותו אז אתם יכולים להתעלם מהפסקה הזאת.

הסצנה: איזדרו, המורה לשפות הזקן, מקבל איגרת מסתורית. מוזמנים לקרוא, תתמקדו באיגרת. הציטוטים מהספר מהללאל כמובן.

"לאט גרר את רגליו אל החדר הפנימי, ונעצר על הסף, מביט בעיניים מצומצמות בשולחן החרס שבמרכז החדר. למען הדיוק - באיגרת המונחת על אותו שולחן.

איגרת שלא הייתה שם קודם.

לפעמים, אם חשבו שאינו במגדל, היו אנשים נכנסים אל חדרו מבלי לדפוק. אחד מן הצעירים הלומדים אצלו בולגרית, למשל, יכול היה בהחלט להביא הנה את שיעורי הבית שלו, להניח אותם על השולחן ולצאת לדרכו כלעומת שבא.

אבל למרות שמציאות מעין זו הייתה אמנם אפשרית - ברור היה לאיזדרו כי הוא משתמש בה כתירוץ בלבד. תירוץ שיתיר לו לעבור על הגדר שקבע לעצמו אי אז, לגשת אל השולחן ולפתוח את האיגרת. איגרת שלבטח נשלחה הנה, בדרך לא דרך, על ידי אחד מאמני הכישוף, ידידיו הטובים מימים עברו."

האם האיגרת הגיעה בדרך כישוף פנטסטית? לא כתוב. בהחלט יכול להיות שמדובר באחיזת עיניים, בז מאולף, או אלפי דרכים לא דרכים אחרים. אך שימו לב לאוירת המסתורין, לפלא שהאיגרת הגיעה ליעדה, להקשר החריף לעובדת היות השולח מכשף. לא כתוב שמדובר על מעשה על טבעי, אבל ככה זה מרגיש. הלאה:

"באיטיות משך את הסרט האדום הקושר את האיגרת, יודע כי עליו לעצור. מבין כי עליו להפסיק כעת, לפני שיהיה מאוחר מידי - ולא מצליח לעשות זאת.

הקשר נפרם בין אצבעותיו, והאיגרת נפרשה על השולחן בקול פקיעה קלה.

כמו שידע מראש בסתר ליבו - אכן לא היו אלו שיעורי בית בבולגרית, אלא מכתב בכתב יד מסולסל..."

הקשר נפרם... והאיגרת נפרשה.

שימו לב לפעולה הפסיבית. זה כל כך מתאים למצב הנוכחי של איזדרו, למצב בו הוא לא שולט במעשיו ובסיטואציה, מצב בו הוא מרגיש כאילו האיגרת נפתחת מאליה. אבל נעזוב רגע את איזדרו ונחזור לאוירה: גם אם הבנתם בשכלכם שאיזדרו פותח את האיגרת, נכון הרגשתם, בזכות ניסוח הפסקה, שהאיגרת נפתחה לבד? וזה לא הכל:


"תיזכר!
האיגרת נשמטה מידו של איזדרו ונפלה על השולחן.
להיזכר, באמת! כאילו שאי פעם שכח, כאילו נמנית הפעולה הזו על הדברים שאפשר לשכוח.
הקלף, לאחר שנעזב, שב והתגלגל, מסתיר את האותיות המסולסלות, ואת תוכנה של האיגרת כולה."

החלק האהוב עליי.
יש סופרי סת"ם בקהל?
ראיתם פעם חתיכת קלף מגולגלת שלא מתגלגלת בחזרה כשפותחים אותה?

לקלף מגולגל יש נטייה לחזור לצורתו המקורית, אין פה קסם. אפשר אפילו לומר שהשורה הזאת מיותרת לחלוטין, סתם עובדה ברורה, איפה העורכים של הספר הגם ככה ארוך הזה?

ועדיין, התיאור הכל כך מפורט של האיגרת הנסגרת לבד, איגרת שהגיעה בדרך לא דרך ספק קסומה, איגרת שתיאור פתיחתה פסיבי גם הוא, כל זה ביחד גורם לנו להרגיש שיש פה קסם. שיש פה איגרת קסומה, עצמאית, שמגיעה לבד, נפתחת לבד, ונסגרת לבד.

והרגש הזה גורם לנו להתייחס לסיפור כאל פנטזיה, ובמקביל, הרגש הזה יוצר את האוירה של הממלכה.

אתם כותבים מידי פעם? שימו לב לזה.
שימו לב למילות הפעולה שאתם בוחרים, למטפורות, לדימויים... למילים הקטנות ומעצבנות האלה שאתם דוחפים לעלילה המעניינת שלכם. הם ייצרו את האוירה, הם יגרמו לסיפור התקופתי שלכם להרגיש בתקופה המתאימה, הם יגרמו לדמויות משונות להיות אמינות.
אולי, הם אפילו יגרמו למותחן הדרמה הפולטי תקופתי שלכם, להחשב לספר פנטזיה מיוחד מסוגו.
מקווה שנהניתם, הניתוח נגמר.


הערה קטנה: אל תדאגו, אני לא חושב שממלכה במבחן היא סדרת פנטזיה...

אשמח לביקורת, נכתב בעקבות המלחמה"

זֶה אוֹתוֹ הַפָּסוּק
שֶׁל עַם שָׁחוּק וְסָדוּק
אַךְ בה' דָּבוּק וְחָבוּק
לְאַחַר רִחוּק וְנִתּוּק
עוֹבֵר מֵרוֹק וְזִקּוּק

זֶה אוֹתוֹ הַפָּסוּק שָׁטוּף בִּדְמָעוֹת
הִתְגַּלְגֵּל לְאַוּשְׁוִיץ בִּצְפִירוֹת רַכָּבוֹת
עָלוּ בּוֹ קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים בְּמַעֲלוֹת
נָפַל בְּקֶבֶר אַחִים וְקָם בִּצְעָדוֹת
וְקָפָא בִּכְפִיָּה בְּסִיבִּיר וּבַיְּעָרוֹת

זֶה אוֹתוֹ הַפָּסוּק טָבוּל בְּדָמִים
שֶׁטָּבַע בִּיוֵן דָּם וְדִינוּר עֲמֻקִּים
שֶׁנִּלְחַשׁ בְּמִסְתּוֹר וְנָדַם בְּתָאֵי הַגַּזִּים
זָהַר בָּרָקִיעַ מִתּוֹךְ פִּיחַ כִּבְשָׁנִים
אוֹתִיּוֹתָיו בָּאֲוִיר, נִשְׂרְפוּ הַגְּוִילִים

זֶה הַפָּסוּק אִתּוֹ נְפָשׁוֹת מָסְרוּ
בְּמַסְּעוֹת הַצְּלָב וְהַסַּהַר נִדְקְרוּ
בָּאִינְקְוִיזִיצְיָה עֻנּוּ בְּמִנְזָרִים הֻסְתְּרוּ
קַנְטוֹנִיסְטִים וּשְׁבוּיִים אִתּוֹ נֶחְטְפוּ
בִּפְרָעוֹת תַּרְפָּ"ט ותשׁפ"ד נִשְׂרְפוּ

אֶת אוֹתוֹ הַפָּסוּק אַל-מוֹתִי וְנִצְחִי
שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן לֹא תִּשְׁכַּח יְמִינִי
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בַּמִּזְרָח וּבְמַעֲרִיב אָנוֹכִי
עַל עֲרָבִים כִּנּוֹרוֹתֵינוּ תָּלִינוּ בִּבְכִי
עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ, בְּעַזָּה כְּמָוֶת אֶזְכְּרֵכִי

עִם אוֹתוֹ הַפָּסוּק אֶת הַשָּׁמַיִם קוֹרְעִים
בַּמִּגּוּנִית דּוֹמְעִים בְּתוֹךְ הַתֹּפֶת בְּרֵעִים
בִּמְכוֹנִיּוֹת שֶׁנָּסוֹת מִתִּימְרוֹת אֵשׁ הַמַּקְלְעִים
מִסְתַּעֲרִים אֵלֵי קְרָב כִּבְשָׂה נֶגֶד שִׁבְעִים
עִם צִיצִיּוֹת וּתְפִלִּין שְׁמַע בְּקוֹל מְרִיעִים

זֶה אוֹתוֹ פָּסוּק בְּמַנְגִּינָה מָסוֹרָתִית
אָבִי הָרַךְ בָּעוֹטֵף בְּמַכְשִׁיר קֶשֶׁר מַבִּיט
בְּדוֹק שֶׁל דְּמָעוֹת אֶת פָּנָיו הוּא מֵלִיט
עַל בִּרְכֵּי הַסַּנְדָּק עָטוּף עוֹלָלוֹ בְּכָרִית
מִמֶּרְחָק, עָמוֹד לִימִינִי, מַלְאַךְ הַבְּרִית

זֶה אוֹתוֹ פָּסוּק, אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד
שֶׁל דּוֹר מְיֻחָד בַּקְּרָבוֹת רוֹקֵד מְאֻחָד
אַרְיֵה אִם יִשְׁאַג לְעוֹלָם לֹא יֻכְחַד
עַם הַנֶּצַח, מִדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה לֹא יִפְחַד
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּרְאֵה, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יַחַד

זֶה הַפָּסוּק שֶׁזָּעַק עַד לִבְנַת הַסַּפִּיר
כִּי אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי וְאֵין לִי בָּאוּ"ם מַכִּיר
נְקַבֵּל בְּעוֹל מַלְכוּת וּבִקְדֻשָּׁה אוֹתוֹ נַשִּׁיר
לְבָבוֹת מַבְעִיר אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן מֵאִיר
אֲסִירִים תַּחֲזִיר תִּבְנֶה מְהֵרָה הַדְּבִיר

אוֹתוֹ הַפָּסוּק וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ
כְּשֶׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר, יְלַמֵּד הָאָב אֶת יַלְדּוֹ
זֶה כְּבוֹדוֹ וְזֶה תַּפְקִידוֹ לְעוֹבְדוֹ
בְּכָל לְבָבוֹ בְּכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאוֹדוֹ
ה' תָּמִיד לְנֶגְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

זֶה אוֹתוֹ אֶ-חָ-ד שֶׁנֶּאֱמַר מִלָּה בְּמִלָּה
עִם אִמָּא שֶׁמְּנִיחָה יָד עַל עֵינֵי עוֹלְלָה
לְלַמְּדוֹ שֶׁעַל אֱמוּנָה אֵין כָּל שְׁאֵלָה
וְהֵיכָן שֶׁהַשֵּׂכֶל כַּלָּה הִיא מַתְחִילָה
וְאַךְ וְרַק אִתָּהּ תָּבוֹא לָנוּ גְּאֻלָּה

קראתי את המוסף סיפורים של יתד לסוכות וממש הופתעתי לטובה.
כל סיפור יותר יפה מהשני.
ובכל זאת אולי אתן שני סיפורים שתפסו אותי. אחד לטובה והשני במקום האחרון.
נתחיל מהשני, כקורא ותיק ומעריץ של מוישה גוטמן ממש ממש התאכזבתי ממנו, ולא פעם ראשונה...
הוא הולך לי על העתיד, מתאר (במומחיות אגב) את השתלטותה הטוטאלית של הבינה המלאכותית על הגלובוס. אמנם זה מקצועי אבל חסר את ה'מוישה גוטמן' לדוג' ב'מרוה' הוא לא מאכזב, נותן שם כל פעם סיפור טוב עם כל התיאורים הטהורים והשמות האגדיים שאוגדים יחד זה בזה געצל-זכריה ושמיל-מסעוד והמשחקי מילים המהוללים המתעללים וקורעים את קוראי העיתון.
והסיפור שמאד תפס אותי. פנינה פקשר. רעידת אדמה שהכניסה אברך לפחדים. מה שהכי קנה אותי בסיפור זה הקטעי הומור שם. פצצה.

אבל באמת כמעט כל הסיפורים היו מקסימים. כיפים לקריאה.
כל הכבוד.

שלום, נעים להכיר. חדשה כאן.
עוקבת אחרי הפורום כבר הרבה זמן בהתפעלות רבה מרמת הכתיבה האלופה הזאת.
הייתי רוצה לשתף יצירה שכתבתי לפני תשעה באב. זה אמנם לא אקטואלי אבל השקעתי בזה המון לב אז בא לי ביקורת בונה כדי שזה יהיה מושלם.
אז באמת שאשמח לביקורת, אל תפחדו להעליב

גלות.

גלות היא מלאה ברצח וזדון

ונדמה שאבינו נטש את בניו.

גלות היא שכול, כאב ואבדון

כי ה' מאתנו מסתיר את פניו.



גלות היא טשטוש, ענן וערפל

ושטח אפור שמפיל ונופל,

נעלם העיקר ונשאר הטפל,

הלך לו הטעם והפך הוא תפל.



גלות היא אינסוף הנמשך עדי עד,

בהר ציון מהלכים שועלים,

ונר של גחלת בתוכנו נרעד

ולא יכול לבטא את עצמו במילים.



כי גלות היא אדישה, רחוקה, מנותקת,

קהו רגשות ואזלו דמעותינו.

וזעקה אילמת מאליה נצעקת

ואיננו יודעים מה חסרנו.



לפני אלפיים שנה כך חיינו,

עם של סגולה בקדושה עליונה.

מתלכד סביב מרכז אומתנו,

בית המקדש! מעוז השכינה.



בביתו של ה' זה עולם כה אחר,

בו בנות ירושלים חולות אהבה.

חסד נעורינו ה' לנו זוכר,

עולם של אור, חמימות וקרבה.



אך חטאנו, אבוי, והיינו למס,

הצית אש בציון שאכלה יסודות.

עינינו חשכו ולבנו נמס,

וגלינו לבין אומות מפורדות.



אך עם כל זאת נשארנו אחרונים,

מצפים לו ממדבר לאחר שנחרב.

גם אחרי גלות ארוכה של שנים,

בארץ צייה הולכים אחריו.



כי עוד לא זכינו, עודנו רחוקים,

ועדין נקראים אנחנו 'אלמנה'.

אך יבוא עוד היום, נהיה חבוקים,

נגאל ויקרא לנו קריה נאמנה.

הכתיבה: אמנות במיטבה
לסיכום: רוצו לקרוא

אחת הקלישאות הקלישאתיות ביותר שאפשר לומר על ספר היא 'לא תוכלו להניח מהיד עד העמוד האחרון'.
וכמו כל שעון מקולקל שצודק פעמיים ביום, יש מקרים שבהם הקלישאה מצדיקה את עצמה. הספר החדש של מיה קינן יוכיח.

מה לא נאמר כבר על מיה קינן? באילו כתרים עוד לא הכתירו אותה? באיזה ז'אנר הסופרת המחוננת הזו לא שולטת?
והנה הגיע הספר החדש - המלך הבא בתור. קראתי את העמוד הראשון רק כדי להיות בעניינים ולדעת על מה מדובר. מפה לשם סיימתי את הפרק הראשון והתחלתי את השני, לא עברו כמה שעות ומצאתי את עצמי מסיים את הספר קורא את הכריכה האחורית. (גם אתם נמנעים מלקרוא אותה קודם מחשש לספוילרים?)
אז,

מה יש בספר?
משה גרילק אמר פעם שכל סופר כותב כל החיים סיפור אחד בווריאציות שונות.
בספר הזה, זה בולט במיוחד. המוטיב המלכותי שמאפיין את סדרת הדגל ממלכה במבחן, דילמות מוסריות של הגיבורים, מסרים נוקבים שלא טורחים להסתתר, והרבה דם, מטאפורי וגם פיזי - שזורים כחוט השני בין ספריה של מיה קינן, וגם בספר הזה.


מה טוב בספר?
- הכתיבה של מיה קינן. כבר נשתברו על זה קולמוסים רבים, ומסתבר שגם בספר הזה היא לא מאכזבת. התיאורים, הדיאלוגים, הבנייה של העלילה, מושלם.
- מסע הגיבור מדוייק ובנוי היטב. התהפוכות הנפשיות, התמורות המחשבתיות, המהלכים הפנימיים. אין אפס. עובד.
- כדרכה, מיה קינן לא מפחדת לטלטל את הקופסה וליצור תפניות משמעותיות בעלילה בלי הודעה מוקדמת.
- הסופרת לא בורחת מתיאורים של רגעים מורכבים. היא לא בוחרת בדרך הקלה של תיאור לאחר מעשה וכדו', אלא מתעמתת עם הרגעים עצמם, מישירה אליהם מבט, ויכולה להם.
- כיאה לספר שהתפרסם כסיפור בהמשכים (ב'זרקור'), כמעט כל פרק מסתיים במתח. אתה מסיים פרק, ופשוט חייב להמשיך לפרק הבא. למרות שפה ושם היה נראה שהסופרת עצמה עוד לא ידעה מה פשרה של הפצצה בעת שהיא הטילה אותה בסוף הפרק הקודם...

לְמה פחות התחברתי באופן אישי?
- המשפחולוגיה המלכותית הייתה מעט מסועפת עבורי. לא מתקרב לרמות של 'ממלכה במבחן', אבל עדיין מצריך קצת להחזיק ראש.
- אמינות. נראה שבשם הקִטלוג של הספר כ'ספר נוער' מרשה לעצמה הסופרת לחפף בפינות של האמינות והריאליות.
כך למשל כאשר דמות כלשהי בספר, אדם שנמצא במקום מסתור, חייב לעבור ניתוח חירום בהול בבית חולים מבלי שיזהו אותו, הוא עובר קודם לכן בחשאי ניתוח פלסטי מקיף שמשנה את המראה שלו. ונשאלת השאלה - אם היה זמן, אמצעים, וכוח אדם אמין שיכול לבצע את הניתוח הפלסטי, מדוע לא עשו לו כבר את הניתוח שבשלו הוא נדרש ללכת לבית החולים?
גם הקטע של סופר סת"ם חביב מקרית ספר ואשתו הגננת הרחומה שמתגלים כ - בת אצולה אירופאית נון-קונפורמיסטית וסוכן ביון מבריק לשעבר, אעפס... לא יושב עד הסוף.
- חלק מהקצוות תפורים מעט בגסות. הכול תפור, אין תלונות. אבל לפעמים נראה שהסופרת נזכרה לפתע בדמות שלא נעשה בה שימוש הרבה זמן, או בחוט שנשאר פרום, ומיהרה לקשור אותם איכשהו.
- בסיפור יש שני גיבורים ראשיים - אפי ומיני - אבל יש רק פרוטגוניסט אחד. מסע הגיבור שייך רק לאפי. היה מקום לטעמי לתת יותר אופי ומסע גם לאחותו התאומה. אחותו - כמו גם שני ההורים - משמשים כדמויות משנה כמעט מושלמות.
- הישיבע בוחער. הבחור הצדיק גיבור הסיפור כל הזמן רק מחפש ללמוד ושואף לחזור לישיבה ולגמרא האהובה.
נו באמת. קחו בחור ישיבה קלאסי ושימו אותו לבד בצימר עם טלוויזיה. כלומר, אל תעשו את זה. אתם סתם מכניסים אותו לניסיון שייקשה עליו להתמודד עימו. עכשיו קחו אותו ושימו אותו לבד בארמון מפואר עם כל, אבל כל, תאוות העולם הזה. הוא צריך להיות יוסף הצדיק כדי לזכור מאין הוא בא ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון. הפשטות המובנת מאליו שאין לו אפילו ניסיון וכל מה שמטריד את יקירנו הוא סוגיות של אמירה לעכו"ם בהלכות שבת, מעט תלושה מהמציאות.


לסיכום
הספר משובח ומרתק. מיה קינן לא מאכזבת. ועם זאת - טוב והולם שהוא מוגדר כ'ספר נוער'.

הספקתי לקרוא את הפרקים הראשונים ב'פרנצ'ס', ואז אי מי לקח לי את הספר.
רעייתי שתחי' קנתה את 'מסמרים', הספר הבא של המחברת, וקראתי אותו בהנאה רבה. ואז אי מי גמר עם 'פרנצ'ס', וקראתי גם אותו בהנאה חלקית.
ואז רציתי לכתוב ביקורת, ולא הגעתי לזה, ועבר מלא זמן, ופתאום נורא התחשק לי לכתוב ביקורת על שני אלו, אז בבקשה.

נתחיל לפי הסדר הכרונולוגי של הוצאת הספרים: פרנצ'ס בסמטה. על מסמרים בכיס הסרפן נספר בפעם אחרת אי"ה.

פרנצ'ס בסמטה.
ספר ביכורים של ב' דירנפלד. שאם הבנתי נכון מהפרסומים הינה סופרת מתחילה וזהו לה ספר הביכורים. הוא יצא לאור כחלק מחבילה בת חמישה ספרים של סופרות חדשות בהוצאת אור-החיים. כאן המקום להעניק שאפו גדול להוצאת אור החיים על האמון בסופרות חדשות ועל נתינת במה. (בתורי, נהניתי גם אני מהיכולת הזו שלהם. תודה שוב!)

שנתחיל?
קודם כל - קרדיט על השם. מקורי, מסקרן, בהחלט לא שבלוני.
גב הספר - מסכם יפה את עלילת הספר, בהיר ומעניין. נערה הצומחת במשפחה רבנית חסידית צפתית, מתבגרת, ולא מוצאת שם את מקומה. יפה! ולמה? כי פעמים רבות גב הספר, במיוחד אם מדובר בספרות חרדית נשית, דביק מאוד, מקושקש, שבלוני עד למחנק ולא שיווקי בעליל. ("הצטרפי למסע רגיש, מטלטל ומפעים, בעקבות מירי, גיסתה ומורתה")

עטיפת הספר.
מקורית, אומנותית משהו. מעבירה ניחוח צפתי. תואמת להפליא את התוכן, ומהווה חלון ראווה קולע ועשוי היטב.

מה בתפריט?
בעיקרון - ממש ממש טוב.
ספר צריך לתת לנו חלון הצצה לחייו של הגיבור/ה בתקופה מסויימת, ולהשאיר לנו תחושה חזקה שיש לגיבור חיים לפני ואחרי התקופה המתוארת בספר. שהוא דמות אמיתית עם חיים. וכמובן - על הגיבור לעבור מסע.

הגיבורה, מינדי, הינה רווקה טובת לב, מוכשרת ומסורה, המוצאת את עצמה בגיל 30 פלוס מינוס, נתונה לסדר יום צפוף, ובעיקר לחוסר מקום במערכת המשפחתית.
אביה אדמו"ר, מורם מעם ולא מודע כמעט לקיומה ולקשייה, אמה מעופפת ובעלת משקל בחייה כמו שקית ניילון משומשת, אחיה מר שייע העשיל מתזז את חסידות קולישוב, ומנסה לחתן את הגיבורה עם שידוכים סבירים - רק שהוא עושה את זה בלי לשאול אותה בעצמה: מינדי, מה את מחפשת?

באופן מעניין, הרבה יותר התחברתי לבניה של דמות הגיבור המשני, שייע-העשיל, מאשר לבנייה של דמות הגיבורה המרכזית.
שייע העשיל מספק לנו הרבה חומר. הוא גאון שיווקי ייחצ"ני, מיני עסקן חסידי כזה, עם לב חם וטוב, מסור לרבים, לאביו ולקהילה, ועם זאת גם תחמן לא קטן, ואטום בצורה ביזארית לאחותו ולצרכים שלה. הלץ הזה דואג לה למפגש עם בחור, ומודיע לה על כך ברגע האחרון. משל היא נערה פתיה בת שמונה עשר, והוא עצמו אביה. הפגישה, אם תהיתם, נגמרת בדיוק שהיא מתחילה.

שייע העשיל מצפה מאחותו להיות מסורה לצורכי החצר כמוהו. כלומר - בזמינות אינסופית. למה? ככה. שייע העשיל מותק!

במהלך הספר מינדי, הרווקה המתבגרת שנמאס לה להיות חייל(ת) של החצר או סתם משבצת, אוזרת קצת אומץ, מחליקה החוצה מהמערכת המשפחתית חסידית קהילתית הקולישובית, ועוברת לבית שמש. שם היא פורחת, וגם נתקלת באנשים חסרי טאקט בצורה מהממת והזויה. אם הייתי בית שמשני'ק, יכול להיות שהייתי נעלב!

כאן אגלה לכם סוד: מינדי מצליחה להתחתן, מקבלת בעל + ילד שנשאר לו מנישואין ראשונים, מצילה את אחות בעלה הנעלמת, וקצת משתנה, ממש ככה לקראת סוף הספר.

מה הבעיות בדמות של מינדי?
היא מעצבנת! מאוד!
יש בה איזה מן ניתוק פנימי. רובוטי. למרות כל התסכול על שייע העשיל, אמה או אחרים, היא עושה בדיוק את מה שמצפים ממנה. בכל סיטואציה. הגיל הכרונולוגי והמצב המשפחתי לא ממש הולכים יד ביד עם התיאור הזה.

מינדי, בכללי, גם לא מדברת על מה שהיא באמת. יש לה נימוס ארופאי מגרד, והיא מקפידה לא לומר 'לא' לאף אדם. להמאיס את עצמה בפגישת שידוך? זה כן. אבל להיות מי שהיא באמת? זה לא.

התיאורים, אגב, מאוד מאוד מוצלחים. עמוסי הגדרות מקוריות, עסיסיות, הומור דק, מבט חדש ויפה על העולם. ספר מאוד שונה. קשה להניח את האצבע בדיוק במה, משהו בסגנון הכתיבה שלו. גם מארג העלילה והדמויות. יש לנו כאן הרבה צבעוניות וחדשנות. משפחה רבנית צפתית, אבל בלי שורשים אמיתיים. האבא עלה מארה"ב, והחליט לפתוח חצר ובה מקום לכל נדכאי העיר צפת, ומינדי בתוך כל הסאגה הזו, צפה.

ואגב, הרבי מקולישוב?
גם הוא מנותק. לגמרי. יש לנו כאן בעיית אמינות קשה. רבי חסידי, בצפת, שמייצר חצר חסידית חמה שמשמשת בית אוהב לכל זב חוטם ומצורע צפתי מצוי, חייב להיות גם אב מסויים. כזה שפנוי לילדיו, ער לצרכיהם. חייב. אבל הרבי מקולישוב לא. יש סביבו כמו בועה עבה של ניתוק. הוא עטוף בטלית ומהמהם לעצמו, עיוור בצורה מעוררת רחמים לביתו מינדי, ולמרות זאת מצליח - אליבא דהסופרת, להיות אב רחימאי לאומללי צפת. אמממ!

הרבי מנותק לגמרי, מעופף. הוא קשור לבתו המתבגרת, מינדי, ויודע מה עובר עליה כמו מאורר תקרה מקולקל קולישובי מצוי. כלומר - אין לו מושג, והוא גם לא מנסה להבין. רק מצטער שהיא דוחה את השידוכים הנוצצים ששיע העשיל מארגן... חחח. איזה איש פתטי!

וזו בעיית אמינות של הדמות. משהו כאן לא אמין. אדם מנותק כזה לא יכול להיות האדמו"ר שנטע שהוא. מוביל קהילה, ועוד קהילה בלי שורשים, ועוד בצפת. הייתח שולח את הדמות (המקסימה והמקורית) שלו בחזרה לשולחן השרטוטים, לתיקון כמה באגים קריטיים במוצר.

הרבנית, לעומתו, אמינה פי כמה. היא עסוקה באינספור פעילויות קשקשניות סביב החצר, סביב עצמה, סביב נדכאות העיר - ועיוורת חרשת אילמת כלפי בתה. מעצבן, מגרד - אבל ממש יופי מהפן הספרותי. עבודה יפה!

אגב, יש בספר יותר מידי דמויות מנותקות. לא אגזים אם אומר שאין בספר דיאלוג אחד אמיתי. רוב ככל הדמויות עסוקות בלדבר לעצמם. קשה לי להגדיר. עובדה שחוזרת על עצמה בעדינות גם בספר הבא, "מסמרים בכיס הסרפן". לא חשוב כרגע.

באמצע הספר ישנה נקודת עייפות מסויימת. אולי מתוכננת. כקורא, הרגשתי שמיציתי. שוב פעם מינדי מצוברחת, שוב פעם אנשים מנותקים סביבה, שוב פעם היא לא מגיעה לשום מקום. אוקיי, הבנו. נקסט, כמו שאומרים אלו עם השפיץ בנעל והחולצות המגוהצות עם המכנסיים הצמודות והסיגריה. ואז העלילה מקבלת תפנית גדולה, ומינדי מתחתנת. שזו בשורה נהדרת מאוד. גם לה, גם לחיים, הבעל הטרי, וגם למוישי, בנו בן השנתיים של חיים שמקבל אמא חדשה מהניילונים.

כאן יש לנו נפילה מס' אחת.
חסרה לנו כאן עבודת שטח ומחקר. כי נישואים שניים, עם ילד בוודאי, יותר מורכבים מכפי המתואר. חסר לנו כאן עומק מינימלי, ויש פה פוטנציאל השבחה אדיר לסיפור ולדמותה של מינדי - שפוספס. הרווקה החופשית והמנותקת הזו נעשית בבת אחת אמא? במשרה מלאה? לפעוט תובעני כבן שנתיים? איך??

נפילה מס' שתיים.
לקראת סוף הספר, מינדי מחליטה להציל את גיסתה, האחות הלא יציבה של חיים, והופכת למושיעה האולטימטיבית, ועל הדרך גם הופכת משתקנית כרונית וצדקנית בינלאומית, לאדם אמיתי עם פה שמדבר וגם רגשות שמקבלים ביטוי. זאת תפנית מרתקת, לא צפויה בגרם, ושומרת על עניין צמוד בספר עד לסיומו. מאידך גיסא - יש לנו כאן בעיית אמינות. קודם כל בגלל המהירות בה קורה המפהך המיוחל הזה, ושנית, חיים. הבעל שמתואר כבעל מושלם ומדהים ומעורר הערצה - כמעט ולא מודע למעשיה ההרואיים של אשתו, ובעוד היא מוצאת את עצמה באישון לילה באמצע שום מקום, הוא מנותק ממה שקורה, לא עירני, לא מודע, מעריך ו/או דואג. פלסטיק. הלו, ר' חיים, אתה מתנהג כמו בעל זול מעלי אקספרס, לא כמו החיים שסיפרו לנו עליו.

כאן מסתיימת לה הביקורת.
ואם אתם חושבים לאור כל הביקורת שמדובר בספר לא משהו, אז אתם טועים.
כי מה שזכור לי מהספר היפהפה הזה היא עובדה אחת:
הוא נקרא בנשימה אחת. הוא קצבי, זורם, ומשדר המון אותנטיות, ולמרות שהוא כנראה מיועד לקהל קוראים אחר ממני, מצאתי אותו כמרתק ביותר.

סיימתי את קריאתו לפני מספר חודשים, איפשהו בחול המועד סוכות, והוא בהחלט מלווה אותי. ובסופו של דבר, מהו ספר טוב, אם לא ספר שאנחנו זוכרים גם אחרי כמה חודשים?...

-

פרנצ'ס בסמטה. ב' דירנפלד. להשיג בכל חנויות הספרים. (או אצל השכנים, בהשאלה, אבל אתם בוודאי לא תהיו כאלה. אתם תפרגנו ותקנו את הספר. סופרים צרייכם לחיות ממשהו, ומגיע להם שישלמו על המוצר שלהם, במיוחד אם הוא מושקע מאוד)

האם הממלכה אכן במבחן?

אין ספק; המדינה משוסעת לשני חלקים, וגבולות קורעים את אדמתה. הקרבות מרווים את אדמת כוזר בדם, ומדלדלים את משאביה. שני מלכים שונים בתכלית מושלים בשני צדי המתרס, ומייצגים באישיותם ודעותיהם גישות קוטביות בנוגע לחיי עולם, חיי שעה ומה שביניהם. תהום פעורה ביו הסגנון שמאפיין את חצרות המלוכה שלהם, התנהלותם, ובעיקר האנשים בהם הם בוחרים להקיף את עצמם. אבל האם למלחמה האדירה שמתחוללת בין המלכים הגדולים, האבירים והאלופים, ישנה השפעה ומשמעות גם בעבור הממלכה עצמה, אנשי כוזר הפשוטים והטובים?

זו השאלה בה, בפעם הראשונה בסדרה, מתמקד הספר פדהאל. הוא עושה זאת במגוון רב של התרחשויות ומבחר דמויות, שבראשן פדהאל עצמו.


ברוכים השבים לכוזר. הממלכה האגדית מימי הביניים וגיבוריה האהובים חוזרים לסיבוב רביעי ואחרון, לאחר ציפייה מורטת עצבים. פדהאל הוא הספר המסכם של הסאגה, ואפילו לא מתיימר לעמוד בפני עצמו. כך, בלא שורה של אקספוזיציה, ועם הסתמכות מקסימלית על היכרות מוקדמת והזדהות רגשית עם הדמויות והצדדים, הספר דוהר קדימה. אלו שהמילים בסטיאן, יתיר ופנרס נשמעות להם כמו שמות של משחות שיניים, מוזמנים להישאר בזימבבואה או ביקום המקביל בו בילו בנעימים את השנים האחרונות, וקוראי הסדרה הוותיקים נקראים להישאב בחזרה אל אדמות הארץ שחולקה לה יחדיו.

הרבה מאוד מונח על כתפיו של פדהאל. הציפיות גדלות בכל שנה שעוברת, ומוכפלות באלפי הקוראים. איש לפי עניינו, דעותיו, פרשנויותיו וחזונו לעתיד כוזר ובניה. בלתי אפשרי לרצות את כולם, אבל ניתן לקוות לעשות את המירב. פדהאל צריך לענות על שאלות שלא נפתרו, לסגור קווי עלילה שנותרו פתוחים, לסכם את המלחמה ובעיקר להעניק סיום מספק לסדרה שנשפכו עליה מיטב הסופרלטיבים. ועוד עניין קטן אחד - בנוסף לכל אלו, הוא צריך גם להיות ספר טוב, ולהעביר סיפור משמעותי אודות הגיבור שלו.


גיבור הספר הוא פדהאל גאליטאן. הוא נער פשוט ורגיל, לא נסיך, אביר או אסופי בודד. אבל פדהאל יכול היה בהחלט להיות אביר כוזרי מפונק, לו רק היו פני הדברים שונים וצודקים יותר. כאשר היה ילד נחשד אביו בבגידה, וכל זכויות המשפחה פקעו. חוקים דרקוניים ממררים את חיי המשפחה, והשיא מגיע כאשר פדהאל נאלץ לצאת לגלות. פדהאל הינו בחור טוב וישר דרך, אך מתקשה לקבל את העובדה שעליו להיות כפוף לאנשים שהינם נבונים, צודקים וטובים הרבה פחות ממנו.

מה מכריח אותו לקשור את גורלו בשלטון שאין לו שום שייכות עמו, מלבד העובדה שהוא מסב לו סבל? איך מה שנחשב לצד הנכון והטוב, מלא באנשים טועים ורעים כל כך? לאורך מסעו של פדהאל הספר מעמת את השאלה הזו שוב ושוב ולא מרפה. לראשונה פונה עדשת המצלמה מטה, אל עבר העמך הכוזרי, והדברים שוב לא נראים ברורים ויפים כל כך. האדם הקטן, ככלות הכל, צריך בראש ובראשונה לדאוג לחייו הפשוטים והיומיומיים. האנשים הגדולים נראים קטנים ממרחק, ופדהאל, ככל צעיר חכם, דעתן וחם מזג, לא ממהר לכפוף את ראשו בפני מערכת שרחוקה מלהיות מושלמת, ופגמיה גלויים לו היטב ופוגעים בו קשות.

מרגישים הזדהות? סביר מאוד להניח. אם בספרים הראשונים המסרים היו רחבים וערטילאיים יותר, ביוזבד הקישור לתקופתנו היה ברור כשמש, והפעם המסר הוא כבר פטיש ישיר, גרזן הטלה קווארי המכוון לראשו של הדור. הכוונות כל כך מפורשות, עד שבקטעים מסוימים כמעט אפשר לשמוע את הספר צועק: "שמעת, ישיבע-בוחער שהוא והמשגיח לא רואים עין בעין?", "את הבנת את זה, נערת סמינר שיש לה טענות על התקנון?" או - "כן כן, אנחנו מסתכלים עליך, המתלונן שרוצה להצביע בן-גביר".

השאלות שמעלה הספר חשובות, והצגת הסיטואציות מדויקת ופורטת היטב על רגשי ההתקוממות וההזדהות. אמנם קצת מתסכל שברגע האחרון הספר הולך צעד אחורה, ובוחר להפוך את פדהאל לטועה באופן מוחלט, במקום להיות אמין יותר, ולשמור על המורכבות העדינה. אבל גם אחרי הנסיגה, רגשות התסכול עדיין קיימים, והשאלות צפות.

ומה בנוגע לתשובות? הספר מנסה לספק אותן, ובעיקר משחק מצוין עם היתרון הייחודי לו - ההזדהות הבסיסית שכבר קיימת לקוראים הוותיקים עם הצד הצודק. בשימוש בהזדהות הזו מעביר פדהאל בצורה המיטבית את המסר שלו.


אה, כן - יש גם סיפור. זוכרים את יוסף דיאלידאן? הנבל המזדקן זומם אוף-בוק שתי תכניות שינחיתו על כוזר האמתית והיחידה מכת סיום ממנה לא תוכל להתאושש: התוכנית האחת היא לשלוח את דיזר, המחסל האישי של סולטנות סלג'ואר, לחסל את איסתרק. בנקודה זו אתם בטח שואלים למה צריך להביא מחסל ממרחק גדול כל כך, איך בדיוק התוכנית אמורה לעבוד, והאם לא היינו כבר בסרט הזה ממש לפני שני ספרים. אז התשובה היא שעִזְבוּּּּ, אף אחד לא באמת לוקח את התוכנית ברצינות. לא המחסל הפוטנציאלי, לא יוסף, ובטח ובטח שלא הקוראים. אז למה בכל זאת התוכנית קיימת? ובכן, ההשערה שלי היא שהייתה מכירת סוף עונה בסולטנות, קְנֵה הסכם שלום - קבל חיסול חינם, ויוסף שלנו כמו כל כוזרי טוב לוקח מה שנותנים לו בחינם. בפועל, את כל הפאררכים שלו מניח הקשיש על התוכנית השנייה.

התוכנית השנייה סודית כל כך, שפרטיה המדויקים לא פורסמו עד לרגע זה. אבל בגדול הרעיון הוא ליצור מהומה ברחבי כאזארן, וכשאנשי המשמרות יאוצו לפזר את המתפרעים, לחטוף את הנסיך יורש העצר, רעואל.

גיבורי הספר כולם חושפים את התוכנית לאיטם, ונמצאים תמיד צעד אחר מאחור. גם פדהאל, במקביל לסיפורו האישי והקונפליקטים שמטרידים אותו, מוצא עצמו נשאב אל תוך הדרמה. בינתיים מלווה הספר את פדהאל צועד לו ברחבי כוזר ופוגש דמויות חדשות. חלקן שליליות ומעמתות אותו עם המרדנות הטבעית שקיימת בו, ואחרות חיוביות, כמו גדעון, בחור שהצליח אך בקושי להתנער מהשכבה הסוציאלית הנמוכה בה נולד. במקביל אנחנו עוקבים אחר דיזר, ואחר טורנאל, בחור בעל פגמים חיצוניים שמסוגל לקרוא מחשבות (רציתם פנטזיה? קבלתם פנטזיה.) חבורת עלובי החיים הזו נפגשת וחוברת כולה להפרת המזימה, יחד עם איסתרק, אלרון ויוזבד. (ולאלו שממהרים לעקם את האף על התזמון נאמר: הה כן, כי המפגש של איסתרק ויוסף על גדות המניאר היה ממש מסתבר)

רוחו של יוזבד (הספר) שורה על פדהאל במובנים רבים. הוא דומה לו מאוד מבחינה מבנית, כאשר קווי העלילה מלווים גיבורים שונים שנפגשים לבסוף לסיכול מזימה גדולה. בנוסף, נראה שהספר מגיב ישירות לביקורות שהיו על יוזבד. התלוננתם שהרסנו לכם את הגיבורים הישנים? קבלו אותם על מצב סופר-דופר-גיבור. איסתרק ומהללאל נוסח פדהאל הם גיבורי הגיבורים. הם כל כך גיבורים, עד שהם לא עושים שום דבר חוץ מלהיות גיבורים, מה שקצת חבל, למען האמת.

גם גיבורי יוזבד - יוזבד ושאול, שבים ומקבלים פוקוס גדול, ובעניין הזה יש כבר שיפור ניכר. קודם כל, אמנם אי אפשר לומר שמובן לגמרי מיהו יוזבד בעקבות פדהאל, אבל הוא כבר לא מרגיש אנמי לגמרי. מה שחשוב יותר הוא שהספר עושה דבר מעניין, ולוקח את המאפיינים האישיים והיחסים ביניהם צעד אחד קדימה, היישר אל הפיצוץ. זו בחירה מוצלחת מאוד, כי היא פשוט לוקחת מה שהיה רק תחושות ברקע של יוזבד, והופכת אותם לדברים ממשיים. משהו בחברות הזו אף פעם לא הרגיש טבעי, ושאול תמיד פזל לכל הכיוונים באופן שלא תאם כלל תלמיד חכם הגאה בעתידו כראש ישיבה.

מעניין לשים לב ששאול נופל בדיוק בניסיון אמונת החכמים שבן דודו התנסה ועמד בספר הקודם. בסיומם של שני הספרים הראשונים הועמד הגיבור הראשי מול גיבור מקביל שעבר ניסיון זהה לשלו וכשל בבחירה. העימות בין יוזבד לשאול במערכה האחרונה הוא השלמה לקשת העלילתית של יוזבד.

אל המערכה האחרונה מתקבצים כולם, והדרמה מסתיימת בהפי-הנד מהדהד שלא נראה כמותו מאז מלחמת ששת הימים. כיוון שכל בחירה לסיום הסדרה הייתה מקבלת ביקורת, אז כל בחירה היא מצוינת. הבחירה הזאת מציבה את פדהאל בפער גדול כספר האופטימי ביותר מכל ספרי הסדרה, כשהוא היחיד ביניהם שלא רוצח דמות ראשית. במקום זאת זוכים חלק גדול מן הגיבורים לגאולה וסוף מאושר, כשבראשם איסתרק המולך על כוזר כולה, ובנו שניצול, ויום יבוא וכל זה יהיה שלו. סליחה, הוא יהיה של כל זה, כמובן.

אז כן, הספר סוגר הרבה קווים, אבל הוא משאיר עוד רבים פתוחים. בעניין הזה חשוב להבהיר את ההבדל בין מצבים שנבנו מבחינה ספרותית כקליף האנגר ודורשים סגירה, לבין מה שהוא סתם נרטיב פתוח. שליחתו של מנשה קפחבר כמרגל וההיעלמות של ברכיהו ממש נבנו במעין הבטחה ליחס משמעותי בהמשך, והשנמוך שהם קבלו מרגיש קצת פחות אינטגרלי. בנוגע לכל שאר הדמויות – העובדה שחלקן נותרו בלא סגירת מעגל היא מתבקשת ומקצועית. קודם כל, אין יכולת לסגור את הסיפור של הגיבורים כולם באופן שייראה טבעי ולא יידרש להשעיית ספק רצינית, ואך מתבקש בסדרה בסדר גודל כזה להשאיר חלק מהעתידות לוטים בערפל.

מלבד זאת, הספר כבר ככה ארוך יותר מהסיפור שיש לו לספר. אפילו הבחירה המקורית שלא להציג בכלל את צורת החטיפה היא מדויקת ומועילה. אם כבר, עוד מאה עמודים פחות היו עושים לספר רק טוב. (מצד שני – המשפט הזה נכון לרובם של הספרים שכוללים מעל חמש מאות עמודים).

ובנוסף לכל – הספר יודע על מה הוא מספר, ונשאר צמוד לקו הזה באדיקות. אחרי תחושת הפיזור המסוימת שהייתה ביוזבד, בפדהאל יש התמקדות נוקשה במסרים אחידים, ובקו העלילה של פדהאל. אפילו איחוד כוזר, מה שהיה עשוי לגרור הררי מלל ופרקי סיכום, נכתב בקצרה ועוקב בעקשנות אחר פדהאל כגיבור הראשי. בבחירה בין להיות הסיום של ממלכה במבחן ללהיות הסיום של פדהאל הספר נותר נאמן לגיבור שלו, והלך עם האפשרות השנייה. למרות שרבים עשויים להתאכזב, זו הבחירה הנכונה כדי לשמור על פדהאל, כספר בפני עצמו, ספר אחיד שבנוי היטב.

בסופו של דבר, הסיפור עצמו הוא הצד החלש יותר של הספר. הניסוח והכתיבה הם לב ליבו. במובן הזה הסדרה לא השתנתה לכל אורכה, ושמרה על אותה כתיבה מופתית ו- כמאמר גב הספר - הבלתי ניתנת לחיקוי. (האמת שאם מדברים על הכתיבה עצמה, יש בכתיבה של פדהאל קטע שחוזר על עצמו בו הקיר הרביעי נשבר, והספר מיידע אותנו בנוגע להמשך. לא כל כך ברור מה העניין, אבל זה קצת מוזר) הדרך של הסדרה לנסח מסרים לא קהתה, משפטי המחץ בדיאלוגים יכולים למלא ויקיציטוט שלם, והיכולת ליצור באמצעות פסקאות מדויקות אווירה שואבת מגדירה את הספרים כולם.

מעל הכול, חובבי הסדרה מקבלים עוד מאות עמודים לבלות בפעם האחרונה עם הגיבורים שאהבו. פדהאל הוא הסיום של כל הסאגה, ואם ליוויתם אותם לאורך טראדים רבים כל כך – אתם מוכרחים לקרוא גם אותו.


*

אם היה זה עוד ספר, כאן הייתה מסתיימת הביקורת. אבל במקרה הזה ישנו אלמנט נוסף: כשפדהאל סוגר סדרה בת ארבעה ספרים, הוא מעניק לנו את היכולת לבחון את כולה בפרספקטיבה מחודשת ושלמה. זה עניין שיידרש לו זמן ויריעה רחבה הרבה יותר, אבל בכל זאת כמה הערות כלאחר יד:

* קצת מאכזב שמה שנראה עתיד להיות כמאורע עתיר משמעות ורחב מאוד באיסתרק, מתברר בסופה של סדרה כמה שככל הנראה יהיה פסקה קטנה בספר דברי הימים של המלך איסתרק.

* כמה דברים שיכלו להתפרש כהבטחות לסוף באיסתרק, לא התממשו בפועל. איסתרק ויוסף לא נפגשו על גדות המניאר, והמעין-נבואה שמתנבא הרופא הזקן בנוגע לסיומה של כוזר לא מתייחסת למלחמה הזו.

* ההתפתחות שעוברת דמותו של יוסף דיאלידאן מעניינת מאוד כתהליך. ספק אנטי גיבור באיסתרק, נבל במהללאל, ארכי-נבל-שרוצה-לרצוח-את-הבן-שלו-מה-נסגר-אתך ביוזבד, ובפדהאל הוא כבר נסוג אל האופל ומאבד את הזכות שלו לנקודת מבט. כשאנחנו מסתכלים על כל הסדרה זה מבנה מוצלח, אבל הוא פגע משמעותית בפדהאל. בספר מהללאל העובדה שאיסתרק היה גיבור הרואי לא הפריעה, כי היא שמשה ככלי עלילתי – זה העמיד אותו כקונטרה של יוסף דיאלידאן, שהיה נוכח משמעותית בספר, ובנה את המאבק בין שניהם כרקע של העלילה. בפדהאל, כפי שהוזכר למעלה, איסתרק ומהללאל מאבדים משמעות עלילתית.

* ארבעת הספרים שונים במהותם. איסתרק הוא דרמה אפית, מהללאל מסע גיבור מדוקדק, יוזבד הוא פריפה של סיפורים רבים, ופדהאל (שדומה ליוזבד במבנה) מספר את סיפורם של האנשים הפשוטים. למרות האווירה המשותפת שהם חולקים, כל אחד מהם תופס זווית ספרותית אחרת, וזה הישג די מדהים.

ארבע עשרה שנים, ארבעה ספרים ששניים מתוכם הם יצירות מופת, אלפי עותקים ואינסוף קוראים. קשה להפריז בחשיבות הסדרה, ובמעמד אליו הגיעה בזכות. היא הייתה מצוינת, ייחודית ופורצת דרך, ונקווה שבעקבותיה יבואו עוד רבות.

ועד אז, בטוב תלינו וברחמים תקיצו.

קראתי את הספר ציד לילי של נטע לביא.
הספר כתוב יפה, כמעט כולו מתרחש בלילה אחד בבניין מועצת הרבנים לפגעי הטכנולוגיה, כאשר רוני- איש אמונו של אחד האדמורים ואיצ'ה- גבאי מזדקן של אדמור אחר, קולטים למרבה חלחלתם שהאירוע נשלט בידי איש רע מעללים בשם אברי, אשר כלא את האדמורים והרבנים בחדר המועצת והרעיל אותם! ותנאי הריפוי: חתימה על מסמך שיתיר לכל חרדי לעבור לטלפון לא כשר!!
רוני ואיצ'ה מתנהלים יחד די יפה ברחבי הבניין, מתזזים בין שלושת קומותיו ומתחמקים מהרעים.
בקצה אחר של העלילה עומדים שלושה שוטרים מושחתים ומפקדם. למפקד יש מטרה עליונה: למצוא חרדי בשם ליבוביץ שהתעלל באחיו השוטר. ההתעללות? סתם, שפיכת קרח לאחורי חולצת האח.
מעניין לראות את דרכי העבודה של השוטרים, תוך כדי הסיפור עומדים הקוראים על עמקי נשמותיהם האפילות ונפשם הסמרטוטית.
קטע מחריד במיוחד יש ועליו נסובה הכותרת: כאשר הם מוצאים את ליבוביץ, מתעללים בו בדרכים מזוויעות ולבסוף קוברים אותו בחורבה ביערות ירושלים.
אבל מה מתברר, צעיר חרדי עקב אחריהם וצלם אותם. כעת הם בעקבות הצלם (ספוילר עד הסוף? זה רוני מבניין המועצת..)
בסוף כולם נפגשים במסדרונות בניין המועצת עד הסוף הטוב.
סוף טוב לא הכל טוב.
מי שקרא ויכול להגיב (וגם מי שלא) אשמח לדעתכם.