קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בין קווי הרוחב - ממזרח למערב
אנחנו מתחילים עם שני קווי עלילה מקבילים – אחד במזרח, ברוסיה הלבנה, עמוק בתחום המושב היהודי בתחילת המאה ה-19, והשני במערב ארה"ב, היכן שהאומה האמריקנית מתהווה לה בכור היתוך של מהגרים, כאילו-דמוקרטיה, נהנתנות ותאוות ממון. ועל הדרך מנסה ליישב את המערב הפרוע: סחוף הרוחות, רצוף הנופים מעתיקי הנשימה ושורץ האינדיאנים.

כבר מהרגע הראשון במערב יש הרגשה של חבית אבק שריפה שעומדת להתפוצץ בכל רגע. מן תחושת דריכות שמחזיקה את הקורא על הקצה ולא מניחה לו לסגור את הספר.
במקביל, כבר מהרגע הראשון במזרח, יש תחושת טרגדיה משפחתית ממשמשת ובאה – והיא באה, מהר. על רקע גזירת הקנטוניסטים הנוראה שהטיל ניקולאי הראשון בשם עיקרון השוויון המקודש, לפיו גם היהודים כאזרחי האימפריה הרוסית צריכים להעלות מכסה משלהם לצבא האימפריה.

הפרקים הראשונים בספר עוברים בציפייה דרוכה לרגע בו שני קווי העלילה ייפגשו, ויש לציין כי הסופרת מצליחה למתוח את הזמן עד לרגע בו הקורא אומר לעצמו: "אוקיי, סגור סופית שגדליה זה פיוטר, ופיוטר זה גדליה".
זה מהלך מבריק, מחושב עד הקצה וראוי מאוד להערכה.

חיסכון מופלא בזמן - והעט הנובע של קינן
הכתיבה, כיאה למיה קינן, משובחת ויפהפייה. בספר הזה במיוחד היא מצטיינת בהתאמת משלבים וסגנונות דיבור שונים לדמויות שונות. כל דיאלוג מסייע לאפיין עוד קצת את הדמות ולהעמיק את ההיכרות עימה. הלוואי על כל מושך בעט יכולת כמו שלה לספק תיאורי נוף מוחשיים, שיח קולח וזורם ותיאורי סצנות שמוסיפים המון אינפורמציה – באופן הכי מתוחכם ועקיף, אבל גם הכי יעיל ומהיר שמכניס לקורא מקסימום אקספוזיציה במינימום מילים.
אומנות של ממש.

שניים-שניים באו - צמדים ומראות שבורות
לפי תיאוריה ישנה שלי עוד מימי "ממלכה במבחן", מיה קינן מחבבת צמדים. גיבור וסייד־קיק, חברים/אויבים או כל זיווג אחר.
כאן יש לנו שני צמדים מרכזיים ועוד צמד בונוס:
הראשונים הם צבי הירש וזעליג – הציניקן והעבדקן, על תקן זוג משקפיים יהודיות שדרכן נחשפת דמותו המבלבלת של המלווה שלהם, שמסייע להם להשיג גט כי הוא נראה גוי. ובתמורה, כמו יהודים טובים, הם מפתחים תיאוריות על זהותו.

הצמד השני – פיוטר ברנוב וגדליה כגן. זהים במראה החיצוני (כשגדליה נאלץ לגלח את זקנו), ומייצגים מהות ניגודית של אחים/יריבים, שמבלבלת את הקורא.
רק שמשהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?

והבונוס ? יולי וולודיה שני הקנטוניסטים המבוגרים שזיכרון נרות השבת של אמא כבר עמום בליבם. המפגש של גדליה והתהליך שהוא עובר מולם הוא היפה והעדין ביותר בכל הספר כולו. וולודיה ויולי שאי אפשר שלא לאהוב אותם, משמשים ככלי עלילתי מדויק - אך כזה שעומד בפני עצמו - ומראים לגדליה כמראה צלולה, למי ולמה הוא יכול להפוך להיות בהינתן מספיק שנים בצבא הצאר ירום הודו.

ובינות לזוגות החינניים, המעצבנים ומכמירי הלב, משהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?

הלוך ובכה בעולם החדש – וסוף סוף נשיות של ממש
שני קווי העלילה ממשיכים להשתלב. הצמד היהודי מלווה בגוי המסתורי למערב אמריקה – הם בגט, הוא בדרכו המסתורית. ובינתיים במזרח: גדליה, האברך הצעיר, זה עתה זכה בבת ומיד נחטף לעגלת הקנטוניסטים.

הבחירה בקו עלילה העוסק בגט אינה מקרית. מעגן מול משחרר – והנה גדליה, שכמה שנישואיו מאושרים, מוסר לאשתו גט כריתות כדי שלא לעגנה. ההקבלה מכמירת לב.

חוה, אשתו, מפתיעה לטובה – דמות נשית חזקה ובעלת תושייה שלא נכנעת למסגרות התקופה. "נשים בנות המאה ה-19 למטבח" תגידו לסבתא שלה.
מרת חוה כגן שתחי' חיה בגפה בסנט פטרבורג, מבקרת את בעלה במחנה הצבא, מחלקת ספרים, מחלצת יתומים, ובאופן כללי – מצפצפת על העוילם, על מוסד הכנסיה ועל הצאר ירום הודו.

גדליה עצמו הוא דמות שאי אפשר שלא לאהוב – אבל גם קשה להבין. נקיפות מצפון, הקרבה עצמית, מוסריות בלתי מתפשרת – ומנגד: דמות שטוחה למדי לאורך זמן. קצת קשה להכיל את זה ביחס לדמות שעוברת מסע כל כך קיצוני.

הוא מציל יהודים, שר כזמיר, מציל נסיך ונקלע למלחמת קרים. לבסוף, בעקבות הסתבכות עם פיוטר ברנוב, נאלץ לרצוח ולברוח לאמריקה בזהות בדויה. בארה"ב – אנטישמיות, שודדים, אינדיאנים ושלטון צבאי.


בין נוצה, תפילין ותפילה – וסליחה, אפשר שאלה ?
קו העלילה האלילי עם האינדיאנים והתפילין... מה. זה. היה ?זה התחיל כמו משהו טוב, והרגיש כמו קריצה לאינדיאנים של אנטוניו בן לואיס מ"המסע אל קצה הארץ" של דבורי רנד, שאיכשהו היו קשורים לעשרת השבטים האבודים מעבר לרכס הרי הקורדילירה.ובכלל, אינדיאני עם נוצה, קול צווחה פראי ומחרוזת חרוזים תמיד נותן איזו תחושה מיסטית נחמדת. מוסיפים לזה תפילין עתיקות שאיכשהו צנחו לידיו וזה נשמע כמו פתיח לקו עלילה צדדי ומסתורי.
ואז זה נגמר בקול ענות חלושה וענן קטורת עבודה זרה או מה שזה לא יהיה שהאינדיאנים עשו כשהם לא קירקפו במרץ את חיוורי הפנים או נטבחו בהמוניהם. אז בשביל מה ?
נכון שזה מגניב להשאיר קצוות פתוחים, שמשאירים חומר למחשבה, אבל זה לא קצה פתוח מהסוג הזה. סתם הרמה להנחתה שיצאה לגמרי מחוץ למגרש...

ולצד זה – תסלחו לי – קצת עייפתי מגיבורים יפי תואר. גם עם אף נשרי, שיניים עקומות, אפשר לכבוש את הלב. או לפחות לייצר אמינות. אין לנו צורך לדעת איך נראה הקנקן של הגיבורים שלנו. אנחנו יכולים לחבב אותם גם כך.

המיליטריסט, היהודים - והילדים האבודים
גזירת הקנטוניסטים לא הונחתה סתם – היו לה זרועות. אנושיות ויהודיות. הצאר ניקולאי, מיליטריסט קנאי וציניקן חסר מעצורים, יצר מערכת שבה המנהיגות היהודית המקומית נאלצה לבחור את קורבנות הגזירה מבין בני הקהילה שלה – ממש כמו שהנאצים דרשו מהיודנראט להרכיב רשימות גירוש. ובחירה כזו, מיותר לומר, אינה רק נוראה – היא ממיטה שבר מוסרי בתוך החברה עצמה.

הסופרת רומזת לכך פה ושם, במילים ספורות. אבל הסיפור הזה – על הקונפליקט הפנימי, על הבגידות בתוך הבית, על השיקולים הנואשים של מנהיגים חסרי אונים – כמעט ואינו קיים בספר. הוא מוזכר כמעט ברמז. וזו החמצה. ההיבט הזה של הגזירה היה יכול להעניק לדמותו של גדליה עומק נוסף: לא רק גיבור הנאבק ברשע החיצוני, אלא אדם שנאלץ לבצע בחירה נוראה בתוך מציאות קהילתית מורכבת, מושחתת לעיתים, מרובת פנים.

חשיפה ישירה יותר לא הייתה פוגעת – להיפך. היא הייתה מעניקה עומק מוסרי לספר כולו, וגם מוסיפה שכבה קריטית של כאב, ואף מחדדת עוד יותר את משמעות בחירתו האמיצה של גדליה שבחר שלא יחליפו אותו באיזה ילד יהודי שאף אחד לא ידפוק על התיבה בבית הכנסת ויזעק לאן הוא נעלם.
אולי זו ציפיה מוגזמת שלי וגם ככה יש לגדליה צרות מפה ועד יקטרינבורג.

אז מה יש לנו כאן?
ספר עשיר, חכם, סוחף. כתיבה מעולה, תחקיר מצוין, עלילה מפתיעה ומרעננת לכל אורכה כמעט אם כי הטוויסט הסופי בה די צפוי. למיילך השובב כתוב על המצח באותיות קידוש לבנה "אני האקדח של צ'כוב בסיפור הזה". ואם במערכה הראשונה הוא עשה תעלולים לגבאי רע הלב, ברור לקורא לאורך כל הספר שהוא הולך לירות במערכה האחרונה.
מה עוד ? חלקים היסטוריים שקצת כופפו ושויפו, דמות ראשית שלעתים נשארת דקה מדי, וקו עלילה אינדיאני שצריך היה לחתוך בעריכה.

אבל מעבר לכל – זה ספר שדורש מהקורא ריכוז, סבלנות, ונכונות להפליג איתו רחוק. וזו מחמאה רצינית.

מומלץ בחום :)

שונה — אבל לא כמו שחשבתם​

זה ספר שונה. אם כי זה מצחיק לכתוב "שונה", כשהספרים שטופי הומור מטורלל, קווי עלילה לא הגיוניים וסגנון כתיבה לא רציף נהיו כבר די נפוצים במחוזותינו, ואנשים ע-פ-י-ם עליהם. אז מי אני שארהיב עוז בנפשי החצופה לכנות דווקא את הספר הזה "שונה"?




מלכי — גיבורה שאינה ניתנת ליישור​

הסיפור נכתב מנקודת מבטה של מלכי. מלכי המבוגרת, בת ה־37 בערך, כשמדי פעם מקבלים פלאשבקים לעבר, כשהייתה מלכי הילדה והנערה. מלכי של פעם היא ילדה דחויה, פרועה ושלוחת רסן, שאף אחד מבני משפחתה לא מסתדר איתה. ילדה שכאב, דחייה, זלזול וכעס הם מצרכי יסוד בתפריט שלה.

מלכי המבוגרת היא אישה בודדה כמעט לחלוטין, גרושה ואמא לילדה בת כמעט 18, אותה מסרה לאימוץ בינקותה. כל חיי ההווה שלה סובבים סביב התוכנית שלה לחזור לחייה של הילדה שלה ולהחזיר אותה אליה.

ואם תתהו מאיפה בא לו שמו המעניין של הסיפור – תקבלו מהר את התשובה. העיסוק של מלכי מוזר ומעניין במידה שווה: היא שיפוצניקית!

זה רעיון מקורי ומקסים. איך לא חשבו על זה קודם? אישה בעלת ידי זהב תמצא לה מלאכת כפיים שתפרנס אותה בכבוד, ונשות ישראל לא תזדקקנה לחסדיהם של שיפוצניקים גברים לא מוכרים, שפחות נוח לשהות במחיצתם לבד או לשגע אותם. יופי של רעיון.




הכתיבה כסימפטום​

אבל משלח ידיה החריג של הגיבורה הוא לא הסיבה מדוע הספר הזה כל כך שונה. זו הכתיבה, העלילה, כל צורת החשיבה.

הסופרת, בקסם ראשוני לא ערוך (בקטע טוב), מצליחה להעביר את התחושות של מלכי – מופרעת הקשב שלא מתאימה לשום מסגרת ושום דרישה – באמצעות הכתיבה עצמה. הספר כולו נכתב בגוף ראשון, בסגנון של כמעט זרם תודעה. ואיזו תודעה: מבולגנת, לא רציפה, עוברת מדבר לדבר, בלי רגע של עצירה ומחשבה. צורת ההתנהלות הלא־ליניארית (שלא לומר מטורללת ושלוחת רסן ועכבות) מייצגת את צורת החשיבה ואולי את כל ההוויה של מלכי עצמה.
לי אישית זה מאוד הזכיר את סגנון הכתיבה המכוון (באופן מאוד ברור) של רותי קפלר בספרה ילדה נוף שאף הוא מותיר את הקורא חסר נשימה ומרגיש שהכל קורה מהר מידי, בדיוק כמו להורים של ליבי שפשוט לא עומדים בקצב שלה.



הקריאה כמסע מבולבל​

מלכי לא עוצרת לחשוב לפני שהיא עושה או מדברת, ולכן הספר עובר מפלאשבק לעבר, לאפיזודה מההווה, כמו נהג שיכור שמזגזג בין נתיבים באוטוסטרדה יפנית.

מלכי לא לוקחת בחשבון לרגע את הידע, ההבנה, הרגשות והמצב של מי שמולה, וכך גם הספר מותיר בקורא הרגשה קבועה של: "מה קרה כאן הרגע? יש מצב דילגתי כמה עמודים בטעות?"

מלכי מצפצפת על מוסכמות מכל סוג (איזה מצפצפת – לא מכירה בקיומן של כאלו), וכך גם הספר. הוא לא עונה לכללים של שום ז'אנר; הוא עובר בין דרמה יומיומית רגילה וטס בין פרברי המדע הבדיוני (?!) – אבל לא באמת, כי היא רק התכוונה להעביר נקודה, אז זה רק סיפור עם איזה מסר חברתי, כאילו. הבנתם את הרעיון? לא? בעיה שלכם.
אהבתי את זה. אין מספיק מקום במחוזותינו לאומנות לא-מובנת, שלא מנסה ולא מתאמצת שיבינו אותה, בסגנון "רוצים ? קחו. לא רוצים? לכו". זה אמנם לא נראה כמו תצוגה מכוונת בספר הזה. הוא הרי מייצג בדיוק את ההיפך הגמור בעצם היותו מופע של טרפת וחוסר ליניאריות מוחלט. אבל זה היה מענג בכל מקרה.




המסר: הפרעת קשב או עולם שלם?​

המסר והתהליך של מלכי ושל הקורא ברורים וחדים די מההתחלה. תראו מה קורה כשלוקחים ילדה עם הפרעת קשב ומנסים ליישר אותה. לא טורחים לבדוק מה קשה לה ואיך אפשר לעזור לה, ומשתמשים איתה רק במקל ולא בגזר. כל זה מתוך נקודת הנחה שיש לה הפרעת קשב, כמו שהיא אומרת. לכאורה. ואף שאני לא נוירולוגית, התחושה הייתה שיש כאן יותר מהפרעת קשב רגילה.

הספר לא מתיימר להביא מציאות מרובדת ומורכבת, שבה ננסה להבין גם את החוויה של הוריה המיואשים של מלכי או של אנשים אחרים בחייה. הוא מביא נטו את החוויה האישית שלה, ומעביר את הקורא, כאמור, מסע בתהליך החשיבה המורכב והמייגע שלה.

במהלך עלילתי נפתל, מלכי שמה את ידה על תרופה נוירולוגית בפיתוח, שאמורה לסייע להפרעות קשב, ובפועל פותחת את החושים שלה באופן כזה מטורף ועל־אנושי, שזה מצד אחד מוריד אותה סופית מקו השפיות – אבל במקביל מסייע לה להשיג את מבוקשה מזה שנים: מידע על הבת היקרה שהיא מסרה לאימוץ, שהגיעה לגיל 18 וטרם פתחה את תיק האימוץ שלה, שמלכי נחושה להחזיר לחייה בכל מחיר.




פרוטגוניסטית בלתי נסבלת – ובכל זאת​

המסר, כמעט כמו בעולם חרש של בתיה ענה, לפיו להכניס את השונה לתבניות כך שיתאים את עצמו לשאר הלא־שונים – זו אכזריות לשמה - הוא מסר חשוב. בספר הזה קשה להתחבר אליו. מלכי מצד אחד כנה ואמיתית ומעניינת, ומנגד – כל כך מתישה.

לי אישית לא הפריע שהיא רצה מעניין לעניין וממחשבה למחשבה, וגוררת את הקורא המבולבל אחריה. זו חוויה שאפשר וכדאי להתמסר אליה, ולו לזמן קצר. וממילא אחרי כמה זמן פשוט מתרגלים לזה בקריאה, ולא חוזרים אחורה לבדוק שלא פספסנו עמוד.

כן הפריע לי האופן שבו מוצגת ההתנהלות שלה מול בני משפחתה, איתם ניתקה קשר במשך שנים – ואז חזרה בסערה לחייהם כדי לבקש מהם הלוואות ענקיות וכדומה. ההקצנה בהתנהגויות האנטי־סוציאליות שלה עוזרת להבין את המסר ומחדדת אותו היטב, בצורה שבה שום הסבר מלומד וממושקף על התוצאות של הקשיים שהיא סובלת מהם על החיים החברתיים של אנשים כמוה – לא היה מצליח להקיף. אבל דווקא אותה הקצנה מקשה מאוד על הקורא להתחבר אליה.




המרענן והחסר​

מה מרענן בספר הזה, בניגוד להרבה ספרים אחרים? שאין לו סוף סגור. שזה נחמד, משאיר מקום לדמיון, ומציאותי יותר מכל הטירלול שהיה בשאר הספר.

מה היה חסר ?
  • איך מלכי מצאה את עצמה בתחום העיסוק שבו בחרה?

  • איזה תהליך היא עברה עם העו"ס הנחמדה ברכה, שעזרה לה לצאת מחיים של קבצנית לחיים של אישה עצמאית ומתפקדת?

  • מה קרה בין־לבין כל השנים האלו – בינה לבין עצמה, בינה לבין העולם, בינה לבין הקב"ה?
אין ספק שקרה, אבל לא ברור מה.




ספרות לשם מה?​

כל זה מביא אותנו בעצם לשאלה הגדולה יותר על ספרות בכלל ועל ספרות חרדית בפרט: האם לספר חייבת להיות מטרה מעבר לשעשוע קליל ומאוורר תאי מוח עייפים, או שמא תפקידו תמיד להעביר מסר חינוכי ראשון במעלה?

אם התשובה היא הראשונה – אז הספר הזה ממש לא מגיע לשם. כאמור, לאוורר את הראש הוא לא. הוא בעיקר מותיר אותו כמו מחסן ציוד שעברה עליו סופת טורנדו.

אם התשובה היא השנייה – אז כן. הספר הזה לגמרי מצליח להעביר מסר. אם מבינים ממנו מה לעשות עם המסר למעשה – זו כבר שאלה אחרת. חתירה לפתרון מעשי או לפחות רעיוני ותפיסתי - דורשת הזדהות. וזו - כאמור לעיל - מאתגרת בספר הזה.


ספר שכדאי לקרוא? כן.
ספר שכיף לקרוא? לא.
ספר שאקרא שוב? גם לא. אין צורך. קשה לשכוח אותו ואת החוויה שהוא מעביר אותך כקורא.
ובכל מקרה – הספיקה לי פעם אחת. לא חושבת שאתלהב אי פעם לנסוע על השינקנסן.
  • 79
  • קלעים/נעמי צוובנר

    ספר די ישן
    שמשום מה שלא השאיר את רישומו
    לרוב האנשים, גם חובבי קריאה, שם הספר לא אומר דבר.

    בעיניי הוא מעולה,
    עד כדי כך שקראתי לטור סקירה ספרותית -
    כי, אממ, אין לי ביקורת.


    קלעים הוא ספר קליל אבל עמוק,
    זורם ונוגע
    דרמה משפחתית עם מתח עלילה שנראה בלתי פתיר.
    אין בו את הכבדות שמאפינת את שאר ספריה של הכותבת
    (שמזמנת את התגובה האוומטית: נעמי צובנר, פחות הטעם שלי..)

    לכל מי שרוצה פשוט לקרוא סיפור ולרוץ איתו,
    בלי ריצות לזירה אחרת בקצה השני של העולם,
    בלי קפיצות לחדרי חקירות וחורשי מזימות,
    בלי הבלחות עבר עתיד ויקום מקביל.
    בעיניי זה מחייב כתיבה מושכת ועלילה ברמה גבוהה
    הרבה יותר קל להחזיק מתח וערנות קוראים ע"י אלמנטים של סכנה
    או ע"י סקרנות מה קורה בינתיים בעלילה השניה
    במיוחד בדור המסכים שאנחנו,
    להשאיר אותנו במקום אחד בלי לזפזפ
    זו אומנות.


    הספר עוקב אחרי יחסים של שתי בנות דודות,
    תלי (אתל) ואסנת,
    מהגן ועד האירוסין.
    יחסים עקומים, הזויים, פוגעניים,
    היום אולי היו קוראים להם רעילים ועוד כל מיני אבחנות.
    ספרים כאלו יש הרבה.
    מה שמיוחד בספר הזה
    זה כמה נקודות:

    * הסריקה של כל התקופות.
    איך התצוגה משתנה עם הגיל, אבל לא המהות.
    איך אי אפשר להפסיק אם זה גם כשמבחינים מגיל גן,
    גם כשמפרידים מסגרות.
    גם כשנפגע יודע כבר לא להתקרב.

    * איך עובד תעתוע,
    גם עלינו הקוראים.
    אנסה איך מוליכים שולל את כל העולם כמעט.
    איך הנטיה להרס של הני כדי לרומם אותי
    יכול להיות נסתר,
    מההורים, מהחברות, מהפוגע עצמו.
    שבאמת בטוח שהוא מיטיב.

    *כשהפוגע הוא ילד.
    ילד לא יכול להיות הרע בשום סיפור.
    והוא גדל, והוא שואף ומשפר כל מיני צדדים,
    אבל הנטיה החזקה והנסתרת ממנו -
    איך ומתי משתלטים עליה.

    *המורכבות של הדמויות.
    המעשים הטובים והצרכים העמוקים של הפוגע,
    טוב לב ונסיון לעבוד על המידות ולשמור על הלשון ועל השלום - של הנפגע
    בשילוב עם התפתחות האופי ולמידה להגיד לא, עד כאן.
    איך מרגישים המבוגרים באותה משפחה
    כמה ההורים צריכים לתמוך בילד מול התנהגויות שלו
    כמה סבים צריכים לאחד משפחה או להאפשר הפרדה
    ואם כ"כ רחוקים שלא רואים את הנזק
    ואף אחד לא מתנדב להסביר.


    נכון נוצר רושם של ספר קשה?
    ההיפך הוא הנכון.
    ספר מלא תיאורי מלאי צבע וענין
    של ילדות, של בית ספר, של מסיבות ושמחות
    של תקשורת ואינטראקציה של בנות בכל הגילאים
    עם כל מה שמעסיק בנות. בכל הגילאים.


    כלל כל הדמויות מאופינות בכשרון ואמינות אבסולוטית.
    לכל אחד תפקיד ברור, אופי יחודי,
    וגם גמישות מפליאה.
    איידי, אמא של אסנת, שחוזה את האת הסרט מראש.
    הסבתא, שרוצה כ"כ לקרב ולא להרגיש.
    בלה, אמא של תלי, שנחושה להוציא ממה שיש את המיטב
    ומהמשפחה שלה, כמה שהיא קטנה, את גאות היחידה.
    הוא דמות מורכבת, ששנאתי כנערה,
    ועכשיו אני מאוד מעריכה. אותה ואת הכתיבה עליה.
    מרגלית, החברה של אסנת בסמינר,
    שהוא דמות צבעונית בלפני עצמה אבל יש לה גםתפקיד מאד חשוב
    לדברר את אסנת. לשמוע מה יושב מתחת לערימת טוב לב הזאת.

    שאם לא הייתי מכירה,
    הייתי חושבת שאין ילדות כאלה. אין נערות כאלה, ואין בחורות כאלה.
    שתמיד רוצות להיות טובות.
    שתמיד רוצות להיטיב עם השני, וללמד זכות.
    האופי שלהם טוב בעצם והתמימות, גם כשהיא נשברת, שומרת על טוהר.
    אבל אני מכירה בנות כאלה. והן קיימות.
    אני חושבת שמה שהכי אמין פה, זה שככל שהיא גדלה ומתבגרת,
    הטוב הזה נסדק.
    גם אם נלחמת בו כמו ילדה טובה, היא כבר לא יכולה להתעלם.
    ובסוף היא גם נשברת. אבל מה זה נשברת.
    מה שמפתיע, אולי קצת פחות אמין, שתלי הופך את עורה, בדיוק באותה הסיטואציה.

    ותלי,
    ולרגעים כבוגרת אני מקנאה בה.
    איך אפשר תמיד להיות מרוצה מעצמך.
    תמיד לשווק את עצמך מעולה.
    וכולם, כולם, מאמינים לך.
    גם אם אין לך אחים, גם כשיש.
    גם כשיצאת לעבודה במקום ללמוד,
    גם שלא ק בלו אותך.
    כשרצו אותך, כשלא רצו אותך.
    ובשקט בשקט נודה כולנו שלא קל בכלל לגדול ליד מישהי כמו אסנת
    שנראה ששכחו לחלק לה חסרונות - בערכים ובמידות בפנימיות.
    ואת הקנאה שלה במשפחה גדולה - קשה לא לראות.


    אז איך זה המשיך כשהלכו לסמינרים שונים בתכלית
    איך השפיע פשיטת הרגל
    איך התנהלו השידוכים
    ואיך אפשר לעשות גם באירוסין, ופעמיים,

    תקראו ותספרו לי.
    לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

    רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
    כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
    אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

    כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
    אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
    ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

    ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
    גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
    שקרים, סודות, הסתרות.
    וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

    על מה הסיפור הזה באמת?

    במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

    אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
    אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
    איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
    ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

    ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

    שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

    הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

    1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
      דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
    2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
      הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
      הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
    3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
      הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
      ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
      בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
      קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
      חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
      כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
      המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
    מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

    הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

    אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

    סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

    המהלך הזה נראה בערך כך:
    בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

    אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
    הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
    היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

    שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
    היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
    היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
    אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

    וזהו בדיוק לב הכשל:
    כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
    המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
    נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
    אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
    "הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
    לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

    ומה קורה אז?

    במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
    אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
    העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

    וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

    הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

    אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
    זו לא רק בעיה של רגש.
    זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

    כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
    ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

    אז למה זה קרה ?

    התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
    הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
    הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
    הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
    ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
    זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
    ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

    האם זו הדמות הנכונה?

    ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
    מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
    מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
    ועבור מה?
    עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
    אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


    אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
    אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
    היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

    מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

    מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

    מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

    כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

    בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

    כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

    אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

    אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

    ובכל זאת – קרדיט מגיע

    ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

    נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

    הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
    אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

    ולסיום - זום אאוט

    מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

    חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

    זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

    למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

    למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

    למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

    למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.
    במבט ראשון - כריכה
    שלג, לא נראה סיפור קלאסי.
    פונט ענק של אותיות עבות. מיקום שתופס את רוב זווית עין.
    טוב, נשמע מסקרן.
    השם נשמע לא הגיוני, שעה כזאת לא קיימת במציאות.
    הייתכן?

    1746909517197.png

    במבט שני - עלילה
    העלילה הפסטורלית מתחילה ב'וונגל' מפעל פרוות מסתורי שעל מורדות האלפים האוסטריים.
    במפעל עובדים יהודים מאז מלחמת העולם השנייה - כפי הבטחת שוביהם ועיתון שמגניבים לתוככי המפעל: גרמניה השתלטה על כל מדינות העולם - בהם ארץ ישראל - והשמידה את יהודיה. הם היהודים היחידים שנותרו ועוד אולי כמה בודדים, שמסתתרים מהמגף הנאצי שדורס כל חלקה טובה ולא מותיר אף יהודי בחיים. גרמניה לא נחלה אף תבוסה, אלא להפך: רק נחלה ניצחונות מזהירים בשדה הקרב, וכיום אין אף מדינה שעוד נותרה עצמאית בעלת חופש מדיני.
    נעמי עובדת בגן, על אף שהשכר מועט. אמה מנסה להוציאה. חברתה לייקי מתחתנת בתוך הטירה - ביתם של הוונגלים. לאחר חתונתה היא במרוץ אחר התלושים - הכסף ששימש את תושבי המחנה. היא עובדת בכל עבודה מזדמנת ומזניחה את נושא האוכל.
    במקביל נפרסת עלילה על פועה - שבעלה בנצי עובד במפעל התבלינים המשפחתי שבבעלות אביו. לפועה קשה ההסתגלות, והיא רוצה לחזור לארץ, להווי המוכר.
    נדלג על כמה קטעים:
    נעמי מגלה שעל אחד מן התבלינים במזווה של הוונגלים כתוב להיזהר מפני חרקים, היא נדהמת וחושדת שאלו שכתבו על התווית הם הנם יהודים.
    היא מצליחה להשיג את מכשיר הטלפון בעורמה תוך נטילת סיכון שהוונגל שעורך ביקורת במפעל הפרוות לא יתקשר באותה העת. היא מתקשרת למפעל התבלינים והעונה על הקו היא פועה, אשר מתפלאת מן השיחה המוזרה, אשר מזדהה בתור כתבת עיתון.
    אחיה של נעמי - בנימין עובד במפעל הפרוות, הוא מגלה למרבה תדהמתו על מצבת אביו שנפטר בעודו כבן ארבע את המילה 'נרצח', הוא מצליח לגלות את כותב המילה, מתברר שאביו גילה משהו ונרצח ע"י הוונגלים - בעלי המפעל שכאילו טובת היהודים לנגד עיניהם, ומנסים בכל יכולתם לשמור עליהם מפני הזוועות שבחוץ. הוא בשונה מאחותו מצליח להשיג מכשיר קבוע, ואינו נצרך בכל העת שאחד מן הוונגלים לא יתקשר. עקב חששות אחותו הוא מתקשר למפעל, והעונה על הקו הוא בנצי, בעלה של של פועה. מתברר לו לתדהמות שאין נאצים יותר בעולם, והמלחמה תמה כבר לפני עשרות שנים.
    ליאו שרר - אחראי על המחנה ואינו שומר תורה ומצוות, שומע מפי בנימין על שיחות הטלפון, הוא מאשפז אותו במרפאה בכפייה. בנימין מצליח לברוח ומגלה ליושבי המחנה על האמת. הוא קובע עם בנצי ואביו שיביאו צוות ל'וונגל', והם מגיעים אחרי שבנימין מתעמת מול וונגל עם אקדח טעון.
    בסופו של דבר כל יושבי המחנה נאלצים לעזוב, ומנסים לעכל את ההתפתחויות המרעישות ולקלוט של חייהם הם חיו בשקר, והמצילים הרחומים הם סתם עושקים אותם ומלעיטים אותם בפיסות של שקרים גסים.
    לפני העזיבה, בצריפה של לייקי נמצאות הוונגליות והורסות לה את התלושים. היא מייבבת בדמעות שליש ומתוודעת לעובדה שגם התלושים שנותרו לפליטה, הינם חסרי ערך ממשי בעולם האמיתי.

    כמה שנים מאוחר יותר מתנהלת תחלופת מכתבים עזה.
    מתברר מה קרה לכל אחת מן הדמויות, והתכתבות עם הסופרת אסתר קווין.

    במבט שלישי - חוות דעת
    ובכן, אין מה לומר אחד הספרים היפים. בניית מפעל הפרוות וכל המבנה בהחלט מרשים.
    הייתי בהחלט מוותרת על כמה קטעים מיותרים לדעתי עם פועה, היחיד שהייתי משאירה: שינוי התווית.
    אולי קצת בירור רקע על פועה, אך ההרגשה הייתה שאני מפקירה את המחנה, שבהחלט רק הוסיף עניין מרגע לרגע.
    המוות של ליאו שרר היה לדעתי בהחלט מוצדק. אך ניתן גם לחשוב אחרת.
    המחברת של שרה'לה - התמוגגתי מכל רגע, חבל שהיה מועט.
    וכן מן החוכמות קטנות-גדולות ופליטות פה בלתי רצויות מהבן של שרר.
    תחלופת המכתבים עם הסופרת הייתה יצירתית. אך הייתי מעדיפה שנעמי תתכתב לדוגמא עם חברה מו ההווה, ופחות עם הסופרת.

    במבט רביעי - סיכום
    עלילה יצירתית ומאוד מושכת. גורמת לך להיות בפה פעור עד הסוף המרטיט.
    ההתחלה איך לומר? לא בדיוק ברורה. גורמת לי לטפוח על הספר בתסכול.
    שואה? לא שואה?
    לא ברור.
    אך ההמשך מפצה בהחלט.
    ממליצה בחום לקרוא את בספר, לא מתחרטת שקראתי.
    אך לכל המתחיל: להיוודע ולקחת סבלנות,
    כי אם לא, הפסדת את אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו עד כה.
    גילוי נאות: תוכן וניסוח הטקסט להלן נכתב ע"י כותבת השורות בלבד, ועבר פיסוק ומיקוף עפ"י כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות בינה מלאכותית.


    מאיפה מתחילים לכתוב ביקורת נורמלית על ספר שעוסק כולו באב-נורמליות, אנשים נורמליים שמנסים להיות נורמליים ולהבין את הלא-נורמלים ואיך הגיעו לאן שהגיעו, כלומר ללהיות לא-נורמלים??

    כנראה שבהתחלה ממש.
    הספר שלנו מתחיל במפגש בין עולמות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. יותר נכון, כרחוק פפואה גינאה החדשה מרחוב מלכי ישראל, כרחוק רווק חרדי מבוגר ומאותגר ממרכזה של החברה החסידית, או כרחוק אשת שאלים קטנה אחת מהמיינסטרים הנשי החרדי הענוד סברובסקי ועטוי זארה.

    הוא מפגיש באומנות יצירתית שלרגע לא מרגישה מלאכותית את איציק, הרווק הירושלמי המבוגר, עם ג'ו וברנדין, יוצאי כפר ילידי קטן ושכוח־אל בפפואה גינאה החדשה; את פייגי, אחותו של איציק, עם שרה'לה אשת שאלים גרושה; את צדוק ואשתו מרים המסורה עם ירושלים המעטירה.

    הוא מפגיש אותנו, הקוראים החרדים, עם צביעותנו המכוערת שלנו. נשים עם צניעות, גברים עם גזענות, כולנו עם שיפוטיות. הוא ספר ששוחט פרות קדושות – אבל באלגנטיות של סכין מנתחים, עם חצי חיוך, ויכוחים משפחתיים עד לב השמים וסרקזם חד, אבל לא יותר מדי.


    כל אחת מהדמויות הולכת לה לכיוון הנורמליות – או הכי רחוק ממנה – רק כדי לגלות שאין אמת אחת.
    איציק מאס בלהיות נורמלי – הוא לא מצא שידוך בזמן, השעון מתקתק, השדכנים כבר פחות, ואחותו פייגי פטרונית ועולה לו על העצבים. אה, וגם מדינת הכיבוש והחרדים שהם אוטומטית ימניים. ומימין תיפתח הרעה.
    אז הוא מתרחק מהנורמליות כמטחווי קשת. הוא משכיר דירה לג'ו וברנדין שחורי העור מהמזרח הרחוק בטבורה של שכונה חרדית ומצפצף על השכנים שמרססים גרפיטי נגד ה"כושים" (סוף־סוף מישהו מתייחס לתופעה הזו בציבור החרדי), מצפצף על השדכנים שחושבים שהוא בררן מנותק, מצפצף על פייגי אחותו ובעלה ונוהג בהם בגסות רוח מרשימה, מטפח דעות שמאלניות ועוכרות ישראל למגינת לבה של משפחתו הימנית (הא?) ומצפצף חזק בצופר האוטו שלו מדגם סמארט שונא־אדם For-two – כן, כן. עם שני מקומות בלבד, ועדיף במושב הסמוך איילה ענוגה ולא את האישה שכנראה לעולם לא תגיע.


    ג'ו מאס בלהיות נורמלי בצד השני של הגלובוס. הוא מתרחק הכי רחוק שאפשר מכפר מכורתו, ממדורת השבט ומהריקודים האליליים. הוא בורח ממזרח למערב תרתי משמע – הרחק מהפגאניות ועבודת האלילים – רק כדי לקדש לו אלילים אחרים: המערב והקדמה. ועל הדרך מקווה להציל את כל הכפר שלו מבורותם הכפרית העלובה ורדופת רוח התנין.

    ברנדין מאסה ביעודה להפוך לכלתו של צעיר פפואי שכוחו ביכולות ציד הציפורים שלו, ובחרה להיעזר בנחישותו של ג'ו כדי לקנות לה עתיד משלה בלימודי אחיות במערב. אבל גופה במערב וליבה במזרח. המערב אינו קונה אותה, והיא לא מסתנוורת מאורות הלפטופ ושלטי החוצות המתחלפים. מדורת השבט עדיין מחממת את ליבה. היא זהירה, חשדנית, טועמת את המערב בזהירות, ובאופן כללי – הדמות הכי חכמה ושקולה בספר הזה.

    שרהל'ה מורחקת מהחברה הנורמלית ע"י מוסכמות חברתיות מכוערות בנוסח "התגרשת מבעל ? קבלי צו גירוש גם מהמיינסטרים". כתגובה להרחקתה היא חוזרת לישן, למוכר, ולנורמלי – שיעורי הצניעות מהסמינר, אבל על ספידים. משם הדרך קצרה, עד להצטרפותה לכת. הקבוצה הקיצונית אליה מצטרפת שרהל'ה אמנם מתפקדת ככת לכל דבר, אולם יש מחוסר הגינות בחוסר ההבהרה בספר על כך שיש נשים שנוהגות ללבוש שאל, אינן שייכות לשום כת, וגם לא טוענות ששמור להן מקום בשורה הראשונה שתקבל פני משיח.

    פייגי, אחותו העיתונאית של איציק, כותבת כתבה על נשות השאלים, וכך מכירה את שרהל'ה – ובאמצעותה גם את חברתה מרים ואת בעלה צדוק, שלאורך כל העלילה לא ברור האם הוא נביא שקר או אמת, המספק בלבול מהסוג המענג יחד עם רחמים מהסוג המענה. צדוק אמנם מציג עוד צד של התֵמה המובילה את הספר, כפי שיפורט בהמשך, ובאופן מכוון מאוד – לא מספק סגירה ברורה על מהותו.

    השפה כאן פשטנית, ישירה, לא מנסה לרגע להתחכם. מה שיש – זה מה שמקבלים. וכמה שהיא פשוטה – כך היא צוללת לעומקים, על אף שאין בה קישוטים, כפל משמעות ולשון או השראות ומובאות ממקורות אחרים.
    ואם כבר השראות –
    ספריה של הכותבת מצטיינים בנקודה הזו. מקורות ההשראה שלה, ומן הסתם הם רבים, מוסווים היטב. הם לא מותזים לאורך הדפים כמו אצל סופרים אחרים, וממילא הם מעובדים ומקבלים צורה וצבע משלהם בדרך החשיבה שלה.


    והחשיבה – ניכרת פה לכל אורך הספר. כי בדומה לספריה האחרים של קפלר, גם הוא מציג חשיבה מהפכנית, על גבול האנרכיסטית, שלוקחת את המובן מאליו, הופכת אותו על פיו, מבלגנת ומסדרת מחדש בתהליכים לוגיים סדורים.
    הוא לא ספר שדומה למשהו במיוחד, הוא לא שואב השראה ממקור מסוים באופן בולט. הוא עומד בפני עצמו.
    בדיוק כמו איציק שעומד על היותו שמאלן וליברל על סף המטורלל מול משפחה מיואשת ומעוצבנת; כמו ג'ו שעומד עם לווין בימינו ואיזמל מנתחים בשמאלו מול מחנה של ילידים שמעדיפים לרקד סביב המדורה ולצלות שורשים בבור – ועזבו אותם מנפלאות הרשת האלחוטית; כמו שרהל'ה שעומדת מול העוילם וזועקת באלם קול: "תנו לי להיות משהו, לא משנה מה – רק שאני אחליט מה זה יהיה".

    הכתיבה היא בגוף ראשון מצידה של שרהל'ה ומכניסה אותנו עמוק לראשה של חברה בכת, ובגוף שני אצל הדמויות האחרות.
    שרהל'ה היא דמות שחייב לכתוב בגוף ראשון. עבור הקורא החרדי הסטנדרטי אמור להיות קשה לקרוא אותה. בפועל זה בכלל לא קשה.

    היא מביאה קול כנה, ישר, נטול יומרות וצביעות — היישר ממוחה הקודח ורגשותיה המבולבלים ועד המונולוגים האסוציאטיביים שלה.
    לא קשה להבין למה התגרשה, לא קשה להבין איך לכל הרוחות והסירים היא מצאה את עצמה כבולה לכת.
    כשנכנסים לראש שלה ומאמצים את נקודת מבטה, הכל נראה אחרת והכל ברור מאוד.
    להיכנס לראש שלה — הכי קל בעולם. וזו אחת מנקודות החוזק המשמעותיות של הספר הזה.

    וכשמחליקים לתוך תודעתה של שרה'לה, פתאום מבינים מה מספקת לה הרבנית חנה:
    טעם — לאחר שאיבדה את דרכה ואת שני בניה בגירושין מכוערים,
    משמעות רוחנית נעלה לסבל שלה — לאחר שקיבלה חינוך דוגמטי קיצוני, וזו השפה היחידה בה היא מדברת,
    ופנטזיה — שהכוח על חייה הוא בידיים שלה, מקצה הגרב שהיא גורבת ועד השורה הראשונה בביאת משיח.
    לפחות עד פתיחת הרכבת ונפץ הירי.


    דמותו של איציק, לעומת זאת, אינה נכתבת בגוף ראשון.
    אנחנו לומדים עליו לא רק דרך תיאור ישיר אלא בעיקר דרך יחסיו עם הדמויות סביבו.
    הוא הדמות הכי פחות רחוקה — חרדי, ישראלי, לא זקוק לכתוביות בעברית — ובכל זאת, בחוויית הקריאה, הוא נותר הכי רחוק רגשית.
    הוא נכתב כאילו מבחוץ, לא מתוך הזדהות וקִרבה, אלא ממבט רציונלי, קר, חוקר, לא מחויב ואפילו מסויג.
    זה מאפשר להוציא אמירות ותובנות מורכבות ולא חד־צדדיות, אבל גם יוצר ריחוק מול דמות הגיבור — ולא בגלל שהוא מיזנתרופ (את זה לא אני אמרתי).

    קל להבין למה איציק ממורמר — כי הוא “אלטער”, כי הוא מרגיש שלא מקבלים אותו.
    קל להבין למה הוא מתעקש להיות שונה — כי המיינסטרים דוחה אותו, תרתי משמע.
    אבל קשה להבין אותו באמת.
    אולי דווקא משום שהוא ניצב לאורך הקריאה כמו מראה שעומדים צמוד אליה. ישנה, מוכרת, בדופן הפנימית של דלת הארון שלנו.
    אבל כדי להזדהות ולהיכנס אליה — צריך לנפץ אותה. ולהיפצע על הדרך.

    לשם ההשוואה — אל ג'ו, על אף זרותו והיותו גוי מארץ רחוקה — קל להתחבר.
    קל להבין את מאבקיו ושנאתו לכפר מכורתו.
    ג'ו, על אף צבעו, שפתו ומולדתו הרחוקה, מזכיר לקורא את שלב ההתבגרות — בו חשבנו שהמבוגרים סביבנו טיפשים, צרי אופקים, או פשוט לא רוצים להבין אותנו.
    עם איציק — למרות שההתמודדויות שלו הרבה יותר מוכרות לקרוא מאשר אלו של ג'ו וברנדין — זה פשוט לא עובד.


    הספר לכאורה מעביר את הרעיון הפוסט־מודרני המקדש את המורכבות.
    לאורך כל הספר, כל קווי העלילה של הגיבורים השונים מחזיקים תֵמה אחת רציפה — אין אמת אחת.
    ומשכך, את השאלה החתרנית: אם אין אמת אחת — אז מהו בכלל נורמלי?

    הוא גם מטפל יפה, בסבלנות ובמסירות, אבל לא יותר מדי ולא־בכפית־עד־הפה, בתוצאות של ההקצנה בתשובה לשאלה הזו:
    התרחקות ממקום הולדתך, ומה קורה כאשר מקצינים נורא וזורקים את כל הישן והמוכר מאחור.

    כל זה חשוב וטוב ויפה —
    אבל בעיניי, הספר הזה, יותר מכל, מדבר על היכולת (או חוסר היכולת, אם אתה אחד משכניו צרי המוחין של איציק) להיכנס לראש של אדם אחר, שונה ממך בתכלית.
    לנסות לחשוב כמוהו, מתוך חוסר שיפוטיות אמיתי וכנה, ובעיקר — מתוך כבוד עמוק אל המקום שממנו בא.
    לא משנה כמה הוא חשוך, פרימיטיבי או מטורף בעיניך.

    המסר והעיקרון עובדים נהדר עם שרהל'ה, עם צדוק, עם ברנדין ועם ג'ו.
    ואיכשהו, כשזה מגיע לאיציק — הפרוטגוניסט — קורה ההיפך.

    קל להבין מבחוץ למה איציק הוא מי שהוא.
    קל להבין למה הוא מרגיש — וגם רוצה — להיות כל כך שונה.
    למה נראה שהוא מתאמץ לעצבן את הסביבה הקרובה שלו.
    אפשר להזדהות עם המשיכה והסקרנות שלו מול תרבויות אחרות ורחוקות, לימוד האנגלית, השכרת דירה לגויים בתוך שכונה חרדית, ואימוץ נלהב של דעות שמאלניות קיצוניות.
    אבל לנעליים שלו — קשה להיכנס.

    התהליך שעובר הקורא עם איציק הוא התהליך שגם מציג את הצד הפחות יפה של הנאורות והליברליזם חסר המודעות העצמית — ולכן גם הצבוע.
    הוא כל כך נאור להכיר את האחר והרחוק — עד שהוא לא שם לב שהוא בז למי שבאמת מגלה כלפיו אכפתיות.
    הוא כל כך סקרן ומשכיל — עד שהוא לוקח לו מושאי מחקר אקזוטיים ומוכן להיות חבר שלהם, אבל הם נותרים תת־כותרת, מקור אקדמי, מקום לשאול בו שאלות אנתרופולוגיות מסקרנות — ותו לא.
    הם לא באמת חברים שלו.

    והוא עוד קורא לעצמו נאור, משכיל, ומכבד את הבריות.
    הוא נאור כי הוא לא חושב כמו כל הדוסים האלו בשטיבלך — אבל הוא בעצם חשוך מספיק כדי לחשוב שכל הדוסים כולם זהים זה לזה.
    הוא משכיל כי הוא למד אנגלית וכי אכפת לו מאיכות הסביבה — אבל הוא מאמץ דעות שמאלניות שהורתן בשנאה עצמית, והציטוטים שלהן מפיו מעידים בעיקר על בורות עמוקה וחלקיקי ידע.
    הוא כל כך לא צר מוחין — עד שהוא מוצא לו מושאי מחקר מהמזרח הרחוק, אבל לרגע לא חשב להיכנס לנעליים של אחד מקרוביו מהמזרח התיכון.


    תבוא שרהל'ה קטנה וטהורת לב אחת ותיישר אותו? אולי. ואולי לא.
    ייתכן שחלק מהסתירות הללו באישיותו ובהזדהות הקורא איתו — מכוונות. וייתכן שלא.
    כך או אחרת — גם הן מתיישרות בדיוק עם המסר השזור לכל אורך הספר.


    מה שבטוח — זה שכיף לחתור יחד עם הספר, תחת יסודות הנורמליות.
    זה פשוט לא כיף לעשות את זה עם איציק.
    אם כבר — עם שרהל'ה יש הרבה יותר צחוקים.


    לסיכום, ספר מרתק, חדשני, מעורר מחשבה. מהסוג שתענוג לחזור אליו שוב, רק כדי לחשוב עוד קצת.


    אחרי שנה וחצי של ציפיה בלתי פוסקת-

    זה קרה סוף סוף!

    דופליקטים 2 היה בידי, בשניה הראשונה שהוא יצא מהמחסן

    ביליתי את השבת בקריאה מענגת, סוחטת, עוצרת נשימה, מזועזת וכל התארים האפשריים.

    למי שאין כח לקרוא את הביקורת המלאה?

    רוצו לקנות.



    למי שנשאר איתי, אני יפרט קצת.

    העלילה מדהימה, מקורית והזויה לחלוטין

    עוצרת נשימה פשוטו כמשמעו, לא נשמתי לרגע במהלך 750 העמודים.

    בעיה שמלווה אותי מהספר הראשון – אני לא מצליחה לכתוב ביקורת מסודרת,

    כי אי אפשר על ספר כל כך לא מסודר...

    אז בנקודות, דברים שתפסו את תשומת ליבי – לטוב ולמוטב.

    • הסיפור של ישי - וואו אחד ענק. פשוט שאפו מטורף, ששנה וחצי אנחנו מנסים לפצח את הסוד ולא מצליחים, כי הוא מעל ומעבר לכל דמיון. רק משהו שם היה לי לא ברור, אם הם בייס וסקנדר אבישי אמור להפעיל את שתיהם, זה מוח אחד – לא? באופן כללי כל הדו-שיח בין בייסים לסקנדרים היה לא ברור, וקצת נוגד לספר הראשון להסברים על סקנדרים ומה הם בדיוק.

    • החיות הדופליקטיות – פשוט מדהים!!!! מגוון את הספר ומעניין. חיות הפלא של ממש... אני רק רועדת מה יקרה כשזירו ינסה לדפלקט דואוסיינס... בכלל כל הקטע של קאזנס והגוליבר – יפיפה. אבל הרגיש שהתודעה של רופיו מדי אנושית, ובכלל הצורה שמקסמיליאן דיבר איתו. אפרופו מקסמיליאן, ממש חבל שהוא לא היה יותר בספר. אני אוהבת אותו מאוד...

    • המשימה באוטוקרט - היתה מגניבה ממש, במיוחד שהבנתי את הקשר למדינה... למרות שבעצם, מה הרעיון של לתת למתחרים להתנסות בשיטת משטר כל כך ישנה? לא עדי, משהו אוטוקרטי עדכני?

    • הריקרדום – כח הזוי, שלא ברור בעצם מהו בכלל. גם כל סוגי האוצרים, לא היה ממש ברור. זה עשה לי דה ז'ה וו לקריאה הראשונה של דופליקטים 1, שקראתי ולא הבנתי מילה מרוב מושגים לא ברורים...

    • הסוד של דני – הולך להתגלות באחד הפרקים האחרונים של הספר החמישי, במאבק הסופי בינו לבין וולדרמו--- טעות, בינו לבין זירו. בחייאת, אם יש סוד – תשמרי אותו בסוד, ואל תספרי לנו עליו. זה מייגע לקרוא שוב ושוב שיש סיבה שבגללה דני מיוחד ולא נפגע מהתמוטטות הבייס וצריך להגן עליו וזירו מעונין בו.

    • פרופסור קלי – יפיפה מצד אחד, ומזעזע מהצד השני. אם את הורסת לנו את הדמות של דמבלדור, תסבירי אותה באותו ספר. הרס אותי לגמרי התיאורים איך הוא שקוע במחקר ולא מתייחס מספיק לילדים. אין אמונה בגויים...

    • יורי וכל החברה – קצת מופרך שילדים בני 16 רוצחים ומתנהגים ככה. למרות שאם יורי הוא סבא של זירו ואבנר סבא של דני הכל מובן...

    • הסוף – וואו, היה קשה. הגילויים המטומטמים, וסליחה על הביטוי, השאירו אותי בפה פעור! לא יודעת למה אני אף פעם לא מצליחה לצפות מראש את הספרים של יונה ספיר, למרות שבאופן כללי ספרים אצלי זה דבר די צפוי. המלחמה בבועת האוצרים, הגבורה של דני, לאי והכל ביחד השאירו אותי בהרגשה גרועה ממש... אני מנסה לנחש איך בספר הבא היא תבריא אותו ותחזיר אותו לשנת ההתגלות, כי התירוץ של עכשיו לא מספק בעליל! אבל אני כבר לא שואלת שאלות, מאמינה בה אחרי הספר הזה וההקדמה שלו...
    זהו, כתבתי את מה שבער לי.

    @יונה ספיר , אשמח לתגובתך ובעיקר לתשובה על השאלה היחידה שאני שואלת-

    מתי הספר הבא????
    דופליקטים 2 - ביקורת ספרות
    אז הנה זה הגיע. אחרי שחיכינו שנה מאז ה'התגלות' והתבשרנו שהספר הבא לא יצא לתשרי ונאלץ להמתין עד ניסן. לאחר המתנה ארוכה הגיע הרגע וקיבלתי במייל הודעה מ'אור החיים' על הספר במכירה מוקדמת.

    אז לפני שנתחיל עם הביקורות נקדים ונאמר שברור לכל דורש שיונה ספיר כבר מזמן כבשה את הכיסא של הסופרת מספר אחת בתחום ספרות המתח החרדית בכלל, והספר הזה בפרט הוא אחד הספרים הטובים שידעה הספרות החרדית מימיה, וכל הביקורות שיבואו כאן הם לפי דרגתה על אף שברור שאני לא יכול לכתוב ספר גאוני ומורכב כזה. ואצל אנשים בסדר גודל כזה מדקדקים כחוט השערה. ועוד אומר ואוסיף שקראתי את הספר בסך הכל פעם אחת לפני שהביקורת הזאת נכתבה, ככה שיתכן שישנם אי אלו דברים שלא אחזתי בקריאה הראשונה וידרשו פעם נוספת.

    היא ללא ספק הולידה משהו חדש בספרות המתח שלנו. ממתח שהסתכם בסוכני ביון ומרגלים נושאי אקדחים, היא הביאה משהו חדשני ועתיק בא זמנית. אני בטוח שזו סדרה שתהדהד עוד שנים רבות על אף ספרי הפנטזיה הבאים שיבואו בעקבותיה. יש בה שילוב גאוני של דמות פנטזיונית יהודית בעולם שמוכר ולא מוכר לנו. לצעד כזה לא דרוש רק אומץ בלקחת אחריות לכתוב אותו, אלא גם את השכל והרגש המתאימים לעשות את זה נכון.

    וכעת לביקורת:

    ובכן, נתחיל עם הדבר שנגלה לעיני כולם עוד מבלי שנתעמק בספר שאני נושאים בידינו, והוא השם של הספר "אוצרים: כבלי החירות". לא הבנתי איפה בדיוק הקשר דוקא ל"אוצרים" בכל הספר הזה? מה גם שהוא שם פחות קליט, שלוש מילים שבתוכם יש גם נקודתיים. היה נראה לי יותר מתאים "כבלי החירות". ניתן אולי לשער שזה בגלל שבהמשך יהיה ספר שנושא שם דומה "אוצרים: דופליקי הדופליקטים וכו'". אבל עדיין לי זה נראה קצת פחות מתאים.

    וכעת ניגש לדבר הבא, הדבר שנראה לעיני כל כבר מהרגע הראשון והוא כריכת הספר. כמו בספר הקודם גם בזה יונה ספיר לא מאכזבת ונותנת לספר כריכה שבולטת מאד במדף הספרים החרדי (והאמת שגם בציבור הכללי היא לא נפוצה כל כך) ויותר נוטה להזכיר תמונה של סרט הוליוודי. ללא ספק כריכה מושכת שגורמת לכל מי שניגש לחפש מתנה לאפיקומן באור החיים להושיט את ידו לספר גם אם הוא לא שמע מעולם את המילה 'דופליקטים'. כריכה יפהפייה, אפילו מאד. עם כל מה שהתלהבתי מהכריכה של הספר הראשון, מזאת התלהבתי יותר. הגרפיקאית כאן ללא ספק עשתה עבודה מדהימה ונדירה. (יש בי מחשבה לפנות אליה לגבי הכריכה לספר שלי). אבל עוד לפני שנרד לרזולוציות אני שואל: איזה קטע בספר היא באה להמחיש? מילא בספר הראשון היתה זו הבקתה בה התגוררו דני וחבריו במשך המשימה שלהם בסיים. אבל בספר הנוכחי חיפשתי סצנה של טירה בראש הר עולה בלהבות על רקע שמי הלילה - ולא מצאתי. יש את המגדל של זירו בראש ההר, שכנראה לא מדובר בו; יש את המלחמה בסוף על הקרצ'ר, אבל לא תיארתי את מבנה המשושה בתור טירה כזאת. חוצמזה שזה לא נראה מתרחש בתוך בועה בלב האוקיינוס – קיצער, עם כל היופי שלה, קצת קשה למצוא קשר בינה לבין ההתרחשויות בספר הזה.

    וכעת בואו נרד טיפה לרזולוציות (ושוב, אני מתנצל עד הקפדנות. אבל כמו שאמרתי, בספרים בסדר גודל כזה מדקדקים גם על הפרטים הקטנים): א. הדואוסיינס שמופיע בכריכה לא זהה בצבעיו (גווני שחור ולבן עם ראש כהה) לתיאורים שבתוך הספר (גווני כחול וירוק), וגם לא לצבעי התמונה שבכרך הראשון. ב. האדם שרוכב עליו לא נראה בדיוק יושב עליו, אלא אם כן נאמר שיש לדואוסיינס איזו דבשת שמסתתרת מאחורי הכנף שלו (ועל הכנף עצמה לא יתכן שהוא יושב, אלא אם כן הוא רוצה למות), ואילו בספר הראשון הוא ממש ישב על הצוואר שלו בצורה מאד ברורה. נעבור לגב הספר. בגב הספר אם אינני טועה נראה זירו אוחז בשפופרת הזכוכית שבתוכה כטור הטונגו ליד הגוליבר הענקי. אז ככה: ג. במחילה, אבל ככה לא נראה זירו שמתואר בספר עם עור ושיער בהירים ועיני קרח תכולות. האדם שעומד שם נראה ממוצא מזרחי, אולי אפילו ערבי עם עור ושיער כהים. אולי זה בנדו או אאודו? לא ברור כל כך, מסתבר שלא. ד. לגבי הכלב שמופיע שם: קודם כל לפני שקראתי את הספר הוא בכלל לא היה נראה לי ענק, אלא פשוט יותר קרוב למצלמה מהאדם שעומד הרבה מאחוריו – כנראה שהפרספקטיבה לא מספיק ברורה. אולי היה ניתן לשפר את זה אם היו מוסיפים לשניהם צל על הקרקע. מה גם שהכלב מרים את הראש למעלה במבט מתחנחן כאילו הוא מסתכל לאדם שעומד מעליו ולא לבני אדם קטנים שמטיילים בין רגליו, דבר נותן תחושה שהוא נמוך וקטן. דבר נוסף: הכלב הזה לא נראה גוליבר מעוות גנטית בעקבות קרינה רדיואקטיבית, אין לו עיניים אדומות ומבע מפלצתי כמו שמתואר בספר. הוא דומה יותר לכלב מסטינו נפוליטנו איטלקי. הזאב שבגב הכרך הראשון לעומת זאת נראה הרבה יותר מאיים ומפחיד.

    וכעת נעבור לדבר על תוכן הספר, ונחלק זאת לשני חלקים. האחד: הביקורות החיוביות על הספר. והשני: קצת הערות לשיפור.

    * אחד הדברים הקשים בכתיבת סדרת פנטזיה, היא העובדה שהקוראים סיימו עם הספר הקודם כבר מלפני שנה וכבר הספיקו לשכוח הרבה מהחוקים והכוחות של העולם, וכעת אתה בא לתת להם עלילה באותו עולם שרוב הסיכויים שחלק גדול ממנו הם כבר הספיקו לשכוח. הדבר הזה קשה שבעתיים כשמדובר בסך הכל בכרך שני כשעל העולם הקסום שלך יש רק ספר אחד, והקוראים לא בדיוק זוכרים את מסגרת ה'גלובל', היחס המדוייק לסקנדר, צורת הזימון, מתי הוא מתאפשר, חוקי היורהמנטום וכו'. על הסופרת מוטלת כאן עבודה מקצועית כבר בעשרות העמודים הראשונים להכניס אותנו לאווירת העולם באלגנטיות, מבלי שנרגיש שאנחנו קוראים כאן איזה תקציר או איזכורים יבשים מהעולם ומהספר הקודם. והתהליך הזה עבר בספר בצורה מוצלחת ביותר. יונה ספיר ידעה להציף תוכך כדי קריאה באלגנטיות מחדש את כל המושגים והאיזכורים החשובים מהספרים הקודמים, מבלי לעצור ולהזכיר אותם בצורה עניינית ויבשה.

    * נקודה נוספת שראויה לשבח היא שזה הספר הראשון בו אנחנו מתוודעים לגיבור-על יהודי אוטנטי. הוא נצרך להאכיל את הדואוסיינס לפניו, הוא מתייעץ עם רב על המשך דרכו בגלובל, הוא לא נכנס לכנסיה, יש ערכים יותר חשובים מחוקי היורהמנטום. בסוף הפ היו סיטואציות מאד ראליות והיוניות שהוא יתקל בהם ואני שמח שהסופרת לא ברחה מהם. והכי אהבתי שהדברים נעשו בצורה אלגנטית ולא מולחמת ומטיפה. (גם הקטע האצילי שהוא לא נדחף למכות עם דיואו בשוק ממש מצאה חן בעיני).

    * רמת המת של הסיפור עוצמתית ביותר. כל קטע נגמר בצורה שגרמה לי לדפדף לחלק בהא שבו הוא ממשיך רק כדי לברר שהכל בסדר (עד שגיליתי שלא והייתי חייב לקרוא את כל העמודים עד לשם). אומנות ראוייה לשבח. זו טכניקה שהרבה סופרים משתמשים בה, אבל החוכמה היא לא רק לסיים במתח, אלא גם להראות שזו לא היתה סיומת סתמית ובאמת התפתח משהו רציני בעלילה. (בשונה מהסופרים שגומרים פרק במתח שמתברר כמיצג שוא בעמוד הבא, דבר שגורם לקורא לאבד אמון, כמו בסיפור על הוא שצעק "זאב זאב").

    * זירו – הוא נבל פשוט גאוני. נראה לי שהוא הנבך הכי מפחיד שפגשתי. ככל שקייזר ומסדר הדופליקטים מנסים להיות חכמים יותר, זירו נהיה מפחיד יותר. אהבתי איך שהיא נכנסה לפרטים עם כל התרגיל שהוא עשה עם קאזנס והמוות שלו. הוא נבל באמת לא צפוי, מצד אחד רצחני להחריד, ומאידך כל כך מתרפס כלפי דני, ועוד בסוף אם הספר... אין מה לומר נבל פנטסטי.

    * שמות יותר מקוריים – בספר הזה בשונה מקודמו יונה ספיר הביאה מכלול שמות מקורי וקסום יותר כמו 'ריקורדום', 'פאוטור', 'חרב המורטם', 'ואגבונדים' (שאגב, הם דמויות גאוניות ומתוקות להפליא). יותר טוב מהספר הקודם שכמעט כל השמות שפגשנו היו לקוחים מהשפה האנגלית כמו 'סקנדר', 'בייס', 'פיוצ'ר', 'פרדייס', 'סיים' וכדו'.

    * היסטוריה מדהימה מוסיפה המון עומק לעלילה ולדמויות

    * סיומת מטורפת – לא זכור לי שקראתי אי פעם סוף כל כך בלתי צפוי (כל הרחבה ותיאור שאוסיף רק יגרע).



    ועכשיו לדברים הטעונים שיפור:

    * הפרולוג – הספר פותח בדני שנכנס לתוך דלת סתרים ומוצא את עצמו בעבר ומקבל ספר מדוקטור קאלי. הקורא הקלאסי בטוח שזה קרה בתחילת הסיפור עוד לפני חזרתו של דני להמשך שנת ההתגלות, אבל פתאום פוגשים את הקטע הזה שוב בהמשך הספר כשהוא מוצא את המקום שפגע בו הריקורדום, ואז הקורא תופס שהפרולוג בכלל לא היה חלק בסיפור.

    * טעויות מקלדת רבות מידי.

    * כל ספר טוב מעביר את הקורא איזו חוויה של הרמוניה מסויימת, גם אם הוא חלק בסדרה הוא דואג להשלים איזה פרק מוגדר ומשאיר את הקורא עם תחושת שובע מסויימת (שלא סותרת את התיאבון למנה של הספר הבא). הספר הזה לא סגר מעגל מבחינתי. הגם שלאי נרפאה מהחולי שלה, המצב נהיה יותר מסובך מהמצב בו הספר התחיל, היתה לי תחושה של חוסר השלמה מצד העלילה שהרגישה כאילו נקטעה באמצע – נשארתי רעב. דבר נוסף: בתור קורא ציפיתי לתגמול בסוף הספר של איזה קרב מרשים או אירוע בומבסתי. האמת שהיה, אבל הקרב בבועת האוצרים יכל להיות הרבה יותר בעל צבע, פרטים ותחושות ולא להסתכם בדף אחד.

    * עומס מידע מכביד – אני יודע שזה ספר פנטזיה שמתאר עולם אחר, אבל היו הרבה נקודות לאורך הספר שהיו די מייגעות, הן מצד הכפילות שלהם (יכולתי למצוא את עצמי מול שתי פיסקאות באותו עמוד שהסבירו את אותו רעיון) והן מצד המורכבות בה הם מוצגים. הרבה דברים של כללי זימון הסקנדרים והתפקוד שלהם, ההסבר על הריקורדום וההשלכות שלו בעולם ועוד דברים רבים היו מעט מורכבים בשביל קורא קלאסי. צריך למצוא דרך לפשט אותם יותר.

    * חוסר שימוש בסאב-טקסט – לאורך התחביר נתקלים במשפטים ופסקאות בעלי עודף מילים מיותרות. ניקח למשל את עמ' 640 (בפסקא השניה בעמוד) רק כדוגמא: כשהספר מדבר של כך שרופיו הוא זאב לא תמים כמו שהוא נראה כתוב "לא רק מקסימיליאן ידע שהוא אינו כזה, אלא כל בעלי החיים שלחמו בו וניסו להרוג אותו. למרבה הצער הללו כבר לא יכלו לשתף אף אחד במה שחוו על בשרם: הם מתו מנשיכת שיניו המורעלות". המשפט האחרון בפסקה הזו מיותר. הרי כולנו יודעים כבר מכמה התרחשויות בספר שהנשיכה שלו רעילה והורגת כל מי שנלכד בה, אז למה לחזור על זה שוב? ומלבד זאת, הרבה יותר מחבר את הקורא כשהוא ממשיך את המשפט המתבקש בראש שלו. בכללי סאב-טקטס הוא אומנות מורכבת, אבל אני חושב שיונה ספיר יכולה לצלוח אותה בקלות יחסית לשאר הסופרים.



    נותרו לי עדיין הרבה תהיות ושאלות לא פטורות לגבי הסדרה והדמויות, אבל נראה לי מוקדם מידי להעלות אותם על הכתב. בכל זאת לא עברנו אפילו חצי דרך עם הדופליקטים ואני משער שמחכות לנו עוד המון הפתעות (זה ממש מפחיד ומרגש בא זמנית) שבהם יתבארו כל השאלות והתהיות. צריך לזכור שכל תסבוכת שכתובה בספר נהגתה בידי סופרת שכבר חשבה על מוצא ממנה (סתם ככה יש בזה מסר מחזק לחיים שלנו), ולנו נותר רק להדק חגורות ולהיצמד למשענת הכיסא ולתת לנהגת לעשות את עבודתה נאמנה.

    מסקנה: דופליקטים – אוצרים: כבלי החירות ספר נדיר במינו (שגם הוא עצמו נדיר בציבור). מומלץ בחום!

    מחכים בקוצר רוח לספר הבא!!!
    יש ספרים, שאחרי שאתה כותב עליהם ביקורת, אתה מגלה שבעצם כתבת אותם, לא עליהם. אין שום דבר להוסיף חוץ מתקציר משעמם ומעט תיקוני מקלדת בנאלים.

    יש ספרים, שהביקורת עליהם היא חצי-חצי. חצי תקציר. חצי ביקורת. חצי מעניינים.

    ויש את הספרים האלו, מהסוג השלישי, שבזמן שאתה קורא אותם יש לך מיליון דברים להגיד, אבל ברגע האמת, כשאתה מתיישב אל מול המקלדת, כל המילים שתכננת לומר פורחות לך מהראש, ואתה מוצא את עצמך מאלתר. מבקר באמת.

    הספר הזה הוא מהסוג השלישי.

    אני יושב כאן, ליד המחשב. מאלתר מילים על ספר של מילים. כותב על שתיקות. מוחק. כותב שוב. מוחק שוב. שותק.

    המילים נאלמות מפי. נעלמות. סיירסלי.

    אז אם הביקורת הזו יצאה קצת בוסרית, תאשימו את המקלדת, לא אותי. לא אשמתי שכשאני יישבתי מול הספר היה לי כל כך הרבה מה לומר, ופתאום עכשיו אני שותק. זו בטח המקלדת הארורה הזו, נו נו נו.

    ...​

    גילוי נאות לפני שמתחילים:

    יש לי ארבעה ספרים בבית. ארבע קירות. שומרים. מגוננים. מלמדים.

    ארבעת הספרים האלו הם הסביב של חיי. נותנים לי אקספוזיציה כשצריך. מכניסים מסר עמוק בפנים. מביאים גיבורים מושלמים (בכך שהם לא מושלמים) לקדמת הבמה.

    אני לא אגלה פה בשער בת רבים מהם ארבעת הספרים, אך כמעט כל מי שאני מכיר, יוכל להעיד שניסיתי לשדל אותו לקרוא את אחד מהספרים האלו.

    היום התווסף לארבעת המופלאים הללו ספר חמישי.

    עוד לא החלטתי למה הוא ישמש. הוא יכול להיות תקרה מגוננת מגשם, אולי רצפה שתחזיק אותי יציב. מה שבטוח, ישמר לו מקום בלב שלי. ליד הארבעה. יחמם אותו ביחד איתם.

    פרטים נוספים בהמשך.

    ...​

    מסתבר שקשה לקנות ספר פחות מ12 שעות אחרי שהוא יוצא מבית הדפוס, במיוחד אם אתה מגלה אחר כך שיכלת לקנות אותו ב70 ש"ח במקום בכמעט 100 (!).

    הכל התחיל בבוקר של סוף אדר. הלכתי ברחובותיה של עיר חרדית מסוימת, כשלפתע עברתי ליד חנות ספרים חרדית.

    בדקתי בכיס, מאתיים שקל. כמובן שנכנסתי.

    לאחר כמה דקות של סיבובי הלוך-שוב ברחבי החנות, חזרתי אל המוכר עם ספר מסוים וכן עם הספר 'עליה השלום' (כן כן, תתפלאו, אבל לצערי עדיין לא קראתי.).

    פתאום, ליד המוכר, אני שם לב לספר הנ"ל, עוד עטוף בניר שקוף. למען האמת, ראיתי פרקים מהסיפור ב'בתוך', ומה שאני זכרתי משם, זה משהו על סטייג', גרשי וסבא וסבתא. לחרפתי יותר התעניינתי לראות איך נראים הקטעים של התסריט בספר מאשר לקרוא אותו.

    אז קניתי אותו מהר (למען האמת אפילו תג מחיר עוד לא היה עליו), קראתי, ו... הביקורת לפניכם.

    ...​

    אזהרה: מכיוון שלאחרונה רבו זאטוטים מחוצ'קנים בשערי האתר, אדגיש מראש: זה לא ספר לילדים ונוער. בכלל לא. אנא סלקו את עצמכם מביקורת זו וחזרו אליה בטרם עת, כשתגדלו מעט.

    ...​

    נתחיל בתקציר, לטובת כל מי ש(עדיין) לא קרא את הספר:

    בקה, אם למופת ל3 ילדים וגבעת תיתורה מרשימה, מסתירה מאחורי שתיקותיה עבר כואב של אמא רעילה ומשפחה שותקת. היא עובדת בסטייג' (מלעז: במה כאן: הפקת אירועים) תוך כדי שהיא מנסה להתמודד עם מילות העבר המהדהדות בראשה, ועם משפחתה בהווה - שמציפה את העניין בכל פניה מחדש.

    במקביל, נפרש סיפורה של יסכה, ה'בוסית' של בקה (וגם חברתה הטובה ביותר ואמה החורגת, אבל זה לא קשור לכאן...), שבעברה התמודדה עם גרשי בעלה האלכוהוליסט, תוך כדי שהיא מנסה להקשיב לסבה וסבתא ולגדל תינוק שמתבגר במהירות מפליאה.

    כמובן, כיאה לדבורי רנד, היא לא חוסכת כאן במשפטים נוקבים ובאמרות מסמרות תודעה, שנשזרות בין דפי הספר בדרך מושלמת ומדהימה להפליא.

    ...​

    אני רוצה להתחיל עם בקה.

    למען האמת, הדמות הזו הזכירה לי קצת פאזל. בהתחלה מתפרקת לאלפי חלקיקים שווים. שבורים. רק ארבעה צדדים תואמים. מנסה קצת להרים את עצמה, לסדר. אבל רק כשיד חיצונית מגיעה התמונה הופכת לשלמה. וגם אז, יש שם ציור של פילה מרימה אמא, איקס אדום וגדול על שניהם.

    בהתחלה, על הפרק הראשון, חשבתי שהיא ה'טיפוס' פה, (אח"כ קלטתי שזו אמונה), אבל בקה היא בת אדם משתדלת ומנסה מספיק בשביל להיות 'טיפוס' בעצמה. בהחלט דמות מופלאה ומחזקת. נחזור אליה בהמשך.

    ...​

    ועכשיו ליסכה.

    לפי מה שזכור לי, לדבורי יש עוד יסכה אחת ויחידה בנוסף לזו. יסכה מ'תחנות' הנפלא. יסכה ההיא גרה גם באזור של ביתי, מה שגורם לי להערכה גוברת אליה.

    ולמרות שיסכה הזו שונה בהחלט, ו'מנקלה' הוא לא משחק בשבילה, עדיין יש בליבה אבנים שחורות ולבנות. בלק אנד וויט של אלכוהול. וכן, היין הוא קשר יציב בין הספר הזה ל'תיק מקסיקו', בכיוון ההפוך.

    היא מתמודדת בגבורה עם מסע החיים הכבד שה' זימן לפתחה, ומאוד התפלאתי כשקלטתי שאמא שלה ג"כ קצת מרעילה (אם כי לה היה איפה להיות בשעת הקושי - בביתם של סבה וסבתה.)

    גם אליה נחזור בהמשך.

    ...​


    נמשיך עם הפרק הראשון כולו. בינינו, הוא מתחיל טיפל'ה מסובך , אבל לקראת הסוף הוא טיפה יותר מתבהר ומתיישר. לדוגמה - לקח לי כמה שניות להבין מה זה 'בולשות'. או דוגמה אחרת - ברגע הראשון התבלבלתי בין 'אבא' ל'אבי'. יכול להיות שזה קרה כי לוקח לי זמן להתחבר לספרים (או בגלל שקראתי את זה באישון לילה, תוך כדי הלחץ של טרום-פסח), אבל עברו כמה דפים עד שהגעתי אל המנוחה והנחלה (אם אפשר לקרוא לכל התסבוכת הזו ככה...)

    בפרקים הבאים כבר נשאבתי ב'פלופ'. הדיאלוגים המשעשעים (במיוחד של הילדים. נראה כאילו דבורי פלשה אלינו לבית והקליטה את כולם) המסרים העמוקים (שנכנסו במושלמות בין המילים והשתיקות). העלילה הכואבת והנובעת. הטלטלות. בעיקר הטלטלות (כמה אישה אחת קטנה יכולה לעבור?). הכל סחף אותי בבת אחת לעולם שונה ועם זאת מוכר.

    הפרקים מחולקים לשניים - חצי ראשון: סיפור רגיל. גוף ראשון עבר. חצי שני: תסריט (מיותר לציין שקיבלתי סיפוק לסקרנותי לאיך זה נראה על ההתחלה...). הם משלימים אחד את השני בצורה מושלמת, ושמו של כל פרק מתאים לו כמו עיצוב פנים ליסכה. אפרופו התסריט - הסיפור של גרשי ויסכה מחלחל ומצמרר (רק אני שמתי לב שהמפה מופיעה כמעט בכל פרק שבו יש את הבית של סבא וסבתא?), במיוחד אהבתי את הקטעים שעל הבמה, רתת נפשי למהדרין.

    בכנות, היו קטעים בסיפור שנשכתי שפתיים יחד עם הגיבורים והתפרקתי אל תוך הספר. מהנהן לעצמי. כמעט בוכה. מדהים שיש ספרים שיודעים להעביר את הרגשות שלנו בצורה מושלמת ולא לתת רק תירוצים.

    בהתחלה סבתא בילבי עצבנה אותי, התפלאתי שהיא היוותה אבן דרך בתיקון הנפשי של בקה. ולגבי הקטע של 'כמה אפשר לקשקש' - שלו צייתי כמעט כל הספר - רק אומר שאם זה הקטע עם ה'שמן-דובון-בלע-סבון' - אז זה מוכיח לנו שדווקא דברים קטנים הם אלו שיכולים לפגוע בנו ח"ו ולהיות הקש ששבר את גב הזהב.

    יפה שהסופרת קראה לפרק שבו יש משבר קטן (43) בשמו של הפורקן. מי ששם לב יכול לראות שבאמת משם מתחיל קצת פורקן וזיכוך נפשי לבקה. היו כמה קטעים שם, ובמהלך המשך הסיפור, כמה קטעים שהתחשק לי לעצום בהם עיניים. להתעלם. אולי לבכות. לסלק את המחשבות מהראש. לנפח תקוות. לנפץ אותן כמו בועות סבון. אבל המשכתי לקרוא, למרות שבירת הלב שחוויתי ביחד עם בקה.

    הגענו לקטע הכי מצמרר בספר. הקטע עם האיקסים. קטע שמנקז תפוחים של הורות רעילה לפרח נובל אחד (דרך אגב, כאן ראוי לציין שאהבתי במיוחד את כל ההומאז'ים לסיפורי האגדות הישנים). אין מילים. פשוטו כמשמעו. עד עכשיו אני לא יודע מה להגיד על הכאב הזה. בוקע ועולה בבקה ובנו כאחד.

    אהבתי שהסופרת מקיימת מוות ליד חיים. סבא נפטר. מיד אח"כ 3 ילדים נולדים (אם כי לא הבנתי למה אלחנן לא נקרא גם בשם 'מהדהד', למרות שאבא של בקה נקרא ג"כ בשם כזה.).

    הקטע של ה'מחול לך' בבית החיים היה מצמרר עד כלות הנפש. סילבי היא רעיון יפה ונחמד שגיוון קצת את הספר. דרך אגב, תמיד למי שמקשקש אומרים 'לך תקליט פודקאסט'. אני רואה שבקה ישמה את זה בצורה מקצועית...

    ההתנהגות של אמונה לעיתים מדהימה, וכן הכוח שלה ושל בקה לקום מהשברים. סצנת הבקבוקים של שניהם יחד ריגשה וצימררה אותי כאחד. מי שקרא מבין.

    אלי החמוד עדיין מחזק גב, אבל גם הוא הפליא אותי בעמידותו. נדהמתי שקראתי ש'יויו' זה בעצם 'יואל', תמיד חשבתי שזה 'יוסף'...

    כאבתי על בקה, על צער של שנים סתם, על מצפון גדול. לא קל לעכל בכזו מהירות שהיא לא אשמה, אחרי שגדלה לעולם של להאשים את עצמה.

    קצת עצוב שיסכה נשארה לכאורה 'אשמה'. אבל אהבתי את הכפרה שנעשתה לדמותה של אמו של אבי, עם קניית המערכת. סגירת המעגל עם התה הייתה נחמדה ביותר. היה נחמד לראות שהסיפור מסתיים בתקופת הזמן הזו, אבל אם זה היה כך גם בעיתון, זה טיפה מוזר (מי יקרא בסוכות על פסח?).

    הסיפור נגמר ברגע שבקה מגיעה לסטייג', והטכניקה לא לגלות לנו מי באה - למרות שאנחנו יודעים בברור - גרמה לסיפור להסתיים בנימת רווחה.

    למען האמת, במהלך הסיפור קצת ריחמתי על דבורי שצריכה לשבור את הלב של הקוראים ושלה (ושל הגיבורים) בשביל המסרים, אבל החזקתי עם הסיפור עד הסוף וזה היה שווה. שמתי גם לב שמאז שהתחלתי לקרוא, התחלתי גם לסנן כל מילה מליארד פעם לפני שהיא יוצאת מפי.

    בקיצור - זה הספר הכי טוב של
    @dvory עד עכשיו, לדעתי. ספר חובה בכל בית. מילים הם זהב, תודה שטרחת וכרית אותן בשביל כולנו. תודה שכתבת ספר כזה בים של מילים אבודות.

    כריכה: כמוהן, כמו תמיד, כריכה מושכת ומקורית, הישר מידי הזהב של @לולה הבת. התאוריה שלי: קרעים בשורש - תרתי משמע. האוזניות של אמונה דווקא -כדי להראות לנו שדווקא מי שנראה לנו שסבל הכי קצת, סבל אולי כמעט יותר מכולם. הדבק הוא ניסיונותיה של בקה לתקן, והחוט המושלם מאחורה מרמז לנו שהפתרון לא נמצא בצד שחשבנו. (דרך אגב, שמתם לב שזה אותו גופן כמו של 'בחצר האחורית' ו'אין כמו בבית'?)

    ציון: 10 מ10. מושלם.

    עד כאן הביקורת הכי ארוכה בעולם, בעז"ה ניפגש אחרי החגים.
    ב"ה

    אזהרת ספוילרים -
    אם לא קראתם, לכו תקראו ואז תחזרו לכאן, חבל שתפסידו....

    טוב, אז על הדופליקטים עצמם אין צורך להרחיב, כולנו מכירים אותם הלוך וחזור, בשנה וחצי של המתנה לא נותר לנו אלא לקרוא שוב ושוב את כרך א' ולתהות את תהיותינו.

    ברוך הבא, כרך ב'!
    אז הבה ננתח אותך לעומק דמך הסגול:

    א. פשלה טכנית נוראית ומעצבנת:
    אחרי סיום כתיבת הספר, עריכה והגהה, נתנו הוראה לתוכנת העימוד להחליף את את כל 'רופיו' ב-'רוּפְּיוֹ' מנוקד, ומכיוון המילה אגרופיו היתה בשימוש נרחב - זה היה מגוחך ומעצבן, ובכל פעם כזו זה שלף אותי משטף הקריאה מחדש.
    זה קרה גם עם המילה בייס המנוקדת - כשכתוב המילה בייסורים, ואני חושבת שזה היה גם עם המילה דני.

    ב. עלילה:
    העלילה הרבה יותר מותחת, וגם תפורה הרבה יותר טוב.
    בכרך א' היו כמה פעמים שדני 'צנח אל מותו הוודאי' -
    גם כשזירו זרק אותו מהצוק, גם כשהוא טבע בביצה, גם כשהוא נפל מהדואוסיינס - וזה היה מרגיז, כי בואו, אנחנו הקוראים לא טיפשים, ומבינים שהוא גיבור הסדרה - ולא הגיוני שהמחברת רוצחת אותו ב100 עמודים הראשונים, וגם לא במאתיים.
    הפעם הטכניקה הזו כבר לא הופיעה, ולא חשבנו אף רגע בסדרה שדני 'צועד אל מותו הוודאי', וזה היה הרבה יותר כיף.
    העלילה קצבית וסוערת, כשכל פרק מסתיים ברמת מתח כזו שלא נותנת לעצור את הדפדוף לפרק הבא.
    הרמזים השתולים:
    אני חשבתי שאבישי הוא הבייס של ישי - כבר בפעם הראשונה שדני פגש אותו, וגילה שאין לו יד,
    וגם על קאזנס חשבתי מיד שהוא הופך לחייתי בגלל שאיבת הכח מהגוליבר.
    (דרך אגב, המילה קאזנס ממש לא מתגלגלת על הלשון, החלפה שלה למילה 'קאנזס', בהחלפת הנ' והז', הרבה יותר זורמת.)
    נקודות תמוהות בעלילה:
    חוויותיו של רופיו מסופרות בפירוט רב מידי. הביקור אצל העיוור וכל זה, לא הצלחתי להבין במה זה משרת את העלילה בכרך הזה. מקסימיליאן יכל מיד להכניס אותו ללהקת זאבים, וגיימס ישמור עליו, בשביל מה כל הסיבוב?
    עוד דבר. כשדני וחבורתו משמשים כחיילים ומגלים את השודדים, ניקולאי נמצא שם ליד השער ושמח שדני עשה מעשה נכון, ומיד אח"כ (בפרק הבא, כשהסצנה הזו ממשיכה) הוא עומד ליד פודיום ונואם. היה שם מעבר חד ולא ברור, שחזרתי לבדוק אם פספסתי עמוד או שניים.
    ניחוש לעתיד:
    דני נפגע בלבלב. הרצון למתוק מספר את זה, זה נשמע כמו סכרת (היפו או היפר, אני לא מספיק מבינה בזה ב"ה). אולי הוא נפגע גם ברגליים.

    ג. דמויות:
    אז יש לנו טובים ויש לנו רעים, ולא כולם אנחנו יודעים לסווג..
    אבל נוספו לנו בכרך הזה דמויות משמעותיות:
    קודם כל, הידיד האלמוני שמגיע לדני ומשאיר לו פתקים נעלמים. מיהו? האם הוא באמת ידיד?
    דבר שני - הישות הזוועתית בקארצ'ר. מי זה? מה זה? האמת שהפרקים האלו היו מאיימים ממש, מטילי אימה.
    בעבר, נוספו לנו הדמויות של אבנר, יוזף ומארק מצד הטובים, ומולם את יורי, פאול, ועוד 2 - מצד הרעים.
    בהווה, נוסף לנו אוצר המים בהווה - סטולי, שמת,
    ואוצר המים לשעבר - קאזנס - שגם מת בסוף, אחרי שחולל נזקים נוראים.
    בהווה, נוספו לנו שבט הנוודים, עם עוזיאל שמגיע לעזרה, וזה היה החלק הכי כיף בספר הזה!
    הדמות של דיואו - מאופיינת היטב עד לקצות שורשי שיערו (הבלונד או החום...), ושמחתי בשבילנו שאנגלר מצמיד אותו לדני, אפילו שדני לא אהב את הרעיון.
    הדמות של ג'יימס שמגיעה לזמן קצר כ"כ נעלמת - כואב הלב עליה. וגם על ריינג', אוצר הזהות, ועל הצייד האלמוני שהורג את רופיו.
    עוד משהו חשוב -
    סוף סוף דני מתייעץ עם רב!
    קיוויתי שיהיה בספר הזה התייעצויות נוספות, שזה לא יהיה כזה חד פעמי - 'יוצא זיין', אלא שתהיה באמת משמעות לעובדת היותו של דני יהודי, מלבד הבחירה המאוד-מאוד-מאוד הירואית לא לעלות לגג הכנסיה.

    ד. אמינות:
    הפעם המחברת לא היתה צריכה להוכיח לנו בכל הכח שיש כוחות דופליקטיים בעולם, וזה היה ניכר.
    הפעם הכל הרבה פחות מתאמץ, הרבה פחות אקספוזיציות בתחפושת (מה הוא עומד באמצע הביצה ומשחזר שיעורי גיאוגרפיה? אה, כי...)
    אנחנו הרבה יותר נסחפים ונוטים לבלוע בקלות את המעברים החדים מהבועה לכדור הארץ, המעברים בזמן, המקומות החדשים והיכולות החדשות שנחשפות מולינו. כמראה גם אנחנו הופכים לדופליקטים מנוסים יותר, לא רק דני..

    ה. תרמילון:
    מה שקרה בקריאה הזו,
    שמילון מושגים הופך להיות הרבה יותר נצרך ומשמעותי עבורינו הקוראים. אולי ננסה לפתוח אשכול כזה, שבו נסדר את כל המידע הדופליקטי בצורה מסודרת?
    גם דמויות, גם מקומות, גם חוקים - כל מה שיכול לעזור לנו לגבש את החומר למשהו בנוי.

    ו. ולסיום - הכריכה:
    הרבה יותר דרמטית מצד אחד,
    הרבה פחות מתאימה לי לאכסון במדף, בבית עם ילדים קטנים, מצד שני. וזה חבל.
    עוד פרט קטן ששמתי לב אליו - איפה שכתוב 'פנטזיית מתח', בפעם הקודמת היתה הטבעת זהב, והמילה סיים לא היתה קריאה כמעט.
    הפעם זה ללא הטבעת זהב, וזה הרבה פחות יפה לדעתי. לא נורא שהמילה לא תהיה קריאה...
    עוד משהו ששמתי לב - הדפים דקים יותר.
    לכן הספר לא עבה בטירוף, למרות שמבחינת עמודים הוא כמעט כמו מהללאל...
    (שימו לב לדפדף בעדינות)

    עד כאן בינתיים, ומקווה ממש ממש שהספר הבא ייצא בפסח הבא, ולא אחריו.
    גם ככה זה מידי הרבה זמן, שנת ההתגלות שלנו כבר תיגמר נחזור כולנו הביתה לפרדייס, ולא יהיה לנו חיבור לפרוג כדי לדעת מתי יוצא הספר הבא...

    שבוע טוב ופסח כשר ושמח!
    קראתי השבת את הספר חזיון תעתועים של א. בראב.

    למי שלא מכיר, בקצרה:
    חזיון תעתועים, ספר רביעי בסדרה.
    ז'אנר - מתח, פעולה, שב"כ, מוסד.
    דמויות ראשיות - ינאי ורועי שיר, זוג תאומים.

    מי שעדיין לא קרא ומתכנן לקרוא - אזהרת ספויילרים!
    אז כדאי שתתאפקו עוד קצת, עד שתקראו את הספר ;)

    בנימה אישית:

    אמנם בדרך כלל אני לא כותבת ביקורות על ספרים, אני משתדלת להנות מהם וזהו - אבל החלטתי לנסות לכתוב משהו מהיר וקצר, לפחות פעם אחת :) אם אהנה, אולי יבואו עוד ;)

    אז נתחיל מהחוץ.

    כריכה:

    במבט ראשון - היא לא היתה לי כל כך ברורה. פרופיל בצד ימין, ברקים בצד שמאל.
    במבט שני ושלישי גיליתי שהברקים בעצם יוצרים פרופיל נוסף, מול הפרופיל-צללית הראשון שקלטתי.

    אהבתי את הרעיון. בסה"כ משרת יפה את שם הספר.

    ונעבור לפנים:

    כתיבה וסגנון:

    בתור כותבת, אני לא מסתדרת עם קריאה של ניסוחים לשוניים נמוכים, במשלב של דיבור.
    יאמר לזכות א. בראב - שכאן זה לא היה המצב.

    הכתיבה עשירה, משלב לשון גבוה - אבל קריא. אני נהניתי לקרוא. אין זלזול באינטליגנציה של הקורא. שפה גבוהה, איכותית, ברמה.

    עלילה:
    דבר ראשון - מרתקת.
    אותי היא ריתקה מההתחלה ועד הסוף, לגמרי.
    עלילה זורמת, לא נתקעת, מתקדמת יפה.
    לתחושתי - הזמן שינאי היה אצל השב"כ - היה קצת ארוך (ביחס לספר).
    אבל בכללי - אין בכלל תחושה של מריחה, כל הזירות מתקדמות בקצב נכון, לא מהיר מידי - ולא איטי מידי.
    מהרגע שינאי שחרר את עצמו ;) בצורה גאונית ומגניבה, חייבת לומר, ממטה השב"כ - העניינים ממש התחילו לרוץ.



    הקטעים של ינאי בתאילנד - במיוחד אלו שבהם הוא מנטרל את שלושת המאפיונרים - ממש יפים. כתובים יפה, בלי פרטים מיותרים, מעבירים את האווירה בשלמות.
    מבחינתי, השילוב של הקטעים האלו בספר - בצורה של חזרה בזמן - היתה גאונית ונכונה. אהבתי ממש.

    בשלב שינאי נכנס אל מטה ה-New World בפריז - ממש צעקתי עליו, שלא ייכנס...
    קטעים מותחים מאוד, ניגודיים, מעמידים מאוד יפה את ינאי מול רועי, את ינאי מול נדב חן.
    חיכיתי לקטעים כאלו, אבל עדיין מחכה לנוספים.
    אני חושבת שיהיה נכון לראות את ינאי ורועי בחיכוכים, בוויכוחים, בריבים...

    חורים בעלילה:
    בקריאה ראשונה לא מצאתי :)


    דמויות:
    אנחנו כבר מכירים אותן, ספר רביעי בסדרה.
    ובכל זאת, הן בנויות טוב מאוד, מאופיינות יפה, שומרות על קו אופי אחיד לאורך הסדרה, ומצד שני לא תקועות במקום, אלא דינמיות.

    הערה על הדמות של איתמר חן - היה לי קצת מיותר שהוא הגיע לצרפת, "לעזור" לנדב. בסופו של דבר היו מסתדרים מעולה גם בלעדיו...

    סיום:
    וואו.
    סיום חד, מוחץ, אחד כזה שגורם לך לנסות להפוך דף ולחפש את ההמשך.

    מבחינת הכתיבה ושמירה על רף-מתח- גבוה - סוף מעולה.
    בחוויה, קצת פחות.
    אבל זה לא מפתיע.
    הספרים של א. בראב בד"כ עם סיומים קשים ועצובים(?!) לקריאה (המוות של הנרי לדוגמא...) ולהמתנה עד הספר הבא...


    עד כאן השנקל שלי,
    מקווה שנהניתם :)
    בעקבות שטף הספרים ושטף הביקורות עליהם כאן בפורום, אני מעלה סקירה\ביקורת נוספת לביקורת ספרות חזיון תעתועים של א. בראב

    הפעם על הספר שברי אדם - ד. (דבורה) נויגרשל.
    אני אצלול ישירות לכריכה, העלילה תגיע תכף.

    מחויבת להזהיר | המון ספויילרים - בערך תקציר של הספר.
    היכונו!

    כריכה:
    בלי המון פרטים, בלי בלגן.
    היא יחסית מינימליסטית. שברים, שמתקשרים ישירות לשם הספר (שברי), וצללית של דמות מטושטשת. (אדם?)
    לדעתי משרתת יפה מאוד את הספר, מאזנת את המתח שבו.
    [כריכה מצורפת בסוף]

    שם הספר:
    אז שם הספר, מקפיץ אותנו מיידית אל תוך הספר, אל העלילה עצמה.
    ולמה?!
    לגיבור הסיפור קוראים, איך לא?! אדם! (כאן נכנסנו לדיון מעמיק האם שם הספר נבחר בגלל שם הדמות הראשית, או להפך, {מה שיותר הגיוני לדעתי} ועד כמה זה נכון...)

    אז שברי אדם.

    אדם שניידמן שלנו שבור מאירועי העבר שלו, אך אל דאגה. הוא אוסף אותם, חוזר בתשובה ומרכיב את עצמו מחדש.

    ז'אנר:
    והנה חידוש.
    מתח!
    אבל כאן מגיע המפנה. כמו בספרים של נויגרשל, המתח הוא לא קלאסי, כמו שהתרגלנו, מתח של אקדחים, יריות, דם וכו'. לא.
    המתח והפעולה מתרכזים דווקא בפן הפסיכולוגי יותר, קריאת האדם שעומד מול אדם - מאסטר בקריאת שפת גוף, עדיין לא אמרנו - ועל פי הנתונים הללו, הוא מתעמת עם האויבים שלו.


    כתיבה וסגנון:
    גם כאן, אופייני לנויגרשל.
    כתיבה יפה מאוד, לפעמים אפילו גאונית.
    לעיתים נופלת בניסוחים יומיומיים ופשוטים יותר. לי העניין קצת צרם. אולי בתור כותבת, שבסיפורים מעין אלו מעדיפה להתנסח בצורה משלבית יותר גבוהה משפה מדוברת ביום-יום.

    העלילה:
    העלילה עצמה זורמת, רצה, עפה.
    מרתקת ממש.
    היו מעט קטעים שדילגתי, יותר אלו של התיאורים, היו הרבה כאלה, לדעתי. אבל יש כאלה שיאהבו.

    תקציר העלילה:

    אדם חוזר בתשובה ומגיע לגור ביישוב קטן שנקרא בשם: 'רמת אביגדור'. ישוב ססגוני, מצחיק, סוער ומעניין מאוד.

    מיכאל הוא משהו כמו אב-בית של היישוב. דואג למכירות, הרצאות וכיוצא בזה.
    פרט לכך, הוא גם משכיר את הדירה לאדם, שהוא בעצם בוגר מוסד, שחזר בתשובה ועזב את השירות אחרי... תכף נחזור לכאן.

    עד עכשיו היינו בארץ. נצא לעולם הגדול.

    אז ברחבי העולם ה-CIA, וגם הישראלים מחפשים אחרי אנטוניו, איטלקי אחד חמוד שמבריח חומרים מסוכנים, סחורות גנובות, כלי נשק וכדו'

    יש גם את ברונו, ראש מאפיה נחמד ועצבני.

    {ייאמר לזכותי, במהלך הספר קלטתי שאנטוניו וברונו - חד הם}

    מעלה בעיה כלשהי, מבחינתי, בעלילה של הסיפור.

    כל הסיפור, מהתחלה ועד הסוף, סובב אחרי כספות נעלמות כלשהן עם מידע סודי.
    הן מוזכרות בהתחלה ממש, ובסוף.
    הבעיה - שהקורא לא זוכר את זה בכלל. מבחינתו זה פרט מאוד שולי.
    יהיו כאלה שיגידו שזו הגאונות, להפוך פרט שולי דווקא למניע של הכל.
    אני לא חושבת כך. מבחינתי כקוראת, היה אפשר לחפש משהו יותר משמעותי מאשר כספות עם מידע סודי, שאנחנו לא זוכרים בכלל עד שמזכירים לנו את זה כש- "אה, בשביל זה היינו צריכים את אדם בכלל".
    הייתי מצפה למשהו יותר משמעותי, שתוך כדי הספר נבין למה רודפים\חוטפים את אדם, ולא נישאר עם סימן שאלה עד שמזכירים לנו קטע זניח מתחילת הספר ואומרים לנו - "בגלל זה".
    קיצור, יצאתי עם הרגשה של: ניסו למצוא סיבה לרדיפה דווקא אחרי אדם, הוסיפו קטע אחד בהתחלה, וסיימו את הסיפור.
    הרגשה שלי.


    בחזרה לעלילה:
    ברונו רוצה את אדם לפיצוח הקוד של הכספות המדוברות. הוא שולח מישהו שעבד בעבר עם אדם בניסיון לגייס אותו לעבודה סודית ומתגמלת. אדם מסרב לעבודה.

    כאן נכנס עמנואל לזירה. עמנואל הוא תמהוני כלשהו שהגיע לרמת אביגדור. כולם מזהים אותו כרפה-שכל ומשורר מוזר.
    אדם, אלוף שפת הגוף והבעות הפנים, חושד בו.
    עמנואל מנסה גם הוא להציע לאדם את אותה עבודה + מאיים עליו. אדם מתנע ממנו, ועמנואל עוזב את היישוב.

    בסופו של דבר מסתבר שעמנואל (שנרצח על ידי ברונו ראש המאפיה) הוא ערבי-נוצרי, שעובד עם ברונו.



    בעולם אחר,
    דני גרינגליק (יש שם משפחה כזה??? נשמע כמו גלינג-גלינג) מופלל בהברחה של חומר מסוכן.
    אשתו של דני חברה של אשתו של מיכאל מיודענו, המשכיר של אדם.
    ומיכאל – כמה נחמד וברור, שולח את אדם, הסוכן לשעבר, לנסות ולעשות משהו עם גרינגליק המופלל האומלל.

    אדם טס, כמובן... הרי אם לא איפה המתח?!
    באיזה שלב הוא נחטף, ו- מגיע לאי הציפורים (נשמע מעניין לטייל שם קצת...)
    כדי שהוא יסכים לשתף פעולה עם ברונו וחבריו בפיצוח הקוד של הכספות, הם מפלילים אותו בישראל, אבל אדם שלנו מסודר. הוא שתל בעצמו שבב איתור שרק חבר אחד טוב שלו יודע עליו.
    החבר הטוב מאמין בחפותו של אדם ומגיע להציל אותו.
    הכספות ניצלות גם כן.
    סוף טוב הכל טוב.

    המסר:
    מואכל בכפית.
    כתוב בעמוד האחרון של הספר בצורה ברורה. שחור על גבי לבן.
    אם זה טוב או לא - תחליטו אתם. אני פחות אהבתי.
    קצת היה מיותר.

    חורים בעלילה:
    קריאה ראשונה לא מצאתי. אם וכאשר תהיה קריאה נוספת, אעדכן 😉

    הבטחתי איפשהו למעלה שנחזור לעזיבת השירות במוסד של אדם.

    אוף.
    מידי דומה. מידי מגרד.
    אולי לא תואם בדיוק, אבל הרעיון. אני לא אנקוב בשמות ומי שמכיר – יבין.

    אדם פיקד על איזו משימה (בעבר), הוא זלזל במודיעין מסוים על רכב חשוב ואז—
    הנהג ברכב החשוד היה מחבל,
    שרצח את אחותו של אדם ואת האחיין הקטן והמתוק שלו.
    גיסו נשאר צמח.

    וטאדם טאדם---
    אדם פרש מהמוסד.

    צפוי? מזכיר משהו?

    עוד משהו-
    ברונו איים על אדם באמצעות פגיעה בגיסו הצמח. ואז פתאום האיום נעלם.
    לי זה נראה פחות הגיוני, יש לכם קלף תשתמשו בו, תסחטו את אדם, תעשו משהו.


    טוב. נחזור לחיובי.
    בכללי, ספר יפה ממש. כזה שלא עוזבים מהיד ומתאכזבים שהוא נגמר.

    קטעים שממש אהבתי:
    אני לא אכתוב אותם בפירוט, כדי שיהיה לכם חשק לקרוא, אבל בקצרה:
    • אהבתי את החתול האפור שאדם השתמש בו לגילוי ונטרול עוקבים. גאוני ומקורי.
    • וגם את שואב האבק, הכלב, והחתול שביימו חתימות חום של בני אדם. גם גאוני.

    זהו.
    עד כאן להיום.

    נ.ב.
    מומלץ מאוד!

    נ.ב.ב.
    הכריכה המובטחת:
    1745261392277.png
    גם את הסיפור הזה קראתי ב'מרווה'.
    גם אותו קראתי עד פרק מסוים (באזור פרק 35) והפסקתי בגלל בעיות עם המנוי. (שבסוף אחרי חודשים ארוכים הסתדר).

    הספר הוא פרי עטן של הסופרת פ. שטרן ובִּתָּהּ ג. ספרין.
    ז'אנר: רגש.
    דמויות ראשיות: דבורה, אלישבע, מימי ומלכי. שני זוגות של תאומות (בהתאמה).



    ועכשיו, לביקורת.

    נתחיל בכריכה:

    כשראיתי אותה לראשונה לא הבנתי מה מטרתה, מה היא באה להביע. במרווה היה רקע של חוף וים. וכאן? ספירלה. כחול חום. משהו לכאורה לא ברור.
    לקראת סוף הספר הכריכה מתחילה להיות ברורה ומובנת. (עכשיו אני חושבת שגם לצבע של הכריכה יכולה להיות משמעות...)

    אגב, שם הספר 'השנייה הייתי'. אצלי היו לו שני פירושים. לקראת הסוף התבהר לי למה התכוונו המשוררות... בעיניי שם מעולה.
    * מצורף קובץ תמונה של הכריכה *


    תקציר העלילה:
    הווה:

    מימי מנהלת בביתה בית (כמו פנימייה) לבנות (אמריקאיות בעיקר) בחיפה על שפת הים. דבורי, בתה, שונאת את הבנות שמתגוררות איתה ורוצה שקט, סדר ושאמא שלה תהיה רק שלה...

    במקביל, מסופר על העבר:
    למימי יש אחות תאומה בשם מלכי, הן לא מסתדרות ביחד (בלשון המעטה...). הן גדלות, כל אחת מקימה בית. למימי אין ילדים, וכנ"ל לאחותה. כשהן בנות 25 (אאל"ט) נולדות להן אחיות תאומות. ההורים שלהן נהרגים בתאונת דרכים ליד הבית חולים במיאמי, עיר הולדתן. אחרי סיפור ארוך (אין מקום בתקציר... ועדיף גם שתקראו את זה, למה להרוס?...), כל אחת מגדלת תאומה אחרת.

    סוף הספר:
    דבורי, כועסת על אמא שלה שלא ספרה לה על התאומה שלה ועל זה שהיא בעצם אחותה (אבל למרות זאת עדיין קוראת לה אמא...).
    היא מחליטה לחזור עם מלכי אחותה לחו"ל, לאחר שזאת מגיעה לארץ. מלכי ודבורי עוברות רעידת אדמה בטורקיה, מה שמשנה את כל הסיפור.

    האחיות הגדולות משלימות לאחר שמאז ומתמיד לא היו בקשר טוב...
    אחרי18 שנים דבורי ומימי מגיעות לקבר של ההורים שלהן.
    ועוד...



    עלילה:
    מה אומר? לעלילה כזאת לא ציפיתי בכלל!!!

    עלילה גאונית. מוקפדת מאוד וברמה גבוהה. לא גדושה מידי, אלא בטעם טוב.
    עם כל מידע, דמות, פרט נוסף בעלילה הבנתי כמה היא מתוחכמת ובנויה בצורה מצוינת. עלילה כל כך מדויקת שמטורף לחשוב שנעשתה בדואט. בעיניי עוד נקודה לזכותן.

    נקודת מפנה מעניינת, שלא חשבתי עליה הייתה רעידת האדמה. מה שנתן לסיפור תפנית וגרם לי לקרוא ביתר שקיקה...

    עוד תפנית (דיי מתבקשת),הלידה הפתאומית של מימי אחרי 18+ שנים, שהייתה כמו יציאה מהקופסא, לא חשבתי בכלל שזה יגיע. הופתעתי שם מאוד. למרות שלא ציפיתי לזה, אני מניחה שכדי לסגור פינות זה היה מתבקש.

    התפנית הכי מוצלחת בעיניי הייתה הקורונה. חמש שנים אחרי, ופתאום לחזור אליה (וגם לצחוק... על מה שאז לא היה מצחיק בכלל...). זה היה טוויסט מוצלח מאוד. ולמרות הרבה דמעות שהזלתי בין הדפים, היו בו גם קטעים מצחיקים. בהחלט, לא הייתי חושבת שלשם ילך הספר.



    סיום:
    לדעתי הסיום מתחיל כמה פרקים לפני פרק הסיום.
    המהלכים מתחילים להיסגר. (הערה: ראו 'חורים בסוף של הסוף---').

    מתח טוב. היו הרבה קטעים שממש הרגשתי שאני חווה ומרגישה את האווירה כמו הדמויות. ממש דמיינתי את המהלכים במוחש...



    חורים בעלילה:
    מקריאה ראשונה, לא מצאתי


    'חורים בסוף של הסוף---':
    כאחת שמאוד חשוב לה שכל חלק בעלילה יסתיים בסופו של דבר, יהיה ברור וסופי, בלי להשאיר קצוות אחרונים פתוחים, קצת הפריעו לי קצוות שלא היו ברורות או סגורות לחלוטין. יכול להיות בגלל חוסר רצון של הסופרות לעסוק בחלקים הללו, רצון שלהן לתת לכל אחת אפשרות לדמיין את הסוף בכוחות עצמה או הרצון לסיים את הסיפור כמה שיותר מהר כדי להוריד לדפוס לפני פסח. בכל מקרה הקצוות לא ממש משנים, אבל עדיין קצת מציקים...

    הנה כמה נקודות לא פתורות:
    המפעל: מה היה בסוף עם המתחרים? הקורנה הגיעה השוק קפא, העסק שמלכי רצתה להפריח בישראל נתקע, אבל מה עם המפעלים והעסק במַיַאמִי?

    לאן הולכות בסוף דבורה ואלישבע? הן נשארות במיאמי? חוזרות לחיפה?.

    ה"קורונה": איך נתנו להן לטוס למיאמי כשקורונה דיי משתוללת בחו"ל וגם בארץ? מלכי בפועל חוזרת למשפחה שלה, אבל מה עם מימי? (ואולי גם עם דבורה ואלישבע) הן רוצות להיתקע בחו"ל בפסח והלאה?...
    בעיניי, נקודה שהן לא ממש חשבו עליה... (אלא אם כן, זה היה ממש בהתחלה, הן היו שבועיים בבידוד ואז מימי ואלי גם התאומות השניות היו בחו"ל פחות משבוע, זה לא ממש מסתדר כדי לחזור לארץ באזור פורים [שמאז השמיים נסגרו, אאל"ט...]).

    אולי מה שכתבתי כאן זה אובר ביקורת לא כל כך רלוונטית, אבל בגלל שזה ספר ברמה עם עלילה טובה (ומפתיעה) הייתי רוצה ומצפה שגם העלילה תהיה מושלמת (או נכון יותר, מדויקת)...


    עד כאן הביקורת.
    אשמח לקרוא הערות/ הארות.
    מנסה פעם ראשונה לכתוב סקירה/ ביקורת, מקווה שיצא טוב :)

    כמה מילים לפני:
    את הסיפור קראתי בהמשכים ב'מרווה לצמא', מאזור פרק 55 בערך פספסתי, היינו מנויים ופתאום המרווה כבר לא הגיע, חיכינו שבוע, שבועיים, ואפילו חודש (!) ואז ביטלנו... (אל דאגה, אחרי כמה חודשים החזרנו את המנוי...).

    הייתי חייבת לקרוא את הסיפור, כ"כ התחברתי אליו. אז לפני כמה שבועות הייתי בבני ברק, קניתי ושמרתי לפסח.
    והנה, הגיע פסח, ישבתי והשלמתי בשקיקה את המשך הסיפור...


    אחרי ההקדמה, עכשיו לביקורת.

    זהו הספר השני של
    @-מיכל אופק- (את 'באה בלילות' שלה קראתי רק בגלל שהתחברתי לסגנון הכתיבה במהלך הקריאה של הסיפור בהמשכים).
    כתיבה בז'אנר רגש.
    דמות ראשית/ גיבורת הסיפור: תמי נוימן.



    כריכה:
    מבט ראשון (באשכול של הספרים החדשים): כריכה חמודה. אבל מה הקשר? כשרפרפתי על הפרק האחרון, ראיתי שנולדה לתמי בת.
    מבט שני: אחרי שקניתי את הספר פתאום נזכרתי שבעצם היה "אימצה" לכמה שבועות את אושי ומכאן הצבע של העגלה...

    מילה על שם הספר "ביקשתי לתת", כשמו כן הוא. מבטא בצורה ברורה ופתוחה את הרצון הנכסף של תמי להיות "אימא". לתת.



    עלילה:
    עלילה מיוחדת, רואים שנכתבה מניסיון של מישהי שממתינה.
    היו פרקים שבכיתי בהם המון!, היו פרקים מצחיקים וגם כמה פרקים שרק רציתי שיעברו:sne: (כמו בכל ספר יש פרקים יותר מעניינים, ויש פחות)...
    ספר שנותן פרספקטיבה וטיפה מכניס את הקורא לחוויות, רגשות, תחושות ומחשבות של נשים מצפות...


    הקטעים עם יעקובי, האח הקטן של תמי מוסיפים המון. הדו שיח שהם מנהלים לאחר שתמי מגלה את הפנקס ומה שרשום בו כל-כך מרתקים. דו שיח שלך ילד בן תשע שהפה שלו מפיק משפטים של מבוגרים (כלשונה של תמי), נותנים עוד נקודת עלילה מיוחדת בתוך סיפור מיוחד ויפה.


    הפרקים שנסובים על אושי ומשפחתו מרתקים. אהבתי כ"כ את נעמי, אחותו הגדולה. את הסבתא. את תמי שנאבקת, נאנקת, מתגברת ומתמודדת. השיחות שלה עם לאה. התקווה שהיא מפיחה.



    חורים בעלילה:
    אחרי קריאה ראשונה, לא מצאתי חורים.

    מה שכן, כאחת שהבדלי שעות בסיפור מפריעים לה (זה לא ממש חור, אבל עדיין...) וכל פיפס חייב להיות מושלם ומדויק, יכול להיות שהיה איזה חור פצפון, אבל לא משהו גדול או מפריע.
    אנחנו הרי בני אדם, ותמיד יהיו פשלות...



    דמויות:
    מרתקות, משלימות פסיפס מהמם של סיפור. הרבה גיבורים וגבורה אחת, ראשית.
    כל דמויות בנויה טוב. לא סותרת דמות אחרת. משלימה עלילה אחת, סוחפת ומרתקת.



    סיום:
    הפרק האחרון, קיטשי. כמו שציפיתי. אבל מובן. בסוף נולדת לתמי וישראל בת.
    סיום כללי, ברור ויפה. אין קצוות פתוחים.
    רף מצוין. סיפר מותח (מבחינת עלילה), מרגש עם מבט שונה, שהצליח להשאיר אותי מרותקת עד הרגע האחרון, עם דמעות ועקצוצי מתח (וגם להשאיר אותי ערה עד מאוחר בליל שבת...).




    עד כאן הסקירה והביקורת.
    אם יש לכם מה להעיר (ויש לכם הרשאה לכתוב כאן), אשמח לקרוא. גם בפרטי.
  • 311
  • סלחו לי על הכותרת,
    ההכרח לגיוון לא יגונה.
    וגם- חג לחובבי הז'אנר, מן הסתם.

    זוהי ביקורת ספרות, לספר דופליקטים.

    חיכינו, ציפינו והוא הגיע- אוצרי החירות,
    החלק השני בסדרת הפנטזיה "דופליקטים" מבית יונה ספיר.
    אז אחרי שנחשפנו לפורמט, לעולם צבעוני ומרתק הקהל הנלהב נאלץ לחכות לצאת הספר הבא. והנה הוא בא. עב כרס והדור כריכה.
    כמו בספר הקודם הכריכה מעוצבת נהדר ומעוטרת בתבליטים מרשימים.
    התמה העיצובית חוזרת על עצמה, בגוונים שונים.
    הבית הכפרי בספר הקודם מוחלף בטירה אימתנית מתלחכת באש, רמז לאירועי הספר הנוכחי.

    באופן כללי אירועי הספר, הקודם אוזכרו באקספוזיות שונות, כמו גם חלק מהטרמינולוגיה.
    חלקם בצורה חלקה וטבעית, חלק אחר מרגיש כפונה ישירות אלינו, הקוראים.

    אם בספר הקודם עסקנו בכדור הטונגו ככלי המניע את העלילה וגיבוריה, הרי שעתה מדובר בריקורדום, כוח עוצמתי ואסור בשימוש שניתן בידי אוצרי המסדר, לעיתות משבר קיצוניות בלבד.

    בבסיס הסדרה שאלה פילוסופית מעניינת.
    מה אם היה שורר שלום עולמי, ללא חשש ממלחמות גלובליות, מה הייתה שיטת השלטון הטובה ביותר עבור האזרחים? מה היה המודל המבטיח להצלחה האנושית המרבית, בהיעדר נבלים וקונפליקטים עקובים מדם.
    זו תמה מרתקת לחקור בגבול הפנטזיה, שכן האנושות הריאליסטית מעולם לא נדרשה למצב כזה.

    בספר הקודם ביקרנו בסיים, יבשת שבה השלטון הוא סוציאליסטי, אחיד ושווה בין כל אזרחיו ובנוכחי- ההפך הגמור- אוטוקרט.
    יבשת טוטליטרית, מבוססת על שיטת השלטון בממלכות רוסיות ובריטיות.
    העלילה נשזרה היטב ברקע הקונספט היבשתי, מרתקת בפרטיה ותיאוריה.

    שנת ההתגלות ממשיכה כסדרה, תחרותית מאי פעם, אגב אקסיומה- היכן שיש יהודים, תהיה גם אנטישמיות.
    התחרות מבוססת על פיאודליזם, קשר תלותי בין איכרים לחיילים, או בין האזרח לאליטה, בימי הביניים של מערב אירופה.
    דרך הדמויות אנחנו נחשפים ליתרונות והחסרונות של המשטר וחוקיו, נושא מעניין כשלעצמו לחקור בפריזמה היסטורית ועתידנית כאחד.
    אנחנו נחשפים גם לקריצה מן העולם האמיתי, רפרנס לקייט מידלטון, הדוכסית- שבעולם הפנטזיה אחראית על בית חינוך (מחדש?) סוג של כלא אוטוקרטי.
    הצצה נוספת לאופן בו הממשל מנהל את נתיניו.

    הסדרה היא מסוגת פנטזיית אימה, כך נכתב. ואכן בספר אנו נחשפים ליותר מוטיבים מעולם האימה, חזיונות שחורים מעופפים, חומר אפל וחסר צורה שכלוא בקרצ'ר, שהוא עצמו לוקיישן אימה קלאסי.
    אם כי מדובר באימה מתונה ומאוזנת, לא מניחה ללב להחסיר פעימה.

    הספר רומז גם לשמאל הרדיקלי, ולתנועת הפרוגרס שנראה כי בדומה לזו המציאותית, מפיצה רעיונות מעוותים. אם כי לא ברור האם העולם כולו נטה לכיוון הליברלי יותר אחרי האסון, או שמא ישנם עוד שמרנים אדוקים מהעולם הישן.

    זאב,זאב?
    הספר מציג בפנינו את זאבי הטונדרה, זן פראי של זאבים שחלקם אולפו לשמירה על הדופליקטים.
    כמו גם בניית דמות חייתית מואנשת , רופיו.
    אנחנו מלווים אותו ואת רגשותיו הזאביים לאורך פרקים שלמים, ניתן לומר בזהירות כי הוא אחד מגיבורי הספר.
    כתיבה מנקודת מבט חייתית, שמורה לסוגה זו בלבד.
    בנוסף מוצג לנו סמל זאבי נוסף, הפעם לקוח מפולקלור אירופאי, איש זאב- גורלו המר של קאזנס שחובר לגוליבר, רפרנס נוסף לתרבות הפופולרית.
    כמו גם רובינזון קרוזו שמוזכר בעקביות כמעט בכל ספרי יונה ספיר.
    אגב, קאזנס.
    דמות מיותרת לכאורה שנועדה לשמש ככלי חד פעמי עבור זירו להשגת מטרותיו.
    דמות שסיפור הרקע שלה מצדיק סוף מפואר יותר, ללא ספק.

    זירו.
    אציין שהתאכזבתי במקצת מהעובדה שהמניע לפעולותיו היא תאוות נקם קדומה, שבועה מסב פגוע, ציפיתי למורכבות נוספת בדמות נבל די חד ממדית.
    אם כי עלתה במוחי נקודה למחשבה, בעקבות הקריאה.
    מה אם זירו בעצם צודק?
    מסדר הדופליקטים, חוקי היורמנטום, ד"ר קאלי שהיותו סמל המוסר מוטל בספק רציני. צדדים אפלים וחולניים נחשפים באישיותו המסתורית.
    ובניהול מערכת הצדק של המסדר מתגלים יוצר ויותר פרטים מדאיגים בהחלט.
    מי החליט שמאזני האנושות צריכים להתנועע במקביל להחלטותיהם של אוצרים, שלא ניתן לתת בהם אמון, הם מחזקים כוח בלתי נלאה ואוחזים במוסר מעורער?

    אני סגרתי את הספר, כשאיני בטוחה לגבי דמות הארכי נבל. טקטיקה ספרותית טובה על מנת להבנות לנו קרב תודעתי, מקווה שיגיע בחלק הבא עם עוד שאלות מוסריות ופילוסופיות מענייניות.

    לסיכום, ספר ההמשך מתעלה על הראשון, כמעט בכל ההיבטים, כיף לקרוא, כיף לצלול לנבכי עולם הפנטזיה.
    הטוב: דני מקבל מימד אנושי לדמות גיבור-הכל-יכול.
    הרע: כבר לא כ"כ ברור מי הרע.
    המכוער: איש זאב. בררר.
    זהירות, הביקורת כורעת תחת עומס ספויילרים, אם לא קראת את הספר ואתה מתכנן לקרוא אותו בהמשך מומלץ להימנע מקריאת הביקורת לעת עתה



    לכתוב ביקורת ספרות על ספר של
    @יונה ספיר זה לא דבר שבא ברגל, כלומר, ברור שלא. מקלידים אותה ידנית... אבל בכל זאת, רק לשם האמינות, הסתפקתי רבות מה לכתוב מתוך שלל המחשבות שצצו לי במהלך קריאת הספר והחלטתי להניח לסקנדר שלי להציף את הבולטות שביניהן החוצה, בהנאה מרובה!

    על הכתיבה של יונה ספיר כבר אין מה לדבר, מי שאוהב זכותו, ומי שלא אוהב גם כן זכותו! אנחנו מדינה דמוקרטית פה, במחילה מהאוטוקרטים שבינינו!...

    הכריכה. ובכן, כריכה יפה ומושכת את העין. מוטיב חוזר מהכריכה הקודמת, רק שבניגוד לכריכת הספר הקודם, עליה הופיע מבנה מסתורי משהו שבמהלך הספר התברר בסך הכל כאחוזה מתקופה קדומה, המבנה המופיע בכריכת דופליקטים 2 הוא מבנה דופליקטי במוצהר. (המועצה העליונה בבועת האוצרים, אם שאלתם או אם אתם קוראים את הביקורת למרות שלא קראתם את הספר...) יפה מאוד. הכריכה מצדיקה את פנים הספר.

    נ.ב. נוצות של דואוסיינס אינן אמורות להיות כחולות ירוקות? מה זה הצבע הלבן שבחרה הבינה עבור הדואוסיינס המרשים שעל הכריכה? נקודה למחשבה.

    ואל העלילה עצמה, כי אחרי הכל, לא קנינו את הספר בגלל הכריכה שלו!... (או שכן? נקודה נוספת למחשבה...)

    הריקורדום. בתחילת העלילה אומר קייזר לדני שימצא את השפעת הריקורדום על כדור הארץ וכך יידעו מי הוא האוצר שעשה זאת, ובלה בלה בלה. פתאום משהו שם משתנה. פתאום הוא צריך ל... בעצם, לא הבנתי! אם הוא ימצא את הריקורדום, מה יקרה בדיוק? האם הוא יגיע אל ד"ר קאלי ויקבל ממנו את הספר המדובר?... אשמח אם מישהו יוכל להחכים אותי קצת יותר בענין.

    כדור הטונגו. לא אמור לבטל את יכולותיו הדופליקטיות של הנוגע בו? כיצד נותר קאזנס דופליקט? האם הייתה לעובדה שהסקנדר שלו שהה בקרצ'ר השפעה על כך? ואם כן, למה זה לא כתוב?

    רוּפְּיוֹ. (שמתם לב לניקוד? אני שמתי לב. שמתם לב שבכמה מקומות היה כתוב: אגרוּפְּיוֹ?) מה בדיוק קורה איתו? מדוע מלכתחילה הוציא אותו מקסימיליאן בכלל מבועת האוצרים? כבר בספר הראשון הופיעה שאלה על הכריכה האחורית ללא תשובה, מדוע זה צריך לקרות עוד פעם?... מילא להותיר חור לסוף הספר, ניחא! אבל...

    אבישי וסקנדרוֹ. יש איזה משפט חזק כזה שגורס שקצת בעייתי לעשות את הדבר הזה, שכחתי איך הוא הולך. אה, לא חוזרים על בדיחה פעמיים!!!

    אוצר הזהות. בספר הקודם היה כתוב די בבירור שאוצר האשליות הוא זה שמסוגל לשנות את פניו או הסובבים אותו. איך בספר הזה עבר הכח אל אוצר אחר?

    הגוליבר. בספר הקודם נכתב שהוא אחד מהמוטציות בעלות שתי הראשים שנוצרו בעקבות פיצוץ הכור הגרעיני (נגיע אליו תכף). בכריכה האחורית ובפנים הספר הוא מופיע עם ראש אחד!

    הכור האטומי. בספר הקודם ידע מקסימיליאן (או טהולא? לא משנה. אנחנו בני אדם, לא דופליקטים;)) לספר לדני על כך שמדובר בכח דופליקטי. בספר הנוכחי אחד האוצרים חושב על הכח האדיר של האנרגיה וכדוגמא לכך הוא נזכר בכור...

    מאמין שהיו שהעמיקו יותר, אבל היות שאני והסקנדר שלי קצת מסוכסכים והוא אינו מוכן להמשיך לסייע לי בכתיבת הביקורת נראה לי שנצטרך לעצור את זה כאן.

    לסיכום: פנזטיה מעולה כפנטזיה. מקורית בהחלט. מחכים לספר הבא. כנראה שהוא ייקח קצת זמן אבל איך אומרים? "לעולם אל תאמרו נואש. ידידים."
    את הכרך הראשון של "המשודך המתוסבך" קיבלתי במתנה מ @EPaP , כאות הוקרה על שזכיתי להיות השדכנית שלה.
    לא ברור לי אם זה היה רמז עדין לכך שהייתי אמורה לבצע את השידוך שלה מוקדם יותר, או סתם שי נחמד. כך או כך, בפעם הראשונה שהגיע הזוג הצעיר להתארח אצלנו בשבת, הביאה איתה אפרת ספר קריאה בשבילי בתור מתנה נחמדה.
    חייכתי חיוך גדול, הודיתי לה בנימוס רב, וכשהיא לא הייתה באזור - הנחתי את הספר במדף מאובק נידח היטב. אני לא קוראת ספרים, בטח לא ספרי קריאה, בטח לא חרדיים. אין לי זמן ואני סנובית. מה לי ולספר הזה, ישמרני האלוקים?

    מפה לשם, אחרי הדלקת נרות השתרר שקט מוזר בבית, השולחן היה ערוך, האורחים עוד לא הגיעו ואני מצאתי את עצמי עם עשר דקות פנויות וספר מסכן מונח בצד בעלבון, ולוטש אליי מדי פעם מבט היסטרי של "איך זרקת אותי כאן לעזזל".
    טוב. בסדר. אז פתחתי אותו, מה יש.

    מה אני אגיד לכם, חברים יקרים.
    מהמשפט הראשון - שכחתי הכל, שכחתי עולם ומלואו, שכחתי סלט.
    אוי, זה היה ענק.

    אני אנסה להסביר לכם מה היה ענק בספר הזה,
    אבל מבטיחה לכם בהן צדקי: אני לא אצליח.
    אי אפשר להסביר מה כיף בספר הזה, עד שקוראים אותו.
    אבל אני אנסה, כאמור.

    מה בספר:
    הספר נכתב על ידי בנאדם נחמד בשם אליאב, ספק פיקטיבי ספק אמיתי. מכיוון שאת הספר קראתי לפני כמעט שנה והוא כרגע לא נמצא לידי אני לא יכולה לשלוף עבורכם את שם המשפחה של הבחור, אבל מדובר בבחור נחמד בסך הכל, בערך בתחילת גיל השלושים, והוא בשי-דו-כים.
    הבחורצ'יק הנחמד יוצא כמעט כל שבוע עם בחורה אחרת, מנסה את מזלו בהקמת בית בישראל, ובינתיים - לפחות עד סוף הכרך הראשון - הוא עוד לא מוצא את המיועדת.
    הוא מספר את סיפורי פגישותיו, התקוות, האכזבות, הקוריוזים והפדיחות.
    אני בספק אמיתי אם הסיפורים אמיתיים. הוא טוען שהם כן - אבל אני מתקשה נואשות להאמין לו, פשוט כי אני בנאדם מתורבת, ונשגב מבינתי איך הוא מסוגל לגלות לנו סיפורים כאלו אם הם התרחשו באמת. אבל אפרת, ההיא שנתנה לי את הספר, התוודתה באוזניי שהיא מכירה מישהי שמכירה מישהי שאכן יצאה עם הבחור הזה, וזיהתה את עצמה באחד הסיפורים.
    כך שהחידה הנ"ל נשארת חידה.

    מה מיוחד בספר הזה, תשאלו?
    שבענו ספרי שידוכים, שבענו סיפורי פגישות. מי צריך עוד, נכון, מאה אחוז. אתם צודקים, תפסיקו לצעוק.
    אבל הספר הזה מצחיק. פשוט מצחיק.
    הבחורצ'יק הנ"ל נעדר כל כישרון כתיבה. הבנאדם פשוט לא יודע לכתוב, נקודה.
    הוא גם לא מתיימר לדעת. האיש פשוט יושב ומספר לנו, כספר חבר אל חברו, מה קרה.
    בשפה הכי אינטואיטיבית שיש, הכי מדוברת. פשוט הרצאה, שהוא יושב ומספר לנו.
    אין לי את הספר לפניי, כאמור, אבל אני אנסה להמחיש לכם איך זה נראה:

    בקיצור, אז אני יושב מולה, והיא כזה רגל על רגל מקפצת לי בפדיחה כזה, ואז אני אומר לה "היי" ביישני והיא מחזירה לי "אהלן" ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי שבא לי פשוט למות במקום. ופתאום יוצא לי הפצ'י ענק - וואלה אין לי מושג מאיפה זה בא לי. ואני מתחיל להתעטש לה מול הפרצוף, ואני קולט איך העיניים שלה נהיות גדולות כאלה, ופתאום היא מרימה את הריצה של החיים שלה ונעלמת מהמלון כאילו הייתי שד. ואני יושב שם נבוך כולי לא יודע מה לעשות ומתקתק ברגליים בעצבנות.
    זה לא ציטוט מהספר, זה רק ציטוט בהשראתו. שתבינו את הרעיון.

    כשהתחלתי בקריאה, התפחלצתי מכמות השגיאות שבו. הלשון, במחילה, מזעזעת. חוץ מכמות הסלגנים המלחיצה שעוברת כל גבול של טעם טוב ורע, כמות השגיאות הלשוניות, התחביריות, הדקדוקיות וההקלדות - יכולה להוציא בנאדם שפוי מכליו. הספר לא עבר עריכה אפילו פעם אחת, מבטיחה לכם בהן צדקי שהוא לא ראה בדל של עורך.
    ובכל זאת, למרות היותי גיקית שפה גאה, ועל אף שאני מתעבת באופן אישי כל סופר שאינו משקיע מזמנו והונו בהתייעצות עם אנשי מקצוע,
    נאלצתי להודות קבל עם ועדה:
    הספר הזה לא יכול לעבור עריכה.

    אני עורכת, שלא תטעו. אף אחד כאן לא מקבל אחוזים.
    אבל אני יודעת שלו הייתי מקבלת את הספר הזה והייתי עורכת לו את הבסיס הכי בסיסי והכי פשוט שיש, הייתי הורסת אותו הלוך והרוס עד לשד עצמותיו. עד שלא הייתה נותרת בו אף לא לחלוחית אחת של העסיסיות והעוצמה שיש בו כעת.
    הגאווה של הספר הזה, הייחודיות שלו, היא האינטואיטיביות שלו. היא העובדה שהוא מדבר אליך בשפה שלו ומסביר לך בדיוק מה ואיך קרה.
    אם הוא לא יכתוב בשגיאות, זה לא יהיה מלאכותי מדי. אם הוא לא יתקע סימן קריאה בסוף כל משפט - זה יהיה אנמי מדי. אם הוא לא ידחוף "כזה" בין כל שתי מילים - זה יהיה רשמי מדי.
    עיבדת לו את הכתיבה - הרסת לו את הדי אן אי.

    עד כאן הסקירה החלקית שלי.
    ולמה נזכרתי להעלות אותה כעת, כמעט שנה לאחר שקראתי את הספר?
    יען הזוג הצעיר מגיע להתארח בשבת הקרובה, ואפרת הבטיחה לי את הכרך השני. יאפ יאפ. טאדם טאדם.
    היום הספר הגיע אליי בדואר.
    מייד שיכולתי התיישבתי לקרוא אותו בנשימה עצורה, מכריכה לכריכה.
    אני לא מתיימר לכתוב ביקרות על הספר עצמו, כמו שאכתוב על ההווי והלב המורגש בו.
    שמעתם פעם על המושג 'דיבורים של אמת'?
    הוא כנראה נאמר על הספר הזה.
    דיבורים שגורמים לך להתגעגע לנשמה שלך, שקבורה לה אי שם מתחת להררי הבלבול ושטף המידע שדור המילניום של 2025 מציף אותנו בהם.
    עוגן של שפיות, בתוך ים של התחכמות.
    אני לא בטוח אם
    @Natan Galant בעצמו הוא לא ה'תם' מהסיפור...
    כשאתה קורא את המאמרים המצויינים שלו, אותם הוא חולק איתנו בנדיבות כאן בפרוג, לאורו של הספר הזה, אתה שם לב לשכל הישר הפשוט שמבצבץ בהם בכל פעם מחדש.
    יש בספר כנות כובשת, שגורמת לך להשתוקקות ורצון להיות טוב יותר, ראוי יותר, מחובר יותר.
    קראתי כמה פעמים את הסיפור 'מעשה מחכם ותם' במקורו, אבל זו הפעם הראשונה שהבנתי אותו באמת. זו הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה הוא רלוונטי גם בשבילי בשנת תשפ"ה.
    ממליץ בחום לכל מי שרוצה לחמם את הלב שלו שקפא, לקרוא את הספר, לקבל פרפקטיבה חדשה על עצמו ועל החיים, ולהרגיש טוב יותר.
    תודה נתן על היצירה המופלאה הזאת, נשמח לעוד מהטוב הזה!
    בקרב קהילת הלבלרים הפועלים בארץ הקודש, מתבלט סופר דגול ומורם מעם המרומם את נפש קוראיו טפח מעל אפרוריותם של חיי היומיום.

    האיש ניחן ביכולת וירטואוזית ליטול אירוע חדגוני של חולין ולקדש אותו במילים פואטיות של שבת. במכחולו הציורי הוא צובע ברבגוניות כל אפיזודה שגרתית, נדושה ובנאלית. כל פעילות סטנדרטית, שדופה ושבלונית ננסכת בתיאורים ספרותיים טמירים המשווים לה הוד קדומים.

    כל מילה צועדת בסך מלווה במצעד חגיגי של נרדפותיה ומקבילותיה, תאומותיה ואחיותיה, קרובותיה ודומותיה. כל משפט מעוטר בתילי תילים של הקשרים נלווים, רמזים עקיפים ומשמעויות נסתרות. כל פסקה משובצת בפנינים לשוניים, במשחקי מילים, בצעצועי לשון נופל על לשון ובשפע פעלים פלאיים.

    בכל עת שעלעלתי בספריו המפעימים, עוטי השגב וחובשי הנוגה, נמלאתי התפעלות עזה מהולה בקנאת סופרים. ידעתי גם ידעתי כי עטי הפשוט והמחוספס, החבוט מתלאות החיים, המאובק בעפר היומיום, המפויח מעשן הדרכים, השחוק מקלישאות השגרה, לא יוכל לטפס במעלה המשלבים הלשוניים של סולם הספרות הגבוהה. סולם אשר רגליו מרחפות על הארץ וראשו מרקיע השמימה.

    ביום מן הימים עת טופפתי מעדנות בינות לסמטאות ירושלים העתיקה השוכנת למרגלות המקדש, הצצתי באבנים הקדמוניות ותהיתי אלו סודות הן כומסות בליבות האבן האצורים בעורקיהן המאובנים. אלו מעשיות מרתקות ועתירות שנים הן נוצרות בנאמנות עיוורת, בעיקשות סלעית ובשתיקה נצחית בת אלמוות.

    בעוד נפשי נעטפת בהמיה פיוטית זכה כטללי שחר, נפל מבטי על חגווי הסלע אשר הצניעו ברכסיהם צנצנת דיו טהור וזך חתומה בחותמו של סופר גדול. בחרדת קודש ניפצתי את החותם, גללתי את הפקק וטבלתי בצנצנת הפלאים את עטי, שכמו קיבל לפתע חיים משל עצמו והחל לפזז בחיוניות ספרותית משובבת עין. קולמוסי חולל מאליו על פני הגווילים, חורט מילים נאדרות אשר לא שיערתי ולא פיללתי כי תבקענה מעמקי ישותי המשמימה.

    כל חביתה ביתית פשוטה שטוגנה כלאחר יד בבוקר שגרתי ועמוס, הפכה בעיני לאומלט צרפתי משובח בעל מרקם נימוח קטיפתי ומעודן המוגש על מצע גבינות רעננות ושאר ירקות העונה. הביצה כשלעצמה נראתה בחזיוני כישות אליפטית סגלגלה ולבנבנה, גדושה בנוזל שקוף בוהק וזך, שבתוכו מתגלגל כדור חמה מתנוצץ בזוהר כתמתם ומסמא עיניים, כשמש זהובה המשייטת בשיפולי רקיע ארגמן בדמדומי שקיעה.

    חיש מהר גמרתי אומר להעלות את שרעפי מליצותיי על ספר מכורך אשר עלה יעלה על מכבש הדפוס וייקרא בהערצה ובשקיקה בידי שוחרי הספרות לדורותיהם. ספר אשר יתפוס את מקומו המובטח בפנתאון הנצח המקודש של הספרות היפה וינחיל לי שם גדול ותהילת עולם.

    מבט חטוף בצנצנת הפלאים הבהיר לי כי הדיו הולך וכלה כמו התפוגג באדוות ערפילי הערב השחורים. שרידי הטיפות הכהות האפילו על תקוותיי והחשיכו את חלומותיי. ידעתי גם ידעתי כי קרבה השעה העגומה בה אשוב לסגנון המחוספס והקלוקל, נטול ההוד, נעדר הפאר, חשוך המליצות, משולל היצירתיות וחסר ההשראה.

    מה המצב יא-אחים-שלי-בדם? כפרה על החיים-שלכם! אולי מישהו מארגן אותי פה עם כמה שליכטות של דיו? מה, אין לכם?! דייי, אל תגידו לי את זה. בדיוק עכשיו חיסלתי ברגע אחלה צנצנת.

    1737077385157.png



    בעז"ה




    ביקורת ספרות לומדת:
    הספר "שניה לפני האור" מאת רותי קפלר



    מאת רחל העכט sipur8rachel.gmail



    שניה לפני
    תמיד ידעתי שלספר טוב יש כוח מרפא לנפש, אך רק בתחילת שבוע שעבר, בעוד אני מתמרמרת מחום, צמרמורות ושיעולים בלתי פוסקים, גיליתי שהוא עשוי לרפא גם את הגוף. קריאה (שנייה) בספרה של רותי קפלר, "שניה לפני האור", השכיחה ממני את הכאב, את העייפות ואת הבלאגן האינסופי שמחכה לי בסלון - מעשה ידיהם של הקטנים - וגרמה לי לשקוע שוב בסיפור אנושי, רגיש ומיוחד במינו.

    כשסיימתי את הקריאה, קרו שני דברים מפתיעים: האחד, הרגשתי ברוך השם הרבה יותר טוב; והשני - ידעתי שאני רוצה לכתוב ביקורת על הספר הזה. לא ביקורת שמטרתה רק להמליץ, שכן הוא כבר לא חדש ואינו זקוק להמלצות, אלא ביקורת שנועדה ללמידה. ויש כל כך הרבה מה ללמוד מהספר הזה- הן מהתוכן והן מהכתיבה.

    האור
    אחותה הקטנה של נחמי, חיה, מתלבטת האם להינשא לבחור עילוי ממיר. הדילמה מעוררת בנחמי זיכרונות ישנים כאשת אברך צעירה, שניסתה לתת את כל מה שיש לה—עד שגילתה שכמעט לא נותר דבר. גדליה, אחיה הגדול של נחמי, מבקר במערכת עיתון, יוצא למסע בלתי מתוכנן שבו נבחנים כמה מכללי חייו הבלתי מעורערים. בדרך להצלחת הניתוח של מירי, ביתו בת האחת עשרה, הוא מוצא את עצמו נעזר דווקא בדודי, אחיו הקטן, שבחר בדרך אחרת. כל אחד מהם מגלה בדרכו שלו כי במורכבות האנושיות, בשונה מנוסחאות פיזיקליות, לא מספיק רק להניח משתנים במשוואה- אלא יש צורך בבחירה. בעבודה. בתהליך.

    אני חושב משמע אני קיים
    אחד ההבדלים הבולטים בין הספרות החרדית לזו הכללית הוא הנפח שתופסים המחשבות והדיאלוגים בסיפור. בעוד שבספרות הכללית הנטייה היא לצמצם דיאלוגים למינימום ההכרחי, בספרות החרדית כלל לא נדיר למצוא ספר שבו לפחות שמונים אחוז מהטקסט מוקדש לשיחות, מחשבות ופלאשבקים. גם ב"שניה לפני האור" חלק משמעותי מוקדש לדיאלוגים ולהגיגים פנימיים, מה שמעלה שאלה מקצועית חשובה: איך שומרים על קצב עלילתי לצד ריבוי דיאלוגים?

    "זה היפותטי," עונה רותי, מביטה דרכה. "משום כך, איננו ממקדים את אוסף האפשרויות. ואני אומרת: כל טוב".
    "זה לא היפוטתי", חיה מתעקשת. "זו הצעה קיימת. הם מוכנים לתת לי את המפתחות עכשיו."


    התשובה הראשונה טכנית, אך חיונית: קפלר מגוונת באופני הצגת הדיאלוגים ובתפאורה שסביבם. דיאלוגים מפתיעים עם שכנה אקסצנטרית, שיחות המשולבות בנקודת מבט של דמות שלישית, ועימותים טעונים החושפים מידע על העבר—כל אלו שומרים על עניין ומקנים לדיאלוגים נופך טבעי ודינמי.

    ספירלה לוגריתמית
    הדרך השנייה לשמור על מתח עלילתי, על אף נפח הדיאלוגים, היא התפתחות. העלילה בנויה כספירלה העולה מעלה. שוב ושוב אנחנו נתקלים באותן דילמות, אך בכל פעם ממקום גבוה יותר. בתחילה, הכלה הצעירה נחרדת מהמחשבה על מגורים ביישוב קטן, אך משכנעת את עצמה שעליה לוותר. בפעם השנייה היא כבר מתחילה להטיל ספק בטוטאליות של הוויתור, ובפעם השלישית היא מבינה שהיא בתהליך, אך מאפשרת לעצמה את הזמן לשהות בו.

    בליל פטיש השניצלים הייתה הקריסה הגדולה. חמש ועוד חמש דקות היא משכה. עוד חמש דקות אני יכולה, היא שכנעה את עצמה.
    אבל היא לא יכלה.


    וזה, אולי, הקסם הגדול ביותר בספרה של קפלר: התהליך. אנו חווים הזדהות עם כל אחת מדמויותה, לא ממקום מתנשא אלא ממקום אנושי וכנה, ומאמינים בתהליך העדין שהן עוברות.

    סוף טוב, הכל טוב
    אבל לא רק התהליכים הם שראויים לציון כאן כי אם גם האופן בו הם מסתיימים- סגירות המעגל מצוינות, המביאות כל דמות אל הסוף הנכון והמדויק לה ביותר.

    "אני רוצה שבעלי ידבר איתו. והוא עכשיו לומד." גאווה גדולה במילותיה. וחיוך אמיתי, שאין בו שטפונות, על פניה. הרי הכל יהיה טוב בסוף, היא יודעת. רק קצת סבלנות. והשמש תזרח.

    אז איך, באמת, סוגרים מעגל בצורה נכונה?
    בדיוק כמו בחיים האמיתיים, צורך נובע מחוסר. מה שחסר לדמות- חסר באמת, לא מה שלדעתה חסר לה- הוא בדיוק מה שעלינו להעניק לה בבחירה סופית ומודעת, בחירה שמגיעה לאחר התהליך שעברה. הצורך של נחמי היה הזדהות פנימית עם בחירותיה; של גדליה התגמשות, ושל אימו של דודי- קבלת בנה ללא תנאי. לכולם דאגה קפלר בסוף לבחירה סופית מודעת, שתדייק ותביע את הדרך אותה הם עברו במהלך הספר.

    "אין לי כח לאכזבה שלך, אמא." הוא אומר. משפיל מבט.

    ומה עם דמות שלא קיבלה השלמת מעגל ברורה וחד משמעית? דודי, כך נראה, מסיים עם לא מעט תהיות על המשך דרכו. אלא שבתהליך של דודי, אחד מהקונפליקטים מולם ניצב במהלך הסיפור היה הצורך להתמודד עם ההשלכות לבחירותיו, וזוהי גם סגירת המעגל שלו: הוא נתקל בשאלות מהן הוא כבר לא יכול לחמוק, ויהיה עליו להתמודד עימן. זהו אומנם סוף פתוח, אך מבחינתנו הקוראים הוא מהווה השלמה טובה מאד לדמות. אגב, סופים פתוחים שכאלו, המותירים את הדמות למול השלכות בחירותיהם, אופייניים לעלילות התפכחות.

    "היה צריך שכל הדברים הנכונים יסומנו בתווית זורחת: 'אני דבר נכון'", לוחשת נחמי. "זה לא הוגן פה, מה שקורה."

    בהבנת המושג "סגירת מעגל", והעובדה שהוא יכול להתרחש גם בסוף פתוח או בסוף "רע", טמון מפתח יקר ערך עבור הכותבים: אין דבר כזה סוף "רע" או סוף "טוב" עבור דמות, מבחינה עלילתית. סוף רע באמת הוא סוף שאינו מביא להשלמת המעגל של הדמות, וסוף טוב הוא זה שכן מביא אותה לשם. מוות, למשל, יכול להיות סוף רע מאד עבור דמות שהייתה מלאת קונפליקטים פנימיים והמוות פשוט קטע אותם בסתמיות; אבל הוא סוף טוב עבור דמות שהקונפליקט הפנימי שלה יושלם כאשר תבוא לכדי אקט נעלה של מסירות למען הזולת או למען רעיון גדול יותר.

    חוקי קפלר
    האטום החדש שנוצר הוא קל יותר מהשניים הקודמים. חלקיק אחד של חומר נעלם, הופך לאנרגיה אדירה. היא קוראת, מתרגשת. ידעה זאת לבד. כששניים הופכים לאחד, צריך לוותר על קצת חומר.

    ונסיים בקצפת: עבורי, חובבת מדעים מושבעת, היו האנקדוטות מעולם הפיזיקה והכימיה מנה נדירה של תענוג בנגיסות קטנות. אבל האופן שבו הגישה קפלר את המידע היה כל כך נגיש, מרתק, ובעיקר משולב היטב עד לפרטים הקטנים עם העלילה - שאני מאמינה שהייתה זו חוויה מהנה גם עבור אלו שלהם זו הפעם הראשונה להיחשף למושגים. אפשר לומר שהתובנות הפיזיקליות מובאות בספר בדיוק באותו אופן בו מוגשות גם התובנות האנושיות, המורכבות והרגישות למדיי: ללא שמץ של תחושת "שיעור", ובאופן חכם ועדין.

    ו… שניה אחרי
    ספר טוב הוא אכן מרפא, אבל מסתבר שהוא גם מהווה הזדמנות מצוינת ללמידה. שניה לפני האור הוא דוגמא קלאסית, בעיניי, לשילוב של תוכן מיוחד במינו עם כתיבה מעולה, ואני שמחה שזכיתי לקרוא אותו. אני יותר ממזמינה גם אתכם לחשוב- אילו ספרים השפיעו על הכתיבה שלכם? אילו תובנות לקחתם מהם? כל ספר טוב מסוגל להפוך לבית ספר קטן לכתיבה, וכל ספר מעורר מחשבה יכול להוות גם מדריך לשיפור הסיפור שלכם. בהצלחה רבה!
  • 261
  • סדרת "ילדי שי" היתה סדרת ספרים אהודה ביותר לפני 20-30 שנה.
    יש בה הכל: תמימות ילדותית לצד אפיון טוב של הגיבורים; הזדהות עם עולמם, אמונה וביטחון, מתח קל, צחוק, דרמה ורגש.
    במיוחד יש בה הרחבת אופקים, כולל שיח מותאם על דברים שיכולים לתת ערך לקוראים.

    בדור שלנו סדרת "ילדי שי" עדיין אקטואלית ונהדרת, ובשנים האחרונות גיליתי שיש סידרה דומה (מבחינת האטרקטיביות שלה): "חלונות אור".
    הסידרה מביאה כתיבה קלילה ונעימה, דמויות לא מושלמות, שיש דינמיקה מעניינת ביניהן.

    היא לוקחת את הקוראים הצעירים, וגם המבוגרים, להכיר מקומות מעניינים ברחבי העולם אך מתרחשת בכפר קטן בישראל. הספרים מאפשרים להרגיש, ללמוד, להרחיב אופקים ועוד...לאחרונה השאלתי מהספרייה את הספר החדש בסדרה "חלונות אור בשבי מלכת בהוטן" והתרשמתי מאוד מהעלילה והכתיבה.

    ולא רק אני - קוראות שמתחברות לקרוא סגנון ספרים אחר ממה שאני מתחברת, ציינו גם כן שאהבו את הסדרה.

    סדרת "חלונות אור" מתאימה לקוראים שבאים מתוך רצון טוב לקרוא ולהיכנס לעולם ילדותי קסום.

    הספרים מציגים עלילות בארצות שונות, ביניהן: איראן, צרפת ועוד, ומביא אווירה ייחודית בכל ספר.

    לגילאי 9 ומעלה עד גיל שיבה.

    ספרות מעולה ומומלצת.
    לתשומת לבכם, הביקורת גדושת ספויילרים, לאלו המעוניינים לקבל את המסר הסופי בלי להסתכן בספויילרים: הספר מעולה, חובבי מתח יהנו ממנו בהחלט, למרות ההערות הבלתי נמנעות...


    היססתי רבות לפני שקניתי את הספר. בפעמים הקודמות בהן נתתי אמון יתר על המידה, התאכזבתי קשות בסופו של דבר. אבל מול ההיצע הדל יחסית של ספרי המתח לעונה הבנתי שאני לא יכול להיות אנין טעם יתר על המידה, ואחרי שהצטרפה לכך המלצתו של המוכר האדיב - הספר הגיע איתי לבית.

    מה אומר לכם? לא התחרטתי כלל על הקניה, להיפך, אני מוכן להמליץ בחום על הספר לכל מאן דבעי. אם אתה אוהב ספרי מתח - אין ספק שתהנה מהספר, אך עם זאת, שים לב לנקודות הבאות:


    • הכתיבה.
    כתיבה מצוינת, הסופר מחזיק בידיו ובמקלדתו פוטנציאל גדול, מעניין יהיה להיכן יתקדם.

    מה שכן, למרות שניתן לזהות את האחידות לאורך כל הספר, עדיין, לפעמים ישנם קטעים שנמרחים יתר על המידה (קטע האימונים, למשל. למעלה מ-50 עמודים!!! אז נכון שזה מרתק ומוסיף הרבה ידע מעניין על קרבות הגלדיאטורים בתקופה וכל זה, אבל בכל זאת...), ולפעמים יש קטעים שנכתבו כאילו מדובר בסופר מהדור הקודם, אני מתכוון למשפטים כאלו (כמובן שאני מקצין): הם התחילו לרדת בצוק ואז כמעט נפלו וברגע האחרון הם הצליחו לתפוס בעץ ואז הם טיפסו בחזרה ואז הם מצאו את המגילה ואז הם הלכו... הסופר אם אתה נמצא כאן קח לתשומת ליבך! (שמתם לב לפסיקים החסרים? אני שמתי לב! לתשומת לב המגיה.)


    • העלילה.
    עלילה מצוינת, תפורה בגאונות. יש קטע כזה בספרי מתח שכמעט תמיד תוכל למצוא איזו נקודה שהסופר/העורך לא שמו לב אליה, בספר הזה זה לא קרה. מבחינת העלילה, תפורה בשלימות. יש אמנם כמה קטעים שקצת גובלים בפנטזיה (הסיפור של סוורוס בסוף. עסקים הוא לא ניהל כמו שהוא ניהל את המשימה הזאת, זה בטוח...) אבל בסך הכל העלילה בנויה היטב. שאפו גדול.


    • הדמויות
    לגבי הדמויות בסיפור. חבל שלא קראנו לספר: "סופרמנים בזמן חז"ל"... באמת, הסופרמניות הזאת מיותרת לגמרי, והעלילה יכלה להתנהל היטב גם בלי זה.

    סופר יקר, קצת לא מציאותי שארבעה בחורים, מוכשרים ככל שיהיו, יוכלו להתמודד מול ליגיון רומאי של החיילים המובחרים ביותר, או שבחור שרק שבוע שעבר אחז בחרב בפעם הראשונה יוכל לנצח לוחם ותיק ומנוסה, (אני מתכוון גם ליהודה שניצח את גלבה בתוך שבוע וגם לניצחון של אדוניה על מקסימוס, נו, באמת... את העיוור הרוצח הוא לא יכול היה להכריע באותה מידה???) אלא אם כן מדובר בסיפור פנטזיה או סיפורי ניסים, אלא שהספר הוא במוצהראינו ספר כזה.

    ולגבי דמויות של שתי בוגדים בסיפור, סקיפיו והעיוור. משהו שם לא ברור, כיצד נכנס סקיפיו אל המחנה, כיצד הוא התיידד מהר כל כך עם המפקד גאיוס, זה קורה מהר מדי... כנ"ל לגבי העיוור, כשאנטיפטר מופיע בעלילה עוד אפשר לחשוב שהוא תמים, אבל העיוור? מהרגע הראשון שבו הכרנו אותו ברור כשמש שמשהו כאן מזויף. מה שכן, העיוור הכניס אותי למתח דווקא בגלל שידעתי שהוא בוגד, כוונתי, באיזו נקודה הוא ייכנס לעלילה ויבצע את המשימה שלשמה הוא נכנס אל הסיפור. יכול להיות שזו גם הייתה כוונתו של הסופר, אם הוא כאן, הוא מוזמן לאשר או להכחיש.

    ואל הבוגד הראשי: סוורוס.

    מכירים את זה שאתם קוראים ספר מתח ובשלב מסוים אתם מרגישים שאתם ממש חייבים להציץ לסוף או לחילופין לשמוע ספויילר מחבר שכבר קרא ונקיפות המצפון אוכלות אתכם אחר כך? אז בפעם הזאת, ברגע שבו הגעתי למסקנה שסוורוס בוגד, הצצתי בלי שום נקיפות מצפון לסוף. ברור היה לי מה אראה שם, וצדקתי. אבל בסך הכל הוא חד משמעית הבוגד הכי מתוחכם שהסופר יכול היה להמציא.

    אגב, גם אחרי שלבושתי הצצתי לסוף וגיליתי שהוא הבוגד, לא הבנתי מדוע גאיוס מופתע מכך שסוורוס משתף פעולה עם ארבעת הבחורים, בוא נגיד שזה קצת בלבל אותי וודאי שזה לא הותיר מקום לספק אצל מי שבניגוד אליי לא הציץ לסוף. הקטע שסוורוס פעל על דעת עצמו ולא שיתף פעולה עם הקיסר וגאיוס היה מתוחכם והראה על בשלות גבוהה של הסופר. שוב, שאפו.


    וכמו שאני אוהב, כמה הערות ממוקדות:

    • הדבר שהפריע לי אולי יותר מכל: ראש הישיבה ברומא. הוא תלמיד חכם, נכון? לא מתחזה... כיצד הוא נפל בפח שטמן לו סוורוס??? מדוע רק ראש הישיבה שבכפר הבין מיד שסוורוס בוגד? הקטע הזה מאוד הפריע לי, ואני מאמין שלא רק לי. אני חושב שכדאי היה לסופר לחפש דרך אחרת כדי לפתור את העניין. (למשל, אולי הפרנס של רומא ארגן את המשימה הזו, אמנם היינו מפסידים את הקטע בסוף עם הקמעות, אבל בכל זאת...)
    • הקשת של גאיוס, זה שחיכה להם מחוץ למערה בבבל העתיקה, למה הוא לא הרג אותם כשהם היו חשופים? ההוראה מגאיוס הייתה ברורה מאוד!!!
    • הקטע עם הברברים שתקפו את יהודה אחרי שהוא יצא מהמבצר בערי האלפים, מיותר לגמרי. לא הבנתי מה הוא בא להוסיף לעלילה חוץ מעוד עמוד, אולי אני טועה, תקנו אותי אם כן.
    • "כבוד המת דוחה פיקוח נפש". המשפט הזה מופיע בשתי סצנות, בפעם הראשונה הוא נאמר כשהם מוצאים את חזקיהו מת באוהל, יוסף אומר את זה כשיהודה מבקש לקבור את חזקיהו. כמה עמודים לאחר מכן זה נאמר כשהעיוור מאיים עליהם שאם לא יניחו לקשתות הוא יהרוג את חזקיהו, שם יהודה אומר אותו ליוסף כדי שלא יניח את הקשת. קצת אכזרי, לטעמי.
    • מדי הרבה גופות. אפשר היה להוריד את הכמות לחצי (המבצר באלפים, מכירים את הבדיחה על ר' עקיבא ועשרים וארבע אלף תלמידיו? אני מתכוון לזה) והעלילה הייתה דרמטית ומרתקת לא פחות. לתשומת לב.
    • במקום אחד היה צריך להיות כתוב "כל כך" והיה כתוב רק כל, (או רק כך? לא זוכר...) לא יפה.
    • וסתם לשם הסקרנות: שמו של העורך הספרותי לא הופיע בקרדיטים, האם זה בגלל שאכן לא היה אחד כזה? זו יכולה להיות תשובה מצוינת לכמה מההערות שהופיעו כאן.

    ואי אפשר בלי כמה מחמאות, מכל הלב, באמת באמת:

    קודם כל, עצם העובדה שבחרתי לקנות את הספר נובעת מהערכה עמוקה שלי לסופר. ספר שלי נפסל על ידי הוצאה לאור בגלל שהוא נכתב על תקופה היסטורית, (הייתה לו בעיה נוספת, שזו הייתה תקופה היסטורית נדושה, אבל לא נדון בזה כעת...) צל"ש קודם כל לך ולהוצאה לאור על האומץ להוציא את הספר. כל הכבוד.

    דבר שני: כפי שצויין לעיל, לאורך כל הספר מצאתי מילה חסרה אחת בלבד (חוץ מהפסיקים דלעיל), יכול להיות שהייתה עוד אחת שפספסתי אבל כתיבה והגהה מצוינת.

    התחקיר: מדהים ומדויק. נעתקו לי המילים. ניכרת ההשקעה.

    המשפט שאומר יהודה בסוף "גחלת של עבודת כוכבים... וכו'", בא בדיוק במקום ונהניתי מאוד. ניתן לומר שכבר מתי שראש הישיבה בכפר אמר לו את זה הבנו שיקרה עם המשפט הזה משהו בסוף, אבל לכזה פאנץ' מדויק לא ציפיתי.

    האומץ האדיר ברצח של חזקיהו ואדוניה. כשקראתי שחזקיהו נהרג הייתי בטוח שאולי נרדמתי תוך כדי קריאה (מה שכמובן לא קרה... הספר היה מרתק מדי), אבל כשהבנתי שזה אמיתי, לא יכולתי שלא להעריך... כנ"ל בענין אדוניה. (מה שכן, סליחה על הביקורת, להיכן נעלמו יכולות העל שלהם? לנצח את מקסימוס הוא יכל ואת העיוור לא? חזקיהו על ידי הטלת חנית אחת הניס פלוגה שלמה של רומאים ומול עשרה ברברים הוא נשבר? אתמהה???)

    'חדשות המקווה' אליהם נחשף אדוניה בבית המרחץ. אז נכון שמשום מה גם כל האנשים שהסתובבו בבית המרחץ באותם ימים היו שלוחיו של סוורוס, אבל בכל זאת, נהניתי מההשראה.

    ואי אפשר בלי להוסיף מילה על פן המיסטיקה שבסיפור, אני מתכוון כמובן אל השקע שהיה בראשו של דוד בן חלפתא. הוסיף רבות.

    לסיכום: נהניתי מאוד. ספר מדהים. מומלץ מאוד לקריאה ומעניין יהיה להיכן יתקדם הסופר מכאן ואילך.



    אה, עוד משהו קטן. משפט שמופיע כמה פעמים בספר: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים".

    הספר מדבר על תקופת התנאים, עוד לפני הולדתו של רבי הקדוש או אולי קצת אחרי, כיצד הגיע לכאן המשפט הזה, שנאמר על ידי ר' אלעזר האמורא (עי' קידושין לט), תלמידו של רבי???...


    חשוב להדגיש: הביקורת אושרה לפרסום על ידי מחבר הספר...
    קראתי השבוע את סדרת "אמון", חוי בר.

    סדרת מותחנים מסוגת פעולה.

    הסדרה כוללת שלושה ספרים, המכילים את השורש א.מ.ן בשמם: מבחן נאמנות, אמון בלתי מסויג, משבר אמון.

    אני מזהירה מראש, זאת ביקורת נשכנית מאוד, ורעה מאוד. ראו הוזהרתם!

    מושגים להבנת הרקע:

    יחידה 0:
    יחידה ששרוליק הקים, מורכבת מאנשי צה"ל, מוסד ושב"כ, ועומדת ישירות תחת ראש הממשלה.

    כשל בהולכה עצבית: בעיה רפואית שיש לשרוליק, חומרים מסוימים לא נספגים טוב בגוף ובכל תרופה המכילה חומרים אלו הוא מקבל פי 10. לשרוליק יש שבבים בגוף, שמעבירים נתונים על הספיגה למכשיר הפלפון שלו.

    ו—קדימה לביקורת.

    עלילה

    שרוליק לוין, יוצא בשאלה מבני ברק, העומד בראשות יחידה אפס, מתמודד עם כמה פרשיות סבוכות המטרידות את מדינת ישראל. בדרך הוא בוס מאפיה, רופא צבאי בנייבי סילס, נגן נבל ועוד כהנה וכהנה.

    לשלושת הספרים יש בעיה זהה: העלילה מתחילה מהאמצע, הקורא הממוצע לא מבין כלום. למה שרוליק לחוץ? מה קרה? מי זה אחמד? מה הקטע הזה אומר בעצם? קוראים ספר שלם בלי להבין דבר!
    רק בסוף הספר הכל מובן, דבר בעייתי מאוד, כי לקורא ההיפראקטיבי הממוצע אין סבלנות לחכות ספר שלם להבין מה הוא קורא. בכנות? זה היה מעצבן מאוד.
    נקודה נוספת בעלילה שהפריע לי, העבר והווה מעורבבים בניהם מאוד מאוד, קשה לעקוב אחרי התאריכים ולקלוט מה קורה לפני מה ולמה.

    כתיבה

    כתיבה יפה מאוד, ממגנטת וסוחפת. בקטנה, ניכר שהספר הראשון נכתב בגיל 17, חסר בו בשלות מסוימת שהגיל מקנה.
    קטע בן שלוש עמודים של דיאלוג בלבד, ללא שום מילה נוספת? (כולל בלי שמות הדוברים!) מבחינתי זה לא קביל, אולי זה נכון ספרותית, אין לי מושג. בתור קוראת – זה מייגע, זה מעצבן, זה משעמם.
    הרבה תיאורים כמו "חייך במאור פנים" "נדהם עד עמקי נשמתו" "קולו ההמום" אל תכתבי לנו את זה, תני לנו להרגיש את זה לבד...
    באופן כללי הסדרה עמוסה בדיאלוגים, עמוסה מאוד מאוד מאוד. זה יפה, זה שנון, אבל עובר לחלוטין את גבול הטעם הטוב. הייתי מקצצת בחצי לפחות.



    רוחניות

    את מה שאני עומדת לכתוב עכשיו אני חושבת איך לנסח בצורה זהירה.
    הסדרה לוקה בבעיה רוחנית עמוקה ביותר, בעיקר הספר הראשון, וזה גרוע ביותר.

    שרוליק, כמו כל גיבורי האקשן בז'אנר בציבור שלנו, הוא חזק, אתלטי, ציני ומעצבן.
    אבל, בשונה מהגיבור המוכר יותר בסדרה מקבילה, המוסריות שלו קטנה מאוד עד בלתי קיימת בכלל. הוא נהנה מרוע, אין לו טיפת נקיפת מצפון מלחקור אזרח חף בפשע באמצעים מחמירים. היחס שלו ליהדות מזלזל ביותר, בעיקר לפני שהתחזק אבל גם אחרי. האינטרס היחיד שלו הוא הוא בעצמו, לא ערבות יהודית, לא מסירות למדינה, אפילו לא חוש צדק מפותח. נטו מה יעשה טוב יותר לשרוליק לוין.

    משפטים ספציפיים שצרמו לי מאוד:

    "וואו, מזמן לא חיללתי שבת ככה" (באדישות ובצחוק קל)

    "שרוליק צחק, שמחה לא הייתה בקולו, הייתה שם ציניות ואכזריות מה" (כשהוא מתעמת עם הוריו שקיבלו אותו בלי תנאים חזרה)

    "אני מתחיל לחשוב שהנישואים מבוימים" (על האירוסין של שרוליק לנועה)

    "כמו תמיד, כשיצא לפעולות, הוא השאיר את המצפון בבית" (שרוליק לפני פעולה)

    ועוד כהנה וכהנה משפטים, שאין לי את הספרים לידי לצטט אותם וגם אין עניין.

    בכלל, השפה והסיטואציות לא מתאימות במיוחד לספר חרדי. אני לא מעוניינת לקרוא איך הכלב של הגיבור מלקק לו את הפנים, וגם לא שהוא אוהב סטייק בגבינה. אה, אפילו שהוא אוהב הוא לא אוכל. כל הכבוד באמת.
    אני גם לא רוצה לקרוא שהוא נותן הסכמה לנישואין לבחורה גויה, ואז מתחרט. פשוט לא.

    רק אחרי שקראתי את הסדרה הזאת הבנתי למה חשוב כל כך שלגיבור תהיה דמות תורנית שתכוון אותו בדרך. גם אם הוא משומה אומר בדיוק את מה שמתאים לעלילה ולרצון הסופרת. זה מכניס הרבה הרבה יהדות לסיפור, ובסוף זה חובה בספרות שלנו.


    גיבור

    שרוליק, בשונה מכמה גיבורי על, הוא לא כל יכול. בכלל לא. הוא הרי נפצע קשה! ואפילו הרופא אומר שהוא לא יכול ללכת! אלא ששרוליק מיד קם מהמיטה והולך. בלתי אפשרי רפואי? הצחקתם אותי, בשביל זה הוא שרוליק לוין.
    זה מגרד, זה מעצבן.
    אפילו על הבעיה בהבנת הגמרא הוא מצליח להתגבר, כי אחרת איך יעשו לו סיום מסכת?

    ללכת עוד צעד קדימה?
    לא אהבתי את שרוליק. למעשה, אפילו שנאתי אותו. לא היה לי שום רצון שהעלילה תלך בדרך שתתאים לו ותעשה לו טוב, רציתי שהספר יהיה כמה שיותר מעניין, אפילו במחיר ששרוליק ימות.
    וספר שהקורא לא מתחבר לגיבור – הוא ספר עם בעיה ספרותית, אין מה לעשות.

    אמינות

    בגדול, הסדרה די אמינה, ניכר שנערך תחקיר יסודי מאוד. פחות אהבתי את ההמצאה של יחידת אפס והכשל בהולכה עצבית, אבל זה באמת כבר טעם אישי.



    שורה תחתונה?

    נהניתי מהקריאה. לחובבי הז'אנר.
    וכן לאיזה גיל הייתם מתאימים אותו? אני כיוונתי לגן חובה:

    עוד לא התפרסם, ועוד לא עבר הגהת ניקוד,

    רוּחַ קְרִירָה נָשְׁבָה בַּיַּעַר עַל צַמְּרוֹת הָעֵצִים הַחֲשׂוּפוֹת, הֶעָלִים כְּבָר מִזְּמַן אִבְּדוּ אֶת צִבְעָם הַיָּרֹק וְהִנֵּה הֵם שׁוֹכְבִים עַל הָאֲדָמָה הַקָּרָה מְשַׁוִּים לָהּ מַרְאֶה אָדֹם לוֹהֵט.. הַשֶּׁמֶשׁ, חִוֶּרֶת וְחַלָּשָׁה, הִסְתַּתְּרָה מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים אֲפֹרִים, כְּאִלּוּ בּוֹשָׁה לְהַבִּיט עַל הַיַּעַר הַמִּתְכּוֹנֵן לְשֵׁנָה אֲרֻכָּה.

    "הַדֹּב הַגָּדוֹל, אֵיפֹה אַתָּה?" קָרְאָה צְפַרְדֵּעַ יְרֻקָּה בְּקוֹל צָרוּד.

    "כָּאן, כָּאן!" הֵשִׁיב הַדֹּב מִקֶּרֶב הַמְּעָרָה שֶׁלּוֹ, קוֹלוֹ חָזָק וְרָגוּעַ גַּם יַחַד "מָה שְׁלוֹמֵךְ צְפַרְדֵּעַ?"

    "בְּסֵדֶר, בְּסֵדֶר," עָנְתָה הַצְּפַרְדֵּעַ, "רַק קְצָת קַר לִי. שָׁמַעְתִּי שֶׁאַתָּה מִתְכּוֹנֵן לִישֹׁן כָּל הַחֹרֶף."

    "נָכוֹן," אָמַר הַדֹּב, "צָרִיךְ לֶאֱגֹר שֻׁמָּן. הַחֹרֶף הַזֶּה נִרְאֶה לֹא קַל."

    "וּמָה אִתְּךָ, סְנָאִי?" שָׁאֲלָה הַצְּפַרְדֵּעַ, "רָאִיתִי אוֹתְךָ אוֹסֵף אֱגוֹזִים בְּקֶצֶב מְסַחְרֵר."

    "כֵּן," עָנָה הַסְּנָאִי, "צָרִיךְ לְהָכִין מְלַאי. הַחֹרֶף אָרֹךְ וְהָאֱגוֹזִים טְעִימִים. אֲנִי אוֹסֵף הַרְבֵּה אֱגוֹזִים, וּפֵרוֹת יַעַר וּמַחְבִּיא בְּגִזְעֵי הָעֵצִים, חַיָּב שֶׁיִּהְיֶה אֹכֶל לִפְנֵי בּוֹא הַחֹרֶף". וּכְבָר קָפַץ לוֹ הַסְּנָאִי בִּקְפִיצָה מַרְשִׁימָה וְנֶעֱלַם מֵאֲחוֹרֵי הָעֵץ הַקָּרוֹב.

    "וַאֲנַחְנוּ הַחֲסִידוֹת?" נִכְנְסָה לְשִׂיחָה חֲסִידָה, מַנִּיחָה אֶת רַגְלָהּ הָאֲרֻכָּה עַל עָנָף כָּרוּת, כְּנָפֶיהָ פְּרוּשׂוֹת כְּאִלּוּ מִתְכּוֹנֶנֶת לִתְעוּפָה "יוֹצְאוֹת לְחוּץ לָאָרֶץ, עוֹבְרוֹת לַאֲרָצוֹת חַמּוֹת יוֹתֵר. לָנוּ, הַשָּׁמַיִם הֵם הַגְּבוּל. וַאֲנַחְנוּ, הַחֲסִידוֹת, נוֹדְדוֹת אֵלָיו."

    "אִתָּן תִּנְדְּדוּ," הִנְהֵן הַדֹּב, "תָּעוּפוּ לַאֲרָצוֹת חַמּוֹת."

    "נָכוֹן," אָמְרָה הַחֲסִידָה, "אֲבָל עֲדַיִן קָשֶׁה לְהִפָּרֵד מֵהַיַּעַר."

    כֻּלָּם הִבִּיטוּ בָּהּ בַּהֲבָנָה.

    "בָּררר.. אֵיזֶה קֹר" חִפּוּשִׁית קְטַנָּה מְשַׁפְשֶׁפֶת כְּנָפַיִם אֲדֻמּוֹת, "אוּלַי, מִתַּחַת לְאֶבֶן הַגְּדוֹלָה הַהִיא, אֶמְצָא מַחֲסֶה חַמִּים. אוּלַי, שָׁם, אַצְלִיחַ לִשְׂרֹד אֶת הַחֹרֶף הַקָּשֶׁה. אֲנִי חַיֶּבֶת לְהַמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ."

    "הַחַיִּים בַּיַּעַר בַּחֹרֶף הֵם שׁוֹנִים," אָמְרָה הַצְּפַרְדֵּעַ, "שָׁקֵט יוֹתֵר, רָגוּעַ יוֹתֵר."

    "נָכוֹן," אָמַר הַדֹּב, "אֲבָל גַּם קְצָת מְשַׁעֲמֵם."

    "לֹא נוֹרָא," אָמְרָה הַצְּפַרְדֵּעַ, "נַגִּיעַ לָאָבִיב."

    "וְאָז הַכֹּל יִפְרַח מֵחָדָשׁ," הוֹסִיף הַדֹּב.

    הַדֹּב מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ, מֵרִיחַ אֶת הָאֲוִיר הַצַּח וְהַקָּרִיר בְּאַפּוֹ הָרָחָב . "טוֹב, נִרְאֶה לִי שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לְהִכָּנֵס לַמְּאוּרָה. אָכַלְתִּי מַסְפִּיק כְּדֵי לְהַחְזִיק מַעֲמָד עַד הָאָבִיב." הוּא מַבִּיט בֶּעָלִים הַצְּהֻבִּים הַנּוֹשְׁרִים מֵהָעֵצִים, כְּאִלּוּ מְבַקֵּשׁ לְהִפָּרֵד מֵהֶם עַד הָאָבִיב, קָם בִּכְבֵדוּת, גּוּפוֹ הַגָּדוֹל רוֹעֵד מְעַט, כְּאִלּוּ מְבַקֵּשׁ לְהַסְבִּיר אֶת עֲיֵפוּתוֹ וּמַתְחִיל אֶת דַּרְכּוֹ הָאִטִּית אֶל הַמְּאוּרָה הַחֲמִימָה.


    צְפַרְדֵּעַ מַבִּיטָה עַל הַיַּעַר הַסּוֹבֵב אוֹתָהּ, עַל הָעֵצִים הָעֲרוּמִים, עַל מַרְבַד הֶעָלִים הַצָּפוּף שֶׁלְּמֻרְגְּלוֹתָם. הַחַיִּים בַּיַּעַר לִקְרַאת הַחֹרֶף שְׁקֵטִים מְאֹד. הִיא קוֹפֶצֶת קְפִיצָה גְּדוֹלָה, מַגִּיעָה לְאֵזוֹר הַבִּצּוֹת. חוֹפֶרֶת בַּבֹּץ הַחַם וּמִתְכַּסָּה. הִיא תִּתְעוֹרֵר לִקְרַאת הָאָבִיב, הַכֹּל כְּבָר יִפְרַח מִסָּבִיב. בֵּינְתַיִם בַּיַּעַר מִשְׂתָּרֵר שֶׁקֶט עָמֹק. רַק הָרוּחַ הִמְשִׁיכָה לִנְשֹׁב, נוֹשֵׂאת אִתָּהּ אֶת סִפּוּר הַחֹרֶף הַקָּרֵב.
    אני לשעבר.

    פעם אהבתי ללעוס כאב.
    הייתי מפרקת לחתיכות,
    מתפלספת על כמות התיבול.
    וממשיכה לרסק
    ואחרי שהייתי שבורה מספיק.
    הייתי שורפת. קלוריות.
    מאמץ שווא שלי.
    ומכניסה ללב
    ודוחפת. דוחפת עוד.
    כאילו יש בו מקום אינסוף.
    כאילו יש בו.
    רק אויר של אחרי.
    לנשום.
    ולהקיא אותי שוב.
    פעם הייתי נלחמת,
    בשבילי.
    בשביל האידיאולוגיה שבי.
    בשביל הגבולות שאף פעם לא שמתי.
    בשביל הרגעים היפים הללו.
    של לבד
    שאני אני.
    פעם הייתי נלחמת בשביל להישאר.
    הייתי נשארת בשביל להילחם.
    בשביל להיות.
    פעם הייתי.
    פרטנרית לרגשות
    היו לוחצים על כפתור שבי .
    והייתי מרגישה.
    את כל הדברים שכולם ברחו מהם.
    הייתי שותה בצמא,
    כל קלישאה כזאתי שגורמת לי,
    להיתפס לצד הנגדי של האמת.
    כל דימוי כזה,
    שהופך את הרגש שלי לנכון.
    ולהכל חייב אישורים בכתב.
    עם חתימה של פסיכולוג שבי.
    מומחה בענייני אני..
    עוד חלק פסיכופטי בי.
    שרעב לכל טיפת כאב. דם.
    דיו לטקסטים שמרוקנים לי תלב.
    כאילו יש בו מטען אינסופי.
    כאילו יש בו.
    רק מלא אוויר. ובעיקר מזוהם.
    שנשמתי אחרי שכל העולם שבי נשבר.
    פעם הייתי אני.
    היום אני לשעבר.
    ועלי מלל ארוך מספיק,
    בשביל שהעולם לא יקרא.
    ת.נ.צ.ב.ה
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: 59 people59 //
    11 תגובות
    במחילה מראש מאורך ה'ביקורת', פשוט אף פעם לא כתבתי את רשמיי ככה במסודר על ספרי מיה קינן בכלל, כך שזה קצת כולל בתוכו גם את כל השאר...קבלו את התנצלותי.


    לפעמים קצת קשה לי עם זה שאין תגית כזו ביניים, בין שיתוף לביקורת לביקורת ספרות...
    כי אמנם אני רוצה לכתוב את רשמיי אחרי קריאה מעוררת מחשבה של הספר 'חומות של נייר'; ובכן, הוא אומנם קצת ישן, ואחרי בירור קצר בגוגל (כי בעמוד הראשון, יש לציין, לא צויין שנת ההוצאה לאור)
    הספר יצא ב- 2010.
    ומיה כמו מיה, גם אם נכתב הספר לפני 14 שנה ניתן להתחבר אליו בקלות. על אף שפתאום הגיבורה מעתיקה לשני תקליטורים את השכפול שהיא עיצבה לכיתת החינוך שלה...

    הקדמה נחוצה:
    זו דילמה מסוימת לכתוב 'ביקורת ספרות' על ספר קצת ישן. כי אם נביט אל הספרים האחרונים יותר של מיה, מן הסתם נשים לב כמה ניתן להשתבח עם השנים (מצד שני איסתרק יצא ב-2008; הדבר צ"ע : ) על כל פנים איזשהו עידוד לסופרים המתחילים - מיה לא נהיתה מיה בבום טראח ושלוש ארבע, ומצד שני גדוּלה לא קטנה לסופרת החשובה - כי אם קראתי ספר שיצא לפני 14 שנה ונהניתי באותה מידה שאני נהנית מספר חדש של הכותבת עד כדי שעלה בי חשק עז לכתוב עליו רשמים, אז...
    אבל אולי בעקבות העובדה הזו אני מרשה לעצמי להעלות סקירה על הספר, מן פריווילגיה כזו על ספרים ישנים : )

    אישית, הספרים של מיה כובשים אותי הרבה מעבר לכתיבה שהיא לגמרי ברמה, ולעלילות המרתקות, הסוחפות והיצירתיות, אבל אני מאמינה שהרבה מאלה שאוהבים את הספרים שלה מזדהים איתי, כי המסרים של מיה הם חד משמעית הנתיב לפיהם היא כותבת את הספר. וכפי שציינה בראיון שפעם שמעתי ממנה, קודם יש לה מסר; ורק אח"כ, לרוב, היא חושבת על עלילה.
    באותו ראיון, אני חושבת שעל במה זו של קהילת כתיבה זו גם הזדמנות לציין: היא אמרה טיפ שמלווה אותי ומעסיק את מחשבותיי עד היום... היא אמרה שהיא אומרת לתלמידותיה בקורס הכתיבה, כשהן שואלות על מה לכתוב; דמיינו לעצמכם שמתקבצות אלפי בנות ישראל מכל הארץ או העולם... באולם אחד! ויש לך 5 דקות לעלות על הבמה בפני כולן, ולומר להן משהו...מה תאמרי? על מה תדברי? על מה תרצי לזעוק את נשמתך? על זה תכתבי סיפור!

    >>

    ההקדמות האלו לא סתם נכתבו, קודם כל כי יש בהם ממש, לענ"ד. אבל יותר מזה - כי הספר, דווקא, לא הוליך אותי למחוזות מרתקים, לא נתיימר לנסוק אל ממלכת כוזר, אבל לאיטליה הוא גם לא הביא אותי, לא לרוסיה, וגם לא לשכלולי טכנולוגיה מעוררי סקרנות, הוא לא הקפיץ אותי להודו ומצא לי שם תינוקת אבודה, וגם לא החזיר אותי בזמן...
    הוא לא המשיל משלים מקבילים המאפשרים לי לעכל את המסר לאט וחודר, הוא לא השליך אותי לעולמות אחרים כדי שאצליח לאכול את המסר במזלג המדוייק ובסכין המחודד בדיוק...
    סתם ספר פשוט, על אישה פשוטה, אהממ. סליחה מכבודך, רוחמי. את ממש ממש לא אישה פשוטה, אבל...בהתאם לחברייך האחרים את קצת כן.

    הדמות הראשית חייבת להיות מוצלחת הרי, נכון? אז בזאת דווקא מיה לא הפרה את המוסכמויות, והיא מוצלחת, ומצליחנית, וטובה ושאפתנית...אבל אם בספרים האחרים זה רק שרת את העלילה בדרך אגב, כאן זה היה המוקד. ואם תשאלו אותי לגבי המזלג המדוייק איתו חשוב לאכול את המסר, אז בהחלט יכול להיות שדווקא הרקע הפשוט והיומיומי זו בחירה מוצלחת, רק קצת פחות, איך לומר, פוטוגני, ואם נדייק קצת יותר - קצת גורם לרתיעה ברגע הראשון, אבל רק ברגע הראשון. כי אף אחד, ביננו, לא אוהב שמדברים אל העולם שלו, ועוד איך שלו, עם כל הרגע של 'העולם שלו', ומקצינים אותו לפעמים קצת יותר מדי בשביל החדות כמובן, ומראים חלקים קצת פחות יפים אבל מעוררי מחשבה ואור על החיים - שבשביל זה, האמת, לא אכפת לי לספוג ספר שקצת פחות התחברתי אליו ממעטפותיו האחרות.
    כי כמו שכתבתי בהקדמה...המסר היה כאן חד. עוצמתי. חודר. בלתי מתפשר. כמו שמיה יודעת להעביר, להבעיר; מסרים, אמנם כמעט כל פרק בסיטואציה הספציפית שלו היה עם אותו מסר בווריאציה כזו או אחרת, אך גם זו האמנות בין השאר, כי לא היה הרבה מילים. היו הרבה מראות! וזו אחד הדרכים היפות בעיניי, הגם שהן לא תמיד נעימות.

    אנחנו מדברים כאן על אישה מוצלחת, בעל אברך מתמיד וירא שמיים. משפחה מקסימה. רקע קצת פחות נעים בעיקר מצד הבעל אבל גם הוא מחליק בגרון. היא מחנכת בכיתה ד', בעוד היא צעירה לימים! בעודה רק עם שני ילדים בינתיים...היא מקבלת הצעה מפתה ומחמיאה במיוחד, להיות ממלאת מקום לחינוך גם לכיתה בשנתון מעל - כיתה ה', והמצליחנית והשאפתנית שלנו לא חושבת ממש פעמיים, וכמובן לוקחת את התפקיד...איך לא?! זה הרי כל כך מרשים, ואיזה כבוד יהיה לה! ואיזו הערצה...וכמובן זו שליחות קודש הרי, מה יש בכלל לומר. וכאן, בעצם, מתחיל הסיפור.
    רוחמי היקרה מסתחררת, ומסתחררת, ומסתחררת, עד שבעלה היקר בעת שכרות ביום הפורים מתחנן על נפשה (נכון, גם על נפשו) של אישתו שתצא מחיי השקר. והרי היא כל כך טובה ועושה את הכי ראוי ונכון וטוב, אבל זהו, היא עושה את זה כי זה הכי ראוי ונכון וטוב. וכי כך צריך וכי כך כולם. ובבקשה ד', שתתחיל כבר לחיות חיי אמת.

    אולי זה נשמע קצת מדי ברור ורציף ולא מתחבר. אבל זה רק כי זה ספוילר, קחו בערבון.

    אבל, ובכן, באמת רצף ה-מראות שמגיעות ומשקפות בזו אחר זו אחר זו, קצת גרם לאמינות הספר להתפקפק בעיניי, כי הרי זה לא הגיוני; דמות שטחית כל כך!
    מצד שני, תמיד, כך לימדונו, דרך ההקצנה בספרים היא הדרך הטובה להבעת מסרים, להראיה חד משמעית, כאן זה מעט הפריע לי ואולי רק לי. ואולי... זה יחד עם זה שהמסר היה קצת מדי ברור, אבל יש מצב שזה כי זה לחץ על בלוטות קיימות, נוקבות, ואמיתיות - ללא ספק.

    אכן יש לציין הדמות לכאורה אמורה להיות מיוצגת שטחית במיוחד, כזו שמתעניינת בדעת הסביבה וככל שיותר, ואין בדל של מחשבה של אמת - שאליה אנחנו דווקא כל כך רגילים מהספרים של מיה...
    אז כן יש כאן את הדמויות השפויות שמעלות אור, למרות שישראל הבעל מאד מאד נזהר, אולי קצת יותר מדי...
    אבל גם ברוחמי במיומנות מיוחדת יש משהו שניתן להתחבר אליו, על אף הכל, ואולי בגלל. גם כי בסופו של דבר יש בה והיא הרי אישה טובה שרוצה באמת להיות כזו, וגם באמת במיומנות שאין לי איך להסביר, מיה גורמת להתחבר אל הדמות למרות שבעיניי קשה לחבר אותה אל הקוראים, במידה מסויימת.

    קטע שקצת הציק לי, רוחמי השתנתה מדי בחדות. הייתי רוצה שמאותו רגע שההבנה התבצבצה במוחה סוף כל סוף נראה את רוחמי ביומיום, יחד עם היומיום של כולנו. שכן חושבים וכן מודעים לפעמים יותר ולפעמים פחות לדעת הסביבה שמשפיעה עלינו כל כך הרבה, וקמים ובוחרים ולפעמים נופלים. ככה בשילוב. לא מדי רע, לא מדי טוב. הייתי רוצה לטעום קצת מהאיזון הזה.

    הספר, כמו שאמרתי, קצת כולו מסר, אבל הוא גם מעניין על הדרך ועובר תהליכים יפים ועמוקים ומסקרן, (קראתי אותו באמצע הלילה ולא הפסקתי למרות העייפות! ), ונוגע בנימים חבויים, ובדקויות יפות, בחלקו. אבל כן חשוב לומר שיש הרבה מהחומר של הרוח ששמו מסר...
    אבל חשוב לציין, לא בהאכלה בכפית מציקנית, אלא דווקא מסר שמספר את עצמו, ולכן, בעצם, גם כל כך אהבתי את הספר הזה.

    הסיטואציות מהם מתבטאת הבעיה וגם בהם רוחמי אט אט משתפרת ומבינה, מתוקות ומיוחדות מאד בעיניי.
    כדוגמת חמשת הקוקיות שאמהות הילדות מעטרות את ראשי ילדותיהם בשבת, וישראל אומר שכנראה זו בעיה הלכתית. אבל חמש נשים עושות את זה! חמש נשים זה המון! כך רוחמי. ואם יהיו חמש נשים אחרות שלא עושות את זה? שואל ישראל, בסדר, אז באמת לא הייתי עושה את זה, אומרת רוחמי. והבעיה האחרת שהיא כבר פחות בעיה נתפסת אצל רוחמי כיותר חזק.
    כמה שקר שאנחנו בכלל לא שמים לב אליו, והוא עוטף אותנו בסמטאות הכי 'ראויות' לכאורה...

    עוד קטע נוקב ואמיתי במיוחד - הוא הקטע של רוחמי כמעט עטה לקבל על עצמה ללמוד גם חומש עם פירוש הרש"ר הירש כמו חברתה בתיה...
    כשהדברים הטובים שלנו הופכים למקובלויות ולסחף ולמערכת רשמים...

    קטע קצת מוקצן הוא עם חזרתו של ישראל מוקדם הביתה מהכולל, ותירוצים שונים ולקיחת כדור תרופתי לא ברור וכמעט אישור לכל ספוקולציותיה הדרמטיות של השכנה...העיקר שלא תחשוב שהוא חזר סתם כך, כי קצת כאב לו הראש. זה משום מה היה לי קצת יותר מדי. במיוחד כי דווקא כן ייחסתי לרוחמי איזושהי רמה של גבול בעניין... אבל זה בסדר בסופו של דבר, כי רוחמי בכל מקרה היתה קצת קיצונית, בכל עניין שלא נסתכל עליו...

    *רוח שרקה פתאום מבין הערפילים, נוסכת ברוחמי פתאום איזשהו הרהור של אמת, רוחמי הודפת אותו דיי מהר בנפנוף של 'מה הקשר?' ואני נאחזתי במילותיה של הרוח והתאכזבתי קשות כשרוחמי הודפת אותה. ואז פתאום שמתי לב, שזה היה בערך הרהור ראשון של אמת מצד רוחמי מתחילת הספר. זה היה לי חסר שכמעט ולא היו כאלו, עד לשינוי, עד להבנה. אבל זו בסופו של דבר היתה רוחמי, ובסוף למדתי לקבל אותה כמו שהיא, והמראה שהיא ייצגה לנו, על כל פנים, היתה בהחלט מעוררת הרהורים...

    בתהליך התיקון, סיטואציות שאהבתי שעולות לי - לא לקחת את הילד של מירי לשמור עליו מפני הכתם לידה ה'איום ונורא'... (לא דנה על עצם הרעיון האם הוא באמת נכון אבל התיקון שבו עבור רוחמי היה כואב ומתוק.)

    שאלתו של אברום אחיה של רוחמי, הבלתי מתפשרת, לגבי מה תענה רוחמי אם יעליבו מצד החברה את הילדה המיועדת לאימוץ... אויש, רוחמי עומדת שם קצת חסרת אונים מול החברה.

    "חשוב שתהיה מסיבה שמחה, מלכי. ואח"כ... גם מסיבה יפה." : )

    ישראל הוא דמות שהתחברתי אליה במיוחד. הוא מאזן. ויש בו הרבה טוב, וגם זה שהוא לא נקי לגמרי מוסיף יופי ועומק ממבט אחר...
    קצת לא הבנתי את עניין אימוצה של רבקי, כן, לא, ומה שביניהם. אבל את המסר בסופו של דבר, אם רצו להבין אותו – הבינו.
    הסבתא היא דמות שלא היתה לי מספיק ברורה, ואולי מספיק שכך.

    הספר בכללי מתוק ונוקב ונכון ואמיתי ולא מתפשר.
    הוא אומנם נכתב כבר קצת פעם, אך מתאים להיום באופן מדוייק, אפילו עוד יותר מתאים להיום... אומנות! במיוחד גם בעניינים טכניים כשהספר לא יותר מדי מתאר תיאורים שבעוד כמה שנים כבר יראו לנו פחות, גם כשרוצה לתאר אופנה ועידכון הוא מתאר את זה מספיק טוב בשביל להתחבר אז, ומספיק טוב בשביל להתחבר היום אל היומיום שלנו כי שוב כמו שאמרתי הוא הכי לא ספר היסטוריה...
    וסתם כך אמיתות פשוטות ויפות ומעוררות מחשבה שנהניתי מהם מאד, וגם כאלה לא כל כך פשוטות ששזורות באומנות וביופי בין דפי הספר בלי קשר דווקא למסר העיקרי.
    כמו שתמיד מיה יודעת לעשות היטב.

    לסיכום, זהו ספר פשוט לאישה פשוטה, בשביל יום פשוט או לילה, פשוט לקרוא, פשוט להיות. להיות פשוטים לרגע, להאזין לעצמינו.
    כמה פשוט - ככה יפה. ואם רוצים באמת, הוא יכול לגרום לנו לא להיות פשוטים בכלל, או אם מסתכלים על זה אחרת, להיפך, להיות פשוטים, להיות אנחנו.

    עוד משהו קטן שקצת העיד בעיניי על הישנותו של הספר ואולי זה לאו דווקא בגלל זה...
    כי בעמוד האחרון שאני אוהבת לקרוא לפעמים לפני הכל, לא היה מסכת תודות הכתובה בלשון יפה, בדיוק מתוק, ובדברים שניתן ללמוד מהם, על איך לומר תודה ואיך לראות אותה...
    קצת היה לי חסר, מודה : )

    לסיום נסיים במילות ההקדמה של מיה עצמה.
    הספר מוקדש בהערכה לפורצי החומות, שידעו פחד - ויכלו לו.
    ואני מוסיפה; וגילו בסופו של דבר שהחומות הן, בסך הכל, חומות של נייר...

    תודה מיה, על עונג ועל הרבה מעבר.
    על לימוד לדרך חיים טובה יותר.
    וכמו שמיה אומרת, כשאתה גומר ספר, המטרה היא, שתרצה להיות טוב יותר.
    תודה מיה, כי המטרה הושגה במיוחד, וכבר חשתי בכמה סיטואציות בחיי עד כמה הספר דיבר אליי, וכמה הוא עשה אותי, לפחות, רוצה מאד להיות טובה יותר, ובאמת.
     תגובה אחרונה 
    שם הכותר: חרשתא
    המחברת: יהודית קגן
    כריכה רכה. 260 עמ'. הוצאת שתיים.

    הערת אזהרה: הפוסט עוסק בספר דתי, לא חרדי. מי שלא מתאים לו לקרוא את הספר, לא חייב לקרוא גם את הפוסט.

    - - - - -

    לאחרונה שמעתי וקראתי - פה בפורום וגם במקומות אחרים - כמה דיונים אודות פנטזיה יהודית.
    הילכו יחדיו פנטזיה ויהדות, האם הציבור בשל לפנטזיה כזו, ואיפה אלוקים היה בקרב על הוגוורטס.

    כשלעצמי סברתי שקשה עד בלתי אפשרי יהיה ליצור פנטזיה יהודית איכותית.
    המטמורפוזה התרחשה כשקראתי את ספרה של יהודית קגן - חרשתא.

    המחברת היא אישה דתייה, מוכשרת כמו שד (...), ועד כמה שמאפשר החיפוש בנטפרי אני מבין שזהו ספר הביכורים שלה.
    כמו רבים מספרי הפנטזיה הטובים, העולם הפנטסטי שלה מתקיים בתוך העולם המציאותי שלנו. כמו שעולם הקוסמים מתקיים במקביל לעולם המוגלגים בהארי פוטר, להבדיל.

    למה להבדיל? כי מה שיפה בעולם של חרשתא זה שהוא אמיתי!
    כשאתה קורא שבמקביל לעולם שלך קיים עולם של קוסמים שמניפים שרביט ומשדדים את חוקי הטבע, אם אתה מעל גיל 10 אתה מבין שזו בסך הכול המצאה ספרותית.
    אבל כשאתה קורא בחרשתא על כך שבמקביל לעולם שלנו קיים עולם של שדים ורוחות, אתה נזכר במדרשים וגמרות מפורשות לרוב שהיא מרפרנסת אליהם בכישרון, ואתה פשוט מבין מה היא עשתה שם.
    זה גאוני, זה מקורי, זה מצחיק, זה מטלטל, זה מצמרר, זה מענג.
    זאת יצירת מופת.

    טוב, חלאס עם ההקדמות. אפשר לדבר על הספר עצמו?
    בטח, בטח. סליחה על ההתברברות.

    ובכן,
    מה יש בספר?
    אופיר, נערת אולפנה דתייה מתחילה את הספר כחנונית ברמה כמעט מרגיזה. מסיבה כלשהי שמתבררת בהמשך הספר, היא 'בעלת עיניים' - אדם עם יכולת לראות שדים.
    בסצנה הראשונה היא גונבת (סליחה. לוקחת בהשאלה) מגילה עתיקה ממרתפי הספריה הלאומית בירושלים.
    בהמשך היא מתגלגלת לעיר סדום, לצפת עיר המקובלים, לארמונו של מלך השדים בליפתא, לממלכת התהום, ולעוד כמה מקומות מעניינים. בדרכה היא נתקלת בשדים ורוחות, בציידי שדים, במקובלים וכותבי קמעות, בשדים רעים ושדים טובים, באנשים טובים ובאנשים רעים. בעקשות חיננית היא מנסה להציל את העולם, כאשר בפועל היא כמעט מקפחת את חייה וחמור מכך, היא כמעט מהפכת את 'סדרי דעלמא' וגורמת לשדים לחזור לשלטון ולעליונות על בני האדם.

    מה טוב בספר?
    קודם כל הוא מותח.
    אחר כך הוא גם נורא מצחיק.
    הוא כתוב ממש טוב.
    ובאופן כללי הוא מקורי וגאוני (כבר אמרתי את זה, לא? לא נורא. מגיע לו עוד פעם).
    יש בו הרבה דיבורים בארמית, שפת השדים. שזה פלוס, אבל גם מינוס, כי לא תמיד כיף לדפדף לסוף הפרק כדי לקרוא את התרגום.
    ויש בו דמות משעשעת בשם 'יוסף שידא' שהייתי רוצה לקבוע איתו חברותא בדף היומי...
    בסוף הספר יש נספח בשם 'עלמא דשידי: מדריך קצר למטייל', ובו הסברים על הדמויות והיצורים השונים המאכלסים את הספר. אפשר להבין את הספר גם בלי לקרוא מראש את הנספח.


    מה פחות טוב בעיניי?
    מבחינה ספרותית יש מעט סתירות או חורים קטנים בעלילה. אבל באיזה ספר אין.
    מבחינה ערכית יש שם שמץ זלזול באדיקות הלכתית, וגם רומן עדין בין גיבורת הסיפור ובין איזה צייד שדים.


    ציונים
    אחד הכללים הראשונים בפנטזיה זה שתהיה לעולם של הספר חוקיות ברורה משלו. חרשתא מקבל 9.7 מתוך 10 במדד הזה.
    אחד משני הכללים של 'פנטזיה יהודית' (אין מספיק ספרים, אז כרגע יש רק שני כללים...) הוא שהפנטזיה תשאב השראה מתוך מקורות תורניים וחז"ליים. חרשתא מקבל 10 מתוך 10 במדד הזה.
    הכלל השני של פנטזיה יהודית הוא שיהיה לספר אמירה או מסר יהודי. פה חרשתא נופל ומקבל אולי 5. אולי גם זה לא.


    לסיכום
    ספר מוצלח ופורץ דרך, שמראה באופן מובהק כי ישנה אפשרות ממשית לכתוב פנטזיה יהודית איכותית, בלי להתפשר על אף אחד משלושת החלקים הללו.

    אולי הספר הזה יהיה סנונית ראשונה לספרי פנטזיה נוספים מתוך העולם העשיר של אגדות חז"ל והמסתעף. אולי לא.
    השד יודע.
    מלך הטרולים- שרי רובל.
    הוצאת קולמוס, 478 עמ' כריכה רכה.


    עוד לפני שראיתי את הספר, ידעתי שאקרא אותו.
    לפחות בגלל השם שלמרבה ההפתעה לא מספר על אגדות פנטזיה או טרולים מוזרים מגודלי אוזניים.
    מה שאומר, שהשם הינו גימיק (ובינינו, הוא אכן עובד מעולה)
    את הסקירה כתבתי במקור לקהילה שלי (קוראות) מעלה אותה גם לכאן. כי היו ניקים שביקשו זאת באשכול עידכוני הספרים החדשים..


    דמויות
    גיבורי הספר- ספי וגבריאל. שני צעירים מקצוות שונים במפה הישראלית.
    ספי צעיר חיפאי, שמאל על מלא. פעיל בתנועת 'אביב', סטודנט בקורס לסוציולוגיה וכתב בעיתון.
    בן לזוג רופאים עם זיקה למסורת. הם, מאד לא אוהבים את עיסוקיו השונים בדגש על שונים.
    גבריאל בחור ישיבה עם רקע משפחתי עממי -שכונה.
    יחיד ממשפחתו שמגדיר עצמו כבחור ישיבה ושאיפה עתידית לאברכות.
    עובד בערבים בעמותת צדקה מפורסמת.

    עלילה
    ספי, פריווילג מוכחש, אימפולסיבי ומותח גבולות סדרתי,
    בתפקידו כצלע אחת בקבוצת 'טריפל יוסף'-(זכויות השם שמורות כמובן לפרופ' שניר)
    הצלעות הנוספות בטריפל הלא בדיחה שלנו הם: יוסוף- מוסלמי, חד ושנון. וגו האמריקאי- תורן בלי ראש.
    שלושתם עסוקים בתחקיר סוציולוגי על אוכלוסיות מיעוטים בישראל.
    התחקיר שמתחיל טוב אי שם במאחז בדואי ממשיך בשעמום אינסופי וגורר איתו נסיונות חברתיים.
    המיושמים בעזרת ארטיקים דביקים ופרובוקציות נוסח צעקות שומרונים.
    בו זמנית ספי מתמודד על מקום ראשון בתחרות הרכזים בתנועת אביב.
    גם שם הדרכים כולן כשרות, ישרות ומלאות ביצירתיות והרבה תעוזה.
    כי ספי כמו ספי לא עוצר באדום.

    גבריאל, ציני וכנה. שואף לאמת הגם שהיא לא תמיד ורודה ומסבירת פנים.
    מתמודד עם פרשיה לא נעימה ובתמצות, מפי יוני אחיו:
    "דני. סמים. פרץ. מסוכנים. גבריאל. חברים. ישיבות. חומרים"
    כי גם אם תוציאו את גבריאל מהשכונה היא תבוא, תחבק חזק.
    הוא מחליט לעזוב ולנשום שקט בצפת.
    את השקט מפריעים פינצ'ער, מסעדה והררי כלים
    גם אחמד בן שרה עליז ונחמד, אולי יותר מידי.
    הנחמדות וגם הכסף שאיננו גורם לו לחזור ליקי ודירת שותפים בירושלים.

    מבנה
    כתוב בגוף ראשון
    ומסופר מנקודת מבטם של ספי וגבריאל לסרוגין.
    הרבה מאד מורכב מדיאלוגים שנונים כתובים היטב.
    מעט מאד תיאורים.

    נקודת חוזק
    הספר מעיז להציב סימני שאלה ולא בהכרח מניח סימני קריאה חוזרים.
    הכתיבה יפיפייה, שנונה, מלאה בעושר לשוני מקסים.
    עם משפטים מעולים שרציתי להדגיש מרוב שאהבתי.
    ומעיזה לומר בזהירות שמעט מזכיר בסגנון את דבורי רנד.
    (כנראה שמורה זה משהו שמשפיע גם בכתיבה:))

    נקודת חולשה
    הסוף קיבל מעט נגיעות של מסר ישיר מידי וקלישאתי,
    ולמרות שהסכמתי עם כולו בכל לב הייתי מעט מטשטשת אותו..

    מילה על הכריכה,
    כי אני לא יכולה בלי😅
    כריכה יפה, מהדהדת את הספר ומתאימה לנכתב.
    אם כי הגוונים פחות מתאימים לכתיבה ולסגנון הנמרץ של הגיבורים והספר.
    הם מתאימים יותר לספרי פנטזיה ושות'.
    בכל אופן מקסים לראות את בינה ידידתנו בשרות הכריכות.

    לסיום
    ספר טוב שאחזור לקרא בו שוב.
    לא הרגיש לי כמו ספר ביכורים

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה