הנושאים החמים
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
עריכה תורנית
הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
- נושאים
- 793
- הודעות
- 7.6K
קהילת סופרות מקצועיות
פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כמו ש @anotherית ציינה, מלבד האשכול של 'המודיע או משפחה', יש מקום לביקורת עיתוני החג מפורטת יותר.
מאחר שהעיתון היחיד שברשותי כעת הוא 'משפחה', אסקור אותו, ואולי אצליח להשיג עיתונים נוספים.
תחילה כמה מילים לגבי המחיר של העיתון. כמו בשנים הקודמות, גם עכשיו העלו השבועונים את מחיר העיתון לחג בחמישה שקלים נוספים, וכעת הוא עומד על שלושים וחמישה שקלים. יתכן שיש לזה הצדקה בשל ההשקעה, אבל קרטל המחירים הזה מצדיק, לדעתי, פנייה לרשות להגבלים עסקיים...
כמו בשנה שעברה, נוסף למארז דיסק שירים. יש מישהו שעדיין יש לו קורא דיסקים תקין, שהוא שומע את השירים ממנו? נראה לי שאפשר להסתפק בהפצת הלינק ברשת...
אתחיל בסיקור המגזין. הוא נפתח בכתבה על 'בני משפחת עדס מסירים את הלוט'. עיקר הכתבה נסובה על רבי יהודה עדס, ראש ישיבת 'קול יעקב', עם קפיצות מסתוריות לאביו רבי יעקב עדס, ולבנו המקובל, שקרוי אף הוא באותו השם. כמו שציינו כבר, מלבד עובדות מעט משמימות על נסיבות פתיחת הישיבה וצורת התנהלותה, אין בכתבה הרבה 'בשר'. הייתי שמח הרבה יותר לשמוע את הסיבה לכך שהישיבה הפכה לספרדית גמורה, לאחר שלאורך שנים דגלה בשיטת ה'חצי חצי'. כמו כן הייתי מעוניין לקרוא קצת יותר על הבן, רבי יעקב עדס, מלבד כמה ריקושטים פה ושם.
סדרת כתבות על הממשיכים לבית סדיגורה, בשם 'שלומה של מלכות'. יצוין שלמרות שבדרך כלל אני מתקשה לקרוא כתבות מסוג זה, הרי שכאן בהחלט יש 'בשר'. למרות שהאדמו"ר המרכזי בסדיגורא הוא צעיר בן 24, הרי שלכתבה אודותיו יש ערך עיתונאי של ממש, לאחר שהוא היה במרכזה של סערה לא פשוטה. קצת הרבה רעש, לטעמי, על כך שהאדמו"ר הצעיר 'העז' ללכת לכולל [לבדו, רח"ל], ופירוט מיותר של החברותות השונות שלו, אבל אחרי הכל - יוצאים עם מידע של ממש.
לפני קריאת הכתבות, היו לי שתי תמיהות בסיפור סדיגורה. האחת – איך יתכן שלחסידות סדיגורה, שהיא בעצם ההמשך של רבי ישראל מרוז'ין, יש כל כך מעט חסידים, לעומת חסידות באיאן, למשל? השנייה – איך יתכן שסיפור כזה, של הפרה ברורה של צוואה מפורשת – עבר כל כך בקלות, בעוד שבחסידויות אחרות, על צוואות הרבה פחות ברורות – לא מדברים כבר עשרות שנים?
הכתבות יישבו לי את התמיהות. חסידות סדיגורה העדיפה לקבוע את מושבה בתל אביב למרות שידעה שבבני ברק תשיג הרבה יותר חסידים, וזאת בשל הערך החשוב של 'אהבת ישראל' וקירוב רחוקים. וכשאלו הערכים של החסידות, לא פלא שהשלום נשמר בין האחים למרות שעל פי הצוואה רק אחד היה אמור להיות אדמו"ר.
כתבה נחמדה על ה'זילברמנים'. כתבה מקיפה וממצה בהחלט, ובשונה מהטענה:
אני לא חושב שכל כתבה על מגזר אמורה בהכרח להביא את דעת הרב שך בענין, והדמות של רבי יצחק שלמה זילברמן היא מרכזית מאד בקבוצה, ולא לשווא הם נקראים 'זילברמנים'.
חלום שלי – שתהיה כתבה יום אחד על ספר 'קול התור', והגילוי שלו כמזויף, אבל כנראה שאלו חלומות באספמיא...
מאחר שהעיתון היחיד שברשותי כעת הוא 'משפחה', אסקור אותו, ואולי אצליח להשיג עיתונים נוספים.
תחילה כמה מילים לגבי המחיר של העיתון. כמו בשנים הקודמות, גם עכשיו העלו השבועונים את מחיר העיתון לחג בחמישה שקלים נוספים, וכעת הוא עומד על שלושים וחמישה שקלים. יתכן שיש לזה הצדקה בשל ההשקעה, אבל קרטל המחירים הזה מצדיק, לדעתי, פנייה לרשות להגבלים עסקיים...
כמו בשנה שעברה, נוסף למארז דיסק שירים. יש מישהו שעדיין יש לו קורא דיסקים תקין, שהוא שומע את השירים ממנו? נראה לי שאפשר להסתפק בהפצת הלינק ברשת...
אתחיל בסיקור המגזין. הוא נפתח בכתבה על 'בני משפחת עדס מסירים את הלוט'. עיקר הכתבה נסובה על רבי יהודה עדס, ראש ישיבת 'קול יעקב', עם קפיצות מסתוריות לאביו רבי יעקב עדס, ולבנו המקובל, שקרוי אף הוא באותו השם. כמו שציינו כבר, מלבד עובדות מעט משמימות על נסיבות פתיחת הישיבה וצורת התנהלותה, אין בכתבה הרבה 'בשר'. הייתי שמח הרבה יותר לשמוע את הסיבה לכך שהישיבה הפכה לספרדית גמורה, לאחר שלאורך שנים דגלה בשיטת ה'חצי חצי'. כמו כן הייתי מעוניין לקרוא קצת יותר על הבן, רבי יעקב עדס, מלבד כמה ריקושטים פה ושם.
סדרת כתבות על הממשיכים לבית סדיגורה, בשם 'שלומה של מלכות'. יצוין שלמרות שבדרך כלל אני מתקשה לקרוא כתבות מסוג זה, הרי שכאן בהחלט יש 'בשר'. למרות שהאדמו"ר המרכזי בסדיגורא הוא צעיר בן 24, הרי שלכתבה אודותיו יש ערך עיתונאי של ממש, לאחר שהוא היה במרכזה של סערה לא פשוטה. קצת הרבה רעש, לטעמי, על כך שהאדמו"ר הצעיר 'העז' ללכת לכולל [לבדו, רח"ל], ופירוט מיותר של החברותות השונות שלו, אבל אחרי הכל - יוצאים עם מידע של ממש.
לפני קריאת הכתבות, היו לי שתי תמיהות בסיפור סדיגורה. האחת – איך יתכן שלחסידות סדיגורה, שהיא בעצם ההמשך של רבי ישראל מרוז'ין, יש כל כך מעט חסידים, לעומת חסידות באיאן, למשל? השנייה – איך יתכן שסיפור כזה, של הפרה ברורה של צוואה מפורשת – עבר כל כך בקלות, בעוד שבחסידויות אחרות, על צוואות הרבה פחות ברורות – לא מדברים כבר עשרות שנים?
הכתבות יישבו לי את התמיהות. חסידות סדיגורה העדיפה לקבוע את מושבה בתל אביב למרות שידעה שבבני ברק תשיג הרבה יותר חסידים, וזאת בשל הערך החשוב של 'אהבת ישראל' וקירוב רחוקים. וכשאלו הערכים של החסידות, לא פלא שהשלום נשמר בין האחים למרות שעל פי הצוואה רק אחד היה אמור להיות אדמו"ר.
כתבה נחמדה על ה'זילברמנים'. כתבה מקיפה וממצה בהחלט, ובשונה מהטענה:
אני לא חושב שכל כתבה על מגזר אמורה בהכרח להביא את דעת הרב שך בענין, והדמות של רבי יצחק שלמה זילברמן היא מרכזית מאד בקבוצה, ולא לשווא הם נקראים 'זילברמנים'.
חלום שלי – שתהיה כתבה יום אחד על ספר 'קול התור', והגילוי שלו כמזויף, אבל כנראה שאלו חלומות באספמיא...
7 תגובות
2 תגובות
ב"ה.
לכבוד החג נחתו בבית שלנו שתי מתנות מיוחדות. לא שרשרת, לא בגד חדש, לא משחק ולא מכשיר שימושי למטבח. משהו הרבה יותר משמח. שני ספרים של @Ruty Kepler.
שלישיית הכתום-שחור שוכנים, מרוטים מעט אחרי אלפי קריאות, על המדף. לידם יושב הספר המכונה "מילי" (שיבולים שנותרו בשדה). וכעת, רכשנו את "עוד פנס ודי" ואת "בסוף יקראו לך לחזור".
נתייחס לראשון ראשון (ואחרון לא נבקר, משום שבכל מקרה הסופרת הצהירה שהיא כנראה תסכים עם כל ההערות שנשלח לה, והספר יצא לאור במהדורה נוסטלגית מוגבלת) אך קודם כל: דמיינו שיש פה אלפי הקדמות והסתייגויות על עצם העובדה שאני מעיזה לכתוב ביקורת על ספר של רותי קפלר. סיכמנו? יופי. עכשיו אפשר להתחיל.
עוד פנס ודי.
למי מתאים? במבט ראשון, הכריכה הורודה דמויית יומן פרוותי מכַוונת לקהל יעד אחד - נערות. אך אל תסתכלו בקנקן. כלומר, תסתכלו עליו, כי הוא מאוד יפה ומושך, אבל ה'מה שיש בו' בכלל לא מיועד רק לנערות. קראתם את 'שיבולים שנותרו בשדה'? תסכימו איתי שלא רק בנות בב' סמינר קראו אותו? גם 'פנס' אותו עיקרון. מובטחת לכם הנאה מרובה גם אם אין לכם יומן ורוד.
הכתיבה אלופה כתמיד. הגיחות לכתיבה בגוף ראשון של נחמי ושל המורה גרינברג מוסיפות.
הדמויות מגוונות - הירושלמיות המתנשאות והפוגעות (שלקראת סוף הספר עוברות תהליך כלשהו) לעומת הגבעתיות הנרדפות והמגובשות. מדגישה לטובה את ציבי, הבת של גרינברג, שלשם שינוי מציגה דמות שהסופרת לא 'מכריחה' לאהוב אותה ולהתחבר אליה, אלא בצורה עקיפה, דרך נחמי. המורה גרינברג המיוחדת והסמכותית, שהקשר שלה עם נחמי כל כך תורם לזו האחרונה. שרה, בת הדודה; הסמליות של תאריך לידתה לעומת זה של נחמי והקשר החזק ביניהן.
מה מייחד את הספר משאר הספרים שתוכלו למצוא על המדפים?
זהו לא דבר ייחודי בספרי רותי קפלר, אבל קשה למצוא אותו אצל סופרים/ות אחרים/ות. המסרים. רגע, רגע, לפני שאתם תוקפים אותי ביתר התנגדות, אני לא מתכוונת למסרים בקטע רע. בכלל לא. המסרים לא מלחיצים, לא מכריחים, לא מאיימים. הסופרת פשוט מראה לנו תמונת מצב ומבינים את המסר בלי להאכיל בכפית. כמעט בכל פרק מצאתי משהו שאפשר ללמוד, אבל זה לא מרגיש ספר לימוד כבד. לא "תעשו ככה ואל תעשו ככה". זה ספר קריאה לכל דבר.
העניין המרכזי בספר הוא הנידוי של הגבעתיות. היחס המשפיל, המעליב, או אפילו העדר היחס שלו הן זוכות מצד הירושלמיות. ההבנה של נחמי אחרי מה שהיא עברה, שאותה היא העבירה לבת דודתה ביחסה עם המושבניקיות. הניסיון של הגבעתיות להרשים ולרצות את הירושלמיות. אפשר לקחת את הנושא הזה לכל מקום בחיים ולכל מערכת יחסים עם חֶברה שמורכבת מבודדים שונים (בעצם כל חברה שהיא).
עוד נושא מרכזי, שמונצח גם בשם הספר, הוא הפנסים שמנסה נחמי להדליק לעצמה. היא מנסה למצוא חן בעיני הירושלמיות, כותבת מחזמר, מתחברת למירי הבוגרת. אך כל פעם שהאור כבה וההנאה עוברת, היא מחפשת פנס נוסף להדליק. עוד פנס ודי. זהו תהליך שהיא עוברת עד שהיא מוצאת את הדרך שבה עליה לבחור כדי להגיע לאושר הגדול ולאור הנצחי אותם היא מחפשת.
המשפט הכי חזק מבחינתי בספר, זה שתפס אותי והותיר אותי עם מחשבות שעות אחרי הקריאה, שממחיש את המסר הכל כך חשוב הזה, הוא המשפט הבא:
"אז מה, כל חייה תכתוב מחזמרים, ותשמע אותם מולחנים, ותתרגש ותשמח ותתלהב ותוצף אושר ותוחמא, ואז - אחרי ההופעה - שוב יגיע השיממון ותבוא הבדידות, ואז היא תרוץ לכתוב עוד מחזמר? לא. זה חסר טעם." (עמוד 159.) זהו. לא צריך להוסיף על זה מילה.
***
ועכשיו, להצהרה הדרמטית. לעניות דעתי, המסר שבשבילו לבד כדאי לכל אחד לקרוא את הספר הזה, הוא המשפט הזה: "יש בעיות שמורה לא יכולה לפתור, וזה לא מוריד מכבודה כמורה." (עמוד 84.)
רגע, תקראו אותו שוב. יופי, תודה. נכון, נערות צריכות לקרוא את המשפט הזה, אבל גם הורים, מחנכים, או כל מבוגר שמתעסק עם נשמות צעירות ומותיר עליהן רושם חייב ללמוד, לשמור ולעשות אותו. לפעמים נראה לנו שהכל צריך להיות תחת שליטתינו. שאם לא, זה מוריד מהערך שלנו, מהסמכות שלנו, מהאחריות שאנחנו מייחסים לעצמינו. אך לא. אנחנו צריכים ללמוד להרפות, להבין שלא. הכל. תלוי. בנו. וזה בסדר גמור. (במילים שלי זה נשמע שיא המטיפני, פשוט תקראו את הספר, עדיף…)
***
תתי נושאים:
חוץ מהנושאים המרכזיים, יש הרבה תתי נושאים, שיש להם חשיבות בפני עצמם, הן לעלילה והן למסרים המדוברים. למשל, ציבי, הבת של המורה, והקשיים שלה. הגישה לסבתא של נחמי. הבדידות של נחמי והתובנות העמוקות והנדירות שלה. החוויות של המורה גרינברג והלימוד ש"שכול הוא אדמת קודש, אדמה שלא נוגעים בה ולא מתקרבים אליה. ודאי שלא כותבים עליה מחזמרים סוחטי דמעות ומספיגי טישו." (עמוד 96.) וכמובן ההתמודדות החינוכית של גרינברג עם התאומות שלה ועם עצמה. ואכמ"ל.
***
לסיכום: הספר לא מיועד רק לנערות, מסב כמה שעות של הנאה צרופה (תלוי בקצב הקריאה שלכם ובמידת הפניוּת) ואם תרצו, תוכלו ללמוד ממנו רבות. בקיצור, תקנו אותו אם עוד נשאר בחנויות, לא תתאכזבו.
מן הסתם יש כאן ספוילרים. זהירות.
לכבוד החג נחתו בבית שלנו שתי מתנות מיוחדות. לא שרשרת, לא בגד חדש, לא משחק ולא מכשיר שימושי למטבח. משהו הרבה יותר משמח. שני ספרים של @Ruty Kepler.
שלישיית הכתום-שחור שוכנים, מרוטים מעט אחרי אלפי קריאות, על המדף. לידם יושב הספר המכונה "מילי" (שיבולים שנותרו בשדה). וכעת, רכשנו את "עוד פנס ודי" ואת "בסוף יקראו לך לחזור".
נתייחס לראשון ראשון (ואחרון לא נבקר, משום שבכל מקרה הסופרת הצהירה שהיא כנראה תסכים עם כל ההערות שנשלח לה, והספר יצא לאור במהדורה נוסטלגית מוגבלת) אך קודם כל: דמיינו שיש פה אלפי הקדמות והסתייגויות על עצם העובדה שאני מעיזה לכתוב ביקורת על ספר של רותי קפלר. סיכמנו? יופי. עכשיו אפשר להתחיל.
עוד פנס ודי.
למי מתאים? במבט ראשון, הכריכה הורודה דמויית יומן פרוותי מכַוונת לקהל יעד אחד - נערות. אך אל תסתכלו בקנקן. כלומר, תסתכלו עליו, כי הוא מאוד יפה ומושך, אבל ה'מה שיש בו' בכלל לא מיועד רק לנערות. קראתם את 'שיבולים שנותרו בשדה'? תסכימו איתי שלא רק בנות בב' סמינר קראו אותו? גם 'פנס' אותו עיקרון. מובטחת לכם הנאה מרובה גם אם אין לכם יומן ורוד.
הכתיבה אלופה כתמיד. הגיחות לכתיבה בגוף ראשון של נחמי ושל המורה גרינברג מוסיפות.
הדמויות מגוונות - הירושלמיות המתנשאות והפוגעות (שלקראת סוף הספר עוברות תהליך כלשהו) לעומת הגבעתיות הנרדפות והמגובשות. מדגישה לטובה את ציבי, הבת של גרינברג, שלשם שינוי מציגה דמות שהסופרת לא 'מכריחה' לאהוב אותה ולהתחבר אליה, אלא בצורה עקיפה, דרך נחמי. המורה גרינברג המיוחדת והסמכותית, שהקשר שלה עם נחמי כל כך תורם לזו האחרונה. שרה, בת הדודה; הסמליות של תאריך לידתה לעומת זה של נחמי והקשר החזק ביניהן.
מה מייחד את הספר משאר הספרים שתוכלו למצוא על המדפים?
זהו לא דבר ייחודי בספרי רותי קפלר, אבל קשה למצוא אותו אצל סופרים/ות אחרים/ות. המסרים. רגע, רגע, לפני שאתם תוקפים אותי ביתר התנגדות, אני לא מתכוונת למסרים בקטע רע. בכלל לא. המסרים לא מלחיצים, לא מכריחים, לא מאיימים. הסופרת פשוט מראה לנו תמונת מצב ומבינים את המסר בלי להאכיל בכפית. כמעט בכל פרק מצאתי משהו שאפשר ללמוד, אבל זה לא מרגיש ספר לימוד כבד. לא "תעשו ככה ואל תעשו ככה". זה ספר קריאה לכל דבר.
העניין המרכזי בספר הוא הנידוי של הגבעתיות. היחס המשפיל, המעליב, או אפילו העדר היחס שלו הן זוכות מצד הירושלמיות. ההבנה של נחמי אחרי מה שהיא עברה, שאותה היא העבירה לבת דודתה ביחסה עם המושבניקיות. הניסיון של הגבעתיות להרשים ולרצות את הירושלמיות. אפשר לקחת את הנושא הזה לכל מקום בחיים ולכל מערכת יחסים עם חֶברה שמורכבת מבודדים שונים (בעצם כל חברה שהיא).
עוד נושא מרכזי, שמונצח גם בשם הספר, הוא הפנסים שמנסה נחמי להדליק לעצמה. היא מנסה למצוא חן בעיני הירושלמיות, כותבת מחזמר, מתחברת למירי הבוגרת. אך כל פעם שהאור כבה וההנאה עוברת, היא מחפשת פנס נוסף להדליק. עוד פנס ודי. זהו תהליך שהיא עוברת עד שהיא מוצאת את הדרך שבה עליה לבחור כדי להגיע לאושר הגדול ולאור הנצחי אותם היא מחפשת.
המשפט הכי חזק מבחינתי בספר, זה שתפס אותי והותיר אותי עם מחשבות שעות אחרי הקריאה, שממחיש את המסר הכל כך חשוב הזה, הוא המשפט הבא:
"אז מה, כל חייה תכתוב מחזמרים, ותשמע אותם מולחנים, ותתרגש ותשמח ותתלהב ותוצף אושר ותוחמא, ואז - אחרי ההופעה - שוב יגיע השיממון ותבוא הבדידות, ואז היא תרוץ לכתוב עוד מחזמר? לא. זה חסר טעם." (עמוד 159.) זהו. לא צריך להוסיף על זה מילה.
***
ועכשיו, להצהרה הדרמטית. לעניות דעתי, המסר שבשבילו לבד כדאי לכל אחד לקרוא את הספר הזה, הוא המשפט הזה: "יש בעיות שמורה לא יכולה לפתור, וזה לא מוריד מכבודה כמורה." (עמוד 84.)
רגע, תקראו אותו שוב. יופי, תודה. נכון, נערות צריכות לקרוא את המשפט הזה, אבל גם הורים, מחנכים, או כל מבוגר שמתעסק עם נשמות צעירות ומותיר עליהן רושם חייב ללמוד, לשמור ולעשות אותו. לפעמים נראה לנו שהכל צריך להיות תחת שליטתינו. שאם לא, זה מוריד מהערך שלנו, מהסמכות שלנו, מהאחריות שאנחנו מייחסים לעצמינו. אך לא. אנחנו צריכים ללמוד להרפות, להבין שלא. הכל. תלוי. בנו. וזה בסדר גמור. (במילים שלי זה נשמע שיא המטיפני, פשוט תקראו את הספר, עדיף…)
***
תתי נושאים:
חוץ מהנושאים המרכזיים, יש הרבה תתי נושאים, שיש להם חשיבות בפני עצמם, הן לעלילה והן למסרים המדוברים. למשל, ציבי, הבת של המורה, והקשיים שלה. הגישה לסבתא של נחמי. הבדידות של נחמי והתובנות העמוקות והנדירות שלה. החוויות של המורה גרינברג והלימוד ש"שכול הוא אדמת קודש, אדמה שלא נוגעים בה ולא מתקרבים אליה. ודאי שלא כותבים עליה מחזמרים סוחטי דמעות ומספיגי טישו." (עמוד 96.) וכמובן ההתמודדות החינוכית של גרינברג עם התאומות שלה ועם עצמה. ואכמ"ל.
***
לסיכום: הספר לא מיועד רק לנערות, מסב כמה שעות של הנאה צרופה (תלוי בקצב הקריאה שלכם ובמידת הפניוּת) ואם תרצו, תוכלו ללמוד ממנו רבות. בקיצור, תקנו אותו אם עוד נשאר בחנויות, לא תתאכזבו.
6 תגובות
השנה מגיעה לתומה וזה הזמן להביט לאחור ולראות מה עברתי, מה למדתי, מה כתבתי ומה קשקשתי.
אמשיך בסיכום של החומרים אותם פרסמתי למען יעמדו לי לימים רבים ואולי גם אחרים ימצאו בו טעם.
הצטרפתי לקהילה אי שם בשלהי חודש אדר התש"ף. ימי פרוץ הקורונה במחוזותינו.
מאז הצטרפותי לחבורה סגנוני עבר כמה גלגולים בצורת ההגשה שלו, אך ישנו קו אחיד המקשר בין הסגנונות.
הדבר המניע אותי לכתוב, מעבר ללייקים ולמחמאות, הִנּוֹ היכולת להביע רעיונות, מחשבות וסתם לאתגר את מוחות ולבבות הקוראים (ופעמים אף לעורר פרובוקציות). טרם הצטרפותי לקהילה, לא התנסיתי בכתיבה מקצועית המיועדת לפרסום ועל כן ניסיתי כמה סגנונות על מנת ללמוד כיצד אוכל לבטא את עצמי באופן המושך את לב הקוראים באופן המקסימלי בהתאם ליכולותיי. כמו כן, למדתי רבות מן ההערות הבונות והמשובים שקיבלתי מחברינו היקרים של ק"ק זו. בנוסף, החשיפה לקטעים של יוצרים אחרים, אלו שיותר טובים ואלו שפחות, אך כולם נקראו בעיניים בוחנות מתוך כוונה ורצון ללמוד וללמד, חידדה אצלי עוד יותר את הנקודות בהן איני רוצה להיכשל ואלו מהמורות יש לצלוח בדרך לכתיבת קטע מוצלח. על כך ועוד, תודה לכולם!
בתחילת דרכי ניסיתי לכתוב מספר קטעים לקריאה, חלקם סאטיריים, חלקם טראגיים וחלקם סתם. כגון:
הערה: היו מספר אשכולות נוספים. חלקם צברו אף מספר לייקים גבוה בהרבה מהאשכולות הנ"ל. אך הם נמחקו עקב אי התאמה לרוח הקהילה או מחשש לפגיעה באדם כזה או אחר. חלקם באשמתי וחלקם עקב דיונים שהתפתחו מסביב וגלשו למחוזות לא רצויים. עמכם הסליחה.
נ.ב. בעקבות ביטול הלייק LOVE נעלמו עמם כמה וכמה ליוקים שקיבלתי על אשכולות שונים. תרגישו בנח להסיק כי היו רבים מאוד כאלה על כל אשכול ואשכול שפרסמתי.
לסיכום, מקווה שתמצאו בסיכום זה סיכום נחמד ומסכם. אולי אף תיחשפו לתכנים חדשים ומחודשים שיסבו לכם קורת רוח מרובה.
שמח לעמוד לשירותכם בכל עת ובכל שעה.
בברכה לשנה טובה ומתוקה!
- אפתח בהיכרות קצרה אותה ערכתי עמכם - חתמתי ונושעתי.
אמשיך בסיכום של החומרים אותם פרסמתי למען יעמדו לי לימים רבים ואולי גם אחרים ימצאו בו טעם.
הצטרפתי לקהילה אי שם בשלהי חודש אדר התש"ף. ימי פרוץ הקורונה במחוזותינו.
מאז הצטרפותי לחבורה סגנוני עבר כמה גלגולים בצורת ההגשה שלו, אך ישנו קו אחיד המקשר בין הסגנונות.
הדבר המניע אותי לכתוב, מעבר ללייקים ולמחמאות, הִנּוֹ היכולת להביע רעיונות, מחשבות וסתם לאתגר את מוחות ולבבות הקוראים (ופעמים אף לעורר פרובוקציות). טרם הצטרפותי לקהילה, לא התנסיתי בכתיבה מקצועית המיועדת לפרסום ועל כן ניסיתי כמה סגנונות על מנת ללמוד כיצד אוכל לבטא את עצמי באופן המושך את לב הקוראים באופן המקסימלי בהתאם ליכולותיי. כמו כן, למדתי רבות מן ההערות הבונות והמשובים שקיבלתי מחברינו היקרים של ק"ק זו. בנוסף, החשיפה לקטעים של יוצרים אחרים, אלו שיותר טובים ואלו שפחות, אך כולם נקראו בעיניים בוחנות מתוך כוונה ורצון ללמוד וללמד, חידדה אצלי עוד יותר את הנקודות בהן איני רוצה להיכשל ואלו מהמורות יש לצלוח בדרך לכתיבת קטע מוצלח. על כך ועוד, תודה לכולם!
בתחילת דרכי ניסיתי לכתוב מספר קטעים לקריאה, חלקם סאטיריים, חלקם טראגיים וחלקם סתם. כגון:
- נקמת הקפה - קטע זה מנסה לתאר קונספירציה מעניינת אודות גורם התפתחותו של נגיף הקורונה בעולמנו הצח. (7 תודות - לא צבר תאוצה)
- מסירות נפשות - סיפור אשר מתיימר להביע את הקונפליקט בין הניסיון להיות טוב כפי שכיף וקל לראות אותו לבין האחריות האמיתית הדורשת לצאת מתחום הנוחות והניראות השטחיים. (10 תודות - עלייה קלה)
- אלה ואלו - מאמר המנסה לאפיין סגנונות שונים באוכלוסיה ולנתח את התייחסותם לנגיף הקורונה. (16 תודות)
- תיעוד היסטורי: ערבי פסחים בשנים עברו - תיעוד השואף להזכיר לאוכלוסיה השקועה בטירוף הקורונה, כי עד לא מזמן עוד היו לנו חיים אחרים. (17 תודות - עלייה מתונה אך עקבית)
- בין חיים למוות - בשיר אני מנסה לזעזע את השאננים הבטוחים כי הם חסינים ולהם זה לא יקרה. (9 תודות - שינוי סגנון, יקח זמן להתבסס)
- כולי האי ואולי?! הרהורים - קטע זה מנסה לתאר את הלך חשיבתו של אדם מפולפל השוקל את צעדיו מול הנגיף ונסחף למחוזות רחוקים ומזעזעים. (8 תודות)
- משא על משא - וכך ניסיתי לרומם את רוחן של נשות ישראל ולסייע להן לעבור את תקופת קרצופי-טרום-פסח באופן התואם את אתגרי תקופת הקורנה. (3 תודות, אאוץ')
- ויקרא שמם בישראל ... וכו' בגרסה הגנרית - קטע זה שואף לתאר את הלך רוחו של המשתמש החדש שמצטרף לראשונה לאתר פרוג ונדרש לבחור את השם שיאפיין אותו. (24 תודות, וואו!)(קטע זה נכתב לאחר שאשכול קודם שהשתמש בדוגמאות מהחיים, נמחק)
- קנאת סופרים - במסווה של דיון אודות היכולת, הצורך והרצון לנסות ולחקות סגנון של דמות מיתולוגית מעולם הספרות, ניסיתי לפתוח דיון אודות כמה סופרים מסוגים שונים השייכים להיסטוריה וההווה הישראלי והיהודי. (11 תגובות)
- פתאום יבוא! מי? - בקטע זה אני מנסה לסחוף את הקוראים לכיוון מרגש של גאולה, דבר השוכן בלב כל נשמה יהודית משחר היוולדה ולבסוף אני מייבש אותם עם חיסון לקורונה שפותח סוף סוף. (10 תודות)
- טרפת התקופה / בין שפיות להזיה - שיר קצת מבולבל ומורכב, מנסה לתאר את העובר על האדם בימי הקורונה. (4 תודות)
- עלילת הדם - 2020 - סיפור לערב פסח של ימי הקורונה. (15 תודות)
- עם לאה ביגונו - שם קצת מורכב לשיר, השיר מנסה לבטא תשובה ותפילה לבורא העולם המאתגר אותנו בתקופות קשות (9 תודות)
- הווה - שיר עמום ומסתורי. לבסוף נכנעתי ונתתי ביאור. (11 תודות)
- במקום - פתאום - שיר מורכב, אך קצת יותר פשוט. מתאר את השבר הצפוי ואת הגאולה המפתיעה לפתע. (13 תודות)
- מתי - שיר כיסופין לבורא עולם, שיר כיסופין לנשמתנו. (12 תודות)
- ניקודי שירים - מדוע ולמה נהגו החברים לנקד את השירים? דיון כנה וחשוב. (9 תגובות)
- הַאִם אֶלְמַד - שיר תהייה ותקווה, מבקש המשורר להיות נינוח ונעים יותר לסביבתו. (14 תודות)
- וְאַתָּה מַתְּתָ - שיר זיכרון מרגש ועצוב לאיש יקר שהיה ואינו. (16 תודות)
- הוא - הוא? - שיר עצוב וקשה המתאר את מחשבותיו של הסובל ממאניה דיפרסיה. (20 תודות)
- לִבֵּנוּ כַּחֶרֶס יָבַשׁ - שיר המתאר את רדידות המחשבות שלנו בימים כל כך גדולים ומשמעותיים. (13 תודות)
- ירושלים // תקותי נכזבה - שיר ליום ירושלים, המרחק הרב בין האמונה הפשוטה והתמימה לבין המציאות העגומה. (16 תודות)
- בינינו הלך - שיר המתאר את צמיחתו של בן תורה מתקשה. (14 תודות)
- תובנות בינות לשני הסעיפים - סיפור זה מתאר את התגברותו ותובנותיו של בן התורה שניצח את יצרו. (15 תודות)
- קליפות - בשיר זה אני מנסה לקדש את הישרות והכנות מחד ולקלף את הקליפות מעל ה"מצליחים" וה"מסודרים". (21 תודות)
- קונצנזוס - סיפור נוקב המשול על חיות היער. הנמשל ברור. (13 תודות)
- אֵין מִלִּים - שיר יבש על תקופה מייבשת. (10 תודות)
- די! - שיר שנאה ליצר המציק, קורא לו במילה אחת די. (18 תודות)
- ויט שכמו לסבול - שיר שמתאר את אלו אשר בכח ממררים לעצמם את החיים ומתנגדים לשמוח. (33 תודות, שיא!)
- יום פורח - שיר עצוב שמסקר את המורכבות המובנית הטמונה במעגל השנה היהודי. (28 תודות, עליתי ליגה, ב"ה!)
- עֶלֶם - שיר זיכרון עצוב לנשמה טהורה נוספת, שנהרגה בימי בין הזמנים. (24 תודות)
- מַרְיוֹנֵטָה - שיר מיוחד המתיימר להביע קושי בין תורות הפסיכולוגיה לאמונה בבחירה החופשית. (23 תודות, ירידה מתונה אך עקבית. חבל.)
- שלוות עולמים - שיר מייאש אודות היכולת להתנהל נכונה בין כלל אתגרי החיים. (15 תודות, חלפו ימי התהילה)
- מכתב לבן הישיבה - רק מי שזכה לקרוא את המכתב עד תומו נחשף לגודל העוולה והטירוף השוררים בהיכלי קודשינו. (20 תודות)
- אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי - שיר המספר את סיפורו הטרגי של ילד קטן וחמוד שמתחיל את שנת הלימודים בלי הבנה והכלה מספקת למורכבות המהלך. (40 תודות!)
- חוזר בשאלה - שם מסקרן כמובן. שיר המתאר את הקושי והמורכבות הטמונים בתהליך התשובה. (43 תודות! קפיצת מדרגה נוספת)
- חֲרֵדִים? - עוד שם מסקרן. שיר המנסה לתור אחר מקור הפחד והחרדה המלווים את הימים הנוראים בעם ישראל. (32 תודות)
- אֵין פָּרוֹת קְדוֹשׁוֹת - שיר מחאה הזועק את העיוות שפושה בעם ישראל ומפוטם תדיר על ידי אנשי כח ושררה בחצרות הרבנים. (28 תודות)
- סוף. - שיר ייאוש רגעי המתאר את הפתרון האולטימטיבי. (15 תודות)
- בְּרֶגַע הָאֱמֶת - שיר נוסף המבטא את הקושי והפער בין הרצון העז והכנה לבין המציאות והיכולת לעשות את השינוי בשטח. (12 תודות)
- כח המשיכה - דיון המנסה לפענח את המתכון המושלם לקטע מוצלח, אם יש כזה. (11 תגובות)
הערה: היו מספר אשכולות נוספים. חלקם צברו אף מספר לייקים גבוה בהרבה מהאשכולות הנ"ל. אך הם נמחקו עקב אי התאמה לרוח הקהילה או מחשש לפגיעה באדם כזה או אחר. חלקם באשמתי וחלקם עקב דיונים שהתפתחו מסביב וגלשו למחוזות לא רצויים. עמכם הסליחה.
נ.ב. בעקבות ביטול הלייק LOVE נעלמו עמם כמה וכמה ליוקים שקיבלתי על אשכולות שונים. תרגישו בנח להסיק כי היו רבים מאוד כאלה על כל אשכול ואשכול שפרסמתי.
לסיכום, מקווה שתמצאו בסיכום זה סיכום נחמד ומסכם. אולי אף תיחשפו לתכנים חדשים ומחודשים שיסבו לכם קורת רוח מרובה.
שמח לעמוד לשירותכם בכל עת ובכל שעה.
בברכה לשנה טובה ומתוקה!
3 תגובות
4 תגובות
בהמשך לאשכול הביקורת של @anotherית רבת הכישרון הייתי רוצה לדון בהיבט נוסף ופחות מדובר בפורום שלנו: הקנקן.
הצצה ולו זריזה בספריה של דבורי רנד מלמדת אותנו כי בנוסף לסיפורת האיכותית דבורי מציבה סטנדרט נוסף בספרות החרדית:
כריכה שמהווה חלק בלתי נפרד בשפה ובאמירות של הסיפור.
החל במותק של ילדה וכלה בפחות או יותר , המחשבה והמאמץ מאחורי השפה והסימבולים שבכל כריכה מדהימים ומרתקים.
מעלה ברשותכם ניתוח מדהים של הניקית @אשכולית וכמובן רוצה לשמוע את חוות דעתכם על הכריכה הזו ועל כריכות בכלל.
הצצה ולו זריזה בספריה של דבורי רנד מלמדת אותנו כי בנוסף לסיפורת האיכותית דבורי מציבה סטנדרט נוסף בספרות החרדית:
כריכה שמהווה חלק בלתי נפרד בשפה ובאמירות של הסיפור.
החל במותק של ילדה וכלה בפחות או יותר , המחשבה והמאמץ מאחורי השפה והסימבולים שבכל כריכה מדהימים ומרתקים.
מעלה ברשותכם ניתוח מדהים של הניקית @אשכולית וכמובן רוצה לשמוע את חוות דעתכם על הכריכה הזו ועל כריכות בכלל.
3 תגובות
15 תגובות
11 תגובות
אז יונה ספיר, אני מורידה בפנייך את הכובע; קנייטש ישן וצר שוליים שמצאתי בבית. אבל בכל אופן, למרות הכובע הדל שבכלל לא שלי, אחת אפס לטובתך. א נ י קראתי יונה ספיר.
חציתי בתרועה רמה את הקו בין אלו שקוראים לאלו שלא. בין אוהבי המתח לבוגרים מידי בשביל מתח.
או איך @RACHELIZ הגדירה את זה פעם, קריאת מתח היא כמו לונה פארק. ויש מי שבוגר מדי להנות מלונה פארק.
מודה באשמה, עד לפני שלושה שבועות נשאתי בגאון את הדגל של: יונה ספיר - לא בשבילי. מעולם לא אהבתי ספרי מתח, ומעולם לא אהבתי לונה פארקים. שונאת בילויים וחויות מרגשות. מין קדושה מעונה.
אבל לפני בערך שלושה שבועות נטלתי לידי את מבוקש. ומאז בכל שבת, אני עם ספר אחר מהסדרה. לא קראתי את כולם, ונדמה לי שגם מה שקראתי, כבר הספיק לי ואעצור בזה. לא נראה לי אקרא עוד. גם למזוכיזם יש גבול. (ההבטחה שלי עכשיו שווה להבטחות של ח"כ פרץ הרב).
אבל אין אפס. הספרים טובים.
והנני מחליפה פה בקול תרועה רמה את הדגל שנשאתי בדגל לבן. ניצחת אותי.
מרגל להשכרה זוהי סדרה מסוג גיבור העל. אייל גלבוע, דמות בעלת 357,459 מיליון נשמות מוסרי מאוד וכל יכול. מאמינה שעוף השמים הוליך את שמו גם למי שלא קרא עליו מעולם.
אני לא אתמקד בספר ספציפי, אלא בסדרה כולה.
את הילת ההירו וסוגת גיבור העל והרומודלס, האם זה נכון לספר חרדי, לא נכון לספר חרדי, אשאיר לביקורות קודמות ממני שעסקו בזה רבות.
אבל בנוסף להילה סביב הגיבור הראשי, יש בספר הילה נוספת. למדינת ישראל ולסוכניה. סוכני המוסד בספר הם כל יכולים והסוכנים של שאר המדינות בעולם משחקים בגולות לעומתם. אז נכון שהמוניטין של המוסד גבוה מאוד ביחס לסוכנויות ביון אחרות. אבל בואו.
ובענין הציונות הרבה שבספר והסגידה למדינה ולכוחותיה. אז דבר ראשון, גילוי המאה.
הציונות פסה מן העולם. הלכה, עפה, מתה.
וכל מי שהסתובב אי פעם ברחובות מנהטן, קווינס או לוס אנג'לס, מודע לעובדה הזו. ההילה של מדינת ישראל כבר מזמן איננה. היא נשארה בישראל בזמן שהישראלים בחו"ל.
קצת שאריות נשאר ממנו אצל סיון רהב מאיר שמטיילת ברחבי העולם לספר לכולם שהגיע הזמן לעלות לארץ. ומדליקה משואות. או אצל החבדניקים של איתמר בן גביר. אבל הם, אפילו משואות לא מדליקים.
נכון שכשכיפת ברזל מיירטת טילים, לכולנו קופץ בפנים הציוני הקטן שיושב לנו בלב ומתחיל לקפץ ולרקד, או כשמטוס מטעם מדינת ישראל בא לאסוף אותך ישירות מנפאל, ספיישל, ואתה שר כל העולם כולו בנחיתה.
גם בבחירות מנסים להעיר אותו, את הקטנצ'יק הזה שבלב, לפעמים באמצעות מספר הערבים שהרגו הישראלים, או בחיסול ממוקד מעורר מורל.
אבל לאחריהם, הוא מת. מיתה טוטאלית. והמסמר האחרון בארון הקבורה שלו, זה המס שביבי לא משלם, או ברכבים והאבטחה של גנץ. עד לבחירות הבאות כמובן.
הוא קם בגלגול הבא שלו בחו"ל. אצל הציונים הגדולים שנואמים לנו משם. גם מתי ששתי ישראלים נפגשים בחו"ל. בטח. בחו"ל.
אה, ונשאר גם אצל סופרות חרדיות שקראו פתאום את מדינת ישראל תעשה הכל, ולמדו על טוהר הנשק של הצבא. וואלה.
או במילים אחרות, אם זו סדרה כל כך טובה, למה היה צריך להכניס אליה את כל הפסוקים שתקועים בה כמו שרוול שנטבל בטחינה? למה לא לכתוב ספר אוניברסלי, שיכול להתפרסם לכולם?
כי רק לחרדים אפשר להגיע עם ציונות שבורה והילת סוכני מוסד עתיקה ולהלהיב אותם קצת. כי מה הם יודעים על ציונות.
ואם כבר דיברנו על הטחינה שבשרוול.
בספר תקועים בלי קשר כל מיני פסוקים ומשפטי אמונה מפיהם של חילונים. מחזה מרתק. מילא אחר כך, כשהוא חזר בתשובה. אבל קודם... ובכלל, כל נושא היהדות נראה שהוכנס לשם בכורח, כדי שיוכל להיקרא ספר חרדי, ובעניין הזה, נראה שהסופרת שכחה את עניין הגניבות.
אני אישית, הייתי מעדיפה לקרוא את זה כספר 'חילוני', ואז, אוטומטית - מסננים. אבל כספר חרדי, זה ממש צרם. כן, כחרדים, אנחנו מסננים ומצנזרים. או כמו שכתבה פעם דבורי רנד: כיוצרת חרדית, אני מתמקדת באיך לצאת מהבוץ ולא איך להיכנס אליו.
כיוצרת חרדית, הייתי מצפה שהספרים לא יהיו מלאי גניבות. ברציחות, כולם מוסריים מאוד אבל בעניין לקיחת כל חפץ שבא לכל אחד מהגיבורים...
מי לא מכיר את הטרדנים, עם הפה מפיק מרגליות ממוחזרות, מלאי הבדיחות הלא מצחיקות והחוזרות על עצמן. מי מהם שגמבה ופלפל, אלו שלא קוראים להם והם באים לבד. וה-התחלקו, לכמה חלקים?
בספר שלנו זה מופיע גם כן. והמון. מיחזור של בדיחות שנונות מאוד ומצחיקות נורא.
משפטים שלא קראתם מעודכם. כמו לדוגמא:
"ברור"
"כשמש"
"אה, המצפון שלי נשאר בבית".
הכתיבה מרתקת. וממכרת. אבל מיושנת . כמו המילים האלו: "בשצף קצף". או- "אשר שש לעזוב את הרכב". בנוסף, היא מסורבלת נורא. יש הרבה משפטים שקראתי פעמיים כדי להבין אותם. מלא מלא בתיאורי פועל ובייחוד תיאורי דמות מסורבלים.
הכל כתוב. אין בין השורות בספר. אם הוא ציני, כתוב: 'הוא אמר בציניות'. ויכול להיות אפילו כמה תיאורי פועל על פועל אחד. וזה מסורבל וכבד, ולא נותן אמון בקורא שיבין משהו לבד.
אם הדמות היא חזקה, כתוב: הדמות ח ז ק ה . מרשימה: כתוב מרשימה. כריזמיתית: כתוב הוא אמר בכריזמתיות.
או שאני אשתמש במילים שהספר משתמש בהם בלי סוף: סאב טקסט. הספר לא מעביר שום דבר בסאב טקסט. הוא פשוט כותב את זה.
"אייל רכן מעט קדימה, שפת גופו שידרה לויאליות ועוצמה גם יחד". בואו נבין יחד. הספר אומר לנו שאייל משדר עוצמה ולויאליות גם יחד. גאון מי שהבין.
או למשל: "אייל פתח את רכבו עם השלט. סוכני מוסד לעולם לא פותחים את דלתות הרכב שלהם לבד". אתם שומעים מה צריך להבין מזה שהוא פתח לבד את הרכב? כן, כן! סוכני מוסד לעולם לא פותחים את הרכב שלהם לבד! מי שזה לא ברור לא מספיק יכול גם לשנן את זה תוך כדי קריאה.
הרבה נופלים בזה. תנו קצת אמון בקוראים שלכם שיוכלו להבין לבד. זה כנראה גם ענין של טעם. מלא מלא תיאורי פעולה. שזה לדעתי מסרבל מאוד את המשפט.
אם הדמות אמרה בציניות או שלא, תנו להבין לבד מהמשפט. האם החיוך שלו מתוק או לא, אמורים להבין לבד. ומה הוא משדר, אמורים להשתדר. לא לקרוא במילים ברורות.
ולסיום, אהבתי מאוד את הנאמנות שבכל הספרים. זה כיף לקרוא על חברים נאמנים כל כך ואוהבים.
אז תודה יונה ספיר על הרכבת הרים הזו. מאמינה שלא אכנע להבטחות שלי שלא לקרוא יותר, ואמשיך ברצף.
חציתי בתרועה רמה את הקו בין אלו שקוראים לאלו שלא. בין אוהבי המתח לבוגרים מידי בשביל מתח.
או איך @RACHELIZ הגדירה את זה פעם, קריאת מתח היא כמו לונה פארק. ויש מי שבוגר מדי להנות מלונה פארק.
מודה באשמה, עד לפני שלושה שבועות נשאתי בגאון את הדגל של: יונה ספיר - לא בשבילי. מעולם לא אהבתי ספרי מתח, ומעולם לא אהבתי לונה פארקים. שונאת בילויים וחויות מרגשות. מין קדושה מעונה.
אבל לפני בערך שלושה שבועות נטלתי לידי את מבוקש. ומאז בכל שבת, אני עם ספר אחר מהסדרה. לא קראתי את כולם, ונדמה לי שגם מה שקראתי, כבר הספיק לי ואעצור בזה. לא נראה לי אקרא עוד. גם למזוכיזם יש גבול. (ההבטחה שלי עכשיו שווה להבטחות של ח"כ פרץ הרב).
אבל אין אפס. הספרים טובים.
והנני מחליפה פה בקול תרועה רמה את הדגל שנשאתי בדגל לבן. ניצחת אותי.
*
מרגל להשכרה זוהי סדרה מסוג גיבור העל. אייל גלבוע, דמות בעלת 357,459 מיליון נשמות מוסרי מאוד וכל יכול. מאמינה שעוף השמים הוליך את שמו גם למי שלא קרא עליו מעולם.
אני לא אתמקד בספר ספציפי, אלא בסדרה כולה.
את הילת ההירו וסוגת גיבור העל והרומודלס, האם זה נכון לספר חרדי, לא נכון לספר חרדי, אשאיר לביקורות קודמות ממני שעסקו בזה רבות.
אבל בנוסף להילה סביב הגיבור הראשי, יש בספר הילה נוספת. למדינת ישראל ולסוכניה. סוכני המוסד בספר הם כל יכולים והסוכנים של שאר המדינות בעולם משחקים בגולות לעומתם. אז נכון שהמוניטין של המוסד גבוה מאוד ביחס לסוכנויות ביון אחרות. אבל בואו.
ובענין הציונות הרבה שבספר והסגידה למדינה ולכוחותיה. אז דבר ראשון, גילוי המאה.
הציונות פסה מן העולם. הלכה, עפה, מתה.
וכל מי שהסתובב אי פעם ברחובות מנהטן, קווינס או לוס אנג'לס, מודע לעובדה הזו. ההילה של מדינת ישראל כבר מזמן איננה. היא נשארה בישראל בזמן שהישראלים בחו"ל.
קצת שאריות נשאר ממנו אצל סיון רהב מאיר שמטיילת ברחבי העולם לספר לכולם שהגיע הזמן לעלות לארץ. ומדליקה משואות. או אצל החבדניקים של איתמר בן גביר. אבל הם, אפילו משואות לא מדליקים.
נכון שכשכיפת ברזל מיירטת טילים, לכולנו קופץ בפנים הציוני הקטן שיושב לנו בלב ומתחיל לקפץ ולרקד, או כשמטוס מטעם מדינת ישראל בא לאסוף אותך ישירות מנפאל, ספיישל, ואתה שר כל העולם כולו בנחיתה.
גם בבחירות מנסים להעיר אותו, את הקטנצ'יק הזה שבלב, לפעמים באמצעות מספר הערבים שהרגו הישראלים, או בחיסול ממוקד מעורר מורל.
אבל לאחריהם, הוא מת. מיתה טוטאלית. והמסמר האחרון בארון הקבורה שלו, זה המס שביבי לא משלם, או ברכבים והאבטחה של גנץ. עד לבחירות הבאות כמובן.
הוא קם בגלגול הבא שלו בחו"ל. אצל הציונים הגדולים שנואמים לנו משם. גם מתי ששתי ישראלים נפגשים בחו"ל. בטח. בחו"ל.
אה, ונשאר גם אצל סופרות חרדיות שקראו פתאום את מדינת ישראל תעשה הכל, ולמדו על טוהר הנשק של הצבא. וואלה.
או במילים אחרות, אם זו סדרה כל כך טובה, למה היה צריך להכניס אליה את כל הפסוקים שתקועים בה כמו שרוול שנטבל בטחינה? למה לא לכתוב ספר אוניברסלי, שיכול להתפרסם לכולם?
כי רק לחרדים אפשר להגיע עם ציונות שבורה והילת סוכני מוסד עתיקה ולהלהיב אותם קצת. כי מה הם יודעים על ציונות.
ואם כבר דיברנו על הטחינה שבשרוול.
בספר תקועים בלי קשר כל מיני פסוקים ומשפטי אמונה מפיהם של חילונים. מחזה מרתק. מילא אחר כך, כשהוא חזר בתשובה. אבל קודם... ובכלל, כל נושא היהדות נראה שהוכנס לשם בכורח, כדי שיוכל להיקרא ספר חרדי, ובעניין הזה, נראה שהסופרת שכחה את עניין הגניבות.
אני אישית, הייתי מעדיפה לקרוא את זה כספר 'חילוני', ואז, אוטומטית - מסננים. אבל כספר חרדי, זה ממש צרם. כן, כחרדים, אנחנו מסננים ומצנזרים. או כמו שכתבה פעם דבורי רנד: כיוצרת חרדית, אני מתמקדת באיך לצאת מהבוץ ולא איך להיכנס אליו.
כיוצרת חרדית, הייתי מצפה שהספרים לא יהיו מלאי גניבות. ברציחות, כולם מוסריים מאוד אבל בעניין לקיחת כל חפץ שבא לכל אחד מהגיבורים...
*
מי לא מכיר את הטרדנים, עם הפה מפיק מרגליות ממוחזרות, מלאי הבדיחות הלא מצחיקות והחוזרות על עצמן. מי מהם שגמבה ופלפל, אלו שלא קוראים להם והם באים לבד. וה-התחלקו, לכמה חלקים?
בספר שלנו זה מופיע גם כן. והמון. מיחזור של בדיחות שנונות מאוד ומצחיקות נורא.
משפטים שלא קראתם מעודכם. כמו לדוגמא:
"ברור"
"כשמש"
"אה, המצפון שלי נשאר בבית".
*
הכתיבה מרתקת. וממכרת. אבל מיושנת . כמו המילים האלו: "בשצף קצף". או- "אשר שש לעזוב את הרכב". בנוסף, היא מסורבלת נורא. יש הרבה משפטים שקראתי פעמיים כדי להבין אותם. מלא מלא בתיאורי פועל ובייחוד תיאורי דמות מסורבלים.
הכל כתוב. אין בין השורות בספר. אם הוא ציני, כתוב: 'הוא אמר בציניות'. ויכול להיות אפילו כמה תיאורי פועל על פועל אחד. וזה מסורבל וכבד, ולא נותן אמון בקורא שיבין משהו לבד.
אם הדמות היא חזקה, כתוב: הדמות ח ז ק ה . מרשימה: כתוב מרשימה. כריזמיתית: כתוב הוא אמר בכריזמתיות.
או שאני אשתמש במילים שהספר משתמש בהם בלי סוף: סאב טקסט. הספר לא מעביר שום דבר בסאב טקסט. הוא פשוט כותב את זה.
"אייל רכן מעט קדימה, שפת גופו שידרה לויאליות ועוצמה גם יחד". בואו נבין יחד. הספר אומר לנו שאייל משדר עוצמה ולויאליות גם יחד. גאון מי שהבין.
או למשל: "אייל פתח את רכבו עם השלט. סוכני מוסד לעולם לא פותחים את דלתות הרכב שלהם לבד". אתם שומעים מה צריך להבין מזה שהוא פתח לבד את הרכב? כן, כן! סוכני מוסד לעולם לא פותחים את הרכב שלהם לבד! מי שזה לא ברור לא מספיק יכול גם לשנן את זה תוך כדי קריאה.
הרבה נופלים בזה. תנו קצת אמון בקוראים שלכם שיוכלו להבין לבד. זה כנראה גם ענין של טעם. מלא מלא תיאורי פעולה. שזה לדעתי מסרבל מאוד את המשפט.
אם הדמות אמרה בציניות או שלא, תנו להבין לבד מהמשפט. האם החיוך שלו מתוק או לא, אמורים להבין לבד. ומה הוא משדר, אמורים להשתדר. לא לקרוא במילים ברורות.
*
ולסיום, אהבתי מאוד את הנאמנות שבכל הספרים. זה כיף לקרוא על חברים נאמנים כל כך ואוהבים.
אז תודה יונה ספיר על הרכבת הרים הזו. מאמינה שלא אכנע להבטחות שלי שלא לקרוא יותר, ואמשיך ברצף.
28 תגובות
מצורף השיר, ומי שלא שמע - שירוץ
הרבה זמן חשבתי לכתוב כמה מילים על השיר של שולי,
השם הרשמי שלו הוא אמנם 'הילד המשיח', אך לדעתי שמו הראוי לו הוא - 'בחלומי'.
בתחילה חשבתי להצביע על טכניקות, אך בסוף נכתב מה שנכתב ויצא מה שיצא, אקווה שיהנה את הקורא.
הנקודה שבולטת ביותר בשיר הזה היא העובדה שלא מדובר בשיר ליניארי. הוא לא חד או דו מימדי, אלא נראה כמו אבני הר סיני שהסנה צומח בהן מכל מקום ולכל עבר.
השיר תפור בשכבות שכל אחת נסגרת כשלעצמה אך מכל כיוון נוכל להסתכל על שכבה אחרת.
שערי העיר ירושלים הופכים לבית המקדש, אופס, טעות! למקום החרב, אז ממשיכים לבכות?
מה פתאום!
השמים כבדולח, הם שקופים כמו מים, המים אולי לא נגעו בשולי אבל העולם כולו הפך להיות שקוף וטהור,
ומה עכשיו? אפשר להרגע?
כאן מגיעה מילת המסגרת של השיר, ומזכירה לנו שהכל 'בחלומי', שולי משתמש כאן במילה הזו ומתעתע בנו לאורך כל השיר. אם בתחילה מדובר בחלום אימה, בהמשך הוא הופך לחלום נבואה, בסוף לחלום של תקוה, וכששומעים את השיר בשנית זה הופך לחלום בלתי מושג או חלום אינפנטילי (במובן הבסיסי של המונח)
החלום גם עומד בסתירה לחושניות החזקה כל כך של השיר, כביכול צריך להזכיר לשומע כל העת כי מדובר בחלום.
וכך לאורך השיר מומר השלג לברק ולבסוף לשמים הזכים
הגילוי מגיע מכל הכיוונים, 'ראיתי הכל' 'הוא ראה עלי הכל' 'ראינו שועלים'. הפרונט מתחלף בכל פעם, ודווקא העובדה הזו יוצרת שקיפות מרהיבה לאורך השיר
ואי אפשר בלי המשיח, המשיח כמובן הוא בעיקר 'בחינת משיח', אבל בסופו של דבר שולי מחפש את המשיח ומוצא אותו בילד, בעצם - זהו הילד שבו עצמו, שהרי אנו חולמים כעת.
הגילוי הזה כי הילד הוא הוא המשיח, סולל את הדרך לאמירה הפשוטה כל כך של 'הילד המשיח' – מתי כבר תתעורר, אתה!
הרי אני כבר נמצא בתוכך, מדוע לא תפקח את העיניים, מדוע אתה ממשיך לחלום?
ובסוף השיר אנו מתעוררים ביחד עם שולי, ושואלים את השאלה הקשה כל כך –
ומה יהיה על המציאות? הגם היא חלום?
הרבה זמן חשבתי לכתוב כמה מילים על השיר של שולי,
השם הרשמי שלו הוא אמנם 'הילד המשיח', אך לדעתי שמו הראוי לו הוא - 'בחלומי'.
בתחילה חשבתי להצביע על טכניקות, אך בסוף נכתב מה שנכתב ויצא מה שיצא, אקווה שיהנה את הקורא.
הנקודה שבולטת ביותר בשיר הזה היא העובדה שלא מדובר בשיר ליניארי. הוא לא חד או דו מימדי, אלא נראה כמו אבני הר סיני שהסנה צומח בהן מכל מקום ולכל עבר.
השיר תפור בשכבות שכל אחת נסגרת כשלעצמה אך מכל כיוון נוכל להסתכל על שכבה אחרת.
שערי העיר ירושלים הופכים לבית המקדש, אופס, טעות! למקום החרב, אז ממשיכים לבכות?
מה פתאום!
השמים כבדולח, הם שקופים כמו מים, המים אולי לא נגעו בשולי אבל העולם כולו הפך להיות שקוף וטהור,
ומה עכשיו? אפשר להרגע?
כאן מגיעה מילת המסגרת של השיר, ומזכירה לנו שהכל 'בחלומי', שולי משתמש כאן במילה הזו ומתעתע בנו לאורך כל השיר. אם בתחילה מדובר בחלום אימה, בהמשך הוא הופך לחלום נבואה, בסוף לחלום של תקוה, וכששומעים את השיר בשנית זה הופך לחלום בלתי מושג או חלום אינפנטילי (במובן הבסיסי של המונח)
החלום גם עומד בסתירה לחושניות החזקה כל כך של השיר, כביכול צריך להזכיר לשומע כל העת כי מדובר בחלום.
וכך לאורך השיר מומר השלג לברק ולבסוף לשמים הזכים
הגילוי מגיע מכל הכיוונים, 'ראיתי הכל' 'הוא ראה עלי הכל' 'ראינו שועלים'. הפרונט מתחלף בכל פעם, ודווקא העובדה הזו יוצרת שקיפות מרהיבה לאורך השיר
ואי אפשר בלי המשיח, המשיח כמובן הוא בעיקר 'בחינת משיח', אבל בסופו של דבר שולי מחפש את המשיח ומוצא אותו בילד, בעצם - זהו הילד שבו עצמו, שהרי אנו חולמים כעת.
הגילוי הזה כי הילד הוא הוא המשיח, סולל את הדרך לאמירה הפשוטה כל כך של 'הילד המשיח' – מתי כבר תתעורר, אתה!
הרי אני כבר נמצא בתוכך, מדוע לא תפקח את העיניים, מדוע אתה ממשיך לחלום?
ובסוף השיר אנו מתעוררים ביחד עם שולי, ושואלים את השאלה הקשה כל כך –
ומה יהיה על המציאות? הגם היא חלום?
36 תגובות
בימים אלו (אולי בשבוע שעבר) הסתיימה ב'לבית' סדרה על סמטאותיה של צפת. הסדרה נגעה בשמרנות החרדית הקלאסית ומצד שני במיומנות לא איתגרה את החלק הרוחני של השמרנות, אלא את השמרנות החברתית. כמו לבוש, סגנון, יחס לזרים, וכד'. גם הנגיעה במשפחות ה'מוזרות' שממלאים את ההווי החרדי, אני חושב שאין הרבה מי שנוגע בהם, בדרך כלל בכל מיני תאורי שכונות הם חלק מהעציצים והנוף האנושי, כאן נכנסנו הביתה. עם המון הומור וחיוּת צבעוניות נדירה למחוזותינו.
אינני מבקר דגול בפרט שאני לא אדם שזוכר לפרטים רגע אחרי שקראתי. אבל כן נהנתי מהמון רגעים בסידרה.
לטעמי היא נקטעה מוקדם מהצפוי. גם היא עברה איזה סוויץ' באמצע כנראה שהיתה מידי תוססת למישהו. אני בכל מקרה מאוד אהבתי את הסגנון.
אם יש מישהו שיודע לכתוב ביקורת שיעשה זאת.
(אני רק מקווה ש @עכביש לא יבזבז לי על זה אשכול שבועי...)
אינני מבקר דגול בפרט שאני לא אדם שזוכר לפרטים רגע אחרי שקראתי. אבל כן נהנתי מהמון רגעים בסידרה.
לטעמי היא נקטעה מוקדם מהצפוי. גם היא עברה איזה סוויץ' באמצע כנראה שהיתה מידי תוססת למישהו. אני בכל מקרה מאוד אהבתי את הסגנון.
אם יש מישהו שיודע לכתוב ביקורת שיעשה זאת.
(אני רק מקווה ש @עכביש לא יבזבז לי על זה אשכול שבועי...)
6 תגובות
//כמה הרהורים על ובעקבות 'עולם חירש' - ספרה הראשון של בתיה ענה.
1.
בוא נתחיל עם זה שעולם חירש הוא ספר חדשני.
לא עוד מותחן מוסד / שב"כ / אמ"ן / איראן. לא עוד טלנובלה קיטשית על יחסי משפחה. (אין לי שום בעיה עם חוה רוזנברג. אבל אחרי 50 ספרים זה כבר מתחיל אעפס לחזור על עצמו).
הספר מביא משהו חדש. מרענן. מקורי. נועז.
הוא לא צועד בתלם שהתוו לו הספרים שהיו לפניו על מדף הספרים, אלא סולל שביל חדש ומרתק.
שאפו!
2.
את עולם חירש התחלתי לקרוא מצוייד בספוילר מסוים.
ולמרות שאני שונא ספוילרים, הספוילר הזה דווקא גרם לי ליהנות יותר מהספר.
טוב, זה לא היה ממש ספוילר, רק שמישהו גילה את אוזני מראש שאין לספר סוף טוב. לפחות לא במובן המקובל של סוף טוב.
ודווקא משום שידעתי שאני לא צריך לצפות לסוף הטוב, נהניתי מהספר יותר. לא חיכיתי כל רגע לראות איך העניינים מסתדרים.
ידעתי שאולי הם לא יסתדרו. וכשחלק מהעניינים הסתדרו - זה היה מפתיע באמת. כי זה לא היה צפוי.
בספרי המתח הקלאסיים, אתה יכול להיות בטוח שבסוף הגיבור שרד את הכל וגם הציל את העולם. אתה לא באמת במתח מה יקרה. השאלה היא רק איך זה יקרה.
אבל כשאתה כל הזמן יודע שיתכן שהסוף יהיה רע - אתה באמת במתח האם הבעיות תיפתרנה או לא.
3.
תמיד ידעתי את זה, אבל הנה עכשיו זה הוכח אצלי סופית: אני חסיד של הפי אנד.
אפשר לדבר כמה שרוצים על מורכבות ועומק ובגרות ומה שתרצו. אני רוצה סוף טוב ומאושר. רוצה שכולם יחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. כן, אני אוהב הפי אנד. (אני אוהב גם פיתה עם שוקולד, אבל זה לפעם אחרת).
סיפור עם סוף רע, משאיר אותי עם טעם רע. ועולם חירש לא נגמר איך שרציתי שהוא ייגמר.
הוא ספר מעולה. הוא מטלטל, מסעיר, מערער, מהרהר. גורם לך לחשוב, להתבונן, ולפעמים גם לדפוק את הראש בקיר או לצרוח מרוב תסכול.
הוא גם כתוב ממש טוב. בהחלט ספר נפלא, אני ממליץ עליו בחום.
אבל הפי אנד אין שם.
יש שם כל מיני תובנות ודברים טובים. אבל אני רוצה שבסוף הספר אני אוכל לנשום לרווחה ולדעת שהגיבור שרד את הכל, הציל את העולם, וגם קיבל פרס נובל.
יש לי חשק עז לכתוב לספר פרק סיום אלטרנטיבי משלי. מותר?
נכון שהעולם האמיתי לא מושלם, והוא מלא בסבל ובמכאוב, בעיוותים ובשקרים.
אבל תפקידה של הספרות הוא לא רק לשקף את החיים. בשביל זה יש כבר את החיים עצמם. הספרות צריכה להציע כיוונים ומחשבות על הדרך לפתור - או להתמודד טוב יותר - עם הבעיות של החיים.
4.
וכדי לסיים בטעם טוב, הנה עוד מחמאה על הספר.
הגאונות הגדולה בטכניקה של הספר היא לא (רק) יצירת העולם הבדיוני, או התהליכים היפים והאמינים שהגיבורים עוברים.
הגאונות בספר היא שיש סוד המשותף רק לסופרת ולקוראים. משהו שרק אנחנו יודעים, אבל כל גיבורי הסיפור לא יודעים.
יש עוד ספרים שהמוטיב הזה מבצבץ בהם, שיש מידע שנגלה לקורא ונסתר מעיני חלק מהדמויות.
אבל בספר הזה, לאורך כל הספר, כל הדמויות בסיפור, לא מבינות בכלל את הסיפור! רק שניים מבינים את הסיפור - הסופרת, והקורא.
יש ביניהם ברית סודית שכזו. הסופרת מספרת ישר לקורא את הסיפור האמיתי, אבל היא מדלגת על כל הדמויות. הן לא יודעות ולא מבינות את הסיפור.
זה נפלא. זה אדיר. זה גאוני.
עוד שאפו!
1.
בוא נתחיל עם זה שעולם חירש הוא ספר חדשני.
לא עוד מותחן מוסד / שב"כ / אמ"ן / איראן. לא עוד טלנובלה קיטשית על יחסי משפחה. (אין לי שום בעיה עם חוה רוזנברג. אבל אחרי 50 ספרים זה כבר מתחיל אעפס לחזור על עצמו).
הספר מביא משהו חדש. מרענן. מקורי. נועז.
הוא לא צועד בתלם שהתוו לו הספרים שהיו לפניו על מדף הספרים, אלא סולל שביל חדש ומרתק.
שאפו!
2.
את עולם חירש התחלתי לקרוא מצוייד בספוילר מסוים.
ולמרות שאני שונא ספוילרים, הספוילר הזה דווקא גרם לי ליהנות יותר מהספר.
טוב, זה לא היה ממש ספוילר, רק שמישהו גילה את אוזני מראש שאין לספר סוף טוב. לפחות לא במובן המקובל של סוף טוב.
ודווקא משום שידעתי שאני לא צריך לצפות לסוף הטוב, נהניתי מהספר יותר. לא חיכיתי כל רגע לראות איך העניינים מסתדרים.
ידעתי שאולי הם לא יסתדרו. וכשחלק מהעניינים הסתדרו - זה היה מפתיע באמת. כי זה לא היה צפוי.
בספרי המתח הקלאסיים, אתה יכול להיות בטוח שבסוף הגיבור שרד את הכל וגם הציל את העולם. אתה לא באמת במתח מה יקרה. השאלה היא רק איך זה יקרה.
אבל כשאתה כל הזמן יודע שיתכן שהסוף יהיה רע - אתה באמת במתח האם הבעיות תיפתרנה או לא.
3.
תמיד ידעתי את זה, אבל הנה עכשיו זה הוכח אצלי סופית: אני חסיד של הפי אנד.
אפשר לדבר כמה שרוצים על מורכבות ועומק ובגרות ומה שתרצו. אני רוצה סוף טוב ומאושר. רוצה שכולם יחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. כן, אני אוהב הפי אנד. (אני אוהב גם פיתה עם שוקולד, אבל זה לפעם אחרת).
סיפור עם סוף רע, משאיר אותי עם טעם רע. ועולם חירש לא נגמר איך שרציתי שהוא ייגמר.
הוא ספר מעולה. הוא מטלטל, מסעיר, מערער, מהרהר. גורם לך לחשוב, להתבונן, ולפעמים גם לדפוק את הראש בקיר או לצרוח מרוב תסכול.
הוא גם כתוב ממש טוב. בהחלט ספר נפלא, אני ממליץ עליו בחום.
אבל הפי אנד אין שם.
יש שם כל מיני תובנות ודברים טובים. אבל אני רוצה שבסוף הספר אני אוכל לנשום לרווחה ולדעת שהגיבור שרד את הכל, הציל את העולם, וגם קיבל פרס נובל.
יש לי חשק עז לכתוב לספר פרק סיום אלטרנטיבי משלי. מותר?
נכון שהעולם האמיתי לא מושלם, והוא מלא בסבל ובמכאוב, בעיוותים ובשקרים.
אבל תפקידה של הספרות הוא לא רק לשקף את החיים. בשביל זה יש כבר את החיים עצמם. הספרות צריכה להציע כיוונים ומחשבות על הדרך לפתור - או להתמודד טוב יותר - עם הבעיות של החיים.
4.
וכדי לסיים בטעם טוב, הנה עוד מחמאה על הספר.
הגאונות הגדולה בטכניקה של הספר היא לא (רק) יצירת העולם הבדיוני, או התהליכים היפים והאמינים שהגיבורים עוברים.
הגאונות בספר היא שיש סוד המשותף רק לסופרת ולקוראים. משהו שרק אנחנו יודעים, אבל כל גיבורי הסיפור לא יודעים.
יש עוד ספרים שהמוטיב הזה מבצבץ בהם, שיש מידע שנגלה לקורא ונסתר מעיני חלק מהדמויות.
אבל בספר הזה, לאורך כל הספר, כל הדמויות בסיפור, לא מבינות בכלל את הסיפור! רק שניים מבינים את הסיפור - הסופרת, והקורא.
יש ביניהם ברית סודית שכזו. הסופרת מספרת ישר לקורא את הסיפור האמיתי, אבל היא מדלגת על כל הדמויות. הן לא יודעות ולא מבינות את הסיפור.
זה נפלא. זה אדיר. זה גאוני.
עוד שאפו!
32 תגובות
לא, זו לא כפילות...
את הספר קראתי לפני כמה שבועות, ומיד תכננתי לכתוב עליו ביקורת, אבל... הפועלים עצלים, ובעל הבית דוחק...
כשראיתי ש @הדוויג העלה ביקורת חיובית על הספר, החלטתי שלשם האיזון, אכתוב את הצד שלי.
ובכן - הכתיבה יפה ונחמדה, הספר כתוב היטב, מרתק ומעניין.
כעת ניגש לעלילה. העולם שבספר הוא תמונת מראה של העולם שלנו. הכל אותו הדבר בדיוק, עם הבדל 'קטן' מאד; בעולם שבו מתקיים הסיפור, אצל רובה המוחלט של האנושות לא קיים חוש השמיעה.
מהי הבעיה? שבעולם שבו חוש כל כך בסיסי לא קיים, אין מצב שהוא יזכיר אפילו את העולם שלנו. וזאת למה?
בגמרא נאמר 'חירשו - נותן לו דמי כולו'. אדם שהפך את חבירו לחירש - צריך לשלם לו כאילו הוא הרג אותו. אם כולנו היינו חירשים - היינו נשארים אנאלפביתים עד עצם היום הזה. הדיבור הוא מה שהרים את האדם ממדרגת בעל חיים למדרגת אדם.
עושה רושם כאילו הסופרת כתבה את הסיפור בשפה רגילה, של בני אדם שמדברים ומשוחחים זה עם זה, ואחרי שהיא גמרה לכתוב אותו, היא עברה באופן נקודתי על כל מילה שעשויה להזכיר דיבור, ושינתה אותה ל'סימנה' או ל'כתבה', וכדומה. האם זה הגיוני? לא. אנחנו חושבים באמצעות מילים, בגלל שזה האופן שאנחנו מדברים בו. בלי יכולת הדיבור, אין אותיות, אין מילים, ואין סימונים למילים.
כמובן שאחרי ההתקדמות הגדולה של האנושות בעזרת יכולת הדיבור, גם אלו שלא זכו לחוש השמיעה, הצליחו לשוחח כבני אדם בעזרת שפת הסימנים, או בעזרת הכתיבה. אך לא יתכן לספר כעלילה, עולם שכל כולו חירש, והוא מתקדם כמו עולמנו המודרני.
בספר מתוארים גם אבסורדים שעשויים להעלות גיחוך. בחתונות של העולם החירש - רוקדים, כמובן. יש איזו סיבה כלשהי לעשות תנועות משונות בידיים וברגלים, כשאין מושג של מוזיקה, ריתמיקה וקצב?
גם התינוקות של אותו עולם בוכים, ורק גיבורת הספר, יכולה לשמוע אותם. לכאורה, בעולם בדיוני שבו לא קיים חוש השמיעה, אין שום סיבה שייבראו מיתרי קול, ואתם היכולת להפיק קולות. כך גם לא ברור כיצד הצליחה הגיבורה לשמוע את הבנות שנלכדו בשריפה. האם לפתע פתאום נבראה להם יכולת ייחודית להפיק קולות?!
כך גם מסופר על אֶמי הגיבורה שבזמן שהמורה רואה את ההסרטה מהשריפה, חוזרים אליה הקולות, והיא מתחילה לצרוח. הקורא הנבון אמור להבין שבד בבד עם ראיית ההסרטה, גם נשמעים ממנה קולות השריפה. אלא שהדבר לא מובן בעליל; גם כיום, יש מצלמות שרק מסריטות את הנעשה, ויש כאלו שגם מקליטות אותו. למה שבעולם שבו לא קיים חוש השמיעה, יתכננו את המצלמות באופן שיקלטו קולות שלא קיימים בכלל? [ובכלל, מה זה השם 'אמי'? לא שמעתי על שם זה בקרב הציבור החרדי...]
עד הקטע שבו אמי מגיעה לאנשי הרפואה, עוד הצלחתי להבין איכשהו את המתרחש. אימה של אמי שלחוצה מהמוזרויות שלה, לא קולטת שיש לה מכרה זהב בידיים, בת בעלת יכולות מופלאות, שאין לאף אחד בעולם. אבל מהרגע שבו הפרופסורים מנסים לשכנע את אמי לאבד את היכולת שלה בידיים, איבדתי את האמון לגמרי בספר.
אם כיום ימצא אדם מופלא, בעל יכולת לקרוא מחשבות, לעוף באוויר, או להזיז מתכות בכוח מוחו בלבד. האם אנשי המדע ינסו לשכנע את עצמם שהדבר שקר, ויתנו לו טיפול פסיכיאטרי או תרופתי, או שיבדקו את יכולותיו בצורה מדעית, בשביל לנסות להבין את פלאי הטבע?! האם העולם היה מגיע לדרגה המדעית הגבוהה שלו, אילו אנשי המדע היו מנסים להכחיש כל דבר זר ומוזר שהם רואים?
לסופרת פתרונים...
את הספר קראתי לפני כמה שבועות, ומיד תכננתי לכתוב עליו ביקורת, אבל... הפועלים עצלים, ובעל הבית דוחק...
כשראיתי ש @הדוויג העלה ביקורת חיובית על הספר, החלטתי שלשם האיזון, אכתוב את הצד שלי.
ובכן - הכתיבה יפה ונחמדה, הספר כתוב היטב, מרתק ומעניין.
כעת ניגש לעלילה. העולם שבספר הוא תמונת מראה של העולם שלנו. הכל אותו הדבר בדיוק, עם הבדל 'קטן' מאד; בעולם שבו מתקיים הסיפור, אצל רובה המוחלט של האנושות לא קיים חוש השמיעה.
מהי הבעיה? שבעולם שבו חוש כל כך בסיסי לא קיים, אין מצב שהוא יזכיר אפילו את העולם שלנו. וזאת למה?
בגמרא נאמר 'חירשו - נותן לו דמי כולו'. אדם שהפך את חבירו לחירש - צריך לשלם לו כאילו הוא הרג אותו. אם כולנו היינו חירשים - היינו נשארים אנאלפביתים עד עצם היום הזה. הדיבור הוא מה שהרים את האדם ממדרגת בעל חיים למדרגת אדם.
עושה רושם כאילו הסופרת כתבה את הסיפור בשפה רגילה, של בני אדם שמדברים ומשוחחים זה עם זה, ואחרי שהיא גמרה לכתוב אותו, היא עברה באופן נקודתי על כל מילה שעשויה להזכיר דיבור, ושינתה אותה ל'סימנה' או ל'כתבה', וכדומה. האם זה הגיוני? לא. אנחנו חושבים באמצעות מילים, בגלל שזה האופן שאנחנו מדברים בו. בלי יכולת הדיבור, אין אותיות, אין מילים, ואין סימונים למילים.
כמובן שאחרי ההתקדמות הגדולה של האנושות בעזרת יכולת הדיבור, גם אלו שלא זכו לחוש השמיעה, הצליחו לשוחח כבני אדם בעזרת שפת הסימנים, או בעזרת הכתיבה. אך לא יתכן לספר כעלילה, עולם שכל כולו חירש, והוא מתקדם כמו עולמנו המודרני.
בספר מתוארים גם אבסורדים שעשויים להעלות גיחוך. בחתונות של העולם החירש - רוקדים, כמובן. יש איזו סיבה כלשהי לעשות תנועות משונות בידיים וברגלים, כשאין מושג של מוזיקה, ריתמיקה וקצב?
גם התינוקות של אותו עולם בוכים, ורק גיבורת הספר, יכולה לשמוע אותם. לכאורה, בעולם בדיוני שבו לא קיים חוש השמיעה, אין שום סיבה שייבראו מיתרי קול, ואתם היכולת להפיק קולות. כך גם לא ברור כיצד הצליחה הגיבורה לשמוע את הבנות שנלכדו בשריפה. האם לפתע פתאום נבראה להם יכולת ייחודית להפיק קולות?!
כך גם מסופר על אֶמי הגיבורה שבזמן שהמורה רואה את ההסרטה מהשריפה, חוזרים אליה הקולות, והיא מתחילה לצרוח. הקורא הנבון אמור להבין שבד בבד עם ראיית ההסרטה, גם נשמעים ממנה קולות השריפה. אלא שהדבר לא מובן בעליל; גם כיום, יש מצלמות שרק מסריטות את הנעשה, ויש כאלו שגם מקליטות אותו. למה שבעולם שבו לא קיים חוש השמיעה, יתכננו את המצלמות באופן שיקלטו קולות שלא קיימים בכלל? [ובכלל, מה זה השם 'אמי'? לא שמעתי על שם זה בקרב הציבור החרדי...]
עד הקטע שבו אמי מגיעה לאנשי הרפואה, עוד הצלחתי להבין איכשהו את המתרחש. אימה של אמי שלחוצה מהמוזרויות שלה, לא קולטת שיש לה מכרה זהב בידיים, בת בעלת יכולות מופלאות, שאין לאף אחד בעולם. אבל מהרגע שבו הפרופסורים מנסים לשכנע את אמי לאבד את היכולת שלה בידיים, איבדתי את האמון לגמרי בספר.
אם כיום ימצא אדם מופלא, בעל יכולת לקרוא מחשבות, לעוף באוויר, או להזיז מתכות בכוח מוחו בלבד. האם אנשי המדע ינסו לשכנע את עצמם שהדבר שקר, ויתנו לו טיפול פסיכיאטרי או תרופתי, או שיבדקו את יכולותיו בצורה מדעית, בשביל לנסות להבין את פלאי הטבע?! האם העולם היה מגיע לדרגה המדעית הגבוהה שלו, אילו אנשי המדע היו מנסים להכחיש כל דבר זר ומוזר שהם רואים?
לסופרת פתרונים...
36 תגובות
שם הכותר: מיומנו של בחור ישיבה
המחבר: ישי משה (שם בדוי ככל הנראה)
כריכה רכה. 160 עמ'. הוצאה עצמית.
כשראיתי את הספר / קונטרס 'מיומנו של בחור ישיבה' בדוכן מכירת הספרים בבית הכנסת, לא הייתה לי שום סיבה בעולם לפתוח אותו ולראות במה מדובר. (ופה אני כבר משקר לצורך הרושם. האמת שהיו כמה וכמה סיבות. ראשית, סיימתי את תפילת הלחש זה מכבר, וחזרת הש"ץ לא נראתה באופק. שנית, שאר הספרים שעמדו ליד הספר הנ"ל עסקו בנושאים תורניים משמימים למדי, וסליחה מהרה"ג שחיבר ספר עב כרס על הלכות מים אחרונים בספירת העומר, כולל תשובות חדשות ממרן שה"ת).
'מיומנו של בחור ישיבה'. בינינו, יומן של בחור ישיבה זה ז'אנר די לעוס. ברגע זה עולים במחשבתי לפחות עוד חמישה ספרים שבנויים על הקונספט הזה. רובם מנקודת מבט 'משגיחית' ומעצבנת למדי.
אבל אז נזכרתי שלפני כמה חודשים התקשר אליי ידיד טוב כאשר הוא חנוק מצחוק וממליץ בכל פה על הספר הנ"ל. זו הסיבה שזרקתי לעבר הספר עוד חצי מבט. ואז הבחנתי בקריקטורה המשעשעת (פרי מכחולו של אור רייכרט) המופיעה על הכריכה, בה נראית דמותו של בחור ישיבה המתנמנם עמוקות על גבי גמרא עבה, כשהוא חולם שהוא עושה שטייגען עצום ונורא.
קיצורו של דבר, פתחתי את העמוד הראשון והתחלתי לקרוא. מרוב שקיעוּת לא שמתי לב שחזרת הש"ץ יצאה לדרך בלעדיי. פספסתי קדושה וכמעט גם את ברכת כהנים. ואז המצפון שלי אמר לי שאם קראתי בספר כל כך הרבה זמן - מן הראוי שגם ארכוש אותו. (אתם שומעים ילדים? אז מה אתם סתם עומדים וקוראים שם את הקומיקסים?).
השקעתי את חמישה עשר השקלים, ורכשתי את הספר.
מה אומר לכם? הרבה זמן שלא קראתי חומר כל כך משובח. הומור איכותי, כתיבה מעולה, שנינות ישיבתית פיקנטית מהסוג הטוב, קצת חריף מלמעלה (כמו פלאפל אשכנזי), ועם נגיעות של 'מסר' שרק משביחות את ההנאה.
//ז'אנר
מעבר לזה שהספר נקרא 'מיומנו של', הוא לא ממש יומן. הוא לא כתוב כרונולוגי, ולא פותח כל קטע ב'יומני היקר'. הז'אנר הוא חד וחלק קומדיה.
חסרים ספרי קומדיה בספרות החרדית. אם משום שאין מספיק כותבים מוכשרים, אם משום שאין לזה ביקוש (רמז: לא נכון), ואם משום שספאסנישט (רמז: נכון).
יש ספרי בדיחות, יש מאספים של טורי הומור, אבל ספרות קומדיה ממש - נדירה במחוזותינו.
נקווה שהספר יהיה סנונית ראשונה (בעצם שניה, אחרי תן לישון געציל) ויפתח את השער לבאים אחריו.
//מבנה הספר
הספר בנוי מכמה עשרות פרקים קצרים. כל פרק הוא בן 3-4 עמודים ומכסה נושא מחייו של בחור ישיבה. חתונה, שידוכים, כביסות, ת"ת, חברותות, וכן על זה הדרך. בסוף כל פרק יש קטע בפונט אחר שהוא ה'מוסר השכל', קטע רציני יותר שתוקף מזווית מיושבת את אותו נושא. יצוין שגם החלק הזה כתוב באותה חינניות וישירות שמאפיינת את כל הספר. אבל הוא פחות מעניין. מה לעשות.
בתחילה תהיתי מה הייתה המטרה העיקרית שלשמה הספר נכתב. האם המסרים נכתבו לשם המסר, והולבשו במחלצות של הומור כדי שיחליקו היטב בגרון, כפי שרומזת ההקדמה, או שמא הקומדיה נכתבה לשם הבידור וההנאה, ואחר כך נוספו קטעי המסר כדי שבכל זאת תהיה לדוד משה סיבה טובה לקנות את הספר ליום הולדת של אחיינו. כנראה שהאמת נמצאת כמו תמיד אי שם באמצע.
//הדמויות
כדרכן של קומדיות, אין בספר הרבה דמויות. יש דמות ראשית אחת, וכמה דמויות רקע בודדות נוספות.
//ביקורת
מה שהפריע לי בספר הוא בעיקר רמת הגימור הטכנית שלו. יש בו יחסית הרבה שגיאות כתיב וטעויות פיסוק, העימוד שלו מעצבן, הוא כתוב בפונט שלוקח זמן להתרגל אליו, אין 'תוכן העניינים', ועוד כל מיני פיצ'יפקעס שכאלה.
וזה ממש חבל. כי בתשלום של כמה שקלים ל@מ. י. פרצמן למשל או לכל עורך לשוני וספרותי אחר, היה אפשר לקחת את החומר המשובח הזה ולעשות ממנו דבר מושלם יותר ממה שהוא.
יש למשל פרק שלם שכתוב בארמית. זה די נחמד ומגניב, ואני בטוח שהכותב מאד גאה בפרק הזה, אבל כל עורך אובייקטיבי היה אומר לו להעיף את הפרק הזה היישר לגניזה או לספרים של הרבי מנדל. הוא לא תואם לקונספט, סתם תקוע שם כחיזרא במסאנא.
//מי יהנה במיוחד מהספר
// מי פחות יהנה מהספר
מדד הפיצה:
7 מתוך 8 משולשים. עם זיתים, בצל ופטריות.
(משולש אחד ירד בגלל הגימור הירוד והפרק בארמית)
המחבר: ישי משה (שם בדוי ככל הנראה)
כריכה רכה. 160 עמ'. הוצאה עצמית.
כשראיתי את הספר / קונטרס 'מיומנו של בחור ישיבה' בדוכן מכירת הספרים בבית הכנסת, לא הייתה לי שום סיבה בעולם לפתוח אותו ולראות במה מדובר. (ופה אני כבר משקר לצורך הרושם. האמת שהיו כמה וכמה סיבות. ראשית, סיימתי את תפילת הלחש זה מכבר, וחזרת הש"ץ לא נראתה באופק. שנית, שאר הספרים שעמדו ליד הספר הנ"ל עסקו בנושאים תורניים משמימים למדי, וסליחה מהרה"ג שחיבר ספר עב כרס על הלכות מים אחרונים בספירת העומר, כולל תשובות חדשות ממרן שה"ת).
'מיומנו של בחור ישיבה'. בינינו, יומן של בחור ישיבה זה ז'אנר די לעוס. ברגע זה עולים במחשבתי לפחות עוד חמישה ספרים שבנויים על הקונספט הזה. רובם מנקודת מבט 'משגיחית' ומעצבנת למדי.
אבל אז נזכרתי שלפני כמה חודשים התקשר אליי ידיד טוב כאשר הוא חנוק מצחוק וממליץ בכל פה על הספר הנ"ל. זו הסיבה שזרקתי לעבר הספר עוד חצי מבט. ואז הבחנתי בקריקטורה המשעשעת (פרי מכחולו של אור רייכרט) המופיעה על הכריכה, בה נראית דמותו של בחור ישיבה המתנמנם עמוקות על גבי גמרא עבה, כשהוא חולם שהוא עושה שטייגען עצום ונורא.
קיצורו של דבר, פתחתי את העמוד הראשון והתחלתי לקרוא. מרוב שקיעוּת לא שמתי לב שחזרת הש"ץ יצאה לדרך בלעדיי. פספסתי קדושה וכמעט גם את ברכת כהנים. ואז המצפון שלי אמר לי שאם קראתי בספר כל כך הרבה זמן - מן הראוי שגם ארכוש אותו. (אתם שומעים ילדים? אז מה אתם סתם עומדים וקוראים שם את הקומיקסים?).
השקעתי את חמישה עשר השקלים, ורכשתי את הספר.
מה אומר לכם? הרבה זמן שלא קראתי חומר כל כך משובח. הומור איכותי, כתיבה מעולה, שנינות ישיבתית פיקנטית מהסוג הטוב, קצת חריף מלמעלה (כמו פלאפל אשכנזי), ועם נגיעות של 'מסר' שרק משביחות את ההנאה.
//ז'אנר
מעבר לזה שהספר נקרא 'מיומנו של', הוא לא ממש יומן. הוא לא כתוב כרונולוגי, ולא פותח כל קטע ב'יומני היקר'. הז'אנר הוא חד וחלק קומדיה.
חסרים ספרי קומדיה בספרות החרדית. אם משום שאין מספיק כותבים מוכשרים, אם משום שאין לזה ביקוש (רמז: לא נכון), ואם משום שספאסנישט (רמז: נכון).
יש ספרי בדיחות, יש מאספים של טורי הומור, אבל ספרות קומדיה ממש - נדירה במחוזותינו.
נקווה שהספר יהיה סנונית ראשונה (בעצם שניה, אחרי תן לישון געציל) ויפתח את השער לבאים אחריו.
//מבנה הספר
הספר בנוי מכמה עשרות פרקים קצרים. כל פרק הוא בן 3-4 עמודים ומכסה נושא מחייו של בחור ישיבה. חתונה, שידוכים, כביסות, ת"ת, חברותות, וכן על זה הדרך. בסוף כל פרק יש קטע בפונט אחר שהוא ה'מוסר השכל', קטע רציני יותר שתוקף מזווית מיושבת את אותו נושא. יצוין שגם החלק הזה כתוב באותה חינניות וישירות שמאפיינת את כל הספר. אבל הוא פחות מעניין. מה לעשות.
בתחילה תהיתי מה הייתה המטרה העיקרית שלשמה הספר נכתב. האם המסרים נכתבו לשם המסר, והולבשו במחלצות של הומור כדי שיחליקו היטב בגרון, כפי שרומזת ההקדמה, או שמא הקומדיה נכתבה לשם הבידור וההנאה, ואחר כך נוספו קטעי המסר כדי שבכל זאת תהיה לדוד משה סיבה טובה לקנות את הספר ליום הולדת של אחיינו. כנראה שהאמת נמצאת כמו תמיד אי שם באמצע.
//הדמויות
כדרכן של קומדיות, אין בספר הרבה דמויות. יש דמות ראשית אחת, וכמה דמויות רקע בודדות נוספות.
- 'ישי', הגיבור הראשי, המספר - בחור ישיבה בשידוכים בן עשרים וקצת, מגדל זקן, מעשן, ונמנה על קהילת תלמידי החזון איש. הוא מאופיין בבטלנות, עצלנות, בלגניסטיות, חוסר כנות עצמית, וכנות עצמית בשפע (תשאלו: איך שני האחרונים מסתדרים ביחד? בשביל זה תצטרכו לקרוא את הספר...)
- 'פונקטפרקרט' - חבר החדר של ישי. טיפוס מרובע וחובב סדר וניקיון. (תשאלו: איך פונקטפרקרט וישי מסתדרים ביחד? זהו שהם לא)
- 'שמרלפפיר' - החברותא של ישי שמתארס ומתחתן במהלך הסיפור.
- 'שטרודלמאכער' - הזקן מהשטיבלאך שאין לו הנאה בעולמו אלא לרטון על הדור הצעיר של היום ולספר על השנים שבהן הוא היה בישיבה.
- המשגיח - אין צורך להסביר.
//ביקורת
מה שהפריע לי בספר הוא בעיקר רמת הגימור הטכנית שלו. יש בו יחסית הרבה שגיאות כתיב וטעויות פיסוק, העימוד שלו מעצבן, הוא כתוב בפונט שלוקח זמן להתרגל אליו, אין 'תוכן העניינים', ועוד כל מיני פיצ'יפקעס שכאלה.
וזה ממש חבל. כי בתשלום של כמה שקלים ל@מ. י. פרצמן למשל או לכל עורך לשוני וספרותי אחר, היה אפשר לקחת את החומר המשובח הזה ולעשות ממנו דבר מושלם יותר ממה שהוא.
יש למשל פרק שלם שכתוב בארמית. זה די נחמד ומגניב, ואני בטוח שהכותב מאד גאה בפרק הזה, אבל כל עורך אובייקטיבי היה אומר לו להעיף את הפרק הזה היישר לגניזה או לספרים של הרבי מנדל. הוא לא תואם לקונספט, סתם תקוע שם כחיזרא במסאנא.
//מי יהנה במיוחד מהספר
- הורים שיש להם בן בישיבה ורוצים לנסות להבין מה עובר עליו שם.
- מי שנזכר בנוסטלגיה בשנותיו בישיבה, מי שאי פעם הסתכסך עם המשגיח, עשה משמר בליל שישי, נסע בטרמפים לצפון, גנב טשולנט מהמטבח המוסדי, התגעגע הביתה, חזר הביתה והתגעגע לישיבה. בקיצור, כל מי שלמד בישיבה וכבר הספיק לשכוח מה ההבדל בין נכסי מילוג לנכסי צאן ברזל.
// מי פחות יהנה מהספר
- מי שאין לו רקע תורני או ישיבתי בכלל. הוא לא יבין הרבה מהפאנצ'ים. (אבל גם החלקים שהוא כן יבין שווים לא מעט)
- מי שלא יקרא את הספר.
מדד הפיצה:
7 מתוך 8 משולשים. עם זיתים, בצל ופטריות.
(משולש אחד ירד בגלל הגימור הירוד והפרק בארמית)
15 תגובות
קישור לבלוג: ביקורת ספרים / עולם נכה / בתיה ענה
ביקורת ספרות: עולם נכה - בתיה ענה / מאת: מ. י. פרצמן
יש אנשים שלוקחים אותנו לחו"ל.
יש אנשים שלוקחים את חו"ל אלינו.
בתיה ענה, מחברת הספרים "עולם חירש" ו"עולם נכה", קרוצה מהסוג השני. בספרה "עולם חירש" היא לא ניתקה אותנו מהעולם שלנו, לא גרמה לנו להתנתק מהמציאות: היא הביאה את העולם האחר, השונה, אלינו פנימה. אל תוך המציאות היומיומית והשגרתית שלנו, גרמה לנו לפקוח עיניים ולהגיד: וואו. פתאום אני מכירה את חו"ל.
כשקראתי את עולם חירש, ספרה הראשון של בתיה, חשתי פתאום הזדהות חדשה ועמוקה כל כך עם העולם המיוחד שסובב את חיי. מהיכרותי עם ילדי חינוך מיוחד, הרגשתי איך הספר באופן מוחשי פותח לי חלון חדש של הבנה, וגורם לי להבין אותם טוב יותר. בכתיבתה הסוחפת, הצליחה בתיה לגרום לי לשנות הרבה תפיסות.
זו הסיבה שכשפתחתי את עולם נכה, מוכנה לעוד שעות של החו"ל המוכר והמאתגר, נכונה לי הפתעה: זה לא היה החו"ל שהכרתי.
הספר השני, בשונה מהראשון, לא גרם לי לגלות דברים חדשים על עולמם של השונים ממני. הוא לא פקח את עיניי ולא הכניס אותי בחמלה לתוך חייהם של ילדי החינוך המיוחד.
הוא הכניס אותי לחיי שלי.
בתחילה לא הבנתי מה מפריע לי בספר. לכל אורך הקריאה עוד חיפשתי את החיבור לעולם של השונה, לעולם של המיוחד.
רק בסוף הקריאה הבנתי. עולם נכה הביא לנו הצצה לעולם המיוחד שנמצא ממש כאן, החו"ל שבתוכנו.
פתאום הספר לא דיבר על 'ילדה ששומעת בעולם עלום שבו כולם חירשים'. הוא לא דיבר על ילדי החינוך המיוחד שמקוטלגים כ'שונים, מיוחדים'. הספר דיבר על כאן ועכשיו. על המציאות שלנו, בה כל כך הרבה ילדים סובלים מבעיות קשב וריכוז, וקשה להם, פשוט קשה להם, לשבת במקום במשך שיעור שלם.
הספר דיבר על החו"ל שלנו. הוא לקח בעיה מוכרת, עממית כמעט, שמתרחשת לכחמישה עד עשרה אחוזים מתלמידי בית הספר, והקצין אותו כדי לגרום לנו להבין את הפרדוקס.
זה מה שגרם לו להיות שונה מעולם חירש. זה מה שגרם לי להבין לא רק את הסביבה שלי, להבין את עצמי.
// הרקע בספר
למרות העובדה שהספר ניסה להקצין את המציאות היומיומית שלנו, ולא לקחת אותנו לעולם חדש, עם זאת בעיניי היה מקום לסחוף אותנו עוד קצת לעבר הבלתי מוכר. הספר היה מציאותי מדי, שום דבר בו לא היה ממש שונה. נכון שכל 'הלך' הפך ל'נסע', וכל תנועה פשוטה נעשתה בסרבול, אבל זה לא היה קוסם. זה היה עממי מדי. כשאנחנו קוראים ספר על עולם אחר, אנחנו רוצים להרגיש בעולם אחר. הספר "עולם נכה" לא עשה את זה. אפשר היה להקסים אותנו עוד לעבר השונה, גם כשבעצם משאירים אותנו באותו עולם.
// שינוי הגיבור
מלבד הרעיון המיוחד של ההצצה לעולמם של ההיפראקטיביים, הספר מתאר התמודדות נוספת של אשתו של ההיפראקטיבי: שבי. שבי, שבתחילה מסתייגת מכל העולם המוזר והבלתי מוכר לה, לומדת לאט לאט להכיל את בעלה, לאהוב אותו כמו שהוא ולקבל את שונותו. בסוף הספר היא אפילו מתחילה ליהנות מהמצב.
איכשהו, למרות העובדה שהשינוי נעשה לאורך כל הספר, השינוי שלה היה מהר מדי. הקטעים שבו ראינו את השינוי היו ברורים, אפשר לומר שאפילו כמעט בוטים. שבי באה וסיפרה לנו (בחינניותה הכובשת, אין להכחיש, היא סיפרה את זה טוב) שהיא עתידה לעבור שינוי. אני לא רוצה שתספרי לי את זה, שבי מתוקה. אני רוצה לראות את זה.
במקרה הצורך, אפשר לשלב טיפין טיפין של רמזים מראש. לא קטע שלם שמספר "שלום לכם, קוראים יקרים, בפרק זה אני עוברת שינוי".
// סגנון הכתיבה
הכתיבה של רוב הספר נעשית על ידי שני בני הזוג, בגוף ראשון. פרקים כותבת שבי, פרקים כותב צבי. השפה עממית ופשוטה, קולחת וזורמת, אצל שבי אפילו מעט תמימה ונאיבית. אלא ששתי הכתיבות הן באותו סגנון. אין שינוי בין הכתיבה של בני הזוג השונים כל כך. ניכר כי הסופרת, בעלת כישרון כתיבה חביבה וקולחת, שכחה לחשוב על כך שהם אלו שכותבים, ולא היא...
ספר שלישי? האם הסדרה תהפוך לדמוי-טרילוגייה? לא בטוח. מה שבטוח הוא שנותרתי עם הרבה תובנות ונקודות למחשבה. ספר מצוין ומומלץ ביותר. תודה.
ביקורת ספרות: עולם נכה - בתיה ענה / מאת: מ. י. פרצמן
יש אנשים שלוקחים אותנו לחו"ל.
יש אנשים שלוקחים את חו"ל אלינו.
בתיה ענה, מחברת הספרים "עולם חירש" ו"עולם נכה", קרוצה מהסוג השני. בספרה "עולם חירש" היא לא ניתקה אותנו מהעולם שלנו, לא גרמה לנו להתנתק מהמציאות: היא הביאה את העולם האחר, השונה, אלינו פנימה. אל תוך המציאות היומיומית והשגרתית שלנו, גרמה לנו לפקוח עיניים ולהגיד: וואו. פתאום אני מכירה את חו"ל.
כשקראתי את עולם חירש, ספרה הראשון של בתיה, חשתי פתאום הזדהות חדשה ועמוקה כל כך עם העולם המיוחד שסובב את חיי. מהיכרותי עם ילדי חינוך מיוחד, הרגשתי איך הספר באופן מוחשי פותח לי חלון חדש של הבנה, וגורם לי להבין אותם טוב יותר. בכתיבתה הסוחפת, הצליחה בתיה לגרום לי לשנות הרבה תפיסות.
זו הסיבה שכשפתחתי את עולם נכה, מוכנה לעוד שעות של החו"ל המוכר והמאתגר, נכונה לי הפתעה: זה לא היה החו"ל שהכרתי.
הספר השני, בשונה מהראשון, לא גרם לי לגלות דברים חדשים על עולמם של השונים ממני. הוא לא פקח את עיניי ולא הכניס אותי בחמלה לתוך חייהם של ילדי החינוך המיוחד.
הוא הכניס אותי לחיי שלי.
בתחילה לא הבנתי מה מפריע לי בספר. לכל אורך הקריאה עוד חיפשתי את החיבור לעולם של השונה, לעולם של המיוחד.
רק בסוף הקריאה הבנתי. עולם נכה הביא לנו הצצה לעולם המיוחד שנמצא ממש כאן, החו"ל שבתוכנו.
פתאום הספר לא דיבר על 'ילדה ששומעת בעולם עלום שבו כולם חירשים'. הוא לא דיבר על ילדי החינוך המיוחד שמקוטלגים כ'שונים, מיוחדים'. הספר דיבר על כאן ועכשיו. על המציאות שלנו, בה כל כך הרבה ילדים סובלים מבעיות קשב וריכוז, וקשה להם, פשוט קשה להם, לשבת במקום במשך שיעור שלם.
הספר דיבר על החו"ל שלנו. הוא לקח בעיה מוכרת, עממית כמעט, שמתרחשת לכחמישה עד עשרה אחוזים מתלמידי בית הספר, והקצין אותו כדי לגרום לנו להבין את הפרדוקס.
זה מה שגרם לו להיות שונה מעולם חירש. זה מה שגרם לי להבין לא רק את הסביבה שלי, להבין את עצמי.
// הרקע בספר
למרות העובדה שהספר ניסה להקצין את המציאות היומיומית שלנו, ולא לקחת אותנו לעולם חדש, עם זאת בעיניי היה מקום לסחוף אותנו עוד קצת לעבר הבלתי מוכר. הספר היה מציאותי מדי, שום דבר בו לא היה ממש שונה. נכון שכל 'הלך' הפך ל'נסע', וכל תנועה פשוטה נעשתה בסרבול, אבל זה לא היה קוסם. זה היה עממי מדי. כשאנחנו קוראים ספר על עולם אחר, אנחנו רוצים להרגיש בעולם אחר. הספר "עולם נכה" לא עשה את זה. אפשר היה להקסים אותנו עוד לעבר השונה, גם כשבעצם משאירים אותנו באותו עולם.
// שינוי הגיבור
מלבד הרעיון המיוחד של ההצצה לעולמם של ההיפראקטיביים, הספר מתאר התמודדות נוספת של אשתו של ההיפראקטיבי: שבי. שבי, שבתחילה מסתייגת מכל העולם המוזר והבלתי מוכר לה, לומדת לאט לאט להכיל את בעלה, לאהוב אותו כמו שהוא ולקבל את שונותו. בסוף הספר היא אפילו מתחילה ליהנות מהמצב.
איכשהו, למרות העובדה שהשינוי נעשה לאורך כל הספר, השינוי שלה היה מהר מדי. הקטעים שבו ראינו את השינוי היו ברורים, אפשר לומר שאפילו כמעט בוטים. שבי באה וסיפרה לנו (בחינניותה הכובשת, אין להכחיש, היא סיפרה את זה טוב) שהיא עתידה לעבור שינוי. אני לא רוצה שתספרי לי את זה, שבי מתוקה. אני רוצה לראות את זה.
במקרה הצורך, אפשר לשלב טיפין טיפין של רמזים מראש. לא קטע שלם שמספר "שלום לכם, קוראים יקרים, בפרק זה אני עוברת שינוי".
// סגנון הכתיבה
הכתיבה של רוב הספר נעשית על ידי שני בני הזוג, בגוף ראשון. פרקים כותבת שבי, פרקים כותב צבי. השפה עממית ופשוטה, קולחת וזורמת, אצל שבי אפילו מעט תמימה ונאיבית. אלא ששתי הכתיבות הן באותו סגנון. אין שינוי בין הכתיבה של בני הזוג השונים כל כך. ניכר כי הסופרת, בעלת כישרון כתיבה חביבה וקולחת, שכחה לחשוב על כך שהם אלו שכותבים, ולא היא...
ספר שלישי? האם הסדרה תהפוך לדמוי-טרילוגייה? לא בטוח. מה שבטוח הוא שנותרתי עם הרבה תובנות ונקודות למחשבה. ספר מצוין ומומלץ ביותר. תודה.
9 תגובות
6 תגובות
אחרי האשכול הזועם האחרון,
שמח לתת המלצה לקומיקס נהדר: "המלך שלומאי".
במבט שטחי נראה כמו עוד סדרת קומיקסים שטותית לילדים, אבל בשונה מהם...
אפשר להתמוגג מכל משבצת ומשבצת בספרים.
מסרים עמוקים שתפסו גם אותי, כמבוגר, חזק.
שני ילדים שהולכים למסע עבור 'המלך שלומאי', שוכחים עבור מי הם נוסעים ולמה; ותועים בכל הבלי העולם הזה. הכל מאוד מעודן ונעים. בלי צעקות פרועות ודמויות מרושעות מידי. ובלי כמויות של צבע ודרמה ריקה מתוכן. (אם יש למישהו פה את הספר ויכול להעלות מספר צילומים מתוכו - תודה)
אישית התחברתי הרבה יותר לציורים של הספרים הראשונים, וקצת פחות לציורים של כרך 6, אבל זה עניין של טעם אישי.
@מ"ם יודע במקרה מי הכותב?
שמח לתת המלצה לקומיקס נהדר: "המלך שלומאי".
במבט שטחי נראה כמו עוד סדרת קומיקסים שטותית לילדים, אבל בשונה מהם...
אפשר להתמוגג מכל משבצת ומשבצת בספרים.
מסרים עמוקים שתפסו גם אותי, כמבוגר, חזק.
שני ילדים שהולכים למסע עבור 'המלך שלומאי', שוכחים עבור מי הם נוסעים ולמה; ותועים בכל הבלי העולם הזה. הכל מאוד מעודן ונעים. בלי צעקות פרועות ודמויות מרושעות מידי. ובלי כמויות של צבע ודרמה ריקה מתוכן. (אם יש למישהו פה את הספר ויכול להעלות מספר צילומים מתוכו - תודה)
אישית התחברתי הרבה יותר לציורים של הספרים הראשונים, וקצת פחות לציורים של כרך 6, אבל זה עניין של טעם אישי.
@מ"ם יודע במקרה מי הכותב?
17 תגובות
את המאמר הזה כתבתי לפני כמה חודשים לטור שלי ב'יחידה'. את חציו הראשון העליתי כאן, ואת חציו השני, שנשא את הביקורת עצמה, בחרתי לגנוז.
בעקבות האשכול הזה, מעלה כאן את הביקורת.
מדגישה: השיר לא נכתב על ידי תושבת הפורום (הגם שפורסם בהסכמתה כמובן), ומי שמעוניין לדלג על הניתוח מוזמן לעשות זאת ולהמשיך בחייו בשמחה וברוגע.
האשכול מיועד לחובבי ביקורת/ניתוח.
טיפ: מומלץ לקרוא את המאמר המלא
וקדימה, לביקורת!
שלחתן שירים נהדרים, מלאים בתוכן מרתק ונוגע. בחרנו להתמקד בשירה של נחמה גלינסקי, שממחיש את רעיון החריזה והאופנים השונים בשימוש בה.
פְּרִיחָה שְׁקֵטָה Ɩ נֶחָמָה גַלִינְסְקִי
טִפּוֹת מְחוֹלְלוֹת כִּבְמָחוֹל שֵׁדִים,
עָבִים כְּבֵדִים מְחַדְּשִׁים מִטְעָנִים
וְרוּחַ שׁוֹבֶבֶת, הוֹדֶפֶת, סוֹחֶפֶת,
מְשַׂחֶקֶת בַּיְּקוּם תּוֹפֶסֶת.
הַגִּבְעוֹלִים מַרְכִּינִים רֹאשָׁם,
שַׁבְּלוּלִים נוֹדְדִים עוֹזְבִים אֶת בֵּיתָם..
בְּשֶׁקֶט,
בָּאֲפֵלָה, נִבְקַע פִּתְאוֹם הַשַּׁעַר,
מֵצִיץ מִתּוֹכוֹ בִּפְלִיאָה, הַסַּהַר:
עַל מָה כָּל הַסַּעַר?
לֹא בְּרַעַשׁ
וְלֹא בְּרוּחַ.
לֹא בְּכֹחַ מְקַדְּמִים תַּהֲלִיכִים
לֹא בִּמְהוּמָה נוֹבְטִים הַפְּרָחִים..
בְּשֶׁקֶט,
מִלָּה אַחַת שֶׁחָדְרָה
אֶל תּוֹךְ לִבִּי,
הֵנִיבָה פֵּרוֹת נִפְלָאִים.
בשיר ממחישה נחמה בתיאורים מלבבים את עוצמת הסערה ואת הרעש שהיא יוצרת. מתוך המהומה בוקעת האמירה הנוקבת שלה: לא בכוח מקדמים תהליכים. דווקא בשקט, מתוך הרגיעה, דווקא אז נובטים הפירות.
המשל שבו משתמש השיר מקסים וכל כך נכון. הוא מובא בצורה בנויה ועקבית, כשהצגת המשל נעשית בתחילה, והנמשל בסוף. אלא שבאמצע, קורה לנו לפתע משהו בלתי ברור: פתאום נבקע השער, מתוכו מציץ בפליאה הסהר, ושואל על מה הסער.
השאלה "על מה כל הסער" מובנת, המשפט הזה בא להגיד לנו שאין כל סיבה לסערה וכי דווקא בשקט נובטים הפירות.
אם כך, מיהו הסהר המסתורי? ואיזה שער נבקע לו בפתע פתאום?
כשחושבים על זה, מגלים שלשורות הללו אין כל משמעות תוכנית מאחוריהן, אלא הן כאן עבור התפאורה.
החרוזים 'שער', 'סהר' ו'סער' הם חרוזים איכותיים המצטלצלים טוב, וניתן על נקל להבין מדוע קורץ לשבץ אותם בשיר. אלא שעלינו לזכור שמהות השירה היא הצגת התוכן על ידי שימוש באלמנטים אמנותיים. אם האלמנט האמנותי אינו בא להציג תוכן – מקומו אינו איתנו.
מלבד שתי השורות האלו, כל שורה כבודה במקומה מונח. מכניסה לאווירה, מוציאה אמירה.
אלא שאם נתייחס לכל חרוז במיקרו, נגלה שהם יוצאים ידי חובה בלבד. שדים/מטענים, סוחפת/תופסת, ראשם/ביתם וכן הלאה. "חרוז עובר" הוא חרוז שהעיצור והתנועה שלפניו מתחרזות, אבל הוא אינו "חרוז ראוי" וקל וחומר שאינו "חרוז משובח".
בשיר איכותי שכזה המציג תהליך אמנותי מקסים, כדאי להוסיף השקעה בחרוזים כך שישלימו אותו ביהלומים איכותיים, ויוסיפו אמנות לכתר. בהצלחה!
ממתק, לסיום:
השיר עבר עיבוד על ידי הכותבת שקיבלה את הביקורת, ולהלן גרסתו הסופית:
פְּרִיחָה שְׁקֵטָה Ɩ נחמה גלינסקי
טִפּוֹת מְחוֹלְלוֹת כִּבְמְחוֹל שֵׁדִים,
עָבִים כְּבֵדִים מַמְטִירִים אֲשָׁדִים
וְרוּחַ שׁוֹבֶבֶת, תּוֹפֶסֶת, הוֹדֶפֶת,
מְשַׂחֶקֶת בַּיְּקוּם, סוֹחֶפֶת.
הַגִּבְעוֹלִים מַרְכִּינִים כּוֹתַרְתָּם,
שַׁבְּלוּלִים נוֹדְדִים עוֹזְבִים אֶת בֵּיתָם.
אַךְ בְּשֶׁקֶט,
אֲנִי חוֹשֶׁקֶת.
לֹא בְּרַעַשׁ
וְלֹא בְּרוּחַ.
לֹא בְּכֹחַ מְקַדְּמִים תַּהֲלִיכִים,
לֹא בִּמְהוּמָה נוֹבְטִים הַפְּרָחִים.
בְּשֶׁקֶט,
מִלָּה אַחַת שֶׁחָדְרָה
אֶל תּוֹךְ לִבִּי,
הֵנִיבָה פֵּרוֹת נִפְלָאִים.
בעקבות האשכול הזה, מעלה כאן את הביקורת.
מדגישה: השיר לא נכתב על ידי תושבת הפורום (הגם שפורסם בהסכמתה כמובן), ומי שמעוניין לדלג על הניתוח מוזמן לעשות זאת ולהמשיך בחייו בשמחה וברוגע.
האשכול מיועד לחובבי ביקורת/ניתוח.
טיפ: מומלץ לקרוא את המאמר המלא
"בעיניי זו ירידת הדורות כשכותבים שיר ללא חריזה". כך כתבה מ. דודי בתגובה להזמנת פתיחת דיונים במאמרנו הקודם. "אפילו חריזה שטחית ופשוטה מספיקה. מה הטעם בשורות ספורות? זה כמו לכתוב תובנה ומחשבה בקצרה. אשמח לשמוע על כך תגובות".
לפני שנדבר על חריזה, הבה נדבר על שירה.
מהי שירה?
"שירה היא מיטב המילים במיטב סדרן", כך הגדיר אותה המשורר והמבקר קולרידג'. בחירת המילים ובחירת המיקום שבו משבצים אותן הן אלו שיוצרות את השיר.
למעשה, קשה להגדיר במדויק מהי שירה. במשך שנים רבות ניסו האמנים להגדיר מהו הגבול בין כתיבה ספרותית מסוגים שונים לבין שירה, אך מעולם לא נבנתה התבנית המדויקת.
שירה מורכבת מטקסט, אך לא ברור מה בדיוק ההבדל בין טקסט פרוזה לטקסט שירה. האומנם השורות הקצרות והחרוזים הם אלו שהופכים את הטקסט להיות שיר?
התשובה היא שלילית. שורות קצרות אינן יכולות להפוך טקסט לשיר, כיוון שאם כן כל רשימת מכולת הייתה שיר. (עגבניות, עוגיות, ערגליות ושקיות, והרי לנו שיר...)
חרוזים גם הם אינם יכולים להפוך טקסט לשיר, כיוון שחרוזים אינם תוכן. הם צורת הגשה, וצורת הגשה אינה שיר.
מה, אם כך, הופך טקסט להיות שיר?
שמעתי פעם משפט נחמד: ההבדל בין שיר לסיפור הוא שבסיפור כותבים הולכת על המדרכה, ובשיר כותבים הוֹלְכָה על המדרֶכֶת. J
המשפט הזה דווקא אינו מופרך, והוא יובן יותר בהמשך בעז"ה.
טקסט נוצר מתוכן. שיר, לעומת זאת, נוצר מתוכן ומאמנות בולטת.
שיר מורכב משילוב התוכן המילולי עם אלמנטים אמנותיים בולטים. סיפור, לדוגמה, מורכב ברובו מתוכן ובמקצתו מאלמנטים אמנותיים. השפה צריכה להיות טובה ועשירה, נכונה ומתאימה לז'אנר, אך האמנות אינה הכלי הבולט בה, כי אם התוכן הוא העיקר.
שיר מורכב בעיקר מאמנות. התוכן מובא אך ורק בצורה אמנותית, העשויה מאלמנטים אמנותיים שונים היוצרים את השיר.
מהם האלמנטים האמנותיים המרכיבים את השיר?
לפני שנעבור למבחר האלמנטים האמנותיים העומדים לרשותנו, נדגיש כי הבסיס האמנותי בכל כתיבת שיר חייב להיות המקצב. משקל המילים ומשקל השורות המשתלבות זו עם זו – משפיע על המקצב, כך שגם אם אין לשיר מנגינה, הקורא עדיין ישמע את מילות השיר כמנגינה. לכן קוראים לו שיר. המצלול של מילות השיר, החריזה, השורות הקצרות, האונומוטופיאה (מצלול/תצליל) וכל יתר האלמנטים חייבים לשרת את המקצב הבסיסי והנעים של השיר.
לאחר שהגדרנו את הבסיס, הבה נעבור הלאה.
כאן, סוף סוף, מגיע תפקיד החריזה. לחריזה יש תפקיד חשוב ומשמעותי בכתיבת שירה, כיוון שהיא אלמנט בולט מאוד, שתופס את העין מיד ומעלה את התוכן מתוכן בלבד לאמנותי.
שורות קצרות גם הן אלמנט בולט, ואפילו הכרחי, כיוון שהן יוצרות מקצב צלילי נעים לאוזן. זוהי צורת מבנה מגדירה; השורות הקצרות, מלבד האמנות שהן מוסיפות, גם נושאות מעין שלט שאומר "אני שיר".
הצימוד גם הוא כלי הדומה לחריזה בגלל היסוד הצלילי שלו, ותורם לאמנות של התוכן.
אלמנט נוסף ומשמעותי מאוד הוא האמצעים הפיגורטיביים[1]. השימוש במטפורות, דימויים, האנשות, מטונימיות (החלפת שמות), אוקסימורונים (צירוף מושגים הסותרים זה את זה כך שצירופם יוצר משמעות חדשה) ועוד, מעשירים את אופן הבאת התוכן והופכים אותו לשירה.
כנ"ל שיבוץ: שילוב והטמעה של חלקי פסוקים או להבדיל ביטויים ביצירה; אנלוגיה: הקבלה בהצגת הבדלים בין שני סוגים שונים, או את המשותף להם; אירוניה: צורת ביטוי דו משמעית; ועוד הרבה כלים נוספים.
כל אלו ועוד אמצעים אמנותיים, שלוקחים את התוכן המילולי, משלבים אותו במקצב בשילוב אלמנטים ויוצרים ממנו שיר. הם אומנם לא התוכן עצמו, אבל הם חלק מרכזי ובסיסי מאוד בכתיבת שירה.
איך משתמשים באלמנטים האמנותיים?
כמו שצייר אינו משתמש בכל הצבעים שבכַּן הציור שלו בכל ציור שהוא צובע, כך גם משורר אינו משתמש בכל האמצעים האמנותיים העומדים לרשותו. בכל ציור הצייר יבחר באלו צבעים להשתמש, המתאימים לאותו ציור.
כך גם המשורר. כתיבת שירה היא מלאכת אמנות מיוחדת, כיוון שמלבד השימוש הנכון באמצעים האמנותיים, המשורר צריך גם לבחור באלו מהאמצעים הוא ישתמש.
וכאן אנו חוזרים לנושא החריזה. חריזה היא אלמנט בסיסי ומשמעותי מאוד. כמו שצייר, שלרשותו צבעים רבים בדרך כלל יבחר להשתמש בכל ציור בצבע לבן או שחור, כיוון שאלו הם צבעים שימושיים ובסיסיים, כך בשירה בדרך כלל משוררים יבחרו להשתמש בכלי החריזה. החריזה היא צבע יסוד משמעותי מאוד, וכמעט תמיד יבוא לידי שימוש יעיל.
זאת הסיבה שמ. דודי מרגישה כי שיר ללא חריזה איננו שיר, כיוון שאכן, רוב השירים משתמשים באלמנט החריזה הבסיסי. אלא ששיר אינו חייב להשתמש באלמנט הזה. כמו שאכן יהיו ציורים שלא יכילו את הצבע לבן, כך גם יהיו שירים שיכילו אלמנטים אמנותיים שונים, אך לא חריזה.
מה שבטוח – כמו שכל ציור חייב להיות מורכב מצבעים, ובלי צבעים אין ציור; כך כל שיר חייב להיות מורכב מאלמנטים אמנותיים, ובלי אלמנטים אין שיר.
מהי חריזה?
את ההגדרה המילולית כולנו מכירות. חריזה היא טכניקה שירית המבוססת על חזרה של צליל דומה בסופי מילים.
לא נרחיב כעת על סוגי החרוזים מחוסר מקום, ננסה למנות את הדפוסים הנפוצים בקצרה:
ישנם עוד סוגי חריזות שונות, הבאנו כאן דוגמאות לסוגים הנפוצים בשירה בת ימינו.
איך משתמשים בחריזה?
הנקודה החשובה והעיקרית ביותר ב"איך משתמשים בחריזה", היא איך לא משתמשים בחריזה.
ידועה ההמלצה המפורסמת של האבן עזרא "לא תחרוז שור בחמור". מדוע?
חרוז הוא כמו יהלום. יהלום בא להעצים את היופי, להוסיף חן והדר.
כשיהלום משובץ בכתר, אחד הדברים שעליהם האמן נזהר הוא להקפיד כי היהלום יכנס בדיוק לחור שבו הוא מיועד. שישתלב שם בתוך יצירת הפאר, שיוסיף חן ויופי.
ברגע שהיהלום לא שולב נכון ובולט מעל הכתר בצורה מעוותת – היצירה נהרסת. היד המלטפת את הכתר אינה חשה ביופי, אלא נשרטת ומדממת. במקרה כזה – עדיף שהיהלום לא יהיה שם מלכתחילה. הוא מאבד את המטרה שלו, כיוון שאינו מוסיף יופי אלא גורע ממנו.
קיימת בימינו תופעה נפוצה, הלוקה בהעמסת יתר של חרוזים. השיטה דוגלת ב"בואו בהמוניכם, יש מקום לכולם!" החרוזים מתגלגלים במורד השיר, אוטמים בו כל שורה ומותירים אותנו ללא כל תוכן אלא עם חרוזים בלבד.
חריזה היא מלאכת אמן יצירתית ורגישה. כשלא משתמשים בה נכון – לא רק שהחרוז אינו מוסיף יופי, אלא שהוא הורס את השיר!
לדוגמה: למילה כדור אולי יש שמונה עשר חרוזים. זה לא אומר שחייבים להשתמש בכולם בשיר אחד. הרכבת טקסט מהמילים הדור; חדור; סדור; נדור – אינה הופכת את הטקסט לשיר. הצורה אמורה לשרת את התוכן, לא התוכן את הצורה.
ובמשפט אחד: אל תבנו שיר על פי חרוז, בנו חרוז על פי השיר.
[1] אמצעים פיגורטיביים הם כלים רטוריים המשמשים להמחשת מושג או תיאור באמצעות יצירת תמונה מילולית המתאימה או מקבילה אליו. (ויקיפדיה)
לפני שנדבר על חריזה, הבה נדבר על שירה.
מהי שירה?
"שירה היא מיטב המילים במיטב סדרן", כך הגדיר אותה המשורר והמבקר קולרידג'. בחירת המילים ובחירת המיקום שבו משבצים אותן הן אלו שיוצרות את השיר.
למעשה, קשה להגדיר במדויק מהי שירה. במשך שנים רבות ניסו האמנים להגדיר מהו הגבול בין כתיבה ספרותית מסוגים שונים לבין שירה, אך מעולם לא נבנתה התבנית המדויקת.
שירה מורכבת מטקסט, אך לא ברור מה בדיוק ההבדל בין טקסט פרוזה לטקסט שירה. האומנם השורות הקצרות והחרוזים הם אלו שהופכים את הטקסט להיות שיר?
התשובה היא שלילית. שורות קצרות אינן יכולות להפוך טקסט לשיר, כיוון שאם כן כל רשימת מכולת הייתה שיר. (עגבניות, עוגיות, ערגליות ושקיות, והרי לנו שיר...)
חרוזים גם הם אינם יכולים להפוך טקסט לשיר, כיוון שחרוזים אינם תוכן. הם צורת הגשה, וצורת הגשה אינה שיר.
מה, אם כך, הופך טקסט להיות שיר?
שמעתי פעם משפט נחמד: ההבדל בין שיר לסיפור הוא שבסיפור כותבים הולכת על המדרכה, ובשיר כותבים הוֹלְכָה על המדרֶכֶת. J
המשפט הזה דווקא אינו מופרך, והוא יובן יותר בהמשך בעז"ה.
טקסט נוצר מתוכן. שיר, לעומת זאת, נוצר מתוכן ומאמנות בולטת.
שיר מורכב משילוב התוכן המילולי עם אלמנטים אמנותיים בולטים. סיפור, לדוגמה, מורכב ברובו מתוכן ובמקצתו מאלמנטים אמנותיים. השפה צריכה להיות טובה ועשירה, נכונה ומתאימה לז'אנר, אך האמנות אינה הכלי הבולט בה, כי אם התוכן הוא העיקר.
שיר מורכב בעיקר מאמנות. התוכן מובא אך ורק בצורה אמנותית, העשויה מאלמנטים אמנותיים שונים היוצרים את השיר.
מהם האלמנטים האמנותיים המרכיבים את השיר?
לפני שנעבור למבחר האלמנטים האמנותיים העומדים לרשותנו, נדגיש כי הבסיס האמנותי בכל כתיבת שיר חייב להיות המקצב. משקל המילים ומשקל השורות המשתלבות זו עם זו – משפיע על המקצב, כך שגם אם אין לשיר מנגינה, הקורא עדיין ישמע את מילות השיר כמנגינה. לכן קוראים לו שיר. המצלול של מילות השיר, החריזה, השורות הקצרות, האונומוטופיאה (מצלול/תצליל) וכל יתר האלמנטים חייבים לשרת את המקצב הבסיסי והנעים של השיר.
לאחר שהגדרנו את הבסיס, הבה נעבור הלאה.
כאן, סוף סוף, מגיע תפקיד החריזה. לחריזה יש תפקיד חשוב ומשמעותי בכתיבת שירה, כיוון שהיא אלמנט בולט מאוד, שתופס את העין מיד ומעלה את התוכן מתוכן בלבד לאמנותי.
שורות קצרות גם הן אלמנט בולט, ואפילו הכרחי, כיוון שהן יוצרות מקצב צלילי נעים לאוזן. זוהי צורת מבנה מגדירה; השורות הקצרות, מלבד האמנות שהן מוסיפות, גם נושאות מעין שלט שאומר "אני שיר".
הצימוד גם הוא כלי הדומה לחריזה בגלל היסוד הצלילי שלו, ותורם לאמנות של התוכן.
אלמנט נוסף ומשמעותי מאוד הוא האמצעים הפיגורטיביים[1]. השימוש במטפורות, דימויים, האנשות, מטונימיות (החלפת שמות), אוקסימורונים (צירוף מושגים הסותרים זה את זה כך שצירופם יוצר משמעות חדשה) ועוד, מעשירים את אופן הבאת התוכן והופכים אותו לשירה.
כנ"ל שיבוץ: שילוב והטמעה של חלקי פסוקים או להבדיל ביטויים ביצירה; אנלוגיה: הקבלה בהצגת הבדלים בין שני סוגים שונים, או את המשותף להם; אירוניה: צורת ביטוי דו משמעית; ועוד הרבה כלים נוספים.
כל אלו ועוד אמצעים אמנותיים, שלוקחים את התוכן המילולי, משלבים אותו במקצב בשילוב אלמנטים ויוצרים ממנו שיר. הם אומנם לא התוכן עצמו, אבל הם חלק מרכזי ובסיסי מאוד בכתיבת שירה.
איך משתמשים באלמנטים האמנותיים?
כמו שצייר אינו משתמש בכל הצבעים שבכַּן הציור שלו בכל ציור שהוא צובע, כך גם משורר אינו משתמש בכל האמצעים האמנותיים העומדים לרשותו. בכל ציור הצייר יבחר באלו צבעים להשתמש, המתאימים לאותו ציור.
כך גם המשורר. כתיבת שירה היא מלאכת אמנות מיוחדת, כיוון שמלבד השימוש הנכון באמצעים האמנותיים, המשורר צריך גם לבחור באלו מהאמצעים הוא ישתמש.
וכאן אנו חוזרים לנושא החריזה. חריזה היא אלמנט בסיסי ומשמעותי מאוד. כמו שצייר, שלרשותו צבעים רבים בדרך כלל יבחר להשתמש בכל ציור בצבע לבן או שחור, כיוון שאלו הם צבעים שימושיים ובסיסיים, כך בשירה בדרך כלל משוררים יבחרו להשתמש בכלי החריזה. החריזה היא צבע יסוד משמעותי מאוד, וכמעט תמיד יבוא לידי שימוש יעיל.
זאת הסיבה שמ. דודי מרגישה כי שיר ללא חריזה איננו שיר, כיוון שאכן, רוב השירים משתמשים באלמנט החריזה הבסיסי. אלא ששיר אינו חייב להשתמש באלמנט הזה. כמו שאכן יהיו ציורים שלא יכילו את הצבע לבן, כך גם יהיו שירים שיכילו אלמנטים אמנותיים שונים, אך לא חריזה.
מה שבטוח – כמו שכל ציור חייב להיות מורכב מצבעים, ובלי צבעים אין ציור; כך כל שיר חייב להיות מורכב מאלמנטים אמנותיים, ובלי אלמנטים אין שיר.
מהי חריזה?
את ההגדרה המילולית כולנו מכירות. חריזה היא טכניקה שירית המבוססת על חזרה של צליל דומה בסופי מילים.
לא נרחיב כעת על סוגי החרוזים מחוסר מקום, ננסה למנות את הדפוסים הנפוצים בקצרה:
- חריזה צמודה: א, א, ב, ב
- חריזה צלובה-סרוגה: א, ב, א, ב
- חריזה חבוקה: א, ב, ב, א
ישנם עוד סוגי חריזות שונות, הבאנו כאן דוגמאות לסוגים הנפוצים בשירה בת ימינו.
איך משתמשים בחריזה?
הנקודה החשובה והעיקרית ביותר ב"איך משתמשים בחריזה", היא איך לא משתמשים בחריזה.
ידועה ההמלצה המפורסמת של האבן עזרא "לא תחרוז שור בחמור". מדוע?
חרוז הוא כמו יהלום. יהלום בא להעצים את היופי, להוסיף חן והדר.
כשיהלום משובץ בכתר, אחד הדברים שעליהם האמן נזהר הוא להקפיד כי היהלום יכנס בדיוק לחור שבו הוא מיועד. שישתלב שם בתוך יצירת הפאר, שיוסיף חן ויופי.
ברגע שהיהלום לא שולב נכון ובולט מעל הכתר בצורה מעוותת – היצירה נהרסת. היד המלטפת את הכתר אינה חשה ביופי, אלא נשרטת ומדממת. במקרה כזה – עדיף שהיהלום לא יהיה שם מלכתחילה. הוא מאבד את המטרה שלו, כיוון שאינו מוסיף יופי אלא גורע ממנו.
קיימת בימינו תופעה נפוצה, הלוקה בהעמסת יתר של חרוזים. השיטה דוגלת ב"בואו בהמוניכם, יש מקום לכולם!" החרוזים מתגלגלים במורד השיר, אוטמים בו כל שורה ומותירים אותנו ללא כל תוכן אלא עם חרוזים בלבד.
חריזה היא מלאכת אמן יצירתית ורגישה. כשלא משתמשים בה נכון – לא רק שהחרוז אינו מוסיף יופי, אלא שהוא הורס את השיר!
לדוגמה: למילה כדור אולי יש שמונה עשר חרוזים. זה לא אומר שחייבים להשתמש בכולם בשיר אחד. הרכבת טקסט מהמילים הדור; חדור; סדור; נדור – אינה הופכת את הטקסט לשיר. הצורה אמורה לשרת את התוכן, לא התוכן את הצורה.
ובמשפט אחד: אל תבנו שיר על פי חרוז, בנו חרוז על פי השיר.
[1] אמצעים פיגורטיביים הם כלים רטוריים המשמשים להמחשת מושג או תיאור באמצעות יצירת תמונה מילולית המתאימה או מקבילה אליו. (ויקיפדיה)
וקדימה, לביקורת!
שלחתן שירים נהדרים, מלאים בתוכן מרתק ונוגע. בחרנו להתמקד בשירה של נחמה גלינסקי, שממחיש את רעיון החריזה והאופנים השונים בשימוש בה.
פְּרִיחָה שְׁקֵטָה Ɩ נֶחָמָה גַלִינְסְקִי
טִפּוֹת מְחוֹלְלוֹת כִּבְמָחוֹל שֵׁדִים,
עָבִים כְּבֵדִים מְחַדְּשִׁים מִטְעָנִים
וְרוּחַ שׁוֹבֶבֶת, הוֹדֶפֶת, סוֹחֶפֶת,
מְשַׂחֶקֶת בַּיְּקוּם תּוֹפֶסֶת.
הַגִּבְעוֹלִים מַרְכִּינִים רֹאשָׁם,
שַׁבְּלוּלִים נוֹדְדִים עוֹזְבִים אֶת בֵּיתָם..
בְּשֶׁקֶט,
בָּאֲפֵלָה, נִבְקַע פִּתְאוֹם הַשַּׁעַר,
מֵצִיץ מִתּוֹכוֹ בִּפְלִיאָה, הַסַּהַר:
עַל מָה כָּל הַסַּעַר?
לֹא בְּרַעַשׁ
וְלֹא בְּרוּחַ.
לֹא בְּכֹחַ מְקַדְּמִים תַּהֲלִיכִים
לֹא בִּמְהוּמָה נוֹבְטִים הַפְּרָחִים..
בְּשֶׁקֶט,
מִלָּה אַחַת שֶׁחָדְרָה
אֶל תּוֹךְ לִבִּי,
הֵנִיבָה פֵּרוֹת נִפְלָאִים.
בשיר ממחישה נחמה בתיאורים מלבבים את עוצמת הסערה ואת הרעש שהיא יוצרת. מתוך המהומה בוקעת האמירה הנוקבת שלה: לא בכוח מקדמים תהליכים. דווקא בשקט, מתוך הרגיעה, דווקא אז נובטים הפירות.
המשל שבו משתמש השיר מקסים וכל כך נכון. הוא מובא בצורה בנויה ועקבית, כשהצגת המשל נעשית בתחילה, והנמשל בסוף. אלא שבאמצע, קורה לנו לפתע משהו בלתי ברור: פתאום נבקע השער, מתוכו מציץ בפליאה הסהר, ושואל על מה הסער.
השאלה "על מה כל הסער" מובנת, המשפט הזה בא להגיד לנו שאין כל סיבה לסערה וכי דווקא בשקט נובטים הפירות.
אם כך, מיהו הסהר המסתורי? ואיזה שער נבקע לו בפתע פתאום?
כשחושבים על זה, מגלים שלשורות הללו אין כל משמעות תוכנית מאחוריהן, אלא הן כאן עבור התפאורה.
החרוזים 'שער', 'סהר' ו'סער' הם חרוזים איכותיים המצטלצלים טוב, וניתן על נקל להבין מדוע קורץ לשבץ אותם בשיר. אלא שעלינו לזכור שמהות השירה היא הצגת התוכן על ידי שימוש באלמנטים אמנותיים. אם האלמנט האמנותי אינו בא להציג תוכן – מקומו אינו איתנו.
מלבד שתי השורות האלו, כל שורה כבודה במקומה מונח. מכניסה לאווירה, מוציאה אמירה.
אלא שאם נתייחס לכל חרוז במיקרו, נגלה שהם יוצאים ידי חובה בלבד. שדים/מטענים, סוחפת/תופסת, ראשם/ביתם וכן הלאה. "חרוז עובר" הוא חרוז שהעיצור והתנועה שלפניו מתחרזות, אבל הוא אינו "חרוז ראוי" וקל וחומר שאינו "חרוז משובח".
בשיר איכותי שכזה המציג תהליך אמנותי מקסים, כדאי להוסיף השקעה בחרוזים כך שישלימו אותו ביהלומים איכותיים, ויוסיפו אמנות לכתר. בהצלחה!
ממתק, לסיום:
השיר עבר עיבוד על ידי הכותבת שקיבלה את הביקורת, ולהלן גרסתו הסופית:
פְּרִיחָה שְׁקֵטָה Ɩ נחמה גלינסקי
טִפּוֹת מְחוֹלְלוֹת כִּבְמְחוֹל שֵׁדִים,
עָבִים כְּבֵדִים מַמְטִירִים אֲשָׁדִים
וְרוּחַ שׁוֹבֶבֶת, תּוֹפֶסֶת, הוֹדֶפֶת,
מְשַׂחֶקֶת בַּיְּקוּם, סוֹחֶפֶת.
הַגִּבְעוֹלִים מַרְכִּינִים כּוֹתַרְתָּם,
שַׁבְּלוּלִים נוֹדְדִים עוֹזְבִים אֶת בֵּיתָם.
אַךְ בְּשֶׁקֶט,
אֲנִי חוֹשֶׁקֶת.
לֹא בְּרַעַשׁ
וְלֹא בְּרוּחַ.
לֹא בְּכֹחַ מְקַדְּמִים תַּהֲלִיכִים,
לֹא בִּמְהוּמָה נוֹבְטִים הַפְּרָחִים.
בְּשֶׁקֶט,
מִלָּה אַחַת שֶׁחָדְרָה
אֶל תּוֹךְ לִבִּי,
הֵנִיבָה פֵּרוֹת נִפְלָאִים.
36 תגובות
ואם תמצאו - ספר המשך ללא חיפשתם אותי
לא יודעת מה איתכם, אני קצת הרגשתי, שזה ספר אחד פלוס אחד,
אם הוצאתי ספר, והוא הצליח, והציבור אהב, והוא לא לגמרי נגמר, בוא נגמור אותו בספר שלם ארוך.
כי מי שקרה את הראשון בטוח ימשיך לשני, ואם אין שלישי, הוא גם לא חייב מידי להצליח.
כתיבה:
ציון 8
נכון שזה המשך לספר מעולה מעולה, ולא ממש מצליח להתחרות איתו,
אבל הכתיבה בו לא נופלת מהראשונה בכלל.
כתיבה נוגעת, מחברת לדמויות. חלקה וזורמת.
איפיון:
ציון 9
איפיון הדמויות, שוב פעם, מדויק ומספר לנו, הקוראים המון.
כקוראת, אפשר ממש לצפות מה הצעד הבא של הדמויות.
עלילה:
ציון 4
העלילה קיטשית ודביקה מאוד.
מלא ועמוס בהפיאנדים.
ויותר מכל
פינטוז סיפור שלא היה ולא נברא (גם לא בספר כמובן
) רק כדי לנסות להסיט את הקורא מהספוילר
קצת מרוח,
אפשר גם לרפרף בספר ולא להפסיד הרבה.
והרבה טעויות הקלדה.
חבל.
מסר:
ציון 3
הספר בא להוסיף משהו לקורא? להביע משהו? או רק לגמור את לא חיפשתם אותי?
ספר זה אמירה ועלילה.
הספר הזה עונה על הכללים של פרוזה, תכלס.
אבל לא מביא דבר חדש.
ביקורת ללא חיפשתם אותי
לא יודעת מה איתכם, אני קצת הרגשתי, שזה ספר אחד פלוס אחד,
אם הוצאתי ספר, והוא הצליח, והציבור אהב, והוא לא לגמרי נגמר, בוא נגמור אותו בספר שלם ארוך.
כי מי שקרה את הראשון בטוח ימשיך לשני, ואם אין שלישי, הוא גם לא חייב מידי להצליח.
כתיבה:
ציון 8
נכון שזה המשך לספר מעולה מעולה, ולא ממש מצליח להתחרות איתו,
אבל הכתיבה בו לא נופלת מהראשונה בכלל.
כתיבה נוגעת, מחברת לדמויות. חלקה וזורמת.
איפיון:
ציון 9
איפיון הדמויות, שוב פעם, מדויק ומספר לנו, הקוראים המון.
כקוראת, אפשר ממש לצפות מה הצעד הבא של הדמויות.
עלילה:
ציון 4
העלילה קיטשית ודביקה מאוד.
מלא ועמוס בהפיאנדים.
ויותר מכל
פינטוז סיפור שלא היה ולא נברא (גם לא בספר כמובן
) רק כדי לנסות להסיט את הקורא מהספוילרקצת מרוח,
אפשר גם לרפרף בספר ולא להפסיד הרבה.
והרבה טעויות הקלדה.
חבל.
מסר:
ציון 3
הספר בא להוסיף משהו לקורא? להביע משהו? או רק לגמור את לא חיפשתם אותי?
ספר זה אמירה ועלילה.
הספר הזה עונה על הכללים של פרוזה, תכלס.
אבל לא מביא דבר חדש.
ביקורת ללא חיפשתם אותי
7 תגובות
אם לכותבים מותר לכתוב על קוראים, אז לקוראים מותר לכתוב על כותבים, לא?
כמו שהוזכר כאן, לכל סופר יש תבנית, כתיבה, עלילה או מסר.
והתבנית מורכבת מהפנים שלהם, עקרונות ואידיאלים, חינוך וסביבת גידול, משפחה וסגנון.
והאלמנטים בסיפור חוזרים על עצמם, לכל סופר האלמנטים שלו.
המגזימים בע"מ
אלו שמדגישים ומקצינים אלמנט חשוב בסיפור באמצעות תיאורים מוגזמים ומופרזים, בדרך כלל כדי להעצים את הרגש כלפי המתרחש לדמויות או כדי להעצים את המסר שמובא בסיפור.
(ולדר, מלך ההקצנות. וכמה שמוזר להזכיר את השניים באותו המשפט, אבל גם דבורי רנד משתמשת בטכניקה הזו בשומרת השערים)
מלכות הלב
מלכות ולא מלכי, כי אני מכירה רק סופרות שהן כאלו.
האלה שהלב שלי ברשותם מתחילת הספר ועד סופו, וזה מסוכן לפעמים.
ז'אנר נשי בעיקר.
(ליבי קליין, רותי טננולד, רותי רפפורט, דבורי רנד. שאפו!)
הגיבורים המושלמים
היא היא השואפת למקסימום, ומאמינה במקסימום.
והגיבורים שלה מושלמים ושואפים למושלמות, ואפילו הנסיונות שלהם מושלמים, והמראה החיצוני מושלם.
וההחלטות שלהם מושלמות, והבחירות. אפילו הטעיות מושלמות מידי. והתקפי נקיפות המצפון המושלמים, בכלל.
(קינן כמובן, וגם יונה ספיר, להבדיל בסוג המושלמות)
סיפורי הדיאלוגים
עלילות שלמות שנכתבו אך ורק באמצעות דיאלוג. כמעט ללא תיאורי רקע. אפס.
העלילה כולה מתנהל בו שיח אחר דו שיח, ומשם מגיע כל הידע של הקורא על הדמויות, העלילה והרקע. בלי התמרחות על תיאורים לא רלוונטים. אומנות.
(קפלר)
מבט הפוך
מי שרואה סצנה אחת בעוד העולם רואה אחרת.
מי שמספרת סיפור הפוך, או סיפור ישר ועולם הפוך.
(יהודית פריינד)
כתיבה יומנית
כתיבת סיפור בגוף ראשון, מפי דמות בספר.
בדרך כלל, אם זה לא אוטוביוגרפיה, או יומן, אז רק חלק מהסיפור יוגש בצורה כזו. כדי לגוון ולהגיש בצורה מחברת יותר.
(קפלר בלחיות וחצי, לוברבום בכל הנחלים ורנד)
הנוסטלגיה והעתיד
אלה המתמקדות בפעם המושלם, או בעתיד המדומיין.
סיפורי נובהרדוק, ארץ ישראל, אצ"ל, לח"י וקנטוניסטים. רובוטים ומחשבות שולטות.
בטח, כמה קל להתמודד עם בעיות העבר, לפנטז את בעיות העתיד ולשכוח מבעיות ההווה. והציבור אוהב נוסטלגיות, ופנטזיות. אז בואו ננצל.
(קינן, אורית הראל, טננולד, פ. שטרן)
החיים את הרגע
המביטות לחיים בעיניים. בכנות. מי שלא מפחדת מהיום, ומעכשיו, מתמודדת עם הבעיות, נסיונות ההוה והציבור כמו שהן. בלי להתחמק למחוזות רחוקים.
(קפלר)
הכרת הדמויות
איפיוני דמות בצורה מדויקת ביותר, חיצונית, פנימית ומשפחתית. מכל צידי הדמות.
הכרות רוחב, שטח ועומק. ניתוח לב פתוח, כשהקורא הוא הסטאז'ר שצופה מהצד.
(קינן, מוישה גוטמן, תמר מור)
כתיבה ככתיבה
ספרים שאפשר לפתוח באמצע, לקרוא עמוד בלבד, ולהינות.
מהכתיבה בלבד. בלי להבין את העלילה, בלי להכיר את הדמויות. לא צריך שום דבר, רק להנות.
(יעל רועי, רותי רפפורט בספרי הילדים, וכשתופסים אותי יושבת וקוראת 21 וצוחקת, זה קצת לא נעים)
החוקרות
אלה שלא טועות. עובדות קשה ועושות מחקרים כדי להגיש מידע מדויק.
מידע היסטוריוני, טכני או רפואי. נדירות,
כי מה הבעיה להמציא שהמלך הראשון בכוזר היה המלך יוסף, מי ידע שזה לא נכון.
(פ. שטרן, דבורי רנד, ליבי קליין, אסתר קווין)
ויש עוד כמובן, שלא אזכיר את שמן בהקשר הזה מטעמים מובנים.
המשפחתיות - שעטן מלא בחמיות וכלות, צוואות וירושות, אחים וגיסות.
הכותבות בין השורות - שדואגות לדחוס את המסר בין שורות הסיפור, והגדילו לעשות בסוגריים או בכתב נטוי.
הממסדיות - חולות הממסד והחברה. הכל טוב והכל מצוין, יכולות להצליח מאוד כמחפות קירות.
האנטי ממסדיות - חולות מהממסד. אלו עם הזכוכית מגדלת בעין. והרמקול באצבעות.
העמוסות הרצאות - אלו שכותבות ספר במקום ללכת להרצות. חבל, מהרצאות מרוויחים הרבה יותר.
הדקיקות - השטוחות כמו שטיח בארמונו של גביר, ודקות כמו שניצל אחרי דפיקת ענק.
המקצועיות - שבטוחות שאם הן למשל עובדות כמאכילות פילים בגן החיות, מוכרח שהדמויות כולן, תהינה מאכילות פילים גם כן או מקסימום מגדלות פילים, ועל כל הקוראים להכיר את כל מיני הפילים הקיימים בעולם, ולדעת את שעות האכילה של כל מין.
הקצרות רואי - מי שעולמה מתחיל בתחילת הרחוב ונגמר עוד לפני סופו, היי, איפה אתן עושות הליכות?
כבדרך אגב אגיד,
שעולם הספרות החרדית הוא עולם חסר, דור שמזין דור, ובהצלחה מועטת.
ככל שמדף הספרות החרדית מתעבה, כך רמתו יורדת.
כמו שאפשר לראות לפעמים, סופרת, עם רוזמה מכובד של עשרות ספרים, שכותבת בשלוש מגזינים מכובדים בו זמנית, ולמרות זאת הכתיבה שלה מעולם לא יצאה משטעטל - תש"פ.
ועם כל דור כותבות, מאכיל את דור הכותבות הבא, אז אין תקוה.
ואני לא מחפשת ורוצה ספרות חילונית, מצונזרת או שלא.
אני מחפשת ספרות חרדית. חרדית ואיכותית.
איה זריצקי של הדור שלנו.
או שמא, דור דור ודורשיו.
אבל תודה לקל שכן ניחנו בכמה אריות, שחלקם הוזכרו למעלה.
ואני מתנצלת על החזרתיות בשמות הסופרים, או סופרות. זה השוק שלי.
אם יש למישהי יש משהו להוסיף, על השווקים שלה, המקלדת בידכן, והרשות נתונה
נ.ב.
נכתב ברובו בלשון נקבה, מטעמי נוחות, אבל מדבר על ואל נשים וגברים כאחד.
כמו שהוזכר כאן, לכל סופר יש תבנית, כתיבה, עלילה או מסר.
והתבנית מורכבת מהפנים שלהם, עקרונות ואידיאלים, חינוך וסביבת גידול, משפחה וסגנון.
והאלמנטים בסיפור חוזרים על עצמם, לכל סופר האלמנטים שלו.
המגזימים בע"מ
אלו שמדגישים ומקצינים אלמנט חשוב בסיפור באמצעות תיאורים מוגזמים ומופרזים, בדרך כלל כדי להעצים את הרגש כלפי המתרחש לדמויות או כדי להעצים את המסר שמובא בסיפור.
(ולדר, מלך ההקצנות. וכמה שמוזר להזכיר את השניים באותו המשפט, אבל גם דבורי רנד משתמשת בטכניקה הזו בשומרת השערים)
מלכות הלב
מלכות ולא מלכי, כי אני מכירה רק סופרות שהן כאלו.
האלה שהלב שלי ברשותם מתחילת הספר ועד סופו, וזה מסוכן לפעמים.
ז'אנר נשי בעיקר.
(ליבי קליין, רותי טננולד, רותי רפפורט, דבורי רנד. שאפו!)
הגיבורים המושלמים
היא היא השואפת למקסימום, ומאמינה במקסימום.
והגיבורים שלה מושלמים ושואפים למושלמות, ואפילו הנסיונות שלהם מושלמים, והמראה החיצוני מושלם.
וההחלטות שלהם מושלמות, והבחירות. אפילו הטעיות מושלמות מידי. והתקפי נקיפות המצפון המושלמים, בכלל.
(קינן כמובן, וגם יונה ספיר, להבדיל בסוג המושלמות)
סיפורי הדיאלוגים
עלילות שלמות שנכתבו אך ורק באמצעות דיאלוג. כמעט ללא תיאורי רקע. אפס.
העלילה כולה מתנהל בו שיח אחר דו שיח, ומשם מגיע כל הידע של הקורא על הדמויות, העלילה והרקע. בלי התמרחות על תיאורים לא רלוונטים. אומנות.
(קפלר)
מבט הפוך
מי שרואה סצנה אחת בעוד העולם רואה אחרת.
מי שמספרת סיפור הפוך, או סיפור ישר ועולם הפוך.
(יהודית פריינד)
כתיבה יומנית
כתיבת סיפור בגוף ראשון, מפי דמות בספר.
בדרך כלל, אם זה לא אוטוביוגרפיה, או יומן, אז רק חלק מהסיפור יוגש בצורה כזו. כדי לגוון ולהגיש בצורה מחברת יותר.
(קפלר בלחיות וחצי, לוברבום בכל הנחלים ורנד)
הנוסטלגיה והעתיד
אלה המתמקדות בפעם המושלם, או בעתיד המדומיין.
סיפורי נובהרדוק, ארץ ישראל, אצ"ל, לח"י וקנטוניסטים. רובוטים ומחשבות שולטות.
בטח, כמה קל להתמודד עם בעיות העבר, לפנטז את בעיות העתיד ולשכוח מבעיות ההווה. והציבור אוהב נוסטלגיות, ופנטזיות. אז בואו ננצל.
(קינן, אורית הראל, טננולד, פ. שטרן)
החיים את הרגע
המביטות לחיים בעיניים. בכנות. מי שלא מפחדת מהיום, ומעכשיו, מתמודדת עם הבעיות, נסיונות ההוה והציבור כמו שהן. בלי להתחמק למחוזות רחוקים.
(קפלר)
הכרת הדמויות
איפיוני דמות בצורה מדויקת ביותר, חיצונית, פנימית ומשפחתית. מכל צידי הדמות.
הכרות רוחב, שטח ועומק. ניתוח לב פתוח, כשהקורא הוא הסטאז'ר שצופה מהצד.
(קינן, מוישה גוטמן, תמר מור)
כתיבה ככתיבה
ספרים שאפשר לפתוח באמצע, לקרוא עמוד בלבד, ולהינות.
מהכתיבה בלבד. בלי להבין את העלילה, בלי להכיר את הדמויות. לא צריך שום דבר, רק להנות.
(יעל רועי, רותי רפפורט בספרי הילדים, וכשתופסים אותי יושבת וקוראת 21 וצוחקת, זה קצת לא נעים)
החוקרות
אלה שלא טועות. עובדות קשה ועושות מחקרים כדי להגיש מידע מדויק.
מידע היסטוריוני, טכני או רפואי. נדירות,
כי מה הבעיה להמציא שהמלך הראשון בכוזר היה המלך יוסף, מי ידע שזה לא נכון.
(פ. שטרן, דבורי רנד, ליבי קליין, אסתר קווין)
ויש עוד כמובן, שלא אזכיר את שמן בהקשר הזה מטעמים מובנים.
המשפחתיות - שעטן מלא בחמיות וכלות, צוואות וירושות, אחים וגיסות.
הכותבות בין השורות - שדואגות לדחוס את המסר בין שורות הסיפור, והגדילו לעשות בסוגריים או בכתב נטוי.
הממסדיות - חולות הממסד והחברה. הכל טוב והכל מצוין, יכולות להצליח מאוד כמחפות קירות.
האנטי ממסדיות - חולות מהממסד. אלו עם הזכוכית מגדלת בעין. והרמקול באצבעות.
העמוסות הרצאות - אלו שכותבות ספר במקום ללכת להרצות. חבל, מהרצאות מרוויחים הרבה יותר.
הדקיקות - השטוחות כמו שטיח בארמונו של גביר, ודקות כמו שניצל אחרי דפיקת ענק.
המקצועיות - שבטוחות שאם הן למשל עובדות כמאכילות פילים בגן החיות, מוכרח שהדמויות כולן, תהינה מאכילות פילים גם כן או מקסימום מגדלות פילים, ועל כל הקוראים להכיר את כל מיני הפילים הקיימים בעולם, ולדעת את שעות האכילה של כל מין.
הקצרות רואי - מי שעולמה מתחיל בתחילת הרחוב ונגמר עוד לפני סופו, היי, איפה אתן עושות הליכות?
כבדרך אגב אגיד,
שעולם הספרות החרדית הוא עולם חסר, דור שמזין דור, ובהצלחה מועטת.
ככל שמדף הספרות החרדית מתעבה, כך רמתו יורדת.
כמו שאפשר לראות לפעמים, סופרת, עם רוזמה מכובד של עשרות ספרים, שכותבת בשלוש מגזינים מכובדים בו זמנית, ולמרות זאת הכתיבה שלה מעולם לא יצאה משטעטל - תש"פ.
ועם כל דור כותבות, מאכיל את דור הכותבות הבא, אז אין תקוה.
ואני לא מחפשת ורוצה ספרות חילונית, מצונזרת או שלא.
אני מחפשת ספרות חרדית. חרדית ואיכותית.
איה זריצקי של הדור שלנו.
או שמא, דור דור ודורשיו.
אבל תודה לקל שכן ניחנו בכמה אריות, שחלקם הוזכרו למעלה.
ואני מתנצלת על החזרתיות בשמות הסופרים, או סופרות. זה השוק שלי.
אם יש למישהי יש משהו להוסיף, על השווקים שלה, המקלדת בידכן, והרשות נתונה
נ.ב.
נכתב ברובו בלשון נקבה, מטעמי נוחות, אבל מדבר על ואל נשים וגברים כאחד.
81 תגובות
אפתח בעיתונים אותם קראתי – משפחה ובקהילה. קוראי יתר העיתונים מוזמנים לכתוב כאן את ביקורתם על העיתון אותו קראו.
נדמה שהחג הזה הביקורת צריכה להיות זהירה יותר, ולו רק מהסיבה שכל מי שמצוי באתר זה, יכול גם לקרוא את העיתונים הנ"ל בצורה חינמית, לאחר שהעיתונים ברוב אדיבותם נתנו אפשרות קריאה או הורדה מקוונת, עקב משבר הקורונה.
נראה שאין חולק על כך שהאיכות והכמות של העיתונים בחג זה נופלת מהסטנדרט של עיתון חג, לכאורה יש לתלות זאת במגיפת הקורונה, אך לרוב עיתון חג נסגר הרבה לפני אמצע אדר, הזמן שבו שיבש הנגיף את חיינו.
קראתי בענין את ביקורתה המצויינת של @anotherית, אך נדמה שהיא התמקדה בעיקר בעיתוני הנשים והסיפורים, ורציתי להתמקד יותר בחלקי המגזין, וגם לפרט ולבקר יותר.
נפתח בעיתון אותו אני קונה באופן קבוע – משפחה.
בדרך כלל חלקי המגזין ועיתון החג מגיעים באריזה סגורה, כשמצורף אליה עיתון חדשות. הפעם לא היה עיתון חדשות. כנראה בגלל שהוציאו עיתון גם בשבת הגדול, ואין הרבה מה לחדש ביומיים שעברו...
כמו תמיד, אחרי שדפדפנו ארבעים עמודי פרסומות, הגענו למילים שאפשר לקרוא – אך חלילה לא לכתבות ראויות לשמן, אלא לטורי העורכים. ברכות ל @אריה ארליך לרגל מינויו בשבועות האחרונים לעורך המגזין, ונראה שגם יוסי אליטוב לא יצא מקופח, עם טור כפול-עמודים.
דפדפנו עוד 14 עמודי טורים מלאי השקפה, והגענו אל מה שנראה כמו כתבה, אלא שגם זו לא ממש כתבה שאמורה לרתק. האדמו"ר המהר"א ט"ב מסאטמר לרפו"ש חלה, וזו אכן חדשה שראויה למסגרת במדורי החדשות, אבל לא לכתבה שלימה, עם פירוט מדויק של ההנהגה בכל יום, ומה בדיוק עשו, ולמה זה גרם, וכל המסתעף. בא נאמר שבתור כתבה ב'דער איד' או בעלון פנימי של סאטמר, זה בהחלט היה מצוין, אך לא נראה לי שחסידי סאטמר מנויים על 'משפחה'...
דפדפנו עוד 16 עמודים, וגם עכשיו אוחזים עדיין ביח"צ. 'פרויקט מיוחד' יעני, של 'התייחסותם המרוממת והנדירה של גדולי ישראל אל [!] המצב'. סורי, ב'קולמוס' זה בהחלט היה עשוי לעניין את אלו שקוראים אותו, אך לא במגזין חג שאמור להביא בתחילתו את הכתבות המעניינות, ולא את המשמימות ביותר. טוב, זה הגיע באריזה סגורה, וקהל הקוראים הוא קהל שבוי...
דילגנו עוד 20 עמודים. אולי עכשיו סוף סוף נקבל כתבה מרתקת?
בחלומות...
וכאן נעבור לפוסט הבא - הינוקא
נדמה שהחג הזה הביקורת צריכה להיות זהירה יותר, ולו רק מהסיבה שכל מי שמצוי באתר זה, יכול גם לקרוא את העיתונים הנ"ל בצורה חינמית, לאחר שהעיתונים ברוב אדיבותם נתנו אפשרות קריאה או הורדה מקוונת, עקב משבר הקורונה.
נראה שאין חולק על כך שהאיכות והכמות של העיתונים בחג זה נופלת מהסטנדרט של עיתון חג, לכאורה יש לתלות זאת במגיפת הקורונה, אך לרוב עיתון חג נסגר הרבה לפני אמצע אדר, הזמן שבו שיבש הנגיף את חיינו.
קראתי בענין את ביקורתה המצויינת של @anotherית, אך נדמה שהיא התמקדה בעיקר בעיתוני הנשים והסיפורים, ורציתי להתמקד יותר בחלקי המגזין, וגם לפרט ולבקר יותר.
נפתח בעיתון אותו אני קונה באופן קבוע – משפחה.
בדרך כלל חלקי המגזין ועיתון החג מגיעים באריזה סגורה, כשמצורף אליה עיתון חדשות. הפעם לא היה עיתון חדשות. כנראה בגלל שהוציאו עיתון גם בשבת הגדול, ואין הרבה מה לחדש ביומיים שעברו...
כמו תמיד, אחרי שדפדפנו ארבעים עמודי פרסומות, הגענו למילים שאפשר לקרוא – אך חלילה לא לכתבות ראויות לשמן, אלא לטורי העורכים. ברכות ל @אריה ארליך לרגל מינויו בשבועות האחרונים לעורך המגזין, ונראה שגם יוסי אליטוב לא יצא מקופח, עם טור כפול-עמודים.
דפדפנו עוד 14 עמודי טורים מלאי השקפה, והגענו אל מה שנראה כמו כתבה, אלא שגם זו לא ממש כתבה שאמורה לרתק. האדמו"ר המהר"א ט"ב מסאטמר לרפו"ש חלה, וזו אכן חדשה שראויה למסגרת במדורי החדשות, אבל לא לכתבה שלימה, עם פירוט מדויק של ההנהגה בכל יום, ומה בדיוק עשו, ולמה זה גרם, וכל המסתעף. בא נאמר שבתור כתבה ב'דער איד' או בעלון פנימי של סאטמר, זה בהחלט היה מצוין, אך לא נראה לי שחסידי סאטמר מנויים על 'משפחה'...
דפדפנו עוד 16 עמודים, וגם עכשיו אוחזים עדיין ביח"צ. 'פרויקט מיוחד' יעני, של 'התייחסותם המרוממת והנדירה של גדולי ישראל אל [!] המצב'. סורי, ב'קולמוס' זה בהחלט היה עשוי לעניין את אלו שקוראים אותו, אך לא במגזין חג שאמור להביא בתחילתו את הכתבות המעניינות, ולא את המשמימות ביותר. טוב, זה הגיע באריזה סגורה, וקהל הקוראים הוא קהל שבוי...
דילגנו עוד 20 עמודים. אולי עכשיו סוף סוף נקבל כתבה מרתקת?
בחלומות...
וכאן נעבור לפוסט הבא - הינוקא
85 תגובות
@משולש ברמודה
ספוילרים בין המילים או מילים בין הספוילרים, הקריאה על אחריותכם בלבד.
"בוא אסביר לך בבית" את ארבעת המילים האלו זכרו כל קוראי סדרת מרגל להשכרה שנשארו שנה שלימה בצפייה חסרת סבלנות לאלי שיבוא ויסביר סוף סוף את הדרמה בה הסתיים הספר האחרון בסדרה.
אז סוף סוף הגיע טווח אפס ואיתו הצפייה לתשובות, אבל מה חשבתם? סוכני מוסד ככה מגלים הכול בקלות? מה פתאום!, תאלצו להמשיך להמתין בסבלנות...
אז מה היה לנו הפעם?
הספר דווקא מתחיל רגוע, ללא פיצוצים וקליעים מתעופפים. אייל בחייק משפחתו השלווה, אפילו יש לו זמן לקחת את אליצפן לגן. אבל אי אפשר הרי להניח את אייל בשקט, לא אחרי שחצי עולם כבר מודע לקיומו האגדי, אז כמובן שהפרשיות מתחילות להסתבך. הבעיות כרגיל מתחילות במשפחה הקרובה, הגיסים של אייל יוצרים בעיות. הפעם זה עמיאל פעיל ימין נלהב שמסתבך עם השב"כ, אייל חייב לעזור, לא? או כך לפחות בטוחה אשתו הנאמנה, אז בעצתה ובעידודה הנמרץ הוא מקבל על עצמו משימה מורכבת בניהול השב"כ לחדור לכלא תבור כאסיר פלסטיני מסוכן לרחרח מקרוב מה קורה בפנים. במקביל ובתיאום נפלא, גם גיסו המרדני (ממי הוא למד להיות ככה?) נכלא באגף המקביל באותו הכלא, משם השמים הם הגבול.
עמיאל תאמינו או לא פותח במרד ומשתלט על הכלא, האסירים הפלסטיניים נכבלים, אייל בראשם. עמיאל פוחד ממנו ,אלא מה?.
כאן מגיעה הדרמה, היכולות של אייל כרגיל אותן יכולות, גם ההרואיות והערצה משירותי הבטחון, אבל הפעם האויבים קרובים מאד והמאבק הרגשי חזק מתמיד, המצפון והארץ שהוא אוהב מול נאמנות למשפחה. המעשה הנכון לעשות מול אדם שהוא מעריך ומחבב. הימין הקיצוני מול אלו שיהיו מוכנים למות למען הארץ. שמאל מתון למול ימין לוהט, כיבוש למול הישרדות.
נושא רגיש, עמוק וכואב, שהסופר באומץ ראוי לציון בוחר להתייחס אליו בספר הזה, ולהניח את גיבורו עמוק ומסובך בין הדעות השונות.
אז אייל בוחר. משחרר את הכלא בגבורה ראויה לציון וחוזר הביתה, סליחה, למתקני השב"כ -למסור תשובות לכל רבי המדינה שכמהים לשמוע אותו (איך זה תמיד ככה?) תשובות לשאלות של אשתו ומענה למשפחת גיסו הוא מתקשה במקצת לספק.
עכשיו תורו של הרגש ובמנות גדושות ויפות, ייסורי מצפון, התמודדות מול המשפחה הזועמת וזיכרונות מן העבר אינם משהו שהתרגלנו לראות אצל אייל, והן בהחלט מייפות ומוסיפות לאמינות הגיבור הנוסטלגי. דא עקא שלצד העלייה ברמת הרגש קיימת ירידה חדה ברמת המתח, בייחוד בהשוואה לעומת הספרים הקודמים. שלא תבינו לא נכון, עדיין לא יכולתי לעזוב את הספר עד לעמוד האחרון תוך כדי קריאות " לא, לא" נרגשות (תנסו ,זה כייף!), ויש כמובן את דרמת הכלא ועוד כמה עלילות מתפתחות לצד העלילה הראשית, אבל אין שום השוואה לרמת האקשן בספר 'התנקשות' לדוג'.
בנוסף, סיפור אלי והמושבעים לא ברור עדיין ,בספר האחרון 'שתול', אלי מתקשר לאייל ומספר שהוא ב'צרות'. שם קוד לבעיות אמיתיות (ואני מצטטת!) בעמוד האחרון בנונשלנטיות יפה, המאפיינת כל כך את גיבוריו מטיל הסופר 'פצצה' ומעדכן את הקוראים בתשובה לשאלה שמלווה את הספר: מי הרג את המושבעים. המשפט האחרון מבטיח הסבר ,כזה שבהחלט השאיר במתח את קוראי סדרת מרגל להשכרה, רק שלצערנו נראה שהמתח לא השתלם. סביר להניח שהסופר שינה את דעתו לאחר שכתב את הידיעה המרעישה. כי אם לא, אין שום הסבר למה התשובה לשאלה מופיעה כמעט בהבלעה באחת השיחות: כן, אלי הרג את המשובעים בהוראה ישירה של רוה"מ, וזהו, מצטערים קוראים יקרים זה חסוי גם בשבילכם, על אף שחיכיתם כמעט שנה שלימה.
נקודה נוספת, נדמה שנחוץ שינוי משמעותי במערכת היחסים בין אייל לאפרת, האחרונה ממשיכה עדיין, לדאוג, לפחד, לכעוס ולהיבהל (ובצדק, אחרי הכול...) בעוד אייל ממשיך להתחרט והתנצל ולהבטיח לעצמו ולה, לא לסכן את עצמו יותר. רק שמה לעשות שהוא כנראה הבטיח ,רק לא הבטיח לקיים. הרי יונה ספיר לא מתכוון להשאיר את אייל בבית ולתת לו לעדור את הצמחים בגינה, ואם כך הוא המצב הרי שאולי כדאי להשלים איתו ולו רק כדי לייצב קצת את המערכת הזאת.
משהו נוסף שחוזר על עצמו הוא ה"סופרמניות" המוגזמת לכל אורך הספר בפרט והסדרה בכלל.
בעולם קיים רפרטואר עשיר של סרטים וספרים, המתמקד בגיבורי על ומעריץ אותם ללא נשימה. בהתחשב בנתונים הנלמדים מן הסוג הנ"ל אייל הוא סופרמן. נקודה.
רק שאין חיה כזאת, סוכן אמיתי שמגלם את דמותו של אייל, מתנקש, מפוצץ, נלחם, נפצע ,מעונה, נתפס ולבסוף בורח, סוכני על עומדים בתור כדי לדבר איתו, קהילת המודיעין העולמית כולה מכירה אותו ונפעמת מיכולותיו הכמעט לא אנושיות, והוא עצמו ביהירות מנצחים מדאיגה מעמיד אותם בטור כדי לחכות שיתפנה לשיחה. נכון שאייל מודה במגבלות יכולותיו, (תבוסתני קצת, כמאמר אלי.) אבל הרוח הנושבת מן המילים של אייל לסובבים אותו, עדיין משדרת הילה של הרואיות ובטחון עצמי מופרז.
זה לא נורא כל כך, כי אנחנו אוהבים סופרמנים, מאד אוהבים, מרגישים שאולי כך אנחנו נוגעים באבק הכוכבים שהם קוטפים ללא מאמץ, רק שהסדרה הזאת בהחלט מתיימרת להיות מציאותית, ובתור אחת כזו אולי כדאי להוריד מעט את היהירות המאפיינת את אייל ולקרב אותו אל האנשים הפשוטים אשר על פני האדמה.
הכתיבה עצמה: הדיאלוגים כרגיל הם עונג אינטלקטואלי ושנון, כמעט כל המשוחחים בספריו של יונה ספיר ניחנו בלשון חדה, הומור שחור וציניות חסרת גבולות. בעזרתם הופך כל דו שיח פשוט למשחק מילים מתוחכם. וכל משפט לאחד בעל כוונות נסתרות. על אף הירידה במפלס המתח, יונה ספיר מצליח כרגיל להחזיק את הקורא מן העמוד הראשון ועד לאחרון, כך שהוא מתקשה לעזוב את הספר עד לסיומה הטוב של העלילה, בהשוואה לספרי מתח מקבילים, השמירה על המתח לאורך כל הספר מדהימה.
אז זהו, זה כבר הפך למסורת. בין פיצוץ לתימרות עשן, מרדף אופנועים או אקדח שנדרך, מופיעות כמה שורת בודדות עלומות. בדרך כלל זהו דו שיח יהיר בין בוס עלום למשרתיו הכנועים או כמה משפטים מלאים בסופרלטיבים מאיימים, אז אמנם זה מוסיף למתח ומעורר חשיבה, למרות שברוב המקרים קשה להבין גם בקריאה שנייה ושלישית אל מי או אל מה התכוון המשורר.
סיום הספר מדהים ובהחלט מצדיק את הציפיות, גילויים נרעשים, מוות של גיבורים, (ולמה, תגידו, פול היה צריך למות?, עד שיש אחד שמעמיד את אייל במקום...) בוגדים אמיתיים או מדומים שמתגלים, שאלות שליוו כמה ספרים ונפתרות בדרמטיות. נראה כי הסופר התאמץ לסגור פינות שכוחות, לנגב אבק מן האויבים הישנים ולהביא את גיבוריו אל המנוחה ואל הנחלה.
סימן לסיום הסדרה המונומנטלית או לא?, אתם תחליטו.
ספוילרים בין המילים או מילים בין הספוילרים, הקריאה על אחריותכם בלבד.
"בוא אסביר לך בבית" את ארבעת המילים האלו זכרו כל קוראי סדרת מרגל להשכרה שנשארו שנה שלימה בצפייה חסרת סבלנות לאלי שיבוא ויסביר סוף סוף את הדרמה בה הסתיים הספר האחרון בסדרה.
אז סוף סוף הגיע טווח אפס ואיתו הצפייה לתשובות, אבל מה חשבתם? סוכני מוסד ככה מגלים הכול בקלות? מה פתאום!, תאלצו להמשיך להמתין בסבלנות...
אז מה היה לנו הפעם?
הספר דווקא מתחיל רגוע, ללא פיצוצים וקליעים מתעופפים. אייל בחייק משפחתו השלווה, אפילו יש לו זמן לקחת את אליצפן לגן. אבל אי אפשר הרי להניח את אייל בשקט, לא אחרי שחצי עולם כבר מודע לקיומו האגדי, אז כמובן שהפרשיות מתחילות להסתבך. הבעיות כרגיל מתחילות במשפחה הקרובה, הגיסים של אייל יוצרים בעיות. הפעם זה עמיאל פעיל ימין נלהב שמסתבך עם השב"כ, אייל חייב לעזור, לא? או כך לפחות בטוחה אשתו הנאמנה, אז בעצתה ובעידודה הנמרץ הוא מקבל על עצמו משימה מורכבת בניהול השב"כ לחדור לכלא תבור כאסיר פלסטיני מסוכן לרחרח מקרוב מה קורה בפנים. במקביל ובתיאום נפלא, גם גיסו המרדני (ממי הוא למד להיות ככה?) נכלא באגף המקביל באותו הכלא, משם השמים הם הגבול.
עמיאל תאמינו או לא פותח במרד ומשתלט על הכלא, האסירים הפלסטיניים נכבלים, אייל בראשם. עמיאל פוחד ממנו ,אלא מה?.
כאן מגיעה הדרמה, היכולות של אייל כרגיל אותן יכולות, גם ההרואיות והערצה משירותי הבטחון, אבל הפעם האויבים קרובים מאד והמאבק הרגשי חזק מתמיד, המצפון והארץ שהוא אוהב מול נאמנות למשפחה. המעשה הנכון לעשות מול אדם שהוא מעריך ומחבב. הימין הקיצוני מול אלו שיהיו מוכנים למות למען הארץ. שמאל מתון למול ימין לוהט, כיבוש למול הישרדות.
נושא רגיש, עמוק וכואב, שהסופר באומץ ראוי לציון בוחר להתייחס אליו בספר הזה, ולהניח את גיבורו עמוק ומסובך בין הדעות השונות.
אז אייל בוחר. משחרר את הכלא בגבורה ראויה לציון וחוזר הביתה, סליחה, למתקני השב"כ -למסור תשובות לכל רבי המדינה שכמהים לשמוע אותו (איך זה תמיד ככה?) תשובות לשאלות של אשתו ומענה למשפחת גיסו הוא מתקשה במקצת לספק.
עכשיו תורו של הרגש ובמנות גדושות ויפות, ייסורי מצפון, התמודדות מול המשפחה הזועמת וזיכרונות מן העבר אינם משהו שהתרגלנו לראות אצל אייל, והן בהחלט מייפות ומוסיפות לאמינות הגיבור הנוסטלגי. דא עקא שלצד העלייה ברמת הרגש קיימת ירידה חדה ברמת המתח, בייחוד בהשוואה לעומת הספרים הקודמים. שלא תבינו לא נכון, עדיין לא יכולתי לעזוב את הספר עד לעמוד האחרון תוך כדי קריאות " לא, לא" נרגשות (תנסו ,זה כייף!), ויש כמובן את דרמת הכלא ועוד כמה עלילות מתפתחות לצד העלילה הראשית, אבל אין שום השוואה לרמת האקשן בספר 'התנקשות' לדוג'.
בנוסף, סיפור אלי והמושבעים לא ברור עדיין ,בספר האחרון 'שתול', אלי מתקשר לאייל ומספר שהוא ב'צרות'. שם קוד לבעיות אמיתיות (ואני מצטטת!) בעמוד האחרון בנונשלנטיות יפה, המאפיינת כל כך את גיבוריו מטיל הסופר 'פצצה' ומעדכן את הקוראים בתשובה לשאלה שמלווה את הספר: מי הרג את המושבעים. המשפט האחרון מבטיח הסבר ,כזה שבהחלט השאיר במתח את קוראי סדרת מרגל להשכרה, רק שלצערנו נראה שהמתח לא השתלם. סביר להניח שהסופר שינה את דעתו לאחר שכתב את הידיעה המרעישה. כי אם לא, אין שום הסבר למה התשובה לשאלה מופיעה כמעט בהבלעה באחת השיחות: כן, אלי הרג את המשובעים בהוראה ישירה של רוה"מ, וזהו, מצטערים קוראים יקרים זה חסוי גם בשבילכם, על אף שחיכיתם כמעט שנה שלימה.
נקודה נוספת, נדמה שנחוץ שינוי משמעותי במערכת היחסים בין אייל לאפרת, האחרונה ממשיכה עדיין, לדאוג, לפחד, לכעוס ולהיבהל (ובצדק, אחרי הכול...) בעוד אייל ממשיך להתחרט והתנצל ולהבטיח לעצמו ולה, לא לסכן את עצמו יותר. רק שמה לעשות שהוא כנראה הבטיח ,רק לא הבטיח לקיים. הרי יונה ספיר לא מתכוון להשאיר את אייל בבית ולתת לו לעדור את הצמחים בגינה, ואם כך הוא המצב הרי שאולי כדאי להשלים איתו ולו רק כדי לייצב קצת את המערכת הזאת.
משהו נוסף שחוזר על עצמו הוא ה"סופרמניות" המוגזמת לכל אורך הספר בפרט והסדרה בכלל.
בעולם קיים רפרטואר עשיר של סרטים וספרים, המתמקד בגיבורי על ומעריץ אותם ללא נשימה. בהתחשב בנתונים הנלמדים מן הסוג הנ"ל אייל הוא סופרמן. נקודה.
רק שאין חיה כזאת, סוכן אמיתי שמגלם את דמותו של אייל, מתנקש, מפוצץ, נלחם, נפצע ,מעונה, נתפס ולבסוף בורח, סוכני על עומדים בתור כדי לדבר איתו, קהילת המודיעין העולמית כולה מכירה אותו ונפעמת מיכולותיו הכמעט לא אנושיות, והוא עצמו ביהירות מנצחים מדאיגה מעמיד אותם בטור כדי לחכות שיתפנה לשיחה. נכון שאייל מודה במגבלות יכולותיו, (תבוסתני קצת, כמאמר אלי.) אבל הרוח הנושבת מן המילים של אייל לסובבים אותו, עדיין משדרת הילה של הרואיות ובטחון עצמי מופרז.
זה לא נורא כל כך, כי אנחנו אוהבים סופרמנים, מאד אוהבים, מרגישים שאולי כך אנחנו נוגעים באבק הכוכבים שהם קוטפים ללא מאמץ, רק שהסדרה הזאת בהחלט מתיימרת להיות מציאותית, ובתור אחת כזו אולי כדאי להוריד מעט את היהירות המאפיינת את אייל ולקרב אותו אל האנשים הפשוטים אשר על פני האדמה.
הכתיבה עצמה: הדיאלוגים כרגיל הם עונג אינטלקטואלי ושנון, כמעט כל המשוחחים בספריו של יונה ספיר ניחנו בלשון חדה, הומור שחור וציניות חסרת גבולות. בעזרתם הופך כל דו שיח פשוט למשחק מילים מתוחכם. וכל משפט לאחד בעל כוונות נסתרות. על אף הירידה במפלס המתח, יונה ספיר מצליח כרגיל להחזיק את הקורא מן העמוד הראשון ועד לאחרון, כך שהוא מתקשה לעזוב את הספר עד לסיומה הטוב של העלילה, בהשוואה לספרי מתח מקבילים, השמירה על המתח לאורך כל הספר מדהימה.
אז זהו, זה כבר הפך למסורת. בין פיצוץ לתימרות עשן, מרדף אופנועים או אקדח שנדרך, מופיעות כמה שורת בודדות עלומות. בדרך כלל זהו דו שיח יהיר בין בוס עלום למשרתיו הכנועים או כמה משפטים מלאים בסופרלטיבים מאיימים, אז אמנם זה מוסיף למתח ומעורר חשיבה, למרות שברוב המקרים קשה להבין גם בקריאה שנייה ושלישית אל מי או אל מה התכוון המשורר.
סיום הספר מדהים ובהחלט מצדיק את הציפיות, גילויים נרעשים, מוות של גיבורים, (ולמה, תגידו, פול היה צריך למות?, עד שיש אחד שמעמיד את אייל במקום...) בוגדים אמיתיים או מדומים שמתגלים, שאלות שליוו כמה ספרים ונפתרות בדרמטיות. נראה כי הסופר התאמץ לסגור פינות שכוחות, לנגב אבק מן האויבים הישנים ולהביא את גיבוריו אל המנוחה ואל הנחלה.
סימן לסיום הסדרה המונומנטלית או לא?, אתם תחליטו.
7 תגובות
7 תגובות
25 תגובות
22 תגובות
7 תגובות
אז בתוך העולם החדש של הספרות החרדית, הספר הזה פשוט מרענן.
לא קורא תיגר
לא פורץ גדר, או דרך
לא צדקני ומרצה
לא עמוק מידי, ומתפלסף
לא אלגוריה מורכבת
לא בעד טיפולים רגשיים
לא נגד
סתם ספר, כמו פעם.
עלילה של התחלה אמצע וסוף, בגוף שלישי.
רומנטי וחמוד.
זורם.
קצת מדומין,
מתח.
מלא ריגושים,
דרמות.
עמוס בקיטש.
אני אהבתי.
רחלי וראובן, זוג שמפלס לעצמו את הדרך. ביחד ולבד.
ראובן שאיבד את הוריו ביערות פרו, ומחפש את זהותו ושורשיו,
ורחלי שמחפשת את הבפנוכו שלה.
הקשר בינהם, הניגודים והעבודה המשותפת. יפיפה.
מאופיינים מעולה. כל אחד בנפרד ושתיהם יחד.
הסופרת ממש הכירה לנו את הדמויות שלה. בדיוק מוחלט.
אני ממש יכולה לזהות אותם ברחוב, רק לפי העמידה שלהם וצורת הדיבור.
קצת היה חסר לי איפיון חיצוני.
הכתיבה זורמת, לא מתוחכמת ומעומעמת. מלאת פרטים ועשירה.
נוגעת.
לא עמוס בהפיאנד, רק קצת
אני כן הייתי מעדיפה לו הספר היה נגמר בלי להראות לנו
וככה הספר היה עומד בפני עצמו.
ובלי המשפט האחרון והמעצבן של בספר הבא תראו מה קרה לשלמה ונחמי. לא הולך היום כאלו משפטים.
תני לספר להיגמר בצורה יפה, ולא קיטשית.
חבל.
אחר כך תמיד אפשר להוציא ספר המשך של: בספר הבא תראו מה קרה לשלמה ונחמי. גם בלי המשפט הזה.
ביקורת המשך - ואם תמצאו
לא קורא תיגר
לא פורץ גדר, או דרך
לא צדקני ומרצה
לא עמוק מידי, ומתפלסף
לא אלגוריה מורכבת
לא בעד טיפולים רגשיים
לא נגד
סתם ספר, כמו פעם.
עלילה של התחלה אמצע וסוף, בגוף שלישי.
רומנטי וחמוד.
זורם.
קצת מדומין,
מתח.
מלא ריגושים,
דרמות.
עמוס בקיטש.
אני אהבתי.
רחלי וראובן, זוג שמפלס לעצמו את הדרך. ביחד ולבד.
ראובן שאיבד את הוריו ביערות פרו, ומחפש את זהותו ושורשיו,
ורחלי שמחפשת את הבפנוכו שלה.
הקשר בינהם, הניגודים והעבודה המשותפת. יפיפה.
מאופיינים מעולה. כל אחד בנפרד ושתיהם יחד.
הסופרת ממש הכירה לנו את הדמויות שלה. בדיוק מוחלט.
אני ממש יכולה לזהות אותם ברחוב, רק לפי העמידה שלהם וצורת הדיבור.
קצת היה חסר לי איפיון חיצוני.
הכתיבה זורמת, לא מתוחכמת ומעומעמת. מלאת פרטים ועשירה.
נוגעת.
לא עמוס בהפיאנד, רק קצת
אני כן הייתי מעדיפה לו הספר היה נגמר בלי להראות לנו
בלי להראות לנו שההורים עדיין חיים
ובלי המשפט האחרון והמעצבן של בספר הבא תראו מה קרה לשלמה ונחמי. לא הולך היום כאלו משפטים.
תני לספר להיגמר בצורה יפה, ולא קיטשית.
חבל.
אחר כך תמיד אפשר להוציא ספר המשך של: בספר הבא תראו מה קרה לשלמה ונחמי. גם בלי המשפט הזה.
ביקורת המשך - ואם תמצאו
1 תגובות
17 תגובות
0 תגובות
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- דירת גן ירושלים
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- wg
- נוצר:
- פורממן
- נוצר:
- יהונתן כץ
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- נופש עם נוף לכנרת
- נוצר:
- שותף בעסק
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
וילה גדולה ומפנקת לשבת הגדול ולפסח במרכז
וילה גדולה יפהפיה ונקיה עם נוף פנורמי באוירה...
וילה משפחתית עם נוף קסום ואווירה מיוחדת
דירת נופש גדולה מפנקת ומאובזרת
נמצאת בישוב...
נופש משפחתי בסטנדרט שלא הכרתם - פנוי לפסח!
רוממותא הוא מתחם נופש חרדי פרימיום למשפחות...
מתחם אירוח לימי גיבוש, שבתות חתן וקבוצות
5 וילות מחוברות בלב בית שמש
המקום המושלם...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
דירת נופש ענקית ומפנקת בלב ירושלים
דירת נופש משופצת מהיסוד, ברמה הגבוהה ביותר, 5...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
דירת נופש בקריית שמואל עם נוף עוצר נשימה לכנרת
דירת הנופש נמצאת במרכז קרית שמואל ליד השטיבלאך...
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים לדירת 3 חדרי שינה בנתניה לפסח!!
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים בדירת 3...
דירת נופש מפנקת מושכרת לכל חג הפסח ב4000 ש"ח
דירה אירוח
דירת אירוח מפנקת ונעימה לזוג או...
צימר זוגי / משפחתי מפנק בישוב הנופש מיצד!!
צימר מפנק ומרווח, המותאם במיוחד לזוגות ומשפחות...
דירה נופש יחודית ברובע היהודי בסמיכות לכותל
ברח' שונה הלכות, בסמיכות לכותל (2 דקות הליכה)...
3 חדרי שינה. עד 12 איש. 12 דק הליכה מהכנרתת
דירת נופש בטבריה - חדשה ויוקרתית
מתחם גדול מתאים במיוחד לשבתות גיבוש ושמחות ולכל מטרה
מתחם נאה ומסודר בלב בני ברק שקט ביוחד
אירוח...
בית כפרי בבר יוחאי- מושלם למשפחות
🌻 בית כפרי עם 5 חדרי שינה, אפשרות להוספת...
דירה משפחתית מהממת לנוף!!!
דירה שמורה ומהממת ונקיה לכיוון הנוף כולל מרפסת...
דירת נופש לפסח נקיה ומטופחת
דירת נופש נקיה מרוחות ומטופחת
משכירים לכל הפסח...
סוויטה זוגית מפנקת בקו ראשון לים
✨ חופשה זוגית מושלמת בקו ראשון לים! ✨
סוויטה...
המקום המושלם לנופש גלילי קסום ומושקע.
מושלם לנופש משפחתי כולל מרפסת עם נוף מטורף...
memories /נופשים בעתיקה סוויטת פסגת הארי
בלב העיר העתיקה של צפת, ברחוב האר״י 18, מחכה...
memories / ממוריז נופשים בעתיקה
צימר מרווח ומפנק בצפת העתיקה – חופשה קסומה עם...
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון בוטיק!
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון...
דירת נופש חדשה ומרווחת בהר שמואל 5 דקות מירושלים
דירה להשכרה חדשה מרווחת ויפה !!
בהר שמואל...
דירת נופש קומת קרקע בהר שמואל
דירה נקיה ומוסדרת קומת קרקע בשכונה שקטה ונעימה...
דירה עם מרפסת נוף לכנרת ומירון
דירה משופצת ומקסימה, ריהוט חדש, מרפסת עם נוף...
אהבת את הפורום? שתף>>
Reactions: איטשע פ., פררו רושה, סוניה ועוד 33 משתמשים36 //