קהילת כתיבה מקצועית

לִפְאָמִים עָנִי כוֹשֵׁב
שֶׁהוּלַי עָנִי לוֹ
מִשּׁטַדֵּל מַשְׂפִּיק
לִהְיּוֹט תֹּב

עָבָל עָנִי בֵּהֶמֵּט
מְנַשֵׂא וּמְנַשֵׂא
אוֹד פָּאָם
וְאוֹד פָּאָם

קִי מֵהוֹד כָשׁוּב לִי
עָבַל לוֹ קֻלָּם מְוִּינִים עוֹטִי

עַז תִּתְעַמְּצוּ
קְמוֹ שֶׁעָטֶם
מִטְעַמְּצִים אַכְשָׁיו.

"ידעתי שלא ניתן לסמוך עליו" הרהרתי לעצמי.

אולי בשנה הבאה הוא יהיה 'בר-סמכא' שניתן לתת לו תפקיד ולהיות רגוע שהדבר יבוצע על הצד הטוב ביותר.

היה זה ערב נוסף בו ישבתי 'על המחשב' [מהיכן הביטוי המוזר הזה? גם בבית הכנסת יושבים 'על הסידור'?] שעות רבות. רבות מדי. מחבר הספר נושף בעורפי מימין, הגרפיקאי ובעל הדפוס נושפים את נשיפתם השמאלית, ואני בתווך מנסה למצוא את השעה ה-25 ביממה.

ספרתי במהירות-במרירות 12 כוסות קפה חזק שהורקו אל גרוני בשעות האחרונות. מנסות להעיר את התאים במוח שפרשו לנוח.

הרגשתי צורך דחוף לכוס נוספת. כוס בר-המצוה שלי... זה או קפה או מיטה. אבל הייתי כ"כ מרוכז במסך שמולי, מנסה להבין את כתב היד של המחבר [אין לו מחשב בבית?] בדפי ההגהה שלו, ובו בזמן מחפש את המיקום המדוייק בו התיקון אמור להיכנס – שלא היה זה נכון עבורי לקום ולהכין את הכוס המיוחלת.

קול מתוק ונעים קטע את חוט מחשבותיי: "אבא, לילה טוב". היה זה מנחם הקטן. השבוע חגגנו לו 7.

בהחלטה של רגע, תוך כדי הזזת העכבר בעצבנות לעבר היעד המבוקש [למה אין אפשרות שהעכבר יודיע "הגעת ליעד, היעד נמצא בשורה מעליך"?] מצאתי את עצמי שואל את מנחם אם הוא יוכל להכין לי כוס קפה?!

מנחם התרגש מעצם הרעיון. גם קפה של גדולים. גם מים חמים. גם אבא סומך עלי. כל הטוב הזה ביחד.

"1 קפה, 1 סוכר, חצי מים חמים ומעט חלב" מלמלתי.

את סוף המשפט מנחם כבר לא שמע. הוא רץ לו בעליזות למרחבי הבית.

המתנתי דקה. דקה נוספת. נוספה עוד דקה. עוד דקה ועוד דקה, אך דא-עקא, הדקה נהייתה עבה.

ותשקוט הארץ 40 דקות.

"ידעתי שלא ניתן לסמוך עליו" הרהרתי לעצמי.

אולי בשנה הבאה הוא יהיה 'בר-סמכא' שניתן לתת לו תפקיד ולהיות רגועים שהדבר יבוצע על הצד הטוב ביותר.

בטח נרדם החמוד, שכח שאבא סומך עליו. דנתיו לכף זכות.

קמתי בעצלתיים ממרבצי. לרגע נדמה היה לי שהכסא בא אחרי כאומר: 'מה זו הבגידה הזו? ככה נפרדים אחרי תקופה כה ארוכה'?!

נכנסתי בחרש לחדרו של מנחם.

מנחם ישב שם וסביבו מאות כוסות חד-פעמיות לשתיה חמה. האוסף הענק והידוע של מנחם.

מנחם שמח מאוד לקראתי.

"אבא, בוא תעזור לי להחליט. אני כבר הרבה זמן מחפש את הכוס הכי יפה ויקרה של האוסף שלי, להכין לך דוקא בה את הקפה שלך".

3 תובנות עלו בי באותו הרגע:

• אני צריך בדחיפות טישו לנגב את הרטיבות הפתאומית שבעיניים.
• אני מסיים הערב את כל הספר. ככה זה כשאני ישן אבל ליבי ער.
• עם כזו מתיקות, מי צריך סוכר בקפה?!

בעולם אוטופי ביקורת על ספר הייתה נכתבת ומתפרסמת זמן רב לאחר צאתו, אחרי שהות שהיה בה כדי עיכול, בחינה ממרחק הזמן וקריאה נוספת. דא עקא שאורו של ספר סטנדרטי זורח לתקופה קצרה עד שנמוג, ועמו העניין הציבורי. למרבה המזל ספרי סדרת ממלכה במבחן יוצאי דופן מבחינה זו, והם שומרים על עניין מתמיד ולו משום שהסדרה טרם הסתיימה. מסיבה זו אני חש די בנוח לגבש כמה הגיגים על 'יוזבד' עם מלאת חמש שנים לצאתו לעולם. הביקורת לא מתייחסת לספר מכל היבטיו, אלא לשינויים בינו ובין קודמיו לסדרה. הכוונה אינה לשינויים מבניים, (וישנם גם כאלו. למשל העובדה שבשונה מקודמיו 'יוזבד' כתוב כולו בזמן הווה), אלא לכמה נקודות שבעיני מציבות אותו כספר מוצלח פחות, מבלי לפגוע כמובן במעלותיו הרבות.

כמה הערות לפני:

• כדי להבדיל בין 'איסתרק', 'מהללאל' ו'יוזבד' הספרים לדמויות, כשמדובר בשם הספר נכתב השם בתוך גרשיים.
• אם זה לא מובן מאליו, קיימים ספויילרים! רבים!! מאוד!!! לכל הסדרה, כך שמי שלא קרא... למען האמת, מי שעוד לא קרא כנראה גם לא יקרא. אתם יכולים למחוק את המשפט האחרון.
• יש בעייתיות בביקורת, ודאי כזו ששלילית במודע. להגנתי אטען שהספר כל כך מקובל ונערץ, שמעט ביקורת לא יכולה להזיק לו. מלבד זאת, אף קלאסיקה בהיסטוריה לא הפכה לכזו לפני שגל גדול של אנשים הגדיר אותה כאוברייטד. מהבחינה הזו אני בהחלט שמח לעזור.. ; )

כספר בפני עצמו 'יוזבד' הוא ספר נפלא. כאח צעיר למשפחת ממלכה במבחן, הוא מוצלח קצת פחות. להיות המאסף בליגה של הענקים זה לא חסרון, אפילו לא קטן. אבל הפערים מתחדדים כשאתה עומד דווקא שם, בין המובילים.
קשה להגדיר, לכמת ולקטלג סיבות להצלחה והנאה, ודאי בין ספרים בעלי מהות וסגנון דומה כל כך. בכל זאת ישנן כמה נקודות שממחישות את ההבדלים בצורה ברורה יותר, ומהוות חלק מהסיבה לשינוי:

1. יוזבד.
אין ספק שיוזבד האיש הוא עקב האכילס של 'יוזבד' הספר. מבין יתר הדמויות בולט בן האבירים לבית בנטיליאן בחסרונם של שלושה אלמנטים שהכרחיים לכל גיבור: אפיון, קונפליקט והשפעה:

גם אם אי אפשר לטעון שיוזבד חסר אופי לחלוטין, עדיין - בתוך סדרה שמתייחדת בהענקת אפיון עמוק וייחודי לכמות אדירה של דמויות, דמותו של יוזבד אנמית להכאיב, ומזכירה בעיקר בבואה קלושה, כללית וחסרת ייחוד למעלות שמאפיינות את כלל גיבורי הסדרה.
הספר עצמו, כמו גם הדמויות שמאכלסות אותו דווקא מעניקים ליוזבד שבחים ביד רחבה, יותר מכל דמות אחרת בסדרה. אבל ריבוי שבחים אלו, שכוללים בגדול כל מעלה טובה או קלישאה שנאמרה אי פעם, רק מעלים אסוציאציה של דרשת שבע ברכות, ומחדדים את תחושת הסתמיות שאופפת את דמותו.

סביב יוזבד רוחשים אירועים רבים, אבל באופן אירוני הקונפליקט המרכזי שמלווה אותו לאורך רובו של הספר ראוי יותר לגיבורו הבלתי נשכח של המאסטרפיס 'אלי לומד לשמור על סודות'. יוזבד לא עובר שום מסע או תהליך אחיד לאורך רובה של העלילה, ואפילו מול גדוד הוסטרס שיאיים עליכם בקשת כפולה תתקשו למצוא אמירה קוהרנטית בין שלל המאורעות העוברים על הצעיר האבירי.
הצידוק לעובדה שדווקא פרצופו החלק למשעי הוא זה שמופיע על כריכת הספר כמו כרזת מבוקש בכיכרות העיר, אמור להגיע סוף סוף בסופו של הספר. שהרי יוזבד אותו ליווינו במסירות לאורך עמודים רבים כל כך, יכול להפוך למלך במחי מילה אחת. הנה מגיע רגע הבחירה המטלטל.. ניתן לחוש את ההתלבטות ולהמתין בנשימה עצורה לרגעי ההכרעה. איזה מתח.. נכון? נכון?
אז זהו, שלא. יוזבד אולי חסר איפיון מיוחד, אבל עדיין קיים לו אופי כללי שניתן לסכם במה שנע בין 'אחל'ה בחור בסך הכול', ל-'ילד טוב צפון כוזר'. זה אמנם לא הרבה, אבל עדיין רחוק טראדים רבים מ- 'בחור שעשוי להחליט בניגוד לדעתו הברורה והמפורשת של אביו הנערץ שהוא במקרה גם גדול הדור, אחרי עשר דקות של שכנוע'. בקיצור - זו אולי החלטה, אבל ממש לא בחירה.

ומכאן לחלק האחרון - וזו העובדה שלבחירותיו של יוז אין שום השפעה. בספר שעוסק בגורלה של אומה, ורבים מגיבוריו הינם בעלי שליטה שהחלטותיהם משפיעות על גורל הכלל, החלטתו הנ"ל של יוזבד לא משנה כקליפת השום או כעלה מאגנט. הוא אמנם לא יודע זאת, אבל גם אם היה מחליט לבגוד באביו ולזכות במלוכה, היה מגלה עם בוקר שהמלך הוא עירום, שכן יקוואל עשה מה שעשה ובכך נטל מידיו את הקלף המנצח, או אם תרצו - שמט את הקרקע מתחת לרגליו. שוב יקוואל משתלט לו על הפרונט. תזכירו לי למה השם שלו לא מופיע על הכריכה?

הפרוטגוניסטים של שני הספרים הקודמים עברו מסע פנימי וחיצוני, התמודדו והשתנו במהלך העלילה, השפיעו על מהלך העניינים וכלל הדמויות, וסיימו את הספר בקליימקסים בלתי נשכחים שכללו עימות עם גיבור אחר שהינו תמונת המראה להתמודדות שלהם עצמם. לעומתם ניצב יוזבד, שהספר כולו סובב סביב דמותו, אך הינו רק מעט יותר ממקגאפין, כלי שמשמש להנעת העלילה אך חסר כל משמעות עצמית.


2. ממלכה במבחן?

מלחמות השושנים בבריטניה כללו כמה פיתולים מרתקים שלא היו מביישים כל ספר מתח, מלחמת מאה השנים יכלה לפרנס מדף בספרייה, ומלחמת העולם השנייה היא כמעט ז'אנר ספרותי. ספרים על מלחמות נכתבו ונכתבים לאורך השנים, אבל שני הצדדים הלוחמים ב'ממלכה במבחן' הציעו משהו אחר לגמרי. בעלילה שהיא על סף האלגוריה הוטחו אנשי כוזר והקוראים אל הבחירה בין טוב לרע; בין כוזר לפלאט; בין עבודת השם לעבודת הכרס; בין גזר ללפת, שאף פעם לא צומחים באותו גבעול..
"הממלכה במבחן" לחשו אנשיו של רובן מן הגי לעם שבכפרים, "אל תפסחו על שתי הסעפים" הזכיר להם הנסיך מן היערות. בעלי מוסר לא היו מנסחים את זה טוב יותר. אפיות יהודית בהתגלמותה, מה יש לומר.

אבל איפה המועמד הטרי למלוכה מנרם בנטיליאן משתלב במשוואה הבינארית הזו? ומה עם ברכיהו? למה בעצם אמור להיות אכפת לקורא מי יהיה בסופו של דבר מלך כוזר מבין שלל מתחרים, רק כי איסתרק הוא עלם חמודות תכול עיניים וגיבור הספרים? יכה שאלתיאל את הזבדיאל, ואנו מה לנו בזה.
ברגע בו הופכים קרבות הירושה בכוזר למלחמת כל-בכל, מאבדת הסדרה את המאפיין המרכזי שלה, וצודקת ויקיפדיה שמגדירה את הסדרה 'מותחן פוליטי'. על קרבות בין שלל תאבי שלטון אנחנו יכולים לקרוא בכל ספרי ההיסטוריה. על מלחמה רוחנית הייתה לנו רק סדרה אחת. לא חבל לאבד גם אותה?


3. קטעי שיא.
אחת מנקודות החוזק הגדולות של 'איסתרק' ו'מהללאל' היא שהספרים גדולים לא רק כשלמים, אלא בחלקיהם. הם מורכבים מרצף קטעים אדירים שאחראים לעוצמתם של הספרים לא פחות מהעלילה המרכזית.

בניתוח פרטני יותר - 'איסתרק' מלא ברגעי שיא ואפיות, ובדיאלוגים על בחירה, טוב רע ומה שביניהם. 'מהללאל', שמתייחד בבנייה הדרגתית ומדויקת של אישיותו של הגיבור שלו עושה זאת ברצף של קטעים מקוריים, על סף הביזאריים. הרקע המקורי והמיוחד לכל אחד מאלו, כמו דחייתו של מכשף מוסלמי או ריפויו של יתום פצוע במהלך מרדף, הופך את הבחירות הקטנות שבדרך לבלתי נשכחות.
הגיוון של המאורעות הוא גם חלק נכבד מהסיבה שהספרים מצליחים לשמור על עניין לאורך מספר עמודים רב כל כך.

למרות ארכו ואולי דווקא בגללו, 'יוזבד' חף הן מהלוקיישנים המקוריים שאפיינו את 'מהללאל', והן מהדרמטיות של 'איסתרק'. קשה מאוד להניח את האצבע על קטע מסוים באמצע העלילה ולומר שהוא יוצא דופן וזכיר מצד עצמו, והדיאלוגים בין אלרון לשלוואן, למרות היותם שנונים בהחלט, מתקשים לשחזר את הישג שיחותיהם של איסתרק ומצפונו המונדרי המוכר בשם קנז, ולו משום שאלו האחרונים הובילו לכיוון ברור והניעו את העלילה, בעוד עקיצותיהם ההדדיות של שלוואן ועבדו הנורדי חסרי פואנטה אחידה ומיועדים לעתים לשם השנינות גרידא.

כי 'איסתרק' הוא לא רק איסתרק, נסיך שנחטף ושב. הוא טיפיאס ואלקנה במתפרה; הוא טיטוס, אספסיינוס והבובה של החותמת; הוא איש צעיר שמגיע להיכל תענוגותיהם של השליטים ואנשים שמבינים שהניחו כתר מלכות על ראשה של בהמה. ו'מהללאל' הוא מהללאל לא רק בדרך לעמוד התלייה ותחרויות עול מצוות, אלא גם עם שמש זקן בבית הכנסת, תאומים בחנות מכולת וכשהוא חשוד בגניבה. בלי הרגעים הקטנים-גדולים שעשו את הספרים הראשונים, 'יוזבד' מתקשה להתחרות.


4. השלישי בסדרה.
והרי פלונטר: אם גיבור סיים את מסעו הספרותי בספר שהוא חלק מסדרה, מה ייעשה בו בספר הבא? האם ייעלם זכרו, או שמא פשוט יחזור לאחור ויתחיל את המסע מהתחלה, מוחק את הישגי העבר שלו?

בין יתר המעלות הרבות בהם התברך 'מהללאל' ניתן למנות את השימוש המצוין שהוא עושה בהיותו ספר המשך בכל הנוגע להופעה חוזרת של דמויות. לצד גיבורים חדשים הוא משתמש באופן מגוון ומדויק בדמויות שכבר הוזכרו ב-'איסתרק', בצורה שמשלימה ומוסיפה הן לדמותם והן לספר עצמו.

חלק מהדמויות, לדוגמה בסטיאן מקאן ופנרס הן כאלו שבלטו כבר ב'איסתרק', אך ב'מהללאל' נוספה להם שכבת עומק ועניין. דמויות אחרות, כמו הנבל מאלקן, הילד מאתיל ואליהו קבלו ביחד עם הכינוי גם אופי חדש, כזה שמתבקש בעקבות אירועי הספר הקודם. ועמו נרטיבים חדשים, שונים אך משלימים את הקודמים.

שימוש קוריוזי יותר אך מדויק לא פחות נעשה עם דמויות שהוזכרו כלאחר יד ב'איסתרק', ושבות ב'מהללאל' באופן שמתיישב היטב עם מיעוט הפרטים שכן הוזכר אודותיהם, והופך את אזכורם למפרע למוצלח יותר. אולה מקאן ושלוואן דיאלידאן הן שתי דוגמאות בולטות לקטגוריה האחרונה.
ישנם אפילו כאלו ששובם הוא לא יותר מקריצה שובבה ומוצלחת לקוראי הסדרה הנאמנים, כמו אותו זמר נודד וצולע בעל חיבה מסתורית לכרסום כרעי עוף.

למען ההגינות יש לציין שגם ב'יוזבד' יש דוגמאות רבות לשימוש מיטבי בדמויות העבר, אלא שבשונה מקודמו, יש בו גם דוגמאות מוצלחות פחות, חלקן אפילו אינן סותרות את הספר הקודם, אך פוגעות בו:

כי יצירה ספרותית אינה ביוגרפיה, והעובדה שבחיים האמתיים אנשים לא מצליחים להתקדם בקו לינארי עקבי, לא שונה בהרבה מכך שבחיים האמתיים אמירות נוטות להיות בומבסטיות ומדויקות הרבה פחות, דיאלוגים אינם כה שנונים, ולא כל בן שנולד למשפחות האצולה הוא פאר היצירה. מסע גיבור עקבי הוא חלק מדרישות הפורמט, וספר שמחליט להחזיר לאחור גיבור שכבר השלים את מסעו בספר הקודם פשוט יפגע בעצמתו של זה האחרון.

וזו הסיבה שגם אם במציאות לא הייתי מציע לאף אחד להתרגש מבחור שאומר בשעת סערת רגשות "לך עם חיוך כי אני מבטיח", מבחינה ספרותית יקוואל עבר מסע ושינוי שמסתיים בנקודה זו בדיוק, ולהחזיר אותו שוב לנקודת ההתחלה פוגע ומגחיך את כל השינויים שעברו עליו ב'מהללאל'.
באופן דומה ניתן להתייחס לגרסה חדלת האישים של מהללאל באתיל. השאלה כמה השינוי ריאלי בהתחשב בנסיבות (תשובה: מאוד), רלוונטית יותר למבחן פסיכומטרי שהיה נעשה לבחור לו היה קיים במציאות, ופחות לספר, שם חשוב יותר לבדוק כמה נפגע נרטיב הגיבור שהיה לו ב'מהללאל', והוא נפגע הרבה.

ויש דוגמאות נעימות פחות, של דמויות שעוברות טרנספורמציה של ממש, עד שקשה לזהות אותן כאילו הסתתרו מאחורי מסיכה:
הוד מלכותו איסתרק השלישי הוא אחד האנשים הנעימים והנלבבים בכוזר כולה, אבל כדי לדעת זאת תצטרכו להיזכר ב'מהללאל' או להאמין למה ש'יוזבד' טוען ולא למה שהוא מספר. איסתרק של 'יוזבד' הוא אנטיפת, פרנואיד, ובאופן כללי ראוי לתואר אדם עם מיץ לימון בוורידים.

לשינוי הדמויות קיימות דוגמאות נוספות, משעשעות: אלרון הוא ידידו הנאמן והקרוב ביותר של שלוואן, קרוב כל כך עד שמלבד שתי שיחות קצרות ורדודות הוא לא מלווה אותו מקרוב במשברי חייו הקשים ביותר, ומפציע לפתע שנתיים לאחריהם.
כמו כן, אלרון הוא בחור ירא שמיים, נבון וחד לשון, איך לנסח זאת? יש לו כבוד מקצועי. אך רק שנתיים קודם לכן הוא מדבר בלשון עממית וזולה, נשבע לשקר ומתבטא בשטחיות עלובה. חסד השם הוא שזכה להשתנות בצורה כה מפליאה תוך שנתיים בלבד, ועל זה כבר אמר אדונו הנסיכותי, 'ברצות הבורא, גם עוף מבושל ידאה'.

ואם כבר מדברים על שנתיים קודם, זוכרים את גאלן, זה שדיבר כל הדרך עם אבא הגדול על עלויות הקבורה, שהמלך היחיד שהוא משרת בנאמנות הנו הוא עצמו, ושחיפש נואשות לגנוב ארבעה שועלים מלכותיים בניגוד לחוק? מעולה. כי לידיעתכם, הבחור הוא למעשה מנהיגה הקשוח והכריזמטי של קבוצת שודדים שבוזזת מכל הבא ליד. לא, ברצינות..

ומפתיע אחרון - מזל טוב ליוסף קשישא, על בן שנולד לעת זקנה. אדוניה הוא שמו של ראש שושלת הנבלים לבית דיאלידאן, - שבוגדנות עוברת אצלם בגנטיקה באופן חריף כל כך עד שאולי הם בכלל ראויים למיתה כדין בן סורר ומורה הנידון על שם סופו. - אבל זהו גם שמו של מי שהוא ליהוק חדש ומפתיע למשפחה הקטנה והקסומה של יוסף ולאה. נשגר ברכות הצלחה לאדוניה ב'פדהאל', שם ודאי יככב רבות, מאחר וסיבה אחרת לבריאתו הפתאומית טרם נמצאה..

עניין נוסף הקשור להמשך, הוא אלמנט האכזבה שיש ב'יוזבד' בכל מה שנוגע לציפיות שנבנו ב'מהללאל' ובחמש שנות המתנה לזה הראשון. שני איומים דרמטיים מסתיימים באנטי-קליימקס מסוים. האחד הוא הרדיפה האובססיבית של יוסף אחר האבקה השחורה, שלכשעצמה אמנם מככבת בספר (האבקה, לא הרדיפה) אך באירוע צדדי ולא מלחמה כוללת. והשני הוא ידרת הי, שטרח ושלח גרזן וצדפות, והיווה איום משמעותי (שנאמר: מה כוחם של גדודים מזוינים אל מול לוחם גרילה נחוש אחד וגו') אך לבסוף מת באופן אגבי כמעט, כשהוא לוקח עמו אלי קבר את התשובה לשאלה למה רמזו שבעה עשר זרעוני החרדל. אולי לגילו של איסתרק, אולי לשל מהללאל או יוזבד, אולי דווקא לזה של פדהאל. מי יודע?


5. קצב:

רגע של חידון למעריצים: 'דגל המלוכה, לוחות הברית ניצבות על גבי היתר של קשת כפולה' מה זה? נכון מאוד. פתיחת הפרק בו יוצא איסתרק אל המסע שישנה את חייו ב'איסתרק'. האם ידעתם שהפרק, שמהווה את שיאה של התפרצות העלילה הוא בעמוד 90? (בערך, אל תהרגו אותי. אין לי את הספר.)

בפחות מ-90 עמודים מצליח 'איסתרק' גם להציג כמות גדולה של גיבורים, גם להעניק להם עומק וקונפליקטים, וגם לבנות מתח בהדרגתיות מחושבת עד להתפרצות הסופית, הלילה בו לא האיר שום כוכב בשמי נקרת באטר.
כי רגע לפני שמספר העמודים בספרי ממלכה במבחן נהיה מוגזם באמת - והפך לכזה שרק מספר הדמויות בסדרה, או כמות הפעמים בהן מצוין ב'יוזבד' ששלוואן עייף עד מוות מתחרה בו - ל'איסתרק' הספיקו שש מאות עמודים כדי להעביר עלילה ארוכה, מורכבת ומפותלת. העלילה גם כללה, במה שהוא לא פחות מנס ספרותי, עשרות גיבורים שכל אחד מהם זכה לא רק באופי ועומק משלו, אלא גם קיבל לפחות רגע אחד משלו לזרוח.
בעלילה קוהרנטית ומהודקת, שמתקדמת בקצב ובקו אחיד; כשכל קטע ממוקד מטרה, התקדמות עלילתית או מסר, הספיק 'איסתרק' כמות מאורעות לא פחותה מהספרים שאחריו בהרבה פחות עמודים.
'מהללאל' אמנם יותר לוקח את הזמן, אבל עושה זאת באופן מיושב שמשתלב עם הרוח הכללית של הספר. פחות סוער, איטי, ולעתים כמעט מהורהר.

בהתאמה - מה קורה בתשעים העמודים הראשונים של 'יוזבד'? ביחס לכלל העלילה, די כלום.
למען האמת, ליוזבד לא קורה כלום בכל חלקו הראשון של הספר. גם לא ליקוואל, ובקושי לשלוואן. ובכנות - החלק הראשון כולו מרגיש קצת כמו סידור והעמדת כלי המשחק במקומם על הלוח לקראת הנעתם בחלק השני.

זה מיותר, ונותן לעלילה תחושה לא ממוקדת וכמעט מפוזרת. הספר יכול היה להיות טוב ומדויק יותר אם היה כולל מאתיים-שלושמאות עמודים פחות. משמיט חלק מקטעי ההתחלה חסרי הכיוון, וגם הרבה קווי עלילה ונרטיבים שבלאו הכי לא מצליחים ממש להתפתח, ורק מדגישים את הפיזור של העלילה.

בין הדברים שניתן היה להשמיט לחלוטין אפשר למנות לדוגמה את קו העלילה חסר ההיגיון והמיותר לגמרי בו איסתרק חושד בפנרס בפראנויה מעוררת השראה; את הפכפכנותו הבלתי נגמרת של יוסף ביחס לשלוואן, שגורמת לכאב ראש פיזי ממש; את תובאל ורבקה אובסלד, שמגיחים רק כדי להגיד שלום ו'היינו כאן', להסתכסך ולהיעלם; אולי אפילו להשמיט לגמרי את דמותם של רניל ויתיר החביבים, ולשלוח אותם למשימה נועזת אל.. לא משנה איפה, רק רחוק מהספר.
אפילו סיפור יחסיהם הרגישים של רובן מן הגי וגיסו המלכותי נסגר באותה מהירות פתאומית בה נפתח, והופך נרטיב עם פוטנציאל מעניין לכזה שנוח לו שלא נברא משנברא.

במבט מעמיק יותר זהו החיסרון המרכזי של הספר, והוא כולל בתוכו את כל יתר הנקודות שהוזכרו כאן. קיצורו אמנם היה מותיר אותו בעל כרך אחד בלבד, אך מוצלח הרבה יותר. בעיקר בגלל שהסוף, - שהוא נקודת החוזק של הספר, ובאמת באמת מוצלח - היה מקבל משקל רב הרבה יותר, כפי שראוי לו. בעקבות כך הייתה מתקבלת עלילה מהודקת, ברורת כיוון ואמירה, שאולי הייתה יכולה אפילו להתחרות בספרים הקודמים.



לסיום חשוב לשוב ולהדגיש שלמרות חסרונותיו המסוימים 'יוזבד' הוא עדיין ספר מעולה מהשורה הראשונה, מעניין ומעורר מחשבה, ובכלל מהבודדים שניתן לנתח מכל כך הרבה זוויות. יש בו הרבה עומק, מקוריות ואוירה, וכמובן - הוא כתוב בצורה מופתית, ובכל עמוד יש לפחות משפט אחד שמומלץ להדפיס על מגנט ולתלות על המקרר. בכל הזדמנות אעדיף לקרוא ספר כמוהו ולא עשרה אחרים, וביקורת שתפרט את מעלותיו תהיה ארוכה מזו פי כמה וכמה.

ספר מצוין? בהחלט. יצירת מופת מושלמת? פחות. זו, לפחות, דעתי, אנשים טובים.

את הספר "ילדה נוף" הבאתי מהספרייה בכלל בשביל הנערה שלי. אבל אמרתי - רותי קפלר? אני אקרא בעצמי גם כן.
ולא התחרטתי.
בשנים האחרונות לא יוצא לי לבלוע ספרים בקצב כמו בנערותי (וכמו הנערה שלי היום), ובדרך-כלל אני גוררת אותם משבת לשבת עד שכבר מגיע מועד ההחזרה לספרייה - ואז אין ברירה אלא ללגום את הסוף בשתי לגימות לא ממצות.
אבל את הספר "ילדה נוף", באופן מפתיע, הצלחתי להכניס בתוך שבת אחת בלבד, ועוד בשבת שמוגבלת בזמן קריאה להנאה - כי תשעה באב הגיע מיד בסופה.
וכך צעדתי בין נופי החרסינה השבירים של אמא של ליבי, וכך הבטתי מתוך עיניה על התהפוכות שילדתה עוברת. דמעתי כמה וכמה פעמים. אמנם אין לי ילדת נוף כמו ליבי, אבל לכל אחד מילדיי יש את הקריצה שלו לנוף הפראי הזה, שלא בדיוק הולך בתלם, וכך מצאתי את עצמי מזדהה. וגם אם לא מזדהה -עדיין מתרגשת ו"ננגעת" עמוק בלב מהקושי, מהנפילות, מהתעצומות, מההתחבטויות ומהעליות.
השפה של רותי קסומה, את זה אני כבר יודעת. היא מטיילת בין המילים ובין הרגשות גם יחד, ההקדמות הקטנות שיש לפני חלק מהפרקים עושות עבודת קסם בפני עצמה, יש בה גם ציניות וגם ישירות אמיתית ורגישה. יש מעברים בין הזמנים, ואפילו מעברים בין הדמות המספרת ובין הדמות המספרת על עצמה.
דמותה של ליבי מתוארת בכנות מהממת ואמינה מאוד, גם דמותה של אמה, שאמנם אינה אשת חינוך - אבל עדיין מעלה כמה תובנות חינוכיות עמוקות. הילדים האחרים לפעמים קצת מושלמים מדי, ולפעמים אנושיים כמו שצריך. אבי המשפחה מקבל מקום קצת יותר דחוק, אבל עדיין הוא נוכח.
אהבתי מאוד את מספרי הפרקים בסוף, שאומרים בעצמם כמה זמן עבר מאז הפרק הקודם (והאם הפרקים שבין לבין תיארו גם הם את ההתמודדות עם ליבי לבדה, או שהיו עוד תהפוכות בחיים של בתיה, האם הגיבורה?), ואהבתי לפגוש את הדמויות המוכרות מהספר כולו כשהם מבוגרות יותר.

ואיך אפשר בלי לדבר על הכריכה?
כמה עבודה הושקעה בה, כמה היו שותפות בה. מהרעיון של הסופרת, דרך אומנית הזכוכית והצלמת, ועד לגרפיקאית.
הכריכה דורשת העמקה בפני עצמה, ואפילו ילדיי הקטנים, בלי לקרוא את הסיפור, ניסו "לנתח" אותה: למה יש כאן פיל? למה האות פ"א סופית מוטה ככה הצידה? מה זה הדבר האדום הזה שיש ליד הפיל?
(הפיל כמובן הוא ממשל הפיל בחנות חרסינה, שמוזכר בסיפור. הוא בועט בחוסר זהירות בפ"א הסופית - אולי כי פיל מתחיל בפ"א? - וכמעט מפיל ושובר אותה. היצור האדום ההוא? אולי הוא יצור שגם נבעט בחוסר זהירותו של הפיל? מה שבטוח - הבחירה בכריכת זכוכית ממחישה היטב את השבירות של הרעיון העיקרי בספר, את העדינות שיש לנהוג דווקא בילדים האלה, שלכאורה אינם עדינים.)

הייתי רוצה לצטט ולהביא כמה משפטי מחץ מתוך הספר, אבל אני מעדיפה להשאיר לכם למצוא את משפטי המחץ שירגשו אתכם - אחרי שתקראו את הספר...

האמת שכבר הרבה זמן לא קראתי ספר מתחילה ועד סוף, אולי הפרעות הקשב שלי התגברו לעת זקנה אולי ההתמכרות למחשב אולי סתם כך אין לי זמן
אבל חזקה עלי מצות בני ביתי בגילאים השונים שיתליט"ו שלא לוותר על ספר זה
האמת ששרפתי עליו ערב מכריכה לכריכה כבימי נערותי ונהנתי למאוד
התיאורים, (למשל העיניים של כל דמות.. האמזרגד של נחמי השקד של אימוש ועיני האח הבוערת של טל, התובנות, המעברים לדמויות מקבילות, הנסיכות.
הפרטים המוכמנים שמתגלים לכל האורך חוטים שזורים שמאירים בכל פעם מחדש
הדמויות מרתקות החל בריקי גיבורת הסיפור, המאבק שלה עם העבר ובעיקר עם מי שהיא, חוסר המושלמות הכל כך מושלם שלה, עלקא נחמי וכמובן מוטי שלא שופט.
כן, גם ההשתטויות יוצרות עומק ותובנות שיוצרות עומק נפלא ממש התחברתי , מיוחד ומומלץ ממש

קצת ביקורת, בכל זאת
לפעמים יש תובנות ומוסר השכל שנדחף קצת בכפית.

שאלה לקוראים
פּוּּש סוּּפֶר ואֶגוֹ מתווכים אל הנשמה ואלינו את מה שקורה מאחורי הקלעים במשחק הגדול הזה, קראתם אותם? או שדילגתם לסיפור עצמו עם מבט חטוף לתובנות שאולי קצת באו בכפית?
האמת שאני מהר מאוד נטשתי אותם לקראת המשך הספר חזרתי להציץ בהם והם הלכו ונהיו לי מעניינים. מעניין אותי איך הרגשתם איתם.

שוב, נהנתי. מומלץ בחום.

בשטח ההפקר שבין יום ללילה, כשהים נראה כמו ציור שמן במליון צבעים, זה הזמן שבו היתה נועה אמורה להגיע לחוף, בלי לצרף אליה את המוקד או פרט אחר מהבוקר. ונתי היה אמור לבוא גם, ולשכוח מהמנהל, ומאחים שלו, וממורגנשטרן החצוף הקטן. והם היו אמורים ללכת על החוף ולבכות את היום יום המשוגע והחדגוני שלהם ולטפטף את הדמעות לתוך הים. הם לא עשו את זה.

הרבה עצובים אחרים ישבו שם ובכו, עם או בלי דמעות, ולכן הים מלוח.






אל תאמינו לתכלת המדהים שעל העטיפה, כי המאורעות שם מודפסים רק במדפסת שחור לבן בלי טיפת צבע. קמים בבוקר ליום אפור וחוזרים ללילה אפור בגוש בנינים אפור ודיבורים אפורים. עד שבא לך לצרוח מרוב אפרוריות.

זה נראה ככה:

נתי מתקשר: מה נשמע?

נועה: ברוך ד', גרוע. איך היה לך?

נתי: ברוך ד', זועה.

בסוף כמובן הם מוצאים את הצבע, ואת הדרך לים, ולגלים, ולצדפים, ולרוגע ולכייף. אבל מה היה כל ה400 עמודים עד עכשיו?



בא נעשה הכרות (:



נועה, נשואה צעירה, לא-טובה-בשום-מקצוע. פשוט לא. לא מתקבלת לשום עבודה. לא שורדת שום לימודים. עד שלא נותר לה ברירה אלא לעבוד איפה שהיא שונאת, וכל בוקר להאנח שזה הקללה שלה, ולחכות כמו תלמידה גרועה לשעה שלוש ללכת הביתה.

לפחות יש לה שם את בקי, ואת המטבחון, ואת הטלפונים של נתי לומר לו שהולך זוועה.

מה שמוזר הוא שהיא לא נראית טיפשה בכלל, ולפי השיח שלה היא חכמה ואינטלגנטית, ונחמדה וסבבה עם אנשים, מה שלא הולך עם אחת שלא מתאימה לשום עבודה. טוב, אולי ככה היה ב 2010. כששכר מינימום היה 22 ש"ח

נתי, בעלה, בחור טוב, באמת. בעל מדהים, מרשה לה להתלונן קודם ורק אחר כך הוא.

גם הוא לא מצליח, וחוזר שחוט כל יום אחרי שהוא שלח למנהל כמה תלמידים, ולהכין שיעורים וללכת כפוף לחיידר בשביל לא להצליח ללמד אותם.

ויש את פרויקט החסד המדהים, מוישי, שישן 18 שעות ביום, יושב במבט מזוגג על הספה ומפחיד את הילדים שלו, בדיכאון, בקיצור. ובקי (מה השם הזה קשור?) שלכאורה אין לה סיבה לחייך אף פעם. באמת. גם הדברים הטובים שקורים לה זה לא באמת טוב אלא העדר רע.

בקצה הרחוב אפשר לראות את שֶלי, עם הבובה הישנה שלה, ואת אמא שלה משגיחה מהחלון נון סטופ, בין השאר שהיא לא הולכת לדבר עם נועה.

אין הרבה דמויות בספר, ככה בדרך כלל בספרים של מירי, וזה מקסים. מי צריך יותר מזה. (לא בציניות!)



אז מה קורה שם?



לנועה יש חלום שהיא כתבה בעיפרון חלש ודחפה לעומק הלב וכשהיא הראתה לאמא שלה היא מחקה לה אותו. היא רוצה לנגן על מפוחית. טוב, זה לא בדיבור בכלל, מה שבדיבור זה לרוץ לאוטובוס, להתעצבן מכמה פחות אנשים, לשרוד את המצבי רוח של נתי כשהוא מחפש הלואה, לשמוע את בקי אלף פעמים, וזהו, בערך.

עד שיום אחד כשהיא שקועה בשגרה אפורה ומנסה להבין טבלאות של תשלומים של לקוחה צווחנית הסחרחורת לוקחת אותה לעולם מקביל. אממ, בא נאמר, ממש כמו ההתעתקויות של הארי פוטר, שמתוך תחנת רכבת של מוגלוגים הוא מגיע אל משחק קווידיץ' מטורף על פני שטח בלתי אפשרי. ככה נועה עוברת אל מקום שבו היא אחרת לגמרי, פתאום היא קמה מתוך הכלומניקיות שלה ונהית מה-זה-שווָה, ידועה, בעלת כח מאגי, מצילת נשים, והעיקר- מנגנת. (לא על מפוחית, אבל מה חשוב.) בעולם המקביל יש מגיפה שצריך להציל ממנה אנשים, בעולם המקביל יש הרבה אנשים עצובים, וחוף ים שאף אחד לא בא אליו חוץ מנתי. בעולם המקביל אין כמעט שום דבר טוב, כי האנשים עובדים בלי משכורת, חיים בלי חרות, מפחדים ממדים חומים ובורחים למקלטים, אז הדבר הטוב שיש לעשות זה להוריד קצת רע לאנשים. וזה מה שנתי ונועה עושים.

זה כל כך נפלא עד שהיא חיבת לעזוב שם, ולהצליח לנגן בעולם הזה את הדברים הטובים שהיא ראתה שם. זה קורה בעמוד 412.


תפאורה


אז העולם הדמיוני הוא דמיוני כמו פלימוביל, היער ליד הים, הבתים אפורים ושבורים למחצה כמו באירופה ב 1945, הארמונות בחול יוצאים מושלמים תמיד, ונתי תמיד מוצא איפה לקנות לה פילונים חרסינה. איזה מותק.

ובעולם הזה יש זוג שגר בבנין סתמי בירושלים,(לא חבל על ירושלים היפה שלא מספרים עליה כלום? אפילו לא פעם אחת שנסעו לכותל אין, עגום.) במרחק בינוני יש את בקי ומוישי וסטנדר למכירה, והמוקד, שמחולק למדורים פרטיים ואוזניות שאף אחד לא יכול לשמוע את הצעקות חוץ ממך ( וגבי, ויעלה, וספיר) ומטבחון, ואוטובוס פעם ב 20 דקות, שאפשר לספר בו את כל הצרות שיש ולהיות עדין בטוחה שאיש לא יודע.


אופססס, משו חורק פה


נתי, קיבל מהמנהל 14 שעות הוראה, חילקו לו את זה ל 6 ימי עבודה שהוא כל בוקר רץ לחיידר? אלוקים, כמה שיעורי חלון דפקו לו?

נועה ונתי חיים על השקל, או על המינוס, אז למה למען ד' יש להם את החדר השלישי והמיותר ההוא בבית, לא חבל על שכירות יקרה?

למה לנגן במפוחית זה סוד שנתי לא ראוי לדעת?

איך זה שנועה לא מתגעגעת לאמא שלה בכלל?

למה נועה ונתי הם טכניים כל כך, הולכים לעבודה, חוזרים, מחפשים כסף, כועסים על ההורים החצופים ועל הר"ציות הקרציות. וכאן זה נגמר?

והכי מהכל, למה לוקח לאנשים כל הרבה זמן להבין שלעבוד במשו ששונאים זה לא חיים, למה?





ועוד משהו, כמו אנשים קרי מזג ומעונבים, אנחנו אוטומטית מתגרדים כשפוגשים איזה קיטש.

שלאחראית משמרת הכי סנובית ומעצבנת קוראים דווקא יעלה.

שכשנתי הדגיש מילה במשפט שלו, הקלדנית שמה אותה על בולד, שנבין שזה היה הטון שהיא נאמרה.

יותר מידי פעמים הם משתמשים בשמות פרטיים:

זה רעיון, נתי.

אולי, נועה.

אתה צודק, נתי.

נתי, אתה אוהב נגרות?

מי זאת, שלי?

בקי, שמעת מה אמרתי עכשיו?

קיטש, קיטש, קיטש.






ואי אפשר בלי המשפטים היפים, מוזמנים להוסיף עוד:
לא את הכל אני זוכרת, אבל מידי פעם אמרתי לעצמי, יואו, אנשים יודעים לכתוב!


יכולתי לומר עוד מילים חסרות משמעות, אבל זה מה שהן היו, חסרות משמעות.

אולי כולנו צריכים להיות בדיכאון, הוסיפה בקי אחרי רגע, אולי פשוט לא שמענו עד עכשיו את הסיבות. חחח זה משפט לאוסף המשפטים המלנכולים שלי

אף פעם לא אראה איך הוא מלקט לאט ובזהירות את כל מה שכאן שייך לו כבר ממזמן.

ככה נשמעת דממה: עלים מרשרשים ברוח, פסיעות רכות ממרחק, קרן שמש עצילה ומופזת ורפרוף של פרפר תועה.

אז כמה טוב מירי, שאת מכירה שירי אריק אינשטין, שם טוב בחרת לספר.
כייף שיש ספרים שווים לכתוב עליהם.
אני חושבת שהספר הזה מדבר (וחבל שהוא לא צועק) דבר טוב מאוד, ואם הוא יקים אנשים לבחור בעבודה שתתן להם מעבר לכסף,קצת מימוש וחוויה, היה זה שכרך. כי כאחת שאוהבת את העבודה שלה מאוד, אני יודעת כמה זה חשוב.
כמו שאמרה לי חברה: כשכייף לך בעבודה, זה משפיע על כל היום, אז גם אם עבודה זה לא חשוב מידי, זה פשוט משפיע מידי.


ביקורת שניה שאני כותבת לך, וזאת מחמאה.

מישהו קרא את הספר החדש של מ ארבל?
משהו צרם לי, העלילה מרתקת, אני באמצע הספר ועד עכשיו ספרתי יותר מעשר שגיאות כתיב שבכלל לא מתאימות לספר משובח של סופר מצליח...
איך קורה כזה דבר?
עוד מישהו שם לב לזה?

אני לא חושב שיצחק פלדמן מגדיר את עצמו כסופר, וסיפוריו אכן אינם יצירה ספרותית מיוחדת.
אם כי יש בהם משהו מאוד שונה וחריג והאמת שגם - מיוחד.

הייתי מגדיר את סיפוריו כיצירה ריאליסטית מדומיינת.
יש בהם מצד אחד פרטים וטיפוסים מאוד אמיתיים, ומאידך פאנצ'ים בלתי אמינים.

יש לו יכולת לקחת את הפרטים הקטנים או הגדולים האלה שכולנו שמים לב אליהם,
כמו המגדלים הרמת גניים המזדקרים מאחורי בית הקברות בבני ברק, או לנסח את
הסטריאוטיפ המדויק שיש בלב כולנו על המרצה החילוני מהאוניברסיטה שנבוך אל
מול גילויי אמונה.

או בסיפור אחר שבה סיפר על דמותו כביכול של יוני נתניהו הי"ד, דמות שבהשפעת
אחיו יר"ה מצטיירת כגיבור ישראל בעינינו.

ואז הוא מביא את הפאנצ' שנשמע כל כך אפשרי על הדמות או המקום שיצ'ו אפיין,
עד שהוא חייב להיות בלתי מציאותי.

כי השכן שגר במרומי הקומה ה -12 בצד הפחות נכון של חלקת פוניבז' לא באמת
מבחין בקבר של הרב שך,
למרות שזה מה שציפינו ממנו וכך אנחנו מדמיינים את עצמנו לו היינו במקומו, לחשוב כל הזמן על החרדים האלו.
אבל זה הרי לא קורה, לרמת גני הממוצע ממש לא מעניין מה קורה מעברה השני של החומה.

ויוני נתניהו לא באמת אמר משפט אחד, שעזרה לילד קטן לכל החיים,
למרות שאנחנו מכירים את מכתביו.

הריאליזם והדיוק בפרטים, שכתובים בחן וכישרון נדיר, הם הגורמים לנו לתפוס את האפיזודות האפשריות
כבלתי מציאותיות.

כל אמן מגלה מתישהו שיש מדיום מסויים ששם הוא הכי טוב.
הספר החדש יחסית של נחמן גרשונוביץ, 'ציפורי מתח', הוא מיצוי וזיקוק של הסופר. להערכתי. זה המדיום הכי הולם אותו וכתיבתו. סיפורים קצרים ומותחים מאוד, בקצב מהיר ועקבי, כאלו שתופסים את הקוראים בגרון.
בספרים אחרים של נחמן היה חסר לי קצת עומק רגשי, נינוחות אולי, דמויות 'רגילות' בלי שריטות. סתם נחמי ומינדי ויוסי וחגי. בסיפורים הקצרצרים זה לא נדרש. וההפך. מרתק לראות איך תוך שורות המתח נבנה כמו מעצמו. בזירות מקוריות וכדומה.

כדוגמא. יש ב'ציפורי מתח' סיפור של שני חבר'ה שטסים לנפאל, לאוורסט.
קראתי המון פעמים את השורות הראשונות, יפה לראות איך תוך שניות נבנית שם מציאות ודיוק מוקפד בהרכבה של המתח והאווירה. אומנות מהמילה הראשונה, תרתי משמע...

מאוד נחמד שיש דמות משנה שרצה בין הסיפורים (אברום הויז).
ביקורת?
יש משהו מפחיד לקרוא ספר שסובב סביב 'בן דמותו' של המחבר עצמו, מוקצן וקצת מאיים.

ועדיין -
באמת ספר טוב. רוצו לחנויות וכו', ותזהרו ממעקבים.

אי / זלדה.

אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הָאֲדָמָה
כְּמוֹ עַל גּוּף חַי
כְּאוֹתָם פְּלִיטֵי אֳנִיָּה
שֶׁעָמְדוּ עַל גַּבּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן
כִּי טָעוּ בְּמַרְאֵה הָעֵינַיִם.

אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הֶעָפָר
שֶׁתַּחְתָּיו מְדַבְּרִים הַמַּיִם
מְדַבְּרִים שָׁרָשִׁים
מְדַבְּרוֹת מַתָּכוֹת
קוֹל הֲמוֹנָם מַחֲרִישׁ אֶת אָזְנַי
מְסַחְרֵר אֶת לִבִּי
גַּם הָאֲוִיר מִתְנוֹעֵעַ וְשָׁר
וּבַגְּבָהִים מִתְפּוֹצְצִים עוֹלָמוֹת.

רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱלוֹקִים
הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת.

האדמה היא עולמינו, כולנו דורכים, הולכים, מפה לשם משם לפה.
והמשוררת - כפה לתחושות של כולנו, חשה חוסר יציבות תהומי, מוחלט, כשהיא מסתובבת בעולם היא חשה, שהיא צועדת על גוף חי, נטול יציבות ושלווה.
הגמרא מביאה סיפור על נוסעי ספינה שעגנו ליד אי באמצע הים, הם טעו לחשוב שהאי הוא יבשה מוצקה ובו ימצאו מנוח לכף רגליהם, כשהדליקו מדורה לחמם להם אוכל, האי, שלא היה אי אלא לוויתן עצום מימדים… התנער ממקומו וצלל אל המעמקים…
הגמרא מסיימת בתיאורו של אחד הניצולים. ש'לולי הספינה עגנה סמוך למה שהיה פעם ה"אי" וודאי היינו כולנו טובעים'.

אנו מתהלכים בעולם, נטולי וודאות, חסרי ביטחון בדרכינו, התצליח, אם לאו?
אנו חשים שהאדמה תחתינו רועדת, לא מושפעת במאום ממעשינו, מה שאנחנו נעשה כאן בעולם, לא ישפיע על הדרך והתוצאה בכהוא זה, האדמה היא כ'גוף חי', עצמאי, לא יציב.

ובעצם, כולנו כאותם פליטי אוניה, טועים במראה עינים באינספור 'פטות מורגנות' לאורך המסע, ובמה שהיום נראה לנו כיציב ובטוח, למחרת יהיה רעוע ומסוכן, בעולמינו, השלווה והנחת המוחלטים הם מנת חלקם של שוכני עפר.. ובצדק, שהלא "אדם לעמל יולד" אך החוסר בידיעה אם נכונה הדרך ובסוף השביל מחכה הארץ המובטחת מקשה על הבחירה והעשייה.

אנחנו מוקפים בהרבה אי שקט, ובתקופה האחרונה בכל כך הרבה רעשי רקע.
העולם שחשב שכבר ראה הכל וכבר יודע הכל, עצר בחריקת בלמים, ונגיף חסר חיות הניס את כולם אל הבתים, לך עמי, בוא בחדריך. ואז התחילו חולים, וליל הסדר בסגר, ואז יוצאים מזה, ועוד פעם, וכבר נהיה לנו תחושת דז'ה וו מרוב סגרים יציאות ובידודים, מסכות וריחוקים.
קול המונם, מחריש את אזנינו.
מסחרר את ליבנו.
ואין לאן לברוח, כי גם האוויר מלא בחוסר מנוחה, הוא מתנועע ושר.



אבל דבר אחרון,
דבר אחד ויחיד נותר לנו לפליטה.
רק המחשבה על אלוקים היא "אי במערבולת"!
כשהכל מסביב מעורפל ומסוחרר, האמונה, רק היא, מייצבת. וכאי במערבולת משרה ביטחון.

ראיתי את הכריכה. ראיתי את שם הכותב. שמעתי את השם. ורצתי לקנות.
מההתחלה זה היה מצחיק, הזוי, שרוט. כמעט כמו הספר. התקשרתי לחנות ספרים. שאלתי, "יש לכם את נתב"ג בן גוריון?"

"את מה??"

"את הספר נתב"ג בן גוריון"

"מה זאת אומרת? נתב"ג---- מה זה מתיחה?"

בסוף היה להם. רק המוכר לא ראה את הספר עדיין, הוא מבקש סליחה ממש. (וסליחה אדון מוכר אם אתה קורא את זה)
אז קניתי. וכבר בדרך הביתה הצצתי בכריכה.
"הספר הוא אוסף מחשבות של אדם גבוה עם חרדות הפרעה נמוכות...." ואז-

שלושה ציטטות.
שלושתם של פלדמן. (הכותב עצמו, אגב)
אחד ב2018, שני ב2019, שלישי ב 2020.

מה שאדם עובר בשלוש שנים... רגע הוא בועט במתחרים אחרי זה הוא מגיע להשלמה עצמית, ואז יש ניסוח שלו על עצמו. אני צחקתי. בקול, אגב.

יאללה נעבור לספר. (לכו שניה לאור החיים, קראו את הגב. סתם תחייכו רגע)
כתב אותו יצחק פלדמן. עיתונאי וכותב מוכשר. זהו סוג של אוטוביוגרפיה סאטירית על אדם שלא הפך את העולם, אבל העולם התהפך עליו.
הספר מחולק לכמה קטגוריות. כל קטגוריה עם איור קריקטוריסטי מתאים. בין הקטגוריות; משפחה, חברים, הישיבה, חרדות, החיים עצמם, וכו' וכו' וגו'
לא באה לכתוב מה יש בספר. כי אם אתם רוצים תלכו תקנו. הוא שווה את זה.

אבל איך כתב השבוע גרובייס ב'משפחה'?
"שרוט עד העונג. מצחיק עד כאב. שנון עד הקצה, ובעיקר, אמיץ וחושפני עד התקף חרדה"

מצאתי את עצמי כמה וכמה פעמים צוחקת בקול. מקריאה ציטוטים, מספרת אנקדוטות, ומגרדת את הראש במבוכה. בגללו, לא בגללי.
זה ספר טוב עם הומור ברמה גבוהה, הומור שלא מתאמץ להיות הומור אלא פשוט 'נהמר' (בלע"ז נהיה הומור). ספר שמראה קוריוזים פשוטים מהחיים באור אחר. מצחיק יותר, מחריד יותר, דרמטי יותר. ומחיה את הנפש יותר.

מעבר להומור ולכייף ולצחוקים יש בו גם פן מאוד כנה. אמיתי עד אימה. יש את החרדות שהוא מדבר עליהם בפתיחות, העצלות שאין לו שום בעיה לצעוק את זה בקול, המבוכה מול אנשים, והפדיחות שאנשים עושים לעצמם.

אני ייתן את המבט דווקא על החרדות שהוא פתח בצורה מרתקת.
בימינו אחד מכל עשרה אנשים סובל מאי אילו הפרעות חרדה. לאחד זה מתבטא כך או אחרת, בצורה קיצונית יותר או פחות, אבל יודעים מה זה. ומתביישים.
יש אנשים שלא יטפלו בעצמם כי הם מתביישים.
יש אנשים שלא יודו בחרדות שלהם כי הם מתביישים.
וכן על זו הדרך.
הספר הזה מראה שאפשר גם אחרת.
אתה יכול להיות חרד בכל רגע, אבל דבר ראשון טפל בעצמך, דבר שני זה נורמלי ובסדר. אפילו לפלדמן יש חרדות!
והחשיפה הזו למען הכלל ראויה להערכה. כי היא חשיפה ראשונית כמדומני במגזר החרדי של אחד שלא מתבייש לצעוק בקול שהוא חרדתי. ולא כי הוא מטפל רגשי או משהו אינטרסנטי כזה או אחר, אלא כי הוא בנאדם.
הוא כותב את "חוויות" החרדות בצורה הומוריסטית כרגיל עם קריצות וכדומה, ומאוד נהניתי.

יש לי עוד המון מילים טובות ויפות אבל ביננו, באנו להרביץ ביקורת וללכת.
דבר ראשון ביקורת לכם ולי, הקוראים.

קחו את הזמן.
אל תקראו את הכל בבת אחת משני סיבות. א. כמו קפה משובח. שכדי לטעום את הטעם שלו צריך לגימה לגימה. ב. כי תשמרו את הזמן. היום תצחקו חצי שעה, מחר עוד חצי שעה, מחרתיים שעתיים. חבל לבזבז את הכל בבת אחת!

נקודה לדיוק:
מכירה 'אי- מי' מקרוב שסבל אף הוא מחרדות. לכן, כשראיתי פרסומות בדיגיטל על הספר, ראיתי שמספרים על זה שפלדמן חושף את החרדות שלו, ואיך הוא מתמודד וכולי. אמרתי לעצמי 'וואלה איזה אומץ ומעניין איך הוא עושה את זה' והלכתי לקנות.
קראתי את הספר המדהים הזה. וחוץ מכמה פרקים נקודתיים לא מצאתי עוד את חרדותיו של פלדמן. מאוד נהניתי מהקריאה והכתיבה, אבל חבל שהפרסום יצא מהכותרת. הכותרת היא לא 'פלדמן חושף את חרדותיו', אלא, 'פלדמן חושף את חייו'- וזה גם מאוד מעניין ומרתק.

נקודה לשיפור:
אוח, המסעות שלו בעולם. זה לא יפה שזה מצוייר כל כך טוב, והכבישים משורטטים בראשינו, והאנשים המוזרים והבובות החנוטות כביכול מסתכלים עלינו מהצד אבל ברגע שאנחנו מרימים את הראש אנחנו קולטים שאנחנו על הרצפה בינות ללגו ופליימוביל וכבר חושך בחוץ ושעת ההשכבה הגיעה. זה בצחוק. עכשיו ברצינות, יש איזה פרק אחד או שניים ש---לא יודעת, הורידו קצת. מכירים את הכתבות בעיתון על 'כתבינו זלמן שטוק במסע לקזבלנקה מספר' אז זה ככה. עם הומור ושפשוף, אבל כתבה עיתונאית. בלי תמונות, והוא כותב שהוא צילם. בלי האקטואליה, כי זה היה מזמן. והפרק שניים האלה לפי דעתי, התפספסו.
זה בסדר שזה טורים לעיתון שעברו שכתוב והתאמה לספר. אבל יש דברים שמתאימים לכתבה בעיתון ויש דברים שמתאימים לספר.

נקודה לדיון:
ומשהו אחרון. יש שיאמרו זה הכייף, יש שיאמרו איזה באסה. ויש שלא יאמרו.
אבל אני אומר, ותחלקו עלי אם אני טועה.

עיתון הוא דבר אקטואלי. אני קונה עיתון שיספר לי מה הלך השבוע, היום, החודש. וזורקת אותו לפח אחרי הקריאה כי הוא כבר לא מעניין אותי. כי מה שכתוב שם עבר, נגמר, שלום.
ספר לעומתו, הוא דבר שאתה משקיע בו, ורוכש אותו בשטר. והוא עומד על המדף עד אשר ---- אין עד. לנצח.

הספר הזה. הוא עומד על הגבול. קראתי שם דימוים כמו, האלקטורים בבחירות. ההפסד של טראמפ. ירידות על בני גנץ. וכמובן- פרק שלם על ה'קורונה'.
אני אוהבת אקטואליה ולכן נהניתי מההקשרים, כי גם אם סופר שם על הגל הראשון של הקורונה עדיין זה היה לא מזמן, אבל אוטוטו, שימצאו חיסון, ונתחיל לשכוח... אז זה גם יעניין?
ואוטוטו, אחרי הבחירות כשנפתלי בנט וביבי נתניהו יריבו על הכסא, יעניין אותי בני גנץ על גמגומיו?
כלומר, אם אקרא שנית את הספר בעוד שנה שנתיים, ואני עושה זאת מפעם לפעם בספרים עתיקי יומין, האם הספר יחזיק אותי או ישעמם אותי? ימים יגידו. וייתכן מאוד שאני טועה.

אז במילים אחרות מה שאני אומרת זה רוצו טוסו לקנות את הספר לפני שהאקטואליה תלך, ואז אולי, ושמא, ויש חשש, שתפספסו כמה דימויים מדליקים.



אז כאשר תקום מן הספר---
דבר ראשון שעות של עונג. לא פספסתי מילה נראה לי. למרות שהספר דק (למה כזה קצר? למה??) כל מילה שם פנינה. ויכולתי לקרוא איזה פרק שוב ושוב כי כל כך צחקתי. (רמז; עמוד 71, פרק החברים. ועוד רמז; מכתב הפרידה מהקיסם. ועוד רמז אחרון; כמעט כל הספר)

עוד משהו, אמנם אני לא סופרת אבל פתאום אחזה אותי כזאת קנאת סופרים. מה הסוד שם? מה?? אוף זה מתסכל. אוף זה מרתק. אוף זה יפה. אוף זה כל כך מצחיק ולא מתאמץ להיות כזה.

ועוד בקשה קטנה, עוד ספרים כאלה.
חסרים לנו בחיים עוד ספרי הגות והומור, פילוסופיה וצחוק. והכי חסר לנו- אמת שכתובה וחרוטה על הדפים.
זה עשה טוב לי ולכל מי שקרא את הספר. אז בבקשה, הבו לנו עוד.

(אפשר מילה קטנה לקופירייטרים ואנשי השיווק פה? לכו לכו לראות את הפרומו של הספר. וואו. וואו. וואו. גאוני ברמות.)

מען לא ידוע ועוד ארבעה עשר סיפורים / חיים גרינבוים / ביקורת - ראש לשועלים

ברגע שראיתי על המדף את הספר, מיד ידעתי שהוא יוצא איתי, ויהי מה. הכריכה נחמדה, והצללית שמציתה לעצמה סיגריה מזיקה מושכת מן הסתם את העין, אבל לא זו הנקודה.

חיים גרינבוים.

האיש שבגד ברבבות קוראיו והותיר אותם עם לשון בחוץ. אחרי הוצאת הספר 'טביעת אצבע' פרש הסופר המהולל בשיא להנחות, ואותנו הותיר לאנחות. מאז ועד היום לא נצפו כותרים פרי עטו ללא ניקוד.

כשאתם רואים כל יומיים אשכול חדש באיש את רעהו תחת הכותרת – מרגל להשכרה, תדעו שזה לא בגלל שהספרים של יונה ספיר הם משהו מיוחד, הגם שזה כמובן נכון כשלעצמו, אלא בגלל שחיים גרינבוים פשוט הפקיר את הזירה ושובת איטלקית מזה שבע שנים.

מובן שהזעם הציבורי רב, והקהל מתקשה לסלוח על הנטישה המהדהדת. בכל זאת, כיוון שנזדמנה לידי מציאה כשרה, לא אחמיצנה.

לקחתי אותו איתי.



מתברר שמדובר באוסף סיפורים, ולא בסיפור אחד ארוך. זו התגלית הקטנה. התגלית הגדולה היא, שמי שבספריו הנודעים נשלפו אקדחים כאילו היו מלפפוני בייבי, מפכה מעיינות רגש בלתי רגילים, המרעידים את הלב היהודי, שרגיש בימים אלו גם ככה. אם אנחנו מחפשים סלוגן, אז 'תחת הקליע תעלה דמעה ותחת הדם יעלה הדס'.

משהו כללי נוסף – האוסף מגוון ועשיר מאד. לפעמים קשה לעכל שכל השלל הזה נכתב על ידי בן אדם אחד. הוא נראה כמו גיליון סיכום של תחרות סופרים וכדומה. יכול להיות שזה נובע מכך שהסיפורים נכתבו על פני תקופה ארוכה, אבל כשמוישה גוטמן או חיים ולדר מפרסמים ספר, אתה יכול לחרוז את הסיפורים לשרשרת ארוכה בעצימת עיניים. השטאנץ כל כך בולט ואחיד, עד שלעתים קשה לקרוא את הסיפורים בזה אחר זה – הם כאילו כופלים את עצמם. 'מען לא ידוע' שונה מכולם. קשה לאתר את זהות היוצר היחיד, שמענו כאילו בלתי ידוע.



כמו תמיד, אני אוהב לחלק את הסיפורים לקטגוריות.

הקטגוריה הראשונה, אלו הסיפורים שכבר קראתי ביתד נאמן, במוספי החגים.

ברור שגם הקטגוריה הזו מתחלקת לשלושה תתי קטגוריות, תקראו לזה קבוצות משנה. 1. הסיפורים שאתה מזהה ממבט ראשון, ופשוט עובר הלאה. 2. כאלו שאתה מזהה רק אחרי כניסה מאסיבית לעובי הקורה, קריאת כמה וכמה עמודים, ולבטים קשים בינך לבין עצמך (דז'ה וו, דז'ה לו, דז'ה מה). אלו הכי חמוצים. אתה גם מבזבז זמן וגם סובל. 3. הידידים הוותיקים שמחייכים אליך יפה, ואתה בכל זאת ממשיך לצעוד איתם, יד ביד. סיפורים עסיסיים שאפשר לקרוא שוב ושוב בלי להתעייף אפילו פעם אחת.

בואו נאמר, שאין כאן אפילו עבירה קטנה. וכאשר אנחנו חיים בדורו של סופר מפורסם שהפך את היוצרות, ושלח לחוברת הסיפורים סיפור שכבר שוכב לבטח באחד מספריו – מה יאמרו ארזי הלבנון.

הקטגוריה השניה, אלו כל יתר הסיפורים.



כמו ספר חרדי שמכבד את עצמו, וגם יוצא לאור בעשור הנוכחי, יחסי הורים-מורים-נושרים מקבלים את מירב תשומת הלב, וזמן מסך מעבר לכל פרופורציה. זה גם נושא חם, וגם מאפשר לך ללכת 'על הגבול', תוך כפירה כזו או אחרת בעליונות של ההורה או המורה.

כזה הוא למשל 'פירותיך מתוקים', שמתאר סצנת 'ושבו בנים לגבולם' מוכרת, ומתובל בדיאלוגים שכביכול מעמידים את הנושר בבת אחת על טעותו הגורלית. הבעיה בדיאלוגים הללו, שיחזרו על עצמם עוד בהמשך, זה שהם לא טבעיים בכלל, ולא משכנעים. בחור שעזב הכל לא באמת חוזר הביתה כי אברך שפגש אותו הסביר לו שההורים שלו בכלל אוהבים אותו. כלומר, יכול מאד להיות שזה קורה, אבל את אמון הציבור הפסדת. הקוראים לא קונים את זה.

'רעהו בסתר' הוא סיפור מרתק. פרפרזה משובחת לסיפור הנודע על ההוא שקלקלו לו בשידוכים כי 'היה שמה משהו עם משטרה', אחרי שכרכרה משטרתית השיבה אותו אי פעם בכבוד מלכים לביתו מחמת מעשה שהיה. המסר כמובן בז לבררנות העיוורת בענף השידוכים החרדי. והוא אחת הסיבות שבגללן הספר נמצא במדף 'ביקורת החברה החרדית', ולא במדף 'פירותיך מתוקים', נקרא לזה ככה...

בשלב הזה של הקריאה, אני חושב שכבר תבינו שיש בעייתיות מסוימת בסופר מתח שפולש לתחום הסיפורת הקצרה. בספר של שמונה מאות עמודים, כל תך ותך תפור לאלו שסביבו באמנות סבלנית. לכל דרמה יש הסבר, ואף תפנית לא נראית משונה יתר על המידה, בדרך כלל. אבל כשאתה מעתיק את שיטת העבודה לסיפורים של עשרה עמודים, נוצרת בעיה. כמו מטוס שמסלול הנחיתה שלו התקצר בתשעים אחוז. כמו מחלף שעיקוליו זוויתיים – משולשים. אבן על אבן נערמת במהירות מסחררת, ושוב נפגעת אמינותו של הסיפור. קשה להבין איך שורה כזו של אותות ומופתים מתרחשת בדיוק באותה נקודת זמן, על פני ציר השתלשלות קטן כל כך. בקיצור, שמיכת הסיפור קצרה מכדי לכסות את כל המרכיבים הדרושים למסגרת המתח.

'מען לא ידוע' מרענן את האווירה. לא בגלל שהוא עשוי כולו חליפת מכתבים, כי את זה כבר עשו רבים וכושלים לפניו, ולא עלתה בידם. אלא בגלל שתי סיבות: קודם כל, כי הם טרחו להסביר בהתחלה מי ומי המתכתבים, מה מניעיהם הנסתרים והמוצהרים, וכיצד הגיעו לאן שהגיעו. טרחו והטריחו. כאן המען ממש לא ידוע. הסופר לא מפרגן שום פרט על צדדי ההתכתבות למעט אלו שנחשפים בה בעצמם. זה מאד יפה וקליל. שנית, משום שהמכתבים מושכים את הסקרנות ואת הלב, וגוררים אותך באפך מאיגרת לאיגרת, עד הסוף העצוב, יש לומר.

'המנהל' מקורי מאד, אבל הוא שייך קומפלט לקובי לוי. לא יודע איך גנבה רוחו של סופרנו הנכבד את הסיפור מראשו של ר' קובי הנ"ל. זה נושא לסיפור מרתק בפני עצמו, אולי בכרך הבא. עוד משהו: כמו שכבר דיברנו, יש קטע מאולץ בעלילה, שקשה להתעלם ממנו. (אזהרה: להלן ספוילר) לשלוח בחור לצעוק על המנהל שלו 'אני אקבור אותך' ואחר כך לשים אותו בחברה קדישא, כדי ליישם את ההבטחה, זה חמוד, אבל...

'סמוי מן העין' הוא סיפורו העצוב של איש צעיר, על הנזקים הבלתי הפיכים שגרם לעצמו. שילוב של חיים ולדר עם א.מ. אמיץ.

'אובד אבי' מושלם וסוחט דמעות לפנתיאון, אבל הוא רק הכנה לרעידת האדמה הגדולה: אחות קטנה. 'אחות קטנה' היא יצירה קורעת לב, מהשם ועד הטפחות. משהו שכדאי לכם לבקש ממישהו לצלם, בכפוף להנחיות ולמגבלת זכויות היוצרים. הבעיה היחידה שלי איתה היא, שאני חושד שנעשה בה שימוש עודף בחומר גלם מרגש, שעה שהטרגדיה לא יכלה להיות קשה כל כך במציאות, ואמנע מספוילרים ברורים יותר לגודל השעה.

'כסא של אליהו' הוא סיפור חתרני, שמציג את האב שהוא גם הרב, באור מאד לא מחמיא. ביקורתיים יותר ממני יאמרו שהסיפור מצדיק נשירה, אבל מי אני שאקבע מסמרות בהררים כאלו.

'פסנתר כנף במאה שערים' יפה מאד, אבל עם סוף קצת מאכזב.

'שני מכתבים' נדמה כמי שנכתב להתרמה של ארגון צדקה, אבל באמת ראוי להתברג בנבחרת החמישה עשר.

'חוט של חסד' מושלם מכל היבט, יהודי ולבבי כהלכה, שזור קטעים היסטוריים בשפה קולחת. חבל שהוא מחכה כמעט לסוף (כמו הלחם בסופר, אומרים תמיד).

ב'קריאת השכמה', תקראו על דמות שלא תאתרו באף ספר חרדי אחר – חרדי שנשוי לחילוניה. לא פחות. הסיפור חזק מאד, ודווקא לכן חבל – לטעמי - שהוא מסתיים עם שבירת קיר ושיחה של הסופר עם הקורא, דה פקטו.

'סומך נופלים', שכתוב בגוף ראשון, מתאפיין בשני פרמטרים ששכיחים גם בקרב חבריו: סיפור בגוף ראשון, וגיוון עדתי. הוי אומר, הספר ממש לא על טהרת האשכנזיות. גרעין מסוים של הסיפור כופל גם את זה של 'רעהו בסתר', (זהירות: ספוילר) הקטע של איש פשע אמריקאי שמשאיר צוואה להשבת הילד שלו לחיק העם היהודי וכולי. אבל זה טבעי, נביא אחד בסגנון אחד. חוץ מזה, שהסופר לא אמור לחזות טיפוסים מפוקפקים שיזכרו בסיפור האחרון מה היה ארבעה עשר סיפורים לפניו. לא לכל תרחיש הזוי צריכה להיות תוכנית מגירה.

סיכום: מחכים לבא בסדרה, אבל מעזים גם לקוות למותחן ראוי לשמו ושם כותבו.

את הספרים היפים לילדים של שרי וולך הרבה מכירים. את הכתיבה השופעת שלה, וההיסטוריה המדויקת הכי שאפשר עד לפסיק האחרון, היא כנראה זו שגורמת לי לקרוא שוב את 'סמטה וחצר' למרות שהם ספרי ילדים לכל דבר ועניין.

כמה כיף היה להיכנס לאתר של חנות הספרים ולגלות שם ספר טוב של שרי, והפעם - למבוגרים.
לקח קרוב לשבוע עד שהחבילה נחתה אצלי בפתח הבית (אתמול!) והיום אני לא יכולה שלא לכתוב.

אז נכון שאף פעם לא מצאתי את עצמי כותבת ביקורת לספר שלם ובטח שלא בבמה הזו אבל הפעם לא יכולתי שלא.


הסיפור הזה הוא הסיפור של חייקה - ילדה של אחרי. הוא הסיפור של דבורה'לה - ילדה של אחרי. וגם הסיפור של שמואל חיים - ילד של אחרי.

אחרי - אחרי - אחרי - אחרי---

אחרי מה?



שרי לא עושה טעויות. הם לא רק ילדים של 'אחרי' יש להם גם אופי משלהם, עם חלומות, טעויות, דמיונות, מעשים, משפטים, ותחביבים.
הדמויות מאופיינות בכישרון מיוחד, כזה שלא מאפשר לקורא לנחש מה יהיה המשפט הבא, אבל כן ברור לו שאת המשפט הזה רק ... יכול להוציא מהגרון.

אבל כל האפיון המושלם הזה לא נותן לדמויות לעוף קדימה לכל עבר. הם ילדים של אחרי...
גברת גרינברג יכולה לספר שדודה דינה הוזה ולא יתכן שהתיאורים המזוויעים הללו יכולים אכן להיות, אבל התיאורים האלו לא נותנים לאהרון מנוח...

אין שואה בספר הזה. אנחנו אחרי, לא?
וצל שחור ומפחיד מכסה את הסיפור, לא נותן לו מנוח.

בני ברק חולית, תל אביב מעלה ניחוח מלוח של ים וגלים... אבל אהרון ודינה מוצאים את עצמם חוזרים שוב ושוב לימים של עשן ופיח ולא מהסוג שעולה מהמנועים של דן - חברה שאף פעם לא תקבל את אהרון כחבר אמיתי. במחנה הוא עבד בלתקן מנועים - וזה גם מה שהוא עושה היום.

ועדיין לבני ברק יש ריח משכר של גבעות ושל ואדי, עם ילדים אדוקים שמקפצים ביניהם. הילדים האלו לא יודעים מה היה, לפחות לא מבינים, אבל הם כן מבינים שעדיף לשתוק - אף אחד לא יאמין שהזוועה אכן היתה, ולהוזים - יש מרפאות נפש מיוחדות.


אוספים אהרון וטויבע את עברם, משאירים אותו ללילה ולכרית וחיים בשביל הדור הבא - בשביל שלפחות הם יוכלו לחיות. להם עצמם כבר אין סיכוי.

ויש גם עלילה - מסתעפת ומסתלסלת, עולה ויורדת, משפחתית ומלוכדת, זרה ומנוכרת. איצ'ה נפטר, דינה רוצה משפחה, אהרון לא יכול לתת לה אותה, וטויבע מנסה הכי שאפשר. חייק'ה משתדלת להיות אחות של דבורה'לה וזה קשה כשדודה דינה מתערבת ומראה לה את הדלת מהצד האחורי

אבל לא רק עלילה יש בסיפור הזה.

יש אנשים.

אחרי.

ואולי גם לנו, אנשים של אחרי-אחרי-האחרי יש עוד חומר חדש לגלות. זה לא שואה. זה עוד טרגדיה. הסיוטים בלילה, הקושי להתאקלם, חוסר הידע הציבורי בזוועות, הנסיון לשרוד, העדר המשפחה, לחיות את אלו שכבר פגשו במוות, והחיים המרים ממוות.

לכל שבת יש מוצאי שבת. והספר מאיר על עוד פיסת חיים ועל עוד עולם מלא. אין דבר כזה היה ואיננו, אין סוף סיום וגמרנו. תמיד יש מי שיבוא אחרי.

תודה שרי, היתה חוויה מיוחדת, וגם אם הספר נגמר נשאר 'אחרי'.

הרבה יותר מפחות | ביקורת ספרות - פחות או יותר - דבורי רנד.

עריכה: מכיל ספולרים? לא יודעת. לא נראה לי. מכיל תהליכים.

איך אפשר לומר על פחות או יותר שהוא מושלם? אז כנראה שאי אפשר, אבל הוא מתקרב לשם. כמעט ונוגע.
ספר שיכול להימכר כמדריך להנחיית הורים. וכמדריך להתמודדות עם הילדים אל מול אביהם, שחי בנפרד.

הסיפור הוא על מנוחי, שהיא פחות או יותר. מתחילה בפחות, גומרת ביותר. או יותר נכון, הספר הוא מנוחי, מנוחי היא הספר, הספר הוא פחות או יותר שזה מנוחי שהיא פחות או יותר שהיא הספר.

פא"י מדמם אימהות. הוא כואב מדי, פצע של אמא, שלא יכול להבריא, מנסה להגליד.
תחילתו קרע, סופו השלמה, כל כולו אהבה.

מנוחי, היא אמא לשניים, שמופרדת מילדיה בצורה לא סימפטית בכלל ואפשר לומר אכזרית. ילדיה גדלים עם אבא שלהם, ה X של מנוחי, אבל מנוחי עדיין אמא. מנוחי היא אמא יותר.

חוץ ממנוחי, יש בספר את חמותה של מנוחי, שהיא פחות.

את גיסתה, יעל, והיא פחות או יותר, (פלוס מינוס משתווה בעצם לכלום, לחסר).

יש את פרידה, חברה של מנוחי, שמתנהגת לפעמים כמו המנטורית שלה ושתלטנית בצורה מעצבנת. אבל גם אכפתית מאוד. היא מתחילה את הספר ביותר וגומרת בפחות. או אולי בפחות ואז ביותר? שכל קורא יכריע איזו פרידה עדיפה.

את אסתי, חברה נוספת, רווקה, כל כולה פחות שהוא יותר.

יש את X (מתברר שקוראים לו אבינועם בסוף הספר, למה זה היה נחוץ?) שהוא פחות, כל כך פחות.

פגשנו את בלומי, הבוסית של מנוחי, שהיא חלקה ביותר.

את אמא של מנוחי, שהיא הרבה יותר מיותר. היא אמא שהיא השראה בספר כל כך אמהי.

והעיקר, אהבנו את אורי ושירי, שירי, הכי יותר שיש. ואורי, קרבן, וקרוע יותר.


מיקוד -
בספר יש מינימום דמויות. ובנוי מעלילה אחת. הוא מתמקד במנוחי בלבד. לא עובר מקום. אין שם דבר מיותר וזה מדהים. קצת הפריע לי חוסר פרטים בסיסים, כמו איפה מנוחי גרה? מילה שתיים איך קרה השידוך המוזר. המשפחה שלה, מי הם. מה הרקע. אמנם זו הייתה המטרה נראה לי, הסיפור ותו לא, אבל הרגיש לי מדי.

איפיון -
מדויק. מדויק. מדויק. בצורה מעוררת השתאות.
לדוגמא: ההתפטרות של מנוחי מהעבודה בארכיון. כשקראתי את זה, רציתי לצרוח לה, למה את עושה את זה? את לא מבינה שזה צעד מטופש ופזיז? אבל היא, מנוחי שכמותה, עשתה בדיוק את מה שמתאים למנוחי. בלי התחשבות בקוראים.

משפטים שאהבתי -
- ואם יש לו מצפון, הוא חסר ריח.
- אהבה מגיעה בלי תנאים, אבל לנחת יש תנאים אחרים.
- אני לא צמח ואת לא מלאך, אז תפסיקי להכות עלי, לקוות שאגדל ככה.


הדמות שאהבתי ביותר -
אמא של מנוחי, מעוררת השראה. באימהות שלה, באהבה שלה, בחוסר התנאים, בהיותה היא.


אז סיכמנו שהספר לא מושלם, והנה מה שהופך אותו לכזה. (the perfect is the enemy of the good):
- ריבוי ריבוי ריבוי הנקודות.
- ריבוי הווים. לדוגמא: ופיג'מות, ומברשת שיניים | סבלנות ואהבה ואמהות לא מתה.
- הסוף הטוב מדי. אמנם שמחתי בו. אבל גם התאכזבתי ממנו. ציפיתי לו, ורציתי להתאכזב.

ומה הופך אותו ליותר:
- השתיקה של מנוחי, למול הילדים, בשבילם. לא מדברת עליהם. עוזרת לילדים להסתדר איתם. שותקת. כל כך שותקת. יותר.
- ההשלמה של מנוחי. אל מול גזרתו ורצונו יתברך. כל כך כל כך יפה.
- האימהות, היצירתיות של מנוחי. הגישה המיוחדת שלה לילדים.


אז תודה לך דבורי. על הספר המקסים הזה ולא רק עליו. את מהווה השראה, הספר מהווה השראה, את רף. הספר הוא רף. תודה.

האמת, שהשנה תכננתי מסיבת פרידה. מאז פסח אני מתכננת אותה, מעצבת עיצובים, מכינה תוכניות, קונה בלונים, אופה עוגות. מדמיינת אורחים. הזמנתי גם כמה חברות, מה טוב שנתקעו בגלל הסגר ולא ראו אותי בכלימתי. כי המסיבה התבטלה.

בערב החג, הלכתי להביא את הנפרדים ממני. וככה ישבו להם על הספה בסלון עשר קילו, של חומר קריאה ופרסומות. התחלתי מהקל אל הכבד, ולבסוף, עם עודף כנות, ביטלתי את החגיגה. הופתעתי לטובה.

אמת נוספת, גם ביקורת לא תכננתי להעלות, רציתי לבדוק את עצמי במצב של סתימת פיות. אבל לסוף, כמו החור של הקומקום, (קרדיט @יעקב12..) החור שלי היה באיש את רעהו, ובמקום לכתוב כאן, כתבתי שם. הרמתי ידיים בשנית. החלטתי להיכנע.
יהיה כאן קצת ערבוב של מה שנאמר באא"ר, אני ואחרים, אז מתנצלת מראש על כפילויות.


קצת סקירה כללית:

אז מה יש לנו, יש לנו את בקהילה ומשפחה, ואת העיתונים המפלגתיים.

חשיפה:
בקהילה - 8.9% מהציבור. (לפי ויקי, פחות מהפלס, מממ)
משפחה - 24% מהציבור.
מבשר - 10.2% בעיתוני אמצע השבוע, ו-8.8% בסוף השבוע.
יתד - 24.1% בעיתוני אמצע השבוע ו-21% בסוף השבוע, ביום שלישי זוכה לחשיפה של 44.9%.
המודיע - 16.3% מהציבור החרדי בעיתוני אמצע השבוע ו-16.2% בסוף השבוע.
הדרך - ?

העיתונים המפלגתיים הינם שופר של מפלגה מסוימת בעוד שהעיתונים הלא מפלגתיים הם בעצם (הלואי..) לא שופר של אף אחד. מעבר לשלל הבעיות, הבעיה שלי בעיתונים המפלגתיים, היא שאין להם שום צורך להרשים. יש את הבייס, שיהיה מנוי גם אם בעל העיתון יברח למסצ'וסטס עם פרטי כרטיס האשראי של המנוים כולם, ובשביל מי שלא הבייס, אין טעם להשקיע. וככה קיבלנו את עיתון קטיפה.
מה שמעניין בקטיפה, זה שלכאורה, הצנזורה לא כזו קפדנית, והרבה יכול להסתנן לבפנים, לו מישהו רק ירצה, מה לעשות שלא נראה שיש כזה מישהו. הסיפורים בהמשכים שבו, מממ. לפעמים יש להם טובים יותר. הכתבות, גם כן. יש שם את נחמה פייגא, שהיא מעולה ממש, ואת יהודית, שכיף לקרוא אותה, ובזה מסתכם העניין, שאר הטורים היו מעניינים פעם, אבל אחרי כחמש פלוס שנים איתם, אולי הגיע הזמן להחליף.

מנגד, עומד לו עיתון בתוך, כמלגלג. מגזין נשים, ברמה, מביא סיטואציות כמו שצריך ולא מתחבא. הכותבות בו הן מהטובות ביותר. לתמר עבודי, אין מתחרים עדיין. וגם לא לכותבות הסיפורים שם. העורכת עומדת עם יד על הדופק, והתוצאה.. וכמו כן מגזין משפחה. יש מי שיש לו בעיה עם צדדים מסוימים של העיתון, ואיש באמונתו יחיה. לי אישית, אין בעיה עם צילומי בנות או איורי נשים. גם לא עם כתיבה פותחת כביכול, או משקפת מציאות בלשונם. אבל- אני לא אוהבת את החינוך מחדש שהעיתון מנסה להשריש. יש מי שמצייר נשים, כי הוא חושב שזה מה שמתאים לו, ויש מי שמצייר נשים, כי הוא חושב שהוא היחיד הצודק ברחבי העולם. ואני מעוניינת בעיתון, לא בחינוך מחדש וניסיון להשריש את החינוך הקלוקל שכביכול קיבלתי מהממסד. (תגידו, יתד עושה אותו דבר, אז לא, כי הוא אולי נדבק בחיידק השמרנות בתחרות התקופה בין המודיע והמבשר, והפלס שנדבק לו לזנב, אבל קל מאוד להתעלם ממאמרי המערכת ולקרוא את אריה זיסמן.)

בקהילה הינו שבועון שזוכה לחשיפה של כ-8.9% בציבור החרדי, מי הוא האחוז הזה? כנראה די חופף עם קוראי משפחה, קצת יותר שמאלה. בקהילה בעצם מנסה לתפוס מקום כמו משפחה, ואת אותו הציבור, הבעיה היא, שהוא לא סגור על עצמו, בעוד משפחה, יודעים בדיוק מי קהל היעד שלהם, מה הגבולות שלהם, (אפשר להסכים איתם או שלא, אבל הם קבועים מראש), לבקהילה אין ממש גבולות, לכאן או לכאן. עיתון הנשים שלהם, שמרן יותר מקטיפה, וקצת חסר לו מידע, מי הוא קהל היעד שלו.
המילה פורום למשל, תצונזר מהעיתון, מניסיון אישי. בעוד שגם בבתוך ואפילו בקטיפה, אין בעיה לכתוב את זה; לא יהיו שם איורי נשים, (לפחות לא במגזינים שאני קראתי), אפילו לא סקיצות.

המגזין ה"גברי", טוב בדרך כלל, אבל יכול להיות טוב יותר, יש להם שם כוחות, כמו יצחק פלדמן, ויעקב ריבלין, ועליהם הם שומרים מכל משמר. אבל חסרה להם קצת השקעה. כי כדי להפוך להיות קרובים איכשהו למשפחה, צריכים להשקיע, ולא מספיקים הכותבים שיש עליהם מונופול. גם הכותבים בין לבין, צריכים להיות כח.

המבשר והמודיע, לא ממש קראתי בחיי. אבל קראט הוא יחסית לקטיפה, עיתון מעניין. אבל על דוממים בעיקר. (ואגב, אם הקטיפה הגיעו לשלב, בו מגזין של חסידות גור לנשים, הוא טוב יותר משלהם, מצבם גרוע מאוד
נשים, אסור שיהיה שם, וגברים, ברור שלא, הרי זה עיתון נשים. וככה קיבלנו כתבות על ספרים, וסיפורים אישים, מעניינים מאוד. וכתובים טוב. אבל מתעלמים מחלק גדול בחיים. (וככה קיבלנו ספר, בלי עולם גברי, ובו בעל שמוזכר פעמיים בכל הספר, וחברה אחת, שהיא ממלאת מקום. כמה נחמד.)


ולעיניינו, סוכות תשפ"א. סקירה כללית וקצרה, (מאוד. תודה מראש לכל מי שיתכבד להעלות משהו מפורט יותר.)
כמו שכתבתי למעלה, הופתעתי לטובה. אין אפס, מישהו כאן למד מפסח, השקיע ועבד קשה.

בקהילה -
המגזין היה מעניין, נגע בנושאים נפיצים. אממה, שעקף אותם בנונשלנטיות רבה. כך גם בכתבה על סאטמר, עקף את שורש המחלוקת ולמה הם נפרדו בכלל, ואותו הדבר בזילברמן, את מאמר הרב שך וכו'.
זילברמן, שוב פעם הכתבה המשותפת של בקהילה ומשפחה, רק חכו, מישהו בזילברמן החליט ליישר קו והלך על מתקפה.
הכתבה על העילויים העתידיים הייתה מביישת ממש. גם אותנו כקוראים וגם את המתראיינים, נעבעך.
יעקב ריבלין, היה מעולה, היסטורי יותר, מלא ידע, שהיה חדש לי אישית.
מוסף הסיפורים שלהם, כמו תמיד, מלא בשמות לא מוכרים, וחבל. אותי אישית לא גירה יותר מדי לפתוח. והאמת, גם לא ממש פתחתי. סיפור פה ושם.
עיתון הנשים שלהם היה יפה, דקיק ביחס למגזינים השונים, אבל לא בגלל התוכן, אלא בגלל הפרסומות שלא היו בו כמעט, מעניין למה. מבחינת עיצוב, הוא קצת מאחור, וחבל, זה מאוד משפיע על הקריאה. (מיסיס פרצמן, היה מרתק לקרוא אותך).

משפחה -
תכלס, ניסו, הביאו אישים מעניינים, ניסו ליצור ראיונות, אבל בסופו של היום, לא היה עמוס בדאטה שציפיתי שיהיה, אבל בסך הכללי, היה מושקע מאוד. עבודה טובה, הרבה ראיונות, ומקוריים. קצת מנסים לחרד כל מרואיין, אבל לא נורא, נסלח.
הם הביאו מגוון גדול של כתבות מכל תחום. לא התחברתי לעליהום כנגד הכתבה עם מנדלבליט, (שהודה, כמו שכתבתי בלא מעט מקומות ביותו יהודי בביתו ואדם בצאתו), אבל זה לא הפעם הראשונה, בו אדם שלא חרדי קיבל במה בעיתונות חרדית, ודי לזעקות השבר, עיתון נמצא כאן לא כדי לתת במות או לא לתת במות, אלא בשביל סקופים, וזה היה אמור להיות סקופ, חוץ מזה, שכמו ששירה בירה אמרה אם אני לא טועה, המראיין שכח את השאלות בבית, התחברתי, ולא רק לראיון עם מנדלבליט;
בתוך, היה מעניין, כתבות טובות. כמו תמיד, לא הורגשה שם חווית חג מדי. אבל היה מה לקרוא, והרבה.
מוסף הסיפורים שלהם, גם כן, כמו תמיד, עם סופרים פנימיים שלהם, לא מתחרה עם של יתד, אבל גם רחוק מאוד משל בקהילה. היה חסר שם את של קפלר, וחבל.

יתד -
קטיפה, ממש התעלה על עצמו, והפתיע בגדול. הוא היה מעניין, חגיגי, (במקום המסיבה שלי שלא הייתה) הביאו כתבות מעניינות אחת אחת. סיפור מדהים של מיה קינן. (המסר, אויש, המסר) העמוד הראשון היה בסביבות עמוד 30, ולא 52 כמו בתוך. ונראה היה שמישהו שם רצה להוכיח שהם מכניסים ציורי נשים, ודימה מניין.
מוסף הסיפורים שלהם, השמות הגדולים. גם כן היה טוב מבעבר, הסיפורים כולם היו מעניינים, והפצצה שולדר הניח...

כמה היילייטס:
הסיפור של אורית הראל במוסף של היתד.
הסיפור של מיה קינן במוסף של היתד.
זכות הדיבור בבתוך המשפחה.

ומשהו אחרון. בקריאה לכל הכותבים שכאן, די כבר עם ראיונות של "התורה של אשת...", וכל האלו. זה בושה לאינטליגנציה של הציבור. ועל אותו הגל, לא כל ראיון על סמינר, איש חינוך, בעיות הדור, חייב נציג מסמינר החדש. הוא סמינר מעולה, ומקסים, וכבודו במקומו מונח, אבל זה נהיה למוגזם, ולפעמים, גם ציפוי. אולי תצליחו להרשים אנשים חיצונים, (אולי...) אבל בטוח לא בוגרים ובוגרות. אז בואו נתנער מהשקרים האלו. די. ספרו לנו על אישה שמוכרת את חייה לתורה, ולא מקבלת כבוד כבר כל ימי חייה, או אישה שמוסרת למען הציבור ולא מוכרת בכל רחבי הארץ.
(על החתום, בוגרת שמעריכה מאוד את כל הצוות.)

בכל כיתה יש את האחד שהוא מענין כזה, בכל רחוב יש את הזאת ששנונה בצורה מוזרה, שחלק נהנים לעצור לסמול טוק איתה וחלק מנענעים בראשם. בכל משפחה ואולי לא, יש איזה אחד שמענין אותו דברים ממש, אבל ממש לא שגרתיים, וגם יש לו משפטים שאנשים אומרים עליהם "אוי, נו!"

יום אחד קמה יעל רועי ואספה אותם אל מקום אחד. הוסיפה גם כמה רגילים, כמה רציניים, וכמה פשוטים אבל שנהנים מבדיחות. כתבה אותם.

ואז היא קמה ולקחה את המצלמה שלה, אולי קנון 720 אולי משהו מקצועי יותר, וצלמה לה , תמונה לפרק.המלצה שלי- תחשבי על זה שוב בספר הבא, המראה מזכיר לי את זרקור נוסח תש"נב.

שחקנים:

הכל מתחיל מבלה שרוצה לשכנע את נחום דוד שלה לבוא לגור איתה. במקרה היא אומרת את זה ליד אריה. שיש לו רעיונות.

נחום אמנם בן 80 אבל זה לא ניכר, הוא אפילו לא לוקח כדורים או מבקר במרפאה, בכלל, בנאדם בן 80 בנורמל הוא בריא כשור.

אריאל, שרי, אריה, מנחם, וכל האחים שמרכיבים את המשפחה הקלאסית של יעל רועי, האלו שכולם שם מתבדחים באותו הסגנון, תמיד עליזים בצורה לא סטנדרטית, ורעיונות משונים יש להם בראש.

ליאה, שהיא אנטיטזה לבת שלה פרידה.

מקס, שעוזר לפרידה במסוה עזרה לליאה.

מרסלה שהיא שיטחית לחלוטין.

ואורי שקפץ טרמפ על הסיפור בלי להתכוון.

אגב, שמתם לב שאין ספר של יעל רועי בלי אשה מבוגרת גיזעית ושנונה שמשתוללת עם ילדים?

עלילה:

צאו מנקודת הנחה שכל מה שקורה בספר הוא לא רגיל.

אנשים מתארחים בבית מלון ולא שמים לב שזה בית החלמה.

ילד בן 15 מציע שידוך ואיש לא מזלזל.

אישה עוברת ברחוב ומוזמנת לארוחת צהרים במסעדה ע"י אישה שהיא לא מכירה, היא גם לא ממהרת למרות בר המצוה היום.

2 שידוכים מוצעים על ידי אותם אנשים בדרך מופלאה כמובן לא מגלים את זה עד הסוף.

בעל קונה לאשתו תוכי. (אגב, הייתי בטוחה שיהיה לו תפקיד יותר רציני בעלילה)

חתן קונה לכלתו מתקן פעלולים.

אנשים לחוצים בזמן הולכים לנפוש בפארק למול השעון המתקתק.

והדובדבן, משימת זוזוז שתופסת חצי ספר למרות שהיא רק יום אחד.

בעלילה, הרגש הכמעט יחיד זה עליצות (ומוזגמת) וגם ככה התעצבנות קלילה ונשיפת אכזבה.אין דאגה, עצב, רחמים, אין מגוון, בקיצור.


כתיבה:

נראה כאילו לקחה הסופרת את אנטואן דה סנט-אכזופרי, לואיס קרול, אלן אלכסנדר מילן, ושמא גם יהודה גזבר, ונסתה לכתוב על אותו הגל.

ובכן, זה די מזכיר. מודה.

האשים מדברים בשפה תמוהה, עונים זה לזה ברמזים מבריקים, מלאי עליצות וששון, רעיונותיהם אינם על הקרקע, והם תמיד יבצעו את הרעיונות למורת רוחם של האנשים הנורמלים מידי בסיפור.

שום דבר לא נכתב בצורה רגילה, ולכן אם רצו לספר ששמואל מיהר מאוד זה יקח חצי עמוד כמעט:

שמואל לא הבין מדוע הוא מתקרב אל האיש, היה לפניו יום עמוס. הוא התכוון לאכול ארוחת בוקר בזמנה הקבוע ולסיימה בזריזות. הוא היה צריך לקפוץ לשמואל השני, בן דודו, כדי לראות את ההזמנה במחשב ולהגיה אותה. למשפחת בלום לא היה מחשב בבית, מפני שלא היה להם הו שום צורך. שמואל השני נהג לצאת לכולל בתשע. שמואל ידע שאם לא ישלח אישור להזמנה לבית הדפוס במהלך הבוקר, תתעכב ההדפסה. ובין כה ובין כה היה ספק אם ההזמנות לחתונה יגיעו ליעדיהן, אם יתחילו לשלוח אותן למחרת.


או המשפט יגיע למקום תמוה ולא קשור בעליל כמו:

"אני מחבב אותם" הוא אמר "אבל לפעמים הם מבלבלים את המח ככרוכיה. זוהי ציפור רעשנית, העגור. הוא ובני משפחתי המקוריים – זה משחק מילים, כן? מקוריים – תמיד מזכירים לי עוגה, מפני שכרוכית היא שטרודל. אף פעם לא שאלתי; את יודעת להכיןשטרודל תפוחי עץ?"

ואם עצרתי באמצע העמוד בשביל להרים טלפון, למשל, אני חיבת לקרוא אותו מהתחלה כדי להבין מה יה קשור פה לטפס על הסולם, אה, זה התחיל מהבדיחה של אריה על פרידה, אוקי, עכשיו אפשר להמשיך.

אמירה וכל זה:

כרגיל הספרים של יעל רועי נטולי מסר. אם הבנתם משהו אז אשמתכם, אני – לא אמרתי.

הדמויות יהיו חרדיות בלי להתיחס למצוות כמעט, לא תהיה משמעות שמשנה את העלילה כמעט בשל היהדות.

ועדין הפריע לי, שיש שם דיבוריים חופשים, שריצות איש בביתו של השני, ישיבה על כוס תה, צחוקים והתבדחויות בין בנים לבנות באופן חופשי . ולא דיברתי על הקרובים הרחוקים, אלא על מקס שהוא יהודי רק בתעודת זהות, אורי שהוא חילוני גמור (הלו! בלה! למה את שולחת את הילדים שלך לבלות איתו בלי השגחה של מבוגר?) מרסלה שהיא כנראה גוייה (?)

ואגב, מי היה אמור לשמור מיחוד את ליאה כשמקס מסיע אותו, לא ברור.

ומי התיר ללעוג לפרידה בצורה הבזויה הזו, ועוד אורי, מה נדחפת?

ואריאל שמקבל בשלות נפש את דירתו של דוד נחום. בספר אחר זה היה העלילה כולה.

לוקישנים:

לעולם לא נדע היכן מתרחש הסיפור, יעל אינה משאירה סימנים, הפעם במקרה כתוב ירושלים, ורמת גן, בגדול לא באמת משנה איפה. זה ממילא לא נשען על המקומות הרגילים.

אז זהו זוזוז, שהשם שלו לא סטנדרטי, התוכן שלו לא סטנדרטי, והוא כולו יעל רועי.

תודה, יעל, אנחנו אוהבים לצאת מהעולם הנורמלי שלנו לפעמים.