קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כשהבעל שם טוב היה עדיין נסתר ונדד מעיר לעיר ומכפר לכפר, אחת מעבודות הקודש שלו היתה לשאול כל יהודי איך הולך לו בבריאות ובפרנסה, והיה שמח מאד לשמוע איך שיהודים מודים ומהללים את ה' יתברך בלשונות שונים ברוך ה', תודה רבה לה', הודו לה' כי טוב וכו'.

פעם אחת הגיע לישוב שבו היה יהודי זקן תלמיד חכם מופלג הפרוש מכל הבלי העולם הזה, אשר יותר מחמישים שנה עסק בתורה בקדושה ופרישות, וכל ימיו היה יושב בתענית בטלית ותפילין עד אחר תפילת מנחה, ורק אחר תפילת ערבית היה טועם מעט לחם ומים.

כשנכנס הבעל שם טוב לחדר הפרישות של הרב הזקן שהיה בפינת בית הכנסת, שאלו הבעל שם טוב כמנהגו איך הולך בבריאות, האם יש לך כל הצטרכותך וכו'.

בעיני הרב היה נראה הבעל שם טוב ככפרי פשוט ולכן לא התייחס אליו, המשיך הבעל שם טוב ושאל כמה פעמים את שאלותיו, עד שהרב הזקן כעס מאד וסימן לו בידו שיצא החוצה.

הבעל שם טוב שהכיר במחשבותיו של אותו רב זקן, החליט להפתיע בשאלה מבהילה ואמר: למה אין אתם נותנים לקדוש ברוך הוא את פרנסתו?!

כששמע הרב את דברי הבעל שם טוב נבהל והתחיל להתבלבל, כי היה נראה בעיניו תמוה שכפרי פשוט ידע לקרא את מחשבתו.

ענה הבעל שם טוב ואמר: כלל ישראל יושבים על הפרנסה שה' יתברך נותן להם, [כי כפי הידוע משיחת ההמונים אומרים שפלוני יושב על שכר כך וכך לשנה.] ועל איזה פרנסה יושב הקב"ה כביכול? את זה למד אותנו דוד המלך עליו השלום בתהלים בפסוק: "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", שה' יתברך שהוא קדוש יושב על תהלות ישראל, שבאים ומודים לו על הבריאות והפרנסה שנותן להם, ובזכות השבח והתהילה שאומרים לבורא עולם, נותן להם ה' יתברך בחזרה שפע ברכה רווחה והצלחה.
[אשמח להערות, ביקורות, וגם מילים טובות... תודה!]

נהגים לא בוכים!

"זה לא פייר", ייבב לו נהג האוטובוס בעצב, "אני גם רוצה".

כל הנוסעים מאחור היו עסוקים בטלפונים המאד-חכמים שלהם, ואף אחד לא שמע מילה, אבל נראה שדוקא בגלל זה הנהג הרגיש בנח לחזור ולרטון בקול גדול, כמו תרנגול בן 3 וחצי, שגם הוא רוצה כמו כולם.

האוטובוס, כאמור, היה גדוש באנשים שהיו שקועים כמעט כולם במסך שבידיהם, ורצו ביקשו להגיע בשקט אל מחוז חפצם. למי יש זמן באמצע היום להקשיב לאיזה נהג מוזר שבוכה להם ליד האוזן.

בכסא שמאחורי הנהג ישב לו אדם נעים ונחמד, יהודי הדור פנים עם גמרא גדולה ולב יהודי עוד יותר גדול, הוא חש שאינו יכול להמשיך להתרכז בלימודו עד שישמע ויקשיב מה מעיק על הנהג שלנו, ומדוע הוא כל-כך עצוב.

"אדון נהג" כך היהודי עם הלב הענק, "אולי תספר לי מה קרה נשמה, מדוע אתה כל-כך עצוב?! קשה ליסוע ככה עם עינים רטובות, זה אפילו קצת מסוכן".

והנהג, למרות הבושה והקושי, שמח שסו"ס מישהו מתעניין בו ובמצבו, ופתח את סגור ליבו.

"תראה, לפני הנסיעה הזאת קניתי פלאפון משוכלל וחדש, משהו עם מסך טאצ', רציתי לשים אותו פה מולי בנסיעה כדי לשחק בו קצת, וגם אולי לראות איזה מצגת מעניינת, אבל בהנהלת החברה הזהירו אותי בתוקף שאוי ואבוי לי. אם אגע בפלאפון בשעת הנהיגה, אפוטר מיידית וגם רשיוני ישלל.

בהתחלה לא חשבתי שזה יהיה כזה מסובך לבצע את ההוראה הזו, אבל כשהגעתי לכאן וראיתי שלכולם יש מסך בידיים ורק לי הגה ענק בין האצבעות, התחלתי להצטער ולבכות, למה רק להם מותר ולי אסור. עד עכשיו אני לא מבין את הדבר הזה, זה פשוט מקומם", סיים הנהג את דבריו במרמור, כשידיו מלטפות את הקופסא עם המכשיר החדש שלו, ועיניו מביטות שוב ושוב על המראה הגדולה שמעליו, בה הוא רואה את עשרות הנוסעים שמאחריו, שקועים ומחייכים.

"למה?!" המשיך הנהג בנאום לאומה, "למה הם חונקים אותי עד כדי כך?! מדוע הם לא מבינים שגם אני רוצה קצת להתפרק?! הנסיעה הרי כל-כך ארוכה ומתישה, מה רע בכך שבמהלכה אציץ מידי פעם במסך?! אני גם רוצה להנות מהחיים כמוהם, ובכלל, למה הם מחמירים איתי עד כדי כך?!"

~~~

"חביבי", אמר לו האיש עם הגמרא הגדולה, "אליך נשואות עינינו, עליך כולנו נשענים, ברור לך שאם אתה לא תסתכל קדימה על הכביש לא נוכל להגיע לשום מקום, החמישים איש שפה באוטובוס, כולם נסמכים עליך. כולם מגיעים ליעדם אך ורק בזכותך.

דוקא בשל כך שהנסיעה כה ארוכה וגם קצת מעייפת, אסור לך לאבד ריכוז לרגע, תעשה את תפקידך בשמחה, תתמקד בנסיעה שלך, ותזכור שאתה הנהג שלנו, אתה המוביל פה. אם תסיר עינים מהכביש אפילו לרגע קט, הרי שזו סכנה עצומה עבורך, וגם עבור כל הנוסעים".

דרך צלחה, נהג יקר. סע לשלום!

~~~

בחור יקר. רגע לפני שאתה נפרד מהבית, מהמשפחה, מהחברים בשכונה, והולך להכנס לחורף ארוך של תורה, תדע, מאד יכול להיות שהיצר הרע ישלח לך לראש כל מיני תמונות של קרובי משפחה וחברים לשעבר, אותם ראית בחג, שקועים במסכים וכביכול נהנים מהחיים, חשוב שתדע ותזכור שאתה המוביל פה, עליך ועל תורתך עומד העולם. ולכן, מגוחך יהיה אם יחלוף במוחך אפילו רגע אחד של קנאה באנשים האלו שאמנם הולכים על שתיים, אבל שוכחים לחצות כביש. אלו שתקועים במעבר חצייה דקות ארוכות, כי יש להם איזה מכשיר מוזר ביד. "בני אל יקנא לבך בהם, כי אם ביראת ה' כל היום" (ע"פ משלי כג, יז). תהיה גאה בדרכך. דרך המלך.

דרך צלחה, נהג יקר. סע לשלום!


נהגים לא בוכים, גם לא נהגי אוטובוס ובודאי שלא נהגי רכבת. הם לא בוכים וגם לא מאוכזבים, הם יודעים ומכירים בערך עצמם, ולא שוכחים לרגע שאחריות על חייהם של המון אנשים מוטלת על כתפיהם. הם שמחים על המשימה החשובה שהם זכו לעסוק בה, ויש מהם שאפילו מתפארים שטוב שההגה בידים שלהם.

נהגים רק מסתכלים קדימה אל היעד, מתמקדים בתפקידם וזוכרים שעליהם עומד העולם. הם עושים את מלאכתם נאמנה מבלי להסיט מבט מהדרך שלפניהם, הם יודעים שכל הסחת-דעת אפילו הכי קטנה, יכולה חלילה להסתיים בתאונה.


נסיעה טובה, נהגים יקרים. זמן חורף פורה ומוצלח...

{אגב, היו ששאלו, מה הרעיון לכתוב באריכות קטע כ"כ מגוחך ולא-מציאותי, שכן ברור שנהגים לא בוכים, ובודאי לא נהגי אוטובוס (ראו שרשור: "סיפורים שאינם יכולים להתרחש במציאות"), אבל הייתי חייב להשתמש ב"נהג" ולנצל את דמעותיו עד תום, וזאת כיון שהנהג זה הדרך שלי להביא את כל הטיעונים שעלולים לעבור לבחור ישיבה קלאסי בראש, אבל הוא אולי חושש או מפחד להגיד אותם, וגם הכותב כמובן מפחד להגיד אותם בשמו, אז לכן הכי פשוט והכי קל זה להגיד ולהציג אותם בשמו של הנהג....
ולכן הוספתי את הקטע האחרון "נהגים לא בוכים", כלומר, הנהג, זה רק התירוץ...}
נכתב עבור טור הביקורת שלי ב'יחידה', קישור לבלוג ניתן למצוא כאן.
ברוח הביקורת הבריאה שמתחילה לנשב כאן בפורום, נוכל ללמוד מאיפה זה בא, למה זה בא ואיך זה בא.

מהי, בעצם, ביקורת ספרות?


בשנים עברו ביקורת לא הייתה נפוצה כל כך בציבור שלנו, היא הייתה מעין חיה מאוסה שהיוצרים והכותבים סלדו ממנה. היא לקחה את היצירה שלהם, צקצקה בשפתיים ואמרה "נו נו, לא טוב!"

עם התקדמות עולם היצירה בציבור שלנו – עד למקום הגבוה שבו הוא נמצא כיום, אנו מודעים הרבה יותר לחשיבות ולאמנות שבביקורת ספרות משובחת. כותב, מקצועי ככל שיהיה, אינו מסוגל, טכנית ורגשית, להסתכל על היצירה שלו מבחוץ. כבר אמרו חז"ל "אדם קרוב אצל עצמו" (סנהדרין ט עב), וכותב אינו יכול להיות אובייקטיבי כשמדובר בו, פשוט כי הוא אינו אובייקטיבי. בעצם כתיבת המילים הוא מכניס את ה'עצמי' שלו אל תוך המילים, ולכן היצירה נעשית חלק ממנו. כותבים מסוימים מתחברים לטקסט יותר ואחרים פחות, אך כולם נגועים, במידה כלשהי, ביחס לטקסט שלהם.

זוהי הסיבה שפעמים רבות הכותב אינו רואה בעיניים שלו את מה שהאחרים רואים במבט מבחוץ. כמו אדם שנוהג ברכב: הוא נמצא בפנים. אומנם יש לו את המעלות שלו – הוא קרוב לכביש, הוא יכול לפעול בזמן אמת, אבל הוא אינו יכול לראות את המבט מבחוץ.

לעומתו, האדם שיושב בחוץ וצופה בתמונות הלוויין שמשודרות מאותו הכביש, יש לו מרחב ראייה גדול ומקיף הרבה יותר מזווית הראיה הניבטת בעד חלון הרכב.

על אופן ההתמודדות עם החסרונות שיש למביט מבחוץ ניגע, בעז"ה, כשנדבר על קבלת הביקורת. בינתיים, נזכור שהאדם שנמצא ברכב אינו אובייקטיבי, ולכן הראיה שלו מוגבלת. כאן, במקום הזה, מגיע התפקיד של מי שנמצא בחוץ. התפקיד שלו מסתכם לא רק בראייה האובייקטיבית, אלא גם בשימוש בכללים: כללים קיימים ומובנים שהכותב לא תמיד מודע אליהם ומכיר אותם.

המבקר, בעצם, עושה בדיוק את ההפך מהכותב. הוא מתעלם לחלוטין ממי שכתב את הטקסט, ומתמקד אך ורק בטקסט עצמו.

ביקורת מקצועית נעשית כאשר מתייחסים אך ורק לגוף היצירה. זוהי ביקורת ספרות מקצועית. אני אדגיש זאת שוב ושוב כי הדבר קריטי בעיניי: ביקורת מקצועית בשום אופן אינה מתייחסת לכותב עצמו. ביקורת מקצועית אינה אישית. היא ביקורת עניינית.

כל מילה שנאמרת בביקורת ספרות בונה לעולם לא תהיה אישית (למעט מקרים מסוימים שלא נתייחס אליהם כרגע). היא תתייחס לגוף הטקסט עצמו, היא תנתח אותו, לפעמים אפילו תשסע אותו – כל זה בשביל הטקסט עצמו. כדי להפיק ממנו את המקסימום שלו, כדי שיגיע לאן שהוא יכול להגיע.

למה צריך ביקורת?

במהלך עבודתי כעורכת אני מקבלת לעיתים תגובות תמהות, בהן אנשים שואלים אותי: את לא חוששת להגיד במפורש "אני אדם ביקורתי"? למה שלא תעדני את המילה 'ביקורת' למשהו חיובי יותר?

התשובה שלי קבועה. בעיניי, ביקורת ספרות היא כלי מיוחד באמנות. באמצעותו אנו יכולים להתקדם, להשתפר ולהגיע למקומות גבוהים יותר.

ביקורת היא כלי לצמיחה. אך בכלי, כמו בכל כלי, צריך להשתמש בזהירות. אם תופסים בו חזק מדי – הוא ישבר, אם תופסים אותו חלש מדי – הוא יפול. על אופן קבלת הביקורת נדון בעז"ה בהמשך, כעת נבין מדוע הביקורת עוזרת לנו, ככותבים.

הנחת היסוד שלנו תהיה ההבנה שביקורת נועדה בשביל התקדמות. לא בשביל לנשוך, לא בשביל לאכול את העמיתים למקצוע ולא בשביל לקטול את כל מה שלא טוב. ביקורת בונה היא ביקורת שעוזרת לשפר, לעזור ולפעמים גם לכוון.

נכון. לפעמים כואב לקבל ביקורת, ובדרך כלל זה לא קל. זה הרי משהו שהשקעתי בו ועמלתי עליו והם נוגעים בו – זה כואב! אבל יש כאן, מאידך, את היכולת והזכות שלנו להתקדם.

אפשר להישאר כל הזמן באותו מקום, לכתוב שוב ושוב על אותם נושאים ולהמשיך לקצור מחיאות כפיים. זה טוב. זה נחמד. זה לא מקדם. מאידך, אפשר לאזור מלא חופניים של אומץ, של קבלה ופתיחות, להחדיר שהביקורת הזו אינה אישית אלא עניינית, וללמוד.

יש נקודה נוספת בחשיפה לביקורת, והיא העשרה, גם כאשר הביקורת אינה מעשית. לפעמים אני שולחת טקסטים שלי לאנשי מקצוע עמיתים לקבלת ביקורת, גם כאשר הטקסט עצמו אינו רלוונטי עוד. החשיפה הזו והשפשוף מעשירים את הידע המוגבל שלי, הם גורמים לי לחשוב על הטקסט בעיניים חדשות, וללמוד עוד.

כמו אדם שנוסע לחו"ל בפעם הראשונה: הוא נחשף לרעיונות חדשים ולהלך מחשבה שונה לחלוטין. גם אם לא יתחיל מעתה להתלבש כמו אנשי הארץ בה הוא מבקר, הוא למד להכיר תרבויות וסגנונות נוספים, הוא הרחיב את אופקיו.

ביקורת היא הרחבת אופקים. להקשיב, להבין, וגם אם לא בהכרח לקבל – זאת בכל זו העשרה, שתעזור לנו להפיק מקולמוסנו יצירות בעלות איכות גבוהה יותר.

איך לקבל ביקורת?

לא תמיד ביקורת צודקת מכל הכיוונים שמסתכלים עליה. לשכן שמסתכל על הבית מבחוץ, לפעמים אין את כל הידע שאני יודעת. כאן צריך ללמוד איך להחדיר בנו את הדברים, בצורה כזאת שתהיה ביקורת בונה ולא הרסנית.

אינני מטפלת רגשית, וגם לא מתיימרת להיות כזו :). ובכל זאת, כאחת שמקבלת ביקורת שוטפת, הניסיון שלי גרם לי לפתח את השיטה הבאה.

כשאדם מקבל ביקורת, הדבר הראשון שהוא צריך לעשות הוא להפעיל את 'המסננת'. לא לקחת את הדברים ללב מיד. הרי לא תמיד הדברים צודקים, וגם אם הם צודקים באופן כללי – לא בטוח שהם צודקים לגוף העניין הספציפי הזה. לכן, כשביקורת מתקבלת, הפעולה הראשונה היא ללחוץ על כפתור המסננת. הופה! עצרי, ביקורת. בואי נראה אם יש לך זכות כניסה.

כאן אנחנו צריכים לבחון את הדברים. זה מאתגר, כי לא תמיד קל להבדיל בין עצמי לבין הטקסט, ולהבין שהמבקר צודק... אבל יש לזכור שכדי להתקדם, כדי לעלות עוד, אי אפשר להישאר כל הזמן באותו מקום. צריך לטפס, לקבל, להבין.

אחרי שאנחנו מחליטים שהביקורת צודקת, או אז אנו מוציאים אותה, בעדינות ובהתחשבות, מתוך המסננת, ומכניסים אותה בעצמנו אל תוך הלב.

רק ביקורת שאנחנו אומרים לעצמנו תיכנס פנימה.

אומנם אלו אותן המילים של המבקר, אבל אנחנו הכנסנו את זה פנימה. באופן כזה, הביקורת מתקבלת הרבה יותר, וממילא אפקטיבית יותר.


בהצלחה רבה!
אם שואלים אותי, החלק הכי מעניין, - ויש שיאמרו היחיד שמעניין - בהר עיתוני החג, אלו מוספי הסיפורים. בלי פרסומות, בלי שיווק מוסווה ופתטי או גלוי ומעצבן, בלי סופרלטיבים דביקים, בלי ניפוחים והגזמות פרועות. פשוט סיפורים, כמו שאנחנו אוהבים. ערימה של חומר קריאה נטו.


מוסף סיפורים / יתד נאמן
- ביקורת

הקונספט: ציון 9

שם המוסף הוא 'שש שעות וסיפור'. הוא מתעד ניסוי ספרותי יוצא דופן. הסופרים והסופרות כונסו לתוך חדר סגור (בנפרד, בנפרד. סופרים לבד וסופרות לבד. אפילו ביום נפרד, אל דאגה.) הם התבקשו להנפיק סיפור בתוך שש שעות.
התוצאה היא מוסף הכולל תריסר סיפורים ושיר.
הרשו לי לפקפק בעובדה שהסיפורים אכן נכתבו בשלמותם במהלך ששת השעות המופלאות. עברנו את הגיל שאנחנו מאמינים לכל מילה שכתובה בעיתון הקדוש. אבל בלי קשר, היבול בהחלט נאה. מה גם שהקונספט לא הגביל את היצירות עצמן (אלא את היוצרים). עוד נקודה לשבח.

העיצוב: ציון 8
לא רע. קצת מיושן, אבל קריא ונעים לעין.
התמונות של הסופרים מאד מוסיפות. (וגם התמונות של הפתקים עם שמות הסופרות. חחחח)

התוכן: ציון 10
יתד שומר על הרמה הגבוהה של הסיפורים כפי שאנחנו זוכרים מחגים קודמים. אין מה לעשות, השמות הגדולים עושים את העבודה. מוישה גוטמן, חיים גרינבוים, מיה קינן, חוה רוזנברג. חבר'ה מנוסים ומשופשפים שלא נס ליחם.
רוב הסיפורים ממש ממש טובים.

לא לפספס:

'יא איבני' של מוישה גוטמן, 'סוד הצמצום' המדובר של מ. קינן ו'ברוח סער' של שרה קיסנר.
אזהרה: פוסט זה מלא בספוילרים על סדרת "מרגל להשכרה".


טוב. אז את אייל גלבוע לא צריך להכיר לכם, אתם מכירים אותו היטב ואם לא – רוצו להכיר. גילינו אותו לראשונה ב2014 בחטיפת אריה להב. פגשנו בו שוב ב2015, באנגליה. קראו לו אז ג'ק נובר אבל ידענו היטב שזה אייל, לא לעבוד עלינו. (למרות העובדה שהוא הצליח להתחפש די טוב, יש לציין, בכל זאת אי אפשר היה לטעות בו.) בשלישית ראינו אותו בלוחמי הצללים, מלהטט באינספור זירות, וברביעית באוקראינה, התנקשות. ספר אדיר.

אבל לא עליהם הביקורת עכשיו.

הפעם זה היה בארצות הברית. אה, ובקובה.

אז איך אייל הגיע לשם, הא? תסבירו לי. הוא היה אמור לשבת בבית יפה, אזוק לתפארת על ידי אשתו הנאמנה ושותה תה צמחים בריא, לחזק את גופו החבול. כבר היינו מוכנים לחתום על זה שהיא לא ת-סכים לו לעזוב את הבית, אחרי מה שהוא עולל!

כנראה שהיא כן אזקה אותו, לפי כללי ההסתברות וההיגיון. כנראה גם שלא היה לו מסובך להתיר את עצמו מהאזיקים.

בכלל, כל השלום בית שלהם שם לא כל כך ברור. תסבירו לי איך אישה שכבר אבדה את בעלה מוכנה להקריב כל כך הרבה? אז היא מרחמת על הילדים, נו נו. אם הייתה באמת מרחמת עליהם...

טוב. נשאיר להם להתמודד עם זה. יש לציין ששיחת ההבהרה שלהם לחיי נישואין תקינים נעשתה בצורה בוגרת יחסית. אבל גם לזה נניח. טוב שהייתה להם כזאת שיחה, אחרת היינו דורשים אותה בעצמנו.

הלאה. אייל מגיע לארצות הברית. הוא נסחט על ידי המתחרה שלו בכשרונות, ג'ון סמית. סמית עצמו ברנש מהסרטים – סוף סוף מישהו מתחרה באייל גלבוע האגדי! אבל גם הוא מת ): . טראגי. חבל על נרצחים וכמעט לא משתכחים – הוא היה בחור לעניין.

ברגע שהוא מת שכחנו ממנו. העלילה מיד עברה טוויסט פתאומי, וג'ון סמית ומעלליו נזנחו לחלוטין לטובת עלילה חדשה. למה זה? תהינו. רוצים עלילה, תעשו עלילה. מה זה לדלג מפה לשם, ומשם לפה? זונחים את סמית? תגמרו את הספר. אל תכניסו שתי עלילות שונות בתוך כרך אחד, ובסוף תקשרו אותן עם איזה פתיל כסוף מלא הילה ומסתורין.

טוב, לא שאלו אותנו. אייל ממשיך.

הוא מגיע לקובה! הורה. קבלו אותו בתופים ובמחולות. אה... לא, אין תופים, גם לא מחולות. הוא כרגיל מעולל לנו הרבה כאבי ראש מיותרים. למה מיותרים? זה מרגש! זה אקשן! זה כיפי! אבל די... כמה אפשר? תנו לנו לישון.

חה, צחקוק אכזרי. איזה לישון? תשכחו מזה. אייל לא ישן כבר 24 שעות, ואתם רוצים לישון? תתביישו לכם. אייל עסוק, אנחנו איתו. הוא פורץ במומחיות למאורת סוחרים בסמ-<צונזר>-חומרים מסוכנים, ומשם מגיע למאפיה.

מה הוא עושה במאפיה? אה, לא משהו מיוחד. מגיע, מתחבר, קונה אמון... בקטנה. בטוב טעם ודעת הוא עוזר להם להשתלט על מחסן תרופות, צ'יק צ'ק ממש קלי קלות, ואז ברגע האמת הוא עוד פעם מראה כוחות על ומצליח לשחרר את כמעט כולם מהזירה. אל תשאלו איך, הנסתרות לאייל.

משם הוא ממשיך להפתיע אותנו עם יכולות מרשימות. הוא הופך להיות השוטר הטוב ומשתלט על כל המאפיה, מגיש אותה למשטרה על מגש של כסף. אבל אז, פתאום, הוא מתרגש. יאו, מה זה מתרגש. פתאום הוא מגלה שהמאפיונרים הם בעצם ממש טובים, מסכנים כאלה, ודמעות חמות עולות בעיניו בחושבו על כפר של ילידים כהי עור שהממשלה מתעללת בהם. נורא מסכנים. ואז, באקט של גבורה מסעירה הוא מחליט: אני – אלך – להציל אותם.

אשתו מחכה לו בבית? למי אכפת. הילד שלו רועד שאבא שלו יחזור? בקטנה. הוא – חייב! להציל את הכפר מכיליון.

אה, וכמובן, לא שוכח לצרף את גיסו לטיול. תגיד לי מה נסגר איתך? מה חסרה לך הצרה הזאת על הראש? ילדון איתך במשימה כזאת רגישה? אז מה אם גידי עושה לך פוזות. על מחבלים קשוחים ממנו הצלחת לאיים, ובחור בן 17 אתה לא יכול לשלוח הביתה?

אייל, לצערנו, לא הקשיב לנו אלא לקח את גידי איתו. בעזרת כשרון שתכף נדון בו – הוא מתחמק עם כל שבעת הנפשות שלו+של גיסו ומגיע לכפר.

עד כאן התקציר. ההמשך – מתרחש מדי מהר בשביל לעקוב אחריו. ואף אחד לא מצליח לעקוב אחרי אייל גלבוע, מי שינסה יקבל מיד אגרוף לסרעפת. תשאלו את פול.

אפרופו פול. בחור מעניין, קצת מוזר ומעופף כזה. לא כל כך ברור מיהו. בתחילה קצת חשדתי בו שאולי הוא אפילו המושבע האחרון, אבל הוא היה בסדר. נורא התפעל מאייל, וואלה איך התפעל. יצא מכליו, מחא לו כפיים, אפילו חתם איתו על חברות. נו נו.

אה, והוא לא היחיד שיוצא מכליו. תשאלו כל בנאדם בגלובוס מי זה אייל גלבוע, תבדקו את התגובה שלו. רק אני היחידה שבחיים לו שמעתי עליו לפני הסדרה?

איך זה? איך זה שכולם מתפעלים ממנו?

נשאל זאת אחרת: איך יש כל כך הרבה מה להתפעל ממנו?

במציאות שלנו יש הרבה סוכנים מוכשרים. יש סוכן שמומחה עולמי בפצצות. יש סוכן שגאון בחקירות, ויש, כן, אפילו יש כאלו שמוכשרים בשטח!

אייל גלבוע יש רק אחד. לא, הוא לא מושלם. מה פתאום. פחח... יש לו חיסרון משמעותי, הוא לא טוב במוסיקה.

חוץ מזה, הוא טוב בהכל. גם גאון מחשבה, גם אנליסט שנון, גם חזק ושרירי, גם מומחה נשק ופצצות, גם מהיר תגובה ובעל אינסטיקטים מרשימים, גם פועל מעולה בשברירי שניות, גם יודע שש-שבע שפות (ספרדית הוא לא! סמיילי חש את עצמו), גם אבא נהדר, גם מוסרי, וגם סוכן.

וגם, בחיים לא מת.

לא, הוא לא לובש שכפ"ץ. אפילו הקמע שלו אף פעם לא הציל אותו מספיגה של קליע בחזה. וקליעים בכתף, הרי, הוא מומחה בהם.

עוד מילא אייל מוכשר, עוד מילא. אבל תסבירו לי איך כל עשרות ומאות הכדורים ששרקו סביבו במהלך 34 שנותיו היו כל כך מוכשרים כמוהו?! תסבירו לי סטטיסטית איך זה עובד. רק חסר קליע אחד טיפשון שיכוון טיפ טיפהל'ה שמאלה יותר, והלך על אייל.

אבל אי אפשר. אם הלך על אייל, הלך על הסדרה.

אז בחרוף נפש וביכולות מדהימות ניצל אייל פעם אחר פעם, בניסיות מופלאה. וכמובן שהוא לא שוכח להודות על כך נרגשות לאביו שבשמיים, רק שבספר זה לא כזה מודגש. כי זה ספר מתח, מה אתם רוצים. לא ספר לימוד. בשביל תפילה תפתחו סידור.

ברגש אייל סטאר.

הוא אבא למופת, שבאמת אכפת לו מהילדים שלו. משחק איתם, מדבר איתם, צוחק איתם. חוגלת שלו ברנשית לא רעה בכלל. רק תלמדו אותה איך להחזיק אקדח ואיך להגות מחסנית, והיא תצטרף אל אבא שלה לטיוליו. ושאפרת תבכה. גם ככה היא עושה את זה לא רע ולאף אחד לא אכפת.

בעצם כן אכפת. אייל מרגיש נורא ואיום, הוא מבטיח לעצמו אלף ואחת פעמים שיותר הוא לא יוצא למשימות.

אבל הוא כן יוצא. כן ובדווקא!

כשאוכלים מדי הרבה שוקולד נמאס. אבל שוקולד זה טעים! אז מה, עדיין נמאס. די, כמה משימות אפשר! כמה אייל מסתכן. כמה אקשן, כמה! אבל אקשן זה כיף? עדיין. תנו לנו טיפה לנשום בין עמוד לעמוד.

מצד שני, קנינו ספר מתח. אנחנו רוצים שיספקו את הרצון שלנו.

עדיין אין לי תשובה על הברוך הזה.

אך גם אין מנוס מלדלג על השאלה הזאת. ימים יגידו, אייל הרי לא יוכל להמשיך להתרוצץ ברחובות עם אקדחים שלופים עד מאה ועשרים. באיזשהו שלב, מוקדם או מאוחר, מישהו ישלח אותו לבית אבות ושם הוא יספר לנכדים שלו על הסדרה שבה הוא כיכב.

מה עוד יש בה, בסדרה? שמא נשאל זאת על הספר, יען כי בו מתמקדת הביקורת.

רגש. אחלה רגש. אייל הוא איש "בנאדם", יש בו רגשות ומוסריות, והתמרון בין המתח לרגשות שלו מעורר קונפליקטים מדהימים ביופיים.

יש בו גם אמינות מדהימה. מאה אחוז נאמנות לפרטים ולדיוקים, תחקיר עמוק ואותנטי. מה שכן, יש שם גם הטפות מידע אובססיות. לא רק אינפורמציה אלא גם פרטים: קלטנו, קלטנו שלושים פעם לפני זה שלאייל עיני פלדה, ואנחנו כבר יודעים שסוכנים מאומנים לשלוט על רגשותיהם! להגיד לנו עוד פעם? עובר. עוד פעם? נבליג. עוד פעם? כבר לא. תכף לא נשלוט ברגשותינו מרוב עומס הטפה.

בכל אופן, עד כאן קשקושינו להיום. אין מה להגיד, מחכים כבר לספר הבא.

*ממקומו של אייל נמסרת התגובה: "תעמדו בתור".*

---
בעבר, היה שמו של פורום זה 'פורום סופרים ועיתונאים מקצועיים', אני מקוה שעל אף שינוי השם ל'פורום כתיבה מקצועית', ניתן לנתח כאן כתיבה עיתונאית.

כידוע, אחד האנשים הנערצים ביותר בציבור החרדי, הוא ביבי נתניהו.

המפלגות החרדיות – שמעולם לא הזדהו פוליטית – חרגו באופן היסטורי וקשרו את עצמן בקשר מחייב עם נתניהו ב'גוש ה-55', ובהתאם לכך, גם בעיתונים החרדיים, המפלגתיים ושאינם כאלו, מיישרים קו, ואינם מעיזים לכתוב כנגדו דבר וחצי דבר, מלבד יעקב ריבלין ב'בקהילה', וישראל יוסקוביץ ב'משפחה'.

עקב זאת, העיתונים והאתרים החרדיים מביאים אך ורק את הצד של נתניהו, וכל מקרה וצעד שעשוי להציגו בצורה פחות טובה, מוסבר אוטומטית כדבר הכי גאוני שנעשה אי פעם. נציג כאן דוגמא אחת:

בבחירות האחרונות כחול לבן קיבלה 33 מנדטים, ואילו הליכוד קיבלה 32. באופן עקרוני יכולות שתי המפלגות להקים קואליציה יחד, בלי צורך באף מפלגה אחרת. הציבור בישראל שבע מבחירות, ומעוניין ברובו בהקמת ממשלת אחדות. מאחר ששתי המפלגות מכריזות על הצורך באחדות, נשאלת השאלה, מי מונע את האחדות?

אז ככה, הליכוד "מאד מאד" מעוניינים באחדות, אבל אך ורק בתנאי שנתניהו יהיה הראשון, ושכ'נדוניה' הוא מביא איתו את גוש ה-55, שיתן לו רוב אוטומטי בקואליציה בכל נידון שרק יעלה על הפרק.

כחול לבן, מאידך, הכריזו מראש על רצון לממשלת אחדות, אך טענתם היא שעם תנאים מוקדמים שכאלו, אי אפשר לקרוא לזה 'משא ומתן לאחדות'. מפלגה אינה יכולה להכנס לקואליציה כשהיא יודעת מראש שהיא תהיה בעמדת נחיתות מספרית ועמדתית.

התוצאה היא שעגלת הפוליטיקה דוהרת במהירות לבחירות השלישיות, דבר שיגרום לכעס רב בקרב רוב הציבור בישראל, וכעת מכינים הפוליטיקאים משני הצדדים את האליבי שלהם לכך שלא הם גרמו לבחירות השלישיות.

כמובן שהליכוד מוצא את עצמו במצב מביך מאד. לבחירות הקודמות הוא גרר במישרין, על ידי החוק לפיזור הכנסת שהעלה, במטרה שהמנדט לא יעבור לבני גנץ. באם יתקבל בתודעה הציבורית שהוא הגורם גם לבחירות השלישיות, עלולים מנדטים רבים להגרע ממנו.

ובכן, עד לפני כמה ימים הטענה הרשמית של הליכוד היא 'לפיד הוא זה שגורר לבחירות השלישיות. מאחר שקודם הבחירות סוכם שתתקיים רוטציה בין גנץ ללפיד על ראשות הממשלה, הרי שבמקרה של רוטציה בין נתניהו לגנץ, לפיד יפסיד את האפשרות לרוטציה לראשות הממשלה, ועל כן הוא מושך את מפלגתו לבחירות נוספות'.

מובן מאליו שטענה זו אינה מחזיקה מים. כחול לבן דיברה מהרגע הראשון על ממשלת אחדות, שמובנה הפשוט הוא רוטציה על ראשות הממשלה, ולפיד ידע גם ידע שסיכוייו להגיע לראשות הממשלה נמוכים. אבל נניח לזה, כידוע שכשחוזרים על שקר פעמים רבות הוא הופך לאמת, ואנשיו של ביבי אלופים במציאת שעיר לעזאזל ובהטחת אשמות בו, כמו שעשו זאת עם גדעון סער, ליברמן, ואחרים.

אך אנשי הליכוד לא נותנים לעובדות לבלבל אותן, והעיתונים החרדיים מיישרים קו, ומביאים את אישומיהם כאמת צרופה.

הנה, עיתון 'המבשר' מיום חמישי -
תקף נתניהו.PNG
לפיד.PNG

כשחוזרים שוב ושוב על מסר אחד, יש לזה שם; 'שטיפת מח'.

אלא שבא המהלך האחרון מבית כחול לבן וטרף להם את כל הקלפים. לפיד מודיע שהוא מוותר על הרוטציה בראשות הממשלה.

אחחח. מה עושים עכשיו. איך מצליחים להמשיך להאשים את לפיד בבחירות שלישיות?! יש לכם עצה בשביל ביבי?

אין צורך, העיתונים החרדיים יעשו לכם את העבודה. הנה מאמר המערכת מעיתון 'שחרית' הבוקר:

למה לפיד.PNG
הבנתם? ישבו 'חכמי העיתון' ופלפלו, הניפו אגודל או שנים, והצליחו למצוא מוצא; מאחר שהוויתור של לפיד מוגבל רק למקרה שכחול לבן תקים ממשלה ברוטציה עם הליכוד, והוא לא ויתר על זכותו לעולם ועד, ממילא שפיר אפשר להסביר שלפיד הוא זה שמונע את ממשלת האחדות, והוא זה שגורם לבחירות השלישיות. והוא אתי שפיר ודו"ק.
  • 688
  • בס"ד

    2. משל לבימבה ג'וק אדומה.

    אז נכון, לאחרונה- פעמיים בשבוע אני עובדת על עצמי ומפנה מזמני ויושבת ומנסה להרגע מהמרוץ ולהרגיש בטוחה- בה'. ובכל זאת, עבודה צריך, לא? אז אני שולחת את קו"חותי בכל כוחותיי לכל מכרותיי ומכרות מכרותיי ומצפה לישועת ה'. אט אט מתחילים לזלוג מילויי מקום שעתיים על בסיס יומי ואני לומדת לקוות שכמה שיותר מורות תחתנה- תברמצנה- תחלקנה בחלק'ה של בניהן- ותמסבבנה במסיבות יומולדת לבנותיהן. ובשבוע אחד שלם שאף אחת מן השמחות הנ"ל לא נחגגה ואף בן של אף מורה לא השתעל ואפילו לא נולד. ורק אצלי המכונה השתעלה ונולדו גם נולדו חורים בגרביים ובנעליים ובכל מקום אפשרי כמעט. בשבוע כזה לא מצאתי לי עוד מפלט חוץ מהמילים המתוקות בהן משכנע אותי, בעל הלב טוב בשם בעל חובות הלבבות בשם ה', שאחת מתועלות הבטחון היא-שהבוטח בה' הוא כמו הבן שבוטח באם הרחמניה לבנה, שרוחצת וחותלת אותו וקושרת אותו, ומשחררת אותו מקשריו על כרחו....
    האמא הזו, שרואה את הבן החמוד שמזגזג בנסיעה הררית על דרך לא סלולה, היא מזהה בקדקודו את גומיית הפלסטיק הירוקה שאוגדת שלוש שערות דקיקות כמזכרת לקוקו המושקע עליו עמלה לפני דקותיים.
    כשהיא מתקרבת עוד קצת היא רואה את שארית הפליטה מהתסרוקת הנ"ל נדבקת לאגלי זיעה קטנטנים ותפוחים שמבצבצים על האף הקטן והדולף, ושומעת את מטפס ההרים הקטן שלה מתנשף ומתקרקש עם הבימבה ג'וק האדומה והמתזזת שלו. נדרשת לה דקה כדי להעביר ממוחה את המחשבה של: נס שהבימבה הזו היא לא באמת ג'וק אחרת לא הייתי מעיזה להתקרב אליה ולעבור ל: "בא צדיקו'ש, אמא תחזיק את הבימבה ותתן לך יד עד שנגיע לגינה---" היא לא מסיימת את המשפט, כי קשה מאוד לדבר כשילדון עקשן בן שנתיים וחצי ממשיך לנסוע באדום, כלומר בזמן שאמא שלו בטוחה שהוא עוצר והוא ממש לא. האמא הטובה מתקנת את הרושם הגרוע שנוצר, מסתבר, אצל נהג הקטנוע המרשים ומסבירה במתק – בגינה, בגינה הגדולה והיפה והרחוקה, שם תוכל לנסוע ה—מון זמן. מאל'ן, היא מוסיפה, כדי להיות בטוחה שהמסר הובן.
    מה תעשה, ילדונצ'יק? תמשיך לנסוע בדרך החתחתים או תאזין לאמא הגדולה והיודעת, לאמא האוהבת שרוצה לרפד את המסע והמשא?
    תבחר להאבק, להתאבק ולרסק, אולי, את הבימבה או גרוע מכך- את היד?
    או אולי תשתכנע ישר כשאמא תסביר שהיא שומרת לך ושומרת עליך ולא תהיה כל כך טיפש ומתעקש, הא?
    מה את אומרת, ילדונת?
    גם את מאותם תינוקות שיש לשחרר אותם מקשריהם בעל כרחם, מפחדת להניח לסוס לסחוב את המשא שעל גבך, מתאמצת בדרך הקשה, מתייגעת- לשווא.
    מחכה, אולי, שאמא מסורה תאיים ותאמר שבקצב הזה, לא נספיק להגיע לגינה לפני שיחשיך והמגלשה ההיא, הכחולה והנוצצת- זאת שיש רק בגינה שאליה רצית לנדוד, שרואים בה את כולם מלמעלה כמו פרורים וגולשים בה בצ'יק בלי מאמץ והרוח מלטפת את הפנים והבטן מתכווצת והיא הכי 'כיופית' שיש – הרווחה ההיא שחלמת שתבוא לך מהעמל והיגע, שהתעקשת להשיג בכל מחיר ולא אבית לשמוע ולא האמנת שאפשר בלי, ולא ידעת שהאבא הטוב שלך לא מבקש לפרוק ממך את נשקך אלא את השק המכביד והמקשה שהרי עם הבימבה או בלי הג'וק- הקב"ה לא צריך שתהיה לך עבודה בשביל לתת לך פרנסה ובכלל הבוטח בה' שמח בכל דבר שה' מסבב אליו כמו שאמר דוד המלך עליו השלום כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים- הרמת האדם בעושר ונכסים לא באה לו ע"י רוב השתדלותו במסחר בארצות הרחוקות של המזרח (הוא מתכוון לאלה שמייבאים מסין?..) והמערב וע"י הליכתו דרך המדבר כי אלוקים שופט זה ישפיל וזה ירים- הכל בידי שמים ביושר ובמשפט מאת ה' (רד"ק ומצודת דוד) אכן, זה המלך הגולה, המיוסר, שהורחק ונרדף ואמר: "דוממתי נפשי כגמול עלי אמו"- שתקתי מפני שבוטח אני בך ה' ומאמין כי נפשי בידך כמו יונק בזרועות אימו, האוהבת אותו ודואגת לכל צרכיו (לפי פת לחם) ומה תאמרי אם נסיים את המשל ב-האמא הטובה ידעה שבהמשך השביל המתפתל כרוי בור גדול ולכן הרימה את הילד, ועל אף התנגדותו נשאה אותו, עם בימבתו על ידיה. אך הילד הסכל כעס וצעק, הוא בעט וצרח עד שאמא הניחה אותו על האדמה, נתנה לו את מבוקשו ובלב הולם עקבה אחריו רואה אותו נשרט ונחבל, מוכה ומדמם נחבט במעמקי הבור הפעור אליו ביקש לנסוע לבד- לבד.
    איזו אמא- ישר לרווחה או השב"נ הייתי שולחת אותה,
    אבל שטויות,
    אין אמא כזו, פשוט אין מצב שאבא שלך יתן לך לעבוד ולהפצע לשווא במקום בו את עלולה לפול ולהפגע. בעל כרחך הוא ימנע ממך לנסות את כוחך לבד. ואת, אם לא תהיה לך אמונה, אולי תבכי אז על שאין לך עבודה.....
    נתחיל דווקא בסוף.
    זו לא עומדת להיות ביקורת ספר מדעית וקרירה, למדנית, נוקבת ומעמיקה סטייל
    @ראש לשועלים המחמיר, אלא יותר רצף של אסוסיאציות.
    כי בינינו, קשה לכתוב ביקורת על ספר שקוראים וחוזרים וקוראים בהפרש של שנים.

    *

    את הסיפור קראתי כילד בעיתון ילדים הנפלא של משפחה. שמו של הסיפור היה אז - וכך הוא צרוב בתודעתי עד היום - "מחנה הקיץ של אדון איקס | אלגוריה לבני הנעורים".
    קראנו אותו ברצף, שבוע אחרי שבוע, ומובן שכססנו את ציפורנינו במתח מידי שבוע, סקרנים מהו ההמשך, ומה למען השם הסיפור של אותו אדון איקס, ולמה הוא בונה מחנה, ולאיזה ילד בעולם קוראים בכלל רייקי. זה לא שם של בת?

    מתישהו הפסקנו לעקוב אחרי הסיפור, ואינני זוכר מדוע. כשהספר יצא, מובן שרכשנו אותו (כי ספרים טובים קונים, לא שואלים מהספריה). ואפילו שמחנו לגלות שאדון איקס המאיים - כי מי אוהב איקסים מלחיצים למען ה' - הוחלף באדון הוא הערפילי. ובנוסף, או אז, כמה הופתענו! כי הנה המחברת שינתה את שמה, ועל העטיפה היפהפייה והמודרנית הופיע... שם חדש! נטע סיני.
    שיהיה נטע סיני, מחנכת ועוסקת בנוער, לבריאות.

    שמחנו לגלות שהסיפור אכן כולל בתוכו סוף מסודר ומאורגן (ועוד איזה סיום!), והיי, אפילו איורים חביבים!
    וכאן המקום לציין שהאיורים אינם ברמת הכתיבה, אך מעניקים לו בכל זאת נופך מיוחד. האם ייתכן והמחברת עצמה ראתה לנכון ללוות את הספר בשרבוטים פרי עטה? לא בטוח שמדובר במעשה חכם, אינני האיש לשפוט.

    *

    העלילה, בעיניי, לא פחות מגאונית. קבוצת נערים נתקלת בפרסום אודות מחנה קיץ מסתורי, והם נרשמים ומתייצבים, סקרנים. התגובות מההורים ומהאחים מאוד מסתוריות, ונראה שיש משהו שהנערים אינם מודעים לו. אולי כל מהות המחנה.

    כל אחד מהנערים שונה מרעהו ובעל תכונות אופי שונות ומוגדרות מאוד. חריף / ממוצע. אמיץ / פחדן. עצלן / נמרץ. וכו'.

    ברגע שהילדים מגיעים אל הכניסה למחנה, הם מגלים שאין דרך לחזור או להתחרט. נכנסת נסעת.
    המחנה מורכב בעצם משרשרת תחנות אינדיבידואליות ואישיות, והן מעבירות את הילד שינוי גדול באישיותו ובהתנהגותו, כאשר אין לו שום מושג מהו המסלול שהוכתב לו מראש על ידי בעל המחנה, מר איקס המסתורי.

    בשלב מאוד מוקדם מגלה הקורא הנבון (:rolleyes:) שהעלילה הינה פרשנותה של המחברת למסע שלנו בעולם הזה. ואולי לכך כיוונה כשהגדירה אותו כאלגוריה; כאשר כמעט בכל צומת אנו יכולים לבחור דרך מסויימת, ולכל אחת מאיתנו ישנה דרך מיוחדת משלו, שהבורא ("אדון איקס") הועיד לו. אין שום אפשרות ללכת בדרך של הזולת, או לחקות אותו, ועל כל אחד ללכת ולהתמודד עם האתגרים היחודיים שלו. כאשר אתגרים רבים מעניקים לילד מבט קדימה, עשרות שנים מעבר, כך שהוא יכול לראות כיצד יראה אם ימשיך להתנהג כפי שהוא היום, או אם יתאמץ וישנה את הליכותיו. שזה מסר עמוק וכל כך חכם, ומדוייק.
    אם תרצה להיות שם - תתחיל לזוז היום, ולו צעד אחד. כי אם תבהל מהמרחק הרב, ולא תעשה את הצעד הבודד - לעולם לא תגיע ל'שם'.

    *

    הספר בהגדרתו מיועד לנוער. אך עם זאת, גם כיום כמבוגר אני מוצא בו עניין רב. הן מפאת הכתיבה התמה והיפה, הסוחפת את הקורא ושואבת אותו עמוק עמוק לתוך המחנה / יריד הענק והצבעוני, והן מחמת המסרים החביבים והנכונים השתולים בחינניות בכל אנקדוטה.
    הסיטואציות מקוריות מאוד, אפופות במקוריות וביצירתיות שוברת שיאים, שלא לדבר על סיום הספר שהוא אומנותי ואמונתי גם יחד.

    עם זאת, כקורא הגברי, הופתעתי לגלות בספר הסופי פרקים שלמים העוסקים בקבוצת ילדות שכמו צצה מאי שם לתוך המחנה. אינני זוכר שהן הופיעו בסיפור המקורי, וגם היום - כבוגר - נראה שהמחברת תחבה אותן כטלאי לתוך הסיפור, על מנת שהוא ידבר גם לנערות ולא גם לנערים.
    ולמה זה חבל? כי החיבור לא באמת עובד;
    א- מצאתי את עצמי מדלג את הפרקים העוסקים בילדות, האתגרים / "תחנות" שלהן מדברים לנערות בלבד, כנראה.
    ב- ושנית, הן אינן מופיעות בפתיחת הספר, בכל תהליך ההכנה וההגעה למחנה, והן אינן מופיעות בסיומו.
    אך הערות אלו הינן כמעט חסרות משמעות, ביחד ליופיה של היצירה כולה, למורכבותה ולחינניותה. זהו ספר שקוראים מכל הגילאים יכולים למצוא בו עניין, טעם ומסרים.

    ציון סופי.
    + בעד:
    עלילה מקורית במיוחד
    יצירתית
    צבעונית
    מלאת תוכן אמיתי
    בניית ותפירת סיפור שלם בצורה מעולה
    כתיבה שנונה ומרתקת
    דמויות מאופיינות כדבעי ושונות מאוד זו מזו
    וכמובן: עטיפה יפהפיה וצבעונית!

    - נגד:
    איורים מעט ילדותיים ולא באותה רמה של הסיפור
    ניכר שהדמויות של הבנות הוכנסו כדי לצאת ידי חובה, והן אינן משתלבות בצורה טובה בסיפור
    ואיך אפשר להתעלם? לאחר עשרות קריאות חוזרות ונשנות - העטיפה התפרקה, מה שמעיד על איכות דבק לא מספיק טובה;)

    מסקנה:
    ספר נדיר, שונה ומיוחד, בולט לטובה בתוך מאות הספרים הבינוניים ומטה הנתכים על ראשינו באשד עוצר נשימה.
    קריאה (ורכישה!) מומלצת ביותר.
    1. עוד לפני שאעסוק בספר עצמו בואו נדבר על הפיל הלבן שבחדר: למה לקח לרחל פומרנץ הלא היא מלכה שפס כ"כ הרבה זמן (19 שנים ליתר דיוק) לאזור אומץ ולתרגם את הספר.
    למיטב זכרוני היא חששה שהספר ייתפס כליברלי מדי וכן מביקורת על דמויות שאינן יהודיות. חשש שלדעתי אינו רלוונטי. עברנו מרחק שנות אור וצנזורה.
    אז מלכה שפס, אנא תרגמי את כל ספרייך. מגיע לנו לקבל את הכתיבה האינטלגנטית שלך יותר מפעם ב-19 שנים.

    2. את הספר פתחתי עם הר של ציפיות. בכל זאת, מדובר בסופרת מעולה. כזו שלדעתי עומדת בשורה הראשונה של הספרות החרדית. הן מבחינת כתיבה והן מבחינת התוכן והסוגיות בהן היא דנה בספריה.
    אבל האמת היא שמעט התאכזבתי. הספר אינו עומד בשורה אחת עם ספריה הקודמים וזאת בעיקר כי אין מספיק בשר. ואני אפרט:

    3. זהירות ספוילרים לפניכם:
    בספר מתואר סיפורם של ארבע דמויות: שני גרי צדק- רפאל ושרון ,חוזר בתשובה בשם יעקב ויונה- רווקה חרדית מתבגרת מראש העין.
    בבמהלך הסיפור דרכי כולם מצטלבות לא מעט בסיועם האדיב של הזוג הזכור לטוב: לאה ושמואל ויינגרטן (מעת לקרוע ועת לתפור.
    התהליכים הפנימיים ששרון עוברת עד לגיורה לא מספיק קיימים ולא מספיק ממצים, ההכרה האמיתית בכך שיש בורא לעולם ובסיבות הנכונות שיש להתגייר לא ממש ברורה ומהימנה
    האפיונים של הדמויות לא מספיק חדים ולא מספיק מתומללים. הן מתקבלות שטוחות למדי ובעיקר ,כמה חבל העלילה בעלת הפוטנציאל לא מנוצלת ונכתבת במינימליזם מוגזם. דוגמא? בבקשה:
    הדינמיקה הזוגית שבין רפאל ליונה כמעט ולא קיימת. בניגוד לזוגיות המורכבת של שמואל ולאה שתוארה ברגישות ובעדינות דרך אנקדוטות שונות ונוגעות אצל רפאל ויונה אנחנו עולים על כביש מהיר: פגישה ואז הופ חתונה, הופ נסיעה לחול והתמודדות מול משפחתו.
    בזוגיות כ"כ לא שגרתית חובה בעיני להתעכב על פרטים ולתאר יותר אפיזודות כדי לשוות לסיפור אמינות ולהצעיד את הגיבורים שלב אחר שלב בדרך לסוף הטוב המיוחל.
    בפינת הנודניקית: למה כל פעם שצריך לקדם את העלילה רפאל צריך לחלות?.

    4. כל המתרגמים של פומרנץ לאורך השנים- קצבורג, הופנר וגם מאיר שמרו באופן מובהק על רוח הכתיבה המקורית אבל נראה כי הפעם יש מעט סרבול.
    המשפטים בעלי תחביר ארוך ונורכב מדי מה שוגרם לקריאה להיות מייגעת מעט.
    פינת הנודניקית #2 : באחד מן הפרקים לאה מציינת כי בסיטואציה מסוימת הצד ה"אנטי קלריקלי" שלה התעורר לחיים.
    אנטי קלריקלי אינו מונח ששגור על לשונם של דוברי עברית. מן הראוי היה לתרגמו.
    .

    לסיום -ספר נחמד אם כי הפחות טוב מבין ספריה של פומרנץ.
    נחכה שיתרגמו את פעמונים ורימונים..
    בספר הזה אין עלילת מתח וגם לא שיאים מיוחדים ובכל זאת זהו ספר עדין מחד וחזק מאידך.
    ספר על אנשים, רגילים ,"משלנו" שגם בעלילה שגרתית לכאורה עושים כברת דרך ושינוי תודעתי.

    העלילה מתרכזת במשפחה אחת- זוג הורים וילדיהם הנשואים והרווקים כדלקמן:

    1. מוישה ומינה – האב והאם.
    אין זוגיות יותר מנוגדת מזו. אש ומים. מוישה הרגשן, הסוער, האב החם אך הבלתי מתפשר. שמתבטא בקול רועם מול כולם ובחופשיות יתרה. מחלק מחמאות וגערות במידה שווה.
    מינה אשתו שצמחה מבית הרוס. אשה עדינה ,שקטה, מסודרת ומאופקת מאד הדואגת לילדים בדרכה שלה השקטה, המעשית והמאפשרת (שלעיתים נתפסת על ידם כאדישות ולא כמתן חופש) אך מתקשה להביע בפירוש את רצונותיה וכמובן את רגשותיה.
    מינה נתונה לאורך כל הספר בקונפליקט מול עצמה-האם היא אם טובה לילדיה הנשואים ולילדיה הרווקים. האם לדבר או לא האם להזמין את הילדים לשבת או להעדיף שבת שקטה עם הרווקים בלבד. האם ללכת לטובה חברתה האלמנה או להעדיף את הילדים והנכדים.
    מוישה לעומתה מעדיף שלא להתעכב לצד כל מילה ומשפט של הילדים ובעיקר מעדיף רעש. רעש של ילדים ונכדים. ושולל בכל תוקף אפשרות להתרחק מהם (כדוגמת שבת ללא נשואים).

    2. מירה ובעלה אריה.
    מירה-הבת הבכורה ובעלה אריה יושבים על תקן הזוג המושלם והילדים המושלמים. כאלו שדומה שסימנו וי על כל סעיף ב-WISH LIST של כל הורה.
    אחראים- כיאה לזוג הבכור. מכבדים וקשובים, צנועים ונמנעים מראוותנות אך לא קמצנים.
    מירה מתוארת כאשת חיל שמוסרת את נפשה על לימודו של בעלה. מנהלת בית מתוקתק,מקפידה על תזונה בריאה וילדיה מחונכים למופת, מירה מאופיינת כרגישה גם למילים שלא נאמרו בעיקר על ידי מינה וגם על ידי אחרים. וכבכורה היא תמיד חשה צורך לדאוג גם לאחיותיה הנשואות ולסייע במידת הצורך. מתקשה להתמודד לעיתים מול הלחץ הכלכלי ומול שכנתה התחרותית יוכבד.
    גם בעלה של מירה- אריה מאופיין כאדם חם ורגיש ובעיקר מלא טקט.

    3. בנימין ורעייתו נחמה.
    בנימין הוא הבן הגדול אך הלא מפונק. נשוי לנחמה ובעל משפחה ברוכה.
    נחמה מתקשה להתמודד מול העובדה שאינה מצליחה לנהל את הבית בסדר ונקיון בסטנדרטים של משפחת בעלה וכן אינה משתלטת על ילדה הבכור והשובב –שרגא ומוצאת את עצמה נפגעת בסיטואציות שונות מתוך מחשבה שיש לחמותה ביקורת על אופן התנהלותה. נחמה מאופיינת כאשה טובה ומסורה לבעלה , בשלנית מיומנת וגיסה חמה ואכפתית. בנימין מתואר כבעל למופת שמדואג להרגשתה הטובה של אשתו יותר מאשר למראה הבית ומנסה לשכנע אותה שהיא אם ורעיה למופת.

    4. ציפי ובעלה ראובן.
    ציפי היא ילדת הסנדויץ האולטימטיבית. חלקה וזורמת ובעיקר טיפוס מרצה. נמנעת מחיכוכים גם במחיר של ויתור על רצונותיה האישיים.
    ראובן בעלה- לא נעים לומר, מאופיין לאורך רוב העלילה כהתגשמות כל הסיוטים. חרד לכספו וחסכן מקצועי שלא לומר קמצן אמיתי. מתחשבן על כל דקת מונה ומרצה בלהט את משנתו הכלכלית הסדורה והעקבית באוזני משפחתה של אשתו למרות הגיחוכים והבעת הספקנות המרומזת, למרות חוסר הנוחות הבולט מצד אשתו וסבלנותה המאיימת לפקוע של חמותו. ראובן גם מאופיין באופן ברור כאדם שאינו מבין סאב טקסט ולא רמזים מה שמקשה על ציפי עוד יותר להסביר את עצמה ומביא אותה לשיאים של ייאוש לאחר לידת בתה החמישית רחלי.
    ספוילר: לקראת סוף העלילה ציפי לומדת לדבר ולהביע את רצונה לצאת לקניות מדי פעם וראובן לומד (וגם מתבייש) שלא כל הנשים חייבות להתנהל כמו אמו ושרצון לרכוש בגד חדש אחד לפחות עבור תינוקת הוא לגיטימי לחלוטין.

    5. גיטי ובעלה צביקה.
    דווקא הזוג הצעיר של הספר. הנוצץ והחדש מהניילונים עובר את כברת הדרך הארוכה ביותר והפתלתלה ביותר מבחינה רגשית וזוגית.
    צביקה- המאופיין כבעל מן החלומות מתואר כבחור נלהב, מלא מרץ, בעל מידות טובות ובעיקר מוכן לקטוף את הירח בשביל גיטי אשתו הצעירה. כל הכוונות היפות האלו מתנגשות במהירות של 1000 קמ"ש בגיטי המאופקת והחסומה. שמתקשה להביע את רגשותיה (ירושה ממינה?), שלא מצליחה להתייחס בחום לבעלה, רודפת אחריו עם הסמרטוט מתקנת את שגיאות הלשון שלו ,לועגת להתלהבותו ומותחת עליו יותר מדי ביקורת. רק כשצביקה החם והאכפתי הולך ודועך למול עיניה היא מתעוררת ונפתחת אט אט.

    שאר הדמויות שלהן לא מוקדש מקום רב הם הילדים הרווקים שבבית וכן טובה מאירסון חברתה של מינה.

    כמה הרהורים פרטיים:

    1. עיגולים ושבלולים או: עלילה ואפיון.
    כיאה ליהודית פריינד הדמויות עגולות, מורכבות ומאופיינות הדק היטב היטב הדק באפיון עקבי ויסודי מאין כמותו.
    פרט למירה ובעלה אריה וכן בנימין ואשתו (וזה פספוס),כל אחת מהן עוברת כברת דרך רצינית משל עצמה והן בהחלט מעוררות הזדהות.
    החזרתיות הינה חלק מטביעת האצבע הספרותית המובהקת של פריינד אך נראה כי בספר הזה היא מוגזמת. ייתכן כי חלקה נובע מהעובדה כי הסיפור פורסם לכתחילה בהמשכים (מתוך רצון להקל על הקוראים) אך לטעמי המינון המוגזם מעייף את הקוראים ופוגם בעלילה.


    2. הצעת הגשה או: אין מסר בכפית.
    היופי בספר הזה הוא שאין בו מסרים חד משמעיים. הסופרת מתארת מצבי זוגיות שונים ורבים. סצנות חזקות ושיחות יפות. היא כאן כדי להגיש. אנחנו צריכים ללקט את התובנות.
    אליבא דפריינד אין דרך אחת לזוגיות מושלמת אלא הרבה שבילים יפים וטובים.
    ודווקא הרבגוניות הזו היא המסר החזק ביותר של הספר: אין מתכון אחד לזוגיות.


    3. עברית קשה שפה או: היעדר הגהה ועריכה לשונית.
    לא נעים לומר אבל אחד המאפיינים שבלטו בספר הנהדר הזה והקשו על קריאתו הוא היעדר הגהה ועריכה מינימלית. לא אגזים אם אומר שמצאתי בספירה שטחית למעלה מ-15 שגיאות שמקורן בהקלדה נטו.
    כאשר אני קוראת בעטה במקום בעתה או ניטר במקום ניתר אין ספק שהדבר פוגם בחווית הקריאה באופן משמעותי וחבל.
    המלצתי החמה היא להוציא מהדורה חדשה מוגהת וערוכה באופן קפדני יותר.
    למרות שהספר לא לידי, אשתדל להיות נאמנה לו.

    מי שמחפשת עלילה עם זירות סוערות, מרתקות ובלתי מוכרות, לא תמצא אותן בספר הזה. מי שמחפשת ציר עלילה מהותי עם נקודות ציון בולטות, לא הגיעה לספר המתאים. אפשר לומר, שעל פני השטח הסיפור אותו מספר הספר הזה כמעט מדשדש במקום. כמעט אמרנו, ולא בכדי. רוזי שיין ומימי זילברמן שוזרות את חייהן זו בזו. כשאחת מהן נכנסת למסלול פרידה מתואר האלמנות ומתחילה לחשב מסלול מחדש, רעותה נכנסת לתהומות הכאב, החסר והאבדן.
    קל מאד לתייק אנשים ולהחליט שאנחנו מבינים מה קורה איתם ומה עובר עליהם. אם זה תהליך האבל שכולל התכחשות, הלם, כעס, דכאון, והשלמה, או כל תהליך אחר. אפשר לתאר הכל במילים מלומדות, מלוטשות וסנוביות, בלי להבין מה זה אומר על חיי היומיום. אפשר ליצור פורומים ולדון, אבל עד שלא נוגעים בכאב עצמו ומתנסים בו - אי אפשר להבין את אפס קצהו באמת.
    הספר הזה, שכמעט אין בו עלילה, מורכב מאד. העלילה האמיתית מתרחשת עמוק מתחת לפני השטח, במישור הרגשי בלבד. רוזי שיין מתאלמנת בפתאומיות, ומימי חשה דחף פתאומי לתמוך בה. למרות שרוזי דוחה את הצעתה בהתחלה, מגיע שלב בו היא מבינה שזה אילוץ ואין לה ברירה, אלא להעזר ולהתמך, והאופציה היחידה באותה נקודת זמן היתה מימי. רוזי לומדת על מעמדה החדש, היא מבינה עד כמה המצב החדש משפיע בבת אחת על ילדיה, משנה אותם ומבגרת אותם, ומאידך - מבינה את מקום הקשר הזוגי בחייה ועד כמה הוא היה משמעותי ומהותי. בעזרת מימי, הגיבורה המשנית המדהימה שכבר עברה את תהומות האלמנות ותומכת ברוזי, לומדת רוזי להכיר את הפינות השורטות והכואבות שמצפות לה למרות שמימי לא ממש מגלה לה אותם מראש. שיטתה היא שלכל אחת דרכה שלה, ורוזי צריכה לעבור אותה בעצמה.

    הגיבורים בספר:
    רוזי שיין ומימי זילברמן.

    שתי נשים מלוטשות ברמת הכתיבה. מאופיינות עד דק. כשקראתי, כמעט יכולתי להרגיש אותן עומדות מאחורי. כמעט הצלחתי ללטף את גבה של זו וללחוץ בחשאי את ידה של האחרת. התיאורים עדינים מחד, אבל מפורטים. ובמקום שיש תיאורים עניים - יהיה מקום אחר, משלים, עם עושר שמשלים את המבט. למרות הבדל השנים ביניהן, הן מוצאות שפה משותפת ומבינות זו את זו בשפת הלב היחודית למצב המשותף, שבו החלל משיק זה לזה.
    המשפחה הנרחבת של רוזי:
    ההורים הכאובים של רוזי, שאבדו חתן ורואים את בתם בצערה הנורא. ההורים השכולים של אליהו, שאבדו בן אהוב וכל מזכרת ממנו פוצעת את לבם ומטלטלת אותם היטב. ההורים של רוזי מתוארים היטב. החל מאמה, שתהליך העיכול של מבולבל וסוער, ולקראת סוף הספר היא קונה לעצמה ספר פסיכולוגיה שמסביר במעט מה עובר על אנשים שחוו אבדן, עבור דרך אביה המדהים, שלטעמי מתואר עם נגיעות נשיות במקצת. הדינמיקה ביניהם ראויה ללימוד, ולמרות שהם לא הגיבורים בעצם - יש להם מקום של כבוד.
    חמותה של רוזי, אמו של אליהו ז"ל: התיאורים שלה הרבה יותר שטחיים. למרות שאליהו לא נוכח בשטח מרגישה רוזי חובה עצומה וקדושה להדק קשרים עם חמותה. למרות שהיא לא נוכחת מאד בספר, מרחפת דמותה בעדינות על גבי דמותו של אליהו.
    אחותה של רוזי (וסורי ששכחתי את שמה):
    הדמות האנטי המעצבנת והקרציה, שתמיד צריכה להיות בשטח ולעורר סערות רגשיות דווקא אצל הקוראים. העולם היה יכול להיות הרבה יותר נחמד בלעדיהם, אבל היא, לדעתי, מדרבנת את הזירות הרגשיות הבאות במקומות שהן לא מתרחשות מעצמן או מתקדמות בקצב טוב מספיק. אולי אני שיפוטית מדי, אבל האחות הזאת ממלאה את מקומה של הדמות האנטגוניסטית. למרות שיש לה לב טוב, היא שטחית מדי ומעבירה את החיים בניגוב. ובמקום שרוזי עדיין מתבוססת בכאב היא מדרבנת להמשיך הלאה. מתחשק לי לטלטל אותה ולהזכיר לה לא בעדינות יתר, שמרכז הבמה הוא של רוזי ולא שלה.
    אליהו ובעלה של מימי:
    דמות של מלאך... איך לא. הוא כבר לא בעולם הזה, ואין צורך ליצור לו חסרונות. הדמות שלו מגלמת את הכלל כי החיים חזקים יותר מהכל, נוטים לטשטש את כל הזכרונות הרעים, ושמים פוקוס חד כמעט רק על הזכרונות הטובים.
    החברות מקבוצת התמיכה:
    מדהים איך קבוצה הטרוגנית כל כך, שהדבר המשותף היחיד ביניהן הוא הסטטוס המשפחתי, ובכל זאת כל אחת מאופיינת היטב בצורה שאי אפשר להתבלבל ביניהן. תקראו, תבינו.
    ילדיה של מימי:
    גיבורים מדהימים, מתוקים ונוגעים ללב בזכות עצמם. יש להם דינמיקה פנימית, סדר חיים שזורם. היתמות מתייגת אותם והם לומדים להסתדר עמה ולחיות למרות התיוג.
    ילדיה של רוזי:
    למרות גילם הצעיר מדי, תפקידם הוא לקדם את זירות העלילה בעיקר.

    הרקעים:
    הבית של רוזי. הרחוב. הבית של מימי. מרפסת הבית. הסלון. הסלון של השויגער. ספסל ברחוב. אולם אירועים. חדר המדרגות. חדר האוכל של בית הארחה. הטנדר שמחזיר את כולן. חדר השינה.
    יופי של גיוון משעמם וחוזר על עצמו.
    אבל מה, הפוקוס הוא בכלל לא על המיקום החיצוני. יכולה אשה לשבת בחדר שינה בבית הארחה בשבת, ולעבור תהליך משמעותי ומקדם מאד.

    הכתיבה:
    נעמי מפזרת המון רמזים. בלון אדום שמתפוצץ, ילד עצבני. מדהים ללכת בעקבות הרמזים הקלילים, לאסוף אותם ולהבין מה הם אומרים במארג הכללי. כשקראתי, שמתי לב שיש יותר מדי מטאפורות ודימויים, וזה גרם לי להבין שכדאי לי לאסוף אותם - הם מרמזים בעדינות על הצעדים הבאים. הרגשתי אותם כמו מטבעות במשחק מריו - אוספים בשלב ראשון כדי להשתמש בהם בשלב שני.
    הדימויים: עשירים ומפתיעים, מקוריים ולא קלישאתיים. לא עקבתי אחד אחד אמנם, אבל כמעט לא זכור לי שהתאכזבתי מדימוי שקראתי.

    לסיכום:
    אם אתם מחפשים ספר מסעיר, אל תקראו את הספר הזה. אי אפשר לקרוא אותו במרוצה. כדי להבין אותו, צריך לקרוא בנחת, בהבנה, צריך לפתוח את הלב. אפשר רק להיות ליד, לגעת, לדעת ולהבין שיש דברים שגם מי שעובר אותם לא יכול להבין.






    הערות אגב:
    העירו לי: עוד נקודה קטנה, הדמויות של נעמי נוטות לעשות מעשים מאוד משונים בגלל תחושות לב או דחפים, ואני לא אוהבת את זה בכלל. לא מצליחה להאמין שבאמת יש דמויות שפועלות ככה.
    תשובתי: יש מצב. בספר "חכמת נשים" זה כמעט מתבקש מאליו בגלל קיצוניות הרגש שהיא מובילה אותנו לשם. למעשה, בינינו, אנחנו לא עושות דברים מוזרים לפעמים בגלל מצבים רגשיים?
    אבל אם זו מגמה שחוזרת על עצמה, זה צריך לבוא לידי ביטוי גם בספרים אחרים שלה. קראתי, כנראה, עוד אחד כזה. משהו על שכנות. ואני פשוט לא זוכרת אותו כדי לצטט או לנתח.

    העירו לי: מה שאני אוהבת בכתיבה שלה זה:
    1. מערכות היחסים שהיא בונה ודקויות האבחנה בין רגשות.
    2. הדיאלוגים שלה- אפשר לשמוע אותם באמיתי.
    3. הדימויים שלה- לא שבלוניים ושוברי שגרה.
    בספר הזה הפריע לי:
    1. אין מספיק עלילה. גורם מתח שיחזיק אותי עם הספר.
    2. אפשר לקצר אותו ב100 עמודים לפחות.
    3. אחת ממערכות היחסים (בין מימי לבת שלה) היתה נראית לי לא מספיק אותנטית.

    תשובתי:
    אוהבת: 1. נכון! 2. איך פספסתי... זוכרת חויה כללית, פחות פרטים ופרטי פרטים. הכל מתגבש לי לכדי יחידה אחת ואני פשוט לא מספיק שמה לב למרכיבים. 3. כתבתי על זה, לא?
    הפריע: 1. העלילה אינה במישור העלילתי אלא ברובד הרגשי. ציינתי את זה. דווקא לי היה קשה לא לסיים אותו, למרות שלא הייתי מסוגלת לקרוא אותו בבת אחת. הוא כבדדד, ולכן - אני לא מסכימה עם 2. זה היה פוגע בלכידות וביופי. 3. על איזו בת את מדברת? חני או דינהלה?

    העירו לי: בעייני הבכור בוגר מידי לגילו. כמה שהמצב וההתמודדות יכולים לבגר, זה לא בעוצמה המתוארת בספר.
    תשובתי: מממ... איך ילד. התיאור קיצוני מאד לדעתי, ואפילו נוגד מעט את דמותו של רפאל בפרק הראשון, כשהוא מנדנד לרוזי שתתקשר לספר לאבא על הסנדלים החדשות והבלון האדום. מצד שני, זה יכול לקרות. משאירה את זה בצ"ע לחיים האמיתיים.
    -אזהרת ספוליר-:mad:

    טוב אז כשקיבלתי את הספר מידיה של הספרנית תהיתי כמה עמודים מתוכו אקרא,
    הכריכה לא מאד מושכת, משדרת אווירה כבידה משהו, הייתי בטוחה שמדובר בספר סוג מאמרים או סיפורים נושאי מסרים חזקים מדי(מכירים את הספרים האלו?)אבל לקחתי, כי זה היה ספר חדש ולא הכרתי אותו-

    ומהרגע שהתחלתי לא הפסקתי,

    ספר טוב, פשוט ספר טוב!

    כתיבה זורמת, מושכת, סוחפת, מהפנטת, מלהטת, משכיחה עולמות ואיך אומרים?תקראו תבינו!

    העלילה בנויה היטב ,מאירה את הנושא המדובר מכל זוית אפשרית,

    ו-הגענו לעיקר, התוכן:

    אני לא יודעת אם קראתי בחיי ספר שהביא אותי לנקודת הזדהות והבנה עמוקה כל כך כמו הספר הזה,
    אז בקצרה-
    בעולם ההוא, של הספר, האוזניים משמשות לאיזון הגוף בלבד ,מה שנקרא:שיווי משקל,
    וזה אומר ששפת הדיבור היומיומית ,היא שפת הסימנים והאנשים לא מכירים את המושג הכל כך פשוט שאצלינו נקרא:'קולות',
    ישנו אחוז קטן של אנשים ,המתויגים כ'לא נורמלים' ,שמרגישים שהעולם 'מדבר' אליהם דרך המח וכשנופל חפץ, לדוגמא, הם 'מרגישים' את הנפילה עוברת להם בעוצמה מצד אחד של המח לצד השני-מה שנקרא אצלינו:'גלי קול',
    גיבורת סיפורינו לא מבינה בתחילתו של העלילה איך אנשים לא יודעים את מה שהיא יודעת(או :'שומעים' את מה שהיא שומעת...)והאנשים בתמורה לא מביניים את התנהגותה המוזרה -לפי המושגים שלהם- והיא מוגדרת בהמשכו כחולת נפש.

    ישנם הרבה ספרים על חריגים וחריגויות אך ספר כזה עוד לא קראתם ,ספר שמביא את הקורא להבין בפעם הראשונה בחייו מה זה באמת חריגות, הלא נורמלי בספר הוא הנורמלי אצלינו ומאות פעמים במהלך הקריאה רציתי לצעוק על האנשים: מה אתם לא מבינים שהיא בסך הכל שומעת דברים שאתם לא?היא נורמלית יותר מכם!.
    היפה בעיני הוא שהסופר/ת (צר לי, לא זוכרת)השתמש/ה בדוגמאות אקטואליות שמשויכות אצלינו ל-'לא נורמלים',החל בתנועות גוף משונות(קפיצות סתם ללא מטרה,הכאה על השולחן,סתימת האוזניים עם הידיים)ממשיך בפחדים בלתי רציונליים(בלונים ברקים כלומר:רעמים....)ונגמר בישיבה על החלון שמתפרשת כרצון להתאבד, הקורא מבין טוב מאד את משמעות כל אחד ואחד מהמעשים ומזדהה איתם אך הסביבה בעולם ההוא לא מבינה, מה שמביא אותנו להיקש הבלתי נמנע למסר שהסופר/ת רוצה להעביר לנו.
    גולת הכותרת היא- שבסיום הספר התגנבה לליבי המחשבה:רק רגע,אולי גם כל אותם אנשים אוטיסטים,היפריים ואפילו חולי נפש הם בעצם יותר נורמליים מאיתנו?אולי יש להם יכולות שלנו אין וגם אין לנו דרך לדעת על היכולות האלו???

    פחות אהבתי :
    הסיום-אומנם אני לא חובבת הפי אנד והסיום של הספר, המשקף את מציאות חיינו והופך את המסר לחזק וחד יותר הוא בדיוק הסוג החביב עלי- ריאליסטי ומציאותי , אבל בכל אופן לאורך כל הדרך חיכיתי למשהו אחר ציפיתי לאיזה מדען גאון ומלא אמביציה שיחליט לחקור את הענין וימצא הוכחות מדעיות לקיומם של גלי הקול חיכיתי להכרה של האנשים שהלקויים-טובים יותר(משהו נוסח:'ילדי דינור', יעל רועי(?))
    חיכיתי והתאכזבתי- אך אין ספק שדווקא באכזבה הזו טמון העוצמה הנדירה של הספר.
    את הספר המיוחד הזה, שמבוסס על רעיונותיו של הרב פינקוס, קיבלתי כבר בערב פסח.
    כתבתי עליו שורות של המלצה, אבל הן טבעו איכשהו בשלל אשכולות ערב החג...
    בינתיים, הניקית
    @שבל כתבה עליו ביקורת, טובה ומפורטת עוד יותר משלי, ונתנה רשות להעלות אותה כאן.

    יובהר - זו אינה סטיה מסעיף 9.5 האהוב לחוקה, שאוסר על שאינם-משתתפים לשלוח הודעות לפורום ע"י משתתפים, כי איש לא שלח את ההודעה הזו - אני עצמי אהבתיה וביקשתי להעתיקה.


    סיפור של סידור/ר. לב
    סוגה: ספרות ילדים, סיפורים קצרים

    קניתי את הספר "סיפור של סידור" בעקבות המלצה חמה של שתי חברות, אמינות, כאלה שבשביל ההמלצה שלהן שווה ללכת עד לחנות ספרים ולשלוף כרטיס אשראי. לתדהמתי היה פער עצום בין ההמלצה שלהן לבין מה שקראתי בספר בפועל. אני לא כועסת עליכן, חברות, קשה מאד לשקף במילים עד כמה הספר הזה מדהים, הרבה יותר ממה שסיפרתן לי.

    ובכל זאת, אנסה.

    המבנה: "סיפור של סידור" מספר עשרים ושניים סיפורים קצרים מהווי חייהם של ילדי משפחה אחת – מלי, נתי, חנני ושימי. למרות שהסיפורים קורים כולם במשפחה אחת – כל אחד עומד בפני עצמו והם אינם ממשיכים זה את זה. בעיני מדובר בהחלטה נבונה כיון שכך קל יותר לילדים (שישאר ביננו, אצלנו בבית כל המבוגרים קראו את הספר) לעקוב אחרי הסיפורים בלי להכיר דמויות חדשות בכל פעם.

    כל אחד מן הסיפורים מציג עלילה הקשורה באחד מחלקי התפילה, כפי שנוהגים להתפלל אותה בגני הילדים – מודה אני, ברכות השחר וקריאת שמע. בניגוד למה שנראה ממבט כריכה – הספר איננו מבאר את מילות התפילה או את מעלתה. הוא איננו עוסק בתפילה עצמה (מלבד סיפור אחד) אלא בנושאים עליהם אנחנו מתפללים ומודים. כך, הסיפור הראשון מתיחס למילים "שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" ועוסק בזכות וביכולת להתחיל מחדש ולהשתנות גם אחרי שגיאה או כשלון.

    הכתיבה: קולחת וציורית, הסיטואציות מתוארות בעושר וניתן להכנס לתוכן ולהזדהות איתן מאד (אני דמעתי בכמה סיפורים). אוצר המילים מאוזן היטב כך שהשפה ברורה לילדים קטנים אך מנגד עשירה ומגוונת. לא נתקלנו במילים שהילדים אצלנו לא הבינו וגם לו היו כאלה – ניתן היה להבין אותן מתוך ההקשר. הציטוטים אמינים, המילים ששמה הסופרת בפיהן של הדמויות מתאימות לתפקיד, למגדר, למגזר, לגיל ולסיטואציה. בעיני זו נקודת מבחן משמעותית שסופרות רבות וטובות נכשלות בה, לא רק ולא בעיקר בספרות ילדים. ציטוטים וביטויים מתוך הספר הפכו להיות חלק מאוצר הביטויים בבית שלנו, וזו בעיני הוכחה ליופי ולמקצועיות של הכתיבה.

    הציורים של רות בייפוס המיתולוגית מוסיפים המון אוירה ומרגישים מחוברים היטב לסיפור .

    אבל הבשורה הגדולה של הספר הזה היא בעיני בתוכן. הסיפורים, בזה אחר זה, פורשים רעיון עמוק ומטפלים במורכבות שלו בזהירות. בעולם של שחור לבן שבו אנחנו מחנכים את הילדים שלנו למסרים חד משמעיים ופשוטים – הספר הזה הוא חידוש מרענן. אין בו מסרים בנוסח "חשוב לעזור לאמא", "אסור לשקר" או "מסוכן לקחת תרופות בלי רשות". הספר עוסק בפלאי מערכת הדם, בהתמודדות עם השלמת פער לימודי אחרי העדרות, בפחד מלהגיע עם משקפיים חדשות לכיתה, בכאב על שיבוש תוכניות בגלל צוואר תפוס ובעלבון שבישיבה לבד באוטובוס בטיול.

    יש לי שלשה פייבוריטים בספר. שני סיפורים עוסקים באופן מופלא במהות של מוגנות, והם הסיבה שאני ממליצה על הספר בהרצאות שלי. בסיפור אחד נתי מתמודד מול ילד מכיתה גבוהה שמכריח אותו לצאת דרך פירצה בגדר כדי לקנות עבורו אוכל. התאור האותנטי של האיום, המניפולציות, העיוותים המחשבתיים – עושים עבודה אלופה בהסברה של התהליך שבו מישהו אחד כופה על מישהו אחר את רצונו. בסיפור השני מלי "מגלגלת חינם" בהפסקות, ולומדת שהיא לא חיבת.

    גולת הכותרת של הספר בעבורי היא סיפור "החשוד" שמטפל ברגישות בשתי נקודות מורכבות מאד. מהי המשמעות של היותינו "עם נבחר" ומה בין זה לבין התנשאות, והיחס לאחר ולשונה. אם בזכות הסיפור הזה הבן שלי מפסיק לשיר "גוי גוי גוי, מח-ש-מוי" – אני שולחת לסופרת פרחים לשבת (אם את פה – תשלחי לי כתובת באישי).

    אני לא מכירה את אורית ג'ושוע, שעשתה את הייעוץ הספרותי והמקצועי לספר, אבל אין ספק שהיא עשתה עבודה מעולה. הספר מביא עולם רגשי עשיר ומורכב ומטפל בו באופן מעורר התפעלות.

    נקודה לשיפור: נא לכתוב ספר כזה גם לנשים. דחוף.


    * * *
    עד כאן הביקורת, מכאן התוספת שלי:
    גולת הכותרת של הספר בעבורי היא סיפור "החשוד" שמטפל ברגישות בשתי נקודות מורכבות מאד. מהי המשמעות של היותינו "עם נבחר" ומה בין זה לבין התנשאות, והיחס לאחר ולשונה.

    האמת? גם בשבילי.
    בתחילת הסיפור חשבתי שהנה, עוד רגע יתברר שעובד הנקיון הכהה, הוא יהודי, ולכן אנחנו אמורים להתייחס אליו בכבוד וכולי.
    להפתעתי, הוא לא.
    הוא נשאר גוי. אריתראי, אולי סודני. ועדיין - חביב אדם שנברא בצלם. והזכות לכבד אותו, כמו את כל אחד, היא שלנו.
    בס"ד

    ועמך כולם צדיקים
    לכל מתרס יש שני צדדים. האמת, גם לתריס שניים כאלה משלו, כולל התריס של הזקן שגר מולי. האחרון מגיף אותו בקפדנות כל יום בשש בערב ולא פותח אותו אלא אם כן ילדים משחקים למטה בכדור. בצד אחד של המתרס, הזקן, שצריך להספיק לרדת למחרת על הבוקר להעלות את העיתון, ואם הילדים לא יהיו בשקט אוי ואבוי. בצד ב' של התריס, הילדים, אמא לא מרשה להם לחזור הביתה לפני שמונה. סוף דבר – שני צדדים למתרסים.

    יש את האתיופים, ויש את השוטרים. את ביבי ואת בני-חותא; יש יעלון ויש לפיד; ליאון ודייטש; הרב אברהם רובינשטיין וכרמל שאמה הכהן; רון קובי ואריה דרעי; המוכר-במכולת-מול-הבית והאיש-שמנסה-כל-בוקר-לעקוף-ת'תור; פקיד שומה והאיש-שרק-ביקשו-ממני-להפקיד-את-הצ'ק; פקיד הגירה וסודני קשיש; מפעילי המעונות ומשרד התמ"ת; ערבים עצלים וקבלן בניה; כתב קו עיתונות דתית ומזכיר-העירייה-ודוברה; איסתרק ויוסף דיאלידאן; חיילי הצבא האדום וגייסות הרייך השלישי; מטאטא רחובות וילדים שזורקים עטיפות חטיפים; שליח ציבור בשטיבלאך והאנשים שהטרמפ שלהם צופר בחוץ; מוכר הביצים והאשה שרוצה לבחור ולערבב כמה תבניות; דונלד טראמפ ורוברט מולר; יולי איידלשטיין ואורן חזן; דני רופ והילדים שרצו שלג; הקרן לישראל חדשה ואם תרצו; מיקי גיצין ובצלאל סמוטריץ'; עודד פורר וישראל אייכלר; נהג דן אדיב והאיש שהגיע מאוחר לאוטובוס, דפק על הדלתות בפראות, העלה שני עגלות שלושה מזוודות וארבעה ילדים, צעק על האיחור, תיקף אחרי עשר דקות ואיים להתלונן במשרד העבודה והרווחה; בוס שרוצה לקצץ ועובדת לפני לידה; המן וחרבונה; קופאי בחנות ספרים וילדים שבאים לקרוא; מנקה חדרי מדרגות ודיירים שעולים ויורדים כבסולם יעקב; הכושי שמנקה את הסופר עם הפוליש והמרוקאית המבוגרת שחושבת שהוא אמר לה שלא תקח מהעגבניות; יש ויש.

    איך שלא יהיה, בשונה מכל מה שתמצאו בכל מקום אחר, בלחיות וחצי, כולם טובים. לכולם כוונות טובות ומניעים ישרים וקדושים. כל המסובים לשולחן הספר, סועדים בשתיקה ודממה. אין פרץ, אין יוצא/ת, אין צווחה, אין רוע לב, אין גבר מושחת, אין בריות אפלות. פה ושם נופלים האנשים לעתים, שוגים בשגגתם, ותיכף מצפונם מכה בהם והם חוזרים בתשובה, מכים על חטא ומחפשים דרכיהם. רק טעות או קריאה לא נכונה של המצב יכול להוביל אותם לעשות לא טוב.

    ניקומבה טוב.

    מוישה מינץ טוב.

    אשתו טובה.

    הרב בריסק טוב.

    חזקי פלדנר טוב.

    אשתו נפלאה.

    הפינגווינים טובים.

    יעלה טובה.

    יענק'ל הלר טוב.

    הרב ברוק עוד יותר טוב.

    נציגי תר"ח טובים.

    תמר-אחותה-של-גיטה טובה.

    אפרת גבאי מצויינת.

    מאיר מינץ טוב.

    אפרת מינץ (גבאי) טובה.

    הרבנית טובה.

    הרבי טוב.

    אפילו הענדי שלהם די טובה.

    ביליץ הבת, פריידי, טובה.

    נחומי ביליץ גם.

    הסבא ביליץ בטח.

    סבא וסבתא גבאי, אין כמוהם בעולם.

    פקידי משרד החינוך והעירייה טובים.

    הערשי מינץ ואחותו הקטנה – טובים.

    מי ששכחתי – גם טוב.

    היחידים שמעלים ניחוח לא טוב, הם חבריו של ניקומבה שפיתו אותו לזנוח את יענק'ל המסכן, סבא מינץ וגורמים נוספים במשפחה שלא קיבלו יפה את ההרחבה המזרחית שלה והחברה הרעה של פריידי ביליץ. אבל גם היא הרי חזרה כבר בתשובה.

    רוח הפיוס והאוטופיה שנושבת בין דפי הספר, מדהימה. אתה נובר ומעלעל בנסיון לאתר את העוקץ. את האיש הרע שכל הטובים נלחמים בו וינצחו בעז"ה. את אותו אחד, אתם יודעים מה, היתה לו ילדות קשה, אבל היום ידו בכל פשע ויד כל בו. אין. חפשו על המדף כותרים אחרים. הספר נקי לחלוטין מרוע גולמי לצורותיו. ועמך כולם צדיקים.

    אתם יודעים מה, יש מצב שזו סירה אחת בים הסיבות למה הספר לא מתאים לגברים. הם כנראה צריכים משהו יותר חד וקרבי. הטוב המשתפך והאחווה הבלתי נגמרת מעלים להם את לחץ הדם. שאלו את מוישה מינץ ויספר לכם על זה עוד.

    הנה מה טוב?
    עוד מאותו דבר, אולי ההסבר לתופעה התמוהה לדעיל, זה זה: השאלה מה טוב? טוב לקבל ילדים ספרדים למוסדות, או לא טוב. טוב ללכת למדינה להלשין? טוב למות בעד ארצנו? טוב להילחם במנהלים בכל כלי ודרך? טובה פת חרבה ושלווה בה? ארוחת ירק?

    כמה שזה מדהים לגבי ספר שעוסק אך ורק בנושא הזה, אין בספר תשובה. איך אמר פה מישהו, 200 עמודים שבכל אחד מהם כתוב מילה אחת: ניטרליות.

    בנוהג שבעולם, מהפכים הסופרים על פניהם אקסיומות עתיקות. מדבר על אמונה – וכולך אחוז בטבע. כואב את צער השכינה, מצערך לא זז לרגע. איך תמכור להם שמחה, כשאתה אחד העצובים בעיר. גם אנוכי והנורמלי עושים את זה. אבל כאשר הופכים משהו, לרוב הצד שהיה קודם למעלה, מוצא עצמו מצמיד אף אל הבוץ ולהפך. מושיבים עליונים למטה ותחתונים למעלה. אם הסופר למשל מנקז את מוגלת הגזענות נגד שחורים, הרי הוא מוקיע את הגזען הלבן. אם הוא שובר את המיתוס על הפלסטינים האכזריים, הוא טופח על פרצוף הישראלים. אין בזה גם וגם.

    עיתונאים, בשונה מסופרים דעתניים, מיימרים עצמם לאובייקטיביים, לא לוקחים צד. ממש. ככה זה נראה: "פורעים ערביים מהמאהל הבלתי חוקי אל-טורקיז השליכו סלעים לעבר אזרחים שנעו בכביש הראשי, אחד המחבלים נוטרל בידי כוחות הבטחון / שב"כ: עליה תלולה בתקריות פח"ע בחודש האחרון" (ישראל היום) מול "צעיר פלסטיני מהיישוב החקלאי אל-איכסה נפגע קשות ברגלו מירי צלפי צה"ל לאחר שיידה אבני חצץ בסמוך למתנחלים בכביש 443 במחאה על פעולות צה"ל בשטחים / הרופאים: מקווים להציל את הרגל מנזק בלתי הפיך" (הארץ). עלק ניטרליים.

    מתברר שיש גם וגם. פתחת את הספר כדי להתיר עצמך אחת ולתמיד מסבך הלבטים והספקות ההשקפתיות שמסעירות את מנוחתך בלילות. רצית לקבל תשובה ברורה וחד משמעית ולהפסיק להתבלבל בין תכלת לטורקיז וקלא אילן. נאדה. עמדה השקפתית וכל זה, תמצא אולי ב"כל כתבי ברל כצנלסון" כרך כ"ב. לחיות וחצי נועד כדי להעצים את הלבטים, לחדד אותם ולחפר אותך במעמקיהם בלי יכולת לצאת. הספר מצליח לבלבל אותך עד כדי כך שלא ניתן לזהות את עמדת כותב הספר, הלנו, אם לצרינו. עם המויסדע'ס/עם הפינגווינים. טשטוש עמדות מוחלט.

    לא נמחק את הנתון, שמלכתחילה הבעת הדעות האלו היא חתרנית ומהפכנית. גם אם תביא את שני הצדדים כמו שתי חלות אפויות היטב בעלי כמות שומשום שווה. ברור שהספר מעלה כמה תזות-תהיות-ניפוצי מיתוסים שקשה למצוא באות החרדית הכתובה לפניו. אבל, גם אם תהפוך את הספר ותקרא אותו מהסוף להתחלה לא תוכל לקבל וודאות באשר לדעתו האישית של הכותב. זה מדהים כפי שזה נשמע. בשונה מכל נייטרלי ממוצע שמצליח להסתיר את דעתו בערך כמשך הזמן שלוקח לחבדצקע'ר מהרגע שהוא מגיע לאירוע תמים עד שהוא פוצח במאמר נלהב - הספר ניטרלי לגמרי. פשוטו כמשמעו ומשמעו כפשוטו. וגם אם אכתוב את זה בעוד עשרה ווריאציות לא תקבלו את תמונת המצב הזו כמלואה עד שתקראו ותראו.

    רחמנות, כמה אפשר לסבול
    עניין אחרון לציין – צרות הן פלסטלינה מאד פופולרית בקהל הסופרים לאחרונה או שלא לאחרונה. למען ענות קהל הקוראים בסבלותם תחת אשר חטאו ורכשו את הספר במאה קשיטה. גירוי מערכת הרחמים והפחד של הקורא בכל מיני מחלות ושמתות איומות הפך לשגרה ולשדרה. כל הדש בדמעותיהן של ישראל ומרבה להגדיש סאת ייסוריהם הרי זה משובח ומסובך.

    זכור אותו הספר, למרות היותו עוסק בטרגדיה אנושית בלתי נתפסת של מי שהיה יהודי חכם, ועדיין הוא יהודי חכם, אבל בשום צורה אינו יכול להביע את זה. צמח. הספר לא מזעזע, מצער או מזיל דמעות. בהחלט יש חיבור למסכנות של הבן אדם ולמצוקה שלו, אבל עד גבול הצרה. הקוראים לא הופכים על כרחם למסכנים בעצמם.

    כמובן, אפשר לטעון שהדבר מעיד על חסר מסויים. אם ספר לא מצליח לחבר מספיק את הקוראים, כותבו נכשל כנראה במשימה. אבל זה לא נכון כאן, יש חיבור יפה לדמויות, אין תיאורי צבע מלא ודם על הידיים. לא נעשה מאמץ לזעזע את הציבור, למרות שיש אוהבים את זה (את הזעזוע).

    אל תסדר לי את הבלגן
    מה שמפריע לי בספר, הוא דווקא לכאורה מעלתו הגדולה. אין בו את הברוטאליות המילולית של מ. ארבל, את המוסריות המוגזמת של מ. קינן, את הילדותיות של ולדר, את הפתטיות של עשר סופרים שלא ננקוב בשמם/ן. הוא לא מדי ריאלי ולא מדי פרוע. לא מטיף ומתחסד ולא פורק עול. לא עוצם עין ולא חושף כל דבר. לא שוחט פרות קדושות וגם לא מאביס אותן באחו. דווקא הבריחה של הספר מהספרות החרדית המפונקת של המאה, הובילה אותו בסיבוב מסויים היישר לזרועותיה. הכל מדוייק וסגור מכל הכיוונים בלי פרצות שובבות. למה למשל להתייעץ עם מומחי רפואה על המצב הווגטטיבי, תנו לעניינים המדעיים לזרום קצת עם הדמיון.

    הקטע הכי מובלט בספר, הוא קיום הרגשות האפלים בלב כל אנוש ואנוש. גיטה רצתה שבעלה ימות, בעלה הרדום רוצה כבוד. גם אנשים חשובים מאד עם זקן ארוך ושביס עד הרצפה מתגלים כמי שעובר להם בראש כל מיני כל מיני. זה לכאורה מפתיע מאד והפך הספרות החרדית הפנאטית, בה כולם חושבים קדושות ונצורות. אבל זה כבר גם מרגיש על הלשון טיפה מלאכותי.

    נאמר: הספר נראה כמו פרוייקט משותף של קורס לכתיבה יוצרת עם האקדמיה ללשון העברית. פלקטי משהו. תאמרו: מחפש חסרונות מתחת לאדמה. אבל זו החוויה שלי, ואני לא האיש שיירתע מלומר מה הוא חושב בגלל מה יגידו. פעיל חברתי צריך להיות נכון לשלם מחירים. לימדונו.

    במחשבה שלישית: אולי סוד קסמו ברוגע המופרז הזה שלו. כולי האי ואולי.
    קישור לבלוג : ביקורת ספרים / הצללים / נחמן סלצר

    אזהרה חמורה: ביקורת זו מכילה ספוילרים הרסניים וארסיים שיכולים להשתלט על העולם ולפוצץ פצצות גרעיניות. ראו הוזהרתם.


    את הביקורת הזאת התחלתי לכתוב עוד לפני שגמרתי לקרוא את הספר. מיד אחרי שמיכאיל נהרג.

    הביקורת הייתה זועפת וגודפת, כראוי לקוראת שזועמת על כך שרצחו את גיבורה מחמדה.

    אללי... לו ידעתי מה עוד מצפה לי, לקראת סוף הספר!

    לו ידעתי איזו טלטלה אני עתידה לחוות. לו ידעתי לאיזו טראומה אני מכניסה את עצמי, בקריאת מספר עמודים הנראים תמימים לחלוטין ולא מראים כלפי חוץ במאומה את הפצצה הקטלנית שהם נושאים בחובם!

    ספר הזוי.

    ספר מגלומן, עף על עצמו, משוגע ומופרע לחלוטין. עלילה לא נורמאלית ולא שפויה, מטורללת לגמרי, צריך לסגור אותה בבית משוגעים.

    וכל המחמאות האלו, נוטפות הדבש, הן מה שהופכות את הספר הזה לאדיר.

    אני אדם קשוח. אשת מחשבים לוגית, קשה לרגש אותי. ובכל זאת כשטרקתי את הספר הזה בחמת זעם, לא יכולתי שלא לשאוג הורה לסופר הזה, שטלטל אותי כמו מטוטלת לאורך וושינגטון, טהרן, אוסלו וישראל כאילו הייתי צלחת מעופפת.

    במקוריות העלילה לוקחת בהליכה.

    היא הייתה כל כך מקורית, העלילה ז"ל. לוקחת נקודות נדושות, לכאורה, כמו המלחמה הגרעינית והמלחמה ביהודים, ומשלבת את הכל ביחד לתוך עלילה חדשנית וייחודית, שגרמו לי להקדיש חצי שעה ביום במשך שבועיים תמימים כדי לקרוא עוד כמה פרקים ועוד כמה פרקים ודי.

    ובסוף, אחרי כל ההשקעה והאמון העיוור שהענקתי לעלילה הזאת, היא הרגה לי את מיכאיל בפרצוף.

    הורעל, הטיפש. לו רק היה מזדמן לידי... הייתי חונקת אותו! מי, מי אוכל במסעדה זרה, כשאתה יודע שמנסים להתנקש בחייך???

    כשלמדתי כתיבה יוצרת, אי אז בשנים הצעירות והיפות, למדתי הרבה דברים שמתוכם אני זוכרת שני כללים ושני כללים בלבד. אל"ף: לא הופכים גיבור אהוב לבוגד. בי"ת: לא הופכים גיבור אהוב למת.

    אסור לרצוח.

    אהבנו את מיכאיל. התחברנו אליו בכל ליבנו, הערצנו אותו והרענו לו. ופתאום הוא נחנק לנו בידיים ומת.

    אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב. וזה באמת ממש לא מצחיק ולכן זה כל כך עצוב.

    ומצד שני, כנראה שלא הייתה ברירה. נראה שאין מנוס מלהרוג את מיכאיל, כדי שלא להיכשל חלילה במכשול הקיטש הנלוז.

    וזה הביא אותי, לאחר חיבוטי נפש רבים, למסקנה בריאה מאוד אותה אני רוצה לחלוק עימכם, סופרים נאמנים:

    למה, למה אנחנו, בתור עם הקוראים, לא יכולים לוותר קצת לסופרים באזור הקיטש? הרי אם נהיה יותר סלחניים, ונרשה לסופרים להשאיר גיבורים מועדים לתליה בחיים – לא היינו צריכים לספוג כל כך הרבה אבידות!

    חרם על הרצח הנתעב של יקירנו.

    ובכל זאת, למרות טינתי המרובה והחשבון הבלתי סגור שיש לי עם ההרג הנאלח והבלתי נסלח הזה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיה חן במוות של מיכאיל.

    הוא מת יפה.

    תודו. המשפט המרגש הזה בלוויה, סוחט הדמעות, "מרדכי היהודי, שהקריב את חייו למען עמו". לו הייתי רגשנית לבטח הייתי מוחה דמעה. אם כבר הרגנו, אז לפחות הרגנו יפה. עם משמעות.

    ובכל זאת אני חושבת שהיה אפשר לעמוד באתגר בהצלחה גדולה אפילו יותר. למצוא פיתרון מקורי כזה שיצליח גם להשאיר את מיכאיל בחיים וגם להיות לא קשטי ומרגיז.

    עכשיו הבה נניח למיכאיל לנוח בשלווה על משכבו, ונעבור לדבר על גיבור אחר, גדי שמו. ננתח אותו קצת. בחור עם אופי, קשוח, גברי, בלתי מתפשר וחש נבגד. תכל'ס, יש לו את כל הסיבות שבעולם להרגיש נבגד. גם אני הייתי מרגישה נבגדת אם הייתי צריכה להילחם בגוש קטיף.

    אז הגיבור הנבגד שלנו טס מסביב לעולם, טומן פצצות גרעיניות, ואז, ברגע של גאונות מופלאה, הוא פתאום קולט את כל הסיפור. הוא מבין מי זמם מה, ומחליט להציל את העולם. יפה מצידו.

    הוא מתחיל לפעול לפי העלילה. מנטרל פצצות, מעבה את ההתחרשות, ואז – פתאום, בום. העלילה נקרעת.

    מה קרה? שאלנו בבהלה. ששש... סטופ! לא להפריע! אין זמן לעלילה עכשיו. גדי מצא קרובי משפחה.

    עוד מילא! עוד מילא מצא גדי קרובי משפחה. הבה לא נדבר על המקריות המופלאה. אבל למה, ברחמים, למה לא השתמשתם בזה בשביל העלילה?! למה למצוא קרובי משפחה, אם לא צריך אותם?! תורידו את קרבת המשפחה ונסגור את העסק. מי צריך משפחה אם לא צריך משפחה.

    מיד אחרי המפגש המפעים, שבסוף מתברר אפילו שהם סתם קרובי משפחה רחוקים – איכשהו – אינקויזיציה – מרתפים – בלגנים, גדי מתאושש וחוזר לשרת את העלילה. הוא טס לארצות הברית, סוחב איתו את צחי וליזה ונכון להציל את העולם בפעם השניה. הכל טוב, אפשר לחזור לשגרה.

    הי, הזכרנו את ליזה. גיבורה טובה. לא משנה שבכלל לא ידענו שהיא יהודיה עד שקלטנו את זה בזכות גאונותנו הטבעית. (ובסוף, כשגמרנו את הספר, גילינו שזה היה כתוב גם בכריכה האחורית.) היא מתחרטת על האנטישמיות שלה, מחליפה צדדים, חוזרת בתשובה והולכת להיעלם אי שם במעמקי העלילה, ממתינה לזמנה שיבוא.

    אהבתי את השילוב שלה בתור גיבורה נשית, בתוך עלילת מתח גברית לחלוטין. היא יצגה קודם כל את דמות הבריון הקלאסי בווריאציה נשית – ז'אנר חדש בספרות שלנו, ועדיין הייתה מספיק עדינה כדי להכיר את מקומה בתור גיבור מושלם אבל לפנות את הבמה לזירה הגברית, עד שיגיע זמן השידוך המיוחל.

    אלכס. בחור שקט ושחור, שהיה פושע אבל פושע אמיתי – עם מצפון. אהבתי את האופן שבו התחלנו לחשוד בו: לא היה שם תיאור על "המנקה שצלע אל תוך המשרד" בבוקר למחרת הפריצה. הסופר היה מספיק אדיב כדי לתת לנו להפעיל את האינטליגנציה שלנו בתור קוראים, וגם לוודא שנעלה על החשד אבל בדרך שתגרום לנו להרגיש חכמים נורא.

    תולי דקרוב.

    אחח... תולי. תולתולי. יא דקרוב שכמוך.

    האישיות שלך הייתה מושלמת, תולי ימ"ש. גיבור אדיר. הרגשנו שאנחנו מתחברים אליך ושונאים אותך באותה מידה.

    אבל לא חשנו שום בדל של הזדהות איתך, ככה שלהפוך אותך לבוגד לא היה קורע לב.

    אבל זה היה חזק! וקורע גרון!

    אודה ולא אבוש: ואנוכי חשבתי שהסבא הרחמן ההוא של מיכאיל הוא יהודי. נו, מה יכול להיות יותר הגיוני מזה? גם מיכאיל יהודי, שזה מצוין לנו, וגם – ציינו אותו רק פעם אחת בכל הספר, ככה שהקוראים הנבונים יהיו מבסוטים מעצמם שעלו על זה ברוב גאונותם המופלאה.

    אבל הגאונות בכל המהלך הייתה כל כך מפתיעה. העקיצה, איי, העקיצה.

    פרולוג:

    סבלתי מבעיות קשב וריכוז לאורך הפרקים הראשונים. רק במאמצים עצומים הצלחתי לשכנע את עצמי שספר של סלצר שווה קריאה בכל מחיר. לקח קצת זמן עד שהצלחתי להוכיח את נכונות הדברים, והיום אני לא מתחרטת על התרומה המשמעותית שהוסיף הספר למקצועיות שלי. אבל למה הפרולוג הזה? ולמה ההתחלה הנמרחת? לקח לנו כל כך הרבה זמן עד שהתחברנו לגיבור...

    אפילוג:

    טוב, זה היה מספיק צפוי, כך שלא נאלצנו למחות את דמעות ההתרגשות מפנינו. רק פלא אחד קטן התפלאתי ואפליא גם אתכם: אם הדרמה בארצות הברית התרחשה בפברואר 2014, תנו לנו איזו שנה לנשום בין הטראומה ובין התינוק הנחבק בידי גדי וליזה... אבל לא, אין זמן. הברית היא במרץ 2014. תבדקו.

    אז גדי וליזה התחתנו. מזל טוב! בניין עדי עד! חחח... זה היה מזמן. ב2014.

    אה, טוב... חבר'ה, פיזור הפגנה, פיזור הפגנה, חזל"ש. כל הכוחות, חזל"ש. אפשר להירגע.

    אה? להירגע? מה זה?

    מים... מים... המקוריות! המופרעות! לקחת פצצות גרעיניות ולהטמין אותן ברחבי העולם ככה, כאילו כלום! לנהל את מלחמת העולם השלישית בין מדינות מפתח בכמה מילים! לבנות מהלכים מדיניים, פוליטים, מלחמתיים, בטחוניים, באצבעות!

    לזה, רבותי, קוראים אומנות.

    האומנות להגיד בלי לדבר. האומנות לקרוע בלי להרוס. האומנות לגעת בלי להתקרב.

    בדיוק כמו שכתוב על הכריכה, לבן על גבי כחול, "עלילה שכוללת התרחשויות בלתי פוסקות וליהוק של דמויות מגוונות כמו האנושות ומציאותיות כמו כותרות העיתונים בימינו".

    אמרתם את זה. לדמיין בצורה מציאותית.

    אין דמיון כמו המציאות.

    *
    'גבול אֶדוֹם' הוא ספר סיפורים מאת הסופר ואיש ההגות שמואל אורבך.
    העטיפה של הספר לא מושכת במיוחד, וגם השם לא נשמע יותר מדי מרתק. לכן לפני שראיתי את שם המחבר, לא חשבתי ליטול לידיי את הספר.
    אלא שהשם שמואל אורבך צלצל לי מוכר. לפני כחמש שנים הוא פרסם ספר הגות מקורי ומרתק במיוחד שעורר סערה לא קטנה. עניין אותי לקרוא עוד מפרי עטו. התחלתי לקרוא את הספר בסקפטיות השמורה לספרי ביכורים. ו... נשביתי בקסמו. לגמרי!

    שמואל אורבך מביא איתו אינטליגנציה עצומה, שליטה מדהימה בהיסטוריה, וידע כללי מקיף, משולב עם תוכן עמוק ונקודת מבט ייחודית ויהודית על העולם והתוצאה היא תענוג אמיתי.

    אמנם הספר מורכב מסיפורים-סיפורים, אבל כל הסיפורים משלימים האחד את השני. יש שם איזו שלמות של יצירה אחת.
    הוא מחולק לשלושה שערים. 'ימים מקדם' - סיפורים מהעבר, 'הנה ימים' - סיפורים מההווה, ו'ימים יגידו' סיפורים מהעתיד.
    כל אחד משלושת השערים הוא ייחודי. בחלק הסיפורים מהעבר הוא לוקח פרשיות היסטוריות ידועות יותר או פחות, ושוזר בתוכן סיפור. הוא די נצמד לעובדות ההיסטוריות, אך נוטל לעצמו חירות אמנותית כלשהי, כאשר בסוף כל סיפור הוא עושה סדר ומסביר מה החלקים האמיתיים בסיפור ומה המצאות שלו.
    לא יאומן עד כמה אפשר להפיח חיים וחיות בסיפורים היסטוריים כמו המצור הצרפתי על ירושלים, המאבק של האינדיאנים באמריקה, ומשיחיותו של שלמה מולכו. נשמע לכם משעמם? כנראה עוד לא קראתם את הסיפורים 'הגשר הצר', 'מפגש בערבה' ו'שלומי ושלמה'.

    בחלק הסיפורים מההווה, ישנם סיפורים 'רגילים', כאלה שאפשר למצוא במוספי החגים של העיתונים. אך הם בכלל לא רגילים.
    באחד הסיפורים בחורה ליטאית שורשית נקלעת לציונו של רבי נחמן מברסלב באומן, בסיפור אחר בחור ישיבה מוצא את עצמו דן בעניינים העומדים ברומו של עולם עם פלסטינים תאבי דם.

    וחלק הסיפורים מהעתיד - פשוט וואו. אין לי דרך לספר כמה הם טובים בלי לספיילר. (לא שיש לי בעיה מוסרית עם ספויילרים, אני פשוט לא רוצה להרוס לכם את ההנאה...)

    יש לו מומחיות להתבונן בחיים מנקודות מבט שונות. לספר על בחור שנחטף על ידי טרוריסטים ולגרום לך להזדהות עם החוטפים (בסיפור 'השבוי'), לספר על מסעות הצלב מנקודת מבטו של צלבן (בסיפור 'עובדיה'), ולתאר מה הייתה תגובתו של הרמב"ם כשהובא לפניו ספרו של רבי חיים מבריסק (בסיפור 'רמב"ם זמנים').

    עכשיו ככה, סופר טוב צריך כמה כישרונות. הוא צריך יצירתיות וכישרון להמציא סיפורים. הוא צריך 'יכולת סיפור', לדעת איך לספר את הסיפור. מאיפה להתחיל, איך לסיים ואיך להוביל את המהלכים. והוא צריך לדעת לכתוב היטב, לנסח, לתאר.
    בנוסף, כדאי שיהיה בסיפור גם מסר כלשהו. כדי שגם ההורים יהיו מרוצים...

    אצל שמואל אורבך זה עובד הפוך יש לו תוכן להעביר, יש לו מסר עוצמתי, יש לו צידה לדרך לחיים, ואת כל זה הוא מלביש בסיפור.
    במקרים כאלה, הרבה פעמים יוצא שה'סיפור' הוא החלק השולי בסיפור. מכירים את הסיפורים האלה ששלושת-רבעי מהסיפור זה מה המרצה בערכים אמר לבחור היהודי שהגיע להודו.
    לא במקרה שלנו. ב'גבול אדום' זה ממש לא כך. באמנות וירטואוזית הוא מספר לך סיפור שעומד לגמרי בפני עצמו. סיפור מרתק וייחודי, אמין, מוגש היטב, בנוי נכון, מסופר כמו שצריך. אורבך בהחלט ניחן כל הכישרונות שצוינו לעיל. רק כשאתה מסיים את הסיפור אתה נותר המום. בוהה באוויר, ומהרהר בתובנה שנמסכה בדמך דרך הסיפור.

    בקיצור, רוצו לקרוא ולא תתאכזבו.
    אין לי אחוזים בספר, אך אשמח מאד אם יהיו לי אחוזים בשמיים אם מישהו יקרא את הספר בעקבות המלצתי ויקבל ממנו חיזוק או תועלת.
    נקלע לידי ספר קומיקס חרדי בשם 'ההולנדי המעופף'. המחבר ידידנו מנהלנו @מ"ם, הציורים של האמן הדגול אברהם זמורה. ההולנדי המעופף.jpg

    הציורים משובחים מאד, מהממים ביופיים וממש חיים מול הקורא. הדיוק בפרטים, לצד החיות של הציורים, הוא מדהים. יצירת מופת.

    הסוגה היא ראשונית יחסית בציבור החרדי, סוגת ה'פיראטים', סוגה שמוכרת הרבה מאד בציבור הכללי, ובשנים האחרונות עלתה לתודעה בסדרת סרטים פופולארית מאד בשם 'פיראטי הקאריביים'.

    ניכר שהמחבר שאב משם מלוא חופניים, למרות שלא ציין שלקח השראה משם (@הגיבן, לשיפוטך). איך אפשר בלי הקפטן עם הרגל האחת, עם הזקן הארוך, הכובע המשולש והמלבוש המלא, אי נידח מלא בפיראטים, ספינות ספרדיות, ומה לא. ואיך לא, 'ההולנדי המעופף'. אותה ספינת פלאים שהאגדה מספרת עליה שהיא שקועה בים עם קפטן שלעולם לא מת, וצוות מלחים שדומים לחיות ולפירות ים [כמדומני שעל האגדה האחרונה בהחלט 'כל הזכויות שמורות' לדייוי ג'ונס וצוות היצורים שלו]. אם חשבתי שהסופר יעלה אותה ממעמקי המצולות על ידי שימוש בקמיעות ובמופתים, התברר שלא. התאכזבתי במקצת. גם שם הספר מטעה.

    אבל על כל זה מעיבה עננה כבדה מאד. הסיפור מתרחש בספרד של כמה שנים לאחר גירוש ספרד, עם כמה ילדים יהודיים שמנסים להסתתר במנזר מאימת האינקוויזיציה. בכל הספר הציורים מנסים להתאים לתקופה, מלבד ענין משונה ותמוה זה – פאותיהם של הילדים סדורות להם תלתלים בצידי ראשם! עיזבו את זה שמן הסתם ילדים יהודיים בספרד לפני 500 שנה לא נהגו ללכת עם פאות מסולסלות כמו בפולין שלפני 200 שנה. אבל האם באמת המחבר לא חושב שלקחת ילדים שמנסים להתחבאות מאימת האינקוויזיציה, ולשים להם פאות מסולסלות יפות וגלויות, לא פוגם באמינות הסיפור?! ולא זו בלבד, אלא שגם היהודי המבוגר שבא להצילם, גם הוא הולך עם פאות מסולסלות יפות מאד בשווקיה הרחבים של ספרד, וכך הוא מנסה להסוות את עצמו כנוצרי נאמן! האם אין גבול לחוסר ההגיון? האם אנו מעוניינים שילדינו יחשבו שכל הגויים בעולם הולכים עם פאות מסולסלות וכיפה שחורה? זו תמונת העולם שאנו מעוניינים להקנות להם?

    @מ"ם, מצפה לתגובתך.
     תגובה אחרונה 

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה