הנושאים החמים
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
עריכה תורנית
הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
- נושאים
- 793
- הודעות
- 7.6K
קהילת סופרות מקצועיות
פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
3 תגובות
נכתב עבור טור הביקורת שלי ב'יחידה', קישור לבלוג ניתן למצוא כאן.
ברוח הביקורת הבריאה שמתחילה לנשב כאן בפורום, נוכל ללמוד מאיפה זה בא, למה זה בא ואיך זה בא.
מהי, בעצם, ביקורת ספרות?
בשנים עברו ביקורת לא הייתה נפוצה כל כך בציבור שלנו, היא הייתה מעין חיה מאוסה שהיוצרים והכותבים סלדו ממנה. היא לקחה את היצירה שלהם, צקצקה בשפתיים ואמרה "נו נו, לא טוב!"
עם התקדמות עולם היצירה בציבור שלנו – עד למקום הגבוה שבו הוא נמצא כיום, אנו מודעים הרבה יותר לחשיבות ולאמנות שבביקורת ספרות משובחת. כותב, מקצועי ככל שיהיה, אינו מסוגל, טכנית ורגשית, להסתכל על היצירה שלו מבחוץ. כבר אמרו חז"ל "אדם קרוב אצל עצמו" (סנהדרין ט עב), וכותב אינו יכול להיות אובייקטיבי כשמדובר בו, פשוט כי הוא אינו אובייקטיבי. בעצם כתיבת המילים הוא מכניס את ה'עצמי' שלו אל תוך המילים, ולכן היצירה נעשית חלק ממנו. כותבים מסוימים מתחברים לטקסט יותר ואחרים פחות, אך כולם נגועים, במידה כלשהי, ביחס לטקסט שלהם.
זוהי הסיבה שפעמים רבות הכותב אינו רואה בעיניים שלו את מה שהאחרים רואים במבט מבחוץ. כמו אדם שנוהג ברכב: הוא נמצא בפנים. אומנם יש לו את המעלות שלו – הוא קרוב לכביש, הוא יכול לפעול בזמן אמת, אבל הוא אינו יכול לראות את המבט מבחוץ.
לעומתו, האדם שיושב בחוץ וצופה בתמונות הלוויין שמשודרות מאותו הכביש, יש לו מרחב ראייה גדול ומקיף הרבה יותר מזווית הראיה הניבטת בעד חלון הרכב.
על אופן ההתמודדות עם החסרונות שיש למביט מבחוץ ניגע, בעז"ה, כשנדבר על קבלת הביקורת. בינתיים, נזכור שהאדם שנמצא ברכב אינו אובייקטיבי, ולכן הראיה שלו מוגבלת. כאן, במקום הזה, מגיע התפקיד של מי שנמצא בחוץ. התפקיד שלו מסתכם לא רק בראייה האובייקטיבית, אלא גם בשימוש בכללים: כללים קיימים ומובנים שהכותב לא תמיד מודע אליהם ומכיר אותם.
המבקר, בעצם, עושה בדיוק את ההפך מהכותב. הוא מתעלם לחלוטין ממי שכתב את הטקסט, ומתמקד אך ורק בטקסט עצמו.
ביקורת מקצועית נעשית כאשר מתייחסים אך ורק לגוף היצירה. זוהי ביקורת ספרות מקצועית. אני אדגיש זאת שוב ושוב כי הדבר קריטי בעיניי: ביקורת מקצועית בשום אופן אינה מתייחסת לכותב עצמו. ביקורת מקצועית אינה אישית. היא ביקורת עניינית.
כל מילה שנאמרת בביקורת ספרות בונה לעולם לא תהיה אישית (למעט מקרים מסוימים שלא נתייחס אליהם כרגע). היא תתייחס לגוף הטקסט עצמו, היא תנתח אותו, לפעמים אפילו תשסע אותו – כל זה בשביל הטקסט עצמו. כדי להפיק ממנו את המקסימום שלו, כדי שיגיע לאן שהוא יכול להגיע.
למה צריך ביקורת?
במהלך עבודתי כעורכת אני מקבלת לעיתים תגובות תמהות, בהן אנשים שואלים אותי: את לא חוששת להגיד במפורש "אני אדם ביקורתי"? למה שלא תעדני את המילה 'ביקורת' למשהו חיובי יותר?
התשובה שלי קבועה. בעיניי, ביקורת ספרות היא כלי מיוחד באמנות. באמצעותו אנו יכולים להתקדם, להשתפר ולהגיע למקומות גבוהים יותר.
ביקורת היא כלי לצמיחה. אך בכלי, כמו בכל כלי, צריך להשתמש בזהירות. אם תופסים בו חזק מדי – הוא ישבר, אם תופסים אותו חלש מדי – הוא יפול. על אופן קבלת הביקורת נדון בעז"ה בהמשך, כעת נבין מדוע הביקורת עוזרת לנו, ככותבים.
הנחת היסוד שלנו תהיה ההבנה שביקורת נועדה בשביל התקדמות. לא בשביל לנשוך, לא בשביל לאכול את העמיתים למקצוע ולא בשביל לקטול את כל מה שלא טוב. ביקורת בונה היא ביקורת שעוזרת לשפר, לעזור ולפעמים גם לכוון.
נכון. לפעמים כואב לקבל ביקורת, ובדרך כלל זה לא קל. זה הרי משהו שהשקעתי בו ועמלתי עליו והם נוגעים בו – זה כואב! אבל יש כאן, מאידך, את היכולת והזכות שלנו להתקדם.
אפשר להישאר כל הזמן באותו מקום, לכתוב שוב ושוב על אותם נושאים ולהמשיך לקצור מחיאות כפיים. זה טוב. זה נחמד. זה לא מקדם. מאידך, אפשר לאזור מלא חופניים של אומץ, של קבלה ופתיחות, להחדיר שהביקורת הזו אינה אישית אלא עניינית, וללמוד.
יש נקודה נוספת בחשיפה לביקורת, והיא העשרה, גם כאשר הביקורת אינה מעשית. לפעמים אני שולחת טקסטים שלי לאנשי מקצוע עמיתים לקבלת ביקורת, גם כאשר הטקסט עצמו אינו רלוונטי עוד. החשיפה הזו והשפשוף מעשירים את הידע המוגבל שלי, הם גורמים לי לחשוב על הטקסט בעיניים חדשות, וללמוד עוד.
כמו אדם שנוסע לחו"ל בפעם הראשונה: הוא נחשף לרעיונות חדשים ולהלך מחשבה שונה לחלוטין. גם אם לא יתחיל מעתה להתלבש כמו אנשי הארץ בה הוא מבקר, הוא למד להכיר תרבויות וסגנונות נוספים, הוא הרחיב את אופקיו.
ביקורת היא הרחבת אופקים. להקשיב, להבין, וגם אם לא בהכרח לקבל – זאת בכל זו העשרה, שתעזור לנו להפיק מקולמוסנו יצירות בעלות איכות גבוהה יותר.
איך לקבל ביקורת?
לא תמיד ביקורת צודקת מכל הכיוונים שמסתכלים עליה. לשכן שמסתכל על הבית מבחוץ, לפעמים אין את כל הידע שאני יודעת. כאן צריך ללמוד איך להחדיר בנו את הדברים, בצורה כזאת שתהיה ביקורת בונה ולא הרסנית.
אינני מטפלת רגשית, וגם לא מתיימרת להיות כזו
. ובכל זאת, כאחת שמקבלת ביקורת שוטפת, הניסיון שלי גרם לי לפתח את השיטה הבאה.
כשאדם מקבל ביקורת, הדבר הראשון שהוא צריך לעשות הוא להפעיל את 'המסננת'. לא לקחת את הדברים ללב מיד. הרי לא תמיד הדברים צודקים, וגם אם הם צודקים באופן כללי – לא בטוח שהם צודקים לגוף העניין הספציפי הזה. לכן, כשביקורת מתקבלת, הפעולה הראשונה היא ללחוץ על כפתור המסננת. הופה! עצרי, ביקורת. בואי נראה אם יש לך זכות כניסה.
כאן אנחנו צריכים לבחון את הדברים. זה מאתגר, כי לא תמיד קל להבדיל בין עצמי לבין הטקסט, ולהבין שהמבקר צודק... אבל יש לזכור שכדי להתקדם, כדי לעלות עוד, אי אפשר להישאר כל הזמן באותו מקום. צריך לטפס, לקבל, להבין.
אחרי שאנחנו מחליטים שהביקורת צודקת, או אז אנו מוציאים אותה, בעדינות ובהתחשבות, מתוך המסננת, ומכניסים אותה בעצמנו אל תוך הלב.
רק ביקורת שאנחנו אומרים לעצמנו תיכנס פנימה.
אומנם אלו אותן המילים של המבקר, אבל אנחנו הכנסנו את זה פנימה. באופן כזה, הביקורת מתקבלת הרבה יותר, וממילא אפקטיבית יותר.
בהצלחה רבה!
ברוח הביקורת הבריאה שמתחילה לנשב כאן בפורום, נוכל ללמוד מאיפה זה בא, למה זה בא ואיך זה בא.
מהי, בעצם, ביקורת ספרות?
בשנים עברו ביקורת לא הייתה נפוצה כל כך בציבור שלנו, היא הייתה מעין חיה מאוסה שהיוצרים והכותבים סלדו ממנה. היא לקחה את היצירה שלהם, צקצקה בשפתיים ואמרה "נו נו, לא טוב!"
עם התקדמות עולם היצירה בציבור שלנו – עד למקום הגבוה שבו הוא נמצא כיום, אנו מודעים הרבה יותר לחשיבות ולאמנות שבביקורת ספרות משובחת. כותב, מקצועי ככל שיהיה, אינו מסוגל, טכנית ורגשית, להסתכל על היצירה שלו מבחוץ. כבר אמרו חז"ל "אדם קרוב אצל עצמו" (סנהדרין ט עב), וכותב אינו יכול להיות אובייקטיבי כשמדובר בו, פשוט כי הוא אינו אובייקטיבי. בעצם כתיבת המילים הוא מכניס את ה'עצמי' שלו אל תוך המילים, ולכן היצירה נעשית חלק ממנו. כותבים מסוימים מתחברים לטקסט יותר ואחרים פחות, אך כולם נגועים, במידה כלשהי, ביחס לטקסט שלהם.
זוהי הסיבה שפעמים רבות הכותב אינו רואה בעיניים שלו את מה שהאחרים רואים במבט מבחוץ. כמו אדם שנוהג ברכב: הוא נמצא בפנים. אומנם יש לו את המעלות שלו – הוא קרוב לכביש, הוא יכול לפעול בזמן אמת, אבל הוא אינו יכול לראות את המבט מבחוץ.
לעומתו, האדם שיושב בחוץ וצופה בתמונות הלוויין שמשודרות מאותו הכביש, יש לו מרחב ראייה גדול ומקיף הרבה יותר מזווית הראיה הניבטת בעד חלון הרכב.
על אופן ההתמודדות עם החסרונות שיש למביט מבחוץ ניגע, בעז"ה, כשנדבר על קבלת הביקורת. בינתיים, נזכור שהאדם שנמצא ברכב אינו אובייקטיבי, ולכן הראיה שלו מוגבלת. כאן, במקום הזה, מגיע התפקיד של מי שנמצא בחוץ. התפקיד שלו מסתכם לא רק בראייה האובייקטיבית, אלא גם בשימוש בכללים: כללים קיימים ומובנים שהכותב לא תמיד מודע אליהם ומכיר אותם.
המבקר, בעצם, עושה בדיוק את ההפך מהכותב. הוא מתעלם לחלוטין ממי שכתב את הטקסט, ומתמקד אך ורק בטקסט עצמו.
ביקורת מקצועית נעשית כאשר מתייחסים אך ורק לגוף היצירה. זוהי ביקורת ספרות מקצועית. אני אדגיש זאת שוב ושוב כי הדבר קריטי בעיניי: ביקורת מקצועית בשום אופן אינה מתייחסת לכותב עצמו. ביקורת מקצועית אינה אישית. היא ביקורת עניינית.
כל מילה שנאמרת בביקורת ספרות בונה לעולם לא תהיה אישית (למעט מקרים מסוימים שלא נתייחס אליהם כרגע). היא תתייחס לגוף הטקסט עצמו, היא תנתח אותו, לפעמים אפילו תשסע אותו – כל זה בשביל הטקסט עצמו. כדי להפיק ממנו את המקסימום שלו, כדי שיגיע לאן שהוא יכול להגיע.
למה צריך ביקורת?
במהלך עבודתי כעורכת אני מקבלת לעיתים תגובות תמהות, בהן אנשים שואלים אותי: את לא חוששת להגיד במפורש "אני אדם ביקורתי"? למה שלא תעדני את המילה 'ביקורת' למשהו חיובי יותר?
התשובה שלי קבועה. בעיניי, ביקורת ספרות היא כלי מיוחד באמנות. באמצעותו אנו יכולים להתקדם, להשתפר ולהגיע למקומות גבוהים יותר.
ביקורת היא כלי לצמיחה. אך בכלי, כמו בכל כלי, צריך להשתמש בזהירות. אם תופסים בו חזק מדי – הוא ישבר, אם תופסים אותו חלש מדי – הוא יפול. על אופן קבלת הביקורת נדון בעז"ה בהמשך, כעת נבין מדוע הביקורת עוזרת לנו, ככותבים.
הנחת היסוד שלנו תהיה ההבנה שביקורת נועדה בשביל התקדמות. לא בשביל לנשוך, לא בשביל לאכול את העמיתים למקצוע ולא בשביל לקטול את כל מה שלא טוב. ביקורת בונה היא ביקורת שעוזרת לשפר, לעזור ולפעמים גם לכוון.
נכון. לפעמים כואב לקבל ביקורת, ובדרך כלל זה לא קל. זה הרי משהו שהשקעתי בו ועמלתי עליו והם נוגעים בו – זה כואב! אבל יש כאן, מאידך, את היכולת והזכות שלנו להתקדם.
אפשר להישאר כל הזמן באותו מקום, לכתוב שוב ושוב על אותם נושאים ולהמשיך לקצור מחיאות כפיים. זה טוב. זה נחמד. זה לא מקדם. מאידך, אפשר לאזור מלא חופניים של אומץ, של קבלה ופתיחות, להחדיר שהביקורת הזו אינה אישית אלא עניינית, וללמוד.
יש נקודה נוספת בחשיפה לביקורת, והיא העשרה, גם כאשר הביקורת אינה מעשית. לפעמים אני שולחת טקסטים שלי לאנשי מקצוע עמיתים לקבלת ביקורת, גם כאשר הטקסט עצמו אינו רלוונטי עוד. החשיפה הזו והשפשוף מעשירים את הידע המוגבל שלי, הם גורמים לי לחשוב על הטקסט בעיניים חדשות, וללמוד עוד.
כמו אדם שנוסע לחו"ל בפעם הראשונה: הוא נחשף לרעיונות חדשים ולהלך מחשבה שונה לחלוטין. גם אם לא יתחיל מעתה להתלבש כמו אנשי הארץ בה הוא מבקר, הוא למד להכיר תרבויות וסגנונות נוספים, הוא הרחיב את אופקיו.
ביקורת היא הרחבת אופקים. להקשיב, להבין, וגם אם לא בהכרח לקבל – זאת בכל זו העשרה, שתעזור לנו להפיק מקולמוסנו יצירות בעלות איכות גבוהה יותר.
איך לקבל ביקורת?
לא תמיד ביקורת צודקת מכל הכיוונים שמסתכלים עליה. לשכן שמסתכל על הבית מבחוץ, לפעמים אין את כל הידע שאני יודעת. כאן צריך ללמוד איך להחדיר בנו את הדברים, בצורה כזאת שתהיה ביקורת בונה ולא הרסנית.
אינני מטפלת רגשית, וגם לא מתיימרת להיות כזו
. ובכל זאת, כאחת שמקבלת ביקורת שוטפת, הניסיון שלי גרם לי לפתח את השיטה הבאה.כשאדם מקבל ביקורת, הדבר הראשון שהוא צריך לעשות הוא להפעיל את 'המסננת'. לא לקחת את הדברים ללב מיד. הרי לא תמיד הדברים צודקים, וגם אם הם צודקים באופן כללי – לא בטוח שהם צודקים לגוף העניין הספציפי הזה. לכן, כשביקורת מתקבלת, הפעולה הראשונה היא ללחוץ על כפתור המסננת. הופה! עצרי, ביקורת. בואי נראה אם יש לך זכות כניסה.
כאן אנחנו צריכים לבחון את הדברים. זה מאתגר, כי לא תמיד קל להבדיל בין עצמי לבין הטקסט, ולהבין שהמבקר צודק... אבל יש לזכור שכדי להתקדם, כדי לעלות עוד, אי אפשר להישאר כל הזמן באותו מקום. צריך לטפס, לקבל, להבין.
אחרי שאנחנו מחליטים שהביקורת צודקת, או אז אנו מוציאים אותה, בעדינות ובהתחשבות, מתוך המסננת, ומכניסים אותה בעצמנו אל תוך הלב.
רק ביקורת שאנחנו אומרים לעצמנו תיכנס פנימה.
אומנם אלו אותן המילים של המבקר, אבל אנחנו הכנסנו את זה פנימה. באופן כזה, הביקורת מתקבלת הרבה יותר, וממילא אפקטיבית יותר.
בהצלחה רבה!
19 תגובות
3 תגובות
39 תגובות
2 תגובות
0 תגובות
נתחיל דווקא בסוף.
זו לא עומדת להיות ביקורת ספר מדעית וקרירה, למדנית, נוקבת ומעמיקה סטייל @ראש לשועלים המחמיר, אלא יותר רצף של אסוסיאציות.
כי בינינו, קשה לכתוב ביקורת על ספר שקוראים וחוזרים וקוראים בהפרש של שנים.
*
את הסיפור קראתי כילד בעיתון ילדים הנפלא של משפחה. שמו של הסיפור היה אז - וכך הוא צרוב בתודעתי עד היום - "מחנה הקיץ של אדון איקס | אלגוריה לבני הנעורים".
קראנו אותו ברצף, שבוע אחרי שבוע, ומובן שכססנו את ציפורנינו במתח מידי שבוע, סקרנים מהו ההמשך, ומה למען השם הסיפור של אותו אדון איקס, ולמה הוא בונה מחנה, ולאיזה ילד בעולם קוראים בכלל רייקי. זה לא שם של בת?
מתישהו הפסקנו לעקוב אחרי הסיפור, ואינני זוכר מדוע. כשהספר יצא, מובן שרכשנו אותו (כי ספרים טובים קונים, לא שואלים מהספריה). ואפילו שמחנו לגלות שאדון איקס המאיים - כי מי אוהב איקסים מלחיצים למען ה' - הוחלף באדון הוא הערפילי. ובנוסף, או אז, כמה הופתענו! כי הנה המחברת שינתה את שמה, ועל העטיפה היפהפייה והמודרנית הופיע... שם חדש! נטע סיני.
שיהיה נטע סיני, מחנכת ועוסקת בנוער, לבריאות.
שמחנו לגלות שהסיפור אכן כולל בתוכו סוף מסודר ומאורגן (ועוד איזה סיום!), והיי, אפילו איורים חביבים!
וכאן המקום לציין שהאיורים אינם ברמת הכתיבה, אך מעניקים לו בכל זאת נופך מיוחד. האם ייתכן והמחברת עצמה ראתה לנכון ללוות את הספר בשרבוטים פרי עטה? לא בטוח שמדובר במעשה חכם, אינני האיש לשפוט.
*
העלילה, בעיניי, לא פחות מגאונית. קבוצת נערים נתקלת בפרסום אודות מחנה קיץ מסתורי, והם נרשמים ומתייצבים, סקרנים. התגובות מההורים ומהאחים מאוד מסתוריות, ונראה שיש משהו שהנערים אינם מודעים לו. אולי כל מהות המחנה.
כל אחד מהנערים שונה מרעהו ובעל תכונות אופי שונות ומוגדרות מאוד. חריף / ממוצע. אמיץ / פחדן. עצלן / נמרץ. וכו'.
ברגע שהילדים מגיעים אל הכניסה למחנה, הם מגלים שאין דרך לחזור או להתחרט. נכנסת נסעת.
המחנה מורכב בעצם משרשרת תחנות אינדיבידואליות ואישיות, והן מעבירות את הילד שינוי גדול באישיותו ובהתנהגותו, כאשר אין לו שום מושג מהו המסלול שהוכתב לו מראש על ידי בעל המחנה, מר איקס המסתורי.
בשלב מאוד מוקדם מגלה הקורא הנבון () שהעלילה הינה פרשנותה של המחברת למסע שלנו בעולם הזה. ואולי לכך כיוונה כשהגדירה אותו כאלגוריה; כאשר כמעט בכל צומת אנו יכולים לבחור דרך מסויימת, ולכל אחת מאיתנו ישנה דרך מיוחדת משלו, שהבורא ("אדון איקס") הועיד לו. אין שום אפשרות ללכת בדרך של הזולת, או לחקות אותו, ועל כל אחד ללכת ולהתמודד עם האתגרים היחודיים שלו. כאשר אתגרים רבים מעניקים לילד מבט קדימה, עשרות שנים מעבר, כך שהוא יכול לראות כיצד יראה אם ימשיך להתנהג כפי שהוא היום, או אם יתאמץ וישנה את הליכותיו. שזה מסר עמוק וכל כך חכם, ומדוייק.
אם תרצה להיות שם - תתחיל לזוז היום, ולו צעד אחד. כי אם תבהל מהמרחק הרב, ולא תעשה את הצעד הבודד - לעולם לא תגיע ל'שם'.
*
הספר בהגדרתו מיועד לנוער. אך עם זאת, גם כיום כמבוגר אני מוצא בו עניין רב. הן מפאת הכתיבה התמה והיפה, הסוחפת את הקורא ושואבת אותו עמוק עמוק לתוך המחנה / יריד הענק והצבעוני, והן מחמת המסרים החביבים והנכונים השתולים בחינניות בכל אנקדוטה.
הסיטואציות מקוריות מאוד, אפופות במקוריות וביצירתיות שוברת שיאים, שלא לדבר על סיום הספר שהוא אומנותי ואמונתי גם יחד.
עם זאת, כקורא הגברי, הופתעתי לגלות בספר הסופי פרקים שלמים העוסקים בקבוצת ילדות שכמו צצה מאי שם לתוך המחנה. אינני זוכר שהן הופיעו בסיפור המקורי, וגם היום - כבוגר - נראה שהמחברת תחבה אותן כטלאי לתוך הסיפור, על מנת שהוא ידבר גם לנערות ולא גם לנערים.
ולמה זה חבל? כי החיבור לא באמת עובד;
א- מצאתי את עצמי מדלג את הפרקים העוסקים בילדות, האתגרים / "תחנות" שלהן מדברים לנערות בלבד, כנראה.
ב- ושנית, הן אינן מופיעות בפתיחת הספר, בכל תהליך ההכנה וההגעה למחנה, והן אינן מופיעות בסיומו.
אך הערות אלו הינן כמעט חסרות משמעות, ביחד ליופיה של היצירה כולה, למורכבותה ולחינניותה. זהו ספר שקוראים מכל הגילאים יכולים למצוא בו עניין, טעם ומסרים.
ציון סופי.
+ בעד:
עלילה מקורית במיוחד
יצירתית
צבעונית
מלאת תוכן אמיתי
בניית ותפירת סיפור שלם בצורה מעולה
כתיבה שנונה ומרתקת
דמויות מאופיינות כדבעי ושונות מאוד זו מזו
וכמובן: עטיפה יפהפיה וצבעונית!
- נגד:
איורים מעט ילדותיים ולא באותה רמה של הסיפור
ניכר שהדמויות של הבנות הוכנסו כדי לצאת ידי חובה, והן אינן משתלבות בצורה טובה בסיפור
ואיך אפשר להתעלם? לאחר עשרות קריאות חוזרות ונשנות - העטיפה התפרקה, מה שמעיד על איכות דבק לא מספיק טובה
מסקנה:
ספר נדיר, שונה ומיוחד, בולט לטובה בתוך מאות הספרים הבינוניים ומטה הנתכים על ראשינו באשד עוצר נשימה.
קריאה (ורכישה!) מומלצת ביותר.
זו לא עומדת להיות ביקורת ספר מדעית וקרירה, למדנית, נוקבת ומעמיקה סטייל @ראש לשועלים המחמיר, אלא יותר רצף של אסוסיאציות.
כי בינינו, קשה לכתוב ביקורת על ספר שקוראים וחוזרים וקוראים בהפרש של שנים.
*
את הסיפור קראתי כילד בעיתון ילדים הנפלא של משפחה. שמו של הסיפור היה אז - וכך הוא צרוב בתודעתי עד היום - "מחנה הקיץ של אדון איקס | אלגוריה לבני הנעורים".
קראנו אותו ברצף, שבוע אחרי שבוע, ומובן שכססנו את ציפורנינו במתח מידי שבוע, סקרנים מהו ההמשך, ומה למען השם הסיפור של אותו אדון איקס, ולמה הוא בונה מחנה, ולאיזה ילד בעולם קוראים בכלל רייקי. זה לא שם של בת?
מתישהו הפסקנו לעקוב אחרי הסיפור, ואינני זוכר מדוע. כשהספר יצא, מובן שרכשנו אותו (כי ספרים טובים קונים, לא שואלים מהספריה). ואפילו שמחנו לגלות שאדון איקס המאיים - כי מי אוהב איקסים מלחיצים למען ה' - הוחלף באדון הוא הערפילי. ובנוסף, או אז, כמה הופתענו! כי הנה המחברת שינתה את שמה, ועל העטיפה היפהפייה והמודרנית הופיע... שם חדש! נטע סיני.
שיהיה נטע סיני, מחנכת ועוסקת בנוער, לבריאות.
שמחנו לגלות שהסיפור אכן כולל בתוכו סוף מסודר ומאורגן (ועוד איזה סיום!), והיי, אפילו איורים חביבים!
וכאן המקום לציין שהאיורים אינם ברמת הכתיבה, אך מעניקים לו בכל זאת נופך מיוחד. האם ייתכן והמחברת עצמה ראתה לנכון ללוות את הספר בשרבוטים פרי עטה? לא בטוח שמדובר במעשה חכם, אינני האיש לשפוט.
*
העלילה, בעיניי, לא פחות מגאונית. קבוצת נערים נתקלת בפרסום אודות מחנה קיץ מסתורי, והם נרשמים ומתייצבים, סקרנים. התגובות מההורים ומהאחים מאוד מסתוריות, ונראה שיש משהו שהנערים אינם מודעים לו. אולי כל מהות המחנה.
כל אחד מהנערים שונה מרעהו ובעל תכונות אופי שונות ומוגדרות מאוד. חריף / ממוצע. אמיץ / פחדן. עצלן / נמרץ. וכו'.
ברגע שהילדים מגיעים אל הכניסה למחנה, הם מגלים שאין דרך לחזור או להתחרט. נכנסת נסעת.
המחנה מורכב בעצם משרשרת תחנות אינדיבידואליות ואישיות, והן מעבירות את הילד שינוי גדול באישיותו ובהתנהגותו, כאשר אין לו שום מושג מהו המסלול שהוכתב לו מראש על ידי בעל המחנה, מר איקס המסתורי.
בשלב מאוד מוקדם מגלה הקורא הנבון (
) שהעלילה הינה פרשנותה של המחברת למסע שלנו בעולם הזה. ואולי לכך כיוונה כשהגדירה אותו כאלגוריה; כאשר כמעט בכל צומת אנו יכולים לבחור דרך מסויימת, ולכל אחת מאיתנו ישנה דרך מיוחדת משלו, שהבורא ("אדון איקס") הועיד לו. אין שום אפשרות ללכת בדרך של הזולת, או לחקות אותו, ועל כל אחד ללכת ולהתמודד עם האתגרים היחודיים שלו. כאשר אתגרים רבים מעניקים לילד מבט קדימה, עשרות שנים מעבר, כך שהוא יכול לראות כיצד יראה אם ימשיך להתנהג כפי שהוא היום, או אם יתאמץ וישנה את הליכותיו. שזה מסר עמוק וכל כך חכם, ומדוייק.אם תרצה להיות שם - תתחיל לזוז היום, ולו צעד אחד. כי אם תבהל מהמרחק הרב, ולא תעשה את הצעד הבודד - לעולם לא תגיע ל'שם'.
*
הספר בהגדרתו מיועד לנוער. אך עם זאת, גם כיום כמבוגר אני מוצא בו עניין רב. הן מפאת הכתיבה התמה והיפה, הסוחפת את הקורא ושואבת אותו עמוק עמוק לתוך המחנה / יריד הענק והצבעוני, והן מחמת המסרים החביבים והנכונים השתולים בחינניות בכל אנקדוטה.
הסיטואציות מקוריות מאוד, אפופות במקוריות וביצירתיות שוברת שיאים, שלא לדבר על סיום הספר שהוא אומנותי ואמונתי גם יחד.
עם זאת, כקורא הגברי, הופתעתי לגלות בספר הסופי פרקים שלמים העוסקים בקבוצת ילדות שכמו צצה מאי שם לתוך המחנה. אינני זוכר שהן הופיעו בסיפור המקורי, וגם היום - כבוגר - נראה שהמחברת תחבה אותן כטלאי לתוך הסיפור, על מנת שהוא ידבר גם לנערות ולא גם לנערים.
ולמה זה חבל? כי החיבור לא באמת עובד;
א- מצאתי את עצמי מדלג את הפרקים העוסקים בילדות, האתגרים / "תחנות" שלהן מדברים לנערות בלבד, כנראה.
ב- ושנית, הן אינן מופיעות בפתיחת הספר, בכל תהליך ההכנה וההגעה למחנה, והן אינן מופיעות בסיומו.
אך הערות אלו הינן כמעט חסרות משמעות, ביחד ליופיה של היצירה כולה, למורכבותה ולחינניותה. זהו ספר שקוראים מכל הגילאים יכולים למצוא בו עניין, טעם ומסרים.
ציון סופי.
+ בעד:
עלילה מקורית במיוחד
יצירתית
צבעונית
מלאת תוכן אמיתי
בניית ותפירת סיפור שלם בצורה מעולה
כתיבה שנונה ומרתקת
דמויות מאופיינות כדבעי ושונות מאוד זו מזו
וכמובן: עטיפה יפהפיה וצבעונית!
- נגד:
איורים מעט ילדותיים ולא באותה רמה של הסיפור
ניכר שהדמויות של הבנות הוכנסו כדי לצאת ידי חובה, והן אינן משתלבות בצורה טובה בסיפור
ואיך אפשר להתעלם? לאחר עשרות קריאות חוזרות ונשנות - העטיפה התפרקה, מה שמעיד על איכות דבק לא מספיק טובה
מסקנה:
ספר נדיר, שונה ומיוחד, בולט לטובה בתוך מאות הספרים הבינוניים ומטה הנתכים על ראשינו באשד עוצר נשימה.
קריאה (ורכישה!) מומלצת ביותר.
5 תגובות
18 תגובות
4 תגובות
5 תגובות
3 תגובות
את הספר המיוחד הזה, שמבוסס על רעיונותיו של הרב פינקוס, קיבלתי כבר בערב פסח.
כתבתי עליו שורות של המלצה, אבל הן טבעו איכשהו בשלל אשכולות ערב החג...
בינתיים, הניקית @שבל כתבה עליו ביקורת, טובה ומפורטת עוד יותר משלי, ונתנה רשות להעלות אותה כאן.
יובהר - זו אינה סטיה מסעיף 9.5 האהוב לחוקה, שאוסר על שאינם-משתתפים לשלוח הודעות לפורום ע"י משתתפים, כי איש לא שלח את ההודעה הזו - אני עצמי אהבתיה וביקשתי להעתיקה.
סיפור של סידור/ר. לב
סוגה: ספרות ילדים, סיפורים קצרים
קניתי את הספר "סיפור של סידור" בעקבות המלצה חמה של שתי חברות, אמינות, כאלה שבשביל ההמלצה שלהן שווה ללכת עד לחנות ספרים ולשלוף כרטיס אשראי. לתדהמתי היה פער עצום בין ההמלצה שלהן לבין מה שקראתי בספר בפועל. אני לא כועסת עליכן, חברות, קשה מאד לשקף במילים עד כמה הספר הזה מדהים, הרבה יותר ממה שסיפרתן לי.
ובכל זאת, אנסה.
המבנה: "סיפור של סידור" מספר עשרים ושניים סיפורים קצרים מהווי חייהם של ילדי משפחה אחת – מלי, נתי, חנני ושימי. למרות שהסיפורים קורים כולם במשפחה אחת – כל אחד עומד בפני עצמו והם אינם ממשיכים זה את זה. בעיני מדובר בהחלטה נבונה כיון שכך קל יותר לילדים (שישאר ביננו, אצלנו בבית כל המבוגרים קראו את הספר) לעקוב אחרי הסיפורים בלי להכיר דמויות חדשות בכל פעם.
כל אחד מן הסיפורים מציג עלילה הקשורה באחד מחלקי התפילה, כפי שנוהגים להתפלל אותה בגני הילדים – מודה אני, ברכות השחר וקריאת שמע. בניגוד למה שנראה ממבט כריכה – הספר איננו מבאר את מילות התפילה או את מעלתה. הוא איננו עוסק בתפילה עצמה (מלבד סיפור אחד) אלא בנושאים עליהם אנחנו מתפללים ומודים. כך, הסיפור הראשון מתיחס למילים "שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" ועוסק בזכות וביכולת להתחיל מחדש ולהשתנות גם אחרי שגיאה או כשלון.
הכתיבה: קולחת וציורית, הסיטואציות מתוארות בעושר וניתן להכנס לתוכן ולהזדהות איתן מאד (אני דמעתי בכמה סיפורים). אוצר המילים מאוזן היטב כך שהשפה ברורה לילדים קטנים אך מנגד עשירה ומגוונת. לא נתקלנו במילים שהילדים אצלנו לא הבינו וגם לו היו כאלה – ניתן היה להבין אותן מתוך ההקשר. הציטוטים אמינים, המילים ששמה הסופרת בפיהן של הדמויות מתאימות לתפקיד, למגדר, למגזר, לגיל ולסיטואציה. בעיני זו נקודת מבחן משמעותית שסופרות רבות וטובות נכשלות בה, לא רק ולא בעיקר בספרות ילדים. ציטוטים וביטויים מתוך הספר הפכו להיות חלק מאוצר הביטויים בבית שלנו, וזו בעיני הוכחה ליופי ולמקצועיות של הכתיבה.
הציורים של רות בייפוס המיתולוגית מוסיפים המון אוירה ומרגישים מחוברים היטב לסיפור .
אבל הבשורה הגדולה של הספר הזה היא בעיני בתוכן. הסיפורים, בזה אחר זה, פורשים רעיון עמוק ומטפלים במורכבות שלו בזהירות. בעולם של שחור לבן שבו אנחנו מחנכים את הילדים שלנו למסרים חד משמעיים ופשוטים – הספר הזה הוא חידוש מרענן. אין בו מסרים בנוסח "חשוב לעזור לאמא", "אסור לשקר" או "מסוכן לקחת תרופות בלי רשות". הספר עוסק בפלאי מערכת הדם, בהתמודדות עם השלמת פער לימודי אחרי העדרות, בפחד מלהגיע עם משקפיים חדשות לכיתה, בכאב על שיבוש תוכניות בגלל צוואר תפוס ובעלבון שבישיבה לבד באוטובוס בטיול.
יש לי שלשה פייבוריטים בספר. שני סיפורים עוסקים באופן מופלא במהות של מוגנות, והם הסיבה שאני ממליצה על הספר בהרצאות שלי. בסיפור אחד נתי מתמודד מול ילד מכיתה גבוהה שמכריח אותו לצאת דרך פירצה בגדר כדי לקנות עבורו אוכל. התאור האותנטי של האיום, המניפולציות, העיוותים המחשבתיים – עושים עבודה אלופה בהסברה של התהליך שבו מישהו אחד כופה על מישהו אחר את רצונו. בסיפור השני מלי "מגלגלת חינם" בהפסקות, ולומדת שהיא לא חיבת.
גולת הכותרת של הספר בעבורי היא סיפור "החשוד" שמטפל ברגישות בשתי נקודות מורכבות מאד. מהי המשמעות של היותינו "עם נבחר" ומה בין זה לבין התנשאות, והיחס לאחר ולשונה. אם בזכות הסיפור הזה הבן שלי מפסיק לשיר "גוי גוי גוי, מח-ש-מוי" – אני שולחת לסופרת פרחים לשבת (אם את פה – תשלחי לי כתובת באישי).
אני לא מכירה את אורית ג'ושוע, שעשתה את הייעוץ הספרותי והמקצועי לספר, אבל אין ספק שהיא עשתה עבודה מעולה. הספר מביא עולם רגשי עשיר ומורכב ומטפל בו באופן מעורר התפעלות.
נקודה לשיפור: נא לכתוב ספר כזה גם לנשים. דחוף.
* * *
עד כאן הביקורת, מכאן התוספת שלי:
האמת? גם בשבילי.
בתחילת הסיפור חשבתי שהנה, עוד רגע יתברר שעובד הנקיון הכהה, הוא יהודי, ולכן אנחנו אמורים להתייחס אליו בכבוד וכולי.
להפתעתי, הוא לא.
הוא נשאר גוי. אריתראי, אולי סודני. ועדיין - חביב אדם שנברא בצלם. והזכות לכבד אותו, כמו את כל אחד, היא שלנו.
כתבתי עליו שורות של המלצה, אבל הן טבעו איכשהו בשלל אשכולות ערב החג...
בינתיים, הניקית @שבל כתבה עליו ביקורת, טובה ומפורטת עוד יותר משלי, ונתנה רשות להעלות אותה כאן.
יובהר - זו אינה סטיה מסעיף 9.5 האהוב לחוקה, שאוסר על שאינם-משתתפים לשלוח הודעות לפורום ע"י משתתפים, כי איש לא שלח את ההודעה הזו - אני עצמי אהבתיה וביקשתי להעתיקה.
סיפור של סידור/ר. לב
סוגה: ספרות ילדים, סיפורים קצרים
קניתי את הספר "סיפור של סידור" בעקבות המלצה חמה של שתי חברות, אמינות, כאלה שבשביל ההמלצה שלהן שווה ללכת עד לחנות ספרים ולשלוף כרטיס אשראי. לתדהמתי היה פער עצום בין ההמלצה שלהן לבין מה שקראתי בספר בפועל. אני לא כועסת עליכן, חברות, קשה מאד לשקף במילים עד כמה הספר הזה מדהים, הרבה יותר ממה שסיפרתן לי.
ובכל זאת, אנסה.
המבנה: "סיפור של סידור" מספר עשרים ושניים סיפורים קצרים מהווי חייהם של ילדי משפחה אחת – מלי, נתי, חנני ושימי. למרות שהסיפורים קורים כולם במשפחה אחת – כל אחד עומד בפני עצמו והם אינם ממשיכים זה את זה. בעיני מדובר בהחלטה נבונה כיון שכך קל יותר לילדים (שישאר ביננו, אצלנו בבית כל המבוגרים קראו את הספר) לעקוב אחרי הסיפורים בלי להכיר דמויות חדשות בכל פעם.
כל אחד מן הסיפורים מציג עלילה הקשורה באחד מחלקי התפילה, כפי שנוהגים להתפלל אותה בגני הילדים – מודה אני, ברכות השחר וקריאת שמע. בניגוד למה שנראה ממבט כריכה – הספר איננו מבאר את מילות התפילה או את מעלתה. הוא איננו עוסק בתפילה עצמה (מלבד סיפור אחד) אלא בנושאים עליהם אנחנו מתפללים ומודים. כך, הסיפור הראשון מתיחס למילים "שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" ועוסק בזכות וביכולת להתחיל מחדש ולהשתנות גם אחרי שגיאה או כשלון.
הכתיבה: קולחת וציורית, הסיטואציות מתוארות בעושר וניתן להכנס לתוכן ולהזדהות איתן מאד (אני דמעתי בכמה סיפורים). אוצר המילים מאוזן היטב כך שהשפה ברורה לילדים קטנים אך מנגד עשירה ומגוונת. לא נתקלנו במילים שהילדים אצלנו לא הבינו וגם לו היו כאלה – ניתן היה להבין אותן מתוך ההקשר. הציטוטים אמינים, המילים ששמה הסופרת בפיהן של הדמויות מתאימות לתפקיד, למגדר, למגזר, לגיל ולסיטואציה. בעיני זו נקודת מבחן משמעותית שסופרות רבות וטובות נכשלות בה, לא רק ולא בעיקר בספרות ילדים. ציטוטים וביטויים מתוך הספר הפכו להיות חלק מאוצר הביטויים בבית שלנו, וזו בעיני הוכחה ליופי ולמקצועיות של הכתיבה.
הציורים של רות בייפוס המיתולוגית מוסיפים המון אוירה ומרגישים מחוברים היטב לסיפור .
אבל הבשורה הגדולה של הספר הזה היא בעיני בתוכן. הסיפורים, בזה אחר זה, פורשים רעיון עמוק ומטפלים במורכבות שלו בזהירות. בעולם של שחור לבן שבו אנחנו מחנכים את הילדים שלנו למסרים חד משמעיים ופשוטים – הספר הזה הוא חידוש מרענן. אין בו מסרים בנוסח "חשוב לעזור לאמא", "אסור לשקר" או "מסוכן לקחת תרופות בלי רשות". הספר עוסק בפלאי מערכת הדם, בהתמודדות עם השלמת פער לימודי אחרי העדרות, בפחד מלהגיע עם משקפיים חדשות לכיתה, בכאב על שיבוש תוכניות בגלל צוואר תפוס ובעלבון שבישיבה לבד באוטובוס בטיול.
יש לי שלשה פייבוריטים בספר. שני סיפורים עוסקים באופן מופלא במהות של מוגנות, והם הסיבה שאני ממליצה על הספר בהרצאות שלי. בסיפור אחד נתי מתמודד מול ילד מכיתה גבוהה שמכריח אותו לצאת דרך פירצה בגדר כדי לקנות עבורו אוכל. התאור האותנטי של האיום, המניפולציות, העיוותים המחשבתיים – עושים עבודה אלופה בהסברה של התהליך שבו מישהו אחד כופה על מישהו אחר את רצונו. בסיפור השני מלי "מגלגלת חינם" בהפסקות, ולומדת שהיא לא חיבת.
גולת הכותרת של הספר בעבורי היא סיפור "החשוד" שמטפל ברגישות בשתי נקודות מורכבות מאד. מהי המשמעות של היותינו "עם נבחר" ומה בין זה לבין התנשאות, והיחס לאחר ולשונה. אם בזכות הסיפור הזה הבן שלי מפסיק לשיר "גוי גוי גוי, מח-ש-מוי" – אני שולחת לסופרת פרחים לשבת (אם את פה – תשלחי לי כתובת באישי).
אני לא מכירה את אורית ג'ושוע, שעשתה את הייעוץ הספרותי והמקצועי לספר, אבל אין ספק שהיא עשתה עבודה מעולה. הספר מביא עולם רגשי עשיר ומורכב ומטפל בו באופן מעורר התפעלות.
נקודה לשיפור: נא לכתוב ספר כזה גם לנשים. דחוף.
* * *
עד כאן הביקורת, מכאן התוספת שלי:
האמת? גם בשבילי.
בתחילת הסיפור חשבתי שהנה, עוד רגע יתברר שעובד הנקיון הכהה, הוא יהודי, ולכן אנחנו אמורים להתייחס אליו בכבוד וכולי.
להפתעתי, הוא לא.
הוא נשאר גוי. אריתראי, אולי סודני. ועדיין - חביב אדם שנברא בצלם. והזכות לכבד אותו, כמו את כל אחד, היא שלנו.
4 תגובות
49 תגובות
קישור לבלוג : ביקורת ספרים / הצללים / נחמן סלצר
אזהרה חמורה: ביקורת זו מכילה ספוילרים הרסניים וארסיים שיכולים להשתלט על העולם ולפוצץ פצצות גרעיניות. ראו הוזהרתם.
את הביקורת הזאת התחלתי לכתוב עוד לפני שגמרתי לקרוא את הספר. מיד אחרי שמיכאיל נהרג.
הביקורת הייתה זועפת וגודפת, כראוי לקוראת שזועמת על כך שרצחו את גיבורה מחמדה.
אללי... לו ידעתי מה עוד מצפה לי, לקראת סוף הספר!
לו ידעתי איזו טלטלה אני עתידה לחוות. לו ידעתי לאיזו טראומה אני מכניסה את עצמי, בקריאת מספר עמודים הנראים תמימים לחלוטין ולא מראים כלפי חוץ במאומה את הפצצה הקטלנית שהם נושאים בחובם!
ספר הזוי.
ספר מגלומן, עף על עצמו, משוגע ומופרע לחלוטין. עלילה לא נורמאלית ולא שפויה, מטורללת לגמרי, צריך לסגור אותה בבית משוגעים.
וכל המחמאות האלו, נוטפות הדבש, הן מה שהופכות את הספר הזה לאדיר.
אני אדם קשוח. אשת מחשבים לוגית, קשה לרגש אותי. ובכל זאת כשטרקתי את הספר הזה בחמת זעם, לא יכולתי שלא לשאוג הורה לסופר הזה, שטלטל אותי כמו מטוטלת לאורך וושינגטון, טהרן, אוסלו וישראל כאילו הייתי צלחת מעופפת.
במקוריות העלילה לוקחת בהליכה.
היא הייתה כל כך מקורית, העלילה ז"ל. לוקחת נקודות נדושות, לכאורה, כמו המלחמה הגרעינית והמלחמה ביהודים, ומשלבת את הכל ביחד לתוך עלילה חדשנית וייחודית, שגרמו לי להקדיש חצי שעה ביום במשך שבועיים תמימים כדי לקרוא עוד כמה פרקים ועוד כמה פרקים ודי.
ובסוף, אחרי כל ההשקעה והאמון העיוור שהענקתי לעלילה הזאת, היא הרגה לי את מיכאיל בפרצוף.
הורעל, הטיפש. לו רק היה מזדמן לידי... הייתי חונקת אותו! מי, מי אוכל במסעדה זרה, כשאתה יודע שמנסים להתנקש בחייך???
כשלמדתי כתיבה יוצרת, אי אז בשנים הצעירות והיפות, למדתי הרבה דברים שמתוכם אני זוכרת שני כללים ושני כללים בלבד. אל"ף: לא הופכים גיבור אהוב לבוגד. בי"ת: לא הופכים גיבור אהוב למת.
אסור לרצוח.
אהבנו את מיכאיל. התחברנו אליו בכל ליבנו, הערצנו אותו והרענו לו. ופתאום הוא נחנק לנו בידיים ומת.
אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב. וזה באמת ממש לא מצחיק ולכן זה כל כך עצוב.
ומצד שני, כנראה שלא הייתה ברירה. נראה שאין מנוס מלהרוג את מיכאיל, כדי שלא להיכשל חלילה במכשול הקיטש הנלוז.
וזה הביא אותי, לאחר חיבוטי נפש רבים, למסקנה בריאה מאוד אותה אני רוצה לחלוק עימכם, סופרים נאמנים:
למה, למה אנחנו, בתור עם הקוראים, לא יכולים לוותר קצת לסופרים באזור הקיטש? הרי אם נהיה יותר סלחניים, ונרשה לסופרים להשאיר גיבורים מועדים לתליה בחיים – לא היינו צריכים לספוג כל כך הרבה אבידות!
חרם על הרצח הנתעב של יקירנו.
ובכל זאת, למרות טינתי המרובה והחשבון הבלתי סגור שיש לי עם ההרג הנאלח והבלתי נסלח הזה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיה חן במוות של מיכאיל.
הוא מת יפה.
תודו. המשפט המרגש הזה בלוויה, סוחט הדמעות, "מרדכי היהודי, שהקריב את חייו למען עמו". לו הייתי רגשנית לבטח הייתי מוחה דמעה. אם כבר הרגנו, אז לפחות הרגנו יפה. עם משמעות.
ובכל זאת אני חושבת שהיה אפשר לעמוד באתגר בהצלחה גדולה אפילו יותר. למצוא פיתרון מקורי כזה שיצליח גם להשאיר את מיכאיל בחיים וגם להיות לא קשטי ומרגיז.
עכשיו הבה נניח למיכאיל לנוח בשלווה על משכבו, ונעבור לדבר על גיבור אחר, גדי שמו. ננתח אותו קצת. בחור עם אופי, קשוח, גברי, בלתי מתפשר וחש נבגד. תכל'ס, יש לו את כל הסיבות שבעולם להרגיש נבגד. גם אני הייתי מרגישה נבגדת אם הייתי צריכה להילחם בגוש קטיף.
אז הגיבור הנבגד שלנו טס מסביב לעולם, טומן פצצות גרעיניות, ואז, ברגע של גאונות מופלאה, הוא פתאום קולט את כל הסיפור. הוא מבין מי זמם מה, ומחליט להציל את העולם. יפה מצידו.
הוא מתחיל לפעול לפי העלילה. מנטרל פצצות, מעבה את ההתחרשות, ואז – פתאום, בום. העלילה נקרעת.
מה קרה? שאלנו בבהלה. ששש... סטופ! לא להפריע! אין זמן לעלילה עכשיו. גדי מצא קרובי משפחה.
עוד מילא! עוד מילא מצא גדי קרובי משפחה. הבה לא נדבר על המקריות המופלאה. אבל למה, ברחמים, למה לא השתמשתם בזה בשביל העלילה?! למה למצוא קרובי משפחה, אם לא צריך אותם?! תורידו את קרבת המשפחה ונסגור את העסק. מי צריך משפחה אם לא צריך משפחה.
מיד אחרי המפגש המפעים, שבסוף מתברר אפילו שהם סתם קרובי משפחה רחוקים – איכשהו – אינקויזיציה – מרתפים – בלגנים, גדי מתאושש וחוזר לשרת את העלילה. הוא טס לארצות הברית, סוחב איתו את צחי וליזה ונכון להציל את העולם בפעם השניה. הכל טוב, אפשר לחזור לשגרה.
הי, הזכרנו את ליזה. גיבורה טובה. לא משנה שבכלל לא ידענו שהיא יהודיה עד שקלטנו את זה בזכות גאונותנו הטבעית. (ובסוף, כשגמרנו את הספר, גילינו שזה היה כתוב גם בכריכה האחורית.) היא מתחרטת על האנטישמיות שלה, מחליפה צדדים, חוזרת בתשובה והולכת להיעלם אי שם במעמקי העלילה, ממתינה לזמנה שיבוא.
אהבתי את השילוב שלה בתור גיבורה נשית, בתוך עלילת מתח גברית לחלוטין. היא יצגה קודם כל את דמות הבריון הקלאסי בווריאציה נשית – ז'אנר חדש בספרות שלנו, ועדיין הייתה מספיק עדינה כדי להכיר את מקומה בתור גיבור מושלם אבל לפנות את הבמה לזירה הגברית, עד שיגיע זמן השידוך המיוחל.
אלכס. בחור שקט ושחור, שהיה פושע אבל פושע אמיתי – עם מצפון. אהבתי את האופן שבו התחלנו לחשוד בו: לא היה שם תיאור על "המנקה שצלע אל תוך המשרד" בבוקר למחרת הפריצה. הסופר היה מספיק אדיב כדי לתת לנו להפעיל את האינטליגנציה שלנו בתור קוראים, וגם לוודא שנעלה על החשד אבל בדרך שתגרום לנו להרגיש חכמים נורא.
תולי דקרוב.
אחח... תולי. תולתולי. יא דקרוב שכמוך.
האישיות שלך הייתה מושלמת, תולי ימ"ש. גיבור אדיר. הרגשנו שאנחנו מתחברים אליך ושונאים אותך באותה מידה.
אבל לא חשנו שום בדל של הזדהות איתך, ככה שלהפוך אותך לבוגד לא היה קורע לב.
אבל זה היה חזק! וקורע גרון!
אודה ולא אבוש: ואנוכי חשבתי שהסבא הרחמן ההוא של מיכאיל הוא יהודי. נו, מה יכול להיות יותר הגיוני מזה? גם מיכאיל יהודי, שזה מצוין לנו, וגם – ציינו אותו רק פעם אחת בכל הספר, ככה שהקוראים הנבונים יהיו מבסוטים מעצמם שעלו על זה ברוב גאונותם המופלאה.
אבל הגאונות בכל המהלך הייתה כל כך מפתיעה. העקיצה, איי, העקיצה.
פרולוג:
סבלתי מבעיות קשב וריכוז לאורך הפרקים הראשונים. רק במאמצים עצומים הצלחתי לשכנע את עצמי שספר של סלצר שווה קריאה בכל מחיר. לקח קצת זמן עד שהצלחתי להוכיח את נכונות הדברים, והיום אני לא מתחרטת על התרומה המשמעותית שהוסיף הספר למקצועיות שלי. אבל למה הפרולוג הזה? ולמה ההתחלה הנמרחת? לקח לנו כל כך הרבה זמן עד שהתחברנו לגיבור...
אפילוג:
טוב, זה היה מספיק צפוי, כך שלא נאלצנו למחות את דמעות ההתרגשות מפנינו. רק פלא אחד קטן התפלאתי ואפליא גם אתכם: אם הדרמה בארצות הברית התרחשה בפברואר 2014, תנו לנו איזו שנה לנשום בין הטראומה ובין התינוק הנחבק בידי גדי וליזה... אבל לא, אין זמן. הברית היא במרץ 2014. תבדקו.
אז גדי וליזה התחתנו. מזל טוב! בניין עדי עד! חחח... זה היה מזמן. ב2014.
אה, טוב... חבר'ה, פיזור הפגנה, פיזור הפגנה, חזל"ש. כל הכוחות, חזל"ש. אפשר להירגע.
אה? להירגע? מה זה?
מים... מים... המקוריות! המופרעות! לקחת פצצות גרעיניות ולהטמין אותן ברחבי העולם ככה, כאילו כלום! לנהל את מלחמת העולם השלישית בין מדינות מפתח בכמה מילים! לבנות מהלכים מדיניים, פוליטים, מלחמתיים, בטחוניים, באצבעות!
לזה, רבותי, קוראים אומנות.
האומנות להגיד בלי לדבר. האומנות לקרוע בלי להרוס. האומנות לגעת בלי להתקרב.
בדיוק כמו שכתוב על הכריכה, לבן על גבי כחול, "עלילה שכוללת התרחשויות בלתי פוסקות וליהוק של דמויות מגוונות כמו האנושות ומציאותיות כמו כותרות העיתונים בימינו".
אמרתם את זה. לדמיין בצורה מציאותית.
אין דמיון כמו המציאות.
*
אזהרה חמורה: ביקורת זו מכילה ספוילרים הרסניים וארסיים שיכולים להשתלט על העולם ולפוצץ פצצות גרעיניות. ראו הוזהרתם.
את הביקורת הזאת התחלתי לכתוב עוד לפני שגמרתי לקרוא את הספר. מיד אחרי שמיכאיל נהרג.
הביקורת הייתה זועפת וגודפת, כראוי לקוראת שזועמת על כך שרצחו את גיבורה מחמדה.
אללי... לו ידעתי מה עוד מצפה לי, לקראת סוף הספר!
לו ידעתי איזו טלטלה אני עתידה לחוות. לו ידעתי לאיזו טראומה אני מכניסה את עצמי, בקריאת מספר עמודים הנראים תמימים לחלוטין ולא מראים כלפי חוץ במאומה את הפצצה הקטלנית שהם נושאים בחובם!
ספר הזוי.
ספר מגלומן, עף על עצמו, משוגע ומופרע לחלוטין. עלילה לא נורמאלית ולא שפויה, מטורללת לגמרי, צריך לסגור אותה בבית משוגעים.
וכל המחמאות האלו, נוטפות הדבש, הן מה שהופכות את הספר הזה לאדיר.
אני אדם קשוח. אשת מחשבים לוגית, קשה לרגש אותי. ובכל זאת כשטרקתי את הספר הזה בחמת זעם, לא יכולתי שלא לשאוג הורה לסופר הזה, שטלטל אותי כמו מטוטלת לאורך וושינגטון, טהרן, אוסלו וישראל כאילו הייתי צלחת מעופפת.
במקוריות העלילה לוקחת בהליכה.
היא הייתה כל כך מקורית, העלילה ז"ל. לוקחת נקודות נדושות, לכאורה, כמו המלחמה הגרעינית והמלחמה ביהודים, ומשלבת את הכל ביחד לתוך עלילה חדשנית וייחודית, שגרמו לי להקדיש חצי שעה ביום במשך שבועיים תמימים כדי לקרוא עוד כמה פרקים ועוד כמה פרקים ודי.
ובסוף, אחרי כל ההשקעה והאמון העיוור שהענקתי לעלילה הזאת, היא הרגה לי את מיכאיל בפרצוף.
הורעל, הטיפש. לו רק היה מזדמן לידי... הייתי חונקת אותו! מי, מי אוכל במסעדה זרה, כשאתה יודע שמנסים להתנקש בחייך???
כשלמדתי כתיבה יוצרת, אי אז בשנים הצעירות והיפות, למדתי הרבה דברים שמתוכם אני זוכרת שני כללים ושני כללים בלבד. אל"ף: לא הופכים גיבור אהוב לבוגד. בי"ת: לא הופכים גיבור אהוב למת.
אסור לרצוח.
אהבנו את מיכאיל. התחברנו אליו בכל ליבנו, הערצנו אותו והרענו לו. ופתאום הוא נחנק לנו בידיים ומת.
אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב. וזה באמת ממש לא מצחיק ולכן זה כל כך עצוב.
ומצד שני, כנראה שלא הייתה ברירה. נראה שאין מנוס מלהרוג את מיכאיל, כדי שלא להיכשל חלילה במכשול הקיטש הנלוז.
וזה הביא אותי, לאחר חיבוטי נפש רבים, למסקנה בריאה מאוד אותה אני רוצה לחלוק עימכם, סופרים נאמנים:
למה, למה אנחנו, בתור עם הקוראים, לא יכולים לוותר קצת לסופרים באזור הקיטש? הרי אם נהיה יותר סלחניים, ונרשה לסופרים להשאיר גיבורים מועדים לתליה בחיים – לא היינו צריכים לספוג כל כך הרבה אבידות!
חרם על הרצח הנתעב של יקירנו.
ובכל זאת, למרות טינתי המרובה והחשבון הבלתי סגור שיש לי עם ההרג הנאלח והבלתי נסלח הזה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיה חן במוות של מיכאיל.
הוא מת יפה.
תודו. המשפט המרגש הזה בלוויה, סוחט הדמעות, "מרדכי היהודי, שהקריב את חייו למען עמו". לו הייתי רגשנית לבטח הייתי מוחה דמעה. אם כבר הרגנו, אז לפחות הרגנו יפה. עם משמעות.
ובכל זאת אני חושבת שהיה אפשר לעמוד באתגר בהצלחה גדולה אפילו יותר. למצוא פיתרון מקורי כזה שיצליח גם להשאיר את מיכאיל בחיים וגם להיות לא קשטי ומרגיז.
עכשיו הבה נניח למיכאיל לנוח בשלווה על משכבו, ונעבור לדבר על גיבור אחר, גדי שמו. ננתח אותו קצת. בחור עם אופי, קשוח, גברי, בלתי מתפשר וחש נבגד. תכל'ס, יש לו את כל הסיבות שבעולם להרגיש נבגד. גם אני הייתי מרגישה נבגדת אם הייתי צריכה להילחם בגוש קטיף.
אז הגיבור הנבגד שלנו טס מסביב לעולם, טומן פצצות גרעיניות, ואז, ברגע של גאונות מופלאה, הוא פתאום קולט את כל הסיפור. הוא מבין מי זמם מה, ומחליט להציל את העולם. יפה מצידו.
הוא מתחיל לפעול לפי העלילה. מנטרל פצצות, מעבה את ההתחרשות, ואז – פתאום, בום. העלילה נקרעת.
מה קרה? שאלנו בבהלה. ששש... סטופ! לא להפריע! אין זמן לעלילה עכשיו. גדי מצא קרובי משפחה.
עוד מילא! עוד מילא מצא גדי קרובי משפחה. הבה לא נדבר על המקריות המופלאה. אבל למה, ברחמים, למה לא השתמשתם בזה בשביל העלילה?! למה למצוא קרובי משפחה, אם לא צריך אותם?! תורידו את קרבת המשפחה ונסגור את העסק. מי צריך משפחה אם לא צריך משפחה.
מיד אחרי המפגש המפעים, שבסוף מתברר אפילו שהם סתם קרובי משפחה רחוקים – איכשהו – אינקויזיציה – מרתפים – בלגנים, גדי מתאושש וחוזר לשרת את העלילה. הוא טס לארצות הברית, סוחב איתו את צחי וליזה ונכון להציל את העולם בפעם השניה. הכל טוב, אפשר לחזור לשגרה.
הי, הזכרנו את ליזה. גיבורה טובה. לא משנה שבכלל לא ידענו שהיא יהודיה עד שקלטנו את זה בזכות גאונותנו הטבעית. (ובסוף, כשגמרנו את הספר, גילינו שזה היה כתוב גם בכריכה האחורית.) היא מתחרטת על האנטישמיות שלה, מחליפה צדדים, חוזרת בתשובה והולכת להיעלם אי שם במעמקי העלילה, ממתינה לזמנה שיבוא.
אהבתי את השילוב שלה בתור גיבורה נשית, בתוך עלילת מתח גברית לחלוטין. היא יצגה קודם כל את דמות הבריון הקלאסי בווריאציה נשית – ז'אנר חדש בספרות שלנו, ועדיין הייתה מספיק עדינה כדי להכיר את מקומה בתור גיבור מושלם אבל לפנות את הבמה לזירה הגברית, עד שיגיע זמן השידוך המיוחל.
אלכס. בחור שקט ושחור, שהיה פושע אבל פושע אמיתי – עם מצפון. אהבתי את האופן שבו התחלנו לחשוד בו: לא היה שם תיאור על "המנקה שצלע אל תוך המשרד" בבוקר למחרת הפריצה. הסופר היה מספיק אדיב כדי לתת לנו להפעיל את האינטליגנציה שלנו בתור קוראים, וגם לוודא שנעלה על החשד אבל בדרך שתגרום לנו להרגיש חכמים נורא.
תולי דקרוב.
אחח... תולי. תולתולי. יא דקרוב שכמוך.
האישיות שלך הייתה מושלמת, תולי ימ"ש. גיבור אדיר. הרגשנו שאנחנו מתחברים אליך ושונאים אותך באותה מידה.
אבל לא חשנו שום בדל של הזדהות איתך, ככה שלהפוך אותך לבוגד לא היה קורע לב.
אבל זה היה חזק! וקורע גרון!
אודה ולא אבוש: ואנוכי חשבתי שהסבא הרחמן ההוא של מיכאיל הוא יהודי. נו, מה יכול להיות יותר הגיוני מזה? גם מיכאיל יהודי, שזה מצוין לנו, וגם – ציינו אותו רק פעם אחת בכל הספר, ככה שהקוראים הנבונים יהיו מבסוטים מעצמם שעלו על זה ברוב גאונותם המופלאה.
אבל הגאונות בכל המהלך הייתה כל כך מפתיעה. העקיצה, איי, העקיצה.
פרולוג:
סבלתי מבעיות קשב וריכוז לאורך הפרקים הראשונים. רק במאמצים עצומים הצלחתי לשכנע את עצמי שספר של סלצר שווה קריאה בכל מחיר. לקח קצת זמן עד שהצלחתי להוכיח את נכונות הדברים, והיום אני לא מתחרטת על התרומה המשמעותית שהוסיף הספר למקצועיות שלי. אבל למה הפרולוג הזה? ולמה ההתחלה הנמרחת? לקח לנו כל כך הרבה זמן עד שהתחברנו לגיבור...
אפילוג:
טוב, זה היה מספיק צפוי, כך שלא נאלצנו למחות את דמעות ההתרגשות מפנינו. רק פלא אחד קטן התפלאתי ואפליא גם אתכם: אם הדרמה בארצות הברית התרחשה בפברואר 2014, תנו לנו איזו שנה לנשום בין הטראומה ובין התינוק הנחבק בידי גדי וליזה... אבל לא, אין זמן. הברית היא במרץ 2014. תבדקו.
אז גדי וליזה התחתנו. מזל טוב! בניין עדי עד! חחח... זה היה מזמן. ב2014.
אה, טוב... חבר'ה, פיזור הפגנה, פיזור הפגנה, חזל"ש. כל הכוחות, חזל"ש. אפשר להירגע.
אה? להירגע? מה זה?
מים... מים... המקוריות! המופרעות! לקחת פצצות גרעיניות ולהטמין אותן ברחבי העולם ככה, כאילו כלום! לנהל את מלחמת העולם השלישית בין מדינות מפתח בכמה מילים! לבנות מהלכים מדיניים, פוליטים, מלחמתיים, בטחוניים, באצבעות!
לזה, רבותי, קוראים אומנות.
האומנות להגיד בלי לדבר. האומנות לקרוע בלי להרוס. האומנות לגעת בלי להתקרב.
בדיוק כמו שכתוב על הכריכה, לבן על גבי כחול, "עלילה שכוללת התרחשויות בלתי פוסקות וליהוק של דמויות מגוונות כמו האנושות ומציאותיות כמו כותרות העיתונים בימינו".
אמרתם את זה. לדמיין בצורה מציאותית.
אין דמיון כמו המציאות.
*
4 תגובות
25 תגובות
51 תגובות
לא טעות בשם
אולי טעות שלי שרכשתי את הספר
התכוונתי לשמח את החבר'ה
רק לא עד כדי כך
פגשו את געציל- שכחו מהכל
מצלחות ריקות
מגרביים משומשים
מהשעה בשעון
גם ממני
גם אני קראתי
מכריכה בגוון החרדל לכריכה זהה
הבנתי את הרעיון
לא לגמרי
בדיחות של בנים
אתם יודעים
בתודות, הרגשתי בבית
בעצם במפגש של הפורום
עם כמה גילויים
מעלי חיוך
והתמונות, אח התמונות
...
עכשיו כולם בריאים
מה זה בריאים
אחרי כאלו פרצי צחוק
ומה יש להם לומר?
תקני
את החלק השני
בכל מחיר
אז יש לי תכנית
@Natan Galant
להשתחל ל'תודות'
אצל זעליג
וככה
לקבל הנחה
קראו בהמוניכם!
אולי טעות שלי שרכשתי את הספר
התכוונתי לשמח את החבר'ה
רק לא עד כדי כך
פגשו את געציל- שכחו מהכל
מצלחות ריקות
מגרביים משומשים
מהשעה בשעון
גם ממני
גם אני קראתי
מכריכה בגוון החרדל לכריכה זהה
הבנתי את הרעיון
לא לגמרי
בדיחות של בנים
אתם יודעים
בתודות, הרגשתי בבית
בעצם במפגש של הפורום
עם כמה גילויים
מעלי חיוך
והתמונות, אח התמונות
...
עכשיו כולם בריאים
מה זה בריאים
אחרי כאלו פרצי צחוק
ומה יש להם לומר?
תקני
את החלק השני
בכל מחיר
אז יש לי תכנית
@Natan Galant
להשתחל ל'תודות'
אצל זעליג
וככה
לקבל הנחה
קראו בהמוניכם!
0 תגובות
נקלע לידי ספר קומיקס חרדי בשם 'ההולנדי המעופף'. המחבר ידידנו מנהלנו @מ"ם, הציורים של האמן הדגול אברהם זמורה. 
הציורים משובחים מאד, מהממים ביופיים וממש חיים מול הקורא. הדיוק בפרטים, לצד החיות של הציורים, הוא מדהים. יצירת מופת.
הסוגה היא ראשונית יחסית בציבור החרדי, סוגת ה'פיראטים', סוגה שמוכרת הרבה מאד בציבור הכללי, ובשנים האחרונות עלתה לתודעה בסדרת סרטים פופולארית מאד בשם 'פיראטי הקאריביים'.
ניכר שהמחבר שאב משם מלוא חופניים, למרות שלא ציין שלקח השראה משם (@הגיבן, לשיפוטך). איך אפשר בלי הקפטן עם הרגל האחת, עם הזקן הארוך, הכובע המשולש והמלבוש המלא, אי נידח מלא בפיראטים, ספינות ספרדיות, ומה לא. ואיך לא, 'ההולנדי המעופף'. אותה ספינת פלאים שהאגדה מספרת עליה שהיא שקועה בים עם קפטן שלעולם לא מת, וצוות מלחים שדומים לחיות ולפירות ים [כמדומני שעל האגדה האחרונה בהחלט 'כל הזכויות שמורות' לדייוי ג'ונס וצוות היצורים שלו]. אם חשבתי שהסופר יעלה אותה ממעמקי המצולות על ידי שימוש בקמיעות ובמופתים, התברר שלא. התאכזבתי במקצת. גם שם הספר מטעה.
אבל על כל זה מעיבה עננה כבדה מאד. הסיפור מתרחש בספרד של כמה שנים לאחר גירוש ספרד, עם כמה ילדים יהודיים שמנסים להסתתר במנזר מאימת האינקוויזיציה. בכל הספר הציורים מנסים להתאים לתקופה, מלבד ענין משונה ותמוה זה – פאותיהם של הילדים סדורות להם תלתלים בצידי ראשם! עיזבו את זה שמן הסתם ילדים יהודיים בספרד לפני 500 שנה לא נהגו ללכת עם פאות מסולסלות כמו בפולין שלפני 200 שנה. אבל האם באמת המחבר לא חושב שלקחת ילדים שמנסים להתחבאות מאימת האינקוויזיציה, ולשים להם פאות מסולסלות יפות וגלויות, לא פוגם באמינות הסיפור?! ולא זו בלבד, אלא שגם היהודי המבוגר שבא להצילם, גם הוא הולך עם פאות מסולסלות יפות מאד בשווקיה הרחבים של ספרד, וכך הוא מנסה להסוות את עצמו כנוצרי נאמן! האם אין גבול לחוסר ההגיון? האם אנו מעוניינים שילדינו יחשבו שכל הגויים בעולם הולכים עם פאות מסולסלות וכיפה שחורה? זו תמונת העולם שאנו מעוניינים להקנות להם?
@מ"ם, מצפה לתגובתך.
הציורים משובחים מאד, מהממים ביופיים וממש חיים מול הקורא. הדיוק בפרטים, לצד החיות של הציורים, הוא מדהים. יצירת מופת.
הסוגה היא ראשונית יחסית בציבור החרדי, סוגת ה'פיראטים', סוגה שמוכרת הרבה מאד בציבור הכללי, ובשנים האחרונות עלתה לתודעה בסדרת סרטים פופולארית מאד בשם 'פיראטי הקאריביים'.
ניכר שהמחבר שאב משם מלוא חופניים, למרות שלא ציין שלקח השראה משם (@הגיבן, לשיפוטך). איך אפשר בלי הקפטן עם הרגל האחת, עם הזקן הארוך, הכובע המשולש והמלבוש המלא, אי נידח מלא בפיראטים, ספינות ספרדיות, ומה לא. ואיך לא, 'ההולנדי המעופף'. אותה ספינת פלאים שהאגדה מספרת עליה שהיא שקועה בים עם קפטן שלעולם לא מת, וצוות מלחים שדומים לחיות ולפירות ים [כמדומני שעל האגדה האחרונה בהחלט 'כל הזכויות שמורות' לדייוי ג'ונס וצוות היצורים שלו]. אם חשבתי שהסופר יעלה אותה ממעמקי המצולות על ידי שימוש בקמיעות ובמופתים, התברר שלא. התאכזבתי במקצת. גם שם הספר מטעה.
אבל על כל זה מעיבה עננה כבדה מאד. הסיפור מתרחש בספרד של כמה שנים לאחר גירוש ספרד, עם כמה ילדים יהודיים שמנסים להסתתר במנזר מאימת האינקוויזיציה. בכל הספר הציורים מנסים להתאים לתקופה, מלבד ענין משונה ותמוה זה – פאותיהם של הילדים סדורות להם תלתלים בצידי ראשם! עיזבו את זה שמן הסתם ילדים יהודיים בספרד לפני 500 שנה לא נהגו ללכת עם פאות מסולסלות כמו בפולין שלפני 200 שנה. אבל האם באמת המחבר לא חושב שלקחת ילדים שמנסים להתחבאות מאימת האינקוויזיציה, ולשים להם פאות מסולסלות יפות וגלויות, לא פוגם באמינות הסיפור?! ולא זו בלבד, אלא שגם היהודי המבוגר שבא להצילם, גם הוא הולך עם פאות מסולסלות יפות מאד בשווקיה הרחבים של ספרד, וכך הוא מנסה להסוות את עצמו כנוצרי נאמן! האם אין גבול לחוסר ההגיון? האם אנו מעוניינים שילדינו יחשבו שכל הגויים בעולם הולכים עם פאות מסולסלות וכיפה שחורה? זו תמונת העולם שאנו מעוניינים להקנות להם?
@מ"ם, מצפה לתגובתך.
11 תגובות
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- דירת גן ירושלים
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- wg
- נוצר:
- פורממן
- נוצר:
- יהונתן כץ
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- נופש עם נוף לכנרת
- נוצר:
- שותף בעסק
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
וילה גדולה ומפנקת לשבת הגדול ולפסח במרכז
וילה גדולה יפהפיה ונקיה עם נוף פנורמי באוירה...
וילה משפחתית עם נוף קסום ואווירה מיוחדת
דירת נופש גדולה מפנקת ומאובזרת
נמצאת בישוב...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
דירת נופש ענקית ומפנקת בלב ירושלים
דירת נופש משופצת מהיסוד, ברמה הגבוהה ביותר, 5...
נופש משפחתי בסטנדרט שלא הכרתם - פנוי לפסח!
רוממותא הוא מתחם נופש חרדי פרימיום למשפחות...
מתחם אירוח לימי גיבוש, שבתות חתן וקבוצות
5 וילות מחוברות בלב בית שמש
המקום המושלם...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
דירת נופש בקריית שמואל עם נוף עוצר נשימה לכנרת
דירת הנופש נמצאת במרכז קרית שמואל ליד השטיבלאך...
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים לדירת 3 חדרי שינה בנתניה לפסח!!
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים בדירת 3...
דירת נופש מפנקת מושכרת לכל חג הפסח ב4000 ש"ח
דירה אירוח
דירת אירוח מפנקת ונעימה לזוג או...
צימר זוגי / משפחתי מפנק בישוב הנופש מיצד!!
צימר מפנק ומרווח, המותאם במיוחד לזוגות ומשפחות...
דירה נופש יחודית ברובע היהודי בסמיכות לכותל
ברח' שונה הלכות, בסמיכות לכותל (2 דקות הליכה)...
3 חדרי שינה. עד 12 איש. 12 דק הליכה מהכנרתת
דירת נופש בטבריה - חדשה ויוקרתית
מתחם גדול מתאים במיוחד לשבתות גיבוש ושמחות ולכל מטרה
מתחם נאה ומסודר בלב בני ברק שקט ביוחד
אירוח...
בית כפרי בבר יוחאי- מושלם למשפחות
🌻 בית כפרי עם 5 חדרי שינה, אפשרות להוספת...
דירה משפחתית מהממת לנוף!!!
דירה שמורה ומהממת ונקיה לכיוון הנוף כולל מרפסת...
דירת נופש לפסח נקיה ומטופחת
דירת נופש נקיה מרוחות ומטופחת
משכירים לכל הפסח...
סוויטה זוגית מפנקת בקו ראשון לים
✨ חופשה זוגית מושלמת בקו ראשון לים! ✨
סוויטה...
המקום המושלם לנופש גלילי קסום ומושקע.
מושלם לנופש משפחתי כולל מרפסת עם נוף מטורף...
memories /נופשים בעתיקה סוויטת פסגת הארי
בלב העיר העתיקה של צפת, ברחוב האר״י 18, מחכה...
memories / ממוריז נופשים בעתיקה
צימר מרווח ומפנק בצפת העתיקה – חופשה קסומה עם...
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון בוטיק!
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון...
דירת נופש חדשה ומרווחת בהר שמואל 5 דקות מירושלים
דירה להשכרה חדשה מרווחת ויפה !!
בהר שמואל...
דירת נופש קומת קרקע בהר שמואל
דירה נקיה ומוסדרת קומת קרקע בשכונה שקטה ונעימה...
דירה עם מרפסת נוף לכנרת ומירון
דירה משופצת ומקסימה, ריהוט חדש, מרפסת עם נוף...
אהבת את הפורום? שתף>>
Reactions: Hola!, אמא ועוד.., kiwi ועוד 11 משתמשים14 //