קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 145
  • הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי כשהתעוררתי היה ריח עמוק של לילך.

    רחרחתי בזהירות את האוויר הטרי, תחושה מוזרה מתנחלת בליבי. הלילך הזה. פוכס. מתי ליה החליטה שהיא יכולה להכניס את פרחי הלילך שלה לדירה?! רק לפני שבועיים סיכמנו שהם יישארו אצל ההורים שלה, לעת עתה...

    הרגעתי את עצמי בנשימה עמוקה. הכל בסדר, אני עוד אלמד אותה לקח.

    העפתי מבט בשעון החכם שלי, קפצתי בבהלה. יום שלישי! עשר וחצי בבוקר! שיעור מכניקה קוונטית מתקדמת עומד להתחיל בעוד עשר דקות!

    עפתי לחדר האמבטיה, צחצחתי שיניים במהירות וזרקתי ג'קט קל מעל לפיג'מה. חטפתי את הפאוץ' עם הכרטיס אשראי והטלפון, כמעט שכחתי להחליף נעליים.

    "היי, לאן?!" תמהה גרייס, "היסטוריה של אמנות מערבית מתחיל רק בשתיים עשרה, שכחת?"

    "מצחיק מאוד, גרייס, פרופסור ריץ' עוד יעיף אותי מהשיעורים שלו לצמיתות. אני עומדת לאחר בפעם השניה לסמסטר הזה!" הסתדרתי במהירות מול המראה, מנסה לשוות לשערי מראה מהוגן.

    "אהמ... הלי?" היא תפסה בקצה שרוולי.

    "נו באמת, גרייס, את יודעת שאסור לי לאחר!" נערתי אותה ממני בלחץ, אני מוכרחה לתפוס את הרכבת שיוצאת עוד שתי דקות!...

    "הלי, שתית מספיק הבוקר?", היא קמה, אחזה את זרועי והביטה חזק לתוך עיניי. "אנחנו שתינו עומדות ללכת לשיעור בהיסטוריה של אמנות מערבית בעוד שעה. את נראה לי צריכה עוד שעת שינה".

    פתאום זה צף בי; פורמליזם. אימפסטו. מימזיס. אקספרסיוניזם. אבסטרקציה. ספומאטו. סימבוליזם; שעות של יצירה, של סיפוק, ואהבה בלתי נגמרת לאמנות. זה החיים שלי.

    קרסתי באחת לכיסא סמוך, אוחזת את ראשי בין שני ידיי.

    בום; סימטריה שברירית. שדה היגס. מולטיוורס. אנטרופיה. סופרפוזיציה. כרומודינמיקה קוונטית. סינגולריות; כל הדברים שהסעירו אותי כל כך, הכניסו אותי לעולם מופלא של פיזיקה וריאליזם טהור.

    מה פתאום פיזיקה?... אני עושה תואר באמנות, באוניברסיטת הרוארד, יחד עם גרייס.

    טראח. מאיפה זה בא לי? אני עושה תואר בפיזיקה. אני זוכרת איך הכרעתי בקושי בין זה לאמנות. זה היה קשה.

    בחילה הציפה אותי בגלים בלתי נשלטים, מפחידים.

    פלשבקים מענים צרבו בי באלפי וולטים, גרמו לקצרים כואבים להתפוצץ בתוכי.

    אלוקים, מה קורה פה? אני זוכרת איך רק אתמול קראתי את שלושת המאמרים בפיזיקה מודרנית שנתנה לנו פרופסור ריצ'רדס. הם היו מעניינים.

    קאט.

    הסקיצה של היצירה הרצינית הראשונה שלי עומדת בחדר, בארון. רק שלשום הנחתי אותה שם, עטופה בנייר חום...

    קאט.

    כבר כתבתי הוכחה עם מקורות מדויקים לויכוח שלי ושל טומי לגבי תאוריית העולם החולל. סיכמנו שהיום נציג זה לזה את ההוכחות.

    קאט.

    ניסיתי לייצב את רגליי הרועדות, פסעתי לחדר.

    "הלי?!" גרייס באה אחריי, היסטרית.

    פתחתי את דלת הארון. קנבס גדול היה שם, עטוף בנייר חום, עבה. בלורד שחור היה כתוב: 'הלי טורק, מגמת אמנות'

    בום.

    פתאום קלטתי את זה.

    התאוריה ההזויה של יו אוורט התגשמה; אני ביקום מקביל.


    *מולטיוורס- ריבוי יקומים.

    אשמח לביקורת:)
    אשמח לקבל הערות, כתבתי מכל הלב בי"ד במר-חשוון

    "כשכל ישראל יתנו יד זה לזה, יצטרפו הידיים ליד אחת המגעת עד כסא הכבוד" (המגיד מקוז'ניץ)

    וַיְהִי בִּפְרוּעַ פְּרָעוֹת בִּשְׁנַת תּשפׇּ"ד
    עָלוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה מֵאָה פִּי יָד
    עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד אָסַפְתָּ אוֹתָם יָד בְּיָד
    בְּבֹקֶר שִׂמְחַת תּוֹרָה הָאָרֶץ תִּרְעַד

    יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ עִם פִּרְאֵי אָדָם
    צִמְאֵי דָּם אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מֵעַם
    הֵיאַךְ נֹאמַר יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם
    עַד מָתַי ה', בְּצָרָה וּבְשִׁבְיָה עוֹדָם

    יָד שֶׁל תִּינוֹק בֶּן עֲשָׂרָהחֲדָשִׁים קָמוּץ אֶגְרוֹף
    אֵין חֲלֵב אִם, בְּלִי מוֹצֵץ, צוֹרֵחַ בִּבְכִי בְּלִי סוֹף
    יָד פָּעוּט רַק שְׁנָתַיִם וָחֵצִי מַחְלְפוֹתָיו תַּלְתַּלִּים
    רוֹקֵעַ בְּרַגְלָיו וְרוֹצֶה אוֹפַנַּיִם עַל שְׁלֹשׁ גַּלְגַּלִּים

    יְדֵי תְּאוֹמִים כִּשְׁתֵּי טִפּוֹת מַיִם בְּנֵי שָׁלוֹשׁ
    נֶאֱלָצִים לְהָרִים יָדַיִם לְמַעְלָה עַל הָרֹאשׁ
    יָד יַלְדּוֹן בֶּן חָמֵשׁ, טָעַם חֵטְא לֹא טָעַם
    סִפּוּר מְנֻקָּד שֶׁכְּזֶה, לֹא קָרָא אַף פַּעַם

    יָד קְטַנָּה שֶׁל בַּת שֶׁבַע, מַכָּה כַּף אֶל כַּף
    שִׂימִי יָדְךָ בְּיָדִי, אִמָּא לֻקֳחָה עִם הַטַּף
    יַד נַעַר יְפֵה תֹּאַר עוֹד מְעַט יָגִיל בְּבַר-מִצְוָה
    אֵיךְ בִּשְׁבִי יַנִּיחַ טוֹטָפוֹת רֹאשׁ וְיָד בְּלִי תִּקְוָה יָגִיל יַעֲקֹב:
    https://www.tv2000.co.il/article/36808

    יָדַיִם כְּבוּלוֹת בַּאֲזִקּוֹנִים שֶׁל בַּחוּרִים
    אֵיךְ עַל יַד מָעֻזָּם נָפְלוּ בִּשְׁבִי גִּבּוֹרִים
    יָד אֵשֶׁת חַיִל, מִי יִמְצָא? בָּטַח בָּהּ בַּעֲלָהּ
    כָּפָה פָּרְשָׁה הַצִּילוּנִי, מִיְּדֵי בְּנֵי עַוְלָה

    יַד גֶּבֶר מְגֻיֶּדֶת מֵעֲבוֹדַת אֲדָמָה
    שְׁבוּרָה לֹא גֻּבְּסָה שְׁמוּטָה בָּאֵימָה
    יַד סָבְתָא אֲשֶׁר בְּחֹם בִּשְּׁלָה דַּיְסָה
    בְּתוֹךְ מִנְהָרָה חֲשׁוּכָה וְקָרָה דְּחוּסָה

    יָד קָשִׁישׁ עַל זְרוֹעוֹ מִסְפָּר חָקוּק
    לְלֹא מִשְׁעֶנֶת, לִתְרוּפוֹת הוּא זָקוּק
    יָד קְשִׁישָׁה לֹא סוֹרֶגֶת, כֻּלָּהּ רוֹעֶדֶת
    גִּיווּעָלָד, חוּשָׁה, מִיָּד, מִשּׁוֹאָה פּוֹחֶדֶת

    יָד אֲשֶׁר הוּרְמָה אֶל עֵינַיִם לִקְרֹא אֶת שָׁמַע
    בְּכוֹחוֹת אַחֲרוֹנִים נִסְּתָה לַעֲצֹר בְּעַד מַשְׁחִית
    יָד שֶׁבַּכְּנִיעָה נוֹפְפָה וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מָה
    גּוֹרָלָהּ בְּיָד מְנֻוָּל חַיַּת טֶרֶף, מַבְעִית

    רבש"ע נָא הוֹשֵׁט יָדְךָ חֲזָקָה וּגְדוֹלָה
    וְהוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר לַחָפְשִׁי עִם סְגֻלָּה
    בַּסְּבַךְ עַזָּה עָמֹק הִסְתַּבַּכְנוּ
    תְּקַע בְּשׁוֹפָר-אַיִל גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנו
  • 43
  • הֲרֵי הֶאֱמַנְתִּי כְּבָר עֶשְׂרוֹת פְּעָמִים
    וּבֵין מַשָּׂא וּמַתָּן לַמַּשָּׂא וּמַתָּן הִגְדַּרְתִּי
    טַיְמֵר חָדָשׁ
    הֻקְצַב לוֹ זְמַן כְּגֹדֶל סַבְלָנוּת הָעָם
    אַף פַּעַם לֹא הָיָה זֶה אָרֹךְ מִיְּמָמָה

    מָתַי אַתָּה חוֹזֵר
    מָתַי כְּבָר תַּחֲזֹר הַבַּיְתָה

    וְלָמָּה הַטַּיְמֵר תָּמִיד חוֹרֵג
    לָמָּה הוּא לֹא מְדַיֵּק אֶת עַצְמוֹ בַּהֶתְאֵם לַגַּעֲגוּעַ
    לָמָּה הוּא לֹא אוֹמֵר לִי שֶׁאֲנִי טוֹעָה
    וְשֶׁ
    יֵּשׁ מִלְחָמָה וְיֵשׁ מַטְּרוֹתֶיהָ

    אוּלַי אֲכַוֵּן טַיְמֵר מֵעַכְשָׁו
    טַיְמֵר שֶׁל שָׁנָה שְׁנָתַיִם
    וְהוּא יַתְחִיל כְּמוֹ נֶצַח
    וְיֵרָאֶה כְּמַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי נִתְפָּס לְהַשָּׂגָה
    וְיִתְלוּ אוֹתִי בְּכִכַּר הָעִיר וְיֹאמְרוּ שֶׁאֲנִי חַיָּה בְּהַזָּיָה
    וְאֵיךְ אַתְּ קוֹבֶרֶת אֶת הַתִּקְוָה
    אַךְ
    אֵשֵׁב עַל יָדוֹ וַאֲחַכֶּה שָׁנָה שְׁנָתַיִם

    אוּלַי עַכְשָׁו
    עִם טַיְמֵר שֶׁל שָׁנָה שְׁנָתַיִם
    יַרְגִּישׁ לִי נֶצַח
    אֲבָל
    הוּא לֹא יְאַכְזֵב

    שָׁנָה שְׁנָתַיִם
    סוֹף סוֹף הוּא לֹא יְאַכְזֵב
    אוקי, הבנתי מחכמי הפורום פה שכתיבה וקבלת ביקורת זה אחד הדברים שהכי מקדמים. ויש לי ספר שאני חולמת לכתוב על החיים שלי, כי יש בו מסר מאוד חזק.

    אשמח מאוד מאוד לחוות דעת של המומחים האלופים כאן!!!
    הנחתי פה בעיקר בשביל ביקורת בונה, כל מילה, דעה, זווית ראיה והערה אקבל בברכה.

    תודה מראש על כל מילה שקראתם!
    ועוד יותר על כל מילה שכתבתם :)

    גילוי נאות: כבר פרסמתי את זה פעם בפרוג, אבל לא באשכול הזה ולא למטרת לימוד.




    הסיפור

    ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה בת 8.
    שישה אחים, הגדולה בת 15 הקטנה בת 4.

    זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד.
    הסכם הגירושין היה פעם בשבוע אצלו לכמה שעות ופעם בחודש באים לשבת.

    כבר בהתחלה אמא שלי התחילה לספר לכולם שאני, נקרא לי שירה, שומרת לה אמונים. "שירה שומרת לי אמונים, היא לא נוסעת שבת לאבא שלה, היא מעדיפה להישאר איתי".

    ואני? ילדה טובה ורגישה, ברור שאני שומרת לה אמונים ולא אסע לאבא!
    אני זוכרת את השבת הראשונה שנשארתי איתה לבד, השכנים ארחו אותנו וגם להם אמא סיפרה כמה שאני מדהימה, ואני הרגשתי סיפוק גדול. יותר מזה. ממש תחושת שליחות!

    האחים חזרו במוצאי שבת עמוסים בחוויות ושקיות עם הפתעות וממתקים, ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. כמובן אבא לא שכח אותי והביא גם לי שקית במיוחד. שאל למה לא באתי, לא ממש ידעתי מה לענות לו. הוא לא לחץ.

    אחר כך אמא הסבירה שהוא פשוט "אבא דיסני". הוא לא מוכן להשקיע זמן וכח בשבילנו, אז הוא קונה דברים וככה מרגיש טוב.

    אבל הוא כן משקיע נראה לי... אבל אוקי. אמא אמרה שהוא אבא דיסני.

    אחרי חודש הגיעה עוד שבת, כמובן שגם אז לא באתי. והפעם כבר מ"רצון ובחירה". אני הרי שומרת אמונים לאמא!! כולם נוסעים להם, ורק אני כאן כשצריך באמת!!

    ולא הייתי יותר אצלו שבת לעולם.

    הייתי ממש מחכה לימי שני שיקח אותנו, הוא היה משחק איתנו כל הדרך בלספור שלטים כחולים ואם מצאנו יותר מ 40, אז יאללה קונים לכם הפתעות. כשהיינו מגיעים לכיכרות בדרך הוא היה מסתובב שוב ושוב ושוב מסביב לכיכר ואנחנו היינו מאושרים וצוחקים, וגם הוא.

    היינו מגיעים לדירה שלו והוא היה מבשל אוכל פשוט טעים, שבחיים לא ידעתי בכלל שהוא יודע לבשל. היו שם גם משחקים שאנחנו בחרנו ומרפסת גדולה והיה פשוט כיף.

    אחרי שלוש שנים אבא ב"ה הכיר אישה.
    מקסימה, חמה, לבבית, נקיה, מסודרת, יפה.
    נקרא לה נעמה.
    הם התחתנו.

    אבא היה מאושר.
    אנחנו היינו מדברים איתה, נהנים ממנה.
    קראנו לה "האישה החמודה".

    ואז החלה ההשתוללות האיטית וההרסנית שממנה המשפחה שלי לא השתקמה יותר לעולם.

    אמא הסבירה לנו שהיא בכלל לא דתיה האישה הזאת, שהיא ממש אישה טיפשה ורדודה.
    היא גם ממש מתחנפת אלינו ומנסה לקנות אותנו.

    "אבל אתם ילדים שלי, אתם חכמים. לא יקנו אותכם כל כך מהר. היא לא תצליח עליכם."

    ואנחנו? ברור שאנחנו חכמים ולא יצליחו לקנות אותנו!
    התחלנו פשוט לשנוא אותה בכל כוחנו.
    היא לא ידעה את זה כי לידה היינו בסדר,
    אבל היא הפכה להיות "המפלצת המשפחתית".
    בכל הזדמנות צחקנו עליה, דיברנו עליה,
    לא ממש היה על מה, אז פשוט חזרנו שוב ושוב על אותם דברים.

    אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לאט לאט נוצר מצב כזה שלי היה אסור לדבר איתה.
    לכולם היה אסור להתיידד איתה כמובן, אבל לי היה ממש אסור ליצור איתה שום קשר שהוא.

    כמובן שזה היה מתוך תחושת שליחות עמוקה והרגשת קדושה מעונה עילאית.
    הייתי בת 11, והאמת שלא ממש הבנתי למה אני לא יכולה לדבר איתה, אבל זה לא הפריע לי.
    הייתי שונאת אותה ממש, מדברת עליה, ומתבדלת כמה שרק יכולתי.

    הייתי פשוט בתפקיד אקדח.
    היא רצתה לירות בו.
    אז אני שימשתי לה נשק.

    נשק ממש מוצלח, אני חייבת לאמר.

    כמובן שמיד אחרי החתונה שלהם היה אסור לי בכלל לבוא לבית שלהם בשום אופן,
    כי מה "את מסוגלת לדבר איתה?? לראות אותה???"

    ברור שאני לא מסוגלת. לא, אני לא אבוא.

    ואבא שאל אותי בשקט "שירהלה, למה את לא באה מותק?"
    אבל לא ידעתי למה אני לא באה אז לא ידעתי מה להגיד לו.
    והוא גם לא הבין.
    אבל לא לחץ.

    פעם אחת הוא החליט שמהיום ניסע שבוע אחד לבית שלו ושבוע שני ניסע כל פעם למקום אחר, נחפש לאיפה.
    העיקר ששירה תבוא גם.

    בשבוע שנסעו לבית שלו הייתי יוצאת להגיד לו שלום,
    מדברים כמה דקות, צוחקים, ואז הם היו נוסעים, ואני הייתי נשארת בבית. לבד.

    לפעמים גם נעמה היתה באה איתו ואז לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי מסתכלת מהחלון או שולחת את אחד האחים לבדוק, ואם היא היתה שם פשוט "לא הייתי בבית בדיוק".

    אחר כך זה קצת יותר הסתבך, כי אמא החליטה שזה ממש לא מוסרי ולא יעלה על הדעת שכשהוא מגיעה אנחנו פשוט עומדים לנו באמצע הרחוב ומדברים איתו, הוא מחבק אותנו, ואשכרה אנשים רואים שלמשפחת כהן יש קשר טוב עם אבא שלהם!! לא, לא, זה ממש לא תקין.

    היא היתה צופה מהחלון ואם זה היה יותר מכמה דקות היינו "נשטפים" אחר כך. "מה הבעיה להיכנס לתוך האוטו ולדבר שם???" למה ככה לעמוד בחוץ כשכולם רואים? בכוונה אתם עושים בשביל להשפיל אותי נכון?

    זה היה מפחיד אז הרבה פעמים פשוט העדפתי לנעול את עצמי בשירותים ולהעביר את המסר "שירה לא בבית".
    הוא היה נוסע ואני הייתי נושמת לרווחה. אבל משהו היה עומד לי בגרון. אוף, מסכן. הוא בא פעם בשבוע וגם אז לא רואה אותי.

    מוצאי שבת אחת, אבא החזיר אותם קצת אחרי השעה שהיא הקציבה לו.
    זה היה נורא.

    היא התקשרה אליו וצעקה עליו כאילו הוא עדיין נשוי לה.
    וגם אחר כך, היא לא הפסיקה לדבר ולצעוק על "שיטת הרגע האחרון" שלו.
    "הוא לא יודע לעמוד בזמנים! הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, וזה פשוט לא מעניין אותו!
    הוא פשוט לא דואג לכם, לא מעניין אותו! עושה מה שבא לו ואחר כך הוא רוצה שיהיה לו קשר טוב איתכם!
    ככה אבא לא מתנהג! זה לא אבא!"

    במוצאי שבת אחרת היא החליטה, לא על סמך משהו, שאבא דיבר בטלפון בשבת.
    "הוא לא דתי". שבת! שבת הוא לא שומר! הילדים שלי לא ילכו לכזה בית! לא ילכו! כאן זה נגמר, אין יותר שבתות אצל אבא, ילדים. הרוחניות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר.

    זה היה לו קשה מאוד, אבל אם זה מה שטוב בשביל הילדים, הוא יספוג את זה.
    גם את זה.

    בימי שישי הוא היה מתקשר ומבקש להגיד שבת שלום לכל ילד.
    הוא לא ידע שהוא על רמקול, וכל מילה שלו יכולה לשמש כתב אישום נגדנו, הוכחה שאנחנו מידי אוהבים אותו, "ממש בכיס שלו".
    הוא גם לא ידע שכשאומרים לו שמיכלי ורפאל לא בבית, זה לא באמת.
    זה רק מה שהשפתיים של אמא לחשו תוך כדי השיחה.

    אז הוא רק אמר שחבל, כי גם שבוע שעבר הוא לא דיבר איתם, ובשבוע שלפני גם עם הודיה הוא לא דיבר,
    אבל שתהיה לנו שבת שלום והוא אוהב אותנו מאוד.

    כשגדלתי קצת ניסיתי לצאת מהבית ולדבר בחוץ בשקט.
    הייתי בהיכון על הטלפון בשעות שלפני שבת, ומיד כשהייתי מזהה את המספר שלו על הצג הייתי יוצאת, מדברת, מוחקת את השיחה ונכנסת הביתה "אוף לא מצאתי בחוץ את המטריה! אני בטוחה שהשארתי אותה שם!"

    זה עבד כמה פעמים.
    אחר כך היא קלטה.

    היה בה משהו שלא ניתן להסבר. כמו חיישנים שקלטו כל שביב מידע בנושא "אבא".
    הכל היא היתה יודעת. עד היום יש דברים שאני לא מצליחה להסביר איך ידעה ומאיפה.
    מה שבטוח, זה דיכא מראש כל ניסיון למרד. כל ניסיון להיות בקשר קצת יותר קרוב.
    גם שנים אחר כך, כמו הפיל שלא ניסה אפילו לנתק את החבל.
  • 181

  • רגע של שיתוף



    אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

    הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

    והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

    בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

    הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

    מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

    לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

    "כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

    "בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

    נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

    בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

    מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

    ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

    רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

    את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

    בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

    לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

    ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

    בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

    ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

    קליפת השום, חנה'לה!

    אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

    עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

    "ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

    קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

    אז להתראות, בנתיים.

    נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

    זהו, שלום חנה מרים, שלום".

    ילד קרב אל הזקן בהיסוס

    "אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

    "מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

    וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

    "למי?" שאל הילד בקול תמים.

    אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

    רק כתפיו רטטו.
    ב"ה

    הנס |

    קאדר-F עף מעל ראשינו.
    ראינו אותו חוצה את השמים
    היינו בדיוק באמצע נסיעה.
    חנינו בצד הדרך,
    שוכבים על האספלט,
    ידיים מגוננות על הראש,
    והלב... כבר לא דופק כמו פעם.
    התרגלנו.
    התרגלנו לנס.
    ואולי דווקא בזה, ההרגל הזה,
    מתגלה עומק ההשגחה.

    שמענו את היירוטים, פיצוץ ועוד פיצוץ. ואז שקט.
    שקט של נס.
    ובין כל ההדים והרעשים, מה שנותר בלב הוא תודה עמוקה.
    פלא שמימי, שמירה עליונה, בלתי נתפסת.
    לא טבעי, לא מובן מאליו
    כמו ענן מגונן שמקיף אותנו מלמעלה.

    "לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם."
    ופתאום הפסוק קם לנגד עינינו.

    העוסקים במלאכה הם שליחים.
    והנס? נס מחושב, מדויק, שמתרחש שוב ושוב.
    שנזכה לראות אותו גם כשנדמה לנו ש"הכול רגיל".

    ואולי, ברגע הזה,
    זכינו לראות איך הפסוק מתממש לנגד עינינו:
    "כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ... וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי."

    והלב יודע: זה לא היה מובן מאליו. זה היה נס.
    ורק שובלי עשן,
    נשארים תלויים לשבריר של זמן בשמי ארץ ישראל,
    כאילו השמים עצמם עוד מספרים את מה שהתרחש כאן לפני רגע.
    שובל אחר שובל,
    מתפזר לאט
    ואולי זה סימן.
    עדות שקטה, מרומזת,
    למילים העתיקות:
    "וְכָל הָרִשְׁעָה כְּעָשָׁן תִּכְלֶה."


    המידע | הנתונים היבשים


    מקור איראני מציין:
    תימן שיגרה טיל בליסטי ארוך טווח מדגם 'קאדר-F'
    טיל בעל יכולת שחרור תת־תחמושת חוץ־אטמוספרית (כלומר: פצצונות מצרר),
    המכוון לפגוע באזור רחב ככל האפשר.

    זו בדיוק הסיבה שנדרשו יירוטים מרובים, כדי למנוע נזק רחב היקף.

    אגב, לא הפעם הראשונה
    בנובמבר 2023 שוגר טיל כזה, וגם אז יורט בהצלחה עוד לפני ששחרר את ראשי הנפץ.
    "חבל שאימצנו את אליהו".

    בום.

    אליהו זקף את אוזניו והתיישב באחת במיטה, קולם של הוריו המסתודדים מאחורי הדלת הסגורה חבט בפרצופו כמו פטיש שניצל.

    חבל. שאימצו. אותו.

    הוא פירק במוחו את המשפט לחומרי גלם. טועם כל מילה בבלבול.

    האמת, זה לא מפתיע אותו במיוחד. הוא כבר ידע. כן, הוא קלט את זה מזמן.
    מאז שהיה בן 4, ליוותה אותו התחושה החמצמצה של ילד מאומץ.

    במנות הפלאפל שקנו לו הוריו, היו תמיד פחות כדורים מהמנות של שאר האחים. זה בדוק. השניצל שהניחו דווקא בצלחת שלו - לא היה מספיק דפוק, ומנת הגלידה שקיבל לקינוח - הכילה בוודאות כמה גרמים קריטיים פחות מכולם.

    לא היו לו הוכחות מוצקות.
    רק תחושה עמומה כזאת, שקטה. מן אינטואיציה פנימית חרישית, טחינה גולמית שמטפטפת אט אט למעמקי התודעה.

    תמיד הוא חשד, וכעת האמת מוגשת לו ארוזה בפשטות ובחוסר אסתטיקה משווע, שבא לו להקיא.

    מה רע בו?!
    כל החיים השתדל להיות בן טוב, לעזור לכולם, להיות נחמד. רק השבוע הלך לחנות של סבא ועזר לו שעות בשיפוצים. הוא במקומם לא היה מתחרט.

    הקטע המעניין, שכבר יומיים הוא במיטה, חלש ומסוחרר. כנראה הנפש שלו הרגישה את הסוד האפל שעתיד להתגלות לו ולטלטל את חייו, והגיבה בהתאם.

    הדים של הדו-שיח המהוסה התערבלו סביב אוזניו.
    אמו שוב הביעה חרטה על הצעד שעשו. אביו התנגד, ניסה להרגיע.
    הלבטים של "הוריו" נחשפו בפניו במלואם, קצוצים דק, ואליהו נראה כאילו בלע בבת אחת מלפפון חמוץ שלם.

    אצבעותיו נשלחו אוטומטית לזרועו הימנית, ליטפו כתם לידה בצורת גרגר חומוס מושלם.
    חיוך אירוני סדק את שפתיו. לא פעם, הרהר בכך שכתם הלידה שלו הוא מעין הוכחה סטטיסטית לכך שהוא מאומץ.

    הרי בכל הסיפורים שקרא – לילד המאומץ היה כתם לידה ייחודי, שבזכותו גילה את משפחתו הביולוגית במפגש אקראי שהפך לסוחט דמעות.

    בטח גם לו יש אח תאום אי שם, דומה לו כשתי טיפות טחינה, שנושא כתם לידה זהה. אולי הם ייפגשו פעם באחד הסניפים של "חומוס אליהו".

    אליהו קם בנחישות, התקרב אל הדלת ופתח אותה בתנופה. הוא לא תכנן שמילותיו יהיו חריפות כל כך, אבל ההתפרצות על הוריו המאמצים בערה לו על הלשון בעוצמה מפחידה. אולי באשמת הסחרחורות.

    "איך הסתרתם ממני כזה דבר? אז מה אם אני עדיין לא בן 18! איך הייתם מסוגלים??" הטיח.

    הוריו השתתקו, החליפו מבטים.

    "אתה רואה?" קראה אמו בניצחון, "רק אימצנו אותו קצת יותר מידי בשיפוצים אצל סבא, ותראה איך המצב של הסחרחורות שלו מתדרדר. אילו שטויות הוא מדבר!"

    אליהו התנשם.

    הוא יצא פיתה.

    אבל הכי טעימה שאכל בחיים.
    אני איש חזק, יציב, עוצמתי, לא מפחד מכלום.

    אני זורק את הזבל בגבורה, כמו שאשתי ביקשה, למרות החתולים הנוראיים שתמיד מזנקים לעברי מהפח השכונתי בחיוך זדוני.

    אני קונה באף סתום דגים רוטטים, כמו שאשתי רוצה, מתוך בריכה שמריחה כמו הפח השכונתי.

    אני גומר את כל הדג הרוטט ששוחה לי בצלחת, כמו שאשתי מצפה, על אף שהייתי משתוקק להשליך אותו בתור נקמה לחתולים הזדוניים שבפח השכונתי.

    אני באמת אדם חזק, אבל דבר אחד מצליח להוציא אותי משיווי משקלי:

    יש לי פוביה מתאריכים.

    בעיקר מתאריכים של ימי הולדת.

    בעיקר של אשתי.

    אני צעיר ורענן, ואיני סובל מבעיות בזיכרון. אבל תאריכים של יומולדת - הם כמו חתולים מרושעים. צצים משום מקום. נוחתים עליך בהפתעה. מזנקים ברגע הכי לא מוצלח, בדיוק כשאתה מחזיק אשפתון מלא בדגים מעופשים, במקום מתנה עטופה ונוצצת.

    תמיד הבטחתי לעצמי שהשנה אני אזכור, אבל שוב ושוב התבדיתי. כאילו עבר חתול שחור בין הרצון הטוב שלי לבין המציאות.
    כל שנה מחדש אני שומע את אשתי מייללת בשקט על מר גורלה, כמו חתול אשפתות נטוש.

    לא לחינם אמר מי שאמר: "אל תאמין בעצמך עד יום הולדתך".

    ניסיתי לאסוף רמזים, ללקט הוכחות נסיבתיות, למצוא פיסות מידע שיובילו אותי לאזור הזמן הנפיץ.
    שמעתי פעם על אבא גאון שפיתח שיטה מהפכנית לזיהוי הגיל של ילדיו: הוא פשוט בדק בתוויות הבגדים שלהם, וקיבל מידע אמין: 3-6 חודשים, שנה, שלוש.

    רצתי לארון הבגדים של אשתי, כמו חתול שמתנפל על קערת שמנת עסיסית, ומקבל מנת סיד לפרצוף.
    הארון שתק כדג רוטט, ולא שיתף אותי במידע הגורלי.
    תוויות הבגדים של אשתי הכילו כתב סתרים מוצפן. האות ר' הפוכה וכמה איקסים.

    עמדתי שם מבואס, חתול מורעב מול פח טמון. מה הסודיות הזאת, למען ה'?! את לא יכולה לגלות מתי בערך נולדת??

    כמעט יצאו לי קרניים מרוב תסכול.
    ייאמר לשבחה, שבשלב מסוים, היא קלטה את הנכות הלא מאובחנת שלי, וניסתה לסייע בעניין ככל יכולתה.

    היא מעולם לא אמרה לי במפורש, רק רמזה בעדינות ובאצילות, כמו גור חתולים תמים.
    "אתה זוכר מה יש ביום שלישי..." בקריצה רבת משמעות.
    "כמה אני מתרגשת לקראת שבת הבאה..."
    "בטח לא שכחת מי חוגג יומולדת מחרתיים"...
    "מעניין במה יפתיעו אותי מחר בערב..."
    הייתה אומרת בהתחשבות וברגישות, ומניחה לצדי בדרך אגב מגזין פתוח בעמוד של התכשיטים, או מספרת סתם כך, בלי קשר, כמה היא אוהבת בושם מסוים.

    הייתי דרוך לכל בדל רמז שיצא מפיה.
    כל יומולדת שהיא הצליחה לשדר לתודעה שלי - גרם לי לפרץ הקלה ואושר.
    בסך הכל, אני בעל מושלם, אם מתעלמים מאחוזי הנכות שלי.
    לא קניתי לה חתול בשק, השקעתי באמת, כל יומולדת מחדש. הבנתי רמזים מצוין. קניתי בושם יוקרתי, תכשיטי זהב, תיק מעור תנין, טבעת יהלום... הענקתי חופשות חלומיות ושלל חפצים ממותגים שאיני יודע להגות את שמם ואיני חפץ להגות במחירם.

    יום אחד, כעבור שנתיים מאושרות ושלוות, קלטתי שמשהו אינו כשורה.

    זה היה כשהתקשרו מהבנק להתריע על מינוס אימתני ששבר שיא של כל הזמנים, בתזמון מושלם - דקה אחרי שאשתי ציינה בחיוך מתוק שהיא מתרגשת כל כך מהיום הגדול שיחול מחר, ושכבר כמה חודשים, מהלידה האחרונה, היא לא קיבלה טבעת יהלום.

    ניגשתי הלום ללוח השנה, והתחלתי לספור. חודש אחרי חודש. יום הולדת אחרי יום הולדת.

    מהר מאוד קלטתי שנפלתי בפח.

    למחרת, אשתי קבלה ממני חבילה עטופה ופתק לבבי:

    "מזל טוב ליום הולדתך ה-83".

    מהעטיפה נשרו מקל הליכה ושיניים תותבות.
    דוד היה בן שמונה. ובבית הספר אמרו עליו כולם שהוא "ילד שקט".
    לא שקט רגיל, של חוסר אונים, של פחד. אלא שקט של הבנה.

    כל יום, בהפסקה של עשר וחצי, הוא היה הולך מאחורי הבניין לשבת ליד הקיר שלו. הקיר שעליו הוא צייר.
    הוא לא צייר סתם, הוא היה מצייר אנשים שהכיר אבל לא כמו שהם נראים אלא כמו שהם באמת.
    הוא צייר את הרב קליין כמו עיגול שבתוכו כוכב – כי היה לו לב זהב אבל לא היה פתח לאף אחד לראות את זה.
    הוא צייר את סבא שלו כמו סלע גדול שיש בו סדק – כי פעם אחת ראה אותו בוכה ליד אלבום.
    הוא צייר את אחיו הגדול כמו עפיפון – כי הוא תמיד רצה לעוף, אבל אבא החזיק לו את החוט.
    והוא צייר את עצמו כמו סימן שאלה – לא כי היו לו שאלות, אלא כי הוא היה השאלה של כולם.

    יום אחד, עקב אחרי נמלה שנעה בסיבובים חסרי פשר. ופתאום התחיל לרדת גשם. הוא שלח ידו לקחת אותה, אבל היא חמקה בזריזות שוב ושוב.
    הגשם התחזק והיא החלה לצלוע ולסחוב רגל שנמרחה רטובה על הארץ.
    פתאום נעצרה רחרחה, שינתה כיוון ומיהרה בקו ישר למקום אחר. דוד ראה שיירה של נמלים רצות, חלקן דוחפות זו את זו, או מושכות, חלקן סוחבות גרגרים. הנמלה שלו הגיעה אל השורה והתערתה בה. השיירה הלכה והתעבתה, עד שנעלמה לתוך חור עגול באדמה.

    כל הלילה ירדו גשמים עזים.

    למחרת נמחקו לו כל הציורים והעולם נראה כדף חדש ונקי.
    בעשר וחצי – בפעם הראשונה – הוא לא הלך לקיר,
    הוא נשאר לשחק עם כולם.
    יש משהו במגילת רות שמרחף.
    לא ברקים, לא ניסים, לא נביאים.
    רק שדות, שקט, פסיעות זהירות של אישה זרה שמבקשת מקום בעולם.
    רק מילים קטנות שנאמרות בלחישה, אבל משהו בהן נע עמוק.
    זו מגילה שאין בה דרמה רועשת – אבל יש בה סוד שקט, קדושה בלי הצגה.
    ואני, כשאני פוגש את המגילה הזו, אני מרגיש איך היא נכנסת לי פנימה לאט.
    לא מטלטלת – אלא מפעפעת.
    כמו אור ראשון על אדמה עייפה.

    זה ששומעים את מגילת רות בעיניים חצי עצומות, זה רק מוסיף למסתורין המעורפל של המגילה המקסימה הזאת.
    משהו בי משתנה כשאני שומע את מגילת רות.
    לא שינוי דרמטי, לא הבזק של הארה – אלא לחישה.
    קול דק של תנועה.
    היא לא אומרת לי מה לעשות, היא לא מצווה כלום, ובלי להבין. עד הסוף אינני מבין. משהו מתעורר בתוכי. ואני מחליט.
    אני מחליט להיות נאמן.
    להתמסר למשהו שאני עוד לא מצליח להגדיר.
    אולי זו אהבה. אולי אמת. אולי פשוט לא לברוח כשקשה.

    יש במגילה הזו שקט שמוביל.
    רות לא יודעת לאן היא הולכת, אבל היא הולכת.
    ואני מבין פתאום שגם אני יכול לצעוד, גם בלי מפה.
    בלי ביטחון.
    רק עם כוונה.
    סודות שלא צריך להבין – צריך ללכת אחריהם.

    :sleep:

    מאז ומתמיד היה קשה לי לקום בבוקר.
    יש בקרים שבהם הגוף שלי כבד כמו אדמה שלא נחרשה.
    הראש עטוף בענן אפור,
    והלב שואל בלי קול: בשביל מה? למי?

    אני שוכב ויודע: אם לא אקום – כמעט איש לא ירגיש.
    ואם אקום – מי ערב לי שמשהו ישתנה?

    ואני נלחם ונלחם ונלחם.
    לפעמים מנצח לפעמים מובס.

    כמו נעמי, בתחושת ריק, כלום לא נשאר.
    מתהפך מתהפך ולא מסוגל לקום.
    לא רק מהמיטה — אלא מעצמי. מהשתיקה. מהעייפות שאין לה שם

    והיום. יום אחרי המגילה, פתאום נפתח בי סדק ודרכו אני רואה את רות.
    איך היא קמה.
    לא כי יש לה כוח. לא כי היא יודעת מה יקרה.
    היא קמה באהבה גם כשאין ודאות. ופוסעת בשדות לראות אילו שבולים יפלו בחלקה.

    ואני שואל את עצמי — מה אם לקום זה לא ניצחון, אלא פשוט נוכחות?
    מה אם ההחלטה לקום היא עצמה המעשה הקדוש?

    אז אני לא מבטיח לעצמי מהפכות.
    אבל אני כן מחליט — לקום.
    גם אם זה רק לעמוד ולהביט סביב בלי לעשות כלום.
    גם אם זה רק כדי לדעת שלא ברחתי מהיום.
    כמו רות, מתוך חסד שקט. אולי שם, בקימה הקטנה, תתחיל הגאולה שלי

    וכבר התיישבתי במיטתי. עדיין בעיניים עצומות
    וכל הבוקר הזה מרגישלי כמו הדרך לבית לחם:
    רגליים רוצות לשוב לאחור,
    אבל משהו בי נאחז. לא בודאות – בתקווה.
    שתי נשים מתרוצצות בקרבי.
    אחת, עייפה, זקנה, חסרת מטרה ומוטיבציה, שאומרת:
    **"אַל-נָא תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קִרְאֶן לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁקַּי לִי מְאֹד".
    והשנייה, צעירה ושקטה, כמו רות – לוחשת:
    "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאֱלֹקַיִךְ אֱלֹקׇי".

    כמו רות, אני לא קם כי אני יודע לאן –
    אני קם כי יש בי החלטה לא להיעלם.

    אני קם – כי אולי מישהו מחכה לי שם.
    אני קם – כי גם אם אני לא מרגיש חי, זו הדרך להתחיל לחיות.
    "וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶן עַד בֹּאָן בֵּית לָחֶם..."
    ואני — הולך איתן.
    לפני לא הרבה זמן, דונלד טראמפ ניצח בבחירות לנשיאות ארצות הברית – והפך לאיש החזק בעולם.

    ניצחון אדיר זה, כך נדמה, לא היה מתאפשר לולא תמיכתו של האיש העשיר בעולם – אילון מאסק.


    והנה, ראו זה פלא!

    לא חלף זמן רב – ומה קרה היום?

    לפני כשלוש שעות בלבד, פרץ עימות טיפשי ומכוער בין שני אלו. כל אחד משמיץ את רעהו בפומבי, לעיני כל העולם. והסיבה? איש לא יודע.

    והסיכון? גדול מאין כמותו.

    מה שמתחיל בכלכלת ארצות הברית – עלול להתגלגל כסופה עולמית, כלכלית ואף ביטחונית, בייחוד עם העלאת הקריזות של מיודענו – "האיש החזק בעולם".


    ומה לנו כי נכביר במילים...

    שוב מתגלה לנגד עינינו:

    כי אין לנו על מי להישען – לא על האיש החזק בעולם, לא על האיש העשיר בעולם, אלא – על אבינו שבשמים.

    לא הכוח מביא אושר, ולא העושר מבטיח שלווה.

    האושר והכוח האמיתיים נובעים ממעמקי הנשמה – חלק אלוקי ממעל ממש!

    ומי שאין בו חיים פנימיים – אוי לו! לא לנפשו בלבד, אלא אף לכבודו, היכול להימחק במחי ציוץ אחד.

    אשרי העם שככה לו – אשרי העם שה' אלוקיו!
    כשהגעתי לראשונה למשרדי GPT, לא חשבתי שזו הולכת להיות העבודה הכי ביזארית בחיי.

    אולם ענקי. מפוצץ בשורות שולחנות, מאחוריהם ישבו מאות הודים, כל אחד עם מחשב דל מעודפי צה"ל, כוס פלסטיק עם צ'אי חמוץ, ואצבעות שריריות ומקלידות.

    בכניסה חיכה לי גבר בשנות החמישים לחייו, עם חליפה שנראתה כאילו נרכשה בחנות צעצועים.

    "ברוך הבא למחלקת הבינה הלא-ממש-מלאכותית של GPT!" הכריז בהתרגשות, וחייך לעברי חיוך רחב למדי, כאילו בלע כריך של ביטחון עצמי מוגזם בביס אחד.

    "אמיתי?" שאלתי, תוהה אם פספסתי פנייה בדרך לעבודה.

    "מאוד אמיתי," הנהן. "הנה, פה קורה כל הקסם."

    הוא הוביל אותי פנימה. מעבר לדלתות ההזזה שבקושי זזו, התגלה האולם המרכזי, בו היה מספר עצום של אנשים נוספים.

    "אלה שלנו," אמר בגאווה, מצביע על אלפי ההודים הנוספים שישבו באולם. "כל אחד מהם מקבל שאלה, מתרגם אותה לאנגלית בגוגל טרנסלייט, עונה תשובה, מתרגם בחזרה, ושולח. זה GPT."

    "סליחה," שאלתי, "זה נשמע...קצת לא חוקי?"

    "מה פתאום," הוא גיחך. "כולם פה מרוויחים דולר לחודש ברוטו. יש גם ימי גי'נג'ר."

    בדיוק באותו רגע אחד ההודים הרים את היד. "הגיעה שאלה!" הוא קרא, כאילו הכריז שזכה בלוטו.

    כולם נעמדו, מחאו כפיים. מסך ענק הציג את השאלה:

    "מה יקרה אם אני אקח שני כדורי אקמול, אחד אדום ואחד כחול, ואז אכנס לחדר חשוך ואצעק 'הארי פוטר'?"

    ההודי המסור קיבל את השאלה. פתח את גוגל טרנסלייט, הדביק, גיחך, והקליד בתשומת לב:

    "יתכן ותהפוך לאיש עם משקפיים וצלקת. נסה ותעדכן."

    מתרגם. שולח. כולם מוחאים כפיים. אצלו זה 13 שנה של לימודים באוניברסיטת מומבי, בשביל המשפט הזה.

    לאחר מכן, החלו להגיע רצף של שאלות נורמליות לחלוטין למחשבי העובדים:

    "מה קורה אם גולש חתול בתוך חור שחור?"

    - "החתול יימתח ויהפוך לפסטה קוסמית. נא לא לנסות בבית."

    "למה פסנתר אפשר להפיל אבל פיל אי אפשר לפסנתר?"

    -"לך תשאל פסטה קוסמית."


    התקרבתי לאחד, שהיה נראה עמל קשות מול שאלה מורכבת:

    "מה אם אפיל חתול על פרוסת לחם מרוחה בחמאה, ואשאיר אותו באוויר?"

    ההודי חשב רגע, ואז ענה:

    "היקום יתכנס לנקודת קריסה פילוסופית."

    בהמשך היום הגיעו עוד שאלות כמו: "איך לגרום לכלב שלי לדבר פולנית?" או: "אם אני אוכל ביצה קשה בשבת, האם מותר לי להתקלח עם גרביים?" או גם: "תכתוב לי שיר על סבא שלי שהיה ליצן ועבד אצל פוטין." אבל אני לא אכתוב לכם כאן את כל התשובות, לא מפני שהם לא מעניינות, אלא בגלל שאני כבר לא זוכר מי ענה מה. (מה אשמתי שכמו אצל הסינים, גם כאן כולם נראים כמו אורז מעוך?)

    היה שקט באולם. כל פעם שמישהו ענה תשובה מצחיקה במיוחד, הונף שלט שעליו היה כתוב 'תשובה ויראלית' ונשמעה תרועת שופר דיגיטלי.

    עמדתי בצד, מנסה להבין איפה בדיוק הAI פה.

    "הם גאונים," לוחש לי המנהל, "אחד מהם אפילו הצליח לשכנע משתמש שהוא רופא שיניים."

    "מה, יש לו תואר ברפואת שיניים?"

    "לא, יש לו שן אחת."

    ואז זה קרה.

    דלת המתכת נפתחה.

    גבר גבוה, עטוי ז'קט עור, בעל קובץ A4 ביד אחת ותמונה של אילון מאסק ביד השנייה, נכנס. על בגדו היה תג עם לוגו של OpenAI, ועל עיניו משקפי שמש שאמרו 'אני בינה, ואתה לא.'

    הרוח שהוא הביא איתו גרמה לכמה מסכים להיכבות. כולם שתקו, מבועתים. ואז אחד צעק "איייי-איי-אייייי!" וכולם נעלמו, נכנסים לתוך מקרר פצפון, כאילו היה זה תרגול של בחורי ישיבות הנמלטים מצה"ל, ולא של סתם אורז מעוך בעל פרצוף הודי.

    רק אני והמנהל נשארנו.

    "מה זה היה?!" לחשתי.

    המנהל נאנח, הוריד את כובע המצחייה וחייך.

    "זה נציג הפיקוח של OpenAI. אם הוא תופס אותם, הוא מגלה שGPT זו לא מערכת, אלא קבוצה של הודים עם טרנזיסטור."

    "ואז מה קורה?"

    "הם מאבדים את הרישיון לעבוד על מחשבים, וחוזרים לדבר עם לקוחות דרך הצ'אט של אתרוג."

    "אבל למה אתם בורחים? אולי הוא בא לעזור?"

    המנהל צחק. "לא, הוא בוחן למה GPT ענה למישהו שבשביל לעצבן את חבר שלו הוא צריך לשרוף בגדים ולשיר בלופ שיר של M.B.D"

    "וזה לא פתרון?" שאלתי

    המנהל חשב לרגע, ואז סינן:

    "תכלס, זה עבד לו."

    תודה ענקית לע.ש. על הרעיון המקורי.
  • 46
  • ב"ה

    את עובדת קשה, מתאמצת, נותנת את הנשמה,
    (לפעמים גם את הנשימה, אם להיות כנות).

    יום שלם את זזה בלי לעצור,
    בין מטלה לדאגה, בין מילה טובה לשתיקה הכרחית

    לא תמיד בתנאים קלים, ולא תמיד עם הבנה מהסביבה למאמץ שלך.
    לפעמים יש גם מי שמפריע,
    ולעיתים מה שמפריע הוא פשוט הרגש האותנטי שלך, שמזהה מה נכון.

    ובכל זאת, את ממשיכה לתת מעצמך.
    (גם אם זה לא תמיד עובר חלק במבחן העיניים של אחרים)

    ואם לא תתני לעצמך מילה טובה, ממי תחכי לה?

    קודם כל, חשוב להבין, הערכה היא לא רק מחמאה.
    היא הכרה בערך.
    היא החיבור בין המעשה לשורשו.
    היא אמירה פנימית:
    "אני רואה את המאמץ, אני מבינה את החשיבות, ואני בוחרת להוקיר."
    (הערכה פנימית לא דורשת ביורוקרטיה)

    כשאת מעריכה את מה שאת עושה, ובמיוחד כשהמעשה דורש ממך,
    את לא רק מחזקת את עצמך,
    את גם מרוממת את עצם המעשה.
    וכשאת מעריכה את עצמך – את נותנת לעצמך כוח.
    את מעניקה ראייה צלולה לחשיבות הדרך.
    את פותחת פתח להמשכיות.
    (ואולי גם סיבה לקנות לעצמך פרח, בלי תירוץ.)

    לא תמיד יש לנו שליטה על מה שקורה לנו,
    אבל יש לנו בחירה גמורה בפרגון העצמי על הדרך שבה התמודדנו עם מה שקרה.
    (ולפעמים רק על זה מגיע פרס נובל אישי).

    ואם לא תפרגני את אז מי באמת ידע להכיר בגודל ההשקעה?
    מי ירגיש את ההתמסרות, את הוויתור, את כוח הרצון, את התפילות?

    אז גם אם העולם רואה את מה שעברת כטעם לפגם,
    את, בעינייך הרואות והיודעות תני לעצמך את ההערכה שמגיעה.
    תני אותה כמו שרק את יודעת.
    כי את ראויה. ממש.

    אז לפני שאת עוצמת עיניים בלילה, עצרי רגע.
    (אל תדאגי, גם השמיכה תחכה רגע אחד נוסף).

    התבונני ביום שלך.
    חפשי בו את הרגעים, גם הקטנים, שבהם עשית טוב. שחשבת טוב. שדיברת טוב.
    ותני לעצמך מילה טובה.
    (אפשר בלב. אפשר בלחישה. אפשר גם עם חיוך).

    תגידי לעצמך בלב:
    כל הכבוד לי.

    כל הכבוד שבחרתי לפעול, למרות הקושי.
    כל הכבוד שבחרתי לחשוב טוב, גם כשלא היה קל.
    כל הכבוד שהתאמצתי, שוויתרתי, שהתפללתי, שלא ויתרתי.
    (ולא נשברתי גם כשנשפך החלב, נשכחו המפתחות, והגיע טלפון לא מתאים בזמן לא מתאים).

    המילים האלה "כל הכבוד לי"
    הן ראייה כנה של המאמץ שלך,
    והן נאמנות לשורש הפנימי שממנו צומחת העשייה.
    (זה לא מובן מאליו, את פשוט לא עוצרת לחשוב על זה).

    הן מתנה שמגיעה לך,
    כי רק את היית שם, ורק את יודעת,
    מה באמת עבר עלייך היום.
    (וגם אם שכחת, הגוף שלך זוכר).

    אז תגידי לעצמך, בשקט, באהבה, באמת:
    כל הכבוד לי
    וזה ילווה אותך גם מחר.
    (וגם אם לא, תמיד אפשר לקרוא את זה שוב בערב הבא).
    [שיר שכתבתי לפני זמן ניכר. עוסק בקשר האישי שלי עם המתנה שקיבלנו כולנו לפני מספר ימים.
    אשמח מאוד לשמוע את דעתכם הכנה על השיר.
    תודה על הקדשת הרגעים, הלב, הפרגון ותווי ההקלדה...]


    אַתְּ רוֹדֶפֶת אַחֲרַי,
    בַּסַּעַר
    וּבַדִּיצָה.
    מְאַיֶּמֶת בְּאֲזִיקַיִיךְ
    וּבְכֹתְלַיִיךְ נְטוּלֵי הָאֹזֶן

    אֲנִי בּוֹרֵחַ מִלְּפָנַיִיךְ,
    מִכָּאן לְשָׁם
    וּלְפַעַם.
    מִתְחַפֵּר בְּפּוּךְ
    שֶׁקְצוֹתָיו גֶּחָלִים עוֹמְמוֹת

    אַתְּ רוֹדֶפֶת אַחֲרַי,
    בְּחִצִּים
    חוֹצְצִים,
    בְּמַצְפּוּן צוֹעֵק,
    בְּלַעַג מְחַיֵּב וּמַרְתִּיעַ

    אֲנִי בּוֹרֵחַ מִלְּפָנַיִיךְ.
    נִמְלָט
    בַּלָּאט
    אֶל שׁוּק בַּלַּגָּן
    וְדוּכָנִים מְעֻפָּשִׁים סוּג ב׳

    אַתְּ רוֹדֶפֶת אַחֲרַי.

    אֲנִי בּוֹכֶה לָךְ.
    לַחְדֹּל.
    לָלֶכֶת.

    כִּי אֵיךְ אֶכְרֹת
    אֵבָר בְּעַד אֵבָר

    כִּי אֵיךְ אֶקְבֹּר
    אִינְטֶלֶקְטוּאָל זוֹקֵף

    כִּי אֵיךְ אַרְכִּין
    בֹּהֶן
    וְכָּתֵף

    כִּי אֵיךְ...

    אַתְּ רוֹדֶפֶת אַחֲרַי

    אוֹרֵךְ מְסַנְוֵר,
    מַכֶּה הֶלֶם.
    וּמִצְמוּץ אֶל יוֹפְיֵךְ
    מוֹתִיר אוֹתִי מִתְיַפֵּחַ

    וְאַתְּ רוֹדֶפֶת אַחֲרַי,
    עוֹד וָעוֹד

    וְאֵין בְּפִי -
    מִלִּים לְהוֹדוֹת




    "בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב, אוי לבריות מעלבונה של תורה... זה הקול הוא עצם הדיברות שנאמר קול גדול ולא יסף ולא פסק. כי עדיין זה הקול בא לבנ"י, כמ"ש נותן התורה שהוא דבר ההוה תמיד..."
    שפת אמת, במדבר, תרל"ה.
    ב"ה

    בדחילו ורחימו, דבריה של אם

    אנחנו רגילים לחשוב שוויכוח הוא זירה של התנגשות.
    שצריך להרים קול כדי להישמע, לדבר מהר כדי לא לאבד את רשות הדיבור.
    גם כשמנסים להקשיב, זה בדרך כלל רק כדי להשיב.

    וגם אני.
    כשרציתי לשתף עמדה שונה, חשתי צורך להצטדק עוד לפני שהתחלתי.
    כי יש דעות, שלא קל להן להישמע,
    ולא בגלל שהן שגויות, אלא כי הן נולדות מתוך כאב עמוק,
    וכאב, הוא דבר שקשה להכיל מבלי להישבר.

    אני לא אם לחייל.
    ילדיי לומדים בישיבות.
    אז לכאורה, אין לי זכות דיבור.
    מה לי, לעמוד מול אֵם ששולחת את בנה לקרב בעזה או בלבנון?
    מה לי, לומר מילה, כשהמסירות שלה זועקת עד לשמים?

    אני כותבת את הדברים האלה גם מתוך פחד.
    פחד שיישמעו כיומרה, כי מה לי ולכאב האדיר של אם שמוסרת את בנה לקרב?
    אני שואלת את עצמי האם מותר לי בכלל להשמיע קול אחר, קול של שקט ושל לימוד?
    ואולי כי הקול הזה יש בו אמת, של להחזיק משהו גם כאשר יש אמת נוספת.
    ואולי כולנו בכלל כואבים?
    ואולי זה בכלל כאב אחד של עם שלם.

    אבל דווקא מהמקום הזה של שתיקה רבת־שנים
    אני בוחרת היום לומר משהו.
    לא כהתנצחות, אלא כתחינה לקשב.
    לתת קול גם לצד הפחות נשמע,
    הצד שסופג ביקורת ולעיתים גם שנאה.

    כי כך חונכתי:
    שאין דבר נעלה יותר מלימוד תורה.
    שקודשא בריך הוא, אורייתא וישראל, חד הם.
    שכל רגע של לימוד מחזיק את הבריאה כולה.

    וככה גם גידלתי את ילדיי
    לא מתוך כפייה, אלא מתוך אהבה.
    אהבת תורה לא כסיסמה אלא כהתמסרות, דרך חיים,
    שבה מוותרים על הרבה כדי לזכות בקִרבה.

    ובעוד אנחנו השקענו את שנותינו בבניין עולמות של רוח
    עולמות שמבקשים לעלות מעלה
    חמאס השקיע את כל כוחו בבניית עולמות של חושך, מתחת לאדמה.
    אנחנו טיפחנו נשמות,
    הם חפרו מנהרות.
    אנחנו פנינו אל על,
    הם ירדו מטה.
    אנחנו חיפשנו גובה של נשמה,
    הם חיפשו עומק של הסתרה.

    זה לא רק עימות פיזי
    זו התנגשות מהותית בין עולמות:
    עולם שמקורו בשמי מעלה, שמחבר שמים וארץ,
    מול עולם שמבקש לקבור את האור ולחפור אותו באדמה.

    והגיעה השעה
    ועם ישראל יצא למלחמה של קיום.
    ובחורים יקרים, לוחמים, עובדי כפיים ועמלי רוח
    נעמדו יחד, כל אחד בכוחו, בגוף או ברוח
    להילחם במלחמה של אור מול חושך, של קדושה מול טומאה.

    והנה עמל התורה הוא חזית רוחנית אמיתית,
    שדורשת כוחות נפש אדירים.
    במלחמת קיום, כמו גם בעמל התורה בונים חומה של אור,
    שלא נראית בעין אבל מחזיקה את המחנה כולו.

    והנה באחד הימים התבהר לי:
    מי שנלחם בגופו עוסק בדברי תורה.
    ומי שלומד עוסק בדברי תורה.

    כי התורה היא שישים ריבוא אותיות,
    וכל נשמה בישראל, היא אות חיה בתוכה.
    וכל אחד שמוסר את נפשו, בגוף או ברוח
    מוסיף אור לאותה תורה.

    לקראת חג השבועות עלתה בי תפילה:
    שהתורה שנלמדת בבית המדרש
    שמילותיה עולות למרום ומקיימות את העולם,
    והתורה שמתקיימת בשדה הקרב,
    שמזככת ומוציאה לאור את היופי הפנימי של הנשמה
    יתאחדו, ויעלו יחד לרצון לפני בורא העולם.

    "אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים..."

    הגפן, היא לימוד התורה.
    והרימונים, הם מעשי המצוות,
    שנעשים בגוף, מתוך אחריות, מסירות ונשמה.

    ואם נקשיב זה לזה באמת
    אם נוכל לראות גם את הלומד וגם את הלוחם בעין טובה
    נוכל להתחיל להתרפא.
    ונזכה לקיים את מאמר רבי עקיבא:
    "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה."

    אולי לא כולם יבינו אותי.
    אולי רבים יחלקו על דבריי.
    ואולי גם אני אמשיך לשאול את עצמי שאלות.

    אבל יהיו כאלה שיאמרו:
    "ניכרים דברי אמת."

    אלו אותם האנשים שנפשם מחוברת לשורש הקיום,
    שמרגישים עמוק בתוכם את קדושת עם ישראל ואת אחדותו.
    אולי הם רבים וטובים,
    ואולי רק צריך להסיט את המסך
    המסך שיש בעולם,
    זה שמסתיר את הלבבות,
    מחשיך את האור,
    ומעלים את האמת הפשוטה:
    שכל יהודי, בעומק ליבו, רוצה לעשות רצון בוראו.
    ושבלב כל נשמה, יש נקודה שמעריכה את התורה, גם אם לא בגלוי.

    ואולי נתחיל לראות,
    שכל אחד ואחד מעם ישראל,
    בשלב כלשהו של קיומו
    אולי בגלגול זה, ואולי בגלגול אחר
    מסר נפש.

    ואולי בכי השכינה על צער הגלות
    הוא לא רק כאב של יחיד, אלא כאב של אומה.
    כאב כללי, עמוק, חובק כל נשמה.
    ותרשו לי,
    תרשו לי לקחת בו חלק.
    מתוך שותפות פנימית.
    ותרשו לי לכאוב גם על הפילוג
    הפילוג שמנסה לחדור דרך חומות של כאב,
    ולבקש לו מקום גם בלב שמבקש אמת.

    וכל אחד עושה זאת בדרכו, בעומק, במסירות,
    בצורה נשגבת וראויה.

    ואולי, אולי הגיע הזמן שנכיר בזה.
    באמת.
    הַיּוֹם קַמְתִּי,
    שָׂמֵחַ.
    וְשׁוּב נִכְבָּה.
    רוֹקֶדֶת עַל יָרֵחַ.
    וְעוֹד, שִׁכְבָה
    הוּא זוֹרֵחַ.
    אִם יֵדַע אַהֲבָה,
    בִּפְנִים הוּא צוֹרֵחַ.
    בּוֹרֵחַ
    מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה
    מְחַפֵּשׂ חֲלוֹמוֹת
    לִנְשֹׁם.
    לִרְאוֹת כּוֹכָבִים
    לִזְרֹק לַתְּהוֹם.
    שֶׁיִּשָּׁאֵר לִי אוֹר,
    גַּם בַּיּוֹם.
    וּמִי יִזְכֹּר,
    אֶת הָאוֹר שֶׁבָּעֵינַיִם
    יִסְתַּכֵּל לְשָׁחֹר,
    יַאֲמִין שֶׁהִיא מִתְחַפֶּשֶׂת.
    וְרַק כְּשֶׁהַלֵּב נִרְדָּם,
    הִיא מִתְעוֹרֶרֶת.
    תַּקְשִׁיבוּ לָהּ,
    הִיא מְסַפֶּרֶת.
    הִיא טוֹבָה, הִיא
    אוֹמֶרֶת.
    כְּמוֹ שָׁמַיִם שֶׁל
    תְּכֵלֶת.
    הִיא עוֹלָה, חוֹזֶרֶת
    אֵלַי.
    הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּהּ לֹא
    מְדַמְיֶנֶת.
    הִיא שְׁלֵמָה, מִשְּׁבָרִים.
    הִיא אַחֶרֶת.

    הִיא בּוֹחֶרֶת.
    לָקוּם.
    שָׂמֵחַ.

    תִּסְתַּכְּלִי לָהּ בָּעֵינַיִם
    גַּם אִם מְפַחֶדֶת.
    תַּבְטִיחִי, שֶׁאַתְּ כָּאן
    מְחַבֶּקֶת.
    וְהִיא תִּבְרַח,
    רוֹעֶדֶת.
    לֹא יוֹדַעַת
    אֵיךְ אֶפְשָׁר
    שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת.
    תְּצַיְּרִי לָהּ לֵב עַל הַצַּלֶּקֶת.
    הִיא תַּחֲלֹם,
    עוֹד תִּהְיֶה בּוֹגֶרֶת.
    עַל יָמִים שֶׁהִיא כּוֹתֶבֶת.
    הִיא תַּחְזִיק מִמְּךָ
    תִּהְיֶה אִמָּא,
    אַחֶרֶת.

    לֹא עוֹצֶרֶת.
    שֶׁיַּגִּידוּ שֶׁהִיא
    עִוֶּרֶת.
    לֹא רוֹאֶה גְּבוּל,
    אֵין בָּהּ מִסְגֶּרֶת.
    תִּרְאִי אוֹתָהּ,
    הִיא נִלְחֶמֶת.
    אַל תַּגְדִּירִי,
    הִיא לֹא מְתֻיֶּגֶת.
    הִיא מַמְשִׁיכָה
    לָלֶכֶת.
    הִיא יוֹצֶרֶת,
    חַיִּים.
    הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּהּ
    לֹא מְדַמְיֶנֶת.
    הִיא טוֹבָה
    בֶּאֱמֶת.
    הִיא אַחֶרֶת.
    הִיא דּוֹהֶרֶת,
    הִיא חוֹזֶרֶת
    אֵלַי.

    שונה — אבל לא כמו שחשבתם​

    זה ספר שונה. אם כי זה מצחיק לכתוב "שונה", כשהספרים שטופי הומור מטורלל, קווי עלילה לא הגיוניים וסגנון כתיבה לא רציף נהיו כבר די נפוצים במחוזותינו, ואנשים ע-פ-י-ם עליהם. אז מי אני שארהיב עוז בנפשי החצופה לכנות דווקא את הספר הזה "שונה"?




    מלכי — גיבורה שאינה ניתנת ליישור​

    הסיפור נכתב מנקודת מבטה של מלכי. מלכי המבוגרת, בת ה־37 בערך, כשמדי פעם מקבלים פלאשבקים לעבר, כשהייתה מלכי הילדה והנערה. מלכי של פעם היא ילדה דחויה, פרועה ושלוחת רסן, שאף אחד מבני משפחתה לא מסתדר איתה. ילדה שכאב, דחייה, זלזול וכעס הם מצרכי יסוד בתפריט שלה.

    מלכי המבוגרת היא אישה בודדה כמעט לחלוטין, גרושה ואמא לילדה בת כמעט 18, אותה מסרה לאימוץ בינקותה. כל חיי ההווה שלה סובבים סביב התוכנית שלה לחזור לחייה של הילדה שלה ולהחזיר אותה אליה.

    ואם תתהו מאיפה בא לו שמו המעניין של הסיפור – תקבלו מהר את התשובה. העיסוק של מלכי מוזר ומעניין במידה שווה: היא שיפוצניקית!

    זה רעיון מקורי ומקסים. איך לא חשבו על זה קודם? אישה בעלת ידי זהב תמצא לה מלאכת כפיים שתפרנס אותה בכבוד, ונשות ישראל לא תזדקקנה לחסדיהם של שיפוצניקים גברים לא מוכרים, שפחות נוח לשהות במחיצתם לבד או לשגע אותם. יופי של רעיון.




    הכתיבה כסימפטום​

    אבל משלח ידיה החריג של הגיבורה הוא לא הסיבה מדוע הספר הזה כל כך שונה. זו הכתיבה, העלילה, כל צורת החשיבה.

    הסופרת, בקסם ראשוני לא ערוך (בקטע טוב), מצליחה להעביר את התחושות של מלכי – מופרעת הקשב שלא מתאימה לשום מסגרת ושום דרישה – באמצעות הכתיבה עצמה. הספר כולו נכתב בגוף ראשון, בסגנון של כמעט זרם תודעה. ואיזו תודעה: מבולגנת, לא רציפה, עוברת מדבר לדבר, בלי רגע של עצירה ומחשבה. צורת ההתנהלות הלא־ליניארית (שלא לומר מטורללת ושלוחת רסן ועכבות) מייצגת את צורת החשיבה ואולי את כל ההוויה של מלכי עצמה.
    לי אישית זה מאוד הזכיר את סגנון הכתיבה המכוון (באופן מאוד ברור) של רותי קפלר בספרה ילדה נוף שאף הוא מותיר את הקורא חסר נשימה ומרגיש שהכל קורה מהר מידי, בדיוק כמו להורים של ליבי שפשוט לא עומדים בקצב שלה.



    הקריאה כמסע מבולבל​

    מלכי לא עוצרת לחשוב לפני שהיא עושה או מדברת, ולכן הספר עובר מפלאשבק לעבר, לאפיזודה מההווה, כמו נהג שיכור שמזגזג בין נתיבים באוטוסטרדה יפנית.

    מלכי לא לוקחת בחשבון לרגע את הידע, ההבנה, הרגשות והמצב של מי שמולה, וכך גם הספר מותיר בקורא הרגשה קבועה של: "מה קרה כאן הרגע? יש מצב דילגתי כמה עמודים בטעות?"

    מלכי מצפצפת על מוסכמות מכל סוג (איזה מצפצפת – לא מכירה בקיומן של כאלו), וכך גם הספר. הוא לא עונה לכללים של שום ז'אנר; הוא עובר בין דרמה יומיומית רגילה וטס בין פרברי המדע הבדיוני (?!) – אבל לא באמת, כי היא רק התכוונה להעביר נקודה, אז זה רק סיפור עם איזה מסר חברתי, כאילו. הבנתם את הרעיון? לא? בעיה שלכם.
    אהבתי את זה. אין מספיק מקום במחוזותינו לאומנות לא-מובנת, שלא מנסה ולא מתאמצת שיבינו אותה, בסגנון "רוצים ? קחו. לא רוצים? לכו". זה אמנם לא נראה כמו תצוגה מכוונת בספר הזה. הוא הרי מייצג בדיוק את ההיפך הגמור בעצם היותו מופע של טרפת וחוסר ליניאריות מוחלט. אבל זה היה מענג בכל מקרה.




    המסר: הפרעת קשב או עולם שלם?​

    המסר והתהליך של מלכי ושל הקורא ברורים וחדים די מההתחלה. תראו מה קורה כשלוקחים ילדה עם הפרעת קשב ומנסים ליישר אותה. לא טורחים לבדוק מה קשה לה ואיך אפשר לעזור לה, ומשתמשים איתה רק במקל ולא בגזר. כל זה מתוך נקודת הנחה שיש לה הפרעת קשב, כמו שהיא אומרת. לכאורה. ואף שאני לא נוירולוגית, התחושה הייתה שיש כאן יותר מהפרעת קשב רגילה.

    הספר לא מתיימר להביא מציאות מרובדת ומורכבת, שבה ננסה להבין גם את החוויה של הוריה המיואשים של מלכי או של אנשים אחרים בחייה. הוא מביא נטו את החוויה האישית שלה, ומעביר את הקורא, כאמור, מסע בתהליך החשיבה המורכב והמייגע שלה.

    במהלך עלילתי נפתל, מלכי שמה את ידה על תרופה נוירולוגית בפיתוח, שאמורה לסייע להפרעות קשב, ובפועל פותחת את החושים שלה באופן כזה מטורף ועל־אנושי, שזה מצד אחד מוריד אותה סופית מקו השפיות – אבל במקביל מסייע לה להשיג את מבוקשה מזה שנים: מידע על הבת היקרה שהיא מסרה לאימוץ, שהגיעה לגיל 18 וטרם פתחה את תיק האימוץ שלה, שמלכי נחושה להחזיר לחייה בכל מחיר.




    פרוטגוניסטית בלתי נסבלת – ובכל זאת​

    המסר, כמעט כמו בעולם חרש של בתיה ענה, לפיו להכניס את השונה לתבניות כך שיתאים את עצמו לשאר הלא־שונים – זו אכזריות לשמה - הוא מסר חשוב. בספר הזה קשה להתחבר אליו. מלכי מצד אחד כנה ואמיתית ומעניינת, ומנגד – כל כך מתישה.

    לי אישית לא הפריע שהיא רצה מעניין לעניין וממחשבה למחשבה, וגוררת את הקורא המבולבל אחריה. זו חוויה שאפשר וכדאי להתמסר אליה, ולו לזמן קצר. וממילא אחרי כמה זמן פשוט מתרגלים לזה בקריאה, ולא חוזרים אחורה לבדוק שלא פספסנו עמוד.

    כן הפריע לי האופן שבו מוצגת ההתנהלות שלה מול בני משפחתה, איתם ניתקה קשר במשך שנים – ואז חזרה בסערה לחייהם כדי לבקש מהם הלוואות ענקיות וכדומה. ההקצנה בהתנהגויות האנטי־סוציאליות שלה עוזרת להבין את המסר ומחדדת אותו היטב, בצורה שבה שום הסבר מלומד וממושקף על התוצאות של הקשיים שהיא סובלת מהם על החיים החברתיים של אנשים כמוה – לא היה מצליח להקיף. אבל דווקא אותה הקצנה מקשה מאוד על הקורא להתחבר אליה.




    המרענן והחסר​

    מה מרענן בספר הזה, בניגוד להרבה ספרים אחרים? שאין לו סוף סגור. שזה נחמד, משאיר מקום לדמיון, ומציאותי יותר מכל הטירלול שהיה בשאר הספר.

    מה היה חסר ?
    • איך מלכי מצאה את עצמה בתחום העיסוק שבו בחרה?

    • איזה תהליך היא עברה עם העו"ס הנחמדה ברכה, שעזרה לה לצאת מחיים של קבצנית לחיים של אישה עצמאית ומתפקדת?

    • מה קרה בין־לבין כל השנים האלו – בינה לבין עצמה, בינה לבין העולם, בינה לבין הקב"ה?
    אין ספק שקרה, אבל לא ברור מה.




    ספרות לשם מה?​

    כל זה מביא אותנו בעצם לשאלה הגדולה יותר על ספרות בכלל ועל ספרות חרדית בפרט: האם לספר חייבת להיות מטרה מעבר לשעשוע קליל ומאוורר תאי מוח עייפים, או שמא תפקידו תמיד להעביר מסר חינוכי ראשון במעלה?

    אם התשובה היא הראשונה – אז הספר הזה ממש לא מגיע לשם. כאמור, לאוורר את הראש הוא לא. הוא בעיקר מותיר אותו כמו מחסן ציוד שעברה עליו סופת טורנדו.

    אם התשובה היא השנייה – אז כן. הספר הזה לגמרי מצליח להעביר מסר. אם מבינים ממנו מה לעשות עם המסר למעשה – זו כבר שאלה אחרת. חתירה לפתרון מעשי או לפחות רעיוני ותפיסתי - דורשת הזדהות. וזו - כאמור לעיל - מאתגרת בספר הזה.


    ספר שכדאי לקרוא? כן.
    ספר שכיף לקרוא? לא.
    ספר שאקרא שוב? גם לא. אין צורך. קשה לשכוח אותו ואת החוויה שהוא מעביר אותך כקורא.
    ובכל מקרה – הספיקה לי פעם אחת. לא חושבת שאתלהב אי פעם לנסוע על השינקנסן.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה