קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 120
  • ב"ה

    EXT. קליניקת הפסיכולוג – יום

    (המצלמה מתמקדת בשלט על הדלת: "ד"ר רוני חכמון – פסיכולוג קליני. רגשות אינם עובדות.")

    INT. קליניקה – חדר הטיפולים – יום

    (הפסיכולוג יושב לבדו, מחזיק כוס קפה מהבילה. הוא מביט בה לרגע, מהסס, ואז לוגם בזהירות.)

    פסיכולוג (לעצמו, ממלמל): רגשות... תגובות כימיות במוח. אין בהן אמת, אין בהן מציאות. העובדות הן מה שחשוב.

    (הוא נרתע לפתע, נושף על לשונו.)

    פסיכולוג: אוי! שורף... לא, לא שורף. זו תחושת חום גבוהה. אני כועס שלא נזהרתי...

    לא, לא כועס. כעס זה רגש. רגשות אינם עובדות. לא רגש. רגש הוא אשליה

    (דפיקה בדלת. הדלת נפתחת, והאישה נכנסת, נראית נסערת.)

    אישה: דוקטור, אני לא יכולה יותר! הוא פוגע בי, הוא מעיר לי הערות, והוא מדבר נגד אמא שלי!

    פסיכולוג (חיוך רגוע, מניח את הכוס): רגשות אינם עובדות.

    אישה: נכון, אז בוא נדבר על העובדות. הוא העיר הערה על אמא שלי.

    פסיכולוג: אבל איך זה גרם לך להרגיש?

    אישה: גרם לי להרגיש שהוא לא מכבד אותי.

    פסיכולוג: זה רגש. רגשות אינם עובדות.

    אישה: טוב, אז בוא נישאר בעובדות. הוא השליך צלחת על הרצפה.

    פסיכולוג: ומה זה גרם לך להרגיש?

    אישה: שזה מסוכן.

    פסיכולוג: שוב, זה רגש. עובדה היא שהצלחת נשברה.

    אישה: נכון, והלב שלי כמעט נשבר יחד איתה.

    פסיכולוג: רגש.

    (האישה נושמת בכבדות): דוקטור, אני מרגישה לחץ בחזה... אולי התקף לב?

    פסיכולוג (רגוע, שולף טלפון): אוקיי, נזמין מד"א. אבל זכרי – רגשות אינם עובדות.

    (מד"א מגיעים.)

    פרמדיק: מה קרה?

    פסיכולוג: היא מרגישה כאילו יש לה התקף לב. אבל חשוב שתדעו – רגשות אינם עובדות.

    פרמדיק: אבל לחץ בחזה ודופק מואץ הם תסמינים רציניים.

    פסיכולוג: תסמינים זה דבר יחסי. אולי היא פשוט מרגישה את כל זה כי היא רגילה להרגיש.

    (האישה מסתכלת על הפרמדיק): אתם שומעים? אני לא אמיתית. אולי אני רק רגש.

    פרמדיק (לפסיכולוג): והיא עדיין בטיפול כאן?

    פסיכולוג: כמובן. אני עוזר לה להבין שמה שהיא חווה הוא רק רגש.

    אישה: ואם אני אזרוק עליך את התיק שלי?

    פסיכולוג: זה יהיה ביטוי רגשי, לא פעולה אובייקטיבית.

    פרמדיק: אולי פשוט נזמין מישהו שיטפל בפסיכולוג?

    (האישה מתעלפת.)

    פסיכולוג: היא חווה תחושת חוסר אונים מוחלט. זה לא התקף לב – זה ביטוי רגשי.

    (פרמדיקים מודדים דופק.)

    פרמדיק: אין דופק.

    פסיכולוג: דופק זה רק תגובה רגשית. תנו לה מקום.

    (שוטרים נכנסים, אוזקים את הפסיכולוג.)

    פסיכולוג: האזיקים מכאיבים לי!

    שוטר: תתמודד עם הרגשות שלך.

    פסיכולוג (ממלמל, מזיז את ידיו באי נוחות): אני צריך פסיכולוג...

    רגע, האם הצורך שלי הוא רגש? (מנסה לשחרר את ידיו)

    אוי... האזיקים לוחצים... או שזה רק ביטוי רגשי?
    שָׁבוּעַ שֶׁעָבַר
    נִקִּית לִי אֶת הַחֶדֶר.

    אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה
    וְאַתְּ לֹא צְרִיכָה.

    וּבְכָל זֹאת
    לָקַחַת סְמַרְטוּט
    וּסְפוֹג,
    שִׁפְשַׁפְתְּ לִי קִירוֹת.
    וְחַלּוֹן.
    וְדֶלֶת.
    וְאָרוֹן.

    אַבְקוֹנִים נִלְחֲמוּ בָּךְ.
    וּכְמוֹ תָּמִיד-
    אַתְּ נִצַּחְתְּ.

    אַחַר כָּךְ
    הָלַכְתִּי לִישֹׁן.

    חֶדֶר אָפוּף בְּרֵיחַ ווִינְדּוֹלִין
    סָגַר עָלַי,
    הִרְתִּיעַ.
    אַבְקוֹנִים
    שֶׁהָיוּ לָךְ תָּמִיד לְאוֹיְבִים
    כְּבָר לֹא אִיְּמוּ עַל חַיַּיִךְ.

    וְנִזְכַּרְתִּי אֵיךְ פַּעַם
    נָתַתָּ בְּיָדִי
    כָּל שָׁבוּעַ⁠
    לְמָרֵק אֶת בֵּיתֵךְ.

    נִזְכַּרְתִּי גַּם
    שֶׁאַחַר כָּךְ,
    בַּלַּיְלָה,
    עָבַרְתְּ אַחֲרֵי
    שׁוּב,
    הַבְרָחַת אַבְקוֹנִים
    שֶׁאִיְּמוּ לַחֲנֹק אוֹתָךְ.
    וְשׁוּב.
    וְשׁוּב.

    אֲפָ'פָם לֹא נִקִּיתִי כָּמוֹךְ.

    אִשָּׁה אַחַת אָמְרָה לִי:
    קוֹרְאִים לַמִּלְחָמָה שֶׁלָּךְ בָּאַבְקוֹנִים
    בְּשֵׁם-

    אוֹ.
    סִי.
    דִּי.

    אָמַרְתִּי לָהּ⁠
    שֶׁלֹּא מְעַנְיֵן אוֹתִי אֵיךְ קוֹרְאִים לְמִלְחָמוֹת,
    אִם אַחַר כָּךְ⁠
    בִּגְלָלָם
    אֲנִי כְּבָר לֹא מְסֻגֶּלֶת לְנַקּוֹת.

    --
    תמר.
    לפני שתתחילו לקרוא-
    הסיפור הזה קצת מוזר. ניסיתי לעשות לעצמי אתגר כתיבה , בינתיים לא כל כך הצלחתי.
    קצת רקע: גוגל קנתה את כל המדינות בעולם ואיחדה אותם. אלגוריתמים ובוטים החליפו את כל הפוליטיקאים בעולם. והכי נורא זה שמה שחיפשת בגיל 9 קובע את הפרופיל האידיאלי שלך.
    זהו, בקצרה. אשמח לרעיונות איך להמשיך.


    "בעידן שבו כולם זוכרים רק את מה שמניע את האלגוריתמים, קל לשכוח איך זה היה לפני שכל דבר היה נתון לשליטה. איך זה היה לבחור בעצמך, להרגיש את הלב מחליט. אבל אז, בחורף של השנה 2038, קם אדם צעיר, ומלא מרץ. שהיה מוכן לעשות מהפיכה נגד גוגלנדיה".
    אלרון זיידמן, הספר: "המהפכה שלא עבדה".
    נאנחתי. אין שום דרך לצאת מהקיבוץ הנטוש הזה. כמה שאני אנסה, אני לא אצליח. בקושי יש פה ספרים אמיתיים מלפניי שנות האלפיים חמישים.
    באסה.
    קמתי, ניערתי את המכנסיים ולקחתי את הספר. מי יודע, אולי נמצא רעיון מהספר הבלתי שימושי הזה.

    "היי, פניקס!" ג'מיני בא מולי, מנופף בידו בהתלהבות. "הרבה זמן לא נפגשנו".
    "מסתבר". עניתי ביובש. "גם מסתבר שהמדריך שדיבר איתנו על המסע לגוגלנדיה, לא היה רציני". המשכתי בקול קודר.
    "מלכתחילה הבנתי שזה לא באמת ייקרה", הוא אמר בקול פילוסופי. "לא מאמין עליך שבאמת הקשבת לו. מי המיושן שמשתמש בפגישות פרונטליות?"
    "להזכירך", אמרתי בקול עצבני, "אנחנו חיים בקיבוץ אופליין. אתה היחיד שחולם על ליצור אלגוריתם, או בוט או כל דבר אחר".
    "טוב. אבל יש לי רעיון. רוצה לשמוע?", התגרה בי בחוצפה.
    "כן". נשפתי.
    "קודם כל, אתה תצטרך לשמוע על ההיסטוריה הגוגלית. נתחיל בלפני בערך עשרים שנה.
    גוגל קנתה את כל המדינות בעולם ואיחדה אותן לרפובליקה אחת – "גוגלנדיה". במקום ממשלות, שולטות ועדות אלגוריתמים. כל החלטה – אם להינשא, ללמוד, או אפילו מה לחלום בלילה – מתקבלת על פי דירוג התאמות שלך ל"פרופיל אידיאלי" שנקבע לפי מה שחיפשת בגיל 9. אבל.. אויה ומה קרה?" נהנה ג'מיני מלהרתיח אותי, "אכן! נשאר לו קיבוץ קטן, שלא רשום על המפה. לקיבוץ קראו אופליין. האנשים היו מנותקים מהעולים, פיזית ואינטרנטית.
    עד שבא נער נחמד, שמו ג'מיני, שהחליט להפוך את העולם. נשמע לך מוכר?"
    "בכלל לא. תמשיך" הבטתי בו בעיניים גדולות פעורות בסקרנות מדומה.
    "הוא, בעקבות אלרון זיידמן, החל לחפש את הדרך החוצה. אבל בדרך הזאת עומד עכשיו עוד נער, מחוצ'קן ומעופף, שמפריע. אתה מסוגל לעזור קצת?"
    הנהנתי. "והנה העזרה הראשונה שלי. יש לי מחשב".
    "וואלה?" התלהב ג'מיני, "חייב לשאול את ביני מה היא אומרת על הרעיון".
    התשובה הייתה, לקונית וקצרה. בדיוק כמו שציפיתי. לא רציתי לנפץ לו את החלום, אבל אין מה לעשות.

    YOU SAID:
    היי ביני. איך אפשר לצאת מקיבוץ נטוש ובלי חיבור לעולם?
    איך אפשר להפוך את גוגל?
    GPT SAID:
    אני מתנצלת, אך איני יכולה לענות על שאלות המנוגדות למוסריות, ולגוגל. נא חשוב על דרך מוסרית וחשובה לעולם.
    בס"ד

    בעבר כתבתי כאן את
    אחותי כלה וכבר אז ידעתי שמתי שהוא ארצה לכתוב קטע נוסף על הנושא. שמחה שמצאתי את הזמן לכך. אשמח לתגובות וביקורת

    זוכרת שיצאת מתא המדידה, חגיגית וזוהרת. אני זוכרת גם איך המוכרת התנפלה עלייך, שרקה "וואווווו" ארוך. גם אמא התקרבה, מיששה את הבד, התרגשה איתך. מי כמוני יודעת כמה שנים היא חיכתה לראות אותך בשמלת כלה.

    זוכרת שהתקרבת למראה, הבעת אי סיפוק עלתה על פנייך. אחרי חצי סיבוב לימין, חצי סיבוב לשמאל, החלטת שהשמלה לא מספיק צנועה בשבילך. המוכרת קימטה פנים, אמרה ש"חבל" ו"השמלה הזו כל כך יפה לך!!". אמא שתקה, אף פעם לא רצתה להתערב בבחירות האישיות שלך. ורק אני עמדתי בצד, מחיתי דמעה שאיש לא ראה.

    פתאום נזכרתי בך, אחות. איך כל השנים נלחמת לבד. היית כבר מעל עשור אחרי סמינר, ההרצאות של הרבנים מפעם כבר לא הדהדו באוזנייך. אפילו מתאי הזיכרון שלך הן כבר הספיקו להישכח.
    היו לך את כל הסיבות בעולם ללכת ימין ושמאל ובכל זאת את נשארת על דרך האמצע. עם התמימות הזו מפעם והאמת שאין שני לה.

    הזיכרונות מציפים אותי. ברקע אני שומעת את המוכרת מציעה לך עוד כמה שמלות, מחליפה איתך כמה מילים על עבר והווה. המילים מתערבבות אצלי בראש, לא מצליחה להתמקד בהן. כן מצליחה להתמקד בטלפון הקטן שמונח על כיסא העץ מול המראה. אני יודעת שהיו לך את כל הסיבות בעולם להחליף אותו ובכל זאת הוא נשאר איתך. תשע שנים. עבר איתך את המסע הארוך הזה. לבד.

    תמיד צחקתי איך המתכנתת הכי מוצלחת, נשארת עם המכשיר הכי טיפש ביקום. ואת לא התרגשת מההגדרה שלך, מההגדרה שלו. הבטחת להישאר עם הפלאפון הכשר שלך לנצח נצחים. לא משנה כמה חברות הייטק תעברי בדרך.

    ואני תמיד שאלתי את עצמי איך? מה נותן לך את הכוחות? להילחם לבד זה בטח קשה.

    תשע שנים ללא תקנון לא גרמו לך להתלבש אחרת. ואיך כל יום עמדת מול המראה ובחרת מחדש להתלבש איך שמלך עולם רוצה שתתלבשי. איך הרוחות בחוץ לא השפיעו עלייך, אחות? זה דור אחרון. קשה פה מידי. מאיפה שאבת את כל הכוחות?

    בשבתות הקיץ, שהיינו מלקקות גלידת סורבה מול השמש. הייתי אומרת לך שאני מקנאה במי שיזכה בך. תמיד קינאתי ביכולת שלך להילחם כמו לביאה. ללכת עם האמת באפילה. לפעמים זה היה נראה שאין לך שום ניסיונות. הכל תמיד היה ברור מאליו. הלוואי שהיה לך מילות קסם לחלק לעולם ולי. לא כולם מצליחים להילחם כך לבד.


    הזיכרונות לוקחים אותי רחוק. נזכרת בחברותייך לספסל בית הספר. כמעט כולן השתנו עם השנים. ספרי לי מה הסוד שלך? איך הצלחת להישאר כזו חזקה ועומדת למרות כל הזמן שעבר בדרך?

    "רחלי?" פתאום אני שומעת את השם שלי, וברגע אחד מתפוצצות בועות הזיכרון. אני רואה אותך מולי, מחייכת. אמא שואלת אם הכל בסדר. "ריחפת קצת, היית בעולם אחר", היא מעדכנת אותי.

    "כן... הכל מצוין", אני מחייכת אליכן בחזרה.

    אנחנו יוצאות מהחנות, ורגע לפני שאנחנו נכנסות לרכב, אני עוד מסובבת את הראש לאחור. אולי יום אחד יהיה בי את האומץ לספר לך כמה היית בשבילי השראה, ואיך בכל המלחמות שלי היית נוכחת.
    אחרי שנה וחצי של ציפיה בלתי פוסקת-

    זה קרה סוף סוף!

    דופליקטים 2 היה בידי, בשניה הראשונה שהוא יצא מהמחסן

    ביליתי את השבת בקריאה מענגת, סוחטת, עוצרת נשימה, מזועזת וכל התארים האפשריים.

    למי שאין כח לקרוא את הביקורת המלאה?

    רוצו לקנות.



    למי שנשאר איתי, אני יפרט קצת.

    העלילה מדהימה, מקורית והזויה לחלוטין

    עוצרת נשימה פשוטו כמשמעו, לא נשמתי לרגע במהלך 750 העמודים.

    בעיה שמלווה אותי מהספר הראשון – אני לא מצליחה לכתוב ביקורת מסודרת,

    כי אי אפשר על ספר כל כך לא מסודר...

    אז בנקודות, דברים שתפסו את תשומת ליבי – לטוב ולמוטב.

    • הסיפור של ישי - וואו אחד ענק. פשוט שאפו מטורף, ששנה וחצי אנחנו מנסים לפצח את הסוד ולא מצליחים, כי הוא מעל ומעבר לכל דמיון. רק משהו שם היה לי לא ברור, אם הם בייס וסקנדר אבישי אמור להפעיל את שתיהם, זה מוח אחד – לא? באופן כללי כל הדו-שיח בין בייסים לסקנדרים היה לא ברור, וקצת נוגד לספר הראשון להסברים על סקנדרים ומה הם בדיוק.

    • החיות הדופליקטיות – פשוט מדהים!!!! מגוון את הספר ומעניין. חיות הפלא של ממש... אני רק רועדת מה יקרה כשזירו ינסה לדפלקט דואוסיינס... בכלל כל הקטע של קאזנס והגוליבר – יפיפה. אבל הרגיש שהתודעה של רופיו מדי אנושית, ובכלל הצורה שמקסמיליאן דיבר איתו. אפרופו מקסמיליאן, ממש חבל שהוא לא היה יותר בספר. אני אוהבת אותו מאוד...

    • המשימה באוטוקרט - היתה מגניבה ממש, במיוחד שהבנתי את הקשר למדינה... למרות שבעצם, מה הרעיון של לתת למתחרים להתנסות בשיטת משטר כל כך ישנה? לא עדי, משהו אוטוקרטי עדכני?

    • הריקרדום – כח הזוי, שלא ברור בעצם מהו בכלל. גם כל סוגי האוצרים, לא היה ממש ברור. זה עשה לי דה ז'ה וו לקריאה הראשונה של דופליקטים 1, שקראתי ולא הבנתי מילה מרוב מושגים לא ברורים...

    • הסוד של דני – הולך להתגלות באחד הפרקים האחרונים של הספר החמישי, במאבק הסופי בינו לבין וולדרמו--- טעות, בינו לבין זירו. בחייאת, אם יש סוד – תשמרי אותו בסוד, ואל תספרי לנו עליו. זה מייגע לקרוא שוב ושוב שיש סיבה שבגללה דני מיוחד ולא נפגע מהתמוטטות הבייס וצריך להגן עליו וזירו מעונין בו.

    • פרופסור קלי – יפיפה מצד אחד, ומזעזע מהצד השני. אם את הורסת לנו את הדמות של דמבלדור, תסבירי אותה באותו ספר. הרס אותי לגמרי התיאורים איך הוא שקוע במחקר ולא מתייחס מספיק לילדים. אין אמונה בגויים...

    • יורי וכל החברה – קצת מופרך שילדים בני 16 רוצחים ומתנהגים ככה. למרות שאם יורי הוא סבא של זירו ואבנר סבא של דני הכל מובן...

    • הסוף – וואו, היה קשה. הגילויים המטומטמים, וסליחה על הביטוי, השאירו אותי בפה פעור! לא יודעת למה אני אף פעם לא מצליחה לצפות מראש את הספרים של יונה ספיר, למרות שבאופן כללי ספרים אצלי זה דבר די צפוי. המלחמה בבועת האוצרים, הגבורה של דני, לאי והכל ביחד השאירו אותי בהרגשה גרועה ממש... אני מנסה לנחש איך בספר הבא היא תבריא אותו ותחזיר אותו לשנת ההתגלות, כי התירוץ של עכשיו לא מספק בעליל! אבל אני כבר לא שואלת שאלות, מאמינה בה אחרי הספר הזה וההקדמה שלו...
    זהו, כתבתי את מה שבער לי.

    @יונה ספיר , אשמח לתגובתך ובעיקר לתשובה על השאלה היחידה שאני שואלת-

    מתי הספר הבא????
    בס"ד


    "עבודת הקורבנות — אתה מכיר את המושג הזה?" שאלתי ידיד קרוב, בעודי מנסה לפענח את המרחק שבין המילים העתיקות לבין פעימות הלב של ימינו.


    "מושג ישן," השיב, כמעט באדישות.
    "לומדים אותו בכיתה י'. קורבנות, כהנים, משכן, מזבח, אש... עולם רחוק. לא נוגע בי. לא נוגע עכשיו. משהו של פעם. מדברים עליו כשיבוא הזמן. מחכים."
    הנהנתי. גם בי זה נשמע מוכר.


    "תמיד כשאני מגיע איכשהו לפרשה הזאת," המשיך, "משהו בלב מדלג שלב. כאילו הנשמה יודעת לדחות את זה...
    כשתבוא הגאולה — נעסוק בזה באמת. עכשיו? זה לא שייך."


    "אבל איך?" שאל אותי, פתאום.
    "יכול להיות? יכול להיות שחלק בתורה לא רלוונטי לחיים שלי היום? איך למען השם קורבנות קשורים אליי עכשיו?
    אני לא יודע מה זה חטא. לא יודע מהו קורבן.
    הכל עטוף ערפל. אין צדיקים ברורים ואין רשעים מובהקים.
    הכל מורכב, מוסתר, מטושטש... אז איך אני אמור לדעת מהו קורבן?"


    הוא שתק לרגע, ואז המשיך:
    "ובכל זאת, אם כבר מדברים על קורבנות — אז היום קורבן זה מי שנהרג בכביש.
    אדם שיוצא בבוקר מהרכב שלו, ולא חוזר הביתה — כי הרוע חטף אותו.
    זה קורבן.
    כשמחבל ארור תוקף יהודי תמים — זה קורבן.
    אבל אני? אני והקורבנות? רחוק ממני."


    "אני טרוד בלספור מזומנים, ללהטט בין ההכנסות להוצאות, לסגור את החודש.
    ובתוך כל זה, מנסה להספיק עוד מסכת גמרא, עוד פרק במשניות..."


    השיחה הסתיימה.
    אבל המילים המשיכו להדהד בי.
    הרהרתי אחריו. שתקתי — והבנתי.


    הוא טעה בדבר אחד.
    שהוא אולי לא יודע מהו קורבן —
    אבל הוא מקריב. יום אחרי יום. רגע אחר רגע.


    הוא — היהודי הפשוט, שרץ לתפוס כל דקה ביום הקצר שלו.
    הוא — שמפלס דרכו בין טרדות החיים ובין קודש.


    המקומות שבהם ירדת ועלית.
    הנפילות שקמת מהן.
    המאבקים שהתמודדת איתם — אלה הם הקורבנות שלך.


    כי היום הקורבן לא רק שותת דם על המזבח.
    הוא מזיע. נושם. נאנח. מתפלל. מתאמץ.

    היום — הקורבן הוא אתה.
    כשאתה בולע את גאוותך ונושם עמוק מול החיים.

    כשחבר שלך מצליח — ואתה בוחר לפרגן, למרות שהלב מצטמק.
    כשלא ישנת כל הלילה — אבל אתה קם בכל זאת ומתפקד.
    כשהעסק לא מתרומם כמו שחלמת, והחלומות זועקים בתוכך — ואתה ממשיך בכל זאת.
    כשפיצוץ בצנרת מפתיע אותך בדיוק כשנגמר לך האוויר.
    כשהשכן בונה לך מרפסת מול החלון — ואתה נאלץ לוותר על השקט שלך.
    כשהמינוס בבנק מאיים לבלוע אותך — ואתה מתעקש לשמור אמונה.

    כן, פעם היה קורבן. והיה מזבח.
    היום — יש יהודי.
    ויש לו לב — שהוא המזבח.


    ובשעת ההתמודדות, אתה מרכין ראש ולוחש:
    "אבא... הנני.
    הנני מקריב את עצמי, את רצונותיי, את גאוותי, את כאבי — לפניך.
    הנני. לרצונך."


    פעם המזבח היה עשוי זהב.
    היום — הוא בוער בתוך הלב של יהודי שמסרב להיכנע.
    שבוחר להישאר. להאמין.
    חדר 'ועדת השנינות והצחוק' של הכנסת מלא מפה לפה.

    נושא הדיון "סיווג סוגת הומור כפלילי", רגיש ונפיץ, מעורר אמוציות ומציף מתיחות קשה מאוד שקיימת כבר שנים בתרבות הישראלית. מחד, בדרנים וסופרים שעושים קריירה על משחקי מילים, ומאידך, קהל מותש ועצבני שמאס בזה.

    "שימוש בכפל משמעויות של מילה, עיוות של מילה או פירושה, או הכלאה של שתי מילים וההתייחסות אליהן כסוגת הומור מן המניין, אינם לגיטימיים", פתח יושב ראש הוועדה את הדיון, "הציבור נאנק תחת תת-התרבותיות הזו, שפשתה במחוזותינו והפכה את החיים לבלתי נסבלים", נאם בכאב.

    "כאשר מובילי דעת קהל מנרמלים את משחקי המילים, הם מעניקים לגיטימציה ודחיפה לאוכלוסייה מסוימת של אנשים שמסתובבים בינינו ומפיצים את הרעל הזה", אמר והושיט אצבע מאשימה לעבר נציגם של האמנים בדיון.

    סופר אחד שנכח בוועדה, אחד שמתעלל באופן סדרתי במילים ובקהל קוראיו, ביקש את רשות הדיבור:

    "אני מוחה נמרצות על עצם קיומו של הדיון.

    "משחקי מילים הם סוגת העילית של ההומור הישראלי המפואר, אפשר להתעלף מהם מרוב שהם מצחיקים.

    "למשל, כאשר אישה אומרת לבעלה בערב שבת שהיא פורסת מפה, ואז היא פותחת את מפת העולם על השולחן, זה לא קורע?", הסופר נחנק מההומור של עצמו.

    הקהל האלרגי, לעומת זאת, הגיב קשה; חלקו נס מהחדר, חלק אחר הקיא, ואחרים התעלפו.

    "הוציאו אותו מכאן הרגע", הורה יו"ר הוועדה לאנשי משמר הכנסת. אלה תפסו את הסופר וגררו אותו החוצה במהירות.

    "אמרתי לכם שאנשים יתעלפו מרוב צחוק", המשיך לעשות שימוש לא ראוי בכפל משמעויות של מילה, תוך שהוא נאבק במאבטחים. המשחק האחרון זיכה אותו בכמה אגרופים ראויים מההמון הנסער.

    בעקבות המקרה הקשה, שלל יו"ר הוועדה משאר הנוכחים את זכות הדיבור וביקש לגשת להצבעה. אחד הקומיקאים ביקש לומר משפט והבטיח שלא ישחק בו מעבר למשמעותו הפשוטה. היו"ר הסכים, אך הורה לאנשי המשמר לכוון לעברו נשק, אם לא יעמוד בהבטחתו.

    "אדוני היושב ראש, בכל זאת יש אנשים בעם הזה שמחבבים משחקי מילים", ביקש לשכנע נואשות. "גם אם בעיניך זה נלוז, עדיין להשית עונש של מאסר עולם על מי שיעבור על ה'עבירה' הזאת, זהו צעד מרחיק לכת במדינה דמוקרטית", סיכם והתיישב.

    "אני דוחה את טענתך מכל וכל", השיב יושב הראש. "הנושא היה במצע הבחירות שלנו, והציבור הצביע לנו בגדול ודרש מאיתנו לתקן את העוול רב השנים.

    "אם ישנם אנשים שמעוניינים בהמשכה של המדמנה התרבותית הזו, שיבואו לקלפי ושיצביעו בעד ביטול החוק. עובדה היא", הוסיף בסרקזם, "שהמפלגה שהבטיחה את המשך הלגליזציה של משחקי המילים, קיבלה מספר פתקים בדיוק כמספר נציגי האמנים שנוכחים כאן בחדר.

    "ניגש להצבעה!

    "אם כן, הצעת חוק מאסר עולם למשחקים במילים, עברה ברוב גדול", אמר בחגיגיות. "מזל טוב, משחקי המילים הוצאו מחוץ לצחוק... ", הכריז משועשע.

    שני שוטרים גברתניים תפסו את היו"ר בברוטליות בעודו מחייך מהברקתו, הטילו אותו על הרצפה ואזקו אותו, "קדימה למאסר עולם".
  • 84
  • בס"ד

    חייו של עץ ארוכים ומפותלים הם. מתחילים תמיד בסתר, בלחות, בעומק האדמה. פורחים לנקודה דקה וירוקה המבצבצת לה אי שם. מוצאים את עצמם אחר כך כל אחד במקומו הוא. מי ביער עבות, מי בחורש דליל, ומי עומד בודד בכיכר.

    אך כשם שכל הפירות הראשונים הגיעו לבסוף לירושלים, כך כל העצים בעיר זו מסיימים את חייהם במדורות ל'ג בעומר.

    ושמעון מתזז בין גינה לאחורי חנות, מוצא שבר רפסודה בודד או שאריות ענף שבור. תמיד הוא מתחיל מאוחר מידי ומחפש לאט מידי, וגם הפעם הוא מתנחם בעובדה שחבריו מוצלחים בחיפוש יותר ממנו, כך שמדורה תיהיה בסוף.

    אך טעם מריר עדיין מטייל בפיו כשהוא רואה ילד מוכר למחצה, כנראה אחד מהקטנים של כהן. שמסתובב עם עגלת-קניות מסופר שנסגר מזמן, כמעט קורסת ממשקל העצים הערומים בתוכה.

    שמעון אינו בוהה בקנאה בילד-עם-העגלה, כך שלא זו הסיבה שהילד ניגש אליו.

    "רוצה קצת?" הוא מצביע "יש לי מספיק".

    ...ושמעון אינו מספיק לשלול או לאשר כשלפניו מונחים כמה קרשים נאים שהוא עצמו לעולם לא היה מוצא, ורק ברגע האחרון הוא קורא לילד המתרחק "תודה כהן!" ומוסיף: "אחרי שתסיים עם המדורה שלך אתה יכול לבוא אלינו, אם אתה רוצה" ושמעון מחכה עד שהוא רואה הנהון קטן.
    ...
    ברוכי אינו מתזז, הוא רק עומד ושוקל את צעדיו. מולו, בין העצים שמתחת לשביל, אצור אוצר של ענפים יבשים, אך ערימה וקוץ בה. קוצים וסרפדים הכריזו שלטון על האדמה, וברוכי אינו מחובבי השריטות.
    ובעוד הוא תוהה אם עליו לחזור הביתה ולנעול נעליים סגורות, עובר לידו ילד כמעט-מוכר, דוחף עגלת קרשים כמעט-מלאה.
    "צריך עזרה?" אומר הילד, וכבר מוציא מעגלתו פלטת-עץ שמונחת מיד על הקוצים.
    "קח גם כמה קרשים" הוא מנדב, "יש לי מספיק".

    ...וברוכי מביט בילד המתרחק ובקושי זוכר לצעוק לו "כהן נכון?" ולהמשיך "אם יהיה לך זמן, אתה מוזמן לבקר במדורה שלנו", ולהסתכל בילד עם העגלה שמהנהן ממרחק.
    ...
    נועם כבר אסף הכל, אתמול. לכן הוא רק עומד ומזעיף פרצוף על המקום בו היו אמורים להיות מחצית מקרשיו. "שכונה של גנבים" הוא מסנן לעבר האדמה הריקה. "אולי הם לא קלטו שזה מסומן" מציע איתי, מביט בעצב. "העיקר עצים אין" עונה לו נועם, כשהערב כבר נוטה להבריח את האור.

    אך ילד זכיר-בקושי ניגש אליהם, מזיע ועייף, גורר עגלה עם כמה קרשים. "אתם צריכים?" הוא שואל "נשאר לי קצת".
    ... והוא כבר מספיק לשפוך את הקרשים מהעגלה ולהעלם מעין כשנועם נזכר לרוץ אחריו ולצעוק "ילד, אתה יכול לקפוץ אלינו לפני שתלך למדורה שלך, תודה על הקרשים!" והילד עם העגלה מהנהן, ומתרחק, ונעלם מעיניהם...

    ...וממשיך ללכת. עד שהוא עוצר את העגלה חסרת הקרשים בחצר חסרת קרשים, מביט בה לרגע, ועולה לביתו...

    ... ובליל ההילולה, בל"ג בעומר הוא עולה למרפסת לפני שהוא יורד במדרגות, והוא מתעלם ממבט של אחיו הבכור במשפחת כהן, ומשאלה של אחיו השני במשפחת כהן, ורק אומר להם שהוא יבקר אותם במדורות שלהם אם יהיה לו זמן...

    ...ואחרי שהילד-עם-העגלה מביט באורות הזעירים הנדלקים בכל מקום, הוא יורד במדרגות בריצה.
    כי אולי אין לו מדורה אחת שהיא שלו, אך העיר מוארת.
    כי הוא הדליק את ירושלים כולה.

    לסיפורים הקודמים בסדרה:
    סביבון
    צלילים של בוקר מעורב ירושלמי
    קו של גשם
    לסופרים והסופרים, הכותבים והכותבות!
    פתחתי
    סקר דעת קהל, שנראה כי מאד יעזור לנו להבין דברים, לא נראה לכם כך?
    בכל מקרה, כיון שיש כאלו שקוראים דוקא את הפורום הזה, מעלה את הסקר גם לכאן.
    אנא עזרו לי (ואני מאמינה גם לעוד סופרים וסופרות רבים) להבין עד כמה חשוב עיצוב הספר, הטקסט האחורי, מספר העמודים ועוד נתונים חשובים.
    ענו בבקשה לפי אלו קריטריונים בחרתם ספר קריאה שקניתם לאחרונה?
    (בחירה מרשימת אפשרויות ומיינו לפי סדר החשיבות בעיניכם)

    1. שם הסופר/הסופרת.
    2. לפי המלצה של חברים/משפחה.
    3. שם הספר + תיאור מאחורה.
    4. מקריאת קטעים ומדיפדוף.
    5. עיצוב הכריכה.
    6. מספר העמודים. (העובי של הספר)
    7. אחר.
    יכולה להעיד על עצמי:
    1, 3, 4, 2.

    וכאן נוכל לדון גם על תוצאות הסקר. כי בינתיים נראה כי לעיצוב הכריכה למשל רב העונים שם לא נתנו משקל... מה אתם אומרים?
    לחצתי על הבלם עד הרצפה.
    ראיתי את החלון של הרכב שלפניי מתקרב במהירות ו... בום.
    התנופה שלי נעצרה בבת אחת.
    לא קרה כלום
    לא קרה כלום

    ברוך השם

    רק נגענו זה בזה, שתי קופסאות מתכת גדולות. חזקות. מה כבר יכול לקרות.
    חלון התנפץ?
    נו, אז חלון התנפץ. זכוכית. מה אתה רוצה, שלא יתנפץ? זכוכית. רק זכוכית.
    לוקחים מטאטא. מטאטא ויעה ונגמר סיפור.

    וזה לא קשור. זה לא קשור אלי. כלומר כמעט לא קשור. זכוכית חה חה, גם אם תקיש עליה בכפית היא תשבר.
    שברת פעם כוס? אף פעם לא שברת כוס? ולא קראת לזה תאונה. צחקת קצת ואמרת מזל טוב.

    נו.

    נו כבר...

    למה הוא לא נוסע? אנחנו באמצע הכביש. רד כבר לשוליים ואני אחריך, ונחליף פרטים. כמו שני גברים מכובדים, נחליף פרטים. נלחץ ידיים. נגיד סליחה.
    מזל שיש ביטוח, גם לך יש ביטוח?
    בטח יש ביטוח, למי אין ביטוח היום. ואתה מבין שזה אתה, נכון. כלומר האשמה.
    עצירה פתאומית שכזו... גם אילו שמרתי מרחק לא הייתי יכול...
    לא, לא אשמה חלילה. אשמה קראתי לזה? הו לא. מה פתאום. ראיתי בברור את הילד שקפץ לך לכביש, אתה חושב שלא ראיתי שהיית חייב לעצור? לא אשמה. גורם. אתה מבין? אתה הגורם. כלומר בשביל הביטוח.

    אתה נחמד אדוני, אם כבר נגזר על בנאדם להתנגש, אז להתנגש עם אדם נחמד חה חה. נחמד כמוך אדוני. טפיחות שכם. פתק עם הכתובת והטלפון. אולי נתראה פעם הא, על כוס קפה. אולי זו התחלה של ידידות מופלאה חה חה.

    נו

    נוווו

    למה אתה לא נוסע כבר לשוליים. למה אתה יושב ברכב כמו גולם? צא כבר ונדבר, נגמור סיפור חת שתיים. באמת, מה כבר קרה, כמה זכוכיות. אתה יודע מה? חצי חצי. כמה עולה שמשה, גרושים. חצי עלי חצי עליך. רק תצא כבר מהאוטו ונדבר סוף סוף, למען השם אי אפשר לנהל ככה עסק...

    אני מבין. אתה מתבייש! אני לגמרי מבין, אתה פוחד ממני, אתה חושב שאני איזה בריון כביש עצבני שיתחיל לאיים עליך, לסחוט אותך, למרר לך את החיים.

    אין שטות גדולה מזו יקירי, אין.
    חה חה, אני?
    אני לא יכול לגעת בזבוב, רק תראה אותי לרגע, נדבר שתי מילים ותרגע מיד. אני האחרון שיש לפחוד ממנו.

    אתה יודע מה? קח הכל.
    זהו. הכל עלי. אני משלם את כל השמשה.
    איך אני בשבילך?
    ובשביל ההרגשה הטובה, שים לב, בשביל שתרגיש טוב אני יגיד לך שאני אשם.
    או קיי? אני הגורם אני האשם, אני לא שמרתי מרחק ונכנסתי בך, קח את הכסף וכל טוב. כמה כבר עולה שמשה...
    וגם המטאטא עלי חה חה, מטאטא חדש!

    נו

    אתה לא יכול לשבת שם לנצח. זה כביש פה. אנחנו חוסמים את התנועה.
    טיפהל'ה אומץ, נו. תגייס כוחות נפש וצא.

    אתה יודע מה
    אני יוצא אליך וגמרנו. טוב לך? אני אעשה את הצעד. אני אשם, אני משלם, אני הוא זה שניגש אליך. אתה תפתח את החלון ואני אכניס לך צ'ק.
    וזהו. קלי קלות.
    פותח חלון, לוקח, סוגר, ונוסע. סוף טוב הכל טוב.
    הנה, עוד רגע. פשוט הרגליים שלי חלשות קצת, אני לא מרגיש טוב היום. הנה אני כבר פותח את הדלת ויוצא, אני צריך לשחרר את החגורה, עוד כמה שניות.
    עוד כמה שניות.
    אני רק צריך קצת לנוח. שהידיים יתחזקו לי, נבהלתי מהתאונה הזו חה חה, אתה חושב שלא נבהלתי? אני גם בן אדם.
    עוד רגע, אני נח שניה ומיד מזיז את הידיים שלי אל החגורה. אוף בדיוק היום. בדיוק היום אני לא מרגיש כל כך טוב.
    כמה נשימות עמוקות ואני יוצא אליך. קצת לחוץ פה. והרגליים שלי... כל כך חלשות. מה שקצת בהלה עושה לבנאדם חה חה.
    הנה הנה, כבר אני מנסה לשנות תנוחה, רק צריך להצליח לזוז פה, המכוניות הקטנות האלה, אתה יודע. הכל צפוף, והגוף תקוע. ואולי.
    אולי עדיף שאתה תצא אלי, אני חושב, כן כך עדיף. אני לא מרגיש כל כך טוב היום.

    אני בטוח שאתה מתחיל לקלוט, שאין כאן שום בעיה, לא קרה כלום, כמה זכוכיות וזהו. הנה אתה בוודאי כבר מבין, ועומד לפתוח את הדלת שלך, תפסע אלי בהססנות, ואני אחייך אליך.
    כן חיוך גדול, שירגיע אותך בבת אחת.
    ואני יגיד סליחה, למרות שאתה צריך לומר את זה לי. לא אכפת לי. שיהיה, אני אשם, אני משלם, קח את הצ'ק ונלחץ ידיים כמו גברים.

    נו צא כבר

    צא!

    יש לי סחרחורת כבר,
    אסור לי לחשוב כל כך הרבה, ועוד היום בדיוק כשאני לא מרגיש טוב, סחרחורת וצפצוף באוזניים. חנוק פה כל כך.
    כנראה שבכל זאת אצטרך לצאת אליך, לשאוף קצת אויר בחוץ, לחלץ את האברים. אבל הרגליים לא נשמעות לי, חה חה, קטעים. נרדמו לי הרגליים.

    הנה אנשים באים, עם אפודים כתומים.
    היי, הכל בסדר חברים!
    רק כמה זכוכיות חה חה.
    תגידו לנהג שם, שאני משלם הכל. הוא יכול לצאת בשקט.
    הוא יכול לצאת בשקט.

    למה יש לכם מסור?
    מטאטא צריך, לא מסור.

    אוי הבחילה הזאת. הסחרחורת. הצפצוף. תעזרו לי לצאת מפה. ההגה תקוע לי בתוך ה...
    תגידו לו שיבוא לקחת את הצ'ק.
    תגידו לו שאני אשם.
    אני משלם.
    מה כל הסיפור, כמה זכוכיות. כמה זה כבר יכול לעלות?
    שיצא כבר
    שיצא.

    למה הוא לא יוצא?

    למה

    למה??
    הי פעם ראשונה שלי לכתוב בסגנון הזה, אשמח לשמוע את דעתכם המלומדת.
    אם יהיה ביקוש- אמשיך לפרקים נוספים.
    הבהרה: הטור לא נכתב חלילה במטרה להפחית מכבודן של המורות הנכבדות ובוודאי שלא מיכולותיהן המדהימות של התלמידות המופרעות, למרות שהטור נכתב מניסיון אישי מר-מתוק.
    __
    "ברוך... הגואלנו מיד מורותינו"
    -

    "אז מה תעדפנה על פני מה? רולדת עוף צלויה ברוטב שזיף מיובש או בשר בקר במשרת תמרים ואגוזים?"

    הציטוט הנ"ל, כמה מצער, לא נשמע בחללה של מסעדת בשרים יוקרתית באחד מגורדי השחקים של מנהטן, אלא בשיעור דינים מרעיב למדיי בכיתה ישנונית וחסרת מוטיבציה באחד מהסמינרים הנחשבים יותר.

    מחיתי את רירי הזב מזוויות פי והשתקתי את בטני המוחה על חוסר ההתחשבות של המורה בשעה זו של היום. מי החי בסרט ששם שיעור דיני ברכות בשעה שביעית של היום?!

    העפתי מבט קצר לשעון, מגלה שעברו רק 34 שניות מלפני חצי דקה. אוףףף.

    בעוד גב' בורקסוביץ' המשיכה לתאר בססגוניות מנת גורמה מהסוג שגורמת לך להישאר רעבה, הגענו אני וליבי שלצידי למסקנה כי הגיעו מים עד נפש, או במקרה שלנו- שום מאכל לא הגיע עדי קיבתנו זה דקות ארוכות ומייסרות.

    שליתי שקית בייגל'ה יבש שהפך עוד יותר חסר חן למול תיאוריה החיים של המורה המתהלכת בקדמת הכיתה, מצליחה לגרום לכולן ללקק שפתיים יבשות בגעגוע בלתי נשלט אל ארוחת הצהריים החמה ש(לא) מחכה להן בבית.

    מיקמנו אותה בנוחות מאחורי הקלמר שלי והקלסר של ליבי, מגניבות פיסות תפלות אל פינו הצחיח, נזהרות מעיניה הבולשות, חסרות הרחמים, של המורה.

    "אם כן, ודאי שנברך ברכת מעין שלוש ומייד ניטול ידינו לסעודה. אבל, אם במהלך הסעודה שוב יוגש, לדוגמה, טרטר סלמון עם קרם אבוקדו וקרקרים פריכים בעבודת יד, מתובלים בעשבי תיבול אסיאתיים, אזי ודאי הדין יהיה..."

    גל קרקורי בטן חסרי נימוס פרץ מצפון הכיתה, התפשט למזרחה, ולבסוף חלש על הכיתה כולה.

    "זה היה אחד משלושת סוגי הדגים שהיא הגישה בשבת, חותמת לך", לחשה ליבי בעצב, מכרסמת בייגל'ה באופן מעורר רחמים.

    "ליבי וייס!" הרעימה המורה, גורמת לשתינו לקפוא בבהלה, "וגם את, אהובה הולצמן! שתיכן הרגע לחדר המנהלת, ותחזורנה עם אישור שפטפטתן ואכלתן במהלך שיעור דינים".

    מבטינו הצטלבו בייאוש.

    "גב' בורקסוביץ', זה לא מה שאת חושבת---" ניסיתי את מזלי הביש.

    "אין זה עניינך מה אני חושבת ומה לא. ועכשיו, גשנה למנהלת", היא חתמה את הדיון, ושנינו פסענו בגב שפוף החוצה, מחליפות מבטים אומללים עם הישנוניות שברחבי הכיתה.

    "לפחות לא נצטרך לסבול את התיאורים ה-" בעוד היא מחפשת תיאור מספק לסבל המתמשך של שמיעת כל תפריטו של מזנון עילית לעשירון העליון, נשמע קרקור צורם מכיוון בטנה של ליבי, ולמרות שידענו שאנחנו גם ככה מסובכות- פרצנו בצחוק משוחרר והתיישבנו לסעוד את ליבנו בעוגיות אוריאו מפוררות למחצה שהגנבנו בקפוצ'ון.
    פרולוג לסיפור.
    לביקורת, לא מיועד המשך.
    אשמח לדעת איך הרגיש לכם הקטע ואלו תמיהות התעוררו לכם לגביו.
    תודה!
    *


    הרוחות מיללות באותו הלילה כמו שלא ייללו מעולם. חובטות בדלת הרעועה, מתיזות עפר על תריסי העץ ומקיצות אותו משינה חסרת חלומות.

    לרגע בוהה ליראם אל התקרה מכוסת הקש, אחר כך מעביר מבט אל מיטתו של אביו, סדורה כאילו גופו לא פגש בה הלילה.

    הרוחות, בחוץ, מוסיפות ליילל. ואם כן - אביו יכול להיות רק שם. בשקט הוא מתרומם ממיטתו, מסלק מעל כתפו אניצי קש, מוודא את מציאותן של שתי סכיני הציד על ירכיו, אוסף את חרבו, זורק עין על הקשת ואשפת החיצים, המונחות לצד הכותל הצפוני, ובוחר להשאירן שם.

    היללות לא פוסקות כאשר נמצא אביו סמוך למדורה עשנה, מפיצה ריח מתקתק עד בחילה. ליראם אינו מצהיר על הופעתו, בוחן את הגב הרכון, העיניים העצומות והשפתיים הדקות, שלא מפסיקות למלמל.

    יללה נוספת מגיעה משמאל, מעיפה עליו עלים, מרקידה את האש מטה, ללחך עפר.

    "רוחות הזאבים, הן מייללות", לוחש אבא. מסובב ראש. נועץ בו עיניים כהות, מבשרות רע.

    ליראם בולע רוק. מרגיש את הרוח נושבת בשדרת גוו. לכל אורכה. הרוחות. האם שוב יוליכו אותם הזאבים הרחק, דרך מהלך שבועות רבים? או שירתקו אותם אל הבקתה עד יעבור זעם, לא יתחשבו במלאי האוכל המצומצם?

    "המנחה", הוא אומר. עיניו מצטמצמות על שיירים שרופים. "היא לא הועילה?"

    אבא, שלא כמוהו, מבין היטב את שפתם של הרוחות. אבל בעיניו לא נראה שהיה במאמץ תועלת. "לא", הוא חותם. קולו צלול כמו הרוח, כמו יללות הזאבים בליל ירח מלא. "אבל יש לנו אורכה. ומחר... מחר שבת".

    שבת. האם גם הפעם ירדו מן ההר אל כפרם של היהודים? או שישבתו פה, על הצלע. יחכו לשלושה כוכבים בטרם ייטול אבא את מקל הנדודים, יערום על גופו את מחצית מלאי כלי הנשק ויורה לו, בנוקשות לא מתפשרת, לעשות כמוהו?

    הרוח שוב מיללת, אך הפעם מצטרפים לקולותיה דשדושם השקט של מנעלים ואי אלו פצפוצי ענפים ועלים, גורמים לאב ליישר את גבו ולבן להדק את אחיזתו סביב נדן החרב. להפנות ראש אל הקולות, אל העצים שבין גזעיהם אין די מרחב למעבר שניים.

    איש לא יוצא מן הצללים. גם לא חיה. אך כפות רגליו היחפות קולטות תנודות קלות על גבי הקרקע. שייכות בהחלט לבני אדם.

    "חשוף עצמך", גם אבא חש בנוכחות אדם. והוא, כרגיל, לא נרתע. צועד ישירות אל החשיכה, שהלבנה וכוכביה לא מצליחים לסלק.

    'וווואוווואו', מיללת הרוח באוזניו סכנה. מצעידה את רגליו בעקבות אביו, אל סבך העצים. אל הדמות העומדת דום אי שם, מראה אינו ברור. רק חוד להב החרב, האחוז בידה, מבריק באפילה, מסמן על מיקומה.

    'וואווווואווה', נוגעת הרוח בענפי העצים, מטלטלת אותם, חושפת מעט אור. הזר, מרחק אמות ספורות ממנו, אמה וחצי מאביו, נע פתאום.

    חרבו שלוחה קדימה, רגליו רצות מהר, ידו נעה באופן בטוח, מסמנת לחרב מקום פגיעה. אבא מרים את חרבו, עוצר את חרב התוקף, בועט בו במלוא העוצמה.

    התוקף משתטח על הקרקע, מתגלגל מסכנת החרב הנשלחת לחזהו. מתייצב לא הרחק, יורק עפר.

    "מי אתה?" פוצה אבא שפתיים, גובר על הרוח. חרבו נחה לצד גופו. אדישה כמו לא ידעה קרב - קצר ביותר - לפני רגע.

    "אני?" שואל הזר. ידו תופסת בשמאל מותניו. מתרוממת אל מול עיניו. הבעתה הנשפכת על פניו ברורה, מוחשית. "אוכל לשאול אותך אותה השאלה. משום מה, חשבתי כי אפגוש כאן את זאב הסהר", מבטו נע מעט, מתמקד בבן השש עשרה. "אבל מסתבר שטעיתי. לי סיפרו שהאגדה, אם קיימת, מהלכת בדד".

    האיש, כמו קולו, רועד. תכף יתמוטט אל העפר, ינשום טיפות אוויר אחרונות. ייאסף אל הרוחות. היא כבר מרקדת, הרוח. מחוללת סביב עלים, מנגנת אותם בקול אוושה. אבא לא מניח לה לסיים קינה, כמו שלא מניח לזר להמשיך במילותיו. חרבו מסיימת את פתיל חייו של האיש, ממלאת את רצונה של הרוח.

    "זזים", אומר אבא בגבינים מכווצים כשהוא קם מעל הגופה, מנקה את להב חרבו בשולי חלוק העור. "לפני שיופיעו עוד".

    הרוח נוטלת את המילים, מפיצה אותן הלאה בקול שאגה. אינה מותירה לו שהות לשאול, לתהות.

    אבא אמר שזזים. והוא, כרגיל, מציית. אבא גם הזכיר ששבת מחר, לא ייתכן ששכח. ובכל זאת, הם זזים. כי כך ציוותה הרוח.

    ואבא, כרגיל, מציית.
    בס"ד


    דיאלוג מוזיקלי



    לפעמים העט יותר דומה לשרביט ניצוח.

    בהינף יד מחליט המנצח באיזה סגנון תושמע היצירה שלו, איזו אינטרפרטציה תקבל.

    מינורית? מז'ורית? כמה פעימות לדקה? ובאיזה מקצב?

    אותה יצירה, פרשנויות שונות.

    הכל תלוי במנצח או במקרה שלנו: האוחז בעט.


    האתגר לשבועיים הקרובים בעז"ה:

    כתבו דיאלוג בין שתי דמויות, תנו לו רקע מסוים, ואז, תכתבו אותו שוב – עם רקע אחר.

    על הדיאלוג להיות אותו דיאלוג, אין לשנות את המילים. מה שישתנה זו רק מוזיקת הרקע: האופי והמשמעות של הסיטואציה.


    אז כמה דגשים:

    -אפשר לשנות את הפיסוק של המילים, את הדמויות (גם להחליף זכר/נקבה) את הנוף והרקע, השמות, המשמעות או בקיצור: הכול, חוץ מהמילים עצמן. מילות הדיאלוג הן הדבר היחיד שיהיה זהה בין שני הדיאלוגים, כל השאר: בידיים שלכם.

    -כל קטע יכיל את שני הדיאלוגים אחד אחרי השני. מלבד המילים, לא חייב להיות בניהם שום קשר, אלו שני קטעים נפרדים.

    -על כל דיאלוג להיות עד 750 מילים.

    דוגמא קצרה-

    דיאלוג 1


    הטבע סביבם כמו דומם ביראת כבוד.

    "פעם אחרונה שאתה מדבר אליי ככה", קולו רועם, גס. הוא מתקרב לעברו, צעדיו רחבים.

    אהרון מרכין ראשו, צועד לאחור במהירות מחושבת, זהירה. "אל תכאיב לי", התחינה צובעת את קולו ברעד לא אופייני, הוא כמעט וכושל למרות נסיגתו המחושבת. "בבקשה". הוא כושל על הארץ, משתטח.

    דיאלוג 2

    "פעם אחרונה שאתה מדבר אליי... ככה..." קולו רטוב. הוא מושך באפו, מסיט מבט.

    אלי מרכין ראשו הדואב, צועד לאחור באיטיות רועדת, נשכב על המיטה, קודח.

    הוא מסתיר דמעות, מתקרב למיטתו, מכסה אותו בשקט.

    "אל תכאיב לי... בבקשה...." בכיו של אלי חרישי, ספוג געגועים.

    אז הוא מלטף אותו ויוצא בשקט מהחדר, אולי בפעם האחרונה.


    האתגר מתחיל כעת, יום שלישי כ"ד ניסן, ויסתיים בעוד שבועיים בתאריך ח' אייר בשעה 18:00

    בהצלחה!


    שאלות, דיונים וכל דבר אחר בסולם:

    הנספח
  • 108
  • (לא הייתי סגורה על המקדם, אז מצטערת אם לא מתאים)

    זה מה שקורה כשחוסר ההשראה עולה לראש -

    צ'אט טרי, טרי. מהרגעים האחרונים: (מעתיקה)

    היא:
    לפני שאתם עוברים לXXX,
    לא לשכוח את הפיג'מה של בעלך

    אני:

    חחחחחחחח

    כבר עברנו חחחח

    סתאםםם בע"ה. את יודעת, אנחנו יכולים להיזכר בה רק בחורף הבא חחח

    נחתת עלי משום מקום עם פיג'מות

    ובדיוק אני קוראת אצל דבורי רנד על מועדון הפיג'מות שלה (אל תשאלי למה היא קראה לזה ככה)

    היא:

    אני לא נחתתי,
    אני לא רוצה שתשכחו את זה

    אני:

    כבר שכחנו. אתזכר את בעלי.

    היא:

    אוייש

    אני: (באיחור, כך מסתבר)

    תודה :)
    אנחנו שכחנים כרוניים. סתם שתדעי.

    היא:

    רציני?

    אני:

    אהההממ בואי נגיד שכל פעם שאנחנו יוצאים מההורים אחרי שבת או חג ויש צלצול פלאפון, אנחנו מסתכלים אחד על השני ושואלים - מה שכחנו הפעם?!
    במקרה שיש צלצול פלאפון. זה מקרה טוב. היו מקרים שלא היו צלצולים שבוע. בגלל שכחה של הפלאפון, כמובן.

    אני:

    אני לרוב שוכחת פלאפון. בעלי בגדים. אנחנו מתקזזים. זו תורנות לכל דבר.

    הכול בהומור כמובן. יותר נכון - בהגזמה.

    אני:

    אנחנו פשוט מאד אוהבים להשאיר תזכורות של 'היינו פה'

    היא:

    קרועה

    אני:

    טוב, תפסת אותי ברגעים לא מתאימים חחח
    אשתדל לתזכר אותו. אם לא יגיע אליך בשבוע הקרוב. אהמממ - תתזכרי אותי שוב?

    היא:

    מקווה

    או שאני אאלץ להביא לך?

    אני:

    לא. לא. חס וחסה. אני ארשום על הלוח (כן, יש לנו כזה. אילוצים...)

    בוצע. בע"ה גם יתבצע...
    הוא לא טרק את הדלת.
    הוא יצא בשקט לעשן למטה. אבל אני לא יכולתי להישאר בבית. הלב שלי דפק כמו אחרי ריצה מהירה ידעתי שאני חייבת. לרדת אליו. ידעתי גם שזה לא יהיה לרוחו של גדליה. ניסיתי. לנקות את האמוציות. ולחשוב נקי. מהראש . מה הדבר הנכון בשביל כולם לרגע הזה.

    פתחתי את הדלת. הוא לא היה בתוך הבניין. אבל אחרי חיפוש קל. איתרתי אותו. בחניה. באיזור של פחי הזבל. נעמדתי על ידו בשתיקה והנחתי יד על כתפו הוא הצטמרר אבל הניח לי.
    "אל תכעס " התחננתי.
    "אני לא כועס אמא. את יודעת שאני לא. אבל גם לי זה קשה. כשכועסים. כשכועסים עלי. וכל הזמן "
    רציתי לחבק אותו. כל כך רציתי אבל רק אמרתי. משתדלת ככל האפשר לשמור על כבודו של גדליה ועדיין. חייבת לומר ולהבהיר את מה שחייב להיאמר. "אתה יודע שגם אני מסתייגת. מכל זה. גם אני לא יכולה לסבול. שהילד הטהור שלי. מריח מבושם למרחק של קילומטר. ולמרות זאת. אני מסתייגת מהמילים שנאמרו .. תמיד יש לך מקום בבית. וגם בלב. שלנו. של כולנו. "
    "לא של אבא" הוא עונה. מהר מדיי. "אתה טועה" אמרתי .. בעצמי לא בטוחה. אבל חייבת להגן. עליו וגם על גדליה. "אבא אוהב אותך מאד. הכעס הוא בטוי לאהבה לאכפתיות. קשה לו תבין קשה לכולנו "

    אני מבין אמא. את לא צריכה להוכיח לי כלום. ברור לי שאתם צודקים אבל ברור לי גם. שאני צודק. אבל בעיקר לא אכפת לי מי צודק. כמה בן אדם יכול לשרוד. כשכל מה שהוא עושה נשפט לחומרא את מבינה. ? אין לי שום מוטיבציה. לבוא לקראתכם. ..... כי מה שאני לא אעשה. תמיד אבל תמיד. לא יהיה מספיק טוב. הוא שונא אותי. אני מציין את זה כעובדה זה לא בשביל לעורר רחמים או להתמסכן....... " הוא שתק. מספר שניות. ...... תודה אמא. את יכולה לעלות. הביתה. אני ארגע עוד כמה דקות הכל בסדר.
    "אבל תבין צדיק. מה ציפית שיקרה. כששמת על עצמך את הריח המבחיל הזה. אתה יודע שאנחנו לא יכולים להכיל. דברים כאלה. "
    הוא הסתכל עליי. עיניים עייפות. עייפות ומלאות בכאב. "אני לא מצפה מכם לכלום אמא. זה אתם שמצפים ממני. "
    אֲנִי מְנַסָּה לִשְׁתּוֹת זְמַן
    לַעֲקֹר אוֹתוֹ מִתּוֹכִי
    מִמַּצְפּוּנֵי הַנֶּפֶשׁ וְהַשְּׁכוֹל
    לִסְתֹּם אוֹתוֹ בְּאַלְפֵי בָּטָרִיּוֹת
    עֲגֻלּוֹת יְבֵשׁוֹת

    אֲנִי מְנַסָּה לֹא לְהַאֲמִין בַּזְּמַן
    לֹא לְרַפֵּא אֶת הַלֵּב שֶׁלִּי דַּרְכּוֹ
    לֹא לִבְכּוֹת אוֹתוֹ כְּאִלּוּ אֵין מָחָר

    אֲנִי עוֹשָׂה נִסָּיוֹן אַחֲרוֹן לִגְמֹעַ אוֹתוֹ
    בִּבְלִיעָה אַחַת
    הִבְטִיחוּ לִי ש
    הוּא יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ
    אֲבָל הוּא מִתַּמֵּם כְּבָר תְּקוּפָה
    לְפָחוֹת הָרַכֶּבֶת עֲדַיִן נוֹסַעַת
    וּלְאַט
    בְּלוּפִּים סְבִיב עַצְמָהּ

    אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לוֹ לְרֶגַע אֶחָד
    שֶׁיַּסְבִּיר לִי דָּבָר אוֹ שְׁנַיִם
    מָה תַּחַת חָסוּתוֹ
    מָה בִּכְלָל לֹא בְּכוֹחוֹ

    וְהַזְּמַן כְּמוֹ הַזְּמַן
    פּוֹרֵשׂ מֵעָלַי חֻפַּת תְּכֵלֶת יָפָה
    מַצְהִיר עַל כַּוָּנוֹתָיו

    אֲנִי נִשְׁאָר
    הוּא אוֹמֵר
    אֲנִי לֹא זָז
    הָעוֹנוֹת שֶׁבִּי מִתְחַלְּפוֹת אַךְ
    הֶעָלִים הַנּוֹשְׁרִים הֵם
    אוֹתָם עָלִים בְּכָל שָׁנָה

    אֲנִי נִשְׁאָר
    תְּשַׁחְרְרִי
    כִּי אֲנִי
    נִשְׁאָר
  • 109
  • ''יש לך תשובה בשבילי?''
    אני מהננת. ''לא''. הקול שלי חלש, בקושי שמעתי אותו בעצמי.
    ''כן או לא?'' חדות מלווה את טון דיבורה השקט.
    חסר לי אוויר פתאום, ''יש לי תשובה'', אני אומרת במאמץ ולוקחת נשימה עמוקה ''התשובה היא לא''.
    המבט של שיר משפד אותי.
    ''מה קרה פתאום ציבילה?''
    ציבילה. שתגיד ציבילה לסבתא שלה.
    בעצם שלא תגיד, מסכנה הסבתא, מה היא אשמה שיש לה נכדה כזאת?
    שוב האוויר לא מגיע לריאות שלי, אולי פיתחתי קוצר נשימה בדקות האחרונות. ''לא קרה כלום שירהלה. יש לי עקרונות, זה הכל''.
    ''פחח.. עקרונות! נו באמת, ציבי, איפה הם היו לפני יומיים?''
    ''איפה באמת? גם אני חיפשתי אותם כשנסעתי איתך למסיבה ההיא. מבטיחה שהם ברחו לי''. את כל זה אני שותקת, בקול אני אומרת שלפני יומיים היה לפני יומיים.
    ''ולפני שבוע היה לפני שבוע'' שיר מחזירה לי באותה מטבע, והארסיות שמלווה את המילים שלה פוצעות אותי.
    ''ציבי'', פתאום הקול שלה מתקתק נורא, ''את מרגישה חזקה, אה? גיבורה כזאת מהספרים'' הדבש שניגר ממנה רק לפני שניה, הפך ברגע לעוקץ.
    בא לי ברגע זה לברוח מכאן. עכשיו. ללכת, לרוץ, לשוט או לטוס. העיקר לא להתעמת עם המפלצת הזאת.
    אבל שיר לא חושבת כמוני כנראה, הנאום שלה ממשיך.
    ''את יודעת ציבי? יש כל מיני סוגי אנשים בעולם. אמנם חלקם עשויים מפלדה, אבל את גבירתי, קרוצה מחומר שיותר דומה לגומי לעיסה''. העיניים שלה חודרות לתוך נשמתי עוד כמה שניות, והיא מסתלקת מכאן.

    כשאני רואה את הגב שלה, עם השיער הבלונד למחצה - חום למחצה מתרחק ממני, אני מרגישה באמת כמו מסטיק.
    כזה שלעסו אותו וכשנגמר לו הטעם, ירקו ודרכו עליו.
    ועכשיו הוא דבוק לנעל של איזו שיר אחת.

    אשמח מאוד לביקורת:)
  • 109
  • שוב.


    *

    כמו זיק העולה משפשופן של אבני הצתה, יוצר מדורה במגעו עם קרשים, היה הזיכרון התחלה לחייו. זיכרון שמלבד להיותו בסיס, היה גם משענת. באותה מידה – חידה לא פתורה.

    הלילה, על אף היותו מרופד כוכבים, היה אפל. וכפות הידיים שתפסו בראשו, הצמידו אותו לחזה בעליהן, היו חמימות. מנוגדות לרוח שצלפה בהם בלי רחמים, ריססה אותם חול מדבר, צרבה גוויהם בקור עז.

    מאחור ניצבו שערים, סגורים על בריח. עליהם תלוי שלט, עבש משנים. מעבר עמד המבנה, שלוש קומות אבן וארובה מעלת פיח. מלפנים היסס אבא, החליק יד אחת על לחיו, בשנייה תפס סנטר.

    "השחר יגיע, תכף", הוא פצה פה. עיניו התקבעו בשלו, כהות ורכות. "ואתה - המתן פה. יאספו אותך בבוא העת".

    יאספו אותו? הקור מילא את כל כולו, טיפס אל פניו. ידיו תפסו בחלוקו של אבא. עיניו ביקשו שלא ילך. שלא ישאיר אותו לחסדי אחרים.

    אבל אבא, כמו תווי פניו, היה החלטי. וכשהפריד אצבעות מבגדו, רק אמר חרש: "יהיה לך טוב פה. ליראם, אני בטוח".

    ליראם לא בטוח. אך הכדור שמנע מהאוויר לגלוש בגרונו, גם לא איפשר לו לדבר. לבטא את חששו, את פחדיו וגעגועיו.

    אבא פרק מעל כתפיו אדרת זאבים, עטף בה את שלו. נשף עליו אוויר רועד והצמיד אותו לחזהו, שוב.

    החום שאפף אותו היה איתן. תבליטי הצלם שנשא אבא תדיר על צווארו, נעצו בפניו חניתות. וכשאבא פתח ידיים, סובב גב ופצח בצעדה מהירה, הלכו איתו כל אלה. הותירו אותו מאחור.

    אותו והקלף. קשור בענף דק, גמיש. אחוז בין אצבעותיו, מחשב להיחנק מעוצמת הלפיתה.

    השחר אכן האיר, כתום ובוהק. אך איש לא אסף אותו, פתח לו שערים. צהלות ילדים הדהדו באוזניו מאוחר יותר, כשהשמש ההבילה על פניו, ורגליו - יחפות כתמיד - חשו כל גרגר חול לוהט.

    הם שרו, הילדים. צווחו בכל פה. והוא רק עמד משתומם. תהה איך אפשר לאסוף חול אל כפות ידיים, לזרות אותו באוויר.

    "היי, אתה!" מישהו הבחין בו. ופתע פתאום, מיהרה כל ההמולה אליו. אגרופים, קטנים וגדולים, כיסו מתכת. צווחות החרישו אוזניים.

    "למה אתה שם?" שאל מנהיג החבורה, השתיק את כולם. בעיניו סקרנות תהומית של ילד שלא חווה את החוץ. "רוצה להיכנס? אתה גם יתום, אתה?!"

    ליראם איגרף כפות. צעד לאחור. הבחין באישה המפלסת דרך בינות נהר הילדים.

    היא סילקה אותם חזרה אל החול, פתחה את השערים ונעצה בו עיני דבש חמות, מסובבות קמטים. ידה הייתה יציבה כשתפסה בשלו, הובילה אותו פנימה, אל חדרון קטן מימין לדלתות המבנה הגדול. הורתה לו לשבת לצד שולחן עגול, קטן.

    הוא ירד על ברכיו, הניח עליהן אגרופים. גבותיה ירדו מטה, התרוממו. אצבעותיה חילצו את הקלף מידיו, פתחו קשר, פרשו.

    עיני הדבש רצו על פני השורות. שוב. ושוב. ושוב. הקמטים במצחה העמיקו, עוד ועוד. מבטה הועף עליו מדי פעם. מוטרד, תוהה.

    "ליראם?" היא שאלה בסוף. הוא – הנהן. היא – נאנחה. "בא", אמרה לבסוף. "אתה מן הסתם מותש".

    הוא גם צמא. ורעב. ומבולבל. אבל הקלף לא הוחזר לו, וידו מתרוממת מעלה, מבקשת בלי קול.

    עפעפיה צנחו, לשונה לחלחה שפתיים. "מצטערת", כולה הייתה התנצלות. "הקלף מוען אליי", ובאותה נשימה, האיצה בו להיעמד. הצעידה אותו עד חדר גדול, עמוס קלחות, שהאח להטה באמצעו.

    ספל מים צוננים מצאו אליו דרך. קערה מדיפת ניחוח הונחה על שולחן צר. אך עיניו התמקדו באש, בקלף בו היא מלחכת בתיאבון.

    מאכלת מילים. הסברים. תשובות. מפזרת פיח ומעלה עשן.
  • 238
  • דוויד שיי'ע המכונה כיום דודי, הוא איש של 'איפכא מסתברא'.

    אז אם חבריו נרעדים לשמע המילה "עצמאות", אפילו כשמדברים על עסק – עקב קונוטציות שליליות במיוחד של שוטרים אוזקים באגריסיביות אוחזי ביצים חמות שעליהם כבר נסתפקו העוילם כידוע, 'מי נברא קודם הביצה- או הציוינים שיחטפו אותה' ודאי שירצה מכובדנו לחגוג את היום הנשגב החדש שלו.

    אז איך חוגגים? בכל החגיגות של הלילה לא יכול היה להשתתף, לא יקבלו את שלישיית ילדי הפטריות שלו אפילו לחיידר של הליב"ה...

    אז מה בכל זאת? מנגל בפארק. לקיים מה שנאמר 'על לאפות וחומוס יאכלוהו (את בשר העוף השרוף בטעמו ובמרקמו האציל של צמיג עתיק יומין, כמובן)'

    נסוע נסע מיודענו הנ"ל עלי פארק מצוייד בכל הנצרך (מנגל חד-פעמי ב-9.90, גפרורים שעקץ ממדף נרות השבת של אשתו, עוף טרי יום לפני התאריך ב25% הנחה)

    אך הגיע לפארק מחפש מקום להניח את עצמו ומנגלו וכבר נשמעה לעברו הצעקה הצפויה "לך מפה יא דוס משתמט!"

    דודי אינו מה'נעלבים ואינם עולבים' אך מה לעשות שיחיד ורבים הרבים יכסחוהו, המשיך בדרכו מושפל.

    משלא מצא ד' אמות של מנגל בכל שטח ופארק ועל הדרך קיבל עוד כמה קריאות שונות ומשתלחות, יצוא יצא מן הפארק כאוב ומאוכזב.

    והנה לנגד עיניו מקום מושלם למנגל, סלע להניח את המנגל ושטח עליו יוכל להסב לסעודת החג.

    התיישב על שפיץ של אבן, שהוא היה מוכן להבטיח שלפני עשר שניות היו אלו עשרות אבנים שהתווכחו על מי יתיישב אותו דביל והפכו לאבן אחת דוקרת, שתיזכר לדורות.

    כמובן שהוא קפץ כנשוך נחש.

    אבל על המנגל לא וויתר.

    לאחר 18 גפרורים שנכבו מהרוח שהתעללה בו היטב וכבתה כל גפרור בשניית הדלקתו, בא הגפרור האחרון והציל את המצב, הוא הלך איתו רועד כעלה נידף, מגן בידו השנייה על להבת הזהב, היישר אל עבר מנגלו.


    -----------------------------------


    "נו, מה הגרסה שלך לאירוע? או שאתה, כמו כל החבר'ה שלכם, לא מוכן לדבר בלי עורך דין?"

    "מה יש לי לגרוס?" פלט דודי בחשש.

    "קרקרים, אני יודע... על נסיון ההצתה, גאון!"

    "איזה נסיון הצתה? אני באתי להדליק מנגל כדי לחגוג עצמאות!" ניסה דודי להישמע בטוח ומתחנף.

    "חח לחגוג עצמאות?! שמעת דורית? הוא רצה לחגוג עצמאות! חח על מה באת לחגוג בדיוק, על זה שאוסרים עליך לצאת מהארץ בגלל שאתה לא מתייצב או בגלל שאשתך מקבלת חצי מהשכר של מורה מקבילה לה בציבור החילוני? לחגוג עצמאות הוא אומר לי! יאללה, בוא נגמור עם זה, מי שלח אותך, וכמה יאפצ'ק הוא הבטיח לך על כל דונם יער שנשרף?"

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה