קהילת כתיבה מקצועית

עודכן לאחרונה 5/5/25

226

23/4/25

לֹא יָדַעְתִּי מַהוּ
הַקָּצֶה שֶׁלִּי.
הַהוּא שֶׁמִּמֶּנּוּ אִי אֶפְשָׁר עוֹד.
שֶׁבְּקָצֵהוּ שֶׁלּוֹ מֻנַּחַת נְקֻדָּה,
וְתַמְרוּר עֲצֹר שָׁזוּף.

הָיִיתִי חוֹלֶפֶת עַל פָּנָיו בִּדְהָרָה,
לֹא מְחוֹנֶנֶת בְּמַבָּט.
מְצַפְצֶפֶת עַל תַּמְרוּר,
עַל סִירֵנָה מְהַבְהֶבֶת.
עוֹבֶרֶת עַל הַחֹק
הָאוֹמֵר שֶׁלְּכָל מַשְׁאָב יֵשׁ גְּבוּל.
לַכּוֹחַ.
לַזְּמַן.
לַיְּכֹלֶת.
קִבַּלְתִּי קְנָסוֹת.
קְנָסוֹת גְּבוֹהִים,
כַּיָּאֶה לַעֲבַרְיָנִית חֹק סִדְרָתִית.
חָשַׁבְתִּי שֶׁלָּמַדְתִּי לֶקַח,
שֶׁהִכַּרְתִּי קָצֶה.
וְשׁוּב הוּא הָיָה לִי זָר לַחֲלוּטִין,
וְשׁוּב.

הַסִּירֵנָה הַמְּהַבְהֶבֶת לֹא אָמְרָה נוֹאָשׁ,
בָּלְמָה אוֹתִי בְּכֹחַ.
קָבְעָה פְּגִישַׁת הֶכֵּרוּת אִתּוֹ,
עִם הַקָּצֶה.
הִגַּעְתִּי,
לֹא הִשְׁאִירָה בְּרֵרָה.
לָחַצְנוּ יָד, שׂוֹחַחְנוּ מְעַט,
הִגַּעְנוּ לַהֲבָנוֹת.
סִכַּמְנוּ שֶׁלֹּא אֶחְלֹף עַל פָּנָיו בְּלִי לְהָאֵט,
לְנוֹפֵף לְשָׁלוֹם,
לִשְׁאֹל מָה נִשְׁמָע וְאֵיךְ הוּא מַרְגִּישׁ.
הוּא הִרְגִּישׁ נוֹרָא.
דָּרוּס, רָמוּס, שָׁקוּף.
כָּאַב לוֹ.
כָּאַב לִי.

הַיּוֹם הוּא מַרְגִּישׁ מְעֻלֶּה.
רוֹאָהּ אוֹתוֹ.
לֹא מַגִּיעָה לְבִקּוּר.
שׁוֹמֶרֶת חֹק.

Reactions: Avigail Amram, קראנצ' פיסטוק, -Frida- ועוד 22 משתמשים25 //

8 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 5/5/25

צביה ר.

חחח תודה רבה, מחמיא לי מאד, אבל אמא שלי המקסימה היא ממש לא דבורי...

69

ח

שיתוף - לביקורת הר ציון זה שכנת בו

חנה ש. //

5/5/25

ב"ה

להשקיט את רוחי הסוערת הלכתי, אל הכותל, לאבנים עתיקות יומין שגובהן עד הרקיע ועד בכלל.

לאחר מכן פניתי לעבר גרם מדרגות העתיק שעולה מעלה מעלה ובפניה קלה שמאלה מצאתי את עצמי אצל דויד מלך ישראל חי וקיים.

פירשתי שיחתי, כששתי בנות חמד פונות אלי במתק שפתיים:

"אולי את רוצה להשתתף בשיעור?

אמנם התפלאתי, הרי להתפלל הגעתי ומה לי ולשיעור עכשיו, כמובן שאמרתי להן שאינני פנויה כרגע, אבל הן לא הרפו, השיעור כאן קרוב ואת מוזמנת לבוא ואפילו לכמה דקות.

ומי אני שאסרב, ואולי שליחות המה לבקש ממני להגיע למקום בו אני אמורה להמצא.

אז הלכתי אחריהן לחדר קטן שלא הכרתי, "חדר תהילים" שמו, חדר עתיק עם תאורה עמומה, ישבו שם כמה נשים מהסביבה ועוד כמה אורחות ודיברו על מחיית עמלק, שכן ערב פורים היה זה.

בצד החדר צדו עיני מן מראה של אבנים מעוגלות, ומעליהן קורות מרובעות שבאמצען תלוי חבל וכד מים.

כמה יפה הוא הבאר שיצרתם השתוממתי בפני מארחות השיעור, לקחתן חלק שהיה בחדר המעניין הזה, וכדי לתת לו מראה ייחודי השוויתם לו מראה של באר, מה שקרוי להשתמש בחלק החסר ולתת לו יתרון, אמרתי ושאלתי בו זמנית.

לא ולא, הן ענו, מניעות את ראשן לאות לאו, זו אכן באר מים חיים בואי ותראי בעצמך הן הזמינו אותי.

ואכן למרבה ההפתעה במעמקי הבאר זרמו מים.

אני רוצה ליטול כאן ידיים הבעתי בפניהן את משאלתי.

"את יודעת הן סיפרו לי, הצדיק ה"בבא סאלי" זי"ע לפני שהיה הולך להתפלל בכותל היה מגיע קודם לכן לכאן ונוטל כאן את ידיו הקדושות.

הסרתי את טבעותי ונטלתי ידי בחרדת קודש, מימי הבאר העתיק שמי יודע עד להיכן מימיו מגיעים ומה עומק סודו.

רק מאוחר יותר בליל שבת קודש, כשקראתי את מגילת שיר השירים שהוא כולו קודש קודשים וקראתי את המילים: "מעיין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון" לרגע חזרתי למקום ההוא.

לבאר המים החיים, והלא נוזליו מגיעים מן הלבנון שמרמז על מקום המקדש.

זו היתה אחת הפעמים בה קיבלתי הארה מהמקום.

בפעם נוספת חיפשנו את המקום בו היה מתפלל רבי אשר פריינד זצ"ל, הגענו במוצאי שבת קודש, שזהו הזמן בו מתעוררת זכותו של דויד מלך ישראל, וכמו ששמענו מצדיקים נסתרים עניין מלווה מלכה בקבר דויד המלך מעורר את עניין הגאולה, את מלכות בית דויד ואת הכוח של בן ישי שיבוא ויגאלנו.

ואפילו שמעתי אומרים שדויד המלך בכבודו מגיע למלווה מלכה המתקיים כל מוצאי שבת בהר ציון.

שעת ערב מאוחרת וחשיכה אבל בסייעתא דשמייא פגשנו אישה שהכירה את המקום, שנמצא לצד רחבת האבן כדקה הליכה בשביל עפר.

ושם במקום בו שמיים וארץ מתחברים עולה מאליה תפילה של ושבו בנים לגבולם.

באחת הפעמים שהגענו, בנסיעה של שעת לילה מאוחרת מביתר עילית, עשרים וחמש דקות מפרידות בינך ובין המקום ששוב אנו זוכים לבוא ולהתרפק בו.

שם במוצאי שבת קודש כאשר חשים את הייחוד של הזמן והמקום וממש מרגישים את הכוח של מלווה מלכה.

בצד הרחבה העליונה יותר, ישבה משפחה והעמידה שולחנה, פרסה לה מפה לבנה, הביאה בסליה מזון וצידה, וכלים בידי בניה לשמוע דברי תורת מלווה מלכה, היה זה משובב נפש לראות את החיבור למקום.

עוד עשרים ושלוש דקות ואנחנו כבר חזרה בבית, אבל הזיכרון הזה של מוצאי שבת ומלווה מלכה בקבר דויד נותן את הכוח לשבוע הבא עלינו לטובה.

ומכאן אשתף בכמה סיפורים ששמעתי על גדולת הסעודה של מלווה מלכה, שהרב שטיינמן זצ"ל אמר שמי שיאכל פת לא יתחרט על כך.

ואם באכילה עסקינן, אז לא כל כך קשה הוא הדבר.

וסיפור על הרב עובדיה זצ"ל שהיה בדרכו לבית החולים בעקבות התקף לב, אבל האמבולנס מחכה עד אשר יאכל הרב במצבו זה, כזית פת.

את הפסוקים של ה"נ" כדאי מאוד לומר בשעת הסעודה, על פי סוד מהמקובלים, כי הלא בכוחן לבטל כל מיני עין הרע, ובכוחן להוות הגנה אדירה כנגד עינא בישא, ואת הפסוק הראשון לומר שלוש פעמים, וכי מי אינו זקוק לשמירה עליונה והגנה.

ובנוסף כדאי מאוד לומר לפחות פרק תהילים אחד, כי הלא הרי מדובר בסעודתו של דויד המלך נעים זמירות ישראל.

מי ייתן וימשיך לנבוע המעיין ממקור שרשו ונזכה להדבק באור עליון שנמשך ומגיע עד למקום הר ציון זה שכנת בו.

Reactions: אוראל סולטן, ח.ד. וחלק ו-הווה פשוט3 //

0 תגובות

עודכן לאחרונה 4/5/25

100

שיתוף - לביקורת שֵׁשׁ - שֵׁשׁ

צביה ר. //

4/5/25

תְּהוֹם פָּעֲרָה מַלְתְּעוֹת בֵּינֵינוּ.
עֲמֻקָּה, רְעֵבָה.
אַתְּ לֹא רָאִית.
הוֹשַׁטְתְּ יָד, הִנַּחְתְּ עַל כָּתֵף,
דִּלַּגְתְּ.
מָצָאת מָקוֹם בְּעוֹלָמִי.
נִרְתַּעְתִּי לְאָחוֹר.
רוֹאָהּ לָבָן. רוֹאָהּ שָׁחֹר.
פַּחַד תְּהוֹמִי.
תְּהוֹמֵךְ – לֹא הָיְתָה,
רַק אֵינְסוֹף מִישׁוֹר.
וְאָפֹר שֶׁעִרְבַּבְתְּ בִּקְלִילוּת
מִלּוּחַ הַשַּׁחְמָט
שֶׁפָּרוּשׂ הָיָה תַּחְתֵּינוּ.
לֹא רָאִית שָׁחֹר. לָבָן. תְּהוֹם. עוֹלָם.
לֹא רָאִית.
רָאִית שֵׁשׁ – שֵׁשׁ.
רָאִית אוֹתָנוּ.
תּוֹדָה.

Reactions: תפוז ג'ינג'י, איש המילה הכתובה, Avigail Amram ועוד 11 משתמשים14 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 4/5/25

צביה ר.

אני כל כך אוהבת את המחמאות הכנות שלך! פשוט תודה.

עודכן לאחרונה 4/5/25

135

%

שיתוף - לביקורת כולם בוכים.

%תמר% //

4/5/25

כֻּלָּם בּוֹכִים
בְּשֶׁקֶט,
בְּקוֹל.
וְתַחַת שְׂמִיכָה.

כֻּלָּם בּוֹכִים
כְּשֶׁנִּגְמַר
הַכֹּל.
טְבוּעֵי חֲשֵׁכָה.

כֻּלָּם בּוֹכִים
בִּדְמָעוֹת
אוֹ יֹבֶשׁ,
בַּבֶּטֶן
בִּפְנִים.

כֻּלָּם בּוֹכִים
קְרוּעֵי כְּאֵב,
וְאֵין
אוֹנִים.

תֵּדְעִי לָךְ יַלְדָּה
שֶׁכֻּלָּם
בּוֹכִים
כִּי מֻתָּר
וְזֶה טוֹב.

וְלֹא מְשַׁנֶּה
אֵיךְ
וּבִכְלָל-

don't
cry
alone

---
אל תבכי
לבד.

תמר.

Reactions: אריאל ריבו, בחלל הריק, Avigail Amram ועוד 18 משתמשים21 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 4/5/25

ה

הבזק של שפיות

כל כך נכון, ונוגע. כמה כואב לחשוב על אלו שבוכים, לבד.

עודכן לאחרונה 4/5/25

2 1K

סיפור בהמשכים סיפור קצר בהמשכים. חלוקת העושר

בואו חשבון. יוסי לוי //

9/12/24

חלוקת העושר.
פרולוג

הוא מוציא את הסיגר מפיו, נותן לריחו להציף את החדר. מסתכל על הקירות הכהים שמסביבו בהנאה, בדיוק כמו שרצה, בדיוק כמו שתכנן. כהים, נוגים, גבוהים. נותנים תחושה של שליטה אפילה. מסגרות הזהב בולטות בהם כמו שצריך, אבל מי קונה היום בכלל זהב?

הוא זוכר את הימים הראשונים של חלוקת העושר, איך ישבו הוא וחבריו וחיככו ידיים בהנאה. חלומם מתגשם סוף סוף.

הביטקוין החל לעלות בקצב של הכפלה כל שעה, מתקדם לכיוונים שאף אחד לא שיער. הוא זוכר את האנשים מנסים להשיג שברי מטבעות, משהו, להתעשר יחד איתם בעושר הזה.

היה נראה כאילו האנושות יצאה משליטה. היה ברור לכולם. זה עניין של ימים, של שעות, של דקות. העולם מתחלק מחדש. הטירוף אחז בכולם.

טראמפ עלה אז לשלטון והודיע שארצות הברית תקנה רזרבות ביטקוין בשווי אלף ביטקוינים. בזמנו, זה היה שווה ערך לתשעים מיליון דולר, לא הרבה בשביל מדינה ענקית. אם הוא היה יודע מה יקרה אחר כך, אין מצב שהוא היה נותן לזה לקרות.

כולם, כולם, כולם. כולם רצו לקנות ביטקוין. הערך שלו התחיל לעלות ברמה אסטרונמית, זה היה המטבע העולמי. זה היה מה שכולם חיפשו. הבהלה לזהב אי שם בקליפורניה התגמדה ליד זה, לכולם היתה הזדמנות לקנות ביטקוין. בשארית חסכונותיהם. בשברי השקעות. בעובר ושב שעוד היה להם. אנשים גם נכנסו למינוסים בשביל לקנות.

והם? הם ישבו בצד וחיככו ידיים בהנאה.

הוא ישב עם חברים, אנשי הביטקוין מאז ומעולם, וצחקו על האנשים שמנסים לקנות שברי מטבעות, כשלהם יש עשרות מטבעות לכל אחד מהם. הם קיבלו אותם כשהביטקוין היה חינמי, ושמרו אותם.

הוא זוכר איך הוא שיחק אז בעגיל באוזן, מסתכל על חבריו, כל אחד מכונס אל תוך עצמו. גיקים, חנונים, יודעים לתקשר עם המחשב, אבל פחות עם בני אדם. שפת קוד הייתה בשבילם שפת אם, אבל מול אנשים יכלו גם לגמגם. כולם ביטוקנאים מנוסים. לא ימכרו מטבע תמורת שום דבר.

הם הסתכלו אז בחדשות, רואים איך כולם נוהים אחריהם. מבינים את המבול שמעטים הבינו.

כמה ימים אחר כך לא היה ערך לדולר.

הוא היה המטבע האחרון שקרס, שאר המטבעות קרסו הרבה לפניו.

אנשים חדלו להאמין במטבעות המדיניים. והעמידו להם עגל זהב חדש בראשם.

זו הייתה תקופה מבלבלת, תוך כמה ימים השתנה העולם. האנשים העשירים ביותר בעולם לא היו יכולים לקנות עם כל כספם כלום.

העושר התחלק מחדש.

הוא מוציא את הסיגר מפיו, נותן לעשן הכבד להסתלסל באוויר, לריח החריף להשתלט על חלל החדר. הוא שולח מבט מרוצה לעבר הקירות הכהים שמסביבו — בדיוק כפי שחלם, כפי שתכנן. כהים ונוגים, גבוהים ומאיימים, מעניקים תחושה של שליטה אפלה. מסגרות הזהב שעליהן בולטות כמו משיחות מכחול עדינות, אך למי אכפת מזהב היום? העולם מזמן עבר למטבעות דיגיטליים.

הוא זוכר היטב את הימים הראשונים של חלוקת העושר, כיצד ישבו הוא וחבריו סביב שולחן עץ כבד וחיככו ידיים בהנאה, כמו קוסמים שזה עתה הצליחו להעלים שפן. חלומם המשותף קרם עור וגידים. הביטקוין, אותו רעיון מופשט שהיה נחלתם של מעטים, החל לנסוק במהירות מסחררת. כל שעה — ערכו הוכפל. ההייפ התפשט כמו אש בשדה קוצים, ולא היה דבר שיכול לעצור אותו.

באותם ימים, אנשים נראו אבודים, מנסים בכל כוחם להשיג שברי מטבעות. הם גירדו את תחתית החבית, מכרו את חסכונותיהם, משכנו את בתיהם, נכנסו למינוסים בלתי אפשריים. הכול כדי להיות חלק מהחלום הדיגיטלי החדש.

הוא משחזר את התמונות: הרחובות ריקים, כולם מול המסכים, עוקבים אחר העלייה הבלתי נתפסת. זה היה כאילו האנושות איבדה שליטה, התמסרה לטירוף גלובלי שלא נראה כמותו. אפילו הנשיא טראמפ, בעל החושים הכלכליים החדים, לא הבין את גודל המאורע. הוא הכריז ברעש וצלצולים שארצות הברית תקנה רזרבות ביטקוין — ווי אלף מטבעות. בזמנו, זה היה שווה ערך לתשעים מיליון דולר בלבד. היום זה נשמע כמו בדיחה גרועה.

“כולם רצו לקנות,” הוא חושב לעצמו. “אבל אנחנו? אנחנו רק ישבנו בצד וצחקנו.” הוא וחבריו, גיקים מאז ומתמיד, אנשים שחיו בתוך קוד ומסכים, שמרו על עשרות מטבעות שקיבלו כשהביטקוין היה בחינם. הם הבינו את מה שאחרים רק החלו לפענח.

הוא זוכר איך שיחק בעגיל שבאוזנו, מביט בחבריו, שכל אחד מהם היה מכונס בעצמו. חנונים, מבריקים, אך עילגים בכל הנוגע לאינטראקציה אנושית. הביטקוין היה עבורם לא רק נכס, אלא אידיאולוגיה. עולם חדש. שפת הקוד הייתה שפתם, ובעיניהם היא הייתה טהורה יותר מכל שפה מדוברת אחרת.

כשהדולר קרס — המטבע האחרון שנפל — הם ידעו שזה הסוף. האנושות בחרה בעגל זהב חדש, והעולם, כפי שכולם הכירו אותו, השתנה לנצח. האנשים שהיו פעם עשירי העולם נותרו חסרי כל, עומדים מבולבלים מול מהפכה שאיש מהם לא צפה.

העושר התחלק מחדש, והוא, בתוך כל הכאוס, ישב במשרדו הכהה, נשען לאחור על כורסת עור שחורה, מתבונן בעונג במהפכה שהתחוללה לנגד עיניו. זה היה עידן חדש, והם — שהבינו את המבול — עמדו על פסגתו.

Reactions: M . A, AUVI, נסיכה מהבינה ועוד 19 משתמשים22 //

22 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 4/5/25

בואו חשבון. יוסי לוי

מצורף כקובץ

עודכן לאחרונה 4/5/25

148

מ

שיר רק תגידו לי

מהללו //

30/4/25

שחור ולבן משחקים תופסת.
רע וטוב,
שכול ודרור.

חושך ואור משחקים עוקבת.
עצב ואושר,
רוע ויושר.

עיניים שאך לפני רגע דמעו,
מחייכות עכשיו,
צוחקות.

רסיסי לב כאוב שהתפזרו,
מחוללים כעת,
בריקוד.

אז תגידו לי,
איזה מין עולם זה?
עולם של שקר.

רק תגידו לי,
איזה מין עם זה?
עם של אמת.

עם כזה,
היודע תמיד-
להתגבר,
להתחבר,
ולעולם לא להישבר.

לשמיעת השיר הווקאלי כמובן כאן

Reactions: אוראל סולטן, Ayala10, Sparrow Bird ועוד 7 משתמשים10 //

6 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 4/5/25

מ

מהללו

תודה על מילים מפרגנות וניתוח מעמיק. כיף לקרוא! מה שבעיקר ניסיתי להעביר בשיר זה את הניגודיות בין...

עודכן לאחרונה 4/5/25

1K

מ

ביקורת ספרות על מה שמעל, מתחת ובתוך דופליקטים 2 - ביקורת ספרות

מיקי ג'קי //

21/4/25

דופליקטים 2 - ביקורת ספרות

אז הנה זה הגיע. אחרי שחיכינו שנה מאז ה'התגלות' והתבשרנו שהספר הבא לא יצא לתשרי ונאלץ להמתין עד ניסן. לאחר המתנה ארוכה הגיע הרגע וקיבלתי במייל הודעה מ'אור החיים' על הספר במכירה מוקדמת.

אז לפני שנתחיל עם הביקורות נקדים ונאמר שברור לכל דורש שיונה ספיר כבר מזמן כבשה את הכיסא של הסופרת מספר אחת בתחום ספרות המתח החרדית בכלל, והספר הזה בפרט הוא אחד הספרים הטובים שידעה הספרות החרדית מימיה, וכל הביקורות שיבואו כאן הם לפי דרגתה על אף שברור שאני לא יכול לכתוב ספר גאוני ומורכב כזה. ואצל אנשים בסדר גודל כזה מדקדקים כחוט השערה. ועוד אומר ואוסיף שקראתי את הספר בסך הכל פעם אחת לפני שהביקורת הזאת נכתבה, ככה שיתכן שישנם אי אלו דברים שלא אחזתי בקריאה הראשונה וידרשו פעם נוספת.

היא ללא ספק הולידה משהו חדש בספרות המתח שלנו. ממתח שהסתכם בסוכני ביון ומרגלים נושאי אקדחים, היא הביאה משהו חדשני ועתיק בא זמנית. אני בטוח שזו סדרה שתהדהד עוד שנים רבות על אף ספרי הפנטזיה הבאים שיבואו בעקבותיה. יש בה שילוב גאוני של דמות פנטזיונית יהודית בעולם שמוכר ולא מוכר לנו. לצעד כזה לא דרוש רק אומץ בלקחת אחריות לכתוב אותו, אלא גם את השכל והרגש המתאימים לעשות את זה נכון.

וכעת לביקורת:

ובכן, נתחיל עם הדבר שנגלה לעיני כולם עוד מבלי שנתעמק בספר שאני נושאים בידינו, והוא השם של הספר "אוצרים: כבלי החירות". לא הבנתי איפה בדיוק הקשר דוקא ל"אוצרים" בכל הספר הזה? מה גם שהוא שם פחות קליט, שלוש מילים שבתוכם יש גם נקודתיים. היה נראה לי יותר מתאים "כבלי החירות". ניתן אולי לשער שזה בגלל שבהמשך יהיה ספר שנושא שם דומה "אוצרים: דופליקי הדופליקטים וכו'". אבל עדיין לי זה נראה קצת פחות מתאים.

וכעת ניגש לדבר הבא, הדבר שנראה לעיני כל כבר מהרגע הראשון והוא כריכת הספר. כמו בספר הקודם גם בזה יונה ספיר לא מאכזבת ונותנת לספר כריכה שבולטת מאד במדף הספרים החרדי (והאמת שגם בציבור הכללי היא לא נפוצה כל כך) ויותר נוטה להזכיר תמונה של סרט הוליוודי. ללא ספק כריכה מושכת שגורמת לכל מי שניגש לחפש מתנה לאפיקומן באור החיים להושיט את ידו לספר גם אם הוא לא שמע מעולם את המילה 'דופליקטים'. כריכה יפהפייה, אפילו מאד. עם כל מה שהתלהבתי מהכריכה של הספר הראשון, מזאת התלהבתי יותר. הגרפיקאית כאן ללא ספק עשתה עבודה מדהימה ונדירה. (יש בי מחשבה לפנות אליה לגבי הכריכה לספר שלי). אבל עוד לפני שנרד לרזולוציות אני שואל: איזה קטע בספר היא באה להמחיש? מילא בספר הראשון היתה זו הבקתה בה התגוררו דני וחבריו במשך המשימה שלהם בסיים. אבל בספר הנוכחי חיפשתי סצנה של טירה בראש הר עולה בלהבות על רקע שמי הלילה - ולא מצאתי. יש את המגדל של זירו בראש ההר, שכנראה לא מדובר בו; יש את המלחמה בסוף על הקרצ'ר, אבל לא תיארתי את מבנה המשושה בתור טירה כזאת. חוצמזה שזה לא נראה מתרחש בתוך בועה בלב האוקיינוס – קיצער, עם כל היופי שלה, קצת קשה למצוא קשר בינה לבין ההתרחשויות בספר הזה.

וכעת בואו נרד טיפה לרזולוציות (ושוב, אני מתנצל עד הקפדנות. אבל כמו שאמרתי, בספרים בסדר גודל כזה מדקדקים גם על הפרטים הקטנים): א. הדואוסיינס שמופיע בכריכה לא זהה בצבעיו (גווני שחור ולבן עם ראש כהה) לתיאורים שבתוך הספר (גווני כחול וירוק), וגם לא לצבעי התמונה שבכרך הראשון. ב. האדם שרוכב עליו לא נראה בדיוק יושב עליו, אלא אם כן נאמר שיש לדואוסיינס איזו דבשת שמסתתרת מאחורי הכנף שלו (ועל הכנף עצמה לא יתכן שהוא יושב, אלא אם כן הוא רוצה למות), ואילו בספר הראשון הוא ממש ישב על הצוואר שלו בצורה מאד ברורה. נעבור לגב הספר. בגב הספר אם אינני טועה נראה זירו אוחז בשפופרת הזכוכית שבתוכה כטור הטונגו ליד הגוליבר הענקי. אז ככה: ג. במחילה, אבל ככה לא נראה זירו שמתואר בספר עם עור ושיער בהירים ועיני קרח תכולות. האדם שעומד שם נראה ממוצא מזרחי, אולי אפילו ערבי עם עור ושיער כהים. אולי זה בנדו או אאודו? לא ברור כל כך, מסתבר שלא. ד. לגבי הכלב שמופיע שם: קודם כל לפני שקראתי את הספר הוא בכלל לא היה נראה לי ענק, אלא פשוט יותר קרוב למצלמה מהאדם שעומד הרבה מאחוריו – כנראה שהפרספקטיבה לא מספיק ברורה. אולי היה ניתן לשפר את זה אם היו מוסיפים לשניהם צל על הקרקע. מה גם שהכלב מרים את הראש למעלה במבט מתחנחן כאילו הוא מסתכל לאדם שעומד מעליו ולא לבני אדם קטנים שמטיילים בין רגליו, דבר נותן תחושה שהוא נמוך וקטן. דבר נוסף: הכלב הזה לא נראה גוליבר מעוות גנטית בעקבות קרינה רדיואקטיבית, אין לו עיניים אדומות ומבע מפלצתי כמו שמתואר בספר. הוא דומה יותר לכלב מסטינו נפוליטנו איטלקי. הזאב שבגב הכרך הראשון לעומת זאת נראה הרבה יותר מאיים ומפחיד.

וכעת נעבור לדבר על תוכן הספר, ונחלק זאת לשני חלקים. האחד: הביקורות החיוביות על הספר. והשני: קצת הערות לשיפור.

* אחד הדברים הקשים בכתיבת סדרת פנטזיה, היא העובדה שהקוראים סיימו עם הספר הקודם כבר מלפני שנה וכבר הספיקו לשכוח הרבה מהחוקים והכוחות של העולם, וכעת אתה בא לתת להם עלילה באותו עולם שרוב הסיכויים שחלק גדול ממנו הם כבר הספיקו לשכוח. הדבר הזה קשה שבעתיים כשמדובר בסך הכל בכרך שני כשעל העולם הקסום שלך יש רק ספר אחד, והקוראים לא בדיוק זוכרים את מסגרת ה'גלובל', היחס המדוייק לסקנדר, צורת הזימון, מתי הוא מתאפשר, חוקי היורהמנטום וכו'. על הסופרת מוטלת כאן עבודה מקצועית כבר בעשרות העמודים הראשונים להכניס אותנו לאווירת העולם באלגנטיות, מבלי שנרגיש שאנחנו קוראים כאן איזה תקציר או איזכורים יבשים מהעולם ומהספר הקודם. והתהליך הזה עבר בספר בצורה מוצלחת ביותר. יונה ספיר ידעה להציף תוכך כדי קריאה באלגנטיות מחדש את כל המושגים והאיזכורים החשובים מהספרים הקודמים, מבלי לעצור ולהזכיר אותם בצורה עניינית ויבשה.

* נקודה נוספת שראויה לשבח היא שזה הספר הראשון בו אנחנו מתוודעים לגיבור-על יהודי אוטנטי. הוא נצרך להאכיל את הדואוסיינס לפניו, הוא מתייעץ עם רב על המשך דרכו בגלובל, הוא לא נכנס לכנסיה, יש ערכים יותר חשובים מחוקי היורהמנטום. בסוף הפ היו סיטואציות מאד ראליות והיוניות שהוא יתקל בהם ואני שמח שהסופרת לא ברחה מהם. והכי אהבתי שהדברים נעשו בצורה אלגנטית ולא מולחמת ומטיפה. (גם הקטע האצילי שהוא לא נדחף למכות עם דיואו בשוק ממש מצאה חן בעיני).

* רמת המת של הסיפור עוצמתית ביותר. כל קטע נגמר בצורה שגרמה לי לדפדף לחלק בהא שבו הוא ממשיך רק כדי לברר שהכל בסדר (עד שגיליתי שלא והייתי חייב לקרוא את כל העמודים עד לשם). אומנות ראוייה לשבח. זו טכניקה שהרבה סופרים משתמשים בה, אבל החוכמה היא לא רק לסיים במתח, אלא גם להראות שזו לא היתה סיומת סתמית ובאמת התפתח משהו רציני בעלילה. (בשונה מהסופרים שגומרים פרק במתח שמתברר כמיצג שוא בעמוד הבא, דבר שגורם לקורא לאבד אמון, כמו בסיפור על הוא שצעק "זאב זאב").

* זירו – הוא נבל פשוט גאוני. נראה לי שהוא הנבך הכי מפחיד שפגשתי. ככל שקייזר ומסדר הדופליקטים מנסים להיות חכמים יותר, זירו נהיה מפחיד יותר. אהבתי איך שהיא נכנסה לפרטים עם כל התרגיל שהוא עשה עם קאזנס והמוות שלו. הוא נבל באמת לא צפוי, מצד אחד רצחני להחריד, ומאידך כל כך מתרפס כלפי דני, ועוד בסוף אם הספר... אין מה לומר נבל פנטסטי.

* שמות יותר מקוריים – בספר הזה בשונה מקודמו יונה ספיר הביאה מכלול שמות מקורי וקסום יותר כמו 'ריקורדום', 'פאוטור', 'חרב המורטם', 'ואגבונדים' (שאגב, הם דמויות גאוניות ומתוקות להפליא). יותר טוב מהספר הקודם שכמעט כל השמות שפגשנו היו לקוחים מהשפה האנגלית כמו 'סקנדר', 'בייס', 'פיוצ'ר', 'פרדייס', 'סיים' וכדו'.

* היסטוריה מדהימה מוסיפה המון עומק לעלילה ולדמויות

* סיומת מטורפת – לא זכור לי שקראתי אי פעם סוף כל כך בלתי צפוי (כל הרחבה ותיאור שאוסיף רק יגרע).

ועכשיו לדברים הטעונים שיפור:

* הפרולוג – הספר פותח בדני שנכנס לתוך דלת סתרים ומוצא את עצמו בעבר ומקבל ספר מדוקטור קאלי. הקורא הקלאסי בטוח שזה קרה בתחילת הסיפור עוד לפני חזרתו של דני להמשך שנת ההתגלות, אבל פתאום פוגשים את הקטע הזה שוב בהמשך הספר כשהוא מוצא את המקום שפגע בו הריקורדום, ואז הקורא תופס שהפרולוג בכלל לא היה חלק בסיפור.

* טעויות מקלדת רבות מידי.

* כל ספר טוב מעביר את הקורא איזו חוויה של הרמוניה מסויימת, גם אם הוא חלק בסדרה הוא דואג להשלים איזה פרק מוגדר ומשאיר את הקורא עם תחושת שובע מסויימת (שלא סותרת את התיאבון למנה של הספר הבא). הספר הזה לא סגר מעגל מבחינתי. הגם שלאי נרפאה מהחולי שלה, המצב נהיה יותר מסובך מהמצב בו הספר התחיל, היתה לי תחושה של חוסר השלמה מצד העלילה שהרגישה כאילו נקטעה באמצע – נשארתי רעב. דבר נוסף: בתור קורא ציפיתי לתגמול בסוף הספר של איזה קרב מרשים או אירוע בומבסתי. האמת שהיה, אבל הקרב בבועת האוצרים יכל להיות הרבה יותר בעל צבע, פרטים ותחושות ולא להסתכם בדף אחד.

* עומס מידע מכביד – אני יודע שזה ספר פנטזיה שמתאר עולם אחר, אבל היו הרבה נקודות לאורך הספר שהיו די מייגעות, הן מצד הכפילות שלהם (יכולתי למצוא את עצמי מול שתי פיסקאות באותו עמוד שהסבירו את אותו רעיון) והן מצד המורכבות בה הם מוצגים. הרבה דברים של כללי זימון הסקנדרים והתפקוד שלהם, ההסבר על הריקורדום וההשלכות שלו בעולם ועוד דברים רבים היו מעט מורכבים בשביל קורא קלאסי. צריך למצוא דרך לפשט אותם יותר.

* חוסר שימוש בסאב-טקסט – לאורך התחביר נתקלים במשפטים ופסקאות בעלי עודף מילים מיותרות. ניקח למשל את עמ' 640 (בפסקא השניה בעמוד) רק כדוגמא: כשהספר מדבר של כך שרופיו הוא זאב לא תמים כמו שהוא נראה כתוב "לא רק מקסימיליאן ידע שהוא אינו כזה, אלא כל בעלי החיים שלחמו בו וניסו להרוג אותו. למרבה הצער הללו כבר לא יכלו לשתף אף אחד במה שחוו על בשרם: הם מתו מנשיכת שיניו המורעלות". המשפט האחרון בפסקה הזו מיותר. הרי כולנו יודעים כבר מכמה התרחשויות בספר שהנשיכה שלו רעילה והורגת כל מי שנלכד בה, אז למה לחזור על זה שוב? ומלבד זאת, הרבה יותר מחבר את הקורא כשהוא ממשיך את המשפט המתבקש בראש שלו. בכללי סאב-טקטס הוא אומנות מורכבת, אבל אני חושב שיונה ספיר יכולה לצלוח אותה בקלות יחסית לשאר הסופרים.

נותרו לי עדיין הרבה תהיות ושאלות לא פטורות לגבי הסדרה והדמויות, אבל נראה לי מוקדם מידי להעלות אותם על הכתב. בכל זאת לא עברנו אפילו חצי דרך עם הדופליקטים ואני משער שמחכות לנו עוד המון הפתעות (זה ממש מפחיד ומרגש בא זמנית) שבהם יתבארו כל השאלות והתהיות. צריך לזכור שכל תסבוכת שכתובה בספר נהגתה בידי סופרת שכבר חשבה על מוצא ממנה (סתם ככה יש בזה מסר מחזק לחיים שלנו), ולנו נותר רק להדק חגורות ולהיצמד למשענת הכיסא ולתת לנהגת לעשות את עבודתה נאמנה.

מסקנה: דופליקטים – אוצרים: כבלי החירות ספר נדיר במינו (שגם הוא עצמו נדיר בציבור). מומלץ בחום!

מחכים בקוצר רוח לספר הבא!!!

Reactions: רשב"י, ש.ב.א, שקט... ועוד 40 משתמשים43 //

7 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 4/5/25

ע

עליבאבא

אז אחרי שסיימתי, בשעה טובה, הנה דעתי. ראשית - העלילה מקורית, מרתקת וסוחפת, ומעוררת מחשבה. אחת...

עודכן לאחרונה 4/5/25

494

ה

שיתוף - לביקורת שיתוף ראשון שלי "לוחם"

הבזק של שפיות //

1/5/25

וְהַפַּעַם כְּשֶׁנֶּעֱמַד למוּלִי,
הַנִּסָּיוֹן.
יָדַעְתִּי שֶׁאֵינֶנִּי שׁוֹאֵף עוֹד
לַנִּצָּחוֹן.

עָיֵף מִמִּלְחָמוֹת קוֹדְמוֹת,
שֶׁהִסְתַּיְּמוּ בַּבִּזָּיוֹן.
חָשַׁבְתִּי:
הַפַּעַם, כְּבָר מֵרֹאשׁ,
אֶקַּח אֶת הַכִּשָּׁלוֹן.

אֶלָּא שֶׁלִּבִּי עָצַר בַּעֲדִי,
אָמַר לִי בַּהִגָּיוֹן:
לֹא הַנִּצְּחוֹנוֹת הֵם הַנִסְפָרִים,
כִּי אִם הַקְּרָבוֹת.

הַאִם נִצַּחְתִּי אוֹ נִכְשַׁלְתִּי,
לֹא אוּכַל לְגַלּוֹת לָכֶם.

רַק זֹאת אוֹמַר וַאֲפַרְסֵם:
בָּחַרְתִּי לִהְיוֹת לוֹחֵם.
.

Reactions: ה. שלמה, השקעות R הון, משתדל1 ועוד 49 משתמשים52 //

14 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 4/5/25

מ

מהללו

קטע עוצמתי וכובש.

עודכן לאחרונה 4/5/25

96

שיתוף - לביקורת צודק

בואו חשבון. יוסי לוי //

4/5/25

אֲנִי צוֹדֵק, אַתָּה יוֹדֵעַ.
וּבְכָל זֹאת שׁוֹתֵק.
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה פּוֹגֵעַ.
וּבְכָל זֹאת מִתְנַתֵּק?

אַתָּה קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.
אִי אֶפְשָׁר לְפַצֵּחַ⁠
אִי אֶפְשָׁר לְשַׁמֵּן?
לֹא תָּמִיד לְנַצֵּחַ?

בְּלִי סְלִיחָה, מְחִילָה.
בְּלִי תּוֹדָה לְסִיּוּם.
שׁוּם מִלָּה שֶׁל בְּרָכָה.
זֶה קָשֶׁה לְקִיּוּם?

Reactions: NOA#, הילדה "המאומצת", צלולה ועוד 11 משתמשים14 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 4/5/25

מ

מהללו

מיוחד מיוחד מיוחד. נוקב נוקב נוקב. צודק צודק צודק.

עודכן לאחרונה 4/5/25

408

א

שיתוף - לביקורת חיזוי או בימוי? – האמת על מטאורולוגיה נחשפת

איש המילה הכתובה //

1/5/25

"מטאורולוגיה היא הונאה מסוכנת", אני מתריע כבר שנים בפני גופי האכיפה.

אנשים חושבים שמכנים אותם חזאים משום שהם חוזים את מזג האוויר, אבל האמת היא שזה בגלל שהם מתחזים; מעמידים פנים שהם מבינים לנפש השמש והענן, בעוד הם בכלל יוצרים בשרלטנות את מזג האוויר באופנים פסולים ובצורה פושעת. ואת האחריות? אותה הם מטילים על השמש, הרוח והעננים. כמה נוח.

"אין דבר כזה כמו לחזות את מזג האוויר!", אני אומר בפני כל מי שמוכן לשמוע. כאילו שהשמש משתפת בגוגל דרייב את החזאים בקובץ 'משימותיי לשבוע הקרוב'. מגוחך.

ואם הייתי צריך חיזוק, הרי שהשכן מהקומה שמתחתיי סיפק לי אותו.

הוא חזאי, או יותר נכון, רמאי מפורסם מאוד.

הוא יושב במרפסת רוב היום, מלופף בכלים משונים ובאנטנות, שבעזרתם הוא מתקשר עם חזאים אחרים ומתאם עימם את מזג האוויר שבא להם להנחית מחר על העולם. זה לא שאני מצליח לשמוע את תוכן השיחות, אבל בשביל מה יש תבונה אם לא כדי להבין דבר מתוך דבר?

לפעמים מסכמים ביניהם חבר הפושעים להשרות צמר גפן בים ולהפריח אותו לשמיים, ואחר כך הם ממהרים לדווח על מזג אוויר מעונן וגשום הצפוי למחר.

לעיתים הם משגרים את צמר הגפן יבש. "יהיה יבש ומעונן חלקית", הם מבשרים.

פעם בכמה ימים אני שם לב לילד שנכנס למרפסת, מעביר לחזאי פתק ומסתלק לפני שמישהו ישים לב. כמה שקוף וברור שמדובר במלשן של הכיתה שמוסר את כל השמות של הילדים שפתחו מטריה מתחת לגג. החזאי מתייק ושומר את כל השמות, הם כבר יקבלו את מנת הגשם שלהם בחופתם.

ואני רץ פעם אחר פעם לתחנת המשטרה לדווח. הם צוחקים לי בפרצוף. שקועים עמוק בקונספציה. כמה כיף להאמין שיש מישהו שחוזה בשבילך את העתיד?

"תביא ראיית זהב, אחרת לא נוכל להתייחס אליך ברצינות", הם מבהירים בזלזול. אני יוצא מושפל.

אתמול הרגשתי שעברייני החיזוי עוברים כל גבול. הם הזהירו מראש שיהיה אביך, ואכן היה מביך. מביך מאוד. חזרתי הביתה מלוכלך מבוץ, ועם נעליים גדושות בחול.

"לא עברנו כבר את הגיל של ארגזי חול?", שאלה אותי אשתי בציניות אופיינית.

לך תסביר לה עכשיו שזה השכן מלמטה שהתקשר אתמול לכמה בדואים במדבר סיני, והורה להם להפעיל מאווררים רבי עוצמה לכיוון ישראל.

אבל דווקא מתוך החושך, השרפות המשתוללות והמצוקה, באה הישועה – ראיית הזהב שתשליך את שכני ואת חבר מרעיו לכלא לשנים רבות.

בפנים צוהלות התיישבתי מול החוקר התורן ובישרתי, "הפעם הצלחתי להביא ראיה חותכת שתוכיח מעל לכל ספק שחזאים לא חוזים מציאות, אלא מתאמים ויוצרים אותה ברשעות שאין כדוגמתה".

כל שוטרי התחנה התאספו. ביקשו ממני להמתין כמה דקות לבואם של ראשי מחלקת החקירות של להב 433.

ואז כשכולם הופיעו, הטלתי את הפצצה. תקשיבו טוב לתחזית שה'חזאי' נתן אתמול בקו נייעס פופולארי, שעות לפני שהשריפות התחילו להשתולל.

קולו הרדיופוני של שכני בקע בפאתוס מהנייד שלי: "ובכן, היום יהיה בעיר בכל חלקי הארץ".

"עכשיו תסבירו לי אתם, מי בדיוק הבעיר את המדינה ושפך עליה שקי חול למכביר", חתמתי בתחושת ניצחון.

Reactions: Tamar171, רצתה, נח שוורצברגנדרוביץ ועוד 46 משתמשים49 //

12 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 4/5/25

א

איש המילה הכתובה

תודה רבה. מעריך מאוד! מהמחמאות שקוראים כמה פעמים.. תודה רבה!

עודכן לאחרונה 4/5/25

189

ד

שיר אוֹמֶרֶת לָהּ גִּדְלִי

דודה //

30/4/25

אם שירה היא חריזה, קצב, משקל- השיר הזה הוא כנראה אחרון בתור.
אם שירה היא פורקן של רגשות, של כאב ארוך בשנים. ככה, בפשטות, בלי מילים מפוצצות ורצון להרשים- השיר הזה הוא הדבר.

הִיא רָצְתָה שֶׁאֶגְדַּל,
רָצְתָה מְאוֹד.
כָּאן וְעַכְשָׁו,
לִרְאוֹת תּוֹצָאוֹת.
הִכְּתָה עַל רֹאשִׁי,
צִוְּתָה שֶׁאֶגְדַּל.
הִכְּתָה בְּחָזְקָה,
בְּלֵב מְבֹהָל.
הִיא רָצְתָה שֶׁאֶגְדַּל,
לֹא עָלָה בְּיָדָהּ.
נִשְׁאַרְתִּי קְטַנָּה,
חֲבוּלָה, אֲבוּדָה.

רַק אַחֲרֵי
שֶׁהִפְסִיקָה לִרְצוֹת
(כְּשֶׁמָּצְאָה רָאשִׁים
אֲחֵרִים לְהַכּוֹת)
וְהִיא לֹא רָאֲתָה,
לֹא הָיְתָה בַּתְּמוּנָה,

אָז גָּדַלְתִּי.
יַלְדָּה קְטַנָּה.

Reactions: ש.ב.א, רות בן ממן, BMiriam ועוד 24 משתמשים27 //

12 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 4/5/25

ד

דודה

התכוונתי לומר שאז הילדה הקטנה שבי העזה לגדול...

עודכן לאחרונה 4/5/25

77

ד

שיר אביב

דיונון //

4/5/25

פַּרְפָּרִים בָּאוּ
וּבְכַנְפֵיהֶם בְּשׂוֹרוֹת
בְּמָעוֹף מְתֻעְתָּע
כִּסְעָרָה בְּכוֹס שִׁכּוֹר
יָמִין וּשְׂמֹאל מְפַרְפְּרוֹת

קִסְמָם חוֹצֵב הָרִים
סוֹדֵר שׁוּרוֹת
קוֹל אוֹמֵר תִּקְוָה
מֵסִיר יָתֵר
מְמַלֵּא הַחֲסֵרוֹת

עוּר רוּחַ עוּר
נַפַּח מִפְרַשׂ סִירוֹת
לַנַּעֲרָה הַמְּצַפָּה
לַחֲצוּיֵי הַלֵּב
לַחֲסִידִים חוֹכֵי סְפִירוֹת

בְּנוֹת שִׁיר זַמְּרוּ
רַחֲשׁוּ לַחֲשֵׁי שִׁירוֹת
לָאֵם שֶׁבְּנָהּ שָׁבוּי
לִבְנָהּ שֶׁמַּבָּטוֹ כָּבוּי
כִּי עֵת לְפַתֵּחַ מוֹסֵרוֹת

Reactions: חנה ש., איש המילה הכתובה, אוראל סולטן ועוד 7 משתמשים10 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 4/5/25

צביה ר.

שיר מפעים במיוחדותו!! אהבתי את המשלב הלשוני הגבוה, ואפילו מליצי - ועם זאת מוגש בחן רב ובאופן...

עודכן לאחרונה 4/5/25

89

ל

שיר ים של מלח ואוקיינוס מתוק.

לוטם //

2/5/25

ים של מלח
לפעמים שווה יותר
מאוקיינוס של מים מתוקים.

לפעמים
ים של מלח
משמעותי הרבה יותר
אפילו ממים מרווים.

ים של מלח
מעיד על מאמץ עמל ויזע
וגם אוקיינוס של מים
מתוקים
לא ישווה אליו.

Reactions: ח.ד. וחלק, דיונון, צביה ר. ועוד 11 משתמשים14 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 4/5/25

ס

ספרי מוסר

נכון כל כך, וואו.

עודכן לאחרונה 3/5/25

236

א

שיתוף - לביקורת דו-שיח מנוגד (מנוגב)

אינפרא //

1/5/25

"מלוכלך כאן", הוא מעווה את פניו בבוז, "צריך טאטוא יסודי".
"זה ממילא לא התפקיד שלך", היא סונטת בו.
"אז מה?"
"אז אתה צריך לא להתלונן".
"אני לא בלגנתי! הם צריכים ללמוד להחזיר דברים למקום!"
"ומה? תגיד להם?"
"כן!"
"אוי, באמת..."
"למה לא?"
"הם לא שומעים אותך", היא מייצבת את עמידתה, מזדקפת.
"אז אולי את תסדרי?"
"אני צריכה מטאטא".
"אני לא יכול לעזור?" הוא מציע בתקווה.
"צריך מטאטא, לא מגב. אתה מתאים לשטיפות".
"את יכולה לבד, לא?"
"אני כף-אשפה להזכירך, אני לא יכולה לאסוף לבד".
"אז נחכה".
"זה מה שעשינו עד עכשיו, לא?"

-------

אשמח להערות והארות.

Reactions: סבא ישראל, KATZEFET, סבתא חביבה ועוד 20 משתמשים23 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 3/5/25

הלוחשת לתווים

חחח מוצלח ביותר!!!

עודכן לאחרונה 2/5/25

2K

שיתוף - לביקורת בחורצ'יק, ידיים למעלה!

שועל ספרות. //

28/1/24

"יאללה בחורצ'יק, ידיים למעלה!"

"עזוב אותו! אתה לא רואה שהוא מותש?"

"מי שישמע מותש... נו, ידיים למעלה!"

"משה? אתה מוכן לשחרר אותו?"

"מה הבעיה שלך? מי שומר עליו עכשיו?"

"אתה".

"יופי, אז כל עוד אני אחראי על השמירה שלו, אני מסתדר! נו, ידיים למעלה!"

"מסכן..."

"הוא ממש לא מסכן, הכל טוב!"

"הוא כן מסכן! אתה סתם מתעלל בו!"

"איזה מתעלל... חס וחלילה! מה קורה? אתה לא שומע? ידיים למעלה!"

פרץ בכי.

"אמרתי לך!"

"מה אני אגיד? צודקת! מותק, לא רוצה 'ידיים למעלה'? נעשה 'סבתא בישלה דייסה'?"

Reactions: ת ב, צל של עצמו, הילדה "המאומצת" ועוד 122 משתמשים125 //

7 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 2/5/25

א

אוראל סולטן

חזק!!! :ROFLMAO: :ROFLMAO: :ROFLMAO:

עודכן לאחרונה 1/5/25

250

שיתוף - לביקורת יום הזיכרון תשפ"ה

חוה אייזן //

29/4/25

משתפת בשני קטעים קצרים שכתבתי ליום הזיכרון תשפ"ה

צפירת הרגעה-

אשת חייל-

Reactions: קרב, הילדה "המאומצת", א02 ועוד 19 משתמשים22 //

3 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 1/5/25

חוה אייזן

וואו שמתי לב לזה אחרי שאי אפשר היה למחוק הכוונה כמובן כמו שכתוב באשת חיל תודה על הדיוק!

עודכן לאחרונה 1/5/25

131

ס

שיר מה נשתנה.

ספרי מוסר //

1/5/25

Reactions: לא אירא רע, אבינועם גולדברג, נסיך על חלל ועוד 17 משתמשים20 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 1/5/25

ס

ספרי מוסר

@RU1 תודה. זה מרגש.

עודכן לאחרונה 1/5/25

166

שיתוף - לביקורת סָפַרְתִּי אֹמֶר

צביה ר. //

29/4/25

עֳמָרִים עֳמָרִים
שֶׁל אוֹמְרִים
וְדִבּוּרִים
צָמְחוּ בְּנַפְשִׁי.
הִקְדַּשְׁתִּי לָהֶם חֶלְקַת אֲדָמָה.
הֵם קָבְרוּ בָּהּ אוֹתִי.
לְוָיוֹת הִתְקַיְּמוּ בִּי
יוֹם יוֹם.
עַל שֶׁלֹּא נָהַגְתִּי בִּי כָּבוֹד.
פִּסּוֹת פִּסּוֹת מִמֶּנִּי
כֻּסּוּ בֶּעָפָר,
וְלֹא מָצָאתִי מִלִּים לְהַסְפִּיד.
סָפַרְתִּי אוֹתָם,
אֶת הָאוֹמְרִים.
אֶת מָה שֶׁאָמְרוּ. שֶׁקָּבְרוּ.
יוֹם יוֹם.
לֹא שָׁכַחְתִּי.
לֹא דִּלַּגְתִּי.

הַיּוֹם לֹא סוֹפֶרֶת. בִּבְרָכָה.
מַצְמִיחָה בְּתוֹכִי
תְּבוּאָה חֲדָשָׁה.

Reactions: אזמרגד, אבטיח, הילדה "המאומצת" ועוד 17 משתמשים20 //

9 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 1/5/25

%

%תמר%

ת'אמת? נתת לי פול השראה עכשיו. תודה.

עודכן לאחרונה 1/5/25

185

%

שיתוף - לביקורת פִּינְג. פּוֹנְג. אָאוּצ'

%תמר% //

30/4/25

שָׁכַבְתְּ בַּמִּטָּה
וּבָכִית.

וְהָיָה לִי חַם
וְחָנוּק,
קִירוֹת סָגְרוּ עָלַי
מִלִּים.

וְכַדּוּר שֶׁצָּלַפְתְּ לְעֶבְרִי
פִּינְג
פּוֹנְג
בַּבֶּטֶן.

וְהִתְחַנַּנְתּ לִי
שַׁדַּי,
שֶׁאֵלֵךְ אֶל הַקֶּבֶר.

פִּינְג
פּוֹנְג
אָאוּצ'

וְלֹא יָכֹלְתִּי
כִּי סָגַרְתְּ עָלַי דֶּלֶת.

אַחַר כָּךְ⁠
נִרְדַּמְתְּ⁠
מִטָּתֵךְ רְטוּבָה
וּדְמָעוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ⁠
הוֹתִירוּ בְּפָנַיִךְ⁠
חֲרִיצִים.

אַחַר כָּךְ⁠ הָלַכְתִּי
פִּינְג פּוֹנְג
בְּיָדִי.

וּבַלַּיְלָה שָׁאַלְתְּ אוֹתִי
לָמָּה אֲנִי לֹא יְכוֹלָה
לַחֲזֹר
הַבַּיְתָה.

---
תמר.

Reactions: אריאל ריבו, NOA#, אוראל סולטן ועוד 19 משתמשים22 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 1/5/25

%

%תמר%

אם בשבילכם השיר מלא ברמזים, ובלי יכולת ביאור עצמי- זה בסדר. הגיוני. אני הגזמתי עם מסתוריות. אני...

עודכן לאחרונה 1/5/25

214

%

שיתוף - לביקורת יום הזיכרון.

%תמר% //

30/4/25

כְּשֶׁיּוֹם הַזִּכָּרוֹן הִגִּיעַ שׁוּב
הָלַכְנוּ לַיַּעַר
אֲנִי וְעִדּוֹ.

רוֹי כְּבָר הִגִּיעַ לְפָנֵינוּ⁠
"הֵי חֶבְרֶ'ה, חִכִּינוּ לָכֶם" הוּא צָהַל לְעֶבְרֵנוּ.

כֻּלָּם חִיְּכוּ אֵלֵינוּ,
הַמְּפַקֵּד בִּקֵּשׁ שֶׁנֵּשֵׁב.

הִתְפַּזַּרְנוּ בֵּין עֵצִים.

הוּא חִלֵּק לָנוּ דַּפִּים,
בִּקֵּשׁ⁠ שֶׁנִּכְתֹּב.

דַּף.
עֵט.
וְשֶׁמֶשׁ נֶעֱלֶמֶת בֵּין הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם.

יוֹם הַזִּכָּרוֹן נָפַל עָלֵינוּ.

הַמְּפַקֵּד הִסְתּוֹבֵב בֵּינֵנוּ,
הִפְצִיר שֶׁנִּכְתֹּב הַכֹּל,
שֶׁלֹּא נִבְרֹר מִלִּים.

אַחַר כָּךְ הִגַּשְׁנוּ דַּפִּים
וּצְפִירָה בִּלְבְּלָה לָנוּ שֶׁקֶט.
דָּמַעְתִּי.
הַחֶבְרֶ'ה רָטְטוּ בֶּכִי.

רַק הַמְּפַקֵּד עָמַד שָׁם,
גַּב זָקוּף.
פֹּה קָמוּץ.
מִצְמוּץ בָּעֵינַיִם.
יֹבֶשׁ.

אַחַר כָּךְ⁠
עִדּוֹ שָׁאַל מָה כָּתַבְתִּי
מָשַׁכְתִּי כָּתֵף
אָמַרְתִּי לוֹ⁠
'כְּלוּם'.

בַּלַּיְלָה
קָפְצָה לִי הוֹדָעָה מֵהַמְּפַקֵּד,

"לָמָּה דַּף רֵיק?"

לֹא עָנִיתִי לוֹ,

בּכְּלוּם
הַכֹּל
כָּתוּב.

---
תמר.

Reactions: noa choen, אריאל ריבו, מיריכ ועוד 19 משתמשים22 //

7 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 1/5/25

%

%תמר%

תודה לכולם. ולואי שיבוא פתאום אדון.

55

א

שיתוף - לביקורת עין עצלה

אליש:) //

1/5/25

זאת הייתה עין עצלה...היא לא התאמצה לראות את הטוב שבו.
הוא הביא לה את כל מה שהיא הייתה צריכה. הצרכים שהוא ידע שהם טובים לה.
עד שהעין הזאת התעוורה לגמרי.
ופתאום התחילה לראות..
את כל מה שרואים שלא רואים. מרגישים.
מרגישים במקומות הכי חשוכים שיכולים להיות.
הלבן מגיע בהכי שחור שיש.
איפה ששוכן חוסר הראייה שם הראיה 6/6 .
העיוורון הוא המסר הכי גדול של הראייה.
האמת מסתתרת מאחורי הרבה שורות של שקט.
הרגש מרגיש מה שהשכל לא יודע להסביר.
החוסר הוא ההבנה של היש.
וכל מסר שנקלט בנו הוא מסר שצריך להיקלט.
ושם במקום של החוסר..זה מקום הערעור של הצל שלא החליט אם הוא חושך או אור. אמת או שקר. טוב או רע.
מתוך החושך והרוע והשקר. צומחת האמת הכי ברורה בין טוב ורע.
גם השקר הכי גדול יתגלה.
והאור יתעלה.
והעין...היא תראה...

Reactions: אוראל סולטן, מימיי, ניק 139167 ומשתמש 1 נוסף4 //

0 תגובות

עודכן לאחרונה 1/5/25

155

צ

שיר הנה ימים באים

צפניהו //

29/4/25

מתלבט כבר מאות שניות אם לפתוח את השיתוף הראשון שלי כאן עם שיר ישן מתוך המגירה.
(נכון, עדיף פי מאה לשתף בחומרים עדכניים, אבל לאחרונה תוצרי הכתיבה שלי נשלחים ישירות לעיתון. לא למגירה. כך שאין לי הרבה מבחר אקטואלי...)
אחרי פשפוש קל עלה בידי דג שמן. חושב שהוא שווה בדיקה. אולי תגלו בתוכו איזשהו יהלום קטן.
תעדכנו כמובן. מחכה מאוד לביקורת.
תודה גדולה מראש!

עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים טוֹבִים
עוֹד יָבוֹאוּ.

עוֹד יִשְטוֹף הָאוֹר דִמְעוֹתֶיךָ
וְלֹא תּוֹסִיף לְהַטוֹת עַל שְֹמֹאל.

עוֹד תָצִיף אַהבָה אֶת וְרִידֶיךָ
וְלֹא יִהְיוּ בְּגָדֶיךָ לְבָנִים עוֹד

אַזִיקֵי לִיבְּךָ אָז יַימֵסוּ
וּשְעָרִים יַחְרְקוּ לְפָנָיו לִרְוָוחָה

כְּמוֹ צִיפּוֹר דְּרוֹר יָנוּעוּ כְנָפָיו
קֵדְמָה וְצָפוֹנָה, הַשָמַים לֹא גְבוּל

יִנְשוֹם וְיִנְשוֹף וְאֵין מַחְרִיד
כְּמוֹ עֶצֶם נִשְלַף מִגְרוֹנוֹ

כֵּן, כּוֹחַ עָז אָז יָקוּם מִמְךָּ
לְהַשְקִיט כָּל אוֹיֵב וּמִתְּחַכֵּם

כּוֹחַ עָז הִנֵה, הִנֵה קָם מִמְּךָּ
קוּם, עָמוֹד, כִּי יָמִים בָּאִים

הִנֵה בָּאִים יָמִים טוֹבִים,
הִנֵה בָּאִים.

Reactions: איש המילה הכתובה, קראנצ' פיסטוק, מימיי ועוד 14 משתמשים17 //

8 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 1/5/25

מ

מהללו

מסכימה עם כל מילה.

עודכן לאחרונה 1/5/25

301

א

שיתוף - לביקורת מופת קרעסטירי מזווית מעט שונה

איש המילה הכתובה //

29/4/25

השוטטות האינסופית שלהם אחרי אוכל כדי לשרוד, היא זו שהפגישה וחיברה ביניהם. מאז הם חבורה אחת מגובשת ומחויבת - האחד בשביל כולם, וכולם בשביל האחד.

אם מישהו מוצא אוצר של אוכל הוא מבשר לשאר ה'חברה' וכולם באים לסעוד ולשבוע. החלוקה שוויונית. קומוניזם בתפארתו.

היה זה שוב זבלילי. הוא בעל חוטם חד ואינטואיציה של מרגל. תמיד מצא את האוצרות השווים ביותר, לא הסתפק בשאריות פסולת בפחים. עכשיו הוא גילה מאגר אוכל אדיר ממדים, מטורף אפילו במושגים שלו.

להפתעתו המתחם כלל לא היה שמור, אפילו די פרוץ. זבלילי תצפת על המקום 48 שעות. בבוקר ראה תנועה ערה מאוד של אנשים שבאים בידיים ריקות ויוצאים עם עגלות עמוסות, בצהריים היה קצת יותר רגוע, ובערב שוב סואן. אבל בלילה, כך גילה לשמחתו, האורות כבים והמקום מתרוקן ונעשה שומם.

הבשורה שזבלילי הביא לחבורה הייתה עצומה: "על פניו סיימנו עם החיפושים המתישים, מהיום אנחנו מסודרים פיקס. טּוֹר הזהב של דרי הרחוב בפתח", הכריז לקול התשואות הרמות.

אילו היו יודעים לקרוא ביידיש את נוסח השלט שהתנוסס בפתח המחסן הענק, הם לא היו מעיזים להתקרב.

זה כמו שגנב יזמין לעצמו משטרה.

אבל הם לא ידעו. אז הם חגגו כמו שצריך. בכל לילה הם פתחו שולחנות ואכלו מכל הבא ליד.

עד שלילה אחד כשבאו לחגוג, זבלילי, בעל האינסטינקטים של מרגל, שם לב לסימן מדאיג. ווי תלייה חדשים ננעצו בקירות.

ניתוח אנליטי חריף ואופייני, אפשר לזבלילי להבין לאן נושבת הרוח. נגמרה החגיגה.

חבריו שראו אותו מודאג ביקשו הסבר, "מה קרה? כולה כמה ווי תליה, בטח רוצים לתלות כאן את נוסח ברכות הנהנין, לזכות את הרבים", ניסו להרגיע.

"אתם לא מבינים כלום", הטיח בהם זבלילי, "זה הסוף שלנו", קבע.

"מה כבר יכול לקרות", זלזל פחניס הציניקן, "יתלו אותנו על הווים?".

"הרבה יותר גרוע", הפחיד אותם זבלילי, "הולכים לתלות תמונות של ר' ישעי' בן ר' משה. שמעתי פעם אנשים שאומרים שזה קוטל אותנו, העכברים".

"ולראיה", שלף זבלילי עיתון עדכני, "תראו את הכותרת הזו". כולם השתתקו וזבלילי הקריא בקול: "במוסדות ומשביע לכל חי לזכרו של הצדיק מקרעסטיר, החליטו להילחם בכל הכוח במכת העכברים שהתעצמה מאוד במחסנם בתקופה האחרונה, במיוחד בלילות".

דממת מוות השתררה במחסן. פה ושם נשמעו כרסומים אחרונים של עכברים עצובים. זו אולי סעודתם האחרונה.

לפתע נפתחה הדלת. האור נדלק. איש פחדן הניח תמונה של דמות אצילית בפתח וברח. הוא לא העז לחתור עד לווים דרך דיוויזיות של עכברים שיודעים שכבר אין להם מה להפסיד. סמך על הדמות השמיימית שתעשה את העבודה גם מהרצפה.

העכברים המבועתים הריחו את סופם. אך הצדיק חייך אליהם בחמלה מבעד לתמונת השמן, כאומר: "בעלי המקום לא אוהבים אתכם. הם רוצים להילחם בכם בכל דרך: מלכודות, סם, דבק קטלני ועוד דרכים קטלניות ודרקוניות. אני כאן כדי להתריע בפניכם באהבה, שמרו על נפשותיכם. אני הסיכוי האחרון שלכם לצאת בשלום מהמקום. צאו החוצה ולא יאונה לכם כל רע. וקחו עמכם את ברכתי שלא תדעו רזון ומחסור, ובטוח אני שהזן ומפרנס לכל ידאג לכם לשפע ממקום אחר".

"ורחמיו על כל מעשיו".

Reactions: דיונון, Tamar171, T;) ועוד 46 משתמשים49 //

5 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 1/5/25

א

איש המילה הכתובה

וואו!! תודה על מילים מפרגנות מכל הלב. לא מובן מאליו. מעריך מאוד!

עודכן לאחרונה 1/5/25

186

מ

שיתוף - לביקורת שדה קרב- אבל חד צדדי.

מדינאית //

30/4/25

"כל פעם שהוא מתחיל עם זה, אני מגיעה למצב שאני לא נרדמת." אני פורקת לה. "זה בלתי נסבל כבר"

היא חושבת, מעכלת, וכרגיל ,ישר שואלת- "דיברת איתו על זה? מה הוא טוען??"

"זה מה שעוד יותר מתסכל- הוא מתכחש! טוען שאני זאת שמדברת שטויות!!!"

כאן היא כבר שתקה.

בד"כ, יותר מכולם, דווקא לה, לאוזן קשבת שלי, יש תמיד עיצה טובה.

אבל הפעם זה היה מסובך. היא לא רגילה לייעץ בזה. זה אישי מידי.

"אמממ..." הצליחה לגבש תגובה-" הלכתם אולי לטיפול??"

"יואו, אחרי שעות של שכנועים הוא הסכים. פעם אחת. לא עזר. אמרו לי שאאלץ להתרגל כנראה.

וגם אחרי זה, כמו תמיד, אל תדאגי לו. הוא נרדם בשלווה. אני זאת שנשארתי מתהפכת מצד לצד במחשבה"

"את רצינית???" כאן היא כבר נהיתה עוד יותר המומה. "אפילו להם אין פתרון?"

"כן!" פלטתי בזעם.

"נראה אותם, את הצוות "המיומן" הזה, ישן לידו פעם אחת! פעם אחת! ברגע שהוא מתחיל עם הנחירות"

Reactions: מחוברת לעצמי, אוראל סולטן, צעיר בימים ועוד 13 משתמשים16 //

5 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 1/5/25

מ

מדינאית

תודה על המילים הטובות... קטעים טובים, תמיד באים בהשראת מציאות... :ROFLMAO:

עודכן לאחרונה 1/5/25

213

מ

שיתוף - לביקורת פוס משחק

מימיי //

27/4/25

- היי, אתה. למה אתה יושב לך שם בצד?

- אני? אל תשאל. נפסלתי.

- כל כך מהר? אבל רק התחלנו את המשחק.

- תאר לעצמך..

- לא מאמין! אתה בדרך כלל כזה תותח.

- טוב, טוב, תמשיך לשחק בבקשה. די לדרוך לי על הפצעים.

- תקשיב, זה קורה בסוף גם לטובים ביותר.

- כן, אה?

- אה אה.

- ??

- סליחה. חשבתי על משהו. קיצור, במילים פשוטות - אתה בחוץ על מלא?

- לצערי התשובה היא כן. אפילו בגלגל הצלה נפלתי.

- וואו.

- כן..

- באיזה שלב נפסלת?

- תשעה ימים.

- חסד שבגבורה?

- לא. דאבל גבורה.

- וואלה. מה אני אגיד לך אח שלי? עצוב.

- כן..

- אז, נתראה בסבב הבא?

- חכה חבובצ'יק. תן לי שנה לנשום.

Reactions: פנתרה שחורה, ידידים, התאומה ועוד 22 משתמשים25 //

7 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 1/5/25

מ

מימיי

🙏🏼🙏🏼🙏🏼

עודכן לאחרונה 1/5/25

2 1K

א

שיתוף - לביקורת ששי לא סופר את עומר – למה, עומר סופר אותו?

איש המילה הכתובה //

27/4/25

"ששי, את העומר כבר ספרת היום?", פתחתי רשמית את עונת ההדתה במסעדה שבה אני משגיח על הכשרות, וכשאני רעב, גם על מידת העשייה של האסאדו והאספרגוסים.

"למה שאספור את עומר מהפס הקר, למה הוא סופר אותי? הוא חתיכת שחצן. אפס.", הפגין ששי בורות מרשימה.

"חחח, לא העומר הזה", כמעט נחנקתי מצחוק ומהאסאדו הצמיגי. מידת עשייה רעה. טוב שטעמתי והשגחתי. "אני מתכוון לספירת העומר שבין פסח לשבועות. כמו שנה שעברה, זוכר?"

ששי נזכר. הסכים. זרק מפיון על הראש.

"כמה צריך לספור היום?", הוא שאל.

"בעיה, עוד לא ספרתי היום, אסור לי לנקוב במספר של היום", ניסיתי להסביר.

"טוב, אין לי כוח לשטויות שלך", העיף את המפיון.

"רגע, יש לי פתרון", הצעתי.

"אני אומר לך מה ספרו אתמול, וככה תדע כמה לספור היום", ששי הסכים.

"אז ככה. אתמול היה 12 ימים לעומר", ששי עיבד את המידע במצחו החרוש, ופניו האירו באחת, "הבנתי, אז היום 11 ימים לעומר", קבע.

"איך 11 אם אתמול היה 12?", זעקתי. מרגיש כמו מורה גרוע במתמטיקה.

"זו לא ספירה לאחור?", תהה ששי.

"לא, זו ספירה מלמטה למעלה", הסבלנות כמעט ברחה לי, כמו כלב שרוצה לעשות שפטים בחתול מעצבן. החזקתי אותה חזק במושכות.

"אה, אז היום 12 ימים לעומר", הבריק שוב האיינשטיין של זמנינו.

"איך 12?", שאלתי מתוסכל.

"הרגע טענת שאתמול היה 11", צעק.

"אני טענתי? אתה בחישוב עקום ברוורס טענת", צעקתי בחזרה.

"תשחרר אותי מהשטויות שלך", רטן, "כבר עדיף לי לספור את עומר מהפס הקר מאשר את העומר", אמר במרירות.

הגבתי בהלם: "מה אתה אומר?"

"כומר", חרז בכישרון ונמלט החוצה להירגע עם סיגריה.

רדפתי אחריו החוצה. שאלתי אותו מה יש לו נגד עומר מהפס הקר?

"הוא לא מתחלק עם שאר העובדים במשמרות הלילה בצורה שווה", אמר ששי בקול טעון.

"איך הייתה החלוקה של המשמרות בינכם בחודשיים האחרונים?", התעניינתי בסקרנות.

"עשרים ימים שובצו לי, שמונה עשרה ימים לדני ורק שלושה עשרה ימים לעומר!"

"תודה רבה ששי, עכשיו תגיד רק 'הרחמן הוא יקים לנו עבודת בית המקדש...."

Reactions: השנונה..., אימון- והנחייה בNLP, אין דברים כאלה ועוד 122 משתמשים125 //

21 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 1/5/25

א

איש המילה הכתובה

אני תמיד נקרע ביני לבין עצמי עד כמה לעזור לקוראים להבין ועד כמה לסמוך עליהם. התלבטות קשה שצפה כל...

עודכן לאחרונה 1/5/25

612

%

שיתוף - לביקורת אָה. אָה.

%תמר% //

27/4/25

אֶתְמוֹל כְּשֶׁחִיַּכְתְּ⁠
עֵינַיִךְ נָצְצוּ⁠.
כַּדּוּר שֶׁלֶג בֵּינֵנוּ⁠
וּבַחוּץ אָבִיב.

לִקַּקְתְּ אַרְטִיק שֶׁהֵכַנְתְּ⁠,
הִגַּשְׁתְּ לִי אֶחָד קָפוּא.
אָמַרְתְּ שֶׁאֶקַּח
וְשַׁחַם הַיּוֹם.

לָחַשְׁתִּי תּוֹדָה.

שַׁבָּת בַּצָּהֳרַיִם.
רוּחַ דָּרְסָה לִי אֲוִיר
וְיָשַׁבְתְּ לְיָדִי.

הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַשֶּׁקֶר מְדַלֵּג בֵּינֵנוּ.
עַלִּיז, חוֹרֵץ לָשׁוֹן.

וְהָיָה לִי אִכְפַּת.

אַתְּ לִקַּקְתְּ אַרְטִיק
וַאֲנִי אָחַזְתִּי מַקֵּל, פֶּה חָתוּם.
דָּם נֶעֱמַד בְּיָדִי.

כַּדּוּר שֶׁלֶג בֵּינֵנוּ⁠ הִקְפִּיא חֶדֶר
וּבַחוּץ אָבִיב.

שֶׁמֶשׁ הִתְעַקְּשָׁה לַחְדֹּר מֵחַלּוֹן,
נִסְּתָה לְהָמֵס כַּדּוּר. לְחַמֵּם.

בְּאַשְׁמַת קַרְנַיִם קַמְתִּי,
כֻּלִּי רְטוּבָה.
מַקֵּל בְּיָדִי.

לֹא כָּעַסְתְּ עַל דֶּבֶק בַּחֲצָאִית.
דֶּבֶק בָּרִצְפָּה.

וְרָצִיתִי אֵימָה
לִשְׁמֹעַ אוֹתָךְ⁠
שׁוּב
חַיָּה.
שׁוֹאֶגֶת.
אָה.
אָה.

לֹא יָכֹלְתְּ לְהָרִים קוֹל
לְיַד אַרְטִיק.
וּשְׁלוּלִית.

וְתָמִיד אָמַרְתְּ לִי
שַׁקְרָנִית.

אָה.
אָה.

--
תמר.

Reactions: אמושש בבית!!!!!!!!!!, גשם יורד, מיקס& מקס ועוד 27 משתמשים30 //

14 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 1/5/25

ח

חנה ש.

הדימויים שלך מדהימים ולא פחות מזה מה שקורה איתם. אני רק מחכה ליום שלא יהיה כל כך מר.

עודכן לאחרונה 30/4/25

104

צ

שיר הקנאה התאווה והכבוד - עדיין לא נמצאה התרופה

צופה מהצד //

30/4/25

הקנאה התאווה והכבוד. - עדיין לא נמצאה התרופה

כולנו פוחדים מסרטן
זה קשה ומתיש ומסוכן
אבל יש עוד דברים שמתחילים בקטן
ונהפכים לבעיה גדולה עם הזמן
כמו מישהו שהוא בסך הכל קצת דעתן
הוא אפילו לא מסכים שיגדירו אותו גאוותן

זה ממש לא מלחיץ ולא סופני
זה רק גורם לו להיות סנוב ועצבני
ולהתחיל כל משפט במילה אני ואני ואני
ולאורך זמן זה נהיה ממש הרסני

או בסיטואציה אחרת
קנאה בוערת
שהופכת גברת
לא מספיק בוגרת
ללא מרוצה ולא מאושרת
וככל שהיא מתפתחת ומתגברת
היא הופכת לרכבת דוהרת
שאת כל מה שסביבה עלי תהום גוררת
והכל בגלל איזו טבעת או בגד או שרשרת

ולפעמים זו תאווה שמתחילה ממש בקטנה
ומתפתחת לצורך לקבל הכל ועכשיו בלי המתנה
לאכול עוד מנה ועוד מנה
ובלי כוונה
לגדול ולגדול במשמעות של השמנה

להשיג מיד כל מה שמתחשק
בלי יכולת להתאפק.
או במשהו קצת פחות להסתפק

על כן יאמרו המושלים .....
מסרטן רוצים ומנסים לפחות להחלים
אבל יש גידולים שממש קשה להעלים
והנטייה הטבעית היא פשוט איתם להשלים
ולהמשיך לאכול , לקנא , להכלים
כי בשונה מאלה שבאמת חולים
במקרים האלה מי שסובל זה בעיקר האחרים

Reactions: הבזק של שפיות, סבתא חביבה, קראנצ' פיסטוק ועוד 9 משתמשים12 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 30/4/25

ס

סבתא חביבה

נפלא! חריזה מעולה והתוכן- אמת.

עודכן לאחרונה 29/4/25

227

ק

שיתוף - לביקורת חדשה כאן ומתרגשת ממש להציג את הקטע איתו נכנסתי לפורום

קשת החיים //

29/4/25

התלבטתי אם לשים את הקטע הזה או לא.
זה מתחיל כמו סיפור בהמשכים, וזה גם דורש המשך, אבל תאמינו לי שכתבתי את זה סתם ככה ביום של חול בלי שום כוונות זדון לכתוב סיפור בהמשכים. אין לי שמץ של מושג איך ולמה כתבתי על הדמויות האלו (שהן דמויות מהחיים שלי למעשה) ואיך זה הולך להמשיך. האם גם אצלכם זה ככה?
טוב, אז הנה הקטע, אשמח מאוד לביקורות ואולי הצעות להמשך, ומי יודע, אולי תתנו לי את הכוח להמשיך את הסיפור.

בס"ד

לקראת הבוקר היא כבר ידעה מה עליה לעשות. היא התהפכה במיטתה, מעבירה במוחה את סדר הדברים, מה בדיוק תעשה, איך תגיד, מה תלבש.

השעה היתה מוקדמת מדי, אבל היא כבר לא יכלה לישון.

ומה אם זה יכשל? לא יצליח? ואם הפחד יתפוס אותה בשניה האחרונה? ואם הכל ישתבש?

היא הניחה את גופה העייף שוב על המיטה.

"אכבה את האור", חשבה. "אנסה לישון על זה עוד קצת".

נרדמה.

בשמונה היא קפצה מהמיטה. "אוי! כמה מאוחר! כמה מאוחר! איך לא שמתי לב??"

"נו, אין פלא", חשבה לעצמה בתסכול תוך כדי קפיצה מהמיטה וריצה לחדר האמבטיה, "כשמחליטים כל מיני החלטות הזויות בשעות הזויות מדי בבוקר, אז קשה אחר כך לקום".

***

אושרית היתה מסוג הנשים שיודעות לעשות הכל לבד
אחרי כל כך הרבה שנים בהם חייתה בגפה, בלי בעל, בלי ילדים, כבר אי אפשר היה להתקיל אותה בשום דבר. ולא, לא רק מנורה ידעה להחליף. היה ברשותה ארגז כלים שלא יבייש אף שיפוצניק.

באותו בוקר היא קדחה במרץ בקיר. היתה לה תוכנית לשבור את קיר המטבח, לבנות אי ולארגן לה פינת אוכל קצת יותר נרחבת ממה שהיתה לה.

היא עצרה לפתע. "שמעתי דפיקות בדלת?" תהתה. היא הניחה את המקדחה על השולחן והלכה להציץ בקוקר.

"בוקר טוב יפית", פתחה אושרית את הדלת לרווחה ועל פניה חיוך. "מה מביא אותך אלי בשעת בוקר מוקדמת זו?"

יפית פזלה לכיוון המקדחה והצביעה על הקיר השבור בחלקו. "עוד שיפוץ?" שאלה בחיוך. "הגעתי לכאן כדי להזמין אותך להליכה. בעצם כבר התחלתי אותה ועברתי על יד ביתך וחשבתי שזה יהיה רעיון נפלא ללכת ביחד".

אושרית הרהרה. אמנם היא באמצע עבודה, אבל זו שעה נפלאה לצאת קצת. עדיין לא חם בחוץ ואחר כך יוכלו לשבת על כוס קפה בביתה ולפטפט קצת.

"אני נועלת נעלי ספורט ובאה". אמרה.

"אז איך הולך לך בכתיבה?" שאלה אושרית תוך כדי שעברו את הכביש לכיוון השביל שנמצא קצת מחוץ לגבולות העיר. היה זה שביל נוח למדי והן נהגו ללכת שם, ככה בתוך הטבע. אמנם ההליכה היתה פחות נוחה, אבל סבירה. השקט של הבוקר והנוף מסביב הפכו את ההליכה לטיול בפני עצמו.

"אני די תקועה" ענתה יפית. "זה לא שאין לי השראה, אני פשוט מרגישה שכבר אין על מה לכתוב. הכל כבר נדוש מדי. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לתת מעצמי לעולם, להעביר מסרים, אבל אני כבר לא יודעת איך לעטוף אותם. על מה אכתוב? על משפחתיות? על זוגיות? סיפור הסטורי או אולי היסטרי? מתח או פנטזיה? הכל כבר יש, כבר קיים. כולם כותבים על זה. יש ספרי תראפיה, ספרי מתח, הומור, פנטזיה, משפחה, הסטוריה. מה יש לי להוסיף? נכון שאני יכולה לכתוב עוד ספר בסגנון, אבל יקראו אותו כלאחר יד וישכחו ממנו אחרי כמה ימים."

יפית הביטה כלפי מטה בתסכול. זה זמן מה שהיא רוצה להוציא ספר, אבל מרגישה ששום נושא לא יהיה מספיק חזק. לפעמים היא לא מצליחה להירדם בלילות, לפעמים יש לה חלומות משונים והיא חושבת שהנה, עכשיו יש לה נושא. אבל לאחר כמה שעות, החלום מתפוגג ועמו שברו.

אושרית הביטה בה במבט בוחן. "את יודעת?" מאז שהבנתי שככל הנראה אשאר לבד כל חיי, החלטתי ללמוד לעשות הכל לבד. וככה אני עושה כל מיני שיפוצים ועבודות בביתי. אף פעם לא חשבתי שעלי לשפץ עם איזה מסר מהדהד לחברות שמגיעות לבקר אותי."

יפית צחקה. "את באמת משווה? מה הקשר?"

"הקשר הוא שאני עושה דברים בשבילי ולא בשביל אחרים. אילו הייתי מנסה לשפץ בצורה עדכנית כמו שהולך היום, כנראה הייתי נתקעת איפה שאת נתקעת. אני לא מבינה, מה איכפת לך אם מה שאת כותבת יהדהד שנים ארוכות לאחר כתיבת הספר שלך? למה זה משנה לך אם המסר יעבור בצורה כזו או אחרת? אולי פשוט תכתבי וזהו. תכתבי סתם, בלי קשר. תכתבי על מה שאת רוצה עכשיו בלי לחשוב אם כבר יש כזה סיפור או לא, ואם הספר יהיה איזה פריצת דרך לא נורמלית."

יפית נשמה עמוק. הביטה כלפי מעלה ושוב הורידה מבטה.

"את צודקת. את צודקת. אבל גם במקרה הזה, זה לא רק בשביל האחרים, זה בעיקר בשבילי. אני לא רוצה לשעמם את עצמי. לא רוצה לכתוב על עוד סיפור נדוש ורק לחשוב איך אני משתילה את המסר ומסיימת עם הסיוט. אני רוצה ספר שיאתגר אותי, שאחיה אותו, ספר שאקום אליו כל בוקר כמו אל תינוק שזה עתה נולד שכל יום הוא חידוש עבורי ועבורו. כל חיוך שלו יאיר את לבי. אצפה בו גדל, זוחל, הולך, מדבר. אני לא רוצה ספר זקן, ספר שכבר כתבו אותו לפני. מן העתק הדבק כזה."

היא נאנחה. "את בטח לא מבינה אותי, אני...אני צריכה..." היא התקשתה להסביר את תחושתה. היה כאן משהו מעבר. מעבר לסתם סופרת שרוצה לכתוב. היה כאן משהו שאולי באמת רצה להיוולד, כמו תינוק. והיא התפללה לתינוק שיהיה כמו שמואל הנביא ולא סתם עוד תינוק. תינוק שישנה את פני המציאות בעולם.

אושרית הבינה לליבה. הבינה שלפעמים אין זה חכם לשכנע וללחוץ. יפית צריכה לפלס דרך לעצמה וזה לא משהו שקורה ברגע. אולי זה פשוט יתפרץ ממנה פתאום. אולי כמו שהבוקר היא החליטה לשבור את הקיר למטבח. נכון, זה לא ממש דומה, ואולי זה עוד דרך להוציא אגרסיות חבויות אצלה, או אולי הדרך הפסיכולוגית לפרוץ לעצמה דרך. אין ספק שהבדידות אותה חוותה לא היתה מבחירה אלא מכורח. כורח שניסתה למתק עם החלטתה שלא לחכות יותר ולא להפוך עצמה תלויה באחרים. אבל אין ספק שהיה זה קושי והיא הודתה בזה בפני עצמה. גם ליפית יש קשיים, גם אם חייה נראים אחרת מאלו של חברתה.

***

"את מאחרת!" הגננת הביטה בה במבט מאשים וכועס. "אני מקווה שיש לך סיבה טובה לאיחור שלך. את מבינה שהייתי צריכה לדווח לאחראית על כך שלא הגעת והיא כבר שלחה אלי סייעת אחרת. אני מציעה לך להתקשר לאחראית ולבדוק איתה לאן עלייך ללכת עכשיו, כי פה כבר לא צריכים אותך היום".

אורנה התנשפה. היא קמה מאוחר היום ורצה כל עוד רוחה בה אל הגן בו היא עובדת כסייעת. מרוב מהירות לא טרחה לבדוק אם היו לה טלפונים. היא שלפה את הטלפון מתיקה. 10 שיחות שלא נענו. אויש, האחראית מן הסתם חיפשה אותה. איזה בושות.

היא חייגה בחזרה.

"שלום לך", ענה קולה של האחראית אדיש במקצת. "בוקר טוב וטוב שאת חוזרת אלי". אורנה התנצלה על הבוקר הלא מוצלח ושאלה לאן עליה ללכת היום.

"האמת היא שכרגע לא צריך אותך בשום מקום." הקול של האחראית היה מוזר, אדיש אבל גם, איך לומר? נקמני אולי?

"מה פירוש? איך..?" אורנה לא הבינה.

"תקשיבי אלי חמודה שלי, אני לא יודעת באיזה עולם את חיה, אבל אצלנו אין מציאות של טלפון על שקט או סגור, באף שעה משעות היממה, והייתי אומרת לך גם בשבת, אלא שכאן באמת אני לא יכולה חוקית לדרוש את זה ממך, אבל בשניה שיוצאת שבת ועד השניה בה היא נכנסת את זמינה! ברגע שהתקבלת לעבודה בגנים את צריכה להיות בהיכון בכל רגע!"

האחראית לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לצלוף בלשונה: "אם את חושבת שאת יכולה לשחק ככה איתי ולהרשות לעצמך תירוצים כמו שעכשיו השמעת לי, אז את יכולה לקחת חופש ארוך ארוך, לישון כמה שאת רוצה, ולשים טלפון על שקט כל השבוע, אבל לא אצלנו!"

היא חיכתה כמה שניות עד שהמסר יחלחל.

"אבל אני מוכנה לתת לך עוד הזדמנות אחת. אחת בלבד! פעם נוספת כזו ואת מוצאת את עצמך מובטלת. האם אני ברורה מספיק?"

אורנה הנהנה בכוח, לאחר שניה שמה לב שהאחראית לא רואה את תנועתה בטלפון וענתה בקול רועד: "כן, בטח".

"יפה" האחראית חייכה לעצמה. "ועכשיו, עלייך למצוא דרך להגיע לטללים לגן נחשון. בשעה 12 בדיוק עלייך ללוות הסעה של ילדים מיוחדים חזרה לכאן. לאחר מכן אני משבצת אותך לצהרון. מחר את פותחת גן בשעה 7:00 ונשארת עד 17:00. כל טוב."

אורנה בהתה בטלפון. ליווי הסעה? של ילדים מיוחדים? אוי אוי, איזה סיוט! לא הילדים המיוחדים הם סיוט חלילה, אלא כח האדם שנמצא מאחורי ההגה שלא תמיד מסתנכרן עם הסעה של ילדים שזקוקים לכל כך הרבה רוגע ותשומת לב. בפעם האחרונה שעשתה זאת היה עליה להתמודד מול נהג שעלה על מעגל תנועה, נסע בתוך רחוב בניגוד לתנועה, עצר בפראות ברמזורים ולא הפסיק לקלל. והיא היתה צריכה להרגיע ילדים בוכים, לעצור מריבה בין שני אחרים ואיכשהו להצליח לא ליפול בין כל הסיבובים המהירים. היא הגיעה הביתה עם בחילות וכאב ראש. עד היום היא לא מצליחה להבין איך הורים נותנים לילדים שלהם לנסוע בהסעות כאלה איומות. כל מה שהם מקבלים בגן הולך לאיבוד אחרי שעה של הסעה כזאת.

אבל היא לא שופטת, היא יודעת שאין להורים ברירות והם כמו היא, שבויים של המערכת.

היא התקדמה לכיוון תחנת האוטובוס לקו שלוקח לטללים. האם היה עליה לממש את תוכניתה? האם עליה להמשיך בגנים מחוסר ברירה או שאולי? ושמא?

זכרון מחשבותיה מהלילה שעבר שב והכה בה. היתה לה תוכנית מסודרת, מאורגנת. אבל היא כל כך פוחדת! ואם זה לא ילך? לא יצליח? היום כמעט איבדה את מקום עבודתה. אין לה שום אופציה, שום אופציה! היא חסרת השכלה לחלוטין ובגילה המופלג אף אחד לא יתן לה הזדמנות שניה. לפחות יש לה תנאים סוציאליים טובים, חופשות מסודרות, פנסיה, אבל חוץ מזה היא מחוקה לחלוטין. אף אחד לא רואה אותה באמת, למעט הילדים החמודים בהם היא מטפלת וגם ההורים שלהם שאוהבים אותה מאוד. אבל איזה מן חיים אלה? ולמה היא לא מסוגלת לצאת מהבועה של עצמה?

Reactions: ה''מבין'', ==, מחוברת לעצמי ועוד 9 משתמשים12 //

3 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 29/4/25

R

RU1

קודם כל ברוכה הבאה! הכתיבה שלך ממש מענינית וביא יודעת להעביר דקויות של מצבים ותחושות. הדמויות...

39

מ

שיתוף - לביקורת שגרה.

מדינאית //

29/4/25

הרים.
הרים שנערמים ללא הפסקה,
מכסים בספה כל חלקה טובה...
ולבושינו עכשיו, ממש עוד טיפה,
ימצא עצמו בראש הערימה.
זוהי - הכביסה.

דפים.
בקבוצות קבוצות, לפי כיתות,
מתחלקים לרמות ומקצועות.
ויד משרבטת, ציונים רושמת,
מבחנים לתעודה הקרובה.
זוהי- העבודה.

נדנודים.
למעלה למטה, למטה למעלה,
הוא מבקש יותר בחוזקה.
והקטן שם ליד, כולו חול ושמחה,
מחכה למקלחת טובה.
זוהי- משפחה.

הגיגים.
ביום ובליל, ללא הפסקה,
חושבת על סיפוק ומטרה.
כי זהו יומי, וזאת שגרתי,
וזה-מה שעושה אותי
אישה. אמא. שמחה.
זוהי- העצמה.

Reactions: צביה ר., שירת הכוכבים, ללי99 ועוד 3 משתמשים6 //

0 תגובות

קהילת כתיבה מקצועית

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

אהבת את הפורום? שתף>>