קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 2 4K
    • א
    ביקורת ספרות הקיר הרביעי - ביקורת ספרות
  • אוראל סולטן //
    • יש ספרים, שאחרי שאתה כותב עליהם ביקורת, אתה מגלה שבעצם כתבת אותם, לא עליהם. אין שום דבר להוסיף חוץ מתקציר משעמם ומעט תיקוני מקלדת בנאלים.

    יש ספרים, שהביקורת עליהם היא חצי-חצי. חצי תקציר. חצי ביקורת. חצי מעניינים.

    ויש את הספרים האלו, מהסוג השלישי, שבזמן שאתה קורא אותם יש לך מיליון דברים להגיד, אבל ברגע האמת, כשאתה מתיישב אל מול המקלדת, כל המילים שתכננת לומר פורחות לך מהראש, ואתה מוצא את עצמך מאלתר. מבקר באמת.

    הספר הזה הוא מהסוג השלישי.

    אני יושב כאן, ליד המחשב. מאלתר מילים על ספר של מילים. כותב על שתיקות. מוחק. כותב שוב. מוחק שוב. שותק.

    המילים נאלמות מפי. נעלמות. סיירסלי.

    אז אם הביקורת הזו יצאה קצת בוסרית, תאשימו את המקלדת, לא אותי. לא אשמתי שכשאני יישבתי מול הספר היה לי כל כך הרבה מה לומר, ופתאום עכשיו אני שותק. זו בטח המקלדת הארורה הזו, נו נו נו.

    ...​

    גילוי נאות לפני שמתחילים:

    יש לי ארבעה ספרים בבית. ארבע קירות. שומרים. מגוננים. מלמדים.

    ארבעת הספרים האלו הם הסביב של חיי. נותנים לי אקספוזיציה כשצריך. מכניסים מסר עמוק בפנים. מביאים גיבורים מושלמים (בכך שהם לא מושלמים) לקדמת הבמה.

    אני לא אגלה פה בשער בת רבים מהם ארבעת הספרים, אך כמעט כל מי שאני מכיר, יוכל להעיד שניסיתי לשדל אותו לקרוא את אחד מהספרים האלו.

    היום התווסף לארבעת המופלאים הללו ספר חמישי.

    עוד לא החלטתי למה הוא ישמש. הוא יכול להיות תקרה מגוננת מגשם, אולי רצפה שתחזיק אותי יציב. מה שבטוח, ישמר לו מקום בלב שלי. ליד הארבעה. יחמם אותו ביחד איתם.

    פרטים נוספים בהמשך.

    ...​

    מסתבר שקשה לקנות ספר פחות מ12 שעות אחרי שהוא יוצא מבית הדפוס, במיוחד אם אתה מגלה אחר כך שיכלת לקנות אותו ב70 ש"ח במקום בכמעט 100 (!).

    הכל התחיל בבוקר של סוף אדר. הלכתי ברחובותיה של עיר חרדית מסוימת, כשלפתע עברתי ליד חנות ספרים חרדית.

    בדקתי בכיס, מאתיים שקל. כמובן שנכנסתי.

    לאחר כמה דקות של סיבובי הלוך-שוב ברחבי החנות, חזרתי אל המוכר עם ספר מסוים וכן עם הספר 'עליה השלום' (כן כן, תתפלאו, אבל לצערי עדיין לא קראתי.).

    פתאום, ליד המוכר, אני שם לב לספר הנ"ל, עוד עטוף בניר שקוף. למען האמת, ראיתי פרקים מהסיפור ב'בתוך', ומה שאני זכרתי משם, זה משהו על סטייג', גרשי וסבא וסבתא. לחרפתי יותר התעניינתי לראות איך נראים הקטעים של התסריט בספר מאשר לקרוא אותו.

    אז קניתי אותו מהר (למען האמת אפילו תג מחיר עוד לא היה עליו), קראתי, ו... הביקורת לפניכם.

    ...​

    אזהרה: מכיוון שלאחרונה רבו זאטוטים מחוצ'קנים בשערי האתר, אדגיש מראש: זה לא ספר לילדים ונוער. בכלל לא. אנא סלקו את עצמכם מביקורת זו וחזרו אליה בטרם עת, כשתגדלו מעט.

    ...​

    נתחיל בתקציר, לטובת כל מי ש(עדיין) לא קרא את הספר:

    בקה, אם למופת ל3 ילדים וגבעת תיתורה מרשימה, מסתירה מאחורי שתיקותיה עבר כואב של אמא רעילה ומשפחה שותקת. היא עובדת בסטייג' (מלעז: במה כאן: הפקת אירועים) תוך כדי שהיא מנסה להתמודד עם מילות העבר המהדהדות בראשה, ועם משפחתה בהווה - שמציפה את העניין בכל פניה מחדש.

    במקביל, נפרש סיפורה של יסכה, ה'בוסית' של בקה (וגם חברתה הטובה ביותר ואמה החורגת, אבל זה לא קשור לכאן...), שבעברה התמודדה עם גרשי בעלה האלכוהוליסט, תוך כדי שהיא מנסה להקשיב לסבה וסבתא ולגדל תינוק שמתבגר במהירות מפליאה.

    כמובן, כיאה לדבורי רנד, היא לא חוסכת כאן במשפטים נוקבים ובאמרות מסמרות תודעה, שנשזרות בין דפי הספר בדרך מושלמת ומדהימה להפליא.

    ...​

    אני רוצה להתחיל עם בקה.

    למען האמת, הדמות הזו הזכירה לי קצת פאזל. בהתחלה מתפרקת לאלפי חלקיקים שווים. שבורים. רק ארבעה צדדים תואמים. מנסה קצת להרים את עצמה, לסדר. אבל רק כשיד חיצונית מגיעה התמונה הופכת לשלמה. וגם אז, יש שם ציור של פילה מרימה אמא, איקס אדום וגדול על שניהם.

    בהתחלה, על הפרק הראשון, חשבתי שהיא ה'טיפוס' פה, (אח"כ קלטתי שזו אמונה), אבל בקה היא בת אדם משתדלת ומנסה מספיק בשביל להיות 'טיפוס' בעצמה. בהחלט דמות מופלאה ומחזקת. נחזור אליה בהמשך.

    ...​

    ועכשיו ליסכה.

    לפי מה שזכור לי, לדבורי יש עוד יסכה אחת ויחידה בנוסף לזו. יסכה מ'תחנות' הנפלא. יסכה ההיא גרה גם באזור של ביתי, מה שגורם לי להערכה גוברת אליה.

    ולמרות שיסכה הזו שונה בהחלט, ו'מנקלה' הוא לא משחק בשבילה, עדיין יש בליבה אבנים שחורות ולבנות. בלק אנד וויט של אלכוהול. וכן, היין הוא קשר יציב בין הספר הזה ל'תיק מקסיקו', בכיוון ההפוך.

    היא מתמודדת בגבורה עם מסע החיים הכבד שה' זימן לפתחה, ומאוד התפלאתי כשקלטתי שאמא שלה ג"כ קצת מרעילה (אם כי לה היה איפה להיות בשעת הקושי - בביתם של סבה וסבתה.)

    גם אליה נחזור בהמשך.

    ...​


    נמשיך עם הפרק הראשון כולו. בינינו, הוא מתחיל טיפל'ה מסובך , אבל לקראת הסוף הוא טיפה יותר מתבהר ומתיישר. לדוגמה - לקח לי כמה שניות להבין מה זה 'בולשות'. או דוגמה אחרת - ברגע הראשון התבלבלתי בין 'אבא' ל'אבי'. יכול להיות שזה קרה כי לוקח לי זמן להתחבר לספרים (או בגלל שקראתי את זה באישון לילה, תוך כדי הלחץ של טרום-פסח), אבל עברו כמה דפים עד שהגעתי אל המנוחה והנחלה (אם אפשר לקרוא לכל התסבוכת הזו ככה...)

    בפרקים הבאים כבר נשאבתי ב'פלופ'. הדיאלוגים המשעשעים (במיוחד של הילדים. נראה כאילו דבורי פלשה אלינו לבית והקליטה את כולם) המסרים העמוקים (שנכנסו במושלמות בין המילים והשתיקות). העלילה הכואבת והנובעת. הטלטלות. בעיקר הטלטלות (כמה אישה אחת קטנה יכולה לעבור?). הכל סחף אותי בבת אחת לעולם שונה ועם זאת מוכר.

    הפרקים מחולקים לשניים - חצי ראשון: סיפור רגיל. גוף ראשון עבר. חצי שני: תסריט (מיותר לציין שקיבלתי סיפוק לסקרנותי לאיך זה נראה על ההתחלה...). הם משלימים אחד את השני בצורה מושלמת, ושמו של כל פרק מתאים לו כמו עיצוב פנים ליסכה. אפרופו התסריט - הסיפור של גרשי ויסכה מחלחל ומצמרר (רק אני שמתי לב שהמפה מופיעה כמעט בכל פרק שבו יש את הבית של סבא וסבתא?), במיוחד אהבתי את הקטעים שעל הבמה, רתת נפשי למהדרין.

    בכנות, היו קטעים בסיפור שנשכתי שפתיים יחד עם הגיבורים והתפרקתי אל תוך הספר. מהנהן לעצמי. כמעט בוכה. מדהים שיש ספרים שיודעים להעביר את הרגשות שלנו בצורה מושלמת ולא לתת רק תירוצים.

    בהתחלה סבתא בילבי עצבנה אותי, התפלאתי שהיא היוותה אבן דרך בתיקון הנפשי של בקה. ולגבי הקטע של 'כמה אפשר לקשקש' - שלו צייתי כמעט כל הספר - רק אומר שאם זה הקטע עם ה'שמן-דובון-בלע-סבון' - אז זה מוכיח לנו שדווקא דברים קטנים הם אלו שיכולים לפגוע בנו ח"ו ולהיות הקש ששבר את גב הזהב.

    יפה שהסופרת קראה לפרק שבו יש משבר קטן (43) בשמו של הפורקן. מי ששם לב יכול לראות שבאמת משם מתחיל קצת פורקן וזיכוך נפשי לבקה. היו כמה קטעים שם, ובמהלך המשך הסיפור, כמה קטעים שהתחשק לי לעצום בהם עיניים. להתעלם. אולי לבכות. לסלק את המחשבות מהראש. לנפח תקוות. לנפץ אותן כמו בועות סבון. אבל המשכתי לקרוא, למרות שבירת הלב שחוויתי ביחד עם בקה.

    הגענו לקטע הכי מצמרר בספר. הקטע עם האיקסים. קטע שמנקז תפוחים של הורות רעילה לפרח נובל אחד (דרך אגב, כאן ראוי לציין שאהבתי במיוחד את כל ההומאז'ים לסיפורי האגדות הישנים). אין מילים. פשוטו כמשמעו. עד עכשיו אני לא יודע מה להגיד על הכאב הזה. בוקע ועולה בבקה ובנו כאחד.

    אהבתי שהסופרת מקיימת מוות ליד חיים. סבא נפטר. מיד אח"כ 3 ילדים נולדים (אם כי לא הבנתי למה אלחנן לא נקרא גם בשם 'מהדהד', למרות שאבא של בקה נקרא ג"כ בשם כזה.).

    הקטע של ה'מחול לך' בבית החיים היה מצמרר עד כלות הנפש. סילבי היא רעיון יפה ונחמד שגיוון קצת את הספר. דרך אגב, תמיד למי שמקשקש אומרים 'לך תקליט פודקאסט'. אני רואה שבקה ישמה את זה בצורה מקצועית...

    ההתנהגות של אמונה לעיתים מדהימה, וכן הכוח שלה ושל בקה לקום מהשברים. סצנת הבקבוקים של שניהם יחד ריגשה וצימררה אותי כאחד. מי שקרא מבין.

    אלי החמוד עדיין מחזק גב, אבל גם הוא הפליא אותי בעמידותו. נדהמתי שקראתי ש'יויו' זה בעצם 'יואל', תמיד חשבתי שזה 'יוסף'...

    כאבתי על בקה, על צער של שנים סתם, על מצפון גדול. לא קל לעכל בכזו מהירות שהיא לא אשמה, אחרי שגדלה לעולם של להאשים את עצמה.

    קצת עצוב שיסכה נשארה לכאורה 'אשמה'. אבל אהבתי את הכפרה שנעשתה לדמותה של אמו של אבי, עם קניית המערכת. סגירת המעגל עם התה הייתה נחמדה ביותר. היה נחמד לראות שהסיפור מסתיים בתקופת הזמן הזו, אבל אם זה היה כך גם בעיתון, זה טיפה מוזר (מי יקרא בסוכות על פסח?).

    הסיפור נגמר ברגע שבקה מגיעה לסטייג', והטכניקה לא לגלות לנו מי באה - למרות שאנחנו יודעים בברור - גרמה לסיפור להסתיים בנימת רווחה.

    למען האמת, במהלך הסיפור קצת ריחמתי על דבורי שצריכה לשבור את הלב של הקוראים ושלה (ושל הגיבורים) בשביל המסרים, אבל החזקתי עם הסיפור עד הסוף וזה היה שווה. שמתי גם לב שמאז שהתחלתי לקרוא, התחלתי גם לסנן כל מילה מליארד פעם לפני שהיא יוצאת מפי.

    בקיצור - זה הספר הכי טוב של     @dvory עד עכשיו, לדעתי. ספר חובה בכל בית. מילים הם זהב, תודה שטרחת וכרית אותן בשביל כולנו. תודה שכתבת ספר כזה בים של מילים אבודות.

    כריכה: כמוהן, כמו תמיד, כריכה מושכת ומקורית, הישר מידי הזהב של @לולה הבת. התאוריה שלי: קרעים בשורש - תרתי משמע. האוזניות של אמונה דווקא -כדי להראות לנו שדווקא מי שנראה לנו שסבל הכי קצת, סבל אולי כמעט יותר מכולם. הדבק הוא ניסיונותיה של בקה לתקן, והחוט המושלם מאחורה מרמז לנו שהפתרון לא נמצא בצד שחשבנו. (דרך אגב, שמתם לב שזה אותו גופן כמו של 'בחצר האחורית' ו'אין כמו בבית'?)

    ציון: 10 מ10. מושלם.

    עד כאן הביקורת הכי ארוכה בעולם, בעז"ה ניפגש אחרי החגים.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: e5201, אמא של :-), CynicalExplorer ועוד 94 משתמשים97 //
    32 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    כן. לפחות אצלי באופן אישי. זה מלמד ומחזק ומעצים בשעת קושי, ואפילו יותר. תקראי את כל התגובות כאן...
  • 1K
    • CN
    ביקורת ספרות דופליקטים 2 - אוצרי החירות
  • CN //
    • ב"ה

    אזהרת ספוילרים -
    אם לא קראתם, לכו תקראו ואז תחזרו לכאן, חבל שתפסידו....

    טוב, אז על הדופליקטים עצמם אין צורך להרחיב, כולנו מכירים אותם הלוך וחזור, בשנה וחצי של המתנה לא נותר לנו אלא לקרוא שוב ושוב את כרך א' ולתהות את תהיותינו.

    ברוך הבא, כרך ב'!
    אז הבה ננתח אותך לעומק דמך הסגול:

    א. פשלה טכנית נוראית ומעצבנת:
    אחרי סיום כתיבת הספר, עריכה והגהה, נתנו הוראה לתוכנת העימוד להחליף את את כל 'רופיו' ב-'רוּפְּיוֹ' מנוקד, ומכיוון המילה אגרופיו היתה בשימוש נרחב - זה היה מגוחך ומעצבן, ובכל פעם כזו זה שלף אותי משטף הקריאה מחדש.
    זה קרה גם עם המילה בייס המנוקדת - כשכתוב המילה בייסורים, ואני חושבת שזה היה גם עם המילה דני.

    ב. עלילה:
    העלילה הרבה יותר מותחת, וגם תפורה הרבה יותר טוב.
    בכרך א' היו כמה פעמים שדני 'צנח אל מותו הוודאי' -
    גם כשזירו זרק אותו מהצוק, גם כשהוא טבע בביצה, גם כשהוא נפל מהדואוסיינס - וזה היה מרגיז, כי בואו, אנחנו הקוראים לא טיפשים, ומבינים שהוא גיבור הסדרה - ולא הגיוני שהמחברת רוצחת אותו ב100 עמודים הראשונים, וגם לא במאתיים.
    הפעם הטכניקה הזו כבר לא הופיעה, ולא חשבנו אף רגע בסדרה שדני 'צועד אל מותו הוודאי', וזה היה הרבה יותר כיף.
    העלילה קצבית וסוערת, כשכל פרק מסתיים ברמת מתח כזו שלא נותנת לעצור את הדפדוף לפרק הבא.
    הרמזים השתולים:
    אני חשבתי שאבישי הוא הבייס של ישי - כבר בפעם הראשונה שדני פגש אותו, וגילה שאין לו יד,
    וגם על קאזנס חשבתי מיד שהוא הופך לחייתי בגלל שאיבת הכח מהגוליבר.
    (דרך אגב, המילה קאזנס ממש לא מתגלגלת על הלשון, החלפה שלה למילה 'קאנזס', בהחלפת הנ' והז', הרבה יותר זורמת.)
    נקודות תמוהות בעלילה:
    חוויותיו של רופיו מסופרות בפירוט רב מידי. הביקור אצל העיוור וכל זה, לא הצלחתי להבין במה זה משרת את העלילה בכרך הזה. מקסימיליאן יכל מיד להכניס אותו ללהקת זאבים, וגיימס ישמור עליו, בשביל מה כל הסיבוב?
    עוד דבר. כשדני וחבורתו משמשים כחיילים ומגלים את השודדים, ניקולאי נמצא שם ליד השער ושמח שדני עשה מעשה נכון, ומיד אח"כ (בפרק הבא, כשהסצנה הזו ממשיכה) הוא עומד ליד פודיום ונואם. היה שם מעבר חד ולא ברור, שחזרתי לבדוק אם פספסתי עמוד או שניים.
    ניחוש לעתיד:
    דני נפגע בלבלב. הרצון למתוק מספר את זה, זה נשמע כמו סכרת (היפו או היפר, אני לא מספיק מבינה בזה ב"ה). אולי הוא נפגע גם ברגליים.

    ג. דמויות:
    אז יש לנו טובים ויש לנו רעים, ולא כולם אנחנו יודעים לסווג..
    אבל נוספו לנו בכרך הזה דמויות משמעותיות:
    קודם כל, הידיד האלמוני שמגיע לדני ומשאיר לו פתקים נעלמים. מיהו? האם הוא באמת ידיד?
    דבר שני - הישות הזוועתית בקארצ'ר. מי זה? מה זה? האמת שהפרקים האלו היו מאיימים ממש, מטילי אימה.
    בעבר, נוספו לנו הדמויות של אבנר, יוזף ומארק מצד הטובים, ומולם את יורי, פאול, ועוד 2 - מצד הרעים.
    בהווה, נוסף לנו אוצר המים בהווה - סטולי, שמת,
    ואוצר המים לשעבר - קאזנס - שגם מת בסוף, אחרי שחולל נזקים נוראים.
    בהווה, נוספו לנו שבט הנוודים, עם עוזיאל שמגיע לעזרה, וזה היה החלק הכי כיף בספר הזה!
    הדמות של דיואו - מאופיינת היטב עד לקצות שורשי שיערו (הבלונד או החום...), ושמחתי בשבילנו שאנגלר מצמיד אותו לדני, אפילו שדני לא אהב את הרעיון.
    הדמות של ג'יימס שמגיעה לזמן קצר כ"כ נעלמת - כואב הלב עליה. וגם על ריינג', אוצר הזהות, ועל הצייד האלמוני שהורג את רופיו.
    עוד משהו חשוב -
    סוף סוף דני מתייעץ עם רב!
    קיוויתי שיהיה בספר הזה התייעצויות נוספות, שזה לא יהיה כזה חד פעמי - 'יוצא זיין', אלא שתהיה באמת משמעות לעובדת היותו של דני יהודי, מלבד הבחירה המאוד-מאוד-מאוד הירואית לא לעלות לגג הכנסיה.

    ד. אמינות:
    הפעם המחברת לא היתה צריכה להוכיח לנו בכל הכח שיש כוחות דופליקטיים בעולם, וזה היה ניכר.
    הפעם הכל הרבה פחות מתאמץ, הרבה פחות אקספוזיציות בתחפושת (מה הוא עומד באמצע הביצה ומשחזר שיעורי גיאוגרפיה? אה, כי...)
    אנחנו הרבה יותר נסחפים ונוטים לבלוע בקלות את המעברים החדים מהבועה לכדור הארץ, המעברים בזמן, המקומות החדשים והיכולות החדשות שנחשפות מולינו. כמראה גם אנחנו הופכים לדופליקטים מנוסים יותר, לא רק דני..

    ה. תרמילון:
    מה שקרה בקריאה הזו,
    שמילון מושגים הופך להיות הרבה יותר נצרך ומשמעותי עבורינו הקוראים. אולי ננסה לפתוח אשכול כזה, שבו נסדר את כל המידע הדופליקטי בצורה מסודרת?
    גם דמויות, גם מקומות, גם חוקים - כל מה שיכול לעזור לנו לגבש את החומר למשהו בנוי.

    ו. ולסיום - הכריכה:
    הרבה יותר דרמטית מצד אחד,
    הרבה פחות מתאימה לי לאכסון במדף, בבית עם ילדים קטנים, מצד שני. וזה חבל.
    עוד פרט קטן ששמתי לב אליו - איפה שכתוב 'פנטזיית מתח', בפעם הקודמת היתה הטבעת זהב, והמילה סיים לא היתה קריאה כמעט.
    הפעם זה ללא הטבעת זהב, וזה הרבה פחות יפה לדעתי. לא נורא שהמילה לא תהיה קריאה...
    עוד משהו ששמתי לב - הדפים דקים יותר.
    לכן הספר לא עבה בטירוף, למרות שמבחינת עמודים הוא כמעט כמו מהללאל...
    (שימו לב לדפדף בעדינות)

    עד כאן בינתיים, ומקווה ממש ממש שהספר הבא ייצא בפסח הבא, ולא אחריו.
    גם ככה זה מידי הרבה זמן, שנת ההתגלות שלנו כבר תיגמר נחזור כולנו הביתה לפרדייס, ולא יהיה לנו חיבור לפרוג כדי לדעת מתי יוצא הספר הבא...

    שבוע טוב ופסח כשר ושמח!
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: אבא_תודה, שקט..., רוכב שמיים ועוד 52 משתמשים55 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    E
    ELIZABET
    האמת שגם לי היה נראה שהיהדות של דני מודבקת. כאילו יופי, הגיבור התפלל שחרית, התבאס שאין לו...
  • 159
    • הלוחשת לתווים
    שיר לילה לבן
  • הלוחשת לתווים //
    • מול שקיעה אדומה, שבאה עם ערב,
    וחמה שנבלעת בין הרים.
    הוא מגיע מולי, לבוש קרב, אחוז חרב,
    מוכן למלחמת יצרים.

    זירת קרב אכזרית נפתחת בשערה-
    שהייתה הר תלול בתחילה,
    אך מי כלל זוכר שכשהנפש עוד בערה,
    נכבלתי בעבותות של עגלה.

    דמעות עייפות מפלסות שביל על לחי,
    מתערבבות עם דם ואבק.
    מכריעות מלחמה שנמשכת בקושי,
    בין עבד ליצר מסופק.

    וכך עוד קרב מתיש מסתיים בניצחון,
    עם חרב שעל צוואר מונחת,
    ולהב בוהק שמשקף כישלון,
    ומתכת שזרמי קור שולחת.

    ומול החושך שקודר, הקור שחודר
    בוקע אבן וממיס מחסומים.
    מגלה תחתיה לב שבור ובוער,
    שלא התייאש מן הרחמים.

    וכך ביני לבין זקן מיומן,
    שבא להמיט עלי קץ.
    נעמד לב קטן אך שלם ועקשן,
    שלא מוכן לרדת מהעץ.

    אל מול אופק בהיר שמבשר על תקווה,
    ומתעלם מעבר מעורפל,
    הוא מקים מעפר, נותן בי עוצמה,
    להילחם מול אויב מפולפל.

    ואז כשהקרב מסתיים לבסוף,
    אני מתרוממת וזוקפת גב.
    מול זריחה מלטפת, שמים ונוף,
    ויצר כסיל עם גיבנת וזנב.

    אשמח להערות והארות
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אנטוריום, רבקהנ, חיימקוש ועוד 17 משתמשים20 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הלוחשת לתווים
    הלוחשת לתווים
    תודה רבה!!
  • 559
    • ל
    ביקורת ספרות חזיון תעתועים | א. בראב | אזהרת ספויילרים!
  • לוטם //
    • קראתי השבת את הספר חזיון תעתועים של א. בראב.

    למי שלא מכיר, בקצרה:
    חזיון תעתועים, ספר רביעי בסדרה.
    ז'אנר - מתח, פעולה, שב"כ, מוסד.
    דמויות ראשיות - ינאי ורועי שיר, זוג תאומים.

    מי שעדיין לא קרא ומתכנן לקרוא - אזהרת ספויילרים!
    אז כדאי שתתאפקו עוד קצת, עד שתקראו את הספר ;)

    בנימה אישית:
    אמנם בדרך כלל אני לא כותבת ביקורות על ספרים, אני משתדלת להנות מהם וזהו - אבל החלטתי לנסות לכתוב משהו מהיר וקצר, לפחות פעם אחת :) אם אהנה, אולי יבואו עוד ;)

    אז נתחיל מהחוץ.

    כריכה:
    במבט ראשון - היא לא היתה לי כל כך ברורה. פרופיל בצד ימין, ברקים בצד שמאל.
    במבט שני ושלישי גיליתי שהברקים בעצם יוצרים פרופיל נוסף, מול הפרופיל-צללית הראשון שקלטתי.

    אהבתי את הרעיון. בסה"כ משרת יפה את שם הספר.

    ונעבור לפנים:

    כתיבה וסגנון:
    בתור כותבת, אני לא מסתדרת עם קריאה של ניסוחים לשוניים נמוכים, במשלב של דיבור.
    יאמר לזכות א. בראב - שכאן זה לא היה המצב.

    הכתיבה עשירה, משלב לשון גבוה - אבל קריא. אני נהניתי לקרוא. אין זלזול באינטליגנציה של הקורא. שפה גבוהה, איכותית, ברמה.

    עלילה:
    דבר ראשון - מרתקת.
    אותי היא ריתקה מההתחלה ועד הסוף, לגמרי.
    עלילה זורמת, לא נתקעת, מתקדמת יפה.
    לתחושתי - הזמן שינאי היה אצל השב"כ - היה קצת ארוך (ביחס לספר).
    אבל בכללי - אין בכלל תחושה של מריחה, כל הזירות מתקדמות בקצב נכון, לא מהיר מידי - ולא איטי מידי.
    מהרגע שינאי שחרר את עצמו ;) בצורה גאונית ומגניבה, חייבת לומר, ממטה השב"כ - העניינים ממש התחילו לרוץ.



    הקטעים של ינאי בתאילנד - במיוחד אלו שבהם הוא מנטרל את שלושת המאפיונרים - ממש יפים. כתובים יפה, בלי פרטים מיותרים, מעבירים את האווירה בשלמות.
    מבחינתי, השילוב של הקטעים האלו בספר - בצורה של חזרה בזמן - היתה גאונית ונכונה. אהבתי ממש.

    בשלב שינאי נכנס אל מטה ה-New World בפריז - ממש צעקתי עליו, שלא ייכנס...
    קטעים מותחים מאוד, ניגודיים, מעמידים מאוד יפה את ינאי מול רועי, את ינאי מול נדב חן.
    חיכיתי לקטעים כאלו, אבל עדיין מחכה לנוספים.
    אני חושבת שיהיה נכון לראות את ינאי ורועי בחיכוכים, בוויכוחים, בריבים...

    חורים בעלילה:
    בקריאה ראשונה לא מצאתי :)


    דמויות:
    אנחנו כבר מכירים אותן, ספר רביעי בסדרה.
    ובכל זאת, הן בנויות טוב מאוד, מאופיינות יפה, שומרות על קו אופי אחיד לאורך הסדרה, ומצד שני לא תקועות במקום, אלא דינמיות.

    הערה על הדמות של איתמר חן - היה לי קצת מיותר שהוא הגיע לצרפת, "לעזור" לנדב. בסופו של דבר היו מסתדרים מעולה גם בלעדיו...

    סיום:
    וואו.
    סיום חד, מוחץ, אחד כזה שגורם לך לנסות להפוך דף ולחפש את ההמשך.

    מבחינת הכתיבה ושמירה על רף-מתח- גבוה - סוף מעולה.
    בחוויה, קצת פחות.
    אבל זה לא מפתיע.
    הספרים של א. בראב בד"כ עם סיומים קשים ועצובים(?!) לקריאה (המוות של הנרי לדוגמא...) ולהמתנה עד הספר הבא...


    עד כאן השנקל שלי,
    מקווה שנהניתם :)
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: גשם יורד, קראנצ' פיסטוק, מלכת אנגליה ועוד 17 משתמשים20 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לוטם
    דווקא לא, וסליחה שאני מאכזבת אותך עם הרדידות (: בכל אופן, כתבתי שזו סקירה ראשונה שלי, מוזמנת...
  • 55
    • א
    שיתוף - לביקורת שיר לביקורת
  • אינפרא //
    • חושך, אפלה.
    רק מילה אחת.
    חשה דלה,
    סתם נראית ללא חת.

    אבל לפתע,
    משהו זוהר,
    ניצוץ קטן מפציע,
    ממהר---

    הניצוץ מתגדל,
    חשה בחמימות.
    הולך וגדל,
    הלב מתרחב, מרגיש בנעימות.

    ולפתע זה כבר להבה,
    החושך מתפוגג.
    חשה בקרבה,
    הלב מתמוגג.

    קמה, מתנערת,
    חשה מוארת.
    שונה, אחרת.
    משולי האבק מתנערת.

    קמה, מחייכת,
    גורמת לעוד בת,
    להדליק ניצוץ, להאיר לאחרת.
    זה מתפשט במעגלים, שולח מבט.

    זה לא קשה, הדרך פתוחה
    לפרגן מילה טובה.
    הדרך רווית הצלחה,
    שולחת קרניים מלאות באחווה.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: הבזק של שפיות, חנה ש., .חיה פ ועוד 3 משתמשים6 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    מיוחד! החרוזים ממש משובחים. (חת- אחת, מתפוגג- מתמוגג וכו') והמסר- לקחת אותו לחיים! אהבתי את...
  • 2 1K
    • ק
    דיון נספח לאתגר- לא בוחרים בזכות השתיקה
  • קפטן אמריקה //
    • כאן המקום לדיון, מחכים ומעשיר.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אנדרומדה, התאומה, אוראל סולטן ועוד 6 משתמשים9 //
    37 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל אגסי
    תודה רבה, ואני מתנצל על ההנחתה.
  • 419
    • א
    שיתוף - לביקורת מה פתאום שגרה עכשיו?
  • איש המילה הכתובה //
    • בוקר. צלצול פלאפון עקשני מפלח את האוויר, שובר קרן שמש נעימה שמלטפת את מצחי ברוך. השגרה על הקו. נרגנת. תובענית. עצבנית.

    איפה ציוצי ציפורי יום האתמול? איה משק כנפיהן המלבב?

    המריא האבוקדו אל על, תפוח אדמה שתל עצמו שוב באדמת מוצאו, נדם קולה של מצה נלעסת. עכשיו אני לבד. איש רענן ונינוח, מול שגרה מוזנחת וצמאה לתשומת לב.

    "אני כאן ליד הדלת", היא צווחת, "קום הרגע לפתוח לי, או שאני פורצת בעצמי".

    אני רץ בעיניים מטושטשות, מתרסק לתוך דלת.

    היא כבר בפנים. התגנבה דרך חריץ המנעול.

    "קדימה. תקפוץ לתוך המכנסיים, תחליק לנעליים ותתלווה אליי", היא מנחה בתקיפות.

    "רגע, אני מכין לעצמי קפה", אני מתחנן, "אכבד גם אותך בעוגת חנק", מקווה שאפקט הקסם של העוגה יפעיל את כל כובד משקלו על שגרה נטולת רסן.

    "לא קפה, לא עוגה ולא נעליים. קדימה אחריי", מושכת בדש חליפתי.

    ביציאה מהבניין אני קולט בזווית העין את תיבת הדואר. אני מאיץ הליכה, שם עצמי כלא מבחין, יודע שלא מחכים לי שם פרלינים.

    "הופ, הופ, לתיבה בבקשה", היא בולמת אותי בכתפיי.

    "שכחתי את המפתח", מנסה לתרץ. "הוא אצלי", מוציאה תירוץ להורג.

    ערימה של מעטפות.

    אני פותח בזהירות את זו של הארנונה. ראש העיר מתפרץ ממנה זועף, דורש תשלום מיידי או גירוש מהעיר לאלתר.

    שר האנרגיה מגיח אף הוא מהתיבה. היה לו חם במעטפה, יצא עצמאית, דורש תשלום על מים וחשמל, מושיט יד למנהל הבנק, עוזר לו לצאת.

    ואני במעשה של תושייה, הודף אותם בחזרה פנימה, מצרף אליהם גם את השגרה. נועל אותם לעוד יום אחד ודי.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: המהר"ל מפרוג, שם משתמש: נחוץ, במבה נוגט:) ועוד 52 משתמשים55 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    השגרה גרה ברחוב השיגור, יושבת במרפסת סגורה, סורגת מבעד לסורגים, משגרת חוט ומחט לתוך סריג לא...
  • 147
    • א
    שיתוף - לביקורת לא יכול להיות שכל העניין זה רק לחתום כרטיס, לסיים עוד יום, וללכת לישון
  • אסתיאר //
    • חשבתם פעם מהי המשמעות של החיים?

    בשביל מה אנחנו פה?
    מה המטרה בכל הסיפור הזה?

    לשם מה השם יתברך ברא אותי, אותך, ואת כל העולם כולו?
    למה? מה היה לו בזה?

    שנקום כל בוקר, נתפלל... נלך לעבודה, נחזור הביתה?
    בשביל זה?

    בשביל מה הוא השקיע כל כך הרבה,
    כדי שנעביר את החיים בעבודה, בעוד קצת כסף, בעוד שיחה, בעוד עוגה טעימה?

    עשרים שנה שאני עובדת.
    החיים בסדר, העבודה סבירה,
    אבל מה איתי?
    מה אני עושה שם?

    בשביל זה הוא שלח אותי לעולם?
    לעבוד במחשבים?
    לשבץ טבלאות ומספרים?
    להיות פקידת בנק, מורה, או במקרה היותר מוצלח, מנהלת חשבונות מוכשרת?

    זה כל מה שהוא רצה מהסיפור שלי?

    ואני?
    איפה אני בתוך כל זה?

    נכון, יש ערך למידות טובות.
    לא לבזבז זמן.
    לפרנס בית של תורה.
    ללמוד יחסי אנוש.
    בסדר, גם זה חשוב.
    אבל זה הכול?

    ובכלל...
    אתם מכירים את האנשים ההיסטריים האלה,
    שאם יש להם כמה דקות פנויות — הם משתגעים?
    חייבים להספיק משהו.
    העיקר שהזמן לא יעבור סתם.

    יש לי חברה כזאת.
    היום הכי טוב שלה ,זה יום שבו היא הספיקה לעשות הכי הרבה:
    שלחה פקסים, סגרה חשבון, לקחה הלוואה, עשתה קניות על הדרך,
    ענתה לאנשים, פתרה בעיות, תיקתקה הכול —
    נגמרה, פשוט נגמרה.

    אבל מבחינתה, זה היה יום מוצלח.
    כי היא עשתה.
    עשתה.
    עשתה.

    מה היא עשתה בדיוק? לא משנה.
    העיקר שעשתה.
    וזה נתן לה תחושת ערך.
    שהיא לא מבוזבזת. לא בודדה. לא מיותרת.

    וזהו? בשביל זה היא באה לעולם?

    והשבר האמיתי מגיע בגיל הפנסיה.
    כשהכול עוצר.
    כבר לא צריך אותך.
    לא טלפונים, לא מיילים, לא אנשים שרודפים אחריך.
    ופתאום , שקט.
    ריק.

    הבדידות, שעמדה בצד כל השנים — נכנסת עכשיו פנימה.
    ולאט־לאט, מתחילה לחסל.
    מבפנים.

    והאדם רץ מרופא לרופא
    אבל זה לא הגוף שכואב.
    זו הנשמה.
    הבדידות.

    ומה עכשיו?
    מה, זה הכול?
    איפה הדרמות?
    איפה החשיבות, היעדים, הלחץ?
    מה, אני כלום עכשיו?
    איש פנסיה וזהו?

    אז מי באמת אנחנו?
    למה באנו לכאן?
    מהי המטרה של כל הסיפור הזה?

    לא ייתכן שהשם יתברך הביא אותנו לעולם כדי שנהיה עבדים.
    לעבודה.
    לבית.
    למשפחה.
    לסביבה.

    לא יכול להיות שכל העניין זה רק לחתום כרטיס, לסיים עוד יום, וללכת לישון.

    נכון, צריך כסף.
    צריך להתפרנס.
    זה חלק מהחיים.
    אבל זה כל הסיפור?

    ובכלל —
    כמה פעמים עצרת לשאול את עצמך:
    מה עובר עליי עכשיו?

    מה טוב לי?
    מה אני רוצה באמת?

    ואם בכלל מותר לי לשאול את זה — או שזה לא רלוונטי,
    כי אני רק כלי.
    רק תפקיד.
    רק תוצאה.

    אז מה באמת חשוב בחיים?

    למה הוא ברא אותי?
    כדי שאעבוד מולו — או מול הבוס שלי?

    אז עבדתי.
    הייתי עסוקה.
    מצאת החמה עד צאת הנשמה.
    מלאת סיפוק.

    אבל מה באמת עשיתי?

    סגרתי פגישות?
    חתמתי טפסים?
    עשיתי פרויקט מוצלח?
    זה מה שעושה אותי שווה?

    ומה עם הלב שלי?
    הוא גם חלק בתמונה?

    עצרתי לבדוק מה קורה בתוכי?
    אם טוב לי?
    אם כואב לי?
    אם אני עייפה?
    אם אני זקוקה למשהו?

    מה משמח אותי מבפנים?
    מה מכאיב לי?
    מה מתסכל?

    איך אני מול הילדים שלי?
    מול האיש שלי?
    איך אני מול עצמי?

    ואולי — אולי הגיע הזמן לדאוג גם לעצמי,
    ולא רק לעולם כולו?

    כמה פעמים ביום את שואלת את עצמך באמת :
    "מה אני מרגישה עכשיו"?

    ועכשיו, השאלה העמוקה מכולן:
    מתי הייתה הפעם האחרונה שהיית רק עם עצמך?

    לא עם הטלפון
    לא עם הרשימות,
    לא עם כל הרעש.

    רק את
    והלב שלך
    והקב"ה.

    זה לא חייב להיות במסע להודו.
    ולא בצימר בגליל
    זה יכול לקרות על ספסל בגינה.
    או רגע שקט במרפסת, כשהכול נרדם.

    פעם ביום.
    אפילו כמה דקות
    זו לא שאלה של זמן
    זו שאלה של רצון.

    רגע שבו את מסכימה להיות , רק את.

    בלי תפקיד
    בלי תואר
    בלי הספקים.

    כמה זמן צריך בשביל זה?
    כמה זמן לוקח לפגוש אותך באמת?

    לפעמים זה רבע שעה הליכה.
    לפעמים — לשבת מול חלון.
    לפעמים — פשוט לדבר עם הקב"ה.
    בלי מילים גבוהות.
    בלי ניסוחים.

    רק ככה:

    "ריבונו של עולם... לא יודעת. עייפה. רוצה להבין מה עובר עליי."

    ומשם — מתחיל קשר.
    רבי נחמן מברסלב קורא לזה "התבודדות".
    אבל זה לא באמת בדידות,
    זה הכי ביחד שיש.

    וכשנותנים לזה מקום,
    משהו מתעורר.
    הנשמה שעמדה עד עכשיו בשוליים —
    פתאום הופכת להיות המרכז.

    את לא רק חיה.
    את נוכחת.

    לא רק מתפקדת.
    אלא מרגישה.

    והמרוץ?
    הוא כבר לא שולט עלייך.

    כי את — זוכרת בשביל מה באת.


    ובאמת זה עניין גדול, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב, "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. לקבוע לו".

    שנזכה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: CynicalExplorer, יהודיפשוט, מַיִם שְׁקֵטִים ועוד 16 משתמשים19 //
    0 תגובות
  • 1K
    • א
    סיפור בהמשכים ככה הכרתי את החור השחור
  • אסתיאר //
    • בס"ד


    זה היה רגע אחד, שהרגשתי פתאום שהרע ביותר הגיע, והמשהו המפחיד שפחדתי ממנו כל החיים, החור השחור הגדול, פשוט אחרַי עכשיו בריצה---

    בתחילה לא התייחסתי. חשבתי, שאם אני אזוז לפינה, הוא יחלוף על פני, ואוכל להמשיך רגיל, אבל לא, הוא עדיין אחרַי, נעצר ועומד מולי. "שלום", הוא פלט, "למה את בורחת?", הוא ניסה לשאול בקול מפחיד. הצטמררתי. עניתי, שאני לא בורחת, אני רק עסוקה ושלא יבוא יותר, כי פשוט אין לי זמן, והמשכתי במנוסה, מקווה שהוא שמע, הקשיב והלך...

    אבל לא, הוא אחרַי.

    נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת, פתחתי את המחברת של העבודות היומיומיות שלי והתחלתי לעבוד – ואז הוא הופיע, רוקד בין השורות ריקוד באותה מנגינה ראשונה שהגיעה אלי ברגע הראשון שהרגשתי אותו.

    עמדתי כבר וצעקתי: "די! לך כבר, מה אתה רוצה ממני?!".

    הוא לא נבהל בכלל, וענה: "אני רוצה אותך".

    "מה אתה רוצה ממני? מה עשיתי לך? למה אתה מציק לי כל הזמן".

    "אני לא מציק, אני רק קיים בתוכך, את מתעלמת, והגיע הזמן שתתייחסי אלי.
    כמה שנים עוד אני צריך לשתוק? הגיע הזמן שתראי אותי", הוא ענה.

    "אני לא מסוגלת עכשיו", ניסתי לענות, "אני עסוקה, יש לי הרבה עבודה, אני מוצפת כל היום, ואין לי זמן, לך, פשוט לך... יש הרבה אנשים אחרים שמשעמם להם, הם ישמחו לקראתך, למה נצמדת אלי?"

    אמרתי, לקחתי את תיק הצד שלי, ויצאתי מהבית במרוצה...

    ירדתי את המדרגות של הבניין וקיוויתי לראות אנשים, אבל כמעט לא היו, הייתי ממש לבד.

    עם דופק מהיר, רצתי לכביש הראשי, והגעתי לתחנת האוטובוס. חשבתי לתפוש את האוטובוס הראשון ולנסוע, לאן שהוא---

    הייתי בטוחה, שלכאן הוא לא יגיע.

    נסתי לאוטובוס הראשון שהופיע, בלי לדעת לאן ומה, התיישבתי מתנשפת וזקפתי את הגב עם חיוך מרגיע, עודדתי את עצמי: "זהו, עכשיו הכל בסדר, את יכולה להרגע"...

    עברה לה נסיעה של חצי שעה, ובאמת הכל היה רגוע, שמחתי כל כך, הרגשתי שאני מתחילה לחזור חזרה לשלווה ולשמחה שבד"כ מלוות אותי, הכל ממש נרגע, הודיתי לעצמי על המחשבה לצאת החוצה, ושמחתי שעשיתי את הדבר הנכון. הרמתי את הטלפון להתקשר לשיחת עבודה חשובה, ואז הוא ענה.

    "הלו", פתחתי.

    "כן, שלום לך",

    "מי זה?" שאלתי, לא מאמינה שזה הוא.

    "זה אני, כן, אני. ניסית לברוח ממני. חבל לך, לא תצליחי, אני בתוכך, הסברתי לך".

    "מה זאת אומרת בתוכי?"

    "מי אתה בכלל?"

    "בתוכך, כן".

    "אני-את. את רק לא רואה אותי, אבל אני את".

    "מה זזזאת אומרת את?"

    "את. כן, את!"

    "ומה אתה רוצה ממני?"

    "רוצה אותך, את הלב שלך, לכמה דקות".

    "מה זאת אומרת את הלב? זה מפחיד! מה תעשה לי שם?! אני לא מסוגלת בשום אופן, די, די, לך".

    תחנה סופית , הגענו לרחוב המרכזי, ירדתי בצעדים קטנים ורצתי בצעידה מהירה, והוא אחרַי, מושך אותי ביד וצועק: "לא יעזור לך, אני כאן אחריך! אין לך איך לברוח! אני כאן, ואיתך"...

    "אני לא מבינה למה אתה רודף אותי כל כך? לא מסוגלת לפגוש אותך, זה מפחיד אותי---"

    "אתה מסכן, מכוער, לא אהוב, לא רצוי, למה שאתן לך את הלב שלי?" ---דמעות קטנות התחילו לטפס.

    המשכתי במנוסה לבניין הכי גבוה שהיה שם, ועליתי הכי גבוה שאפשר. ושם פרצו הדמעות בחוזקה,

    "אבא, תרחם עלי, אני לא יודעת מה קורה לי, אבל אני לא מסוגלת כבר".

    "הוא רודף אחרי ולא מפסיק, זה מפחיד אותי, מאיים עלי, ממוטט אותי, אני חלשה".

    ככה ישבתי דקות ארוכות, בוכה, מתחננת, מבקשת...

    ופתאום שמעתי עוד קול, גם הוא דיבר: "כן, תרחם עלי, היא לא רואה אותי, אני כל כך מסכן לבד, היא לא מתייחסת, כואבים לי כל כך הרבה דברים, והיא משקרת שהכל טוב. אבא, תרחם עלי, שהיא תתחיל לראות גם אותי, ולא רק את כולם מסביב. אני לא יוכל יותר. אני מרגיש נחנק".

    "מה? אתה ממש בוכה בגללי?" שאלתי בקול צרוד.

    "כן. מה חשבת?! שנים אני אחריך ואת לא רואה..."

    "היא משקרת, משחקת אותה גיבורה, חזקה, לא נפגעת, לא אכפת לה מכלום"---

    "ואותי היא פוצעת, מסתירה, מעלימה. מתי היא תסכים לפגוש אותי, להיות איתי לבד, ולהקשיב לי?... אבא, תרחם עלי, אני לא יכול יותר לבד, אני לא יכול יותר".

    הרכנתי את הראש, והבטחתי לנסות, שמעתי את השי"ת אומר לי: "לכי, אני מבטיח לעזור לך להיות שם, זה קשה, זה מפחיד, אבל את תתחילי לגלות הרבה דברים חדשים שלא ידעת מהם".

    ירדנו יחד. מבטיחים להיפגש שוב...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: החיים טובים, כותבת הפחדים, אוראל סולטן ועוד 15 משתמשים18 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אסתיאר
    בס"ד ג' אחרי הרגע ההוא, עברו הרבה ימים של שקט. עד הרגע שהוא הגיע שוב. הקירות שתקו, אבל היה...
  • 260
    • ל
    ביקורת ספרות שברי אדם | ד. נויגרשל | אזהרת ספויילרים - ואורך...
  • לוטם //
    • בעקבות שטף הספרים ושטף הביקורות עליהם כאן בפורום, אני מעלה סקירה\ביקורת נוספת לביקורת ספרות חזיון תעתועים של א. בראב

    הפעם על הספר שברי אדם - ד. (דבורה) נויגרשל.
    אני אצלול ישירות לכריכה, העלילה תגיע תכף.

    מחויבת להזהיר | המון ספויילרים - בערך תקציר של הספר.
    היכונו!

    כריכה:
    בלי המון פרטים, בלי בלגן.
    היא יחסית מינימליסטית. שברים, שמתקשרים ישירות לשם הספר (שברי), וצללית של דמות מטושטשת. (אדם?)
    לדעתי משרתת יפה מאוד את הספר, מאזנת את המתח שבו.
    [כריכה מצורפת בסוף]

    שם הספר:
    אז שם הספר, מקפיץ אותנו מיידית אל תוך הספר, אל העלילה עצמה.
    ולמה?!
    לגיבור הסיפור קוראים, איך לא?! אדם! (כאן נכנסנו לדיון מעמיק האם שם הספר נבחר בגלל שם הדמות הראשית, או להפך, {מה שיותר הגיוני לדעתי} ועד כמה זה נכון...)

    אז שברי אדם.

    אדם שניידמן שלנו שבור מאירועי העבר שלו, אך אל דאגה. הוא אוסף אותם, חוזר בתשובה ומרכיב את עצמו מחדש.

    ז'אנר:
    והנה חידוש.
    מתח!
    אבל כאן מגיע המפנה. כמו בספרים של נויגרשל, המתח הוא לא קלאסי, כמו שהתרגלנו, מתח של אקדחים, יריות, דם וכו'. לא.
    המתח והפעולה מתרכזים דווקא בפן הפסיכולוגי יותר, קריאת האדם שעומד מול אדם - מאסטר בקריאת שפת גוף, עדיין לא אמרנו - ועל פי הנתונים הללו, הוא מתעמת עם האויבים שלו.


    כתיבה וסגנון:
    גם כאן, אופייני לנויגרשל.
    כתיבה יפה מאוד, לפעמים אפילו גאונית.
    לעיתים נופלת בניסוחים יומיומיים ופשוטים יותר. לי העניין קצת צרם. אולי בתור כותבת, שבסיפורים מעין אלו מעדיפה להתנסח בצורה משלבית יותר גבוהה משפה מדוברת ביום-יום.

    העלילה:
    העלילה עצמה זורמת, רצה, עפה.
    מרתקת ממש.
    היו מעט קטעים שדילגתי, יותר אלו של התיאורים, היו הרבה כאלה, לדעתי. אבל יש כאלה שיאהבו.

    תקציר העלילה:

    אדם חוזר בתשובה ומגיע לגור ביישוב קטן שנקרא בשם: 'רמת אביגדור'. ישוב ססגוני, מצחיק, סוער ומעניין מאוד.

    מיכאל הוא משהו כמו אב-בית של היישוב. דואג למכירות, הרצאות וכיוצא בזה.
    פרט לכך, הוא גם משכיר את הדירה לאדם, שהוא בעצם בוגר מוסד, שחזר בתשובה ועזב את השירות אחרי... תכף נחזור לכאן.

    עד עכשיו היינו בארץ. נצא לעולם הגדול.

    אז ברחבי העולם ה-CIA, וגם הישראלים מחפשים אחרי אנטוניו, איטלקי אחד חמוד שמבריח חומרים מסוכנים, סחורות גנובות, כלי נשק וכדו'

    יש גם את ברונו, ראש מאפיה נחמד ועצבני.

    {ייאמר לזכותי, במהלך הספר קלטתי שאנטוניו וברונו - חד הם}

    מעלה בעיה כלשהי, מבחינתי, בעלילה של הסיפור.

    כל הסיפור, מהתחלה ועד הסוף, סובב אחרי כספות נעלמות כלשהן עם מידע סודי.
    הן מוזכרות בהתחלה ממש, ובסוף.
    הבעיה - שהקורא לא זוכר את זה בכלל. מבחינתו זה פרט מאוד שולי.
    יהיו כאלה שיגידו שזו הגאונות, להפוך פרט שולי דווקא למניע של הכל.
    אני לא חושבת כך. מבחינתי כקוראת, היה אפשר לחפש משהו יותר משמעותי מאשר כספות עם מידע סודי, שאנחנו לא זוכרים בכלל עד שמזכירים לנו את זה כש- "אה, בשביל זה היינו צריכים את אדם בכלל".
    הייתי מצפה למשהו יותר משמעותי, שתוך כדי הספר נבין למה רודפים\חוטפים את אדם, ולא נישאר עם סימן שאלה עד שמזכירים לנו קטע זניח מתחילת הספר ואומרים לנו - "בגלל זה".
    קיצור, יצאתי עם הרגשה של: ניסו למצוא סיבה לרדיפה דווקא אחרי אדם, הוסיפו קטע אחד בהתחלה, וסיימו את הסיפור.
    הרגשה שלי.

    בחזרה לעלילה:
    ברונו רוצה את אדם לפיצוח הקוד של הכספות המדוברות. הוא שולח מישהו שעבד בעבר עם אדם בניסיון לגייס אותו לעבודה סודית ומתגמלת. אדם מסרב לעבודה.

    כאן נכנס עמנואל לזירה. עמנואל הוא תמהוני כלשהו שהגיע לרמת אביגדור. כולם מזהים אותו כרפה-שכל ומשורר מוזר.
    אדם, אלוף שפת הגוף והבעות הפנים, חושד בו.
    עמנואל מנסה גם הוא להציע לאדם את אותה עבודה + מאיים עליו. אדם מתנע ממנו, ועמנואל עוזב את היישוב.

    בסופו של דבר מסתבר שעמנואל (שנרצח על ידי ברונו ראש המאפיה) הוא ערבי-נוצרי, שעובד עם ברונו.



    בעולם אחר,
    דני גרינגליק (יש שם משפחה כזה??? נשמע כמו גלינג-גלינג) מופלל בהברחה של חומר מסוכן.
    אשתו של דני חברה של אשתו של מיכאל מיודענו, המשכיר של אדם.
    ומיכאל – כמה נחמד וברור, שולח את אדם, הסוכן לשעבר, לנסות ולעשות משהו עם גרינגליק המופלל האומלל.

    אדם טס, כמובן... הרי אם לא איפה המתח?!
    באיזה שלב הוא נחטף, ו- מגיע לאי הציפורים (נשמע מעניין לטייל שם קצת...)
    כדי שהוא יסכים לשתף פעולה עם ברונו וחבריו בפיצוח הקוד של הכספות, הם מפלילים אותו בישראל, אבל אדם שלנו מסודר. הוא שתל בעצמו שבב איתור שרק חבר אחד טוב שלו יודע עליו.
    החבר הטוב מאמין בחפותו של אדם ומגיע להציל אותו.
    הכספות ניצלות גם כן.
    סוף טוב הכל טוב.

    המסר:
    מואכל בכפית.
    כתוב בעמוד האחרון של הספר בצורה ברורה. שחור על גבי לבן.
    אם זה טוב או לא - תחליטו אתם. אני פחות אהבתי.
    קצת היה מיותר.

    חורים בעלילה:
    קריאה ראשונה לא מצאתי. אם וכאשר תהיה קריאה נוספת, אעדכן 😉

    הבטחתי איפשהו למעלה שנחזור לעזיבת השירות במוסד של אדם.

    אוף.
    מידי דומה. מידי מגרד.
    אולי לא תואם בדיוק, אבל הרעיון. אני לא אנקוב בשמות ומי שמכיר – יבין.

    אדם פיקד על איזו משימה (בעבר), הוא זלזל במודיעין מסוים על רכב חשוב ואז—
    הנהג ברכב החשוד היה מחבל,
    שרצח את אחותו של אדם ואת האחיין הקטן והמתוק שלו.
    גיסו נשאר צמח.

    וטאדם טאדם---
    אדם פרש מהמוסד.

    צפוי? מזכיר משהו?

    עוד משהו-
    ברונו איים על אדם באמצעות פגיעה בגיסו הצמח. ואז פתאום האיום נעלם.
    לי זה נראה פחות הגיוני, יש לכם קלף תשתמשו בו, תסחטו את אדם, תעשו משהו.


    טוב. נחזור לחיובי.
    בכללי, ספר יפה ממש. כזה שלא עוזבים מהיד ומתאכזבים שהוא נגמר.

    קטעים שממש אהבתי:
    אני לא אכתוב אותם בפירוט, כדי שיהיה לכם חשק לקרוא, אבל בקצרה:
    • אהבתי את החתול האפור שאדם השתמש בו לגילוי ונטרול עוקבים. גאוני ומקורי.
    • וגם את שואב האבק, הכלב, והחתול שביימו חתימות חום של בני אדם. גם גאוני.

    זהו.
    עד כאן להיום.

    נ.ב.
    מומלץ מאוד!

    נ.ב.ב.
    הכריכה המובטחת:
    1745261392277.png
    1745261392277.png
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: ילדה קטנה בעולם גדול, AUVI, מחוברת לעצמי ועוד 8 משתמשים11 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לוטם
    תודה! כיף לשמוע (:
  • 150
    • M
    שיתוף - לביקורת תיאטרון האימוג'ים
  • ME!! //
    • מזל טובבבבבבבבב
    הקלדתי בזריזות, משהה במכוון את האצבע על מקש ה 'ב', מנסה ללבות התלהבות מאין.

    "את לא נורמליתתתתת". אבל באמת.
    "איך הפתעת אותנווו" באמת הופתעתי. ונפגעתי ביחד.
    "איזה מרגשששש."
    מוסיפה אימוג'י עיני כוכבים.
    אימוג'י מחייך עם עיני לבבות.
    גוללת למטה, מחפשת עוד כמה בסגנון.
    קופץ אימוג'י עם פה סגור ברוכסן. דווקא הוא מיטיב לבטא את הרגשתי. הרבה יותר מחבריו הקודמים.
    אבל בחיים צריך חוכמה לא צדק. לא עכשיו לפחות. אז במקום אני מוסיפה אימוג'י מחייך עם 3 לבבות שמרוחים לו הפרצוף.
    דביק כמתבקש.
    גם אימוג'י מחבק.
    שיהיה.
    אם כבר אז כבר.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: איפה אתההה??, מחוברת לעצמי, במבה נוגט:) ועוד 25 משתמשים28 //
    0 תגובות
  • 117
    • א
    שיתוף - לביקורת ואינו עמנו.
  • אוראל סולטן //
    • ועכשיו יתפרסמו התמונות
    יעלו המספדים
    ההפסדים
    שלנו

    ועכשיו יעלו הכוונות
    יטילו כוונות
    עלינו

    ועכשיו ישרפו הקשקושים
    תתגלה האחדות
    שלנו

    ועכשיו נטמן צדיק
    ופתאום כולם
    שוקטים

    ועכשיו
    ודווקא עכשיו
    ו(זה עצוב, אבל בדרך כלל רק) עכשיו
    יתאחדו כולם

    אני יודע

    ואולם
    אצלי
    הדקירה הזו
    שמרגישים
    בכל פעם
    שמודיעים

    על צדיק
    שנפטר
    שנקבר
    על זצ"ל

    אילמות
    וחור בלב
    ונשימה
    גרון רועד

    ואיה החורבן
    ואיה התקווה
    ואייכה

    לע"נ הרב מאיר ניסים מאזוז בן כמסאנה זצ"ל. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: י. שלמה כהן, מקצה הארץ-:), נועם אלופה ועוד 12 משתמשים15 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה!!!
  • 2 3 2K
    • א
    סיפור בהמשכים קופר: הצלילה האחרונה - סיפור קצר בהמשכים.
  • אוראל סולטן //

    • פרק 1.​

    האקדמיה לש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס.​


    "שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס, חביבי, היא הדרך היחידה לשרוד במקצוע הזה."

    ככה התחיל היום שלי, כמו כל יום שבו אני, כריס דיפט, נגרר אחרי הבוס היהודי שלי, הבלש מייקל ווטסון.

    הפעם זה קרה בשורה 18, כיסא B, בטיסה מסיאטל לפורטלנד. מקום טוב באמצע המטוס, או כמו שמייקל אוהב להגיד – "מרחק אידיאלי להשתלטות במקרה של חטיפה." אני חשבתי שזה סתם מקום אידיאלי כדי לישון בלי שאיזה תינוק יבעט לי בגב, אבל לך תתווכח עם בלש בינלאומי שמתייחס לכל רגע בחיים כמו איזו חקירה.

    "תגיד," פניתי אליו, "מה זה בעצם השיטה הזו?"

    "יפה ששאלת." הוא חייך, שלף מחברת וכתב בכותרת: שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס

    ואז הוא כתב מתחת:
    שיטה רצינית להתמודדות ומניעת כל סכנה.

    אני נשבע שהוא המציא את זה באותו רגע רק כדי שיצא לו ראשי תיבות משעשעים.

    "אני אסביר לך בקצרה," הוא המשיך, "בכל מצב של סכנה, בין אם מדובר בחטיפה, התנקשות או מצב שבו מגישים לך קפה קר במסעדה – עליך לפעול בשלושה שלבים."

    הוא המשיך לרשום תוך כדי דיבור:
    1. שמור על קור רוח. רק אנשים טיפשים נכנסים לפאניקה. חכמים מחכים לרגע הנכון לפעול.
    2. רשום פרטים סביבתיים. תמיד תסתכל על יציאות, על אנשים חשודים ועל ההבעות שלהם.
    3. לחשוב מהר, אבל לפעול לאט. אל תעשה שום דבר בלי לחשוב, אלא אם כן מדובר בבריחה, ואז – פשוט תרוץ.
    "אז אתה אומר," סיכמתי, "שאם עכשיו המטוס הזה ייחטף, אני צריך לשמור על קור רוח, להסתכל מסביב ולחשוב על פתרון לפני שאני מתעלף?"

    "בערך," הוא השיב, "רק אל תשכח לשים לב אם החוטף לובש נעליים חדשות או ישנות. זו לפעמים ההוכחה שהוא חסר ניסיון."

    "תזכיר לי למה אני עובד איתך?"

    "כי אני משלם לך 30% יותר מכל בלש אחר בעיר."

    "נכון, נכון... וגם כי החיים משעממים מדי בלי זה."

    ובדיוק כשסיימתי את המשפט, כל האורות במטוס נכבו.


    יומנו של כריס דיפט – 24 בנובמבר 1971

    לא יודע איך החיים שלי הפכו למשהו שאפשר לקרוא עליו בעיתון. פעם הייתי סתם שוטר שמן עם חלום קטן לעבוד במשרד חקירות פרטי. עכשיו אני על מטוס עם מטורף שטוען שיש עליו פצצה.

    הכל התחיל בדיוק כמו שלא רציתי – עם דיילת מבוהלת שהעבירה פתק לקברניט, ואז הקברניט שיצא מהקוקפיט עם פנים שהיו לבנות כמו החולצה של הבוס שלי, ואז הלחישה הזו בין הדיילים:

    "הוא אומר שיש לו פצצה."

    ומה אני עשיתי? כמובן, הפעלתי את שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס.
    1. שמור על קור רוח – נכשלתי בזה ברגע שהתזתי על עצמי את הקולה מהחרדה.
    2. רשום פרטים סביבתיים – האיש ההוא, עם משקפי השמש, מעיל שחור, ופרצוף שאומר "אני הולך להיות אגדה אורבנית".
    3. לחשוב מהר, לפעול לאט – אז חשבתי, מהר מאוד, על הדרך הכי טובה לשרוד: לתת למייקל להיות זה שמתעסק עם זה.

    ​

    הערות מייקל ווטסון – חוקר תחת אש (או לפחות תחת איום פצצה):​


    "זה הוא", לחשתי לכריס.

    "אה, באמת? חשבתי שזה הילד בשורה 12 עם הדובי", הוא ענה לי בסרקזם.

    "תקשיב לי טוב," אמרתי לו, "תוציא מחברת ותכתוב: חשוד – גבר בסוף שנות השלושים לחייו, משקפי שמש, לבוש במעיל שחור. גובה 1.78 בערך, נראה בטוח בעצמו בצורה מחשידה."

    "סליחה," כריס הרים גבה, "איך אתה יודע שהוא 1.78 בדיוק?"

    "כי אני 1.81 והוא נמוך ממני בדיוק בגובה של חצי כוס קפה אמריקאי רגילה."

    "ברור," כריס נאנח, "איך לא חשבתי על זה."

    אני לא זוכר באיזה רגע הבנתי שהוא מתכוון באמת לקפוץ מהמטוס עם מצנח וכסף, אבל זה היה בערך בנקודה שבה הוא נתן לדיילת הוראות מפורטות לגבי איך בדיוק הוא רוצה את הכסף שלו – מזומן, בשטרות של 20 דולר, בלי עקבות.

    בשלב הזה, שני דברים קרו בו-זמנית:
    1. כריס הביט בי במבט של "אנחנו עומדים למות, נכון?"
    2. ואני הבנתי שאני צריך להישאר רגוע, לרשום פרטים סביבתיים ולפעול בצורה חכמה – כי האיש הזה לא נראה כמו סתם עבריין. הוא היה גאון. או מטורף. או גם וגם.
    וככה, מבלי שתכננתי, הפכתי להיות האדם היחיד בעולם שצפה בלייב בפרשיית די.בי. קופר – בזמן שהיא התרחשה.
    • וואו!
    • תודה
    • חחח
    Reactions: זה אני ולא אף אחד, רפאל תבורי, Shalom.M ועוד 35 משתמשים38 //
    49 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    פרק 15. המאבק האחרון. יומנו של כריס דיפט – 3 במרץ 1980, שעה 12:35 הם התגלגלו זה על זה כמו...
  • 167
    • א
    שיתוף - לביקורת אבחר מחדש להיות אחרת
  • איוליס //
    • ואם אחרים
    הורו את דרכי
    האם זו נשארת
    הדרך שלי

    ובחירותי
    שחתמתי בדם
    איך הן שוות
    אם הן נבחרו
    כי זו דרך משפחתי
    ולכך נולדתי

    ועד מתי אהיה
    מתייסרת בתוכי
    ושואלת למה לי
    לצעוד בדרך
    שלא אני טוויתי

    ואם יהיה בי אומץ
    אבחר מחדש
    להיות אחרת
    עדיין לא בוגדת
    רק נועזת
    קיימת
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ילדה של אמונה !!!, דינה הרשקוביץ, Sharsheret ועוד 20 משתמשים23 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איפה אתההה??
    שיר מהמם!! אהבתי מאד את המסר ואת הסגנון כתיבה. אם מתאים לך, אשמח מאד מאד שתפרסמי עוד שירים.
  • 2 2K
    • ק
    אתגר לא בוחרים בזכות השתיקה.
  • קפטן אמריקה //
    • אצבע קרירה הונחה מתחת לסנטרו, זוקרת אותו בתנועה חדה. משפילה.
    "אתה עשוי לגלות שמחיר השתיקה שלך גבוה מכדי שתוכל לשלמו".

    סצינות חקירה הן דבר שניתן למצוא כמעט בכל ספר מז'אנר הדרמה-אקשן-פנטזיה.

    חלקן מרגישות כמו קלישאה של עצמן, חובבי קריאה יוכלו לצפות את הדיאלוג המתנהל בהן מתחילתו.

    מעטות אחרות מגלות רבדים עמוקים יותר של הדמויות, תופסות את הניואנסים הפסיכולוגיים הנכונים ומשרתות את העלילה בצורה מושלמת, הרבה מעבר לאפקט האקשן השטחי שסצינה כזו מוסיפה.

    באתגר הבא יתבקשו חברי הקהילה המוכשרים לכתוב סצינת חקירה.

    חדר חקירות אפל,
    קירות מתקלפים,
    כתמים בלתי מזוהים לאורך הקירות,
    אינם תנאי סף, לשם שינוי.

    נסו לכתוב באופן לא שגרתי.
    הפתיעו את הקורא עם תפאורה שונה, יחסי כוחות מעניינים, שיטות חקירה מגוונות,
    ועוד כיד הדמיון הטובה עליכם.

    באשר לניקוד,
    הקטע שיגרום לנו לצמרמורת, יחבר אותנו לדמויות גם ללא קונטקסט סיפורי רחב ומפורט,
    זה שיפיח חיים בפורמט די חרוש- יהיה הקטע המנצח.
    והגמול-
    כיסא ללא משענת וזוג אזיקוני פלסטיק.
    נקודת איסוף: רחובות מרכזיים בערב חג הפסח.

    בונוס לאתגר: ציינו סצינת חקירה שקראתם, שהיא המוצלחת ביותר מבחינתכם.
    אתן הרמה להנחתה:
    יוסף דיאלדיאן חוקר את מהללאל כשנתפס (מהללאל).
    הגרמנים חוקרים את המרגלים שהתחזו לדייגים צרפתיים (המצולע).

    עריכת הנהלה: האתגר יינעל ביום ראשון אסרו חג, כ"ב בניסן, בשעה 00:00.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: T;), אל הדגל, מתרגשת ועוד 29 משתמשים32 //
    28 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קפטן אמריקה
    חזל"ש. הגיע הזמן לנעול את האתגר. ראשית, ארצה להודות לכל המשתתפים על תרומתם הספרותית בפורום נכבד...
  • 395
    • R
    סיפור בהמשכים המרחף האחרון
  • Ruth 7884 //
    • שנת 3832

    ליל האלטייר ירד על ממלכת ארוליאן כמו חלום שנרקם בשקט, תחת שמיים זרועים כוכבים רכים, מנצנצים כאבקת זהב על שמיכת קטיפה כחולה.
    העיר נפרשה מתחתם, עטופה באור רך, והרחובות התמלאו בגלים של צחוק, תנועה, ונצנוצי כנפיים מרהיבות.
    בני ארוליאן זרמו אל תוך הלילה כמו נהר של גאווה ושמחה, לבושים בגלימות צבעוניות, נושאים על גבם את המתנה שניתנה רק להם – היכולת לקרוא לרוח ולהתרומם ממנה.
    זה לא היה רק חג.
    זה היה טקס של זהות, הדהוד עתיק של היסטוריה שנשמרה לא באבנים – אלא באוויר עצמו.
    הרחובות רטטו מצבעים עזים – נוצות זוהרות, דגלים שהתנופפו באור הלפידים, וצלילים של תופי רוח שהרעידו את הנשמה.
    צינורות אוויר פלטו מנגינות שחדרו ללב כמו לחש ישן, בעוד הרוח עצמה נראתה כאילו משתתפת, משחקת בין המבנים, עוטפת את כולם בתחושת שייכות עמוקה.

    אלותיר בנו השני של הקסטורין עמד במרפסת העליונה של הארמון המלכותי, ביחד עם שני חבריו פרליוט וטרקין, מביט על ההמולה שמתחת.

    "אני אומר לכם, אם היינו מנצלים את הארוהל (היכולת לעוף, ארולית) יותר, היינו יכולים לכבוש את כל העולם," הכריז פרליוט בהתלהבות, מנופף במתקן מוזר שנראה כמו כנף מכנית.

    "או לפחות לשבור לעצמנו כמה עצמות," השיב טרקין ביובש, מביט בחשדנות על ההמצאה. "מה זה בכלל, פרליוט?"


    "זה 'מעיף עזר'," הסביר פרליוט, מניף את המתקן. "כשאתה מנפנף בו, הוא מייצר זרמי רוח שמחזקים את התעופה שלך."

    "או דוחפים אותך לתוך קיר," מלמל טרקין, נאנח.

    "אתה פשוט לא מבין גאונות," השיב פרליוט בזעף. "אלותיר, אתה מבין, נכון? תראה איך זה מתוחכם!"

    אלותיר, שישב מעט בצד, הביט בכיכר ולא ענה מיד. פניו היו מהורהרות, עיניו עוקבות אחרי תנועות ההמון. לבסוף השיב בקול שקט: "פרליוט, זה נחמד. אבל לפעמים עדיף לתת לרוח לעשות את שלה."

    "אתה תמיד כזה פילוסוף," גיחך פרליוט. "אבל אתה יודע מה? אתה תראה, יום אחד כולם ישתמשו בזה."

    טרקין חייך קלות. "אם הם ישרדו את הניסיון הראשון," אמר בחיוך רחב, "אני כבר יכול לדמיין את כל המהומה כשהם ינסו לעוף עם זה בפעם הראשונה."

    לצד הקבוצה עמד לוריאן, האח הצעיר של אלותיר. הוא נשען על המעקה באלגנטיות, מבטו נעוץ בהמון המשתולל ברחובות. כששמע את דו השיח שהתנהל בין אחיו הגדול ממנו בשנה לבין חבריו, נשען מעט קדימה, מבלי להוציא מילה. חיוך קל, כמעט בלתי מורגש, שיחק בזווית פיו. עיניו, שהיו ממוקדות בהמון ובסיטואציה, לא עברו בין הדוברים, אלא נותרו ממוקדות במראה הרחובות המשתוללים סביבם. עמידתו הייתה אלגנטית אך לא מתאמצת, וכל תנועה שלו שידרה ביטחון שקט.

    בכיכר המרכזית, הבמה הגדולה נצצה באור יקרות. המרחף הנצחי, המלך שלא מת, עמד במרכז הבמה, כנפיו פרושות באצילות מרשימה. לצידו עמדו הקסטורין, (שומר הממלכה, ארולית) המלך הזמני, וקלדיר – הקריס ולטאר (חוד הרוח, ארולית), יורש העצר.

    "עמי האהוב," פתח המרחף הנצחי בקולו הרם והעמוק, "על כנפי הרוח נבראנו, ועל כנפי הרוח נמריא. חג האלטייר הוא לא רק חגיגת כוחנו – הוא עדות לזהותנו ולגאוותנו. לעולם נישאר גאים בכוחנו הייחודי."

    ההמון הריע, וקריאות שמחה מילאו את האוויר.

    "זה כאילו הוא אומר את אותו הנאום בכל שנה," מלמל טרקין, נשען לאחור.

    "אתה בטוח שזה לא אותו נאום בדיוק?" הוסיף פרליוט. "אולי יש לו קלף מוכן."

    "שתקו," אמר אלותיר בשקט אך בנחישות. "זה אולי קלישאה, אבל זאת האמת."

    רגע אחרי סיום הנאום, אור מסנוור הבהיק על הבמה. הרוח, שתמיד נשאה את בני ארוליאן, נדמתה בבת אחת. כשהאור נמוג, המרחף הנצחי נעלם.

    האווירה בכיכר השתנתה מיד. קולות צעקה החלו להישמע, וההמון החל להידחק בבהלה.

    "מה קרה? איפה הוא?" נשמעה זעקה מתוך ההמון.

    "זה לא יכול להיות אמיתי!" קראה אישה מבוגרת.

    העיר, שבשעה האחרונה הייתה מלאת חיים, הפכה למערבולת של בלבול, פחד וזעם.

    טרקין קפץ על רגליו, ידו נשלחת באופן אינסטינקטיבי אל פגיונו. "מישהו תכנן את זה," אמר, קולו חד כפלדה.

    פרליוט, שהחוויר, מלמל: "אבל... איך אפשר לחטוף אותו? הוא בלתי פגיע! זה המרחף הנצחי!"

    אלותיר נעמד, פניו נותרו שקטות אך עיניו דיברו. הוא הביט בשמיים שהפכו אפלים יותר מאי פעם, ואז על הבמה הריקה. הוא לא אמר מילה.

    לוריאן צעד קדימה לעבר המעקה, מתבונן בריכוז בהמון המבוהל. "צריך להחזיר את הסדר," אמר בקול יציב. "אנחנו לא יכולים לאפשר לפאניקה להשתלט."

    הקסטורין נעמד במרכז הבמה, פניו קשות ועיניו בוערות. "שקט!" קולו בקע מעל ההמולה, והקהל השתתק בהדרגה.

    "בני ארוליאן," אמר בקול יציב אך כבד, "זהו רגע קשה עבור כולנו. אך עלינו להישאר חזקים ומאוחדים. אנו נגלה מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה, ונעשה כל שביכולתנו להשיב את מלכנו."

    אלותיר שהסתכל היטב לתוך עיני אביו - יכול לראות את הבלבול שהשתכן שם.

    לוריאן הביט סביבו, גופו זקוף, אך ידיו אחזו במעקה חזק יותר משנראה לעין. עיניו סרקו את ההמון כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיהם, לחפש תשובות שאולי כבר היו שם.

    הכיכר השתתקה, כמו עוצרת את נשימתה. קולות ההמונים דעכו בהדרגה, ומעליהם נשמע רק הרחש החלש של הרוח, שנשאה תחושה של שינוי עמוק ולא מוכר. הבמה נותרה ריקה, והתחושה באוויר הפכה כבדה ומאיימת.

    אלותיר שעמד רכון על מעקה המרפסת הביט אל הבמה השוממה. עיניו חלפו בין הדמויות שסביבו: הקסטורין, שנראה כאבן קפואה במקום, אחיו קלדיר, שנשימתו נקטעה, וההמון, שעמד מבולבל וחסר אונים. הוא לא אמר דבר. שתיקתו הייתה עמוקה ומכאיבה, כאילו המילים עצמן איבדו ממשמעותן.

    "זה קרה. הוא באמת נעלם," לחש טרקין. עיניו התרוצצו סביב, ידו על ניצב חרבו, כאילו מחפש אויב בלתי נראה. "המלך הנצחי... איך זה ייתכן?"

    פרליוט, שניסה לשמור על חזות קלילה, נכשל הפעם. "הוא לא היה אמור להיעלם," מלמל. "הוא... הוא נצחי. אתם יודעים... נצחי."

    עמם קיים כבר שלושת אלפים ושמונה מאות שנה וכמספר הזמן שעמם קיים כך גם מספר חייו של המרחף הנצחי - האירופיר אולר.

    הרוח נשבה לפתע, חזקה יותר, סוחפת נוצות קלות ומעיפה אבק באוויר. היא נשאה עמה תחושה של פרידה, אזהרה שאי אפשר להתעלם ממנה.

    אלותיר נותר דומם. מבטו נדד מהשמיים הקודרים אל הקרקע שמתחתיו, כאילו מנסה לקלוט את מה שהשתנה, את מה שלא היה אפשר להחזיר.

    הוא לא אמר דבר. עיניו חיפשו בין הקהל, כמתבונן במציאות חדשה.
    הוא שתק.
    ולפעמים, זה אומר יותר מהכול.





    אוקיי זה סיפור שכבר הרבה זמן מתבשל אצלי,
    חשבתי שהגיע הזמן להוציא אותו קצת לאור – לשתף, לראות איך זה פוגש אחרים.
    אם בא לכם לקרוא – אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים. כל תגובה (ובעיקר ביקורות) תתקבל בשמחה🤗
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: rrrrrrrrrrrrrr, מ. ש, ספרות בנשמה ועוד 21 משתמשים24 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל אגסי
    פשוט, בעולם שבו אפשר לרחף, אך טבעי הוא שאנשים גם יגיעו לגיל 800... אולי לכן לקחתי את זה...
  • 627
    • A
    ביקורת ספרות השנייה הייתי | פ. שטרן וג. ספרין | ספוילרים!!
  • Ayala10 //
    • גם את הסיפור הזה קראתי ב'מרווה'.
    גם אותו קראתי עד פרק מסוים (באזור פרק 35) והפסקתי בגלל בעיות עם המנוי. (שבסוף אחרי חודשים ארוכים הסתדר).

    הספר הוא פרי עטן של הסופרת פ. שטרן ובִּתָּהּ ג. ספרין.
    ז'אנר: רגש.
    דמויות ראשיות: דבורה, אלישבע, מימי ומלכי. שני זוגות של תאומות (בהתאמה).



    ועכשיו, לביקורת.

    נתחיל בכריכה:
    כשראיתי אותה לראשונה לא הבנתי מה מטרתה, מה היא באה להביע. במרווה היה רקע של חוף וים. וכאן? ספירלה. כחול חום. משהו לכאורה לא ברור.
    לקראת סוף הספר הכריכה מתחילה להיות ברורה ומובנת. (עכשיו אני חושבת שגם לצבע של הכריכה יכולה להיות משמעות...)

    אגב, שם הספר 'השנייה הייתי'. אצלי היו לו שני פירושים. לקראת הסוף התבהר לי למה התכוונו המשוררות... בעיניי שם מעולה.
    * מצורף קובץ תמונה של הכריכה *


    תקציר העלילה:
    הווה:
    מימי מנהלת בביתה בית (כמו פנימייה) לבנות (אמריקאיות בעיקר) בחיפה על שפת הים. דבורי, בתה, שונאת את הבנות שמתגוררות איתה ורוצה שקט, סדר ושאמא שלה תהיה רק שלה...

    במקביל, מסופר על העבר:
    למימי יש אחות תאומה בשם מלכי, הן לא מסתדרות ביחד (בלשון המעטה...). הן גדלות, כל אחת מקימה בית. למימי אין ילדים, וכנ"ל לאחותה. כשהן בנות 25 (אאל"ט) נולדות להן אחיות תאומות. ההורים שלהן נהרגים בתאונת דרכים ליד הבית חולים במיאמי, עיר הולדתן. אחרי סיפור ארוך (אין מקום בתקציר... ועדיף גם שתקראו את זה, למה להרוס?...), כל אחת מגדלת תאומה אחרת.

    סוף הספר:
    דבורי, כועסת על אמא שלה שלא ספרה לה על התאומה שלה ועל זה שהיא בעצם אחותה (אבל למרות זאת עדיין קוראת לה אמא...).
    היא מחליטה לחזור עם מלכי אחותה לחו"ל, לאחר שזאת מגיעה לארץ. מלכי ודבורי עוברות רעידת אדמה בטורקיה, מה שמשנה את כל הסיפור.

    האחיות הגדולות משלימות לאחר שמאז ומתמיד לא היו בקשר טוב...
    אחרי18 שנים דבורי ומימי מגיעות לקבר של ההורים שלהן.
    ועוד...



    עלילה:
    מה אומר? לעלילה כזאת לא ציפיתי בכלל!!!

    עלילה גאונית. מוקפדת מאוד וברמה גבוהה. לא גדושה מידי, אלא בטעם טוב.
    עם כל מידע, דמות, פרט נוסף בעלילה הבנתי כמה היא מתוחכמת ובנויה בצורה מצוינת. עלילה כל כך מדויקת שמטורף לחשוב שנעשתה בדואט. בעיניי עוד נקודה לזכותן.

    נקודת מפנה מעניינת, שלא חשבתי עליה הייתה רעידת האדמה. מה שנתן לסיפור תפנית וגרם לי לקרוא ביתר שקיקה...

    עוד תפנית (דיי מתבקשת),הלידה הפתאומית של מימי אחרי 18+ שנים, שהייתה כמו יציאה מהקופסא, לא חשבתי בכלל שזה יגיע. הופתעתי שם מאוד. למרות שלא ציפיתי לזה, אני מניחה שכדי לסגור פינות זה היה מתבקש.

    התפנית הכי מוצלחת בעיניי הייתה הקורונה. חמש שנים אחרי, ופתאום לחזור אליה (וגם לצחוק... על מה שאז לא היה מצחיק בכלל...). זה היה טוויסט מוצלח מאוד. ולמרות הרבה דמעות שהזלתי בין הדפים, היו בו גם קטעים מצחיקים. בהחלט, לא הייתי חושבת שלשם ילך הספר.



    סיום:
    לדעתי הסיום מתחיל כמה פרקים לפני פרק הסיום.
    המהלכים מתחילים להיסגר. (הערה: ראו 'חורים בסוף של הסוף---').

    מתח טוב. היו הרבה קטעים שממש הרגשתי שאני חווה ומרגישה את האווירה כמו הדמויות. ממש דמיינתי את המהלכים במוחש...



    חורים בעלילה:
    מקריאה ראשונה, לא מצאתי


    'חורים בסוף של הסוף---':
    כאחת שמאוד חשוב לה שכל חלק בעלילה יסתיים בסופו של דבר, יהיה ברור וסופי, בלי להשאיר קצוות אחרונים פתוחים, קצת הפריעו לי קצוות שלא היו ברורות או סגורות לחלוטין. יכול להיות בגלל חוסר רצון של הסופרות לעסוק בחלקים הללו, רצון שלהן לתת לכל אחת אפשרות לדמיין את הסוף בכוחות עצמה או הרצון לסיים את הסיפור כמה שיותר מהר כדי להוריד לדפוס לפני פסח. בכל מקרה הקצוות לא ממש משנים, אבל עדיין קצת מציקים...

    הנה כמה נקודות לא פתורות:
    המפעל: מה היה בסוף עם המתחרים? הקורנה הגיעה השוק קפא, העסק שמלכי רצתה להפריח בישראל נתקע, אבל מה עם המפעלים והעסק במַיַאמִי?

    לאן הולכות בסוף דבורה ואלישבע? הן נשארות במיאמי? חוזרות לחיפה?.

    ה"קורונה": איך נתנו להן לטוס למיאמי כשקורונה דיי משתוללת בחו"ל וגם בארץ? מלכי בפועל חוזרת למשפחה שלה, אבל מה עם מימי? (ואולי גם עם דבורה ואלישבע) הן רוצות להיתקע בחו"ל בפסח והלאה?...
    בעיניי, נקודה שהן לא ממש חשבו עליה... (אלא אם כן, זה היה ממש בהתחלה, הן היו שבועיים בבידוד ואז מימי ואלי גם התאומות השניות היו בחו"ל פחות משבוע, זה לא ממש מסתדר כדי לחזור לארץ באזור פורים [שמאז השמיים נסגרו, אאל"ט...]).

    אולי מה שכתבתי כאן זה אובר ביקורת לא כל כך רלוונטית, אבל בגלל שזה ספר ברמה עם עלילה טובה (ומפתיעה) הייתי רוצה ומצפה שגם העלילה תהיה מושלמת (או נכון יותר, מדויקת)...


    עד כאן הביקורת.
    אשמח לקרוא הערות/ הארות.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: פנינה ריימונד, plsql, ללי99 ועוד 11 משתמשים14 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יוסף יצחק פ.
    ביקורת ממש מעולה. עדיין רואים את הטאצ' האישי שלך, וטוב לאין ערוך מהביקורת הקודמת. מבחינים...
  • 94
    • ל
    שיר נָפְלָה הָעֲטָרָה 👑
  • לוטם //
    • נָפְלָה לָהּ
    הָעֲטֶרֶת.
    הָעֲטָרָה
    נוֹתְרָה מְיֻתֶּמֶת.

    כֶּתֶר
    שֶׁל זָהָב,
    שֶׁל תּוֹרָה.
    עַל מֶלֶךְ
    שֶׁמָּלַךְ
    שְׁמוֹנִים
    וְעוֹד שְׁמוֹנָה
    יָמִים.

    הִשְׁלִים שְׁנוֹתָיו,
    שָׁנִים
    שֶׁל דֶּרֶךְ
    שֶׁסָּלַל
    וְהִתְיַגֵּעַ.
    וְזָכָה לִרְאוֹת
    פֵּרוֹת,
    אֶשְׁכּוֹלוֹת.

    אִישׁ אֶשְׁכּוֹלוֹת
    שֶׁהַכֹּל בּוֹ;
    צְנִיעוּת, עֲנָוָה
    בְּקִיאוּת וְאַהֲבָה
    עִיּוּן, הֶאָרָה.
    שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ
    בַּצָּהֳרַיִם.

    מָרָן.
    רַבֵּנוּ מֵאִיר
    הֵאִיר אֶת עֵינַי הַדּוֹר
    כֻּלּוֹ.
    מִי יְמַלֵּא
    חֶסְרוֹנוֹ.

    1745158662905.png
    1745158662905.png
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: י. שלמה כהן, אלישמע ציון, אופי יופי ועוד 11 משתמשים14 //
    0 תגובות
  • 144
    • T
    שיר יַם סוּף
  • tmr //
    • שְׁאַלְתֶּם פַּעַם אֶת הַיָּם
    יַם סוּף
    אֵיךְ הוּא הִרְגִּישׁ
    כְּשֶׁנִּפְצַע לִשְׁנַיִם

    שְׁאַלְתֶּם אִם הִרְגִּישׁ בִּכְלָל
    אִם נִפְצַע

    אֵיךְ הָיְתָה הַחֲוָיָה שֶׁל בִּתּוּר לְאוֹר הַיּוֹם
    בְּרֶגַע אֶחָד בְּלִי הוֹדָעָה מֻקְדֶּמֶת
    וְאַלְפֵי אִישׁ עוֹבְרִים בּוֹ מְאֻשָּׁרִים
    וְאִישׁ לֹא שׁוֹאֵל לִשְׁלוֹמוֹ


    לְעִתִּים אָנוּ נִבְקָעִים לִשְׁנַיִם
    הַכְּאֵב לֹא תָּמִיד מִזְדַּהֶה
    אֲבָל הַפִּלּוּחַ מֻרְגָּשׁ בְּכָל וְרִיד
    וְלֹא חַיָּבִים לִשְׁאֹל
    וְלֹא חַיָּבִים לָדַעַת
    מִישֶׁהוּ כָּרֶגַע
    עוֹזֵר לָךְ לִסְלֹל חָרָבָה

    זוֹהִי נְקֻדַּת זְמַן בַּמַּסָּע
    נֵס עָצוּם שֶׁמָּלֵא בְּחֹסֶר הֲבָנָה

    מִישֶׁהוּ כָּרֶגַע
    מַעֲבִיר בָּךְ קֶרַע
    עוֹזֵר לָךְ לִכְתֹּב אֶת הַשִּׁירָה
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הבזק של שפיות, אדריכלית מתחילה, הכל כבר תפוס ועוד 21 משתמשים24 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    וודאי דואג לשלומנו בכל רגע בתחילה כתבתי- ואין דואג לשלומו אחכ שיניתי ל כדי לדבר רגע על החוויה...
  • 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת הקוף זולל המטבעות מכה שנית
  • איש המילה הכתובה //
    • שלוש לפנות בוקר. התנפצות אדירה, חבטה עצומה ופיצוץ מרעיד. אימה.

    אני מתעורר בבעתה כשלחדר מתפרץ שלומי בן השבע: "אבא, מישהו זרק לנו קוף דרך החלון בסלון", שאר הילדים מצטרפים להתקף החרדה המשפחתי, כאשר אשתי מובילה את הפאניקה בכישרון רב. זה שמישהו מתנכל לנו באמצעים מבעיתים באמצע הלילה, זה עוד סביר מבחינתה, אבל מה שבאמת מטריד אותה, זה לדעת מי העז לטנף את הסלון עם פגר של קוף אחרי שהיא כבר מרקה אותו לפסח?

    אם הייתי זה שזרק את הקוף, לא הייתי רוצה לפגוש את אשתי באותן דקות. אימה משודרגת.

    רק אני, בניגוד גמור לתחושות של כולם, הייתי מאושר. הרמתי ידיים לשמיים בהודיה עצומה. הודו לה' כי טוב. תכף יגיע לכאן צוות סופרים מספריית 'מחניים' כדי לתעד את הנס מקרוב. "פרנסה מן השמיים חלק 2", עומד לטרוף את שוק הספרים.

    משפחתי נעצה בי עיניים של פסיכיאטר, "וכי הלחץ של פסח הכריע את שפיותך?", אמרו ללא אומר.

    "היו נינוחים, היו שמחים, ילדיי היקרים", הבטתי אליהם במבט אבהי עוטף, "ההיסטוריה חוזרת, והיא נמצאת עכשיו בסלון ביתנו. ה' עשה לנו נס עצום, הסכיתו ושמעו לסיפור האדיר":

    כידוע לכם, בימים אלה אני עוזר לחברי, עזריאל נחימוב, להוציא את ספרו לאור.

    במסגרת זו התחברתי לבעל דפוס ערבי משכונת אבו תור בירושלים, שמדפיס ספרים במחירים זולים. הייתה לי סייעתא דשמיא והתחבבתי עליו, עד שהוא הזמין אותי לבקר אתמול באחוזתו המפוארת.

    פחדתי ללכת לביתו, בכל זאת תקופה לא פשוטה, אבל רוח שמיימית כמו נשאה אותי לשם. בכניסתי לאחוזתו נדהמתי לראות קוף חמוד ששמח לקראת בעליו, הערבי מהדפוס.

    האחרון ביקש להתרברב ברוב עושרו, והזמין אותי למרתף סודי שבו גיליתי אוצרות אדירים של מטבעות זהב עתיקים. התבוננו, אני, הוא והקוף, בארגזי הזהב, כשלפתע צדו את עיניי שולחן מעץ כבד, ועליו מטלית לניקוי. "כאן אני מנקה מדי יום את מטבעותיי החביבים", שיתף אותי הערבוש.

    הרגשתי ששלחו לי משמיים נס פרטי בסגנון של איקאה – כל הרכיבים בפנים, נשאר רק להרכיב.

    ברוב תושייה וחוכמה שמיימית שנחה על מוחי, התחלתי להנדס ולהרכיב את הנס הפרטי שלי, בהשראה היסטורית.

    "בוא ואלמד אותך איך מנקים מטבעות", הצעתי לבעל הדפוס באדיבות, בעודי נוטל מטבעות ומתחיל ללחלח אותם בפי. הוא התפעם מהתוצאות המבריקות, ונראה כי אימץ את השיטה. בשלב הזה הזמנתי גם את הקוף לקורס המאולתר, "כדאי שילמד גם, הוא יוכל לעזור לך במלאכה", אמרתי לערבי הנחמד, שאכל את הלוקש הזה כמו דג פתי שמזנק בחדווה לחכתו.

    הוא החמיא לי על הרעיון וביקש לשוב איתי לדפוס להמשך העבודה. לקראת היציאה מביתו שטחתי בפניו בקשה אחת קטנה: "לנו, היהודים, יש מנהג מוזר, לפיו זורקים לסלון הבית קוף מת בימים שלפני פסח. אז אם הקוף שלך ימות במקרה עד פסח, אשמח שתשלח כמה עובדים שלך שיזרקו אותו דרך חלון ביתי".

    הוא גיחך, "למה שהקוף הצעיר והנמרץ שלי ימות?", שאל במבוכה. "אבל אתה יודע מה? אם הוא ימות בכל זאת, תקבל את מבוקשך", הבטיח משועשע.

    סיימתי את הסיפור. כבר לא הייתי צריך להסביר כלום. העיניים של כולם נצצו. צעדנו יחדיו לסלון בשמחה אדירה ובשירי הלל.

    הקוף שכב שם על בטנו הפקועה, ובדיוק כמו בסיפור המקורי, כל תכולת קיבתו נשפכה לכל עבר: בננות, במבה ובוטנים. ומטבעות זהב? אפילו לא אחד לרפואה.

    המבוכה הייתה רבה. אך לפתע זיהיתי משהו נוצץ. התקרבתי והנה מבחנת זכוכית קטנה ובתוכה פתק מגולגל.

    הרמתי אותה בעזרת כפפות, הוצאתי את הפתק וקראתי את תוכנו:
    "יהודון טיפשון", נפתח הטקסט, "את הסיפור הזה של הקוף הדפיסו אצלי 'ספריית מחניים' לפני עשרות שנים. אהבתי מאוד את הסיפור הזה, והתחברתי במיוחד לדמות של הפריץ, שבהשראתו קניתי קוף ובניתי אוצר עם מטבעות זהב ועמדת ניקוי מתאימה".

    וכאן הוא הוסיף כמה קללות עסיסיות שאמנע מלחשוף אותכם אליהן.

    עמדתי שם ליד אשתי וילדיי, מושפל ונבוך, כאשר אשתי הודיעה לי בתקיפות שיש לי שלוש דקות לפנות את הפגר על כל תכולת בטנו.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: השנונה..., אין דברים כאלה, חיפאית!!!! ועוד 106 משתמשים109 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה על תגובה מחממת לב
  • 295
    • ס
    שיר לבד על החוף
  • ספרי מוסר //
    • במצריים
    דיברו על חירות.
    קיוו,
    שאלו ורצו עד
    אינסוף.

    והיו
    משה, אהרון
    ועל ים
    מרים ולה
    תוף.

    ובי
    לא דיברו על
    חירות
    לא קיוו, שאלו
    ורצו עד
    אינסוף.

    לא משה,
    אהרון
    או מרים עם התוף
    רק אני לבדי
    עומדת
    על חוף.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: איפה אתההה??, ilan p, ימים טובים יבואו ועוד 19 משתמשים22 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    ספרי מוסר
    תודה רבה. האמת היא שכל כך לא התכוונתי להשוות בין גלות מצריים לגלות פרטית. כתבתי כי ככה הרגשתי...
  • 2 3 2K
    • ש
    סיפור בהמשכים כשהשתיקה מדברת
  • שירת הכוכבים //
    • טוב, אני לא יודעת אם באמת זה יהיה סיפור בהמשכים, אבל ננסה.
    אני משתפת את זה כאן בשביל ביקורת, בעיקר כי הסיפור נכתב באופן שאני פחות רגילה אליו. בנוסף ישנם כמה דברים שהייתי שמחה שידייקו אותי בהם.

    בכל אופן, קבלו את הפרק הראשון:

    פרק 1
    המחזה לא היה נהיר לו.
    הכל היה מעורפל ולא ברור, אבל הדבר היחיד שהוא הצליח להבין זה- שעליו לשתוק.
    כמו מן הצד הוא עמד שם, מסתכל בעיניים פעורות על הנעשה. הקולות חדרו אל אוזניו, המראות השתקפו בעיניו, ומוחו סירב לעבד את הנתונים.
    גם שנים אחר כך הוא לא הצליח לשחזר לחלוטין.
    מידי פעם היה יושב עם עצמו ומנסה, אבל החלקים שהוא כן הצליח לשחזר- גרמו לו פעם אחר פעם לרצון עז להתעלם מהאירוע ההוא, לחלוטין.
    ...... ​
    הימים החולפים נדמים לו לפעמים כמו גלי הים- חולפים בזה אחר זה, במה שנראה ללא משמעות ספציפית.
    אבל הכל מושגח, אז גם גלי הים נעים במשמעות עמוקה, נסתרת; והוא רוצה מאוד לקוות שגם ימיו הם כך.
    הוא מכיר גלים. אוהב אותם גם. הרחש שלהם מלווה אותו כל חייו, מאז שהוא זוכר את עצמו. כנראה גם מאז שלא.
    השקט השליו שהם מביאים איתם תופס אותו תמיד, באשליה ארוכה שנגמרת לאחר זמן רב. כל פעם מחדש היא תופסת אותו, כל פעם מחדש הוא שוכח.
    הסלע הגדול, זה שסמוך למים, יבש עכשיו. הגלים מתנפצים מספר הגון של סנטימטרים מתחתיו.
    הסנדלים שלו משאירים עקבות תחוחים על החול, כשהוא פוסע אל הסלע.
    הדרך אליו עוברת במים רדודים, שקופים. מתחתיהם פזורים צדפים וקונכיות לאין מספר, והגלים שלהם שקטים עד מאוד.
    המים מרטיבים את כפות רגליו כשהוא ממשיך לפסוע אל המים הרדודים, ומגיע אל הסלע. באיטיות הוא מתיישב עליו, מביט אל האופק.
    הים מתחבר אל השמיים במיזוג מושלם, יפהפה.
    הוא מוכן לשבת כך, על הסלע, עוד שעות רבות. אבל העולם אינו מורכב ממחשבות, תהיות ונופים. זו לא באמת אפשרות.
    הוא מתחיל לזמזם לעצמו מנגינה, כזו שגם כשהיא שקטה היא סוערת; וגם כשהיא ללא מילים התוכן שלה מרעיד לבבות.
    המנגינה לוקחת אותו בצליליה הרחק משם, אל מקום אחר לחלוטין, ורק לאחר שהיא נגמרת הוא מוכן להזדקף ולהביט אל הרקיע.
    כמה עננים, לבנים וצמריריים, שוברים את התכלת. השמש מנצנצת אליו מאחורי אחד מהם, ולאחר מחשבה הוא מנופף לה לשלום.
    מבלי משים הוא מתכופף אל המים, חופן באצבעותיו כמה צדפים.
    כשהוא מוציא אותם מן המים הם מנצנצים, רטובים. הגוונים שלהם משתלבים זה בזה, ובכל זאת אין ביניהם שניים זהים.
    בתנועה אחת הוא שולח את ידו קדימה, זורק אל הים חמישה צדפים. שניים קטנים, אחד בינוני ושני גדולים.
    הם לא משפריצים כשהם נוגעים במים, וגם לא מרעישים כל כך. רק שוקעים בתוך המים, אל הקרקע החולית של הים. מקבלים את זריקתם כמובן מאליו.
    בדחיפות שהוא לא ידע בכלל שיכולה להימצא בו, הוא קם ונכנס אל המים עד מעט מתחת לברכיו. המים שקופים, ובכל זאת הוא לא מוצא את הצדפים הללו. הגלים סחפו אותם איתם, הלאה.
    מובס, הוא חוזר אל הסלע. עיניו מחפשות את השמש, רוצות להסתנוור. רוצה להסתנוור, ולא לראות דבר מלבד אין צהוב, מאיר. מסמא.
    להרגיש בתוך ערפל צהוב. להרגיש אין.
    ......​
    אשמח לביקורת!​
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: איפה אתההה??, מימיי, יהודית :) ועוד 13 משתמשים16 //
    53 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שירת הכוכבים
    עבר השלג ירד כל אותו היום. הם ישבו, כולם, בסמוך לאח הבוערת, מצונפים בתוך שתי שמיכות צמר בלויות...
  • 190
    • ש
    שיתוף - לביקורת לא יכול להשתחרר
  • שמואל אגסי //
    • אֶת מַקְלִי נָטַלְתִּי,
    מַקֵּל הַנְּדוּדִים,
    וּפָנַי אָחוֹר נָסֹבּוּ,
    בְּאֵין גַּעֲגוּעִים,
    אֶל שַׁעַר, אֶל חוֹל,
    אֶל שְׁבְרֵי הַפְּסָלִים,
    אֶל תַּתֵּי הָאָדָם
    אֶל מַכּוֹת מַגְלֵבִים.
    בְּעֵינַי שׁוּב רָצוֹת,
    חזְיוֹנוֹת הָאֵימִים,
    פִּגְרֵי הָאַחִים
    הַמֻּטָּלִים בַּדְּרָכִים,
    לְבֵנוֹת הַתֶּבֶן
    סְפוּגוֹת הַדָּמִים,
    קִירוֹת הַפּוֹלְטִים
    זַעֲקוֹת יְלָדִים.
    זוֹכֵר אֶת הַנִּילוּס
    הָאֲפֵל, הַשָּׁחוֹר,
    אֶת צְרָחוֹת הַתִּינוֹק
    שֶׁהֻשְׁלַךְ ליאוֹר,
    אֶת עֵינֵי אִמּוֹ
    הַזּוֹעֶקֶת מָרוֹר,
    אֶת פָּנֶיהָ הַבּוֹכוֹת
    בַּגֶּשֶׁם וּבַקֹּר.

    אֶת רֹאשִׁי הַכָּבוּל,
    מְשַׁחְרֵר כְּבָר הָיִיתִי,
    אִם לְעַצְמִי לְהַבְטִיחַ אַךְ לוּ יָכֹלְתִּי,
    שֶׁזֶּהוּ שֶׁדַּי, שֶׁפָּנַי לַשַּׁלְוָה,
    שֶׁשּׁוּב לֹא יַצְמִידוּ רֹאשִׁי לַאֲדָמָה,
    שֶׁשּׁוּב לֹא תְּשַׁכֵּל אֵם אֶת יַלְדָּהּ,
    שֶׁשּׁוּב לֹא יַשְׁלִיכוּ בָּנַי לַכְּלָיָה.
    אַךְ עֵינַי לְמֵרָחוֹק
    קָדִימָה צוֹפוֹת,
    עוֹד אֶפְגֹּשׁ אֶת מִצְרַיִם
    בְּרבוֹת הַדּוֹרוֹת.
    עוֹד אֶפְגֹּשׁ אֶת נוֹגְשֶׂיהָ
    בְּהִירֵי פָנִים,
    עוֹטֵי מַגָּפַיִם קְסָדוֹת וְרוֹבִים,
    וְגַם קְצָת אַחֲרֵי,
    רְעוּלֵי פָנִים,
    עוֹטִים עַל רֹאשָׁם
    סְרָטִים יְרוּקִּים.



    וְהוּא שֶׁעָמַד, שֶׁמִּכָּאן גְּאָלָנִי,
    גַּם שָׁם יַעֲמֹד לִימִינִי לְהַצִּילֵנִי.
    וְיָשִׁיב פְּדוּיָיו וְצִיּוֹן יְבִיאֵם,
    כֻּלָּם, כְּששִׂמְחַת עוֹלָם בְּרֹאשֵׁיהֶם.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אריאל ריבו, NOA#, סני ועוד 18 משתמשים21 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל אגסי
    ואוו! כיף לשמוע!
  • 154
    • T
    שיר מָה אִם
  • tmr //
    • מָה אִם
    הַכְּרוּבִים בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ
    מַחְלִיטִים בֵּינֵיהֶם עַל הַפְרָדַת כּוֹחוֹת
    פּוֹעֲלִים אֶת תַּפְקִידָם לְחוּד

    מָה אִם
    הַצְּעָקָה שֶׁלִּי עוֹלָה אֵלֶיךָ בּוֹדְדָה
    אַךְ זָנָב אָרֹךְ מוֹשֵׁךְ אוֹתָהּ מַטָּה
    אוֹמֵר לָהּ
    עַד מָתַי

    מָה אִם אַתָּה בּוֹחֵר
    אַחַת מִשְּׁלוֹשׁ מֵאוֹת דְּמָעוֹת
    שׁוֹמֵר בְּקֻפְסַת זָהָב
    מֵצִיץ מִן הַחֲרָכִים
    וּמֵבִין שֶׁהִתְבַּדֵּיתָ
    מָה אִם
    שָׁמַעְתָּ אֶת הַקּוֹל הַלֹּא נָכוֹן שֶׁבִּי

    הִבְטַחְתִּי לְעַצְמִי שֶׁאֵין דָּבָר יָקָר לִי מִמְּךָ
    וּבְלִי שֶׁשָּׁמַעְתִּי הִבְטַחְתָּ לִי חֲזָרָה
    נִשְׁבַּעְתִּי עֲבוּרְךָ
    בְּכָל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי
    בְּכָל מָה שֶׁיֵּשׁ בִּי

    וַעֲדַיִן
    מָה אִם
    אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁהִתְבַּדֵּיתָ
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מיכל 3, NOA#, רבקהנ ועוד 17 משתמשים20 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    נכון:) תודה רבה הוא כולו כנה תודה חיה 🙏
  • 159
    • A
    שיתוף - לביקורת עדיין רוֹצָה.
  • Avigail Amram //
    • בס"ד

    רוֹצָה להשליך,
    יהבי עליו.

    רוֹצָה לעצום,
    עיניי אחריו.

    רוֹצָה ללכת,
    עד אינסוף וחזור.

    רוֹצָה לעובדו,
    עד יעלה האור.

    רוֹצָה לרצות,
    כטוב בעיניו.

    רוֹצָה לכבוש,
    ליבי ומאווייו.

    ורוֹצֶה, אחר-
    זקן וכסיל.

    בחירתי לשחוק,
    גבורתי להפיל.

    אהבתי לכבות,
    מסירות נפשי לעמעם.

    תאוותי ללבות,
    טוּב ליבי, לנמנם.


    עדיין רוֹצָה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: איוליס, תפוז ג'ינג'י, michmich ועוד 19 משתמשים22 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    Avigail Amram
    וואו, איזה משמח לקבל תגובה שכזאת. @.חיה פ תודה!
  • 575
    • A
    ביקורת ספרות ביקשתי לתת | מיכל אופק | זהירות ספוילרים!!
  • Ayala10 //
    • מנסה פעם ראשונה לכתוב סקירה/ ביקורת, מקווה שיצא טוב :)

    כמה מילים לפני:
    את הסיפור קראתי בהמשכים ב'מרווה לצמא', מאזור פרק 55 בערך פספסתי, היינו מנויים ופתאום המרווה כבר לא הגיע, חיכינו שבוע, שבועיים, ואפילו חודש (!) ואז ביטלנו... (אל דאגה, אחרי כמה חודשים החזרנו את המנוי...).

    הייתי חייבת לקרוא את הסיפור, כ"כ התחברתי אליו. אז לפני כמה שבועות הייתי בבני ברק, קניתי ושמרתי לפסח.
    והנה, הגיע פסח, ישבתי והשלמתי בשקיקה את המשך הסיפור...


    אחרי ההקדמה, עכשיו לביקורת.

    זהו הספר השני של     @-מיכל אופק- (את 'באה בלילות' שלה קראתי רק בגלל שהתחברתי לסגנון הכתיבה במהלך הקריאה של הסיפור בהמשכים).
    כתיבה בז'אנר רגש.
    דמות ראשית/ גיבורת הסיפור: תמי נוימן.



    כריכה:
    מבט ראשון (באשכול של הספרים החדשים): כריכה חמודה. אבל מה הקשר? כשרפרפתי על הפרק האחרון, ראיתי שנולדה לתמי בת.
    מבט שני: אחרי שקניתי את הספר פתאום נזכרתי שבעצם היה "אימצה" לכמה שבועות את אושי ומכאן הצבע של העגלה...

    מילה על שם הספר "ביקשתי לתת", כשמו כן הוא. מבטא בצורה ברורה ופתוחה את הרצון הנכסף של תמי להיות "אימא". לתת.



    עלילה:
    עלילה מיוחדת, רואים שנכתבה מניסיון של מישהי שממתינה.
    היו פרקים שבכיתי בהם המון!, היו פרקים מצחיקים וגם כמה פרקים שרק רציתי שיעברו:sne: (כמו בכל ספר יש פרקים יותר מעניינים, ויש פחות)...
    ספר שנותן פרספקטיבה וטיפה מכניס את הקורא לחוויות, רגשות, תחושות ומחשבות של נשים מצפות...


    הקטעים עם יעקובי, האח הקטן של תמי מוסיפים המון. הדו שיח שהם מנהלים לאחר שתמי מגלה את הפנקס ומה שרשום בו כל-כך מרתקים. דו שיח שלך ילד בן תשע שהפה שלו מפיק משפטים של מבוגרים (כלשונה של תמי), נותנים עוד נקודת עלילה מיוחדת בתוך סיפור מיוחד ויפה.


    הפרקים שנסובים על אושי ומשפחתו מרתקים. אהבתי כ"כ את נעמי, אחותו הגדולה. את הסבתא. את תמי שנאבקת, נאנקת, מתגברת ומתמודדת. השיחות שלה עם לאה. התקווה שהיא מפיחה.



    חורים בעלילה:
    אחרי קריאה ראשונה, לא מצאתי חורים.

    מה שכן, כאחת שהבדלי שעות בסיפור מפריעים לה (זה לא ממש חור, אבל עדיין...) וכל פיפס חייב להיות מושלם ומדויק, יכול להיות שהיה איזה חור פצפון, אבל לא משהו גדול או מפריע.
    אנחנו הרי בני אדם, ותמיד יהיו פשלות...



    דמויות:
    מרתקות, משלימות פסיפס מהמם של סיפור. הרבה גיבורים וגבורה אחת, ראשית.
    כל דמויות בנויה טוב. לא סותרת דמות אחרת. משלימה עלילה אחת, סוחפת ומרתקת.



    סיום:
    הפרק האחרון, קיטשי. כמו שציפיתי. אבל מובן. בסוף נולדת לתמי וישראל בת.
    סיום כללי, ברור ויפה. אין קצוות פתוחים.
    רף מצוין. סיפר מותח (מבחינת עלילה), מרגש עם מבט שונה, שהצליח להשאיר אותי מרותקת עד הרגע האחרון, עם דמעות ועקצוצי מתח (וגם להשאיר אותי ערה עד מאוחר בליל שבת...).




    עד כאן הסקירה והביקורת.
    אם יש לכם מה להעיר (ויש לכם הרשאה לכתוב כאן), אשמח לקרוא. גם בפרטי.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: גשם יורד, yael305, אוראל סולטן ועוד 15 משתמשים18 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    Ayala10
    צודקת, טעות שלי. הספר הראשון שלה הוא 'מלחמת כריות'.
  • 171
    • א
    שיתוף - לביקורת מתי כבר יקרע לה הים?
  • אסתיאר //
    • הנה זה כבר כאן, שביעי של פסח, הלילה הגדול, כל עם ישראל יישב סביב שולחן אחד, ויספר וידבר בקריעת ים סוף.
    אווירה של התחדשות והתרגשות.
    הנה אנחנו כאן. ממש כאן.
    קריעת ים סוף.
    כמו שכתוב בחז"ל – חייב אדם לראות את עצמו כאילו עכשיו ממש הוא יוצא ממצרים, כאילו ממש עכשיו נקרע לו הים.
    כל אחד והמצרים שלו.
    וכל אחד וקריעת ים סוף שלו.
    בבריאות. בפרנסה. בחינוך. בשלום בית...


    מתי מעט ישבו סביב שולחן קטן.
    שולחן שיש בו בדידות.
    שיש בו, כאב. דמעות. תפילות.
    שולחן ששייך רק להם – לבודדים.
    לאלו שאין להם עדיין בית.
    לאלו שאין להם מקום.


    הם ימשיכו להסתובב בלילה הזה, עם הלב החצוי, במקומות חצויים.
    בין אנשים טובים שהסכימו לתת להם מקום.
    הנפש שלהם צורחת מכאב בדממה.
    העין רואה אותם, והלב בוכה.


    מה יהיה השנה הזאת?
    מי יארח את הלב השבור הזה שאין לו כיסא לשבת עליו?
    עוד פעם בבית של אמא ואבא – שמכווצים מדאגה, ומקומטים מדמעות?
    עוד פעם אצל רבי שמעון בר יוחאי, בהכנסת אורחים?
    או אולי שוב פעם – יחגגו הם לבד?


    מתי יקרע להם הים?
    לכל אלה שאין להם בית.
    שאין להם מקום.
    בתוך הלב הכואב הזה, שכל כך היה בטוח – שהשנה כבר יהיה אחרת.
    ולא.
    הוא שוב כאן.
    הם כאן.
    הכאב כאן.
    הבדידות כאן.
    עם אותה אנחה.
    אותה מועקה.
    אותה שתיקה.

    כולם כאן. ברשימה אחת גדולה, מספרים את הסיפור הזה של הנידודים,
    רשימת הבחורים – מעל מאה במספר.
    עלבונות שנצברו בכל מפגש כזה.
    בזיונות שנאספו בלי שאף אחד ידע,
    אחרי כל ניסיון שלא צלח.
    עוד פעם היא ניסתה.
    והוא אמר שוב פעם לא.
    ושבר לה את הלב לרסיסים.
    רסיסים שזרוקים על הרצפה –
    בכל העולם כולו.

    בהמתנה.
    מקשיבים.
    לכאב.
    לדממה.
    להנחה.
    להבלגה.
    לשתיקה הזאת.
    האין־סופית הזאת.
    שנופלת לילה לילה על הכרית,
    במיטה החצויה,
    שבחלק האחורי של הבית החצוי.


    מתי יקרע להם הים?
    מי ייתן להם רוגע לנפש, חירות, אמון, תקווה, אמונה.
    לכל הבודדים.
    לכל אלה שלא הקימו בית.
    שאין להם מקום.

    מתי יקרע להם הים?
    לכל המבקשים,
    המחכים,
    לאלו, שמתחננים בדמעות יבשות לרחמים.

    בואו, נבקש בשבילם.
    בשביל כל אלה שעדין לא זכו.
    נקדיש כמה דקות של תפילה עבורם.
    בשביל כל אלה שעדין מחכים על שפת הים, מחכים לקריעת ים סוף.
    נתפלל, שיקרע עבורם גם.
    כי גם הם –
    כל כך רוצים שיקרע להם הים.
    שנזכה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: נסיך על חלל, ללי99, חיימקוש ועוד 18 משתמשים21 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    קטע חשוב שמעלה נושא שנדחק לעתים לשוליים במין מחשבה כזו של "רק שיקפצו למים ויקרע להם הים"... תודה...
  • 132
    • מ
    שיתוף - לביקורת חג החירות, השאלה עבור מי?
  • מהללו //
    • עמוק באדמה, בעלטה,
    משוועים עצמותיהם לבילוי.
    מתוך הצער, בחרטה,
    מייחלים צרותיהם לכילוי.
    עם כל הדאגה, הבעתה,
    מתפללים משאלותיהם למילוי.
    אם שפחה על הים, ראתה.
    גם הם מצפים, אליהו לגילוי.


    כתבתם קטע עצוב? עצוב!
    קראתם קטע עצוב? גם עצוב!
    אבל אולי אפשר להתעלות טיפטיפונת מתוך כל העצבות הזו ולחולל איזה שהוא חידוש מגוון מלבד הדבר הזה-😢
    וד"ל.
    • שכוייח!
    • תודה
    Reactions: ilan p, מוריופ, חוה אייזן ועוד 4 משתמשים7 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל אגסי
    שיר מצוין!
  • 80
    • ש
    שיתוף - לביקורת מרור זה
  • שמואל אגסי //
    • גִישַּׁשְׁתִּי בַּחֹשֶׁךְ, רָאִיתִי אֲפֵלָה

    נַהֲמוֹת הָרוּחַ נָתְנוּ בִּי אֵימָה

    עַזּות הִיא הִכְּתָה בִּי, צָלְפָה בְּפָנַי

    וְהַכְּפוֹר הַנּוֹקְשֶׁה יִיסר אֶת יָדַיי.

    וּבַדֶּרֶךְ מַרְאוֹת קָשִׁים רָאִיתִי,

    עַל פְּנֵי נְהָרוֹת שֶׁל דָּם חָלַפְתִּי,

    עֲיירוֹת חֲרֵבוֹת, כְּפָרִים בּוֹעֲרִים,

    צְוָּחוֹת זַעֲוָה, כִּידוֹנִים נִנְעָצִים.

    וְאָרְכָה לִי הַדֶּרֶךְ מְלֵאַת תְּלָאוֹת

    זְרוּעַת קוֹצִים שְׁבָרִים וּבוֹרוֹת,

    גֵּאָיוֹת וגְּבָעוֹת בְּקָעוֹת וְהָרִים,

    כֻּלָּם יְבֵשִׁים מֻכִּים וְצְחִיחִים.

    לָנוּחַ עָצַרְתִּי בְּנְוֵה שְׁמָמָה,

    סְלָעִים לוֹ סָבִיב וְעֵץ שִׁטָּה,

    וְעַל עָנָף חָשׂוּף, בְּיָרֵחַ מואר

    חוּם הָעֹרֶף, עוֹרֵב הַמִּדְבָּר.

    לְעֶבְרִי הוּא מַבִּיט בְּעַיִן פְּקוּחָה,

    מִתּוֹךְ מַקּוֹרוֹ בּוֹקַעַת צְוָּחָה,

    וּבֵין הַמִּלִּים נֶחְבֵּאת שְׁאֵלָה,

    מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה?

    בקרו נא רבותי!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אזמרגד, נסיך על חלל, אוראל סולטן ועוד 11 משתמשים14 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל אגסי
    תודה על המשוב. אבל אני חושב שכשמדברים על גלות ארוכה של 2000 שנה, התקופה שלנו היא רק פסיק קטן...
  • 47
    • י
    שיתוף - לביקורת דוֹר נַחְשׁוֹן - געגוע פשוט לקריעת ים סוף
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • כְּשֶׁהַדְּמָעוֹת מְצִיפוֹת עַד נֶפֶשׁ
    גּוֹעֲשׁוֹת
    מְאַיְּמוֹת לְהַטְבִּיעַ


    כְּשֶׁהַמְּרִירוּת גּוֹבֶרֶת
    מְבִיסָה לוֹחֲמִים מְנֻסִּים
    סוֹגֶרֶת


    כְּשֶׁהַגָּלוּת מִשְׁתַּלֶּטֶת -


    הָעֵינַיִם אֵלֶיךָ נְשׂוּאוֹת
    שֶׁתִּקְרַע וְתִּבְקַע
    לְדוֹר נַחְשׁוֹן


    גָּאַל עַם מִסִּבְלוֹתָיו
    הָאֵר בָּהֶם אֶת אֹרֶךְ וּרְצוֹנְךָ
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, מנוחה כהן, חוה אייזן ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה