קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כשהוא הסביר לה בפגישה הראשונה שאֶת הפרוז'קטור הסגול בעין הוא קיבל כשמעד על שפיץ של סטנדר – זה היה שקר!

האמת הייתה שכמה דקות קודם לכן, הוא נכנס לקיוסק במטרה להרוות את צימאונו. וכאחד שמעדיף את הקולה כשהיא קרה, הוא שרבב את זרועו עמוק לתוך המקרר והניח אותה על הבקבוק האחרון. דא עקא שלהוציא את היד כשהיא סוגרת על בקבוק הייתה משימה מורכבת יותר - שכן החלל היה צר. אבל עויזר כמו עויזר לא שם את ליבו לכך וכשהוא משך בנונשלנטיות את הבקבוק החוצה, נמשכו איתו יחד 12 בקבוקי זכוכית נוספים.

"אופס נפל..." מלמל עויזר המופתע.

המוכר שלא היה אדם אצילי לא ראה את הדברים בעין יפה, ולאחר דין ודברים קצר, הצמיד לעויזר אגרוף עוצמתי ישר לארובת העין. סתם שיהיה...

במחשבה שניה... אולי באמת הוא לא היה מוכרח להתעקש על הבקבוק שבידו...

וכך כשהוא טעון בסט קללות (במגוון שפות) עויזר מילט את עצמו מהחנות, אלא שעכשיו חוץ מצמא הוא היה גם רטוב... וכמובן... נוסף לו פנס עצום בעין.

חרף הקושי להרשים במצב כזה, עויזר בחר למרות הכל שלא לדחות את הפגישה. אחרי הכל הוא כבר שנה בשידוכים וסוף סוף משהו התקדם לכדי פגישה. הוא יגיע במיטבו ויהי מה.

הוא יישר את הגב, סחט את מכנסיו והידק את עניבתו המשובצת - שהייתה רחבה דיה כדי להסתיר חלק ניכר מהכתמים.

וכך כשהוא עייף אך עייף נכנס בשערי בית המלון.

שתי הראשונות שהוא פנה אליהן - סתם לא היו מיועדות אליו. השלישית גם לא - היא הייתה המלצרית. אבל ברביעית לאחר שהציג את עצמו - הוא מצא את האישה שחיפש, אם כי לא בדיוק כפי שחלם... (לעויזר לא היה מודעות עצמית גבוהה.)

את הפגישה עויזר פתח בברכת 'שהכל' משמעותית וגמע אל קרבו קנקן מים - שלם(!) - לעיניה הפעורות של המיועדת - שמכאן ואילך נקרא לה שושי. או אז הוא השמיע אנחה עמוקה ופנה אל השיחה עצמה.

את תוכן השיחה נשאיר ביניהם לעת עתה, אך את רגע הסיום - כשעויזר גילה שאין לו איך לשלם - קשה היה לפספס...

מסתבר שבתוך כל ההתרחשות וכשהיה עסוק בלהציל את חייו, עויזר לא שם לב שהוא משאיר אחריו את הארנק - אבוד בזירתו של המוכר, שכאמור - לא היה איש רך במיוחד.

"אוי ואבויייי!!!" זעק עויזר וקרס לתוך הכורסא. "הארנק נשאר בקיוסק...!!!"

"אז בוא נלך לקחת אותו."
הגיבה שושי בפשטות של מי שאינה יודעת את טיב היחסים בין הבעלים למוצא הישר....

אך עויזר, שידע במה הדבר עלול להיות כרוך לא קפץ על הרעיון. מבחינתו הוא היה מוותר על הארנק בלב שלם - בכל זאת הרי חפץ חיים הוא. אבל מצד שני, כל חסכונותיו, תעודותיו, מסמכיו וכרטיסיו היו כלואים שם. שלא לדבר על פתקי חשבון הנפש שמופקרים עתה לעין כל...

בלית ברירה הוא החליט לצאת לנסות את מזלו. מי יודע, אולי החליפו משמרות...??

כשהתקרבו למקום עויזר החל להרגיש שלא בטוב. הוא נוכח לראות ש'חמלניצקי' עדיין שם. גורף קוקה-קולה. על כן הוא החליט להמתין עם כניסתו עד להזדמנות המתאימה.

הוא אמר לשושי שמזג האוויר נעים ושהוא "מעדיף לטייל קצת בסביבה לפני שהוא אוסף את הארנק". לא שהיא הבינה את הרציונל, אבל מה הוא יאמר לה?! שהוא מעדיף לאבד ארנק מאשר למות ערירי ב'פיצוציית סעדיה המתוק'...??!!

זה היה קצת מוזר. הם חגו סביב החנות במעגלים - כאשר עויזר אינו מרוכז בעליל -אבל מנצל כל הַקַפַה להציץ פנימה באמצעות עינו הימנית בלבד. ואז נאנח..

שושי מצדה לא שאלה שאלות. היא הייתה אישה כשרה. אבל רבותיי, גם אישה כשרה מתחילה לשאול שאלות אחרי 45 דקות וכשכואבות לה הברכיים...

הוא בתורו לא רצה לגלות לה את האמת, הוא רק אמר ש"לעת עתה הכי נכון להשאיר את הארנק בחנות ולסיים את הפגישה".

הם הגיעו הביתה ברגל. לעויזר כאב הראש. לשושי היו ספקות בעניין ההתאמה ביניהם. כשהשדכן התקשר לברר "איך היה?", עויזר לא באמת ידע לענות לו. הוא הרי עדיין היה הלום קרב, כאב לו. הוא לא שמע מילה מכל השיחה ביניהם...

אבל הוא בהחלט רצה להמשיך. הוא לא שילם את כל רכושו, עיוורון חלקי וזעזוע מח - רק בשביל שזה ירד אחרי פגישה אחת!

***​

נ.ב.

למחרת הוא קיבל תשובה חיובית. ועל הפגישה השנייה ביניהם – תקראו (אולי) בפרק הבא.
אני לא יודעת מה לעשות איתה כבר.
סך הכול היא באמת טובה - עוזרת, מנקה, מסתובבת מפה ולשם בלי תלונות, דואגת לבגדים לכל הילדים. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.
אבל לאחרונה אני לא יודעת מה קרה לה.
אם היא לא הייתה רק בת שמונה הייתי אומרת שהיא הזדקנה. אבל נו - היא רק בת שמונה, מה לה ולזקנה.
אולי זה בגלל ערב פסח. היא באמת עובדת שעות נוספות לאחרונה - מנקה גם צעצועים בנוסף לכול, ואת החלקים של העגלה, ואת כל המפות - זו באמת עבודה קשה.
אולי באמת אני מצפה ממנה יותר מדי?
אבל באמת - היא כבר התחילה בעבודה, כבר שפכה את כל המים, כבר הוסיפה סבון והתחילה להקציף - אז למה היא נעצרת באמצע? למה היא לא מסיימת את העבודה כמו שצריך??
ומילא הייתה נעצרת ומשאירה את העבודה למישהו אחר. אבל לא. היא פשוט נתקעת עם כל המים והסבון, וכששואלים אותה מה קרה היא רק מצפצפת עלינו ולא מוכנה להיפתח.

אני באמת לא יודעת מה לעשות איתה כבר.

מכונת כביסה יקרה שלי,

האם תואילי לעבוד כיאות בערב פסח זה?

לא רוצה כבר להחליף אותך שוב...
יום חמישי של פסח. אני כבר לא רואה אנשים בעיניים, רק תפודים בעלי שיער שמתגלגלים ומקפצים במדרכות, וביצים קשות שנוהגות ברכבים.

חזיון תעתועים. תוצאה אומללה של תזונה חד-גונית ולא מגוונת – משבר הומניטרי פנים-גופני.

המוגלובין נמלט מגופי, המערכת המטבולית הכריזה על שביתה כללית והקיבה מזמרת את הלל השלם בנוסח קרליבך חינני.

לארוחת בוקר שוב שתיתי בורשט מזעזע שסבתא הכינה ועקבה אם אני מסיים עד הסוף, ואכלתי מצה/דיקט, תפוח אדמה מעוך עד אובדן זהות, מעורבב בביצים קשות מרוטשות ואבוקדו במרקם ובצבע שגם במעבדה של מחנה שורה היו מתקשים לזהות אם מדובר באבוקדו, או בסנדוויץ' טונה שנשכח למשך שנתיים בתיק.

לאחר הארוחה אני גורר את עצמי לדרשת חול המועד בבית הכנסת. בחדר המדרגות אני פוגש את אשר אוחיון, השכן מקומה 4.

הוא נראה שבע כמו שבע הפרות יפות המראה ובריאות הבשר בחלומו של פרעה.

כרסו מזדחלת לפניו, היא מלאה בכל טוב מצרים.

"אתה נראה כחוש שכני היקר", הוא פונה אליי בקול שבוקע היישר מאוצר גדוש במיטב הקטניות וטובי פריטי המזווה. "אתם צמים כל החג, אה?", המשיך לזרות לי מלח על הפצעים.

חיוור ומושפל וחסר כוחות לענות, הסתכלתי על מבטו המשועשע, והחלטתי להילחם על כבודי וכבוד עדתי.

"אכלתי ועוד איך", עניתי כמו חמאסניק שמת מרעב אך מתייצב על קערת אורז הפוכה ומלוקקת מלפני שבוע, עם תנועת ניצחון מזויפת.

"הרגע סיימתי ארוחת גורמה מפוארת", שקרתי.

"אפשר לשמוע מה היה בתפריט?", התעלל בי מר אוחיון.

"בטח", אמרתי והתחלתי לפרט בלהט מגרה, "קרפצ'יו תפוחי אדמה, על מצע של ביצים עשויות לשלמות ונגיעות קרם אבוקדו קטיפתי, מוגש לצד קראסט מצות מתפצח ומשקה סלקים בגוף עגלגל, בעל חמיצות נועזת ומתיקות מענגת".

התיאור המכובס לבורשט כבר היה יותר מדי לגופי החלוש. קרסתי לאחור. נחבלתי בראשי. קמתי מהר, הספגתי דם בטישו ורצתי למסור אותו למכון לבדיקות גנטיות, בתפילה ובתקווה לגלות גן מרוקני.
המעופף - אופס, לא ניקיתי כבר את המקרר? באמת היה לי מוזר שהוא כזה נקי אחרי חודשים שלא נגעתי בו..

המחפף - אממ, נראה לי שזה ממש בסדר לעבור בקטנה על ארונות המטבח. מה כבר יכול להיות שם?
(בבדיקת חמץ - בייגלה במגירה של הסירים? איך לא ראיתי אותו קודם?!)

העצבני - ילדים תקשיבו אליי!
אין ספרים, אין טיולים, אין חברים, אין אוכל ואין שינה עד שהכל פה כשל''פ כשל''פ. מובן?!

הנמרח - בקטנה פסח, שבוע וחצי שבועיים - אני מסיים הכל, אין לחץ..
(ערב בדיקת חמץ - נו טוב, נכון שהתחלתי בסוף רק אתמול, אבל יש כאלה שה' נתן להם בינה שביום אחד אפשר לנקות את כל הבית).

הפסימי - שוב אנחנו שבוע לפני החג והכל בלאגן. אין, פשוט ידעתי שהיינו צריכים לסגור את הבית לכל הפסח ולנסוע לאנשהו.
עכשיו לעולם לא נספיק להגיע מוכנים.

המושלם - אני? אני סיימתי מזמן לנקות. התחלתי לבשל כבר לפני חודש, יש לילדים את כל הדברים שרוצים לחג, ואפילו אפיקומנים כבר קניתי.


אני כנראה הטיפוס הדחיין.
למה? כי במקום לנקות אני נמצאת כאן..

איזה סוג אנשים אתם?
נראה אתכם מוסיפים עוד!
כמעט סיימתי לכתוב את ספרי החדש. הפעם ניסיתי לכוון לגיל יעד של נוער ונוער בוגר. הספר נושא מסר שלא ראיתי כמותו בשום מקום, והעלילה באמת מפתיעה (ולא רק בגלל שאני כתבתי אותה). ראיתי את הרעיון בחלום בלילה של ראש השנה... (באמת! :)) ואני יודעת ש"דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים", אך העלילה הייתה מדהימה והמסר מפעים, ובכל זאת זה הרי ראש השנה... ולכן תפסתי את הרעיון בשתי ידיי.

העלילה מתרחשת על רקע היסטורי מורכב, כמאה שנה לפני גירוש ספרד, בתקופת פרעות קנ"א, וברקע מככב התשב"ץ.
כל הספר כתוב בגוף ראשון ובהווה, חוץ מהפרק הראשון, של זכרונות ילדות, הוא כתוב בעבר.

אני מתכוונת לפרסם כאן קטעים נבחרים לעיונכם, ואשמח מאוד לקבל ביקורת בונה!

פרק א - סוף ההתחלה​

רוב האנשים אינם מסוגלים להצביע על הרגע המדויק שבו הסתיימה ילדותם, אבל אני זוכר אותו כאילו התרחש אתמול.

"הנה השלישי! אני רואה אותו!" זעק זכריה, אחי, הישר לתוך אוזני.
שכבנו על הדשא, מוקפים בשיחי ורדים פורחים, מביטים בשמיים שהלכו והתכהו באיטיות.

האור האחרון של היום האיר את פנינו, והבחנתי כיצד עיניו החומות של זכריה—אותן עיני דבש שאמא תמיד אמרה שירשנו מאבא—הבריקו מהתלהבות. שערו השחור היה סתור מעט מהדשא, ואני לא יכולתי שלא לחייך למראה ההבדל בינינו; בעוד ששערי, בהיר יותר ומטושטש באור השקיעה, נראה כאילו היה שייך לאח אחר לגמרי, עינינו דיברו על הדמיון שלא ניתן להכחיש.

אחוזת משפחת מרון הייתה מהמפוארות שבאחוזות סרגוסה, ולמען האמת, אינני בטוח שהיה לה מתחרה.

כמשפחתו של שגריר המלוכה, הורשינו לגור מחוץ לרחובות הגטו היהודי. גם הגטו היה מלא בבתי פאר, אבל אף אחד מהם לא השתווה לאחוזה שלנו.
האחוזה השתרעה על פני שטח רחב ידיים, עם אכסדראות מעוטרות בגילופי עץ מעודנים, שעליהם השתרגו שריגי גפן בימות הקיץ. החלונות הגדולים, המקושתים, עוטרו בוויטראז'ים צבעוניים שהטילו על הקירות צללים מרהיבים כשרוח קרירה נשבה דרכם. בעיניי הילדיות שלי, נדמה היה שהאחוזה עצמה נושמת; רוטטת חיים וקסם.

בכל פינה עמדו כלי בדולח, כסף וזהב, מעוטרים בהידור ומסודרים בקפידה בארונות עץ מהגוני ובוויטרינות מבהיקות. השמועות על אוצרות המסתורין שבמרתפי האחוזה לא נעלמו מאיתנו הילדים; חיטוט במרתף היה בעינינו משימה שדרשה אומץ של אבירים.

הורינו דאגו ליצוק ילדות של שלווה עבורנו. אך לעיתים, כשהיינו מתפרצים בסערה אל אחד החדרים, תפסנו מבט חטוף בענן דאגה שחלף על פניה האציליות של אמי.

את אבי, לעומת זאת, ראינו לעיתים נדירות. תפקידו כשגריר חייב אותו לשהות באנגליה הרחוקה והעוינת למשך תקופות ארוכות.
"בבקשה, תתפטר," התחננה אמי כמעט בכל פעם כששב הביתה לחופשה קצרה.
"איני רשאי לבחור את התפקיד שיעד לי הכל," ענה אבי תמיד, בקולו העמוק והרגוע. מילותיו היו יצוקות כאבן, אך באותו הזמן היה בהן צער שבקושי הצליח להסתיר.

באותו מוצאי שבת, שכבנו על הדשא וספרנו כוכבים. פינו עוד היה מלא מטעם הקרמל של הקינוח, שאותו הצלחנו לקבל אחרי תחנונים עיקשים לאומנת שלנו. אפילו בחלומותינו הפרועים ביותר, לא העלינו בדעתנו שזו תהיה השבת האחרונה שלנו באחוזת מרון.

"אסור להסיט את המבט, כבר אמרתי לך!" עניתי לזכריה בחיוך. "את שלושת הכוכבים צריך לתפוס במבט אחד."
"נכון! תראה, רפאל," השיב אחי בהתלהבות, בעודו מצביע על השמיים וסופר בקולו הגבוה והצלול: "אחת! שתיים! שלוש!"
נאלצתי להסכים איתו, מצביע גם אני וסופר אחריו: "אחת, שתיים, שלוש."

קפצנו על רגלינו, צועקים ומקפצים כאחוזי דיבוק:
"ברוך המבדיל בין קודש לחול,
את חטאתינו הוא ימחול,
זרעינו וכספינו ירבה כחול
וככוכבים בלילה!"

בקצה שדה ראייתי הבחנתי בתנועה מוכרת. הרמתי את הראש וראיתי את רודריגו דה אלברדו, הילד מהאחוזה הסמוכה, משרבב את ראשו דרך החלון ועוקב אחרינו, כמו תמיד.
עיניו הבהירות נצצו תחת קרני השמש השוקעת, אך היה בהן גם שמץ של עצבנות נסתרת.

אביו של רודריגו, אדם קפדן וקשה יום, מעולם לא חייך אליו, ואמו, שתככי הארמון עניינו אותה הרבה יותר מבנה היחיד, כמעט שלא הקדישה לו מזמנה. הילד נותר לחסדיהם של מוריו הקשוחים והמנותקים, וכמה פעמים ראיתי את מבטיו המשתוקקים כשהשתובבנו בחצר האחורית שלנו. לעיתים רחוקות הצליח להימלט ממשגיחיו ולהשתחל דרך הגדרות המפרידות בין האחוזות.

אני זוכר במיוחד את הפעם האחרונה שזה קרה. הוא נתפס על ידי אמו, וצעקותיו מהמלקות שחטף הדהדו באוזנינו עוד זמן רב. גם את צעקותיה של אמו שמענו, חודרות דרך כל אבן וקורה.

"כיצד נפל בן הדוכס הנעלה להשתובב עם הכלבים היהודים הטמאים?!" היא צרחה בהיסטריה, ואנחנו הסתתרנו מאחורי השיחים, מבועתים.

רחמתי עליו. הרמתי את ידי ונפנפתי לעברו, ואז רצתי אחרי זכריה אל תוך הבית להודיע לאמי על יציאת השבת.

עד לפני כמה שנים, כשאבי לא היה בבית, בחורי ישיבה היו מגיעים לערוך הבדלה. אבל מאז שגיסתה של אמי זכתה להינשא לבחיר הישיבה, הרב שמעון בן צמח דוראן—שמעבר להיותו תלמיד חכם מופלג, נודע גם כרופא מומחה וקיבל אישור להתגורר לידינו—היינו צועדים כולם יחד לביתם במוצאי שבת.

עמדנו ליד הדלת, חסרי סבלנות, ממתינים לאמי שתסיים להתארגן ליציאה, כשהדפיקה נשמעה.

אמא סימנה לנו לעלות למעלה, ורב המשרתים שלנו מיהר לפתוח את הדלת. ברגע שהיא הפנתה אלינו את גבה, חמקנו מעבר למחיצה שהפרידה בין שני חלקי אולם הכניסה, והצצנו לעבר הפתח.

בדלת עמד הדוכס פרדו דה אלברדו בכבודו ובעצמו, מלווה במשרתו האישי.
הוא היה חיוור, עיניו השחורות והעמוקות ניצנצו בחושך, ומבע פניו היה חמור, כאילו נשא עמו את משקלו של כל העולם.

אמי מיהרה לקבל את פניו, ידיה רועדות. ידעתי משיחות המבוגרים שהתגנבו לאוזני הסקרניות כי הדוכס היה אמור ללוות את אבי בנסיעתו האחרונה.
"כבוד הדוכס," לחשה אמי, שחיוורון פניה התחרה באור העששיות, "כבר חזרתם?"

הדוכס פתח את פיו ושיעול יבש פרץ ממנו. לאחר שנרגע, אמר בקולו היבש:
"אינני איש בשורה היום, דונה מרון..." הוא הסיט את מבטו מאמי והוציא מכיסו מעטפה חתומה.
"המלך חואן הראשון ירום הודו החליט לשנות את מדיניות החוץ בפתאומיות. הוא כרת ברית עם צרפת, שכידוע נלחמת באנגליה כבר שנים ארוכות. הידיעה הזאת לא הגיעה אלינו בזמן. כשהגענו לנמל הממלכה, התנפלו עלינו שליחי המלך הנזעמים. בעור שיניי ובניסי ניסים הצלחתי להימלט מהם, אבל בעלך, דונה, כבר אינו איתנו..."

פניה של אמי איבדו את צבען, עד שאפילו שפתיה הפכו לבנות. היא צנחה על הרצפה, חסרת אונים.
זעקות אנשי האחוזה מילאו את האוויר. המשרתת האישית של אמי מיהרה אליה, בעוד הדוכס דוחף לידיה את המעטפה ומסתלק בבהילות, מלווה במשרתו.

שאר המאורעות של אותו ערב נחרתו בזכרוני כערבוב של זעקות, בכיות ואובדן. אני ואחי נשלחנו במהירות מביתנו אל ביתו של הרשב"ץ.
הדודה בונגודא דאגה לסדר עבורנו מקומות לינה, ועיניה נצצו מדמעות שלא הפסיקו לזרום.

זכריה נרדם לאחר זמן קצר, אך אני לא הצלחתי לעצום עין כל אותו הלילה.
"אנחנו יתומים עכשיו," לחשתי לאחי הישן, מלטף את שערו השחור שכה דמה לשיערו של אבי. המילים האלה, שהעזתי לבטא בפעם הראשונה, רעדו על שפתיי והרעידו כל נים בליבי.


זיכרונות הילדות, מטבעם, הם כיריעה חתוכה ומחוררת, חסרה במקומות רבים. הדבר הבא שאני זוכר היה מהומה של ריצות פזיזות ונמהרות של משרתי הבית, אורזים כל חפץ שניתן להעברה. עגלות סגורות ושחורות חנו לצד הבית באפלת הלילה, בעוד אמי החיוורת נתמכה בידי האומנת המבוגרת, ועזיבתנו התבצעה במהירות חסרת רחמים.

בין הצעדים הנמהרים והלחישות, הצלחנו לקלוט מילים שחזרו שוב ושוב, כמו הדהוד מבהיל באוויר: "פרסונא נון גרטא"—אישיות בלתי רצויה. המילים נאמרו בפחד, כמעט ביראה, אבל הן חדרו אלינו, ילדים קטנים, בצורה הברורה ביותר.

"איננו רצויים," חשבתי לעצמי, והמשמעות הבהירה הזו צרבה בתודעתי כמו להבה. גם בלי להבין עד תום את הפוליטיקה או ההקשר, הרגשנו את הנטל הכבד שנשאב לתוך עולמנו.

"אתם תאהבו את החיים באי. מיורקה היא מקום נהדר לרפא פצעי רוח ונפש," נידבה האומנת הסבר מצונזר ליתומים המבולבלים. "תגורו בביתה המרווח של סבתא, ואוויר הים בוודאי יעשה טוב לכולם."
הם עומדים שם במעגלים. מתוחים. דרוכים. מבינים את גודל האירוע.

אין צורך בנאומי מוטיבציה. הנסיבות ברורות, המטרה מקודשת והצורך לפעול דחוף ומובן מאליו.

זה אחד התדרוכים החשובים שנתתי בחיי, "שלום לכולם", מילותיי בוקעות את השקט הסמיך, "זו ההכנה האחרונה שלנו לפני שעת הפעולה. בפעם הבאה שניפגש, זה כבר יהיה בפעילות המבצעית", פלורסנט אחד מעלינו מתחיל למצמץ, לא עומד בלחץ.

"יועדתם לרגע הזה. הוכשרתם היטב כדי להיות בו הכי מקצועיים וחדים. מרחב הפעולה מוכר לכם היטב. פירים ומנהרות הפכו לביתכם השני, או שמא הראשון.

"בעוד כולם בורחים מהעולם המפחיד שמתחת, אתם רצים אליו, נכונים לכל אתגר שהוא מזמן לכם.

"אבל הפעם המשימה קשה ומורכבת, אפילו למקצועיים כמוכם. האויב שמחכה לכם שם למטה מתוחכם וחמקמק. הוא מכיר את מרחב הלחימה הרבה יותר טוב מכם, והוא רגיל לתנאים התת-אנושיים השוררים שם.

"הוא פצצה מתקתקת. שעון החול התהפך, ואם לא נשים עליו את ידינו בשעה היעודה, אוי לנו ואבוי לנפשנו.

"מרחב הפעולה עמוק, צר, מפותל וקשה לתנועה. הוא גם ממש לא סטרילי – רווי חיידקים וחסר חמצן - ולכן אי אפשר לשהות בו יותר מדי זמן. כוח החוד הראשון ירד למשימה. ככל שיתקשה להשלים את עבודתו, ייסוג לאחור ויאפשר לכוח חד ורענן יותר לתפוס את מקומו.

"אני צריך אתכם מפוקסים, מדויקים ובעיקר חדים. חדים מאוד.

עכשיו, קיסמי שיניים יקרים שלי, לכו לצבור כוחות. ניפגש בנקודת הציון בשבת, עשר דקות לפני סוף זמן אכילת חמץ".
הכל מבריק דירה הכי יפה בעיר
את יושנת אותך אפחד לא מעיר
אך בנתיים לכלוך מקיר אל קיר

את נואשת מחכה כבר לעזוב
להוריד ת'ילדים אל הרחוב
אבל הפסח, מידי קרוב..

כמה ילדים שצוחקים לך
מכניסים לכל מקום ת'קמח
את מדמיינת, מצב שלא קיים

עוזרת בית
ישנה שם
זה לא בשמיים, לא בסוף העולם
יהיה ניקיון לפניך
רק אל תעזבי ידיים
אל תעזבי ידיים...

נכון שבלילות את נגמרת
והאקנומיקה ביד צורבת
והיאוש, הולך ומתגבר

תדעי ששום קרצוף שלך לא נאבד
וגם אם הוא גומר לך את היד
החמץ רוצה להשתחרר

עוזרת בית
ישנה שם
זה לא בשמיים, לא בסוף העולם
יהיה ניקיון לפנייך
רק אל תעזבי ידיים
אל תעזבי ידיים

ניקיון, יהיה כאן
זה לא בשמיים, לא בסוף העולם
יש את פסח לפנייך
אז רק אל תעזבי ידיים
אל תעזבי ידיים

רק מול האור אפשר לראות
מה שגמרת וכל השאריות
הן מספרות לך, הן מספרות
יש עוד לעבוד

יהיה ניקיון לפנייך
רק אל תעזבי ידיים
אל תעזבי ידיים

ניקיון יהיה כאן
זה לא בשמיים, לא בסוף העולם
יש את פסח לפנייך
אז רק אל תעזבי ידיים
אל תעזבי ידיים..
כתבתם ספר, כמעט הגעתם לסוף, אתם מתחילים לסגור קצוות סבוכים. לפרק. הקוראים כבר מחכים לשמוע את הפתרון שבשבילו הם קנו את הספר.

אתם מגיעים לשלב שבו צריך להסביר לגיבור (וגם לקורא) מה קרה כאן בעצם. (שעבדו עליו כל הסיפור או משהו כזה...)

אבל אז אתם מסתבכים.

...​

מוכר לכם?

אם כן, אתם בחברה טובה.

אומנם אין לתופעה הזו שם בעברית, אבל באנגלית קוראים לה: The Saga of the Third Act. (שזה מושג שהמצאתי הרגע, אבל הוא נשמע מצוין בשביל לעבוד עליכם כדי לגרום לכם לחפש עליו בגוגל...)

ואני אסביר:

סיפור צריך להיות אמין, מקורי, ומרתק.

אם תתנו לנבל לספר הכל - כשאקדחו מכוון על הגיבור - הסיפור לא יהיה אמין. (כן, גם אם אין מכשירי הקלטה מתחת לשולחן שיתעדו את התוודותו בזמן אמת...)

אם תתנו לגיבור הראשי להסביר הכל בסוף - זה יכול לעבוד בקושי (זה יתקע במיוחד אם הסיפור מסופר בגוף ראשון / על ידי מספר יודע כל.) אבל גם אם כן, הסיפור לא יהיה מרתק.

ואם תתנו לדמות שלישית לעשות את זה - יכול להיות שזה יהיה אמין ומרתק, אבל זה לא יהיה מקורי. (רולינג, לשם שינוי, הצליחה לעשות את השניים האחרונים בספרי HP, ולהשאיר את הסיפור מסקרן ומותח. אבל זה אחד למיליון...)

אז מה עושים?

אשמח לרעיונות, עצות ושאר מיני ירקות מכל חברי הקהילה, ובמיוחד מהסופרים שבינינו.
ב"ה

מסיימת להבריק את חדר הילדים ואז קולטת שמיכות זרוקות על הרצפה, ומחליטה החלטה נחושה שמהרגע היא מחנכת את הילדים לקפל שמיכות – חינוך של ערב פסח, עוד מעט הם ישכחו בינתיים היא עובדת קשה על זה.

ממשיכה בעבודה ואז קולטת כוס קפה חצי מלאה ושואלת את עצמה, מה זאת הכוס שלי? מתי הכנתי אותה? ולמה לא סיימתי אותה?

עם כוס הקפה ביד מתחילה להרים דברים ושואלת את כולם "למה זה פה".

בקופה לאחר קניה ענקית והמתנה ממושכת תמיד יעצרו אותה לבקש שתחליף תווי קניה במזומן, זה תמיד ייקח המון זמן ותמיד האלה הבאים בתור ירטנו על ההמתנה הממושכת.

על הבוקר מעמידה סיר או תבנית במידה והכיריים פנויות כדי שכל הרעבים של ערב פסח יקבלו מענה לפחות לארוחה אחת.

יש לה ארסנל תשובות מן המוכן לכל שאלה כמו מה יש לאכול - תפוח, מה נעשה עכשיו - תתפללו שחרית, מה נלבש - מה שלבשתם אתמול.

מחליטה שהשנה תחפף קצת בתריסים בדלתות בחומר החריף אבל לא מצליחה לעמוד בקבלות שלה.

מפחדת מפירורים ואז מחליטה לעמוד באומץ ובנחישות מול הפחד המשתק.

לא כועסת על שום דבר, לא על מה שנשפך, לא על מה שמתבלגן, לא על מה שאומרים לה או עונים לה, לא על מה שזרקו ולא על מה שמתבזבז עד שמגיע רגע האמת עם משהו מרגיז באמת.

מסתכלת על ידיה ולא מכירה אותם, חתך פה, כוויה שם, לא נורא גם זה יעבור.

מחליטה שלא תתכופף יותר, בכל זאת הגב אומר את שלו, וקוראת לכל המי ומי שיחלצו לעזרתה, עד שמגיע משהו כבד מאוד שצריך להזיז והוא כמובן עולה לה יקר מאוד בחישוב "הגבי".

מדליקה מוזיקה בשביל האווירה, מכבה בשביל לשמוע ת'ילדים, מגבירה בשביל לא לשמוע קיטורים, מנמיכה כי כבר יש יותר מידי הרבה רעש.

מסיימת לקפל הר גבוה של כביסה ואז מוצאת הר גבוה חדש שמישהו באדיבותו לא שכח להניח ממש ברגע האחרון.

זוכרת להחמיא לכולם על כל עזרה ומנסה להוציא עזרה מכמה בנים שפחות בעניין ולו הוצאת פח פעם אחת בלבד.

קוראת בהתרגשות מכתב מהבת הקטנה שכותבת לאמא שהיא נורא מעריכה את זה שסידרת את הסלון והמטבח.

שולחת את מי שיכול להמון שליחויות קניות של הרגע האחרון, גניזת קודש, מצות, וגם מאתרת שליחויות נוספות העיקר לשלוח.

נזכרת שחסר סיר סכו"ם מועך פירה נורמלי ומקציף חלב, ויוצאת באמצע הבישולים בין לבין הכביסה כדי לבחור את הדגם המוכר ליודעי ח"ן בלבד.

רושמת רשימות והכי נהנית למחוק בהן שורה.

מחליטה לקנות לעצמה מתנה יקרה לחג ברגע האחרון ועומדת בהחלטה בכבוד.

נזכרת שצריך עוד המון דברים ששכחה, נזכרת שבחול המועד החנויות סגורות ומזכירה לעצמה שבחול המועד היא נחה, חוץ מלהכין ארוחות כמובן ולשטוף כלים כמובן, אה, וגם לשטוף ריצפה.

מחשבת כמה ארוחות צריך ומתבלבל לה החשבון, כי השנה חוץ מערב פסח יש גם ערב שבת, וחמץ זו לא הארוחה הכי אטרקטיבית בשבילה.

שוכחת לאכול ואז החולשה מזכירה לה שהיא קיימת, גונבת כף מהסלטים שהיא מכינה, כן, גם זה סוג של ארוחה.

ממלמלת דברים לעצמה אף אחד לא יודע מה היא אומרת ומי הרגיז אותה הפעם, אבל לפחות היא אומרת את זה בשקט.

כל לילה לפני השינה היא אומרת לעצמה כל הכבוד על הרבה מאוד משימות ובראש על זה שהיא יכולה להיות עובדת ניקיון מצוינת, וכמובן שרק היא יודעת איך לעשות הכל הכי טוב.

על שפתיה תפילה ואמונה תמימה שהשנה זו השנה בוא תבוא גאולת עולמים לעם ישראל, והיא שרה ומזמרת בזמן שהיא שוטפת את הכלים ועוד מעט יבואו עוד כמה ילדים ויעזרו לה.

מוזמנים להוסיף עוד משפטים מעצמכם, יען היהודייה לא הכי מרוכזת סוף סוף ערב פסח.
  • 81
  • אז נכון שעבר קצת (או הרבה) זמן מאז פרסמתי את הפרק האחרון של הפאנפיק שלי על ממלכה במבחן, ואולי בכלל היה עדיף להקפיץ את האשכול הישן במקום לפתוח אחד חדש... אבל מסתבר שהחוקים כאן די נוקשים : ) (כן, בדקתי).

    אז במקום לשלוח מייל נפרד לאלו שביקשו במיוחד או התקשו לעבור על יותר מ-700 תגובות ולחפש בהן את הפרקים,
    וגם, ואולי זה הכי חשוב : ) כדי שהסיפור הזה לא ישכב לו לבדו בתיקיה שכוחה במחשב שלי, החלטתי סוף סוף להעלות קובץ PDF לשימוש חופשי ופרטי : )

    אפשר להעביר הלאה או להדפיס לשימוש פרטי בלבד.
    ערב פסח תשפ"ה

    פסח מתקרב בצעדי ענק וכמו כל שנה, צריך לנקות את ארון הספרים שבחדר המשותף בפנימיה, כמו שהיה בשנים הקודמות גם השנה, איכשהו כולם מתחמקים ונותנים לי לבצע את העבודה, אבל מה אפשר לעשות...? בניסיון אחרון התחלתי לעבור בין החברים, חיוך מלא תקווה על פניי. "אברימי, אולי תוכל לעזור לי קצת לסדר את הספרים בארון?" שאלתי בנימוס. אברימי, שתמיד היה עסוק, התנצל מיד: "אני מצטער, יש לי בדיוק שיעור חשוב עכשיו." המשכתי לדודי, "דודי, אולי אתה פנוי לכמה דקות לסדר?" דודי, בעיניים טרודות, הסביר: "אני בדיוק באמצע סוגיה קשה, אולי אחר כך." כך עברתי מחבר לחבר – מוישי, יעקב, שימי – כל אחד והתירוץ שלו. תחושת תסכול קלה החלה להתגנב לליבי. הארון היה מלא ספרים, והמחשבה על לסדר ולנקות אותם לבד הייתה מייאשת.

    בדיוק ברגע הזה, כשכבר התחלתי להרים ידיים, עלה לי רעיון, נכנסתי לחדר בנחת, חיוך קל נסוך על פניי. "חברים," פתחתי בקול רגיל, "רציתי לשתף אתכם בשמחה גדולה – ברוך השם, זכיתי וסיימתי את הש"ס."

    התגובות היו מיידיות ומלאות הערכה. "באמת?!" קרא אחד בהפתעה ניכרת, עיניו נפתחות לרווחה. "כל הכבוד לך!" הוסיף שני בחיוך רחב ולחיצת יד חמה. "זה לא דבר של מה בכך," אמר שלישי בהערכה כנה, "א גאנצע ש"ס! (ש"ס שלם!)" אחד מהחברים, שהיה ידוע בנטייתו להומור, חייך חיוך שובב ושאל: "נו, עכשיו אחרי המאמץ הזה, אתה בטח צריך חופשה ארוכה?"

    הרגשתי את גלי ההערכה והפרגון שטפו אותי, ונהניתי לרגע מתחושת ההישג. אחרי רגע קל של שקט, כשהחיוכים עדיין נותרו על פני כולם, הוספתי בקול רגוע אך עם ניצוץ שובב בעיניים: "אמן כן יהי רצון, חברים. אבל עכשיו, אחרי שסיימנו את ה'סיום' המכובד הזה על הש"ס..." עשיתי תנועת יד אל עבר ארון הספרים העמוס שהיה ניצב בפינת החדר, "נשאר לנו רק לעשות עוד 'סיום' קטן על ניקיון וסדר כל שאר הספרים בארון."

    הייתה שתיקה קצרה, מלווה במבטים מופתעים ואז בחיוכים הולכים וגדלים. הבדיחה הקטנה שלי נקלטה היטב... אחד החברים כבר קם ממקומו ואמר בחיוך: "טוב, במקום חופשה, אולי נתחיל עם מצווה קטנה של סדר? אני מוכן לעזור."
    חננאל
    ---
    דוקר לי בידיים, בפנים, בעיניים, בכל מקום. ערימות של קש מידי יום חותכות לי בשר, נוגסות בחיי הצעירים. והיום, היום הידיים שלי מלאות חתכים רבים מתמיד. אני מנסה בכל זאת להעמיס עוד כמות של קש על גבי, אולי אצליח להשלים את המכסה של אליצפן, הוא כבר לנצח לא יוכל לאסוף קש. השאיר אותי להתמודד עם לב מורתח ומכסה כפולה.

    כואב לי. ושורף. ואין לי טיפת כח להמשיך. אבל אני לא בוכה. אני ממשיך בכל זאת, מחזיק את עצמי בכח. לא ליפול. רק לעבוד. ועוד לעבוד. ועוד.

    בסוף המשמרת אני חוטף. חוטף בראש, בגב, ברגליים, חוטף בכל איבר. ואם לפני שעה נטפתי כאב, עכשיו אני נוטף דם. לא הצלחתי לסיים את המכסה היומית שגדלה כל כך. אני משתדל לא לחשוב על אלישמע, השוטר האחראי על הקבוצה שלנו, כמה מכות הוא מקבל בגללי. אני גם משתדל לא להביט בנוגס המצרי שלא מרפה ממני. פחד מוות עולה בי, אני מרגיש שהנה ועוד מכה אחת אני כבר מצטרף לאחי שהלכו. היינו שש, נשארנו שלוש. יהוידע אליסף ואני. שבוע שעבר אלעזר ויהויקים הלכו, היום אליצפן.

    כשהנוגס מחזיר את רצועת העור לחגורתו ועוזב אותי שותת דם, אני רואה שמים שחורים, אין ירח. אני יודע שמחר יום שישי. וכמו שאני יודע שקוראים לי חננאל, אני יודע שאחרי שישי מגיעה השבת. אני מחכה לה כל כך, ובכל זאת, מפחד. לא רוצה לחשוב איך יראה הבית שלנו. וכמה איבדנו ממנו. אני יודע שלא כדאי לי ליפול למחשבות האלו. הן מייאשות. אני מספיק מיואש ומפורק בשביל להבין שעוד יאוש רק יחמיר את מצבי, אבל המחשבה על כך שגם היום נעמוד כולנו מול אמא מעלה בעיני דמעות ואני בוכה. היא תראה ששוב אנחנו חסרים, שוב איבדנו חלק מעצמנו. ואז היא תבכה. ותלחש 'אליצפן'. אבא ילטף אותנו במבטו ויבטיח שהגאולה קרובה. שמשה אמר שהיא קרובה. אחר כך נקרע את בגדינו. נתאבל. שוב.

    יהוידע מתיישב לידי. אני מנסה להתרומם, הוא לוחש לי שאנוח מעט. ראשי נופל בחזרה. יהוידע כועס. אני רואה שהוא כועס. ואני לא שואל אותו. אני יודע טוב מאוד למה. החמור המצרי ההוא ולא, אינני מתנצל כלל על הכינוי שהדבקתי לו, הוא לא נותן למשפחתי מנוח. וכבר אני רואה ניצוץ בעיניו של יהוידע, הוא רוצה לנקום, זה ברור.

    "אתה יודע שלא תועיל נקמה" אני לוחש ליהוידע, קולי רועד ממאמץ. "הוא רודה בנו". יהוידע נוטף כאב. לאחר מכן מוסיף, פחד נוגס בקולו "עוד מעט ולא ישאר ממנו זכר". אני מסכים עם הפחד שלו ובדרך חזור הביתה אני מחזיק את ידו. חזק. מנסה לתת כח. אני חושב שהלילה אבא כבר לא יאמר לנו על הגאולה. על משה. אולי סוף סוף אבא יסכים איתנו ש'די'. שאין מה לעשות כבר. ואולי הגיע העת להרים ידיים.

    ---

    בלילה אני שומע את אמא בוכה. וחושב כמה כואב הוא הרגע הזה בשבילה. עוד ילד שהקריבה על מזבח השעבוד. דמעות עולות בעיני ואני מנסה ללחוש תפילה. עלי. על משפחתי שהולכת ונמוגה, על הגלות הזו. אני מספר לאלוקים שאמא בוכה בלי סוף ואבא כבר לא יודע מה לאמר. אני מספר לו שכואב לי, שאני מתגעגע לאליצפן. לאלעזר. ליהויקים. אחים שאהבתי, אחים שהלכו. אני מספר לו כמה חברים איבדתי וכמה שהשפיות שקעה לה בינות רעמסס ופתאום, בין נחלי הדם.

    אני נזכר פתאום בדברי משה. הוא אמר שיש תקווה. ואבא התעקש כל כך להאמין לו. כל החברים שלי מזלזלים בדברי הגאולה, הם אומרים שזה פטתי. אני לא אומר כלום, לא יכול לאמר. כי אבא, על מיטות בניו, על כל תלולית עפר, בקול רועד הזכיר לנו את דברי משה. בבכי הפציר בנו להאמין, והגאולה תבוא, ואלוקים יגאל אותנו מהשעבוד. בטוח. משה אמר.

    ועכשיו, כשאבא עמד שוב מול בשורת המוות. וילד שעשועים שהלך. עמד וקרע דש חליפתו. עמד והוריד דמעה. גבו זקוף. עיניו אפורות. וכבר לא הייתי צריך לשמוע על הגאולה. ושהוא מחכה לה. ראיתי. הרגשתי.

    אני לא יודע מה מחר יביא אתו, ואם משה התכוון שהגאולה תבוא בקרוב. אני לא יודע אם היא תבוא בעוד חודש או שבוע או בכלל שנה. ויותר.

    ואולי היא תבוא כשאהיה בעצמי אבא ואקח את ילדי שיבואו לעוד יום של פרך, לעוד יום של עצמות משתברות. ואולי היא תבוא רק אז. זה לא משנה.

    אני יודע. ולא כי אבא אמר. אני יודע ולא רק מרגיש. היא תבוא. הגאולה.

    והתפילה הזאת לאלוקים, והתקווה הזאת, מחייה אותי. אני בטוח. ומחכה. בכל יום. שיבוא.

    אני מאמין.




    "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה… וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה."

    לא רוצה שיכתבו
    יום אחד
    באיזו שהיא מגילה
    שלא שמעתי אל הקול ההוא,
    מקוצר רוח.
    מעבודה קשה.
    מאמינה.

    תמר.

  • 96
  • זו הייתה רוח התנדבות יוצאת מגדר הרגיל.

    אני ראיתי את אשתי טובעת בעבודות הפסח, ולא, זו לא הייתה מטאפורה, היא אכן הייתה בתוך בריכת חומרים מסוגים שונים.

    ואז, זה נפלט לי מהפה:

    "את רוצה שאני אחזיר את הילדים מהלימודים ואשחק איתם בגינות?"

    לא הייתה דרך חזרה, וגם אם הייתה, הרבנית חסמה אותה בסרטים אדומים רבים כמו זירת פיגוע רב נפגעים.

    "אני מאוד אשמח! תחזרו בחמש!" אמרה וחזרה לשחייה בין המיקסר, הטוסטר והטסטר (מי מנקה כלי עבודה? מה זה היה רק לצורך חרוז דבילי? בושה!)

    ---------------------------------

    כעבור ארבע שעות מייגעות:

    "רחלי? חזרתי הביתה!" הכריז הגוף המיוסר והשזוף שלי.

    "הו, מצוין! כמה הספקתי! איפה הילדים?" אמרה האישה שאם הייתי בפוקוס הייתי מעיר לה שחבשה בטעות את הסמרטוט כמטפחת.

    "במדרגות" אמר הגוף וצנח על הספה, קרי, בלי לשים לב על החפצים הרבים שהיו שם, צווחת ה"איייייייייייי" הרקיעה שחקים.

    "איך הם היו?" שאלה חבושת הסמרטוט ברחמים.

    "יחסית בסדר... חוץ מיענקי! מאז שיצאנו מהגן, בדרך, בגינה, בגינה השנייה, השלישית, כל הזמן הוא לא הפסיק לבכות!"

    "מהגן?!?!" צווחה אשתי, עיניה נפערות בזעזוע. "הוא בכיתה ג'!!!" וכאילו בתיאום מושלם, נכנס באותו הרגע לביתנו ילד זר לחלוטין, שבאומללותו ענה גם הוא לשם יענקי — מה שזיכה אותו בארבע שעות של גרירה אינטנסיבית בגינות ציבוריות, בידי גבר חסר אונים.



    ---
    ותמיד סחבתי את נפשי
    גם שמתחה לי שרירים בגב
    ובכל סוף יום
    ליטפתי אותה
    לחשתי מילים
    שתוכל לנוח

    לפעמים רקדה בתוכי
    וקפצה
    לא יכלה לשבת
    בינות חדרי
    לא מצאה לעצמה שקט

    שאלתי אותה פעם אם היא רוצה חיבוק
    היא לא ענתה
    וראיתי אותה כל כך
    קטנה
    ומשוועת

    לנפשי שהיתה
    כל כך חזקה
    מצאתי סדקים
    וכיסיתי
    במשחה ויוד
    הם לא נסגרו
    סדקים נחושים
    אז נתתי להם אוויר
    הם נשמו אותו

    נפשי שהיתה
    כל כך קטנה
    מצאה בי
    צורה
    ובית
    שכנה בי לשלום

    וחשבתי את נפשי
    כל הלילה
    ובבוקר ראיתי
    בעיני רוחי
    נפש יפה
    שאני


    ---
    תמר.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה