קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 193
    • צ
    שיתוף - לביקורת מלחיץ או לא?
  • ציפור חופש //
    • וואו איזה יום כיף, אני מחכה לו כבר המון זמן אני כל כך מסוקרנת מה יהיה בפנים.

    פעם ראשונה שקראו לי לראיון עבודה! כמה פעלתי בשביל להגיע לרגע הזה!

    רק תיבת המייל שלי יודעת כמה קורות חיים נשלחו!

    למה כולם אומרים שראיון עבודה זה דבר מלחיץ? אני ממש לא מרגישה לחוצה! מוזר!

    רק שאני לא אתחיל לצחוק באמצע הריאיון כי אני אדמיין על הקיר איזה פרצוף שקורץ אלי...
    האמת שאני יושבת פה עכשיו וממתינה, אני מרגישה איזה לחץ כלשהו מכיוון קצות האצבעות בידיים וברגליים מזדחל לאיטו לעבר מרכז הגוף, אני מנסה להשתלט עליו ולעצור אותו לפני שיגיע למרכז ממש, נשימה, לספור עד חמש, עוד נשימה, לעצום עניים, חיוך, לספור ועוד פעם ו...

    "את אביגיל?" וואו! אני קופצת, גובה מטר לפחות לדעתי.

    לא נעים, ככה מתחילים? נראה לי היא באה לקרוא לי להיכנס וזה הרושם הראשוני שלי?

    מה יהיה איתי מה???

    "את לא אביגיל?"

    אה, היא כאילו מחכה שאני אענה לה אוקי, לא נעים בהחלט, אני בוהה בה כמו לא יודעת מה, דווקא היא לבושה מעניין מטפחת כחולה, חולצה ורודה, חצאית כתומה ונעליים סגולות, לטעמי! הלוואי שהיא תעבוד איתי בצוות אם אני אצליח איכשהו להתקבל לפה!

    "אני אביגיל כן, נעים להכיר מי את?", תורה לבהות בי אולי היה אסור לשאול את זה? כאילו רק לה מותר לדעת מי אני? חוצפה של אנשים היום!

    "אני להיות פה לנקות, ואת לא לזוז, אז אני מסתכל בתיק מה זה כתוב לך ואני לדעת את אביגיל!"

    "אה! אני חשבתי שאת... לא משנה בטח אני זזה עכשיו! סליחה שהפרעתי לך!"

    אשמח לתגובות וביקורות!!
    • חחח
    • תודה
    Reactions: השנונה..., אביגלוש, אשר צ'סקו ועוד 15 משתמשים18 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מ. ש
    חמוד ממש. אהבתי.
  • 956
    • א
    שיתוף - לביקורת רק אל תמות לי
  • אבינועם גולדברג //
    • "אין לי זמן" הוא אמר ולעס את המסטיק שלו.
    הסתכלתי על פניו המשועממות, הוא היה נראה מאד בודד ומסכן.
    "יש לך משפחה?"
    "לא!" ענה בחוסר סבלנות, יכולתי להריח את המסטיק, תות.
    "אז...רק רגע" מילמלתי
    הוא הניע בראשו לשלילה.
    כשראה את הייאוש בעיניי, ריכך את קולו ואמר:
    "ביום שישי, אדון. רק ביום שישי, מצטער"

    מה אעשה?!
    אני צריך להמתין עכשיו שעתיים ליואב בגינה הציבורית, ואני אמות משעמום. פשוט אמות. אתה רוצה שאמות?! שאלתי אותו. וכשלא הגיב לי, יצאתי מהחנות בועט בדרכי החוצה בדופן מקרר השתיה.
    "חכה אדון" צעק פתאום.
    חכה, אל תמות לי", הוא התכופף והוציא מתחת הדוכן עיתון מקומט. "אולי זה יעניין אותך, לפני חמש דקות בערך זה עף מבחוץ אל תוך החנות, אין לי מושג מי או מה. תקרא או תזרוק לפח, יש פח מאחורי התחנת אוטובוס שם".
    לקחתי ממנו את העתון והלכתי אל הגינה.

    הצתתי סגריה, שמתי רגל על רגל, ופתחתי את קפלי העיתון.
    התאריך היה מהיום! זה היה עתון טרי.
    לא היה שם לעיתון, רק מספר ארוך וסמל מוזר של צללית שחורה המחזיקה חרמש בידה.
    הכותרת הראשית הייתה "המשטרה מבקשת את עזרת הציבור".
    אדם כבן שלושים וחמש הלבוש במכנסיים כחולות ובחולצה ירוקה בהירה, יצא היום מביתו ברחוב השחף 16 לעבר ה...
    מה????
    אני בעצמי גר ברחוב השחף 16, ואני בן 35.
    הסתכלתי על החולצה הירקרקה שלי בתדהמה, והמשכתי לקרוא.
    ...הגינה הציבורית בשכונת כנפי-רוח, כדי לפגוש שם אדם בשם יואב.
    עצמתי את עיניי, וצבטתי את עצמי. זה לא היה חלום.
    הסרתי את משקפיי וניקיתי אותם בדש החולצה, מנסה לעכל את המתרחש.
    המשכתי לקרוא:
    ...הוא הסיר את משקפיו וניקה אותם בדש חולצתו... "אמא מה זה???" פרצה צעקה מפי. "מה קרה?" נשמע קול מרוחק, יואב פסע על המדרכה המובילה אל הגינה ובידו תיק מסמכים חום.
    עיניי חזרו אל העיתון שרעד בין אצבעותיי.
    ... האיש צעק בקול מוזר "אמא מה זה" ראה את יואב המתקרב אל הגינה, ואז, לפי העדות של יואב, קרה הדבר המחריד. הוא...
    קמתי במהירות השלכתי את העיתון מידיי,
    והתחלתי לרוץ.
    הראייה שלי הטשטשה, וחום מוזר התפשט בגופי. ואז
    • וואו!
    • תודה
    • חחח
    Reactions: Sara led, ספרות בנשמה, בסטיאן ועוד 43 משתמשים46 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הלוחשת לתווים
    הלוחשת לתווים
    הכי קרוב שמצאתי 😪 ואני מסכימה איתו בכל לב עכשיו!! כדאי לשקול להמשיך את הקטע הזה, בטרם מישהו פה...
  • 512
    • יואל ארלנגר - קקטוס
    שיתוף - לביקורת סיגלית - סיפור פלא בלי פואנטה כלל
  • יואל ארלנגר - קקטוס //
    • הם היו זוג שהיה קשה לקנא בו, ישורון ופלורה.
    ישורון היה איש פלא מהסוג המוזר של הפלאים, נוהג על איזו ריקשת טוקטוק חשמלית מקרטעת , שתמיד במאחורה שלה היו פריטים מפתיעים, החל מערימת חציר לכבשה שלהם מנוחה, מקרר פרידמן ישן שהוא מצא ואהב את העובדה שהפנים שלו היה צבוע בטורקיז, או איזו יצירת אמנות מפוקפקת שהיה קונה בשוק האמנות הכפרי של העמק.
    פלורה היתה גם אשת פלא אבל בקטע אחר, מי שהסתכל עליה היה חושב שהיא נראית אישה מחושבת וקרה מאוד, היתה לה תספורת קארה מוקפדת, ומשקפיים מהסוג הכי רגיל שיכול להיות.
    היא ניהלה חנות למוצרי אינסטלציה, לא חנות, מתחם ענק מלא בצינורות ומוצרי השקיה, ערימות ענקיות של אסלות וכיורים, סבך אין סופי של מדפים שגדושים בברזים ומוצרים, שרק היא ידעה את הסדר המדוייק שלהם.
    אף אחד, כולל סילביה המתקנת שניסתה לעשות להם טקס הצפנת נשמות, לא הבין מה הוא מצא בה, ויותר מזה מה היא מצאה בו.
    נכון ששניהם אנשי פלא בהגדרה אבל כל אחד והפלא שלו, פלאים שונים זה מזה בתכלית הפליאה.
    בדבר אחד איש לא פיקפק בקנאה שלו אליהם, בשעת אחר צהריים, כל יום הוא היה מגיע עם הריקשה שלו לשערי החנות, צופר וממתין לה בסבלנות, והיא הייתה מצטרפת איתו לסיבוב על הטוקטוק לעבר יער או חורשה או אגם או נהר, שלמרבה הפלא, העמק היה גדוש בהם.
    ישורון היה מתרוצץ בין העצים ומלקט אספרגוס, לועס אותו בחדווה גלויה, ומצביע על ציפורים נודדות וצועק את השמות שלהן בהתלהבות, הוא היה חלק מהיער.
    פלורה היתה יושבת על הספסל, הידים שלה חובקות את הברכיים שמונחות גבוה, והמבט שלה מלווה את ישורון בלי הרף, היא לא היתה מדברת הרבה, רק מסתכלת על ישורון ומקשיבה לשיחות היער שלו.
    היא לכאורה אהבה את הפראות הבלתי מרוסנת שלו, זאת לא היתה פראות אלימה, אלא רק טבעיות גדולה ביותר, הזקן הפרוע שלו והמראה המחוספס שלו תאמו לגמרי ליער המבולגן הזה, הוא ידע זמני פריחה, מתי מלקטים סרפדים, הוא גר ביער ביום, ויצא הביתה כדי לישון קצת לקראת היער של מחר.
    לא היו להם ילדים, ולאף אחד לא היה ממש אכפת, היה נראה שאנשים נושמים לרווחה שפלורה הקפואה לא אמא בעצמה, וישורון בטח יעשה לילד ברית מילה ביער על מצע של זרדים, מי צריך את כל זה? תנו לו להסתובב ביער בזקן הפרוע והמלבין שלו, לחטט בין שורשים של עיריות ולצלות אותן על אש קטנה תוך כדי שירה עדינה של שירי מעגל.
    זה היה יום שלישי, וישורון הסתובב ביער חיפש פטריות אולי, או סתם עמד בין העצים והקשיב לעלים שצומחים, אבל רכב שחור נעצר לידו, ניסאן מיקרה בלי לוחיות רישוי, ומתוכו ירדו שני רעולי פנים, הוא קצת נבהל, אבל כאיש יער הוא ידע לשמור על שקט ולהיטמע בצללים של הצמחיה.
    שני בחורים בלבוש חרדי ירדו מהרכב, הפאות הג'ינג'יות של הבחור הגבוה הציצו ממסכת הפנים שהוא חבש, והוא ידע בדיוק את מי הוא מחפש, הוא קרא בשם של ישורון, אבל ישורון לא הגיב, הוא העדיף לשמור על עצמו מוסווה.
    הבחור השני החזיק חבילה קטנה ביד, עטופה בשמיכה, ישורון הבין מיד שזה תינוק או תינוקת.
    הם התקדמו לעברו, הוא לא כל כך הבין איך הם יודעים איפה הוא נמצא, אבל יכול להיות שהיה להם מעקב עליו והוא לא הרגיש את זה, ממש יכול להיות, כי לפני כמה דקות הוא ראה כאן בחור ברסלבי בהתבודדות, והוא לא רצה להפריע לו, יכול להיות שהוא היה הצופה של הכנופיה וסיפק להם את המיקום שלו.
    הם סידרו מעין מצע של עלים ועשבים בפינה נסתרת, הבחור השני הניח את החבילה בזהירות והג'ינג'י הוציא מעטפה מהכיס והניח אותה על החבילה, הוא קרא שוב בשם של ישורון ושניהם הסתלקו במהירות מהאזור, מעלים ענני אבק לא רצויים ומעירים מרבצם את כל הלטאות והנברנים.

    הוא תלש גבעול של חרדל, לעס אותו באיטיות והתקדם בזהירות אל המקום שבו הם הניחו את החבילה, הלב שלו דפק והוא דמיין שכל היער שומע את זה. זאת באמת היתה תינוקת, גם ג'ינג'ית שהיתה עטופה בעיטוף שנפוץ אצל צלמות ניו בורן, הדוק היטב, מלא קסם ורוך. הוא הוציא את השיואומי שלו וצילם אותו, כי התמונה היתה פשוט קסומה, האור הרך שבקע מבין ענפי העצים האיר אתה הפנים שלה בתאורה מושלמת, וכחובב צילום היה לו פשוט קשה לפספס את הסצנה המושלמת שראה.
    היא ישנה בשלווה, והוא לא רצה להעיר אותה, בינתים הוא קרא את המכתב.

    המכתב היה מזעזע, הוא כלל פרטים רבים מפרשה מסועפת שעניינה כת חרדית מודרנית בראשות רבי מפוקפק שכונה בשם הרבי קשישא, שרבים וטובים היו מתאספים אצלו בסעודה שלישית שהיה עורך למשך כל הלילה, בכל מוצאי שבת.
    התינוקת הזאת, כך היה כתוב במכתב, נולדה באופן עלום ביותר לאחת ממשתתפות הכת, והיה להם צורך דחוף להתפטר ממנה בצורה הכי טובה שיש, הם ידעו שישורון לא ידבר כלום, לא כי אין לו חוש צדק מפותח, אלא כי הרצון הכמוס שלו לילדים היה ידוע לרבי קשישא, כי היתה תקופה שהרבי קשישא ניסה ללהק אותו ללהקת המעודדות שליוותה אותו לכל אירוע ציבורי, הוא ידע לבחור אנשים עם מראה מרשים ומעניין, כדי להוסיף צבע לתמונות המעניינות שפורסמות בכל העיתונים, בהתחלה לא ידעו שזאת כת, אבל מי שהציץ נכווה, הרבי קשישא היה כריזמטי בטירוף, וידע לרכז סביבו אנשי עסקים פוליטיקאים ואנשי תקשורת, ששמרו עליו נקי ללא רבב.

    מי שבחר את ישורון כשומר התינוקת עשה עבודה מצויינת, כי ישורון לא היה חושב הרבה לפני החלטות, הוא היה פשוט עושה ולא יותר מדי לוקח בחשבון את ההשלכות, ופלורה גם לא התנגדה, כי משום מה היא סמכה על ישורון, למרות שזה היה קצת מוזר, היא קראה לה סיגלית, שם מיושן קצת, אבל גם פלורה לא היה שם מאוד עדכני.
    אחרי כמה ימים היא בדקה את חשבון הבנק, וראתה העברה מביטוח לאומי של דמי לידה, למישהו בכת היתה גישה למחשבים ממשלתיים.
    היא לא פספסה את ההזדמנות ויצאה לחופשת לידה בת שלושה חודשים, משאירה את החנות לניהולו של ישורון, לוקחת בחשבון שהיא תצטרך לשקם אותה לאחר החזרה מהחופשה, הם לא ויתרו על טיול יומי ביער, וזכו למעקב צמוד של אנשי הכת של קשישא, שעקבו אחריהם במגוון דרכים שונות.
    מצד שני ישורון נשם לרווחה, הוא ידע שקשישא יפסיק לנסות ללהק אותו לכת, והוא ניסה בעבר בדרכים שונות ואפילו משונות למשוך אותו למפגשים של הכת.
    ישורון היה מנהל ממש גרוע, החנות הפכה למבוך אינסופי ומורכב, וצינורות חסמו את המעברים, הלקוחות נאלצו לדלג עליהם בגמלוניות, והמוצרים נשמטו מהידים שלהם, לפלורה זה פתאום לא היה אכפת, היא שמה שלט "עסק רווחי למכירה" על השער של המתחם, ובמהירות הצליחה למכור את העסק למאפיונר מקומי שלא חשש מהפרוטקשן שגבו כנופיות האזור מהמתחם, תוך שבוע הוא הפך את אגף הטפטפות לחממת גידול קנאביס משגשגת.
    הם קנו נגרר קטן ופתחו פוד טראק של שייקים ומזון מלוקט מן הטבע, ישורון היה מלקט חוביזות, ופלורה רוחצת וטוחנת לשיקויים עסיסיים ומלאי בריאות, בימי שישי החניון הקטן היה עמוס ברכבים של טבעונים מאזור המרכז, שעמדו בתור כדי ללגום מיץ סרפדים ושייק חרדלים וחרציות.
    התינוקת הג'ינג'ית גדלה מהר משחשבו, היא היתה זוחלת בין העשבים בסביבות הפוד טראק, בהשגחתה של פלורה, ומדי פעם היתה גם ישנה, אבל לרוב היתה מתרוצצת ומשחקת די לבד, מסדרת עלים בשורות, ויוצרת צורות גיאומטריות מחלקי צמחים.
    הפוד טראק הפך לתופעת רשת, ותוך שנה הם כבר הופיעו בתוכנית בוקר וסיפרו על הבחירה שלהם לסגור את העסק ולפתוח פוד טראק, על חזית הפוד טראק הופיעה תמונה גדולה של ישורון וזקנו הפרוע, מגיש כוס מיץ ירקרק, על הצד הופיעה תמונה צרה של פלורה, מחייכת בנועם, את התינוקת הם לא פרסמו, אבל היא היתה מופיעה מדי פעם בסטורי של הלקוחות, ואנשים אהבו אותה, היה היתה ג'ינג'ית מתולתלת ומדליקה, והצחוק שלה היה מדבק.

    הם עדיין היו במעקב של הכת, כל פעם היו מתחלפים העוקבים, פעם אלה היו פקחים של שמורות הטבע, פעם זוג שבאו להצטלם בנוף של העמק, וגם עובדים שונים שהיו מגיעים לעבוד בפוד טראק, וסופר סת"ם בשם אלימלך, שהיה כותב מזוזות על השולחן שם בחצר, תוך כדי לגימה של שייק חרציות טרי.
    ואז באה מנוחה, וישורון זיהה אותה מיד, השיער הג'ינג'י שהיא הסתירה בתוך כיסוי הראש המעוטר שלה ביצבץ וזהר בשמש שבקעה מחופת היער, היא ניסתה להסוות את סיבת ההגעה שלה בתירוץ של חיפוש עבודה, אבל ישורון ופלורה לא נתנו לה לסובב אותם יותר מדי, הם נתנו לה עבודה בדוכן, וחיכו לרגע שהיא תיחשף.
    סיגלית היתה כבר בת חמש, בעלת אופי שהזכיר יותר את ישורון מאשר את פלורה, היה היתה נעלמת ביער וחוזרת אחרי שעות ארוכות, מביאה איתה אוצרות שונים, היה התמודדה לא רע עם זוחלים ונחשים שונים, והלקוחות היו מכנים אותה בשמות שונים מהעולמות של ספר הג'ונגל וטרזן.
    פלורה לקחה אותה לשיחה, היא אמרה לה שיש סיכוי שמנוחה תיקח אותה לטיול גדול, ואולי תקנה לה דברים ומתנות, ואפילו תכניס אותה לגן של ילדים, סיגלית לא ממש הבינה מה זה גן ילדים, אבל הסכימה להרפתקה הזאת.
    אחרי כמה ימים הם לקחו את מנוחה וסיגלית בארגז של הריקשה שלהם, הגיעו לקרחת יער, בצד אחד הם עמדו עם סיגלית, ובצד השני מנוחה עמדה לבד.
    מנוחה פתחה ידים לרווחה, וסיגלית נופפה לשלום לישורון ופלורה, ורצה לעבר מנוחה, קופצת עליה בחיבוק חם.
    הם נסעו משם בדממה, חוזרים אל הפוד טראק שבינתיים התמלא בלקוחות.
    הדרך עברה להם מול העיניים בהילוך איטי, והפוד טראק שהתגלה לעיניהם בסוף הנסיעה היה נראה קצת מרוקן מתוכן, אין את סיגלית שתתרוצץ בחצר, הכל נראה עייף יותר, וישורון הציץ בראי של הריקשה, וגילה אדם זקן ופרוע, ולראשונה הוא היה עצוב.
    הסוף היה טוב.
    קשישא מת לבד בטיול פרוע שהוא עשה בחו"ל, ומנוחה הרגישה צורך לפתוח הכל מול הזוג, היא חזרה אליהם, והם הכינו לה יחידת דיור קטנה בבית שלהם, סיגלית למדה בגן ילדים, ופלורה הפכה לסבתא שלה, הפוד טראק הפך לרשת פודטראקים, ומנוחה ניהלה אותה בהצלחה, וככה מסתיים הסיפור כשהם יושבים ביער כשסיגלית יושבת על הברכיים של מנוחה, והם מתחממים לחומה של מדורה קטנה ונחמדה, ושרים שירי עם עתיקים בשפה מסתורית.

    1743348459961.png
    1743348459961.png
    • וואו!
    • תודה
    • חחח
    Reactions: CynicalExplorer, ספרות בנשמה, ידידים ועוד 44 משתמשים47 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    יואל ארלנגר - קקטוס
    יואל ארלנגר - קקטוס
    אין קשר לשום כת ספציפית ואם שמת לב זה כת של חרדים מודרנים
  • 218
    • א
    שיתוף - לביקורת מעבדות, לחירות, לעבדות
  • איש המילה הכתובה //
    • הייתי שם. אחד מבין רבים: אנשים, נשים וטף.

    כמה חיכינו לרגע הזה. היינו עבדים לשגרה אומללה, ועכשיו זמן חירות. יוצאים לחופשי!

    קשה לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בנו, עת באה הגאולה.

    בתקופה האחרונה, ברגעים של שבירה, עודדו אותנו בכך שהגאולה מטבעה לבוא בהפתעה גמורה, כהרף עין. כשהיא תגיע לא תספיקו אפילו לאפות לחמים כצידה לדרך, הבטיחו לנו.

    וכך אכן היה באותו בוקר כשזרחה עלינו שמשה של חירות. לא הספקנו לאפות לחמניות ראויות לנגיסה – "חייבים לצאת", האיצו בנו. זרקנו את הבצקים בבהילות לתוך שקיות שהעמסנו על כתפינו, מתוך תקווה שהשמש הקופחת תשלים את מלאכת האפיה.

    אבל מהר מאוד התברר לנו שגם חירות, יש בה מן העבדות.

    אני יודע שבבית הממוזג זה נשמע מנותק ואפילו חצוף. איך אנשים שיצאו לחופש ולדרור מתלוננים על זוטות? "עם קשה עורף", אתם מסננים אגב צקצוק קצבי, בעודכם שרועים על ספת עור צבי נעימה.

    אבל אני הייתי שם. ובכנות? זה הרבה יותר מורכב מהמבט השטחי העולה מגומת הספה שטבעתם בה.

    צעדנו בשבילים פתלתלים בתנאי שרב בלתי נסבלים. הטיפוס הבלתי נגמר, הזיעה, החום, העייפות החופזה והרעב, עושים את שלהם ומזמנים רגעי משבר קשים. רגעים בהם רק רוצים לחזור הביתה, למוכר, לידוע, לרגוע, למה שתפסנו עד לאותו בוקר כעבדות.

    רגלי הילדים כושלות, דואבות, ועצבי ההורים הולכים ומתרופפים, נמסים לתוך עצמם.

    אך דווקא בנקודות הקשות האלה, הדיסוננס בין העבדות לחירות מכה שוב. אי אפשר שלא להתרגש מתחושת השחרור ומהמחזות המופלאים שמתגלים לעינינו. מסביבנו שורצות חיות טרף לרוב. הן במרחק נגיעה מאיתנו, אך אינן יכולות להתקרב אלינו. הרגשנו עטופים, שמורים, מוגנים – לא יחרץ כלב לשונו.

    זה היה מדהים. אבל בסופו של דבר לסיפור הזה אין סוף אוטופי. למרות המסע הסוער והמרגש אל החופש, כולנו רצינו לשוב על עקבותינו, לישון במיטה המוכרת והאהובה, להתרפק בזרועותיה של ה"עבדות".

    לעד אזכור אותך כמורכב, הטיול לגן החיות התנכ"י - חופש הגדול התשפ"ד.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: המהר"ל מפרוג, T;), נסיך על חלל ועוד 28 משתמשים31 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה איש יקר!
  • 269
    • ה
    שיתוף - לביקורת ערב פסח- המדריך השלם לשלימזל המתחיל
  • הטעם המושלם //
    • מכיון שהתאריך הינו ליל א בניסן. תאריך בו לכל הדעות נחשב לערב פסח.
    כולל ההיא שהצהירה שהתחילה פסח בחנוכה. היא התכוונה לכך שבחנוכה מלכלכים את מה שאפילו בערב פסח לא מנקים- למשל החנוכיה.

    כולל גם ההיא שהתחילה רק היום בכך שהלכה לשערי רווחה כדי לקנות חומרי ניקוי. חזרה עם מנה מפנקת לעובדים החרוצים העסוקים מאוד בקריאת כל עלוני הפרסום של "רק היום 2 ב1000". נעליים אם תהיתם לעצמכם מה כל כך עניין אותם.

    הארוחה חמץ אגב. מלאכת ביעור חמץ למהדרין. וכי מה אנוחנו עושים עם הפירורים בליל בדיקת חמץ? החומרי ניקיון? לא נורא נתחיל עם הספרים. נגמור ב12 בלילה עם 2 ספרים לכל אחד לחומרה, מי יודע? אולי הדיו עשוי מחמץ?

    בין אם אשתך מאלו ובין אם היא מאלו- היא יודעת היטב מהו הדד ליין של הכוללים. הוא היה ביום חמישי.

    אז נכון שבכל שבוע אתה טוען שעולם הבישול קרוב להיכל הנשים, והיכל הנשים קרוב להיכל הניקיון והיכל הגברים קרוב להיכל הלימוד. ועושה טובה גדולה לאנושות בכך שאתה נוטל חלק מהיכלות הקרובים להיכל הנשים, כגון לשפוך מים בדיוק על הרצפה של החדר ילדים שהילד הקיא בה בבוקר ונשטפה כבר.

    וכן מטריח את עצמך עד למאפיה ומגלה בכך כישורי אפיה נפלאים.

    אך כעת בערב פסח נדרש ממך קצת יותר.

    ראשית- הצהר באזניי הבית כי "השנה המטבח עליי". עלייך. על כתפיך השחוחות.

    שנית בשבוע זה קח את ילדיך לפארק בכל יום וצפה בהנאה בחלקי המשחקים הזרועים במרפסת לייבוש. הם מחזנה מרהיב. למד את ילדך לדמיין אותם ערים וגבעות של דמיון.

    שלישית בשבוע הבא שלשל אי אלו מזומנים לכיסם הדל של גיסיך הצעירים והלאם אותם לטובת בית המלכות.
    יחד הפכו את כל המטבח על כרעיו וקרבו.

    את העופות משבוע שעבר- תזרוק. הם לא מריחים טוב. זה חמותך שלחה ועדיף לומר לה שנזרקו. בטעות, אלא מה?
    את אלו מלפני חצי שנה- סגורים באריזה- תשמור. עוף הוא לא חמץ.

    תפרק את המדפים של המקרר. הם יתפרקו בידיים הלא מנוסות של הגיסים. שלח אותם לקנות חדש+ דלק בדמות פיצה ללא גלוטן. אין גלוטן אין חמץ.

    את התנור תפעיל על ניקוי עצמי. ממילא אפחד לא משתמש בו בפסח. רק תשכח בפנים את הכפפות.
    לסיום הצהר באזני כולם- "המטבח פסחי".

    רק תברח מהר עם הילדים לגן חיות בלי קליטה. לפני שאשתך תגלה שאת כל החמץ השארת במקפיא הגדול. היא לא ביקשה לנקות אותו. בטח כי לא נשתמש בו בפסח לא?
    הא כבר ניקית אותו? לא שמעתי. אני בלי קליטה.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: ניק 136772, גשם יורד, אסתי1641 ועוד 16 משתמשים19 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רבקה אמנו
    חזק,
  • 117
    • ה
    עזרה במקצוע - כתיבה, אפשר להיות עוסק פטור?
  • הווה פשוט //
    • במקצוע - כתיבה, אפשר להיות עוסק פטור?
    • תודה
    Reactions: קראנצ' פיסטוק, ח.ד. וחלק ו-אוראל סולטן3 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    https://www.prog.co.il/threads/%D7%A4%D7%AA%D7%99%D7%97%D7%AA-%D7%A2%D7%A1%D7%A7-%D7%A4%D7%98%D7%...
  • 115
    • R
    שיתוף - לביקורת מאמר טיעון נגד המותגים, אשמח מאד להערות!
  • Rachel - Art //
    • מעניין מאד מי יקרא עד הסוף...🙃





    לאחרונה, עוד ועוד אנשים מתחילים לצרוך מוצרים ממותגים בצורה מופרזת. התופעה התחילה לאחר אכזבות רבות של אנשים; כמו צעצועים מתפרקים זמן קצר לאחר פתיחת האריזה הבומבסטית, עטים חסרי דיו כמו גם מחט הנשברת כשחת; בגדים שנקרעו כאילו היו נייר, כפתורים שנראה כי הודבקו בסלוטייפ, חליפות ללבישה חד פעמית ועוד היד נטויה, בעקבות כך אנשים החלו לנסות קניה של מוצרים ממותגים שנראה כי הם מבטיחים איכות ויוקרה ללא פשרות. ובוודאי עלתה לכם השאלה: האם קניית המותגים מועילה לרוכש אותם? יצאנו לבדוק את הנושא, ועלו בידינו חסרונות רבים מאד לתופעה זו, ונראה שראוי למגר אותה! נפרט כאן כמה נקודות עיקריות כחלק מהחסרונות הרבים שקיימים לצריכת מוצרי המותג:

    ראשית, פעמים רבות המחיר המופרז של הפריט הממותג אינו מצדיק כלל את איכות המוצר, כשאנשים החלו לקנות את המוצרים הממותגים, בדרך אל האיכות היוקרתית והעיצוב המושך, קרה עוד דבר- אבדו מתודעתם מוצרים טובים באיכות סבירה שאפשר לסמוך עליהם לאורך זמן, אלו שאינם מתהדרים בהילה הממותגת. אין ולא הייתה סיבה לשכוח אותם תוך כדי דהירה אל מוצרי היוקרה והעיצוב, שמחיריהם גבוהים ללא כל הצדקה ואיכותם על פי רב אינה עולה בהרבה על מוצר טוב, אמין אך לא ממותג! היצרנים קלטו את הנהירה העיוורת אחר החיצוניות ואת התפיסה השטחית, והם משקיעים באריזות יוקרתיות בלי לתת תמורה במוצר עצמו. שיווק מבריק ויוקר מופרז, לוגו יוקרתי וליטוש קפדני יספקו את הצרכנים השוטים. כך מתקיימת התרמית של קנקנים נאים ובתוכם מקשקשת פרוטה חסרת ערך.

    אמנם יש הטוענים כי רב המוצרים הממותגים מציעים לרוכש איכות ללא פשרות ונוחות מקסימלית, ולפיכך הם טוענים שכדאי לצרוך מוצרים ממותגים על אף מחירם המופרז, אך אינם אלא טועים- הם חושבים שהם צורכים כי הם צריכים, אך אם יקדישו מעט מחשבה לעניין ויבדקו את הנושא, יעלה בחכתם כי ניתן לקנות מוצר לא ממותג שהוא לא פחות נח ואיכותי מהמוצר הממותג, ובמחיר שפוי בהרבה.

    חיסרון נוסף הוא שצריכת המותגים גורמת להתמכרות וחמדנות; ככל שהצרכנים רוכשים יותר, הם רוצים יותר- כי תמיד יש משהו אחר, חדש יותר ויפה יותר, שאינו ברשותם או שטרם התנסו בו. לעולם הם לא יסתפקו במה שיש להם! כי 'עכשיו יצא מוצר חדש, טרנדי, יפה ונח, ועדיין לא ניסיתי אותו', ובכלל, תופעה זו גורמת להתעסקות מוגזמת ותכופה בשופינג, מותגים והערצה כלפיהם כאילו מדובר במעיין עולם הבא, הם משקיעים סכומים מוגזמים, צוברים פרוטה לפרוטה, מתייגעים ומזיעים על עוד נעל ש'ממש טרנדית עכשיו', אבל לא נוחה בכלל ועוד ועוד. הגירעון הכספי בבנק והתחושה המתמדת של חוסר סיפוק של האנשים הרבים שמרבים בצריכת המותגים מעידה על נפילתם של הצרכנים בפח המותגים, שקשה מאד לצאת ממנו לאחר שהם כבר התרגלו לקניית המוצרים הממותגים.

    חיסרון נוסף הוא איבוד הטעם האישי של הרוכש. יותר ויותר בני אדם קנו וקונים סחורות שאמורות ליצור את 'הרושם הנכון', ולהפגין שיש בידם אפשרויות כלכליות, הנתפסות כמדד להצלחה. במצבים מסוימים, אם אדם אינו נוהג בהתאם לתכתיבים שהציבו המפרסמים, הוא עלול למצוא את עצמו כמעט מנודה! זה המצב למשל אצל בנות הנעורים: אם את לא קונה את המותגים האופנתיים ביותר, את לא מעניינת אותנו. כלומר, לסטטוס החברתי יש ביטוי חיצוני- שימוש במותגים. בנות קונות בגד שבמציאות הוא כלל לא לטעמן, רק משום שבחברה מסוימת, עליה החליטו החברות, היא מכתיבה את מה שצריך לרכוש עכשיו. והטעם, הסגנון האישי- אובד. הפיתוח והמחשבה העצמית נקברים, ומה שעומד מול העיניים הוא החברה וסמליה. כשהלכתי לחנות שעונים, ראיתי בת בגילאי העשרה מתלבטת עם אמה איזה שעון לקנות. היא התלבטה בין שעון של 'מייקל קורס' שממש אופנתי עכשיו, לבין שעון אחר- עדין ולא ממותג, שאותו יותר אהבה. אמה אמרה לה: "למה את מתלבטת? קחי את השעון שאת הכי אוהבת, וחסל!" אך הבת השיבה לה: "השעון שאני אוהבת לא כל כך אופנתי עכשיו, ומה יגידו החברות?!" תראו מה קורה סביבנו!

    מהדברים עולה, כי לקניית המוצרים הממותגים קיימים חסרונות רבים שבגללם אין כל סיבה מוצדקת לקנות מוצרים כאלו, לפיכך כדאי למגר את התופעה הטיפשית הזו ולצרוך את מוצרי המותג בצורה מאוזנת, לפי איכותם וטעמנו האישי! בהצלחה רבה!!!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: yael305, מימיי, רות ב. ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 354
    • מ
    שיתוף - לביקורת יחסי אהבה-שנאה לשבת קיץ ותזכורת חשובה לאלו שחושבים את עצמם חכמים בנוגע אליה
  • מימיי //
    • שישי, 16:00
    איייי שבת קיץ.
    כבר שכחתי מהדבר הנפלא הזה!
    יום שישי הוא לא סתם הכנה לשבת, אלא יום בפני עצמו.
    אפשר ללכת לים, (זאת אומרת, לשלוח-את-הילדים-והבעל-לים-ולשתות-כוס-קפה-בנחת), אפשר לצאת ליציאה זוגית כשהילדים במוסדות, אפשר סתם לשבת רגל על רגל שעות אחרי כל ההכנות.
    פשוט תענוג שאין כמוהו!

    שבת, 15:30:
    איייי שבת קיץ!!
    איך אני אוהבת אותה, כל כך אוהבת!
    אין כמו לשכב במיטה אחרי סעודה טובה, להתכסות בפוך עם מזגן על 18.
    פשוט תענוג שאין כמוהו!!

    מוצ''ש, 3:00
    אייי שבת קיץ.
    לא סובלת את הדבר הזה.
    כל מוצאי שבת פשוט סיוט.
    הילדים גמורים, הולכים לישון מאוחר, על אלו ששנצו אין בכלל מה לדבר.
    ואני, אני סתם מתהפכת במיטה מצד לצד.
    הכל בגלל הטיפשות שלי בשבת שחשבתי ש'מה יקרה אם נשלים קצת שעות שינה?'.
    אוף, פשוט תענוג שאין כמוהו.


    שבוע לאחר מכן, שישי, 16:00
    אייי שבת קיץ.
    איזה כיף שאת הגעת אלינו ולא זאתי הקצרה והחורפית שאי אפשר להספיק בה כלום.

    וחוזר חלילה.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: רות ב., שמואל י, מוז'יניקית ועוד 36 משתמשים39 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מימיי
    תודה!! מסתבר שהעם לא התפקח במהלך השנים😞
  • 107
    • מ
    שיתוף - לביקורת איה סופר
  • מה השאלה?! //
    • האבק מורגש בכל פינה, והספרים הרבים השוכנים להם בארון העץ הכבד,
    גם הם לא מוסיפים רעננות יתירה.
    במדף, תחת ציור השמן היקר, לצד ערמות של כתבי יד צפופי אותיות,
    עומדים בשאננות כמה בקבוקי יין עתיק, זכר לימים טובים יותר.

    על השולחן הישן נחה קסת דיו מוכספת, שיירי דיו יבשים דבוקים עדיין לדפנותיה.
    לצדה, נוצת סופרים מוטלת ברישול על השולחן,
    נראה זה כאילו אך לפני רגע עוד שירתה בנאמנות את אדונה.

    ובצד, על השולחן המוצק הישן והטוב,
    שוכבים להם מבוישים כמה גווילי קלף ריקים, חיוורים.
    מייחלים שמישהו ייזכר בהם,
    במה שיכולים הם להכיל.
    כוספים שיבוא מישהו ויצור לתוכם חיים.

    אחרי תקופה צחיחה, על סף התייבשות סופנית.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: NOA#, צפניהו, מוז'יניקית ועוד 8 משתמשים11 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מה השאלה?!
    תודה, ניחמתני.
  • 2 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת חאלקה, ודרך חלקלקה למיועדת
  • איש המילה הכתובה //
    • הסוד הזה הסתחרר לי במעיים, כמו זבוב לכוד בתוך כוס חד פעמית הפוכה.

    יש מצב שתוך יומיים, שלושה אני חתן! צמרמורות בכל הגוף, ריקודי שמחה סוערים בתוך לבי, אבל כלפי חוץ, כלום. פנים רגילות של יום חמישי סתמי לחלוטין.

    כאן בתוך גבולות הישיבה, החצנת רגש אחת יותר מדי ואתה כבר בפה של כולם. מצב רוח מרומם שאינו מותאם לטמפרטורת האווירה במסדרונות הישיבה, עשוי להפגיש אותך תוך זמן קצר עם המאכער של התזמורות והזמרים, עם הצעת חבילה מוזיקלית אטרקטיבית לחתונתך שמועדה בכלל טרם נקבע.

    מחר, ביום שישי, תתקיים הפגישה הראשונה, במוצ"ש עוד אחת ומשם הדרך לשטריימל כמעט סלולה.

    באחת בלילה, כאשר כולם יישנו, אתגנב בשקט מהישיבה בלי שאיש ישים לב. עכשיו נותר לי רק להסתפר לכבוד המאורע המרגש.

    ישי נחום, היאכנע הרשמי של הישיבה, הוא גם, כמה מפתיע, ספר לא רע. ביקשתי ממנו שיסַפֵּר אותי תמורת תשלום סמלי. הוא הסכים בכיף.

    כאשר הפעיל ישי נחום את מכונת התספורת ביקשתי ממנו כהרגלי שישמור על שיעורי הפאות בהקפדה יתרה. הוא הבטיח להיזהר, אבל לא הבטיח שלא להתעטש בפראות בדיוק כשיגיע לאזור האסטרטגי שמאחורי האוזן. מפה לשם, הפאה השמאלית החסידית האהובה עליי כל כך מונחת על הרצפה לצדי. היא איבדה כל קשר עם קרקפתי.

    אני מביט בה בעצב, היא שוכבת שם מסולסלת למשעי, משיבה לי במבט נוגה משלה.

    שנים שאנחנו חולקים חיים משותפים. כל אימת שהייתי פוגש מישהו ברחוב ורציתי להימנע ממפגש עימו, הייתי מסלסל אותה במרץ ופוזל לכיוונה. אני לא יכול לשכוח איך היא הייתה צוללת בצלחות מרקיי ולוגמת מהם בחן.

    ישי נחום עמד שם מבויש לגמרי, לא ידע איפה לשים את עצמו מרוב בושה.

    לא החלפתי איתו מילה, רק ביקשתי ממנו את הנייד כדי להתקשר לאמא. רצתי לחלון, כופפתי את רוב גופי לצידו החיצוני כדי שהיאכנע לא ישמע את תוכן השיחה שמסווג כ'סודי ביותר'.

    אמא הרימה מהר, קולה נשמע עסוק, כמו של כל אמא יהודייה בערבו של יום חמישי. התייפחתי בבכי מר בעודי מספר לה על אודות המקרה הטראגי.

    "אם עוד לא הכנת את המרק לשבת, תעשי כמות מופחתת", אמרתי לה, "השבת רק אני אוכל". כמעט נחנקתי מתחושת הבדידות. כבר שנים שאני לא צולל ערירי במרק. מחר בסעודת שבת, לצערי הרב, זה יקרה.

    "ולגבי השידוך, נראה לי שתתקשרי לשדכן לבטל לעת עתה", אמרתי את המובן מאליו, "אני לא יכול להופיע לפגישה עם פאה אחת בלבד", נימקתי.

    "קודם כל תבוא הביתה, אחר כך נראה מה הלאה", הרגיעה אותי אמא בקול היסטרי מרוסן.

    ישי נחום חיכה בסבלנות לסיום השיחה וביקש סליחה מעומק ליבו: "מהיום אסַפֵּר אותך בחינם", ניסה לרצות.

    הפאה השנייה, זו שנשארה לי לפליטה, כמעט ונשרה מרוב הלם למשמע הצעת הפיצוי החצופה. למה הוא חושב שאני עוד אי פעם אכפיף את קרקפתי למכסחת הפאות שלו?

    הוא יצא מהחדר וחזר אחרי עשרים דקות עם צלחת טשולנט מהבילה: "ביקשתי מהמוכר שיאפשר לי למזוג בעצמי, שמתי לך כמעט רק בשר בקר", חשב שכך יקנה את ליבי.

    ניסיתי להתנחם בטשולנט, לא שהוא יצמיח לי את הפאה החסרה, אבל סיכוי סביר שהוא ישרה עלי שינה שתשכיח ממני הכול. המפלט הרגעי התנפץ בכפית האחרונה, כאשר חוט שיער ארוך שהסתתר בין הגריסים ליפף את לשוני ואיים לחנוק אותה. זיהיתי את השערה הזאת היטב, היא עדיין הריחה מהמרכך איתו חפפתי בבוקר. ישי נחום כמו רצה להוכיח מעל לכל ספק, שהוא זה שמזג את הטשולנט בעצמו.

    זה היה טריגר אחד יותר מדי. דמעות שצפו מעיני כמו מפלי הניאגרה, הטביעו את השעועית האחרונה בצלחת במי-צער רותחים ומלוחים.

    בשעת לילה מאוחרת ברחתי מהישיבה. קיוויתי שאיש לא יראה אותי, הפעם לא בגלל השידוך שעל הפרק, אלא בגלל הפאה שלא על הפרק.

    כשנכנסתי הביתה ציפתי לאווירת נכאים. אבל זה ממש לא מה שקרה.

    אבי ואמי ישבו בסלון ופניהם צוהלות: "לא תאמין מה קרה כאן בשעה האחרונה", הכריזו יחד בתזמון מושלם.

    "התקשרנו לשדכן", השתלטה אמא על השיחה, "וסיפרנו לו על הפאה. תגובתו הייתה הזויה לגמרי. אבא תמשיך אתה", אמרה כאשר ההתרגשות חנקה את גרונה.

    ואבא המשיך: "השדכן ניתק את השיחה בהלם. אמר שהוא צריך לשבת, לשתות משהו לפני שהוא מתעלף", סיפר בפאתוס.

    "לאחר כמה דקות הוא חזר אלינו ולא תאמין מה שאמר. הנה השיחה הוקלטה, תשמע בעצמך", סיכם והניח את הנייד על השולחן על רמקול.

    "היום בבוקר דיברתי עם המחותן המיועד", בקע קולו של השדכן מהנייד, "הוא אמר לי שממש קשה לו להחליט לגבי שידוכים, ושהלוואי שיגיע סימן משמיים שזהו השידוך הנכון. לשאלתי איזה סימן היה רוצה, אמר משהו הזוי שעכשיו קיבל הסבר שמיימי שלא יאמן", הסקרנות הרגה אותי, נו שידבר מהר יותר.

    הוא כמו הקשיב לי והמשיך במהירות, "הוא אמר לא פחות ולא יותר: אם היה נושר לחתן פאתו השמאלית זה בוודאי היה מסמן לי שהוא החתן הנכון".

    קרסתי לאחור. חשבתי שניסים כאלה כבר לא מתרחשים היום, ועוד איתי?

    כמובן שהפגישה התקיימה כמתוכנן ביום שישי בצהריים.

    אך בפגישה קרה משהו לא צפוי ומסעיר, שהסביר לי מדוע ביקש אב הכלה סימן קיצוני כל כך לכך שאני הוא החתן הנכון לבתו. המיועדת הרשימה אותי מאוד בכל המובנים, הייתה רק בעיה אחת קטנה: היא כרותת זרת בידה השמאלית.

    סיימתי את הפגישה בנימוס, וחזרתי הביתה מעורער ומבולבל. למה שבחור מושלם כמוני ייקח מישהי בלי זרת?

    התלבטתי קשות יחד עם הורי לכל אורך השבת. במוצ"ש החלטנו שאם השם סיבב באופן פלאי את הסיפור עם הפאה, הרי שרוצנו שאתחתן עם זרת כרותה. מה גם שזרת חסרה, זה לא כל כך נורא, במיוחד אם כל השאר לא פחות ממושלם!

    אין שמחה כהתרת הספקות.

    משם הכול התגלגל מהר מאוד. פגישה נוספת, ועוד אחת עם ההורים. וביום שני בערב התקיים מעמד סגירת השידוך בבית מחותני הטרי.

    ישבתי נרגש כולי בראש השולחן כאשר אבי כלתי ביקש להציג לי את השדכן המהולל שדרכו התחולל הנס. הסתובבתי במלוא גופי ונתקפתי בשיתוק כללי.

    ישי נחום, זה אתה???
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: השנונה..., מיהי, ריבת חלב ועוד 114 משתמשים117 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    עדיין קיימת סכנת נפילה מהכיסא... אולי עדיף בשכיבה במיטת ילדים עם מעקה בטיחות - מה שבטוח בטוח.
  • 251
    • ד
    דיון לַיָּמִים הַבָּאִים - שיר ודיון
  • דודה //
    • כמה שירים מדהימים, עמוקים ומרגשים,
    אבל גם כואבים עד העצם,
    פורסמה בקהילה לאחרונה,
    והביאו אותי לתהות על קנקנה של הנטייה האנושית,
    להנציח על הדף רגשות עצב, כאב, אשמה,
    הרבה יותר מאשר רגשות הפוכים.

    האם זה בגלל העובדה שהאדם חש פחות צורך בפורקן של רגשות חיוביים?
    או שבגלל אי נעימות ו/או חוסר יכולת לפרוק את הרגשות השליליים בציבור,
    מגייסים את הדף והעט השתקניים והבלתי שיפוטיים למטרה?

    כך או כך, ניסיתי להיזכר בשירים בעלי נימה חיובית מתחילתם ועד סופם.
    לא הצלחתי.
    יש שירים, בעיקר ישנים יותר, שמתארים את הכאב,
    אך נותנים לו מענה בצורה של סיומת אופטימית ומקווה,
    זאת בשונה מהכתיבה המודרנית, ש"לא חייבת לאף אחד",
    ומרגישה בנוח לשפוך את כל הכאב על הדף וללכת (ואני כל כך אוהבת את זה!).

    אבל גם אלו לא השביעו את רצוני.
    חיפשתי שיר שכל האמירה שלו חיובית, מעודדת, מקווה.

    ואז נזכרתי בשיר הזה,
    כתבתי אותו פעם פעם פעם,
    יהיו שיגידו שהוא נאיבי, אבל אני אוהבת :)

    אשמח לשמוע את דעתכם,
    על השיר ועל הנושא באופן כללי.

    בְּקַו הָאֹפֶק, מָקוֹם מְרֻחָק,
    רָאִיתִי כֶּתֶם גָּדוֹל זָהֹב,
    נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו, מַבָּטִי מְרֻתָּק,
    עַד אֲשֶׁר נִצַּבְתִּי קָרוֹב.

    רָאִיתִי שָׁם, לְנֶגֶד עֵינַי,
    הֲמוֹנֵי שִׁבֳּלִים כְּמִקְשָׁה,
    רוּחַ חֲרִישִׁית שֶׁנִּשְּׁבָה בְּפָנַי,
    הֵנִיעָה אוֹתָן בְּאִוְשָׁה.

    יָרֵחַ מָלֵא עָמַד בַּשָּׁמַיִם,
    וְהֵפִיץ לְכָל עֵבֶר אוֹר,
    וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר פָּקַחְתִּי עֵינַיִם,
    רָאִיתִי זְרָעִים וְצִנּוֹר.

    רָשַׁמְתִּי לִי כְּלָל לַיָּמִים הַבָּאִים:
    צָרִיךְ רַק חֹם וְעָמָל,
    צִנּוֹר שֶׁל מַיִם, קֹמֶץ זְרָעִים,
    וּשְׂדֵה שִׁבֳּלִים כָּאן יִגְדַּל!
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: שיבת ציון, שקט..., קרב ועוד 10 משתמשים13 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    תודה רבה!
  • 426
    • א
    שיתוף - לביקורת ילד, שאלות תשאל בליל הסדר!
  • איש המילה הכתובה //
    • "שאלות תשאל בליל הסדר", נפנף אותי אבי כמו כל אבא שאין לו מושג וסבלנות.

    הייתי ילד חוקר, מעמיק, מתבונן, שואל/חופר, וגם קצת תמים.

    אמנם לא אובחנתי על הרצף, אבל נטיתי לפרש דברים על פי משמעותם הפשוטה. לקחתי חוברת ורשמתי לי את שאלותיי בזו אחר זו, בליל הסדר בעזרת השם אפגיש אותן בתשובתן, וינוחו בשלום בתודעתי.

    ליל הסדר הגיע והייתי הילד הכי מאושר סביב השולחן. כשהגיע תורי לשאול רצתי לחדרי הקטן להביא את השאלות. נכנסתי לסלון עם עגלת משא עמוסת מחברות - ניירת בסדרי גודל של חוק ההסדרים של תקציב ממשלתי דו-שנתי.

    נעמדתי על הכיסא, ולאחר ארבע השאלות המסורתיות ניגשתי לשאלות המסקרנות.

    השאלות היו מגוונות. הן נעו מגאוגרפיה, דרך גאומטריה ועד מתמטיקה.

    לאחר כחכוח קל התחלתי את הצגת השאלות, לא לפני שביקשתי מאבי שאת התשובות ייתן בסוף:

    ובכן, שאלה ראשונה, האם תהליך ההתחממות הגלובלית יכול להיות מנוטרל על ידי יישום נרחב של טכנולוגיות לכידת פחמן, או שנדרשת פרדיגמה חדשה לגמרי של התנהלות כלכלית בינלאומית כדי להתמודד עם משבר האקלים?

    ולשאלתי השנייה, מהם היחסים הסבוכים בין התפתחות הקוגניציה האנושית ביחס לסביבה החברתית-תרבותית, ובאיזו מידה האבולוציה הטכנולוגית מקדימה את יכולתנו להתאים את המוסדות החברתיים והמבנים הפסיכולוגיים שלנו אליה?....

    כך עמדתי כל אותו הלילה, ושאלתי שאלות בשפה ילדותית שובה; מעט שבורה אך מלאת חן, עד שאבי עצר אותי ואמר, "בני חביבי, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", וכמובן שהוא גם התחמק ממתן תשובות בטענה שליל הסדר חלף, ואיתו גם ההבטחה האלמותית למענה מפורט על שאלותיי בלילה מיוחד זה.

    בפסח של שנה לאחר מכן למדתי מטעויות השנה שקדמה לה. בחרתי רק 10 שאלות שהכי סקרנו אותי, כדי להשאיר מספיק לילה לתשובות מפורטות ומנומקות.

    אבל לצערי התברר שגם אבא התכונן כמו שצריך ללילה הזה, ממנו פחד כל כך, עד כדי הוצאת כסף רב כדי לחמוק מאתגריו. הוא שתק ולא ענה דקות ארוכות, עד ששאלתי אותו בתסכול: "אבא למה אתה לא עונה".

    לפתע שמעתי קול ערב ומוכר שר בחן רב. זהו הזמר והיוצר מוטי וייס שבקע, כמו אפרוח מביצה, מאחד הארונות של ארון הספרים עם שירו:     "על אבא לא שואלים שאלות".

    וככה גדלתי להיות הבור שאני.
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: צל של עצמו, המהר"ל מפרוג, סוסה כתומה ועוד 53 משתמשים56 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה על הפרגון מכל הלב! מחמם את הלב. אני חושב שלכל אדם יש הסתכלות ייחודית משלו על המציאות...
  • 96
    • I
    שיתוף - לביקורת וְקָטָן הָעוֹלָם וְרָחוֹק
  • I.Q //
    • בְּ”ה

    רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּשַּׁתְקָנִים
    שֶׁהֵם מְמַעֲטִים אֶת עַצְמָם,
    עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר—
    שֶׁאֵין לְךָ דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ שַׁתְקָן,
    שֶׁרוֹאֶה וְיוֹדֵעַ וּמֵבִין
    וְעוֹטֶה עַל עַצְמוֹ שְׁתִיקָה.
    כִּי גְּדוֹלוֹת נְפָשׁוֹת הַשּׁוֹתְקִים,
    וְקָטָן הָעוֹלָם וְרָחוֹק.

    וְשׁוּב וָשׁוּב, כָּל יְמֵי חַיָּיו,
    רוֹאֶה הַשּׁוֹתֵק כִּי צָרִיךְ הָעוֹלָם תִּקּוּן,
    וְתָר אַחֲרֵי מִלִּים,
    אַחֲרֵי מְסִלּוֹת,
    מִן הַגָּבוֹהַּ אֶל הַנָּמוּךְ,
    וְהַמִּלִּים כְּמוֹ נֶעְתָּקוֹת
    מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה.

    וְהָעוֹלָם זֶה הָרוֹעֵשׁ,
    נִרְעָשׁ מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר
    וְאֵינוֹ שָׂם אֶת לִבּוֹ
    לְשׁוֹתְקֵי הַדּוֹר.

    וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אֲבִי כָּל הַשַּׁתְקָנִים, זוֹעֵק:
    “כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.”

    וּלְעוֹלָם אָנוּ הוֹגִים בְּתוֹרַת מֹשֶׁה,
    שֶׁהִגִּיעָה מִן הַשְּׁתִיקָה,
    שֶׁהִגִּיעָה בִּכְבֵדוּת הַפֶּה וְהַלָּשׁוֹן,
    וּבָאָה לְרַפֵּא אֶת הָעוֹלָם מִקּוֹלוֹת הָרַעַשׁ,
    מִן הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם בָּאִים מִן הַלֵּב.
    לֵאמוֹר:
    וְאַחֲרֵי הָרַעַשׁ—
    קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: מגבת, וריטסרום, צביה ר. ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    ברוך79
    ממש מדהים!!!
  • 2 843
    • א
    דיון נספח לאתגר התחפושת שחמקה משליטה 🎭🤡
  • אוראל סולטן //
    • בחזרה לאתגר.

    כאן אפשר לדון בסיפורים, להתייעץ ולהחמיא.

    בהצלחה!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: כותב בקצב, שיבת ציון, מוז'יניקית ועוד 2 משתמשים5 //
    24 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קפטן אמריקה
    מה הנוהל @ניהול קהילת כתיבה עד מתי ניתן להאריך אתגר בערב חג?
  • 2K
    • א
    אתגר התחפושת שחמקה משליטה! - אתגר דו שבועי 🎭🤡
  • אוראל סולטן //
    • כחחח... אהם האם.... חת חת... שתיים שתיים... שומעים?
    יופי. טוב מאוד.
    אז שלום לכולם, וברוכים הבאים לאתגר הפורימי שלנו!

    אז מה האתגר?
    טוב ששאלתם.

    הפעם אתם צריכים לכתוב סיפור שבו תחפושת תמימה (לכאורה) יוצאת משליטה לחלוטין! היא יכולה להשתלט על מי שלובש אותה; להפוך מסיבה מסתורית למציאות; ואולי פשוט לתקוע מישהו בתוך כלוב בגן החיות בתחפושת של אריה.

    הכללים:
    • הכתיבה יכולה להיות בכל סגנון – מותח, קומי, דרמטי או אפילו אימה.
    • הדמות הראשית חייבת להתחפש למשהו שיגרום לסיפור לצאת משליטה.
    • הסיפור צריך להוביל למצב אבסורדי/מצחיק/מפחיד – או כל שילוב יצירתי אחר.
    • אורך: 300-1000 מילים. (שבטעות לא תכתבו מגילת אסתר נוספת...)

    דוגמאות לרעיונות:
    • ילד שהתחפש לקוסם – ומגלה פתאום שהוא באמת יודע לעשות קסמים, אבל לא מצליח להפסיק. (מוכר לכם מאיפשהו? ;))
    • מישהו מתחפש לרובוט – והרחפן שמצלם את האירוע מזהה אותו בטעות כאיום ומנסה לנטרל אותו.
    • אדם שהתחפש לאחשוורוש – וזוכה בכתר המלוכה האמיתי לגמרי במקרה.

    הפרס לזוכה:
    • כבוד נצחי! (או לפחות עד פורים הבא).
    • אם יש ספונסר – אז גם חבילת אוזני המן בטעם שאף אחד לא רוצה. (כי זה מה שנשאר בחנויות אחרי פורים.)

    האתגר ינעל בעז"ה בל"נ ביום חמישי כ"ז אדר בשעה 00:00 בדיוק!!!

    אז שיהיה לכם בהצלחה!
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: הבא בתור, כותב בקצב, החיים טובים ועוד 21 משתמשים24 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    טוב, אז לאחר אין-ספור דיונים קשים יחד עם שלושה שופטים חמורי-סבר (היועמשי"ת יצאה לנבצרות...)...
  • 201
    • ס
    שיר חוט
  • ספרי מוסר //
    • שיר שנכתב על אובדן קרוב.


    איך זה שכל הזמן הזה
    את היית שם,
    למעלה.
    ישבת והבטת עלי -
    מתפללת
    עליך.

    ואיך
    כל הזמן הארוך הזה
    בו חיכיתי לך
    שתבואי.
    המשכת לראות אותי,
    מתפללת
    עליך.

    ואני
    לא ידעתי עליך דבר
    רק התפללתי
    עליך
    ואמרתי לאלוקים
    שעוד נחזור
    ונהיה.

    ואת
    לא אמרת לי דבר
    לא גילית לי שאת כבר אינך
    ולא אמרת לי שכאן,
    ממש לצידי
    יש רק קבר
    ותפילה
    וקדיש.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: מלי וייס, שמואל אגסי, (deleted member) ועוד 10 משתמשים13 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    ספרי מוסר
    @דודה ממש תודה עזרת לי.
  • 138
    • N
    שיתוף - לביקורת חורף
  • NeWord //
    • אני והלילה.

    קר לי. וגשם. תאורת רחוב עמומה. אוזניות, מוזיקה ודמעות. הולכת מהר, להרגיע, להירגע. המילים שוטפות אותי בקצב מסחרר, מפלים של מילים מסתערות. מחשבות. מחשבות. מחשבות.

    ורע לי. וטוב לי. שמח. עצוב.

    מלא וגדוש.

    חורף של רגשות.

    קנה הנשימה כבר שורף מהאוויר הקפוא, וגם הצלעות מאותתות לי שהגיע הזמן לחזור.

    הלב מסרב.

    עומדת ככה, באמצע שום מקום, ורק רוצה להתמזג עם הטבע.

    הדמעות והגשם, הרוח הצולפת והלקאה עצמית גדולה, עלים מסוחררים ובלגן עצום של רגשות.

    ככה. רק ככה.

    אני אוהבת חורף.

    אשמח לביקורת על תוכן הקטע, הצורה בה הוא מוגש, המשלב הלשוני, או כל דבר אחר שתמצאו לנכון לשפר בקטע
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: .חיה פ, מלי וייס, אשר צ'סקו ועוד 11 משתמשים14 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    N
    NeWord
    וואו, תודה על הפירגון, באמת🙏 את האמת שכן... מתגעגעת לחורף כבר מעכשיו...
  • 489
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת ילדה ונוף
  • צביה ר. //
    • הִכַּרְתִּי נוֹף,
    אֲהַבְתִּיו.
    מֵאָז, מִתָּמִיד.
    נוֹף שָׁקֵט, צָלוּל,
    תָּכֹל. יָרֹק.
    מְמֻסְגָּר בְּחַלּוֹן,
    בִּתְמוּנָה
    עַל קִיר חָלָק.
    עַד אֲשֶׁר בָּאת,
    יַלְדָּה,
    וְשָׁלַפְתְּ נוֹף
    מִמִּסְגֶּרֶת.
    פָּרַעְתְּ תַּלְתַּלָּיו,
    הִלְהַטְתְּ אֵשׁ בִּשְׂדוֹתָיו,
    רַצְתְּ בֵּין מֶרְחָבָיו
    לְכָל כִּוּוּן,
    עַד אֵין סוֹף.
    טִפַּסְתְּ, נָפַלְתְּ,
    וְשׁוּב.
    נָתַתְּ לָרוּחַ שֶׁבּוֹ
    לִסְעֹר בָּךְ,
    לְפַזֵּר דַּעְתֵּךְ
    לְכָל עֵבֶר.
    וְלִמַּדְתְּ אוֹתִי,
    יַלְדָּה,
    לֶאֱהֹב.
    אוֹתוֹ. אוֹתָךְ.
    כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם.
    יַלְדָּה וְנוֹף.


    הקטע נכתב לאחר קריאה מתפעמת בספרה של     @Ruti Kepler "ילדה נוף", ובהשראתו. ספר חובה לכל הורה לילד-נוף, ולכל הורה נקודה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: שין אלף, שיבת ציון, חוה אייזן ועוד 37 משתמשים40 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    מחמם את הלב, תודה רבה!
  • 132
    • חוה אייזן
    שיר גאות ובצורת שרב
  • חוה אייזן //
    • התקופה האחרונה היוותה (ומהווה) רצף של רגשות סוערים, עליות ומורדות
    כאב, אובדן, צער ודאגה... טרגדיות בלתי נתפסות, מציאות הזויה של שגרה לצד חטופים, מלחמה והפסקת אש וכולי
    והיו גם רגשות חיוביים כמובן, שמחות גדולות וקטנות, הצלחות וס"ד ועוד
    אז פשוט כתבתי על קשת הרגשות שלי ושל העם שלנו

    גאות ובצורת שרב- חוה אייזן

    הַקֶּשֶׁת רוֹקְעָהּ בִּי חֵרְטָהּ
    לֹבֶן מִנְעַד תְּשׁוּרָתָהּ
    כְּפִיסָיו שֶׁל מָאוֹר מְסַנְוֵר
    אֹרֶךְ צִירָהּ הַחִוֵּר
    גּוֹנֵי מַבּוּל וְאֶשֶׁד סְרוּחָיו
    שִׁבְעָה עַל שִׁבְעָה וְעַל שֶׁבַע
    חֶזְקַת קֶצֶב הַלֵּב הַמֻּרְחָב
    לִיטַע בְּצִלּוֹ אֶת הַטֶּבַע

    אַרְגְּמַן חוֹגֵג אֲחִיזָה
    בִּשְׁבִיל הָעוֹטֵף הַנִּגְדָּם
    מוּל חֶלְקַת חָלָל הַבְּזוּזָה
    מַאֲדִים אֶת טֹהַר בִּגְדָּם
    לְזֵכֶר הי"ד הַגְּנוּזָה
    אוֹ חִלּוּץ אָדָם תַּחַת דָּם

    עַיִן הֲפוּכָה בִּצְהֹב רִקְמָה
    אֵינָהּ מְיַשֶּׁרֶת מַבָּט
    צוֹרֶבֶת סִמְלֵי הָאֵימָה
    מַרְכֶּנֶת גּוּפָהּ הַמְּקֻמָּט
    לֶעָבָר מִתְקוֹמֵם עַל אֻמָּה

    שֵׂעָר הָעוֹלָל הַבּוֹלֵט
    שֶׁהִכְתִּים דִּמְעוֹתָיו וְגוֹעֶה
    עַל לֶחִי אַרְצוֹ
    בְּאֵשׁ כְּתֻמָּה כְּאֵב לוֹהֵט
    שׁוּב הַצֶּבַע עַל דֶּגֶל דּוֹהֶה
    לֹא כִּלָּה מִרְצוֹ

    וְאֵין לִי אֲוִיר מוּל הַתְּכֵלֶת
    שֶׁל נֵס יוֹם וָיוֹם הַמְּחַיֶּכֶת
    בֹּקֶר יָפֶה וּבְשׂוֹרָה
    גְּרָפִים רָבִים עַל שׁוּרָה
    גֵּאוּת וּבַצֹּרֶת שָׁרָב
    קִיצוֹן מִתְנַגֵּשׁ בַּמֶּרְחָב
    קֵץ הַחַיּוּת וּשְׂרִידוּת
    וְקֶשֶׁת רוֹקַעַת עֵדוּת
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: יהלום-יצירות מלוטשות, RPO, NeWord ועוד 6 משתמשים9 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיונון
    צורף קובץ
  • 133
    • צ
    שיר אפור
  • צופה מהצד //
    • צבע באתי לי לבחור
    אני לא רע ולא שחור
    אבל גם לא מלאך צחור
    לא צדיק לא גדול הדור
    ולא גנב שבא לחתור
    אין במה אותי לזכור
    אני סתם איש אפור

    אני לא טלית שכולה תכלת
    לא שומר על הגחלת
    אחד שלא מביא תועלת
    אני כמו עמוד תמרור בלי שלט
    לפעמים אני כמו דלת
    שלא נפתחת ולא ננעלת
    כמו חוף קוצים בלי טיילת
    אני אפור סתמי כמו מלט

    אני לא כתום ולא זהוב
    לאף אחד פה לא חשוב
    האם אלך האם אשוב
    כשאני מדבר איש לא קשוב
    לא מרגיש גם לא עצוב
    אני אפור אני עלוב

    אני לא אדום בוער
    גם לא צהוב זוהר
    לא מתקדם ולא עוצר
    לא מחליט ולא בוחר
    תמיד חושש ומוותר
    ישנוני ומנקר
    לא מתעניין ולא חוקר
    ולא בונה ולא סותר
    אני סתם אפור חיוור

    אני לא ורוד של תקווה
    לא חום של אדמה
    לא סגול קסום
    ולא כחול עמוק של היקום
    לא מסוגל ולא יכול
    ליצור בי צבע עם מכחול
    אפור של כביש עליו לדרוך
    להסתבך ליפול משרוך

    אני לא ירוק פריחה
    ולא כתמתם זריחה
    סוג של צל או בדיחה
    אפור של פיח למריחה

    אני לא כסוף ולא מטאלי
    אין בי גימיק דיגיטלי
    גם בזום גם בפרונטלי
    אני אפור מיפגע מנטלי

    במחשבות אני אפוף
    אולי אני בכלל שקוף
    מיד נזכר .... בכל מה שקשור לגוף
    שמן קוראים לי וכפוף
    מסתיר מפריע כך בניפנוף
    בכביש מעירים לי בצפצוף
    מסננים איזה חצוף
    מבולגן עם כפתור לא פרוף
    איש שכלום לו לא דחוף
    אני אפרור כמו גפרור שרוף

    ואין בי ריח אין בי טעם
    לא אהבה וגם לא זעם
    לא היום וגם לא פעם

    אמנם אני כזה אפור
    אבל כן יכול לספור
    וזכויות בלי סוף לצבור

    אני בן של אלוקים אחד
    אני אף פעם לא לבד
    ויש לי יש סיבות תריג
    להפוך כל יום ליום של חג

    לא נולדתי בטעות
    ולי חובה ולי הזכות
    לעשות דברים עם משמעות
    חיים של טעם ומהות
    שווה לחיות וגם למות
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: yes I am, NOA#, שמואל אגסי ועוד 22 משתמשים25 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל אגסי
    קראתי מרותק. מקסים!.
  • 575
    • א
    שיתוף - לביקורת סיפור שכתבתי בנושא התמודדות בתקופת השידוכים, לביקורת
  • אבי 15 //
    • אני כותב פה ושם כתחביב, ולאחרונה השקעתי קצת על סיפור בנושא ההתמודדות של בחור ישיבה בתקופת השידוכין.

    מכיון שאינני סופר ואפילו לא מתחיל אלא רק חובבן, אני מבקש ומחפש הערות והארות בין על סגנון הכתיבה ובין על העלילה ועל כל דבר, זה חשוב לי!

    בתודה מראש!
    • תודה
    Reactions: שיבת ציון, Ayala10, ח.ד. וחלק ועוד 2 משתמשים5 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל אגסי
    אינני מנוסה באף תחום שהוא, אבל כאחד שמכיר אנשים במצב המתואר, אני מוכרח לציין שהקפת את הנושא...
  • 158
    • ר
    שיתוף - לביקורת ויהי בחצי הלילה
  • רצתה //
    • אי פעם לפני שנות דור כשהייתי בסמינר. (סתם, אני לא כזאת זקנה)
    כתבתי על משקל הפיוט "ויהי בחצי הלילה" כמה מילים על הלילה של בחורות הסמינר.
    (זה נכתב מקסימום ב5 דקות, וכמובן בחצי הלילה. אז בלי ציפיות)

    ובכן ויהי בחצי הלילה:

    אז רוב לימודיך בלילה:

    באשמורות לילה נעצמו עיני הלילה:

    גם למודי מבחן נעשים לילה:

    ויהי בחצי הלילה:

    ד    קדקתי דקדוקי מילים בלילה:

    הלחצתי חברה בפרויקט הלילה:

    ותלמידות אוכלות בכפליים לילה:

    ויהי בחצי הלילה:

    ז    ירוזי מורות בהגשת שיעורים בלילה:

    חפירות על שידוכים הלילה:

    טלפונים ארוכים לילה:

    ויהי בחצי הלילה:

    י    עוץ דחוף לחברה בלילה:

    כסא נח ליד השולחן חובה הלילה:

    לימודי פרך זכר ליציאת מצרים לילה:

    ויהי בחצי הלילה:

    מ    ח גרוס מרוב מחשבה בלילה:

    נפש שחוקה מרוב הרגשה הלילה:

    ספר טוב נשמור לילה:

    ויהי בחצי הלילה:

    ע    וררתי ישנים מרבצם בלילה:

    פלפולי סרק נעשים הלילה:

    צרחות התרגשות של ארוסין לילה:

    ויהי בחצי הלילה:

    ק    רב יום אשר הוא לא יום אלא לילה:

    רם הודע כי לך יום ואף לך הלילה:

    שוש תשיש תלמידה בהגיע הלילה:

    תפסיק שעון מעורר מלהקיץ מהלילה:

    ​
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מלי וייס, ללי99, דינה מילר ועוד 19 משתמשים22 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    N
    NeWord
    שלא נדע עוד צער😉
  • 218
    • C
    שיתוף - לביקורת שיר שכתבתי לע"נ שירי וילדיה הי"ד
  • CE3D //
    • צִוִּיתָ
    לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים
    וְאֵיךְ את הָאֵם עִם הַבָּנִים
    פִּרְאֵי אָדָם בַּשֶּׁבִי לָקָחוּ

    אָמַרְתָּ
    עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר שָׂרָה
    ואֵיךְ עָלְתָה שִׁירִי בִּסְעָרָה
    הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירֶיהָ סָחֲבוּ

    הִבְטַחְתָּ
    אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַרְאֵל
    וְאֵיךְ נֶעֶקְדוּ כְּפִיר וַאֲרִיאֵל
    דָּמִים בְּדָמִים נָגָעוּ

    בִּקַּשְׁתָּ
    עַל אֵם הַדֶּרֶךְ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי
    וְאֵיךְ תּוּכְלִי לְהַפְסִיק? אָנָּא הַמְשִׁיכִי
    לִשְׁאֹג כִּלְבִיאָה עַל כִּי לֹא שָׁבוּ

    קָרָאתָ
    הֲבֵן יַקִּיר לִי... יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים
    וְאֵיךְ צָלְחָה דֶּרֶךְ רְשָׁעִים
    וּמִשַּׁאֲגוֹת הַלַּיִשׁ לֹא נִבְהָלוּ

    הִבְטַחְתָּ
    דַּי דַּי, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ
    וְאֵיךְ מִבּוֹר שְׁבִי תֵּדְעִי אַחֲרִיתֵךְ
    למנוחות עולמים איתך שָׁבוּ

    נִבֵּאתָ
    "חֲוִי כִּמְעַט רֶגַע" כּוֹס הַיְּגוֹנִים הַרְפִּי
    וְאֵיךְ הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר? אף על פי
    אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה

    ואף על פי שיתמהמה אחכה לו
    בכל יום שיבוא
    אני מאמין
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: נשמה בוערת, דינה מילר, (deleted member) ועוד 27 משתמשים30 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    N
    NeWord
    וואו מיוחד! נגעת בי! השיבוצים והחריזה מדהימים הלואי ובקרוב נכתוב על הגאולה השלימה!
  • 3 4 5 20K
    • %
    סיפור בהמשכים אריאל. ילד של אבא.
  • %תמר% //
    • מנסה לכתוב סיפור.
    הנושא די רגיש.
    מקווה שיתקבל ולא אחטוף ביצים על הראש...
    הסיפור אמיתי ודי קרוב אלי כמובן בשינויים שלא יזהו...
    אשמח לביקורת.
    כתבתי בגוף ראשון אני מתלבטת אם להמשיך ככה או לשנות...


    פרק א

    זהו אבא הלך.

    שמעתי את אמא אומרת בטלפון למישהו חשוב שהוא לא יחזור והיא גמרה אתו.

    אני מפחד שהיא התכונה שהיא כבר הרגה אותו ואבא מת. אני חושב שלגמור זה להרוג.

    כל פעם שהיא כועסת היא מרביצה חזק, אולי עכשיו הידיים שלה הרגו אותו.

    הקול שלה היה כועס נורא, אני לא יודע למה.

    אני רוצה לבכות אבל לא יוצא לי כלום.

    אבא הטוב שלי. אני אוהב אותו.

    לא יודע אם הוא אוהב אותי.

    אפילו שכל פעם הוא היה אומר לי שאריאל הילד הכי צדיק והכי גיבור כמו אריה.

    וכשהוא היה מנשק הוא היה אומר לי שאריאל מתוק כמו כוכב.

    כי אם הוא אוהב אותי למה הוא השאיר אותי בבית כשאמא כועסת, אולי הוא לא אוהב בכלל.

    הוא יודע שזה מפחיד כשהיא כועסת, אז למה הוא לא לקח אותי אתו.

    אמא באמת כועסת עלי. היא רוצה שאני יאכל ואני לא יכול.

    אם אני אפתח ת'פה הבכי יצא, לא יהיה מקום לאוכל להיכנס.

    אוף, אני מפחד נורא שאמא תרביץ לי. היא תמיד הרביצה לאבא כשהוא הרגיז אותה.

    עכשיו אני מרגיז אותה, כי אני לא אוכל.

    בסוף אני לא מצליח להשאיר את הפה שלי סגור.

    הבכי בורח לי וגם הדמעות. כל הפנים שלי רטובות.

    אמא כועסת עוד יותר ואני מפחד נורא.

    הראש שלי חושב כל הזמן על אבא ולאיפה הוא הלך, אני רוצה אותו, אני בטוח שהוא אוהב אותי.

    בטעות אמרתי בקול את המחשבות שלי והם התערבבו לי עם הבכי.

    אמא כועסת נורא, כל הפנים שלה אדומות, גם הלחי שלי אדומה.

    מצויר עליה יד, אני יודע.

    כל פעם שהיא מרביצה לי אני אחר כך רואה במראה את היד הגדולה שלה מצוירת לי על הלחי.

    אני מפסיק לבכות ורק הדמעות מרטיבות אותי.

    החולצה שלי רטובה וחם לי נורא.

    אמא שמה אותי במיטה של הקטנים אפילו שאני כבר בן ארבע.

    אני יודע למה היא שמה אותי שם ואני כועס מאד.

    היא לא רוצה שאני יצא, היא שמה אותי בעונש.

    כל המקלות האלה ששומרים על התינוקות, שומרים עלי עכשיו שאני לא יצא מהעונש.

    אני מתגעגע לאבא.

    אולי הוא לא יחזור בכלל, אני לא יודע, רק מפחד נורא.

    הלב שלי דופק מהר וכואב לי הראש.

    אני חושב פתאום שאולי בגלל שאמא לא אוהבת אותי היא עשתה שאבא ילך.

    ואולי אף אחד בעולם בכלל לא אוהב אותי.

    אני כבר בוכה עוד פעם, הכי חזק.

    מלא דמעות מרטיבות את הכרית.

    אמא לא באה לכעוס עלי, היא מדברת עם אנשים חשובים בטלפון שלה, אני שומע אותה.

    היא סגרה לי את הדלת כי אני מפריע לה לדבר.

    אני בוכה יותר חזק כי עכשיו חשוך לי.

    אין לי אור ואני מפחד נורא.

    אין לי אבא שיגרש את החושך.

    הוא הלך.

    אמא אמרה למישהו בטלפון שסוף סוף יש לה גט כי אבא נתן לה.

    אני לא יודע מה זה גט ולמה אבא נתן אותו לאמא.

    אני מנסה לחשוב כי אבא אמר שאני חכם.

    בסוף נגמר לי המח, הוא מפסיק לחשוב כי נרדמתי.


    מחר אני יעלה עוד פרק...
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: 160 איי קיו, הילדה "המאומצת", מפרש ועוד 76 משתמשים79 //
    91 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    E
    ELIZABET
    חדמ"ש. מבטיחים לא לשפוט!!
  • 154
    • מ
    שיתוף - לביקורת המדף שלי
  • מישהי עם יראת שמיים //
    • אשמח מאוד למשוב מכל הסוגים.

    המדף שלי / רות אשוש​



    פעם היה לי חבר שרצה לכתוב לי מכתב. אבל לא היה לו עפרונות ועטים, לא היה לו שום בלוק נייר אפילו לא טישו קמוט, אבל הלב שלו היה עמוס וגדוש ומלא ברגשות ובסיפורים והוא כל כך רצה לכתוב לי מכתב. אז הוא הלך לחוף הים לקח ענף עץ וכתב לי על החול את מכתבו, הוא כתב וכתב. כל החוף היה מלא במילים חמות אלי, בסיפורים ובתחושות, אבל אז הגיע גל גדול ושטף הכל.

    והחבר שלי נעלם עם הגל.

    על המדף ליד מיטתי נשאר לו צדף אחד קטן מלא בגרגירי חול, שהיה היו פעם מילים חמות כתובות.



    פעם היה לי חבר שרצה לקנות לי מתנה, מתנה שתביע את שבליבו, מתנה אוהבת, מתנה יקרה, אבל לא היה לו כסף, ואת הפרוטות שהשיג היה צריך בשביל לא לרעוב ללחם, אז הוא לקח את עלי העץ שנשרו וקלע איתם שרשרת יפהפייה. אבל העלים היו שבריריים מידי, והחיבורים חלשים מידי וכשהגיע הרוח היא סחפה אותם איתה.

    החבר שלי נעלם עם הרוח.

    ועל המדף ליד מיטתי נשאר עלה בודד אחד, חוליה מתוך שרשרת שהיתה פעם רחשי לב ותחושות.



    כך אספתי לי חפצים ורגשות. שאיש מלבדי לא יכל להבין. שאיש לא ראה בהם דבר מלבד ערמת גרוטאות.



    יום אחד פגשתי חבר, חבר חדש. מצוחצח מעונב, זקוף קומה, מעורר יראה. כולם רצו אחריו וצייתו לכל מילה שלו.

    אני נבהלתי מהעוצמה ותפסתי מרחק, הייתי היחיד שראה את עיניו הכבויות הכמהות לחבר אחד אמיתי. בתוך הזיוף השקרי הוא נבלע. נבלע וטבע.

    כבר לא שם לב לרגש אמיתי, לא האמין לחברות פשוטה.

    ואני מרחוק הסתכלתי, והתחלתי להתקרב.

    אבל החבר שלי, נו, בחור עסוק. אי אפשר לשפוט אותו, עסוק מידי. הוא היה מחפש אותי רק כשהיה לו איזה רגע פנוי ולא היה כזה כמעט, כדי לתת לי מעט תשומת לב ויחס אישי, לרומם אותי מ"המקום השפל שלי", מ"המעמד הנמוך שלי".

    אבל את שמי הוא לא רצה באמת לזכור.



    היו אנשים יותר חשובים ויותר מעניינים שיכלו להביא לו עוד מעט מזומנים ועוד קצת מעמד וכבוד, שהיה צריך להתייחס אליהם, והיה חשוב להתייחס וגם כדאי..

    ואני, מה אני יכול לתת?

    יום אחד הוא שאל אותי מה אני יכול להועיל לו? מה אני יכול לתת לו? למה אני מתאמץ כל כך להיות בסביבה שלו?

    אז עניתי לו את האמת שלי, שאין לי שום דבר לתת.

    כלום.

    מלבד צדף עם חול ועלה אחד בודד.

    החבר החדש שלי, עצם את עיניו.

    חשבתי שהוא מרחם עלי.

    הוא-מלא בכל טוב הארץ, ואני יש לי רק מדף אחד. ליד מיטתי.

    חיכיתי.

    הזמן הפנוי הנדיר שהיה לחבר שלי נגמר, הוציאו אותי מחדרו.

    הוא לא פתח את עיניו ולא הביט לכיווני.

    אבל אני את ליבו ראיתי.



    לחבר החדש שלי אין זמן. הוא עמוס בכל שניה מעשרים וארבע השעות שמוקצבות לו ביום.

    אבל פתאום הוא התחיל לקרוא לי יותר ויותר.

    הוא היה יושב מולי, מיוסר. כאילו קרא לי בכח. כאילו כח בלתי מוסבר גורם לו שוב ושוב למצוא זמן בשבילי.

    לפעמים היו יורדות לו דמעות ככה סתם ואז הוא היה מסב ממני את מבטו.

    ואני ידעתי שזה גרגרי החול שצורבים לו בעיניים.



    הזמנים השתנו וגלגלי העולם נעו ואני נהייתי עסוק עד מעל לראשי. אבל בכל יום הייתי מפנה את זמני לחבר החדש שלי. הוא היה מגיע מעונב, מחויט, עם נעליים מקולפות ומצוחצחות. ושפוף.

    ואני- הייתי יושב אתו ושוזר שרשראות מעלי מחט דקיקים מהעץ שבחצר.

    אמרו לי שיצירה היא דבר מרפא.

    הוא היה מביט בי ושותק. אחר כך היה קם. והולך. עדין שותק.

    הייתי משאיר את השרשראות ליד העץ, והן היו נעלמות משם תמיד.

    ואני ידעתי שגם לחבר שלי יש מדף.



    עברו כמה חודשים.

    יום אחד הוא דיבר.

    הייתה לו משאלה אחת. הוא ביקש לראות את המדף שליד מיטתי.

    לקחתי אותו איתי. הוא עמד מול החדר הפשוט, הקטן, ליד המזרון המהוה, ליד ארון נעול של גביעים יקרים, הביט על השידה שהיו עליה קריסטלים מאובקים וטסי כסף שחורים.

    וכן, הוא גם הביט אל המדף הקטן. המוחזק בכח. המדף הנקי, הישן האהוב, שיש עליו גרוטאות יקרות.

    הוא הביט על הצדף על גרגירי החול ועל העלה. ובכה.

    אין על המדף עוד מקום למתנה שלי, הוא אמר, והלך.

    והוא לא ראה את המקום הענק, את השטח הרחב שיש לי בליבי.



    למחרת חיכיתי לו מתחת לעץ כהרגלי.



    הוא הגיע, מהסס. וביקש ממני בקשה נוספת, אחרונה.

    ואז אני אלך באמת, הוא אמר, רק לראות את היומן שלך, יומן הפגישות.

    נתתי.

    הוא הביט, ונבהל.

    הייתה צריכה להיות לך פגישה עכשיו. ודחית אותה.

    וגם בעוד שעה.

    וגם אתמול ולפני שבוע ולפני חודש.

    ואתה ישבת פה, איתי על הדשא, מתחת לעץ בזמן הזה?

    נכון, עניתי ברוגע.

    למה? הוא שאל, למה עשית את זה? אתה יודע שאין לי דבר לתת לך.

    אין לי כלום בשבילך.

    וגם לך אין כבר מקום על המדף.

    הוא כעס.

    שתקתי.

    כשנרגע קצת, הסברתי: אם אני אחפש רגעים פנויים כדי לפגוש אותך, אני אהיה סתם חבר שלך, אבל חבר אמיתי, מפנה רגעים במיוחד בשבילך.

    אני-מפנה רגעים.

    אני רוצה לתת לך מזמני.

    אני רוצה לתת לך חברות.

    אבל אין לי מה לתת לך. הוא חזר ואמר ובכה. אני לא נותן לך כלום. אין לי מה לתת.

    קמתי אליו וחיבקתי אותו.

    אתה נתת לי. לחשתי. אתה היית הראשון שהעניק לי חברות.

    ואז איבדת את עצמך. וכך איבדת גם אותי.

    ואני, אני הלכתי ואספתי חלקים ממך, אלי.

    מהים.

    משדרת העצים.

    ומעמקי הלב.

    אספתי ושמרתי אותם על המדף.

    ותמיד חיפשתי אותך.

    מתחת לחליפות מגוהצות ונעליים משופצות וחפתים ותיקים מהודרים.

    מתחת לעיניים הקרות והפנים האטומות.

    תמיד חיפשתי.

    ומצאתי חלקים.

    אבל אני לא רוצה חלקים. אני לא רוצה חפצים. אני רוצה אותך. ואת ליבך.

    אתה יכול לתת לי.

    את אהבתך. ואת מילותיך. אתה יכול לתת לי חברות.



    הוא הרים אלי את עיניו.

    הן היו עמוקות ומדברות.

    הן היו מודות.



    ואני ידעתי, יש לי חבר חדש-ישן, שוב.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: נועה noa, NOA#, חיפאית!!!! ועוד 12 משתמשים15 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    העץ הנדיב.
  • 152
    • ה
    שיתוף - לביקורת רד- עלה, עלה ורד.
  • הטעם המושלם //
    • מה כבר רציתי?
    בגד לשבת לילדה בת שלוש?
    שמלות ליום חול שמכסות את הברך בלי ליצור חור בבנק?
    רציתי. לרצות לא עולה כסף.
    הבעיה היא שלקנות- עולה. ועוד איך עולה.
    לא רק כסף.
    עולה בלעלות לאוטובוס.
    סליחה. עולה בלעלות הביתה מייד אחרי הגן, לקחת את הגברת לשרותים לפני נסיעה של שעה הראשונה. את אלו שאחריה לא סופרים. בכל מקרה בסוף מגיעים לאותו מקום בדיוק- למיטה. היא לא רוצה.
    עולה בלהתווכח עם השעון מי צודק- אני- שלפני נסיעה היא חייבת ללכת לשרותים, או הוא- שמכריז שאני חייבת לוותר או לשרותים או לאוטובוס. אין שני מנצחים.
    ויתרתי על השרותים. ממילא ברבי עקיבא כל חנות ראשונה מוכרת אוכל וגם שרותים.
    עולה גם לוותר על לקחת מים. כי אם היא תצטרך לשרותים בדרך אני בבעיה. זוכרים שאני צריכה בגדים שדווקא יורדים? (מתחת לברך).
    המחיר הוא להסתובב בחצי בני ברק מיובשים עד שמגיעים למסקנה המתבקשת שאין ברירה אלא לקנות מים. עכשיו. בחנות הראשונה שנקרית לדרכי.
    בקבוק מים של חצי ליטר עולה בה 10 שקל. זה מה יש.
    עולה גם לרצות בגד לשבת שהוא גם יורד (מתחת לברך).
    גם יורד (במידה. לא מידי רחב. קצת בעיה עם הסעיף הקודם).
    גם יורד (למדפים. מהקולקציה החדשה. בגד אחד מותר לי לפרגן לעצמי מאלו. לא רציתי מלמלות. בעצם רציתי. הבנק הטיל וטו.)
    גם יורד (במידה. שיתאים לקטנה. מה זה שווה אם זה לא סט?)

    אז אם הבגד כל כך יורד- למה הוא עולה, ועולה, ועולה, ועולה- בכל הסעיפים לעיל, וגם במחיר!
    • חחח
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: "המאיר לארץ", אינפרא, מישהי עם יראת שמיים ועוד 5 משתמשים8 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הטעם המושלם
    אשמח להארות והערות.
  • 244
    • א
    שיתוף - לביקורת מי יותר מרשימה הבוקר?
  • אסתיאר //
    • בעולם הזה כולם רצים.
    רצות.
    רצות להגיע רחוק.
    רצות. רוצות.
    רצות לשם. רוצות להגיע.
    לעוד משהו, לעוד הישג, לעוד יעד.


    כי ככה זה.
    מי יותר מרשימה הבוקר?
    מי עשתה עוד צעד בדרך להכי-הכי שיש?
    מי תספר לכל העולם הבוקר משהו מרגש על משהו מרגש...?


    וכל זה קורה מהר.
    בלי לעצור, בלי לנוח, בלי לחכות לאף אחד.


    ואת שם.
    יושבת לבדך ורואה אותן.
    את כולן.


    הן במסך, עטויות שמלות לבנות, או פרחוניות—אלה של הצעקה האחרונה, עם הפאה של השדרוג האחרון...
    מספרות על עוד חלום שמתגשם.
    עוד מטרה שנכבשה.
    עוד דרך שלעולם לא תגיעי אליה.


    יש להן קריירה נוצצת, עתיד מבטיח, הצלחה מסחררת.
    הן עומדות על במות, הן טסות לכל מקום, יש להן חברות מצליחות, רעיונות גדולים, הן תמיד בדרך ל"דבר הבא".
    הן מחייכות חיוך מלא ביטחון, מצלמות תמונה מושלמת, מוקפות באהבה ובקהל מעריצות, ותמיד מספרות כמה רחוק הן כבר הגיעו...
    גם תעסוקתית, וגם ממש פיזית.
    עיר רחוקה, בית מלון מפואר, או טיסה לארץ העתיד...


    ואת?
    איפה את?


    את עם הבגד הפשוט שלך מעונה קודמת, שעליו פליטה שהתינוק השאיר לפני רגע, שוב מעבירה ניגוב באותו מקום בפעם האלף... מרגישה לרגע כלום. קטנה. לא נספרת. כאילו אינך עושה דבר.


    מה כן?
    להחזיק תינוק, להאכיל, לכבס, לנקות, לסדר—זהו... רק זה...
    אה, ואולי גם לצאת לעבוד בבוקר כמה שעות, לקבל בקושי שכר מינימום, להאבק לסגור את החודש.


    מרגיש כאילו נשארת מאחור, בזמן שהעולם ממשיך לרוץ קדימה.
    משאיר אחריו שובל של אבק, שרק שורף לך בעיניים ומכאיב בלב.
    כמה את רחוקה מהיעד המבוקש שבמסך...


    וזה שורף את העניים, ומקטין את הלב.
    קטן קטן...
    עוד יותר קטן , ועוד יותר קטן , ועוד יותר קטן.

    והמסך גדל. והם גדלות. עשירות. מתפרנסות. מרויחות. נהנות.

    ואת... עוד יותר קטנה. ועוד יותר קטנה. ועוד יותר...

    וכל פעם כזו מזכירה שוב את מה שאין לך, ואת מה שיש להן.

    יש לה:
    עוד יותר, ועוד יותר ועוד יותר.


    ולי?
    אין. אין. אין.


    ומי את?
    את קיימת בכלל?
    מה יש לך? מה את עושה?
    איפה את מפורסמת בהצלחות?


    זהו, שלא.


    את לא באמת קיימת.


    המחשבה הזו חודרת לאט.
    גורמת לילדה הפנימית שבעומק הלב להתרחק מעצמה, לא לשמוח, לא להעריך, לא לאהוב את מה שבאמת יש לה בידיים. ולהרגיש קטנה, קטנה, קטנה.


    וזו האמת?!?

    ומי צילם והעלה לרשת את הליטוף הרך לילד בן החמש שחושש?
    את המבט הדואג לכאבו של התינוק?
    את החיבוק שעוטף את המתבגרת שלך בדיוק ברגע שהיא זקוקה לו?


    ומי תיעד את האוכל שאת מכינה באהבה, את הארוחה שמוגשת לשולחן, את הדאגה המסתתרת בין קפלי הכביסה הנקייה שמסודרת בארון?
    את השקט שאת יוצרת, את הסדר שמאפשר לכולם לנשום,
    את החום שממלא את הקירות?


    ומי שיתף את הרגעים הקטנים, הפשוטים,
    שבהם אהבה עוטפת הכול,
    ושמחה מתנגנת בבית?

    למה כל זה נראה כל כך קטן?


    זה לא מופיע בכותרות, לא מצטלם טוב,

    אבל זה מחזיק את העולם


    הילד הזה, שלא היה מחליף אותך בעד שום תואר,
    הבית שאת מחייה במעשייך הקטנים קטנים.
    כל מה שאת נותנת בלי שאף אחד ישים לב, לאיש שלך, לילדים, לבית —

    זה הדבר האמיתי.

    כי בית, זה לא רק ארבעה קירות.
    זה לא רק מקום שבו ישנים ואוכלים.
    זה לב פועם.
    זה מרחב שבו כל אחד מוצא נחמה, אהבה, ביטחון.
    ואת—את זו שבונה אותו, יום אחרי יום,
    במעשים הקטנים שאת אולי לא שמה לב אליהם,
    אבל הם יוצרים חיים.


    ואולי הגיע הזמן לא להסתכל לשם.
    פשוט לסגור. להשתיק. למחוק.


    לא לתת לעולם שבחוץ לקבוע עבורך את המעמד שלך.
    מה שווה ומה לא.


    כי ההצלחה שלך לא נמדדת בהצלחות שבחוץ.
    היא נמדדת לפי האור שאת מביאה לבית שלך, למשפחה שלך, לעצמך.


    התרחקנו כל כך מהאמת.
    שכחנו מה באמת שווה.


    בעולם שמודד הצלחה במספרים, בדירוגים, בלייקים—
    הדברים האמיתיים נעלמים מהעין.


    אבל הם שם.
    הם תמיד שם.


    ואת?
    את לא צריכה לרוץ כדי להוכיח שאת קיימת.
    לא למהר, לא להדביק קצב, לא לחפש הכרה.
    את כבר עומדת במקום שבו נבראים חיים,
    במקום שבו אהבה נרקמת ברגעים שאיש לא ימדוד—
    אבל הם אלה שמחזיקים את העולם.

    את לא צריכה לרוץ לשום מקום.
    את כבר במקום הכי חשוב שיש.


    המשפחה היא יצירתה הגדולה ביותר של האישה..
    ושם, במעשים השקטים שאין להם במה,
    נרקם השכר הנצחי שלה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ~yg~, L_M, SARAE ועוד 27 משתמשים30 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איפה אתההה??
    מהמם! וכל כך נכון... חיזקת אותי מאד!!
  • 216
    • א
    שיתוף - לביקורת לא מזניחים את הסוף המר!!!
  • אוראל סולטן //
    • אם אתם קוראים את זה עכשיו, סימן שזה קרה.

    ניסיתי להחזיק מעמד. באמת שניסיתי. אבל הכוחות שלי נגמרו, והגיע הזמן להפסיק את הסבל.

    אני יודע שיהיו כאלה שיגידו שאני פחדן. שאני יכולתי להמשיך. שאני יכולתי לנסות להיאבק. אבל אתם לא הייתם במקומי. אתם לא מבינים מה עברתי.

    הלילות הארוכים. השתיקה הרועמת. התחושה שאני לבד בעולם, אף אחד לא רואה אותי, אף אחד לא מחפש אותי.

    אני כבר לא אותו אחד שהייתי פעם. פעם הייתי מוערך, אהוב, רצוי. אנשים חיפשו אותי, כמהו אליי. כל פעם שהופעתי, הפנים שלהם היו מתמלאות באושר, עיניים נוצצות, חיוך רחב.

    והיום?

    אני עומד כאן, למעלה, מביט מטה. אין לי יותר תקווה. אין לי יותר בשביל מה לחיות.

    אז זהו זה.

    הגיע הזמן לשחרר.

    אני עוצם עיניים. רגע אחרון של שלווה.

    ואז… אני קופץ.

    מטה, אל התהום…

    אני נוחת ברכות על השולחן, מתגלגל מעט, נעצר ליד קופסת הגבינה. מישהו ימצא אותי בבוקר, אולי יצחק, אולי יתעצב, אבל זה לא משנה.

    אני כבר לא שם.

    אני לא השוקולד שהייתי פעם.

    אני, שוקולד פרה קטן, אחרון השורדים של חבילת הממתקים מפורים, כבר לא מסוגל לחיות יותר.

    הם שכחו אותי.

    הם לא אכלו אותי בזמן.

    והיום, ברגע הנורא מכל, שמעתי את המשפט שאף שוקולד לא רוצה לשמוע:

    "איכס, זה בטח ישן ומגעיל. תזרוק אותו."

    לא רציתי להיזרק. רציתי להיזרק בעצמי.

    וזהו, חברים. זה סוף הסיפור שלי.

    אולי בגלגול הבא אחזור כחפיסת שוקולד יוקרתית. לפחות אז, ייתנו לי קצת כבוד לפני שאוכלים אותי.
    • חחח
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: עמרם ספרא שם בדוי, כותב בקצב, מוריופ ועוד 21 משתמשים24 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה!!! שכוייח על ההערה, בעז"ה בל"נ אתקן אצלי.
  • 2 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת ראש בקיר בכל מחיר
  • איש המילה הכתובה //
    • יצאתי מתפילה מרוממת בכותל המערבי.

    שפתותי עדיין התנועעו בתפילה כאשר ידי סימנה לנהג מונית לעצור.

    רק כשרוב גופי כבר היה בתוך הרכב והכרזתי, "לבני ברק בבקשה", הבנתי שהנהג הוא בן דוד שלי, אבל גם של מוחמד עזתי כלשהו שייתכן מאוד כי נהרג אתמול בהפצצת צה"ל.

    כבר מאוחר מדי לצאת ולברוח.

    מקסים. זה בדיוק מה שטיפוס חרדתי כמוני היה צריך עכשיו – בילוי נפלא עם רוצח פוטנציאלי, בתוך קופסה ממונעת מסוגרת, וכל זה במהלך ימי אבלו האפשריים על בן דודו, מוחמד עזתי.

    מוזיקה ערבית רועשת החרישה את אוזניי. היא השתתקה לפתע כאשר לשידור התפרץ שדרן בהול שדיווח בזעם על הפצצה ציונית אלימה בפאתי דיר אל באלח. הוורידים של הנהג ברחו ממצחו. זהו, הלך עליי.

    הנעילה האוטומטית של המונית הקפיצה את לבי, והפנייה החדה והמפתיעה לנבכי שכונה ערבית כמעט השביתה אותו לעד.

    מרחוק ראיתי את הר הזיתים, שם טמונים לא מעט יהודים טובים שחוו את רגעיהם האחרונים, לצד ערבי זועם בתוך מרחב נעול. זה בדיוק הדלק שדליקת החרדות שלי הייתה צריכה כדי להתלהט עוד יותר.

    "למה אתה נוסע דרך השכונה הזאת?", שאלתי את הבן דוד בקול רועד. "זה קיצור משמעותי בדרך", ענה הנהג שנראה כמי שלהוט לקצר את דרכי לגן עדן בטווח הזמן המיידי.

    "עזוב קיצורים, אני לא ממהר. אני בדרך לשמחה משפחתית ואני ממילא לא רוצה להיות מבין הראשונים", התחננתי על נפשי.

    "אבל לי יש חפלה הלילה ואני ממהר מאוד", התעקש הרוצח לדבוק בתכנון פשעיו.

    אם חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע, הגיעה העצירה הפתאומית של הנהג במרכז הקסבה של מזרח ירושלים. "אני עולה לבית שלי רגע להביא משהו חשוב", אמר ויצא מהמונית, מותיר אותי מופקר להמון משולהב שהתקבץ מסביבי.

    קבוצת נערים עם רצח בעיניים פתחה את תא המטען, וחיטטה בתיק האישי שלי. היו בו דברים חשובים ויקרים לי מאוד, אבל הדבר היחידי שעניין אותי ברגע זה היה לשרוד.

    הנהג חזר לאחר דקות ארוכות עם סכין קצבים ענק בידו הימנית. ספרתי את דקותיי לאחור בבעתה שאי אפשר לתאר במילים.

    הוא הניע את הרכב והתחיל לנהוג בעודו אוחז בסכין. לפתע הוא הוציא מכיסו אגס, פרס אותו ולעס את פלחיו בקולי קולות בחוסר נימוס משווע. "רוצה גם פלח?", ספק שאל, ספק הציע את סעודתי האחרונה.

    "לא, לא", עניתי.

    "אל תתבייש, קח, קח", הוא דחף לי את הפלח ליד ואת הסכין שלצידו כמעט לעין.

    למען שלום העין נאלצתי לקחת, "בטח יש לו חלום ילדות אכזרי וסדיסטי לרצוח יהודי דווקא בעודו לועס אגס", חשבתי לעצמי בעצב.

    לאחר נסיעה של שעה ועשרים דקות שנדמתה כנצח, הוא עצר לפתע בכיכר החטופים בתל אביב. שם קיבל את פניי אוהד, פעיל מחאה מרכזי.

    "אנחנו פועלים להגביר את המודעות למצב החטופים בציבוריות הישראלית. המשחק המותח עם המונית הוא אחת הדרכים שלנו להמחיש לאנשים מעט מהסבל שהחטופים חווים במנהרות", אמר בחיוך מלא יצירתיות מרושעת.

    הייתי בהלם. עד כמה רחוק ואכזרי אנשים מסוגלים ללכת בשם מחאה?

    "השתגעת", צווחתי על אוהד. "אתה יודע שהיה לי בתיק 340,000 דולר ששייכים לגמ"ח של אבי? כשהנהג עצר במזרח ירושלים נערים מקומיים גנבו את התיק עם כל הכסף שבו", הטחתי בו.

    הוא נבהל כהוגן, ניסה להימלט, להיטמע בין ההמון.

    רדפתי אחריו. "תן לי את המספר שלך עכשיו, או שאני מתקשר למשטרה", הזהרתי.

    האיום עבד. החלפנו מספרים ונפרדנו לדרכנו.

    למחרת התקשרתי אליו, "תקשיב, אוהד, מה שעשיתם אתמול נחשב לחטיפה לכל דבר, עבירה שעונשה הוא שנים בכלא. אז ככה. או שאתה מעביר לי חצי מיליון דולר במזומן על הגניבה ועל עוגמת הנפש, או שאני ניגש לתחנת המשטרה ופותח עליך תלונה חמורה".

    הוא גמגם קשות והציע לי לדבר עם עורך הדין שמייצג את תנועת המחאה שבמסגרתה הוא פועל. עוד לפני שאני הספקתי להתקשר לעורך דין, האחרון הקדים אותי בבהילות. ביקש לפגוש אותי בהקדם כדי לסגור את הסיפור בשקט ובטוב.

    תוך שעתיים הגיעה לביתי משלחת מכובדת של ראשי המחאה ובתוכם אוהד והעורך דין הנכבד.

    הדרישה הכספית שלי הונחה על השולחן.

    "חייבים להשתיק את הסיפור הזה בכל מחיר", אמר הדומיננטי שביניהם, "אם כן, אוהד, אנו מצפים שתשלם את מלוא הסכום שהבחור דורש".

    כששמעתי את זה קיבלתי תיאבון. "חצי מיליון היה נכון לבוקר, עכשיו כאשר אני חש את הנזקים הנפשיים שמשתרשים בי יותר ויותר אני דורש מיליון דולר", הטלתי את הפצצה בחדר.

    מחצית מפעילי המחאה דרשו מאוהד לשלם גם את הסכום המופקע החדש, "בכל מחיר, בכל מחיר חייבים לסגור את הסיפור לפני שכולנו נהיה בכלא", נימקו.

    אוהד וחצי אחר של המוחים, התנגדו, "אם נסכים למיליון, הוא ידרוש ארבעה מיליון. ככל שתסכימו ל'כל מחיר', הבחורצ'יק ילך ויעלה את הסכום. ההתנהגות שלכם היא כניעה לסחיטה שתשיג בדיוק את ההפך", קבע בנחרצות והצליח לשכנע את עמיתיו.

    בשיא המתח ביקשתי את רשות הדיבור: "ובכן, אני פועל להגביר את המודעות למצב החטופים בציבוריות הישראלית" פתחתי את דבריי, "המשחק המותח עם התיק והכסף הוא אחת הדרכים שלי להמחיש לאנשים מעט מהסבל שהחטופים חווים במנהרות כאשר מפקיעים את מחירם במחאות חסרות אחריות. ואגב, בתיק שלי היו פריכיות ומלפפון רקוב, אה והוא בכלל לא נגנב".

    ועם התובנה המעניינת הזו, שילחתי אותם לכיכר החטופים להמשיך ולזעוק: "בכל מחיר".
    • חחח
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: רו"ח מתמחה, השנונה..., אימון- והנחייה בNLP ועוד 102 משתמשים105 //
    26 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה, איזה כיף לקבל תגובות כאלה. מעריך מאוד!
  • 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת שיכורים טרמפיסטים – הסוף!
  • איש המילה הכתובה //
    • יבש כמו שאשתי הייתה רוצה שהרצפות יהיו כשאני דורך בספונג'ה, ככה הייתי מגדיר את סעודת הפורים אצל השווער שלי – סעודת הבראה, רק עם תחפושות.

    לאורך 7 שעות הסעודה לא קורה כלום, כמו יצירה מוזיקלית ממושכת המורכבת מצליל בודד, ארוך וצורם.

    אפילו הבחורים המתרימים כבר יודעים לא להתקרב לבית הזה. ברשימת הכתובות שהם נושאים עמם כתוב ומודגש בצהוב זוהר ומהבהב: "יבש כמו מכונת ייבוש בתוכנית הייבוש הכי תוקפנית שלה – לא להתקרב".

    כבר שנים שאני לוקח על עצמי את תפקיד ה'משמח' הכמעט בלתי אפשרי. בבחינת במקום שאין איש, השתדל להיות פראייר.

    מובן שאי אפשר לעשות את זה במצב של פיקחות, אז אני שותה כמויות אסטרונומיות של יין וויסקי – מקריב את גופי לטובת הכלל.

    נכון, הרופא הזהיר אותי בפירוש שזה לא טוב לכבד שלי, אבל היובש שם מסוכן וכבד לכבד שלי שבעתיים.

    מגמת האווירה משתנה מקצה לקצה כאשר יש לי יותר אלכוהול בדם מאשר דם. אני משתחרר ומשתולל ושובר בחדות את השרב הכבד השורר בבית.

    אלא שמדי שנה, בנקודת השיא של השמחה, הוא מגיע והורס לי את מצב הרוח. זה הגיס הכי יבש שתכירו. עיניו צרות בתשומת הלב המופנית אליי, אז הוא תופס טרמפ על גבי. הוא מעמיד פני שיכור וגונב ממני את התפקיד.

    זה מרתיח נורא. אני מטביע את מוחי בטיפה המרה, מסכן את בריאותי, והוא שותה כוס קולה ושודד לי את כל התהילה.

    איך אני יודע שהוא לא שותה אלכוהול? לא צריך להיות בשביל זה נביא. יש לו חך של תינוק בן יומו. פרצופו מתעוות כשהוא שותה מים מינראליים, כמו ילד שנגס בטעות בשן של שום חי. אשתו מציידת אותו מדי בוקר כשהוא יוצא מביתו בבקבוק פטל, אחרת הוא עשוי להתייבש לה. בחתונות המשפחתיות הוא יושב בשולחן של הילדים, הוא אוהב רק בורקס, שניצל וצ'יפס. עכשיו תשכנעו אותי שהוא שתה יין.

    בפורים של השנה האחרונה החלטתי שאני עושה לזה סוף. התקשרתי לחבר שמתנדב במשטרת התנועה, ביקשתי ממנו שיביא את מכשיר הינשוף שברשותו, שנועד לניטור רמת האלכוהול בדמם של נהגים.

    חשבתי שלחשוף בפני כולם שאין בדמו אפילו לא טיפה של אלכוהול יהיה רעיון מצוין, שיעשה אחת ולתמיד צדק היסטורי.

    אלא שהשוטר דחה את בקשתי בנימוס. הוא כבר הוזמן לחמישים כתובות אחרות שבהן יש חשש כבד לשכרות מזויפת.

    בהיעדר רשויות אכיפה אפקטיביות נאלצתי לקחת את החוק לידיים ולמצוא שיטה עצמאית לחשיפת התרמית.

    סעודת הפורים התחילה בדיוק כמו שצפו החזאים: יובש שרבי כבד עד קיצוני. באמצע הסעודה התחלתי לזייף סמני שכרות שהחריפו בהדרגתיות מתוכננת, כדי להעניק למשחק אמינות טובה.

    תוך חצי שעה כבר העמדתי פני שיכור גמור, מה שכצפוי הכניס את הטרמפיסט לפעולה. הוא נכנס לדמות כמו בכל שנה. נמרח על השולחן כמו גבינת שמנת על בייגל, הלך בזיגזג ומישש קירות כמו המצרים במכת חושך וכמובן שדיבר שטויות וסיפק את הסחורה לעדת הילדים שהתקבצו סביבו.

    בשיא ההצגה הודעתי על פרישה: "רבותי, השנה החלטתי לעבוד עליכם, אני לא באמת שיכור", הכרזתי וחזרתי להתנהגות נורמטיבית, משאיר את הטרמפיסט לבד ברכב, שיעבור לכיסא הנהג וינהג לו בשכרות כאוות נפשו.

    שמתי לב למצוקה שאחזה בו. יש לו עוד ארבע שעות סעודה להשתגע עם עצמו. אוי כמה שזה מגיע לו. התמוגגתי.

    מה רב היה זעמי כאשר לאחר חצי שעת התמודדות מייסרת, הוא מצא דרך יצירתית לצאת מזה: "גם אני החלטתי השנה לעבוד עליכם, לא באמת השתכרתי".

    התפוצצתי מכעס. מה חשבתי לעצמי, שהטרמפיסט הנצחי לא יתפוס טרמפ על התירוץ שלי?

    התאפקתי שלא לקום לחשוף את השקר שלו, בכל זאת, פורים הוא כיום הכיפורים, אני לא צריך עוון שכזה על המצפון שלי ביום כיפור עוונותיי.

    באקט של אצילות, כמו בסיפור הסימנים של רחל ולאה, קמתי ואמרתי בקול: "נכון, תיאמנו ביחד את המשחק הזה", ועצרתי לרגע לחשוב איך להמשיך את הנאום המאולתר.

    הוא הביט בי בעיניים מופתעות ומלאות תודה, בעוד דמי מבעבע בתוכי.

    ואז הכתה בי מחשבה. גם אם פורים הוא כיום הכיפורים, הרי שאני לא השעיר לעזאזל. וברוח תובנה זו המשכתי את נאומי: "ובכן, סיכמנו שלאחר המשחק המשעשע הזה נשתכר ביחד, כאשר על כל כוס שאני אשתה גם הוא ישתה, עד לשכרותנו המלאה", חתמתי את דבריי לקול תשואות הנוכחים ופתחתי את הבקבוק הראשון לעיניו המשתוממות של הגיס.

    שמתי לב שהוא צובט את עצמו, מתפלל להתעורר מהחלום המבעית. בתוך תוכי ידעתי שהפעם הבאה שהוא יתעורר תהיה כשהשפעת האלכוהול תפוג מגופו.

    מזגתי לי ומזגתי לו יין סמוק ומלא אופי ואלכוהול, לקול קריאות המעודדים. ושוב מזגתי פעמיים, וחוזר חלילה. הוא נאלץ לשתות ולסבול בשקט בדיוק את הכמות המופרזת שאני שותה מדי שנה.

    בחסדי שמיים, לפני כמה חודשים הוא התעורר מהשינה העמוקה. כיום הוא עדיין לא צלול לגמרי, אבל זה הולך ומשתפר מיום ליום.

    אבקש להעריך כאן בזהירות, שהשנה כנראה אהיה השיכור היחידי אצל השווער שלי.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: השנונה..., אימון- והנחייה בNLP, אין דברים כאלה ועוד 137 משתמשים140 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבההה!!
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה