קהילת כתיבה מקצועית

הַפַּעַם הֶחְלִיטָה
כְּבָר בְּחֶשְׁוָן
שֶׁהִיא הַשָּׁנָה חֲרוּצָה.
שִׂרְטְטָה לָהּ טַבְלָה
כָּחֹל עַל לָבָן,
רְשִׁימַת מַטָּלוֹת הִיא שִׁבְּצָה,
הִצְמִידָה מַגְנֵט,
הִזְרִיחָה כּוֹתֶרֶת,
הָלְכָה לִישֹׁן מְרֻצָּה.

בֹּקֶר נוֹקֵשׁ
בַּחַלּוֹן שֶׁל הַגְּבֶרֶת,
מַזְכִּיר הַחְלָטָה אַמִּיצָה;
בֶּטַח. הַיּוֹם.
לְעַצְמָהּ הִיא אוֹמֶרֶת,
הַטַּבְלָה מִמְּקָרֵר מְצִיצָה.
תֶּכֶף אָשׁוּב,
מַבְטִיחָה לַטַּבְלָה
וְהִיא מַחְזִירָה לָהּ קְרִיצָה...

מַטָּלָה רוֹדֶפֶת
עוֹד מַטָּלָה,
חוֹלְפוֹת הַשָּׁעוֹת בִּמְרוּצָה.
הַיּוֹם כְּבָר נִגְמַר,
גַּם הַכֹּחַ שֶׁלָּהּ.
הִיא מַמָּשׁ עֲיֵפָה, רְצוּצָה.
טוֹב, יֵשׁ עוֹד זְמַן,
וַאֲנִי מְמוּטֶטֶת,
וְלָמָּה לִהְיוֹת לְחוּצָה.
לְכִוּוּן הַמְּקָרֵר
וְטַבְלָה מְמֻגְנֶטֶת
מַפְרִיחָה הַבְטָחָה נֶחְרָצָהּ -
מָחָר - - - -

וְטַבְלָה וּמַגְנֵט
מִזְדַּקְּנִים לְאִטָּם,
בְּמִטְבָּח שֶׁל אִשָּׁה שֶׁרוֹצָה-
רוֹצָה כָּל כָּךְ
בֶּאֱמֶת וְלֹא סְתָם-
מִמָּחָר לִהְיוֹת חֲרוּצָה.
אָז אֵיךְ זֶה שֶׁעוֹד
שָׁבוּעַ וּקְצָת
כְּבָר נֹאכַל כַּזַּיִת מַצָּה??? - - - - -

ערב פסח. שוב.
והיא יושבת, נזכרת בימים ההם, שגם הם נקראו ערב פסח.
כמה קשה להיזכר.
כמו שיעבוד מצרים – ימי שיעבוד.
תמיד תהתה אם זה באמת נכון שפרעה כבר לא נמצא, כי בתוכה—הוא עדיין שלט.


האמצעית במשפחה. עטופה בהוראות, פקודות, דרישות.
וביקורת.
תמיד ביקורת.


למה את לא קמה?
מאוחר!
תנקי את המקרר. את המדף הזה.
רגע, זה לא נקי.
למה את לא יודעת לנקות?
מתי תלמדי?
בעלך לא יסתדר איתך ככה!
את חייבת לבדוק למה זה קורה לך.
בואי, אני אלמד אותך איך מנקים.
תסתכלי טוב.
יופי.
בפעם הבאה תעשי ככה.


והפעם הבאה תמיד הגיעה.
ועמה הביקורת, לבושה בבגדים חדשים.
הפעם היא כבר שיפוצניקית מוסמכת.
באיזה חומר השתמשת?
זה לא טוב לארון.
קחי את השני ותעברי שוב.
רגע—עוד לכלוך בפינות.
את רואה?


לא, היא לא ראתה.
אבל היא ראתה.


יום רודף יום, שעה רודפת שעה.
וכשהיא סוף סוף נושמת רגע של מנוחה—
עשר עיניים נעוצות בה.


איך את יושבת?!
יש כל כך הרבה עבודה!


איך תוכל להסביר להם שהנשמה שלה עייפה כל כך?
שהיא רוצה רק לישון?
ליפול על המיטה ולהתעטף בשקט?


אבל אין דבר כזה, לישון בערב פסח.
הם רוצים לסיים מוקדם.
יוצאים לקניות.
ומה איתה?
לא, לא מגיע לה.
שתמשיך לנקות.


והילדה הקטנה שהייתה פעם, זו שלא הכירה מנוחה, הלכה והתרחקה.
רחוק מהיום.
מהמציאות.
מעצמה.


כמו בובת חרסינה.
משתדלת לעשות מה שאפשר, ובשאר הזמן?
לישון.
ואם אפשר—להתפלל להיות חולה.
פטור רשמי.
אישור רפואי לכך שהיא לא יכולה יותר.

אבל עכשיו—עוד יומיים והכול נגמר.
והנה, הגאולה.

הרגע שבו השטיפה האחרונה חולפת על הבית.

נפש מותשת, מחפשת רק דבר אחד—
מנוחה.

לא מנוחה רגילה.
לא מנוחה של גוף.
מנוחה לנפש.

מנוחה ממילים קשות.
מנוחה מביקורת, מאשמה, מכעס.
מנוחה מכל מה שסגר עליה בימים האחרונים.
סגר את הלב.
סגר כל פתח לאמון בטוב.


והנה, עכשיו היא אמא.
והיא שואלת—
למה ערב פסח מרגיש ככה?
והאם זה נכון שרק זה מה שהיה?

וזה לא האמת לאמיתה, אבל כנראה שזה האמת האחת. כי גם אם היה כמה רגעים חסד, וכייף. ונחת.

בסוף היום, הילדים שלנו לא יזכרו את הבגדים שלבשו בפסח, לא את המנות שהוגשו על שולחן הסדר, לא את האבק שהסרנו ולא את הפינות שניקינו. הם לא יזכרו את הדאגות שלנו, את המרדף הבלתי פוסק אחרי שלמות. הם לא יזכרו את מה שעשינו, אלא את מה שהם הרגישו שם.
הם יזכרו את תחושת הביטחון שנתנו להם, את הידיעה שהם אהובים, את התחושה שהם המרכז של עולמנו גם בתוך הלחץ של הימים הלחוצים בעולם. הם יזכרו את החום שהרגישו כל פעם שנכנסו לבית, את המקום שבו יכלו להיות עצמם ללא פחד או חשש.
הם יזכרו את האוויר שבין השטיפות, את הרגעים שבהם הבית התמלא בחיוך, את הצחוק המתגלגל שנשמע גם בין קרני השמש המאוחרות של ערב פסח. הם יזכרו את הרגעים שבהם האווירה הייתה מלאה בחום ובשמחה, ולא באימה של "חמץ לא להתקרב!". את הידיים שלנו, שלפני כל ניקיון, אחזו בהם בעדינות ובאהבה. את ההסברים של אמא על למה צריך לנקות.
הם יזכרו את הרגעים שהבית לא היה מושלם, אבל הלב היה פתוח. את הזמן שהקדשנו להם – לא רק בין מטלות הבית, אלא גם ברגעים שבהם הפסקנו את הכל, פשוט כדי להיות איתם. את התחושה שלא היה חשוב כמה חמץ נשאר, כי הבית היה מלא באהבה, בסבלנות ובחום.

בואו נזכור את זה, ונחבק אותם חזק, לא רק כשיבוא החג, אלא ממש עכשיו. נקדיש להם זמן, נקשיב להם, נאהב אותם ללא תנאי. נזכור כי הם לא יזכרו את מה שעשינו, אבל הם יזכרו איך הם הרגישו, וזה – בסופו של דבר – מה שחשוב באמת.
ובסוף,
ה' אוהב גם בית מלא אבק.
ומלא פירורים—שהם לא חמץ.


העיקר, שיהיו בו לבבות שלמים.
שנזכה.

"תעצור לי כאן".

מרחוק נראו הבתים הראשונים של העיר, אנשים לא צריכים לראות מאיזה רכב אני יורד.

הוצאתי את המזוודה מהבאגז' ומשכתי את ידית הנשיאה. לחצתי את ידו של הנהג בהתרגשות, "שכויח".

"שכויח", ענה לי ושנינו חייכנו.

הוא עשה פרסה, נפנף לי מהחלון ונעלם בעיקולי הכביש שממנו באנו.

הטיתי את המזוודה הכבדה ופסעתי העירה מסיע אותה על גלגליה המשומנים.

"שכויח", אמרתי לעצמי.

שכויח ואנטשולדיקט. שתי המילים האלו יספיקו כדי לעזור לי להגיע בשלום למחוז חפצי.


כשהגעתי אל התחנה המתינו בה כמה משפחות חרדיות שוקקות ילדים, וגם קבוצת אברכים צעירים שהתווכחו בלהט על משהו.

עצרתי את המזוודה והרמתי את ראשי אל לוח הזמנים האלקטרוני, מסלסל בידי את הפאה השמאלית, בעוד ידי הימנית לא עוזבת את המזוודה לרגע.

"לא עובד", אמר לי אחד האברכים, "אבל צריך להגיע עוד שלוש דקות בערך".

"שכויח". עניתי.

הוא הסתובב והמשיך לשוחח עם חבריו. יופי, עשיתי את זה ממש טבעי.


כשהאוטובוס הצפוף הגיע, עליתי עם המזוודה, והתקדמתי פנימה, "אנטשולדיקט... שכויח", "אנטשולדיקט... שכויח".

מצאתי מקום יציב במרכז האוטובוס לעמוד בו עם אחיזה בטוחה במזוודה. והבטתי החוצה דרך החלונות, בתחנה של אנדרטת קדושי זיגרוב אני צריך לרדת.

היום זה היום הגדול, חודשים ארוכים של תכנון קפדני ומאומץ יסתיימו בשעה חמש ורבע בדיוק. שזה בעוד - הצצתי בשעון - שלושים ושתים דקות מעכשיו.

מוזר, כבר עברנו חמש תחנות ושום אנדרטה לא נראית.

"אנטשולדיקט", אני פונה ליהודי גדל זקן שידו מחזיקה באותו עמוד ששלי.

הוא לא מגיב.

"אנטשולדיקט?" אני מרים קול ונוגע לרגע בכתפו.

הוא מזיז אלי מבט אדיש וכשהוא מבחין בעיניי השואלות, הוא ממהר להוציא את האוזניות.

"אנטשולדיקט", הוא אומר, "אמרת לי משהו?"

"אמרתי אנטשולדיקט", חייכתי, "עברנו כבר את אנדרטת קדושי זיגרוב?"

"לאן אתה צריך להגיע?", ענה לי בשאלה.

שאלה שלקח לי כמה שניות לענות עליה, שכן לא חכם יהיה לומר בפשטות - לתחנת רכבת מרכז, דרך אתר הבנייה השומם שמאחוריה.

"אני צריך להגיע, אמ... לאנדרטה, כלומר, חבר מחכה לי שם".

"הוא לא פונה ימינה, בגלל האולימפיאדה, הוא נוסע דרך שדרות בן חור, תרד כאן ותחזור לכיכר מרלין ושם... תשאל שם, זה עשר דקות הליכה".

"שכויח", אמרתי ולחצתי על כפתור הצלצול.

עלי למהר.

מראש לקחתי לי זמן נוסף כמרווח בטחון, והנה צדקתי. העיכוב הלא מתוכנן הזה היה יכול להסתיים בכישלון גמור, אולי אפילו באסון. הן אי אפשר לשנות את המנגנון, חמש ורבע זה חמש ורבע.


הגעתי לכיכר מרלין השוממת, ולא ידעתי לאן לפנות. עצרתי באצבעי רכב שעבר שם, "אנטשולדיקט. אנדרטה לקדושי זיגרוב?" קראתי אל חלון הרכב הנפתח לאיטו.

הנהג היה חביב מאד ונחוש לעזור. במשפטים מהירים מלווים בתנועות ידיים נמרצות הוא הסביר לי בדיוק מה עלי לעשות.

"שכויח", אמרתי לו בקידת תודה, מנסה להסתיר את העובדה שלא הבנתי כלום. הכל היה באידיש. ולא עוד אלא שבמהירות שהוא ירה את המילים מסתבר שגם דוברי אידיש שוטפת היו מסתבכים.

הנהג היה חד אבחנה, וכנראה שם לב שלא תפסתי את ההוראות. ברוב אדיבות הוא הזמין אותי בתנועת יד להכנס לרכב.

רק זה חסר לי.

פסעתי צעד לאחור, "שכויח, שכויח" קראתי, משתמש במחצית מאוצר המילים האידישאי שלי, ומניע בחוזקה את ראשי לשלילה.

כשראה שאני נחרץ בסירובי, נסע משם כשהוא ממשיך לירות צרורות מילוליים מהחלון.

חיכיתי שייעלם מהעין לפני שעצרתי רכב נוסף.


"סליחה, איך אני מגיע לאנדרטת קדושי זיגרוב?".

"מכאן ישר עד הרמזורים ושמאלה".

"שכויח".

"מה אמרת?" הוציא הנהג ראש עצבני מהחלון.

"שכויח שכויח, תודה רבה".

"תפסיקו כבר עם האידיש הפאנאטית שלכם, אם הייתם הולכים לצבא הייתם יודעים עברית, דוסים".

הוא נסע בחריקת צמיגים, מביע את זעמו בלחיצה על הגז.


חבל שלא הקלטתי את זה, הייתי משמיע למפקד, אוי איך שהוא היה צוחק.

אבל אין זמן להשתעשע, נשארו לי עשרים ושש דקות. פסעתי בצעדים גדולים ומהירים עם המזוודה הכבדה שגלגליה נרעדים מאבני המדרכה.

ברמזורים פניתי שמאלה ואחרי כמה רגעים ראיתי מרחוק את האנדרטה, השעה הייתה שלוש דקות לחמש, התחלתי לרוץ.

זה כבר היה מקום הומה יותר, שאילץ אותי לתמרן בין העוברים ושבים. קראתי "אנטשולדיקט" או "סליחה" בהתאמה לסוגי המכשולים, משתדל שלא למשוך תשומת לב מיותרת, להתנהג בטבעיות.

מהאנדרטה ואילך כבר ידעתי את הדרך היטב, שיננתי זאת הרבה פעמים.
רחוב אלפסי עד המכבסה, ואז להכנס בין הבניינים ולעלות שתים עשרה מדרגות לסמטת מרידור. המזוודה תיזזה על פני המדרגות, המפקד אמר לי שזה בסדר גמור אין מה לחשוש מהקפיצות שלה, מה שיש לדאוג זה רק דבר אחד, להגיע בזמן ליעד.

לא מהשער הראשי ועמדות הבידוק, כמובן. אלא מאחור, מאיזור השיפוצים של האגף החדש, איפה שאחד החברים אמור לדאוג שאחת מחוליות השרשרת שסביב הידיות הכבדות - תהיה חתוכה.


צעדתי בסמטת מרידור עד לשלט הגדול "אין כניסה, סכנה כאן בונים". הצצתי בשעון, חמש וארבע דקות.

דחפתי את גדר הפח החורקת, דחפתי את המזוודה, נכנסתי אחריה, וסגרתי בחזרה.

מגרש חצץ ענק ושומם השתרע לפניי ברוחב קילומטר בערך, צידו האחד גובל בשורת מכולות מתכת חלודות, ובצידו השני לכל ארכו ניצבו דחפורים טרקטורים וכלי עבודה כבדים אחרים.

חציתי את המגרש בריצה מטורפת וטיפסתי על ערימת חול גדולה שהתנשאה בקצהו, גורר אחריי במאמץ כביר את המזוודה שגלגליה מתחפרים ומעלים עננים לבנים.

מעבר לגבעת החול הופיע בנין תחנת הרכבת. הו סוף סוף.

והנה השער.

מיהרתי אליו מתנשף, בדקתי את השרשרת, מצוין, מצאתי את החוליה השבורה.

התחנה תהיה עמוסה אנשים עכשיו, מכל הארץ מגיעים למשחק הגמר, ובשעה חמש ורבע אפס אפס...


"הלו".

נשמע קול מאחורי.

טנדר מלא בפועלים ערבים עמד בסמוך במנוע פועל, ושני גברים מכוסים זיעה ובוץ התקרבו אליי, שריריהם נעים מתחת לחולצות הטריקו המאובקות.

"יהודי מלוכלך" סינן אחד מהם.

חייכתי אליו ואמרתי "אנ... "

בום!

אגרוף קשה ומהיר השתיק אותי.

פי התמלא בדם ושברי שיניים.

מעוצמת המכה הוטחתי אל השער והתקפלתי בכאב.

הפועל השני אחז בחולצתי בשתי ידיו ומשך אותי אליו, הוא הביט אל תוך עיניי ממרחק עשרה סנטימטר וצעק "שחררו את פלסטין יא חזירים", ואז השליך אותי ארצה בכח.

רציתי לצעוק משהו, אבל מהלסת המרוסקת יצאה רק יבבה חסרת פשר.

ואז התחילו הבעיטות,
שניהם יחד.

"למען ילדי עזה".

"נקמת האדמה"


מחלונות הטנדר גם נשמעו קריאות עידוד, עד שהנהג צעק "יאללה מספיק".

שני הפועלים ירקו עלי, הוציאו מכיסי את הארנק, לקחו את המזוודה, ועלו לטנדר.

בקושי רב התרוממתי על מרפקיי, ניגבתי את פניי בשרוולי ונשאתי את מבטי אל הכיוון שאליו דהר הטנדר, ענן אבק לבן שהתרומם ממרכז מגרש החצץ הצביע על מיקומו. הצצתי בשעון.

חמש וארבע עשרה דקות, וחמישים ושש שניות.

"חראם עליכום", נפלטה מפי קריאת יאוש בשפת אימי.

ואז נשמע פיצוץ אדיר.

"איציק מה התוכניות שלנו לשבת הקרובה?" אני שואלת את בעלי בצהריי יום שלישי אחד רגיל.

"תוכניות?" איציק עוצר בחריקה שמבהילה אותי.

"אמא שלי רוצה שנבוא אליה השבת" אני ממהרת להסביר "אמרתי לה שהרבה זמן לא התארחנו אצל ההורים שלך...יש הזמנה באופק?" אני רומזת לבן של חמותי שמזמינה אותנו פעם בחצי שנה.

איציק מביט בי בעיניים עגולות.

"את לא זוכרת מה יש בשבת הקרובה?" הוא שואל בפליאה.

"אמ.ממ... ביום ראשון הקרוב יש לנו תור לד''ר אלכס בסורוקה, אבל מה יש בשבת הקרובה?" אני מנסה להיזכר.

"מה התאריך העברי היום?" הוא עונה לי בשאלה חוזרת כמו יהודי טוב.

"כד'? כה'?" אף פעם לא הייתי טובה בניחושים.

"ואם היום כה?" הוא ממשיך להקשות "איזה תאריך יצא בשבת?"

"יהיה כח טבת" האסימון שלי נופל על הרצפה בקול רעש גדול. "יום נישואין עשירי שלנו..." אני מביטה בו המומה.

"אכן כן" איציק מחייך חיוך קטן שמיד נמחק מול עווית הכאב שבפניי...

"לא רק שלא זכרתי" אני ממלמלת "אני גם לא רוצה לזכור..."

"עשר שנים עשר שנים..." המילים צורחות לי בראש כמו מקהלה של עורבים שחורים.

"אני רוצה שנחגוג אותם" איציק משתיק את העורבים מביט בי בעיניים מתחננות.

"אני רוצה לעשות לנו הפקת ענק לכבוד עשר שנות נישואין שלמות ויפות..." הוא ממשיך בפאתוס.

הדמעות מדגדגות לי על הריסים, אני מתחילה לטפטף, אם לא אעצור כאן זה יהפוך לצונאמי. אני כבר מכירה את עצמי.

אני מושכת טישו מהקופסא המעוצבת.

מנגבת את הדמעות, נזהרת על הרימל, זה מה שחסר לי עכשיו, שני נחלים שחורים מהעיניים עד הסנטר, גם ככה שחור לי.

איציק מתיישב לידי ולוחש:

"רחלי, לא קל לנו, אני יודע. אבל בואי ננסה להתגבר על זה." הוא ממשיך לפתרון "נכניס את הניסיון שלנו לתוך קופסא. נשים בבויידם עד מוצ''ש, ונשמח באירוע הפרטי שלנו. בסדר?" העיניים שלו מתרטבות גם.

"אתה הסיבה לחגוג את היום נישואין הזה" אני מחייכת אליו חיוך קטן "אפילו שקופסא אחת, או בוידם שלם לא יספיקו להכיל את הניסיון שלנו." הקול שלי רועד.

אני מזדקפת, נושמת נשימה עמוקה ושואלת:

"אז מה התוכניות שלך לשבת הקרובה מר אזולאי היקר?" אני בולעת את הגולה בגרון.

"יש לי תוכניות רציניות לשבת הקרובה" עונה האיש שלי, ונעמד.

"ראשית הם יתחילו בקניות, מתאים לך מדאם אזולאי לצאת עימי עכשיו לקניות שוות לכבוד החגיגה?" הוא מסכל רגליים וקד קידה למולי. מחזיק בכיסא כדי לא ליפול.

אני מחייכת חיוך גדול ויודעת שהוא לא יירגע עד שישמע אותי צוחקת.

"אני מקווה שהכרכרה מוכנה בחוץ, אדוני." אני קמה מהספה, צועדת למראה שבחדר, מפדרת אדמומיות ודמעות.

לובשת שריון, סוגרת ריצ'רצ'ים בלב, ויוצאת נחמדה ומעוניינת.

הולכת לעשות קניות לחגיגה שאין לי כח נפשי לחגוג. אני אשתדל גם לקנות פינוקים, ממתקים וסוכריות. בעלי לא צריך להוסיף אותי לקופסת הניסיונות שבבוידם.

***

הסניף החדש של ''אושר עד'' עמוס באנשים עם עגלות עמוסות בכל טוב הארץ ומפעליה, מחלקות מסודרות וסדרנים מתרוצצים סביבנו כמו קן נמלות חרוצות.

איציק מתעכב ליד עמדת מנגל גדולה, ביד אחת הוא מעמיס גחלים ובשניה רשת ומלקחיים.

"הולכים לאכול "על האש" השבת?" אני שואלת בתמיהה.

"הולכים לחגוג עשר ימים על כל שנה" הוא עונה לי ברצינות שמבהילה אותי...

"אל תיבהלי" הוא ממהר להרגיע "אני רוצה שנתפנק כבר מיום חמישי" הוא מגלה חלק קטן מהתוכנייה.

העגלה מתמלאת בחטיפים, פיצוחים, שתיה, ואפילו דגי בורי גדולים שאני פוגשת רק בראש השנה.

התור לקופה שלנו מגיע עד לפסטות של אוסם, אני מוסיפה גם חבילת פסטה בצורת קונכיות. להשלמת הקונספט הטברייני.

"יכולת להספיק מנחה" אני אומרת לאיציק שנשען על העגלה העמוסה שלנו, מפהק פיהוק עייף.

"אולי נעשה כאן מנין" הוא מצביע בידו על התורות הארוכים, "יש פה כמות למנין וחצי אני חושב."

קול חותך את השיח ביננו.

"סליחה אפשר לעבור?" אישה מבוגרת עם מטפחת קשורה באדיקות ושכמיה מצמר מפלסת דרכה מאחורינו. בידה האחת היא דוחפת עגלת קניות עמוסה וביד השניה מושכת עגלה נוספת, שתי נכדות קטנות מתמרנות איתה ביחד בנתיב שנפתח לכבודה.

אנחנו זזים הצידה והיא ממשיכה עד שנתקעת בעוד שלוש עגלות שהתמזגו מכמה תורים.

היא מבקשת מהנכדות להמתין וניגשת ישירות לקופאית.

"מה היה פה?" אני שואלת את בעלי.

ולפני שהוא מנחש לי את סיבת העקיפה, אני שומעת את הקופאית צועקת: "תתנו בבקשה לגברת לעבור, יש לה תו נכה..."

"כמו שלי יש תו קניה" איציק ממלמל...

"איציק..." אני לוחשת לו בתוכחה.

עכשיו כל התור גונח ומתייפח.

המבוגרת נגררת עם הפמליה אל הקופה, בדרך לא דרך היא מצליחה להכניס את שתי העגלות לתור.

העיניים של כולם עוקבות אחריה. סוף סוף היא מתחילה להניח מוצרים על המסוע שפתאום קול צווחני משתיק את כולם...

"חצופה!" אישה עם שיער סגול וקפוצו'ן זרחני מחליטה להביע את דעתה בקולי קולות.

"חוצפנית..." היא ממשיכה בצעקה, אני מתכווצת לתוך הקוסקוס והפתיתים... מרגישה כאילו כועסים עלי.

"ככה לעקוף תור שלם... חוצפה שאין כדוגמתה!..."

"איזה עוד מילים יש בשרש ח.צ.פ.?" איציק לוחש לי חצי בצחוק חצי בזעזוע.

"יש לי תו נכה..." המבוגרת מנסה להסביר פניה סמוקות מבושה..

"גם לי יש תו נכה!" צועקת הסגולה, "שכחתי אותו בבית אז מה? לא רואים שאני מבוגרת שככה את עוקפת אותי? והנה יש פה עוד נשים מבוגרות כמוני...תתביישי לך!"

"גברת..." המוכרת מנסה להרגיע "את מוזמנת לחזור לביתך ולהביא את התו נכה שלך, ואז גם לך יהיה פטור מתור כמו שמגיע לה על פי חוק." היא מדגישה את המילים האחרונות.

האישה המבוגרת נושמת בהקלה, והמוכרת מחייכת לה בחזרה.

"את מכירה אותה!" צועקת הסגולה, "בגלל זה נתת לה לעקוף..." היא מפרשת את החיוך שעבר בינהן.

"העיקר יש לך כיסוי ראש..." עכשיו תור ענייני דת ומדינה "כל הדתיים גונבים את המדינה..."

"היא קראה לי גנב..." איציק מוריד את הראש על ידית העגלה ומשמיע קול בכי מתועש.

"איציק די עם השטויות..." אני מתחננת. "אם לא הייתי פוחדת מהסגולה הזאת, הייתי משתיקה אותה, אבל יש לה בעגלה מטאטא ומגב, אני מפחדת שתרביץ לי."

אנחנו ממשיכים לבהות בהצגה שנכפתה עלינו ועל שאר עומדי התור שמשום מה בלעו את הלשון כמונו.

התור מתקדם לאיטו, האישה המבוגרת אוספת שקיות אחרונות לעגלה.

עיניה מושפלות, ותנועות ידיה המתבלבלות מעידות שהיא רק רוצה לברוח.

"מסכנה..." איציק מביט בה ברחמים. "היא ביישה אותה כל כך..." אני עונה לו בכאב לב אמיתי.

ולפני שאיציק מגיב, אני פתאום מרגישה דחף עצום.

כמו הארה משמים אני מרגישה שהרגליים שלי רצות מאליהן.

"אני כבר חוזרת..." אני מתחילה לרוץ קדימה מפלסת את דרכי בין העגלות...

"עוד אחת שעוקפת..." הסגולה לא נרגעת.

"לא... אני לא..." אני ממלמלת לעברה, עוקפת את התור מכיוון הקופה ראשית, ורצה לכיוון היציאה.

האישה המבוגרת בדיוק מחתימה את הקבלה בכניסה.

אני עוצרת לרגע, מסדרת את המטפחת. מסדירה נשימה וניגשת אליה במהירות...

"סליחה גיברת..." האישה מסתובבת אלי מבט מפוחד בעיניה.

"אמ..מ.. אפשר אותך רגע?" אני מחייכת אליה חיוך מרגיע.

"את צריכה אותי?" היא מביטה בי בעיניים שואלות.

"כן, רק לכמה רגעים..." הידיים שלי דוחפות את העגלות שלה לצד הדרך שלא יחסמו את המעבר.

"תמר תזמיני מונית" המבוגרת מבקשת מהנכדה שלה ונשענת על העגלה, מחכה לשמוע מה יש לי לאמר.

"סליחה, אני פשוט..." אני מנסה לייצב את הקול המתרגש שלי "עמדתי עכשיו בתור, כמה עגלות מאחורייך, אני ראיתי מה שעברת.. ו... אני גם ראיתי איך לא ענית לאישה שצעקה עלייך וביישה אותך מול כולם"

"היא מסכנה מה יש לי לעשות?" עונה לי האישה במבטא מרוקאי כבד.

"כן, היא מסכנה, אבל את צדיקה גדולה!" אני מחזירה לה בהתלהבות..

"אווה...אל תגז'ימי..." היא צוחקת...

"אני רק רוצה, אם את יכולה..." הלחיים שלי בוערות "פשוט אני ובעלי נשואים כבר עשר שנים, ולא זכינו לילדים" הגולה בגרון עולה לי שוב... "את יכולה לברך אותנו בפרי בטן?" אני שואלת, משפילה עיניים.

"פח..ח.." האישה מניפה את ידיה בביטול "מה אני ומה חיי? מה פתאום אני! תלכי לרבנים שיברכו אותך..." היא מגלה לי את אמריקה.

אני לא מוותרת:

"את עכשיו בדרגה גבוהה יותר מהרבנים!" אני מנסה להסביר "כי פגעו בך מול הרבה אנשים ולא ענית!" אני רואה בזווית עין את הסגולה מתקדמת עם העגלה. רק שהזכות לא תעלם לי עכשיו.

"בבקשה" אני מתחננת "תברכי אותי רחלי בת יפה ובעלי יצחק בן רונית לזרע קודש בר קיימא! בבקשה..." העיניים שלי מתחילות לזלוג.

היא מביטה בי בחמלה ואומרת: "טוב, טוב, הנה אני מברכת אותך.. שתזכי להרבה ילדים לא רק אחד..." היא מניחה לי ידיים חמות על הראש "ועוד השנה אלוקים ייתן לך תאומים בן ובת!"

"אמן!" אני עונה בקול.

"הנה הרבנית העוקפת..." הסגולה מביטה בנו בעיניים רושפות.

"וגם אותך אני מברכת..." המבוגרת מחזירה לה, נהנית מהתפקיד החשוב שזכתה לו "שלא תשכחי אף פעם את התו נכה שלך, שתוכלי גם את להנות מהזכויות לקשיש..."

חחח הסגולה אהבה את הבדיחה. ואני ורצה לעזור לאיציק להעמיס שקיות לעגלה. מרגישה הילה מעל הראש שלי. משהו בי נרגע...
"איפה היית?" איציק לוקח את הקבלה ומתקדם איתי שוב ליציאה.
"הייתי בסגולה..." אני מחייכת חיוך מסתורי.

***

כח' בטבת שנה אחר כך.

"ש—ל—וווםםם..."

דלת הבית נפתחת עם הרגל של איציק, אל הבית פורצים בלוני הליום ענקיים בצורת 11 אחריהם עוד כמה בלונים שובבים בצבעים פסטליים. זוג ידיים עם עוגה בתוך קופסא גדולה נדחק אחריהם..

"נו... תעזרי לי..." איציק צועק לעזרה.

אני נחלצת מהקיפאון שתקף אותי, רצה אליו, מצילה את העוגה מצניחה חופשית.

איציק מושך עוד שני בלוני הליום סוררים שנתקעו לו במשקוף, מניח שקיות כבדות על הרצפה, ומשפשף זרועות כואבות.

"יום נישואין שמח אשתי!" הוא מחייך חיוך גדול.

"יום נישואין שמח בעלי היקר!" אני מחזירה לו.

"איזה פינוקים, איזה כייף!" אני מניחה את העוגה בזהירות על השולחן, ניגשת לשקיות לראות מה הן מציעות.

בעלי אוסף את הבלונים לזר מוגזם ושואל: "איפה אני אקשור לך אותם?"

"אמ.ממ.." אני מביטה על הסלון, מחפשת מקום ראוי והגיוני "את הפסטליים היפים האלה תקשור כאן" אני מקרבת אליו את הכיסא שלי "בלי לספור נכון יש כאן אחד עשר בלונים?" איציק צוחק וקושר אותם למשענת הכיסא.

"ואת המספרים..." קול בכי דקיק עולה מחדר השינה שלנו, קוטע את תשובתי.

"בוא נלך לראות מי רוצה לענות את התשובה..."

אנחנו נחפזים לחדר, ניגשים לשתי העריסות העומדות בו.

אני ממהרת להרים את הלל. מערסלת אותה אל ליבי.

"תקשור ספרה אחת לעריסה של יהודה ואת ספרה השניה לעריסה של הללוש." אני מנענעת אותה ברכות ולוחשת:

"ש..ש.. רוצה גם בלון? לא לבכות, הנה אבא קושר לך בלון למיטה" הלב שלי מתנמס לרגליי שאני מחזירה אותה לעריסה.

איציק עושה כבקשתי.

שתי עריסות, שתי ספרות.. אחד עשרה שנות נישואין.

אנחנו מביטים זה בזה בהתרגשות, שותקים מעוצמת השעה.

"בגדול, אני לא צריכה לקנות לך מתנה הפעם..." אני לוחשת בהתנצלות "הבאתי לך מתנה כפולה" אני מצביעה על זוג העריסות המעוצבות.

"בגדול אני תמיד חייב להביא לך מתנות" איציק קורץ. "וכמובן בלונים...חבל שפספסת מה כתוב עליהם"

"הדפסת עליהם כיתוב?" אני מצמצמת עיניים, מנסה לקרוא מרחוק.

הוא ממהר להדליק את מנורת הלילה, מכוון אליי את הבלון הראשון:

"לאשתי היקרה, אם ילדיי..." אני צוחקת "איזו הגדרה מרגשת"

עוברת לבלון השני, קוראת בקול:

"יום נישואין שמח! שנזכה לחיות עד 120 ב"אושר עד"."

***
אהבתם? התחברתם?
אשמח מאד לקרוא!

העזתי אתמול לכתוב בסגנון מעט שונה מהרגיל שלי
הייתי צריכה קצת אומץ לשתף... אבל החלטתי שאני לא משאירה מילים מאחור...

הכרה מלאה///

אָדָם נוֹשֵׁם מֵהַכָּרָה
יֵשׁ שֶׁכְּמֵהִים לְהַחֲסִיר
עֲבוּר כַּמָּה דַּקּוֹת שֶׁל חֶסֶד
טְפִיחָה עַל הַשֶּׁכֶם
דְּחִיפָה קַלָּה וְהֶעָרָה
דְּאָגָה פִּתְאוֹמִית שֶׁתַּחֲוִיר
וְכָל הַזְּמַן שֶׁבָּעוֹלָם
מִתְכַּנֵּס לְרִגְעֵי הַקֶּסֶם
שֶׁהַשֵּׁם שֶׁלּוֹ יִפְרֹץ לֶחָלָל
פַּעַם אַחַר פַּעַם בְּרִכּוּז
אוּלַי אֲפִלּוּ יַצְמִידוּ "אֲדוֹנִי"
וְיָרִיבוּ עַל פִּסַּת מַבָּט
אִישׁוֹן זָחוּחַ וּמֻגְדָּל
כָּל כֻּלּוֹ אוֹמֵר אֲנִי
וְקֹצֶר נְשִׁימָה חָפוּז

אָדָם זָקוּק לְהַכָּרָה
זֶה עָלוּל מְעַט לִהְיוֹת כּוֹאֵב
כִּי כָּל שֶׁרָצוּ לַקְּרִיאָה
שֶׁשָּׂמוּ כֹּבֶד מִשְׁקָלָם עַל הַלֵּב
שֶׁלּוֹ וְרַק שֶׁלּוֹ
יַמְשִׁיכוּ לְגַלְגֵּל סִיגַרְיָה וְעֵינַיִם
עַל עוֹד אֵרוּעַ "אֵיזֶה נֵס"
נַיֶּדֶת שֶׁיִּבְּבָה כָּל הַדֶּרֶךְ בִּגְלָלוֹ
תחזל"ש וּתְפַרְסֵס
לְאַלְמוֹנִי אַחֵר וְרִגְעֵי תְּהִלָּה
עִרְפּוּל חוּשִׁים שֶׁל הַכָּרָה מְלֵאָה

זה קרה בליל החלפת שעון הקיץ לשעון החורף.

סבא רבא שלי, אב לשישה, היה עייף וכוחו היה ממנו והלאה.

היה כה עייף, עד שחלומות כבר החלו לרצד מול עיניו... חלומות בהם שופטים עמדו מול העם וצעקו עליהם "אנחנו נקבע לכם איך ובמה לבחור!"

'חח כל כך לא הגיוני!' צחק אבי סבי 'כנראה, שאני צריך דחוף לשים תנומה לעפעפיי'.

ואז נזכר 'אוי! לא החלפתי את השעונים בבית לשעון החורף!'

ניגש אל בתו הגדולה בת השש עשרה, "חיה, תוכלי להעביר את כל השעונים בבית לשעון החורף?" שאל.

"אין לי כוח" הפטירה חיה.

ניגש אל ביתו השנייה "דינה, תוכלי להעביר את שעוני הבית לשעון החורף?" שאל גם אותה.

"לא יודעת... אולי יותר מאוחר תזכיר לי..."

וכך פנה אבי סבי לכל בניו ובנותיו וביקש מהם להעביר את השעונים, ונענה בתשובות מתחמקות.

לבסוף בעייפותו כי רבה, צנח אל מיטתו ונרדם.

בשעה אחת בלילה התעוררה חיה. 'איך דברתי לאבא... ממש לא יפה! אעביר את כל השעונים עכשיו!'

וכך הסתובבה חיה והעבירה את כל השעונים לשעה שתים עשרה.

שעה לאחר מכן התעוררה דינה. 'לסרב לבקשתו של אבא? פשוט בושה!'

הלכה והעבירה את כל השעונים שעה אחת אחורה.

וכך כל שאר בני המשפחה, אחוזי רגשות אשם, נהגו גם הם.

-------------------------------

בשעה עשר בבוקר שעון מדינת ישראל, התעורר האב העייף.

הביט בשעון, 'וואו, כזה אור בחמש לפנות בוקר! מפעים! ידעתי שזה יהיה מוזר אחרי שהשעון יוחלף, אבל כך? אשן עוד שעה, שעה וחצי, ואז אקום למניין של שבע, עוד אספיק מקווה לפני!'

נרדם וקם כעבור שלוש שעות.

'לא נורא, אלך למניין של שמונה וחצי. אספיק אפילו מקווה לפני'.

ויצא עליז ושמח עם מגבת על שכמו.

החמיא לילדים שראה בדרך על ההליכה לחיידר בזמן, ונענה בגיחוך קל עד בינוני.

כל זה היה בסיס של עוגת הקצפת למול כניסתו רטוב פאות מהמקווה לבית הכנסת בשעה אחת וחצי בצהריים וצעקתו "שחרית! א צענטער!'

מכריו שעמדו בסמוך הזמינו את האנשים המתאימים למצבים כגון אלו, אותם ניסה לשכנע קשות בצדקת דרכו...

-------------------------------------------
היו עוד כמה אירועי קיצון, כגון הבת שננעלה בבית ספר עקב כך שחכתה במשך שעות שהשיעור הראשון יתחיל...

או סבי הקט בזמנו שראה את השמש שוקעת לה אל הים בשתים עשרה בצהריים, והיה פגוע הלם במשך שעות.

אתם צריכים פעם אחת להשתתף באירוע החלפת השעון שמשפחת גולדנשלעפער המורחבת מארגנת כל פעם, שבמרכזו הסב רבא שהיה כלוא שנתיים בבית לתשושי הנפש מחליף את השעון לקול תרועות הקהל.

מילים מתנפצות על החול
חרוטות בדם
רגליים יחפות על חוף רועד
שקיעות טובעות אל פני הים

לבבות קופאים בשמש
דממות זולגות בדמעה
וחורקת קרן גשם
ותריס נסגר עם סחרור חמה

אמא בישלה שתיקה
באש שמש כבויה
שרפה דלת חרוקה
שבמסתרי הנפש חבויה

ילדים הם לא משחק
רועד על אבן גיר
שלושה כתמים שוקעים
תפוזים ללא מחיר

פעם היו לי אנשים
היום נותרו רק השמות
ואין פנים לאופק
ועלה על גדותיו ישימון

אם תהיה לי זכות
יום אחד שאלה לתחום
אפתח את פי בהשתפכות
ואומר לצבא מרום

אם יש כאן משהו
למה אין בי כלום
אם אין טובע בשפיות
למה חותרים לדמדום

אם אין כאן דם
למה הוא עוד מתבוסס בעצמו

אם יש כאן ים
למה אני רואה רק
מוות

לע"נ הנרצחים במלחמה הי"ד. ובכללם בני משפחת ביבס ואמם, שהוחזרו לפני חודש לביתם. בארונות קבורה.

השם יקום דמם.

בס"ד
הייתי שמחה לדעת האם המסר מובן. או שמא קשה ללוכדו.


הפצע שנפער לי ברגל הותיר עקבות של דם. אך לא היה לי זמן לחבוש אותו. הריצה שלי סידרה את הטיפות כמין מסלול דרך. מבטי החטוף לאחור זיהה זאת.

גלגלתי את רגלי, התעלמתי מהכאב העז והמשכתי לרוץ, מעורפלת.

הרוח נשבה על פני. היא היתה חמה, לחות נדבקה לי לעיניים. אנשים צעדו לידי כהולכים שאננים. לא הבנתי אותם, אבל לא היה לי זמן להתבונן בהם. הייתי עסוקה בלברוח. החשתי את המהירות ורצתי. לא ידעתי לאן אני בורחת. רק ידעתי שאני בורחת. רודפים אחרי. רוצים לתפוס אותי, אני בסכנה!

קולות נפץ נשמעו באוויר. צרחות. קולות גבוהים החרישו אותי. לא שמעתי כלום מלבדם. רעדתי מפחד, חששתי שאפול שוב. אך המשכתי.
קול פרסת סוסים לווה את הניגונים, כמו אוהד לה.
הסוס עם פרשו דילגו. משועשעים. היו לי לרקע נוף חולף.

"ילדה! עצרי, את אינך רואה איך את רצה" מישהו משך בידי, תקע בי מבט נוזף. לא שמתי ליבי אליו. המשכתי בריצה שלי. זכרתי שאני מוכרחת.

ידעתי שאסור לי להתעכב. יתפסו אותי חלילה אם אעצור. נשימתי הפכה טרופה. רק מעט מים נשארו לי בבקבוק. לגמתי אותם, מעונה. דחפתי את רגלי בכוח. הזרמתי בהן כוחות. אולי לחשתי איזו מילה טובה. הבטחתי שאקנה להן מתנה באם ישמעו בקולי.

לרגע סובבתי את הראש. וברגע הבא, הוא חזר למקומו. ראיתי את בליל הרעשים. הם היו מוחשיים. ממש. התחננתי אלי חזק לא לנסות להתחבר אליהם. אז ברחתי. הם מסוכנים. ושוב סובבתי, והחזרתי. ולא רציתי יותר.

סחרחורת עלתה בי, לא היו בי כבר כוחות לרוץ. חשבתי כמעט להתייאש. או אולי להניח גוף מותש בצד הדרך אך לרגע, אבל לא!! צרחתי על עצמי. את בסכנה! הבהרתי לקרקעיות ליבי שוב ושוב. עד שהמוח גם הבין זאת חזק.

היו פעמים בודדות שנעצרתי, לשניה. כשאבני זהב קטנות ישבו בצידי השביל, התכופפתי אליהן. ואספתי אותן אל חיקי. הסכנה נעצרה בזמן הזה. ידעתי שכוח רב לאבנים הללו. חיבקתי אותן חזק. הן נתנו לי כוח להמשיך בבריחה שלי. והסכנה אז התעממה, לא נגעה בחושי המיוסרים.

אנשים עוותו את פרצופם לנוכח מראי המוזר, ילדה קטנה רצה ברחוב כמו מטורפת. אבל אני הייתי דבוקה אל הרצון שלי. ופתאום גם שמתי לב שנחלשו הקולות מעט. רק מעט. נפצי האש עוד הדהדו באוזני, קרועים, צבועים וזוהרים.

ופתאום, נחבט ראשי בעצמה חזקה, נפלתי לאחורי והרמתי עיניים. אבנים צפופות וישנות עמדו לקיר רחב וגבוה.
יונה לבנה התיישבה על הכתף שלי, בפיה תשורה.

הנחתי את היד המיוזעת על אבן אחת קטנה, צמח ירוק דגדג לי את האצבעות. שמטתי ראש. וידעתי, עכשיו סיימתי לברוח. הרגשתי, עכשיו הגעתי.

חלפה לה רוח הסכנה.

מול עדת מורעבים מזי רעב הפסח, פתחתי מסעדה.
מסעדה פסחית. בה יוגשו לקהל הרחב מיטב מאכלי הפסח בתפריט גורמה יחודי.
ולהלן התפריט:
ארוחות בוקר יוגשו בין השעות 10 וחצי לפנות בוקר ל12 וחצי בבוקר.

פתפותי ביצים בקציפת ביצה בנגיעות שמן. תיבול אורגני. סלט ביצים עם בצל בלע"ז
קוביות ירק טרי בגיעות תיבול קלות אבוקדו. אם אתם באמת מתעקשים
קרקרים פריכים מצה
תוצרת ים תיכונית בתפזורת על עלי בייבי. טונה על חסה. אלא מה חשבתם? טונה לא גדלה בים התיכון? לא נורא.

ארוחות צהריים יוגשו בין 4 לפני צהריים ל8 בצהריים.
קמתם רק ב4? לא נורא. תאכלו מבושל בבוקר.

שורשים קריספיים אפויים ברוטב. ציפס

חזה עוף בציפוי קריספי. שניצל

עוף צלוי על גחלים חשמליים תנור בלע"ז

אחרי הרבה טיוטות והרבה שינויים סוף סוף גמרתי לרשום את הפרק הראשון...
זה היה אתגר אמיתי לרשום פרק בלי לתכנן לפני ובלי לתכנן לאחרי פשוט סתם...
רשמתי ממש הרבה סקיצות וטיוטות ומקווה שיהיה קל להמשיך אותו...
( האמת היא שאני מסוקרנת איך ימשיכו אותו. נחיה ונראה) תהנו...


פרק ראשון - מילים מעבר לים

קיוטו, יפן.
ה'תקע"ה, 1815.

אור הירח נפל על גן הדובדבן שבחצר ארמון פושימי, מטיל צללים רכים על שבילי האבן. רוח אביבית נשאה עמה את ניחוח הפריחה, חודרת מבעד לחלון הפתוח למחצה של חדרו של הנסיך פושימי קוניייה. להבת הנר שעל שולחנו ריצדה קלות, מאירה את פניו המרוכזות.

הוא ישב כפוף מעל מפה עתיקה, אצבעו מחליקה לאורך קווי המתאר הדהויים. עיניו נדדו אל מדפי העץ שעל הקיר, עמוסים בכרכים עבי כרס—ספרי פילוסופיה, אסטרטגיה צבאית, רפואה ומדעי הטבע. אך למרות השפע הזה, הוא ידע שהידע האמיתי נמצא מעבר לגבולות השוגונות, בספרים שהיו אסורים לקריאה.
מאז ילדותו היה ידוע כתאב דעת, חובב בלתי נלאה של ידע ושל רעיונות חדשים.

קוניייה לא הסתפק במה שנמסר לו מאנשי החצר או מהמלומדים המקומיים. עולמו נמתח אל מעבר לחומות השוגונות, אל מחוזות שלא נודעו לו. בשנים האחרונות מצא עצמו שוקע בספרות ההולנדית שהגיעה דרך סוחרי דג'ימה — ספרים שהכילו רעיונות על מתמטיקה, רפואה, אסטרונומיה ומדעי הטבע. השפה הזרה, שהייתה תחילה חידה עבורו, הפכה עם הזמן לשפת מחשבתו. אך ביפן של תקופתו, ידע זר נחשב מסוכן.

השוגונות של טוקוגאווה, ששלטה זה יותר ממאתיים שנה, הקפידה על מדיניות הסתגרות מחמירה.
מל דג'ימה שבנגסאקי היה החלון היחיד לעולם, ורק להולנדים הותר להיכנס דרכו. ספרים שהגיעו מאירופה היו נדירים, ולרוב נאסרו בתכלית. אפילו הרעיונות שלא עסקו ישירות בשלטון נחשבו מאיימים. כל פיסת ידע זרה נשקלה בזהירות — מחשש שתערער את הסדר הקיים.

דפיקה חרישית נשמעה בדלת.

קוניייה הרים את ראשו.

"רק רגע," קרא, ממהר לגלול את המפה ולסדר את הספרים הפתוחים לפניו.

הדלת נפתחה חרש, ואחיו הבכור, פושימי קיושירה, נכנס. הוא סגר אחריו את הדלת במהירות, מחזיק בידיו קופסה עטופה בבד כהה.

"הדבר הגיע," אמר בקול נמוך.

קוניייה קם ממקומו, עיניו נדלקות בסקרנות. הוא צעד אל אחיו במהירות, מבטו נעוץ בקופסה שבידיו.

"זה באמת הם?" שאל בלחישה.

קיושירה הנהן. "לא היה קל להשיג אותם. הסוחר היה זהיר מאוד, ואני נאלצתי לשלם סכום שלא תיארת לעצמך."

קוניייה הושיט את ידו, אך אחיו משך את הקופסה מעט לאחור.

"אתה בטוח שזה רעיון טוב?" שאל קיושירה, מבטו מלא ספק. "השוגונות אינה רואה בעין יפה את מי שמעז לקרוא ספרים זרים. אם מישהו יגלה—"

"אם מישהו יגלה, זו תהיה הבעיה שלי," השיב קוניייה בשקט, אך בנחישות.

"לא רק שלך," קיושירה הידק את אחיזתו בקופסה. "גם שלי. גם של המשפחה שלנו. אתה מבין את זה, נכון?"

קוניייה שתק לרגע. הוא ידע שאחיו צודק, אך התשוקה לדעת בערה בו חזק יותר מכל חשש.

"אני מבין," אמר לבסוף. "אבל זה לא משנה את מה שאני עומד לעשות."

קיושירה נאנח, ואז הושיט לו את הקופסה. "אז לפחות היה זהיר."

קוניייה לקח את הקופסה, פתח אותה בזהירות. שלושה ספרים נחו בתוכה. הראשון היה עבה וכבד, עטוף בנייר מחוספס. השני היה דק יותר, כתוב בכתב יד צפוף ומסודר, ובו שרטוטים גאומטריים ומפות אסטרונומיות. השלישי היה הקטן מכולם, כרוך בבד דק, ועל דפיו הופיעו סימנים לא מוכרים.

הוא שלף את הספר הראשון, דפדף בין דפיו. הכתב היה זר.

"מה זו השפה הזו?" שאל, לא מסיר את מבטו מהעמודים.

קיושירה משך בכתפיו. "הסוחר לא ידע לומר בדיוק. הוא רק אמר שזה משהו עתיק, אולי מזרחי, אולי אפילו מיבשת אחרת. לא הולנדית, זה בטוח."

קוניייה המשיך להביט בדפים, מנסה למצוא בהם היגיון.

"אם זה לא הולנדית, זה אומר שאין לי דרך לקרוא אותו..." מלמל, נוגע באותיות בקלות. "אבל השניים האחרים—"

הוא פתח את הספר השני. הדפים היו מלאים שרטוטים מורכבים של כוכבים, תרשימים מתמטיים מפורטים, וטבלאות שנראו כחישובים אסטרונומיים. בין השורות הופיעו מונחים שהכיר מלימודיו בהולנדית.

קיושירה הביט מעבר לכתפו. "אתה מבין משהו מזה?"

"אני חושב שכן," אמר קוניייה, גולל באצבעו לאורך אחת הנוסחאות. "זה קשור לתנועת הכוכבים... ולחישוב מסלולם. אני מכיר חלק מהמונחים, אבל חלקם זרים לי."

"וזה לא מדאיג אותך?" שאל קיושירה. "שאתה אוחז בידך משהו שאפילו לא ברור לך מאין הגיע?"

קוניייה חייך בזווית פיו. "להפך. זה רק הופך את זה למעניין יותר."

קיושירה נאנח שוב. "אתה בלתי אפשרי."

"ואתה זה שממשיך להביא לי ספרים," השיב קוניייה בחיוך קל.

שתיקה השתררה ביניהם לרגע.

"אני רק לא רוצה שזה יוביל אותך למקום שאין ממנו חזרה," אמר לבסוף קיושירה. "אתה לא תוכל להתכחש לכך שהספרים האלו מסוכנים."

"ידע אינו מסוכן," אמר קוניייה, בולע את עמודי הספר בעיניו. "רק אלה שחוששים ממנו הם המסוכנים באמת."

קיושירה נרעד מעט. "אולי," אמר לבסוף. "אבל אני לא בטוח שהשוגונות תסכים איתך."

"אני לא עוסק בשוגונות," השיב קוניייה בקול שקט אך נחרץ. "אני עוסק בידע."

הוא סגר את הספרים והניח אותם בארון נסתר שבקיר. כשהדלת נסגרה מאחוריהם, הוא חזר אל השולחן, פתח את הספר הדק ביותר, והחל לקרוא.
המילים שעל הדף נראו תחילה כסימנים חסרי פשר, אך ככל שהתקדם, החלו לרקום משמעות, כאילו הטקסט עצמו לחש לו סוד שהיה גלום בו זה מכבר. לא היה זה רק פענוח של שפה זרה, אלא תחושה שמשהו עמוק יותר מתעורר בתוכו—הבנה חדשה, ראייה רחבה יותר של העולם.
להבת הנר ריצדה, מטילה צללים מתנועעים על הקירות.
הלילה התעמק סביבו, אך בעיניו רק התבהר. בין הדפים שהחזיק בידיו, נפרשה לפניו מציאות אחרת—והוא המשיך לקרוא.

שמעתי על עצה שאומרת לכתוב כל בוקר, ישר כשקמים, במשך עשר דקות. מחשבות - הגיגים - דעות, בקיצור: לכתוב מהבטן.
יש לכם עצות נוספות, כאלה שמיועדות למי שזמני הבוקר שלהם תפוסים עד אפס מקום?

אולי מה שנדרש ממך זה קצת עיוורון
קצת לא לראות הכל
ולא לדעת הכי.
את אינטלגנטית ויש בך מילה תמיד
למה שקרה ויקרה ושלא
אולי תעצמי בשבילנו עיניים
פעם אחת תפסיקי לראות את מה
שאנחנו לא ידענו.
לא נכעס ששתקת,
לא נשאל מה ואיך
כל כך נעריך שהפעם ראית
באמת.

היי, אני דבורי גולדנשטורף.

אם לשנים עשר, אוהבת את הניקיונות לפסח.

פשוט אוהבת!

בכל שנה אני מוצאת דברים חדשים, ווהרמה רק עולה משנה לשנה!

נגיד לפני חמש שנים, ניקינו את הסמובר הישן של סבתא מהבוידע'ם והתברר לנו שהוא היה בכלל מנורת לילה.

לפני ארבע שנים, נחשפה דלת הכניסה הראשית לביתנו! אוי, זה היה מדהים להכיר שכנים חדשים אחרי עשור.

לפני שלוש שנים, שטפנו את המרפסת וגילינו שהיא בכלל מרוצפת ואין צורך לרצף אותה ואנחנו כבר חסכנו בשביל זה...

לפני שנתיים, מה היה בעצם לפני שנתיים? אה, הוברר לנו שהקיר בחדר ילדים אינו קיר אלא סתם ערימת משחקים ומצאנו חדר חדש מאחוריו!

שנה שעברה, אה, חח, זה היה מצחיק! גילינו תחת ערימת הלכלוך שהחדר שינה הוא בכלל המטבח!

מעניין מה אני אמצא השנה.

רגע, מה זה?

יואו!

בוא חמודי, איזה נס שנזרקו לכאן מספיק חלקי אוכל...

תקנו את הכותרת! אם לשלושה עשר!

חלופת הזמן במלחמה היא אבסורדית.

הימים ארוכים- ארוכים, נמתחים, וכל שנייה מרגישה כמו שעה. הרגעים בהם שני כדורי צלף חמאסניק שחלפו קרוב כל כך לאזני והותירו שם שריטה דקיקה נדמו לי כמו נצח; איטיים ובלתי נגמרים.

מצד שני, הכל עובר כל כך מהר ואני מעט המום כשאני מגלה ששוב הגיע יום ההולדת שלי, למרות שנראה לי שרק הרגע עשיתי 23. וזה, איך לומר- מעט מדכא.

כבר שנה אנחנו במלחמה, והספקתי לאבד שבעה חברים, בן דוד וקצת מן הלב שלי.

וזה קשה.

כבר למעלה משלושה חודשים לא הייתי בבית, ולא שיש לי לאן לחזור. אבא שתיין ואמא שאינה בקו השפיות, אח קטן שכמוני, נלחם ומחרף את נפשו בעזה או בלבנון או אני- לא- יודע- איפה ואחות שבפעם האחרונה ששמעתי ממנה, לפני שנה וחצי, היא הייתה בתאילנד.

הדירה הקטנה בתל אביב שאני שוכר עם כמה חברים ריקה כעת מהסיבה הפשוטה שכולנו נלחמים עכשיו, והמפתח צובר אבק מעל לארון חשמל.

בסופו של יום לחימה מתיש אנחנו מתמקמים בבניין ששימש כמפקדה לחולייה חמאסניקית עד היום בצהריים. מעיפים הצידה תחמושת של האויב שתפונה בזמן הקרוב על ידי יחידה מיוחדת, שאריות קפה שחור וגם גופה אחת של איזה זבל עזתי, פורסים מחצלות ושוקעים בדממה. רוב החבר'ה מנצלים את הזמן לשינה קטועה, שניים משוחחים בקולות מהוסים, עוד אחד שולף יומן מלחמה, משחזר רגעים מבעיתים. כולם, אני בטוח, מהרהרים בלוויה שאולי תיערך בימים הקרובים לבנימין שחטף היום שלושה כדורים לבטן ועוד אחד לקרסול. פסימיים.

הייאוש עוטף אותי, סוחט ממני כוחות אחרונים.

טומן ראש בין הידיים, נושא תפילה קצרה. מזכיר שמות שלי, של אח קטן, של חברים לחוליה. מבקש דבר אחד- חיים. וכמה הבקשה הזו קטנה, כמה היא גדולה.

מישהו שולף פתאום מפוחית, מתעקש להפיח רוח ותזוזה. הוא מתחיל עם מנגינות שקטות, שירים שזכרנו מפעם, עובר למוזיקה עכשווית, תזזיתית. תוך שניות כבר הופך החדר לעליז ואופטימי, עיניים צעירות שראו יותר מדי מחייכות, מצטרפות לשירה. הם כמעט מצליחים להדביק גם אותי, אבל במקום חיוך יוצאת לי עווית בלתי ברורה ודמעה מלוחה מדי.

"הי, חבר'ה, היום יום ההולדת של אביאל!" מזכיר מישהו, מושך אותי למרכז המעגל.

כולם מזמרים לי האפי בירת'די, ומאנשהו נזרקים עליי קליעים משומשים לאות ברכה. ורק אני, חתן אבֵל, לא מפסיק לחשוב על מלחמה וחיים שביקשנו לחיות.

המפקד קורא לי רגע לצד, מעביר לי מסר של ברכה מאח קטן שלא שכח 24 שנים שלי.

מזל טוב, ילד, מהבהב קול במוחי. ולו יהי שאזכה לשנה הבאה.

__



בום. בום.

דמות שחורה נופלת ארצה, אגודל מורם מימיני.

בסיפוק אנחנו עורכים חיפוש על הגופה, מחרימים קלצ'ניקוב, אקדח תופי חסר שימוש וכמה מחסניות לא תואמות.

"מה אומרים, יתאים לבת שלי?" מגחך דויד, מקפיץ בידו מחרוזת שיני תן שמצא בכיסו של המחבל המת.

אני מחרים מהכיס הפנימי כרטיס מצויר של הצגת ילדים לאוסף הקטן והמוזר שבדירה השכוחה שלי, תחושה טובה מתנחלת בליבי. הנה אנחנו מסתובבים ברחובות רפיח בראש מורם, מחסלים ספיחים עלובים שמעזים לצאת מהמנהרות, מטהרים את המרחב.

בסיור הבא שלנו אנחנו מרשים לעצמנו לזמזם לחן קצבי, עליז, חוזרים רגועים ושלמים לדירה עליה השתלטנו לא מזמן. המפקד נמצא במוד נינוח, מצטרף בחיוך לתחרות בדיחות לא מצחיקות.

אני ממולל גדילים שהתחלתי ללבוש, מרגיש כל כך מוגן, ועטוף, והנה הנה עוד מעט נחזור הביתה ויהיה טוב יותר.

"הרצברג, בוא הנה", קורא לי המפקד בסיום ארוחת ערב עשירה ורגועה.

"כע, ה'פקד", מפהק באושר, לא מפחד ממשמרת נוספת או נזיפה. ההרס מסביב עשה לי טוב, הזכיר לי שהניצחון קרוב.

"איפה אחיך מוצב?" הקול שלו הופך חמור.

"לאי'דע בדיוק. איפשהו בסוריה", נזכר באח קטן, בקולו העייף. לא קולט.

"ביררת מה אתו לאחרונה? הייתה היתקלות קשה היום", הוא מסתכל חזק לתוך עיניי.

"לא, לא דיברתי אתו בשבוע האחרון. למה?" לא קולט.

שתיקה.

פתאום קולט.

"מה קרה לו, המפקד? איפה הוא עכשיו? גדעון, הוא בסדר?" היסטרי אני חוטף למפקד את הטלפון, מחייג למפקד של אח קטן.

"תעצור, אביאל. הוא בזיו. צא אליו עכשיו", הוא מחזיר לידיו את הטלפון, מבטו חומל. "חמש דקות יהיה כאן נהג שייקח אותך למנחת הקרוב. תהיה חזק, חייל"

"מה המצב שלו?" לא רוצה, אלוקים. לא רוצה.

שתיקה קצרה. "קשה".

אני חוטף ציוד, ממלמל שלום וטס מטה, נדחף להאמר צבאית. חושב על אח קטן ומה יקרה אם הוא יישאר לעולם בן 20.

ממלמל פרקי תהילים שלמדתי לא מזמן, מילים שנטעו בי נחמה.

המסוק שחיכה לי היה מלא בחיילים שכמוני, לא ששו לפרט על הסיבה שהם נוטשים את שדה הקרב. כל הטיסה התייסרתי בכאביו של נועם, ליבי יוצא אליו.

נחתנו על גג בית החולים. יחד איתי ירדו עוד ארבעה חיילים שותקים, והמסוק המשיך הלאה. רצתי מטה, דמעותיי מאיימות לפרוץ החוצה.

"נועם הרצברג, איפה הוא עכשיו? הוא פצוע קרב, מסוריה", שאלתי את האחות, כמעט מתפלץ מול נינוחותה.

"טיפול נמרץ, אדוני. אין כניסה לשם עכשיו", מבטה החד סרק אותי, גורם לי לפרפור מבוהל.

"הוא חי?!" וידאתי.

"כן, לעת עתה", היא אמרה לאט, קולה מרחם.

פוסע באיטיות לכיוון מחלקת טיפול נמרץ, אבוד. איכשהו מוצא את עצמי בגריאטריה. המום אני מביט בשלט, תוהה איך הגעתי לכיוון ההפוך בדיוק מיעדי המקורי.

ממשיך לתעות במסדרונות העמוסים, עובר ממחלקה למחלקה. בסוף אני מגיע למחלקה סגורת הדלתות, קורס לכיסא סמוך.

הרעש הבלתי פוסק של דיבורים מודאגים, קריאות דחופות ויפחות בכי מחרישים אותי, מקהים את רגשותיי וחושיי שזועקים לי שלעולם לא אשוב לראות את חיוכו הצוחק של נועם.

קריאה חוזרת ונשנית במערכת הכריזה מקפיצה אותי ואת ליבי.

"אביאל הרצברג, אביאל הרצברג, מחכים לך בעמדת המזכירות בכניסה למחלקת טיפול נמרץ"

מה יאמרו לי שם? לא רוצה לשמוע שנועם מת, לא רוצה.

אני טומן את ראשי בין ידיי הרועדות, מתכווץ לתוך עצמי. לא רוצה, אלוקים.

"אביאל?" קול יציב קורא בשמי. אני לא מרים ראש, מכחיש.

"אביאל, בוא, אנחנו נעבור את זה ביחד", יד חמה מונחת על כתפי. זהו, זה נגמר. אני מרים עיניים מוצפות לרב סרן שהופיע פתאום, מסרב להאמין.

"אז... זהו?" אני שואל בקול צרוד, ליבי הולם בטירוף.

"לא, זה לא נגמר ככה, בחור. יש לך חיים משלך להנציח את שלו", הוא אומר, מקבל אותי בחיבוק תומך כשאני מתמוטט, סכריי נמוגים עם שברירי חייו האחרונים של נועם; אח קטן שלעולם יישאר כזה.

__

שעות ספורות אחר כך אני משקיע את עצמי בעדכון כאוב של כל מי שצריך לדעת, מוצא אי של שפיות בתוך הסערה הטורפת שתקפה את חיי. אבל פתאום כשהכל כבר מוכן ומסודר וכל מי שצריך לדעת יודע- אני פתאום מרגיש את האובדן והשכול במלוא עוצמתם.

אני לופת בחוזקה את הטלפון שהובא אליי במשלוח מהיר מהבסיס, מנסה לנשום עמוק כמו שלימד אותי העובד הסוציאלי ששלחו לי מהצבא.

תזכורת זנוחה תופסת את מבטי. 5 הודעות שלא נקראו מאח קטן, מלפני שבועיים- הפעם האחרונה שהוא היה עם הטלפון שלו.

סחרחורת תוקפת אותי פתאום, כשאני מבין שאלו ההודעות האחרונות מנועם. הצוואה שכתב בלי לדעת.

באגודל רועד אני מחליק פנימה, קורא שורות אופטימיות של אח קטן.

'היי אחי, איך אתה? אני לא יודע מתי הטלפון יהיה נגיש לי שוב, אז אני כותב לך עכשיו'

כאב חד מבתר את רקתי, ואני אוחז בידית הכיסא כדי לא ליפול. אני מכריח את עצמי להמשיך לקרוא, ללקט מילים אחרונות ששלח לי.

'היה שבועיים מעייפים, אנחנו בסוריה, וכל השאר חסוי. המצב דֵי רגיש פה, והיו לנו כמה היתקלויות קשות שקטלו פה שני בחורים. בקיצור, אתמול הגיע לכאן חבדני"ק נחמד, מסיונר קטן', חיוך דומע עולה על שפתיי. החבר'ה האלה הגיעו גם אלינו כמה פעמים.

ההודעה הבאה היא הודעה קולית.

'בהתחלה לא רציתי לשתף פעולה. אתה יודע.... אבל אחרי זה איכשהו כולנו נכנסנו לקטע. בסוף הנחתי תפילין וגם שרנו קצת. הוא הביא לי ספרון קטן, לשמירה. וואי, איך רציתי לצחוק לו בפרצוף, בסוף זרמתי ושמתי את זה בחגורה. וזה היה מוזר, כי פתאום הרגשתי שאני... שמור, מוגן סוג של. לא יודע איך זה קרה לי, ואל תצחק עליי אחי, אבל אני עכשיו עומד להיכנס חזרה לסוריה עם ציצית' הקול שלו, חם ומעט נבוך, גורם לי לערפול חושים מסוכן.

את המילים האחרונות אני שומע מתוך דמדומי עלפוני.

'אז אני מחכה כבר לראות אותך, אח גדול, ואני מקווה שזה יקרה בקרוב. לבינתיים אל תשכח שיש לנו אבא גדול בשמיים שיסדר את כל הבלגנים שהולכים פה וירפא את כל הכאב הזה'.

מי יתן ויִרפא כבר הכאב הזה, אח קטן.

אשמח לביקורת

בס"ד

מעניין אותי לדעת מה הרכיב הכי חשוב לדעתכם בכתיבה, או קריאה, של ספר.
מה הדבר שאתם מחפשים כשאתם קוראים ומה יגרום לכם לבחור את הספר הספציפי מתוך המדף.
מאמין שלכל אחד יש את הדעה והטעם האישיים שלו בנושא והיכרות עם הדעות של האחרים יוכל לגרום לנו להבין יותר טוב את הדרך בה אנחנו מרכיבים את הסיפורים שלנו.

מוזמנים להגיב!

שיר ראשון שאני מעלה
אשמח לתגובות, חוו"ד, תובנות והכוונות

וְעָיַפְתִּי מֵרֹב עֲיֵפוּתִי
וְתָשַׁשְׁתִּי מֵרֹב תְּשִׁישׁוּתִי
וְאָסַפְתִּי עַצְמִי לִצְרוֹר
וְהִשְׁלַכְתִּי אוֹתוֹ לַבּוֹר
וְאֶהְיֶה כְּאֶבֶן דֶּרֶךְ
אֶבֶן הַמְּצַיֶּנֶת וְאֵינָהּ מִצְטַיֶּנֶת
אֶבֶן אֲשֶׁר אֵין לָהּ דּוֹרְשִׁין
כְּחָצָץ אֲשֶׁר הַכֹּל דּוֹרְסִין
עַד אֲשֶׁר רָצִיתִי, נִסִּיתִי לְנַצְנֵץ
שֶׁמָּא אֶהֱפֹךְ לִפְנִינָה
וְאוּלַי יַאַסְפוּנִי הַמְבִינִין
אַךְ נִשְׁאַרְתִּי כְּכָלוּא בְּצִדְפָּה
אֵין אוֹתִי רוֹאִים - אֵלּוּ שֶׁבִּדְרָכִים הוֹלְכִים,
וְהִתְגַּלְגַּלְתִּי בְּאוֹתוֹ הַבּוֹר
זְמַן אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְפֹר
כְּמַטִּיל חָבוּי בְּבִיב שׁוֹפְכִין,
כָּמַהְתִּי וְיָבוֹאוּ גְּשָׁמִים
יִשְׁטְפוּנִי, יְסַחֲפוּנִי לַיָּם אוֹ לְנָהָר
יָבוֹאוּ הַסּוֹכְרִים, יִמְצָאוּנִי הַסּוֹחֲרִים
יְזַהוּ בִּי הָאוֹצָר, יְגַלּוּ מָה שֶׁנִּסְתַּר
יִטְּלוּ רִפְשֵׁי מֵעָלַי
יַתִּירוּנִי מִן הַכְּבָלִים
בָּהֶם צָרַרְתִּי עַצְמוֹתַי, עַצְמוּתִּי
אָז אֶפְרֹשׂ שׁוּב כְּנָפַי
אָז לֹא אָשׁוּב אוֹמַר לְקוֹץ וּלְמַחְסוֹם - דַּי
אֶפְרֹשׂ כְּנָפַי וְאֶפְרַח, מֵרְבִיצָתִי אָקוּם
אֶפְרַח לָעוֹלָם, לַתָּכֹל שֶׁבָּרָקִיעַ
לַיֹּפִי שֶׁבַּבְּרִיאָה, לַפֶּלֶא הַיְּקוּם
אָז אֲחַפֵּשׂ, בְּעֵינַי אַבִּיט
לְכָל חֹר, לְכָל זָוִית
אִם אֶרְאֶה עוֹד אָבָק הַנֶּאֱבָק,
לְכָל עֵבֶר נִזְרַק
אֵלָיו כְּנָפַי אֶשָּׂא, אֶשְׁלַח
וְאֶלְחַשׁ לוֹ כְּאוֹמֵר 'בְּנִי, גָּדֵל עַצְמְךָ!'
כִּי לֹא סְתָם בָּא לְחַיֵּי מַאֲבָק,
אֶלָּא, לָאֲבוּקָה נוֹעַד, לְהָאִיר,
רַק מְעַט יְעוֹפֵף מַעְלָה,
מְעַט מְעַט,
וַיַּרְא כִּי זַרְקוֹר הוּא
שֶׁמֶשׁ לְכָל הָעוֹלָם

זה היה באישון לילה סגרירי וקר. לרגע היה נדמה לי שאני היחידי שצועד בשביל הכורכר המאובק, אך כעבור כמה רגעים שמעתי רחשים מוזרים ושקטים, והבנתי שמישהו או משהו נמצא בסביבה.
מקור התאורה היחידי שהיה לי הוא הפנס שבפלאפון שלי, ואור הירח שהפציע מבין העננים. מלבד זאת נאסר עלי להביא חפצים נוספים.

התקדמתי בשתיקה אל עבר קצה השביל, הבניין הנטוש והחשוך נראה באופק. "אחחח", רטנתי לעצמי וכבר דמיינתי את הרגע בו אשב על כיסא נוח ואנוח מההליכה המאומצת הזו. כעבור כשתי דקות של הליכה מהירה עמדתי בשער המבנה. שער ברזל חלוד חסר עיטורים וסממנים.

דפקתי עשר פעמים ברציפות ולאחריהם עוד שלוש פעמים. כלום לא קרה. פתאום השער החל לחרוק ולזוז באיטיות גמלונית לצד השמאלי שלי, ונגלה לעיניי מסדרון מוזנח ומאובק. בפתח עמד אדם גברתן עם מעיל שחור ומסכה שחורה, בידו אחז מגנומטר. הוא הביט לעברי, כאילו חיכה שאומר משהו. "אה, נכון", מלמלתי ונתתי לו לסרוק את גופי ולחפש מה שיחשוב שיש לי כבר להביא. המכשיר התעורר לחיים וזמזם כשהגיע לכיס מכנסיי וגילה שם את הפלאפון שלי. המאבטח שלח את ידו לשם והוציא את המכשיר.

"אתה זוכר שלפי ההוראות המכשיר צריך להיות כבוי או לכל הפחות על מצב טיסה?", הוא שאל-נזף.
"כן", נענעתי בראשי, "אבל הדרך לפה הייתה חשוכה ממש, הייתי צריך איכשהו להאיר לעצמי את הדרך", נימקתי כנפגע. "למה אתם ממוקמים בסוף העולם? לא יכולתם לפחות לשים נרות בצד הדרך, לחלק עששיות?", הוספתי לאחר שתיקה קרירה מכיוון הגברתן.

"דלת שנייה משמאל", הוא אמר לבסוף ושחרר אותי אל חמשת המטרים שלפניי. צעדתי ופתחתי את הדלת המיועדת וגרם מדרגות נגלה לפניי. ירדתי במדרגות, שהיו נראות כאילו תחילתם בשמיים וסופם בארץ, ולבסוף נתקלתי בדלת עץ כהה וספסל מתכת אפור. התיישבתי על הספסל בשתיקה. אין לי כח להסתבך בעוד צרות.

הדלת נפתחה כעבור רגעים בודדים ושני אנשים לבושים בשחור עמדו בפתח. פניהם היו מכוסות במסכות השחורות והם אחזו עטים בידיהם. ליתר דיוק, הם סובבו והתעסקו עם העטים בעצבנות, דבר שלא ניבא לי טובות.
"מה הסיסמה?", שאל הימני.
"אני?", גמגמתי, "אהמ... הא לחמא עניא", אמרתי לבסוף. "כל דיכפין יתא ויבוא", השיב לי השמאלי והם הזמינו אותי להיכנס פנימה.

"מה עם האוכל?", שאלתי כשהם הושיבו אותי על כיסא מתכת מול שולחן ריק ומלבני. "אני לא אכלתי כל היום, אני גווע ברעב".
"שקט", צעק עלי השמאלי, "עכשיו אנחנו שואלים את השאלות, אתה עונה תשובות, ברור?". הוא הביט בי במבט מזרה אימה והתיישב באחד משני הכיסאות שמלפנים.
"בני, תירגע", קרא הימני והתיישב אף הוא, "אמרתי לך כבר שלא צריך להתחיל כל דבר בעצבים".
"תודה מאיר", קרא בני בציניות, "אני מסתדר. זה התפקיד שלי. אתה החוקר הטוב, ואני החוקר ה...", הוא נעצר, "אני החוקר היותר קשוח".
"בסדר, בסדר", מאיר מלמל והביט עליי.

"אז אתה יוסף יצחק, נכון?".
"כן, זה אני", אמרתי בקול שקט וחלוש. 'על מי נפלתי...', חשבתי בשקט. 'העיקר במקווה הוא אמר שזה יהיה אחלה מקום... ואני האמנתי לו...'.
"תוציא בבקשה את הפלאפון שלך", בני ביקש בטון יותר רגוע, ואני מיהרתי לציית. הוא לקח את המכשיר, הביט בו מכל הכיוונים ואז החל לפרק אותו.
"בעדינות", מיהרתי לומר, והוא רק הביט עלי בזוג עיניים בוחנות ושב להתעסק במכשיר באותה עוצמה בה פתח אותו. הוא הוציא את הבטרייה ממנו, ואז הניח אותו בקופסת מתכת ירוקה, לאחר מכן נעל אותה והושיט לי מפתח. "כשתצא מכאן, תציג את המפתח ותקבל את המכשיר".
הנהנתי בשקט ובלעתי את רוקי.

"אז, יוסף יצחק, אתה קראת את ההוראות ששלחנו לך?".
"כן", הנהנתי.
"ובדקת היטב שלא עוקבים אחריך?".
"כן". כבר עמדתי לפצות את פי ולספר על הרחשים החשודים ששמעתי בחדר, אך קול פנימי לחש לי לא להרגיז את הדוב.
"אני מקווה שאתה זוכר מה העונש למי שמפר את הכללים, או "שוכח" אותם בטעות?", בני חייך חיוך שטני ורכן לעברי.
אני הנהנתי בשתיקה, מתחיל להצטער שהגעתי לכאן.
"אתה לא רוצה שנבוא לביקור בית אצלך, ואולי נזמן את הקרובים שלך ונספר להם כמה דברים, נכון?".
"רשעים. הם יודעים הכל עליי. יש להם מאגרי מידע עצומים והמון סוכנים חשאיים. לא פלא שהארגון הזה קיים כבר שלושים שנה. מח"ש", גלגלתי את המילה הזו במחשבתי, "איזה מן שם הם בחרו לעצמם?".

"טוב, מבחינתנו אתה יכול להמשיך הלאה, יוסף", הבטתי על שניהם.
"מעולה", אמרתי.
"כן, מעולה", בני בעיקר דיבר. "אבל בשביל זה אנחנו צריכים את הכרטיס שלך, את השם של מי שסיפר לך עלינו, וכמובן את הכסף".
נאנחתי ושלפתי מכיס חליפתי מעטפה שמנה וגדושה בשטרות תכולים. וזו עוד הלוואה שלקחתי מהשוק האפור. אח. אני שונא את העולמות התחתונים האלו, אתה לוקח הלוואה היום ופושטים לך את העור ואת הבגדים מחר.

"צבי קליימן המליץ לי עליכם במקווה, הוא אמר שאתם היחידים שנותנים שירותים כאלו בימים כאלו".
"כן, כן, זה נכון", מאיר הסכים, "אצלנו במחתרת דואגים להכל מהמסד ועד הטפחות".
"אבל בשביל זה אנחנו צריכים לפקח שהתנאים שלנו יאכפו, כדי שהארגון הזה יוכל להתקיים ולבסס את עצמו גם בשנים הבאות", אמר בני, "כרטיס?".
הושטתי לו את הכרטיס שהייתי צריך להדפיס במיוחד, "מח"ש" נכתב עליו באותיות שחורות סתמיות. מאיר שלף מדבקת-צמיד בצבע סגול וענד לי על הזרוע.
"אתה יכול להיכנס", הם אמרו, ואז הפתיעו אותי כשהמראה שעל הקיר הייתה בעצם מעבר סודי.

נכנסתי בו ונגלה לעיניי אולם ענק ושוקק חיים, רוב הקהילה הייתה פה. אנשים שבחיים לא האמנתי שהם עושים דברים כאלו בבית. אפילו הרב היה כאן, אוכל בראש השולחן ותוך כדי מספר ווארטים.

"יוסף יצחק", שמעתי את שמי ואיתרתי את קליימן, "איזה יופי שבאת". הענקתי לו חיבוק ידידותי והוא הניח יד על כתפי והחל לערוך לי סיור משל הוא הברון רוטשילד. הוא החל לספר לי על ההיסטוריה של הבניין ("הם התייעצו עם המהנדס שבנה את 'הבור' בקרייה ואת הכור בדימונה"), תהליך ההקמה החשאי ("מח"ש זה בעצם ראשי תיבות "מחתרת חמץ שופע""), חברת האבטחה שברגעים אלו עומדת על המשמר ("יש להם ציוד שבנתב"ג אין"), ועל הדינמיקות הקטנות שמתרחשות בכל רגע נתון.

"המרוקאים, לדוגמא, נמצאים באגף ההוא".
"יש לזה סיבה?", שאלתי.
"כן", צבי אוהב להסביר ולחלוק מהידע הרחב שלו, "לפני כמה שנים היו איתם וויכוחים איומים, נוצר משבר ממש חמור, עד שהנהלת המחתרת החליטה להקצות להם שטח משלהם".
"אה, אני מבין".
"אבל טכנית אתה יכול לגשת אליהם, זה לא שצריך להוסיף כסף או משהו כזה".

"אגב כסף", אמרתי, "למה הייתי צריך לשלם אלף שקלים דמי כניסה? באירועים אני לא משלם סכומים כאלו".
"זה כי אתה חדש פה", צבי אמר לי וגרר אותי למניין שלנו, "אני ממליץ לך לעשות מנוי שנתי, זה יוזיל לך את העלויות וייתן לך הנחות חבר מועדון".
"זה באמת משתלם?".
"ברור, הם כל פעם מפתיעים אותך. זה גם האינטרס שלהם שיהיה להם כמה שיותר מנויים". צבי ממש הושיב אותי על כיסא מרופד ליד שולחן עגול מלא במאכלים ומגדנות כסעודת שלמה בשעתה. "אבל בא תאכל קצת, אתה נראה כאילו יתקוף אותך בולמוס בכל רגע".
"לא רחוק מהמציאות", אמרתי והתחלתי עם מנת פתיחה.
"שם יש עמדות לנטילת ידיים, שירותים, וקפטריה", צבי הצביע על המקומות השונים, "בנוסף אם אתה לוחץ על הכפתור הזה, מגיע דייל או מלצר שניתן לבקש ממנו תוספות אישיות".

התחלתי לאכול, לשם שמיים כמובן, שיהיה כח לעזור בניקיונות לפסח ובסיומי מסכתות. צבי ממש דאג לכל מחסורי. פגשתי גם כמה רעים וטובים וניהלנו שיחות עמוקות. המוזיקה ברקע הייתה מרגיעה ומשרה אווירה נינוחה, מעין קריאת תיגר ותזכורת אומללה לימי ספיר העומר שיתחילו בעוד ימים אחדים.

"סועדים יקרים, שימו לב, כל מי שעונד צמיד סגול מתבקש להתחיל לברך ברכת המזון ולהתכונן ליציאה, זמן הביקור שלכם תם. שאר חברי המועדון יכולים להמשיך כרגיל, אין לכם הגבלת זמן".
צבי הביט עלי במבט של 'אתה רואה?' או 'אתה מבין על מה דיברתי?'. הבנתי שהטוב הגיע לסיומו, והתחלתי לברך ברכת המזון, היה גם זימון ב"ה.

"יוסף יצחק, שמחנו ממש לראות אותך. אני מקווה לראות אותך כאן יותר".
"גם אני, בעז"ה".

"זוהי קריאה אחרונה לבעלי צמידים בצבע סגול, זמנכם תם", נשמע קול הקריין מהדהד מהרמקולים הקבועים בתקרה ובקירות, "שאר חברי המועדון ובלי צמידים בצבע צהוב יכולים להמשיך לסעוד כרגיל". לאחר מכן ההודעה תורגמה לאידיש ולאנגלית לפני שהנעימות השקטות שבו להתנגן.


עברתי לאולם ההמתנה שמחוץ לאולם הסועדים. נציג צעיר עם אוזנייה וחבילת דפים בידו ניגש אלי עם חיוך חלקלק. "כבר נכנסת לאגפי הניקיונות?", שאל.
"לא", עניתי, "אני חדש כאן, זו פעם ראשונה שלי פה".
"אה, מה אתה אומר?".
"כן".
"אכפת לך לדרג אותנו?", הוא דחף לידיי דף לבן ועט, ומילאתי את הסקר בזריזות. השעה מתאחרת.
"מעולה", הוא היה נראה מבסוט, "תוכל להראות לי את המפתח שלך?".
הצגתי לו את המפתח, והוא הביט בו בקצרה. "מפתח 14, תיכנס לחדר 14, תתקלח ותשאיר את הבגדים שלך במכונה, הם יעברו כביסה זריזה וייבוש מהיר במיוחד. תוך פחות מרבע שעה תוכל להתקדם הלאה".

התכוונתי לשאול אותו מיד למה הוא התכוון, אך הלה כבר נעלם, והבנתי שעליי לציית לחוקי המקום וניגשתי לתא מספר 14. לאחר מקלחת חמה, ולבישת בגדיי המגוהצים ומדיפי ניחוח מרכך הכביסה ראיתי את הצעיר מחוץ לתא, ממתין לי. הוא גרר אותי לחדרון קטן והחל לירות לעברי משפטים שונים.

"אם מישהו שואל, אתה בסך הכל הלכת למכולת כדי לקנות מגבונים".
"כן"
"אם הוא מברר למה לקח לך כל כך הרבה זמן, אתה אומר שהיו תורים ארוכים במיוחד, כיאה לימים שלפני חג הפסח, ושהמתנת עד שהעובדים יביאו את המגבונים מהמשאית שבדיוק הגיעה לפרוק סחורה".
"כן".
הצעיר הציג לי תמונה שלו במדי עובד. "זה שמואלי, הוא העובד שהביא לך אישית את המגבונים והוא זה ששאלת אותו מה מתקדם עם הבאת הסחורה, כי אתה ממהר לחזור לבית".
"תגיד, זה באמת נחוץ כל ההמצאות האלו?", תהיתי בקול.
"נחוץ? אתה שואל ברצינות?", הוא נראה מבודח.
"כן?".
"ברור שזה נחוץ", הוא דפק בידו על השולחן, "אצלנו במח"ש נותנים את סיפור הכיסוי האמין ביותר. אתה הרי לא רוצה שיגלו אצלך בבית שאכלת חמץ במקום לעזור בניקיונות לפסח, נכון?".
"אהממ... כן, זה נכון". נזכרתי איך בתחילת הערב גוועתי מרעב. שהרי את מאכלי פסח ואת המצות אסור עדיין לאכול, אך בשל הניקיונות גם חמץ אסור לאכול, כי אני רוצה להישאר חי בביתי, אז אני בלית ברירה צם, ומחפש באובססיביות סעודות מצווה ובריתות מילה.
"אז תשנן היטב את הפרטים שלך, קח את דלי המגבונים הזה, ולך תעשה חיל".

"וואו. אוקי. תודה. אני לא יודע איך להודות לך על כל העזרה הזו", הודיתי באמת וניסיתי לסיים את השיחה בטוב.
"שטויות", הוא ביטל את דבריי בהינף יד לכיוון הצמיד שלי, "זו הייתה רק הדגמה של שירותי ה-VIP שלנו".
"מה?".
"כן, אם תבחר להצטרף למועדון שלנו תקבל הנחות על 'חבילת 'צאתך לשלום' ועל חבילת 'לשנה הבאה בירושלים' בכל חודש".
"אוהב כסף לא ישבע כסף".
"אני אשקול את זה", השבתי לבסוף.


כעבור שעתיים, בבית, במרפסת יכולתי לשחרר אנחת רווחה. זה מאחוריי. אולי באמת כדאי לי לעשות מנוי למועדון חברים שם... פתאום אני שומע את מנחם בוקרמן, מהדירה מתחתיי. אני לא נוהג לצוטט לשיחות בדרך כלל, אך הפעם זה מעניין:
"איפה היית?", הוא נשמע עייף כששאל את אשתו, "אני ניקיתי כאן כמה שעות רצופות...".
"אל תשאל", היא השיבה לו, "המתנתי בסופר למשלוח מגבונים שהיה אמור להגיע. היו תורים ארוכים, משאית, סיפור ארוך...".

(כל הזכויות שמורות)

ניחנתי בקול פעמונים.

זו לא גאווה חלילה, אלא מודעות עצמית בריאה. בדיוק כמו כינור ביישן וצנוע שמודע להיותו כלי נגינה מפואר, כך גם אני – נעים זמירות ישראל. עובדתית. אובייקטיבית.

תעיד על כך כף ידי הימנית, שמשמשת לי אפרכסת שמעבירה את תווי קולי המרטיטים מפי לאוזני. הצלילים הבוקעים באצילות מפי מטפסים במעלה אצבעותיי, ובהגיעם לאזור התנוך, הקסם מתחולל. אני חש בר מזל לשבת בשורה הראשונה בהופעה שלי עצמי.

הבעיה היא שלא כולם מכירים בכישוריי הקוליים. יוסקיבביץ, הגבאי של בית הכנסת שלי, דוחה את דרישתי לגשת אל התיבה בתפילות המיוחדות: "אין לך שום קול פעמונים, אם כבר, קולך מזכיר את קול הפרות שעונדות את הפעמונים", הוא טוען בתוקף.

לא להאמין עד כמה חסרי חוש מוזיקלי יכולים להיות אנשים.

אני לא מוכן לקבל את העובדה שציבור המתפללים יפסיד את המתיקות של קולי, רק בגלל גבאי נטול טעם טוב. אז אני מפציר ביוסקיבביץ שיכבד אותי בתפילה הגונה. לא למעני, אלא למענם, מתוקף דין "אל תמנע טוב מבעליו".

אני מנסה נואשות לשכנע אותו. מספר לו שאפילו אמי טוענת שאני שר כמו מלאכי השרת. אך הטיפוס האנטי-מוזיקלי לא מתרשם. הוא טוען שלא ממש משכנע אותו שאמא פרה מתענגת על קולו של העגל המזמר שלה.

לעיתים רחוקות מאוד הוא נעתר: בערבית של שבת חזון, ובמנחה של תשעה באב.

ביום טוב ראשון של פסח של השנה שעברה, סוף סוף שוריינתי לגשת לעמוד לתפילת שחרית.

אל דאגה. יוסקיבביץ לא גידל לפתע בגיל 66 הבנה מוזיקלית. מה שסלל את דרכי לעמדת החזן, הייתה סדרת מניפולציות, שחוקיותן מוטלת בספק, אותן הפעלתי על כמה גורמים בעלי שררה בקהילתנו. מה לא עושים כדי להביא את שירת המלאכים לציבור המשתוקק לה.

את ליל הסדר סיימתי מהר. מחר אשכים קום. לפנות בוקר כשבית הכנסת שומם מאדם, אתייצב לפני העמוד ואתרגל את התפילה כולה מתחילתה ועד סופה. זה בדיוק מה שמקצוענים אמיתיים עושים.

אחרי ליל הסדר ניסיתי להירדם. ההתרגשות גירשה את הורמון השינה, מלטונין, מגופי.

עת הזמיר הגיעה. בעוד שעות ספורות אלמד את כולם פרק הגון בשירה. סלסוליי הכבירים יסתלסלו עד כיסא הכבוד ויקיפו אותו שבע פעמים, לא לפני שיעברו דרך היכלו של יוסלה רוזנבלט בגן עדן ויותירו אותו חסר מילים נוכח ביצועיו המלוטשים של ממשיך דרכו.

עם אור ראשון רצתי לבית הכנסת. הוא היה שומם. המניין המרכזי בעוד כשלוש שעות, יש לי מספיק זמן לאימונים אינטנסיביים.

התייצבתי בתיבת בעל התפילה עם כל הציוד הנדרש: קנקן תה עם נענע וכמובן, גוגל מוגל.

לאחר חימום קולי ראשוני פצחתי בתפילה בקול רווי רגש ופאתוס. ככל שחלפו הדקות, מיתרי קולי הלכו והשתבחו, הלכו ונכנסו לכושר והציגו יכולות מפעימות.

בין קטע לקטע עצרתי ללגימת תה ולגרגור גוגל מוגל קולני, לאחר מכן ביצעתי שורת תרגילי פיתוח קול מוזרים, מהסוג שאי אפשר לבצע ליד בני אנוש בעלי יכולת שמיעה בתוקף.

לאחר כשעה וחצי סיימתי את תפילת האימונים של שחרית בתחושת סיפוק אדירה. הסתובבתי ללכת וכמעט התעלפתי.

בית הכנסת מלא מפה לפה. איך שכחתי שיש מניין ותיקין ענק לפני המניין המרכזי? עכשיו גם מתברר ששימשתי, ללא ידיעתי, בעל התפילה של המניין השכוח. ועוד איזה בעל תפילה.

חצי מהקהל התכרבל בטלית ונשנק מצחוק, חצי אחר, בוגר יותר, חמל ותלה בי עיניים מודאגות. בכל זאת אבא לארבעה ילדים, מי ידאג להם כשיהיה מאושפז?, חשבו כאובים.

שני אנשים מבוגרים ניגשו אליי, הציעו ללוות אותי לביתי. "אולי לא כדאי שתלך הביתה לבד במצבך", ליטפו את גבי ברוך.

בכניסה לביתי הם מסרו אותי לאשתי. אני קרסתי בסלון כשהם המשיכו לדבר איתה כעשר דקות. לא שמעתי את תוכן השיחה, רק את המשפט המזעזע האחרון: "מיד עם צאת החג גשו להסתכלות, אל תזניחו את זה חלילה".

"בעלי, תקום כבר, אתה מעיר את כולם", אני שומע לפתע את קולה של אשתי, "כל הלילה התחזנת, ובדקות האחרונות זה הפך לצרחות מסוייטות. קום כבר, גם ככה עוד חצי שעה התפילה ואתה צריך לגשת אל העמוד".

זינקתי מהמיטה מבולבל ומיוזע. כל זה היה חלום? וואו, איזה נס, איזו הקלה, גאולה פרטית ממש.

רצתי לבית הכנסת בלב הולם בפראות. עדיין לא עיכלתי את הטראומה שעברתי בלילה.

התחלתי את התפילה במקומי הקבוע מהורהר, כשלפתע הרגשתי שכל העיניים נעוצות בי, "נו מה אתה חולם?", גער בי יוסקיבביץ מאחורי, "אוחזים כבר ב'הקל בתעצומות', תיגש מהר".

נחפזתי לתיבת התפילה. לקחתי נשימה עמוקה, דחפתי אוויר למיתרי הקול, פתחתי את פי. וכלום. לא יוצא קול. מסתבר שאשתי צדקה, הצטרדתי כהוגן בחלום הקולני שחוויתי.

איזה אסון. לא ידעתי איפה לשים את עצמי. שקט מתוח שרר בהיכל, קצרי הסבלנות רצו לטרוף אותי חי.

זה חייב להיות עוד חלום, שכנעתי את עצמי. מלאך החלומות נהנה מאוד מפרק הבכורה, והחליט להפיק פרק המשך משודרג ברשעותו. התחלתי לצבוט את עצמי, אך לא התעוררתי. קריאות, "נוווו, נוווו", התחילו להישמע מכל עבר.

ככל שהסיטואציה החריפה והידרדרה, רק השתכנעתי יותר שזה חלום נורא. ניסיתי לצרוח כמו בחלום הראשון, אולי אשתי תתעצבן שוב ותעיר אותי בשנית. הצרידות מנעה זאת ממני, אז ביקשתי מהנכבדים היושבים במזרח שיעזרו לי עם הצביטות. חלקם שמחו על ההזדמנות וצבטו בי ללא רחם, אך עדיין לא התעוררתי.

ירדתי מהתיבה מבויש ורמוס. לא יכולתי לפספס מזווית העין את חיוכו השטני של יוסקיבביץ.

כל אותו היום הסתגרתי בחדרי, מחכה להתעורר מהסיוט. היום עבר במהירות שיא, כבר שעת לילה מאוחרת וטרם התעוררתי מהחלום השני. עיניי היו טרוטות מעייפות, אך לא הסכמתי להירדם לפני שאני מתעורר מהחלום הרע הזה.

זה כבר כנראה לא יקרה, השלמתי. מהיום אצטרך להתמודד עם מצב חברתי ירוד וערך עצמי צבוט ומוכחל, כמו שתי זרועותיי.

אבל בדיוק אז, כאשר כבר התייאשתי לגמרי, התעוררתי לפתע.

אני לא יכול לתאר לכם את תחושת ההקלה שחוויתי כאשר גיליתי שעכשיו בוקרו של יום טוב ראשון של פסח, ושקולי תקין ובריא. הכול בסדר, אמרתי לעצמי, תכף אשמיע לאוזניי כל, את יכולותיי הווירטואוזיות.

תוך זמן קצר כבר עמדתי לפני התיבה, משמיע בעוצמה מרשימה את מיטב קטעיי, לא יכול שלא לשמוע את קולות ההתפעלות מאחוריי.

אחרי התפילה התגובות היו נלהבות. יהודי עשיר ממנהטן שהתארח אצל חתנו, רמז לי על חוזה חזנות שהוא מתכנן עבורי בבית הכנסת היוקרתי בו הוא מתפלל במנהטן, על חשבונו של החזן הנוכחי, איצ'ה מאיר אלפגוט.

צעדתי אל ביתי שמח וטוב לב, לספר לאשתי ולבני ביתי על המעבר הקרוב לאמריקה הגדולה. אלא שאז לצערי הרב התעוררתי.

העייפות והצרידות הכאוטית של אתמול הכריעו אותי ובסוף נרדמתי, והתעוררתי לחלום שכולו גן עדן, ועכשיו שוב התעוררתי למציאות העגומה והצרודה, ממנה לא התעוררתי עד היום!

כתבתי סיפור קצר, בן שמונה פרקים.
סביבת הסיפור קצת פחות שגרתית, אבל אני מקווה שתהנו...
אי"ה אעלה כל פעם שתי פרקים קצרים.
אשמח מאד לקבל ביקורת בונה!
נ.ב. זה הסיפור הראשון שהצלחתי לסיים... נא להתחשב בכך בביקורות

אפילוג

יום העבודה הארוך התקרב אל סיומו, ממלא את ג'ו בתשוקה לארוחה טובה. אבל חובות הן חובות, ולכן הוא יצא לסיור הקבוע ברחבי המפעל, לוודא שאף מארז לא נשאר בחוץ ואף מקפיא לא הושאר פתוח, ובעצם שהכל תקין ומוכן לעבודת יום המחר.

כשעבר ליד המקפיא הפינתי נזכר שקול-בס אמר לו לבדוק את ווסת הטמפרטורה שלו שלאחרונה עשה בעיות. הוא פתח את הדלת הכבדה והציץ על ווסת הטמפרטורה. הוא היה נראה תקין לחלוטין, וגם טמפרטורת המקפיא הייתה בסדר.

ג'ו סגר את דלת המקפיא הגדול בחוזקה, לא שם לב שלשונית הנעילה משוכה החוצה מגוף הדלת. הדלת לא נסגרה אלא ניתרה חזרה אחורה כתוצאה ממפגש לשונית הנעילה עם גוף המתכת. ג'ו שמיהר לתפוס את האוטובוס הקרוב היה חסר סבלנות וטרק שוב את הדלת בעוצמה, ובכך רק גרם לה לנתר שוב אחורה במהירות, הישר אל כתפו.

הוא גידף בעצבים ואחז בכתף שספגה מכה מהידית המסיבית של המקפיא. "פעם שלישית גלידה" מילמל לעצמו, ובדחיפה עזה הוא הדף את הדלת בשתי ידיו, כשהכעס מתנקז ומחזק את עוצמת הדחיפה.

הפעם התוצאה הייתה שונה. קול פקיעה עמום נשמע וציר הדלת התחתון נכנע ללחצים. ג'ו נבהל ומיהר לבחון את הנזק. 'לא נורא' חשב לעצמו, 'הדלת תסתפק בשני הצירים העליונים'.



פרק 1

מאז שהילה זכרה את עצמה היה לה חלום. "אני לא רוצה למלא את התפקיד שלי בעוד מטבח. אם כבר להשביע רעבים- שזה יקרה במטבח המלכותי. לא בסתם בית פשוט", נאמה תמיד לכל מי שהיה מוכן לשמוע.

"אבל הילה", אמרה רוזי, "מה זה משנה איפה יהיה התפקיד שלך? אין הבדל בשבילנו, בסוף אנחנו רוצות שייהנו מאיתנו ויישבעו בזכותנו, מה זה משנה מי זה יהיה?" רוזי הייתה חברה טובה, אבל היא הגיעה מרקע פשוט. העגל שממנו היא באה היה מזן הרפורד, אז מה כבר היא מבינה?

"את לא מרגישה את זה", אמרה לה הילה בשכנוע עמוק. "אבל אני ממש חשה שזה הייעוד שלי. לשמש אנשים נעלים יותר, להתבשל במטבח הכי חשוב. כזה שיכבד את זכר הסבתא הסקוטית שלי".

סבתא הייתה פרה מזן אנגוס המשובח, שרעתה להנאתה במישורי הדשא הפוריים בסקוטלנד. היא הייתה בעלת תחושת חשיבות מופרזת, והתשוקה האחרונה שלה לפני שנלקחה לבית המטבחיים הייתה להיכנס לקיבה ראויה, חלילה לא להידחס לגוף פשוט מדי. וכאשר הירך שלה נשלחה למפעל Meat & Marvels ('בשר ופלאות') והפכה לנקניקייה לתפארת היא לא שכחה את הרצון הבוער הזה.

"אבל את לא יכולה לבחור לאיזה מטבח להגיע", טענה רוזי, "זה חסר סיכוי שנגיע דווקא למקום מיוחד".

הילה הרהרה בדברים. באמת רוזי צודקת, אין מה לומר. "נכון, אבל לחלום אני עדיין יכולה. לחלום ולקוות".

ובלילה היא חלמה שהיא שוכבת על קרש החיתוך במטבח בארמון בקינגהאם. אפילו קרש החיתוך לא היה רגיל, הוא היה מזהב! והכל היה נוצץ כל כך! הסכין שביד הטבח בהקה מנקיון, והיא חשה בדיגדוגים מעוררי צחוק כאשר היא בותרה לחלקים קטנים.

***

לא משנה איפה נקניקיה נרדמת בלילה, בדרך כלל בבוקר היא לא תהיה באותו מקום שבו נשכבה. לכן כאשר הילה התעוררה איפה-שהוא באמצע הפְנים של האריזה היא לא שמעה את הדי הדיבורים של מנהל המשמרת. אבל עדי וטליה שמעו בבירור, והם מיהרו לשתף את הילה בחדשות המשמעותיות.

הילה לקחה את הבשורה ממש קשה. "אתם בטוחות שזה מה שהוא אמר? המקפיא הזה מיועד לשליחה לצרפת"?

"כן" אמרה עדי, נהנית מתשומת הלב. עוד כמה נקנקיות שמעו אותה והקשיבו בהתעניינות. "קול-בס בעצמו אמר את זה".

"רגע, בצרפת יש מלוכה? יש ארמון?" שאלה הילה בתקווה.

"לא" ענתה רוזי. כולם ידעו שהמקור של רוזי הוא מצרפת, ואם היא אומרת אז היא יודעת.

באותו יום הילה שתקה הרבה. זה היה לא אופייני לה, ורוזי דאגה. "גם בצרפת יש אנשים טובים. אולי אפילו תגיעי למסעדה במגדל אייפל".

את הילה זה לא ניחם. "איזה משמעות יש לחיים שלי אם הם יסתיימו ללא תוחלת אצל אדם רגיל?" היא משכה באפה ומחתה כמה דמעות. "תמיד ידעתי שיש לי תפקיד מיוחד, נועדתי לבית המלוכה. נועדתי למשפחה עם דם אציל, ועכשיו מה? אני יאכיל איזה טיפש צרפתי?" היא משכה את המילה האחרונה במיאוס.

רוזי התקוממה. "האנגלים לא חכמים יותר מהצרפתים! וזה שאין להם מלך זה כי הם המציאו את הדמוקרטיה בעולם! אם לא המהפכה הצרפתית- אנגליה הייתה עדיין מונרכיה!"

הילה לא השתכנעה. "זה לא משנה בכלל!" היא בכתה, "אני לא רוצה לצאת מאנגליה, אני רוצה להגיע לַארמון בלונדון! אני רוצה להשביע מישהו שווה, נסיך משולשלת טיודור!"



פרק 2

בימים הבאים הרגישו כולם את הדיכאון שעטף את הילה. תמיד היא הייתה במרכז ודאגה לשמח את כולם, ואילו כעת העצב שלה העכיר את כל האוירה. הגיעו הדברים לכך שראש החבילה לא ראה מנוס מלזמן אליו את הילה. היא נקראה אליו והוא שוחח עמה בפינה שקטה.

"אני מבין את התחושה שלך, אבל אין מה לעשות בעניין. צריך להמשיך הלאה את החיים", אמר ראש החבילה. "העצב שלך משפיע לרעה על כל שאר החבילה, כולם חשים בדכדוך. צער זה דבר מדבק".

הילה נבהלה. הדבר האחרון שהיא חפצה בו זה להזיק לכולם. "אוי", היא אמרה, "אני ממש מצטערת. אבל תאמר לי אתה, מה אני יכולה לעשות? אני מרגישה כי טוב מותי מחיי, אין לי עניין בתפקיד של האכלת אדם פשוט. לא בשביל זה נוצרתי".

ראש החבילה הרים את גבותיו בפליאה; "הגזמת, בתי. כל כך משנה לך באיזה קיבה תסיימי? בסוף בכל מקום תזיני את האדם אותו דבר".

"לא" לחשה הילה ונענעה בראשה בעצב. "זה לא אותו דבר. אני מיועדת לאדם שלם יותר, לאדם חשוב ונעלה. באתי מגזע אצילי ואני צריכה למלאות את תפקידי בגזע עם דם אציל".

"אני לא חושב שאדם שנולד למשפחת מלוכה הוא אציל יותר שכל אדם אחר", נד לה ראש החבילה בראשו ושתק לרגע קצר, רואה שדבריו אלו לא עושים בה כל רושם.

"אבל אם זה כל כך חשוב לך- אל תאבדי תקווה" אמר לה הנקניק המבוגר לאחר מחשבה קלה. "נקניק זקן אמר לי פעם: 'מה שצריך לקרות הוא מה שיקרה'. תקווי אל אלוקים", חייך בעידוד, "אולי עוד תגיעי למקום שבו את חפצה".

***

ג'ו פיהק ארוכות, מתח את ידיו והביט בשעון. המשמרת מסתיימת בעשר, אבל סטוק גדול של בשר קפוא שהגיע אחר הצהריים דרש ממנו שעות נוספות, ושעת חצות מצאה אותו עדיין במפעל, עסוק בארגון האריזות האחרונות שנותרו בחוץ. המזגן המרכזי כבה זה מכבר וג'ו הרוטן ניגב את מצחו המיוזע בשולי החולצה.

חצי שעה אחר כך הוא העביר מבט אחרון על אולם האכסון הענק, בודק בעיניים עייפות אם השאיר אחריו את האולם מסודר ומאורגן, כיבה את האור ויצא מהמפעל.

הדלת של המקפיא האחרון בשורה תמיד הייתה בעייתית. הציר החסר הוכיח את הנחיצות שלו, ובשל הזווית והמיקום המרוחק שלה מהכניסה ספק אם גם אדם עירני היה שם לב שהיא נשארה פתוחה למחצה, כך שג'ו שויתר לעצמו על סיבוב הביקורת של סוף היום ודאי לא היה אמור לשים לב לכך.

***

הלילה היה חם. הקיץ האנגלי עוד שלט ברמה ואף התעלה על עצמו. והפעם, באורח חריג, גם דרי החבילה חשו זאת. הם נעו במקומם בחוסר נוחות.

"תמיד לא אהבתי את הדלת הזו" רטנה עדי, "החריקות שהיא משמיעה מחוררות לי את הראש". טליה הנהנה בהסכמה. "אבל מה יהיה אם הדלת תישאר פתוחה כל הלילה?" שאלה בלחץ, "זה לא מסוכן?"

"אוי, את נלחצת משטויות" ביטלה עדי את החשש, "שום דבר לא יקרה מטיפה חום".

אבל כנראה שזה לא היה שטויות. כך לפחות סברו שאר הנקניקיות אחרי כמה שעות. הדלת הפתוחה הורגשה היטב, אף נקניקיה לא הצליחה להירדם, ומלבושי הקרח בהם התעטפו תמיד הראו סימנים מדאיגים.

"הפיג'מה שלי נמסה לגמרי" קראה ניקי בחוסר אונים, ובמקום למצוא עידוד בעיני חברותיה היא ראתה שם פחד. הנקניקיות הרגישו שהם כבר לא קפואות כמו תמיד.

הפאניקה זחלה ללבבות כולם. עוד כמה שעות בחום כזה לא יותירו להם סיכוי. בהיעדר בגדי הקרח כבר לא היה אפשרי להצטמרר, וגם שיעולים לא נשמעו בחבילה בשעות האחרונות. אין מה לומר, הכפור שתמך בהם תמיד פינה את מקומו לחמימות מזדחלת, וזה לא היה חיובי משום כיוון.

"עדי" בכתה טליה, "אני לא רוצה למות, אני עוד צעירה! אני רוצה לסיים את חיי בכבוד על צלחת!" עדי חיבקה אותה ובכתה גם היא. "אני מזיעה, מי ירצה לאכול אותי אחרי שהייתי ככה?"

"הצילו!" צעק רון, נקניק רזה במיוחד. כעת הוא נראה צר מאי-פעם. יללות וקריאות רמות מילאו את חלל החבילה. אבל נקניקיה אחת לא הייתה שותפה לסערת הרגשות. הילה ישבה בצד, אדישה למדי, ולא נראה היה שהיא שותפה לדאגה המאיימת על חברותיה. "גם ככה העתיד לא מזהיר", הסבירה את פשר האדישות שלה לרוזי אחוזת החרדה, "אולי עדיף כבר לסיים עם זה וזהו".

קול צווחני התנשא פתאום מעל כולם. "ניקי, סליחה!" צעקה אורית, שהייתה ברוגז עם ניקי מאז שזו עקצה אותה על התספורת שלה. "אני מצטערת על איך שהתנהגתי אלייך, הייתי גועלית!"

"אוי, אני הייתי לא בסדר" בכתה ניקי. "לא הייתי צריכה לצחוק על השער שלך! אנא סלחי לי!" והן נפלו זו על צווארי זו בבכי. אווירת סוף הורגשה באוויר, ואף אחת לא רוצה לסיים את חייה עם מטען של כעס ושנאה.

אז שרנו לה'
אפילו שלא
נראה הסוף
היינו בטוחות
שפרעה עוד יחטוף

אז שרנו לה'
בעומדנו על החוף
הודינו לו
עם מרים והתוף

אז שרנו לה'
הבטנו על הנוף
נשמנו עמוק
ידענו,
זה רק מנוף

אז שרנו לה'
גם כשחטפנו אגרוף
הבנו
התקופה הזאת
עוד תחלוף

אז נשיר לה'
גם כשהכאב ישרוף
נבטח בו
קצת אמונה לשאוף

אז נשיר לה'
כשאת זרועו החזקה יחשוף
וכמו מרים בשעתו
ננגן לו
עם התוף.

אבל יש דרך אחר
לא יודעת
מה ואיך
לאדם גדול וקדוש
סתם איזה
בן אנוש
זו בטח לא אני
שבוש לבקש
התקרבות גופו
ולמה שאתקרב
הרי לא מגיע לי
כלום
סתם ילדה רעה
שעושה ההפך
מלהתקרב
אפילו לא אליו.

ועל ידי שיושב בפתח
ומשליך גופו ונפשו
ומשתוקק
אוי, כמה שאני
משתוקקת
נופלת, קמה
פצעים מלקקת
שותקת
משתוקקת.
לא מגיע לי
כלום.

ומשתוקק
רק לעשות
רצון בוראו
ומי יאמין לי
שאני משתוקקת
לעשות
רצון בוראי
אפילו שזה
לא אפשרי
בשבילי
לא עדיין.

רק משתוקקת
יושבת בפתח
מחפשת המפתח
שיפתח ת'לב
הנעול.
מנסה להשליך
גופי ונפשי
ככה בלופ
אינסופי
קמה, נופלת
שפתיים נושכת
שותקת
ומשתוקקת.

לֹא חִסַּרְתָּ
מִמֶּנִּי
כְּלוּם.

בָּרָאתָ בִּי
בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת
שֶׁמְּאִירוֹת אֶת חַיַּי
בְּאוֹרְךָ,
מְחַיּוֹת מִדְבָּר שֶׁבִּי
בְּחַיּוּתְךָ.

נָטַעְתָּ בִּי
אִילָנוֹת טוֹבִים
שֶׁמַּשִּׁיבִים בִּי רוּחַ
מֵרוּחֲךָ,
מַפְרִיחִים
בְּנִשְׁמָתִי
אָבִיב חָדָשׁ,
מָלֵא
בִּרְכָתֶךָ.
בִּרְכַּת הָאִילָנוֹת.