קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
הם הביטו למרחק אל שורת העצים. היה קריר והפרק היה מלא אנשים, מחכים לבחור שמשכיר קורקינטים.

הם שתו מיץ תפוזים בכוסות פלסטיק גדולות. האישה הביטה על העצים. הם היו ירוקים ושפיציים, והם נראו כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה להם לפסח.

"הם נראים נראו כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה לנו לפסח", היא אמרה.

"אני לא זוכר את המפה של פסח", אמר האיש.

"ואולי לא, אני סתם מדמיינת", אמרה האישה.

"תשתי את המיץ שלך", אמר האיש.

"הוא לא מתוק מספיק. כן. אני חושבת שכן. העצים שם נראים כמו המפה שדודה קלרה קנתה לנו לפסח. מה אתה אומר?"

"טוב", אמר האיש.

"תפסיק עם זה", אמרה האישה, "בבקשה תפסיק עם זה".

"להפסיק עם מה?" שאל האיש.

היא הביטה על שורת העצים.

"נו תשתי את המיץ שלך, תראי, אני כבר גמרתי" אמר האיש.

"הם נראים כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה לנו", היא אמרה.



הוא לא ידע אם היא מביטה בעצים או שהעצים מביטים בה, הוא ידע רק שקריר לו ושהיא לא שותה את המיץ שהוא קנה לה.

הוא יכול רק לקנות הוא לא יכול להכריח אותה לשתות. אז הוא בעצם איש טוב. והיא.
היא סתם אישה. זאת אומרת, אישה שבמקום להודות באמת, היא אומרת שזה לא מתוק מספיק.

"אתה לא זוכר את המפה של קלרה? עם ציור של מרכבות מסביב".

"אה כן, בטח. עם המרכבות..." אמר.

"אל תעשה את זה", אמרה האישה. "אל תעשה את זה בבקשה".

אבל אני איש, חשב. איש טוב.

"בואי נשתה את המיץ, בסדר?" אמר.

הוא יודע שעוד מעט הם יחזרו הבייתה ויצחקו בדרך.
לא היה ספק בכך, הם תמיד חוזרים וצוחקים. אבל הוא לא ידע אם היא תגמור קודם את המיץ או לא. זה היה הדבר היחיד שהוא לא ידע.
הוא ידע שהם יצחקו כשהם יעברו ליד האוטו המפונצ'ר של בעל הסנדלריה. ושהוא יחזיק את הבטן וישען על גדר הפח.

היא קמה ושפכה את הכוס שבידה על האדמה שמאחורי הספסל.
היא הושיטה אליו יד והוא נתן לה את הכוס הריקה שלו.
הכניסה כוס בכוס והניחה אותם במהופך על מוט שהזדקר מהגדר.

ילדה קטנה הסתכלה על הכוסות ואחר כך עליהם.
והמשיכה להביט אחריהם צועדים אל שער הפארק.

הם יצאו מהשער הראשי והלכו לאורך המדרכה, רחוקים זה מזה.

הילדה תקעה אצבע בפה והתיישבה על הספסל שלהם, היא הסתכלה על שורת העצים הרחוקים ופתאום הוציאה את האצבע מפיה ואמרה "כמו מפה ירוקה עם רכבות".
אחר כך הכניסה את האצבע שוב, והביטה על הזוג שעמד ליד הסנדלריה, האיש החזיק את הבטן, ושניהם צחקו.
מאת הניק @סיפור סיקור :

שלום לקהילת המקצוענים/יות היקרה.
הפנו אותי לפורום זה, וראיתי שיש כאן אנשים האוהבים את המילה הכתובה, ומבינים בכתיבה.

יש לי רשימת תפוצה של סיפורים שונים שקרו בעולמנו, ובנוגע לזה רציתי להציע בפניכם מספר שאלות, אודה לכל תגובה, גם למה שבעיניכם נתפס כמובן מאליו.

1. בכתיבה על דמות מסויימת, נתפוס כדוגמא את הודיני, האם נכון לתת רקע על האישיות כגון ילדותו והתפתחותו, הורים ומקצוע, או שמספיקה הכתיבה רק על פעלוליו וקסמיו?
2. בכתיבה על אנשים שבצעו אתגרים כמו ריגול למשל וכדו', האם לתאר גם הרגשות ומחשבות או רק פעולות?
3. לדעתכם, עד איזה אורך של כתיבה אנשים שומרים על ריכוז קריאה?
4. האם יש עניין לכתוב תאריכים ומיקומים?
5. אשמח בנוסף לזאת, לטיפים ותובנות נוספות.

תודה מראש לכל המגיבים המשקיעים מזמנם וכוחם.
@סיפור סיקור
נְבִיאִים רָאוּ אוֹתִי הוֹלֵךְ אֶל הַשּׁוּק
עִם עֶגְלַת יְלָדִים רֵיקָה

שְׁמָשׁוֹת הֵאִירוּ צְלָלֵי תַּחֲנוֹת
חַיַּי נִפְרְעוּ אֶל רוּחַ חוּצוֹת

וּדְבָרִים שֶׁהָיוּ
וּדְבָרִים שֶׁיָּכְלוּ לִהְיוֹת
הִצְחִיקוּ אוֹתִי.

אֶקְנֶה פֵּרוֹת חֹרֶף קֵהִים
וְשׁוֹקוֹלָד שֶׁמַּמְתִּיק פְּשָׁעִים
כִּי מָה שֶׁמַּגִּיעַ
מַגִּיעַ

זָקוּף וְחֵרֶשׁ מוּל רַמְזוֹר מְבֻלְבָּל
כִּי נִשְׁכַּח הַפִּתְרוֹן לְחִידָה יְשָׁנָה

עֵת מִנֶּגֶד נִשְׁקֶפֶת אֲפֵלַּת הַשּׁוּק
"קְלֵמֶנְטִינוֹת יֶלֶד קְלֵמֶנְטִינוֹת"

זְאֵבִים חוֹרְשִׁים רָעָה מֵעֵבֶר לַדּוּכָן
כָּפוּף וְאִלֵּם מֵרִים מַטְבֵּעַ בְּלִי עֵרֶךְ

רֵיחַ שׁוּק מְעֻבֶּה מְאֹד עַל הַקַּרְקַע
סַנְדָּלִים שְׁקוּעִים בְּרֶפֶשׁ וּגְוִיַּת תַּפּוּז מְרוּחָה.

רִשְׁרוּשׁ לֹא תַּקִּין אֶצְלִי
נוּרִית נִכְבֵּית
אִידֵאָל אֶחָד בְּתוֹכִי מַגִּיעַ לְקִצּוֹ.

אֵין לִי אֲוִיר

שׁוֹטֵר בְּמִּכְנָס מְגֹהָץ
מַשְׁעִין אוֹתִי לַקִּיר

הַסָּפֵק הוֹפֵךְ לְמָשָׁל
הָאַגָּדָה הוֹפֶכֶת לְמַּשְׁבֵּר

וְשָׁמַיִם רוֹכְנִים כְּדֵי לִרְאוֹת מִקָּרוֹב
בֹּקֶר שֶׁנִּבְלַם.

הֲמוֹן רַגְלַיִם, סַלִּים, קְרִיאוֹת, זֵעָה, שְׂעָרוֹת, עֵינַיִם.
מֻקָּף בְּטַבַּעַת וְעוֹד טַבַּעַת

אֲנִי לוֹחֵשׁ לְעַצְמִי כְּאָדָם אֶל אָדָם
מְפָרֵשׁ כַּהֲלָכָה אֶת הַהִתְגַּלּוּת

וְכוֹשֵׁל מְבוֹרָךְ הַבַּיְתָה
בְּיָדִי הוֹכָחָה חוֹתֶכֶת

שֶׁהַחֹשֶׁךְ נִתַּן לִכְלִיאָה

מַמָּשׁ כְּמוֹ הָאוֹר
אוֹמְרִים שֶׁמְּטוֹסֵי הַקְּרָב בַּדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ
לֹא אֵלּוּ שֶׁצִּיְּרוּ בִּשְׁמֵי הַתֹּפֶת אֶת הַסֵּמֶל שֶׁאֵינְךָ מַכִּיר
מְטוֹסֵי קְרָב עִם תַּפְקִיד אַחֵר

אוֹמְרִים שֶׁמְּטוֹסֵי הַקְּרָב בַּדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ
לִמְסֹר לְךָ דְּרִישַׁת שָׁלוֹם רוֹתַחַת עִם אֵשׁ וְגִצִּים
לְהָפִיחַ חַיֵּי חֻרְבָּן בְּכָל מָה שֶׁסּוֹבֵב אוֹתְךָ

מְטוֹסֵי הַקְּרָב בַּדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ
אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מְחִילָה
כָּל מָה שֶׁהִסְפַּקְתִּי לִכְתֹּב לָךְ הוּא
אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ
עַל בַּרְזֶל חֲלוּדָה שֶׁעוֹטֵף חֹמֶר נֶפֶץ
כְּמוֹ יוֹנָה פְּצוּעָה
שֶׁנִּשְׁלַחְתָּ לְבַשֵּׂר עַל הֶמְשֵׁךְ הַמַּבּוּל

אוּלַי תִּרְאֶה אוֹתוֹ
אוּלַי לֹא
אוּלַי תַּסְפִּיק לְחַיֵּךְ לִפְנֵי
אוּלַי לֹא

רַק
תַּגִּיד לִי שֶׁלֹּא רָאִיתָ אֶת מְטוֹסֵי הַקְּרָב
שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתָּ לִרְאוֹת אֵיךְ
הָאֲנָשִׁים שֶׁאַתָּה אוֹהֵב
מַבִּיטִים בְּטַבְלַת אֶקְסֵל
טַבְלַת יִתְרוֹנוֹת וְחֶסְרוֹנוֹת
וּבוֹחֲרִים לִשְׁלֹחַ
מְטוֹסֵי קְרָב בַּדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ
גַּם אִם הָיִיתָ הַיִּתְרוֹן בַּמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן
  • 82
  • אִם הָיוּ לָנוּ עֵינַיִם לְמֵרָחוֹק,
    אִם מַבָּט עָדִין הָיָה לָנוּ,
    הָיִינוּ רוֹאִים אֵיךְ עֶרֶב עֶרֶב,
    עִם אוֹר רִאשׁוֹן שֶׁל לְבָנָה,
    כְּשֶׁאָנוּ שָׁבִים פְּנִימָה אֶל צֵל קוֹרָתֵנוּ,
    עֲיֵפִים מֵעֲמָלֵנוּ.
    מַתְחִילָה מְלֶאכֶת הָרִקְמָה הָעֲדִינָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ,
    הָרוֹשֶׁמֶת אֶת יַלְדוּת הַיְּלָדִים שֶׁסְּבִיבֵנוּ.

    יֵשׁ עֶרֶב שֶׁבּוֹ אֲחַזְנוּ בַּנּוּל הֶעָבֶה,
    זֶה שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּעַ לִשְׁתֵּי פָּנִים,
    הַקּוֹבֵעַ: מֵעוֹלָם, מֵעוֹלָם
    לֹא נֵלֵךְ לַמָּקוֹם הַהוּא.

    וְאוֹתָהּ נְחִישׁוּת
    מְהַדֶּדֶת בְּכָתְלֵי נִשְׁמוֹת יַלְדֵּינוּ,
    שָׁנִים רַבּוֹת אַחַר כָּךְ,
    בֵּין בְּיוֹדְעִים וּבֵין בְּלֹא יוֹדְעִים.

    וְיֵשׁ עֶרֶב שֶׁבּוֹ אֲחַזְנוּ בָּעָדִין הַמְּדֻיָּק,
    שֶׁמִּתּוֹךְ הַקַּוִּים הָעֲדִינִים
    שֶׁהוּא חוֹרֵט,
    עוֹלָה הַבָּעָה הָאוֹמֶרֶת:
    "יוֹתֵר מִמָּה שֶׁכָּתוּב, יֵשׁ כָּאן".

    וְהַיֶּלֶד רוֹאֶה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ,
    רַק נִשְׁמָתוֹ מַקְשִׁיבָה הֵיטֵב,
    בֵּין בְּיוֹדְעִים וּבֵין בְּלֹא יוֹדְעִים.

    וְכָל חַיָּיו הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת אוֹתוֹ עֶרֶב,
    אֶת הַ"יּוֹתֵר מִמָּה שֶׁכָּתוּב כָּאן".
    לי אין שום בעיה עם נתי!

    לא, באמת, הוא בחור די בסדר...

    אבל בקטע של הגאווה והשקר המתלווה, יש לו מה לעבוד על עצמו...

    והנה בפורים הקב"ה שלח לו כמו שאומרים, 'שיעור שיעור'.

    מה קרה?

    אז כך.

    אנוכי ישבתי בביתי שמח וטוב לב.

    הוא נכנס מתנודד כולו "פורים שמח!" הוא זעק לעברי.

    "גם לך! פשייי, מה אתה מחזיק ביד..."

    "כן, לקחתי לך את הוויסקי שהיה מונח ליד הדלת! תאמין לי אני שתיין וויסקי מקצועי! יש לזה טעם אירופאי!"

    "כן, רשום על הבקבוק צרפת..."

    "נראה לך הסתכלתי? אני יודע לטעום את זה! תביא, תביא את היין הזה!"

    "אה, זה ל..."

    "תביא!" הוא משך בידי בכוח ומזג לכוסו.

    "נו נו, איך הטעם!"

    "ארומטי ואקזוטי מאוד! אפשר לטעום נגיעו..."

    "טוב, די עם הרמאות הזו! לא נראה לך דפוק שאתה כל כך סובל בשביל הגאוו..."

    "איזה סובל... אני נהנה עד כלות!"

    "טוב, אז אם תוכל לעזוב את בקבוק הרוטב סויה שגנבת לי הרגע מהיד..."

    "אויש, בלעע..." הנס שלו שפניו היו אדומות מהגועל, כך שלא יכולתי לראות בבירור עד כמה הוא נבוך...

    "הכל טוב... אתה רוצה לשתות מש..."

    "לא, אני רק לוקח את הבקבוק וויסקי המערב איר..."

    "בנוגע אליו, אתה נראה די בסדר, כך שכנראה לא שתית מדי הרבה..."

    "חח נראה לך שאלכוהול משפיע עליי? אני יכול לשתות בקבוקים!"

    "כן, זה לא ממש העניין, אני פשוט ממש לא בטוח שהגוף שלך ישמח לקבל עוד מנת שמן מנוע מהבקבוק שהשארתי ליד הדלת בשביל הרכב..."
    הרמטכל הקיש במזלג הנחושת שלו על צלחת החרסינה השחורה בשעמום.
    "קבענו בשתיים וחצי, איפה הוא?" רטן.

    "אתה ממהר לאנשהו?" אמר נשיא ארצות הברית, ונתן בו את מבט הפלדה הכחול שלו.

    "האמת שכן. וואנג שצ'ה טאו הזיז את חטיבה 66 אל הגבול המערבי, אני צריך לשבת על זה עם שר ההגנה".

    "טיפה סבלנות", אמר הנשיא, "מזכיר המדינה השאיר הודעה, הוא מאחר קצת, כי הוא קונה שתייה".

    "שתייה?! חסרה שתיה בבית הלבן?"

    "הוא מחפש משהו מיוחד, יש להם איזה חג היום, ליהודים". אמר הנשיא בנחת ושיחק בכוס הזכוכית בעלת הרגל הארוכה.

    "טלפון מהשגריר במוסקבה", קרא קול מהמטבח.

    "לא עכשיו" ענה הנשיא והתנדנד בכסאו, "אל תעבירי לי שום שיחות יותר, אם זה לא למנוע מלחמה גרעינית".

    דפיקות נשמעו מהדלת, מישהו מיהר לפתוח ואז הכריז "מזכיר המדינה ג'ייקוב לוי".

    "סוף סוף", נאנח הרמטכל והחליק אצבע על הקישוטים שנצצו על כתפיו וחזהו.

    "מתנצל", אמר מזכיר המדינה, השקית שבידו השמיעה צלצולי זכוכיות מתנגשות. "הייתי מוכרח להשיג את... זה", הוציא מהשקית בקבוק כחול כהה מעוטר באותיות מוכספות בולטות. "פורטו דה לה גראנש", הכריז, והוסיף בלחישה דרמטית "בציר 1995".

    "מה קרה לך, ג'ייקוב, לכבוד מה?" שאל הנשיא, וסימן לכיוון המטבח להתחיל להגיש.

    "פורים היום, צריך לשתות דברים טובים". אמר ג'ייקוב ונענע את השקית המקשקשת שבידו, "חכו, המשך יבוא".

    הרמטכל לקח את הבקבוק, הרכיב משקפיים והחל לקרוא את האותיות הקטנות, מהמהם לעצמו.
    הנשיא לחץ את ידו של מזכיר המדינה בחמימות, "שיהיה פורים. בוא שב, העיקר שנתחיל כבר לאכול. הכל כשר פה".

    "כשר למהדרין", אמרה הגברת הראשונה ונכנסה עם מגש דגי פורל מוקפים בצלפים ולבבות דקל ומכוסים בעשבי תיבול.

    כמה דקות לעסו כולם בשתיקה, ואז פתח הרמטכל את פקק השעם של ה"פורטו" במשיכה אחת אמיצה, רמטכל או לא רמטכל?!

    הוא מזג לכוס הגבוהה של הנשיא, ואחר כך מילא את שלו ואת של מזכיר המדינה.

    הנשיא הרים את כוסו "איזה חג אמרת?"

    "פורים".

    "לכבוד פורים" קרא הנשיא והריק את כוסו בלגימה, "אחח, זה טוב, בחיי".

    *
    "לחיים" קרא הרמטכל בלחיים אדומות לאחר הכוס השניה.

    "לחיי ארצות הברית" קרא הנשיא ומילא שוב את שלושת הכוסות.

    "לאט לאט, עוד לא הגישו אפילו את המנה השנייה!" קראה הגברת הראשונה בחרדה בראותה את הבקבוק מתקרב לסופו.

    "ולחיי ג'ייקוב לוי" קרא הרמטכל מבלי לשים לב אליה.

    "ג'ייקוב לוי וכל היהודים", אמר הנשיא.

    ידו של מזכיר המדינה נכנסה לשקית המונחת לידו ויצאה משם עם בקבוק עגול וכבד מקושט כמו תינוק בפדיון הבן.

    "שליבוביץ!" זיהה הרמטכל המנוסה.

    הנשיא לקח את הבקבוק ובחן אותו במבט זגוג למדי. "התיישן שמונה עשרה שנה בחביות עץ תדהר, במרתפי ז'ראנט-קראפט בעומק ארבע מאות וחמישים מטר בפיקוחו האישי של מר מישל וון בלנקה".

    "וון בלנקה?" לחש הרמטכל בעיניים פעורות ואדומות, חטף את הבקבוק מידי הנשיא, ופתחו באכזריות בלי להתחשב בעיצוב המושקע של הפקק.

    אחרי הלגימה הראשונה, ישבו השלושה מבלי אומר, מביטים זה בזה.

    הנשיא הניח יד על כתפו של ג'ייקוב והיה נדמה שאלמלא גינוני הנשיאות היה מנשק אותו על שתי לחייו.

    "ה...פורים הזה, ג'ייקוב, ספר לנו עליו קצת".

    "בשמחה", אמר ג'ייקוב והושיט את כוסו הריקה לרמטכל, זו מולאה מיד עד גדותיה, ועד בכלל.

    "היה היה לפני שנים רבות שר איראני מרושע ששכנע את הממשלה לבצע השמדה המונית של היהודים. אבל הטמבל לא ידע שהמלכה בעצמה היא, אהחחח.. אוע הע..." השתנק בשיעול והנשיא טפח על גבו. "תגמור את הסיפור ואחרי זה תשתה".

    הרמטכל הצטרף אף הוא לחבטות הגב, שהיו כמובן משמעותיות הרבה יותר, "תגמור את הכוס ואחרי זה תספר".

    ג'ייקוב המבולבל והחבוט ניסה ליישם את שתי העצות יחד, וחזר להחנק בשיעול קורע לב.

    "טוב לא משנה, העיקר ניצלו בסוף?"

    ג'ייקוב הנהן בעיניים אדומות.

    "יופי, על זה צריך להרים כוסית" צהל הרמטכל.

    כשמפלס הבקבוק יורד באותה מהירות שמפלס מצב הרוח עולה, ועוד כל מיני מדדים פסיכולוגיים עוברים זעזועים חריגים, איש משלשתם לא שת לבו לגברת הראשונה שהגישה את המנה השנייה ומלמלה משהו בקול בוכים שהם לא הצליחו לקלוט.

    "אני חייב לדבר עם שר ההגנה על וואנג שצ' טאו", צעק פתאום הרמטכל וקם ממקומו,

    "רגע, עוד לא שרנו ליודים", הושיב אותו ג'ייקוב בכח. והתחיל לשיר בקול צרוד להפליא "ליודים ליודים ה ה הייתה אורה..."

    נשיא ארצות הברית ניסה להצטרף, והרמטכל חבט בשולחן לפי הקצב, פה ושם התגלגלו כוסות ארצה, וכתם חום כהה של רוטב עסיסי התפשט במרכז השולחן מהקערה הנוטה על צידה.

    הבקבוק הסתיים.

    ומזכיר המדינה שבשלב זה כבר נושק על שתי לחייו, שלח יד רועדת אל השקית שבצידו.

    "ומה זה?" שאל נשיא ארצות הברית, מסיר את עניבת המשי שלו ומשליך אותה הרחק בלי להשקיע בחישוב מסלול הנחיתה.

    "עראק", קורא ג'ייקוב ומנופף בבקבוק צבעוני, שעליו מצויר שייך פוזל הרוכב על גמל וחרב בידו, "עראק חאסוואלי".

    "מה זה עראק?" שואל הרמטכל, ומביט בגברת הראשונה השולה את עניבת הנשיא מהאקווריום.

    "זה מה שהערבים שותים ברמדאן, כדי לא להרגיש את הצום", אמר ג'ייקוב והעמיד פנים כקורא את האותיות הקטנות בערבית.

    "התיישן במשך שלושה חדשים בתוך מיכל ריק של סבון כלים במנהרת בטון מתחת חאן יונס".

    הרמטכל חיפש את כוסו, ומשלא מצאה לגם ישירות מהבקבוק. הנשיא גזל מידו את העראק, וניסה להספיק לשתות כמה שיותר בטרם ג'ייקוב יחטוף אותו ללא גינונים, "תתבייש לך, אני נשיא ארצות הברררייי...רי רי".

    "וואנג שצ'ה טאו הזיז את גדוד 66". התייפח פתאום הרמטכל. "אני חייב לפגוש את שר ההגנה".

    "תביא ת'מזוודה". אמר פתאום בנחרצות הנשיא, שעיניו היו מוצפות רחמים, "בארון השלישי למטה, שם, לא שם, שם נו..."

    ג'ייקוב זחל על ארבע ופתח את דלתות הארון בזו אחר זו, "הנה".

    המזוודה השחורה הונחה על השולחן.

    "מה הבעיה שלך כבוד הרמטכל, סין?!" מלמל הנשיא וניגב את עורפו המזיע במפית מוכתמת.

    "זה לא נפתח", התרגז הרמטכל וניער את המזוודה בכח.

    "זהירות חביבי" נבהל מזכיר המדינה וטפח על כתף הרמטכל בנסיון להרגיעו.

    "איי", הוא משך את ידו שנחתה על מדלייה דוקרנית.

    "צריך טביעת אצבע של הנשיא כדי לפתוח".

    "ליודים ליודים" זייף הנשיא בקולי קולות ותופף על עיי החורבות של השולחן.

    ג'ייקוב גמר את בקבוק העראק והשליך אותו אל הקיר הקרוב, הגברת הראשונה צרחה.

    הנשיא פתח את המזוודה, "מה הבעייה שלך, סין?"

    "לא סין, קוריאה!" צעק הרמטכל.

    "עכשיו אתה אומר... מאוחר מדי. טוב אז קוריאה אמרת, צפונית או דרומית?"

    "רגע, אדוני הנשיא, מה עם סין?"

    "אין סין. עכשיו מדברים על קוריאה, נו תגיד כבר, צפונית או דרומית?".

    "אממ..."

    "לא חשוב, שיהיה שתיהן", לוחץ הנשיא בשתי ידיו.

    ג'ייקוב שלח את ידו לשקית "ועכשיו..." ידו יצאה ריקה, הוא שלח מבט מצמית בגברת הראשונה. "איפה למען השם ה..."

    "תזכיר לי איזה שר רצה להשמיד אותכם?" התעניין הנשיא וחיבק את ג'ייקוב, "סעודיה, פקיסטן?"

    "איראן".

    "איראן, פקיסטן, סעודיה" מלמל הנשיא קכשהוא מנסה להתרכז בלחיצותיו.

    "רק איראן", אמר מזכיר המדינה.

    "אין דבר" אמר הנשיא.

    "אין דבר", הסכים ג'ייקוב.


    "אבל מה יאמרו על זה באירופה?" התנער פתאום הרמטכל בקול אחראי.

    נשיא ארצות הברית לחץ.

    "ואיך יגיבו הרוסים?"

    נשיא ארצות הברית לחץ.

    הרמטכל גיהק ונטה בכסאו בזווית חדה "ומה עם סין?" קרא בדמעות מעורבות בעראק.

    "אין סין, כמה פעמים צריך לומר לך".

    ג'ייקוב ליטף את ראש הנשיא "אפשר בבקשה את לבנון, סוריה, ירדן?"

    "ומממצריים?!" שאל הנשיא, מתקשה לבטא את המילה כשלשונו משתרבבת ללא שליטה.

    "כן, ומצרים, ועזה... ו...תימן, וטוררררקיה, וקפרררר... יסין"

    "אין סין!!" צרח הנשיא.

    ג'ייקוב ניסה לענות אבל פניו התעוותו, קערת הפלסטיק שהובהלה אל מתחת לסנטרו החמיצה את המועד, ומפל של אלכוהול איכותי שדגי פורל צפים בו ניתך לכל עבר.

    "ליודים ליודים" פרץ פתאום הנשיא בשיר ותופף בשתי ידיו בתוך המזוודה.

    "תשאיר משהו מהעולם!" בכה הרמטכל בקול תמרורים ונשמט מכסאו ארצה ברעם מהדהד.

    הגברת הראשונה הסתירה מאחורי גבה את בקבוק הוודקה שהצליחה להבריח משקית התרעלה, וחיוורת כסיד, החלה לקול הנחרה המשולשת, לתכנן את שיקום ההריסות.



    ***​

    "מוישה".

    "מוישה, מוישה"

    נשיא ארצות הברית פקח עין אחת.

    "עוד מעט כבר לא יהיה לך מעריב".

    "מה השעה?" מלמל הרמטכל מהפינה השניה של החדר.

    "רבע לאחת, תוריד את התחפושת ותלך לבית הכנסת".

    "יענקלה עוד פה?"

    ג'ייקוב לוי שפשף את עיניו, "אני בקושי זז, לא אצליח לרדת במדרגות לבית הכנסת".

    "אתה תצליח כשאתה ניסמך על המעקה".

    "נישמח?! יופי בואו נשמח".

    "ניסמך, לא בשִׂין ".

    "לא בסין?"

    "אין סין! צעק הנשיא ונרדם בחזרה.
    אשמורה שלישית, ליל ט"ו לחודש הראשון למניין העבריים, שתי אלפים ארבע מאות ארבעים ושמונה שנים לבריאת העולם.

    "כל אחד לבדוק אם הצרורות שלו חתומים כראוי." מבקש אבא בנעימה.
    הבית, שגם כך לא היה שקט לרגע, הופך מרקחה מבעבעת.
    "צרור הרבידים התפרק." מכריזה רבקה. "וגם הצרור של יצחק."
    "יוסף, תוכל לסייע לרבקה?" מבקשת אמא.
    "הנני." מאשר יוסף.
    מנורת הכניסה נכבית ברגע הלא נכון, בדיוק כשגרא בודק לאורו את גווילי החכמה ומהדק את קשירתם. נעלה של תרצה אינה מתאימה למידתה, וכולם נזעקים לחפש בערימת הנעליים פתרון.
    כלומר, זו לא הייתה אמורה להיות ערימה כלל ועיקר. הן היו כולן תוך שק גדל מימדים, שאליסף אגר בעמל רב.
    עכשיו זו כבר ערימה במרכז הבית.
    "אנחנו יוצאים אל הארץ המובטחת בעוד שעה, ואף אחד פה לא מאורגן!" מכריזה רחל.
    "אנחנו עושים את המיטב." משיבה אמא בקפידה.

    זוג חילופי נמצא, השקים מסודרים ככל האפשר, ועם קרן אור ראשונה יוצאים אבא ונדב אל הרחוב, מנהיגים קרון עגלה רתום לארבעה סוסים מצריים.
    ההעמסה פשוטה יחסית כשהיא מתנהלת בשיטת השרשרת.
    גרא מעביר ליוסף, שמעביר לאליסף, שמעביר לנעמן, שמעביר ליעקב, שמעביר לנדב, שמעביר לאבא. על העגלה עומדים שלום ואהוביה, דוחקים את הצרורות אל עומק הקרון.
    "עשירים ואין משרתים להם." מצייצת חוה. "כמה עברית היא דרכנו!"
    "תלונות לא עוזרות." מוחה שמעון, מנסה לרדד במהירות עוד חתיכת בצק. "יש לנו עוד קערה לשטוח, בתקווה שהשמש תוכל לצלות את כל המצות."
    "אין לי כוח." ממהרת חוה לסגת.
    אמא מקנחת את זיעתה בסינרה: "מי שאין לו כוח לעבוד - אין לו כוח להתלונן."
    "חשבתי שתם זמנו של המשפט הזה, יחד עם העבדות." מגחכת יוכבד מעם עגלת התינוקות.
    "תתחילו לצאת." אבא קוטע את הדיון. "הקרון שלנו צבוע ירוק, כל מי שתפקידיו מולאו - יוצא כעת."
    "רגע, מי מונה את היוצאים?" אמא נחרדת.
    "אשר, כתמיד." מבטיח אבא. "כד המים, נותר בו מעט?"

    "ארבעים ושבעה, יברכנו אלוקים, מלבד ההורים." מעדכן אשר כשהבית מתרוקן. גם הוא נושא בידיו קערה מהופכת, שעל גבה שטוחה מצה דקיקה.
    "שניים חסרים. מי הם?" עיניה של אמא בולשות את החדר המרכזי.
    "ספירת שישיות!" צועק אשר. "מי נפקד?"
    שוב חוסר סדר. צעירי הצאן מקפצים על הקרון, לא נשמעים למפקד. בפקידה השלישית מתבהרת המבוכה.
    "אהרן ותמר." מיידע אשר את ההורים בצעקה.
    "צריכים למהר." יוסף נראה תשוש. "רוב בני הרחוב כבר עזבו אותו, והמצריים קרבים."
    "המצריים?" חוה נחרדת. "למה הם באים?"
    "לחפש אם הותרנו אחרינו מעת כסף או פרוטה." מרגיע יוסף.
    "חיים ואליסף, חפשו את אהרן ותמר." מבקש אבא. "אתם לא נושאי צרורות, הזדרזו."

    עוד שני כדי מים נגמרים לפני שהקריאה המרגיעה נשמעת: "אהרן נרדם!"
    אליסף נושא את בן השלוש על זרועותיו, מניח אותו בתוך הקרון. חוה מחליטה כי מקומה הוא לידו, בשמירה עליו מהעתיד הלא נודע.
    "תמר לא רוצה לבוא." אומר חיים בשקט לאמא. "היא מסתתרת בין האח ובין הארון."
    הסינר כבר כמעט רטוב. אמא נואשת מהקינוח בו, משליכה אותו אל תוך הקרון.
    "תמר?" אמא רוכנת אל בת העשר. "בואי, יוצאים ממצריים. זוכרת כמה חיכית ליום הזה?"
    "כן." קולה נוגה. דמעות מכתימות את פניה.
    "בואי." חוזרת אמא בהפצרה.
    "אבל..." זרם הדמעות קולח בלא התראה. "אבל הכלבים..."
    "איזה כלבים?" פתיעה תופסת את אמא. לא על כך נסובו מחשבותיה.
    "כל הלילה..." תמר לוחשת. "שמעתי אותם. לא יצאנו מהבית, אבל כל מצריים שמעה. הכלבים גררו עצמות, הם נבחו ללא הרף."
    "נכון." מודה אמא. "אם כי השירה והזמרה נשמעה רמה יותר."
    "הם עדיין היו שם." מתעקשת תמר. "והם עודם שם."
    "אמא?" חיים מציץ מפתח החדר. "אבא אומר שאנחנו נעים מזרחה."
    "תתקדמו, אנחנו כבר נגיע." מבטיחה אמא. "רק תשאירו חמור סוס חזק דיו עבור שתינו."
    "לא!" מזדעקת תמר. "אל תלכו!"
    חיים נבוך.
    "חמישה רגעים." פוסקת אמא. "אם לא נבוא - תלכו."
    חיים ממהר לצאת.

    "הכלבים." חוזרת תמר במבוכה. "הם באים כשאתה לבד."
    אמא נאנחת. "את עדיין מפחדת מהם?"
    "אמא," עיניה של תמר מפיקות זעזוע. "הם הרגו את נועה!"
    לאמא נגמרו המילים. קצה של דמעה צץ בזווית עינה. עוד לא עברה אפילו שנה.
    "אמת." היא אומרת לבסוף, קולה קמל. "אבל כדי שהם לא יהרגו עוד אחד מהמשפחה, אנחנו חייבות לצאת. עכשיו."
    "אני מפחדת."
    ככה. פשוט.
    "קחי את חרבו של אשר." מציעה אמא. "אין כלב שיעמוד מולה."
    וככה הם יוצאים ממצרים.
    מאספים למחנם, עמוסי ידיים.
    על הקרון, ממש במרכזו יושבת תמר. חרב שלופה לה בידה, ועיניה עודן לחות.

    אבא מביט לאחור, אל החומות הבצורות שהפכו עבר. "תמר! את יכולה לרדת, אין עוד כלבים."
    "והם לא עשו לך דבר." מקניט אברהם.
    "לי לא, אבל לנועה כן!" מוחה תמר.
    "בלי מריבות." מבקש אבא. "קחו תופינים וחלקו אחד לכל אחד."
    ההמולה מחליפה את צליליה. הם מעט יותר דומים כעת לצלילים שעולים מן הקרונות האחרים.
    אמא יושבת לצידו של אבא על מושב הרכב המעוטר. עיניה בוהות באופק, בשמש העולה הישר מול עיניהם. אבל מבע פניה מספר כי היא עודה דואגת.
    "תמר תהיה בסדר." מנסה אבא להבטיח. "את החלק הקשה עברנו."
    אמא למודת הבטחות, מהנהנת. "אמן."
    "יצאנו ממצריים." הוא מזכיר.
    היא מחייכת. "כן, אבל הלב מתנהג כאילו עודנו שם."
    "יום אחד גם זה יגמר. בדיוק כמו העבדות." אבא חוזר.
    "כן." מילותיה של אמא מדודות. "הלוואי ושרח יכולה הייתה לגלות לנו את הקץ הזה, כמו את קץ העבדות."
    "אמן." משיב אבא.

    ובליבו יודע, כמו שיודעת גם אמא וגם תמר, כי הקץ הזה - מכוסה הוא מכל אדם.
    אולי אפילו ממשה רבינו.
    בשבוע האחרון היה משהו מוזר.

    ראש הממשלה הודיע בקול רעש גדול שהוא מפטר את ראש השב"כ.

    אבל כמה שעות אחרי זה, ישראל פתחה במתקפה ברצועת עזה - ולכן הפיטורים נדחו.

    ולא הצלחתי להבין - נתניהו לא ידע שהולכים לתקוף בעזה ולכן הפיטורים לא יצאו לפועל?

    הרי זה ברור שהוא ידע, ואם כן למה הוא לא חיכה עם הפיטורים עד שיירגע המצב?

    ואז נזכרתי, שלפני כמה חודשים היה משהו מאד דומה.

    ראש הממשלה הודיע שהוא מפטר את שר הביטחון, ויום אחרי זה היה מתקפת
    הביפרים והפיטורים נדחו בכמה חודשים.

    וגם זה לא מובן.

    ההסבר ההגיוני היחיד שיש לי הוא כזה:
    ראש הממשלה יודע שהפיטורים יעוררו גל מחאה, ואת זה הוא לא רוצה.

    ולכן הוא נוקט בטקטיקה מחוכמת.

    הוא מחכה עד שיהיה אירוע משמעותי במלחמה, וכמה שעות לפני זה - כשאף אחד עוד לא יודע שמשהו עומד לקרות - הוא מודיע על הפיטורים, וכל אנשי המחאה מתעוררים ומתחילים לארגן הפגנות וכו' וכדו', ואז כעבור כמה שעות קורה האירוע המשמעותי והפיטורים נדחים.

    וכך יוצא שהמחאה כילתה את כל הכוחות והאנרגיה על מטרת דמה, וכשהוא מפטר בפועל כבר אין להם כח למחות.

    ולמה אני כותב את זה?

    כי פתאום הבנתי, שאני מכיר את הטקטיקה הזאת ממישהו אחר.

    מהיצר הרע.

    היצר נותן לנו מטרות דמה לבזבז עליהם את האנרגיה, ואז ברגע האמת כשקורה הדבר האמיתי כבר אין לנו כח להתמודד מולו.

    למשל, אשה צריכה להתלבש בצניעות.
    ולכן היצר מעורר ויכוח אימתני על פאה ומטפחת, וכל הכוחות מופנים לחזית הזאת, ובשאר עניני הצניעות - עדיף שלא לפרט.

    או למשל בנושא שמירת העיניים.
    היצר מביא לנו אינטרנט פרוץ, ועל זה אנחנו נלחמים בכל כוחותינו, אבל כשאנחנו הולכים ברחוב אין לנו כבר אנרגיה להילחם.

    אני לא אומר שלא צריך להילחם גם מול הדברים האלה.
    אבל בשום פנים ואופן אסור לנו להתייחס לדברים האלה כדבר העיקרי.
    אנחנו צריכים להבין שזה מטרת דמה, שנועדה לכך שבמלחמות הקטנות והיום יומיות לא ישאר לנו אנרגיה להילחם.

    זה התובנה שעלתה לי.
    אשמח לשמוע אם אתם מסכימים איתי או לא.
    למה לא כל יום פורים?

    ככה כמו שזה,
    בפשטות הכי פשוטה שיש.
    ובאהבה הכי תמימה שיש.

    מי שהלך היום בבית וגן בעיר הקודש ירושלים, היה רואה אותם.
    בחורי חמד ממלאים את הרחובות בריקוד של אש קודש.

    הולכים מאושרים, מדברים עם כולם, שמחים עם כולם.
    אין מעמדות
    ואין עדות.
    רק אמת אחת של אהבה גדולה.

    אף אחד לא חושב מה בדיוק חושבים עליו.
    וגם לא יודע אם חושבים עליו.
    ובעצם לא מזיז לו.
    הוא כזה שמח עכשיו. כזה מאושר. מחובר לשמחה ורוקד איתה יחד.
    קופץ במדרכה או בכביש איפה שיש מקום, ללא תמרורים וללא מעצור.
    מסכים לפתוח יד לקבל ולתת.
    מתברך ומברך כל אדם שעובר מולו בלי לדעת שם או משפחה.
    ממש כמו עיוור בדרכים, שלא רואה מי עומד מולו, ורק מקשיב לקול.
    והקול הוא קול יעקב,

    ולא רק שם.
    זה יום כזה, בלי מסכות ובלי פחד.
    בלי מחסומים של דחייה או שנאה,
    וכמעט בלי כלום.
    רק אהבה.
    והשמיים הם הגבול לאהבה שכזאת.

    מחוברים, מחובקים עם העולם, ועם עצמם פנימה.
    ושרים בהתרגשות של תינוק, שירי נשמה וקרבה.

    לדמיין את העולם ככה,
    בלי מסכות, יום יום, לא רק בפורים
    כמה טוב היה כאן.
    כמה אמת.
    כמה תמימות,.
    ככה פשטות.
    ככה אהבה.
    אהבה טהורה מלב אל לב, של אח לאח.
    ללא פחד וללא דחייה.
    ממש כמו ילדים קטנים, שלא יודעים לזהות מי חשוב יותר, ומי פחות.
    או מי יש לו בית ענק ורכב גדול.
    שצועקים מתי שהם רוצים,
    ובוכים מתי שהם רוצים,
    שרים בקול גדול ברחובות,
    מספרים שקיבלו מכה מחבר,
    ומשתפים כשלא קיבלו סוכריה על מקל.

    עולם נקי וטהור.

    ללא מסכות של הבדלי מעמדות.
    ללא מסכות של הבדלי דתות,
    ללא מסכות של הבדל גיל.
    ללא מסכות שתלויות בהצלחה שלך.
    ובעצם ללא הבדל כלל.
    רק סתם כך.
    בפשטות, בתמימות, באהבה ובנתינה. בלי סיבה. שום סיבה. רק כי אנחנו אחים.

    כמה כייף לראות שיש עוד אפשריות לחיות כאן יחד. והם כאן. אפילו שזה רק ליום אחד.

    לא סתם, פורים שמח.

    הסיפור לפניכם נכתב לפני כשנה עבור עלון פורימי כלשהו של ישיבה כלשהי, ופרסמתי בפעקל'ע לפני... נצח.
    **

    לבחורים של מנורת חזקיהו הלך יותר טוב. לנו - פחות.

    נפתלי האדים, לא הלך לו. הגביר לא אהב את החידוש הפורימי המשעשע. הוא הסביר לנו ברצינות, בלי שמץ של הומור:
    אם אתה נותן צדקה, אתה מקשיב ליצר הטוב, אם אתה לא נותן צדקה, אתה מקשיב ליצר הרע. אני לא מבין מה אתה אומר.

    אתה לא מבין מה אני אומר? רציתי לצעוק, אתה לא מבין שום דבר!! ראש מרובע. אוף.
    שתקתי, שתיתי כוס שלייבוביץ, השקיתי את כל החבר'ה, נתתי לנפתלי כוס גדושה, פיצוי על עוגמת הנפש; רקדנו עם הגביר בסלון הנוצץ שלו, אשתו והבנות הסריטו מהצד, ובסופו של דבר יצאנו משם עם צ'ק בינוני.

    כשיצאנו, משה ציין בצדק שהיום קצת יותר טוב מכל השבוע האחרון. גם שותים קצת תוך כדי עבודה, גם נכנסים תרומות, וגם נוסעים בטנדר של הישיבה במקום להיסחב באוטובוסים ולחלום, כמובן, לתבוע פיצויים מאגד.
    כל השבוע הסתכלנו בקנאה על החבר'ה מהישיבה ממול, מנורת, הם יודעים לעשות כסף. כל יום, טנדרים בלי סוף, מוזיקה, סכומים גדולים.
    שלוימי גנח: אנחנו כאלו לוזרים.

    מה שנכון.

    *

    בדלת הבאה פתח לנו אברך בן תורה, וברגע שהוא קרא ליענקי וחזקי, בניו הצעירים, שיבואו לראות את אבא נותן צדקה - הלב שלי נפל לרצפה.
    כי אברכים בני תורה יודעים לארח, ומבינים בדיחות, ושמחים לשמוע חידושים, ומאושרים להשמיע כאלו - אבל כסף... אין להם.
    ועם כל הכבוד, פורים הוא יום עבודה, לא יום בילוי.

    זה היה הרבה יותר גרוע מכפי שחששתי. הרב גרינצוייג, כך שמו של התורם שלנו, התעקש שנשתה לחיים. נגעתי בזהירות בבקבוק כשהוא לא שם לב, וכמו שחשבתי, הבקבוק היה מכוסה אבק. בטח יצא מאיזה בוידעם. אחר כך הוא טירחן לנו שבע עשרה דקות מייגעות על התקופה שהוא למד בישיבה שלנו, ואיך הוא מתגעגע לשיעורים הנפלאים והמתוקים של הרב דב לב וכולי וכולי.
    ככל שהוא שקע יותר בחלומות ובזכרונות, ראיתי בעיני רוחי את שעון החול הולך ואוזל.
    הגרגר האחרון נפל אחרי שמונה עשר וחצי דקות. קמתי בבת אחת מהשולחן הצנוע, תפסתי את כל החמולה שלנו, כל ששת הבחורים, ופצחנו בריקוד תשוש שנועד לסמן שהגיע הזמן להיפרד. סימנתי להם עם העיניים שלא יבזבזו אנרגיות, כי מפה לא יצא לנו יותר ממאה שקל.
    אחרי הריקוד התחלתי לומר את הווראט של 'שני יצריך', אבל גרינצוויג הפסיק אותי אחרי משפט, עם החיוך המעצבן של אחד שיודע לא פחות ממך, ואמר: כן, כן, את זה אני מכיר. מה, אין לכם הברקות יותר טובות?

    יש הברקות, רציתי לצעוק, אבל לא נבזבז אותן על מאה שקל!
    בסוף יצאנו משם עם שבעים וחמש שקל. שבעים שלו, חמש שקל מיענקי וחזקי. ילדים היפראקטיביים, כל אחד מהם הביא שניים וחצי שקלים.
    יכולנו כבר באותה מידה לבקש זיכוי מאגד.

    אחר כך שמענו שהבחורים של מנורת היו שם שעה לפנינו, קיבלו את המעשרות שהגרינצוויגים חסכו כל השנה. אלף שש מאות עשרים שקלים.
    אוףףףף.

    בדלת הבאה לא פתחו לנו, ושלוימי הגזים לגמרי עם הדפיקות, עד שהוא נזכר שהיום פורים, לא גביית חובות.
    בדלת הבאה כן פתחו לנו. קיבלנו עוגת גזר. עד עכשיו יש לי כאב ראש כשאני נזכר בטעם. קיבלנו גם שני פחיות, חצי חפיסת במבה (נפתלי קיבל אותה, פיצוי על עוגמת הנפש מוקדם יותר היום), שקית פופסים מאיזו ילדה קטנה שנורא שמחה לעשות משלוח מנות ומתנות לאביונים ביחד, שתי סוכריות עגולות שעבר עליהם התאריך, ואז אמרו שאין להם אפשרות לתרום כרגע.

    הדלת האחרונה שלנו באותו פורים הייתה בלתי נשכחת. תלינו בה הרבה תקוות. בכל זאת, הרב פופהנדר, הדיין המפורסם וההוא שחיבר את סדרת הספרים. אומרים שיש לו הרבה ממון, שווה להשקיע בו.

    קצת לפני שדפקנו בדלת שלו, התארגנו שוב פעם. אני סידרתי על עצמי את המדים שלנו, ישיבת הידקתי על ראשי את הקסקט המרהיב, ובדקתי את השאר:
    נפתלי היה מסודר כמו תמיד, שקט. שלוימי הקיא קצת מקודם, דאגנו לנקות אותו כך שייראה כמו חדש, חזקי היה בכלל שפוך לגמרי, עוזיהו מנסה לשמור על יציבות, מתנודד, לא ממש מצליח. בסך הכל נראינו בדיוק כמו שקבוצה צריכה להיראות קרוב למוצאי פורים. לארי הייתה גם נפיחות עצומה במצח, זכר להיתקלות לא מוצלחת עם תיבת מתכת של קופת צדקה. הזכרתי להם: יהודית בעצמה ממשיכים בנתינה, כן?
    הם הנהנו בפנים קפואות. כן, בוס, מה שתגיד.

    מרחוק, ראינו את הטנדר האדום של מנורת מתקרב, מיהרנו להיכנס לפניהם לרב פופהנדר. הפעם לא נוותר, ושיהיה מה שיהיה.
    ואז דפקנו.
    סוף סוף, הכל הלך לנו טוב:
    הרב פופהנדר חיבק אותנו, רקד איתנו, הקשיב לווארט על שני יצריך (ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, היינו בשני יצריך, יצר טוב ויצר הרע. איך אפשר לעבוד את השם עם שני יצרים ביחד? זה או זה או זה, לא? התשובה: אפשר ואפשר. למשל עכשיו. יצר הרע אומר: תן להם רק חמש מאות שקל תרומה. יצר הטוב אומר: מה חמש מאות, תביא אלפיים. לכן צריכים לתת אלפיים חמש מאות, בשני יצריך...) וגם צחק ותרם מכל הלב. הוא סימן לבחורים המתוסכלים של אור החיים שיחכו עוד דקה, הוא עדיין איתנו כרגע.

    לקחתי ממנו את הצ'ק הגדול ברוב רושם, נישקתי לו את היד עם כל הטראסק, יצאנו כולנו החוצה, עלינו על הטנדר, ואז גילינו ששכחנו את שלוימי.
    חזרנו לקחת אותו, והמראה גמר אותנו: הרב פופהנדר, על הספה, משקה את שלוימי כוס ועוד כוס. נכנס יין יצא שלוימי, איזה שטויות שהוא אמר שם. הבחורים ממנורת ממול, מצטרפים, גורמים לשלוימי לומר כל דבר מטופש הניתן להעלות על הדעת: הישיבה שלנו לא ככה, לא ככה, המשגיח כזה, הראש ישיבה ככה. מנורת הרבה יותר טובים.
    אוי ואבוי.

    אחרי שש כוסות נוספים, שלוימי קם והלך לכיור, להקיא, מתנודד.
    הרב פופהנדר חיבק אותנו, ביקש בחזרה את הצ'ק בצורה שאי אפשר לסרב, ומסר אותו לקבוצה של ישיבת מנורת.

    אנחנו כאלו לוזרים.
    unnamed.jpg
    כמה מחשבות על הבנים של אברהם, ומה עלינו ללמוד מזה:

    לשרה לא נולדו ילדים, היא נתנה לאברהם את שפחתה.
    ולמה?
    מה הסגולה שיש בזה?

    העולם בנוי על עיקרון של שוויון.
    זה בסיס העולם, שכולנו שווים ואין אדם שיקבל משהו על פני הזולת.
    לכן, איפה שיש חיסרון יש גם יתרון.
    שרה נתנה לאברהם את השפחה, כדי להגיע לשפלות מסוימת, שאמורה לגרום לה להתרומם ולזכות לבן.

    יש סיבה נוספת שישמעאל קדם ליצחק:
    לכל כח בעולם יש כח שכנגדו, וצריך להגיע לאיזון.
    כוחו של יצחק עתיד להרבות שלום בעולם, לתת אמונה בבורא הטוב והמיטיב,
    הכח של ישמעאל התעורר לפניו, והוא להיות פרא אדם, להרבות במחלוקת וכו'.

    ולמה כל זה?
    כדי שהעולם יגיע לביטול מוחלט מול כוחו של בורא עולם, ודרך כך נזכה לשמחה, לשגשוג, לנבואה, הגשמה וגאולה.

    כל הסכסוך הזה, בין ישמעאל ליצחק,
    יש לו מטרה, להביא אותנו להכנעה מול ריבונו של עולם, להכרה באפסיות שלנו מול המלך של העולם.
    להכיר באפסיות שלנו, זה לא אומר שאנחנו מבטלים את עצמנו, אלא מבוטלים לפני כוחו האינסופי של הבורא, שמתבטא בנשמתנו, ואמור לרומם אותנו ממקום 'קטן', 'צר', 'אגואיסטי', 'חומרי', 'מאמין ברע' לכיוון מקום של 'אני חלק מהכלל', 'מגיע טוב לכולם', 'כולנו שווים' וכו'

    כשנגיע למקום הזה בתוכנו, נצליח לעשות מסע מול עצמנו, כוחו של ישמעאל יתבטל מהעולם, וניווכח לראות אותם חייכנים, נדיבים, ושואפי שלום ומאמינים בבורא טוב שלא רוצה מלחמות.

    כן, אני רואה את העולם ומבינה שזה תלוי בעבודה של כל אדם מול עצמו.
    לזכור שאני - כאדם - במרכז מול עצמי, אבל אני חלק מהכלל, וכמו שאני במרכז כך כל אחד אחר, כמוני.

    ודרך כך להגיע לאיזון שמתבטא בכך שאנחנו מוכנים להקשיב לבורא ולהתמסר עבורו ועבור העולם שלו, שמטרתו להיות עולם טוב.
    אני בסוג של משבר זהות.

    בימי הפורים תפסתי קליק עם ה'קליק', ומאז הלכו רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי לאיבוד בין תרפ"א חפיסות שוקולד שבלעתי.

    איני יודע עוד מי אני; איש המילה הכתובה, או שמא איש הקובייה החומה. המוח המסוכר בוודאי שלא עוזר לי להכריע בשאלה הקריטית הנוגעת בעצם קיומי.

    נכון להיום כל 17 משטחי השוקולד שהצטברו במהלך החג במרכז הסלון, פורקו בחריצות ובסדר מופתי במדפי קיבתי. משטחי העץ השוממים נגררו אחר כבוד למאגר שילדי השכונה מכינים לל"ג בעומר.

    הבוקר קמתי רעב לשוקולד. הפכתי את הבית ולא מצאתי ולו קובייה אחת לרפואה. גנבתי בחשאי מהשקיות הפרטיות של הילדים כמה יחידות כיף כף, אבל אין הקומץ משביע את הארי.

    חיכיתי שהילדים ילכו לבית ספרם ורצתי עם אשתי לסופרמרקט השכונתי כדי לחדש מלאי.

    עם פנים נפולות עמדתי מול במות המבצעים ששינו את אופיין לבלי הכר. העובדים החרוצים העלימו כל זכר לשוקולדים ולמתוקים. את מקומם תפסו חומרי ניקוי לרוב.

    יעילות היתר של עובדי הסופר הרתיחה אותי. איפה אותה יעילות כשאני עומד נצח בתור?

    כמעט התפרצתי על אחד מהם, אלמלא הדבר המוזר מאוד שקרה לי לפתע – האקונומיקה חייכה אליי. חשבתי שאני הוזה, אלא שהקריצה של הסנט-מוריץ לא הותירה מקום לספק. חומרי הניקוי מנסים להגיד לי משהו.

    לא הבנתי מה הם רוצים, עד שספוג הפלא הביט בי במבט שאומר: "מספיק עם השוקולד. קדימה, תמלא את עגלתך איתנו. עבודה רבה לפניך".

    בשלב הזה קרה מה שיכול לקרות רק משיקול דעת שוקולדי, התחלתי להתווכח עם ספוג הפלא בקולי קולות: "אני? מה אתם קשורים אליי? זו אשתי שמנקה לפסח".

    לא הייתי מוכן לתגובתם: האקונומיקה נשפכה מצחוק והכתימה לי את החליפה לנצח. הסנט-מוריץ נחנק מצחוק גם הוא, כמו אלה שלא מסוגלים לצחוק בלי לפזר רסיסי רוק לכל החלל, אלא שבמקרה שלו הרוק צורב את העין. ספוג הפלא, המאופק שבחבורה, נטל שוב את זכות הדיבור ובמבט שחצני אמר: "תנקה, כמו גדול תנקה. אני ואתה נבלה הרבה ביחד בחודש הקרוב".

    בצר לי רצתי לחפש את אשתי, כמו ילד אבוד ביער שרץ להתנחם בזרועותיו של ברדלס רעב שלא אכל זה שלושים יום.

    סיפרתי בבכי מתייפח על הדיאלוג עם חומרי הניקוי, ושאלתי אותה: "נכון שאני לא צריך לנקות עם חומרי הניקוי לפסח?".

    "ברור שלא", היא ענתה ברוך לא לה.

    לשמחתי לא היה גבול למשמע התשובה המרגיעה. בחיוך של מנצחים רצתי בחזרה לחומרי הניקוי.

    "רגע, רגע", אני שומע את אשתי קוראת לי לחזור.

    "במחשבה נוספת", אמרה במצח חרוש תלמים, "התנור מלא בכתמים שומניים מאוד, וגם המקרר והארונות מטונפים כהוגן. יהיה לך קשה להסתדר רק עם מים, אז אולי כן כדאי שתקנה איזה משטח או שניים של חומרי ניקוי".

    החוורתי כסיד.

    האגו שלי לא הרשה לי לשוב לחומרי הניקוי הקונבנציונליים. אני לא מסוגל לעבור את ההשפלה הזו, ועוד ללא קוביות הרגעה שוקולדיות. אז העמסתי עגלה שלמה של קריסטל מנטה. נראה לי שהוא מנקה מצוין, אה והוא גם לא מתנשא.
    ספר המאמרים הקודם, המגיש תהליכים של יציאה לאור, "גיבור הסיפור" שניה לפני עימוד.

    והתחלתי לחשוב על כיוון של ספר נוסף, עם מאמרים נוספים, שידברו יותר על 'אני מול הסביבה ביציאה לאור'.
    ויש כבר שם לספר הבא, משהו שקשור לשם הספר קודם, מוזמנים לנחש...
    לפניכם מאמר מתוך הספר (במידה ויצא לאור, נראה מה תהיה התוצאה של הספר "גיבור הסיפור")

    שרביט הביטוי

    אחד האתגרים הגדולים ביציאה לאור, היו המחשבות שלי:

    'מסכנים הקוראים, למה הם צריכים לקרוא אותי?'
    'אני משתלטת לאנשים על התודעה, וזה ממש דבר לא טוב'
    'אני אדם פשוט מאוד, למה לי להידחף לקבל במה?'

    זה היה בעיקר רחמים פשוטים על האנשים שצריכים 'לסבול' אותי.
    דווקא אני? למה שאבזבז לאנשים זמן?
    בטח כולם רוצים שאפסיק לכתוב, יש לי סגנון מוזר, בטח הם רוצים 'שאעוף להם מהעיניים',
    אנשים לא מחבבים סגנון כמו שלי.
    למה לי להדחף?
    אני לוקחת מקום של אנשים
    יאלה, מספיק!

    מצד שני, היו גם מחשבות אחרות:
    אולי יש בדברים תועלת?
    אולי הם יעזרו להביא את הגאולה?
    אולי, גם אם הדברים שלי גרועים, הם יכולים לעשות טוב? (כמו דבריו של בלעם, להבדיל).

    כך כל הזמן.... מחשבות התנגדות לכך ש'נטלתי לעצמי את שרביט הבטוי'.
    לפעמים הייתי מחליטה להפסיק לכתוב לציבור, ואז היה קורה איזה משהו, ואני הייתי מתחייבת לפני ה' להמשיך לכתוב, מתוך הבנה שזה (אולי) רצון ה', שנעביר זה לזה ידע וכו'.

    כיום - המסקנה שלי - שאנשים לא באמת קוראים אותי!
    גם אני לא קוראת אנשים.

    אנשים קוראים, תנחשו מה?
    את עצמם!

    גם אני קוראת את עצמי.
    כל אחד לוקח ממה שהוא קורא, את מה שמתאים לו, מזווית הראיה שלו.

    וזה יפה וחשוב שכל אדם יתבטא, גם אני.
    למה לא?
    אם יש משהו שבוער בנו, איזה כשרון או רצון לקבל במה, זה בסדר,
    זה לא בהכרח דבר פסול.
    וסליחה מעצמי שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין את זה.

    ההבנות הללו עדיין לא חלק ממני, אבל אני מבינה שעלי להגיע לשם.
    למקום הזה,
    שנדיב כלפי עצמי.
    שיש בו עין טובה לעצמי,
    ופרגון לעצמי,
    ועידוד לעצמי.

    מקום מאפשר,
    מרחב של עין טובה לעצמי.
    כי הקנאה נולדת באדם כשהוא מגביל את עצמו, ולא נותן לעצמו אישור לפרוח ולהתקדם.

    זה אמנם לא פשוט, לאפשר לעצמך להיות.

    אבל זו חובתנו לעצמנו וחובתנו לבורא יתברך שמחדש כל יום מעשה בראשית,
    ומצפה כל יום לאדם שיחזור אליו יתברך, למתנות הוא רוצה לתת, לאמונה שהוא טוב, ומגיע לנו טוב, וטוב זה גם הגשמה עצמית,
    והוא נמצא אצלנו, בתוכנו, ולא דווקא בחוץ.

    כן,
    מותר לי להתבטא, היכן שאני רוצה, איפה שאני רוצה.
    מותר לי לחשוב ולהעביר הלאה את החשיבה שלי.
    אני לא צריכה לבזות את עצמי, בעיני, או לשלול את עצמי,
    למרות שאני מרגישה שאין בי משהו מיוחד - עלי להתמלא חמלה לרצונות שלי,
    ולא להתעלם מהם.

    ומותר לכל אדם לחשוב אחרת ממני, לחלוק על דעתי, או לחשוב חשיבה עצמאית.

    ואף אחד לא כועס עלי על שאני מתבטאת בדרך שלי, מהסיבה הפשוטה, שאני מעניינת את עצמי בלבד, וכל אחד עסוק בעצמו, ונקודת המפגש בינינו, בין האנשים בעולם, משולה למרחק שאמור להיות בין רכבים בכביש.
    כל אחד אמור לשמור מרחק סביר מהזולת, להיות נאמן לכללי הדרך, ולהתנהל בדינמיקה שנותנת כבוד ומרחב והסכמה שיש לנו וגם לזולת - מקום.


    שיר שכתבתי בנושא הזה:

    אני מקשיבה לעצמי,
    רוצה לדעת למה כל כך חשוב היה לי לצאת לאור.
    חשוב מאוד.
    ממש.
    ברמה גבוהה.
    מקשיבה לעצמי
    ושוב מקשיבה
    עוקבת
    מתעניינת
    ומבינה,
    שלא היתה כאן חובה
    וגם לא זכות
    ולא מחיאות כפיים
    ולא רצון לשלוט.

    היה כאן סך הכל רצון
    טבעי בריא
    שקיים בכל אדם:
    להגיע למימוש עצמי.

    והרצון הזה קיים כמו הצורך לאכול
    או לשתות
    זה צורך
    שאף פעם
    לא קיבל מענה.
    העולם לא התייחס לצורך הזה.

    אז אני כעת,
    עבורך צורך חשוב,
    שאמור להוביל ולמקומות טובים
    עומדת ומעריכה,
    ואומרת בהכנעה:
    הנני כאן.

    כן כן
    הנני מכירה בך:
    'צורך עז להגיע למימוש עצמי'.
    לא אתעלם מקיומך,
    אני מכבדת אותך מאוד,
    ואפילו קצת מבקשת סליחה בשם כולם
    על ההתעלמות מקיומך.
    שוב לא אתעלם ממך,
    אלא אתייחס אליך בכבוד
    ואקשיב למה שיש לך לומר,
    כי אתה,
    צורך יקר,
    אמור להביא לעולם כולו:
    פריחה, שגשוג, גאולה
    מִסְתַּבֵּר





    מִסְתַּבֵּר כִּי הָאִישׁ הָרָגִיל הַהוּא,


    שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹשֵׁב רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת,


    שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא מֵרִים אֶת קוֹלוֹ בְּפָּתוֹס


    עַל קָהָל קָדוֹשׁ מִיִּשְׂרָאֵל.





    לֹא לִגְעֹר בָּהֶם,


    וְלֹא לָטַעַת בָּהֶם רֶגֶשׁ מְלָאכוּתִי.





    הָרָגִיל הַהוּא,


    שֶׁאֵינֶנּוּ נֶחְבָּא אַחֲרֵי הָרֵחַיִם


    בַּעֲנָוָה יְתֵרָה.


    וְאֵין לוֹ חוּט שֶׁל חֶסֶד עַל פָּנָיו,


    ואֵינֶנּוּ נִכְנָס לְרְשִׁימַת לַמֶּ”ד וָו הַצַּדִּיקִים.





    הָרָגִיל הַהוּא,


    שֶׁאֵינֶנּוּ אָהוּב בְּכָל הָעִיר,


    כִּי לֹא מַסְבִּיר פָּנִים,


    וּפְעָמִים אַף סָר וְזוֹעֵף.





    הָרָגִיל הַהוּא,


    שֶׁמֵּעוֹלָם אוֹמֵר רַק אֶת מַה שֶּׁמַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת.


    מְעַט מַחְמִיא,


    מְעַט מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֵׁבֶט לְשׁוֹנוֹ.


    כֵּנֶה עִם הַבְּרִיּוֹת,


    וְעִם בּוֹרֵא כָּל הַנְּשָׁמוֹת.





    מַכְתִּיר מִדֵּי יוֹם בְּכָל לֵב


    אֶת הַמֶּלֶךְ הַיָּחִיד


    שֶׁחַי בְּכָל הָעוֹלָמוֹת.





    מִסְתַּבֵּר,


    כִּי דַּוְקָא הוּא –


    עָלָיו נִשְׁעָנִים


    כָּל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם.
    ב''ה

    בּוֹרֵא כָּל הַנְּשָׁמוֹת,
    אֱלֹקֵי הַמִּלְחָמוֹת,
    אַתָּה בָּרָאתָם נִלְחָמִים זֶה בָּזֶה,
    שֶׁהֲרֵי בְּרָאתָם נִפְרָדִים מִפָּנֶיךָ,
    וְאַךְ מְבַקְּשִׁים פָּנֶיךָ.

    וְאַתָּה יָצַרְתָּם,
    שׁוֹנִים בְּצוּרָתָם זֶה מִזֶּה,
    וְאַתָּה עָשִׂיתָם בַּעֲלֵי גּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה,
    שֶׁכָּל מָה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ,
    גַּם הַדַּק שֶׁבּוֹ,
    יֵשׁ בּוֹ מִן הַהַגְשָׁמָה.

    וְאֵין בָּהֶם כֹּחַ לָשֶׁבֶת בְּשַׁלְוָה,
    וְאֵין בָּהֶם כֹּחַ לָלֶכֶת בְּדַרְכָּם
    מֵהָכָא לְהָתָם,
    בְּלִי שֶׁתִּהְיֶה עֲשִׂיָּתָם שׁוֹנָה מִשֶּׁל חֲבֵרָם,
    בְּלִי שֶׁתִּהְיֶה רְשׁוּמָה
    עַל לוּחַ לִבָּם שֶׁל חֲבֵרֵיהֶם.

    אָנָּא מִמְּךָ,
    אֱלֹקֵי כָּל הַנְּפָשׁוֹת,
    הָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת,
    תֵּן בָּהֶם גַּם לִטְעֹם מְעַט מִן הַשָּׁלוֹם,
    שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה בִּמְרוֹמֶיךָ.

    וְאֵין מַלְאָךְ נוֹגֵעַ
    בְּנִימָה שֶׁל חֲבֵרוֹ,
    כִּי כֻּלָּם עוֹשִׂים לְשִׁמְךָ
    הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ,
    וְאַף עַל פִּי כֵן,
    הֵם עוֹשִׂים זֹאת רָצוֹא וָשׁוֹב,
    כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

    תֵּן בָּהֶם רוּחַ מֵרוּחֲךָ וְיִחְיוּ.
    'וּבְכֵן'
    אָמַרְתִּי,
    כִּחְכּוּחַ⁠ גָּרוֹן שֶׁלָּךְ הִפְרִיעַ לִי לְהַמְשִׁיךְ.
    גֵּרַדְתִּי לִכְלוּךְ בַּחֲצָאִית.
    נִסִּיתִי שֶׁלֹּא לִשְׁתֹּק,
    בֶּאֱמֶת שֶׁנִּסִּיתִי.
    סֹמֶק עָלָה בִּלְחָיַי
    וּמִלִּים שֶׁעָמְדוּ עַל קְצֵה הַלָּשׁוֹן
    בָּרְחוּ לִי שׁוּב,
    שִׂחֲקוּ אִתִּי מַחְבּוֹאִים.
    וְשָׁאַלְתְּ אַתְּ⁠
    אִם רָצִיתִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ⁠,
    תְּמִיהָה בְּקוֹלֵךְ, וְכַעַס.
    הִפַּלְתְּ בִּי פַּחַד.
    רַגְלֵךְ קָפְצָה מוּלִי בְּחֹסֶר סַבְלָנוּת.
    וְרָצִיתִי לוֹמַר לָךְ⁠,
    לְהוֹצִיא כְּבָר מִלִּים.
    אֲבָל רַק הֲבָרָה אַחַת יָצְאָה מִגְּרוֹנִי
    'אׇהה'.
    וּכְבָר לֹא יָכֹלְתִּי לִסְמֹךְ עַל אֲדָמָה
    שֶׁתִּפְתַּח אֶת פִּיהָ⁠
    בִּמְקוֹמִי.
    אָז פָּתַחְתִּי אֲנִי שׁוּב אֶת פִּי,
    אָמַרְתִּי
    'לֹא מְשַׁנֶּה'.
    רַגְלַי לָקְחוּ אוֹתִי מִמֵּךְ,
    הֲכִי רָחוֹק שֶׁאֶפְשָׁר.
    וְשָׁם,
    מֵאֲחוֹרֵי הָעֵץ,
    עַל אֲדָמָה קָשָׁה,
    יָשַׁבְתִּי אֲנִי,
    שׁוֹלַחַת אֶגְרוֹף לְתוֹךְ גֶּזַע
    וְכוֹאֶבֶת עִם הַיָּד,
    אֶת שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ,
    אֶת שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ⁠
    'סְלִיחָה'.

    --
    תמר.
    תערוכת משלוחי המנות שניצבת אצלי על השיש במטבח מידי שנה, היא מיקרוקוסמוס של הרקמה האנושית המרהיבה שהתקבצה ובאה לגור אצלנו בבניין. בבחינת: תן לי להעיף מבט במשלוחיך ואומר לך מיהם שכניך.

    יש את המשלוח של השכנה מהדלת ממול – שנראה בדיוק, אבל בדיוק כמו שנראה המטבח שלה ביום חמישי בערב.
    כשאני מנסה לחפש את עצמי מתחת לערימות הקליפות – היא יושבת בנחת עם כוס הקפה שלה במטבח המבהיק עד סינוור, המקרר עמוס בסירים נוצצים מלאים במנות גורמה שלא מביישות אף מסעדת מישלן, והכיורים ריקים עד קנאה.
    המשלוח שלה מסנוור מידי, שוקלת לתבוע אותה על נזק בלתי הפיך לעיניים וללב.

    יש את המשלוח של ההיא מקומה שלישית. בתחילה חשבתי שבטעות התבלבלה והביאה לי את שקית הזבל התמידית שמונחת מחוץ לדלת הבית שלה (רק כי אין מקום לזבל נוסף בתוך הבית).
    מבט חטוף הבהיר לי שטעיתי. היא לא הביאה לי את הזבל מהבית, היא הביאה את הזבל מהחנות.
    כל האריזות המצ'וקמקות האלה, פגות התוקף, ביצור בלעדי של מפעל קיקיוני באיזו מדינה שלא תמצאו על הגלובוס – היא, ברוב רחמיה (על מצלצליה) דאגה לגאול אותן, לארוז בשקית מכולת מושקעת – לא זו הפשוטה, השקופה - השקיעה על שקית לבנה עם לוגו של הסופר מרוח באדום דוחה – ולהשליך אל ביתי אחר (חוסר) כבוד.

    בקומה ראשונה גרה גננת בנשמתה. היא דוגלת בפיתוח מיומנויות.
    תראו אותה יושבת כל יום עם בלי-עין-הרע ילדיה לשעת יצירה במגוון חומרים ומרקמים, לשה איתם יחד בצק לחלות של שבת, ונותנת להם להתנסות בהרכבת דלת הארון שנשברה.
    לי היא דאגה לפיתוח מיומנות ההרכבה והאפיה בשיטת "עשה זאת בעצמך": בתוך תבנית אלומיניום עטופה צלופן היא הניחה קמח, סוכר, שמן, ביצה, שוקולד צ'יפס, ומתכון לעוגיות. הלו, גברת, לא נרשמתי לחוג הזה! תני לבלי-עין-הרע שלך לפתח מיומנויות ותעבירי אלי את התוצר המוגמר, תודה מראש.

    שקית הקרטון האקולוגית שמונחת בפינת השיש היא מהשכנה בקומה רביעית. ושלא תטעו, היא חלילה לא מעפילה עד לשם בעזרתה האדיבה של המעלית, כי "איזו הזדמנות מדהימה לשמירה על כושר וסיבולת לב-ריאה".
    הייתי מספרת לכם מה נמצא בה, בשקית האקולוגית, רק שאינני מכירה את שמם של הזרעונים הבלתי מזוהים שנחים שם בשלווה.
    לצידם של הבלתי מזוהים מונח צרור עלים. ברגע הראשון שמחתי, חסכה לי לקנות כוסברה לדגים של שבת. אבל כשכוסברה לא נראית כמו כוסברה ולא מריחה כמו כוסברה – כנראה היא לא כוסברה. לא יודעת מה היא כן.

    רגע, דופקים בדלת.
    הבן של השכנה מקומה שניה מגיש לי את המשלוח הקבוע בדמות צלחת חד פעמית קרועה בקצה, עליה מפית משומשת שמהווה מצע לקופסא קטנה של שימורי טונה ושרוול ביסקויטים. דף ממו דהוי עם הכיתוב 'פורים שמח' חותם את המשלוח ה"מושקע".
    שניה לפני שאני סוגרת את הדלת מגיע גם הטקסט הקבוע: "אמא אמרה סליחה שזה ככה בלי צלופן או משהו, פשוט לא הספקנו להתארגן, אבל העיקר הכוונה". בטח מותק, תמסור לאמא פורים שמח ושהכי חשובה הכוונה.
    בולעת בגבורה מילים אחרות שהתכוונתי לומר, אבל העיקר הכוונה...

    יש עוד הרבה, אבל אין לי זמן, פשוט השכנה המבוגרת דופקת אצלי עכשיו. אצלה המשלוח מגיע בילד-אין עם סיפורי קורות החודש האחרון וחכמות של הנינים.

    אז בינתיים שיהיה פורים שמח לכל עם ישראל ולכל השכנות הנדירות.
    ואם מישהי מכן מזהה כאן את עצמה – שתשתדל בבקשה להפיק לקחים לקראת הפורים הבא או לעבור דירה, מחק/י את המיותר. בתודה מראש.
    פרק 1:
    המרק של פייגה

    בוקר אחד, רגע לפני חג פורים, התעורר ראש עיריית כפר תחפושתא, דויד "המרשים" דוידוביץ', לצלצול טלפון בהול.

    "ראש העיר!" צרחה פייגה כהן, הבעלים של מסעדת "קובה של אמא". "אנחנו בסכנה!"

    "מה קרה? שריפה? שוד? מישהי חזרה עם תחפושת של 'מלכת הקרח' שנה רביעית ברציפות?"

    "יותר גרוע!" יללה פייגה. "מישהו שפך לי צבע כחול לתוך סיר המרק! כל המסעדה שלי מסריחה כמו פסטיבל תחפושות כושל!"

    דוידוביץ' הזדקף. זה היה חמור מאוד.

    חוק מספר 1 בכפר תחפושתא היה: "אל תיגע באוכל של פייגה."

    (חוק מספר 2 היה: "אם כבר נגעת – תרוץ מהר.")

    "אני בדרך!" אמר דוידוביץ' וניתק.

    כשהגיע למסעדה, גילה שם התקהלוּת. על השולחן עמד סיר מרק עוף מבעבע בגוון כחול רדיואקטיבי, ששלח אדים בצורת סימני שאלה.

    במרכז החדר עמד מוטי "האסטרטג" כהן, החנווני המקומי, והביט לתוך הסיר כאילו היה בו מסר חייזרי.

    "אני לא רוצה להסיק מסקנות," אמר מוטי, "אבל זה נראה לי חשוד."

    "אתה חושב?!" שאגה פייגה, וזרקה לעברו מצקת.

    "אלימות לא תעזור!" קרא דוידוביץ'. "אנחנו חייבים לחשוב. מי ירצה להרוס את הפורים שלנו?"

    יוסי "הדרמטי" קפלינסקי צעד קדימה, מתעלם מהעובדה שהוא דורך בתוך שלולית מרק כחול.

    "ברור!" הוא קרא. "זו קונספירציה! מישהו מנסה לחבל לנו באווירת החג! והנה ההוכחה –"

    יוסי הוציא כרזה מקומטת שהייתה מוצמדת לדלת המסעדה.

    "השנה, פורים יהיה שונה... או שלא יהיה בכלל!"

    השקט שהשתרר היה דרמטי כל כך, שאפילו המרק הבהב קלות באימה.

    דוידוביץ' הידק את עניבתו. "נראה שאין ברירה," אמר. "אנחנו חייבים למצוא את האחראי – ולפני שמישהו יצבע את הקוגל של חוה בירוק."

    כולם התנשפו בבהלה.

    אף אחד לא רצה לראות קוגל ירוק.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה