קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 87
    • ת
    שיר אֵיפֹה הוּא הַנַּעַר.
  • תילה. //
    • וְהַתְּמוּנָה הַזּוֹ,
    שֶׁל הַנַּעַר בְּפִּיגָ'מַת הַפַּסִּים.
    חַיָּל בְּמַדִּים חֲתוּכִים,
    וְאֵפֶר שָׁחֹר, וְעָשָׁן.
    הִיא תְּמוּנָה שֶׁלֹּא תֵּצֵא מֵרָאשֵׁי אַף פַּעַם.

    וְלֹא אֶשְׁכַּח אֵיךְ
    תָּמַהְתִּי לְמַרְאֵה עֲצָמוֹת,
    וְאָמַרְתִּי -
    אֵינִי רוֹאֶה דָּבָר,
    וְלוּ עֶצֶם וּכְתֹנֶת פַּסִּים
    חֲרוּרָה.
    אָז אֵיפֹה הַנַּעַר.
    אֵיפֹה
    בִּכְלָל.

    הַנַּעַר בְּפִּיגָ'מַת הַפַּסִּים.
    הֵיכָן.

    וְלֹא אֶשְׁכַּח אֵיךְ,
    מְגֻשָּׁם בְּמַגְּפֵי צְעָדָה פָּרַץ אָז אֶל תּוֹךְ הַתְּמוּנָה.
    רוֹבֶה הָיָה לוֹ,
    הוּא יָרָה
    וְיָרָה.

    פִּיגָ'מַת הַפַּסִּים בָּעֲרָה וְהַנַּעַר, שָׁאַלְתִּי
    אֵיפֹה הוּא, הַנַּעַר.

    אוֹ אָז יָדַעְתִּי -
    הִנֵּה הַנַּעַר, אֲהָהּ.
    כְּשֶׁקּוֹל שַׁעֲשׁוּעִים חָצָה פִּיגָ'מוֹת וּפַסִּים.
    וּמִלָּה אַחַת הָיְתָה לוֹ -

    שְׁמַע.

    הִנֵּה הַנַּעַר.
    אֲהָהּ.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: אש קודש!, ח.ד. וחלק, בחלל הריק ועוד 9 משתמשים12 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תילה.
    תודה רבה. טוב לשמוע.
  • 2 525
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת לְיַד מִי לְאַבֵּד נְשִׁימָה
  • צביה ר. //
    • אָמַרְתִּי לָךְ-
    אֵין לִי אֲוִיר.
    אָמַרְתְּ-
    מָה הַבְּעָיָה,
    תִּנְשְׁמִי.
    וְשָׁלוֹשׁ מִלִּים שֶׁלָּךְ
    שָׁאֲבוּ מִמֶּנִּי
    אֶת מְעַט הַחַמְצָן
    שֶׁעוֹד נוֹתַר.
    וְלֹא יָדַעְתִּי
    שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי
    לְיַד מִי
    לְאַבֵּד נְשִׁימָה.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ה' תמיד עוזר, תמי'לה, אבואלה ועוד 63 משתמשים66 //
    24 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    ליליאן
    כי זה לא יכול לקרות באוטובוס
  • 33
    • י
    שיתוף - לביקורת מילים של תחילת יום
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • זֶה לֹא מַתְחִיל כָּאן
    וְלֹא מִסְתַּיֵּם

    וְהַיּוֹם הַזֶּה הוּא חֻלְיָה
    מִשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁל נֶצַח
    שֶׁל רָצוֹן

    וְהָרֶגַע הַזֶּה
    כְּמוֹ גַּם הָאִישׁ הַזֶּה
    הוּא מְרַגֵּשׁ

    וּפָּמַלְיָה שֶׁל מַעְלָה
    מִתְפָּאֲרִים, מִתְפַּעֲלִים
    מִמְּךָ

    הַיַּבְשׁוּשִׁי
    הַכְּבָר לֹא בּוֹכֶה
    הָעֲדַיִן רוֹצֶה
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, צביה ר. ו-ח.ד. וחלק3 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    וואו. מילים מיוחדות של תחילה, אמצע וסוף יום. והמשפט הזה הוא מרגש. הארונת: יש כאן מעבר חד בין...
  • 168
    • א
    סיפור בהמשכים פרק סיום הפאנפיק שלי על מ''ל+ תגובות שלכם:)
  • אחת כזאתי;) //
    • וואו... לא מאמינה שזהו, אני מסיימת את הפאנפיק הזה.
    האמת? הייתי מאוד שמחה להמשיך אותו...

    אבל בעקבות כל מיני סיבות, אני עוצרת כאן – עם פרק סיום ארוך וחגיגי במיוחד (ששש... תגלו כבר לבד!).
    מקווה שאהבתם את הפאנפיק הזה, ושככה גם אתם דמיינתם את גיבורי הסדרה של מרגל להשכרה – בגרסה יומיומית יותר של החיים שלהם.
    מודה שיש עוד טיוטות לפרקים שהיו אמורים לעלות, אבל כרגע – הן לא.
    אולי יום אחד עוד אעלה גם אותן.

    ובינתיים, אשמח מאוד לשמוע ביקורת בונה מכם, חברי קהילת כתיבה המוכשרים:
    על הפאנפיק, על הכתיבה, על הסגנון ועל התוכן. בקיצור – תשוטו עם התגובות, במיוחד לכבוד המאורע😊
    תודה ענקית לכל מי שהגיב בין פרק לפרק! זה ריגש אותי מאוד ונתן לי המון מוטיבציה להמשיך.
    תודה לקהילת כתיבה על ההזדמנות, המקום והבמה.

    מודה לכל המִילקיים למיניהם – וכמובן, לקב"ה.
    מעלה עכשיו את הפרק האחרון, בהתרגשות גדולה.

    שוב – תודה, ומחכה לתגובותיכם ❤️
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: מרגלת, מחוברת לעצמי, נשמה בוערת ועוד 2 משתמשים5 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אחת כזאתי;)
    כיף לשמוע! בשמחה זה הקישור לפאנפיק אופס, תודה על התיקון🙏 חחח שמחה שאהבת... תודה!
  • 132
    • S
    שיתוף - לביקורת רק הקרקע מזכה אותך.
  • ST.R //
    • קטע קצת ארוך, במחילה.

    רק אדם שרגליו נגעו בקרקע הקשה.
    שטיפסו, אחת אחת, את כל 8,848 קומותיו של ההר.
    יכול לקבל את תואר, מטפס האוורסט.    ​

    ---

    בהרי ההימלאיה. ממוקם לו הר.

    האוורסט מתהדר ב-8,848 מטר. מקבל בידיים פתוחות טפסנים מקצועיים. ומאתגר את משתוקקי כיבוש ההר בגובה אין סופי. 7,200 אנשים נגעו בפסגת ההר. ורק בודדים מהם נרשמו כשיא.

    ----

    אי שם, שכן לו הר. ההר ישב על הקרקע, מאכלס ב8,848 קומותיו, בתים. אנשים. חיים.

    בקומה 8,801 הנוף היה עוצר נשימה. בתים נמוכים, מחופים בגגות אפורים, אכלסו משפחות. אבא, אמא. אחים ואחיות. בבית הסמוך גרו סבא סבתא. והבתים הסובבים היו של השכנים.

    ---

    בסוף היום, בו השמש תעתע בהרים, הטילה צל ארוך. יצאה דמות מהבית. קָטַע תיל בידיה. מוכנה לחתוך את הגדר שניצב במרחק ניכר מהגג האפור.

    בצעדים שקטים היא חתכה את התיל, משתוקקת לראות את הנוף. להביט מלמעלה על הקרקע.

    את הנוף, היא לא ראתה באותו יום. וגם לא בימים הבאים. אבאאמא שגילו אותה, הרחיקו את הגדר מהקצה. שומרים עליה בציפורניים. שורטים אות הדמות כל פעם שניסתה, שוב. להתקרב לקצה.

    ---

    ביום אפרורי אחד, כשלילה עטף את הבתים, נותן לירח להסתתר. דלת קלופה בקצוות נפתחה באיטיות. רעש הטריקה עומעם מאחורי צווחת עורב. קולות של טבע לא הפריעו לדמות להמשיך הלאה בנחישות.

    עיניה של הדמות לא נעה לצדדים. סומכת על החושך שיהיה לה למגן. אורות ירוקים שברחו מהצמחים שמרו שלא תמעד.

    בצעדים מהססים, שנחישות שולטת בהם. התקרבה הדמות לקצה ההר. החבל שגירד את כתפיה, הזכיר לה את מטרת בואה.

    היא נתנה לאור הירוק להאיר לה את הקרקע. לחפש יתד יציב מספיק, כדי להשחיל אותו בקרקע הקשה. לחקוק פעם ראשונה פסיעה לכיוון הקצה.

    את החבל היא קשרה בזריזות, לא רוצה לחכות לקרני השמש לבלבל אותה.

    כוכב חצוף שהביט בה, יכל היה לראות את המבט המצועף שהלבישה על פניה, את הראש שלא הסתובב אחורנית. ואז, במהירות שהדחיקה את הכוכב חזרה לעלטה. הדמות נאחזה בחבל. בידיים חשופות.

    היתד לא הצליח לראות את נחיתתה המרשימה כשנגעה בקרקע. בעור שהתקלף, בדם שלא הפסיק לנזול. אי אפשר לשפשף ידיים חשופות בחבל בלי לצפות לכאב.

    מצב הידיים לא השפיע על מצב רוחה של הדמות. בצעדים אטים של זר הנקלע למקום חדש. התחילה להלך בין העצים. לנסות להתרגל לחושך. צמרות העצים הסתירו את הירח שלא האיר. לא הסגירו את הכוכב שהציץ שוב.

    ---

    שוב פעם לילה ללא ירח. הדמות לא הפגישה את ראשה בגזע העצים. חודש הספיק לה להתרגל לעלטה, לחיות אותה.

    קולות משונים מתחת הקרקע אכזבו אותה. מסבירים לה שלא ירדה לסוף הצוק. כפי שחשבה.

    הפתח שלא נמצא לתהום, הוביל אותה לחפש את החבל שהתווה את הדרך שלה לקרקע. הוריד אותה 8,801 קומות.

    החושך התחיל לחנוק אותה. נהנה להתל בה שוב ושוב. למנוע ממנה למצוא את החבל.


    שלושה לילות נוספים ללא ירח הביאו בסופם את החבל. פרום בקצוות. מעוטר בטיפות אדומות. מבט חטוף בידיה גילו לה שהפצעים הספיקו להגליד. שכחה לבדוק מהמזכרת שנשארה לה מהסוויטה בקומה העליונה.

    הכאב שנגרם לה כשהפצעים הסגורים פגשו את החבל החשוף, לא הרתיעו אותה מלהיאחז בו חזק. להרים רגל. ועוד אחת.


    להבין שלטפס, לא אפשרי כשמגיעים עם אותם כוחות של הדרך ללמעטה.


    פעמים רבות רגליה נגעו בקומות מעל הקרקע. אך הן שלחו אותה חזרה לעצים. לחושך. הפצעים שהגלידו, נפתחו שוב כשנפגשו בחבל. יורדות לסופו.

    ---

    כששוב פעם, הקולות מהתהום קרצו לה. רצה הדמות לחבל.

    היא ניסתה להיאחז בו. אך להפתעתה, במקום שהחבל יעלה אותה, החבל ירד אליה בשריקה מהירה. צולף בה בקצהו שהיה קשור ליתד.

    מספר ללא מילים על אנשי ביתה שבעטו במזכרת היחידה שהשאירה.

    ---

    הפעם הדרך הייתה פתלתלה יותר. מאתגרת את כל החושים הלוחמניים של הדמות. לא היה לה חבל להסתמך עליו. היא נאלצה לפצוע את רגליה, ידיה, ואת ראשה שנחבט בקרקע כל פעם שנפלה ללא חבל, לעמעם את הנחיתה.

    אך הפעם. לא נפלה לקרקע. רק מעידות קטנות, נמוכות.

    בעיניים צורבות מאבק ההר הביטה הדמות ללמעלה. לא רואה צבעים שקישטו רקיע. רואה רק הר גבוה, גבוה. דרך ארוכה לקומת הגג, 8,848

    ---

    יום אחד מצאה את עצמה באזור מוכר. אורות ירוקים שהאירו צמחים קרצו אליה. רעש מנוע המזגן נשמע לה מוכר.

    היא חזרה הביתה.

    אך במקום לרוץ לדלת העץ המתקלפת. עמדה מול יתד שבור. חצי מקל טבוע באדמה הקשה.

    עיניה הדומעות הצליחו להבחין בפסיעה שטיפסה על החותמת שהשאירה. על דרכה חזרה לדלת הקלופה.

    ובפסיעות קטנות, דומות לגודלן של כל אלא ששתקו כשהצליחה, שעמדו בקצה הצוק. מביטות בדאגה כלפי מטה. מחפשות את שערותיה.

    בכוח הצליחה הדמות להוציא את היתד, לנער רגבי עפר שדבקו בו, היו לשורשים. את 47 הקומות שטיפסה. נפלה. ונפלה. וטפסה. עברה עם המקל. חבר דרך.


    ובלילה מואר, שבו הירח חגג את גודלו המרשים. תקעה הדמות את היתד בקומת הגג.


    פעמים רבות הצליחה הדמות להגיע לשם. להנות מהתה המתוק שהוצע בבר.

    אך רק הפעם, יכלה ללכת לעמדה מרוחקת. לקבל כוס קפה רותחת.

    להירשם בספר של גינס. כשיא.

    על טיפוס האוורסט. במלואו.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: כותבת הפחדים, הבזק של שפיות, אוראל סולטן ועוד 4 משתמשים7 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הבזק של שפיות
    באמת קטע נדיר, כתוב בצורה ייחודית ומרתקת. וזה: גם השאיר אותי עם משהו להרהר עליו. תודה.
  • 288
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת חֲדַר הַמְתָּנָה
  • צביה ר. //
    • בס"ד

    רְגָעִים שֶׁל חַיִּים
    יוֹשְׁבִים
    בַּחֲדַר הַמְתָּנָה.
    הֵם חֲדַר הַמְתָּנָה
    בְּעַצְמָם.
    עֲיֵפִים.
    מְנַדְנְדִים רַגְלַיִם.
    חֲסֵרִים סַבְלָנוּת.
    אַפְלוּלִית
    מְטִילָה צְלָלִים
    עַל קִיר סָדוּק.
    רְגָעִים
    נִשְׁעָנִים עַל קִיר,
    סְדוּקִים אַף הֵם.
    סְדוּקָה תְּפִלָּתָם.

    --------
    קֶרֶן בְּהִירָה
    שׁוֹבֶרֶת סְדָקִים,
    מִתְנַפֶּצֶת
    עַל קִיר
    בְּאַלְפֵי נִיצוֹצוֹת.
    רְגָעִים
    פּוֹקְחִים
    עֵינַיִם. לֵב.
    הַמְתָּנָה וְאַפְלוּלִית
    נְמוֹגוֹת.
    אוֹר.
    סוֹף.


    התלבטתי הרבה האם להשאיר רק את החלק הראשון של השיר, לסיים בתפילה סדוקה.
    אבל הרגשתי צורך לסיים באור, בתקווה. למרות שאולי זה קצת "הפי אנד".
    אשמח לשמוע את חוות דעתכם.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ללי99, המתכנתת ממישיגן, אמא של תולוש ועוד 13 משתמשים16 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    באמת יש בסגנון הזה מוטיבים שמזכירים איגיון, למרות שיש בשיר הרבה היגיון. וואו תודה. איזה כיף...
  • 99
    • S
    סיפור בהמשכים השכנה במקלט/סיפורי מלחמה
  • Sidi //
    • היי חברים אני כותב סדרה של סיפורים קצרים (אמיתיים) על המלחמה שנקרא סיפורי מלחמה אני אשתף פה סיפור פעם בכמה זמן. תהנו.

    השכנה במקלט/ סיפורי מלחמה


    מאת: משה דרור

    ---

    הצפירה עלתה וירדה כמעלית הדמים בשִלהי הלילה הצעיר, היה קר, ארזתי מטלטלי את בקבוק המים האדום, נעלי הספורט השחורות. הקצתי את אימי ואחותי הרדומה והקדמתי את אחי בדלת.

    ירדנו למטה עם בִּלבּול-בוקר ושינה זעירה ובלִיל-קולות ילדים - ילדי השכנים, חלקם הורגלו, אחרים פחדו, וַאחדים הוטלו על כתף ועיניהם סגורות ופיהם פתוח למחצה. ואם תהין ותשית אזנך, אולי תאזין לחלומות ירוקים וסיפורי הלילה הקטנים מפכּים מתוכם.

    ”כולם בפנים?“ קרא שאל השכן והגיף את הדלת באנחה כבדה, מעייפות החומר או שמא כוחו כבר לא במתניו וכדי נהמה.

    סחי, לכלוך האבק תחוב בפינות החדר, אז מה אם עברו ימים ארוכים ממלחמת המצווה, פשוט אף לא אחד טרח לנקות את זה-המחסה, וכולם עסוקים בדיכְּאון- הקיץ, סליחה, שִׁכרוֹן-מלחמה.

    יושבים דוממים, ולולא הטף ובחורי-הבית הייתי גומר בדעתי שכינוס-הועד הזה החליף מקומו עקב... אני מסתכל סביב, לידי יוסף אחי הצעיר קורא רמב"ם או פרק תהילים הוא זה. אחותי פוקחת עיניה ופוהקת לסרוגין. ואימי, שתהיה בריאה, כבר כֲּחלה ופִרכסה וכמו מוכנה לשלוח ידה ללוח העץ וללמד דבר או שניים בשפה.

    אל מולי השכן הנאנח ונדמה שעבר קרב או שניים בחייו, ואני בדמיוני רואהו אי שם בתעלת סואץ, מסתער עם חייליו לעבר בני חם המוקעים ונועץ הדגל בעמוד התורן ומכריז כבשנו את...

    ”ארבעים וחמש, מה ארבעים וחמש?“
    אני זועף גבותיי, מנסה להתרכז במספר ששמעתי או יותר לומר, ממי אני שומע את זוג הספרות המייצגות... הופס, אני שומע שוב.

    מימיני, ליד אחותי, יושבת שושנה — השכנה מתחתינו, שושנה זאת, דוברת אנגלית שפת אם ובקושי מקלפת ולוהגת בדיבור הקודש, ולא סתם אנגליש, כזה עם מבטא בריטי כבד, ואני בּבוֹקרי חרשׁ-פוסע בדלת ביתה לבל תפתח עימי בשיחה המבוגרת, וחלילה לך מלחשוב עליי מחשבות זרות ומוזרות, שהרי היו פעמים שברכתיה לשלום ”היי“ ו”גוד מורנינג“. אך הלועזת כבר גמרה, ששולט אני שבעים שפות ועוד, ומתחילה להרצות את גלגול חייה הקודמים בלונדון ועוד איזה פרבר שאיני מכירו גאוגרפית...

    ”ארבעים וחמש?“ שאלתי באנגלית עם ניסיון ללהג בריטי ששגה, ועובדה היא זאת שהרי אחותי הבליעה חיוך מתחת עיניה הסגורות למחצה.

    ”אלף תשע מאות ארבעים וחמש,“ תיקנה המבוגרת בחיוך לעברי ונַקבה בשנה שמי כמונו יודע שלהי מלחמת העולם השניה, ואני במבטי הסקרן מאיץ בה להמשיך בתוכנו של המספר ההיסטורי הזה.

    ”הכל קרה כשמטוסי הגרמנים הפציצו את הבירה,“ פתחה בדבריה השכנה.
    ”באותה עת, שלחו את אימי ואת כלל היולדות דאז הרחק מהעיר אל פרבר הסמוך ללונדון, מתחת לעובי אדמה, שם נולדתי אני. איני זוכרת הרבה מאותו זמן, אבל עיניה המפוחדות של אימי, כמו כן של הסובבים את ילדותי, אמרו את גדלו של אסון...“

    תוך כדי דיבורה עלה במוחי שאלמלא הצפירה הארורה לא היינו שומעים וחווים את סיפור המבוגרת. ברעיון, כבר הפיקוד דיבר על חזרה לבתים, איש איש לדירתו, אך השכנה המבוגרת המשיכה בסיפורה, ובמהלכו עינִי פנתה-סובב לאחיי השכנים, שאט אט היטו אזנם, ואחר כך הפנו ראשם ולבסוף רגליהם לעבר השכנה מקומה שניה השקועה בילדותה אי שם ב... ארבעים וחמש.

    ---

    סיוון תשפה
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: בינגו משחקים, CynicalExplorer, אש קודש! ועוד 11 משתמשים14 //
    0 תגובות
  • 57
    • א
    שיר עד מתי?
  • אינפרא //
    • משעול
    נפרס.
    חמה מנרתיקה.
    כל אדם
    נס.
    להמיס היא מחכה.

    אגלי זיעה,
    נוזלים.
    מעבירה יד לוהטת.
    מגוננת בצל
    העלים,
    מחמה מלהטת.

    עד מתי,
    אמתין
    ללא כל מעש?
    עד מתי
    אלחין,
    אך ללא ממש?

    עד מתי
    אתגונן,
    מרק צל עובר?
    עד מתי
    אתרונן,
    מרק לרגע גובר?

    עייפנו מגלות
    ארוכה.
    פצעינו ותלאותינו
    עדיין לא,
    העלו ארוכה.
    אנא אבא, רפאנו!

    כי עד מתי???
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אונקלוס הגר, חוה אייזן, חנה ש. ועוד 3 משתמשים6 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תילה.
    יפה ממש. אהבתי את הפשטות, היא מעוררת את הלב.
  • 114
    • T
    שיר מַסְפִּיק שֶׁהִסְתּוֹבַבְתִּי
  • tmr //
    • הִלַּכְתִּי
    מִן הַיָּרֵחַ וְעַד הַיָּרֵחַ
    בַּחֲזָרָה
    וְלֹא מָצָאתִי אוֹתִי וְאֶת הָאוֹר שֶׁבַּקָּצֶה
    לֹא מָצָאתִי אוֹר בָּאֶמְצַע וְלֹא
    מִנְהָרָה חֲשׂוּכַת מַרְפֵּא

    מִן הַשָּׁמַיִם אָמְרוּ לִי
    תְּנֻחֲמוּ
    מִן הַכְּאֵב מִן הַשֶּׁפַע וּמִן הַטּוֹב
    הֵד אֵינְסוֹפִי עָנָה לְכֻלָּם
    מָה שֶׁעָנָה

    לוּ יָדַעְתִּי
    בִּשְׁבִיל לִמְצֹא חֶלְקִי
    עָלַי לִהְיוֹת בְּאֶרֶץ הַחַיִּים
    עָלַי לְהַכִּיר בַּהּ
    זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ
    עָלַי לְהָאִיר יֵשׁ מֵאַיִן

    לוּ יָדַעְתִּי
    לֹא הָיִיתִי מְהַלֶּכֶת מִתְּחִלַּת הַיָּרֵחַ עַד
    תְּחִלָּתוֹ
    מַסְפִּיק שֶׁהִסְתּוֹבַבְתִּי מְעַט לְכִוּוּנוֹ וְהוּא
    הֵאִיר בִּי הַכֹּל
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אוירון צף, מנוחה כהן, NOA# ועוד 13 משתמשים16 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    חושבת גם תודה🙏
  • 570
    • י
    שיתוף - לביקורת חנניה
  • יאן //
    • תמיד ידעתי שאני לא ילד סטנדרטי. מאיפה ידעתי? ידעתי. הלא סטנדרטיים יודעים שהם כאלה.
    אפילו שנולדתי ילד שלישי במשקל 3.300 ביום שלישי, זה עדיין לא אומר.
    התחלתי את החיים במעון שגרתי במודיעין עילית, אחד מתוך יללנים רבים. אבל הרגשתי את הייחודיות מפעפעת לי מהבקבוק.
    בגיל ארבעה חודשים ההורים שלי שכחו לקחת אותי מהמעון, והיות ששכבתי בשקט גם המטפלת לא שמה לב. רק בשעה שש בערך אמא שלי קלטה שהיום היא נחה יותר מידי טוב. מיד זיהיתי את הצרחות שלה שהגיעו מהרחוב הסמוך. אחרי כמה דקות כבר הייתי בבית, מוגן היטב. הפרשיה כאילו נשכחה אחרי כמה ימים. אבל לא ממני.
    באותם שעתיים שהייתי אובד עצות, היה לי הרבה זמן להרהר על משמעות החיים. הגעתי למסקנה שאדם לא יכול להיות תלוי באחרים. למען בטחוני האישי, התחלתי לעבוד על פיתוח האישיות, חוסן, העצמה, ועוד כל מיני מילים יפות שכתובות בכל מיני מודעות של כל מיני מאמנים. אבל אני לא הייתי צריך לשכנע את עצמי ש"יש לי את זה". פשוט הייתי כזה.
    בהתחלה זה התבטא בנקיטת יוזמה באירועים מאתגרים. אירוע כזה יכול להיות למשל אויפרוף שלא תפסתי בו מספיק סוכריות. כדי לפתור את הבעיה הייתי הולך למקום שבו היו סוכריות, כמו כיס תפוח שהיה בסביבה, ולוקח. לפעמים זה לא מצא חן בעיני מבוגרים מסוימים, והייתי נאלץ להיפרד מהשלל. אחר כך למדתי שאין צורך לחכות לשבוע שחל בו אויפרוף. יש סוכריות במכולת כל השנה. זה עבד, עד שזה הפסיק לעבוד. אני לא יפרט למה. עד היום כואב לי להיזכר בזה. אבא היה קונה רק מעור אמיתי.
    בישיבה קטנה קלטתי שיש דרכים אחרות להשיג דברים. קוראים לזה "כריזמה", ובתרגום מיוונית עתיקה: מתנת חסד. אני לא קיבלתי את המתנת חסד הזו, אבל אין דבר שאי אפשר להשיג בחיים. לא בחיים שלי.
    אז איך לוקחים בכח מתנה? זה לא פרדוקס.
    מתנות ניתנות למי שראוי להם. אתה צריך רק להיות ראוי, והמתנה אצלך.
    פה החל המפנה.

    העולם הוא הרבה יותר עמוק ממה שנראה לנו. אני כמובן לא אכניס אותכם לכל העומק שנחשפתי אליו, אבל במילים פשוטות: יש אורות ויש כלים. הכלי מכיל את האור. ככל שיש לך כלי יותר גדול, אתה יכול להכיל יותר אור. האור הוא אינסופי, אבל הכלי שלך לא. אתה צריך להיזהר משבירת הכלים.

    הייתי מתגנב לישיבת המקובלים, יושב, מקשיב, בעיקר לא מבין. היתה לי הרגשה שהם לומדים תיאוריה. אני רציתי למעשה. בדרכים שונות הגעתי להיכרות עם אנשים בעלי כוחות על. זה לעומת זה עשה אלוקים. כמו שצדיקים עושים מופתים, רשעים עושים הוקוס פוקוס. הדרך של הצדיקים היתה ארוכה וקשה. הדרך של הרשעים הציעה שימוש מיידי בכוחות. הצצתי ונפגעתי. בחוץ לא ראו כלום, כמובן. אבל בפנים כבר הייתי רקוב לגמרי. לא היה ברור לי לגמרי אם האדם נברא מהקוף או ששניהם נבראו מהמפץ הגדול, יתכן גם שכל העולם שאנו חווים הוא חלום מתוק שנתעורר ממנו מתישהו.

    עזבתי את הכולל עקב פגישות עבודה עם מתקשרים למיניהם. השתתפתי בסדנאות, התמחיתי בכל מיני שיטות. השיא היה כשהצלחתי לברוא במקווה מגבת נקיה יש מאין. תמיד היה לי במשנת יוסף מה שהזמנתי. אם היה חסר, אתם יודעים. בשלב הזה האברכים בשכונה החלו לחשוד בי. התחיל אחרי מעקב חצי סמוי.
    בשביל לבלבל את העוקבים בראתי לי כמה כפילים. את הראשון הייתי שולח לכולל שיתנדנד שם ויקום מידי פעם לנייס כדי לא לעורר חשד.
    השני היה עושה סידורים נחוצים, קניות, וכל הביטול תיירה. השלישי היה שפן נסיונות. פעם הוריתי לו לומר איזה לחש והוא התאדה במקום. התלבטתי אם לברך הגומל. היה שלב שלא ידעתי כבר מי אני ומי הכפיל. קראתי להם שמות. הראשון היה יששכר, השני היה זבולון, והשלישי אלעזר, דהיינו לוזר.

    אפשר לומר שהעסק די זרם, חוץ מעם גרשון. הוא היה אובססיבי לדעת מי אני באמת. החלטתי לעשות לזה סוף. שלחתי את לוזר השביעי לטייל קצת ברחוב. אחרי כמה דקות ראיתי את גרשון מרחרח באיזור. הוא עמד כאילו לעשן, ופקח עין בוחנת על לוזר. שלחתי את זבולון לקנות סכין, נרות נשמה וסיר קטן. גרשון כמובן התבלבל ביניהם וזבולון מסר את החפצים ללוזר שהחל בצעדה מהירה לכיוון קצה העיר כשגרשון מהדס אחריו. אני עקבתי אחרי שניהם ממרחק בטוח. בחורשה שנראתה לי מקום מתאים תקשרתי עם זבולון שיעצור וידליק את הנרות. גרשון עמד ובהה כשחשש גדול בעיניו. הוא הבין שהוא עד לגילוי נדיר של כוחות שלא מהעולם הזה.
    לוזר המופעל בשלט רחוק התיישב במרכז שלף סכין חדה וחתך בעדינות את קצה אצבעו. לא ריחמתי עליו. לוזרים לא האריכו ימים אצלי.
    גרשון פער את עיניו. דרך עיניו של לוזר יכולתי לקרוא את שפתיו ממלמלות בחוסר אמון: מכשף - - - חנניה מכשף - - -














    המשך לא יבוא.
    • חחח
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: CynicalExplorer, דוד פרידמן השני, א.&ש. ועוד 51 משתמשים54 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יוסף יצחק פ.
    הוא הופיע שוב. ובגדול!
  • 15
    • ח
    שיתוף - לביקורת סערה
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    רוח מכה בי בלי רחמים.
    אני כפופה כולי, רועדת,
    העיניים בקושי נפקחות מרוב אבק ודמעות.
    העולם מסתחרר סביבי,
    הכול מרעיש, מתהפך, צורח.
    בלב שלי סופה.
    והיא רק מתחזקת.

    ואז,
    בעדינות כמעט בלתי מורגשת,
    חודרת מבעד לענן
    קרן אחת של אור.

    היא לא מנסה להילחם ברוח,
    לא להטיח בי מילים,
    לא לכפות סדר בתוך הבלגן.
    היא פשוט שם.

    היא נוגעת בי, חמימה.
    והיא מספרת לי:
    "אני כאן כדי להזכיר לך,
    יש דבר כזה,
    קוראים לו: פרופורציות.

    ואני עוצמת עיניים,
    ונותנת לאור
    לעשות לי מקום.
    • תודה
    Reactions: אש קודש!, אוראל סולטן ו-יוסף יצחק פ.3 //
    0 תגובות
  • 18
    • ח
    שיתוף - לביקורת והארץ הדום רגלי
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    לשתוק זה לא להיעלם

    הרבה זמן לא הבנתי למה יש ערך בזה שאדם ישפיל את עצמו,
    למה לומר "ונפשי כעפר לכל תהיה".
    האם הגיוני שאנשים פשוט ימחקו אותי,
    את הרצון שלי, את הבקשות שלי, רק כי הם בוחרים להתעלם?
    הרי ביקשתי יפה. שוב ושוב.
    וכשמישהו מסרב להקשיב למשהו בסיסי, משהו שמכבד אותי,
    זו הרגשה של השפלה.

    כמו כשיש לנו גדר משותפת,
    והשכן שם גדר לפי הבנתו, ואני ביקשתי, גם בצדק, להשאיר מטר פתוח.
    נכון, שתקתי. לא רבתי.
    אבל תחושת המחיקה נשארה.
    לא הבנתי: למה זה נחשב מעלה?
    למה שמישהו יפגע, ואני אשתוק, וזה יהיה טוב?

    למה העולם עומד על מי שבולם את פיו בשעת מריבה?

    והיום, סוף סוף הבנתי.

    זה היה בזכות הבן שלי.
    הערתי לו, בטעות. בכלל חשבתי שהוא מישהו אחר.
    והוא... פשוט שתק.
    לא מחק את עצמו, לא כעס, פשוט שתק.

    ופתאום, מהמקום הזה, ראיתי:
    כשמתבוננים מהצד, הכל נראה אחרת.
    כשזה לא אני, אני רואה את האצילות שבשתיקה,
    את הכוח שבלהבליג, את האדם שלא נעלם אלא מתרומם.

    ואז הבנתי:
    אולי גם כשאני שותקת, זו לא מחיקה.
    לא השפלה.
    לא כניעה.
    אולי… זו התרוממות הרוח.

    הלוואי ואצליח להרגיש את זה גם על עצמי.

    והלוואי, שבפעם הבאה שהכאב יתעורר,
    כשאנשים ינהגו כאילו אני לא שם,
    ואני ארגיש לרגע שנמחקתי,
    כשהלב יירמס בדרכם של אחרים שלא שמו לב,
    אזכור:

    כשאני בוחרת לא לריב,
    אני כבר בוחרת לשתוק,
    וכשאני בוחרת לשתוק,
    אני לא נעלמת.
    אני מתרוממת.

    גם אם זה נראה כמו מחיקה,
    זו לא מחיקה.
    זו בחירה.
    בחירה של רוח גדולה,
    בחירה לבנות בשקט.

    השתיקה הזו איננה הרס.
    היא דיבור של בניין,
    בקול הכי שקט שיש."
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תמר בן דוד, Chaya painted, ה. רז ועוד 12 משתמשים15 //
    0 תגובות
  • 90
    • משה פפירוב
    שיתוף - לביקורת פאנפיק "זהב לבן" - פרקי סיום לספרים זהב אדום/שחור של נחמן גרשונוביץ
  • משה פפירוב //
    • לפי כמה שנים
    כתבתי פאנפיק - סוג של המשך/סגירת קצוות
    לספר של נחמן גרשונוביץ - זהב אדום / שחור
    קראתי לזה: "זהב לבן - מה עוד נשאר"
    בזמנו זה פורסם ע"י נחמן גרשונוביץ בשם בדוי - לבקשתי
    ועכשיו אני רוצה לשתף את כולכם
    הפרולוג מבוסס על קטעים מתוך הספר של נחמן גרשונוביץ
    והשאר זה בעיקר כתיבה שלי - כמובן מבוסס על הספרים
    אני בעצם סוגר כמה פינות בעלילה
    כי כמי שמכיר את גרשונוביץ
    ההמשך שהובטח לספר
    ככל הנראה לא יצא בשנים הקרובות...

    לתשומת לב
    מי שלא קרא לאחרונה את הספר המדובר - לא יבין את הסיפור
    עדיף לקרוא קודם כל את הספר המדובר.
    ואז תבינו מה אני בא לסגור כאן.

    פרולוג
    סטאניסלב סקולוב טיפס במעלה החבל, מתנשף, רשרוש קל מעליו, המפקד
    בלוב בחן את פניו רגע ארוך, עיניו הכחולות בוהקות מתוך הבור האפל,
    מבע של תימהון משתקף בהם, המפקד בלוב הגה בלא קול "מצטער"...
    ודוקרן זעיר צץ בין בתי האצבעות בכפפה שלו.
    החבל נקרע.
    מתוך הבור נשמעה צעקה מתמשכת.
    הוא התאמץ לקום, כאב מצמית תקף את רגלו, הוא גרר את רגלו על גבי
    הקרקע, מותיר בה חריץ ארוך לא אנושי.
    ●●●
    שנים רבות הוא כאן, מצייר על הקיר, כמעט השלים את הציור.
    הוא עומד על דרגרג הברזל המוכתם בכתמי צבע רבים מספור, בגוונים
    רבים עוד יותר.
    הוא שמע פסיעות, הרבה קטפיליסטים עברו כאן מאז, אבל הפעם...
    דיבורים, הוא התרכז, הקול נשמע לו מוכר.
    למרות שהיה מודע לנוכחותם הוא לא הסתובב אליהם, אף לא הראה סימן
    של התעניינות, פניו כמעט צמודות לקיר, ידו מעל ראשו, מכחול זעיר נע
    בתנועה איטית, בלתי-מורגשת, כאלו עומד על מקומו.
    הוא מעתיק מזכרונו את קומפוזיציה שבע מאת ואסילי קנדינסקי, זו היצירה
    הכי מורכבת שלו, הוא ראה אותה כשביקר עם בתו לודה בגלריית
    טרטיאקוב במוסקבה.
    הקולות התחזקו, "את באמת זוכרת כל דבר שאת רואה וקוראת"?
    "את האיור הזה ראיתי עוד לפני שהיו לי כישורי צילום מנטלי" קולה התגבר
    "הייתי ילדה... ביקרתי עם אבא בגלריית טרטיאקוב במוסקבה..."
    רגע האם אני מדמיין? או שזה אמיתי? אני שומע אותה, את לודה, לודה
    בתי המקסימה...
    הוא הציץ בהם במבטו, כן, זאת היא, אני בטוח.
    אבל אסור לי להתגלות, שלא יתפסו אותי, ההוראה היא לחסל את כל חברי
    פרויקט 'זהב אדום', עד שימצאו את האוצר ובו מוצפנים שמות כל חברי
    הקג"ב ויעצרו אותם, אני חייב להישאר כאן.
    ●●●
    ירפולק עבר שוב על פני אולם קומפוזיציה שבע, האמן הפרוע עדיין נמצא
    באותו מקום, כמו בובה על חוטים, זז בקושי.
    האמן השמיע קול שיעול קצר כאשר נעצר ירפולק בפתח האולם...
    הוא פנה ללכת משם, ואז נעצר שוב, מסתובב, מחזיק את הנר רחוק מגופו,
    כמה פעמים ראה כאן את האולם, ואת האיור הזה, מעולם לא החליף מילה
    עם האמן, מעולם לא ראה את פניו...
    כנראה עוד פליט מן החיים...
    זו קומפוזיציה שבע של קנדינסקי, המורכבת שביצירותיו, וכאן מדובר
    בהעתקה, אבל האם זו העתקה מן הזכרון?
    ירפולק נטה מעט הצידה, מנסה לראות אם יש בידיו של האמן תמונה או
    דפים, לא הצליח לראות.
    לפתע נרעד כולו, האמן מוכר לו מעט, הוא מיקד את מבטו שוב, והביט
    בריכוז בפניו העצובות של האמן.
    הוא מאוד דומה לאבא שלי, "מוי פאפא..." (אבא שלי - ברוסית)
    "פאפא..." הוא לחש, ספק לעצמו, ספק לקירות המנהרה.
    "פאפא..." הלחישה כמעט הפכה לצעקה.
    האמן הפנה את מבטו לעברו, ואז עצר נדהם...
    "אתה טי ירפולק?" (זה אתה ירפולק? - ברוסית) שאל בלא קול.
    "דה פאפא" (כן אבא - ברוסית) קולו רעד.
    הם נפלו זה על צווארי זה, גועים בבכי, בכי של התרגשות.

    1
    הנר שבידו הבהב הבהוב גסיסה.
    באחת הכל הפך שחור.
    ירפולק שלף מכיסו פנס, אלומת אור לבנבנה האירה במעט את החושך.
    סולם נראה כמה מטרים לפניהם.
    "בא אבא, נצא מכאן, לפני שהכל יתמוטט".
    "לא, לא... לפני שיוצאים..." ענן אבק התקדם לכיוונם "אאטטששיי" הזקן
    השתנק "יש עוד אוצר"...
    "מה? באמת?? יש עוד אוצר???" מבט התמיהה על פניו גבר עם כל מילה שהוציא מפיו.
    שנים רבות חיפש את האוצר וחקר אחריו ואף פעם לא שמע על אוצר נוסף...
    הזקן לא הצליח לענות, רק הצביע לכיוון כלשהו ובקושי מלמל "לשם".
    הם התקדמו באיטיות תוך כדי סדרת שיעולים עזה שהופקה בצורה מעוררת
    השתאות מפיו של הזקן, סדרת שיעולים שהיתה מנצחת בתחרות על שיא
    גינס, אם רק היה מתמודד עליו.
    הזקן גורר את רגלו, מותיר בקרקע חריץ ארוך...
    ●●●
    רעש עמום נשמע מתקרת המנהרה, "הכל הולך לקרוס!!!" צעק ירפולק.
    הם התחילו לרוץ, ירפולק תומך באביו, תקרת המנהרה החלה להתמוטט
    מאחוריהם.
    הזקן התנשף בקושי רב "לא. אני. לא. יכול. יותר!"
    "אבא רוץ, הכל מתמוטט!!!!!!!!" שאג ירפולק.
    "לא, אני לא יכול!!" צרח הזקן בהחלטיות. "תעזוב אותי, תציל את עצמך!!!"
    "לא. לא אבא, אתה-לא-עוזב-אותי. נשימה. תמשיך בשביל לודה, כבר
    שנים אתה מחכה לרגע הזה".
    נשמע רעש אדיר.
    תקרת המנהרה קרסה.
    "איייייייייייייי!!!!"
    ירפולק התכופף "פאפא שתו סלוצ'ילס סתבוי???" (אבא מה קרה איתך? - ברוסית)
    "האבן..." הוא נאנח בכאב "היא... נפלה לי על... הרגל".
    ירפולק הרים את אביו על כתפיו, ורץ לכיוון היציאה מהמנהרה.
    "לא... רגע... אבל... האוצר?.." התחנן הזקן "לא, אני לא יכול לצאת מכאן
    לפני שנמצא אותו..."
    "אבל אבא..."
    "אתה לא תבין..."
    ירפולק לא הגיב.
    "יש כאן מימין פניה שדרכה ניתן להגיע לאוצר."
    הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זר

    2
    הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זרועת מכשולים,
    סלעי ענק התנשאו בכל פינה. וענני אבק כיתרו אותם מכל עבר...
    פינג דה הופיע מולם "הי, לאיפה אתם הולכים??".
    "מה השאלה? אנחנו הולכים הביתה".
    "לא כל כך מהר..." הרהר לעצמו פינג דה תוך שהוא משחק בקצוות שרווליו
    בצורה מוכרת.
    "אל תנסו לעבוד עלי" סינן, "אתם מחפשים את האוצר השני?!" ספק שאל
    ספק קבע, נותן להם את ההרגשה שהוא יודע הכל...
    "לא... זאת אומרת כן, אבל זה, לא מה שאתה חושב..." אמר הזקן.
    פינג דה הביט בזקן במבט בוחן "אז איפה האוצר??" שאל.
    "תשמע רגע, אתה לא מבין... אין לך מה לעשות עם האוצר הזה, זה משהו
    אישי..."
    רעש מהיר של חיתוך באוויר...
    מטח מחטים...
    "לא, לא, בבקשה!" זעק נואשות הזקן "תקשיב רגע... האוצר הזה הוא משהו
    אישי, אתה..." לא מספיק להשלים את המשפט, נופל על הקרקע, כשכמות
    לא מבוטלת של מחטים מקשטת חלקים נרחבים ביותר מגופו.
    ירפולק התנפל, מנחית אגרופים, פינג מסתובב בתנועות מהירות רגועות
    משהו.
    אגרוף, חסימה, נעילה, השתחררות מהירה, בעיטה, חדירה.
    ירפולק היה מאומן היטב באומנות ה'טו קאן דו', הוא למד אותה בעת
    שהותו בצרפת, בנסיונותיו למצוא את זהב אדום, בין ניסיון אחד למשנהו,
    והגיע לדרגות גבוהות ביותר.
    הוא זכר את שאמר לו המאסטר באימון הראשון... "תזכור... שמה של
    אומנות הלחימה הוא 'טו קאן דו' שתרגומו 'רגליים וגם ידיים', מה שאומר
    שהקובע באומנות זו הם הרגליים הרבה יותר מהידיים, אני יודע שיותר
    קשה לתרגל תנועות מדויקות ורכות עם הרגליים, אבל זהו הסוד... האויב
    בדרך כלל לא יהיה מאומן כמוך ברגליים, כיוון שבשאר האומנויות נותנים
    פחות מקום לרגליים, וזהו היתרון שלך על פני אויבך..."
    הוא אכן זכר זאת.
    גם פינג היה מאומן, הוא בלם את המכות אחת לאחת בצורה מעוררת
    השתאות, כך שנראה שהוא בכלל עומד ברוגע על מקומו באמצע איזושהי
    מדיטציה, ובסך הכל מנסה לגרש עם ידו האחת זבוב טרדן.
    הקרב היה קשה...
    פינג כמעט וניצח, אך בעיטותיו של ירפולק עמדו לפינג בעוכריו, באומנות
    שבה לחם לא נתנו משקל כה רב לרגליים כמו ב'טו קאן דו'...
    דריכת אקדח.
    הם היו עסוקים בקרב, כל אחד ידע שזהו קרב לחיים ולמוות, מי שמאבד את
    הריכוז אפילו לשנייה נופל שדוד, לא שמים לב לכלום מחוץ לטווח גופו של
    היריב...
    יריה.
    פינג דה נפל מדמם בראשו.
    ●●●
    "איזו סייעתא דשמיא שפגעתי בו" אמר הזקן.
    "סטול-טיש ריבה-פיש נוזק-מסר לוצה-בסר" לחש ירפולק.
    "פיענחתם כבר את המשפט הזה??" שאל בחיוך הזקן.
    ירפולק הנהן.
    "טוב אבא, אעזור לך לשלוף את המחטים".
    כעבור שמונה דקות ושלושים וחמש שניות, ארבעים ושש מחטים, וכמות
    לא מבוטלת בעליל של אנחות כאב, הם המשיכו בדרכם לאוצר.
    "אבא, אולי תספר לי קצת על האוצר, במה בדיוק מדובר".
    "זהו סיפור ארוך..." אמר הזקן באקסטזה... והתחיל לספר...
    הם המשיכו ללכת לאורך המנהרה, ערמות אבנים, סלעים, אבק, חול,
    מתקדמים באיטיות לכיוון בלתי נודע...

    אפילוג
    הזקן הפנה את אצבעו לנקודה כלשהי ברחבי רצפת המנהרה, "הנה כאן
    הנחתי בזמנו את האוצר".
    הם חפרו בידיהם החשופות בעפר, מחפשים...
    פתאום חש ירפולק במשהו, הוא חפר במרץ מוגבר.
    מעלה בידיו דף נייר לבן חלק...
    הוא שלף אותו באיטיות והגיש לאביו "זה מה שחיפשנו?" הוא שאל.
    "כן", אמר הזקן בחיוך דומע, "שנים חיכיתי לרגע הזה..."


    אשמח לתגובות
    נ.ב. תנסו להיות עדינים עם ביקורות
    זה שיתוף ראשון שלי בפורום
    כתבתי את זה לפני שנים
    וזה הדבר הראשון שכתבתי...

    אשמח לשתף עוד עם יש רצון בכך...
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: בובה בובה, אוראל סולטן ו-Chaya Lea3 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    משה פפירוב
    משה פפירוב
    תודה רבה תוקן!
  • 2 1K
    • R
    שיתוף - לביקורת כוס של מלאכים (שיתוף ראשון, אשמח שתבקרו! כיבוד קל במקום.)
  • rrrrrrrrrrrrrr //
    • ואיך ישבנו יחד, צמודות זו לזו. על ספסל רחב ברחוב צדדי. לילה רודף לילה. הרוח צלפה בנו, הקור הירושלמי הרעיד את גוונו.
    עוברים ושבים נעצו בנו מבטים חוקרים, חומלים. כל זה לא הפריע לנו. יחד ישבנו. את ליטפת אותי באהבת אין קץ, אני תחבתי את ידי הרכה בידך.
    לפנינו, על מדרגת אבן שחורה משנים, עמדה הכוס. כוס חד פעמית, פשוטה. כמוה זרוקות היו לאינסוף לאורך הרחוב.
    ובכל אופן, בראשי הצעיר תהיתי אינספור פעמים: למה דווקא ליד הכוס הזאת נעצרים האנשים? למה דווקא לתוכה הם זורקים מטבעות? ומי בכלל מניח אותה כאן, מדי בוקר?
    כשנעשה מאוחר, ממש רגע לפני שחשתי ברעב, את היית קמה ממקומך, אוספת לידייך את הכוס, וסופרת.
    ראיתי את השפתיים שלך נעות באיטיות: אחד, שתיים, חמש עשרה ארבעים...
    אח"כ היית שולחת אלי חיוך מהיר, תמיד. "חכי לי, אהובה. טוב? אני הולכת לקנות לנו אוכל..."
    ואני קפצתי עליך, ולחשתי לך, לתוך האוזן: "תודה אמאלה. את האמא הכייייי טובה בעולם!"
    וכשהלכת, בצעדים כפופים כאלו, עייפים, עקב אחריך מבטי. רך, תמים, שלם.
    חיכיתי לך, בטח שחיכיתי. לאן יכולתי ללכת??
    ובזמן שחיכיתי לך, ולא אכחיש- גם ללחמניות ולבורקס, הייתי מנסה במלוא יכולתי לפתור את החידה.
    במה זכתה הכוס? למה דווקא היא מתמלאת מדי יום במטבעות, עד חציה?
    הייתי לוקחת את הכוס, שכעת שכבה קמוטה על המדרכה המלוכלכת, מרימה כוס נוספת, זהה ממש- ומנסה להבין.
    מה ההבדל, בכל זאת?
    מעולם לא מצאתי תשובה, כי כשהיית חוזרת, שקית נייר חומה בידייך, הייתי שוכחת הכל. שוב לא עניינה אותי הכוס, וסודות היקום לא הטרידו אותי עוד. בלהט הייתי נוגסת בלחמניה, לא מוותרת על השומשום שהתקבץ בתחתית השקית.
    וכשתחבת בידי שקית נוספת, ולחשת בעיניים נוצצות: הפתעה!! – לא היתה מאושרת ממני.
    בהתלהבות הייתי פותחת את השקית, נהנית לגלות בה- פעם בורקס גבינה, פעם פיציה...
    היתה הפעם שבפנים הסתתרה סופגניה שחומה. כמה צחקת כשנגסתי בה, וב"פלופ" אחד התמלאתי כולי אבקת סוכר...
    כמה צחקתי אני, כשגיליתי ששפתיי מכוסות ריבה מתוקה. כמה צחקנו שתינו כשמיהרתי להצמיד לך נשיקה, מטביעה בלחייך חותמת אדמדמה, אוהבת.
    והיה הלילה ההוא, בו הייתי נחושה להבין. הייתי כבר ילדה גדולה, אולי בת 8, או 9. וחכמה נורא. את אמרת, זוכרת?
    ועדיין, הרגיזה אותי חידת הכוס. אולי בגלל שבכל פעם שהייתי שואלת עליה, היית מביטה עמוק לתוך עיני, ושפתייך מחייכות. והיה בו, במבט שלך, המון. אהבה, דאגה, רחמים, פחד. וחיוך לא היה בו. אולי אותו מבט, הוא שגרם לי לעסוק בחידה, בסקרנות שהתחלפה עם הזמן בנואשות.
    הייתי שואלת שוב ושוב, מנסה להוציא ממך את הסוד בעקשנות שלא הכרת.
    מה זאת הכוס הזאת, אמא? ומי זה שמניח אותה מדי יום על האבן? ולמה דווקא על האבן הזאת, הקרובה אלינו? ולמה מניחים האנשים מטבעות? ולמה האיש לא מגיע לקחת את הכוס שלו בלילה? הייתי שואלת שוב. ושוב. ושוב. ואת? מעולם לא נזפת. מעולם לא כעסת. רק אותו מבט שרט אותי. דוחק בי להרפות, דוחק בי שלא.
    כך היה, עד אותו הלילה. אותו לילה שבו הייתי נחושה להבין. חיכיתי לך, רעבה. ליקקתי שפתיים, וניסיתי לנחש. איזו הפתעה תביא לי אמאלה היום? פיציה? מממ... אולי בורקס נוטף גבינה?
    בצומת נפתחה דלת המאפיה. שני ילדים יצאו ממנה, מרוצים. הגבוה אחז בידו שקית נייר חומה, מוכרת. השני הושיט יד מבקשת. אחיו נענע נמרצות בראשו, לא נכנע ליללות שנשמעו עד לספסל. הצטערתי בשביל הילד שלא הכרתי; שחלק איתי רעב. רכב לבן הסתיר ממני לרגע את הילדים, וכשחלף ראיתי את השקית מחליפה ידיים, נותרת סגורה. כשחצו את הכביש, בסמוך אלי, שמעתי את הקטן מפזם בהנאה: "בורקס, בורקס היום יש לי בורקס..." אה? צחקקתי. מבוישת, כיסיתי את פי. הבטתי בהם ברחמים. הם המשיכו בדילוגים, אפילו לא שמו לב לילדה שעל הספסל. לצחוק. לנימוס שאחר להופיע. משכתי כתפיים.
    הבטן שלי התכווצה. ידעתי, תכף נאכל והכאב יחלוף. ניסיתי להסיח את דעתה, הסתכלתי סביב. מבטי נפל על הכוס. החלטתי: היום אני אדע. היום אמא תספר לי. לא יכול להיות שלא. נעמדתי, יישרתי יד מראש מתולתל אל עץ, הסתכלתי בהתרגשות בתוצאה: כל כך גבוהה הייתי! כמעט עד הענפים. גאה, נעמדתי שוב. הפעם על קצות האצבעות. שרטטתי קו בלתי נראה מהראש הזקוף, הופ- לעץ. הסתובבתי. היד שלי היתה מונחת בדיוק מעל למסמר העקום. ידעתי, הפעם אמא לא תוכל לסרב. הפעם היא תספר לי הכללל. בהתרגשות ציפיתי לך, מקפצת מרגל אל רגל. כעת, לא הלחמניות עניינו אותי, ולא ההפתעה (פיציה! ניסית להלהיב אותי). חפשתי את המסמר, נלהבת להראות לך עד כמה גבוהה אני. רק אז שמתי לב, בעץ הרחב היו תחובים כמה וכמה מסמרים, בשום אופן לא יכולתי לזהות מי מהם הוא שלי. ויתרתי על ההוכחה לבגרותי, נעולה על המטרה. כרכתי ידיים סביב צווארך, הרכנתי ראש על ליבך, ובקשיחות ילדותית תבעתי: ספרי לי, אמא. ספרי לי הכל. ילדה גדולה אני.
    ראיתי אותך, אותו מבט הבזיק באישונייך, שרט אותי. אבל הפעם הייתי להוטה מכדי לעצור, לפייס. הדקתי את אחיזתי בך, וחיכיתי. ידעתי: הלילה זה יבוא. על פניך הטובות קראתי את ההתלבטות, שפתייך נמתחו וחיוך לא היה בהם עוד. נדרכתי. עדיין לא התחרטתי. אחרי הכל, הייתי ילדה. לא הבנתי, באמת שלא, את הצער הנורא שגרמתי לך. ואז נשמטו השפתיים המתוחות; לרגע הרגשתי את גודל המעמסה שעל כתפייך, וחששתי שתפרצי בבכי. אבל לא. את חייכת. חיוך רך, מלטף, אימהי.
    ותחת רקיע כחול, לאורו החיוור של ריח-סוף-חודש, ספרת לי.
    באותה שעה שאמהות בשכונה כיסו בשמיכות הלו קיטי ילדות רטובות-תלתלים, באותו הטון שסיפרו אגדת-עם לעיניים קטנות עצומות, באותו חיוך שאהבה ולאות משמשים בו בערבוביה, ספרת לי. בהטעמה, כאילו ואת קוראת את המילים מתוך ספר שעיני לא רואות. כאילו לא היה זה סיפור- חיינו. היו שם, בסיפור, אבא צדיק ובנו המתוק בן החודשיים.
    היו שם מלאכים טובים, לבנים, שראו כמה טהורים הם, שניהם, ורצו אותם קרובים אליהם.
    היה שם עולם אחר, מואר, ובו אבא ותינוק שמחים יחד עם כל המלאכים.
    היתה שם גם אמא, בסיפור. אמא שאהבה כ"כ את אבא'לה ואת התינוקי'לה, ומתגעגעת אליהם הכי שאפשר בעולם.
    אמא שנשארה כאן, עם הבת שלה, בת השנה וחצי. ומה לה בעולם חוץ ממנה...
    והאבא דאג מלמעלה, אז היתה גם הכוס שמלאך צחור כנפיים מניח מדי בוקר על האבן, בשליחותו, וכשמלאך מניח כוס חד פעמית על אבן, היא איננה כוס רגילה, ומשכך- החלו העוברים ושבים להניח בה מטבעות.
    והייתי אני, שעצמתי עיניים, הנחתי ראש על כתף רועדת, ונרדמתי.
    באותו לילה, פגשתי לראשונה את אבא, ואת יוני.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: דובי קטן הלך לגן..., ELIZABET, ספרות בנשמה ועוד 86 משתמשים89 //
    27 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל י
    וואו, אחרי ההסבר הקטע הזה ממש מוסיף! אולי כדאי לכתוב עוד איזה משפט שתיים שיבהיר את החלק הזה...
  • 2 3 4
    • סקר
    3K
    • ה
    עזרה אנא עזרו לי לבחור שם
  • הווה פשוט //
    • אשתך/בעלך שלחו אתכם לחנות הספרים להביא ספר מעניין לחג.
    אתם מוצאים על שולחן ה"חדשים", רק את הכותרים דלהלן.
    יש לכם תקציב רק לאחד.
    באיזה תבחרו?

    תודה רבה.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: א.פ.ק. 1234, אינפרא, שיוותי ה’ לנגדי תמיד ועוד 7 משתמשים10 //
    67 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    @הווה פשוט שכחתי לציין, הביקורת תפוסה לי! וסתם כך, מחכים כבר מעכשיו לספר החדש וניחוחותיו... מזל...
  • 231
    • %
    שיתוף - לביקורת אין מנוחה לגוף.
  • %תמר% //
    • בִּקַּשְׁתִּי מֵהָרוֹפְאָה תְּרוּפָה,
    שֶׁאוּכַל לִישֹׁן בַּלַּיְלָה.
    הִיא לֹא נָתְנָה.
    אָמְרָה שֶׁצָּרִיךְ טִפּוּל יְסוֹדִי.

    קָבְעָה עֻבְדָּה.
    חָתְמָה גּוֹרָל-
    אִי אֶפְשָׁר לִישֹׁן. וְ-

    אֵין מְנוּחָה לַגּוּף
    בַּלַּיְלָה.

    אֵין.

    לַיְלָה שֶׁשֵּׁדִים קָפְצוּ בִּי
    נִדְחַק לַצַּד.
    הָיָה לְיוֹם.
    יוֹם שֶׁשָּׂמִים שְׁחֹרִים,
    יוֹם שֶׁיֶּרַח מֵאִיר בּוֹ. מְרֻקָּן בִּי.

    וְאֵין מְנוּחָה לַגּוּף גַּם בַּיּוֹם שֶׁ-
    שֶׁמֶשׁ.
    כִּי

    יֵשׁ חֹק שֶׁמִּשּׁוּ קָבַע,
    אָסוּר לִישֹׁן בַּיּוֹם,
    אַחֶרֶת אֵין לַיְלָה.

    אֶתְמוֹל שֵׁדִים גָּלְשׁוּ לִי לַמִּטָּה
    כְּשֶׁעָבַרְתִּי עַל הַחֹק.

    וְאֵין מְנוּחָה לַגּוּף.

    לֹא בְּיוֹם.
    לֹא בַּלַּיְלָה.

    אֵין מְנוּחָה לַגּוּף.


    --
    תמר.


    מקווה שהכונה בשיר מובנת כי שיחקתי ממש הרבה עם ענין היום והלילה. יש כאן עומק שימו לב.
    אוף שלא הצלחתי לכתוב את זה ברור יותר. לא נורא...
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: רחל רבין, מוריופ, אל תעזבי ידיים ועוד 21 משתמשים24 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל אגסי
    שיר מקסים
  • 57
    • י
    שיתוף - לביקורת לֶאֱהֹב, מֵחָדָשׁ
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • חָלְפוּ הַשָּׁנִים, הַיָּמִים
    דָּבַק בָּנוּ אֲבַק דְּרָכִים


    עָבַרְנוּ מַעֲבָרִים, כְּאֵבִים
    מְעַטְּרִים פָּנֵינוּ קְּמָטִים


    נָמוֹגוּ רִגּוּשִׁים, בְּרֵאשִׁיתִיִּים
    וְאוּלַי זֶה הַזְּמַן לֶאֱהֹב מֵחָדָשׁ?​
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: רבקהנ, הספרן, מוריופ ועוד 9 משתמשים12 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    יפה, חד, מיוחד ועוצמתי!
  • 66
    • א
    דיון הרהורים.
  • אייסקפה הפוך //
    • תמיד רציתי למצוא את ההר הבודד הזה, שיש עליו דשא רך, וטרי. שכל מה שמקיף את ההר הזה יהיה עוד הרים.
    ששום אדם לא ישהה בקילומטרים הקרובים אלי.
    להרגיש לבד.
    לבד עם השם.
    אני יודעת שיש לי כל כך הרבה דברים לומר עליהם תודה, ואני רוצה לדעת אותם, להטמיע בתוכי את המציאות הזאת שסובבת אותי, שהיא רק טוב.
    כולם יודעים שאין רע יורד מלמעלה.
    לפעמים לא רואים שזה טוב, וחושבים שזה רע. לכן אנחנו מבקשים לראות את הטוב בעיניים שלנו.
    עכשיו, בגלות, זה כל כך קשה!
    עוד חייל, ועוד ילד.
    ומשפחה.
    וזה כואב, ושורף. ומסתיר לנו על האמת. ואנחנו באמת חושבים שזה רע. כי איך שבעה חיילים שנרצחים בתוך טנק - זה טוב??
    ואני יודעת שאני לא יכולה לומר כלום כי מה אני מבינה ולא חוויתי (ב"ה!) שום דבר מזה. ונכון.
    אני רק יודעת על עצמי, שכשאני מסתכלת על המציאות שאני חייה בה, על הפרטים הקטנים שיוצרים את החיים שלי, אני קצת קצת מתחילה להבין, שהחיים שלי טובים!
    ולא רק כי הקב"ה לא מוריד לנו רע.
    כי גם בכישלון פה, ובהחלטה השגויה שלי שם, ובטעות הנוראית שלי, ובהתחבטות שמושכת את הלב שלי - בכל מקום הוא מזכיר לי:
    אם את שם עכשיו, אז את שם.
    ועשיתי את זה בשבילך גם אם זה לא נראה לך טוב, וגם אם את עכשיו עצובה, זה כי אחר כך את תרוויחי מזה. ויש תוכנית שלימה שמורכבת מכ-ל כ-ך הרבה פרטים שאת לא יודעת עליה כלום.
    רק תסמכי עלי.
    תעשי את מה שאת צריכה לעשות, ואני כבר אדאג לכל השאר.
    השם שולח לנו מלמעלה את כל הצרכים שלנו.
    ומה הוא מבקש מאיתנו?
    תמלאו את החלק שלכם בהסכם.
    אז, כשעמדתם מסביב להר סיני, הבטחתם:
    "נעשה ונשמע".
    נתתי לכם את התורה. שנותנת לכם חיים.
    אבל, כשאתם מקיימים את רצוני. כשאתם פועלים לפי ציווי התורה.

    אז אני משתדלת, לא משקרת שיש לי נפילות. יש.
    אבל אז אני חושבת.
    השם איתי תמיד, אוהב אותי, ושומר עלי.
    הכל ממנו, והכל בהשגחה פרטית.
    קמתי בבוקר, הוא החזיר לי את הנשמה שלי. את הנשימה.
    המשפחה שלי איתי, חיה וקיימת.
    יש לי מה ללבוש.
    יש לי מה לאכול.
    יש לי בית, מקום שבו אני מוגנת.
    אני חווה הצלחות.
    ודי טוב לי בסך הכללי(y) (מה שקשה לראות ברגע של דכדוך או תסכול).
    ואני חושבת על זה שהכל ממנו, וכמה אני צריכה לומר לו תודה על דברים שנראים בעיניי כל כך מובנים מאליהם.
    והמון פעמים אני שוכחת.
    ורק כשמגיע משהו לא טוב אני נזכרת לומר לו על מה שכן.
    ואני רוצה לומר לו תמיד.
    השם, תודה!
    לפרוס את הידיים שלי לצדדים ולחבק אותו. ולהרגיש חזק את האהבה שלו שעוטפת אותי, ולא לעזוב לעולם.
    ואני רוצה שתבוא הגאולה, שלא יהיה עוד עצב בעולם, וכאב.
    ושכל אחד יהיה שמח, ומאושר.
    ושיהיה לו טוב, גלוי.
    בבקשה השם.
    ותודה.

    נ.ב
    אני אשמח לשמוע מעוד זוויות שונות על דברים פשוטים שאני יכולה לומר עליהם תודה.
    תודה!
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: ספרות בנשמה, open sky, קרב ועוד 9 משתמשים12 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    .חיה פ
    יואו זה מרגש ויפה!! לפעמים מילים פשוטות כנות, חודרות כל כך עמוק שזה מדהים... חיזקת!
  • 6
    • י
    שיתוף - לביקורת בֵּין מִשְׁעוֹלֵי הַכְּאֵב
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • בּוֹעֲרוֹת הַלֶּהָבוֹת


    טוֹבוֹת אוֹ רָעוֹת

    פּוֹרְצוֹת אוֹ מְפוֹצְצוֹת

    שׂוֹרְפוֹת אוֹ מַדְלִיקוֹת

    מְחַמְּמוֹת אוֹ מְכַלּוֹת



    מְלַטְּפוֹת אוֹ חוֹרְכוֹת

    לוֹחֲשׁוֹת אוֹ מַחְרִישׁוֹת



    חֲבוּיוֹת אֵי שָׁם

    בֵּין מִשְׁעוֹלֵי הַכְּאֵב
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מכון באר שלמה, ח.ד. וחלק, אוראל סולטן ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
  • 328
    • י
    שיתוף - לביקורת תְּפִלַּת טַל | טור פרידה מהקדוש טל מובשוביץ הי"ד | אגרוף בלב
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • לא אדע מה היה לי.

    זה היה לכאורה רפרוף מהיר, אפילו שגרתי, בחדשות.
    אבל לפתע פתאום אגרוף בלב.
    הכי עמוק, הכי חזק.

    התמונה שלך, טל הקדוש.

    לא הכרתי אותך,
    לא שמעתי עליך.
    אבל בעטת בתוכי.

    לא אדע מה היה זאת, טל.

    וכשראיתי את האנרגיה שלך,
    את ה'ראבק' היהודי, השמחה העוצמתית.
    הבנתי.

    טל, טלטלת אותי.

    בתחנונים,
    אל תוותר שם למעלה.
    שיוציא את חנוניו ממסגרים.

    תביא את ה'ראבק' שלך.
    להאיר בנו מתוך החשכה.
    גאולה. ישועה. רחמים.

    השם יקום דמך.    ​
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: פנטה, ג'יחניק, מכון באר שלמה ועוד 39 משתמשים42 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יהלום-יצירות מלוטשות
    תודה על הפדבוק.
  • 210
    • T
    שיר וְהִנֵּה מִן הַנֶּחָמָה
  • tmr //
    • יוֹתֵר מֵהַכֹּל
    אֲנִי רוֹצָה לְנַחֵם אֶת הַמֵּת
    לְהוֹשִׁיב אוֹתוֹ עַל שְׁרַפְרַף דָּהוּי וְלוֹמַר לוֹ
    לָמָּה לְךָ שֶׁמָּנַעְתָּ לִבְּךָ מִבֶּכִי
    גַּם אִם הֵבַנְתָּ שֶׁיֵּשׁ שָׂכָר
    אֶלָּא אִם רָצִיתָ לְהִתְקָרֵב יוֹתֵר
    הֲרֵי לְרִחוּק גַּשְׁמִי יֵשׁ מַשְׁמָעוּת
    אֶלָּא אִם מִשָּׁם תּוּכַל לִדְרֹשׁ יוֹתֵר בְּקַלּוּת עַל
    וְשָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם

    יוֹתֵר מֵהַכֹּל
    אֲנִי רוֹצָה לְנַחֵם אֶת הַמֵּת
    לִצְעֹד אִתּוֹ יָד בְּיָד בַּהַלְוָיָה
    מִיָּד אַחֲרֵי הַמִּטָּה
    הַשֶּׁמֶשׁ קוֹפַחַת וַאֲנִי פּוֹתַחַת עָלֵינוּ מִטְרִיָּה
    הַשָּׁמַיִם לֹא בּוֹכִים הַיּוֹם
    תִּרְאֶה
    גַּם עֲלֵיהֶם אֱלוֹקִים צִוָּה שְׁתִיקָה

    אוֹשִׁיב אוֹתוֹ בְּאוּלַם הַהֶסְפֵּדִים
    עַל כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים
    הַהוּא שֶׁתָּמִיד אָהַב
    וְאֶעֱבֹר אִתּוֹ בֵּין כָּל הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה
    וְהוּא יִשְׁמַע וְיַאֲמִין כַּמָּה הוּא הָיָה טוֹב
    כַּמָּה הָיְתָה בּוֹ מַשְׁמָעוּת
    כַּמָּה הוּא יִהְיֶה חָסֵר
    וּמָה הַחַיִּים הָאֵלּוּ
    לְכָל אֶחָד בַּקָּהָל
    בִּלְעָדָיו

    יוֹתֵר מֵהַכֹּל
    אֶשְׁתַּדֵּל לִלְחֹשׁ לוֹ
    הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם
    וְאוּלַי וְאוּכַל לִשְׁמֹעַ מִמֶּנּוּ חֲזָרָה
    הַמָּקוֹם
    מְנַחֵם אוֹתִי

    וְיִשְׁמְעוּ זֹאת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה
    הַמִּתְאַבֵּל עָלָיו
    וְאֶשְׁמַע זֹאת אֲנִי

    וְהִנֵּה
    הִנֵּה בַּמָּוֶת הַזֶּה
    מִן הַנֶּחָמָה
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: וריטסרום, בואו חשבון. יוסי לוי, אוירון צף ועוד 29 משתמשים32 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    תודה לך🙏
  • 558
    • Ruti Kepler
    סקירת ספר תכף נשוב - רינה יגר
  • Ruti Kepler //
    • את הספר הזה קראתי בעבר, פרקים פרקים, במגזין 'קטיפה'. התעצבנתי לפעמים על הגיבורה (עיינו סעיף 1 ב'חסרונות'), אבל המשכתי לקרוא אותה, כי היא הייתה כל כך נוגעת ללב. לשמחתי, הספר יצא לאור לאחרונה, וזו ההזדמנות לסקור אותו.

    במשפט אחד:
    זוג חרדי עם ארבעה ילדים עוזבים את הארץ. מתיישבים בניס, צרפת.
    האם הם 'מהגרים'? 'עושים רילוקיישן'? 'נוסעים לשליחות'? תלוי את מי שואלים.

    מבנה הספר: שולמית בראון, אברכית ליטאית קלאסית - היא המספרת. בגוף ראשון, מלא כנות וכאב, בפרקים קצרים יחסית, היא מתארת חלום שהתנפץ. בעל שהחליט לברוח (זו המילה!) לצרפת, עוקר איתו אשה, ילדים וחיים. הספר כולו כתוב מנקודת מבטה.

    עלילה: שולמית אשה כשרה. הולכת אחרי בעלה. סופגת מכל הכיוונים. חמות, הורים, אחיות. אף אחד לא מבין למה היא ככה. למה היא 'נותנת לו'.
    בשלב הראשון היא מדמיינת שיהודה ימשיך ללמוד תורה גם בצרפת, בבית הכנסת. עם חברותא.
    מהר מאוד היא מבינה שזו לא התוכנית. הוא רוצה ללמוד באקדמיה. להשכיל. להתערות בחברה הצרפתית, בעולם הגדול.
    אין דבר שלם מלב שבור, אמר הרבי מקוצק.
    ושולמית (האם בכוונה נבחר לה השם הזה? מסמל כמיהה לשלום, לשלמות?) נאלצת לחיות יום יום את השבר. להשלים אותו ואיתו. היא לומדת בדרך הקשה איך שומרים על שותפות, על שבריריות הקיום של בית.
    היא מנסה להסתדר בניס עם צרפתית רצוצה שנרכשה בעמל, ובמקביל להוות עמוד שדרה רוחני לבית, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה במקומה. יהודה עסוק. הוא מתקדם ומצליח באוניברסיטה, מתלהב מרעיונות סוציולוגיים שמסעירים אותו מאוד, ומתיידד עם המרצה - ד"ר דובואה.
    נעצור כאן כדי להמנע מספוילרים, ולא נתאר את כל המהמורות שעוברת משפחת בראון הצעירה בניס. העיקר: 'תכף נשוב' הוא סיפורה של דרך. ושולמית הולכת בה. עד הסוף.
    הם לא חוזרים לארץ, ויהודה לא הופך לאברך מתמיד, אבל הוא מוצא את מקומו, והיא גם, ומשהו בה רגוע יותר, מאמין, יודע.

    רגע שיא: לאורך הסיפור, שולמית מקיימת קשר טלפוני קרוב והדוק עם המחנכת שלה מהארץ. היא מתייעצת איתה איך להתנהל מול יהודה, איך להגיב, איך לשתוק.
    רגע מדהים ופנימי קורה כאשר שולמית מבינה שהקשר עם המורה צריך להסתיים, לטובת הקשר האמיתי. ברגע שהיא מרגישה מסוגלת להכניס את בעלה לאותם מקומות כואבים, לאותו תהליך עמוק שהיא עוברת, היא מבינה שהמורה רוזנברג תצא משם. בהוקרה, בכבוד, בתודה - אבל תצא.

    איזה יופי של רגע ספרותי ואנושי.

    חסרונות:
    1. שולמית קצת מעצבנת בהתחלה. אל דאגה, היא תשתפר.
    2. המהירות בה יהודה, אברך ישראלי מדורי דורות, לומד צרפתית מושלמת בכמה שבועות ומצליח להצטיין בלימודים אקדמאים בצרפתית - נראית לא אמינה. ייתכן שהיה עדיף לייצר, לצורך העניין, סבתא בלגית שדיברה איתו בקביעות בשפת אמה, או כל רקע אחר שייתן תחושה מציאותית יותר.
    3. למרות כל הדיבורים על אשה כשרה, עדיין יש כאן תחושה של מחיקה. כאילו שולמית, צרכיה ורצונותיה, נמחקים כולם, כי הוד מעלתו - הבעל - מעוניין לעבור לצרפת, או ללמוד באוניברסיטה, או לעשות כל מה שמתחשק לו כדי להרגיע את נפשו הסוערת.
    היתה חסרה לי בספר איזו שהיא הצבת גבול יסודית יותר מולו. אמירה של 'לא בכל מחיר'. כי גם לאשה יש נפש, אולי לא כל כך סוערת ולא כל כך רחבת אופקים, אבל נפש. שראויה לכבוד ולהתחשבות.

    לסיכום: ספר יפהפה, מעניין ומעורר מחשבה.
    תכף נשוב - רינה יגר, הוצאת יפה נוף, 358 עמודים.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ריקי שחור, דני הארט, efshar ועוד 57 משתמשים60 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אדריכלית מתחילה
    הבעל, אמור להיות מורה דרך רוחני בבית
  • 291
    • ש
    שיתוף - לביקורת ביקורת ספרות (סיפור, לא ביקורת)
  • שמואל י //
    • בס"ד

    אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
    אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

    אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

    האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

    "צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

    "לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

    הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
    אני.
    לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

    משכתי בכתפיי באדישות.
    "מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

    "הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

    אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
    רק הרמתי גבה:
    "קראת אותו?"

    "בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

    "גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

    "אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

    היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
    "קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

    "ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

    שתקתי, אבל האדון המשיך.

    "והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

    תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
    "זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
    "...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

    "דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

    עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

    "אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

    הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
    ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

    הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

    משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
    "אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

    האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

    "נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

    האדון הביט בי בריכוז.

    "אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

    לרגע שררה דממה.
    "אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

    סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
    "לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

    גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

    שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
    יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

    סוף.​
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: הים הגדול, אנונימי5, רעיוניסט בסדר גודל ועוד 48 משתמשים51 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל י
    חששתי שיותר מידי כינויים שונים עלולים לבלבל את הקורא (בהתחלה הוא מוזכר גם בתור הלקוח, ואולי היה...
  • 39
    • ב
    שיר הנני - שיר/רעיון קצת ארוך... אבל נראה לי ששווה קריאה...
  • ברוך79 //
    • "הִנְנִי רוֹצֶה לִלְמֹד כְּדֵי שֶׁיְּבִיאֵנִי הַתַּלְמוּד
    לִידֵי מַעֲשֶׂה
    וְלִידֵי
    מִדּוֹת יְשָׁרוֹת
    וְלִידֵי
    יְדִיעַת הַתּוֹרָה"

    הִנְנִי.     רוֹצֶה.
    רוֹצֶה לִרְצוֹת.
    רוֹצֶה לְהִתְחַבֵּר.
    לַשָּׁרָשִׁים
    לָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים.

    הִנְנִי
    רוֹצֶה לְהַכִּיר
    לִבְטֹחַ
    לְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָתָם.
    לְהַרְגִּישׁ מוּגָן.
    שָׁמוּר בְּהַבְטָחָתְךָ.

    הִנְנִי. רוֹצֶה.
    רוֹצֶה לְהִתְכַּרְבֵּל
    בְּאַהֲבַת הָאֵינְסוֹף
    בַּחֶמְלָה הָעֲצוּמָה,
    הַיְּתֵרָה
    הָעוֹטֶפֶת בִּנְעִימוּת
    מְלַטֶּפֶת בְּרַכּוּת.
    לְמַשֵּׁשׁ בַּחֲדָרַי
    לָחוּשׁ, כִּי אַף אֲנִי,
    חֵלֶק אַ-לֹהַּ
    הִנְנִי
    מִמַּעַל. מַמָּשׁ.

    ו... הִנְנִי רוֹצֶה, וּמִשְׁתּוֹקֵק
    לְהַרְווֹת צִמְאוֹנִי
    לְהַשְׂבִּיעַ רַעֲבוֹנִי
    בְּהַכִּירִי
    כִּי לַחְמֶךָ -
    לֶחֶם חֻקִּי.

    הִנְנִי,
    כֹּסֶף, רוֹצֶה, וּמִשְׁתּוֹקֵק
    לְהַשְׂכִּיל. לְהָכִיל
    וּלְהַפְנִים
    אֶת לֶחֶם הַפָּנִים.
    לַחֹוּק בְּלִבִּי
    הַלּוּחוֹת.
    חֻקֶּיךָ - הַחֲרוּטִים
    בִּבְרִיתֶךָ.
    לְהִתְאַהֵב
    בְּטוּב צִוּוּיְךָ.
    לִדְבֹּק
    בִּמְגִלּוֹת סְתָרֶיךָ.
    וּלְגַלּוֹת שָׁם -
    סֵתֶר חֶבְיוֹנְךָ.

    הִנְנִי
    רוֹצֶה לִרְצוֹת.
    לִכְסֹף. לְהִשְׁתּוֹקֵק.
    לִחְיוֹת בָּאוֹר.
    לְהָצִיף יָמַי
    בְּאוֹתוֹ הַזַּרְקוֹר,
    אוֹתוֹ הֶעֱנַקְתָּ
    בְּחַסְדֶּךָ
    לְכָל דּוֹר
    וָדוֹר.
    וּלְהִתְגּוֹלֵל בֵּין
    הַקְּלָפִים.
    לְהִתְגַּדֵּל מֵעַל כָּל רְהָבִים.
    לְהִתְיַחֵד
    בַּשֵּׁם הַגָּדוֹל,
    לְהִתְרוֹמֵם
    מִן תַּאֲוַת הַכֹּל
    עַל יְדֵי
    מְנַת חֶלְקִי,
    אוֹתוֹ הַחֵלֶק, זֶה הָאֶ-לֹהִי

    וְכֶּן. הִנְנִי,
    רוֹצֶה לְהַמְשִׁיךְ
    הַשּׁוֹשֶׁלֶת,
    לִקְשֹׁר עַצְמִי בְּזוֹ
    הַשַּׁלְשֶׁלֶת.
    וּלְנַתֵּק עַצְמִי
    מִן הַחוֹל.
    לְהִתְקַדֵּשׁ
    בְּקַבָּלַת הָעֹל.
    לְהִוָּשַׁע בְּמִפְעָלֶיךָ.
    בְּרֹב פּוֹעֲלֶיךָ.
    וְלִהְיוֹת נִצָּב
    בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם
    הַיּוֹם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא
    שֶׁתֵּכֶף וּבָא,
    אָז -
    אֶשְׂמַח וְאָשׂוּשׂ,
    אָגִיל בַּיְּשׁוּעָה,
    בִּישׁוּעָתְךָ, כִּי
    הִיא שֶׁלְּךָ.

    וּבְעֵת גְּאֻלָּתִי מִן הַמֵּצַר.
    מִן הַיְּצָרִים
    בְּהִתְקַשְּׁרוּתִי לַאֵ-ל
    הֶחָזָק.
    אֶל הַמִּבְצָר.
    אֶל רִבּוֹן הָעוֹלָמִים
    אֲדוֹן כָּל
    הַבְּרוּאִים.

    אָז – אֶעֱצֹר הַכֹּל,
    אַעֲמִיד עוֹלָם,
    וְאֶזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל
    כִּי –
    הִנְנִי, כֹּסֶף
    וּמִשְׁתּוֹקֵק, מְצַפֶּה
    כִּי כְּבָר יָשׁוּב
    הַמֶּלֶךְ
    מִגָּלוּתוֹ הָאֲרֻכָּה
    הַכְּאוּבָה.
    יָשׁוּב אֶל בֵּיתוֹ
    מְהֵרָה.
    יִגְאָל עִמּוֹ, צֹאנוֹ,
    בְּאַהֲבָה.
    יְקַבְּצֵם. יַאַסְפֵם
    אֶל אֶרֶץ
    הַהַבְטָחָה.
    אֶל הַקַּרְקַע
    הַבְּטוּחָה.
    יְבוֹנְנֵם. כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ
    יִנְצְרֵם.
    יַעְטְפֵם. וּבְגַעְגּוּעַ עַז
    יְחַבְּקֵם.
    יְקַבְּצֵם אֶל
    צֵל יָדוֹ הָרְחָבָה.
    אֶל בֵּין
    כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

    כֵּן, כֵּן.
    הִנְנִי.
    רוֹצֶה. כֹּסֶף. מִשְׁתּוֹקֵק. מְצַפֶּה.

    "הִנְנִי. רוֹצֶה. לִלְמֹד. כְּדֵי...''
    לְהָבִיא אֶת
    עַצְמִי, וּלְקָרֵב
    אֶת אוֹתוֹ הַיּוֹם.

    ...בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד.
    וּשְׁמוֹ אֶחָד''.

    ,,הִנְנִי. כְּדֵי שֶׁיְּבִיאֵנִי...
    לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא
    וּשְׁכִינְתֵיה''
    אָז -
    יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מוריופ, מנוחה כהן, צביה ר. ועוד 6 משתמשים9 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    ברוך79
    תודה רבה על המשוב! ממש מפרגן, ונותן כח הלאה. ו...אכן, התנצלתי מראש על האורך... אך זה נבנה פשוט...
  • 131
    • %
    שיתוף - לביקורת וְרַק בְּסַךְ הַכֹּל.
  • %תמר% //
    • יָדַעְתִּי
    שֶׁגַּם לָךְ יֵשׁ
    וְלֹא
    שֶׁלֹּא
    אָמַרְתְּ לִי
    שֶׁהַכֹּל אִתָּךְ
    בְּסֵדֶר,
    שֶׁהַגּוּף שֶׁלָּךְ
    אוֹהֵב.

    וְהָיָה גּוּפֵךְ
    פָּצוּעַ,
    חוֹתֶמֶת
    שֶׁל
    יָדַיִם.
    עֵדוּת
    לְאוֹתוֹ
    רֶצַח
    שֶׁרָצְחוּ לָךְ
    אֶת הַלֵּב.

    וְרָצִיתִי אָז
    אֵימָה
    לְגַלּוֹת שֶׁאַתְּ
    בְּסֵדֶר.
    שֶׁגּוּף שֶׁלָּךְ
    נוֹשֵׁם טוֹב,
    וְרַק
    בְּסַךְ
    הַכֹּל.

    וְרָצִיתִי
    לְחַבֵּק בָּךְ.
    בְּלִי
    גּוּף
    שֶׁעוֹד
    יִצְרַח לִי,
    שַׁדַּי
    וְשֶׁאַפְסִיק.

    שֶׁהוּא
    זוֹכֵר
    הַכֹּל.


    --
    תמר.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: אדריכלית מתחילה, אני לא בוכה, ללי99 ועוד 21 משתמשים24 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    וואו! כמו קודמיי, לא מעזה להגיב. @%תמר% השירים שלך מציפים, ים של רגשות פועמים. אפשר להזמין שיר...
  • 2 1K
    • %
    שיתוף - לביקורת 'אַיָּה'
  • %תמר% //
    • אֶתְמוֹל הִיא לָקְחָה סַכִּין
    וְחָתְכָה בְּנַפְשִׁי.
    שָׁלוֹשׁ חֲתָכִים לָרֹחַב,
    שָׁלוֹשׁ לְאֹרֶךְ.

    אַחֲרֵי שֶׁדִּמַּמְתִּי מַסְפִּיק
    הִיא סָגְרָה עַל נַפְשִׁי.
    לֹא נָתְנָה לָהּ לְהַשְׁמִיעַ
    'אַיָּה'.

    נַפְשִׁי שָׁתְקָה כְּאֵב.

    לְבַסּוֹף הִיא נִגְּבָה סַכִּין בְּבַד חֻלְצָתָה
    וְתָחֲבָה אוֹתוֹ בְּיָדִי.

    עוֹלָם הִבִּיט בָּנוּ.

    הִיא פָּרְסָה לְפָנָיו דַּף,
    צִיְּרָה צִיּוּר מַרְשִׁים, עַז,
    צֶבַע אָדֹם שַׁלָּט.

    הִיא:
    כֶּתֶם דָּם בַּחֻלְצָה.
    חֲתָכֵי עָבָר שֶׁפָּעֲרוּ בָּהּ הַחַיִּים.

    אֲנִי:
    סַכִּין בַּיָּד.

    וְנַפְשִׁי גָּסְסָה תַּחַת עוֹלָם שֶׁתָּבַע,
    שֶׁהֻלֵּךְ שׁוֹלָל,
    תַּחַת צִיּוּר.
    וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם.

    הִיא דָּאֲגָה לָצֵאת
    בְּסֵדֶר.

    לֹא סְתָם בְּסֵדֶר-
    מֵאָה אָחוּז.

    לֹא סְתָם מֵאָה אָחוּז-
    מֵאָה אָחוּז שֶׁסּוֹבֵל.

    וְיָדַעְתִּי
    שֶׁנַּפְשִׁי חֲתוּכָה שְׁתִי וָעֵרֶב.

    וְרָאִיתִי סַכִּין בְּיָדִי.

    וְאוּלַי אֲנִי זוֹ שֶׁחָתַכְתִּי.

    'אַיָּה'.


    ---
    תמר.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: רחל רבין, מיהי, ספיידרמן ועוד 59 משתמשים62 //
    28 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    @%תמר% איך מגיבים על שיר כזה? תיאור שורף! אבל השורות האחרונות...😢 גזלייטינג?! אני אנצל את...
  • 675
    • א
    ביקורת ספרות לב של קרח - מ. קינן
  • אינפרא //
    • במבט ראשון - כריכה
    שהגיע הספר לידי לראשונה כבר חשתי במתח העוטף את הספר בקרח קפוא.
    דגל משולב מרמז על אולי המלחמה הקרה? ארה"ב ורוסיה לא נראות כידידות משכבר הימים הלא כן? מה שאינו מטיל צל של ספק זה שמדובר בדרך זאת או אחרת בעלילה המתרחשת בארצות הללו.
    מתח, נוער בוגר - טוב, בחשיבות מעלעלת בכריכה האחורית, הודפת את השגרה המלחיצה וצוללת לתוך עולם קפוא.
    התחלנו.

    1750853900176.png

    במבט שני - עלילה
    במקום להתיש החלטתי לערוך סיקור קצר, ולא דווח יבש ואדיש על עלילה מותחת.
    הפרק הראשון נראה כאילו נפתח באמצעו של הספר, נער שאיבד את זכרונו, ולפי המשיכות והנטיות מתגלה כיהודי שומר תורה ומצוות. לפי דבריהם של הרופאים הוא איבד את זכרונו עקב הרעלת מזון שאותה הגו האמריקאים חסרי המצפון. רבים מתו, חלקם ניצלו אך למרבה הצער איבדו את זכרונם עקב הסיבה הטראגית.
    כפי שאפשר לצפות הוא מאמין בדברי הכזב, אך תחושה עמומה מאותתת לו בדבר מה שאינו כשורה.
    נדלג קדימה - הוא נמצא בתוך פנימיה צבאית, עם כללים נוקשים כמו שרק רוסיה יכולה להעניק. מכיר חברים שכמוהו איבדו את זכרונם.
    במקביל נפרסת עלילה על דיוויד, יהודי אשר נרתם לחיפושים אחר ילד בן ארבע, אף על פי סירוב נחרץ של ההורים.
    הקו אשר מתחבר לבסוף לפסיפס מושלם של עלילה מוקפדת - יצחק, יהודי אשר מציל נער אשר לפי דבריו איבד את שני אחיניו.
    עוד קדימה - סלבה בורח לשלג יחד עם אחיו הקטן בן הארבע, וחברו מן הפנימיה הצבאית אשר הצליח לערום על הרופא ואינו איבד את זכרונו.
    לבסוף מצליחים גיבורנו משכבר הימים לחזור הביתה, להינצל ע"י דן הרופא היהודי ולמצוא את התרופה אשר נוגדת את איבוד הזיכרון, ודיויד מצליח להשיב את הילדון האבוד בחזרה להוריו. אביו מבטיח חגיגית להניח תפילין כי כך אמר אם ימצא בנו.
    אנדריי בסיום העלילה חוזר לבסוף ליהדותו אשר לה התכחש.

    במבט שלישי - חוות דעת
    כמו כל ספריה מצליחה מאיה לקחת את הקורא ולהישאב פנימה לתוך הסיפור. זהו אינו ספר שאפשר להניח מהידיים ולשוב אחר כך לקריאה חוזרת. בתור חובבת מתח הספר בהחלט משלב מתח מוגבר לאורך הסיפור, מן העמוד הראשון כבר גיבורנו מונחים בתוך דרמה מותחת ואימה קרה. סגנון הכתיבה יפהפה ומושחז עם המונולוגים המלוטשים והדמויות הבלתי נשכחות אשר אליהם מתחברים מן הרגע הראשון.
    ואחרי התשבחות מגיעה הביקורת: דיוויד, בעל הזיכרון צילומי וחיפושיו אינו קריטי לעלילה, כי אם רק בסוף. היה ניתן לחתוך את קטעיו בתחילה ולשים קטע קצר שמסביר על נוכחותו בדפיו האחרונים של הספר. כנ"ל גם דן, אשר אמנם הוסיפו נופח ונאפקט לסיפור המתרקם בין השורות, אך מול הפנימיה הצבאית המנותקת ואברהם האורח התמוה והמסכן אשר כובד האחריות והחרטה ניכרים בכל דיבור ותיאור של הדמות לדעתי יכולים בהחלט לחכות ולצמצם את נוכחותם בעיקר הסיפור שזהו אמצעו.
    הייתי בהחלט מעונינת לקרוא את הרגע שבו סלבה - אהרל'ה נזכר בעברו הנשכח. הקטע שכל הסיפור נסוב סביבו מן הרגע הראשון.
    מה שמאוד התאים מבחינת העלילה זהו אשר המשך קורותיו של אנדריי מופרד יחסית משאר הסיפור, מה שגורם שעדיין נישאר בתחושה המתוקה של הזיכרון חוזר.
    בנוגע לשם - לב של קרח: לפי תאורו של אהרל'ה (- אהרון - סרבה או איך שתרצו) ליבו קרח, אשר אין בו רגשות ותחושות כלפי עברו, לעומת אנדריי אשר זוכר היטב וליבו נמס מגעגוע. זה מוזכר שוב ושוב, כדי להדגיש זאת כדי שלא אסגור את הספר בטפיחה עזה. סליחה, למי יש פה לב של קרח? אולי למנהל הפנימיה - הקצין מנישקוב? זה לא מפורט!
    הילד בן הארבע בנג'י לדעתי יותר מדי נועז, היה צריך להגדיל את גילו אך לא מדי, כך שבהחלט ניתן יהיה להשתלט עליו בעדינות ראויה.
    הבהלה של אברהם מאחותו הייתה קיצונית, אך לפי הרושם המסתבר אחותו הייתה בהחלט קשה עימו. זהו לדעתי ההסבר היחיד אשר הגיוני שגבר צעיר מסתובב ברוסיה לבדו ומחפש ללא שום עזרה נוספת.
    אם לא הפחד מאחותו, הייתה כבר ועדת חיפוש שלמה ואברהם היה אולי בראש המחפשים, אך אינו מופקר בתחנת רכבת במעמקי רוסיה.

    במבט רביעי - סיכום
    ספר שבהחלט משאיר בפה טעם טוב של עוד.
    אחד הספרים היפים של מאיה, לפחות לדעתי.

    אשמח לביקורת.
    1750853900176.png
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: נחשונית, ליליאן, קרן_אור ועוד 23 משתמשים26 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אינפרא
    :oops: ???
  • 123
    • א
    שיתוף - לביקורת מיין קינד. אל תוותר.
  • אייסקפה הפוך //
    • תקופת הקנטוניסטים.
    שנת .1827

    "מאמעעעע!!!!" קולו הצרוד של דויד'ל הקטן קרע את השלווה בעיירה. עוד קריאות כמין אלו עלו בזעקה. אבות יצאו מבית המדרש בבהלה, אימהות מבועתות רצו ברחובות. בית המלמד הוא מטרתן.
    סוסים גדולים נראו עומדים בחצר החיידר הקטן. זנבם מתנפנף בקוצר רוח הולך וגובר.
    "מאמעע!! טאטעע!!! געוואלדד!!"
    קולות של בכי וכאב התערבבו זה בזה. הילדים נלקחו בצורה ברוטלית, כשהשוטרים גסי הרוח מעלים אותם על העגלה, כבולים, זועקים את נשמתם ומחכים לפגוש שוב בחיבוקם האוהב של הוריהם.
    דמעות רותחות זלגו על לחייו של מנחם מענדל, אביו של דוידל.
    "מיין קינד!!!" הוא זעק אל בנו. "גיב נישט אויף דיין גלויבן!! צוזָאג מיר!!"*
    דוידל, פניו שטופות בבכי, רעד. "איך.. איך צוזאג טאטע!!" הוא התפרק.
    הדלת השחורה הכבדה נסגרה על פניו.
    "טאאטעעעעעעעעע ! !"
    *
    הם כבר שבועיים כאן. דוידל ישב על מיטתו המתכתית. מחבק את גופו.
    כל כך קשה לו כאן, עיניו צרבו, דמעות עולות בהן. הרשעים גזרו לו את הפאות, הם- הם- הם לקחו לו הכל!! הוא בכה בלי קול. ליבו נשבר.
    הם רוצים שהוא יתנצר. הוא לא יכול. זה כל כך ברור לו שהוא לא יכול.
    הוא הבטיח לאבא. הוא הבטיח לו. הוא. הבטיח.
    דוידל השעין את ראשו לאחור, עוצם את עיניו.
    אבא ביקש ממנו לא לוותר על האמונה שלו.
    הוא חייב להישאר חזק.
    גם אם אין לו ציצית, וכיפה, ופאות. הם לא יקחו ממנו את האמונה שלו בקב"ה.
    *
    השוט הצליף בו, ודוידל נאנק.
    "או שתתנצר, או שנהרוג אותך כך!!!" הקצין הרוסי צרח.
    "אתם יכולים לעשות לי מה שאתם רוצים", אמר הילד בקושי, גופו מרוסק. "הקדוש ברוך הוא איתי, ואתם
    לא יכולים לקחת אותו ממני!" הוא ענה להם בחזרה, אש בוערת בעיניו.
    צליפה נוספת.
    *
    נשמה גבוהה עלתה אל על. מתקבלת בברכה. מתיישבת ליד כסא הכבוד.

    *אל תוותר על האמונה שלך!! תבטיח לי!!
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: משיח נאוווו!, עמשא בן יתר, CHAYA A ועוד 11 משתמשים14 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אייסקפה הפוך
    תודה!
  • 42
    • ח
    שיתוף - לביקורת צדק צדק תרדוף
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    ממשלה נבחרת, סמכות מושאלת

    מאמר דעה

    במדינה דמוקרטית, הציבור בוחר ממשלה, אבל בישראל, נדמה שגוף אחד שאינו נבחר קובע את כללי המשחק: היועצת המשפטית לממשלה. מה שהתחיל כתפקיד מייעץ, הפך עם השנים לתפקיד של בלימה, פסילה והכוונה. והכל בשם החוק.

    הטענה המובילה: "צריך לשמור על שלטון החוק, על איזונים ובלמים".
    אבל מי שיתעמק במנגנון יגלה שמדובר לא באיזון, אלא בריכוז כוח מוחלט בידי דרג אחד, בלתי נבחר, בלתי ניתן להחלפה, ובלתי ניתן לריסון.

    הכשל המערכתי, לפי ההיגיון המשפטי עצמו:

    חוות דעת של היועמ"ש מחייבת, אבל הוא לא מחוקק, לא שופט, ולא נבחר ציבור.
    זה הופך את "היועץ" לגוף שפועל כרשות רביעית, בלי שום בסיס חוקתי שמסדיר את סמכותו המחייבת.

    שופטי בג"ץ פוסלים חוקים – אך אין חוקה.
    הם משתמשים ב"חוקי יסוד" שנחקקו כהסדרים זמניים בשנות ה־90, ומכריזים עליהם כעל על־חוקתיים, למרות שאין לכך עיגון פורמלי.

    בג"ץ פוסל חוקים שמגבילים את כוחו שלו, בטענה שהם פוגעים ב"דמוקרטיה".
    כלומר: בית המשפט קובע את גבולות סמכותו לפי דעתו, ואז מונע כל שינוי, אפילו כשזה נעשה באמצעות חוק יסוד.

    היועמ"שית טוענת שהיא "שומרת על החוק" – אבל בפועל היא מחליטה מה החוק אומר.
    כך נוצר מצב שבו פרשנות אחת בלבד נחשבת חוקית, וכל פרשנות אחרת, לא סבירה, לא תקפה, ולא ניתנת למימוש.

    דוגמאות מהשטח:
    • עצירת מינוי זיני, בשם "ניגוד עניינים", מבלי להוכיחו משפטית.
    • בלימת הרפורמה המשפטית, תוך הצגת עמדת המדינה נגד עמדת הממשלה.
    • סיכול ועדות חקירה, כשהן נוגעות לגופי אכיפה.
    • עיכוב מינויים חוקיים, בשם "אי סבירות", מבלי מבחן פורמלי.

    אם הכלי הוא משפטי, נבחן אותו משפטית:
    • אין חוק שמקנה ליועמ"שית סמכות לפסול מדיניות.
    • אין חוקה שמכוחה ניתן לפסול חוקי יסוד.
    • אין פרשנות אחת מוסמכת לחוק, ודאי לא כזו שאוסרת כל פרשנות חלופית.
    • אין איזון, אם צד אחד מחזיק בכוח לשפוט, לבלום, לפרש ולהפעיל מדיניות, בלי אחריות ציבורית
    ומה נשאר?

    שיטה שבה נבחרי ציבור מתמנים, אבל לא יכולים למנות.
    שבה ממשלה נבחרת, אבל לא יכולה למשול.
    שבה מתקיימת "דמוקרטיה חוקתית", בלי חוקה, בלי בחירה, ובלי יכולת לשנות דבר.

    וכאשר יועץ מונע ממשלה לבצע מדיניות, עוצר מינויים, קובע מה "סביר" ומה לא, הוא פועל כסמכות עליונה.
    כך הפכה היועמ"שית ממפרשת החוק, למי שמנסחת אותו מחדש בפועל.
    זוהי סמכות שאין לה מקור בחוק, ואין עליה בקרה, רק פרשנות עצמית וצידוק מוסרי.
    וזהו בדיוק ההיפך מדמוקרטיה.

    והנזק? כפול:

    מצד אחד, שיתוק של ממשלה נבחרת:
    • ממשלה לא יכולה למנות את מי שהיא בוטחת בו.
    • רפורמות נבלמות לפני שהתחילו.
    • עמדת המדינה בבתי המשפט מוכתבת על ידי גוף שנמצא מעל לדרג הנבחר.
    מצד שני, שחיקה יסודית בעקרון הריבונות של העם:
    • הציבור שואל: אם אין טעם בבחירות, למה להצביע?
    • ואם אין דרך לשנות כלום, מי באמת שולט כאן?
    כשסמכות הופכת לשלטון, בלי אחריות ובלי איזון, זה כבר לא "שומר סף".

    זה מושל בפועל.

    עיוות הממשל בישראל איננו תוצאה של טעות תמימה, אלא תוצר של מהלך עקבי, מכוון ומתוחכם מצד גורמים במערכת המשפט והפקידות הבכירה. במשך שנים נבנתה שכבת כוח שאינה נבחרת, אך שולטת בפועל, באמצעות פרשנות מרחיבה, שלילת ריבונות המחוקק, והפיכת יועצים משפטיים לבעלי סמכות מכרעת. מדובר באסטרטגיה של ריכוז כוח מחוץ להישג ידם של האזרחים, באופן שמנטרל את עקרון הבחירה החופשית. תפקידנו כציבור הוא להצביע על העיוות הזה, להתריע עליו בבהירות, ולעמוד מולו בעקשנות, כדי לשקם את יסודות השלטון הדמוקרטי בישראל.

    בשם שמירה על החוק, נמנעת אפשרות לשנות את החוק.
    בשם הדמוקרטיה, נחסמת דרכה של ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות

    ומי שאינו מוכן לוותר על דמוקרטיה אמיתית, חייב לשאול:
    איך הגענו למצב שבו יועץ אחד, מונע מעם שלם לקבוע את דרכו?

    ואם אי־אפשר לשנות האם זה לא מודה, למעשה, שיש כאן כשל שלטוני עמוק?

    ואם לא ניתן לשנות, זו כבר לא רק בעיה משפטית. זו הודאה שקטה בכך שהשלטון עבר לידי מי שאיש לא בחר, ואיש לא יכול להחליף, וגם לא לבקר.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: תמרוז, אוראל סולטן ו-יועץמשפטי3 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חנה ש.
    ב"ה הדיון המשפטי שהתנהל היום בבג"ץ לא נשאר בגבולות המשפט. הוא גלש מזמן אל תוך ליבו החשוף של...
  • 156
    • T
    שיר אֵין מָקוֹם
  • tmr //
    • מָה יֵשׁ לוֹמַר כְּשֶׁלֹּא מְחַכִּים לְנֵס
    כְּשֶׁאָדָם בָּא וְנוֹעֵל בְּיָדָיו שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם
    הַחֶרֶב בְּהַשְׁלָמָה הֻנְּחָה עַל צַוָּארוֹ
    וְלֹא יִהְיוּ רַחֲמִים

    מָה יֵשׁ לוֹמַר כְּשֶׁלֹּא מְחַכִּים לְנֵס
    הוּא מִתְמַהְמֵהַּ מִלְּהַגִּיעַ וּבִכְלָל
    לָמָּה צָרִיךְ אֶת הַנֵּס

    לֹא בִּקַּשְׁתִּי יְצִיאַת מִצְרַיִם
    לֹא בִּקַּשְׁתִּי סְנֶה בּוֹעֵר
    בִּקַּשְׁתִּי צַדִּיק גּוֹזֵר וְאַתָּה מְקַיֵּם
    בִּקַּשְׁתִּי עוֹלָם אֶחָד בְּעַד אֵינְסְפוֹר אֲחֵרִים שֶׁהֶחֱיֵיתִי
    בִּקַּשְׁתִּי נֶפֶשׁ אַחַת בִּשְׁבִילְךָ

    מַהוּ נֵס
    הִתְנַהֲלוּת לֹא מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ
    מִחוּץ לְדֶרֶךְ הַטֶּבַע
    זְכוּת שֶׁלֹּא הִגִּיעָה לִי

    לֹא בִּקַּשְׁתִּי נֵס
    בִּקַּשְׁתִּי לִפְרֹעַ מְעַט מִן הַטּוֹבוֹת
    מְעַט מִן הַפֵּרוֹת
    בִּקַּשְׁתִּי לָנוּחַ בָּאִי שֶׁעָמַלְתִּי עָלָיו עֶשְׂרוֹת שָׁנִים
    בִּקַּשְׁתִּי יָד חֲזָרָה בָּעוֹלָם
    הַזֶּה

    וְאִם בָּחַרְתָּ שֶׁלֹּא
    לֹא אוֹמֵר בְּהַכְנָעָה שֶׁהֵבַנְתִּי
    רַק שְׁ
    אִם בָּחַרְתָּ שֶׁלֹּא
    אִם לֹא הִגִּיעַ לִי
    אֵין מָקוֹם לְנֵס
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ליליאן, ;בינארית, מנוחה כהן ועוד 15 משתמשים18 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    תודה טוב לשמוע
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה