קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
מתוך האשכול שפתחה @%תמר% ובעקבות הבקשה של @ספרי מוסר - פותחת אשכול שיוקדש לשיריה של המשוררת המיוחדת זלדה (מישקובסקי):


על זלדה (מתוך המכלול):

ביוגרפיה​

שנותיה הראשונות​

זלדה נולדה בעיר יקטרינוסלב שבאימפריה הרוסית (בימינו דניפרו שבאוקראינה) לרחל, בתו של הרב דוד צבי חן (הרד"ץ) מחשובי רבני חב"ד ובנו של רבי פרץ חן מרבני משפחת חן, ולרבי שלום שלמה, רב ידוע מצ'רניגוב, בנו של רבי ברוך שניאור שניאורסון[1].

דמות אביה, שהיה צאצא של ה"צמח צדק", האדמו"ר השלישי של חב"ד[1], ואחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון, ודמות סבה (הרד"צ חן) שנפטרו בעודה צעירה, השפיעו רבות על נפשה. זלדה הייתה בת יחידה, ולפיכך אמרה בכל בוקר בשנת האבל קדיש על אביה. זלדה היא בת דודתו של הרבי מליובאוויטש האחרון, היא גדלה בחצר חב"דית ושמרה על קשר הדוק עם בן דודה.

בארץ ישראל​

ב-17 במאי 1925, כשהייתה זלדה בת 11 עלתה המשפחה לארץ ישראל דרך נמל יפו באונייה "איליץ'", שהפליגה מאודסה ועליה כ-250 עולים. המשפחה התיישבה בירושלים, את הבקשה לעלייתם של הסב, ההורים וזלדה הגיש ביולי 1924 קרוב משפחתם, עו"ד ד"ר א. הילמן, דרך הרבנות הראשית לארץ ישראל וזו פנתה מיד למושל המחוז לאור הבטחת הנציב העליון לתת לרבנים הנמצאים תחת לחץ הסובייטים רישיון לעלייה. הילמן לקח על עצמו גם לדאוג למחייתו של הסב בן ה-75. בירושלים למדה זלדה בבית הספר לבנות "שפיצר". לפי סיפוריה, היו שנות ילדותה בירושלים עגומות, בשל המצב הכלכלי הקשה במשפחה והאווירה המחמירה בבית הספר. המצב השתנה כשעברה ללמוד בסמינר למורות "מזרחי", שם הושפעה רבות ממורים בעלי שם כעקיבא ארנסט סימון ופייבל מלצר, בנו של הרב איסר זלמן מלצר. בהמשך, עסקה בהוראה בירושלים. לימדה בבתי הספר "רוחמה" ו"חברת הילד". היא עברה לתל אביב ולמדה ציור, אחר כך עברה לחיפה ולימדה ילדים בעלי צרכים מיוחדים, יחד עם פרופסור נחמה ליבוביץ. בכרמל פגשה את חיים מישקובסקי, בעלה לעתיד.

ב-1950 נישאה לחיים אריה מישקובסקי, בנו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי ונכדו של הרב יצחק בלאזר, מראשי תנועת המוסר. הוא היה בוגר ישיבת חברון, שעבד כפקיד וכרואה חשבון. הזוג היה חשוך ילדים. השניים התגוררו בירושלים בדירה צנועה בשכונת כרם אברהם – בבית האבן הישן, שעל אודותיו כתבה מספר שירים. לאחר מחלה ממושכת נפטר בעלה ב-1971 בגיל 62[2]. היא הקדישה לו רבים משירי הקובץ השני, "הכרמל האי-נראה", שם פגשה אותו לראשונה. בשנת 1976 עברה זלדה להתגורר ברחוב הקליר, בשכונת שערי חסד בעיר[3].

זלדה נפטרה במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ה'תשמ"ד (1984).

יצירתה​

שיריה של זלדה התפרסמו טיפין טיפין בבמות שונות, כגון במדורים ספרותיים של עיתונים בישראל. היא נהגה לדקלם לאורחיה שירים מזיכרונה. רק כשהייתה בת 53, לאחר 35 שנות יצירה, יצא לאור קובץ שיריה הראשון, פנאיהוצאת הקיבוץ המאוחד). קובץ זה הודפס ב-14 מהדורות ובאלפי עותקים (7). חלק מיצירותיה נלמדות במסגרת תוכנית הלימודים של בתי הספר התיכוניים בישראל (למשל השיר מקום של אש).

בשונה מבני דורה, כגון נתן אלתרמן ולאה גולדברג, שירתה של זלדה איננה מחורזת ושקולה, אלא כתובה בסגנון חופשי. השפעת תנועת החסידות ניכרת בשיריה, המאופיינים באווירה של חתירה לקדושה ולנשגב, שאותם ביקשה למצוא בחיי היומיום, כמו ברגעי הארה והתגלות פנימית. בשיריה יש שימוש במוטיבים ובמאפיינים של הסיפור החסידי.

זלדה התאפיינה בפתיחות כלפי העולם הרחב. ביתה היה פתוח לשוחרי הספרות העברית לדורותיה, לאנשים צעירים שבאו להתעניין ביצירתה, ובכלל זה, ידידים חילוניים רבים.

באמצעות עזה צבי נוצר קשר בין זלדה ליונה וולך הצעירה, ולמעשה וולך היא זו שהביאה להדפסת שיריה של זלדה[4].

וולך וזלדה הופיעו יחד בערבי הקראת שירים בצוותא. אולם בעקבות שירה של וולך "תפילין", בעיתון 77, שבו אוזכרו תשמישי קדושה בהקשר לא ראוי, ולאחר חילופי דברים סוערים ומתוקשרים, נותק ביניהן הקשר.

זלדה שלחה ידה גם בציור והרבתה בציורי דיוקנאות.

בסוף שנת 2020 התגלו שמונה שירים מפרי עטה ובכתב ידה של זלדה אשר לא פורסמו מעולם[5].



דוגמאות משיריה (מתוך האתר https://tarbutil.cet.ac.il/anthology/על-פנאי-של-זלדה/)

הַבַּיִת הַיָּשָׁן​



הַבַּיִת הַצָּנוּעַ שֻׁתָּף
לְהִלּוּלוֹת הַשָּׁמַיִם;
הַשֶּׁמֶשׁ מַשְׁלִיךְ אֶל תּוֹכוֹ
אֶת זְהָבוֹ הַבּוֹעֵר,
וְהַלַּיְלָה
מֵצִיף אוֹתוֹ בַּאֲפֵלַת כּוֹכָבִים.

שָׁם, מֵעֵבֶר לַבַּיִת,
בָּאֹפֶק,
חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם הָאִלְּמִים
הֶהָרִים הַנִּשְׁפִּים, הָעוֹטִים
אֶת סוֹדָם בְּצָעִיף אָפֹר,
וּמִתַּחַת לְרִצְפַּת הַבַּיִת
חַי אֶת חַיָּיו הַטְּמִירִים,
אֶת חַיָּיו הַמְּיֻחָדִים,
הֶעָפָר,
וְכָל מַה שֶּׁטָּמוּן בְּתוֹכוֹ –
זְרָעִים, שָׁרָשִים, מַעְיָנוֹת . . .

וְאֵין הַבַּיִת הֶעָנָו
שָׁר שִׁירִים עַל קִרְבַת הַתְּהוֹם,
עַל שִׁלְטוֹן הָאַיִן,
וְאֵין הַבַּיִת הַשּׁוֹתֵק מִתְנוֹדֵד,
וְאֵין הַבַּיִת הַמְּשֻׁנֶּה –
שִׁכּוֹר.
אֲרֶשֶׁת שֶׁל סְתָמִיּוּת שְׁפוּכָה
עַל פְּנֵי אֲבָנָיו הַכֵּהוֹת –
וַהֲרֵי זֶה כִּמְעַט בִּטָּחוֹן.



חַדְרָהּ שֶׁל אִמִּי הוּאַר​



הַסַּיָּד הַחִוֵּר מָזַג בַּסִּיד הַלַּח
וֶרֶד דַּק שֶׁבְּדַק,
זִיו שֶׁל נִצַּת הַתַּפּוּחַ, חִיּוּךְ שֶׁל עוֹלָל.
אֶשְׁכּוֹלוֹת כֶּסֶף שָׂם וְכִתְרֵי פְּלִיז חֲקוּקִים
בְּפָמוֹטוֹת הַיְּרֻשָּׁה, מְנַצְנְצִים עַל גַּבֵּי הַשִּׁידָה,
נִשְׁקָפִים בִּרְאִי עָגֹל,
(פַּרְדְּסֵי אַהֲבָה מִדּוֹר לְדוֹר וַעֲטָרוֹת הַיִּחוּס וְהַדְּמָעוֹת).
וְעַל הַשֻּׁלְחָן – בְּמַעֲשִׂיּוֹת חֲסִידִים, בְּסִפּוּרֵי הַזָּהָב,
(שֶׁהָרַב זֶוִין לִקֵּט, אָסַף),
מְעַלְעֵל אַט-אַט רוּחַ הָרִים
וּמְעַרְבֵּב נוֹפֵי שֶׁלֶג בְּנוֹף שָׁרָב,
אִמִּי מִתְפַּלֶּלֶת – עַל רֹאשָׁהּ מִשְׁבְּצוֹת מֶשִׁי.

הַחֶדֶר הַגָּדוֹל, הַפְּנִימִי, אָפֵל
כִּמְעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי.
בּוֹ שְׁתִיקָה שֶׁל יָם –
שַׁבָּת בּוֹ, מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא.
בְּכָל הַדִּירָה דְּמָמָה.
בַּעֲלִי הָלַךְ לַמִּשְׂרָד. אִמִּי בְּהֵיכַל תְּפִלּוֹתֶיהָ.
אֲנִי בַּמִּטְבָּח.
וּבַפַּח עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו גֵּרַנְיוּם כּעֵין הַדָּם.
בֶּחָצֵר הַמְּרֻצֶּפֶת לְיַד הַצְּמָחִים
פּוֹסַעַת חָתוּל כְּבַעֲלַת-אֲחֻזָּה מִן הַדּוֹר הַיָּשָׁן.
אַט-אַט
נִפְתַּחַת הַדֶּלֶת
לְחָלָב, לְלֶחֶם לְנֵרוֹת,
לְמִסִּים, לְאִגֶּרֶת.
יוֹם שִׁשִּׁי הוּא יוֹמָהּ שֶׁל עַיִן צוֹחֶקֶת קְרוּעָה בַּפּוּךְ,
וְיוֹמו שֶׁל הַפֶּה הֶעָצוּב,
יוֹם שִׁשִּׁי הוּא יוֹמָם שֶׁל הָעֲנִיִּים.
כָּךְ עוֹבְרִים הַיָּמִים
כָּךְ שָׁנִים עוֹבְרוֹת.
דֹּק שֶׁל זִיו יְכַסֶּה יִסּוּרִים, אָזְלַת-יָד,
מְשׁוּגוֹת.
כָּךְ עוֹבְרִים הַיָּמִים וְהַחַיִּים הַהוֹמִים
שׁוֹפְעִים תְּשׁוּקוֹת, נִצָּנִים, תִּינוֹקוֹת, יַמִּים וִיעָרוֹת,
אוֹזְלִים בַּלָּאט מֵאֵיבָרַי, נִגָּרִים כַּדָּם.
כְּשֶׁאָמוּת –
יִפְרֹם אֱלֹהִים רִקְמָתִי
חוּט-חוּט,
וְהַיָּמָּה יַשְׁלִיךְ צְבָעַי
אֶל מַחְסָנָיו שֶׁבַּתְּהוֹם.
וְאוּלַי יַהַפְכֵם לְפֶרַח וְאוּלַי יַהַפְכֵם לְפַרְפַּר
כֵּהֶה-לֵילִי-רַךְ, כֵּהֶה-לֵילִי-חַי.



מֵהֵיכָל לְהֵיכָל​



לָלֶכֶת מְפֻיָּס
בְּלִי פַּחַד,
בְּלִי שֶׁשְּׁמוּרָה בַּלֵּב טִינָה עַל אֱלֹהִים,
בְּלִי בּוּשָׁה נוֹקֶבֶת כְּלַפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ,
בְּלִי מְרִירוּת פְּתָנִים כְּלַפֵּי קְרוֹבִים שֶׁבִּקְרוֹבִים.

לָלֶכֶת מְפֻיָּס בִּנְשִׁיקַת עֵינַיִם מִכָּל צוּרָה
וּבִנְשִׁיקַת נֶפֶשׁ מִכָּל רֶגֶשׁ,
לַעֲבֹר בְּנַחַת מֵהֵיכָל לְהֵיכָל,
כְּשֶׁהַיָּד הַזְּקֵנָה נוֹגַעַת בִּזְהִירוּת, בְּרֹךְ,
בְּקִירוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, בְּצִיּוּרָיו.

זָכִיתִי לִרְאוֹת שְׁקִיעָה כָּזֹאת
וְהִיא הָיְתָה מְפֹאֶרֶת מִכָּל שְׁקִיעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ –
פָּתַחְתִּי אֶת חַלּוֹנִי וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֵלָיו:
הַזָּקֵן הַיָּפֶה צָבַע אֶת תְּרִיסָיו.
לְאַט-לְאַט
מִתּוֹךְ עֹנֶג אֵין-סוֹפִי,
כְּנִפְרָד בִּנְשִׁיקָה מֵעוֹלַם-הַמַּעֲשִׂים.

רְאִיתִיו אַחַר-כָּךְ
עוֹמֵד יְחִידִי לִפְנוֹת-עֶרֶב עַל גְּזֻזְטְרָה עֲגֻלָּה
וּמְעַיֵּן בְּסֵפֶר עַתִּיק.
רַחֲבוּת שֶׁל מֶלֶךְ הָיְתָה בַּעֲמִידָתוֹ הַחָפְשִׁית
וְשֶׁקֶט מֻחְלָט,
הַשֶּׁקֶט שֶׁל "ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם".

עֵינַיִם שְׁחוֹרוֹת וְרַעֲנַנּוֹת שָׁתוּ בְּצָמָא אֶת חִיּוּכוֹ הָאִטִּי,
עֵינֵי אִשְׁתּוֹ הַיְּשִׁישָׁה.
אוֹרְחִים לֹא הֻזְמְנוּ לַבַּיִת הַמְּבֹרָךְ,
חֲבָל לְבַזְבֵּז אֶת שְׁעוֹת הָאוֹקְיָנוּס בְּמִלִּים עֲיֵפוֹת.

רַק בַּחַג הוֹפִיעוּ תִּינוֹקוֹת אֲדֻמֵּי שֵׂעָר
וּבַסֻּכָּה הַמְּקֻשָּׁטָה וְהַצִּבְעוֹנִית
כִּבְּדוּ אוֹתָם הַזְּקֵנִים בְּפֵרוֹת.

אֵין דָּבָר מָתוֹק וּמִסְתּוֹרִי בַּחַיִּים
מֵאֲכִילַת פֵּרוֹת בְּעֶרֶב רַךְ,
אֵין בָּעוֹלָם דָּבָר עָרֵב וּמַקְסִים מִזֶּה.



מתוך: זלדה, פנאי, הקיבוץ המאוחד, 1968.





מוזמנים להביע את דעתכם על השירים, ולחפש שירים נוספים שלה ברחבי הרשת...
אֶתְמוֹל הָיָה י"ח תַּמּוּז.

אֶתְמוֹל אָכַלְתִּי לֶחֶם,
נָטַלְתִּי יָדַיִם וְאָכַלְתִּי.

בְּ- י"ח תַּמּוּז אֵין צוֹם וְ-

בְּ- י"ח תַּמּוּז בֵּרַכְתִּי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.

לִפְנֵי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שַׁרְתִּי,
שַׁרְתִּי כְּמוֹ שֶׁסַּבָּא שָׁלוֹם הָיָה שָׁר.

שַׁרְתִּי שֶׁ-
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל,
שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ
בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. וּבְזָכְרִי אֶת צִיּוֹן,
בֶּכִי שָׁטַף גַּם אוֹתִי.

וּבָכִיתִי.

בָּכִיתִי כִּי עוֹדֶנִּי כְּמוֹ סַבָּא שָׁלוֹם
יוֹשֵׁב וְשָׁר,
עַל אוֹתָהּ אַדְמַת נֵכָר.
עַל אוֹתָהּ אֲדָמָה סְדוּקָה.

וּכְמוֹ סַבָּא שָׁלוֹם עוֹדֶנִּי בּוֹכֶה.

בּוֹכֶה עַל
גָּלוּת שֶׁעוֹבֶרֶת שָׁנִים,
שֶׁנּוֹטֶפֶת דָּמִים,
וְאַחִים.

וְעוֹדֶנִּי בּוֹכֶה.

בּוֹכָה בְּגָלוּת שֶׁדּוֹחֶקֶת לַקִּיר,
מְשַׁכַּחַת תִּקְוָה.
וּצְלִילִים מַמְתִּינִים,
וְשִׂמְחָה מְחַכָּה.
וְאֵין בָּהּ אוֹר,
כִּי עוֹדוֹ מְעַמְעֵם
וְאֵינוֹ זוֹרֵחַ.
עֲדַיִן אֵינוֹ.

וְגָלוּת שֶׁדּוֹחֶקֶת,
מוֹחֶקֶת.
שׁוֹחֶקֶת.
גָּלוּת מוֹרֶטֶת חַיִּים.

וְעוֹדֶנִּי בּוֹכֶה.

כִּי אַדְמַת נֵכָר הָיְתָה לִי בַּיִת,
וְרוּחַ פְּרָצִים מְנַשֶּׁבֶת בִּי.
וְלֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ אוּכַל לְהַמְשִׁיךְ,
אֵיךְ לֹא אַעֲלֶה מִקְדָּשׁ עַל חַיַּי,
אֵיךְ לֹא.

בְּ- י"ח תַּמּוּז אָכַלְתִּי לֶחֶם
וְאֵפֶר עַל רֹאשׁ בֵּיצָה. וְ-


עוֹדֶנִּי בּוֹכָה אֶת בִּכְיוֹ שֶׁל סַבָּא שָׁלוֹם.


--
תמר.

--

"עַל־אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה,
עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם--
כִּי־רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי;
הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, כִּי גָבַר אוֹיֵב."
הזדמנות נדירה מבשרות המודעות
בואו להשקיע כעת בקרקעות
במיקום מצוין על המאדים
נבנה שם פרויקט מדהים

רוצו מהר למדבר יהודה
תראו אתם עוד תגידו תודה
ושדות עילית זה ממש יהלום
המיקום מושלם והמחיר חלום

מהרו להשקיע דרכנו מעות
שלא תבואו אח"כ בדמעות
איך פספסנו פרויקט כה מדהים
תהיו מאלו שהזדמנויות מזהים

ומה עם השקעה באפשרויות הלוטו
או פרויקט אחר שמתקדם לאיטו
ואל תשכחו את הרובוט המעופף
ואת אתרא שאת כל העובדות ימנף

יועצי משכנתא ושוק ההון
בשבילך כל דקה על השעון
מטבעות דיגיטליים בלי עבודה
האחוזים מוכפלים זאת עובדה

יושב וחושב האברך ברצינות
איך אחתן את שרה ורות
האם לא הגיע הזמן להשקיע
את החסכונות להכפיל עד לרקיע

וכך כל הכסף שיועד לכלה
התנדף בחלום כעשן כלה
הפרויקט נגוז ועמו החלום
הכסף נעלם בלי לומר שלום

הדבש היה נראה כה מתוק
אבל העוקץ טמון בו עמוק

לא קרקע לא רובוט לא דיל ותמורה
רק אכזבה מרובה על מה שקרה

על איך נפלנו שוב ושוב בשקרים
התפתינו לחלום על גודל התזרים
בזבזנו כספנו על דמיונות שווא
ומישהו חוגג על חשבוננו עכשיו

מצוה לפרסם להתריע להזהיר
אין כסף קל או כסף מהיר
ואם כל ההשקעות אכן אמיתיות
איפה הגבירים שמכירים אפשרויות

למה הוא צריך את הכסף שלך
מנסה לגייס אותו רק ממך
מאברכים שהדבר שהם מבינים
זה ש"ס שו"ע הלכה ודינים

אבל בהשקעות אין להם רקע
טרף קל לנוכל כמו תקע לשקע
ולא סתם לא תראו אלו הפרסומים
בתל אביב הרצליה או בשקמים

רק בריכוזי השכונות החרדיות
בבני ינים במקוואות ובלוחות המודעות
עמודים כפולים בעיתוני המגזר
לא תראו כזאת בשום עיתון זר

נלמד ונדע להיזהר על כספנו
מכל עוקץ ונוכל נשמור על עצמנו
הרי שמירת הממון היא מצוה
וכך נמנע מכל אכזבה

וה' הטוב עלינו ברחמיו ישפיע
כסף לרוב הוא הרי זן ומשביע
נמשיך לעסוק במה שאנו הכי טובים
והוא יפרנסנו ברחמיו המרובים
השיר היפה הזה של @מהממתתת , יותר נכון, הסיומת שלו,
הציפו אותי בחוויה לא קלה מהעבר.

למעלה מעשור חלף ממנה
ועדיין,
לא מצליחה למחול.
וזה מה שעלה פתאום מתוכי.
לא שיר, לא אמנות. מילים, וכאב.

חִיּוּךְ בְּעֵינַיִךְ שָׁכַן
כְּשֶׁסַּכִּין צָץ בְּיָדֵךְ,
שְׂפָתַיִךְ זָלְגוּ מֶתֶק
כְּשֶׁנָּעַצְתְּ.

רְחוֹב מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל
הוֹמֶה מֵעָלַי,
שׁוֹכֶבֶת עַל הָאָרֶץ
מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמִי.

וְאַתְּ גּוֹחֶנֶת מֵעָלַי,
לֹא כְּדֵי לַחֲבֹשׁ,
כְּדֵי לִלְחֹשׁ בְּמֶתֶק:
עוֹד תּוֹדִי לִי עַל כָּךְ.

וְיָמִים אֲרֻכִּים
שֶׁפְּצָעִים יְלַוּוּנִי
מְדַמְּמִים,
שֶׁאֶמְאַס בַּכֹּל,
שֶׁלֹּא אוֹבֶה
לְהִתְהַלֵּךְ
בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים.

עוֹד אֶזְכֹּר:
רְחוֹב מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל
הוֹמֶה מֵעָלַי,
וְאַתְּ לוֹחֶשֶׁת:
עוֹד תּוֹדִי לִי עַל כָּךְ.

לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה:
פְּצָעִים יַגְלִידוּ,
יָמִים אֲחֵרִים יַחְלִיפוּ
יָמִים שֶׁאָמַרְתִּי:
אֵין לִי בָּהֶם חֵפֶץ.

אַךְ אוֹסִיף עוֹד
לָתוּר אַחֲרַיִךְ,
לִלְחֹשׁ עַל אָזְנֵךְ,
בְּמֶתֶק:
אַל תְּחַכִּי לְתוֹדָה,
חַכִּי לִסְלִיחָה.
כָּתַבְתִּי בִּי טְיוּטוֹת
מִלִּים שֶׁהֶאֱמַנְתִּי שֶׁיִּהְיוּ תַּמְצִית הָעֶצֶב שֶׁבָּעוֹלָם
לִקַּטְתִּי מִכָּל תַּחֲנָה בְּחַיַּי
שָׁמַרְתִּי לִקְרַאת הַסּוֹף

יָצַרְתִּי מַאֲגַר עֲנַק מְמַדִּים שְׁ
כֻּלּוֹ חֻרְבָּן וְאֵבֶל
כָּל הַדְּמָעוֹת שֶׁאֵי פַּעַם הֻשְׁלְכוּ מִמֶּנִּי הָיוּ בּוֹ
הַהַאֲשָׁמוֹת
הָאֱמֶת שֶׁדָּבַקְתִּי בָּהּ עַד כְּאֵב
הַטּוֹב שֶׁחִכִּיתִי לוֹ
הַמַּסְלוּל שֶׁדִּמְיַנְתִּי

הַכֹּל הָיָה בְּאוֹתָן הַטְּיוּטוֹת
שׁוֹחוֹת בַּמַּאֲגָר הַהוּא
וְכֻלָּם מְאַיְּמִים לָצֵאת לָאוֹר

הִשְׁתַּקְתִּי אוֹתָם מִיּוֹם לְיוֹם
אָמַרְתִּי הַנִּיחוּ לָכֶם
זֶה יִקְרֶה
יוֹם אֶחָד זֶה יִקְרֶה

תָּבוֹא הָעֵת
וְיִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל
וְהַר סִינַי פְּרָטִי וְיָם סוּף וּמַכַּת
דָּם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה
וְהוּא יִהְיֶה הַיּוֹם שֶׁלָּכֶם וְשֶׁלִּי
שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם
יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ אוֹר וְטוֹב
וְנִסִּים גְּלוּיִים
וַהֲבָנָה מְתֻחְכֶּמֶת שֶׁל כָּל
צַעַד בַּמַּסָּע הַזֶּה


חִכִּיתִי עֶשְׂרוֹת שָׁנִים
לְאוֹתָהּ הָעֵת
אַךְ

בְּהֶנֵּד עַפְעַף קָרָה הַכֹּל
בְּלִי בְּרָקִים וּרְעָמִים
בְּלִי יַד בַּתְיָה
רַק בִּתְמִימוּת רוּחָנִית וְאֵינְסוֹפִית

בְּהֶנֵּד עַפְעַף הֵבַנְתִּי חַיִּים שְׁלֵמִים
הֵבַנְתִּי דִּין וָצֶדֶק
הֵבַנְתִּי רַחֲמִים גְּדוֹלִים

בְּעִקָּר
הֵבַנְתִּי פַּשְׁטוּת

וְכַמָּה הַחַיִּים הָאֵלֶּה
כָּל כָּךְ כָּל
כָּךְ
פְּשׁוּטִים
 תגובה אחרונה 
השיתוף הנוכחי מהווה פרק המשך לשיתוף הקודם:

סבתא

שוב ישבתי על שרפרף בחדר המתקלף, מנסה, לשווא, לדלות מזכרוני חוויות מהשבוע החולף. ידעתי עד כמה חשובים לך ביקורי אצל סבתא. סבתא שהיא לא אמא שלך, היא אמא של אבא ז"ל. בשמלה נקיה, בצמה מסודרת ובחיבוק היית שולחת אותי לסבתא, בחיבוק היית מקבלת את פני. ככה, שבוע אחר שבוע.

אני עצמי, לא חיכיתי לביקורים האלו. ילדה הייתי. הבית החשוך השרה עלי אימה, אנחותיה של סבתא העכירו את רוחי, ובאהבתה הזקנה, הקמוטה, לא היה בכדי לחפות על אלו. בקול צרוד היתה דורשת בשלומך. אני משכתי בכתפי, נבוכה. "ברוך השם". ביד מגוידת היתה מלטפת אותי, עיוורת לשריטות הקטנטנות שנוצרו בלחיי.

"סבתא אוהבת אותך", הבטחת לי בבוקר. "אוהבת כל כך".

רציתי לספר לסבתא שאני כן אוהבת אותה, שאני יודעת שהיא אוהבת אותי, אך מקל העץ השעון על מיטתה הרתיע אותי פתאום. חפשתי דבר מה לשוחח עליו, להפר את השקט הקודר. מבטי נפל על תמונה קטנה שהודבקה על ארון הספרים. תמהתי: איך לא ראיתי אותה קודם לכן, מעולם? אותיות קטנטנות בתחתית התמונה משכו את תשומת ליבי. "סבתא," שמחתי לשתף, "אמא למדה אותי לקרוא!" קראתי בקול גאה את אותיות הדפוס: "יהו-דה זכרו-נו לבר-כה." חשבתי: עכשיו סבתא תשמח, תכנה אותי "נכדה חכמה". אולי בשבוע הבא אקרא לה את סיפורו של הבמבי? אמא אומרת שאני קוראת ממש כמו ילדת כיתה א'!

רק אז שמתי לב לשקט שהיטיב את אחיזתו האיתנה בחדר; לסבתא, שפתאום נראתה כפופה מתמיד; לדמעות שנטפו בכבדות מעיניה, מכתימות את החלוק המהוה.

"סבתא", לחשתי במצוקה, "מה קרה?" קמתי ממקומי שעל השרפרף והנחתי את ידי בתוך ידה, לא חשה בקמטים ששנאתי. עיני בשפתיה החתומות, ליבי בפניה הטובות שכעת הבעתן כאובה. "סבתא, זאת הרגל? שוב היא כואבת?" ניסיתי. ניע ראש קל שלל את האפשרות, לרווחתי. לדאגתי. מה קרה לסבתא? אולי צערתי אותה? קולה של אמא מחה בתוכי: 'מה פתאום, את ילדה נהדרת. סבתא אוהבת אותך כל כך.' נתתי בסבתא מבט בוחן ונענעתי בראשי בהחלטיות: לא בגללי סבתא בוכה. אז מה קרה לסבתא? הבטתי סביב. אולי... אולי האיש בתמונה? רכנתי אל סבתא, מניחה לה ללטף את שערותי. "בגלל האיש שבתמונה את בוכה, סבתא?" הפצרתי בה להגיב, מבוהלת. לשניה קפאה ידה המלטפת, ולאחריה שמעתי את קולה, מהסס: "כככן..." רווח לי למשמע קולה של סבתא. הנה, תכף הכל יתברר ויסתדר.

נעצתי מבט חד באיש שהפחיד ככה את סבתא הטובה שלי: מצח גבוה, חיוך עדין ועיניים בהירות.
"מי אתה?" חקרתי בקול חמור ככל שהצלחתי להפיק מגרוני הצעיר. הוא שמר על שתיקה, שפתיו המחויכות לא נעו.
היתה זו סבתא אפוא, שהשיבה: "אבא שלך".
בעז"ה


יומן קריאה / אם מישהו שומע, מאת אסתר קווין


לפני מספר שבועות ניגשתי אל הספרנית ובפי בקשה מוזרה.
ביקשתי ממנה פשוט סיפור. סיפור טוב.
הספרנית לא הבינה מה אני רוצה, הרי אני בספרייה. השתדלתי לפרט: "לא רוצה כרגע סיפורי דרמה נשיים סוחטי רגש, עם המון מערכות יחסים והרהורים אין סופיים. מצד שני גם לא רוצה ספר אקשן גבריים בסגנון מרגלים- מוסד. רק סיפור. סיפור טוב."
הספרנית עדיין לא הבינה מה אני רוצה. "מה זה סיפור טוב?"
"סיפור עם התחלה, אמצע, וסוף," הסברתי ברהיטות. "שפשוט כיף לקרוא. עלילה, דמויות, כל זה. רק סיפור."
טוב, היא כנראה ראתה שאיתי היא לא תגיע רחוק, ובמלמול לא ברור קמה ופסעה איתי היישר אל עמקי המדור, משם שלפה כמה ספרים והושיטה לידי. אני לצערי חותמת גורלם של ספרים גם על פי הכריכה האחורית, וחלק מהספרים חזרו בחשאי אל המדף מייד לאחר שהספרנית המלמלת חזרה לעמדתה. אחד מהספרים שנותר בידיי הוא הספר "אם מישהו שומע" של אסתר קווין. מבט בכריכה האחורית, התלבטות קלה - ולקחתי הביתה.

(הופס, עצירה רגע: בואו נדבר שניה על כריכות אחוריות. להרבה סיפורים יפים אצלנו יש כריכות אחוריות שפשוט לא ברמה שלהם. הכל מתחיל ונגמר באופנה בלתי מובנת בספרות שלנו, שנוטה לא לכתוב שום דבר ברור בכריכה האחורית מלבד כמה ציטוטים מרחבי הספר. כריכה אחורית, כך לעניות דעתי, נועדה לעשות את תפקידה הקלאסי והצנוע: לתת לנו טעימה מתמצית העלילה. בספר הזה, למשל, היה מספיק לכתוב את התקציר התמציתי ביותר, הנע בין רובוטים מעופפים, שדרן שסוחף את אמריקה ואמונה ביכולות הפנימיים, והייתי לוקחת את הספר בחשק רב יותר. ומכאן קריאה לכל כותבי הכריכות האחוריות באשר הם: אפשרו להן לעשות את מה שהן נועדו לעשות. אם לַסֵּפֶר שלכם יש מה לְסַפֵּר, אין שום צורך להחביא את זה תחת כמה ציטוטים מלהיבים. פשוט תכתבו את זה.)

למעשה, מייד כשהתחלתי לקרוא את הספר, קלטתי שיש לי ביד סיפור טוב.
מהר מאד נשאבתי לספר. זה היה מעניין. הכתיבה טובה, אפקטיבית, לא מתאמצת ולא עמוסה.
קווי העלילה נעים בין שני סיפורים המתרחשים במקביל: האחד, מסופר בגוף שלישי, הוא של משפחה אפרפרה ולא חשובה עם אבא צולע שמנהל קו טלפוני נידח, בן עם שאיפות כלכליות, ומערכת יחסים משפחתית מורכבת. קו העלילה השני מתרקם בגוף ראשון, על ידי אמו של יודי וחמותה של רוחי, שמתמודדת עם השונות שלהם ועם תוצאותיה.

אז בואו נדבר על הספר, וכרגיל, מתוך נקודת מבט של כותבים, שאוהבים לשלות תובנות על הכתיבה שלהם מכל דבר שמכיל אלף בית:)


מה אהבתי:
  1. את מה שלא כתוב
שאלתם את עצמכם פעם עד כמה הקורא שותף בסיפור שלכם? הנה וורט קטן ומיוחד, שיוכל להבהיר לנו את העיקרון הסופר-חשוב של שותפות הקורא בסיפור: אחת הסיבות לכך שהאדם נברא כך שהוא יצטרך לעבוד ולעמול עבור קבלת הטוב, היא כיוון שהוא מטבעו אינו אוהב לקבל "לחם חסד", או בלשון הקבלה- "נהמא דיכסופא", לחם בושה. ונשאלת השאלה: מדוע, אם כן, לא ברא הקב"ה את האדם עם טבע שונה, שבו לא תהיה לו בעיה לקבל לחם חסד, מבלי לחוש בושה? בתורת החסידות ניתנת לכך תשובה עמוקה ומעניינת מאד: הסיבה הפנימית לכך שהקב"ה ברא את טבעו של האדם כך, היא מכיוון שהוא רצה שהאדם יהיה כביכול שותף במעשה בראשית. כאשר האדם בוחר בטוב- הוא כביכול שותף להקב"ה בבריאה, בכך שהוא הופך אותה להיות שלימה יותר.

אם נקח את זה להבדיל לכתיבה, טמון כאן סוד עמוק וחשוב מאד: גם בקריאה, התשוקה האנושית ליצירה ושותפות - לא נעלמת. הקורא לא רק רוצה לצפות ביצירה המתהווה, הוא רוצה להיות שותף. שותפות נוצרת כאשר חסרים חלקים בפאזל, בין אם אלו תובנות רגשיות עדינות ובין אם אלו פשוט סימני שאלה מסקרנים בנבכי העלילה. כאשר הכותב לא מגלה הכל במפורש, ומעניק לקורא הזדמנות להבין דברים ולהסיק מסקנות בכוחות עצמו, הוא בעצם מוציא אותו מעמדה פסיבית של קורא בלבד, ומעניק לו את המתנה הגדולה ביותר: את השותפות ביצירה.

ומכאן נחזור לספר "אם מישהו שומע"- במהלך הסיפור אנחנו נחשפים למורכבות מעניינת בין האבא, יעקב שלמה, לבני משפחתו, שבאה לידי ביטוי בדיאלוגים או במעשים, שעל ידם אנחנו מבינים את מה שמתחת לקרקע. עד שלב מאוחר יחסית בסיפור, שום הצהרה בומבסטית בנוגע לכשלים הטמונים במערכות היחסים המשפחתיות לא מוגשים עבורנו, הקוראים, על מגש של כסף; אנחנו בונים תובנות על סמך רמזים בלבד.

"אני חייבת לחזור לארץ כמה שיותר מהר, אבא לא במיטבו."
"איך הוא מרגיש, באמת?"
"מסכן," משיבה זהבה בקיצור.


וזה משהו שאני אוהבת. אני אוהבת את העונג הטמון בהבנה איטית, שהולכת ומתבססת פרק אחרי פרק; את היכולת להיות עירנית וחושבת במהלך קריאה, ואפילו את חוסר המושלמות המפתיע, הלא קלאסי, המוצג בסיפור, שיש בו יופי בפני עצמו.

  1. הלחץ
ואז היא הציצה מאחורי כתפו של אבא שלה. "וואו!" היה מה שאמרה, שולחת ידיים. "מה זה?"

נקודה יפה נוספת היא העובדה שלקראת סוף הסיפור, מתווספים גורמי לחץ. סוף הסיפור כאן נדמה למפת ניילון דקה שהטילו עליה עוד ועוד חפצים במרכזה, והיא הולכת ושוקעת תחת המשקל הגדל; מצד אחד נטישה על סף הדלת, מצד שני מעצר על ידי האף בי איי ומצד שלישי נסיון התאבדות הרסני של רובוט; כמה תפניות עלילה שבכולן טמון אפקט הלחץ יוצרות מערכה שקשה לעזוב מהיד. לחץ נוצר על ידי כח מנגד חזק- כמו אויב שהולך ומתחזק, או זמן שהולך ואוזל- ובדיוק כמו פפריקה בתבשיל עוף מרוקאי, כדאי להוסיף אותו בנדיבות למערכה השלישית- זה יעשה לה רק טוב.

  1. המסר
"עכשיו אני מבין מה קורה פה." הוא מסיט את מבטו מארשת פניו התובעניות של האיש.
"ולפני כן?"
"לפני כן?" קולו של יעקב שלמה איטי. "לפני כן לא ידעתי בכלל שמישהו שומע אותי."


המסר מאד מאד יפה בעיניי. התסריט של הספר לא מופרך או פנטזיונרי, ובדרכו השקטה והפשוטה הוא מגיש אמת נכונה מאד: יש בך כוחות שאתה לא מודע לקיומם. וכן, הקול שלך חשוב בעולם. הוא נועד להישמע.



אז לסיכום- קיבלתי מה שרציתי. ספר שיעביר אותי בין כמה קווי עלילה באופן בהיר ומסקרן, מבלי לייגע את מוחי בשאלה מי אמר למי ומדוע; שסיפק מתח ועניין ובו בזמן דילמות רגשיות ויחסים בין אישיים בלתי מושלמים; ושייתן לי מסר שלקחתי, ובשמחה. כל מה שצריך, בעצם, בסיפור.
פשוט סיפור טוב.


תודה שהייתם איתי עד כאן :)
אם קראתם את "אם מישהו שומע" – אשמח ממש לשמוע מה חשבתם. ואם אתם מכירים סיפורים טובים נוספים- תדעו שאני בהחלט ממשיכה לחפש:)




-
אוּלַי מוּטָב שֶׁנַּפְסִיק לְדַבֵּר עַל רְצוֹנוֹת.
אוּלַי מוּטָב שֶׁתַּפְסִיקוּ לְהַגְדִּיר,
לִמְדֹּד לִי אֶת כֹּחַ הָרָצוֹן.
אוּלַי מוּטָב שֶׁנַּפְסִיק כְּבָר לְדַבֵּר עַל זֶה.
הָאַשְׁמָה מִמֵּילָא לֹא מוֹבִילָה לְשׁוּמָקוֹם.

תֹּאמְרוּ לִי אֵיךְ זֶה
שֶׁמַּחֲלָה שֶׁבִּי גּוֹרֶמֶת לָעֵינַיִם לִרְאוֹת,
רָצוֹן.
בְּחִירָה בְּרַע
וּרְדִיפָה אַחַר כָּבוֹד.

אֵיךְ זֶה.

שֶׁדִּבַּרְתֶּם בִּי עַל רְצוֹנוֹת כִּי
מִתַּחַת לַכָּרִית שֶׁלִּי,
עָלִים שֶׁהֵשַׂרְתִּי מִבְּעוֹד מוֹעֵד וְהֵם
טֶרֶם יָבְשׁוּ.
עוֹד לֹא הִגִּיעַ סְתָו.
וְקַיִץ בַּחוּץ.

עָלִים
עָלִים שֶׁעוֹד לֹא נָשְׁרוּ וְהֵשַׂרְתִּי
אוֹתָם בְּכַפּוֹתִי.

וְאִם תַּדְבִּיקוּ חֲזָרָה עָלִים לָעֵץ,
סַפְּרוּ לִי.
וְאֶלְמַד עַל כֹּחַ הָרָצוֹן.
אֶלְמַד וְלֹא אֶרְפֶּה וְלֹא
אַפְסִיק.

כִּי אֵיךְ זֶה מַחֲלָה שֶׁ
בָּאָה בְּכֹחַ הָרָצוֹן.

וְעָלִים
שֶׁנּוֹשְׁרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה,
בַּסְּתָו.

תילה.


אשמח לביקורת. חשוב לי לדעת האם הקטע מספיק מובן.
בס"ד

אני לא יודעת איך זה קורה, אבל כל פעם שאני מחליטה ואומרת לעצמי:
"היום – אני הולכת להתבודד. לספר לו הכול. לדבר איתו באמת…"
זה מגיע. אני מגיעה.
אבל... כלום.
משהו חסום.
שלט של "אין כניסה" תלוי שם, ואני עומדת מבחוץ. משותקת. מאוכזבת. בוכה.

ושוב אני רואה אותם – את האנשים שמדברים איתו בפשטות.
הם משתפים, מספרים, שופכים לב.
ואני? הלב שלי יוצא.
אני מבטיחה לעצמי: "הפעם אני אעשה את זה גם".
ושוב – זה מגיע.
ושוב – כלום לא מגיע.
לא בא. לא נפתח.

אני יוצאת מהשיחה מתוסכלת, שבורת לב.
ולא רוצה לדבר יותר.
למה אני כל כך חסומה?
למה כולם יודעים לדבר איתו כל כך טוב, להגיד לו הכול,
ואני רק בוכה מולו כשכואב –
ולא מצליחה כמעט להוציא הגה מהפה?

למה, אבא? למה?

שנים שאני יושבת מולך ובוכה.
שנים שאני מדברת איתך –
אבל הכול בדממה. בזעקה פנימית. בלי קול.

ושוב אני פוגשת אותם –
אלה שמספרים איך הם אומרים לך דברים כל כך פשוטים וקרובים:
"אבא, זאת חדוה, אתה שומע?
עבר עליי יום לא קל…
הילדים אמנם מתוקים, אבל הרגשתי שפשוט נגמר לי הכוח…"

ואני שומעת אותם ושואלת את עצמי:
מה יש להם שאין לי?
למה זה יוצא להם כל כך טבעי, ולי זה כל כך חסום?

אני מחפשת תשובות.
ולא יודעת מה לענות.
אולי אני פשוט לא רוצה מספיק, כמו שאמא אמרה לי כל החיים?
שאני לא מתאמצת באמת?
אז אני מבטיחה לעצמי: היום אתחיל שוב. אתאמץ מחדש.

אבל שוב…
הכאב הזה.
אבא, למה זה חסום לי מולך?
למה אני כבר שלוש שנים לא מצליחה באמת להתבודד?
למה אני לא מצליחה פשוט לדבר איתך?
לספר מה עובר עליי?
למה זה נגמר בבכי – בלי מילים?

וברגע קטן של אור –
הארת לי משהו, אבא.

שאלת אותי פתאום בלב:
"האם אי פעם ידעת לספר?"
"האם מישהו אי פעם באמת שאל?"

כשהגעת מהגן בוכיה, אחרי שהגננת העמידה אותך בפינה סתם כך –
מישהו שאל מה קרה?
שאלו, בלשון חסרת סבלנות לשמוע את הבכי הצורמני...


כשבכיתה ה', הסתובבת שעות ברחוב, מחפשת קשר,
מישהו שאל אותך, קצת יותר מהשאלה, איך עבר עליך היום?
לא ממש.

כשכבר היית נערה, אחרי יום קשה של מבחנים,
מישהו חיכה לך בבית ושאל – "איך היה המבחן באמת, לא רק לצאת ידי חובה?"
לא.

אז מה הפלא, ילדה שלי, שאת לא יודעת לדבר עכשיו?
שאת לא מכירה את השפה הזאת של שיתוף?
של ביטוי רגשות?

הימים עברו, השנים חלפו, והלב נסגר.
רגשות? שיתוף? הקשבה?
מי לימד אותך איך עושים את זה?

אז איך תוכלי לדעת לדבר איתי –
כשאף פעם לא לימדו אותך איך לדבר בכלל?

אני לא יודעת איך משתפים.
אני לא מכירה את זה.
אני לא יודעת מה אומרים.

אבל אבא שלי, אני רוצה.
כל כך רוצה.

רוצה לבוא אליך כל יום, שעה ביום.
רוצה לשבת איתך.
רוצה להיות קרובה.

אבל הדלת סגורה.
אני עומדת מול שער נעול, רוצה להיכנס – ולא יודעת איך.

רוצה לספר לך הכול כמו כולם,
לא רק לבכות.
לספר לך שכואב לי.
לספר שאני – בסך הכול ילדה קטנה שלך,
שמסתובבת עם כאב וגעגוע,
ורק רוצה יד חמה, חיבוק, קרבה.

רוצה לשתף אותך באמת,
להרגיש אותך איתי.
לשבת איתך, אבא,
ולא לרצות שהזמן ייגמר.

אבל אבא…
הדלת נעולה.
משהו סגר לי אותה מבפנים.

אבא, חדש אותי.
תן לי להתחיל מחדש.
תן לי להחזיר את הימים שהיו חשוכים – אל האור שלך.
תחזיר אותי אל הקדושה, אליך.

תן לי לדעת את הדרך.
לגלות את השביל.
אני כל כך רוצה, אבא.
מתחננת:
תן לי לפגוש אותך מחדש.
היא יכלה להיות עבור תנחום העבודה האולטימטיבית.

היא אינה דורשת נוכחות מוחית מסיבית בקרקפת. היא מצריכה רק להיות. לנכוח. עם מוח טעון חלקית, או מרוקן עד תום, זה לא באמת משנה.

המשימה: ללוות את הילדים מביתם לבית ספרם וההפך.

לא משהו שמחייב מעורבות קוגניטיבית מפוארת.

זה התאים גם להנהלה. מדוע לשלם לאיש נבון משכורת טובה, כאשר אפשר להציב במקומו את תנחום במשכורת רזה?

הייתה רק משימה אחת. מעצבנת. משעממת. מעייפת. שכן נדרשה מתנחום: בדיקת נוכחות בכל נסיעה: "מי שאני קורא בשמו ירים את ידו", חזרה על עצמה הפקודה מידי נסיעה.

כולם הרימו ידם בתורם, חוץ מאשר בימים אחדים בהם ילד אחד או שניים נפקדו. האחרונים לא הרימו את ידם, מן הסתם. תנחום רשם את חיסורם ועדכן בכך את ההנהלה, להמשך טיפול.

עד שיום אחד הוא החליט להגדיל ראש. לכאורה משימה לא מורכבת למישהו בעל ראש זעיר, או אם תרצו, ראש בעל פוטנציאל הגדלה נואש למימוש. משימה לא מורכבת לכאורה. רק לכאורה.

"למה עלי להקריא את כל שמות הילדים שביומן, רק כדי לגלות שאולי חסר איזה ילד אחד?", רטן תנחום באוזניי עצמו, "מהיום אפעל אחרת", הבטיח למיתרי קולו הניחרים מרוב הקראות.

"שימו לב ילדים חמודים", השיק בפתוס את שינוי השיטה, "מהיום אני לא מקריא את כל השמות כדי לבדוק מי נוכח, אלא אני מכריז שרק מי שלא נמצא ירים את היד, ואכן רק מי שאיננו מרים את ידו. ברור?", הילדים חייכו מרוצים וכך גם תנחום הגאון.

השיטה החדשה הוכיחה את עצמה כמו קסם. לא רק שהעבודה צנחה ב- 99%, אלא שבאופן פלאי גם החיסורים ירדו לאפס. מאז חונכה השיטה החדשה אין יותר חיסורים. מדהים. בכל פעם שהוא קורא בקול, "מי שלא כאן ירים את ידו", כל הידיים נשארות שמוטות למטה.

כעבור שבועיים התחילו לשים לב בהנהלה שמשהו לא כשורה. אין התאמה בין רשימת הנוכחות בכיתות, לבין זו של ההסעות.

נציג ההנהלה הצטרף לאחת ההסעות והתחבא בספסל אחורי. כששמע את אופן ניהול הרישום נפל לו האסימון: לאוטובוס הזה אין מלווה! האיש המזוקן הוא כנראה ילד בן 6 מן המניין, עם הורמוני גדילה לא מווסתים.

הנציג כינס את צוות ההנהלה בצורה בהולה ועדכן אותם לגבי התגלית הנוראית.
ההחלטה הייתה נחרצת: פיטורים מיידיים!

תנחום זומן לחדר אספת ההנהלה. המזכיר המפולפל לקח את רשות הדיבור, "לפני כמחצית השעה חידשנו את תעסוקת הצוות בת"ת בשיטה חדשנית", תנחום הקשיב מרותק.

והמזכיר המשיך, "ביקשנו שרק מי שרוצה להמשיך בתפקידו ירים את ידו. ואתה תנחום, לא הרמת את ידך, ולכן לא תמשיך לעבוד איתנו", הטיל את הפצצה.

תנחום לא אהב את השיטה כלל, "אבל איך רציתם שארים את ידי אם לא נוכחתי בזמן שזה קרה?", טען בצדק.

"תקשיב", ענה המזכיר המשועשע, "לא אנחנו המצאנו את השיטה. היא גאונית ולמדנו אותה ממך".

"רגע", ניסה תנחום להציל את המצב, "ובשיטה החדשה הזאת שלי, אפשר להרים את היד עכשיו וזה יעזור למפרע?", שאל.

"אתה שואל אותנו? אתה אמור לדעת", ענה המזכיר בעוד הוא ושאר הנוכחים בחדר נחנקים מצחוק בלום.

"טוב, אז אנסה להרים את ידי עכשיו ונראה אם זה עובד", קבע.

לתנחום היה אמנם ראש קטן, אך הוא לא עמד בפרופורציה לשאר גופו ולטונוס שריריו האימתני. הוא הרים את ידו, מה שמזכיר יותר צלחת לוויינית אדירת ממדים. הוא כיוון אותה בזווית של 90 מעלות למרכז פניו של המנהל...

את מה שקרה באירוע שהתחיל בחדר ההנהלה, ונגמר בבית החולים הדסה, נחסוך ממכם.

רק כשראיתי למחרת את תנחום עובד רגיל בהסעות, הבנתי שלפי השיטה החדשה שהגה, להרים את היד, גם אם באיחור ניכר, לגמרי עובד.
  • 48
  • העולם שלנו מלא בספינים. ספינים אינסופיים.
    ספינים שמסתובבים ומסתובבים,
    מערבולות של מניפולציות שמסחררות אותנו שוב ושוב - ספינים.
    והאמת? נטבעת במעמקי השווא.

    אישים פוליטיים, בעלי שררה, עושים עלינו סיבוב ועוד סיבוב.
    חוטים נסתרים מושכים בנו, בובות ראווה בחלון שקוף, נוצץ.
    ולשם מה?
    כדי שנשלשל עבורם את הפתק המרוט בקלפי?
    כדי שנמחא כפיים לפעלולים האינטרסנטיים שלהם?

    לשונם מצופה דבש, מסתירה שיניים רקובות.
    מסכה נוצצת מסתירה תהום ריקנית.
    בפנים - חלל ריק ונבוב, בחוץ - חיוך מלוטש ומילים מצוחצחות.

    כבוד, עושר וכוח מניעים את הדמויות במגרש הפוליטי,
    ואנחנו, ההמון התמים, נצבים כפיונים על לוח המשחק.
    מערבולות של דעות, כזבים שקרים וחלומות שווא מזיזות אותנו מכאן לשם.
    מוליכים אותנו שולל, עיוורים בסבך של הבטחות כזב, כל עלה לוחש שקר חדש.

    האאוטסיידר שמנסה לשבור את הכללים - מודח מיד מהלוח.
    ומי שמיישר קו - מתזז שוב ושוב, לאורך ולרוחב.
    מי שמסרב לרקוד לפי החליל, מושתק,
    ומי שמיישר קו, רץ במסלול אין-סופי.
    מי שמעז לשבור את התבנית - נסדק נשחק, כגרגר אבק ברוח.
    ומי שמיישר קו - נטמע ושוקע, כסלע יצוק באדמה.

    תיאטרון הבובות הפוליטי ביד הבבונאי,
    ברצותו - בובה נוצצת, ברצותו - בובה מחוספסת.
    פעם כך, פעם אחרת - הכל עניין של זמן.
    אבל בסוף, אותה גברת רק שמלה אחרת. אותה גברת, ספינים.

    הם קוראים לזה 'אסטרטגיה', אנחנו מגחכים, 'עוד פוליטיקה'.
    הם מספרים לנו על 'חלומות', אנחנו מתעוררים לסיוטים.
    הם מבטיחים 'שינוי', אנחנו מחכים ל'אותו הדבר'.
    הם מציגים 'חיילים נוצצים' על הלוח, אנחנו יודעים שכולנו רק 'פיונים'.
    הם חוגגים 'ניצחון', אנחנו סופרים פצועים בשטח.
    הם מבטיחים לחוקק את 'החוק', אנחנו מגלים שבנינו 'מגויסים'.
    הם קוראים לזה 'דמוקרטיה', אנחנו קוראים לזה 'סיבוב נוסף'.

    עולם השקר והרמייה היה ונותר נחלת האנושות משחר ימיה.
    אבל - האם נועדנו לנצח להיות בובות? להיות כלי משחק?
    האם לא נוכל לקרוע את החוטים, להתעורר מהחלום הרע?

    אולי, אם נפסיק להסתחרר נוכל סוף סוף לראות את הדרך?!

    אולי.

    משיח נאו.
    ב"ה

    בהיעדרה: החל "שימוע" להדחת היועצת המשפטית לממשלה.
    השר שיקלי מציג בדיון מסמך בן 84 סעיפים, המסכם מאות עמודי טענות שהכין השר לוין.
    אך בתוך ההר הזה של טיעונים, מעל לכול עולה שאלה עקרונית אחת:
    האם מערכת בלתי נבחרת יכולה להכתיב מדיניות, ולחסום באופן עקבי ממשלה נבחרת, ועדיין להיקרא "שומרת הדמוקרטיה"?

    גם אם אינכם מתמטיקאים, גם אם תורת המשפטים רחוקה מכם, ואפילו אם מעולם לא נחשפתם לעקרונות של מדע המערכות, במבט קצר, תוכלו לזהות את האבסורד.
    הוא איננו נסתר, ואיננו מורכב להבנה. הוא פשוט, כמו נוסחה שדורשת תיקון.

    לא מדובר כאן בשיקולים פוליטיים זרים, לא בהטיה מפלגתית, ולא בשחיתות סמויה,
    אלא בכשל מובנה, מדויק, צפוי מראש, ממש כפי שחוק פיזיקלי חוזר על עצמו במעבדה.
    מערכת דמוקרטית שנראית פתוחה אך חסומה מבפנים,
    ממשלה שנבחרת, אך אינה מסוגלת לשלוט,
    ורשות בלתי נבחרת, שקובעת את חוקי המשחק מבלי להיות נתונה לו.

    זה לא טיעון פוליטי.
    זה מודל. זה מבנה. זו נוסחה.
    וזה, מה שצריך לתקן.

    טיעון מתמטי־רעיוני:

    תהי M ממשלה נבחרת על־ידי הציבור.
    תהי J מערכת משפטית בעלת סמכויות עצמאיות.
    נניח ש־M מעוניינת ליישם מדיניות כלשהי P, אך נחסמת על־ידי J עקב שיקולים אידיאולוגיים עקביים.
    אם מתקיים:


    אם מתקיים:

      J(P) = Rejected     לכל P ∈ Agenda of M

    ובו בזמן:

      J ∉ Elected Bodies

    אזי מתקיים:

      ∃ פוליטיזציה דו־צדדית ∧ כשל ריבוני דמוקרטי

    ומה שהיה להוכיח:

    ❝ כאשר הגוף הבלתי נבחר מונע באופן עקבי את מימוש מדיניות הגוף הנבחר, תוך שימוש בשיקולים אידיאולוגיים, נוצר מצב של פוליטיזציה משני הצדדים, אך רק צד אחד כבול. ❞

    ניסוח מילולי של הטיעון:

    נניח שיש ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי על־ידי הציבור, והיא מבקשת לקדם מדיניות מסוימת, כלכלה, ביטחון, חברה, דת או משפט.

    אבל שוב ושוב, כל מה שהיא מנסה לקדם נחסם על־ידי מערכת משפטית עצמאית, שמחזיקה באידיאולוגיה שונה ושפועלת באופן עקבי לסכל את תוכניות הממשלה.

    באותו הזמן, אותה מערכת משפטית לא נבחרה על־ידי הציבור, אין לה אחריות דמוקרטית, אבל יש לה כוח מעשי לקבוע מה יתבצע ומה לא.

    במצב כזה, יש:
    • פוליטיזציה גם בצד המשפטי (ולא רק בצד הממשלתי),
    • ובעיקר, כשל דמוקרטי עמוק:
      כי יש שלטון, אבל אין אפשרות אמיתית להחליף את הכיוון האידיאולוגי שלו דרך בחירות.
    ומה שהיה להוכיח:

    ❝ כאשר רק צד אחד מחויב לתוצאות הבחירות, והצד השני שומר על שליטה מעשית מבלי להיבחר – זו לא רק פוליטיזציה, זו פגיעה ממשית בריבונות העם. ❞

    ניסוח על פי תורת המשחקים

    הגדרות:

    • G: Governmentהממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות
    • J: Judiciary מערכת משפטית עצמאית (יועמ"שית, בג"ץ, פרקליטות)
    • מטרת G: לקדם מדיניות ציבורית על־פי המנדט שקיבלה
    • מטרת J: לשמר את מסגרת שלטון החוק לפי פרשנותה, תוך שמירה על סטטוס־קוו מוסדי ואידיאולוגי
    מהלך המשחק:
    • G מגישה יוזמה ממשלתית P
    • J מעריכה את P דרך פריזמה משפטית־ערכית
    אם מתקיים:

     J(P) = Blocked     לכל P ∈ Agenda of G

    ובמקביל:

     J ∉ Elected

    אז:
    • G אינו מצליח לבצע את יעדיו
    • J משמר שליטה מעשית
    • נוצר שיווי משקל אסימטרי שבו צד אחד מחויב לרצון הציבור, והאחר פועל באופן עצמאי
    מבנה אסטרטגי:

    זהו משחק אסטרטגי עם:
    • שליטה פרוצדורלית ל־J (כוח משפטי לקבוע מה מותר)
    • אחריות פוליטית בלעדית ל־G (ביקורת ציבורית על ביצוע)
    תוצאת המשחק:
    • הממשלה מוחלשת למרות שנבחרה
    • הרשות השופטת שומרת על יציבות מוסדית גם כשהיא פוסלת את רצון הבוחר
    • המשחק אינו מאפשר החלפת אידיאולוגיה שלטונית דרך בחירות

    ומה שהיה להוכיח:

    ❝ כאשר השחקן הלא נבחר קובע את גבולות הפעולה של השחקן הנבחר באופן עקבי, נוצר משחק שבו לא ניתן להחליף את הכיוון האידיאולוגי לא דרך תמריצים, לא דרך בחירות, ולא דרך כלים דמוקרטיים. ❞


    📘 תאוריה מערכתית קצרה:

    "כשל הריבונות במערכת סגורה"

    הגדרה:


    מערכת שלטונית דמוקרטית שבה קיימת רשות נבחרת (הממשלה) ורשות בלתי נבחרת (מערכת משפטית), מתפקדת כ־מערכת מרובת־מרכיבים עם פיקוח הדדי. אולם כאשר אחת מהן פועלת כמרכיב סגור, מתהווה כשל מערכתי.

    עקרונות התאוריה:

    1. מערכת שלטונית היא מערכת פתוחה.

    היא מקבלת קלט מהציבור (בחירות), וממירה אותו לפלט של מדיניות.

    2. כאשר מרכיב מסוים במערכת (למשל, מערכת משפטית) פועל כמרכיב סגור כלומר,
    • אינו משתנה בהתאם לקלט,
    • אינו ניתן להחלפה,
    • מפרש בעצמו את כללי פעולתו,
      הוא שובר את עקרון ההיזון החוזר (Feedback) שהוא תנאי לקיומה של מערכת פתוחה בריאה.
    3. אם הקלט (רצון הציבור) נשאר קבוע, אבל הפלט (מדיניות) נשלט על־ידי גוף שלא משתנה,
    נוצרת הפרדה בין שליטה לאחריות,
    הגוף השולט (המערכת המשפטית) אינו נושא באחריות ציבורית,
    והגוף האחראי (הממשלה) אינו שולט.

    4. מצב זה יוצר תוצאה מערכתית קבועה (Output lock):
    המערכת חוזרת תמיד לאותו מצב אידיאולוגי,
    בלי קשר לתוצאה הפוליטית.
    זהו סימן למערכת תקועה, או בלשון מדעית:

    מערכת סגורה עם לולאת בקרה עצמית שאינה מגיבה לשינויים חיצוניים.

    5. מערכת כזו נראית דמוקרטית כלפי חוץ, אך אינה פועלת דמוקרטית מבפנים.

    זהו מה שמכונה במדעי המערכות:

    "False Open System" מערכת שנראית פתוחה אך שומרת על יציבות פנימית נוקשה.

    מסקנה (מה שהיה להוכיח):

    ❝ במצב שבו מרכיב אחד במערכת הדמוקרטית מתפקד כמערכת סגורה שאינה כפופה להיזון חוזר מהציבור, נשללת למעשה יכולת השינוי, גם אם המבנה הפורמלי נותר דמוקרטי. ❞

    זהו כשל מערכתי, לא פולמוס פוליטי.

    לסיכום:

    הטיעון לפוליטיזציה הפך לנשק קבוע,
    הוא מונף בכל פעם שמועלה ניסיון לתקן, גם כשהתיקון דמוקרטי לגמרי, גם כשהוא מתבקש.
    אבל האבסורד הגדול הוא שהאשמה עצמה,
    אמורה להיות מופנית דווקא כלפי המאשימים.

    כי מי שחוסם כל שינוי בשם טוהר מקצועי,
    מי שמפחד מכל נגיעה במבנה כאילו זו חבלה,
    הוא עצמו משתמש במה שהוא פוגע, כדי להמשיך לפגוע.

    וכך, בשם המאבק בפוליטיזציה,
    מתבצעת פוליטיזציה עמוקה, קבועה, בלתי ניתנת להחלפה.

    השימוע שנערך בהיעדרה של שומרת הסף לא הותיר סימן שאלה, אלא סימן קריאה.
    כי כשאין אפילו נכונות לשמוע,
    ברור שאין עם מי לדבר.

    וזה, בסופו של דבר,
    מה שהיה צריך לומר.

    * זוהי הייתה תרומתי הצנועה למשפט צדק.
    כהמשך לדיון המעניין שהתחיל באשכול הזה אשמח לשמוע את דעתכם.
    האם אתם מנקדים את השירים שלכם. האם כשאתם קוראים שירים שכתבו אחרים אתם מעדיפים שהם יהיו מנוקדים.
    או שלדעתכם הניקוד מיותר או אפילו מפריע.

    בגלל ששיר, מטבעו, מכיל מילים לא מוכרות או שכתובות בצורה שונה מהרגיל.
    הוא עשוי להכיל מילים החוזרות על עצמם אך בניקוד שונֶה ובמשמעות שונָה.
    לכן אעדיף כן לנקד אותו.
    "ניר, הוא ברח!"
    "מי?" קופץ ניר בחרדה. איך הוא נרדם?
    "ג'אק!"
    פניו של ניר מאבדות באחת את צבען והוא מתרומם במהירות, מעביר מעיניו קורי שינה שאולי דבקו בו.
    כבר מרחוק הוא רואה את הדלת הפרוצה.
    התא ריק.
    ג'אק אכן ברח.
    וזה קרה לגמרי במשמרת שלו!

    מבואס הוא מביט במקום בו היה אמור להימצא ג'אק תוך שהוא מחשב את צעדיו בזהירות.
    כן, הוא מודע היטב להשלכות של מקרים מעין אלו, ומשום כך אין זה פלא כי תחושת חוסר אונים הולכת ומתפשטת בתוכו, מרסקת את בטחונו כליל.
    הוא מנער את ראשו כאחד המבקש לסלק מחשבות אשם שעוד נכונו לו, וחש כי הוא אינו מסוגל לשאת את ההרגשה המטריפה הזו. איך המחדל הזה קרה מתחת לאף שלו?
    ולמה דווקא לו?

    "צור לא יסלח לנו, כלומר... לך", אומר דרור בקול שקט, כאילו קרא את מחשבותיו.
    "אתה לא מחדש לי כלום, חבר. אתה רק מכאיב", מסנן ניר באדישות מזויפת, פוקק את אצבעותיו בתנועות מהירות וחדות.
    "אני בסך הכל מנסה לעדכן אותך במציאות", מסביר דרור בפשטות.
    "אין צורך! אני מודע לה היטב", משיב ניר בקוצר רוח, מבטו נודד בייאוש מעבר לסורגים האפורים.
    "אל תשכח שאני לא קשור לזה!" מתרה דרור, דורך כהרגלו על פצע פתוח ללא רחמים. ואם לא די בכך, מצטרפת כעת גם אצבעו המורה לאות אזהרה.

    "נחמד מצידך", עונה ניר ביבושת, עיגולי זיעה מבצבצים על מצחו, "תמיד ידעתי שאתה חבר נאמן".
    עיניו הגדולות של דרור סוקרות את ניר בבלבול, "באמת?" תמיהה נלווית לקולו.
    "כן", יורה ניר, "רק שלא שיערתי עד כמה".
    "סליחה", ממהר דרור להתנצל, ומיד לאחר מכן מוסיף: "תרצה אולי שאעזור לך להמציא סיפור כיסוי?"
    "צור לא תמים!" מתיז ניר בבוז, מביט שוב בתא הקטן שריח צחנה עולה ממנו. ניכר כי זמן רב איש לא ניסה לנקות אותו. חרקים מתהלכים בו חופשי, ומעופפים למיניהם חגים סביב סביב.
    "הצור תמים פעלו", מנסה דרור להפשיר את האווירה, "אל תדאג, ניר, עלי! סיפור כיסוי - כיסוי".
    "נו, אין לי זמן להגיגים משובשים", חוסר סבלנות ניכר עכשיו היטב בקולו של ניר.
    "חשבתי שתגיד מטופשים", דרור מעצבן ללא תקנה.
    "צודק", עונה ניר בחוסר רצון, "התכוונתי גם מטופשים".
    "תודה".
    "בבקשה".

    "אז מה?" מיואש, מחזיר ניר באחת את הנושא, "איך נצא מזה"?
    "נצא?" דרור המום. "אמרתי לך כבר, אני - לא צריך לצאת. זה רק אתה. ואל תשכח את זה, כן?"
    "גם אם מאוד מאוד ארצה לשכוח, לא אוכל לעשות את זה כל כך מהר", ארשת של כעס עולה על פניו של ניר, והוא ממהר לפסוע אל עבר הדלת, "אני יוצא, דרור. מילה לא לצור!"

    "השתגעת?" דרור נראה כמו אחד הקרוב לאיבוד שפיותו. גם קולו נעשה זר וצונן כאשר הוא אומר: "לאן אתה רוצה לצאת, ניר?"
    "למרדף. מה זאת אומרת לאן?" עוצר ניר באחת את הליכתו ומביט בחברו בתדהמה, "באמת חשבת שאשב כאן ואחכה עד ש... אני לא מסוגל לחשוב על זה אפילו".
    וכך, מבלי להמתין לתגובה כלשהי, משלים ניר את הצעדים הבודדים עד לפתח היציאה. ורק כאשר הוא מגיע סמוך מאוד אל הדלת, הוא שומע את קולו של דרור: "חכה, ניר, הבטחתי לך עזרה".

    הוא עקשן. וכעת הוא גם עומד צמוד אליו, מפתחות מקרקשים בידו.
    "היית רציני?" אור ניצת בתוך עיניו הכבויות של ניר.
    "כן, אני חבר נאמן. הרי אתה בעצמך אמרת את זה קודם", דרור מחייך, ורגע אחר כך הוא מסלק בטבעיות את החיוך היפה ואומר בטון נוקשה: "אבל זכור שהמחדל הזה הוא באחריותך בלבד, ניר! אני הזהרתי אותך! אתה רק הולך ומסתבך!"

    נכון, זו אשמתו. והוא אינו מתכחש לה. אבל עכשיו מעדיף ניר לצאת למרדף בגפו, ובלבד שהבריחה לא תתגלה לצור. כן, הוא יודע שהמהלך הזה עלול להעמיק את התסבוכת שאליה נקלע, אך זה לא משנה כרגע. הפחד המשתק גורם לו לנהוג בחיפזון, והוא ממהר ללחוץ על הידית, לא לפני שהוא שולח מבט חטוף ומתרה בדרור.
    "תישאר כאן. זו העזרה הכי טובה שאתה יכול להגיש לי עכשיו", הוא בורר את מילותיו בדקדקנות, "ואם צור יופיע", לרגע הוא שוקל בדעתו האם יהיה זה הדבר הנכון, "תמציא סיפור כיסוי, כמו שהצעת".

    זהו. ניר בחוץ. והוא אפילו אינו טורח לברר מה היתה הבעתו של חברו לפני שהוא יוצא. הוא פוסע בשתיקה, סורק את האזור כולו בעיניים מצומצמות, מחפש אחר כל שבב מידע, ומקווה מאוד שלא מאוחר מידי. מן הרגע שהבריחה התגלתה - ועד לרגע בו יצא למרדף, חלפו דקות יקרות. ג'אק היה יכול להספיק להרחיק מאוד.
    מאוד מאוד.

    וכאשר הדקות נוקפות, ובסביבה אין כל רמז להימצאותו של ג'אק, שוקל ניר ברצינות האם כדאי בכל זאת להזעיק את דרור.
    אולם בדיוק ברגע בו הוא מוציא מכיסו את מכשיר הקשר, הוא מבחין בו.
    רחוק וגבוה.
    מתמזג בטבעיות מופלאה עם הענף שעליו הוא יושב.

    כמה מוזר, מכל הברואים המתהלכים סביב הוא מביט בעיניו הקטנות דווקא בו.
    הוא מחייך. ניר מרגיש את זה.
    ולמה לא, בעצם?
    סוף סוף הג'אקו האובד חזר לטעום את הטעם המתוק של הדרור.




    תודה ל
    @קראנצ' פיסטוק על השראה, הכוונה, וגם על בעיטה כשהיה צריך. והיה צריך : )
    הכור הגרעיני של החטיפים בחדרו של אהרן הלך והועשר מיום ליום באין מפריע, עד שהחלה זליגה חמורה ומדאיגה של חומר לחלל הישיבה.

    בתחילה אהרן התעלם, בתקווה שמדובר בכשל חד פעמי, אבל החטיפים המשיכו להיעלם בלילות בקצב מהיר. כשהוא חשש שייווצר איום ממשי על המתקן היקר שמוצב בחדרו, החליט להוכיח לאויביו הסמויים שיש לו דרך להגן על עצמו ולהסיר מעליו את האיום הקיומי של הרעב.

    בתור יריית פתיחה, הוא כתב על גבי אריזות החטיפים באותיות מרתיעות:
    פרטי. גזל. חדר"ג. חרם הקדמונים. תקנת האופים. גזירת הטבחים. מקולקל. ירקתי בפנים. ישנתי על זה. הוכנס לבית הכיסא בעטיפה אחת. נגוע בסלמונלה. רעיל. חשש לזיוף בכשרות. לא הופרשו תרומות ומעשרות. לא הופרשה חלה כדין. נאכל ע"י חולדה. אוחסן בטמפרטורה לא תקינה. נטחן לפני הפסח. פג תוקף, תאריך אחרון לשיווק: 7/5/1945.

    אבל מאזן האימה לא התייצב. האיומים מסמרי השיער לא הרשימו אף אחד, מפלס הממתקים הלך וירד בהתמדה, ואהרן חשש שיאלץ לפתוח בקרוב בתענית הרעב-עד. האוכל של הישיבה לא בא בחשבון מבחינתו, המיקום של חדר האוכל אפילו לא נקלט במכ"מים שלו. הוא תמיד הסתדר מצוין עם היעדר ארוחות מסודרות, החטיפים סיפקו אותו והוא היה שבע ומאושר. למד טוב, אכל טוב וישן טוב, כל מה שבחור שיבה צריך. כעת אלמוניים מאיימים להפר את השלווה הזו.

    אהרן החליט לאבטח את הנכס שלו בכל מחיר. הוא התקין מנעול בעל קוד סבוך, ופנה לישון בשקט. אבל בבוקר למחרת, גילה שניסיון ההתמגנות שלו יורט. שובל תפוצ'יפס הוליך מרגלי הארון אל הבלתי נודע. המנעול נפרץ.

    בלילות הבאים ניסה לערוך מעקבים. הוא שכב במשך שעות מתחת לשמיכה בחדרו האפלולי והציץ בעיניים טרוטות מבעד למשקפת לראיית לילה. אחרי כל לילה כזה, מצא את עצמו מתעורר בבהלה לקול ציוץ הציפורים. הוכחות לפשע פזורות בשפע בזירה, וכיפת הבד שלו שמוטה לצדו בחוסר אונים.

    בלית ברירה, בחר אהרן במדיניות ההבלגה, אבל לאחר חיסול מעדן בכיר - החליט לשנות אסטרטגיה. הגיע הזמן לשלוף את נשק יום הדין, ללחוץ על הכפתור האדום.

    תכנית הגרעין האהרונית נכנסה לכוננות גבוהה.
    בטמבור שליד הישיבה היה צבע מצוין, המוכר נשבע בזקן של חמינאי שהוא אינו יורד במים. אהרן עטה כפפות ומרח את החומר האדום בנדיבות על אריזות החטיפים. הוא הלך לישון בציפייה דרוכה. התרעת צבע אדום לא הופעלה.

    "בוקר ויודע ה'..." מלמל רגע לפני ששקע בתרדמה.
    מחר ייחשף האויב הצבעוני, יתגלה למי יש דם על הידיים.

    בבוקר הוא קם כלביא, לפני שראשונת הציפורים הספיקה לפצות את מקורה. סריקה מהיר של השטח הניבה חיוך מלא סיפוק. הרצפה הייתה זרועה בפירורי ביסלי ותן צ'אפ.

    זה עבד!

    הסוכנים המתוחכמים נפלו במלכודת, עומדים להסגיר את עצמם במו ידיהם. הם הולכים לעוף מהחדר שלו על טיל, לצמיתות.
    הוא נטל את ידיו בחופזה ומיהר לבית המדרש, מתעניין באורח מוגזם באופן הנחת התפילין של יד של כמה חשודים פוטנציאלים. אפס. כולם נקיי כפיים, חפים מסממנים מסגירים.

    אהרן חשק את שיניו והחל לשוטט בישיבה, מתכנן את התגובה החריפה שינחית.
    התכנית לא הושמדה, רק חזרה לאחור. עדיין יש תקווה.
    יתכן שהפושע מנסה כעת להעלים ראיות מול אחד הכיורים. אולי הוא ירד למחתרת, להסתתר במרחב מוגן, ואולי עדין ישן, לאחר שהשמיד הלילה חלק ניכר מהכור.

    'שיקנה לעצמו חטיפים, כמוני, במקום לאכול את תוצאות הפיגוע האטומי של הטבח, ויצליח לישון בשקט בלילות!' רטן בזעף.
    הוא הסתובב בשיבה כמו טיל שיוט חסר מנוח. הכיורים היו נקיים וכך גם כפות ידיהם של הבחורים הישנים. מה הוא פספס?!

    אהרן טפח על מצחו בזעם.
    ידו נעצרה באמצע דרכה.
    הוא בהה בבעתה בכתמים האדומים שדבקו בה.

    כנראה שככה זה, האיום הכי גדול מגיע מבפנים.
    אבא, אל תבכה.
    די, תפסיק.
    תנגב את הדמעות מהים.

    אבא, אל תבכה.
    בבקשה, תירגע.
    אנחנו בכינו כבר מספיק בשבילך.

    אבאל'ה שבשמים ובכל מקום,
    תעצור את סערת האנחות הזו,
    ואל תזיל שתי דמעות למים.

    אבאל'ה שבארץ ולמעלה ממנה,
    טיפות מלוחות תעצור בידך.
    תנגב אותן לצד.

    אבא, אל תבכה.
    כי גם אנחנו כבר לא בוכים.
    ולא נבכה עוד לעולם.

    זה לא שהגיעה הגאולה או משהו,
    פשוט אנשים מתים לא יכולים לבכות.
    וליבינו מת מזמן, ויבשו הדמעות.

    אבא, תבכה.
    תבכה עלינו, כי אנחנו כבר לא יכולים.
    תוריד עוד שתי דמעות לים הגדול.

    אבא, תבכה.
    תבכה עלינו.
    תבכה על כהנים שנדקרו בחרב,
    על אלמנות שפגשו את בעליהן.

    אבא, בבקשה, רק תבכה.
    תסתכל עלינו מלמעלה, על העולם הרטוב.
    ואולי הדמעות יתנגבו עוד מעט.

    מלכינו ואלוקינו.
    שים שלום במקומו.
    תשליך להתראות לים.
    ביחד עם שתי הדמעות,
    עד שיאזלו גם הן.

    החוף רטוב בדמעות נוצצות.
    חושך מחשיך אל הים.
    ואני פה, צועד יחף על החול.
    משפיל עיניים בתקווה.

    אבא, תפוס לי את היד.
    תמשוך אותה מהתהום.
    ונביט אחד בשני.
    עינינו דומעות.

    מבוסס על השיר 'אבא אל תבכה' של אברהם פריד, ועל הגמרא עליה נכתב, ועל עוד מספר מקורות (כגון תהילים), שאיני זוכר כעת בדיוק היכן הם.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה