קהילת כתיבה מקצועית

קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.


הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.


ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.


אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.


לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

"ודובר שלום לכל זרעו" סיים ירוחם, מתמתח. עשרים וחמש דקות זה יפה, ולילה ארוך עוד לפניו. הוא צריך להזדרז.

"היום שלושים יום שהם ארבעה שבועות ושני ימים לעומר. הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה". נקסט.

ירוחם הציץ למעלה, רק כדי להיות בטוח שבאמת צילתה מרובה מחמתה, לקח את המצה בידיים רועדות, והחל לאכול בהסיבה.

בחיים הוא לא חשב שהוא יקלע למצב שכזה, הרהר ירוחם לעצמו תוך שהוא מזמזם את "אילן במה אברכך" של יידל ורדיגר, הסיטואציה הזו היא באמת מופרכת, אבל הנה, היא חיה וקיימת. הוא כלוא כאן, במרכז ירושלים, בתוך צריף עלוב עם כמה ענפים וזרדים המשמשים כתקרה, כבר מזמן הוא איבד את תחושת הזמן ואין לו מושג אם עבר מאז שנחטף עשרה חודשים או עשרים, אבל הלילה הוא ראה לפתע מבין החרכים את הירח, והוא היה מלא להדהים.

מנהל חיידר ליטאי חשוב, אינו אמור לשמוע קריאות "ננח" קצובות מאחורי הדלת של כיתה ו'.
הוא גם אינו אמור להצמיד את אזנו לדלת כמו עבד נרצע, אבל זה מה שהוא עושה כשהוא מגלה שלאחר שש שנים, התלמידים מנסים להשתחרר מהחינוך הליטאי המוקפד שעמל להטמיע בהם.

"יפה מאוד!" שמע את קולו של המורה החדש נישא בפאתוס, "תזכרו תלמידים, אסור להתייאש!"
קריאות ה-"ננח" שבו להתנגן.
המנהל לפת את הדלת בחולשה. המום.
מאז ומעולם היה ממתנגדי החסידות. מורה חסיד ברסלב בחיידר שלו, הוא כמו אוזן המן בקערת ליל הסדר.
תמיד נאם נגד התופעה בחדר המורים, גאה להיות מיינסטרים. כעת גילה שדבריו נפלו על אוזניים ערלות, נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה.

מורה חדש אחד מפר את האיזון.

אולי גם הוא אשם.
אם לא היה מעלים אוזן כשבכיתה הסוררת התנגן להיט קלוקל של זמר חסיד ברסלב, המצב היה כעת עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב.

ברק התפוצץ בראשו כשנזכר לפתע. אוזניו צללו.
בראש חודש אדר הגיעו תלמידי כיתה ו' בכיפות צמר לבנות, כיתוב זר מתנוסס עליהן.
אז, הוא חייך למשובתם. כעת החוטים מתחברים לפקעת לבנה מרשיעה.

אין עשן בלא אש. אין ברסלבר בלי טנדר.

הוא היה צריך לקלוט בזמן מה קורה.
מחר התלמידים שלו יטפסו על גגות טנדרים ויצאו לרקוד בכבישים. ימלאו את נתב"ג בדרך לאומן, עוד מעט ראש השנה!
איך לא שם לב למה שמתרחש מתחת לאפו?! עיניים להם ולא יראו אוזניים.

תלמיד נזוף יצא לפתע לרצות את עונשו בפתח הכיתה הסמוכה. המנהל הזדקף בבהלה, עושה עצמו בוחן את המזוזה בעיון.
גם כשהתרחק מהדלת, הצליח לשמוע בחצי אוזן את המורה דן עם תלמידיו כמה חשוב לנסות להתקשר לרבנו, ואיזו זכות גדולה זאת.
תיצלינה האוזניים מלשמוע!

התלמיד הנזוף החל להתרחק לאורך המסדרון והמנהל שב לזירת הפשע.
"אז נשאר לעשות רק את התיקון הכללי", שמע את המורה מציין.
אוי לאוזניים שכך שומעות!

איך אף אחד לא גילה את אוזנו מה טיבו של המורה החדש שסוחף אחריו את טובי התלמידים?!
היה לא תהיה! לא בבית ספרנו! הוא חייב לשמוע מהמורה תירוץ מסבר את האוזן, רק שלפי הקולות בקרע, נשמע שאין עם מי לדבר. אשרי מוכיח לאוזן שומעת.

"ננח! ננח!" שבו התלמידים לזמזם במרץ.
די, זה כבר יוצא לו מהאוזניים! הוא חייב לשים קץ לחרפה.
המנהל פתח את הדלת בתנופה, הצלצול מתפרץ לכיתה יחד אתו.

הוא ראה את המורה סוגר בסיפוק ספר דקדוק, שוואים מעטרים את הלוח מאחוריו.
"היו כמה תיקונים, אבל ידעתם נפלא! מי יתקשר להשלים את החומר ליוסי רבנו? תודה דוד. בשיעור הבא נלמד על שווא מרחף".

המנהל נסוג, מחייך מאוזן לאוזן.
חבל שדאג לחינם, איך סבא שלו תמיד היה אומר? העיקר לא לפחד כלל.

יום ראשון של 'זמן אלול' בישיבה החדשה. אווירת התחדשות מחשמלת. כמו תינוק שזה עתה בקע לעולמו. הכול נקי. הכול פתוח. את העבר מכסה שכבה רעננה של הזדמנות חדשה ומבטיחה.

אני יושב רכון על הגמרא. סוגיית "תוקפו כהן" על הפרק. עט, ערמת דפים ויד כותבת במרץ חידושים נפלאים.

פתאום אני מרגיש יד רכה על הכתף, זה ה"ראשיבה" במבט אבהי אוהב וגאה. הוא לוקח לאחר נטילת רשות רטורית בלבד את ערמת הדפים, ומתחיל לקרוא בחיוך גאה. מסך שחור יורד לי מול העיניים. אני עומד לעוף מהישיבה כבר ביום הראשון. לא ראיתי את זה קורה בתסריטים הגרועים ביותר.

חיוכו של הראשיבה נמחק מהר מאוד. תווי זעם פשטו על פניו ויצרו מבט מרטיט. העיניים שנעץ בי יכלו בקלות להחליף את מערכת "מגן אור" להפלת טילים בלייזר.

בדפים היה כתוב אולי על תקיפה, וייתכן אולי שהתוקף אפילו היה כהן בהשתייכותו השבטית, לא באמת זוכר, אבל בכל מקרה לא היה לו שום קשר לסוגיית "תוקפו כהן".

"מה השטויות האלה? על מי אתה עובד?", באו המילים הצולבות לאחר שתיקה מצמיתה שהרגישה נצח.

מרוב הלם חוויתי מעצור בנשק התירוצים שלא הצלחתי לתפעל, אז שתקתי. ובכלל באיזה אופן אפשר להסביר כתיבת טורי קומדיה ביום הראשון בישיבה, במקום כתיבה עיונית ופלפולית על אודות הנלמד.

"תמתין ליד חדרי", באה ההוראה הצפויה.

לאחר ייבוש ממושך הגיע הראשיבה לחדרו עם הדפים שלי. הוא טרק את הדלת, והותיר אותי בחוץ רועד כעלה יבש נידף ברוח.

לאחר כדקה החלו להישמע פרצי צחוק אדירים מהחדר. "יופי", אמרתי לעצמי, "החומר מוצא חן בעיניו, אולי זה ישפר את מצב רוחו וימתיק את גזר דיני", קוויתי.

לאחר חצי שעה נפתחה הדלת. עיניו היו אדומות מצחוק. "קח את הדברים שלך ועוף הביתה לצמיתות", ציווה ללא רחם. "רגע, אבל זה לא הצחיק אותך? שמעתי אותך צוחק", התחננתי על נפשי.

"מה פתאום. שאני אצחק מהעוללות הזאת? נכון, יש לי נטייה שכשאני בוכה זה נשמע כמו צחוק. ואני בכיתי. בכיתי נורא על זה שאני נאלץ להעיף בחור שחשבתי שיגיע רחוק. חוץ מזה, הקטעים שלך ממש לא מצחיקים", תירץ והעליב.

ואני פחדתי פחד מוות לחזור הביתה לאבא מאוכזב ולאמא כאובה. אז התמקמתי במחסן שחבר סידר לי, שם ישנתי. בימים נכנסתי לחדר מחשבים, להעביר את זמני כאן בקהילת כתיבה מקצועית, לה ייעדתי את פרקי "סוגיית תוקפו כהן" שכתבתי.

לתדהמתי גיליתי שם פתאום טקסטים מוכרים לי, המילים שקראתי הדהדו בי בזיכרון טרי מאוד. "רגע, זו "סוגיית תוקפו כהן שלי", הזדעקתי פתאום, מפר בגסות את השקט הנעים שבחדר. מיהרתי לבדוק את הכינוי של המפרסם, והצמדתי יד לפה כמפהק כרוני כאשר גיליתי שהוא מכנה עצמו "ראשיבה".

בין הסטנדרים הוא מסתובב כמו טווס, כאשר בפועל הוא בכלל שודד טקסטים נלוז. רתחתי כמו קומקום שמסרב לתת למימיו הפוגה עם הגיעם לנקודת הרתיחה. וכל מה שרציתי הוא להטביע את הראשיבה במים האלה בדיוק.

פניתי אליו בהודעה פרטית נזעמת, "מי אישר לך לגנוב את החומרים שלי. לא שמעת על קניין רוחני", הטחתי בו בישירות. הוא לא נותר חייב ובניגוד לטוריו, הפגין יצירתיות יוצאת דופן בתירוציו: "קודם כל מה שתלמיד ישיבה עושה במסגרת הישיבתית נחשב לקניין רוחני של המנהלים. חוץ מזה, פרסמתי את החומרים כדי לגלות איפה אתה מסתובב כשאתה לא בישיבה. ידעתי שתקפוץ כמו אידיוט. ואם זה מה שאתה עושה במקום להוכיח לנו את רצינותך, אתה לעולם לא תחזור לישיבה", הבטיח.

התרסקתי על המקלדת. יצא לי טור נזעם שבלמתי ברגע האחרון את פרסומו. בכל זאת, אולי עוד אחזור לישיבה.

ראיתי את התגובות לטוריו של הראשיבה, הן היו נלהבות. ליבי נחרך בקרבי.

ובינתיים הוא התמכר לריגוש. העלה עוד ועוד חומרים שלי. והקוראים בתגובה הזמינו עוד ועוד, הוא סיפק ללא הרף.

יום אחד הגיע טלפון מפתיע. זה היה הוא, הראשיבה, הגנב. הוא מוכן לתת לי צ'אנס אחד נוסף ואחרון, אבל רק אם אפגין רצינות מקסימלית. את אושרי באותם רגעים אי אפשר לתאר במילים. קפצתי על המציאה, והבטחתי לעצמי שאני לא מפקשש את זה הפעם.

התיישבתי במקומי בבית המדרש, ועמלתי על תלמודי שעות על גבי שעות. כתביי הפעם היו בנויים לתלפיות. עקרתי הרים, טחנתי אותם זה בזה, ומהאפר ייצרתי דיו ממנו כתבתי חידושים שהאירו כצאת השמש בגבורתו.

מרחוק ראיתי את הראשיבה מתקרב. הוא הולך להתמוגג. בעיני רוחי כבר ראיתי אותו משתיק את בית המדרש ומכריז: מורי ורבותי, מ-ה-פ-ך. אם הוא יכול כולכם יכולים!

הוא עצר לידי, קרא את כתביי בחיוך, שהחליף מהר מאוד בתווי אכזבה מבעיתים. "תגיד, בשביל הקניין הרוחני הזה החזרתי אותך? מזה יש לי כבר מספיק. נגמר לי המלאי והציבור דורש עוד, תכתוב לי עוד חומר, אבל אתה יודע, מהסוג הטוב".

אַתָּה אוֹמֵר לִי
אֲנִי מְשַׁתֵּף אוֹתָךְ
וּבְלִי לָשִׂים לֵב קוֹשֵׁר אוֹתִי בַּעֲבוּתוֹת שֶׁל
שְׁתִיקָה
בִּכְבָלִים שֶׁל אֵמוּן שֶׁלֹּא רָצִיתִי בּוֹ

אַתָּה מְשַׁתֵּף אוֹתִי
וּמַכְנִיס אוֹתִי לְחַדְרֵי חֲדָרִים לוֹקֵחַ אֶת
הַלֵּב שֶׁלִּי וּמַתְאִים אוֹתוֹ לְחֹר הַמַּנְעוּל
אֵין יְצִיאָה
וְאֵין כְּנִיסָה לִיצוּרִים אֲחֵרִים
הֲרֵי אַתָּה
סוֹמֵךְ רַק עָלַי הֲרֵי אַתָּה
מְשַׁתֵּף רַק אוֹתִי

וְאַתָּה מוּאָר וְגֵאֶה בַּפֻּרְקָן שֶׁלְּךָ
בַּאֲדִישׁוּת שֶׁלִּי
שִׁחְרַרְתָּ מָה שֶׁהָיָה בְּךָ
וּבְלִי לָשִׂים לֵב
הִנֵּה אֲנִי נוֹשֵׂאת עָלַי גַּם אוֹתְךָ

אַתָּה שׁוֹאֵל
שִׁתַּפְתִּי וְ
אַתְּ לֹא מְדַבֶּרֶת
אֲנִי עִם אוֹתָהּ הַבָּעָה עוֹנָה
אֵין בִּי מָקוֹם

אֵין בִּי מָקוֹם
לְהִתְעַנְיֵן בְּמִי שֶׁהָיִיתִי לִפְנֵי שֶׁשִּׁתַּפְתָּ

וְהִנֵּה אֲנִי מְזַמֶּנֶת אֵלַי מָוֶת אַחֵר
חָשׁוּךְ וַחֲשׂוּךְ מַרְפֵּא
וְהוּא מְמַלֵּא אֶת כָּל כֻּלִּי וּמַצְדִּיק אֶת קִיּוּמִי הַקּוֹדֵם
וַאֲנִי מְזַמֶּנֶת אֵלַי מַצֵּבַת שַׁיִשׁ
וַחֲלוֹם בַּלָּהוֹת

וְכֻלָּם יַחַד נוֹגְסִים בַּכְּאֵב הָאֲמִתִּי
וּמְשַׁכְּחִים אוֹתוֹ וְדוֹרְסִים
עַד שֶׁכְּבָר הוּקַל לִי
אֵינִי שׁוֹמַעַת אוֹתוֹ

אֲנִי עֲסוּקָה רַק בָּהֶם
וְהַמָּוֶת הֶחָשׁוּךְ הַזֶּה עָדִיף לִי עַשְׂרוֹת מוֹנִים עַל
הַכְּאֵב הֲכַנֵּה
וְכָל כֻּלִּי מְלֵאָה בּוֹ וְלוֹחֶמֶת עֲבוּרוֹ

וְהִנֵּה אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים בָּאִים אֶל הָאֹהֶל
מְדַבְּרִים עַל הַחֲשׂוּךְ מַרְפֵּא
וְאוֹמְרִים הַמָּקוֹם יְנַחֵם
וּבֶטַח
בֶּטַח הָאֵבֶל יַעֲבֹר לָהּ
מַמָּשׁ בְּעוֹד רֶגַע
מַמָּשׁ בְּעוֹד כַּמָּה שָׁנִים

לֹא עוֹלֶה בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אִישׁ
הַמָּוֶת שֶׁלֹּא נִכְנַס כְּלָל לַתּוֹדָעָה אֶלָּא
כְּמוֹ וִילוֹן אָדֹם תֵּאַטְרוֹן
הוּא מְשַׂחֵק אֶת תַּפְקִידוֹ
שׁוֹמֵר רֹאשׁ עַל הַדָּבָר שֶׁהַנֶּפֶשׁ לֹא רוֹצָה לִפְגֹּשׁ בּוֹ

וְהִנֵּה אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים בָּאִים אֶל הָאֹהֶל
יוֹצְאִים בִּי וְנִכְנָסִים
הָיִיתִי אוּלַי מְמִירָה אֶת הַכְּאֵב בְּ
מֵת הַנִּשְׁכָּח מִן הַלֵּב
הָיִיתִי אוּלַי שׁוֹמַעַת גַּם
הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם

אֲנָשִׁים חַיִּים מִמָּה שֶׁאֲנִי לֹא
חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי עָנָן מַשְׁקֶה
לֹא מְדַמְיְנִים כַּמָּה אֲנִי
שֶׁמֶשׁ בּוֹכָה

כּוֹתְבִים סִפְרֵי הִתְגַּבְּרוּת
שֶׁנִּזְקָפִים לִזְכוּתִי
לֹא יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי שׂוֹרֶפֶת אוֹתָם
לֹא מְעִזָּה לְהֵישִׁיר מַבָּט וּפָנִים
לְהוֹדוֹת בִּפְנֵי שְׁמוֹת עֶצֶם

אֵין אַף מְכַנֶּה מְשֻׁתָּף בֵּין הַזֶּהוּת הַמְּכִילָה שֶׁבִּי
לְזוֹ הַמִּתְמוֹדֶדֶת
בֵּין גִּבּוֹרַת הָעָל וְהַנִּסָּיוֹן
לְזוֹ שֶׁל מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן

אֲנִי רוֹקֶדֶת עַל שְׁתֵּי הַחֲתֻנּוֹת
בְּתֵאוּם מֻשְׁלָם
בְּדִקְדּוּק שֶׁלֹּא פָּגַשְׁתִּי
בְּלִי לְהַכִּיר זֹאת בְּעַצְמִי
בְּלִי שֶׁיִּהְיֶה לִי אוֹתִי בַּבֵּין לְבֵין

אֲנִי צְרִיכָה סִימָן מִמְּךָ
שֶׁיִּפְעַם בִּי בְּכָל רֶגַע
בְּכָל חֲתֻנָּה
מַשֶּׁהוּ יַצִּיב לְהֵאָחֵז בּוֹ
שֶׁלֹּא אוּכַל לְהָעִיד שְׁ
אֵינִי מַכִּירָה אֶת הַדְּמוּת הַשְּׁנִיָּה

אֲנִי כַּנִּרְאֶה הַיְּחִידָה
שֶׁלֹּא הִסְפִּיקָה לִתְפֹּס מִמְּךָ לִפְנֵי שֶׁהָלַכְתָּ
שֶׁאֵין בִּי מָה לוֹמַר שֶׁלָּקַחְתִּי מִמְּךָ
כֻּלָּם מְלֵאֵי הֶסְפֵּדִים וְסִפּוּרִים וּנְקֻדּוֹת לְחַיִּים וְלַמָּוֶת
וַאֲנִי אֵין בִּי כְּלוּם

חֹר רֵיק שֶׁמָּלֵא בַּצֵּל שֶׁלְּךָ
בְּחִיּוּכִים וּבַבְּכִי
בַּמִּלִּים הַטּוֹבוֹת וּבְעָצְמָה שֶׁהָיִיתָ מָלֵא בָּהּ
בָּאֱמֶת הַנֶּעֱדֶרֶת
מָלֵא בְּעִקָּר בָּאֱמֶת הַנֶּעֱדֶרֶת

וַאֲנִי קָמָה וְהוֹלֶכֶת וַעֲדַיִן
הַחֹר הַזֶּה
מְאַיֵּם לִבְלֹעַ אוֹתִי בְּתוֹכוֹ
אֲנִי מְנַחֶמֶת אוֹתוֹ שֶׁיִהְיֶה בְּסֵדֶר
אוּלַי כָּכָה נִהְיֶה קְרוֹבִים חֲזָרָה

סְבִיבִי דְּמוּיוֹת שֶׁלֹּא הִסְפִּיקוּ לְהַכִּיר אוֹתְךָ
וּכְבָר מְכֻסִּים בִּסְטִיקֵרִים שֶׁל פִּתְגָּמִים שֶׁזָּרַקְתָּ
הַהוּא לָקַח הָלְאָה אֶת הַצְּנִיעוּת שֶׁבְּךָ
הַהוּא אֶת הַשֶּׁקֶט

אֲנִי
נוֹתְרָה לִי רַק הַחֻלְצָה
וְיֵשׁ מֵאוֹת כָּמוֹהָ בַּחֲנוּת מוּלִי
וְנוֹתְרָה לִי רַק הַחֻלְצָה מִמְּךָ

אֲנִי כַּנִּרְאֶה הַיְּחִידָה
שֶׁלֹּא הִסְפִּיקָה
אוּלַי מַסְפִּיק חֲשׁוּבָה
כְּדֵי שֶׁתַּחֲזֹר לָתֵת לִי מַשֶּׁהוּ אַחֲרוֹן
אֶתֵּן לְךָ אֶת הַחֻלְצָה
וְאָז
תֵּלֵךְ
כְּשֶׁיִּשָּׁאֵר לִי מַשֶּׁהוּ אַחֲרוֹן מִמְּךָ
לָךְ מַשֶּׁהוּ אַחֲרוֹן מִמֶּנִּי

ככה כנראה הרגיש הירו אונודה
שבאו אנשים טובים ואמרו לו באכזריות
זהו הירו
המלחמה כבר נגמרה
ואתה,
נלחמת לחינם ברוח
הם לא ידעו
האנשים הטובים האלו
שגם רוח לא תמיד הייתה לו
כי לפעמים היה חם
חם מאד מאד
עד מוות
ושהוא בכלל לא נלחם לחינם
זה כמעט עלה לו במחיר חייו
במחיר השפיות
ולך תאמוד כמה היא שווה .

ככה כנראה הרגיש הירו אונודה
שהוא בחר לקבל את האמת שאמרו לו
שזהו , המלחמה נגמרה
ולא לפני שבוע ולא לפני שנה
בטח היתה לו בגוף הרגשה נוראית
שעוד לא מצאו לה שם בעולם של ריגושים
בטח הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו
שהוא הבין
מה בעצם אומרים לו האנשים הטובים ההם
שהוא המשיך להילחם עד טיפת דמו
הכמעט אחרונה כמו חייל טוב יפן,
מעניין מה הוא רצה לעשות עם עצמו
בדרך חזרה הביתה כשהם שאלו אותו-
למה המשכת להילחם
למה אתה לא היית אתה
ובכלל אתה לא יודע
אבל כבר שנים לא קיימת מלחמה
היא נשארה רק בראש שלך
באמונה שלך
ואתה יכול לפרוק את הנשק
ואשכרה לבגוד
לבגוד בכל מה שנלחמת בו עשרים ותשע שנה
לבכות את כל מה שנלחמת בו עשרים ותשע שנה.



מעניין אם ככה הרגיש הירו אונודה
כמו שאני הרגשתי היום
מאה שישים ימים של מלחמה ברוח
בזמן שכבר מזמן רק שמש ריחפה
השמש רק חייכה
ואשכרה
אני יכולה לבגוד
ומותר לי לבכות
את כל הימים האלה
עכשיו.

ב"ה

שמועה שמעתי,
המלך בשדה.

זה השדה,
חקל תפוחין קדישין.

אז נשמע קול קורא ואומר:
"הנה ריח בני
כריח השדה."

וריח הגן,
כריח הקטורת,
והקול,
מבעד לעצי הגן,
מתהלך בינות לתאנה,
ובין עץ התפוח,
שמעתי.

ושוב קול קורא ואומר:
"הנה ריח בני
כריח השדה."

ואנוכי קראתיך, ותענני,
קראתיך, ומצאתיך.

ולא הסתרת פניך ממני.
שם, בשדה־יער,
בהיותך קרוב.

והנה קול קורא ואומר:
"הנה ריח בני
כריח השדה."

ב"ה
מִי שֶׁאֵינֶנּוּ מֵבִין
שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ מֵבִין,
אֵינֶנּוּ מֵבִין דָּבָר.
כִּי מִי שֶׁמֵּבִין,
מֵבִין שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ מֵבִין.

כִּי כָּל מַה שֶׁהָאָדָם
טָרַח וְהֵבִין בּוֹ
הוּא רַק שֶׁבֶר אֶחָד
מִינֵי אֵין־סוֹף שֶׁל שְׁבָרִים:
זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה.

וְהָאָדָם בְּכוֹחוֹ הַדַּל
טוֹרֵחַ לִמְצֹא אֶת מְקוֹם
מוֹשָׁב הַחֵלֶק בְּתוֹךְ הַשָּׁלֵם.

וּכְשֶׁקָּרֵב אֶל הַמְּלָאכָה,
הֲלֹא רוֹאֶה לְפֶתַע
שֶׁכָּל־הַשָּׁלֵם הַלָּזֶה
שֶׁכֹּה טָרַח־בּוֹ—
אַף הוּא שֶׁבֶר מִן־הַגָּדוֹל הֵימֶנּוּ.

וְכָךְ הוֹלֵךְ וּמוֹנֶה:
הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה—
אַחַת, אַחַת וְאַחַת;
אַחַת וּשְׁתַּיִם;
אַחַת וְשָׁלוֹשׁ;
עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר,
כִּי אֵין מִסְפָּר.

וְהוּא הוֹלֵךְ וּמְאַחֶה—
שֶׁבֶר אַחַר שֶׁבֶר
בְּזֶה אַחַר־זֶה.
וְחוֹזֵר חָלִילָה
עַד אֵין־סוֹף.

וּמִי שֶׁמֵּבִין—מֵבִין
כִּי אַף שֶׁפָּסַעְנוּ קִמְעָה,
לֹא פָּסַעְנוּ
אַף לֹא נִימָה.

כִּי גָּדוֹל הַשָּׁלֵם,
וְאֵין לוֹ קֵץ וְתַכְלִית.

אַל תַּגִּידוּ לִי כָּל הַכָּבוֹד
מַסְפִּיק אֲנִי עֲצוּבָה,
שֶׁלֹּא הִתְקַדַּמְתִּי עוֹד.
אַל תַּגִּידוּ לִי כָּל הַכָּבוֹד
זֶה מוֹרִיד תַּ'עֲרַךְ,
מַרְגִּישׁ לִי שֶׁאֲנִי בְּעֵרֶךְ.

אַל תַּחֲמִיאוּ מַחְמָאָה
שֶׁלֹּא הִתְכַּוַּנְתֶּם אֵלֶיהָ
שׁוֹמַעַת זִיּוּף,
יוֹתֵר מִמִּלָּה טוֹבָה.
אַל תַּחֲמִיאוּ מַחְמָאָה
בְּכָל מִקְרֶה,
אֲנִי לֹא אֲקַבֵּל אוֹתָהּ.

אַל תִּדְאֲגוּ לִי מִדַּי,
אֲנִי מִסְתַּדֶּרֶת לְבַד
לֹא צְרִיכָה עֶזְרָה.
אַל תִּדְאֲגוּ לִי מִדַּי
תְּנוּ לְהִתְמוֹדֵד,
הִתְרַגַּלְתִּי כְּבָר

אַל תַּחְשְׁבוּ,
אַל תֹּאמְרוּ,
אַל תַּחְפְּרוּ,
אֲבָל בְּעִקָּר,
אַל תִּשְׁכְּחוּ,
אוֹתִי.

אֲפִלּוּ שֶׁאֲנִי מִתְבַּגֶּרֶת
מִתְעַצְבֶּנֶת,
סוֹגֶרֶת ת'לב,
וְאֶת הַחֶדֶר נוֹעֶלֶת.
מְחַכָּה לִרְאוֹת
מִי יִדְפֹּק בְּכָל זֹאת,
מִי לֹא יִפְחַד,
וְגַם לֹא יְוַתֵּר
לְמִי אֲנִי חֲשׁוּבָה יוֹתֵר.

אַל תַּקְשִׁיבוּ לִי
לַבַּקָּשׁוֹת שֶׁלִּי
חַפְּשׂוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי
שֶׁנֶּאֶבְדָה,
וְתִהְיוּ אִתִּי
גַּם אִם בְּלִי לוֹמַר
מִלָּה.

שמעתי צעקה אדירה ברחוב בו אני גר: א-ל-ו-ל-ל-ל, האותיות המפוסקות היכו בעוצמה הולכת וגוברת בחלוני, ולאחר מכן בנקודה הפנימית שבליבי. התרגשתי כל כך, ורצתי אל המרפסת לבדוק מי מעורר את עצמו. מעורר אותי.

וראיתי אותו, את דסאי, הסדרן ההודי של המכולת השכונתית. הוא עמד ליד קופסאות החלב הטריות של הבוקר, וצווח מול מצלמה, שמאחוריה ניצב לץ מוכר – בעל סטטוס פופולרי, הצמא לחומר טוב ועדכני.

זה חזר על עצמו גם בערב.
שמעתי אותו, את קול השופר מרטיט הנפשות, באמצע סעודת חתונה של קרוב משפחה. ברגש יהודי כמהה תרתי אחר יהודי בעל זקן הדור, המזכיר לכולנו את הימים הנוראים הקרבים ובאים.

לא היה שם אחד כזה. במקומו ראיתי נשפן מוכשר בעל פדחת בורקת, מפגין כישרון נדיר לסחוט מחצוצרה עליזה יללת שופר נשברת, לקול מחיאות הכפיים הסוערות של המסובים.

וזה פגש אותי שוב למחרת.
ראיתי אותם, את הדגים בים, רועדים כל כך, עד שמעוצמת רעידתם נוצרים גלים סוערים, שעליהם גולשים ספורטאים באדישות מקוממת – משל אוגוסט עכשיו, ולא אלול.

ושמעתי אותו קורא בשמי ברוך, והוא יושב לו בשדה, ממתין שאתקרב. ואני מזיע ולבוש בגדים בלויים ומלוכלכים. ולמרות הכול, הוא לי. ורק לי. מחכה שאבוא אליו כמו שאני; שאהיה גם אני לו. ורק לו.

ואין לי כלום באמתחתי. לא הודי זועק, לא חצוצרה חקיינית, וגם לא אקווריום עם דגים רועדים.
רק לב יהודי יחף.
כוסף ומתגעגע.

וזהו, זה הכול.
וזה הכול.

איך כבר הגיע
חודש אלול
ואני בכלל לא מוכנה.

איך שוב הקול
של קרן שופר
מרעיד העולם משינה.

ואיך שוב המלך יורד לשדה,
מחכה בשבילי
שאבוא.

אומר לי
ביתי,
תבקשי רחמים,
ואל תדאגי
אני פה.

ואני
תפילתי
קודם כל
היא
לחוש ברגש את חודש אלול.

להצליח להיות,
ולנשום,
ולבכות
לדבר עם אבי
הגדול.

כי דווקא החודש
כשהוא בשדה,
היצר מציב עוד מחסום.

ורק מטשטש
ומסיח הדעת
מוביל אותי אל התהום.

אז מלך אהוב,
אם אתה פה
תעזור לי לבוא אף אני.

רוצה להיות רק איתך
מבטיחה!

בטוחה שמוגנת
מכל.

כי
חוץ מלבדך,
אין עוד כמותך
מלך יודע הכול.

שומע אותי
באופן תמידי
גם כשאין בי הקול.

ואם
כל
רחשי לבבי
גלויים לפניך כספר,

יודע אתה
שרק אותך
רוצה נשמתי לקבל.

ואז
באותו הרגע
היצר הרע
משתתק.

שומע אותה
חלק א-לוק
לוחשת
מהלב
בכאב.

אבא,
מושכני אליך
אל השדה.

אבא,
חבקני בחודש אלול.



אני לא כותבת שירים בטבעי,
אשמח לביקורת בונה.

יוֹשֶׁבֶת עַל חוֹף
צָחִיחַ, עָיֵף.
עֵינָיו צְרוּבוֹת שֶׁמֶשׁ.
עֵינַי צְרוּבוֹת יָם.
דָּגִים שֶׁבּוֹ
רוֹעֲדִים.
וַאֲנִי עוֹד אוֹסֶפֶת צְדָפִים,
מְנַעֶרֶת חוֹל,
מְנַסָּה לִמְצֹא אֱלוּל
בֵּין גַּרְגִּירָיו.

אֵשֶׁת חַיִל
מָתְנֶיהָ חוֹגֶרֶת,
יוֹם וָלַיִל
עַל טַפָּהּ הִיא דּוֹגֶרֶת.
לָזֶה מוֹחָה
דִּמְעָה שֶׁנִּגֶּרֶת,
לָזוֹ מִלָּה
טוֹבָה מְשַׁגֶּרֶת.
טִפָּה לְטִפָּה
סַבְלָנוּת הִיא אוֹגֶרֶת,
בְּעֵת מַשְׁבֵּר
פִּיהָ סוֹגֶרֶת.
אַחֲרֵי הַהֶסְפֵּק
אֵינָהּ מְפַגֶּרֶת,
כָּל מִכְשׁוֹל
מִבֵּיתָהּ מְמַגֶּרֶת.
צוֹלַחַת בְּחֵן
בְּעָיָה מְאַתְגֶּרֶת,
הַכֹּל מְתַקְתֵּק
בְּתוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת.


הָאִמָּא הַזּוֹ
אֵינֶנָּה אֲנִי,
אֵין מְאוּמָה
בֵּינָהּ לְבֵינִי.
אֵין זֶה כִּי אִם
תֵּאוּר דִּמְיוֹנִי,
שֶׁהָגִיתִי הַיּוֹם
בִּנְקוֹף מַצְפּוּנִי...

"ממלכה במבחן" – סדרת ביקורות על סדרת הדגל של מיה קינן


סדרת "ממלכה במבחן" היא כנראה אחת הסדרות השאפתניות, העמוקות והמשוכללות ביותר שנכתבו במדף החרדי. עם עולם עשיר, דמויות מורכבות, שפה גבוהה ורעיונות תיאולוגיים־פוליטיים, היא קנתה לעצמה מקום קבוע בלבם של אלפי קוראים.

מתוך אהבה כנה לכתיבה טובה, ומתוך הערכה לסדרה עצמה — בחרתי לבחון אותה מחדש, ללוות כל ספר בניתוח מעמיק, להדגיש את הראוי הדגשה ואת המיוחד בה שניתן ללמוד ממנו (ויש כל כל הרבה) ולהציב מראה גם מול המקומות שבהם לדעתי היא חוטאת למה שהיא בעצמה ניסתה להיות: מדויקת, עמוקה, מוסרית.

הביקורות נכתבות בגובה עיניים, מתוך ניסיון להרחיב את הדיון הספרותי החרדי בלי להקטין או לבטל. הן כוללות הערות סגנוניות, ניתוחים תמאטיים, דמויות, עלילה, וגם קצת סרקזם עצמי. נשמח לשמוע גם אתכם — האם הרגשתם כמוני? האם דווקא הפוך?

(הביקורות מופיעות בתגובות לפי סדר הקריאה: איסתרק, מהללאל, יוזבד (שני החלקים יחד), פדהאל. ולבסוף – סיכום על הסדרה כולה.)

חשוב לי לציין, ולו רק למען תפארת הקריאה
אף שבכל ביקורת אני מתייחסת לספר מסוים, הקריאה שלי אינה "נקייה" או מנותקת. כבר בכתיבה על איסתרק, אני קוראת אותו לא כקוראת תמימה, אלא כמי שכבר מכירה את הסדרה כולה. זו בחירה מודעת — שמביאה איתה גם סיכון וגם רווח. מצד אחד, היא עלולה לטשטש את חוויית הקריאה הראשונית והבתולית. מצד שני, היא מאפשרת לי לחרוש את הסדרה לרוחבה ולעומקה: לזהות קשתות תמטיות, מבנים חוזרים, הדהודים פנימיים ורעיונות שמתפתחים לאורך זמן. כך הביקורת לא רק עוקבת אחר כל פרק בפני עצמו — אלא גם משרטטת את הדי.אן.איי של הסדרה כשלם.

ב"ה

מִלּוֹתָיו הַקְּצָרוֹת
מְדֻיָּקוֹת הָיוּ לְהַפְלִיא,
אִמְרוֹתָיו חָכְמוּ לִמְאֹד.
שְׁתִיקוֹתָיו חֲזָקוֹת הָיוּ
אַף מִן הַמִּלִּים,
כִּי בָּאוּ מִמָּה שֶׁאֵין
הַפֶּה יָכוֹל לוֹמַר.
הָעֵינַיִם שֶׁחָגוּ סְבִיבוֹ
צָמְאוּ לְעוֹד
מִן הַטּוֹב הַזֶּה.
וְהָיוּ דְּבָרָיו מְעוֹרְרִים
לָתֵת בָּהֶם
אֶת הַדַּעַת
שׁוּב וָשׁוּב.

אַךְ מֵרֹב שֶׁרָצָה
הֶחָכָם הַלָּזֶה לְיַצֵּר
דִּבְרֵי חָכְמָה,
מְשׁוֹבְבֵי כָּל לֵב.

לְעִתִּים, טוֹעֶה הָיָה בְּדַרְכּוֹ.
וּבְעֵת שֶׁכָּזוֹ
שֶׁלֹּא נָהִיר הָיָה אִם הִיא בְּדַעַת אוֹ שֶׁלֹּא,
הָיָה הוֹלֵךְ חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
אֶל חָכְמַת הַמִּזְרָח
וְעוֹד כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ חָכְמוֹת,
לְחַפֵּשׂ לוֹ תּוֹבָנוֹת
שֶׁלֵּב הָאָדָם נִשְׁבָּה בָּהֶם
וּבְקִסְמֵיהֶם.
שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִן הַהַפְתָּעָה,
שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם הַמּוּסָר הֶעָדִין.

וְאֵין הָאֲנָשִׁים שָׂמִים אֶת לִבָּם
כִּי לְפֶתַע פִּתְאוֹם מוֹצְאִים
עַצְמָם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם.
לְפֶתַע פִּתְאוֹם
לִבָּם כְּבָר אֵינוֹ בַּמָּקוֹם
שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵנוּ,
לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם.

וּכְבָר הָיוּ נֶהֱנִים הָאֲנָשִׁים מִיְּפִי הַפִּתְגָּם
וּמוֹרִיקִים אוֹתוֹ מִתָּכְנוֹ.
נֶהֱנִים מִצַּחוּת הַהַבְרָקָה
וְלֹא שָׂמִים אֶת לִבָּם לְרוּחוֹ.
וְהָיָה הַכְּלִי נָאֶה וְאֵין בּוֹ מִן הַמַּמָּשׁ.

וְהָיְתָה הָאֱמֶת, לְפִתְגָּם יְפֵהפֶה
וּמְשֹׁבֵב לֵב
וְהָיְתָה הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת.

אֲנִי חוֹשֵׁב עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה
בְּרֹאשִׁי עוֹלָה מִלָּה: הַמְלָכָה

אוֹי... כַּמָּה זֶה טָעוּן אֶצְלִי -
כָּבֵד, מַלְחִיץ,
מְעוֹרֵר בִּי רִגְשׁוֹת אַשְׁמָה.

זֶה הֲרֵי דּוֹרֵשׁ הֲמוֹן -
לְשַׁעְבֵּד כָּל רְמַ"ח וּשְׁסָ"ה,
365 יָמִים,
בְּלִי הַפְסָקָה.

כַּמָּה נִסִּיתִי...
נָפַלְתִּי...
נִשְׁבַּרְתִּי.

לִפְעָמִים זֶה כָּל כָּךְ מְיָאֵשׁ,
כָּל כָּךְ מַרְחִיק,
וְאוּלַי הֲכִי פָּשׁוּט -
לְהַדְחִיק,

כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתִי עַד עַכְשָׁו.
בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹר,
כְּמוֹ בְּכָל שָׁנָה.

אֲבָל הַפַּעַם - לֹא עוֹד.
עַל עַצְמִי אֲנִי מַפְסִיק לְוַתֵּר.

אֲנִי רוֹצֶה לְהִצְטָרֵף לַמַּנְגִּינָה,
לִהְיוֹת חֵלֶק מֵהַשִּׁיר הַנִּפְלָא
שֶׁכָּל הַבְּרִיאָה שָׁרָה לה'.

חָשַׁבְתִּי עַל מֶלֶךְ,
רֹאשׁ מְדִינָה,
שֶׁמַּגִּיעַ לְבַקֵּר
בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה וְנִדַּחַת.

וְהַתּוֹשָׁבִים שָׁם -
נִרְגָּשִׁים.
נְבוֹכִים.

לֹא יוֹדְעִים מָה לוֹמַר,
מָה לְהָבִיא.

אֵין לָהֶם מָה לְהַצִּיעַ.
לֹא יֶדַע.
לֹא חָכְמָה.
רַק לֵב שֶׁמִּשְׁתּוֹקֵק לָתֵת.

הֵם עוֹטְפִים אֶת עַצְמָם בְּדֶגֶל הַמְּלוּכָה
מַכְרִיזִים בְּפַשְׁטוּת:
"שֶׁלְּךָ אֲנַחְנוּ, וְכָל אֲשֶׁר לָנוּ.
מִמְּךָ כּוֹחֵנוּ,
לְךָ נָתוּן לִבֵּנוּ".

וְאַף אֲנִי אוֹמֵר לְךָ:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם – אֲנִי שֶׁלְּךָ.
מַאֲמִין שֶׁאֲנִי חֵלֶק מִמְּךָ,
נְשָׁמָה טְהוֹרָה,
בְּצַלְמְךָ,
כִּדְמוּתְךָ.

אֲנִי רוֹצֶה לָשׁוּב אֵלֶיךָ,
בְּאַהֲבָה.
לְהַאֲמִין שֶׁאֲנִי טוֹב.

כֵּן - גַּם בְּכָל הַחֲלָקִים
שֶׁאוֹתָם דָּחִיתִי,
שֶׁהִתְבַּיַּשְׁתִּי בָּהֶם,
שֶׁהֶאֱשַׁמְתִּי,
וּמֵהֶם הִתְרַחַקְתִּי.

אֲנִי טוֹב -
כִּי אֲנִי חֵלֶק מִמְּךָ.
אֲנִי טָהוֹר -
כִּי אֲנִי יְצִיר כַּפֶּיךָ.

זֶה הַיּוֹם,
תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ.



אַבָּא...
אֲנִי שֶׁלְּךָ.
חוֹזֵר אֵלֶיךָ.

גדיאל יש לו ראש ענק עם הרבה מאוד ידע לא נחוץ, אבל מעט מאוד טקט.
כחנון בכיר יצא לו לקרוא על המונח "אינטליגנציה רגשית", כמו על מחקר תאורטי העוסק בזן נכחד של חתולי שלג בקוטב הצפוני. הוא מתייחס לזה כאל תופעה פסיכולוגית, נורמה חברתית לא ברורה, חולשה אנושית חשוכת מרפא. אף פעם לא כדרך חיים מעשית.

פעם הוא ראה איש מבוגר מועד ברחוב ומתקשה לקום, אז הוא הציע לו שמיכה וכרית. במקרה אחר ראה ילד אומלל שנשפכה לו תבנית ביצים על המדרכה בדרך חזרה מהמכולת, אז הוא שאל אותו אם הוא ב"דיאטת ביצים", שהרי הוא עושה חביתה די גדולה, ללא שמן.
זה האיש: בוזק מלח גס במיוחד על פצעים, בסגנון נטול חן.
אז למה בכל זאת אני חבר שלו? זה כי יש לי טקט, אחרת הייתי מבהיר לו כבר מזמן את אי־ההתאמה בינינו. או יותר נכון: את אי־ההתאמה בינו לבין בני אדם באופן כללי.

השיא היה ב"שבעה" על אביו של חברנו המשותף מאיר אלבר. גדיאל הגיע מחויט וחגיגי, מצויד בחיוך ענק ועוגת קצפת ענקית: "סוף־סוף התפטרת מהאבא הנודניק שהעיר אותך כל בוקר באובססיביות לתפילה בנץ", הכריז לעיניהם המשתוממות של היתומים והאלמנה הטרייה.

האלמנה הביטה על בנה בעיניים רושפות כאומרות: "ככה היית מדבר עם חבריך על אביך המנוח???" מאיר העביר את המבט הדוקר של אימו אל גדיאל. אנשים שנכחו בחדר העידו שאם לגדיאל היה קצת טקט הוא היה נשרף כליל מהמבט של מאיר, אבל היות שאין לו, הוא פרץ בצחוק גדול ומתגלגל. וככה מצא את עצמו מתגלגל יחד עם צחוקו במדרגות הבניין.

אחד מהנוכחים באירוע השבעה המביך היה חוקר בכיר בהייטק ובפסיכולוגיה. לאחרונה פיתח מוצר ייחודי שמביא לידי ביטוי את שתי ההתמחויות שלו. מדובר למעשה בפיתוח מתקדם של אינטליגנציה רגשית מלאכותית; מעין מדבקה שמצמידים על הראש, מול הקליפה הקדם־מצחית במוח, והיא מעשירה חשוכי אינטליגנציה רגשית בטקט מלאכותי.

גדיאל התגלה כניסוי מושלם בעיני החוקר המלומד. למחרת הופיע החוקר שוב בשבעה, הפעם עם גדיאל המודבק והמנומס במיוחד.

גדיאל התיישב מול האבלים בפנים רציניות. שתק את השתיקה הראשונית המביכה המקובלת בבית האבל. מאיר הציע לו בורקס, הוא סירב בנימוס, למרות שהיה רעב כמו שילד עזתי היה רוצה שבעולם יחשבו שהוא רעב.

הפלא ופלא, זה עובד כמו קסם. החוקר רשם את הערותיו בסיפוק אדיר. המיזם נחל הצלחה פנומנלית.

"כל הכבוד שאתה מתנהג בצורה מכבדת בשבעה", החמיא מאיר המופתע לגדיאל.

"אני שמח ששמת לב להשתדלותי הרבה", השיב גדיאל המתוכנת. "אם תרצה, אוכל להציג לך גרסה אבלה מעורבת יותר רגשית, באמצעות הפקת צלילי בכי והפרשת נוזלים מן העין".

החוקר התכווץ, וענה במקום מאיר: "אין צורך, ככה זה מצוין, אל תשנה כלום".

"בכיף. אהבתי את סגנונך השמרני והמאופק. אמשיך כך", הרגיע. "אבל אם בכל זאת תרצה שינוי כלשהו בגישתי לאבל, רק תגיד ואבצע זאת לשביעות רצונך".

"אוכל גם לגז'דר בסגנון מרוקאי מסורתי, או לסכסך בין היורשים בנוסח פולני מקורי"...

"לא רוצה שום שינוי!", חזר מאיר שנית על בקשתו. "תישאר בדיוק בטמפרמנט האבלות הנוכחי. רק אם אפשר – תעשה את זה בחוץ בבקשה!".

סגנון כתיבה מעט שונה עבורי...
אשמח לביקורת.

וְאִם אָבְדָה לִי
דְּמוּתִי בַּחוּצוֹת,
בַּהֲמֻלַּת
הַכְּרַךְ הַגָּדוֹל,
בְּהֶבֶל פִּיהֶם
שֶׁל אֲנָשָׁיו.

לֹא תִּמָּצֵא לִי
כִּי אִם
בַּיַּעַר,
בַּדְּמָמָה רַבַּת הַהוֹד
הָרוֹבֶצֶת
עַל עֲנָפָיו.

"עשר דקות הפסקה", הכריז הנהג ודומם את המנוע. ירד בדילוג מהאוטובוס המשוריין ופסע לעבר המבנה הנמוך בעל השמשות הגדולות והנוצצות שמעליו התנוסס השלט "מפגש רותם" ליד ציור של ילד עם קסקט מלקק ארטיק.

הנהג היה לבוש מדים אפורים, חגור כבד מקיף את מתניו, עליו תלויים מחסניות, אזיקים, רימונים, מיכלים שונים, מכשירי קשר, וכמובן אקדח מבריק מחובר בסליל קפיצי. "מגיני הדרום" היה כתוב באותיות לבנות גדולות על גב חולצתו.

הוא הדף את דלת הזכוכית ונכנס, עוצר לרגע כדי להתרגל לקור המזגן העז ששרר בפנים.
הוא החל לבחון את תצוגת חטיפי השוקולד, כשהדלת נפתחה מאחוריו ומישהו קרא בהפתעה
"אורן?"

בפתח עמד גבר במדים אפורים זהים לשלו.

"היי גלעד! מה אתה עושה כאן?"

הם היכו אגרוף באגרוף, ברכת השלום המסורתית עוד מימי הסיירת.

"מגיני הדרום" היא חברת אבטחה עילית המורכבת מאנשי צבא מובחרים, היא ספקה שירותים שונים בתחום, ושימשה עשירים, אח"מים, ופרויקטים ממשלתיים. באגף ההסעות המאובטחות עבדו אורן וגלעד כבר כמה שנים יחד.

"אני בתפקיד פה", אמר גלעד, "אברבנאל עושים שיפוצים במחלקה הסגורה, ואנחנו מעבירים אותם לאשפוז בבית חולים זמני בצאלים. חולי נפש מהמסוכנים ביותר, יש אתי שמונה מאבטחים. אבל זו חוויה".

"אני גם בתפקיד פה", אמר אורן, "משימה חשאית, טופ סיקריט". הוא התלבט בין ממולא אגוזים לממולא שקדים.

"ארבע כאלה בשלושים שקל" ניסה המוכר לפתותו.

"הם טריים?" שאל אורן שלא הצליח לפענח את התאריך המרוח על העטיפה.

"אתמול הגיעו מהמפעל, נשבע לך" נדלק המוכר בציפיה.

"טוב, תביא אחד אגוזים".

"לא", התערב גלעד וזרק שלושים ש"ח על הדלפק, "תביא שלוש אגוזים ואחד שקדים".

המוכר הוציא ארבעה שוקולדים מאחורי הזכוכית והניח לפניהם. גלעד לקח את השקדים ודחף את שלשת האחרים לעבר אורן. "בשבילך חבר".

"מצטער גלעד, אבל אסור לי לגלות לאן אני נוסע, יפטרו אותי".

"דחילק אורן, מה יש לך, זה אני! אף אחד לא יידע".

אורן הביט בשלושת החפיסות של שוקולד האגוזים הטרי ואמר בלחש, "כל חברי הממשלה פה באוטובוס, נוסעים לבונקר סודי ליד דימונה".

"ואו. מה הם הולכים לעשות שם?" לחש חברו בהתפעלות.

"השד יודע מה. לא לשחק דמקה כנראה".

"מסתבר. וכמה מאבטחים מתלווים אליך?"

"שנים עשר, רוסים כולם. בקשו ממני לארגן צוות חסר נטייה פוליטית, ושלא מתעניין בכלל באקטואליה ישראלית".

"צעד חכם. פששש השוקולד הזה ממש טוב!"

"באמת? תביא ביס".

"יש לך שלשה כאלה".

"אין לי עם שקדים".


גלעד ואורן יצאו מהחנות והתיישבו על גדר בצל הדקל, מחליפים ביניהם ביסים.

משני צידי החנייה הגדולה נראו האוטובוסים המשוריינים של מגיני הדרום, החלונות מואפלים, הגלגלים כפולים. בריון לבוש מדים אפורים מתלווה לכל נוסע שרוצה לרדת.

שמש המדבר הכתה על שורות כלי הרכב החונים והחזירה מהם קרני אור מסנוורות.

גלעד חייך פתאום.
אורן הביט בו בסקרנות ואז הבין ופרץ בצחוק.
רוח השובבות מימי הצבא שהתעוררה בלב שני החברים ללא הודעה מוקדמת, גאתה לפתע והציפה את עשתונותיהם.

"תשמע אורנצ'יק, זו הזדמנות של פעם בחיים"

"של פעם בהיסטוריה!".

ושניהם געו בצחוק, הרעיון הזה היה מתבקש מאליו, והטרוף שבו סחף אותם בהשתלהבות בלתי נשלטת.


גלעד הביט בשעון, "ההפסקה נגמרה".
הם קמו מהגדר, מזיעים מהתרגשות ובעיניים מבריקות נפרדו בהכאת אגרוף על אגרוף.
ואז הלכו.
כל אחד לאוטובוס רעהו.


"למה ימינה? דימונה זה שמאלה", קרא שר האנרגיה והתשתיות.

"אתה בטוח?" שאל סגן ראש הממשלה שישב לידו.

"בטוח, המשפחה שלי מירוחם, אני מכיר את האזור הזה מצוין. הלו, נהג, טעית!"

"שקט שם", אמר אחד המאבטחים.

"נהג. אתה נוסע בכיוון ההפוך!" שר האנרגיה ניסה לקום אבל יד כבדה הושיבה אותו בחזרה. "תרגע", אמר המאבטח במבטא כבד.

"הוא צודק" התרוממה שרת הבריאות ממקומה, "האוטובוס נוסע מערבה".

"אנחנו נוסעים לצאלים", צעק גלעד ממושב הנהג, "תשליט שם סדר, בוריס".

והמהומה שהקימו הפוליטיקאים המבוהלים הסתיימה בכמה מכות חשמל מרגיעות מהשוקר של בוריס.

הניפנוף בתעודות הדיפלומטיות לא הועיל למדינאים המפורסמים מול השומרים שבקושי הבינו עברית, ובלילות צפו רק בערוץ הספורט ברוסית. הרבה פוליטיקה לא רוכשים שם.

גם בצאלים קבל את פניהם צוות חסר ידע באזרחות. שמיד ערך עליהם חיפוש.
"בלי זכוכיות, בלי מחטים, בלי שרוכים. כן גם אתה אדוני היקר.... מה? אתה ראש הממשלה?! נכון נכון, יופי. וכל אלה כנראה חברי הממשלה שלך, נכון?"
חברי הממשלה הנהנו בעיניים דומעות.
"יופי, אז עכשיו ממשלת ישראל מקבלת זריקה קטנה, ואחר כך ארוחת ערב, והממשלה הולכת לישון".

צעקות המחאה דעכו לאט לאט כשהאחים בחלוקים הירוקים הפגינו את שריריהם.
ִ

ובנתיים, בדימונה. בתוך בונקר סודי ביותר התנהלו דיונים סוערים והתקבלו החלטות הרות גורל, החלטות שאת תוצאותיהן...

נו, אין צורך להאריך. כולכם הרי יודעים איך נראית המדינה.

באנו לעולם הזה כמו אמנים לסיבוב הופעות לעלות על הבמה, לשיר את השיר שלנו, ולחזור הביתה. החוק היחיד של הדרך הזו הוא ללכת באמת עד הסוף, גם כשהיא חותכת, גם כשהיא שורפת את הנשמה.

בהתחלה הכול היה פשוט.
אמא צוחקת, אבא שמח, בית חם, אור ושקט, בלי דאגות. עד שגדלנו. משהו בעולם הזה לא אהב את זה, לא אהב את הרצון שצמח לנו ואת הדרך שפתחנו, ואז מישהו התחיל לגייס כוחות כדי להכניע אותנו.

לאט לאט למדנו את הכללים שלו , מה מותר ומה אסור, איך להיות בסדר, איך להיות ראויים, ואיך לא לכעוס, לא להטריד, לא להפריע. הלכנו בדרכיו: לפעמים הצלחנו, לפעמים לא, והרבה פעמים קיבלנו מכות ושתקנו. העיקר שיהיה שקט, העיקר לשמור על שלום, עד ששכחנו את עצמנו.

עם השנים שתקנו עוד ועוד, הרי שתיקה זו "זכות" ככה לימדו אותנו, עד שיום אחד כבר לא נשאר בפנים אף קול. והנה הוא עומד תחת החופה . קדושה, תפילות, חלומות, הכול מהתחלה. אבל בוקר אחד היא קמה ולא שמחה. והיא הרי צריכה להיות שמחה, כי כל החיים עובדים בשביל המטרה הזו. אז היא כועסת , והוא שותק.

כך מצטברות שתיקות, שנים של כאבים דוממים, שכבות עבות של שקט. לא להגיב, לא להכאיב, לא לפגוע; להיות צדיק, להיות איש טוב. אבל באמת , הוא באמת לא כועס? באמת לא נפגע? באמת שמח? או שבעומק פנימה נרקמות צלקות של שנים , הסתרה יפה, עטיפה קדושה, לכאב שמעולם לא קיבל שם.

זה נשמע טוב על הנייר התגברות על המידות, שלום בית , אבל לפעמים זו אמת שמטשטשים, זו אמת שמחביאים. ובפנים זה שורף, וזה שקט של שקר. כי השם לא רוצה שתיקות של פחד; השם רוצה אמת ,לב שמדבר, לב שאומר את הכאב בכבוד, לב שיודע למחול באמת מתוך פיוס, ולא מתוך מחיקה.
כי כשאני שותק, ובפנים הכל בוער, זה שתיקה אמיתית שהשם יתברך שמח ממנה, או שקר ?

כי אחרת אנחנו נראים כמו עובדי השם, אבל בפנים אנחנו רק אוספים עוד ועוד שאריות של כעס, עלבון ופגיעה. בסוף, אנחנו לא נשלחנו לעולם הזה בשביל לשתוק ולא בשביל לחייך כשהלב מדמם .

באנו לכאן כדי לחיות באמת לדבר את הכאב , לחבק את הפחד, ולהיות שלמים, לא מושלמים. השם לא רוצה מאיתנו הצגות, הוא רוצה אותנו אנחנו, עם כל השברים, עם כל הצלקות, עם כל החיוכים האמיתיים שנולדים אחרי בכי.

והדרך הביתה היא לא דרך של שתיקות, אלא דרך של אמת , אמת שמרפאת, אמת שמשחררת. ואז, כשנחזור הביתה מהסיבוב הזה, נוכל לעמוד מולו עיניים לעיניים ולומר בלב שלם: הלכנו בדרך, באמת ,עד הסוף.

קול דודי
דופק הוא כבר,
נוקש,
מבקש,
דומע.
ברמה נשמע
שופר,
הלב מטה אוזניו,
שומע.

"השיבנו ונשוב",
רוצה הוא,
אותנו.
גם אם חטאנו
שוב
ושוב,
ממתין ומחכה
לתשובתינו.

יום חדש, פורס
כנפיו.
שנה חדשה עולה
לה.
"שובו בנים",
לוחש האב,
ממתין הוא לנו, שם
למעלה.

חזור אלי
ונכיר,
בוא אל
אבא.
היה עימי,
בן יקיר,
מכאן ולהבא.

"פתחו לו פתח
כחודו",
הוא יפתח כבר את
השער.
מושיט הוא לנו את
ידו
כעוגן בין גלים
וסער

ליבי ער בפנים,
ער ומבקש
קרבה.
באמת ובתמים,
רוצה כל כך
לשוב כבר
בתשובה.