קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
ב"ה

יום אחד פתחתי את לוח המודעות, חיפשתי דירה.

ראיתי ניסוחים מאוד מעניינים, לאט ובהתמדה הצלחתי לפרש את מה שכתוב, ואני שמחה לשתף אתכם בפרשנות שלי.

למבינים בלבד – קודם כל יש כאן סוג של שוחד, חנופה במילים, רק אם אתה מבין אתה ראוי לכזאת עסקה, וכמובן מדובר בעסקה יקרה ביותר, שרק תבין כמה היא משתלמת, למוכר כמובן.

למשקיעים – דירה שאפשר לחלק אותה, זאת אומרת שאם תיקחו את החצר, ותדאגו שלא יישארו לכם חלונות לחדרים תוכלו לצופף שם זוג שיאלץ לברוח משם כמה שיותר מהר, אתם תשקיעו בארנונה זה בטוח.

ויש נכס עוד יותר משודרג גם למשקיעים וגם למבינים – משמע יש שטח אדיר, שאם תחלק אותו לאין ספור שטחים קטנים תוכל להיתקע עם הנכס לדורי דורות, אה, וכמובן תצטרך עזרה של ועד צדקה כדי לחלץ אותך מהעסק.

מבוקשת בשוק – הכוונה היא שאף אחד לא רוצה אותה כבר הרבה זמן, לכן כדאי שהיא תתבקש על ידך, לא מאמינים? תבדקו כמה פעמים כבר ביקשו לראות את הדירה הנ"ל.

שכנים מצוינים – תבדקו היטב מה הסיבה שהדירה נמכרת ולמה השכנים כל כך רוצים לעזוב, מספיק להכיר את האזור כדי להבין ממה יש להיזהר.

להיט הלהיטים – דירה שהמתווך כבר התייאש מלמכור אותה, כשתראה אותה, תבין למה.

נכס חלומותיכם – אכן זה היה החלום של המוכר, לפני שהוציא סכומים אדירים על הבניה, לא בהכרח שהקבלן אכן עשה עבודה מספיק טובה, נזילות? העיקר שהרצפה מבריקה, גם אם זה לא הטעם המדויק שלכם, כמובן שתשלמו על כל אריח טבין ותקילין.

ירדו דרסטית במחיר – עפו על עצמם, אבל הדירה לא במצב איי, איי, איי, תצטרכו לשלם על שיפוץ ככה שיצא לכם אותו מחיר כמו דירה משופצת.

אם כך איך תדעו למצוא דירה טובה?

חפשו את האנשים הענווים שלא מוסיפים מאה אלף לדירה רק בשביל ההתחלה, הם יתגמשו אתכם במחיר על עוד שבעים אלף, לא יפציצו בתארים על הדירה, דירה טובה ורגילה.
"עכשיו"
"בסדר גמור, אני רק...."
לא! עכשיו!!
כח טמיר הודף אותי באכזריות ומציב אותי מולה.
"עכשיו אדוני, ע כ ש י ו"
אני מושך מהמכנסיים את שולי החולצה ומתחיל לנקות את המשקפיים, אצבעות ברזל לופתות את ערפי "אתה מושך זמן, עזוב תמשקפיים".
אני מחזיר את החולצה פנימה לאט לאט מחליק כל קפל,
"נו כבר!" אני חוטף בעיטה מאחורי,
כשהוא בקריזה הוא נעשה ברוטלי, כח - הרצון שלי.
אני מביט עליה בשנאה כמעט,
"זה בטוח הכרחי?!"
הוא רק מגחך בחוסר סבלנות, "כבר עברנו על זה, יאללה זוז".
לפעמים נדמה שהוא זר, כח-הרצון הזה, בכלל לא חלק ממני.
אבל איך שלא יהיה כנראה שעברתי את נקודת האל-חזור, הוא חוסם בגופו כל אפשרות בריחה.
אני עוצם עיניים ומושיט אליה את שתי ידי. פותח לאט.
המגירה המבולגנת.
הגיע יומך!
היום אסדר אותך.

תאוצה זה חוק פיסיקלי, אם תרצה או לא תרצה,
שמונים אחוז הלכו לפח, השאר קוטלג, הכיפה תלויה בזוית משונה, פאה אחת מופשלת, פני לוהבות, וריד מתפתל בולט ברקתי, מבט אחרון במגירה המאורגנת לפני שאני טורק אותה בנונשלנט, מכין לי כוס קפה, ונוחת על הכורסא.

הַרֶגֶל
הרגל מתופפת בעצבנות,
והקפה הזה...
סתם קפה, שלא נגמר...

אנרגיה מסתחררת בעורקיי,
שרירי צוארי מכווצים,
אני מביט סביב בתזזית,
"מה עכשיו"?! "מה עכשיו"?!
הבטחתי לעצמי תחושה נהדרת כשאסיים, היכן היא?

סיפוק.
סיפוק??
לאיודע, אני מרגיש כמו קפיץ שהוכנס לצינוק למאסר עולם.
"מה עכשיו מה עכשיו"
איפה התחושה שהיתה לי קודם,
שהרגשתי שאני שווה משהו, שהעולם עוד זקוק לי, שיש לי עדיין תפקיד,
שאני עוד באמצע החיים, שיש מגירה שמחכה לי.
רק לי.
איפה אתם עכשיו, כל הקאוצ'רים ומדריכי האנטי-דחיינות?!
מה עשיתם לי מושחתים?!
אני שופך את שלושתרבעי הכוס לכיור בנהמה, מזנק אל הפח וגורר אותו אחרי.

לא כל תהליך הוא בלתי-הפיך....

המגרה נפתחת לרווחה,
הפח מונף אל על,
ו...."

"אז מה דוקטור, נכון אני בשליטה?!
"אממ כן, רק אמור לי שוב, באיזה יום הפסקת על דעת עצמך לקחת את ה..." "אתה לא מקשיב לי דוקטור! לא הפסקתי, הכפלתי את המינון!"

כפתור מסוים נלחץ,
דלת מסוימת נפתחת,
ושני אחים בחלוקים ירקרקים נכנסים ומפגינים את שריריהם.
יש לו שני בתים, לאח'שלי.
והוא רק רוצה עוד אחד.
קטן.
פרטי.
שלו.

יש לו שני בתים, לאח'שלי
שתי כניסות, ודלתות שמזמינות
לחיים מאתגרים-
בכפול.

אח שלי,
רק רציתי להגיד לך-
אתה גיבור על.

מהצד אני רואה אותך:
פותח דלת אצל אבא,
עושה טוב.

פותח דלת אצל אמא,
עושה טוב.

וכמה אכפתי אתה,
וכמה מסור.
כמה עקבי, וכמה שמור.

אתה מפזר ביקום הזה,
רק טוב.

מהצד אני רואה-
איך החיים האלה
לא ישברו אותך יותר,
אחרי שנפלת וקמת-
יציב וחזק הרבה יותר.

אח'שלי, תדע לך-
אתה עוקף ת'חברים בסיבוב המהיר,
כזה שרק חיים בכפול יודעים לייצר.

אח'שלי,
רציתי להגיד לך-
אתה מדהים.
ואיך זה שאתה לא יודע את זה?

אולי בגללכם, אנשים?

אז בבקשה, תגידו לי:
מה יש לו שם, בתוך הבתים,
זוג מפלצות בחוזקה?
אולי סודות אפלים, שרובצים בשתי כספות רחוקות?

אנשים, בבקשה ספרו לי סוד,
מה לוחשים עליו ברחוב?
שיש לו שתי בתים, אבא, אמא ובתים נפרדים?

אח'שלי,
רק רציתי לבקש ממך:
אל תאמין להם.

הם מציעים:
גרושה
אלמנה
חולה
ומסכנה.

אל תאמין להם,
אילו שמצקצקים בלשונם, משכנעים אותך:
תתפשר
תמהר
תיבהל
.

אל תאמין להם.
אתה שווה. באמת שווה. יותר.

אח'שלי,
אתה גיבור, כבר אמרתי,
נכון?

וזאת שתזכה בך,
אני מבטיחה-
תהיה מאושרת.

מוקדש בהערכה לאח'שלי,
ובהערכה גדולה לכל מי שמסכים לפתוח את הראש,
לדרוך על מוסכמות, לצבוע עולם באור אוהב יותר
.
לפעמים כל מה שהיא צריכה זה, רק שתקשיב לה רגע - לצעקה הזאת.

לכאב הזה. שיושב שם בתוך קופסא בלב וקופץ סערורי ומעיף שם בפנים כיסאות ושולחנות.

לפעמים כל מה שהיא רק צריכה ממך, זה רק את זה.

שתהיה שם בשקט עד עשר, ותקשיב.

שתהייה שם בדממה עם הצעקה הכי חזקה שבאה מהשקט הכי גדול של הלב.

מהמקום הזה ששתק כל כך הרבה שנים והיה חזק. עד שזה נגמר.

מהמקום הזה שהכאיבו לו כל כך הרבה פעמים, והוא דחף הכל עמוק עמוק הכי בפנים, שאף אחד לא יראה, לא ידע, ועכשיו הוא נחנק ולא מצליח לנשום כי זה חוסם עורקים.

המקום הזה שאף אחד לא שמע עליו ולא ידע, כי הוא חזק ומצליח. וחזקים לא בוכים לעולם.

שנפגע כל כך הרבה פעמים מאנשים לא טובים, ולפעמים, לא בכוונה, גם מאנשים טובים.

שנפצע מחרבות פה וממכות תוכחה של חברים קרובים או רחוקים. בצדק או שלא.

וזה כל כך כואב לשתוק, וזה כל כך כבד.

:coffee:

לפעמים כל מה שהיא צריכה, רק שתקשיב לה רגע - לדממה. למשהו שהוא עמוק עמוק. שאין שם שכל ואין שם פתרונות.

וזה כל כך קל, לתת לה לנפש מיד פתרונות עצות, דעות מחשבות...

וזה כל כך קשה רק להחזיק כאב ולהקשיב לו בדממה בלי לגעת, לתת לזה לבוא. לכל מה שיש שם בפנים, בכבוד. בשקט. בביטחון.

וזה יבוא לאט לאט. דווקא מתוך הדממה, תבוא הצעקה הכי גדולה שלא נשמעה עוד מעולם.

הצעקה הזאת שיבואו אחריה מלא דמעות נקיות, של מים חיים.

צעקה שתנקה אבנים על הלב החסום מגושים של כאב של שנים.

דווקא מתוך ההקשבה ההמתנה, הקבלה וההסכמה, יתפנה מקום לטוב אחר לבוא.

רק לתת לה מקום.
אני רוצה להעלות את זה כמאמר ומרגישה שלא יצא מדי טוב, אשמח מאד לביקורת מפורטת. (דרך אגב, אשמח גם לעצה- תחת איזו קטגוריה להכניס את המאמר?) תודה רבה!


בס"ד

אם מישהו היה מסתכל עליו לאורך זמן, הוא היה רואה כוכב בודד.
אף אחד לא הסתכל עליו לאורך זמן ולכן כולם חשבו שאך סנטימטרים ספורים מפרידים בינו לבין כמה מחבריו.

ילדים קנאו בו על היותו ער בכל הלילה, מבוגרים שקר להם בלב ניסו למצוא אותו- נחמה בתוך החושך.

הוא באמת לא בודד. הוא לבד, זו לא בדידות. ולא המחשבה על אחדותו המדומית עם חבריו היא זו הדוקרת את ליבו הזוהר בזוהר שעין אדם לא מסוגלת לו.

יש בו אור, אור גדול, אור זוהר. אבל ממבט לילי תמידי על כדור הארץ הוא יודע שאין מבחינים באורו. מבחינים בנצנוץ קטן בתוך אפלה גדולה, עוצמתית. והוא? אור קטן בתוך החושך.

אולי הוא ייכבה. למי זה יפריע? למי מועיל אור קטן בתוך ים חשכה? הוא לא מועיל בהמצאותו, לא יזיק בהעדרו.

קרן אור אחת נכבית. אף גבה לא מורמת בכדור הארץ בתדהמה. קרן שניה נעלמת, החושך גדול מספיק בשביל להבליע אותה, לכסות על העדרה. קרן אור שלישית. הכוכב מהבהב. כדור הארץ מטשטש מולו והוא לא יודע אם בגלל דמעותיו או בגלל שהוא הולך ונעלם.

קרן אור רביעית.
"מה אתה עושה?" צעקה כוכבית הגומעת אלפי קילומטרים. צעקה שרק אור גדול מסוגל לה.

"איני מאיר כל כך גם ככה" הוא משיב בצעקה חלושה, של כוכב שרב אורו כבוי. "מדוע ישנה ליקום הגדול אם אורי הקטן לעיני העולם יחסר?".

שתיקה. כנראה לכוכב הקורא אין תשובה לענות לו, הוא צדק. קרן חמישית נכבית.

"אני לא מבין" שוב הקריאה הכוכבית, החוצה קילומטרים בכח אורה.

"מה?" קולו של הכוכב כבר לא נשמע.

"מה הקשר אליך?".

"מה? זה אני". כנראה שהכוכב השני אינו שומע, קול הכוכב אבד כליל, אבל שאלתו מהדהדת בחושך ובשקט.

"ואם זה אתה? האתה בראת את עצמך? בידך לקבוע האם תפקידך חשוב? בידך להחליט להפסיק למלא אותו? אתה תעשה את שלך".
קרן אור אחת נדלקת בשמיים, "ואם איני יכול- אלא אור קטן?" לחישת אור וקרן, שמיים וחושך.
"אז האור הקטן הזה- הוא תפקידך, ואותו עליך לבצע בשלמות".

ארבע קרניים נוספות נדלקות, ואף חיוך אינו מאיר בכדור הארץ למראיהן.
אבל אין זה נוגע לכוכב.
וואו. די הרבה זמן חיכיתי להיכנס לקהילה הזאת, עקבתי מהצד, והייתי בטוחה שייקח לי חודשים להעז לפרסם משהו;)
אבל למרבה הנס בדיוק השבוע הייתה כתבה בקטיפה שהעירה לי תחושות ממילוי מקום ישן ושכוח בכיתת תקשורת, והייתי חייבת לזעוק את הזעקה שלהם;)
התוצאות לפניכם.
מוקדש: לילדי כיתה א'2.

פסבדו חיים
אסור לך להיגעל משאריות של תפוח נגוס.
אסור לך להודות שהבד של החולצה החדשה מציק לך.
אסור לך לבטא את הטעם שלך, להיות מי שאתה.
אסור לך לגלות לאנשים שהם עומדים להיכשל. אפילו שברור לך שזה מה שיקרה.

לאנשים אחרים מותר. לאלו שאין להם בתיק הרפואי אבחנה באותיות אנגליות.
לאלו שקובעים את כללי המשחק כאן.
לך אסור. אתה מסומן.
עליך יגידו שיש לך ויסות חושי, והיפראקטיביות, ושאתה לא מבין קודים. ומי אתה בכלל שתביע דעה, ילד תקשורת שכמוך.

תנשוך שפתיים ותפנה את השאריות של התפוח. תלך עם החולצה החדשה עד שהעור שלך ישתפשף ויפצע ויהיו לך ראיות אמפיריות שהבד שלה לא מוצלח. תשב בשקט ותחכה שאנשים יטעו ויכשלו-כמו שצפית מראש- ובשום פנים ואופן אל תאמר אחר כך 'אמרתי לך'.
אל תגדיל ראש, אל תיזום, ולעולם-לעולם אל תסמוך על שיקול דעתך. אתה הרי חושב שונה, אחר.
תתנהג בדיוק כפי שמצפים ממך, אם יש לך ספק אל תעשה כלום. תמחק את עצמך. תשתוק כמה שיותר.
יחשבו שאתה נורמלי. יאמרו שאתה קלאסי כזה, רגיל. המסכה שלך שכל כך עמלת לבנות, תהיה בדיוק כמו האנשים האחרים. תהיה שייכת.
אבל אז, אף פעם לא תחיה את החיים האמיתיים.
ב"ה

איך מסבירים למישהו ששונא אותך שאתה צודק???

כשמישהו שואל שאלה שמטרתה להשפיל אותך, לא יעזרו כל ההסברים שבעולם, ולהיפך כשאתה מסביר אתה ממשיך את תהליך ההשפלה.

ברגע שקלטת שאתה יעד להשפלה, התגובה שלך היא לא על השאלה, אלא על ההשפלה, לכן אתה לא תענה על השאלה אלא תגיב תגובה משלך לפי מה שאתה חושב לנכון ששונאיך ישמעו.

לכן כאשר דרום אפריקה תובעת את ישראל על רצח עם, אין כאן שאלה שיש אפשרות לענות עליה, כל תשובה תהיה גרועה.

התגובה החריפה היא התגובה למי ששונא אותך, אתה לא מסביר, לא מתנצל, לא משתף, כי הרי הדברים ידועים, אלא חותך ישר לנקודה.

"אתם שותפים לשנאה, אתם מעוניינים לפגוע בנו"

ואם כך אין לנו על מה לדבר.

תגובה כזאת, היא תשובה ישירה שנוגעת ישר בנקודה.

אז אולי לא נזכה בדיון בהאג, אולי שונאי ישראל יכריזו עלינו שאנחנו האשמים.

אבל הם יעשו את זה בכל מקרה.

התפקיד שלנו הוא לשמור על הכבוד שלנו.

אל תדמו בנפשכם שהסבר על הזוועות יכול לשנות תפיסת עולם של שנאה.

אל תדמו בנפשכם שהסבר יועיל, להיפך הוא יהפוך אותנו לחלשים עוד יותר.

גם אם נסביר אלפי פעמים, אנחנו הצד הנרדף, פגעו בנו באכזריות, הם יבחרו לעוות את הנתונים באופן מקומם, להציג מצג שווא של מסכנות, של חורבן, החורבן שהם עצמם ייצרו.

זהו דרכו של הרוע, השלב הראשון הוא הרס עצמי, ואחר כך האשמת האויב בהרס שהוא עצמו ייצר, ואחר כך לעג ציני להתגוננות שלו
זהו דפוס מוכר אצל מחוללי הרס.

אולי לא מספיק חכם לאפשר להם את התענוג המפוקפק הזה.

הדרך של האויב היא לגרום לך להסביר.

כשאתה מעביר מסר חד ברור וחותך, אתה אמרת את מה שיש לך לומר.

לאמירה שלך יש כוח, וביחוד כשאתה הוא הבוחר לענות, ומה לענות.

והתשובה היחידה היא:

"אתם שונאי ישראל"

תבחרו באיזה חלק של העולם אתם בוחרים להיות בחלק של הרוע או בחלקת אלוקים.

ואוהבי ישראל יעמדו כנגדם.
המקום: עמק חורפי מלא צמחי בר, שעדיין קוצים עייפים עמדו יבשים בשוליו,
חמורים מוזנחים רעו שם, תולשים עלי גדילנים בקצב מונוטוני, לועסים.
נוף של הרים הקיף את העמק, חוטי חשמל מתוחים מצד אל צד, השמים יפים ומעוננים
האיש: עמד בפתח המכונית הישנה שלו, חסרת חשיבות ואופי, סתם מכונית שלא שווה לכתוב עליה כלום.
בידו הוא אחז בסיגריה בוערת, ממש בקצות האצבעות, כדי שהריח לא ידבק אליו,
באופן רשמי הוא הפסיק לעשן מזמן, אבל בתא הכפפות הוא שמר קופסה, עטופה בשקית ניילון לשמירת הטריות.
הפוד טראק: עמד בין כמה עצים, הוא נשא שלט קטן - ליקוטי בתר ליקוטי, האיש נהנה מאוד מהשנינות, והיה מתפאר בה באוזני כל מי שהסכים להאזין לו.
התפריט: מזון מן הטבע, עשבי בר, עלים ירוקים ופטריות שהוא אמור ללקט כאן באחו.
הוא חשב על החמורים שמנשנשים מהחוביזות שהוא אמור להפוך לקציצות, איך מסלקים אותם מכאן, ושל מי הם בכלל.
המשימה: לרדת ליער לבד, הוא היה אלוף בליקוט, הוא הכיר כל עשב ושיח, ואפילו את המלאך שאומר לו גדל, אבל פחד גדול היה לו לשוטט לבד ביער, כל רשרוש של שחרור הקפיץ אותו, אבל היו כמה מציאות טובות, והוא התנחם בצרור אזוב טרי ורענן שהצליח למצוא בין שיחי הבתה.
הגדרה: בין הפוד טראק לעץ הפקאן, הוא גידר בכלונסאות רופפות שטח נחמד, ומעל הגדר ואפילו מתחתיה, דילגו תרנגולות וגם תרנגולים, שהטילו ביצי חופש חומות ונחמדות, שאותן גזל האיש אל חביתות החורף המפורסמות שלו.
גם כמה עיזים הוא גידל, הן היו מעט חצופות לטעמו, והן התחרו איתו על עשבי החורף הטריים והטעימים.
המשגיח: בהתחלה הוא לא הבין את הקונספט, אבל אחרי הכשרה קצרה הוא מצא את עצמו יושב מול שולחן אור, פולה חלזונות מצרורות של חרדל בר, ובוחן את חסת המצפן באמצעות זכוכית מגדלת, הוא רחץ במים עשבים שמעולם לא שמע את שמם, מחמת שהיה חירש מאוד.
הלקוח הקבוע: היה מזמין את סלט האספסת שלו, ומדגיש מאוד את העובדה שהוא רוצה תוספת חרדל לבן, האיש היה מגיש לו גם משקה אלכוהולי עשוי מינבוט לבן מותסס, הלקוח היה משתעל בשעת השתיה, והאיש חשש מעט לשלומו.
דמי החסות: הם היו קבועים, הבדואי היה יורד מהפג'ארו המאובקת שלו, והאיש היה מעביר לו את המעטפה, ומכיוון שביזנס זה ביזנס, הם היו מתחזקים אחד את השני בתשורות קטנות, הבדואי היה מביא לו עלי מלוח מהמדבר, שלטעמו היו מהמשובחים שטעם, והאיש הביא לו נתחים מגבינה חסרת שם אך מלאת עובש, שהתיישנה במערה שנמצאת לא הרחק מהפוד טראק.
הפרסום: לא הגיע בבת אחת, בהתחלה זה היה מקום שקט ומלא שלווה, רק אחרי שפתאום הוא הפך לטרנד, מגרש החניה הלך ונעשה צר לעשרות הרכבים שגדשו אותו בימי שישי ובסתם ימים, הוא נאלץ להנחות את ההמונים לחנות על חלקת האספסת הכי טובה שלו.
המחסור: בעשבים טריים הגיע אחרי בצורת די קשה, ואחרי קטיף מוגזם לחלוטין של כל עשבי הבר האכילים באזור, המשגיח החירש לא היה לבד, הוא העסיק עוד שלושה משגיחים קטנים, דברנים גדולים, שסייעו לו להמשיך לקיים את הפוד טראק ככשר למהדרין.
המרחקים: שאותם האיש היה צריך לעבור בכל יום, על מנת שיוכל להמשיך לספק את הסחורה, הלכו וגדלו, הוא התחיל להעסיק את הבדואי ומשפחתו בליקוט, והם היו פושטים על שטחי הבר ומביאים לו מכל הבא ליד, זה כבר לא היה הקטיף המדוייק והמתחשב שלו, הסביבה כולה התחילה להיות דלה בצמחיה, כתוצאה מקטיף יתר.
הסגירה: היתה בלתי נמנעת, המשגיח כבר כרע תחת העומס והתפטר, אף משגיח לא הצליח להחליף אותו, והרבנות הסירה את ההשגחה ולקחה את התעודה.
האיכות ירדה ואיתה גם כמות המבקרים, וגם חשבון הבנק נעשה דליל וריק.
השריפה: לא פרצה באמצע הלילה, הבדואי הגיע ביום של הסגירה, פח דלק בידו, שפך על הפודטראק והצית אותו באמצעות הגפרור שאיתו הדליק את הסיגריות של שניהם.
על שני הכיסאות האחרונים שנותרו מהפודטראק, הם ישבו ועישנו, ואחרי כמה מילות פרידה, הבדואי עלה על הפג'ארו ונסע למדבר.
חמש שנים אחר כך: השלד החרוך של הפודטראק נשאר עדיין על התלולית בקדמת העמק, עשבים שוטים ומיני מטפסים כיסו אותו כמעט לחלוטין, בעמק רעו חמורים אחרים, והוא היה מלא ושופע בירק עסיסי.
האיש סיים את הסיגריה וחזר למכונית שלו, שילב להילוך ראשון ונסע בזהירות החוצה אל הכביש הראשי.
1704896180434.jpeg
.
אני אכתוב
אני אדבר אל עצמי
במין מילים כאלה של פעם
אולי אעשה לי אמבטיה
כמו אז

התקרה הזאת
שפעם היתה משיבה מבט
היום היא סתם תקרה
כמו שאני כבר כל כך סתם
הסתתמנו שנינו

ובכל זאת אני משהה עליה את עיני
כמו שבוהים בין שורות להבין מה לא כתוב שם

שעה מוזרה
אולי אעשה לי אמבטיה

אני אשים לב כמה אני שותק
אשים לב איך בלי סיבה אני חולץ נעליים

איך אני נזכר שעברתי ליד אולם צוהל
ובפח האשפה היה מוטל זר פרחים

לשקוע
לא חשוב במה
לרדת אל מתחת למפלס ההכרה
להסתכן

מרוב רפיון אני לא מרגיש את הידים
מוטל מתחת לעצמי
כבר שנים שלא בכיתי

דברים לא נגמרים
הם נעלמים ומופיעים מחדש
מכאן ומשם וככה וככה
שוב ושוב

אבל אנשים....


אלך לעשות אמבטיה
אקשיב למים

מים

אם הם חמים מספיק
יש בהם תשובות

באמבטיה לאור נר
אפשר לשמוע שכשוך

טיפה נופלת

ההרהורים שלי מקימים משפחות משל עצמם
מורדים בבית אמא
נודדים לחפש זהות חדשה

הצליל הנוזלי קריסטלי של הטפטוף
מהדהד מקירות החרסינה
מוחי נטוש

השקט העמוק אוחז בי כתנוק
ומעיף אותי מעבר למעקה הענן

בצניחה חופשית מתפרפר גופי
וההילה שלי נפרשת ברשרוש
האוקיינוס הכחול שתחתי קרב במהירות
אני מתעגל וצובר תאוצה

השקט גוחן מעבר למעקה ועוקב
אני נקודה זוהרת בעיניו
נקודה שנורית ללב ים

פלופ

מה קורה לטיפה שנופלת לאמבטיה?

זו שאלת זן,
מוחקת תודעה

אני לא בטוח אם אני מדבר לעצמי בקול רם
או שזו התשובה של המים
אני חלק מהאוקינוס עכשיו

וככזה
אני מקבל גישה למידע סודי
שר-של-ים מגלה לי דברים
רוח אלקים מרחפת על המים
ואני עוצם עינים ונותן לראשי לשקוע

המים מציפים את פני הרוגעות
שתים שלש בועות מתפצחות ושוככות
וזהו
התאפסתי לבראשית

בלי תוהו ובלי בוהו
חושך נעים בתוך תהום


ואתם שם, בסלון.
בלה בלה בלה בלה
די עם זה
מספיק
לכו תעשו אמבטיה

.
בס"ד


זה קורה במשפחות הכי ברוכות: הילדה מגיעה לגן עם גרבים שחורות וסנדלי זהב נוצצות. שתי קוקיות מעטרות את ראשה. קוקיה אחת נושקת לקודקוד והשניה דבוקה לעורף."נולד לנו תינוק חדש - אז אבא הלביש אותי היום", היא עונה בפה חסר שיניים לעיניה המשתוממות של הגננת.


זה קורה במשפחות הכי מעולות: אב המשפחה יירד אל הרצפה לשחק עם הילדים בסביבונים, יתלהב מהאורות והצבעים. ורק בלילה, בזמן שאיש לא צופה בו, ישחק שוב. בשביל הילדים. מה זה משנה שהם ישנים?


זה קורה במשפחות הכי מסודרות: הבית יהיה טרום פסח, מנוטרל מכל שקד מרק או אבק קורנפלקס. כל המשפחה תלך דרוכה אחר הנר והנוצה במטרה למצוא את הפירור האחרון. אבל אז הקטן שבחבורה יגרד בפדחתו, יאמר: את הפירור העשירי אני לא זוכר איפה החבאתי".


זה קורה במשפחות הכי שמורות: המשגיח בישיבה יגיע לטיול המשפחתי בגולן עם מכנסים קצרות מעוטרות בשודדי ים חצויי מבט, וכל המשפחה תעמוד מולו פעורת עין ולשון.


זה קורה במשפחות הכי טובות: החתן יגיע לשבת גיהנום ותמיד יהיה את הזאטוט התורן שידבק אליו, ישאל שאלות שלאיש אין עליהם תשובה: "תגיד, למה יש לך הרבה שערות על הידיים?"
  • 428
  • ב"ה

    כדי להילחם באויב צריך להבין את האידיאולוגיה האסטרטגיה והטקטיקה שלו.

    אסור לזלזל בכוחות של האויב, גם אם נדמה כי האויב סופג הפסדים.

    גם אם נדמה כי הלחימה שלו מתבצעת על סמך חולשות, בכל זאת חשוב להבין את התפיסה של האויב כדי לדעת איך למוטט את האסטרטרגיה שהוא בנה.

    חלק מהאסטרטגיה של האויב היא זלזול בחיי אדם, ה"בלתי מעורבים" שלו, הכל משרת את המטרה "הקדושה" לפגוע בישראל חלילה.

    אם זו חלק מהאסטרטגיה אל לנו לחשוב שהדבר מגיע מתוך חולשה או מעיד על חולשה, אלא הדבר נובע מתוך רוע, ולכן הצגת הדברים באופן הזה תשנה את התפיסה שלנו כי הדבר מעיד על חולשת האויב.

    כמו כן המלחמה של האויב מתוך מנהרות ומלחמת גרילה של מפגעים שיוצאים בקבוצות קטנות היא חלק מהדרך להחליש אותנו.

    הדבר הכי דומיננטי במלחמה הוא שהאויב משתמש בכללי אנוש בסיסים כדי להילחם איתם.

    אם נזעקנו בכל פעם מחדש כשהשימוש הציני של האויב זעזע אותנו, כמו מפקדות בתוך בתי חולים, יצירת מגן אנושי על ידי נשים וילדים, גניבת סיוע הומניטרי, השימוש באמבולנסים לצורך לחימתי, הרי שעלינו להכיר בדרך הפעולה של האויב.

    הכרה בדרך הפעולה של האויב תחכים אותנו, כאשר לא נזלזל בכוחו, וברצונו, נוכל לדעת לאן האויב מוביל אותנו.

    והוא אכן מוביל, מלחמה ארוכה מתישה בתוך השטח שלו.

    אם חשבנו שאנחנו מבטלים את כוחו של האויב, ממוטטים את שלטון החמאס, עלינו לחשוב שוב.

    עלינו לחשוב לפי דפוסי החשיבה שלהם, לא לפי דפוסי החשיבה שלנו.

    כאשר הם טוענים שהם מנצחים הם באמת מתכוונים לזה, עלינו לבחון מהי הצלחה מבחינתם, האם אנחנו מובילים או אולי הם מובילים.

    המחשבה הזאת צריכה ללוות אותנו בכל סוגי הפרמטרים, למשל, אם אותם אנשים קוראים לעצמם בשם שונה, אבל שומרים על אותם המטרות, אז הם הצליחו לתעתע בנו.

    אם אותם האנשים יכולים לשקם את ההריסות, כמובן על ידי תרומות, למטרת לחימה חוזרת ולא למטרת שיקום ובניה, אם יש להם מקורות שמזינים אותם, אם יש להם מעברים, אז לא תועיל לחימה נקודתית.

    פגיעה בתשתית, פגיעה בדרכי ההובלה, יכולה ליצור מציאות אחרת.

    בעבר היתה דעה שחינוך מחדש עידוד השכלה ויצירת תנאים מתאימים לטיפוח האוכלוסייה יועיל.

    אולם התבדינו, מסתבר כי המטרה העיקרית, קרי האידיאולוגיה של שנאת ישראל, לא תוכל להוות תחליף לשאיפה של העולם הישר.

    עלינו ליצור בעזרת ה', מציאות חדשה, שכוללת שליטה מלאה של ישראל על השטח, מניעת דרכי התחמשות דרך צירים, ובעיקר הבנה שגוף טרור אינו יכול להתקיים.

    מלחמת ההתשה צריכה להסתיים, המושגים של מגן אנושי, צריכים להתהפך.

    המשמעות היא שאם כל מה שיש לך הוא רק מגן אנושי אז הרי שאתה לא תהיה קיים והמגן האנושי הוא זה שיתקיים.

    מי שמבין את עומק העניין יבין שהמגן האנושי הוא הבסיס של העניין, האידיאולוגיה שמובילה את האסטרטגיה שבאה לידי ביטוי בכל המהלכים הטקטיים של האויב.

    ברגע שפירקת את המגן האנושי האויב חשוף, אין לו הגנה אחרת, ואין לו מלחמה אחרת.

    זהו יסוד חשוב מעין כמותו, ודי לחכימא ברמיזא.
    הותר לפרסום / א. כהן

    בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וַיְחִי חָזַר שׁוּב הַנְּאוּם
    זָעַק הַמַּגִּיד: הרה"ג בָּרוּךְ רוֹזֶנְבְּלוּם
    לְיַד קֶבֶר הַחֲזוֹ"א, הַמַּצָּב עָצוּב וְעָגוּם,
    דו"צ מוֹסֵר כָּל יוֹם בְּדִיּוּק אוֹתוֹ דִּקְלוּם:

    אַתֶּם יוֹדְעִים מָה זֶה "הֻתַּר לְפִרְסוּם"?
    זוֹ עוֹד אַלְמָנָה שְׁבוּרָה שֶׁזְּקוּקָה לְנִחוּם
    זוֹ מִשְׁפָּחָה שֶׁצְּדָקָה בִּשְׁבִילָהּ זֶה כָּל סְכוּם
    זֶה עוֹד יְתוֹמִים שֶׁמְּחַכִּים שֶׁאַבָּא ע"ה יָקוּם

    הֲרוּגִים וּפְצוּעִים קָשֶׁה זְקוּקִים לְשִׁקּוּם
    זִמְזוּם אַזְעָקוֹת וְיֵרוּטִים בּוּם אַחַר בּוּם
    הַכֹּל הָלַךְ אַחֲרֵי הַחִתּוּם הוּא כְּתַב אִשּׁוּם
    בְּהוֹשַׁעְנָא רַבָּה נִמְסְרָה הַפִּתְקָא לְיִשּׂוּם

    אוֹי לָנוּ כִּי הֻשְׁבַּרְנוּ נִקְבַּע מִסְפֵּד וְצוֹם
    ק-ל נְקָמוֹת הַשֵּׁם, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם
    הַלְּוַאי וְכָל זֶה הָיָה רַק בַּלָּהוֹת בַּחֲלוֹם
    בעז"ה, שֶׁיִּזְכּוּ לַחֲזֹר מֵחֶבֶל עַזָּה לְשָׁלוֹם

    שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו נֶאֱבַק בְּעַזּוּת גַּם בְּבֵית חָ'נוּן
    אָנָּא ה' קוּם, הִלָּחֵם לָהֶם, קַל רַחוּם וְחַנּוּן
    נִזְכֶּה מְהֵרָה לִגְאֻלָּה וְכָל שׁוֹכְנֵי אֶרֶץ יְקוּמוּן
    מִדְבַּר וּשְׁמָמָה יְשׂוּשׂוּם וְכָל פְּדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן

    עוֹד נִרְאֶה מֵהָעוֹטֵף וְעַד הַיָּם נוֹף קָסוּם
    שְׁמוֹ שֶׁל ה' אִישׁ מִלְחָמָה יִתְפַּרְסֵם וְיָרוּם
    בַּגּוֹיִים לֹא יִתְחַשֵּׁב, הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם
    בִּזְמַן שֶׁהָאוּ"ם-שְׁמּוּם, לֹא שָׁוֶה כְּלוּם

    לֹא כּוֹחִי וְעוֹצֵם יָדִי אֶלָּא יְמִינְךָ נֶאְדָּר וְעָצוּם
    לֹא נֵדַע מִלְחָמָה לֹא מָמָ"ד וְלֹא חֶדֶר אָטוּם
    רַב חֶסֶד וְאֶרֶךְ אַפַּיִם לֹא יִישָׁן וְלֹא יָנוּם
    הַשַּׁבָּת תִּשְׁמֹר אִם נַצִּיב סְיָג גְּבוּל וּתְחוּם

    רָצָה יַעֲקֹב לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ אַךְ הָיָה סָתוּם
    שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ נִמְצָאִים בִּזְמַן חֵרוּם
    הָעֵת, לְהִתְנַעֵר מֵעָפָר לְהִתְנַחֵם לְהִתְחַזֵּק וְלָקוּם
    אוּלַי יָחוֹן אוּלַי יָחוּס, שַׁעַר דְּמָעוֹת לֹא חָסוּם !
     תגובה אחרונה 
    אני צריכה להגיש אותו מחר. אשמח לקבל כמה שיותר ביקורת. על משפטי מפתח, על דקדוק, על הכל.
    תודה מראש.
    @לוטם
    @הווה פשוט
    @הקה
    @נ. גל
    מישהו?

    הניסיון מרומם את האדם

    לכולם יש ניסיונות, בכל גיל, בכל זמן, בכל מקום ובכל מצב. הניסיון הוא בחינה, נותנים לאדם להיות במצב מסיום שבו הוא נדרש לבחור, ובודקים כיצד יגיב. אם לטוב, ואם למוטב. יש ניסיונות מתמשכים ויש ניסיונות של רגע אחד. גם עוצמת הניסיונות משתנה מאדם לאדם. יש אנשים שד' מנסה אותם יותר, כמו א"א ע"ה, שד' ניסה אותו בעשרה ניסיונות קשים. ויש כאלו שפחות - שד' יודע שהם לא יעמדו בניסיונות, ולכן אין טעם לנסותם.

    הניסיון מרומם את האדם, למרות (ואולי בזכות?) הקושי. הכיצד?

    ניסיונות הם קושי. מבחן הוא דבר קשה. וכשלאדם קשה, הוא זקוק לתמיכה, לאוזן קשבת. והקב"ה "מבין ומאזין, מביט ומקשיב", הקב"ה תמיד פנוי לשמוע, וכשאדם מדבר עם הקב"ה, הוא מתקרב אליו, וקירבת ד' מרוממת. ולא רק זאת, אדם בצרה, מחפש להישען על מישהו, לסמוך על מישהו. והקב"ה "סומך נופלים", הוא סומך את מי שמחפש את סמיכתו. והאדם שמאמין רק בהקב"ה, וסומך עליו שרק הוא יכול לעזור, מתרומם, שנא' "נתתה ליראיך נס להתנוסס" "נתתה ליראיך נס"- ניסיונות של צרות הרבה (רש"י במקום). "נתתה"- מעתה תתן ליראיך הרמה להתרומם בעולם (מצודות דוד במקום).

    הניסיון מרומם את האדם אף מבפנים. נותן לו תעצומות להתמודד עם הניסיונות הבאים. הניסיון הוא כמו סיר רותח, שהאדם מושלך לתוכו. יש לו כמה אפשריות: או להתנמס, להתרכך ולהיחלש. כמו חמאה, שמספיק לה רק לעמוד ליד הסיר והיא כבר תתנמס. אבל הוא יכול גם להתקשות, להפוך לזעוף ומריר. כמו ביצה שמתקשה. אבל יש לו אפשרות להיות כמו פולי קפה, שמשתבחים במים חמים, הופכים את עצמם ואת סביבתם לקפה, לארומה משכרת. האדם יכול לקחת את הניסיון ולהתרומם בעזרתו. וזה הניסיון, זה המבחן, מה האדם יעשה, האם יתרומם או שמא ייפול?

    ישנו פתגם ידוע "מה שלא מחסל- מחשל". כאשר יש קושי, לאדם יש שתי אפשרויות: או להתחסל, כלומר לתת לקושי לנצח ולהתמוטט ממנו. או להתחשל, שזה לנצח את הקושי ולצאת מחוזקים יותר.

    ביומיום יש הרבה ניסיונות, כאלו שאנחנו אפילו לא חושבים עליהם. לא כל ניסיון שלא עמדנו בו גורם לנו "להתחסל", אך הוא בהחלט לא משאיר אותנו באותה נקודה, הוא גורם לנו ללכת קצת אחורה. לדוג': אם פספסנו את האוטובוס, (כן, זה גם ניסיון) והחלטנו לקטר ולא להודות להקב"ה על האיחור שלנו, מידיעה שד' עושה את הטוב ביותר עבורנו, ההחלטה שלנו מורידה אותנו לדרגה של "אדם שהחליט לקטר במקום להודות, כאשר הוא פספס את האוטובוס" ולעומת זאת, אם החלטנו להאמין שהכל ממנו יתברך, והכל לטובה, ולהודות, זה מעלה את דרגתנו והופך אותנו ל"אדם שהחליט להודות לד' על פספוס האוטובוס". וזו רמה אחרת.

    מילים נרדפות שיש במילון למילה "ניסיון" הם: ותק, השתפשפות ועוד. המילים האלו מספרות לנו, שהניסיון הוא פשוט הופך את האדם שעבר אותם לבעל ותק, לאדם משופשף. למרות שהכוונה פה היא בכלל אחרת. מילים נוספות הן: ניסוי ובדיקה. והן מגלות לנו שכן, הניסיון הוא ניסוי של האדם, שלאחריו ברור מיהו האדם. בודקים אותו בניסיון. אם הוא עומד בניסיון, התוצאות של הבדיקה היו שונות לגמרי אם הוא לא היה עומד בניסיון. וכשהוא עומד בניסיון, התוצאות טובות.

    למה מעדיפים לתת עבודה רק לאחר סטאז'? ברור, רק אדם שעמד בניסיונות של העבודה, צבר התנסות, ויכול באמת לעבוד בעבודה בלי להישבר. אף אחד לא רוצה מנתח שייבהל מהעובדה שחיי אדם נתונים בידיו, ומהבהלה הוא יאבד שליטה. אנשים רוצים אנשים שעמדו בניסיון, כנראה שאדם שעומד בניסיון הוא אדם יותר טוב מאשר שהוא לא התנסה, הניסיון הוא "השתפשפות", "סטאז'".

    לסיכום: עמידתו של האדם בניסיון מחזקת ומעצימה אותו. ככל שאדם עומד יותר בניסיון, כך הוא יוצא ממנו חזק יותר, עמיד יותר מאשר היה לפני. והלוואי ונזכה כולנו לעמוד בכל הניסיונות, ולצלוח אותם.
    'זהו.

    השנה זה לא הולך לקרות לי! השנה אני הולך לזכור את היום הולדת שלה. סופית!'

    כך זעקתי במחשבתי לפני כחודש.

    מה שהיה חסר לי זה התאריך... איך אני אזכור משנה שעברה...

    תחמן לא קטן אנוכי. בשעת הכושר הראשונה שאשתי הייתה במטבח, מדברת בפלאפון עם חברתה הוצאתי במהירות את תעודת הזהות שלה מהתיק ו... כ"ג כסליו!

    'חחח... הנה אני יודע!' צחקתי בראשי. 'חכמים אלה שכותבים תאריך, אחרת, מה יעשו בעלים כמוני? אופס... רגע, זה אוטוטו!'

    התחלתי בארגון מסיבה סודית.

    קניתי קישוטים. בלונים וכאלה... את הכל החבאתי מאחורי בגדי הקיץ של התינוק. מתפלל שלא יבואו ימי שמש קיציים ומחבואי ייחשף.

    יום ההולדת הגיע.

    יצאתי מהכולל מוקדם. הלכתי לקונדיטוריה, וקניתי עוגה במחיר עצום. מגיע לה! יום הולדת ראשון שאני זוכר...

    הספקתי לבוא הביתה כשעה לפני שהיא חוזרת, קישטתי את הבית, ושמתי את העוגה על השולחן.

    כיביתי את האורות כמקובל.

    היא נכנסה.

    "מזל טוב!" צעקתי בקול והדלקתי את האור. "היום יום..."

    "מה? למי?" היא שאלה בהלם.

    "מה למי? לך!" קראתי בצהלה.

    היא לא הצליחה להתאושש. "אתה צוחק, נכון? הרי היום הולדת שלי באייר..."

    "מה? אבל... תביאי רגע את התעודת זהות שלך!"

    "מה? אוקיי..." הגישה לי את התעודה.

    "נו, כ"ג כסליו!" אמרתי, שמח בניצחוני. "אה, אופס... לא משנה..." 'טיפשים אלה, לא חושבים על בעלים! למה צריך לכתוב תאריך הנפקה, למה?'
    זו הייתה נסיעה תמימה באוטובוס.

    נסיעה הכי שגרתית שיש.

    אנוכי התיישבתי במיקום הנוח ביותר מבחינתי, בשורה הראשונה.

    הכל היה קלאסי.

    ילדים ברברו את שעיניהם חוזות בקולי קולות למורת רוחם של הנוסעים, תינוקות יבבו את נפשם לדעת.

    בקיצור, הבנתם? נסיעה קלאסית.

    ואז שמעתי את קולו של היושב מאחוריי, שאת פניו לא הספקתי לראות כשעלה.

    "די אין לי כוח, אני נגמר!"

    אוקיי. מסכן. לא נעים לשמוע מישהו מתבכיין, בפרט כשזה לעצמו.

    הנסיעה המשיכה כסדרה.

    חטיפים חולקו לילדים המברברים, כך שקול כרסומם הצטרף לקול ברבוריהם וריח החטיפים שלט בסביבה, עוד כמה הקיאו לתוך שקיות מאולתרות שהוריהם שלפו ואף הם לא פסחו על הבכי שהשתלב נפלא בצווחות התינוקות.

    בקיצור, כסדרה!

    אך אז שוב.

    "אני לא יכול! אין לי חיים!"

    אויש. המצב מחמיר ומכמיר. הסתפקתי אם להסתובב לעודדו, אבל החלטתי ש'לא נעים'.

    הנהג צרח משהו על הילדים המשתוללים, מישהו הוריד שפכטל על ההורה המבויש, עוד שתיים שלוש הקאות. ו...

    "אני מת! אני מת! די!!!!"

    זהו. אני לא יכולתי לשמוע כבר את הזוועה הזו. אולי הוא באמת זקוק לעזרה. אולי הוא מרגיש לא טוב.

    עוד לא הספקתי להסתובב.

    "שומע משה? שונא את המשחק הזה! מתתי עכשיו, שנייה לפני רמה 17!"
  • 454
  • לא בכל יום איתרחיש ניסא
    ולא בכל יום קורה שר' נוחעם מוציא את עיניו מהש"ס קטן שהולך איתו לכל מקום
    הוא היה ממש שקוע בשלהי פרק שור שנגח את הפרה, ברגע ששמע היטב את קול הנגיחה שנגח היונדאי טוסון את הטויוטה קאמרי שחנתה בצד הכביש
    ואל תשאלו מאיפה ר' נוחעם מכיר את הדגמים, זה היה כשהוא למד קהלת ורצה קצת לקבל מושגים בהבלי העולם הזה
    במהירות של תוך כדי דיבור הוריד ר' נוחעם את משקפיו והביט היטב במתרחש, כשהוא מכוון את ליבו לקיים מצוות 'והוא עד או ראה או שמע' במקרה לו הוא גם עד הוא גם שמע וגם ראה, הוא חשש שראייה במשקפיים מהווה חציצה, והוא לא יצא ידי חובת 'ראה'...

    במוחו של ר' נוחעם רצו כבר צדדי הספק
    בעיני רוחו הוא כבר ראה את זקנם הארוך של חברי בית הדין לענייני ממונות
    הוא ראה הכל, אבל הוא לא ראה את הרגל של הנהגת המפוחדת לוחצת על הגז בשעת הנזק, ולכך יש לדון את הרכב מדין שור המזיק הואיל והוא נסע מאיליו, וממילא יש כאן דיון נוסף אם יש כאן דין נגיחה של קרן או שזה דומה לנתחככה בכותל וכו' וכו'

    אדהכי והכי היונדאי טוסון המשיך בנסיעתו, משאיר מאחוריו את הטמבון של הקאמרי מתנדנד...

    ר' נוחעם הרים את עיניו מהטמבון המקומט, והבין שעוד רגע כל העדות שלו הולכת לפח, הוא לא הספיק אפילו לקבל 'טביעות עין' על השור שנגח... ועכשיו ברח...
    הוא שלף את פנקסו והחל רושם את שמונת הספרות של היונדאי טוסון תוך כדי שהוא מנסה ללמד זכות על הנהגת - שמא לא הרגישה בכלל בתאונה, ושמא הרכב החונה שייך לבנה והיא תפצה אותו מעצמה, ושמא בכלל הרכב שלה, הרי לא ייתכן שרכב יפגע ויברח, ועוד בבני ברק...
    אבל הוא ראה את האוטו נעצר, ואת הנהגת מנידה בראשה, ואת ההתעלמות והבריחה...

    משכך, פנה ר' נוחעם לברר מי הבעלים על הקאמרי, להלן הניזק
    אברך שראה גם הוא את המתרחש הצטרף לעדות של ר' נוחעם לא לפני שהוא עבר בהצלחה בדיקה מהירה שערך לו ר' נוחעם לוודאות שהוא כשר לעדות...
    אותו אברך סיפר לו שהאוטו שייך לנהג של ראש ישיבה חשוב, ר' נוחעם הזדעזע עמוקות ונאנח בכאב – יש כאן גם פגיעה בכבוד התורה - 'זה לא כבוד התורה! לנסוע על כזה אוטו'...
    'צריך לעשות משהו, מי זה היהודי?' בירר ר' נוחעם
    'נו, הוא השוכר של גרינבוים מלמעלה, נדמה לי שקוראים לו צדוק, קח את המספר שלי', אמר האברך לר' נוחעם, 'אני צריך ללכת להוציא את הילדים, אני ידבר איתו בהמשך'
    ר' נוחעם רשם את המספר ונשאר לעמוד ליד הטמבון המפורק למחצה.

    'מה אתה עומד פה צדיק!' פנה אליו בחור צעיר, 'הכל טוב?'

    'זה האוטו שלי, אפשר לתת לי להיכנס אליו?' שאל תוך כדי שלחץ על השלט

    'אההה, זה האוטו שלך...' ר' נוחעם התבלבל לרגע

    'כן זה האוטו שלי, להראות לך רשיונות? שאל בחיוך הצעיר

    'אההה לא לא, רק רציתי לעדכן אותך שלפני חמש דקות הייתה פה איזה אחת שהתנגשה באוטו שלך וברחה, הנה קח את המספר של הרכב שלה...'

    'רגע, רגע, צדיק! באיזה צד זה היה, חחחחח?' הצעיר היה נראה מבודח, ור' נוחעם שלא הבין מה מצחיק, השיב בפשטות 'בצד הזה, של הכביש'

    'בוא צדיק, תראה איך הטומבון שלי נראה מהצד השני, הוא גם ככה לא שווה פרוטה... עזוב אותה, מסכנה, בטח נלחצה וברחה בבהלה'

    ר' נוחעם המאוכזב חייך בנימוס ואמר 'נו שוין, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה' ופנה לדרכו תוך כדי שהוא פותח בחזרה את הש"ס קטן ומסנן לעצמו -
    ככה זה כשלא מסתכלים איפה שצריך...
    "בקיצור, אתה שומע?"

    "פיקס!"

    "יפה! אז היום הלכתי עם רותי ירגונוביץ' היא הייתה עם השמלה..."

    'רגע, משה נחומוב היה אמור לקנות חלב, אוף, שכחתי להזכיר לו! עכשיו אני אצטרך...'

    "חיים?"

    "כן, כן!"

    "מה כן? אתה לא מקשיב לי! בקיצור, אז בדיוק עם התיק..."

    'לץ שוורצמן! למה צריך לקנות חלב סויה? אם רק שוכחים לערבב טוב, הוא נראה כמו פליטה של תינוק! ועוד לקחת הלוואה בשביל... רגע! ממי לקחתי אתמול את ההלוואה של החמישים? מעצבן, למה אני לא זוכר?' "שוורץ!"

    "בדיוק! איך אתה מכיר אותה? אז היא בחרה תכשיט..."

    'איזה נס עם השוורץ... תיק, תכשיט, שמלה, וואו, אני לא עומד בקצב! אז איך אני מחזיר לו את ההלוואה? אני צריך להוציא מזומן! גם ככה...'

    "אז כן או לא, חיים?"

    "אה... לדעתי לא!" לא לוקח סיכונים, מי יודע מה היא בקשה...

    "יש! איזה כיף!"

    "מה? מממה כככיף?" 'אופס...'

    "מה, מה כיף? זה שאתה חושב כמוני שלא צריך לוותר על לקנות את השמלה בגלל שהיא עולה הרבה כסף! ראיתי שיש לנו באשראי מספיק מסגרת החודש לעוד עשר אלף אז החמשת אלפים ארבע מאות לא יגמרו הכל. תודה חיים!"
    לפני למעלה משלוש שנים פרסמתי באא"ר מאמר על עולם הסייבר וזהירות ברשת.
    השיח שהתפתח כאן בפרוג בעקבות המאמר והתגובות באשכול, גרמו לי לחקור את נושא הסייבר קצת יותר לעומק. קראתי מאמרים, ראיינתי אנשים, בדקתי מספרים, ויצאה לי כתבה של כמה אלפי מילים על הנושא.

    נו, אז למה לא פרסמת אותה, תשאלו?
    יפה שאלתם. לא פרסמתי כי הכתבה ההיא נתקלה בכל כך הרבה קשיים ומהמורות ופרוטוקלים ושלילות אישורים, שגרמו לי לגנוז אותה עמוק עמוק במגירה ולשכוח מקיומה עד מה שאמור היה להיות בוא המשיח.

    לפני כחצי שנה גרמה לי @EPaP להיכנס שוב לתחום העיתונאות, ואז נזכרתי באותה כתבה נשכחת והתגעגעתי אליה. מלחמת חרבות ברזל ומפלצת הסייבר שהתעוררה מרבצה גרמו לי לנבור במחשב (במשך כמה ימים!) עד שמצאתי את הכתבה, מאובקת כיאות ועם תוכן בלתי רלוונטי בעליל.
    הוצאתי אותה מהארכיון, ניערתי את האבק, סילקתי את כל ה"בשבוע שעבר" ו"בתחילת החודש" שהיו מזמן לא עדכניים, העפתי כמה אלפי מילה על נתונים מעולם הסייבר שכבר לא נכונים. אחר כך התקשרתי למרואיינים (שדווקא זכרו אותי! סיפרתי בהתלהבות, אהה, זאת את מהכתבה של החרדים על הסייבר?) ריעננתי את כל הקטעים הרלוונטיים וחילקתי לפרקים.

    עורך החדשות באתר ביזנעס קיבל אותה באהבה, ובשבוע שעבר התפרסם הפרק הראשון. קבלו אותו, קבלו גם קישור לפרק באתר ביזנעס, ודעו שאפילו חרב חדה מונחת על צווארה של כתבה ואף עיתון לא מעיף אליה יותר ממבט סולד, עדיין יש לה תקווה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה