קהילת כתיבה מקצועית

ערב חג בין דפנות
אתרוג סמוק בצהוב
מבט צבעוני מסביב
ולב שרוקד
בששון

תדביק שמחה
מקישוט לקישוט
תעבור בהלל
עד אלי

עד יסוכך
דקל שנית
לשנה הבאה
עוד יוותר החיוך
על פני.

לפניכם הסיפור ששלחתי לתחרות הסיפורים של יתד נאמן.
שאמנם לא נבחר
אבל לא אתן ליתד להיתקע בגלגלי המוטיבציה הספרותית שלי,
הסיפור יפהפה ויש בו מסר, ואני תקוה שלפחות בעיני קוראי פרוג תגבה קרנו קצת יותר.


ברק סגול ורעם נהרות קשרו למתניהם אזור עור נמר חגיגי, היום נפתחת עונת הציד, והם השכימו לבצע את רקוד הצבאים אל מול השמש העולה ומסתרי כוחות הטבע המתעוררים.
הכל היה כבר מזומן מאתמול, גולגולת של תאו, שתי קרני צבי מסועפות, עין של פיל ושלשה זנבות שועל טריים.
עוד בטרם הזריחה הם עלו אל הגבעה הקטנה הטבולה בדמדומי שחר ובידיהם כל הכבודה יוצאת הדופן.
באור החיוור היה ניתן להבחין בדמויות נוספות מעפילות אל הגבעות הסמוכות נושאות בידיהם את הדרוש לטקס,
עוד ועוד צלליות זרמו למעלה והתקבצו על הרמות סביב סביב,
המחנה התרוקן מכל הגברים, זהו יום חשוב, רק הנשים והילדים נשארו לעמוד בפתחי האהלים והתלחשו בהתרגשות.

רעם נהרות החזיק בגולגולת כשברק סגול קושר אליה את עין הפיל באמצעות הזנבות הלחים עדיין, ונועץ את הקרניים אל הנקודה המדוייקת שבין עצמות הלסת.
כשהעסק היה מוכן, הם אחזו במשא המוזר בשתי ידיים, התייצבו כשפניהם אל אזורי הציד והמתינו לזריחה.
עם הנץ האור הראשון, התנערו מעמידתם הקפואה והניפו את כל הכבודה קדימה ואחורה אל מול היערות.
הניפו שוב ושוב, קדימה ואחורה קדימה ואחורה תוך כדי קריאות קצובות
"שנטה פיגטה מון מון מון גוהההררא"
לאחר מספר דקות הם שינו את כיוון ההנפה,
וגם את מילות השיר.


"זהו, עד עכשיו הם קראו לעדרי הצבאים להתאסף אל אזורי הציד, ועתה זה ריטואל המיועד להרחיק חיות טורפות מן היער" לחש מייק ראש צוות הצילום של נאשיונל ג'אוגרפיק שהיה מוסתר בשיחים על ראש הצוק הגבוה לצלם השזוף והבלתי מגולח הצמוד למצלמה הטלסקופית.

"קרצ'ו מולו ררררא בזז בזזז" עלה ההד מן העמק.

השמש שאך זה עלתה הטילה זוהר צהבהב ומסתורי על אלפי הדמויות המתנועעות בדבקות על הגבעות למטה.
והקרניים המבהיקות שבידיהם הטילו צללים ארוכים ומוזרים סביב.
תריסר ילידים עטורי נוצות אדומות וכחולות ליוו בתופים גדולים את השירה שבקעה מאלפי הפיות ועלתה בגלים קצביים אל השמים כחולי הבוקר שנפרשו מעל.
במחנה נצמדו הזאטוטים לאימותיהם שהשקיפו מרחוק והתנועעו בשתיקה, עיניהן נוצצות.
הד התופים עוד המשיך להלום שעה ארוכה גם אחרי סיום הטקס.

....

לעת ערב, נערכת קבלת פנים סוערת לציידי השבט השבים עמוסים בשלל ועטורי תהלה.
לעונת הציד היה סיפתח מעולה כפי שיעידו העגלות החורקות תחת משאן, חלק מהצבאים עדיין בחיים, כפותים ברגליהם ועיניהם הגדולות מתרוצצות בפחד.
נשיא השבט הקשיש מברך את הציידים העייפים ומצמיד לקרקפתם את עיטור הנשר הגאה.

צוות הצילום המתין בסבלנות לסיום הרקודים הסוערים סביב למדורות הענק, ולגימת קנקנים רבים של "מצ'יאקנטי" - משקה חגיגי שהמתורגמן הרזה והחולמני שהתלווה אליהם קרא לו דם-שמחת-הקיץ-נטול-הפחד, למעשה היה זה אלכוהול רפואי שנגנב ממרפאת הצלב האדום ועורבב עם מי סוכר ותמצית סלק.

עם דעיכת המדורות והתרוקנות חבית המצ'יאקנטי חוזר ברק סגול העייף הביתה ומוצא בפתח אהלו את צוות הנאשיונל ממתינים לו בבגדי חאקי וכובעי קש, הם רוצים לשוחח אתו, בידיהם מתנות צבעוניות ונוצצות (שנרכשו ב'הכל בדולר') ולצדם ניצב בענווה המתורגמן החכם השולט בשלשים ושש הניבים המקומיים אך באנגלית קצת פחות.
בניע ראש בלתי מורגש קורא ברק סגול לרעם נהרות להצטרף למפגש, הוא לא שש להשאר לבדו עם לבני העור גם אם זה יעלה לו בלהתחלק בחצי מהמתנות.
לאחר שלוק קטן וצורב מכוסית המצ'יאקנטי, שעתים של שיחת נימוסין מרובת שתיקות וסירוב חד משמעי של האורחים לטעום מהכיבוד - שהתבסס על אברי בעלי חיים לא מזוהים צלויים למחצה ברוטב מבחיל - התגלגלה השיחה אל 'רקוד הצבאים'.

"אז אתם מאמינים שהנפת ה... דברים האלה, מזמינה את הצבאים לבוא"?
"יודעים"
"יודעים?! כלומר... אמממ..."
"יודעים במאה אחוז, זה בדוק ומנוסה, זה מדע אמפירי"
(המתורגמן הזיע כסוס עד שהגיע להחלטה שהמונח הקרוב ביותר באנגלית ל"ויקירוסקימולטנפושואה ג'ונביק" הוא 'מדע אמפירי').
רעם נהרות התבונן משועשע בפיות הפעורים מולו, וכשהניח שהם לא עומדים להסגר בטרם יקבלו הסבר מספק, נאנח ואמר
"ובכן אספר לכם הכל מהתחלה,
לפני שנים רבות מאד, כשפרחי 'ארגמן התבונה' טרם נכחדו, ו'הרי הקרח הנצחי' בצפון היו עדיין מכוסים בקרח נצחי,
והאנשים הלבנים לא הסתכלו עלינו מגבוה, ובעצם לא הסתכלו בכלל.
הגיע יום אחד לעמק אדם לבן קירח חביב ופיקח מאד בשם הנרי ויסנשאפטלר...
"ויסנשאפטלר" לחש ברק סגול גם הוא ביראת כבוד, ושניהם גחנו ונשכו את מרפקיהם שלש פעמים.
המתורגמן ניסה להסביר שויסנשאפטלר זו אינה מילה אינדיאנית אלא שֵם של אדם, אבל אנשי הנשיונאל קטעו אותו
"הנרי ויסנשאפטלר? באמת?!"
מי לא שמע על החוקר הדגול הזה שנעלם לפני שנים בשטחי הפרא ולא נודע מה עלה בגורלו,
"הוא היה פה?!"

הצלם השזוף החל להתגרד בגבו, אך למעשה בדק אם האקדח שלו בחגורה שמתחת לחולצה דרוך, מדמיין לעצמו את ברק סגול ורעם נהרות בעוד עשרים שנה יושבים עם אורחים ומספרים על צוות צילום שנקלע אליהם לפני שנים ונעלם.

מייק בעינים פעורות סימן לרעם נהרות להמשיך
"ובכן הנרי חקר את חיי הצבאים וגילה דברים מדהימים, למשל ש...."
המתורגמן בפרצוף חמצמץ התפרץ והתחנן לרעם נהרות לחוס עליו ולהשמיט חלקים לא רלונטיים מהסיפור
"מה הפירוש רלונטיים"? תמה רעם נהרות,
"ספר רק מה שנוגע לעיקר, בלי כל הקישוטים והתאורים האינסופיים מסביב, כבר מאוחר ואני רוצה להגיע עוד הלילה לגבעת הירח השותק, כבר שבוע לא הייתי בבית"
"או קיי, אז נגש ישר לענין, הנרי גילה למה משמשות קרני הצבי, כלומר מה המטרה האמיתית שלהן מלבד להסתבך בענפי עצים נמוכים ולקשט בהן את פתחי נשיאי השבט, הן משמשות לתקשורת!"
"תקשורת"?

רעם נהרות חייך בחמלה ומזג לעצמו עוד כוסית מצ'יאקנטי אדומה וחריפה,
ברק סגול התנדב להסביר ללבנים הנבערים
"על גלים ביו מגנטיים שמעתם?"...
מעודד מהשתיקה העמוקה ומהמבטים הנדהמים, המשיך
"כמו שבני אדם מסוגלים לתקשר ביניהם במרחקים גדולים דרך מכשירי רדיו המשדרים וקולטים גלים אלקטרו מגנטיים, כך הצבאים מעבירים מידע זה לזה באמצעות גלים ביו מגנטיים, והקרניים משמשות כאנטנות, הנרי ויסנשאפטלר (שלש נגיסות במרפק) הצליח לפצח את ההצפנה של השדורים הללו, ואף לחקות אותה, הוא לימד אותנו להניף קרני צבי טריות בקצב מסוים, ואף הצמיד אותו לשיר כדי להקל על ההמונים לשדר באותו קצב "שנטה פיגטה מון מון מון גוההרא" שפירושו....

רעם נהרות הזדקף בכסאו ונתן בו זוג עינים רושפות.
"אה, נכון, סליחה"
"אסור לנו לפרש את השיר הזה ללבני עור" פלט רעם נהרות קצרות.

"תנודת הקרנים קדימה ואחורה בסנכרון הנכון ובידי אלפי בני השבט, פולטת שדר צבאי ביו מגנטי ברור - 'בואו בהמוניכם'.
והם באים, בהמונים.
ראיתם את השלל, לא?!"
מייק ששכח לנגב את הריר שנזל מפיו הפעור והצלם ששפשף את ערפו עד שהאדים הצליבו לרגע מבט מבולבל ומיד השיבוהו לרעם נהרות המגחך, ומלמלו
"וגולגולת התאו? ועין הפיל? ו... "
"זה בשביל לדחות טורפים, המצאה של הצ'יף שלנו 'מותני ברדלס' (נגיסות מרפק), אך במקרה הזה רק זקני השבט מבינים את המנגנון, שנאסר לפרסום מחשש לשינוי יותר מידי דרסטי בשרשרת המזון.

"ובכן לבנים יהירים ומטומטמים" סיכם ברק סגול "קודם חשבתם שאתם יודעים שאנחנו מאמינים, ועכשיו אתם כבר מאמינים שאנחנו יודעים"
המתורגמן הסחוט דילג ברוב טאקט על ה'מטומטמים' לא רק ממבוכה אלא בעיקר מהסיבה ש'מטומטם' מהוה תרגום חיור מאד ולא ממצה לעומת המשמעות המלאה והאמתית של מה שברק סגול אמר.

כשדידו החוצה מהאהל רדומי רגליים מהישיבה הממושכת על מחצלות הקנים, לחש הצלם "נשבע לכם שראיתי את "אסטרופיזיקה למתקדמים" מציץ מתחת אחת הכריות"
"ואני עברתי ליד המטבח וראיתי את כל המתנות שלנו מושלכות אחר כבוד לפח"
"נו מה ציפית מאנשים הבקיאים במדע מודרני שתלהיב אותם עט בארבעה צבעים?!
"פראים פרימיטיביים הא?!"

...

גדול הוא המדבר ומתמשך עד אין קץ, מאז שפילס הג'יפ שלהם את דרכו בסבך הצמחיה אל מחוץ לסאוואנה העבותה הם נוסעים ונוסעים עכשיו כשסביבם רק אדמה ושמים שקו אופק מטושטש ביניהם.
מייק מנווט ביד מיומנת בכביש המחוספס והסדוק, ובידו השניה מוחה ללא הרף את מצחו המטפטף לתוך עיניו, המזגן כבוי כדי לחסוך בדלק, ארוכה וקשה היא הדרך חזרה לציויליזציה,
הצלם שקוע במפה ולפתע מרים את המשקפת ומצביע על נקודה רחוקה, סימני ישוב.
ענן אבק עולה כשהם פונים בזוית חדה ומדהירים את הצמיגים הבלויים לכיוון העיר ההולכת וגדלה באופק.

הג'יפ המאובק עוצר ליד מבנה גדול ומרשים, החברה יורדים למלא את המימיות.
"מה לעזאזל מתרחש כאן" מלמל הצלם בעיניים מעוגלות כשהביט דרך דלתות הזכוכית המעוטרות אל האולם המפואר.
אנשים רגילים לגמרי, בני תרבות, בחליפות אלגנטיות ונעליים מצוחצחות, עמדו שורות שורות ונופפו בצרור עלים ירקרק
שמאל ימין קדימה אחורה למעלה למטה

"אלה יהודים" הסביר לו חברו בלחישה, "הם מאמינים שהריטואל המטופש הזה עוצר רוחות רעות ומביא להם גשם"
הצלם הניח יד על כתפו "אני כבר לעולם לא אעז לקרוא 'מטופש' למשהו, רק בגלל שאני לא מבין אותו"...

הסיפור הזה נכתב לפני מספר שנים, ופורסם במוסף סוכות שלך "הדרך" של שנת תש"פ או תשפ"א.
אחר כך שלחתי אותו להשתתף בעריכת הסיפור הקצר בבית העורכים, והוא זכה לעריכה חלקית (בטח תשימו לב שהחצי הראשון טוב יותר).


גוי של סוכה

רחובות שיראז היו ריקים בשעת בוקר מוקדמת זו. השמש העולה פיזרה נגוהות רכים של שחר על פני הגגות העגולים והמתכת המוזהבת, שציפתה את המפוארים שבהם, החזירה בוהק זוהר.

פראמרז דרדריאן, בעל חנות השטיחים, מביט כמידי יום מבעד לחרכי התריסים אל הרחוב השקט. שומע קולות הליכה נוקשים בצעד קצבי ומהיר על מדרכת האספלט המאובקת. כוס התה, המונחת על אדן החלון, מילאה את אפו בניחוח הל מודגש, בשעה שהתכופף כדי לראות טוב יותר למי שייכים זוג הנעליים החומות השרוכות היטב.

היה זה שכנו היהודי, מנצור טוביאן, השב מתפילת שחרית, פיסת בד לבנה מעוטרת פסים בקצותיה מונחת על כתפיו, שוליה מתנופפים כמו גלימה מלכותית.

פראמרז בחן אותו בעניין, רואה כיצד מנצור פותח את דלת הבית בברכת "סוֹבְּהְ בֵּחֵיְר" – בוקר טוב האיראנית. עיניו של פראמרז נצצו בסקרנות בלתי נלאית. בדרך כלל השכן היהודי שב מהתפילה עם תיק רקום באותיות עבריות, והיום התיק איננו. האם יתכן שבגלל שביום שבת הם לא לוקחים את התיק לתפילה? הגיוני למדי .

הוא פותח את התריסים, למרות שקרני השמש נופלות עליו בזווית מסנוורת, ומטה את אוזנו לשמוע את קולות הפיוט והזימרה הנשמעים מביתו של מנצור.

סוחר השטיחים אוהב מוזיקה, עיניו נעצמות בערגה כשהצלילים המתרפקים של שכנו מפלסים את הדרך אל אוזנו. אם יש לו אוצר כזה ליד הבית, אין סיבה שלא יאמץ אותו אל ליבו.

פראמרז שם לב שההתעניינות באורח החיים של השכן מוסיפה טעם לכוס התה של הבוקר. חיוך רחב מופיע על פניו כשהוא מבטיח לעצמו להמשיך לעקוב אחר מנהגי שכנו היהודי . ההחלטה הבלתי שגרתית מוסיפה צבע לשגרה האפרורית של ימיו.

היהודי, מנצור, תמה במשך השבוע, על מה ולמה עיניו של השכן החביב עוקבות אחריו בתשומת לב מחויכת, ולמה הוא זכה, ביום בהיר אחד, לקבל במתנה - עד פתח הבית - שטיח קטן לכניסה.

נו, טוב. פראמרז אדם טוב ועליז, מעולם לא עשה לו בעיות. מנצור חש שאין צורך לפחד מההתעניינות שהוא מפגין ושפניו לשלום. מחשבה זו מובילה אותו למסקנה כמה טוב יהיה כשירושלים תיבנה ותיכונן ואז כל עמי העולם יכבדו את כל היהודים. לא רק לו מגיע כבוד שכזה.

*

במשך הזמן נעשה פראמרז אובססיבי למנהגים המשונים בבית שכנו היהודי.

בחנוכה היתה זו החנוכיה המאירה שבכל יום התווסף לה נר נוסף. כשהאזין היטב, יכול היה לשמוע את הד שירת הפיוטים וקולות הזמר ששלחו לרחוב את נעימת "מעוז צור", בניגון פרסי מרטיט לב.

בפורים היו אלו משלוחי המנות המדיפים ניחוח תבשילים מסורתיים מעוררי תיאבון והעידו על האחווה היהודית, והיו גם התחפושות המעניינות לדמויות מרתקות.

פראמרז ניסה להבין מדוע לאחת הדמויות המחופשות יש אוזניים גדולות ואף מעוקל. כשהוא ניסה לשאול את מנצור מה מייצגת הדמות נענה במשיכת כתף מבוהלת.

נו, טוב, פראמרז אינו רוצה לגרום למנצור לחשוש ממנו. הוא נפרד ממנו בחיוך ידידותי, שומר את תהיותיו לעצמו.

לקראת נורוז ההמולה היתה רבה. השטיחים בביתו של מנצור נוערו היטב, כיסאות נשטפו במרפסות, כלים הוברקו. ניכר היה שביתו של השכן היהודי מקבל מראה חדש לגמרי.

וגולת הכותרת: הלחם הדק הזה שתהליך הכנתו דרש כל כך הרבה דיקדוקים והשקעה, תוך כדי שימת לב מוגזמת לשעון.

"חג הנורוז לא מחייב אותנו כמו החג שלהם, תסתכלי כמה מנצור משקיע וטורח", מלמל ספק לעצמו ספק לאשתו.

זהיהן, שהבחינה כבר מזמן בהתעניינות המוגזמת שבעלה מקדיש לשכן היהודי, הגיבה בכעס.

"רק שלא תחליט שאתה רוצה להיות יהודי". עקצה אותו. המילים המתריסות שלה לא מצאו חן בעיניו.

"תזהרי איך שאת מדברת אלי".

"רק הערתי ". נרתעה זהיהן.

"אז אני עונה לך שזו הערה חצופה. אני מאמין בדת שלי וגאה בחג שלנו".

הזמן עבר, ולקראת שבועות היתה זו זהיהן שהבחינה בביתו של היהודי.

"תראה איך הם מקשטים את הדלתות והקירות בפרחים רעננים. הבא גם אתה פרחים ונקשט את הבית".

פראמרז שמח שאישתו משתפת איתו פעולה בתחביב החדש שמצא לעצמו, ויצא להשיג פרחים צבעוניים לקשט בהם את הבית.
"שימי לב, הדסה, דרדריאן מקשטים את הבית כמונו, האם יתכן שיש להם שורשים יהודים?" מנצור המשתאה בחן את דלת השכנים המקושטת בפרחים רעננים.

"הם נראים מוסלמים גמורים. רק שאין לדעת", הדסה נראתה נדהמת לא פחות.

"אין להם מזוזה", אמר מנצור בקול מהורהר.

בפסיעות קטנות ניגש לסיר הרחב ורחרח את התבשיל המכונה 'חורשט', בו צפו עלים ירוקים למכביר. מאכל אותו נהגה אמו להכין לכבוד חג השבועות, ואשתו הדסה הלכה בעקבות מנהגם המשפחתי.

"בכל זאת אשאל את פראמרז אם יש לו רקע יהודי ועל מה ולמה דלת ביתו מעוטרת בפרחים".

במהלך השבוע לא ראה מנצור את פראמרז, אך לקראת שבת הבחין בו בשוק הדגים.

"פראמרז, אפשר לשאול אותך שאלה?"

זיק התעניינות ניצת בעיני השכן המבוגר קמעה. "וודאי".

מנצור חיפש את המילים הנכונות, "אמ... ראיתי שקישטת בפרחים על הדלת שבוע שעבר. יש לכך סיבה?"

פראמרז חייך חיוך רחב. "אני מאוד אוהב פרחים. פרחים זה יפה. ועל הדלת זה מאוד מוסיף לאווירה, גם אתה קישטת את הדלת שלך", השיב לו.

מנצור מצא את עצמו מהנהן, משתדל רק לחייך ולא לפרוץ בצחוק, כדי ששכנו לא יפרש את צחוקו כמלגלג עליו.

"יפה מאוד", הוא מילמל לעבר שכנו, נזכר במתנה שקיבל ממנו, וחושב שוב שכנראה השכן הוא חסיד אומות העולם.

*

אחר כך באו ימים רגילים על ביתו של מנצור.

פראמרז וזהיהן הקפידו לעקוב בעניין אחר כל שינוי. היו אלו שבתות עם דגים וזמירות, והיו ימי החול עם תפילות ותיק באותיות רקומות.

הימים היו ארוכים ונעשו מעט כבדים, עת הבחין פאמרז שסבר פניו של מנצור עגום למדי והוא אינו נושא את קולו בזמר בסתם יום של חול, ומתהלך ועיניו כבושות בקרקע.

האם הוא זקוק לעזרה?

פראמרז ניגש לשאול את שכנו היהודי מה קרה, והאם יש משהו שהוא יכול לסייע.

מנצור המופתע מצא את עצמו מספר לשכנו המוסלמי על בית המקדש שחרב לפני מאות שנים, ועל הצער שהוא חש בגינו. פראמרז התעניין, ורצה להבין יותר.

"האם בית המקדש היה עושה אותך עשיר? מה יעזור לך להתאבל על בית שנחרב? הוא יחזור?"

"כן, אני מאמין שהוא יחזור ", הפתיע אותו מנצור, והאור שהופיע בעיניו שיכנע את פראמרז להאמין שהשכן היהודי מתכוון ברצינות לכל מילה.

"אם אתה מאמין, גם אני מאמין", מצא את עצמו פראמרז עונה. מנצור המופתע חייך גם הפעם, רק שהפעם היה חיוכו מאופק ולא הביע על שמחה מלאה. "אנחנו ממעטים בשמחה בחודש מרדאד", הסביר לשכן העליז.

*

החודשים עברו, ובראש השנה האזין פראמרז לקול תקיעת השופר שנישא בחלל הרחוב. תקיעה, שברים, תרועה.

ליבו לא נע ולא זע, לא הבין מה הרעש הזה, הרי מה לו ולתקיעה שופר. אבל, למרות זאת, הוא חש ברטט של התרגשות בלתי מובנת, כשהבחין בלהקת יונים איראניות המעופפות בהמיה לקול הצלילים העמוקים.

זהיהן טענה שהוא מגזים, ושיפסיק כבר להתעניין כל כך במנהגים של העם היהודי. שיתרכז בביתו שלו.

ופראמרז חש שהוא לא יכול להפסיק לחשוב על החיים השונים כל כך של מנצור, ועל הלב הטוב והחם של היהודים.

בין כסה לעשור הבחין פראמרז בשכן הסוחב ענפים ענקיים, המסדר קרשים ובונה ביקתה בחצר.

"מנצור, אתה בונה מחסן?" מצא את עצמו שואל את השכן, " ולמה בצורה שכזו? תבנה מתחת לעץ. זה יהיה יותר יציב, וגם לא יתפוס הרבה מקום".

"מה פתאום מחסן, פראמרז!" הסביר מנצור, "אני בונה סוכה!"

"סו – כה?" ניסה פראמרז לבטא את המילה החדשה.

"כן, כן. יש לנו חג".

"אההה". פראמרז נותר עוד מספר רגעים לעמוד, עקב בעניין אחרי מנצור העובד במרץ מתוך שמחה של מצווה.

"מה אתה עושה בסוכה , מותר לדעת?" שאל לפני שהלך לדרכו.

"כתוב בספרים הקדושים: בסוכות תשבו שבעת ימים. אני גר בסוכה".

"כמו בית נופש כזה? כמו מחנה. איזה כיף לכם", רעש דפיקות הפטיש בלע את מלמולו של השכן, ומנצור לא שמע אותו
המשיך הוא בבניית הסוכה מתוך שמחה של מצווה, ילדיו הקטנים מסייעים לו. זה מביא לו פטיש, וזה עוזר לו לתפוס ולייצב את הקרשים, הכל מתוך זמר ושיר.

*

פראמרז נכנס מהורהר לביתו.

"זהיהן," קרא לאשתו, "מה דעתך נבנה בית של נופש כמו אותה סוכה של טוביאן?" שאל.

"בית נופש?" הרעיון מצא חן בעיני זהיהן, במיוחד אחרי שהיא הביטה מהחלון אל 'בית הנופש' של משפחת טוביאן.

"רוצים שנבנה בקתה כמו שלהם?" פראמרז ציפה לשאגות השמחה של ילדיו, ואלו לא אחרו להגיע.

"נבנה סוכה יותר יפה משלהם", אמרה זהיהן בקול גאה, "נקשט אותה בשטיחים הכי יפים".

השמחה של בני ביתו הוסיפה לפראמרז מרץ בלתי נדלה. הוא בירר, וסחב, ותיכנן, וקנה, והשקיע את כל כוחו בסוכה הכשרה של פראמרז הגוי.

מנצור ובני ביתו עקבו בחיוך אחר השכן המעניין הבונה סוכה במרץ. בליבם חשו רצון להביע תודה גדולה לבורא עולם על שנתן את תורתו ואת מצוותיה.

*

עבור פראמרז העניינים היו יגעים. החום היה כבד, וההנאה שחשב שיפיק מהקמת הסוכה לא היתה קיימת כלל.

הוא יצא אל ביתו של מנצור בצעד נמרץ, הציץ אל הסוכה של שכנו בסקרנות.

קישוטים יפים תלו בסוכה החגיגית, ונראה כי החום הכבד לא מנע משכנו לשבת על כריות נוי וללמוד מתוך ספר עבה בעל אותיות צפופות.

"הי, מנצור, החג שלכם עכשיו?"

מנצור נשא עיניים מהספר, "חג שמח פראמרז, איך בסוכה שלך?"

"חם מאוד. עדיף להיות בבית", השיב השכן ומחה את זיעת מצחו כדי להדגיש את כוונתו. והוסיף "רק אם מזג האויר יתבהר אוכל להינות מהבית היפה שבניתי. לא חם לך כאן?"

"אם החום יהיה בלתי נסבל – אכנס לבית, לצערי", השיב מנצור. "בינתיים זה נסבל".

"אני, לשמחתי, נכנס לבית ", אמר ונמלט משם כל עוד נפשו בו. חושב לראשונה על גדלות כוחם של שכניו.

מושל העיר, רסתם כלימאן, הבחין ביום השני של חול המועד בסוכות הנאות המעטרות את החצרות היהודים.

"יפות הסוכות, אה?" אמר ליועציו שהיו עימו.

"ככה, בלי לבקש אישור מהמושל", אמר לו מחמוד בקול מרושע.

רסתם כלימאן הקשיב לדבריהם של שאר יועציו, גם הם אמרו לו שכמובן שמדובר בבניה בלתי חוקית, ושכדאי ואף חובה לקחת מס ולמלא את תיבת העיר הריקה.

המושל נענה לעצה הנכלולית.

עד מהרה יצא כרוז בכל העיר, שמי שלא משלם על הסוכה כך וכך כסף, יאלץ לפרק אותה מיד, ללא דיחוי.

מתוך כניעה וידיעה שזה רצון הבורא, ניסו היהודים להעביר את רוע הגזירה אצל המושל, אך הצלחתם היתה חלקית בלבד. משפחות עניות ישלמו רק חלק מהסכום. למרות זאת, המס עדין היה גבוה, והיהודים ניגשו לשלם אותו בראש מורכן.

מנצור שב מבית המושל לאחר ששילם את הסכום, בידו אחז איגרת החתומה בידי רסתם כלימאן המצהירה על שיש בידו של אוחזה תעודה את הזכות להחזיק בסוכה למשך חודש ימים. הסבריו שלו ושל שאר היהודים, שהם צריכים את המבנה רק לשבוע לא הורידו את סכום המס.
בביתו, ראה את שכנו מפרק את הסוכה שבנה, כאשר ילדיו מסייעים לו במרץ.

"מזג האויר נעשה נעים, פראמרז. מדוע הינך מפרק את הסוכה?" הבליע מנצור חיוך מתחת לשפמו.

"אני לא חושב לשלם את הכסף לרסתם הסחטן", השיב פראמרז בכעס "והביקתה לא שווה את זה. מה יש לי לעשות בה? לא מבין אתכם היהודים על שאתה נכנעים ככה".

"זה רצון הבורא, פראמרז. הוא ציווה אותנו לשמור את המצווה הזו. כתוב לנו בתורה 'בסוכות תשבו שבעת ימים".

"בכל מקרה, אני חושב לתת את הקרשים לביהר הקבלן. אין לי צורך בדבר הזה יותר". פראמרז אומר את הדברים בקול רם ומוסיף, "לא מבין למה התחלתי עם כל הבנייה של הביקתה. רק כאב ראש זה עושה לי".

"חג שמח, פראמרז", נפרד ממנו מנצור, ניגש ישר אל הסוכה, תולה בה את האגרת החתומה בידי המושל.

פראמרז מצא את עצמו עומד עוד רגעים ארוכים בלי תזוזה, מקשיב לנעימות הפרסיות העולות מהסוכה של שכנו היהודי, מחשבות שונות מתרוצצות במוחו.

רחובות שיראז ידעו באותו חג סוכות, את צליליה הקסומים של הסוכה. קולות הזמר של היהודים ששילמו במיטב כספם עבור הזכות לקיים את מצוות הבורא ללא הפרעה, התנשאו באוויר הפרסי בין סמטאות שיראז וצבעו את השמים בגוונים של שמחה של מצווה.


סיכום / מוסר השכל:
לעתיד לבא יבואו הגויים ויבקשו מהקב"ה שיתן להם את התורה, והקב"ה יגיד להם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח איך יאכל? למרות זאת, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו וקיימו אותה וכו'. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא.

הפירוש על זה, שיהודי מצטער אם הוא פטור מהסוכה ואילו הגויים יבעטו בה ובכך יוכיחו שאין ליבם באמת לשם שמים.

אני כולי כלום
וחומר.
מלאה באין
ויש.

יש רצון
ויש תפילה
אמיתית
ונעילה.

נעילה של
עד עכשיו
ומחשבה על
העתיד

עתיד שבא
איתו חלק
לב נקי
ומחשבה.

מחשבה אחת
נקיה מהרהורים
ובנשמה בנשימה
אין עוד מקום
לשאלה
הכל מלא
מלא
תשובה.

זה כואב
ליפול ולקום
ושוב ליפול ושוב לקום.

•••​

זה קשה
להיכשל ואז להצליח
ושוב. ועוד פעם.

•••​

זה מתסכל
לעצור ולהתקדם
ולהתקדם ולעצור.

•••​

וגם אם אתה לא מבין את התכלית,
תדע - היא קיימת.

•••​

בלי להתייאש.
לקום,
ולנסות שוב.

כל העולם,
שריטה אחת גדולה.
ואני,
החלק הכי מדמם בה.
---
הקרוע,
החשוף,
הפצוע.
זה שהכי כואב.
ומרוב כאב,
כבר אין כח לשים לב.
---
ואני צריכה לב.
המון לב.
כי זה כמו חמצן.
לכל אחד.
לא רק לי.
---
כולנו שרוטים,
ואני הכי.
שרוטה על עצמי,
על השריטות שלי.
על חוסר השריטות,
על המודעות אליהן.
---
נראה לי,
שהלב שלי,
מלא בנימים.
שחלקם שריטות,
וחלקם ורידים.
וכבר אי אפשר להבדיל.
מה מכות,
ומה זהב טהור.
אציל.
---
מה ששריטה יכולה להוציא,
מלב שרוט.






שיר שמצאתי במגירה.
אשמח מאוד לביקורת. (ולא לפחד! תנו בראש!)
אה, ואני יודעת שלשיר הזה אין כל כך מבנה, וגם החרוזים שלו לא משהו. את זה אין צורך לומר...

בד''כ אוהבת לשקר.
לעצמי לאחרים
שטוב מידי.

בד''כ אוהבת לספר
על החיים והלפני
ועל אולי.

בד''כ אני כזאתי
משחררת את הכל
ולכולם.

בד''כ אני הראשונה
מספרת לפני קרה
ואם בכלל.

ואין אצלי סתם מנוחה
ותמיד אני הכתובת
לחיפוש.

כל דיון תמיד מוכרע
אצלי יש מענה
גם ליאוש.

ואז מוציא עלי זמר
לעז בשורה אחת
קטנה.

הוא מבקש בלי מילים
אל תסכמו אותי בויקיפדיה
בקשה.

הסנגור ישב במקומו בכתפיים מכווצות, מנסה להסוות את הלחץ ללא הצלחה.
הקטגורים עבדו במרץ, הביאו עוד ועוד עבירות.
הם ערמו לתוך כף המאזניים עבירות מחשוון. עוונות משבט. חטאים מתמוז. העמיסו בחדווה לנגד עיניו החרדות של הסנגור.

"מה יהיה?" כסס הסנגור ציפורניים. "גירדתי כל מצווה אפשרית. אספתי את כל התרומות, המחשבות הטובות, התפילות, לימוד התורה. אני לא בטוח שזה יספיק. איזה ערימות הם מביאים".

הקטגורים המשיכו להעמיס.
"המצב לא טוב" לחש לעברו מישהו. "הכף הולכת ומתאזנת. מתקרבים לאזור המסוכן".
"אני יודע. אני יודע" השיב בעצבים, ממשיך לעקוב בדאגה אחרי כף המאזניים.
הקטגורים שפכו את השקית האחרונה. כפות המאזניים התנועעו מעט, ולבסוף התייצבו עם נטייה קלה... שמאלה.

הסנגור פכר את ידיו ונשף בתסכול.
"לצערנו, נראה שזה הולך לכיוון של שנה... לא משהו". אמר מישהו ביבושת.


"רגע אחד!" קפץ לפתע הסנגור, "חכו פה!" הוא יצא מהאולם וחזר אחרי כמה רגעים עם שקיק צופן סוד. "יש לי משהו שלא לקחתם בחשבון"
"מה כבר יכול להיות?" שאל הקטגור בבוז.
"הנה. ברכת שנה טובה מאירה ממנורה מבטחים. הגיע בדואר" התחיל הסנגור להוסיף לכף המאזניים. "מייל שנה טובה מאנרג'י קידוחי נפט. מייל 'שנה של חלומות' מהתפוצה של חנות המזרנים. 'שנה חזקה ועירנית' מודעה בעיתון מקפה לנדוור".
הסנגור הוסיף עוד ועוד ברכות שנה טובה מכל רשימות התפוצה ומכל החברות. כל אחת עם ההברקה השחוקה שלה. כל אחת עם ראשי התיבות הלא מקוריים שלה. כולל כמובן 13 מיילים של 'כך תכתבו שנה טובה ללקוחות'.

הוא סיים להוסיף את כל הברכות לכף המאזניים, מזיע ומרוצה. והכף נטתה חזרה לכיוון הנכון.
חיוך קטן של ניצחון עלה על שפתיו. "אז מה? שנה טובה שיהיה, אה?"

צחוק אדיר שטף את האולם.
"ניסיון חמוד. אבל לא. תוציא, תוציא חזרה את כל השנות טובות שלך. למה בדיוק נראה לך שזה עוזר?"
"זה.. זה לא עוזר לזכות בדין?"
"ברור שלא, אלא מה חשבת"
"אז למה הם שולחים את זה?"
"אנא עארף. תשאל אותם. עכשיו שחרר את המאזניים. יש לנו עוד הרבה עבודה היום".

ב"ה

תן לי בבקשה יום אחד,

תן לי בבקשה שעה אחת,

תן לי בבקשה ולו רגע אחד בודד

בו ארגיש התעלות.


תן לי להרגיש את הכיסופים

תן לי לחוש את הדבקות

תן לי להתרומם.


תן לי להיות ולא להיות

כאן בארץ,

תן לי לעלות למעלה

להניע שמיים.



תן לי את הלב והרצון

את המחשבה והריכוז

העלה נא אותי טפח מעל,


תן לי יכולת לפעול פעולה

אשר רק מי שנמצא כאן בארץ

יכול לפעול.


תן לי רגע אחד

בו אבקע רקיע.

בסייעתא דשמייא