קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בס"ד

ישבתי ברגליים משוכלות על המיטה, נשען על הקיר ומוצא את עצמי בוהה באוויר.

הפלתי לרצפה את הביוגרפיה העבה ונטלתי את היתד מלפני שבוע, מרפרף בלי לקרוא אף מילה.

הגרביים מאתמול עדיין זרוקות, שרוכי הנעליים נקרעו בשני הקצוות.

סגרתי את החלון, לא מעוניין לשמוע את הקולות.

שנהג המונית הקולני והנוסע הצווחני יסתדרו בלעדיי.

נכון, אני בקונכייה.

גם לא מחפש מוצא.


הכל התחיל בסעודה שלישית.

הייתי משועמם כהרגלי וקראתי עלון מזדמן.

הוא דווקא היה רציני, לא מלא בסיפורי קובי לוי.

אדהכי והכי ראיתי שם תורה על פרשת השבוע,

את היישוב על פי הפסוק לא קלטתי, אבל תורף דבריו של הרבי החסידי פגעו בי.

הרבי אמר שישנם שלושה אופנים להתעוררות בתשובה:

  1. התעוררות מהזמן: יש כאלו שמתעוררים בתחילת חודש אלול, אחרים לפני תקיעת שופר ויש שתופסים את עצמם רק לקראת סוף תפילת נעילה.
  2. קשיים: כל אחד נזכר מהקדוש ברוך הוא בעת צרה.
  3. מתוך לימוד התורה: לימוד התורה בטהרה מביאה את האדם לידי התעוררות וחשבון נפש על מעשיו.


ואני תפסתי חלושעס'.

אני לא מחובר לזמן ולרוח התקופה. אני כנראה נמנה על הקבוצה השלישית, אלו שנזכרים בנעילה.

הקשיים, אללה ירחמו, טפו טפו, מקווה שהשם יחוס עליי גם ככה.

ואיפה אני ואיפה לימוד התורה. בדרך כלל אנחנו נפגשים רק בכריכה.


מאז אני ככה.

אין לי כח לעשות את הצעד הבא.

אני גם לא יכול להתעלם כאילו כלום לא קרה.

כי בעיקרון אני שייך לכל השלושה (ח"ו על הקשיים).
אני עדיין חווה ברמת התודעה את האלולים של שנות הישיבה, אני גם לא עמ'הארץ מוצהר, חגגתי כבר מספיק סיומי מסכתא.

לא הייתי עצוב.

לא פעלתי להפר איזושהי גזירה.

רק ישבתי על המיטה, אולי מנסה להדוף את הביקורת, את הקריאה הפנימית לפעולה.


בהתחלה שמעתי רק המהומים, החלון כבר היה סגור זה חייב להיות מתוך הבית, סגרתי את דלת החדר.

אולי אדישות, כנראה זה השריון שאני מנסה לעטות על עצמי.

לא להקשיב, לא להאזין, לא להבהל, לא לחשוב.

לא תמיד צריך לפעול.

טמנתי את אוזניי בין נוצות הכרית, אבל עכשיו הבת שלי כבר ממש בכתה.

לא רציתי לפתוח את הדלת, אין לי כח לגשת אליה, שעה שלמה עמלתי להרדים אותה.


את המוצץ היא העיפה אחרי חצי דקה, הבקבוק עזר בדיוק עוד חמש דקות.

לא היה שום היגיון בבכי שלה, גם שום סיבה למה אני אמור להחזיק אותה על הידיים, אבל היא המשיכה לבכות בקולי קולות וזה בדיוק מה שקרה.


זה מה שאני הולך לעשות, ידעתי ברגע שהיא נרדמה וראשה נח בשלווה על כתפיי.

בדיוק ככה, אני גם הולך לבכות.

אני יגיע כמו אורח לתקיעת שופר, בלי שעשיתי צעד אחד כדי להתעורר בתשובה ואני פשוט אתחיל להזיל דמעות.

נכון זה לא הגיוני, להגיע היישר מהרביצה ולחפש את כנפי השכינה.

אבל מה אכפת לי, אני הולך לבכות עד שירימו אותי על הידיים.

גם אני אמרתי בהתחלה שכאקט חינוכי אני לא אוציא אותה מהמיטה, אבל כולם נשברים בסוף כשילדה קטנה בוכה ללא הפסקה.
בס"ד

"היי... זה אני..." נשמע קולו מבעד לדלת הסגורה. היא נאנחת, מה עכשיו? זהו, נגמר. רבו, נפרדו, למה הוא חזר? היא מתגעגעת עד כלות, מנסה לשכוח אותו בכל דרך אפשרית, ועכשיו הוא חזר.

"את בבית?" הוא שואל, תקווה בקולו "אני..." קולו מהסס "אני יודע שהיחסים ביננו הידרדרו. אני יודע שאחרי שהמרית את פי אז כעסתי ועזבתי אותך... אבל... אני מתגעגע אלייך, באמת, ורוצה לתת לך הזדמנות שניה" קולו גווע.

היא יושבת על הספה בסלון, התכוונה ללכת לישון צהריים כשהוא הפתיע.

כבר החליפה לבגדי הבית הנעימים שלה, כבר חלצה נעליים, ועד שהיא תחפש ותמצא את נעלי הבית שלה, תתעטף בבגד מכבד יותר ותמצא את המפתח לדלת הכניסה...

שיבוא פעם אחרת, נכון שהיא רוצה לפגוש אותו ושהיא שמחה שהוא חוזר, ושהיא יודעת שאשמה המלאה לעזיבתו תלויה בה והוא בכל זאת מאמין בה ורוצה לחדש את הקשר שלהם אבל... אין לה כח עכשיו.

"רעייתי, פתחי לי!" הוא זועק, מנסה בפעם האחרונה.

היא לא זעה, שוקלת, כדאי? לאחר דקות ארוכות מחליטה לקום, יכול להיות שזו הזדמנות חד פעמית. היא מדשדשת יחפה לעבר הדלת, פותחת אותה לרווחה במהירות ו...

הוא חמק עבר...

ניחוחו הקלוש עוד תלוי באוויר, והיא קורסת על הרצפה.

בוכה.

פספסה.
 תגובה אחרונה 
  • 403
  • בס"ד
    שמעת? הרב ברוך כהן נהיה הגאון הגדול, עלה בדרגה, אה?
    הרב טוביה לוי בכלל התפנק.. בקושי הספיק להיות משגיח וכבר קיבל תקן של הגאון הצדיק, וואלה, שווה להיות משגיח.
    וההוא מה שמו בכלל הגדיל לעשות, 5 שערות לבנות מבצבצות מזקנו והשם שלו מרוח על מודעות בתוספת 'מרן'.
    תש'מע אני מפסיק לעבוד, זהו, לא צריך להתאמץ, לא חייבים לעבוד ולשבור את המידות, לא חייבים להיות מתמיד, תפתח ספר פעם פעמיים ביום, תן דרשה טובה, פוזה או שתים וזהו.
    לא צריך לדעת שולחן ערוך, מספיק לעשות פרצוף של דיבור בלימוד, קצת קשרים במקומות הנכונים, ואתה הראשון בפירמידה.

    נכון שיש לנו מחשבות כאלה? גם לך עלו כל מיני דמיונות כאלו בראש? גם אתה הבעת (לפחות בלב) ביקורת על זה שרב פלוני הוכנס אחר כבוד ל'מועצת', אפילו שאף פעם לא ראית בו משהו מיוחד, לא אחזת ממנו יותר מדי....???

    אז זהו זה, הגיע הזמן להתפקח.
    די כבר. אף אחד לא ביקש מאיתנו לתת עמדה בכל תחום, לא באו להתייעץ איתך ואין ענין
    לייעץ בכוח, אח'שלי, בינינו, אתה לא באמת מבין ברבנים ובגדולי עולם, אתה לא יודע מה זה
    לשבת 5 שעות ברציפות ולהתנדנד מול ספר פתוח בלי לקפוץ 10 פעמים להכין קפה, אין לנו
    ניסיון של לשבת על סוגיה לילה שלם כי לא הבנו מילה בראשונים, אין אין אין לנו מושג בכלל על
    מה אנחנו מדברים, נכון, אנחנו אוהבים להרגיש מייבינים, יש בנו איזה שהוא פחד שאם לא
    נביע דעה בנושאים הבוערים יחשבו שאנחנו סתם כלומניקים ומסכנים, אפורים ומשעממים,
    חסרי צבע, פשוטים.

    לאאאאאאאא....., זה ששותק, זה שיודע שהוא לא יודע, הוא הוא האיש הנעלה, הוא הבנאדם
    הראוי להערצה, כמו שאני לא ילך עכשיו להדסה עין כרם ויכנס לחדר הפרופסורים הראשיים
    ויתחיל להתווכח איתם על צינורות הלב ועל מינון התרופות הנצרך, ככה והרבה יותר מזה אני
    לא מעיז אפילו לחשוב ולדון מי ראוי להיות גדול ומי הוא רב, ראש ישיבה, משגיח, בעל שטעלע וכו'.
    אני מבטיח לך שלא יתבעו אותך בשמים אם תשתוק ולא תביע דעה בכ-ל תחום, ורק תרוויח
    מזה, "דיבור בסלע שתיקה בתרי"

    ועוד משהו, אנחנו חיים על תארים, זה מה שמקטלג, לפי התואר או הכינוי נעריך את האיש
    ואת גודלו. אז נראה לי שהגיע הזמן להתעלות טפח מעל הקרקע, להתרומם, לחשוב קצת
    יותר ברצינות, לאביי ורבא לא היו שום תארים, לרשב"א לא הצמידו הקדמות לפני השם שלו,
    התואר לא עושה את הבן אדם, גדלות לא נמדדת לפי כמות השבחים. מי שממציא ומחליט על
    התארים, הם אנשים שבהינף מקלדת בטוחים שהם הממליכים והם המשליטים המורידים
    והמעלים, על פיהם יקום רב בישראל, ועל פיהם יפול דבר, והם יחליטו מי הוא הגאון ומי הוא
    מרן ומי הוא סתם הרב...
    לא, לא מפיהם ולא מפי כתבם אנו חיים, האיש המוערץ הוא מי שעובד על המידות שלו, האיש
    שחי על פי שיויתי ד' לנגדי תמיד, האדם שמזכה את הרבים, מי שעושה מה שצריך לעשות ולא
    מחפש פוילישטיק ואינטרסים.
    אותו נעריץ, אותם נכבד, מהם נקבל ובהם נדבק.

    נ.ב. אין בדברים האלה שום דבר מלבד הרהורים של הכותב
    ואין אני אומר קבלו דעתי.
    בס"ד
    צועדת. עקבות מאחורי מעידים על פסיעותי בחול הרטוב, מבקשים שלא אשכח אותם גם כשאהיה בראש הפסגה. הרבה פסעתי, באותן נעליים דהויות שמשמשות אותי נאמנה עוד מאז היו חדשות ובוהקות. אין לי זמן להתכופף להבריק אותן, גם לא רצון. הדהיה מראה על זמן, על מאמץ, על פסיעות שפסעתי בקור ובגשם ובחם ובשרב.

    הדרך לפני אינה ברורה. רק הגבעה מרצדת ואומרת: אלי את צריכה להגיע. לא משנה כמה סלעים ומכשולים יעמדו לך בדרך. לא משנה כמה שבילים ופרחים יפתו אותך לצעוד בהם, בדרך הנוחה אל המדרון. לא משנה כמה תקפח השמש ותייבש את גרונך. לא משנה כמה ישטוף הגשם את נעליך ויכביד על הליכתך. אלי את צריכה להגיע, בשביל זה את הולכת.

    וארוכה הדרך, ופתלתלה, ורצופת מכשולים. ובקושי אני הולכת, מרימה רגל ומניחה במרחק סנטימטרים בודדים, מטביעה עקב בחול, רשם לדמעות ליבי שנספגו בו, מבקשות עוד טיפת דרך, עוד עקבות סלולים מראש.

    ויודעת אני שיום יבוא ואגיע לפסגה, יום יבוא ואניח סולית נעל דהויה בראש הגבוה, ומכיוון שלא יהיה לי דגל, אעמוד בעצמי ואנופף לכל אלפי העקבות הטבועים בחול. מדמיינת את הרגע הזה, את העקב האחרון.
    זוכרת את היום בו התחלתי במסע, חדשה ונחושה, יודעת את אשר לפני- פסיעה. זוכרת את הפסיעה הזאת, היא נותנת לי כח להמשיך. פסיעה ראשונה, בחיוך ובנאד מלא מים. כאשר הרגשתי את הרוח כנעימה, והגבעה קרצה לי, מוחשית, ואני ידעתי- כעת אפסע פסיעה, יום אחד אפסע עוד פסיעה- וזו תהיה הפסיעה אל הפסגה.

    והיום, כאשר עייפתי ממאות ואלפים ורבבות פסיעות, ונפילות, והחלקות על החול הרטוב. כאשר הרוח מעקצצת בפני ומעיפה אליהם גרגרי חול, ופני מאיימות לשוח כלפי מטה. לא, רק לא זה. מה יתן לי כח? פסיעה ראשונה. לא, לא אותה פסיעה שהייתה אי אז, בתחילת מסעי. ולא אותה פסיעה שתהיה בחסדי הבורא, תסיים מסע אחד ותחנוך חדש. פסיעה ראשונה, עכשיו. כשמאחורי אין ספור פסיעות- אין כלום, כשמאחורי אין ספור נפילות- אין כלום. כשמאחורי יאוש ותקווה, כישלון והצלחה- אין כלום. פסיעה ראשונה.
    ומה יש עוד לפני, בדרך הארוכה והנפתלת- פסיעה אחת ודי. ראשונה. והיא עולם ומלואו.
    ולאחריה- פסיעה ראשונה.
    ולכשאגיע לשם, אדע- מאחורי אין כלום, לא נפילות, לא ירידות, גם לא עליות. חדשה לגמרי נשמתי, והוא, המחדשה בטובו בכל יום תמיד, עשה ועושה ויעשה איתי תמיד את החסד הזה, ועוד רבים. יעזרני לפסוע את פסיעתי הראשונה, לחייך אל העולם ואל הפסגה, ולדעת: מה אחרי? כלום, מה לפני? פסיעה.
    ובמסע הזה, עקבות החול יעידו, שפסעתי אליהם בכל יום- חדשה.
  • 583
  • 575
  • יש מקום אחד שבו אפשר לבכות את כל הדמעות שנאצרו, את כל התסכולים שנאגרו, את כל התפילות שלא נאמרו – והיא אורזת את עצמה עם רב־קו ובקבוק מים ועולה על האוטובוס לשם.

    בדרך מחליפה מקו פנימי לקו בינעירוני ואז שוב לקו פנימי, שנושף ומתנשף את כל עשנו במעלה, מתאבק בעפר רחובות שלמרגלות חומות משוננות, מרקיעות, שמנסות להרגיע משהו בלבה.

    מתנשפת גם היא, היא יורדת מהאוטובוס החורק, נצרבת תחת גלאי הבידוק, מנסה לנשום לרווחה את אוויר ההרים הצלול כיין מחניק ומסחרר חושים.

    צועדת אל עזרת הנשים, מוצאת כיסא בקלות, מתרווחת עליו עם הסידור שנטלה קודם מכיסא נטוש, ומחכה להן.

    מאחוריה עולה קול של אישה מייבבת. קולה מתערבב ביבבותיו של שופר שמישהו החליט לתקוע בו באמצע צהרי אלול. בכי צווחני של תינוק מנסה לגבור על תקיעות השופר. היונים הומות בקול, כאילו הרגע קמו משינה כמו התינוק הבוכה. קולות בנייה רחוקים מוחקים את קולות ההמייה. מואזין חורק משתלב ברעשי הקדיחה. וקולות פטפוט מהוסים יוצרים קול שני למואזין.

    והקולות כולם עולים באוזניה, יוצרים מנגינה צורמת, חונקים את המיית הקול המייבב שלה עצמה, לא מאפשרים לו לצאת.

    יושבת כך דקות ארוכות מול הסידור הפתוח באותו עמוד, אפילו ספר תהלים אין בו, מנסה בכוח לגרום להן לבוא, להמס את הלב שנאטם לו פתאום. לחשוב שוב על השמיעה הנפגמת של שימי, על השיעורים הפרטיים הכושלים של שירי, על החרם החברתי שעובר ברוכי שלה, על חוסר המשמעת של כולם יחד, על החור שנוצר בחשבון הבנק שלהם, על הבִּיצה המדשדשת ביחסיהם שלהם לאחרונה עקב כל זה – והלב באטימותו נותר. השמים צחיחים כמו שרק שמי שלהי קיץ בצהריים יכולים להיות.

    קופצת שפתיה, סוגרת את הסידור בנשיקה קלה, מותירה אותו על כיסאה לבאה בתור, בתקווה שלא הותירה בו את מזלה הרע, ונסוגה אחורנית מעם קיר האבנים, שלא מחולל בלב האבן שלה דבר.



    עולה שוב על האוטובוס, היורד־יורד־יורד, מחליפה לקו הבינעירוני. קיוותה שבדרך חזור תוכל להתרווח בהקלה שבפריקת כל הרגשות, כל התפילות. חרף זאת יושבת קפוצה כמו אין הריפוד חדיש ונוח, מציצה על השעון, מחשבת כמה זמן ייוותר לה כשתשוב הביתה לפני שתצטרך לצאת לאסוף את הקטנים.

    נופים רצים מול עיניה, נבלעים באבחת נסיעה מהירה. עיניה פקוחות, לא קולטות, אטומות כמו הלב. המושב תחתיה קופץ, ורגע חולף לפני שהיא מבינה שהאוטובוס כולו קופץ כך. ואז משמיע קולות חריקה ושיעול, רמים יותר מכל קול ששמעה בכותל, ואז פתאום מאט.

    "נוסעים יקרים, אני מצטער, יש תקלה ברכב כנראה. אני נאלץ לעצור בצד." קולו המוגבר של הנהג מהדהד ברוגע יחסי מבעד לקולות הרטנוניים של הנוסעים. "אבקש שתרדו מהאוטובוס, ואני אתקשר לחברה שתשלח אוטובוס חלופי בזמן שהטכנאי יגיע לפה, לנסות לתקן את התקלה."

    היא קמה, נזרמת החוצה עם האנשים, מגניבה עוד מבט לשעון. יספיק האוטובוס החלופי להביא אותה בזמן לשעת הסיום של הגנים?

    באמצע שום מקום עירוני עומד האוטובוס התקוע. האנשים לא ממהרים לעזוב את צילו, והיא נשטפת בקולות הכעס והעצבנות שלהם, לא מסוגלת יותר לעמוד בזה, משרכת רגליה העייפות קצת הרחק משם.



    גדר אבן שבורה קולטת אותה, מהווה לה מקום משען רגעי. מעניין מה היה פה פעם, מה בנו פה ולמה איננו עוד, היא משיטה מבטה על שברי הקירות שמאחורי הגדר, שעזובה נתפסה בהם, ושוב מעיפה מבט אל שעון היד. שימי לא אוהב שהיא מאחרת לקחת אותו מהגן, ומאז הניתוח השני שעבר באוזניו הוא נעשה רגיש אף יותר. נעמי רגועה יותר, אבל גם היא עלולה להוציא את האגרסיות שלה כשהיא עצבנית. ומה עם שירי? יהיה לה את השכל ללכת לשכנים כדי לבקש מפתח, או שהיא תתבייש כמו תמיד? ומה אם – גופה מצטמרר פתאום תחת השמש הקופחת – ברוכי יחליט שוב לחזור מוקדם הביתה, פשוט כי הוא לא מסוגל יותר לעמוד תחת מבטיהם הלועגים, השותקים, של חבריו הלא־חברים לכיתה?

    ופתאום מצטמררות גם עיניה. ופתאום הן ממצמצות. ופתאום היא מרגישה רחוקה כל כך, שכוחה כל כך. פתאום רוצה ליטול את מכשיר הטלפון ששכחה בבית, ולהתקשר אליו, לבכות את סליחתה, להתחנן שישובו חייהם להתנהל במסלול אחיד, מאוחד.

    הרב־קו קפוץ בידיה. את הבקבוק שכחה באוטובוס התקול. אבל היא לא זקוקה יותר למים שבו. כי המים זורמים מעיניה, טיפה שקופה, נוצצת, פוגעת ברב־קו, נקווית עליו לשנייה, ונופלת ארצה, לאדמה שפעם הייתה בנויה.

    והיא מושיטה את בריכות עיניה לשמים שעדיין צחיחים, ומתקשרת בקשר ישיר אליו, קשר קרוב, מחבק.

    ודמעותיה הופכות לתפילות.
    אנחנו יודעים, או על כל פנים מאמינים באמונה שלמה -שאם אין זה בגדר 'והשבות אל לבבך', הרי הוא לכל הפחות בגדר 'וידעת היום'- שהא-ל ב"ה חפץ להיטיב עמנו, מחָק הטוב להיטיב עם ברואיו, ומתוך החיבה יתירה שנודעת להם לישראל שנקראו בנים למקום, וכל הקורות אותנו והמאורעות אשר סביבנו, הם טוב בתכלית ההטבה, וכן הסדר אשר סדר לנו האדון ית' וית' במועדי השנה עיתיה וזמניה, גם הוא בא להיטיב עמנו, ואלמלא שקבע לנו זמן לעשות חשבון נפשנו, ולראות את המעשים אשר אנו עושים, ולבקרם בהיכלו, הרי שהאדם אשר עיר פרא יולד, כאשר יגדל כראותו וכרעותו, הוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו, ואיש את רעהו חיים בלעו.
    ובטובו הגדול הוא יתברך התחסד עמנו, ונתן לנו את הימים הללו, הימים הנוראים, הימים הקדושים, לאמר לעם ה' חזקו ונתחזקה, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ימים בהם נפשפש ונמשמש במעשינו, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', להתקרב אליו יתברך ולשוב אליו באמת, לבל נלך עוד בלא להתבונן, ולבל נגדל את עצמינו כמשלחי הרגל משולחי הרסן במרוצת ההרגל.
    וסדר לנו הימים הללו, בראשון לחודש השביעי הוא יום הדין, אשר כל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון, וכבקרת רועה עדרו יעבירם תחת השבט, מי לחיים ומי למוות, וכל הקורות את האדם בשנה שתבוא עלינו לטובה, נגזרים ביום זה בגזירת מלך מלכו של עולם. ובעשירי בחודש הזה, הוא היום הגדול, יום כיפור עוונות, שנצטווינו בו בחמשה עינויים, ובעבודת התשובה, לחלות ולחנן פני מלך מוחל וסולח לעוונים המעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, שיעשה עמנו חסד ואמת גם בזאת השנה, ויכפר עוונותינו ועוונות עמו בית ישראל. וממילא העיתים הללו הם זמן לחשבון הנפש.
    אך לכאורה ייפלא, שעל פניו תכלית ההטבה בזה הייתה באה לנו, לו היה נסדר שיום הכיפורים יבוא קודם ליום הדין, שבתחילה היה סולח לחטאים מוחל לעוונות ומכפר לפשעים, ואז היינו באים אל יום הדין זכים מעוונות, מתוך רחיצת כפיים בנקיון, וְזַכּוּת טהורה זו הייתה עומדת לנו ליצא זכאים בדיננו, ומדוע סדר זה, שיום הדין בא קודם ליום כיפור עווני, דווקא זה הוא תכלית ההטבה שהיטיב האדון ב"ה עמנו בזה הסדר. ויש להתבונן הרבה בדבר הזה.
    ***
    רבים הם המשייטים בגן המבוכה הלזה, לידע ולהיוודע אל נכון, מה הם סדרי עבודתינו בימים הללו, ומה עלינו לעשות בכדי להתקרב אליו ית' שמו, ואיך נוכל להעיז פנינו ולשוב, לחלות פניו בחצות ליל לבקש סליחה, בתחנונים ידבר רש, בכריעות וכניעות, בקול ייליל, בחיבוט אשמנו בגדנו, כאשר בלבנו פנימה יודעים אנו בבירור ודאי כמעט, כי מה שהיה הוא שיהיה, ואין כל חדש תחת השמש, וכפי שהיה נראה אורח חיינו ביום אמש, כך יהיה אורח חיינו גם ביום המחר, ערב ובוקר וצהריים ויום ולילה לא ישבותו.
    ומה זה כי נבקש מחילה מאיתו יתברך אשר לפניו נגלו כל תעלומות, ויודע מחשבות הוא, וגם המחשבה הזו אשר במוחנו בשעת בקשת הסליחה, גם היא נגלית לפניו, ומאין לנו עזות המצח הלזו לבקש מאיתו על דברים אשר בלבו ובלב כל אדם שאינם, והיינו בעיניו כמתעתעים, ומה הוא הסדר הזה אשר נשנה בכל שנה ושנה, משל לא עשינו תשובה בשנה שעברה על אותם הדברים אשר נשוב עליהם בשנה זו, וכן הוא הישנות הדבר לשנה הבאה, ואנו אנה אנו באים.
    ***
    הלכה פסוקה היא, בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקפ"א סעיף ד', כי מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה, וטעם הדבר הזה, הובא בטור על פי המדרש, 'אמר רבי סימון, כתיב כי מי גוי גדול וגו', ר' חנינא ור' יהושע אומרין, איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוהיה, פירוש מנהגיו ודיוניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואינו חותך ציפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא בדינו, אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס', ולשון המשנ"ב שאנו בטוחים בחסדו יתברך שיעשה לנו נס.
    ובידוע לנו, שראש השנה יום טוב הוא, ויש בו דיני שמחה כבכל יום טוב, והוא מהעבודות הקשות שבמקדש, שיש לנו לשלב ב' עניינים אלו, של חרדת הדין מחד גיסא, ושמחת החג מאידך גיסא, וחיוב הסעודה והמשתה כבכל יום טוב, ומהנראה, שאחר שהאדם באמת בטוח בו יתברך שיעשה לו נס, כפי המחוייב, ויוציא כאור צדקנו ומשפטנו כצהריים, הרי שעצם הידיעה הלזו היא הנותנת מקור והשראה לשמחה העצומה ביום זה, שמחת החג דראש השנה.
    ***
    האמת היא, שאין לנו כל עבודה לעשות בימים אלו, ויאמרו האומרים כי אני כופר בעיקר, שיאמרו, יערב להם ויערב לי, כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, ואידך זיל גמור, אך הא ודאי, שאין ה' אלוקינו שואל מעמנו לשנות את אורח חיינו מן הקצה אל הקצה בשעה מועטת כזו, כי מה שבין לילה היה הרי גם בין לילה אבד, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, רק לבני תמותה אשר מה הם חשובים, ואין הכוח ביד בן אדם לשנות דרכו ופרי מעללו ביום אחד, ומשום זה, לא יתכן לומר כי זה חפצו של האדון ב"ה וב"ש מאיתנו בעבודת הימים הללו.
    עניינו של ראש השנה ידוע לכל בר דעת, והוא ההמלכה, לקבל עול מלכותו ית' עלינו, ולהמליכו על כל יושבי תבל, וכל תפילות היום נסובים הם סביב זה העניין, ומלבד זה, יושב במרומים מעביר כל באי עולם לפניו כבני מרון, אך זה הדבר אינו חלק מעבודת היום המוטלת על בני האדם, כי אם פעלו של הא-ל ב"ה בזה היום, והעבודה המוטלת עלינו, היא רק המלכתו ית"ש, וכמה דרכים מסדרי עבודתנו בזה היום הם אופני ההמלכה.
    ***
    ראשית דבר הוא ההכרה במלכותו ית' באמת ובתמים, וזה מהידיעה הברורה והאמיתית כי בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ואנו בידיו כחומר ביד היוצר, וכיון שכן הוא, רק הוא יחוננו ויאשרנו בארץ חיים, ולהראות שבטוחים אנו בחסדו של המלך, שזה עצמו הגורם שנצא זכאים, שעל אף שנפשנו רוחנו ונשמתנו מזוהמת בצחנת היצר, מי שסמוך על חסדו ורחמיו של המלך, דרכו של המלך לחוננו חינם מאוצר המנוצר, ומשום כך ניגשים אנו לזה היום עוד קודם שזכינו ליטהר ולהזדכך בכפרת יום הכיפורים, רק מכבסין ומסתפרין להראות לו ית', כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים.
    לכשתמצא לומר, הרי שגם בפיוטו של הקדוש רבי אמנון, בו מתנים תוקף קדושת היום, כי בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור יחתמון כמה יעברון וכמה יבראון מי יחיה ומי ימות, גם זה עניינו הוא המלכת הא-ל ב"ה עלינו, לא כהני בבלאי טיפשאי שיעלו בדעתם -או בחוסר דעתם- שיש בזה עניין כל-שהוא להלוך אימים על בני האדם, רק העניין בזה הוא לצייר לנו היאך היא הנהגת מלך ומשפטו, שבידו לומר מי יחיה ומי ימות, כיצד יחיה וכיצד ימות, ומתי ימות, והוא דיין ומוכיח ויודע ועד, ותכליתו של זה הפיוט הוא בהגיע התיבות 'ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים', שעניינו הוא המלכת הא-ל ב"ה עלינו. ופשוט.
    וכל הסדר אשר אנו סודרים באמירת הסליחות, על אף שיודעים אנו כי מיד נשוב לסורנו, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הוא להראות כי חפצים אנו בקרבתו של מלך, ורצוננו וחפצנו האמיתי הוא להגדיל מלכותו ית' בעולם, רק עפריות החומר גס מאיתנו, ובשלו אנו נתפסים, ונופלים בחטא, אך לא זה הוא אנו, ובעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים אנו מורים זאת ביתר שאת, שנזכה גם לסליחה מאיתו ית', ולא רק שיכתבנו בספר החיים, אלא שנוכל לחדש דרכינו ולו בדבר קל, לעשות נחת רוח לבורא, לפיכך באותם הימים אין אוכלים סתם פיתם וכדו', ופשוט.
    ***
    ומה שיסד הרב המיימוני בעבודת התשובה שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב בזה החטא לעולם, היא עבודה המתמדת על לב האדם תדיר בכל ימי חייו, לעלותו מעלה מעלה במסילה העולה בית א-ל, ומה שאמרו שלושה ספרים נפתחים, כבר פירוש הראשונים שהוא הדין שבא על האדם אחר אריכות ימים ושנים, ואין כאן המקום להאריך בזה יותר.
    בתפילה לאדון ב"ה שנזכה לעבוד את עבודת הימים הללו כראוי.
    • עצוב
    Reactions: איש אחד הלך1 //
    1 תגובות
  • 648
  • העולם הזה, כמו שהוא, רק מסך אחד.
    החושך הזה שבתוך הגלות , מחביא אותו. ושם יש אורות וצללים נדליקים ונכבים.
    החיים האלה, כמו שהם, מלאים באנשים קרובים ורחוקים.
    היום הזה שהיה פרוזדור ליום הבא, רודף אחרי מחר, שגם הוא פרוזדור של היום אחריו....
    כי כל העולם כולו, פרוזדור אחד ארוך. יום אחרי יום, קרון אחרי קרון.
    שעה ועוד שעה, מלא רחמים, חסד, אהבה.
    יום ועוד יום, מלאים בחמלה. המתנה.
    והוא יושב מחכה לנו בכל יום שנבוא.
    המלך בשדה, מלך שהעולם שלו, והכל שלו.
    שנבוא אליו, שנדע את הפרוזדור שהוא רק זה.
    שנזכור את הטרקלין שמחכה לנו, לכל אחד ואחד ביום דין.
    "כי אז יאמרו בגויים", אלה שאמרו, תתקדם, תתפוס מקום, תשב בקדמה, תשאף לשם, לכבוד, לתהילה, לכסף, להצלחה, למקום.
    "הגדיל השם לעשות עם אלה", עם הפשוטים שבעם, דווקא איתם, עם אלה שידעו שזה רק פרוזדור.
    שידעו שיום אחד יבוא ויש לזה סוף. שידעו מטרה, ולא הלכו אחרי כבוד ושררה. אלה שחיו בפשטות ובצניעות, הסתפקו במועט ושמחו בחלקם.
    "היינו כחולמים", כשהמסך יעלה, והאורות יכבו, יישאר מי שאתה. לבד.
    אתה עם כל מה שניצחת. עשית הבאת. כל מה שיש לך ביד.
    כי שם, אין שכחה לפני כיסא כבודו. ואין נסתר מנגד עניו.
    והוא עתיד לתת שכר טוב להולכים בתמים, בזה- עולם הזה, ובבא- עולם הנצח.

    שנזכה לזכור תמיד
  • 648
  • בס"ד

    להכיר בחוסר שלמות

    זה להבין שגם אם השקענו

    לא תמיד קטפנו את הפירות מיד

    גם אם התאמצנו לא תמיד התאמצנו

    בדרך הנכונה

    גם אם התכוונו לטובה

    לא תמיד פעלנו נכון

    גם אם רצינו לא תמיד הבאנו את הרצון

    לידי ביטוי נכון



    להכיר בחוסר שלמות זה לדעת

    שאנחנו טועים לעתים

    זה להבין שיש כמה סוגים של חטאים

    יש את החטא

    ויש את מי שלא מכיר בו

    וזהו חטא בפני עצמו

    כי אין מושלם

    ויחד עם בריאתנו מצטרפת חטאתנו

    או מפני החטא

    או מפני ההקפדה על החוטאים



    לחזור בתשובה

    זה לקבל את המציאות של חוסר השלמות

    לחזור בתשובה זה למחול על עוון

    לחזור בתשובה זה לסלוח

    למי שחטא כלפינו

    כי להקפיד זה שוב חטא שלנו



    לחזור בתשובה זה להתבונן במידת הרחמים

    בעיקר כלפי עצמנו, על כי רצינו שלמות

    ולהסתפק בחוסר שלמות

    ולהבין שהתשובה מיועדת

    למי שחושב שהוא לא טועה כי הוא מושלם

    וזו טעות שמסתירה את מידת הרחמים

    תגלו את מידת הרחמים

    תגלו את התשובה



    ומתוך התשובה

    ינבוט הזרע ההשקעה תיתן את פירותיה

    יתעורר הרצון האמתי

    יושפע השפע

    ויעלה ויזרח

    אור האמת

    תגיע השלמות.

    (רעיון שכתבתי לפני כמה שנים)
  • 832
  • ב"ה

    יצר הרע מציג לנו מצג שווא של חרדה

    של תקיפות של דרישות של דקדקנות ואפילו של כעס.

    אבל האמת היא שהנעימות היא הדרך והשביל כדי להגיע אליך,

    כדי לגעת בקדושה.

    "אם תתפללו בריכוז, המון שעות, אז אולי תצאו זכאים בדין", מלחיץ אותנו היצר הרע.

    חשוב לבדל בין הקולות, כי הקול של יצר הטוב הוא קול רך ונעים, קול שמביא אותנו לשמחה ליצירה, לנעימות.

    ראש השנה הוא יום של תפילות, יש לנו צפיות רבות מהיום הזה, יום קדוש יום תחילת מעשינו, כל אחד במקומו הוא, וכל אחד במצבו הוא רוצה להתקרב בימים גדולים אלו אל בוראו.

    אבל הרבה מאוד אנשים מרגישים עומס וכבדות, גם משעות רבות של עמידה בתפילה, וגם מהדרישות שהם מציבים לעצמם ביחס לתפילה.

    כדי להגיע לתפילה צריך להבין את המהות והיסוד של התפילה.

    כשתהיה לנו הבנה מהי תפילה אנחנו נבחר לרצות אותה

    התפילה נועדה לקשר אותנו לבורא עולם, התפילה באה כדי לתת לנו לבטא את הרגשות של הלב שלנו.

    תפילה היא קשר, תפילה היא חיבור, תפילה היא מנגינת הלב.

    אם כך מדוע כשמגיע זמן התפילה אנחנו לפעמים חשים כבדות, חוסר ריכוז, ומי בכלל מדבר על ביטוי של רגשות?

    אותם הרגשות שאנחנו חיים אותם בכל רגע, דווקא בשעת התפילה מתות, נעלמות, ולא קיימות כלל.

    כדי להגיע למצב של רגש, צריך להיות בתוך העניין, אם אתם מחוץ לעניין כמובן שלא תרגישו.

    אז איך נכנסים לעניין?

    קודם לכל הרבה מאוד פעמים אנחנו מרוכזים בהמון דברים ואז אנחנו מכריחים את עצמינו לחזור ולהתרכז במילות התפילה, מתרכזים איזה שהוא זמן, ואז המחשבה שלנו שוב סוטה מן הריכוז, וחוזר חלילה.

    כדי להיות בתפילה צריך באמת להיות שם, מה שאומר, להתנתק לחלוטין מהסביבה, להיות מרוכזים בתוכן מילות התפילה.

    אם לא התנתקתם מהסביבה, הרי שאתם עדיין לא שקועים בשיח עם הבורא.

    כדי להיות שקוע בשיח עם הבורא אתם צריך לצייר כאילו אתם עומדים לפניו.

    לכן לפני שאתם מתחילים לפצוח בשיח, תעברו למוד אחר, מצב חדש, אני כרגע עם סידורי, ומילות תפילתי ואתה בורא עולם כנגדי, חשוב ממש להרגיש את "נוכח פני ה'", אני מדבר עם מישהו שנמצא כאן, פה כנגדי.

    ועכשיו מילות התפילה הרגילות, כדי לשים לב מה אומרים צריך לחשוב על המילה, רק ככה אפשר להרגיש אותה.

    אם אתם מרגישים שיש מילים שיותר מדברות אליכם, במילים הללו תתעוררו,

    תתעוררו בניגון שלכם, בכיסופים, במנגינה, בצעקה, ובדמעות.

    כשאתם תהיו בתוך התפילה, התפילה תהיה בתוככם.

    כשאתם תהיו מרוכזים ושקועים השקיעות תיתן לכם מתנה, אתם תהיו מחוברים.

    צריך קודם כל להתחבר ורק אחר כך התפילה זורמת, מילות התפילה זורמות,

    הרגש מגיע.

    ועכשיו שוב חזרו למילות התפילה הרגילות, כדי לשים לב מה אומרים צריך לחשוב על המילה, רק ככה אפשר להרגיש אותה.

    כי איך אפשר להתפלל ולא להיות בתוך העניין, ולא להיות שקוע, לשפוך שיח, ולא להיות בשיחה?

    התפילה היא מתנה בשבילנו אבל כדי לקבל את המתנה הזאת צריך ללמוד אותה, צריך ללמוד איך להיות בתוך התפילה, איך לדעת לדבר, איך לרצות לשיר בנעימה, איך להחשיב את המילים.

    כל מה שאנחנו רוצים נמצא בתפילה, קשר עמוק ורוחני, יכולת לבטא את רגשותינו העמוקים כלפי יוצרינו, היכולת להתבטא.

    אם כך מדוע אנחנו חוסמים את עצמינו ומגבילים את תפילתנו, מדוע אנחנו נלחצים מהמשימה ומדוע היא מרגישה לפעמים כמשקל כבד?

    אין זאת אלא שלא הבנו את משמעות התפילה, אין זאת אלא שלא נתנו לעצמינו להיות אנחנו עצמינו, היכולת לאפשר לעצמינו להיות אנחנו, לבטא את הפנימיות שלנו, זאת זכות.

    וכדי לזכות בה, כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לאפשר לעצמינו לשקוע, להתרכז, להיות בעניין.

    כי אי אפשר להיות בעניין אם אתם לא בתוך העניין.

    לאפשר לעצמכם להיות בעניין זו מתנה שאתם מעניקים לעצמכם, מתנה של קשר, מתנה של רגש, מתנה של חוויה עמוקה שאין כמוה.

    לכן קחו צעד אחד קדימה ופשוט תכנסו, כנסו לתוך עולם הרגש, לתוך עולם הקשר.

    כל זמן שלא עשיתם את הצעד של התנתקות מהעולם החיצוני, ושקיעות בעולם הפנימי לא יצרתם קשר, לא יצרתם שיח, לא יצרתם חיבור.

    אבל אם בחרתם לשכוח לרגע את עולמכם, ולשקוע בעולם התפילה, פתחתם את השער לתפילה שלכם לעלות למעלה.

    לא חידשתי דבר, רובנו זוכים בימות ראש השנה להתרכזות בתפילה, לקשר לחיבור, לנעימה ולנעימות, אבל אם לרגע שוב חשתם בקושי זכרו שיש לכם הזדמנות לדבר, לנגן, לשיר בתחנונים בשפיכת שיח.

    אבל רק אם תתנו את החיבור תזכו לקבל אותו.
  • 809
  • הי!
    אשמח מאוד אם תענו על הסקר לצורך פרוייקט
    בנושא "החייאת שירת ימי הביניים"



    *מעבירה בשביל חברה
    ִ
    רוצים שנה טובה?
    קבלו את הטריק הבא שהפך את חייהם של מיליונים!

    חינם!

    ואפילו אינכם צריכים להירשם דרך המייל למטרת סחיטה בעתיד

    חינם חינם!

    ובכן רשמו לפניכם:
    קחו תפוח, חתכו פרוסה הגונה, טבלו בצנצנת דבש, תנו ביס גדול,
    נגבו את הסנטר בטישו,
    קלפו מהסנטר את הטישו שנדבק,
    זהו.

    קבלתם שנה מתוקה בקלי קלות.

    לייקו ושתפו בכל הכח.



    ***
    מאז ומתמיד עצבנו אותי סימני ראש השנה, וכשהסבירו לי שזה רק במטרה להזכיר לי להתפלל התעצבנתי יותר,
    סריוסלי?! אופס שכחתי לגמרי שזה ראש השנה וצריך להתפלל?!
    ובכלל, אם שכחתי את ראש השנה איך זכרתי לאכול תפוח?

    אני יודע שאלו לא ממש שאלות, ויש הרבה אמצעי עזר חזותיים ביהדות, אבל מה לעשות, התעצבנתי!
    והעצבים נתנו קונטרה רצינית לתפוח, כי הרי מי שכועס בראש השנה אוכל אותה.

    שנה שעברה כשעלה הנושא לשולחן והגענו למסקנה - אני ורעייתי שתחיה - שאכן העניין צריך עיון גדול.
    פתח פתאום אחד המסובים את פיו, יהודי חביב ומלא חן, וגילה לנו את סוד התפוח!
    נהנינו מאד מדבריו המתוקים, והודינו לאלקים על שבחר בנו להיות ההורים של היהודי החביב הזה, מוישי.

    והחלטנו שזה יהיה נכון להפיץ את הרעיון הזה גם מעבר למעגל המשפחה.

    אז הנה לפניכם הספור המלא
    שמגיע מהגמרא במסכת כרתות

    וכך כתוב שם:

    הרוצה לדעת אם הוא יחיה בשנה הבאה, ידליק בעשרת ימי תשובה נר בבית נטול חלונות, אם הנר ידלק עד תום השמן, הוא יעבור את השנה בשלום, ואם לא...
    (אל תנסו בבית כי אני כותב מהזיכרון ולא בטוח בפרטים, ומעוד סיבה שתקראו בהמשך).

    הנכנס לעסקה כלשהי ורוצה לדעת אם היא תצליח לו, שיגדל תרנגול במיוחד לצורך הניסוי הזה, אם התרנגול משמין זה מה שיקרה גם לארנק

    ואחרון חביב, מי שיוצא למסע ורוצה לדעת אם ישוב בשלום, שיעמוד לפני מקור אור, אם הוא רואה את צילו וגם את צל צילו (הפירוש הפיסיקלי המדויק של המונח "צל צילו" זוקק פוסט נפרד) הוא יחזור, ואם לא אז כרטיס הלוך ושוב יהיה בזבוז.

    ממשיכה הגמרא ומזהירה שלא להשתמש בסימנים האלה!
    משום שכשהסימן יהיה לרעתו, הוא ייבהל, תחלש דעתו, וכשהמצב רוח יורד והדיכאון משתלט, זה עצמו יגרום לו את הנזק.

    ואז אומר אביי,
    מעתה שאנו רואים שיש ממש בסימנים, כדאי לאכול בראש השנה תמרים וקרא וכו' וכו'.

    "אבל זה לא דומה!" שאל היהודי החביב הנ"ל "הסימנים שהוזכרו הם תגובה שמיימית שמגלה עתידות, ואיך אביי מגיע למסקנה שאכילת פירות מתוקים שאדם בחר לעשות מעצמו תועיל לו?!"

    "ובכן" קורא מוישי שלנו בקול צרוד וקם ממקומו "הפירוש הוא כזה...."
    ואם הוא מצליח להסתיר את העובדה שהוא עף על עצמו זה רק בגלל שאנחנו כבר עייפים, וגם כל כך אוהבים אותו.

    "אביי לא הפיק את הרעיון מתוך סימני הגמרא המוזכרים בהתחלה. אביי מדבר על ההסתייגות של הגמרא בהמשך, שאין להשתמש בסימנים מחשש לפגיעה מנטלית בחוסן הנפשי.
    אם ערעור רוח האדם מוביל לכשלונו, הרי שבאותה מידה שיפור המצברוח ישיג לו ניצחון.

    מתוק עושה שמח!
    צבעוני וריחני מרים את המורל,
    סמלים נושאי מסר חיובי יוצרים מוטיבציה,

    אז תתחילו את השנה עם התרוממות רוח, ואפילו קצת מלאכותית (רבי נחמן ממליץ אפילו על שימוש ב"מילי דשטותא").

    אדם שמח פועל ביתר אפקטיביות, בחירות נכונות, אומץ להעז, חריצות, אופטימיות, וחזון, יובילו אותך להצלחה!
    לשנה טובה ומתוקה.
    לא את התפוח, את עצמך טבול בדבש!

    ואולי כדאי להוסיף לברכת ה"כתיבה וחתימה טובה" המתוחה והמודאגת, את המקבילה הלועזית "Happy new year"


    אז כשתכנסו לתשפ"ד, זכרו את התהליך:

    ת פוח (שיגרום לך)
    ש מחה (שתניע אותך ל)
    פ עולה (שהתוצאה שלה)
    ד בש (!)
  • 452
  • יום אחד ילד אחד הלך ברחוב.

    ככה מתחילים סיפורים, לא?

    ככה לא מתחיל הסיפור שלי, לגמרי לא.

    הסיפור שלי מתחיל כך:

    יום אחד אוזן אחת הלכה ברחוב.

    אוזן שונה, מוזרה, מעוותת, מרתיעה.

    מאחורי האוזן הזו נמצא אני. ילד רגיל, עם לב מרגיש.

    ילד שרוצה ללכת ברחוב סתם כך, כמו בסיפורים הרגילים.

    אבל אני לא יכול ללכת כמו בסיפור רגיל, כי האוזן שלי נמצאת בקדמה. היא גונבת את כל ההצגה, והאנשים ברחוב הם הקהל הצופה.

    לפעמים אני מנסה לדמיין איך היו נראים חיי עם שתי אוזניים. איך חברים שלי ואנשים אחרים היו מתייחסים אלי כמו אל ילד רגיל. אבל האוזן הזו שאין לי לא משאירה לי מקום לחיים רגילים, היא בונה סביבי חומה שקופה, שמלווה אותי בקביעות בכל פעם שאני יוצא מהבית.

    אנשים מפוחדים לראות אותי. וגם אני כבר מזמן פוחד לראות אותם.

    אבא ואימא אמרו לי שיום אחד אוכל לכתוב סיפור חדש, סיפור רגיל:

    יום אחד ילד אחד הלך ברחוב.

    והוא היה עוד ילד רגיל, בעוד יום רגיל, והחיים שלו נעשו מאושרים. ובשבילו, זה ממש לא רגיל.

    אתם כל כך תאהבו את הסיפור הזה, אני מבטיח לכם.
    נתקלתי בספר על הרב יעקב משה חרל"פ (שירת הי"ם) וקראתי שם סיפור אחד שמאד נהניתי ממנו, אולי גם אתם תיהנו, ואולי גם תקבלו ממנו השראה.


    בשכונת שערי חסד בירושלים, שבה כהן הרב חרלפ כרב, היה בחור אחד ש'התקלקל', גזר את הפאות העיף ת'כיפה הצטרף להגנה, ועם הזמן עשה חיל התקדם ונעשה מפקד.
    שבת אחת הזדעזעה שערי חסד לראותו נוסע להנאתו ברחובות השכונה ('רחובות'! ובכן הייתם שם פעם? גם המונח 'סמטא' גדול עליהם).
    זה חצה כל גבול!
    שערי חסד היתה (ונדמה לי שעדיין) שכונה דוסית דוסית מהישוב הישן והתושבים פשוט רתחו מזעם.
    האבא התחנן לבנו שלא יסע בשבת לפחות לא בשכונה, אך האזנים היו ערלות.
    במוצאי השבת עלה האב אל הרב והלה בקש שישלח אליו את הבחור.
    כששמע הבחור את הבקשה, סרב.
    כל השבוע הפציר האב בבנו ללא הועיל וביום שישי כשדחק בו ביותר נעתר הבן והלך, לא לפני שהפטיר
    "אבל שלא יהיו לך ציפיות, אני לא שם על הרב, ולא פוחד מאיומים"
    הרב לא היה בבית, הרבנית הושיבה אותו עם כוס תה ופרוסת עוגה טריה להמתין לרב שיחזור מהמקוה.

    בשלב זה עצרתי, וניסיתי לנחש מה יהיה ההמשך.

    "הרב נכנס לבית לבוש בלבן, פיאותיו רטובות, ואור בוקע מעיניו המלאכיות "שבת" קרא הרב בקול נורא וכמו אש אחזה בפינות הבית, הבחור קפא כמו חתול בפנסי אוטו ואז השתטח ארצה והבטיח ש

    או:
    פרץ הרב בבכי בלתי נשלט "אוי שבת שבת" ולא הצליח להרגע, והבחור הנרעש שלא ידע איפה לשים את עצמו הבטיח לא ליסוע "רק שתפסיק להתייפח כבר..."

    או:
    הרב פתח בדרשה מופלאה על שבת וכבוד הורים והתחשבות בזולת בשילוב קבלה ומדרשים מופלאים וסחף אתו את הנער אל הרקיע השביעי, משם היה לו כבר קשה לרדת.

    יש לי עוד הרבה (אתם מוזמנים גם לנסות) אבל נו דיי, בואו נחזור לסיפור

    הרב חזר מהמקוה התנצל על שהטריח את הבחור אליו, ואמר:
    "שמעתי עליך דברים גדולים, נודע לי שאתה מפקד בהגנה ועוסק בהצלת חיי יהודים, יהי חלקי עם מי שזכה להגן בגופו על עם ישראל אין לשער את גודל המצוה שבידך!
    אבל יש אנשים בשכונתינו שאינם מודעים למצוה הגדולה שאתה עוסק בה, מצוה הדוחה גם שבת. ספרו לי כי בשבת שעברה נסעת במכוניתך בחוצות השכונה, מן הסתם יהודי הנוסע בשבת זה לצורך פקוח נפש, מה שהופך את הנסיעה לא רק למותרת אלא גם למצוה,
    אבל אלה שאינם יודעים זאת זוממים לפגוע בך ולהפריע למלאכת הקדש שלך.
    לכן אני מבקש ממך שאם תצטרך מחר בשבת לנסוע לצורך הצלת חיי יהודים, תדפוק אצלי בבית ואני אכנס אתך לרכב וניסע יחד, כדי שכולם יבינו שאנחנו עסוקים במצוה ולא יפריעו.

    לא יודע מה קשור פה לבכות, אבל כשסיימתי את הספור הייתי צריך לנגב את המשקפיים.

    מין מחשבה הוליסטית התרקמה בי, נוכחתי לראות שצדקות אהבה וחכמה הם בעצם שלשה צדדים של אותה מטבע

    קטע שהיה אמור להיות לאתגר הנוכחי - ללכת לקצה.
    אבל בחרתי לעלות אותו כאן.



    נסיעה של עשרים דקות שקטות, חניה בכחול לבן, ויצאנו מהרכב.
    אני מסתכל על הילדונת שלי, היא כל כך קטנה. היא לא תסתדר בלי אמא.
    ''בואי ילדה שלי, אמא מחכה לנו''. אני אומר לה ברוך.
    היא לא מגיבה. רק הולכת באיטיות, כאילו רוצה למשוך את הדקות.
    אנחנו נכנסים לבית החולים המוכר מידי. מוכר עד כדי שאני יכול ללכת בו בעיניים עצומות.
    ככל שאנחנו מתקדמים יותר, אני מנסה ליצור נושאי שיחה מעניינים, מסיחי דעת. אבל הילדה שקטה, מרגישה את המילים שלא נאמרות.
    ''הנה, הגענו לחדר של אמא, תכנסי מתוקה שלי''.
    והיא נכנסת.
    מטפסת על המיטה ומחבקת את אמא חזק חזק.
    ''אמא תתעוררי! אמא אני כאן, תפתחי את העיניים!!'' דמעות זולגות לה על הלחיים, מרטיבות גם את אלו של אמה.
    היא צועקת, בוכה ומדברת בגרון חנוק. היא מנערת את אמא הכי חזק, אבל אמא לא מתעוררת.
    מאוכזבת ומיואשת היא מסתובבת אלי, מחכה שאני אעשה משהו, אנחם אותה.
    אבל גם לי אין מילים. רק דמעות.
    היא מסתובבת חזרה לאמא שלה, האישה שהייתה פעם הכי חזקה, ורואה שהעיניים שלה נפקחות. אמא מיישירה מבט ישיר אליה, אל הילדה היחדה שלה.
    ''בואי אלי ילדה שלי'', היא לוחשת. ''בואי נסיכה קטנה''.
    והנסיכה באה.
    ומבקשת מאמא שלא תעשה לה את זה שוב לעולם. שתמיד תמיד תתעורר.
    שאף פעם לא תשאיר אותה לבכות לבד.
    ואמא שלה מסתכלת לכיווני, ולא מבטיחה דבר.
    הבוץ בתחתית הספל כבר מזמן קר ומנוחה לא מצליחה להתרומם.
    מנערת את ראשה.
    חשבה שהתרגלה, שריחו החמוץ של הדם שמטפטף הלב שלה יהפוך לרקע, לתפאורה שבתוכה היא חיה.
    מתברר שהרבה אחרי שאנחנו הופכים אדישים חלקים מתוכנו ממשיכים להתרסק, רק בלי להשמיע את קול הפצפוץ המחליא.
    אולי זה דווקא פוצע יותר, כמו למחוץ פיסת זכוכית בכף היד. כל גל קול שנכנע, כלוא, הופך לשריטה מדממת.

    עכשיו היא מתקשרת, טובי שלה.
    וכמה שחיכתה לטלפון הזה, שיביא איתו עוד משהו חוץ מדיבורים נפוחים וחסרי תוכן,
    וכמה שקיוותה שהילדה הזו שלה תצליח להסתכל אל תוכה ותבחר,
    וכמה שהיא יודעת על כל מה שעבר עליה, וכמה שהיא מבינה, תמיד הבינה, זה מרגיש רע, ורחוק.
    זה יפה שהיא עושה תהליך, והיא באמת מאושרת בשבילה, בסוף היא זו שסבלה מעצמה יותר מכולם.
    תהליך זה טוב, ויש ריפוי אפילו במילה הזו, תהליך. כביכול עצם ההסכמה שדברים ייקחו את הזמן שלהם מנשימה איכשהוא את הוואקום, נופחת חיים בריק.

    היא אפילו גאה בה, כן.
    ואפילו שהדרך עדיין ארוכה, ויש עוד עבודה רבה כל כך, בכל זאת טוב לשמוע בקולה את המרקם המאוורר יותר, את טיפת הסובלנות שנכנסה בו, את נטיפי ההבנה שחדרו אליו, ואליה.
    ובכל זאת- היא בן אדם, וכמה שהשש האלו גרמו לה לשים את עצמה בצד, ולדחוק עצמה אל הפינה, ואחר כך עוד, ועוד, עדיין נותרה בה נקודה כזו קטנה שכמהה להכרה ולא מוכנה לוותר.
    שחסר לה משהו עמוק ומהותי.

    היא אמא, וודאי, אמא לביאה אם לדייק.
    הכל תתן בשביל הילדים שלה, את החיים ואת המוות, וגם תספוג, את הטוב ואת הרע.
    אבל עכשיו, מוזר באמת שדווקא עכשיו, הכל עולה בה כמו לבה רותחת והיא רק רוצה לצרוח. כמעט סיימה את השיחה באמצעה.
    היא, האמא שהיא, לא עמדה בזה.
    תהליך זה יפה. זה באמת יפה. ועצם השיתוף משמח אותה.
    אז למה היא לא מצליחה לקום מזה.

    טובלת את כפית המתכת בבוץ, מניעה אותה ימינה ושמאלה, קדימה אחורה, שתי וערב.
    אחר כך היא הופכת את הספל לאט, מטפטפת את התערובת הסמיכה אל הצלוחית, שיתלכלך קצת הכל.
    אין לה מושג כמה זמן ישבה ככה, וגם לא דרך לדעת. אבל הטלפון שלה רטט שוב, טובי.
    האינסטיקט שלה הגיב לפני שהספיקה לעצור בעצמה, אמא שכמותה, אבל הנשימה כן נכלאה בתוכה, קפואה.
    אמא טובי לא בוכה. גם הדמעות שלה יבשו מזמן במתקן האידוי שעבד על טורבו בכל הזמן הזה.
    אמא, היא מנסה שוב, אני רק רציתי להגיד לך--
    אני רוצה שתדעי שאני מצטערת. לא נכנסת עכשיו למה ומה בדיוק קרה והכל, אבל תדעי לך שאכפת לי,
    ו-אמא---
    סליחה---באמת.
    על הכל---

    טובי מתנשמת עוד רגע, אחר כך מוסיפה עוד נדבר במאמץ גדול, וזהו.
    שקט.

    ופתאום אפשר לנשום, ויש זרם אוויר דקיק כזה, שנושף לה על הפנים, היא יודעת.
    היא מבינה, והיא תהיה בסדר. וגם ביננו הכל עוד יהיה בסדר.
    ופתאום לדמעות יש נתיב הימלטות מן השק שלהן, והגוש שעמד בגרון מתלעלע עוד רגע, והכל שוטף אותה בזרם כזה שמנקה את הכל ויודע, הכל עוד יהיה לטובה.
    ובתוך ערפל הדמעות המטשטש מנוחה מפלסת לה דרך אל הכיור, שוטפת את ספל הקפה הבוצי, ואת הצלוחית המוכתמת, ויש חיים.

    אמא, כאילו רחרחה באוויר את ההקלה מגיחה בת הזקונים שלה אל המטבח. כל כולה כיתה ג' החדשה והמרתקת. מפטפטת את עצמה לדעת בשלל חוויות ילדותיות מעורבות בתבונת-בת-לבית-של-גדולים.

    ואת יודעת אמא, שחשבתי, למה לפיוט הזה, אדון הסליחות, יש מנגינה כזו שמחה, כאילו אנחנו שמחים שעשינו עבירות, או מה,
    ומה משמח בזה שחטאנו, ממש מצחיק לשיר ככה, אמא.


    ומנוחה רק מסתכלת בה, יודעת שלא הכל אפשר להעביר, אבל אולי קצת כן.
    היא תנסה, אמא שהיא.

    לא מותק, היא נושמת, לא משמח שחטאנו. אבל משמח מאד מאד, שאנחנו יודעים את זה ומבקשים סליחה.
    זה כל מה שהשם רוצה לשמוע מותק,
    חטאנו לפניך, רחם עלינו.

    תאמיני לי שזה המון.
  • 323
  • אֵין דָּבָר יָפֶה יוֹתֵר
    מִלַּחֲווֹת אֶת צַהֲלַת הַנְּעָרִים
    הוֹלְכִים בְּאַהֲבָה לִשְׁמֹר שְׁעָרַיִךְ
    לְהָגֵן עַל תִּקְוַת עַמָּם

    אֵין דָּבָר טָהוֹר יוֹתֵר
    מִן קָלִיעַ הַנִּתָּק מִמַּחְסָנִית
    הַיְשֵׁר אֶל תּוֹךְ כִּסֵּא הַכָּבוֹד
    אֶל פֶּתֶק קָמוּט וְרָטֹב וְעָיֵף

    אֵין דָּבָר תָּמִים יוֹתֵר
    מִשֶּׁלֶט רְחוֹב שָׁבוּר וְרָצוּץ
    בָּתִּים רַבִּים נוֹסְדוּ בּוֹ
    בָּתִּים רַבִּים חָיוּ בּוֹ

    אֵין דָּבָר יוֹתֵר
    מְמַדִּים יְרֻקִּים וְיָרֹק בָּעֵינַיִם
    וּכְשֶׁתִּיק כָּבֵד עַל הַכְּתֵפַיִם
    כְּמוֹ אוֹמְרִים בְּשׂוֹרַת הָאַלְפַּיִם

    אֵין דָּבָר עָצוּב יוֹתֵר
    בְּלִצְפּוֹת מִן הַצַּד בְּהִתְפּוֹרְרוּת הַשִּׁרְיוֹן
    בְּשֶׁקֶט הַמַּהֲלָךְ בָּרְחוֹבוֹת
    צְבָא ה' וְעַמּוֹ יוֹשְׁבִים מְעַשְּׁנִים עַל אֲדָמָה קְמֵלָה
    זוֹרְקִים סִיגַרְיָה לַצַּד
    וּלְמָחָר הַכֹּל כְּבָר עוֹלֶה
    וּלְמָחָר הַכֹּל כְּבָר נִשְׂרַף
    וְאֵבֶל
    סתם ככה. משעמם לי ואין לי מה לעשות.

    מה בכל אופן עושים? זה ידוע. כל הפסיכולוגים טוענים שמצב כזה מעיד על מועקות נפשיות. לכן כדאי ללכת לפסיכולוג. לא כדאי להשאיר דברים כל כך חמורים לא מטופלים. זה יכול להזיק בשידוכים.

    מצד שני, גם הליכה לפסיכולוג יכולה להזיק בשידוכים. לכן מומלץ לבחור בהכי פחות קונבנציונאלי מבין הפסיכולוגים הקיימים. אחד שמקבל קהל בין שתיים לארבע ביישוב נידח, מרחק חמישה אוטובוסים וחצי שעה ברגל.



    זה הולך ככה:

    "שלום, מה שלומך?" שלומי רע, לכן באתי. לא באים לפסיכולוג אנשים ששלומם טוב.

    "את רוצה לספר לי מה מביא אותך אלי?" ברור. לכן באתי, לא?

    והכי חשוב, כל הדיבורים האלו מגיעים בקול רך ומתוק. פוצי מוצי. מה אני נראית לו, חתול?

    "יאללה, לעבודה. אחרי ששיגעתי אותך 5 דקות ואת כבר ממש בטוחה שאת חולת נפש אנושה, הכנתי לך חוג ציור. תצאי מפה ציירת מדהימה".

    מה, לצייר? אה, לא קוראים לזה לצייר. זה נקרא "ביטוי המועקות על הדף ופריקתן מן הלב, שהרי 'הלב הוא לא מחסן' (נאום חיים ולדר), תוך שהפסיכולוג מקבל כסף על הזמן שהוא מסתכל עלי משרבטת."





    אחרי חצי שעה:

    "וואו, ציור מורכב, מעיד על עוצמה נפשית גבוהה וכשרון קטן עד בלתי נראה בציור..."

    גלינג!

    "הזמן שלנו נגמר, את המשך הפענוח תוכלי לקבל בפגישה נוספת, תקבעי תור אצל המזכירה. איך את משלמת? כדאי לך במזומן, יש הנחה של 10 אגורות. נתעלם מהעובדה שככה מס הכנסה לא יודעים".



    נראה לי עדיף לצייר בבית וזהו. חבל על הכסף.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה