הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
יש מקום אחד שבו אפשר לבכות את כל הדמעות שנאצרו, את כל התסכולים שנאגרו, את כל התפילות שלא נאמרו – והיא אורזת את עצמה עם רב־קו ובקבוק מים ועולה על האוטובוס לשם.
בדרך מחליפה מקו פנימי לקו בינעירוני ואז שוב לקו פנימי, שנושף ומתנשף את כל עשנו במעלה, מתאבק בעפר רחובות שלמרגלות חומות משוננות, מרקיעות, שמנסות להרגיע משהו בלבה.
מתנשפת גם היא, היא יורדת מהאוטובוס החורק, נצרבת תחת גלאי הבידוק, מנסה לנשום לרווחה את אוויר ההרים הצלול כיין מחניק ומסחרר חושים.
צועדת אל עזרת הנשים, מוצאת כיסא בקלות, מתרווחת עליו עם הסידור שנטלה קודם מכיסא נטוש, ומחכה להן.
מאחוריה עולה קול של אישה מייבבת. קולה מתערבב ביבבותיו של שופר שמישהו החליט לתקוע בו באמצע צהרי אלול. בכי צווחני של תינוק מנסה לגבור על תקיעות השופר. היונים הומות בקול, כאילו הרגע קמו משינה כמו התינוק הבוכה. קולות בנייה רחוקים מוחקים את קולות ההמייה. מואזין חורק משתלב ברעשי הקדיחה. וקולות פטפוט מהוסים יוצרים קול שני למואזין.
והקולות כולם עולים באוזניה, יוצרים מנגינה צורמת, חונקים את המיית הקול המייבב שלה עצמה, לא מאפשרים לו לצאת.
יושבת כך דקות ארוכות מול הסידור הפתוח באותו עמוד, אפילו ספר תהלים אין בו, מנסה בכוח לגרום להן לבוא, להמס את הלב שנאטם לו פתאום. לחשוב שוב על השמיעה הנפגמת של שימי, על השיעורים הפרטיים הכושלים של שירי, על החרם החברתי שעובר ברוכי שלה, על חוסר המשמעת של כולם יחד, על החור שנוצר בחשבון הבנק שלהם, על הבִּיצה המדשדשת ביחסיהם שלהם לאחרונה עקב כל זה – והלב באטימותו נותר. השמים צחיחים כמו שרק שמי שלהי קיץ בצהריים יכולים להיות.
קופצת שפתיה, סוגרת את הסידור בנשיקה קלה, מותירה אותו על כיסאה לבאה בתור, בתקווה שלא הותירה בו את מזלה הרע, ונסוגה אחורנית מעם קיר האבנים, שלא מחולל בלב האבן שלה דבר.
עולה שוב על האוטובוס, היורד־יורד־יורד, מחליפה לקו הבינעירוני. קיוותה שבדרך חזור תוכל להתרווח בהקלה שבפריקת כל הרגשות, כל התפילות. חרף זאת יושבת קפוצה כמו אין הריפוד חדיש ונוח, מציצה על השעון, מחשבת כמה זמן ייוותר לה כשתשוב הביתה לפני שתצטרך לצאת לאסוף את הקטנים.
נופים רצים מול עיניה, נבלעים באבחת נסיעה מהירה. עיניה פקוחות, לא קולטות, אטומות כמו הלב. המושב תחתיה קופץ, ורגע חולף לפני שהיא מבינה שהאוטובוס כולו קופץ כך. ואז משמיע קולות חריקה ושיעול, רמים יותר מכל קול ששמעה בכותל, ואז פתאום מאט.
"נוסעים יקרים, אני מצטער, יש תקלה ברכב כנראה. אני נאלץ לעצור בצד." קולו המוגבר של הנהג מהדהד ברוגע יחסי מבעד לקולות הרטנוניים של הנוסעים. "אבקש שתרדו מהאוטובוס, ואני אתקשר לחברה שתשלח אוטובוס חלופי בזמן שהטכנאי יגיע לפה, לנסות לתקן את התקלה."
היא קמה, נזרמת החוצה עם האנשים, מגניבה עוד מבט לשעון. יספיק האוטובוס החלופי להביא אותה בזמן לשעת הסיום של הגנים?
באמצע שום מקום עירוני עומד האוטובוס התקוע. האנשים לא ממהרים לעזוב את צילו, והיא נשטפת בקולות הכעס והעצבנות שלהם, לא מסוגלת יותר לעמוד בזה, משרכת רגליה העייפות קצת הרחק משם.
גדר אבן שבורה קולטת אותה, מהווה לה מקום משען רגעי. מעניין מה היה פה פעם, מה בנו פה ולמה איננו עוד, היא משיטה מבטה על שברי הקירות שמאחורי הגדר, שעזובה נתפסה בהם, ושוב מעיפה מבט אל שעון היד. שימי לא אוהב שהיא מאחרת לקחת אותו מהגן, ומאז הניתוח השני שעבר באוזניו הוא נעשה רגיש אף יותר. נעמי רגועה יותר, אבל גם היא עלולה להוציא את האגרסיות שלה כשהיא עצבנית. ומה עם שירי? יהיה לה את השכל ללכת לשכנים כדי לבקש מפתח, או שהיא תתבייש כמו תמיד? ומה אם – גופה מצטמרר פתאום תחת השמש הקופחת – ברוכי יחליט שוב לחזור מוקדם הביתה, פשוט כי הוא לא מסוגל יותר לעמוד תחת מבטיהם הלועגים, השותקים, של חבריו הלא־חברים לכיתה?
ופתאום מצטמררות גם עיניה. ופתאום הן ממצמצות. ופתאום היא מרגישה רחוקה כל כך, שכוחה כל כך. פתאום רוצה ליטול את מכשיר הטלפון ששכחה בבית, ולהתקשר אליו, לבכות את סליחתה, להתחנן שישובו חייהם להתנהל במסלול אחיד, מאוחד.
הרב־קו קפוץ בידיה. את הבקבוק שכחה באוטובוס התקול. אבל היא לא זקוקה יותר למים שבו. כי המים זורמים מעיניה, טיפה שקופה, נוצצת, פוגעת ברב־קו, נקווית עליו לשנייה, ונופלת ארצה, לאדמה שפעם הייתה בנויה.
והיא מושיטה את בריכות עיניה לשמים שעדיין צחיחים, ומתקשרת בקשר ישיר אליו, קשר קרוב, מחבק.
ודמעותיה הופכות לתפילות.
בדרך מחליפה מקו פנימי לקו בינעירוני ואז שוב לקו פנימי, שנושף ומתנשף את כל עשנו במעלה, מתאבק בעפר רחובות שלמרגלות חומות משוננות, מרקיעות, שמנסות להרגיע משהו בלבה.
מתנשפת גם היא, היא יורדת מהאוטובוס החורק, נצרבת תחת גלאי הבידוק, מנסה לנשום לרווחה את אוויר ההרים הצלול כיין מחניק ומסחרר חושים.
צועדת אל עזרת הנשים, מוצאת כיסא בקלות, מתרווחת עליו עם הסידור שנטלה קודם מכיסא נטוש, ומחכה להן.
מאחוריה עולה קול של אישה מייבבת. קולה מתערבב ביבבותיו של שופר שמישהו החליט לתקוע בו באמצע צהרי אלול. בכי צווחני של תינוק מנסה לגבור על תקיעות השופר. היונים הומות בקול, כאילו הרגע קמו משינה כמו התינוק הבוכה. קולות בנייה רחוקים מוחקים את קולות ההמייה. מואזין חורק משתלב ברעשי הקדיחה. וקולות פטפוט מהוסים יוצרים קול שני למואזין.
והקולות כולם עולים באוזניה, יוצרים מנגינה צורמת, חונקים את המיית הקול המייבב שלה עצמה, לא מאפשרים לו לצאת.
יושבת כך דקות ארוכות מול הסידור הפתוח באותו עמוד, אפילו ספר תהלים אין בו, מנסה בכוח לגרום להן לבוא, להמס את הלב שנאטם לו פתאום. לחשוב שוב על השמיעה הנפגמת של שימי, על השיעורים הפרטיים הכושלים של שירי, על החרם החברתי שעובר ברוכי שלה, על חוסר המשמעת של כולם יחד, על החור שנוצר בחשבון הבנק שלהם, על הבִּיצה המדשדשת ביחסיהם שלהם לאחרונה עקב כל זה – והלב באטימותו נותר. השמים צחיחים כמו שרק שמי שלהי קיץ בצהריים יכולים להיות.
קופצת שפתיה, סוגרת את הסידור בנשיקה קלה, מותירה אותו על כיסאה לבאה בתור, בתקווה שלא הותירה בו את מזלה הרע, ונסוגה אחורנית מעם קיר האבנים, שלא מחולל בלב האבן שלה דבר.
עולה שוב על האוטובוס, היורד־יורד־יורד, מחליפה לקו הבינעירוני. קיוותה שבדרך חזור תוכל להתרווח בהקלה שבפריקת כל הרגשות, כל התפילות. חרף זאת יושבת קפוצה כמו אין הריפוד חדיש ונוח, מציצה על השעון, מחשבת כמה זמן ייוותר לה כשתשוב הביתה לפני שתצטרך לצאת לאסוף את הקטנים.
נופים רצים מול עיניה, נבלעים באבחת נסיעה מהירה. עיניה פקוחות, לא קולטות, אטומות כמו הלב. המושב תחתיה קופץ, ורגע חולף לפני שהיא מבינה שהאוטובוס כולו קופץ כך. ואז משמיע קולות חריקה ושיעול, רמים יותר מכל קול ששמעה בכותל, ואז פתאום מאט.
"נוסעים יקרים, אני מצטער, יש תקלה ברכב כנראה. אני נאלץ לעצור בצד." קולו המוגבר של הנהג מהדהד ברוגע יחסי מבעד לקולות הרטנוניים של הנוסעים. "אבקש שתרדו מהאוטובוס, ואני אתקשר לחברה שתשלח אוטובוס חלופי בזמן שהטכנאי יגיע לפה, לנסות לתקן את התקלה."
היא קמה, נזרמת החוצה עם האנשים, מגניבה עוד מבט לשעון. יספיק האוטובוס החלופי להביא אותה בזמן לשעת הסיום של הגנים?
באמצע שום מקום עירוני עומד האוטובוס התקוע. האנשים לא ממהרים לעזוב את צילו, והיא נשטפת בקולות הכעס והעצבנות שלהם, לא מסוגלת יותר לעמוד בזה, משרכת רגליה העייפות קצת הרחק משם.
גדר אבן שבורה קולטת אותה, מהווה לה מקום משען רגעי. מעניין מה היה פה פעם, מה בנו פה ולמה איננו עוד, היא משיטה מבטה על שברי הקירות שמאחורי הגדר, שעזובה נתפסה בהם, ושוב מעיפה מבט אל שעון היד. שימי לא אוהב שהיא מאחרת לקחת אותו מהגן, ומאז הניתוח השני שעבר באוזניו הוא נעשה רגיש אף יותר. נעמי רגועה יותר, אבל גם היא עלולה להוציא את האגרסיות שלה כשהיא עצבנית. ומה עם שירי? יהיה לה את השכל ללכת לשכנים כדי לבקש מפתח, או שהיא תתבייש כמו תמיד? ומה אם – גופה מצטמרר פתאום תחת השמש הקופחת – ברוכי יחליט שוב לחזור מוקדם הביתה, פשוט כי הוא לא מסוגל יותר לעמוד תחת מבטיהם הלועגים, השותקים, של חבריו הלא־חברים לכיתה?
ופתאום מצטמררות גם עיניה. ופתאום הן ממצמצות. ופתאום היא מרגישה רחוקה כל כך, שכוחה כל כך. פתאום רוצה ליטול את מכשיר הטלפון ששכחה בבית, ולהתקשר אליו, לבכות את סליחתה, להתחנן שישובו חייהם להתנהל במסלול אחיד, מאוחד.
הרב־קו קפוץ בידיה. את הבקבוק שכחה באוטובוס התקול. אבל היא לא זקוקה יותר למים שבו. כי המים זורמים מעיניה, טיפה שקופה, נוצצת, פוגעת ברב־קו, נקווית עליו לשנייה, ונופלת ארצה, לאדמה שפעם הייתה בנויה.
והיא מושיטה את בריכות עיניה לשמים שעדיין צחיחים, ומתקשרת בקשר ישיר אליו, קשר קרוב, מחבק.
ודמעותיה הופכות לתפילות.
