קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
צלחות. המון צלחות. אינסוף צלחות.
מי אכל כל כך הרבה?
ומי אמור להדיח את כל אלה?
נו באמת, מי.
נאנחת. קמה אל הכיור, מתחילה לסבן. לאט.
קצף נערם על אצבעותיה, בועות מתפוצצות בשקט, שקופות. מים קרים מידי.
חמש צלחות מאחוריה. ליתר דיוק - מעליה, במייבש הכלים. מערבבות דמעותיהן בדמעותיה.
סוגרת ברז, נאנחת שוב. הוא מתעקש להמשיך לטפטף. עקשן כמו אלי. קר כמוהו.
מפנה לו גב, הולכת לסלון, מתיישבת על ספה, מוחצת ז'קט. אלי זרק אותו כאן כשחזר לפנות בוקר מאנשהו.
כבר לא שואלת מהו אנשהו. היכן הוא אנשהו. יודעת - אלי לא יענה.
רחש הטפטוף מהמטבח נעים לה, במפתיע. מונוטוני, שקט. משתלב עם החוץ המטפטף מבעד לחלון. רקע אידיאלי למחשבות שמתפללות את עצמן בראש שלה. לא מפסיקות לייחל.

פרצוף סתור מציץ מהפרוזדור, מחשבות עוצרות תפילתן. אלי.
"בוקר טוב, מותק. מה נשמע?". פרוטוקול הוא דבר חשוב.
המהום צפוי עונה לה. מוסיף עצמו לפרוטוקול.
"שאני אכין לך משהו לאכול?"
המהום.
"חביתה?"
"כן, תודה".
פרצוף סתור חוזר לחדר, ביצה מרחשת במחבת, מחשבות שבות לתפילתן.
הר צלחות מנופף לה מהכיור, מזכיר את קיומו. ברז עקשן עודו מטפטף. היא מתעלמת משניהם.
מגש מקבל אליו בשתיקה לחמניה טריה, ירקות פרוסים, חביתה, שוקו חם.
פסיעותיה שקטות, נקישותיה אף הן, וכך גם ההמהום שעונה לה מתוך החדר.
"בבקשה, מותק. כדאי שתאכל עכשיו, לפני שהחביתה תתקרר".
היא פונה אל הדלת, לא ממתינה להמהום. הוא אכן בושש. במקומו מגיע: "תודה, אמא. אין עלייך בעולם".
נשימתה יוצאת להפסקה. הצער העביר אותה על דעתה, אין לה שום הסבר אחר לדמיונות שפוקדים אותה.
מסתובבת. פרצוף סתור מבזיק אליה חצי חיוך בפה גדוש חביתה.
כששבה נשימה לסדרה היא רק אומרת: " אני אוהבת אותך, אלי".

צלחות. המון צלחות. אינסוף צלחות. פחות חמש.
ברז עקשן מטפטף דמעות של אושר.
ז'קט זרוק על הספה. חזר לפנות בוקר מאנשהו. למי אכפת.
מה אתם אומרים על הקטע הזה?
רב הספר מסופר מנקודת מבטו של הגיבור הראשי. זה קטע מכיון השני. מצדו האפל של המאבק.
אשמח לשמוע ביקורת!

המלך חואן ישב על כס האבן המגולף, רגליו מושטות קדימה בתנוחה של אדנות. הוא לא דמה למלך שירש את כסאו בחסד; הוא דמה לזאב שכבש מאורה לא לו. עיניו, צהובות וצרות כעיני נץ, עקבו אחרי להבות האח הגדולה שבערה במרכז האולם, למרות שהערב היה חם. הוא תמיד חש קור בתוך הארמון הזה, כאילו האבנים עצמן מסרבות להכיר בו.

דלתות העץ הכבדות נפתחו בחבטה.

רץ צעיר, מכוסה בשכבה כה עבה של אבק דרכים עד שנראה כפסל חי של חימר, התפרץ פנימה. הוא כשל על ברכיו, נשימתו שורקת בגרונו היבש. ריח של זיעה וסוסים עייפים נישא ממנו, הורס את ריח קטורת הבשמים שאמורה להשרות אווירה נעימה באולם.

"אדוני המלך..." גמגם הרץ, ראשו מושפל אל הרצפה. "הדיווח... מהמישור..."

חואן לא זז. הוא רק הרים גביע יין מוזהב אל שפתיו. "דבר. האם הם כבר מתחננים על חייהם? האם הצמא כבר הוריד אותם על הברכיים?"

הרץ בלע את רוקו, וקולו רעד. "לא, אדוני. הם... הם מצאו מים. בלב המדבר, בתוך החול הטובעני. הם הקימו מכונה מוזרה, מפלצת של עץ ועור, והיא מפיקה מים זכים וקרים בכמות שמספיקה לצבא שלם. המצור... המצור כבר אינו מצור של צמא".

הגביע בידו של חואן קפא באוויר. לרגע השתררה דממה מוחלטת באולם, עד שאפשר היה לשמוע את רחש הגיצים באח. פתאום, בתנועה מהירה ממה שהעין יכולה לקלוט, חואן הטיח את הגביע ברצפה. היין האדום הותז לכל עבר, נראה כדם טרי על אבני הריצוף.

"איך?!" שאג חואן, וקולו הדהד בתקרת הקמרונות. "הובלנו אותם למלכודת המדויקת ביותר! סגרנו עליהם מהים, מהרמה ומהחזית! כל התקיפות של אנשינו היו רק הסוואה, רק משחק של חתול ועכבר כדי להתיש אותם, כדי להשאיר אותם תחת השמש הלוהטת עד שימכרו את נשמתם בעבור לגימה אחת!"

הוא קם מכסאו והחל לצעוד הלוך ושוב, גלימתו הכבדה חובטת במגפיו. "המטרה הייתה ברורה," סינן לעבר יועצו הזקן, המלומד כַּשְׂדָּאִי, שעמד בפינה המוצלת. "רצינו לשבור אותם לא בחרב, אלא ביאוש. רצינו שהם יזחלו אלינו, שיציעו לנו מרגלים מתוכם, שיבגדו בזיכרי בעבור נאד מים. כַּשְׂדָּאִי! שאלתי אותך כבר אתמול - האם הספיקו המרגלים שלנו לגייס מישהו מהם? האם הלחץ עבד?"

היועץ כַּשְׂדָּאִי כחכח בגרונו, פניו המקומטות לא הסגירו דבר. "היו... לחישות, אדוני המלך. היו סימנים של שבירה בקרב הצעירים. אחד מהם, ששמו נלחש בפי הממונים כחשוד בשיתוף פעולה, כבר החל להעביר מסרים. אך כעת..." הוא עצר לרגע, מביט ברץ המאובק, "כעת, כשיש להם מים, התקווה חזרה אליהם. איש לא ימכור את נאמנותו כשיש לו באר בלב המחנה".

חואן עצר מלכת. הוא צמצם את עיניו, מחשבה אפלה חלפה במוחו. "מכונה של עץ? משאבה בלב המישור? מניין להם המיומנות הזו?"

פתאום, צחוק קר ויבש נפלט מפיו. צחוק שהקפיא את דמו של הרץ.

"הוא שם", לחש חואן. "היורש האובד. בנו של הרוזן. החוכמה הזו... לשאוב מים מהסלע, לבנות כלים שמתגרים בטבע... זו הייתה נחלתה של משפחתו". הוא הסתובב אל יועצו, עיניו בוערות בשיגעון. "הוא חי! הנער שחשבנו שקברנו כבר, הוא זה שמשקה את אויביי במדבר!"

"אדוני המלך", ניסה כַּשְׂדָּאִי להרגיע, "אם הוא אכן שם, עלינו לפעול בשיקול דעת. אם נשלח כעת את כל התגבורת אל המישור כדי לתפוס אותו, הארמון ישאר ללא הגנה מספקת. אנחנו נהיה חשופים לתקיפה..."

"שתוק!" צווח חואן והתקרב אל היועץ עד שחוטמו כמעט נגע בשלו. "אתה לא מבין? כל עוד הנער הזה נושם, הכס הזה שמתחתיי אינו יציב! הוא הסמל שלהם! הוא המים שלהם והוא האוויר שלהם! אני רוצה אותו, כַּשְׂדָּאִי. אני רוצה אותו חי או מת, אבל אני רוצה אותו עכשיו!"

הוא פנה אל מפקד המשמר שעמד בפתח. "שלח את כל הפלוגות שנשארו בעֲתוּדָה. רוקן את האורוות. אני רוצה אלף פרשים במישור החוף עוד לפני שהלבנה תיוולד מחדש. תרמסו את הסככות שלהם, תהרסו את המשאבות שלהם, והביאו לי את הנער".

"אבל אדוני המלך," גמגם היועץ, "להשאיר את הארמון רק עם משמר כבוד? זה סיכון גדול מדי..."

"העיקר עכשיו, זה נקמה שלי!" שאג חואן ושלף פגיון קטן מחגורתו, נועץ אותו בשולחן העץ המפואר שבמרכז החדר. "צאו לדרך!"

הרץ והיועץ נסוגו במהירות מהאולם, מותירים את חואן לבדו. בחוץ, קולות של שיריון ודהרת סוסים החלו להדהד בחצר האחורית של הארמון, סימן לכך שהפקודה יוצאת אל הפועל.

חואן חזר לכסאו, אך הוא לא ישב. הוא עמד והביט בחשיכה המשתלטת על עיר הבירה. "בוא אלי, ילד", לחש אל הרוח הקרה שנשבה מבעד לחלון. "בוא ותראה איך המים המתוקים שמצאת הופכים למלוחים כדמעות."
סוֹגְדִים לִי בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים
חֻדּוֹ שֶׁל גַּל, עֶטְיוֹ שֶׁל טֶבַע
בְּרִכּוּךְ מִגְבְּלוֹת רְטֻבִּים
מְאַבְּנִים שְׂרִיטָתָם מִן הַקֶּבַע

פָּרְשׂוּ לִי כַּפָּם בְּפַעַר סֶלַע
דְּבוּקֵי אֵזוֹב וּמִתְאָרוֹ
כְּרוֹטִינַת שׁוֹלָל קֶדֶם- סֶלָה
קְרוּם בֹּקֶר דְּבַר יוֹם לְשַׁחֲרוֹ

מוֹרִישִׁים לִי חֶדְוַת הַמַּעַשׂ
בָּבוּאַת נְצִיב מֶלַח הָאָרֶץ
נֹכַח הֶדֶף מַשָּׂא מְנוּכׇס
רַחַשׁ שְׁקַפְקַף לֹא עָמַד בַּפֶּרֶץ

כָּל הַמַּסְגְּרִים נִנְעֲלוּ מִפְתָּנָם
וְגֶדֶר הַנָּמֵל מִזְדַּקֶּרֶת
קוֹדֶרֶת בְּלַיְלָה חָסֵר, מְנֻמְנָם
לְאִיתוּת סְפִינָתִי הַנִּשְׁבֶּרֶת

מוֹסֶרֶת פִּתִּי אֱלֵי חוֹף
נַחְשׁוֹלִים נַחְשׁוֹלִים
חֲפוּ תְּשָׁרַי מֵאֱסֹף
וְקָצוּ כְּבָר כָּל הַכֵּלִים

רַק אַתָּה
מוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאֲדָמָה
אֲנִי עוֹד שׁוֹלַחַת פְּנֵי מַיִם
פִּסַּת חֲלוֹם
פַּכִּים קְטַנִּים שֶׁל אֱמוּנָה
וְעַיִן נוֹשֶׁקֶת שָׁמַיִם
כל כך אהבתי את השיר של @ע. אפרוח - אני האישה שהרגשתי דחף לכתוב שיר-כנגדו, אמנם לא ברמה שלה, אבל הייתי חייב

***

אני הגבר היושב ליד הגה האוטובוס
העיר מדמה שאני חולף על פניה
ובאמת היא זו שחולפת על פניי

המושב שלי חם גם בבוקר מוקדם
והידיים שלי כבדות יותר
משההגה יכול לשאת

אני הגבר שסופר את התחנות
שכולן שלי
חיים של אחרים
שנדחסים בלי רשות
אל העולם שלי פנימה

מישהו צועק מאחורה
"נהג תפתח"
"נהג תעצור"
"נהג נהג נהג"
אף אחד לא טורח לשאול
אולי גם לי קשה

אני הגבר שחייב להיות עירני
גם אחרי לילה עם תינוק חולה
שמכריחים אותי להיות נחמד
גם כשאני רותח מבפנים

תיקופים מצפצפים בלי הפסק
אנשים טורפים את פרטיותי
אני חייב לענות, להסביר
לעצור, לנסוע, לסיים מסלול
ומיד להתחיל עוד אחד.

אני הגבר מול ההמון בתחנה
שפותח את הדלת לאט לאט
בתקווה שאף אחד לא יבחין
כמה חזק הוא רוצה
שאף אחד לא יעלה
אֲנִי הָאִשָּׁה הַיּוֹשֶׁבֶת בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס
הָעִיר כֻּלָּהּ חוֹלֶפֶת עַל פָּנַי בְּלִי לַעֲצֹר

הַסַּפְסָל קַר גַּם בְּשֶׁמֶשׁ הַצָּהֳרַיִם
וְהַתִּיק שֶׁלִּי שׁוֹקֵל יוֹתֵר מִמָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ

אֲנִי הָאִשָּׁה שֶׁסּוֹפֶרֶת אֶת הָאוֹטוֹבּוּסִים
שֶׁלֹּא שֶׁלִּי.
חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁנִּפְתָּחִים וְנִסְגָּרִים
בַּדְּלָתוֹת הָאוֹטוֹמָטִיּוֹת

הָרַב קַו נָפַל מִיָּדִי מִבְּלִי שֶׁאַרְגִּישׁ
אַף אֶחָד לֹא טוֹרֵחַ לוֹמַר לִי זֹאת

אֲנִי הָאִשָּׁה הָעֲיֵפָה עַד מָוֶת
גַּם אַחֲרֵי עֶשֶׂר שְׁעוֹת שֵׁנָה
אֲנִי הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה בְּגִיל שְׁלוֹשִׁים

מִתְכּוֹפֶפֶת בַּחֲרִיקָה לְהָרִים אֶת הַכַּרְטִיס
כַּרְטִיס שֶׁלֹּא מַבְטִיחַ הַגָּעָה לְשׁוּם יַעַד
רַק נְסִיעָה וּנְסִיעָה וּנְסִיעָה

אֲנִי הָאִשָּׁה
שֶׁעָלְתָה לָאוֹטוֹבּוּס
בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט
כְּדֵי שֶׁאַף אֶחָד לֹא יַבְחִין
כַּמָּה חָזָק הִיא רָצְתָה
שֶׁמִּישֶׁהִי תֵּשֵׁב לְיָדָה
ב״ה

״בקש קהלת לעמוד על הקץ מתי?..לבא לפומא לא גלי פומא למאן גלי?״
(קה״ר).


נֹאמַר: הֲזֶה הָרֶגַע?
וּכְבָר הָיוּ רְגָעִים
נִשְׂגָּבִים מֵאֵלֶּה,
מֻפְלָאִים מֵאֵלֶּה,
עַד אֵין קֵץ וְשִׁעוּר,
וּמִדָּה,
וְהַשָּׂגָה,
וּתְפִיסָה.

וַאֲלָפִים קָפְצוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ —
וְלֹא בָּא.
אֲלָפִים הִתְיַסְּרוּ בְּחַיֵּיהֶם —
וְלֹא בָּא.
אֲלָפִים מָסְרוּ עַצְמָם אֵלָיו
בְּכָל לֵב וּבְכָל מֹחַ —
וְלֹא בָּא.

נֹאמַר: הֲזֶה הָרֶגַע?
וְלִבֵּנוּ כֵּהֶה,
וְנַפְשֵׁנוּ — דַּעְתָּהּ
אֶל הַתְּלָאוֹת
וּנְקִיקֵי הַמַּחֲשָׁבוֹת.

וּבַת־קוֹל אוֹמֶרֶת כְּנֶגְדֵּנוּ
מִמְּרוֹמִים:
הֲרֵי הַלֵּב הֶעָמֹק
לֹא הִגִּיד מֵעוֹלָם לַפֶּה
לָמָּה וּמַדּוּעַ ומָתַי.

שֶׁאֵין הֶעָמֹק
דָּבָר שֶׁאוֹמְרִים בּוֹ.
שֶׁאֵין הֶעָמֹק
דָּבָר שֶׁמַּרְגִּישִׁים בּוֹ.

וּמִשֶּׁלֹּא הִגִּיד,
וּמִשֶּׁלֹּא אָמַר —
נִשְׁאַר הַדָּבָר כָּךְ לְמַעְלָה,
וּמִי יִמְצָאֶנּוּ?

וּמִי מֵאִתָּנוּ יוֹדֵעַ
אֵיזֶה רֶגַע הוּא
רֶגַע עֹמֶק הַלֵּב?
אֵיךְ נִרְאִים הַשָּׁמַיִם אָז,
וּמָה בָּאָרֶץ?
 תגובה אחרונה 
  • 69
  • בחתול השחור, בהגיזרה, בפרוג ובכל מקום זעקו הכותרות בחדווה: מטרנה ב 37.5! כן כן! משרד הבריאות שחרר מלאי מטרנה למקצת מרשתות השיווק, תושבי עיירת הנופש נגרעו מהחגיגה, אך אל דאגה! יש רמי לוי לא רחוק. חושבי חשבונות ייגעו את מוחם האם משתלם לשלם את דמי הנסיעה תמורת ההנחה, אבל אני, אני יש לי חופשי! אין שאלה בכלל, אסע ואצטרף לבוזזים!

    אפשר לשים מוזיקה קצבית אך שקטה, אני מוצא פורקן בפתיח נאה שאחריו גם מתחיל שיר, רוק של שנות ה 70 שלא נס ליחו.
    אני נדחס אל אוטובוס העולה על גדותיו הומה הוא מאדם אבל מה לי להלין על דוחק בדרך קצרה זו.

    יורד מהאוטובוס ודולה עגלה. עגלה זו מגושמת היטיב ויציבה פחות מבני גנץ בסקרים, על זה אני מתגבר ונכנס לחנות הענק המבהיקה באור יקרות, בכניסתי עטים עלי שני פקידים ומשגרים שלל פיתויים להצטרף למועדון, מה מועדון עכשיו? רדו ממני! חסר לי כרטיסים? עם שהם נפנים לאדם אחר, מזנק עלי פקיד נוסף וטענתו בידו: בזכות המועדון אעקוף את התור. הבטתי לכיוון הקופות וראיתי שכולן ריקות מממתינים. 😵
    טוב, לא מגיעים רק בשביל מטרנה, יש גם ירקות, אני רואה גמבה בשקל תשעים לקילו, מעמיס שקית, משאיר מקום בעגלה למטרנה כמובן.

    המרחבים בחנות הם אינסופיים ואני מתקשה למצא בהם את מבוקשי, רק כל מיני מוצרים מוזרים שאפילו המדף מביט בהם בתדהמה, איפה יש כפות חד פעמיות? אוף איזו חנות מוזרה...

    מגיע לשירותים, ניצב מול מראה מצוחצחת, כל כך מצוחצחת שאני סבור לרגע שזו לא מראה בכלל אלא פתח בקיר, לתדהמתי אכן מתברר שזה פתח הכניסה לשירותי הגברים.

    מגיע לתבלינים, הכל מוזר, איפה החברה הרגילה של התבלינים? לוקח גריל עוף מחברה מוזרה, דואג שהוא לא יתפוס את המקום השמור אחר כבוד למטרנה.

    לא אלאה אתכם בכל הקורות אותי ובכל המוצאות אותי בחנות.
    תכלס, התרגשות מסמרת את שערות ידי עת אני עומד בפתח הטור האחרון שבסופו עומדות להן קופסאות המטרנה הנחשקות, אני מתגלגל אט אט עם העגלה ונדהם לגלות שכל המדפים מרוקנים לחלוטין מתכולתם. אכזבה עצומה אוחזת בי ומרוקנת אותי מכל שביב של אנרגיה.
    אני מתנחם בבירה לה שוף בלונד שמצאתי (לא היה ipa), המוכרת הזקנה עסוקה במציצת הטיפות האחרונות של שקית שוקו מרוטה, יש לה את כל הזמן שבעולם אך אני נחפז.

    יצאתי מהחנות וניגשתי לעמוד ברזל קטום כדי לפתוח עליו את בקבוק הבירה הגמלוני, בבת אחת ניתז מהבקבוק כל הנוזל העכור התוסס בקצפו ואני נותרתי בלי מטרנה ועם שליש בקבוק בירה במרירות מדוייקת שזה ממש לא מוצלח כי בירה לא צריכה להיות במרירות מדוייקת.

    לפתע נעצר על ידי רכב מרוט ושרוט, הנהג מנסה למשוך בידו את החלון שסירב להיסגר והיושב על ידו פתח בזהירות את הדלת שכמעט התפרקה, הוא מזנק מהרכב ומתמתח תוך שראסטה אחת מיני רבות קופצת לו מהכובעגרב.
    הוא שם לב אלי,
    הכל טוב אחי?
    כן.
    הכל טוב.
    הכל.
    זה היה עוד יום רועש בביתי.

    הילדים קפצו מצד לצד כגרעיני פופקורן, ואני כמובן, הייתי הסיר האומלל שצריך לחטוף את כל הדבר הזה....

    בכל מקרה לא הייתה לי אלטרנטיבה מלבד לטפל בכביסה, שעם כל הכבוד לילדים וקפיצותיהם ויש כבוד, זה יותר קשה.

    אז מתמודדים.

    אני סובל בשקט, מנסה לא לעורר תשומת לב... כשלפתע שמעתי קול בכי מכיוון חדרם של הילדים.

    ביני לבין עצמי החלטתי בינתיים שלא להגיב מדין 'שב ואל תעשה'.

    פתאום מהפרוזדור היוצא מחדר הילדים הגיחה ערמת כביסה, שאך לאחר כמה שניות הבנתי שמאחוריה מסתתרת הרבנית.

    "חיים?" פנתה אליי ערמת הכביסה. "זה יענקי בוכה, תזמין לו אמבולנס, פליז!"

    "מממההה?" נרעדתי כגאלע איכותי. "למה?"

    "מסכן, האוזן נתלשה לו נראה לי, נו, תזמין לו! היי, מה קורה לך?"

    "תדדבבררי את עם האאאממבולננססס..." אמרתי תוך שאני קורס כמעט שמתעלף למשמע מצבו הנורא של בני.

    "כמובן! ד' ישמור, אני מיד מתקשרת!"

    "שיטפל קודם כל ביענקי!" אמרתי מהרצפה, מעורפל לגמרי.

    "איזה ביענקי?" ענתה כשסיימה את השיחה עם המוקדנית "במה לטפל? הילד בסדר גמור! באמצע לבכות על איש הפליימוביל האחרון שנשבר לו ומחכה לשמוע ממני שהזמנו לו סוף סוף את האמבולנס שהבטחנו ממשנת יוסף..."
    "נתי, אתה עם פלאפון? שכחת שאסור בישיבה?" פנה בחור סמוק לחיים לחבירו פזור הפיאות מפר החוקים.

    "אחח אני לא מאמין, זהוהמשטר קורס!" עיניו של המפר הפזור זרחו באושר.

    "איזה... הרבה פעמים כבר דברו על זה, זה שטויות! לא יהיה!" הסמוק היה נחוש.

    "ככה אתה חושב..." גיחך המפר הפזור.

    "זה לא רק אני, זו פשוט מציאות! כל פעם אומרים את זה מחדש!" הסמוק הנחוש התכעס על הגיחוך.

    "ועכשיו אומרים שזה באמת!" התעקש המפר הפזור המגחך.

    "מי זה בדיוק ה'אומרים' שאתה מדבר עליהם שעכשיו שינו את דעתם מתמיד? ונגיד שהוא יקרוס, ממה אתה מאושר בדיוק?" התעניין הסמוק הנחוש הכועס.

    "ממה אני מאושר! הם אכזריים ברמות! אתה לא זוכר איך הם הרסו לנו את החיים לאיזה שבועיים? אתה לא בקו..." זלזל העקשן המפר הפזור המגחך.

    "'הרסו לנו את החיים' בוא, לא הגזמת?" הגיע תורו של הסמוק הנחוש הכועס לגחך.

    "אני בהלם ממך! פשוט בהלם! אתה יודע שיש כאלה שאיבדו את הבית שלהם בזמנו?!" המזלזל העקשן המפר הפזור והמגחך היה בשוק מוחלט.

    "הם לא איבדו את הבית, הם נזרקו לבית! בגלל שהם, כמוך, זלזלו בהוראות צוות הישיבה. די, אני פשוט לא מסוגל יותר לשמוע את השטויות שאתה מדבר, חח 'הרסו לנו את החיים' 'איבדו את הבית' אתה הזוי ממש!" הסמוק הנחוש הכועס המגחך כבר ממש צחק "ואתה עוד מבשר לי בידענות 'המשטר קורס'..."
  • 27
  • עלטה דממה

    אינסוף וים

    נדם הקרב

    והלב מדמם

    הראש כואב

    הכל מוצף סוער וכועס

    וזהו נגמר

    נותר רק

    קול זועק וצורם



    היא עומדת שם לבד

    מובסת ושותקת

    מסתירה

    את עצמה

    את כולה

    נלחמת

    בידיים חשופות

    בלב מצולק

    ברע בכאב

    בטירוף שאין לו קץ

    שאין בו טוב

    שסופו

    לב שורף

    מלא בשריטות

    ונפש

    שצוחקת בפראות

    באכזריות

    מוציאה לשון

    לחיים לרע

    לאנשים לעצמה

    בלי להבחין בלי

    לחשוב בלי בחירה

    מחוסר ברירה

    היא רק רצה

    ומסתכלת לעיניים

    לאישון השחור

    לעומק שאף אחד לא מכיר

    לאתגר החיים

    לבדידות החונקת

    לכאב ולסבל

    והיא ממשיכה להתבונן

    בסוג של הנאה

    בניתוק מוחלט של רגשות

    בריגוש חסר דאגות

    במזוכיסטיות אכזרית ורעה

    לאותן עיניים

    שמלאות בכאב

    בים של יגון

    של סבל ממושך

    של בור שחור

    של גוף שנחבל

    של רע שלא נגמר

    ואין לה

    מה להגיד

    מה לומר

    אין לה איך לעודד

    ולנטוע תקווה

    כי אין

    לא בגלל

    שהיא לא רוצה

    לא בגלל שחסר

    רק בגלל ש

    עולמה בגד בה

    נעלם ממנה

    והיא לא נלחמת בו

    לא מתאבדת פשוט

    נשארת

    וצוחקת



    היא בכלל

    לא ביקשה להבין

    לא חשבה לברוח

    היא רק רוצה לרוץ

    בטירוף בפראות

    לברוח מעצמה

    מעצם היותה

    מקיומה

    לרוץ

    ולצחוק...

    אז בבקשה

    תנו לה

    לצחוק

    על החיים

    על הכאב

    על הצחוק

    רק עם מטריה!
    באחד מאחר-הצהריימים המשעממים, התקשר אלי שמוליק גיסי להודיע שיש לו עוגת שוקולד גדולה בשבילנו.
    "עם אגוזים?" שאלתי מיד.
    "לא יודע", ענה שמוליק שהייתה זו אשתו שמכינה את האוכל בקייטרינג שלהם. התפקיד שלו היה רק להיפטר מעודפים.
    "רוצה או לא רוצה?" לחץ גיסי, המחברת הצהובה עם מספרי הטלפון המשפחתיים הייתה מן הסתם פתוחה לפניו. אנחנו מספר תשע, כלומר שמונה לא רצו.
    כיסיתי את הפומית בכף ידי, "עוגת שוקולד?" צעקתי לאשתי שלקקה ארטיק במרפסת.
    "אגוזים?"
    "לא יודע. להביא או לא?"
    "לך תביא, אבל רק עם מטריה", הגיעה התשובה המוזרה מהמרפסת.
    "רק עם מה?"
    "עם מטריה!" חזרה אלי נהמה עצבנית, כאילו מטריה בקיץ היא דבר כה מובן מאליו.
    נו, אז לקחתי והלכתי, לא מתעמתים עם האשה, בטח לא ביום חם שכזה. שלושים וחמש בצל.

    שמוליק פתח לי את הדלת עם המגש בידו, בחיוך רחב שנמחק ברגע שתחבתי אצבע לתוך העוגה. "בלי אגוזים", ציינתי מאוכזב.
    "רוצה או לא רוצה?"
    לקחתי את המגש ביד אחת, גיסי הביט בפליאה בידי השנייה הבלתי פנויה.
    "מטריה?!"
    "כן. קניתי אתמול. מהקולקציה החדשה. ארוכה מדי אתה חושב?"
    שמוליק הרים אלי מבט משתומם.
    "אה, אתה לא מעודכן כנראה..." הפלטתי אנחת עליונות מעושה, "אתה לא מוציא את האף מהשכונה הישנונית שלנו, ולא מכיר את האופנה החדשה".
    "אנשים הולכים עכשיו עם מטריות?"
    "רק מי שמכבד את עצמו". קדתי לסיום והתרחקתי מעדנות, מנדנד את המטרייה על זרועי בצורה מסוגננת.
    "ותודה על העוגה".

    למחרת כבר לא היה גיסי היחיד שהופיע עם מטריה ברחוב, שכן נוסף נראה בחצר הבנין נשען בהיסוס על מטרייתו, ושני צעירים אמיצים יצאו לסיבוב בשכונה מחזיקים מטריות מתקפלות קטנות.
    בימים הבאים נצפה מספר הולך וגובר של מטריות ברחוב.
    ושבוע לאחר מכן כבר כבש הטרנד את כל פינות העיר, והחל לגלוש לערים נוספות.

    המגמה קיבלה דחיפה משמעותית ברגע שהמדיה והרשתות עלו על העניין. תמונות של אנשים עם מטריות בקיץ, הופצו. זכו ללייקים ולפרשנויות, והפכו לוויראליות.
    כתבות בעתונים ניתחו את “הטרנד המרענן של הקיץ”, כסוג של הצהרה חברתית.
    היו שפירשו זאת כמרד שקט בנורמות. או אפילו מעין אמירה פילוסופית: למה שמטרייה תהיה מוגבלת רק לחורף?!
    המודה הזו - כתבו סוציולוגים בפנים רציניות - חושפת משהו עמוק בדינמיקה החברתית. עד כמה בני האדם פתוחים לשינוי, וכמה מהר הם מאמצים רעיון חדש רק כי מישהו העז להיות שונה.
    אם בחורף המטריה מיועדת להסתתר תחת הזרם. בקיץ היא סמל להליכה נגד הזרם!

    חנויות התחילו למכור מטריות בצבעים שונים, בדוגמאות מיוחדות, ובגדלים לא שגרתיים. המטרייה הפכה לאביזר אופנה, שפשוט בושה לצאת בלעדיו החוצה.

    *
    "תכבה את האש מתחת לסיר", צעקה אשתי מהמרפסת אחר-צהריים לוהט אחד.
    עשיתי כמצוותה, ואחר כך התיישבתי לי במטבח לקרוא את העיתון, מנסה להתגונן מהחום היוקד, באמצעות ארטיק בידי האחת וכוס לימונדה קפואה בשנייה. כך שיצאתי קרח מכאן ומכאן.
    העיתון סיפר בהרחבה על טיסת ראש הממשלה לארצות הברית, בתמונה גדולה נראה נתניהו עולה במדרגות המטוס, מחזיק מטריית קטיפה שחורה, מוזהבת ידית.
    ובעוד אני מהרהר לעצמי בטרנד הזה, העומד כעת לחצות יבשות - צלצל הטלפון.
    הקשבתי לקולו של גיסי שבקע מן האפרכסת.
    "זה שמוליק!" צעקתי לאשתי.
    "עם אגוזים?" החזירה לי צעקה.
    הרעש אצל השכנים השתתק פתאום, הם מקליטים.
    "רק שניה", אמרתי לשמוליק והלכתי למרפסת לשוחח עם הבוסית בארבע עיניים. אני לא אוהב לשמוע בערב את הילד של השכנים מדקלם שיחות שלנו בעל פה.
    "אין לו מושג אם יש אגוזים. רוצה או לא רוצה?" לחשתי.
    "טוב שיהיה", אמרה האשה שפניה היו מרוחות לחלוטין במשחת שיזוף.
    "תלך, אבל רק עם מטרייה".
    "ומה חשבת. שאצא מהבית בלי מטריה?!"
    "ואגב, את יודעת מאיפה התחילה כל האופנה המשוגעת הזאת - ממך!"
    "ממני??" התרוממה האשה המופתעת מתוך הערסל ספוג הזיעה.
    "כן כן. מהפעם הקודמת ששמוליק צלצל, וגם אז אמרת לי משום מה 'ללכת רק עם מטרייה'. ואנשים ראו אותי ונדבקו, משם זה התגלגל בלי שליטה, ועכשיו הבשורה צולחת כבר את האוקיינוס, בעזרת ראש הממשלה... מה... מה מצחיק כל כך??"
    האשה כמעט נחנקה. היא צחקה כל כך חזק, שטיפות משחת שיזוף הותזו לכל עבר.
    כשנרגעה הסבירה: "כשרצית ללכת להביא עוגה, לא אמרתי: 'תלך רק עם מטריה'. אמרתי: 'תלך רק אם-היא-טרייה!'..."

    צחקתי איתה.
    אבל רק מתוך נימוס. כי המשפט החדש והמתוקן, היה מוזר בעיניי פי אלף.
    אבל לא הסגרתי את פליאתי. רק ביצעתי קידה קלה וחזרתי למטבח.
    "בסדר שמוליק, אני מגיע", אמרתי לשפופרת.
    לבשתי חליפה וכובע וצעקתי לעבר המרפסת: "אני הולך!"
    הרעש אצל השכנים הפסיק מיד.
    "בסדר, אבל תזכור, רק אם-היא-טרייה!" הדהדה התשובה.
    משכתי בכתפיי באנחה, אבל צייתתי.
    ניגשתי אל הסיר הרותח, ושליתי במזלג איטרייה אחת ארוכה, ציננתי אותה תחת הברז, תפסתי אותה בין אצבע לאגודל, ויצאתי איתה אל שמוליק.
    קצת נבוך, אמנם. אבל בדיוק כמו שהיא ציוותה:
    - "תלך רק עם-אטרייה".

    ִ

    אין סטנדרים
    אין שולחנות
    אין ספסלים
    אין גמרות
    אין תיבה
    אין נדרים פלוס.

    רוח קלילה נישבה במבא המפולש, רוחה של ירושלים חזקה מכל הרוחות, שאף שהיא ננערת בקלילותה, עדיין קור רב חבוי בה.
    יום דל הוא היום, הגשמים אינם מצויין אך הבריות מסתתרים בביתם מחמת הקור הנכבד של עיר הקודש.

    האברכים שלצידי בכולל אינם מוכרים לי כלל, לא פעם ראשונה שהנני חובש את מושב כולל זה, אך האברכים מתחלפים מידי כמה דקות.
    חנות זו שנשים נכנסות ויוצאות בה בנויה בשני קומות ומשכך מתאספים אברכים רבים בשעריה.

    האבן אשר אני ישוב עליה קפואה ממזג האוויר עד כדי שנצרכתי להכות באצבע צרדה, אך לא אפרוש מהציבור, מיהו הציבור? ובכן: משמאלי 2 אברכים רבי שנים, אחד כרוך בעגלת ביתו והוא משוחח עם האברך בר הפלוגתא בענייני תקפו כהן.
    בצד האבן ישוב בן עליה הממולל את זקנו תוך שהוא שקוע בגמרת כיס מדובללת מרוב הגייה ונדמה כי הוא נתלש מכאן אל עולם אחר, עולם שכולו טוב, עולם שכולו טהור, שאין דברי תורה מקבלין טומאה.
    מאחורינו ברחוב מתראים שני בחורים שעלו מהגולה ללמוד את תורת ארץ ישראל, מפגשם הופך ונעשה קולני אך אין האברכים שלצידי יוצאים מתורתם.
    האברך הספרדי שסמוך הוא לעגלת ביתי מתעניין בנימוס בשלומי, אברך צעיר לימים נאבק בצעיפו שיצא במחול עם הרוח.
    הרוח מתגברת ואני תופס שיעול.

    בחלון הראווה שלצידנו תלויים בובות כדמות הילדים ועליהם מיני בגדים צבעוניים, נתכנסו האברכים לדון באיסור 'לא תעשה לך פסל וכו' עד שנתכתשו בדבר הלכה, נמצא שחסרה אצבע בבובת הראווה ובכך נתיישב העניין.

    נוותי קוראת לי לחוות דעת על אחד מבגדיהם, אמרתי מה שאמרתי ונפניתי לשוב למקומי.
    בעל הצעיף עשה שלום עם צעיפו והרי הוא מתהלך ברחבה אחוז תזזית.
    אברך חדש מצטרף לכולל, הוא מתיישב על האבן באנחה ומיטיב את הבקבוק בפיה של ביתו שאינה פניה נגלות מחמת ריבוי השמיכות ומיני בגדים של חורף שמא תצטנן חלילה. אף אני נתפסתי באותו העניין שהרי לקיתי בגרוני ואין לך מיני כדורים שעניינם להפחית מכאובים ועל כן בכל זאת נטרדתי לכולל זה שפרוץ הוא מארבעת רוחותיו ואין בו מחסה כלל מן הרוח.

    נוות ביתי יצאה מן החנות ויצאתי את הכולל.
    במעלה הרחוב יש כולל נוסף שהרי אף שם מצויה חנות בגדים.
    לכולל זה אפשר שאשוב לפעם אחרת.
    השמש עושה פייד-אאוט מאחורי התריסים, ואת מרגישה איך הערב בא ותופס פיקוד. היום עוד לא באמת הסתיים, אבל הגוף כבר משנה קצב. ה-BPM הפנימי שלך כמו מאט מעצמו. מין תחושת זליגה פנימית מתפשטת בך ומתווספת אל עייפות כזו שיודעת שעדיין אסור לנוח.

    את נכנסת לארפג’ו של ערב. מוצאת את עצמך מדלגת בין משימה למשימה בתנועה אחידה ורציפה, משתדלת לא להיתקע. ארוחה, מקלחת, פיג’מה, סיפור. אקורד שבור אך עדיין ברור.
    הילדים, מצידם, מתנהלים בסטקטו חד ומהיר. משגרים בקשות קצרות, קצביות, שנכנסות בדיוק מופלא בין הפעולות שלך, המתוזמנות בלאו הכי לשעה הכי עמוסה ביום.

    את מבקשת זריזות, מזכירה, מסמנת. אבל התגובה מגיעה אלייך בדיליי משמעותי המותח כל בקשה, דוחה אותה עוד תיבה, עוד רגע. המילים שלך נשארות תלויות באוויר קצת יותר ממה שתכננת. והריוורב הביתי? מוסיף להן אקוסטיקה ונפח. כל משפט נמרח בחלל וחוזר אלייך כהדהוד עדין, וגם קצת מעצבן.

    ואז מגיע שלב המעבר - זה הזמן שבו הם נכנסים למיטות, או לפחות אמורים לעשות זאת.
    פתאום יש באוויר תחושה של זהו. זה קרוב. האור עמום יותר, הלב רך יותר, והקול שלך באוטומט יורד אוקטבה. אבל... זה קורה רק לרגע אחד. כי מיד לאחריו נכנס מז’ור קופצני - האנרגיה שלהם. הו, הו. היא מתפרצת בקפיצות אל על וביצירתיות המתעקשת להישאר ערה, תופסת אותך לחלוטין לא מוכנה.
    את כובשת אנחה, מחייכת, זורמת. מחכה להתפתחות שתגיע. מחכה לעייפות שתבוא ותכריע. והיא באה לבסוף. בכוחות עצמה.
    באיזשהו שלב מתרחשת איזושהי מודולציה טבעית למינור והקפיצות האנרגטיות שוככות והופכות לשיחות ארוכותתתתת. דואטים של חוויות מהיום-יום צפים ועולים פתאום בתיאום אופייני ורב-גוני.
    בסוף הכל מגיע אלייך, אה? מה זה משנה מתי?!

    בינתיים את מנסה לפנות לבוגרים. מבקשת עזרה קטנה. אבל הם? עושים דרופ-אאוט ונעלמים לגמרי מהעיבוד.
    את נשארת לבד - הכלי הפעיל היחיד במערכה. מחזיקה קצב, שומרת משקל, מגנה על איזו הרמוניה דמיונית שחלילה לא תתפרק, פועלת בכוחות עצמך ובליבך יודעת שהם עוד יחזרו. כן, יחזרו. אבל יחד איתם תבוא גם כניסה מרשימה של... בקשות?

    ובהדרגה זה קורה. הקולות שוקעים. התנועה דועכת. ה-BPM שלך מתמתן עוד קצת. את עוזבת את החדר ומתיישבת על הספה - עייפה, סחוטה, גמורה. לידך, איך לא, ערמות של כביסה המחכות לפתרון שלהן כמו אקורד פתוח שנשאר תלוי. את חושבת על העבודה הרבה שעוד ממתינה לך... אבל -
    חכי רגע, בינינו, תגידי ת'אמת. כמה חיכית לרגע הזה?
    רגע של דמימה.


    בערב, הבית לא מדבר -
    הוא שר.
    וכל מי שבו
    הוא גם כלי,
    גם נגן,
    וגם סולן לרגע.
    ואת?
    את המנצחת.
  • 60
  • מסיבה לגיבורים


    שלום הרב פוגל.

    כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך ומתנדב בארגון שקט שעוזר לבחורים ומי שמאוד רוצה מוצא את הדרך לדעת עליו. למרות כל הקורסים והלימודים, הרבה חיבוטים וספיקות ולבטים אני עובר בעבודה הקדושה הזו, והייתי רוצה בעזרתך לשתף את החברים בקצת תחושות.

    בעצם, ניסיתי להביא לך כאן בצורה אותנטית ציטוטים מהדיבורים הרבים שנקלטו בין הדלתות ברכבי הקט, לשזור מהם סיפור.

    דרך הסיפור רציתי לנסות להסתפק בקול: הכלה או גבולות? להשקיע הרבה במתמודדים או דווקא בגיבורים? לסיפור הזה אין מסר, יש בו ספק. הרבה ספק. ואתה יודע מה? אולי זה דווקא מסר טוב: בעולם עתיר בידע ושיטות, בסיפורים וטורים עם סימני קריאה, לנסות להציב סימן שאלה: שאולי אין מסלול חד משמעי אלא צריך איזון בין כל הדברים, וגם זה קשה, כי מה שטוב מפה רע משם ולהיפך.

    אז הנה הסיפור, ומחילה, לא התאפקתי, התערבתי עם שתי הערות ביניים לשיפוטך.

    ’’נולדתי למשפחה חשובה. אחים לומדים בישיבות חשובות, אבא ואמא במשרות נכבדות, הכל מדוייק ומתוסרט מראש. גם הכשרונות שלי היו טובים, מה שהכריח הסללה לדרך ידועה מראש: ציפיות גבוהות ממני להיות מהמובחרים בכיתה, אחר כך ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וגו’ וכו’ וכדו’.

    ועוד פרט חשוב: הורי, אנשי חינוך, אוהבים ועוטפים, סמכותיים וטובים. הורים מושלמים. בהמשך אסביר לך למה היה חשוב לומר זאת.

    אז כפי שאמרתי, התסריט היה מדויק עבורי, אבל היתה בעיה אחת: השחקן הראשי בתפקיד הלא הוא אני, לא שיתף פעולה. עשיתי כל דבר אפשרי כדי להפריע למסלול הזה להתממש.

    הייתי ילד לא קל, מרדן, במערכת עם כללים מאוד ברורים: אסור לאחר. אסור לצייר. אסור לדבר. אסור לאכול. אצל אחד היה גם אסור להתפנות. לכל זמן ועט. יש מבחנים, מטלות. עכשיו כותבים, עכשיו עומדים. אני לא הסתדרתי עם כל זה. והאמת? סליחה ממחנכי, אבל רובם גם לא ניסו להסתדר איתי. ובצדק, ניסית פעם ללטף קיפוד?

    אז הפרעתי. ואז הייתי צריך לשבת בשולחן האחרון. לבד. ואחרי זה בחוץ. זה כבר לא היה לבד. לפחות זה. המפקח ניסה להחזיר אותי, אבל המלמד אמר, ושוב, בצדק, שהשיעור לא נוסע. אז עפתי שוב החוצה ברוב חדווה.

    לאט לאט התחלתי להידרדר, מהכיתה למסדרון, מהמסדרון לבית, מהבית לרחוב, מהרחוב לזוהמה. וירידה, מי שחווה אותה יודע בכאב: ברגע שהיא מתחילה, היא חדה ותלולה. וכואבת, אוהו כואבת, ואז מגיעים מטה, לתהום, בחבטה. ואז קמים ומתרגלים לעומק התהום ולא אוזרים כוחות לטפס חזרה כי זה כבר ממש קשה.

    למעשה, למרות שבלב הכל כבר היה מבושל עמוק, העזיבה שלי היתה באבחה אחת בשיעור א’ ישיבה קטנה. שום דבר מהכללים לא התאים לי: השיעור הארוך, הסדר, הסדר חזרה חודשית, השיחות, הכללים, מרדתי, עד שנקראתי ונאמר לי: אם אתה רוצה להישאר, חמישה תנאים! כמובן שלא יכולתי לעמוד בהם, והלכתי.

    בזמנו ניסו כל מיני מומחים לחפש בעיות מדוע אני כזה מרדן. כל מיני אבחונים. אבל לא מצאו משהו. היום במבט לאחור אני מצאתי מה זה, לתופעה הזו יש שם: יצר הרע.

    חשוב לי להגיד לך את זה כמי שהיה שם וחזר: מחפשים היום בעלונים כל מיני סיבות לנשירה, גבולות חזקים מידי, גבולות חלשים מידי, קצת חום, יותר חום. תשמע, אצלי היו כל התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הורים מושלמים, ובכל זאת נשרתי, וכל כותבי הטורים והסיפורים יכולים להיות מאושרים כי מצאתי את האבחנה הגדולה: יצר הרע. ולא, לא תוכלו להתמודד במקומי, ובנסיונות הדור הזה, מה לעשות, לא כולם עומדים וזהו. זה המצב, זו הבחירה.

    לכל אחד שעזב יש סיפור כיס על מלמד שאמר לו מילה, או משגיח שסילק אותו סתם. אני לא מזלזל בעומק הפגיעה, ואוי למלמד שפוגע ח’’ו. אבל שלא יספר לי סיפורים שבגלל זה הוא עזב הכל. די עם זה. הוא עזב כי בא לו. כי יצר הרע’’.

    ידידי הרב פוגל, אני עוצר את הסיפור של הנער וחייב להעיר: זה חשוב מאוד להקשיב למה שהנער הזה אמר כאן, כדי שיפסיקו לחשוב שהורים ומורים אשמים ביצר הרע של בנם. אני קורא היום שכותבים על הכלה ושמייחלה, הנה תשמע טוב משהו מה שאומר מי שעבר את זה: הדבר שהכי יכול למהר את ההידרדרות זו הכלה של היצר הרע. והדבר הכי בריא שיכול מעט לעצור הידרדרות, זה גבולות ליצר הרע. וזה תפקידם של ההורים.

    כל מה שמדברים על הכלה - הכוונה לנער שהוא עמוק בשנות ההתבגרות שכבר חצה את הגבולות. אבל ילד בחיידר? נער רגיל? רק גבולות וגבולות.

    סליחה על ההפרעה, נחזור לסיפור:

    ’’יום אחד, כבר אחרי שעזבתי, וכבר לא נראיתי כלל בחור ישיבה. פתאום קיבלתי טלפון. על הקו: הר’’מ שלי עד לא מכבר, זה שאצלו ההידרדרות נראתה גם בחוץ. הוא אומר לי: תשמע, לא מרגיש בנוח שעזבת (הועזבת..) ככה בפתאומיות, בא יחד נשב עם החברים, נעשה מסיבת פרידה, תתלבש יפה ותבוא.

    התרגשתי ובאתי. היה מדהים. הרבנים דיברו בשבחי, החברים אמרו איזה מקסים אני, יצאתי משם בדמעות. ועם המון מחשבות.

    זה חלחל וחלחל, לקח לי זמן, אבל אחרי כמה חודשים נקשתי עם כובע וחליפה על דלת ביתו של המשגיח המופתע ואמרתי לו: חזרתי. המשגיח מיד החזיר אותי לישיבה, הר’’מ כה שמח בי, אמרתי לו שחזרתי בתשובה. וזהו אני רוצה להיות בישיבה.

    הוא כל כך התרגש, וידא שאני ’’נקי’’, והחזיר. זהו, ככה, חלק. ללא חמשת התנאים. אני עדיין בתפקוד די נמוך, אבל מה לעומת זה שהחזירו אותי משם? לאט לאט אני בונה את עצמי, יש נפילות אבל יש התקדמות, ומבינים אותי, יודעים שמתקדמים לאט לאט’’.

    זה הסיפור של הנער החביב כפי שסיפר לי את חוויותיו.

    עכשיו, הרב פוגל, אני שואל בזעקה מרה:

    למה עושים מסיבה למישהו שעזב? למה מגיע לו הוקרה? מסיבה נעשה למי שנשאר, לא למי שעזב. למה הוא קיבל מסיבה? נכון, בזכות המסיבה הוא חזר. אבל אולי אם היו עושים לו מסיבה קודם הוא לא היה הולך. אולי הוא הרגיש שכדאי ללכת, כי יהיה מסיבה, אולי התחשק לו לקבל כבר מהיחס המיוחד.

    למה ילד צריך לעבור כזה מסע ייסורים בשביל שיתייחסו אליו בהבנה, בשביל שלא יהיו קצרי רוח? בשביל שיעשו לו מסיבה?
    למה לפני כן כל השנים, הוא במסדרון ולבד בשולחן ללא יותר מידי רחמים כי הוא הרי בסדר: תלך. תחזור. תענש, תינזף.
    הוא רק נושר ופתאום כולם פוצי מוצי. כולם בעדינות לידו כמו על תבנית ביצים.
    למה רק לנושרים יש יחס טוב? למה להם כן מוותרים? מה עם אלו הרגילים, שקשה להם והם מרדנים, שמתמודדים יום יום ונושכים שפתיים? מה הם מרגישים במסיבה שלו? שזה שווה ללכת? אולי במקום מסיבה למתמודדים נעשה מסיבה לגיבורים?’’.

    הרב פוגל, אתה תסלח לי שאני נסער וסותר את עצמי כל שורה, אמרתי לך מראש, שאני אביא את כל המחשבות של כל הצדדים, כי באמת יש המון צדדים, וכולם נכונים. אולי במקצוע הזה לא יזיקו סימני שאלה. וגם זה בסימן שאלה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה