קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 162
    • א
    שיתוף - לביקורת שיר השלג של סלורקנייביץ'
  • אבינועם גולדברג //
    • אלכסנדר, שומר בסופרמרקט, בן 53, חזר הבייתה מהעבודה בשעה עשר ורבע בלילה.
    הוא היה בדיוק באמצע. בין ההתלהבות של העליה ארצה והתרבות החדשה והקורצת, ובין השלווה העייפה של הפנסיה וההרגשה של "אחרי הכל אין כמו אמא רוסיה", עליה דיווחו חבריו הקנים.

    למען האמת, לא היה לו שום חשק ללכת הבייתה הוא שנא את הרחוב הארוך שהכיר בו כל חלון ראווה, הוא שנא את המדרגות המלוכלכות אל הקומה השלישית. שנא להכנס לבית שהיה בעיניו כה זר עד כי לא ניתן לגעת בקירות בלי לבקש רשות ממישהו, ואי אפשר לעשות שום דבר נחמד בלי להזדקק לחסדי איזה משרד ישראלי ביוקרטי אי שם במרכז תל אביב.
    והוא התגעגע.
    לגעגועיו לא היה מושא ממשי, אבל הם מילאו את הצעידות הארוכות שלו על פני הרחובות, הוא צעד בבדידותו עטוף זיכרונות שונים ומשונים, מלא בהרהורים מסוג אחר, ובניחושים באשר לעתיד לבוא.
    בהתחלה הוא היה מהרהר לו בשקט, אבל עם הזמן התרגל להגות בקול רם את מחשבותיו, כי כל דבר, אפילו קולו שלו, היה עדיף על פני הזרות האילמת של הרחוב הישראלי.

    אם אדם בודד מדבר בקול רם, אין זה סימן לשיגעון. אלכסנדר הרי בסך הכל ביטא בקול רם מראות וזיכרונות שעלו וצפו בו מן העבר, מה אפשר לדרוש מאדם שגזרו ממנו חצי חיים.

    היום הוא עצר ליד עץ. והתבונן ארוכות בעגלת משא מברזל הקשורה אליו בשלשלת חלודה.
    "ראיתי את זה כבר" אמר אלכסנדר, ולא זכר היכן.
    הוא כן נזכר בשיר ילדים, ששרו כשהיה יורד שלג, שם בסלורקנייביץ'.
    "מי יודע איך זה באמת," שאל לבסוף את עצמו.
    "אם עגלת ברזל ישנה היא בעצם שיר-שלג, יכול להיות ששום דבר הוא לא מה שהוא נראה בהתחלה"
    "החלון ההוא, עם התריס העקום, מה הוא באמת? והשלט המתנדנד? והילדות שקופצות בחבל? וכל העולם, מה הוא בעצם?"
    הוא המשיך לצעוד, כשהבין הוא לא יכול לענות על השאלות האלה.
    אחר כך נכנס למכולת קנה חבילת שזיפים מיובשים. והתיישב איתם על ארגז ירוק הפוך ליד הפתח.

    השעה הייתה אחת עשרה ושלוש דקות כשאדם אחד, עם קסקט, ניגש אל העץ, פתח את המנעול, הכניס את שלשלת הברזל אל תוך העגלה, והחל להסיע אותה.
    הוא הבחין באלכסנדר המתבונן בו, והניף ידו בברכה. אלכסנדר נופף בחזרה.

    בשעה עשרה לשתים עשרה, אכל אלכסנדר את השזיף האחרון, אל העץ, והשעין עליו את מצחו שעה ארוכה.
    אחר כך הלך הבייתה.

    בבוקר, בשעה שבע ועשרים בדיוק, עמד אלכסנדר בפתח הסופרמרקט, ידיו תחובות בכיסי מעילו, ושר את שיר השלג של סלורקנייביץ'.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: מחוברת לעצמי, ח.ד. וחלק, rrrrrrrrrrrrrr ועוד 13 משתמשים16 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    ניק 150135
    כתיבה ממש יפה לטעמי חסר קישורים טיפה לדוגמא הקטע שאם אדם מדבר לעצמו וכו' הוא לא משוגע עובר...
  • 174
    • הודיה בושארי- ציירת
    שיתוף - לביקורת סיפור קצר קליל שרק עצמאיות יכולות להבין בשילוב מצפון אימהי, ילד חולה ועייפות כרונית:) (פורסם ב''בתוך המשפחה'')
  • הודיה בושארי- ציירת //
    • 100% סוללה/הודיה בושארי ​
    "אמא...אמא" לחישות בהולות קורעות אותי מטיול בהרי האלפים. איך הגעתי לשם בכלל?

    "מ..ממהה" אני פוקחת עין אחת.

    "אמא" ישי מנענע לי את הכתף " דניאל משתעל הרבה, ונראה לי שהוא הקיא"

    קול בכי מסכן ושיעול חודרים גם הם לתאי המוח הרדומים שלי.

    "אמא נו..."

    אני מתעוררת באחת.

    "מה אמרת ישי?" אני מסרבת להאמין שהלילה שלי נגמר טרם התחיל.

    "דניאל חולה. איכס אמא, אני לא רוצה לישון בחדר!"

    אני מכניסה במהירות כפות רגליים לכפכפי הפרווה שלי, ישי מתגנב למיטה החמה שלי, ממשיך לחלום על סקי ושלג.

    אני מאחלת לילה טוב לו, לילה מאתגר לי, ורצה לחדר הבנים.

    האוויר והאווירה בחדר מספרים לי שישי צדק.

    האף שלי עוצר את נשימתו, והידיים שלי מתחילות לעבוד על אוטומט:

    מרימה את דניאל הבוכה לאמבטיה, מכינה מים חמים לשטיפת הגוף, את הבגדים המלוכלכים אני מניחה בזהירות על הרצפה, כבר נטפל בהם.

    דניאל מייבב, ליבי נכמר עליו.

    "מה קרה קטנצ'יק?" אני שוטפת לו את הגוף בעדינות "מה אכלת היום שבילגן לך את הבטן?" עוטפת גוף קטן במגבת וצועדת לחדר.

    מבט לשעון מספר לי שעוד רגע אשמע את השכווי שקיבל בינה להפריד בין יום ובין לילה.

    העיניים שלי שורפות. הלכתי לישון ב2:30 הלילה, כתבה שלמה הצלחתי לסיים בזכות ויתור על שעות השינה שלי.

    אני מניחה את דניאל במיטה של ישי, מלבישה ומלטפת.

    הוא משתעל שוב, אני מרימה במהירות ומטה את גופו קדימה, גופו מתכווץ והוא פורץ בבכי חזק עוד יותר, יאיר זז באי נוחות במיטתו רק שלא יתעורר לי עכשיו.

    "אויי ריבונו של עולם" אנחה בוקעת מגרוני.

    דניאל משתעל שוב, ושוב מתכווץ בזרועותיי לכיוון הרצפה עד שחדל ונשמט בידיי בבכי מיוסר,

    אני מנגבת את פניו במגבון, מודה לה' שלא התלכלך.

    מניחה אותו שוב במיטה, לוקחת ליאיר את הכרית ויוצרת הגבהה לראשו. הוא עוצם עיניים בחוסר אונים, אילו רק יכולתי להתחלף איתך קטנצ'יק.. ליבי שוב עושה סיבוב של רחמים.

    אני מתאפסת מהר..

    החדר זקוק לי נואשות.

    שוב מעבירה את האף למצב OFF והידיים בזריזות מתחילות לעבוד: פותחות חלון לאוורור, מקלפות מצעים, מפעילות מכונה, גורפות שטיפה מהירה, מעבירות סמרטוט לח עם מעט אקונומיקה על הלול.

    מבט נוסף לחלון.

    זריחה.

    יופי לי, נגמר הלילה.

    צועדת בתשישות לסלון, אני רוצה לישון לישון לישון.. כל עצמותיי זועקות מנוחה..

    הברכיים שלי מנומנמות, המצח נופל על הגבות שנופלות על העפעפיים שסוגרות לי את העיניים.

    מתיישבת על הספה.

    קר לי.

    השעה 06:05

    אני מניחה עלי כריות של הספה ומנמנמת, אין לי כח אפילו לצעוד לחדר להביא שמיכה.

    כשיאיר מעיר אותי אחרי עשר דקות, אני מבינה שהלילה באמת נגמר.

    6:15

    נטילת ידיים, לחיצה על הקומקום, לחיצה על המגהץ.

    פתיחת חלון, פתיחת מקפיא, הפשרת לחם בטוסטר, גיהוץ תלבושת, מריחה של גבינה/חומוס/שוקולד/חמאת בוטנים, תפוחים לשקיות...

    הילדים מצטרפים לאוטומט.

    "בוקר טוב בוקר טוב!! מי עדיין לא קם? יאיר לא לבהות! להתלבש! איילה יש לך גרביון במתלה כביסה, ישי קום נו.... ההסעה עוד רגע תצפצף! כבר אחתום לך, תיזהר על השוקו!!"

    ההילוך שלי יורד שדניאל מדדה אלי עם מוצץ בתוך חיוך.

    "דניאלצ'וק אתה לא נראה טוב נסיכי, אתה נישאר עם אמא בבית היום, כבר אטפל בך, תחכה לי במיטה של ישי, טוב?" באופן מפתיע הוא מציית וחוזר לחדר.

    ההילוך עולה ל100 שאני רואה שהשעה 7:45.

    "מי לא שתה שוקו? איילה למה לא אכלת אתמול את הלחם? יאיר וישי ההסעה למטה, אני לא יכולה להחליף קורנפלקס לבייגלה, שתחזור מהגן, להתראות מתוקים, מהר.. ונו... וביי...."

    8:02

    שקט.

    ומהפכה של שמחה במטבח באמבטיה ובחדרים.

    אני על 20% סוללה.

    בעיניים טרוטות אני סוגרת סוכר, עורמת כוסות לכיור, חלקי ירקות ופירות לפח, "קשה'" של לחם לשקית, קורנפלקס עם גומיה לארון.

    עוד רגע... עוד רגע.. אני חוזרת לישון, אני מעודדת את עצמי...

    אחח.. הפריווילגיה שיש רק לעצמאיות... לחזור לישון בבוקר... פסטורליות ממלאת לי את הראש כמו ימבמבם אוורירי ומתוק...

    קול בכי מתלונן עולה מחדר, אני מנתרת בבהלה. דניאל כאן. איך לרגע שכחתי.

    אני רצה אליו "קטנצ'יק בוא נראה מה שלומך?" יד על המצח מגלה שהוא קודח.

    אני מכינה מהר תה בבקבוק, שמה מעט סוכר ומעט מלח לאזן סוכרים מלחים ונוזלים שהוא איבד אתמול.

    רוחצת ידיים ומוציאה בזהירות נר אקמול, מחליפה טיטול, מסדרת שיער סתור ומחבקת אליי באהבה.

    "רוצה לישון עם אמא בספה?" תקווה בקולי.

    הילד מסכים.

    אנחנו נשכבים יחד בספה ואני מדמיינת את שנינו רדומים עד 13:00 בצהריים.

    דניאל שם עליי ראש, תוך כדי שפריץ ארוך של תה חמים על הפנים והצוואר שלי, אני מבינה שהשינה הגואלת לא תגיע כל כך מהר.

    אולי נמנמתי דקה אולי חמש דקות שהנר אקמול משפיע על כל אחד מאבריו, ודניאל מתמלא במרץ בריא.

    הוא רוצה ביסקוויט, ומגנטים, וחתול וחלון, אני מביאה לו את מבוקשו ונזרקת שוב לספה.

    רק לעצום עיניים, רק ליישר רגליים בבקשה.

    הוא בוחר בי כקיר טיפוס, מגלשה וטרמפולינה.

    אני קמה בייאוש.

    אם לא אצליח להשלים שעות שינה, לפחות אנסה קצת לעבוד.

    הולכת לחדר העבודה ומדליקה את המחשב, דניאל בעקבותיי.

    המייל מחכה לי עם 20 הודעות, והכתבה שסיימתי אתמול מחכה להישלח בדחיפות לעורכת.

    דניאל רוצה לשבת עליי, ורוצה שנסתובב ביחד בכיסא עבודה, ומגלה שיש מאחורי הוילון עוד חלון,

    אז אפשר שלוק?

    אני חסרת אונים. מרגישה כמו בלון ריק מאוויר.

    "קטנצ'יק..." אני לוחצת על אפו. "אולי תתרכז במשהו אחד לשעה רצופה?"

    הוא מרים לי עיניים עגולות, "אני רעב..." הוא מתבכיין...

    אוי. אוכל.

    אני בצום וגם אתה.

    הכבלים מנותקים לי במוח שאני עייפה.

    גוררת רגליים למטבח, מכינה לו צנימים רכים, צלחת גבינה.

    "עכשיו נלמד לטבול את הלחם בתוך הגבינה" אני פותחת חוג בישול ואפיה בעל כורחי,

    "אמא.. סיפור..." הוא קופץ לחדר וחוזר עם ערימת ספרים.

    אנחנו אוכלים את הצנימים, ואני מקריאה סיפור בתקציר מהיר שישביע את רצונו.

    רגע לפני שאני נרדמת על השולחן כמו תלמידת יא' מנוסה, אני מוצאת קרש הצלה.

    "עכשיו" אני אומרת בקול ממתיק סוד "אני בונה לך אוהל" הידיים שלי נפרסות לצדדים שיבין את סדר הגודל של האוהל "ואתה הגננת! אני אביא לך דובים וגם בובות של איילה" אני מוסיפה שוחד "ואתה מספר להם את כל הספרים שהבאת לכאן טוב?"

    העיניים שלו נדלקות כמו שני כוכבים.

    "ואני," אני ממשיכה את המשפט בראש שלי "אני הולכת לישון!"

    מסתערת על המשימה, מזיזה את הספה, את הוילון של הסלון מותחת מעל, מניחה שמיכה על הרצפה, וכריות, דובים, בובות, ספרים, משחק הרכבה קופסא של מגנטים, ואפילו קערה עם קורנפלקס ובקבוק תה.

    כל האמצעים כשרים.

    רק שישכח לרגע שהוא פה לידי, וייתן לי דחוף לחטוף שינה לעיניי ותנומה לעפעפיי.

    דניאל מתלהב מהרעיון.

    הוא נכנס ומתמקם, "אמא תראי בובה של איילה מנגנת" הוא לא מאמין לאיסורים שהתרתי לו.

    אני מפעילה דיסק עם סיפור שהוא אוהב, שיכנס לגישמאק של המשחק באופן סופי ומוחלט.

    צועדת בצעדי ריקוד לחדר שלי וחוזרת עם כרית ושמיכה לסלון.

    בספה ליד אני נשכבת בשקט, שמה טלפון על השתק, מסתכלת על השעון 11:00 בבוקר

    מכוונת שעון מעורר לשעה 13:00 (לא מאבדת תקווה)

    "אני כאן לידו" אני מסבירה לאמא האחראית שבתוכי, "אני שומעת מה קורה, ואין סיבה שיקרה. הבית נעול, שום דבר לא מסוכן. אני כאן!"

    מתכסה מעל הראש.

    סופרת עד שלוש.

    ונרדמת.

    ב13:00 צלילים צוהלים קורעים אותי מחופשה באלפים.

    לוקח לי 3 שניות להבין, מי אני ומה שמי, איזה יום היום, בוקר או לילה, חולה או בריאה ולמה אני בכלל בספה.

    אני פוקחת חצי עין, מה קרה לוילון?

    כעס מתמלא בתוכי.

    כמה פעמים אמרתי לילדים לא לשחק עם הוילון בתור אוהל.

    אוהל.

    עוד נתון נכנס למאגר המידע המתעורר במוח שלי.

    יש מישהו באוהל.

    דניאל---

    אני קופצת בבהלה.

    13:00 בצהריים איך הוא נתן לי לישון כל כך המון זמן בלי לקפוץ עליי, מה הוא עולל הקטן?

    עוברת מכשול של בובה, ודובון וכרית

    ומגלה את דניאל רדום על הרצפה. ידיו פשוטות לצדדים, שוכב בתוך ערימת קורנפלקס צהובה, מגנטים פזורים וספרים פתוחים.

    מבט חטוף מגלה לי שהוא לא הסתפק בצלחת הקורנפלקס שהכנתי לו אלא לקח מהמטבח את כל החבילה.

    הלב שלי מסתובב בסיבוב נוסף של רחמים ומצפון.

    אני מרגישה איך הוא יורד במידות שלו מxl עד לXS

    "איזה אמא את" עורב קטן ושחור צווח לי באוזן

    "הילד חולה!" ממשיכה אישתו

    "הוא התאושש" אני מנסה להתגונן "הוא היה בסדר!"

    "רדום על הרצפה הקרה" ממשיך העורב

    "ממש על הרצפה! השמיכה זזה שמת לב?" מדייקת העורבת

    בא לי לבכות.

    אני מרימה את דניאל בזרועותיי חוזרת לספה שלי, מערסלת ומכסה, מנשקת ומלטפת.

    אין לו חום תודה לה' אני נרגעת מעט.

    המצפון עושה עוד כמה סיבובים, איך העזתי לישון, למה אני לא יכולה להתגבר, עד שהילד איתי...

    דניאל פוקח עיניים.

    מוצץ תקוע בחיוכו.

    "אמא יושנת" הוא אומר בחדוה "לא מפריעים לאמא שיושנת!" הוא ממשיך במגינה שגורמת לי להסתער עליו בנשיקות ודמעות.

    "נכון" אני צוחקת "כל הכבוד לדניאל!"

    עכשיו אמא כאן, עם 100% סוללה. יכולה להקריא סיפור, ולשיר שירים, ולבשל ארוחת צהריים,

    לתפקד ולחשוב בהגיון..

    אני טורקת את החלון על צמד העורבים שהעיזו לערער את אימהותי.

    "בוא קטנצ'יק" אני אומרת בעליזות "רוצה להכין איתי עוגיות שוקוצ'יפס?"
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מַיִם שְׁקֵטִים, שירת הכוכבים, הרי זהב ועוד 36 משתמשים39 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הודיה בושארי- ציירת
    הודיה בושארי- ציירת
    תודה רבה!
  • 87
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת בּוֹרוֹת הַמַּיִם מְלֵאִים
  • צביה ר. //
    • בּוֹרוֹת בּוֹרוֹת
    וּדְלָיִים
    וְנֹאדוֹת
    מְלֵאִים רֹב גְּשָׁמִים
    שֶׁהִמְטִירוּ עֵינֵינוּ,
    נִשְׁתְּתוּ מִן הַלֵּב
    כָּל יְמוֹת עוֹנוֹתֵינוּ.
    גְּדוֹתֵיהֶם הַסְּדוּקִים
    מְזִילִים,
    מְפַלְּלִים:
    שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ.


    סמל מזלו של חודש שבט הוא דלי. על פי הכתוב “יזל מים מדליו וזרעו במים רבים" (במדבר כ"ד ז'), לפי שבדרך כלל חודש שבט יוצא אחרי שרוב גשמי העונה ירדו ובורות המים היו מלאים.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: איש המילה הכתובה, JustThoughts, ש.ב.א ועוד 18 משתמשים21 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    מרהיב, מדויק ומרגש כתמיד, ועוד יותר מרהיב שזה מדויק ומרגש תמיד!
  • 81
    • א
    שיתוף - לביקורת בעץ סרק נתברך
  • איש המילה הכתובה //
    • עץ,
    סרק,
    נטוע בודד,
    לו היה בו פרי -
    מתיקותו נעדרת.

    צילו?
    חמתו מרובה,
    שמש חורכת צללי ענף דקים.

    אמת מים זורמת קרוב,
    עוקפת בהתחמקות,
    כמו סוחר שוק ההון הנמלט מהשקעת סרק.

    אך הוא עומד על משמרתו,
    יום וליל,
    שואף מלוא ראות אוויר עכור,
    פולט תחתיו חמצן טהור.

    לא נכנע לרוחות עזות,
    אינו משמיע טרוניות קנטרניות,
    שובר קרן שמש לוהטת בענפים חשופים,
    לוגם טיפות גשם אחדות,
    בצמא סופג,
    וספק אם מסתפק,
    ועדיין בחיוך שורק -
    מזמור לתודה.

    אדם, אדם,
    במה אברכך?
    אולי שתהיה קצת כמותו?
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ח.ד. וחלק, ניק 27551, ע. אפרוח ועוד 10 משתמשים13 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    העיקר יש הבטחה לטסט נוסף, זה מה שחשוב : )
  • 33
    • נ
    שיתוף - לביקורת בדמייך חיי
  • ניק 150135 //
    • יב' מח', וְכָל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ:

    בשביל כמה חתיכות בשר,
    תעבור את הטיפול המוזר?
    היא המשיכה לנסות להניא את בעלה היקר,
    מלעשות את הצעד הלא מוכר,
    אתה כבר מבוגר,
    ויש לנו עוד נסיעה מחר....?
    אבל הוא לא היה מסוגל,
    כי בכל רגע הגיע עוד גל,
    עם ריח של כבש על מנגל ,
    מרכך מרבע את המעגל....

    ואז עלה בראשו הטיעון,
    שבוודאי יכריע את הדיון,
    כבר שחטתי את האליל,
    זאת עובדה ברורה בעליל,
    המצרי השכן כבר מתכנן להעלים אותי כליל,
    ואם את מצוות הקל לא אשמור,
    איך אנצל מפניו? מי אותו יעצור?
    אולי יש לך רעיון אחר שיכול לעזור...?!

    בניע ראש היא אמרה,
    אכן כעת המצב לא כשורה,
    אנחנו חייבים קצת עזרה...
    אתה צודק, אין ברירה....
    תעשה את המצווה הטהורה,
    אולי בזכות זה נזכה לשמירה...
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: saralulu, ספרות בנשמה, אביגלוש ועוד 5 משתמשים8 //
    0 תגובות
  • 105
    • A
    שיתוף - לביקורת נוֹפֵל. קָם. צוֹעֵד. עָקוּם.
  • Avigail Amram //
    • בס"ד


    כְּשֶׁתִּינוֹק בּוֹכֶה, צוֹרֵחַ,
    כְּשֶׁמַּפְרִיעַ לוֹ וְכוֹאֵב,
    הַכֹּל מְבִינִים,
    מְאַמְּצִים אֶל הַלֵּב.

    הוּא לֹא יָכוֹל לְדַבֵּר,
    לְהַגִּיד מָה לוֹ מַפְרִיעַ,
    זֶה לֹא מַקְשֶׁה עַל אַף אֶחָד,
    לְחַבֵּק וּלְהַרְגִּיעַ.

    הוּא חָמוּד, הוּא קָטָן,
    אַתֶּם לוֹ הַכֹּל.
    הוּא מָתוֹק, הוּא מַקְסִים,
    מִי לוֹ יָכוֹל?

    וְיֵשׁ תִּינוֹק בֶּן עֶשְׂרֵה,
    שֶׁמַּפְרִיעַ לוֹ וְכוֹאֵב,
    אַךְ בּוֹרֵחַ מִקִּרְבָה,
    מִמַּגָּע שֶׁל לֵב.

    הוּא בּוֹכֶה לִפְעָמִים,
    בְּלִי סִבָּה,
    וְאֵין יוֹדְעִים,
    שֶׁנּוֹאַשׁ הוּא לְאַהֲבָה.
    הוּא צוֹעֵק,
    הוּא מַעֲלִיב,
    הוּא עוֹקֵץ,
    וְלֹא,
    זֶה לֹא בִּגְלַל שֶׁלָּקְחוּ לוֹ אֶת הַמּוֹצֵץ.

    תְּדַבֵּר, נַגִּיד לוֹ,
    תְּשַׁתֵּף, נִקְרָא בְּקוֹל.
    תְּסַפֵּר, תִּהְיֶה,
    אַל תּוֹסִיף לִבְּךָ לִנְעֹל.

    אַךְ הוּא מַמְשִׁיךְ לִפֹּל,
    וְלָקוּם,
    לֹא מֵבִין לָמָּה אַף אֶחָד לוֹ-
    לֹא מֵרִיעַ,
    וְלָמָּה מֵאֶחָיו הַתִּינוֹק-
    שֶׁצּוֹעֵד, עָקוּם,
    מִתְרַגְּשִׁים הוֹרָיו,
    מִתְלַהֲבִים עַד הָרָקִיעַ.

    וְאוּלַי,
    בֵּין עֲשָׂרָה חֳדָשִׁים לְבֶן עֶשְׂרֵה,
    לְמַעְלָה מִן הַדּוֹמֶה,
    מִתַּחַת לַשּׁוֹנֶה,
    יֵשׁ בְּסַךְ הַכֹּל יֶלֶד, כִּמְעַט תִּינוֹק,

    שֶׁרַק צָרִיךְ לִגְדֹּל.


    ...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: Magic Brush, .חיה פ, תכלת שמיים ועוד 29 משתמשים32 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    Avigail Amram
    תודה רבה @חוה אייזן, מחמם את הלב.
  • 348
    • ע
    שיתוף - לביקורת האברך עם העגלה
  • עידו לסרי //
    • הוא עלה לקו 6, אברך בעל כובע רחב שוליים, צעיף כרוך ומהודק היטב ועגלת תינוק שחורה. אם נדייק את דברינו נוכל לומר שהייתה זו עגלת טיולון.
    נתמלאתי תמיהה, על מה ולמה גורר אברך זה עגלה?
    אפשר שאשתו עדיין בעבודתה והוא שומר על צאצאיו, אפשרות זו נדחית מכיוון ששעת ערב מוקדמת היא ואף נשים המאחרות כבר שבו מעבודתן.

    משה שטרן זועק באזני דברי חזנות, אני משקיט את האזניות ותמיה כיצד היום אני מתענג על שמיעתו וכעת דבריו באזני כזעף.

    נמשכתי בפליאתי על עניין האברך והעגלה, שמע חלילה וחס אשתו נסתלקה מן העולם והוא טרוד יחידי בגידול ילדיו. דחיתי אפשרות זו מפני רוב העולם ומפני פי השטן.

    אפשר אולי נזדקקה אשתו לשמחה משפחתית
    או לדבר מצווה
    או לקניית בגד
    או להתאספות ידידות
    או למנוחת מה
    או לביקור חולים
    או לשטיפה יסודית של הבית
    או לעניין רפואה ל"ע
    או לחפיפת פאה
    או לעניינים אחרים שאנו מצויים בהם ושאין אנו מצויין בהם.
    ואף שמקצת מן הדברים שהזכרתי נתונים הם בהיגיון, עדיין אני תמיה על האברך הכרוך בעגלה.

    ירדתי מהאוטובוס לטיפות גשם קטנות סוררות שאף אחד ממבטיחי הסערות וחוזי הסופות לא התריע עך בואן,
    וכשהאברך ועגלתו נסתתרו מעיני, נפלה בי ההבנה ככלי זכוכית הנופל על הארץ.
    היום זה היום של משנת יוסף.
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מחוברת לעצמי, saralulu, דוב לבן ועוד 47 משתמשים50 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ירושלמים 2
    נפלא. משמח לבבות
  • 768
    • ה
    שיתוף - לביקורת בדחן חברותי או רוצח סדרתי
  • הווה פשוט //
    • בְּלַיְלָה אֶחָד לְיַד שֻׁלְחָן אָרֹךְ וְדֵי גָּדוּשׁ
    יָשַׁבְנוּ קְבוּצָה שֶׁל חֲבֵרִים, אֶחָד גָּרוּשׁ
    אָכַלְנוּ שָׁתִינוּ, פִּטְפַּטְנוּ עַל הָא וְעַל דָּא
    וּפִתְאוֹם נִצְנְצָה לָהּ בְּמֹחִי הֲלָצָה חַדָּה

    מִשְׂחַק מִלִּים דּוּ-מַשְׁמָעִי הַחוֹדֵר עָמֹק
    שֶׁגּוֹרֵם לְכָל הַנּוֹכְחִים לְהִשָּׁפֵךְ מִצְּחוֹק
    וְרַק אֶחָד בִּמְקוֹם לִצְחֹק הִבִּיט בִּנְעָלָיו
    זֶהוּ הַגָּרוּשׁ, שֶׁהַבְּדִיחָה הָיְתָה... עָלָיו

    נָהִיר לִי שֶׁזֶּה לֹא יָפֶה, אֵין צֹרֶךְ לְצַקְצֵק
    אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה בֶּנְאָדָם, לֹא חֲתִיכַת בָּצֵק
    אַךְ תַּאֲמִינוּ לִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִדְרֹשׁ
    שֶׁבְּכָזֶה מִקְרֶה אַצְלִיחַ אֶת יִצְרִי לִכְבֹּשׁ

    זוֹ הָיְתָה הַבְרָקָה שְׁנוּנָה וְכָל כָּךְ בַּמָּקוֹם
    שֶׁלַּעֲצֹר אוֹתִי הָיָה בְּגֶדֶר - 'לֹא תַּחְסֹם'
    ה' וַדַּאי סָלַח, וְאֶפְשָׁר כְּמוֹ תִּינוֹק לִישֹׁן
    דַּחַף לֹא-נִשְׁלָט כָּזֶה, אֵינוֹ נֶחֱשָׁב עָווֹן

    אַךְ בַּלַּיְלָה לֹא בֶּאֱמֶת נִרְדַּמְתִּי כְּמוֹ תִּינוֹק
    סִיּוּטִים טָרְפוּ אֶת שְׁנָתִי וְאִיְּמוּ אוֹתִי לַחֲנֹק
    בַּחֲלוֹמִי נִגְלָה אֵלַי מַלְאָךְ שָׁחֹר וְדֵי מַלְחִיץ
    מַחְזִיק סַכִּין וּבוֹדֵק בְּאֶצְבָּעוֹ אֶת הַשְּׁפִּיץ

    "רָאִיתָ אֶת הַסַּכִּין הַחֲדָשָׁה שֶׁלִּי, אֲדוֹנִי?"
    קָרָא בְּקוֹל מַבְחִיל, הַמַּלְאָךְ הָאַלְמוֹנִי
    "הֲשַׂמְתָּ לֵב אֵיךְ שֶׁהִיא שְׁנוּנָה וּמַבְרִיקָה?
    "מְעַנְיֵן עַד כַּמָּה הַחֲדִירָה שֶׁלָּהּ עֲמֻקָּה"

    הוּא הִבִּיט בִּי, "הוֹ, מָצָאתִי מָקוֹם מַתְאִים
    "הַצַּוָּאר הַלָּבָן שֶׁלְּךָ כָּל כָּךְ רַךְ הוּא וְנָעִים
    "אֶת חֻדּוֹ שֶׁל הַלַּהַב הֶחָדָשׁ עָלַי לַחֲקֹר
    "אֲנִי מֻכְרָח לְנַסּוֹת אֶת צַוָּארְךָ לִדְקֹר"

    נִסִּיתִי לְהִמָּלֵט אַךְ רַגְלַי אֵינָן נִשְׁמָעוֹת
    אַתֶּם יוֹדְעִים, כָּכָה זֶה תָּמִיד בַּחֲלוֹמוֹת...
    צִקְצַקְתִּי בִּלְשׁוֹנִי מִשֶּׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לִצְעֹק
    אוּלָם הַמַּלְאָךְ הִסָּה אוֹתִי בְּקוֹלוֹ הֶעָמֹק:

    "נָהִיר לִי שֶׁזֶּה לֹא יָפֶה, אֵין צֹרֶךְ לְצַקְצֵק
    "אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּהוּ צַוָּאר, לֹא חֲתִיכַת בָּצֵק
    "אַךְ תַּאֲמִין לִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר מִמֶּנִּי לִדְרֹשׁ
    "שֶׁבְּכָזֶה מִקְרֶה אַצְלִיחַ אֶת יִצְרִי לִכְבֹּשׁ

    "הֵן כֹּה חַדָּה הִיא הַסַּכִּין כְּמוֹ הֻשְׁחֲזָה הַיּוֹם
    "לַעֲצֹר עַכְשָׁו זֶה יִהְיֶה בְּגֶדֶר 'לֹא תַּחְסֹם'
    "ה' וַדַּאי יִסְלַח, אִם אֶנְעָצֶנָּה קְצָת בַּגָּרוֹן
    "דַּחַף בִּלְתִּי-נִשְׁלָט כָּזֶה, אֵינוֹ נֶחֱשָׁב עָווֹן"

    כָּךְ בְּחִיּוּךְ שְׂטָנִי אֵלַי אֶת לַהַב סַכִּינוֹ קֵרַב
    הָיָה זֶה רֶגַע שֶׁל אֵימָה שֶׁבְּזִכְרוֹנִי נִצְרַב
    אַךְ כַּמּוּבָן מִיָּד כְּשֶׁהַסַּכִּין בְּצַוָּארִי נָגְעָה
    הִתְעוֹרַרְתִּי מְבֹעָת בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית זֵעָה

    וּמֵאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, בְּכָל פַּעַם שֶׁעָלַי הָרוּחַ נָחָה
    בְּמֹחִי מַבְזִיק מִשְׁפָּט שָׁנוּן וְדַעְתִּי קְצָת זָחָה
    אֲנִי בּוֹדֵק מִיָּד אִם בְּמִישֶׁהוּ הוּא עָלוּל לִפְגֹּעַ
    הַאִם כֻּלּוֹ טוֹב וְנָעִים, אוֹ יֵּשׁ בּוֹ גַּם קְצָת רֹעַ
    כִּי מַהֲתַלָּה שֶׁבָּאָה עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל בֶּן אָדָם
    לְפִי חָזָ"ל זֶה בְּדִיּוּק כְּמוֹ לִשְׁפֹּךְ לוֹ אֶת הַדָּם

    הַיּוֹם אֲנִי מֵבִין שֶׁבְּהֶחְלֵט נִתָּן מִמֶּנִּי לִדְרֹשׁ
    גַּם כְּשֶׁהַבְּדִיחָה מֻצְלַחַת - אֶת יִצְרִי לִכְבֹּשׁ
    כִּי מִיָּד כְּשֶׁאֹמַר שֶׁדַּחַף לֹא-נִשְׁלָט אֵינוֹ עָווֹן
    בְּזִכְרוֹנִי יָצוּף הָרֶגַע בּוֹ הַלַּהַב נָגַע לִי בַּגָּרוֹן

    עַל הַגָּרוּשׁ הַיּוֹשֵׁב מוּלִי הֵן לֹא אֶתְנַפֵּל בְּסַכִּין
    אֶת זֶה אֲפִלּוּ אִימְפּוּלְסִיבִי כָּמוֹנִי יָכוֹל לְהָבִין
    חֲבָל אָמְנָם שֶׁהַבְרָקָתִי הגְּאוֹנִית תֵּלֵךְ לַפַּח
    אַךְ עֲדַיִן אֵין זוֹ הַצְדָּקָה לַחְטֹא בְּ'לֹא-תִּרְצַח'

    וּכְשֶׁאֶשְׁתֹּק וְאֶחְרֹק שִׁנַּיִם בְּמַאֲמָץ לְהִתְאַפֵּק
    אַתְחִיל לָחוּשׁ סִפּוּק אַדִּיר בָּזֶה אֵין שׁוּם סָפֵק
    הַגָּרוּשׁ שֶׁנִּשְׁאַר בַּחַיִּים, אוֹתִי בְּאֹשֶׁר יְמַלֵּא
    כִּי הַמַּצִּיל נֶפֶשׁ אַחַת כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא

    ִ​
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: נחליאלי(ת), skeptic, forty thousand feet ועוד 150 משתמשים153 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יוסף יצחק פ.
    וווווואו! איזה כתיבה מעולה. מסר עוד יותר מעולה, והחרוזים? פשששש...
  • 408
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת להירגע, זה רק כבש! כבש!
  • שועל ספרות. //
    • היו היה כפר מוקף ביער שורץ זאבים.

    בכפר היה גר רועה צאן, שהיה רועה את צאנו סביבות הכפר בקרבת היער.

    אך רועה צאן זה לא היה תמים כלל וכלל...

    הוא היה מנצל את פחדם של יושבי הכפר מזאבים לטובתו האישית.

    בכל פעם שזאב התקרב לאזור הכפר, הרועה צעק לכיוון הכפר "להירגע, זה רק כבש! כבש!"

    ואז, האנשים שפתאום גילו זאב מסתובב בכפר, ברחו באחת בלי להתארגן, והרועה היה מפלח מבתיהם כל מה שהיה צריך...

    כך היו מספר פעמים נוספות. הגיע זאב, הרועה צעק "להירגע, זה רק כבש! כבש!" כולם נרגעו, זאב הגיע באחת, ו... הרועה המתוחכם ניצל את המצב...

    ואז, פעם אחת, באמת היה זה רק כבש שהגיע מכיוון היער. הרועה צעק "להירגע, זה רק כבש! כבש!" אך כמובן, כל יושבי הכפר המתורגלים ברמאותו התארגנו ורצו להסתתר.

    ככל שניסה הרועה לאחר מכן לשכנע את החלבן שהוא יכול לצאת להביא לו חלב, את החנווני שהוא יכול לצאת לפתוח את חנותו שהספיק לנעול, שלא היה זאב, זה היה רק כבש! הוא לא הצליח, זהו, אף אחד כבר לא האמין לרועה המהתל...


    מכירים איזה נשיא מעצמה שזהו מצבו כעת בנוגע לכוונתו לתקיפה במדינה מסוימת?
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: T;), ספרות בנשמה, אבינועם גולדברג ועוד 36 משתמשים39 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    משך
    משך
    לגמרי. בטוח קורא.
  • 411
    • R
    שיתוף - לביקורת אסון המעון / ברוך דיין האמת
  • R.V.K.A //
    • אני מתסכלת על הילדה שלי,
    גילה נמדד בחודשים ספורים.

    אני מסתכלת על הילדה שלי,
    עבותות של אהבה אינסופיים.

    אני מסתכלת על הילדה במסך,
    גילה נמדד בחודשים ספורים.

    אני מסתכלת עליה, טוהר זך,
    רואה מבעד לעיניה את ההורים.

    וזהו, אין לי זכות לכתוב.
    כי לא אצליח לתאר המכאוב.

    ברוך דיין האמת.
    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: שמואל!, saralulu, Avigail Amram ועוד 32 משתמשים35 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    דמעות היטבת לבטא את מה שאי אפשר להתחיל להרגיש
  • 411
    • מ
    שיתוף - לביקורת שיתוף ראשון: כשהגבולות מיטשטשים
  • מסכת מילים //
    • כשהגבולות מיטשטשים

    כשחבקנו את הבכור, הייתי צעיר ונאיבי מכדי להבין את גודל האחריות שנפלה על כתפיי הצרות. הטייטל החדש שקיבלתי, נראה אז טבעי ופשוט. המשך ישיר של החיים עצמם.

    זוכר את עצמי, באותם ימים ראשונים, מביט בעריסה הקטנה בעיניים נוצצות, ומבטיח לעצמי חרישית: 'אני אהיה האבא הכי טוב בעולם. נקודה'. 'גם כשהעייפות תכריע', אמרתי לה אז, בביטחון של מי שטרם טעם טעמו של לילה לבן אמיתי, 'אני לא מתכוון לתת לשגרה לשחוק אותנו. הילדים תמיד יהיו במקום הראשון. חד משמעית'. גם היא הנהנה אז בהסכמה, וחיוך עייף אך מאושר על שפתיה.

    יצאנו לדרך, בטוחים שנצליח דווקא היכן שרבים וטובים לפנינו כשלו...

    היום, כעשור שנים קדימה, ההחלטה הזו עומדת למבחן יום יום, שעה שעה. היא פוגשת אותי כשאני רץ בבוקר להספיק לשלוח את הזאטוטים לגנים, דוחף את העגלה ביד ימין, מחזיק את הקטנה ביד שמאל, מוודא שהשלישי תופס בעגלה... בעוד הם, רעננים וערניים להפליא, רק מנסים להדביק אותי אל הקצב... לֵך תסביר להם, שאני לא מסוגל לשמוע עכשיו על מסיבת יומולדת שתהיה היום, אין לי זמן לשמוע על הפתק שאמא הכניסה לתיק האוכל, ובכלל לא מעניין אותי לשמוע מי הולכת להיות 'אמא של שבת'... עכשיו אני רק רוצה לעבור את הכביש בבטחה, להספיק את האוטובוס, לראות אותם נכנסים אל הגן, וסוף סוף... להתחיל את היום.

    ההחלטה הזו, אינה מרפה ומעמתת אותי שוב כשאני חוטף ביקור קצרצר בבית בשעות הצהריים, כשחצי מהראש עדיין מונח בלימוד, וחציו השני, להבדיל, מונח במשימות ודאגות של מנהל משק בית. כשכולם יחד, כמו במקהלה, מבקשים את תשומת לבי, נאבקים על שאריות הג'יגה שעדיין נותרו פנויות ביכרתי מוחי, זה בכֹה וזו בכֹה. זה במה שסיפר היום הרבי בחיידר, זו בבובת המשחק החדשה, זה ביצירת הקשקוש הנדירה, וזו בנשכן המנגן שנגמרה לו הבטרייה...

    גם בערב, היא ממתינה לי. ההחלטה הנושנה. אז היא כבר עומדת ממש מעבר לדלת הבית, בדמות ילקוטים זרוקים במסדרון, המולה של משחקים וקולות רמים של ויכוחים ילדותיים, בעוד העייפות, המנטלית, שרק מבקשת תנוחת ספה ולגימת קפה, גורמת לי לפלוט אנחות קצרות של חוסר סבלנות. בניסיון לקצר תהליכים, לחפש את השקט התעשייתי, אני מוצא את עצמי מתפקד כפקח תנועה וכשוטר משמעת: 'תסדר את זה', 'למה זה כאן', 'שקט עכשיו'. המילים יוצאות מן הפה על אוטומט, מכסות שכבה עבה של אבק על אותה החלטה תמימה וטהורה.

    ***​

    אבל באותו ערב כבר נשברתי.

    היה זה בשעת ערב מאוחרת. הגדול ניגש אליי בעיניים בורקות, מחזיק בידו ציור שהשקיע בו, כך נראה, את כל נשמתו בשעות האחרונות. הוא עמד שם, ממתין למילה טובה, למבט, לליטוף. אבל אני הייתי שקוע. הראש היה טרוד בחשבונות של סוף החודש, בשיחה קשה שהייתה לי מוקדם יותר, במטלות הממתינות למחר.

    'אחר כך, חמוד', אמרתי לו מבלי להרים את המבט מהדפים שבידי. 'אבא עסוק עכשיו. שים את זה בצד, אני אראה אחר כך'. הוא עמד שם עוד רגע קט, וה'אחר כך' הזה הפך לנצח. האמת היא שלא שמתי לב אפילו מתי הוא הלך...

    רק מאוחר יותר, כשהבית נדם, עברתי ליד חדרו. הוא כבר ישן עמוק, נשימותיו קצובות ורכות. וליד הכרית: הציור. מקופל בעדינות.

    הבטתי בציור. דמויות פשוטות, צבעים עליזים, ובצד כתוב בכתב יד ילדותי ורועד: 'לאבא, אני אוהב אותך'.

    הדמעות הציפו את עיניי. טשטשו את שדה ראייתי.

    דקות ארוכות עמדתי שם. הבטתי בפניו השלוות, המשכתי להתבונן בפניהם הרכות של האוצרות האחרים. התכווצתי מרגשות החמצה, התייסרתי מרגשות מצפון, נמסתי מרגשות חמלה.

    מה שווה כל העמל הזה, מלמלתי בכאב. בשביל מי אני רץ, בגלל מי אני דאוג וטרוד, למען מי אני עסוק, אם לא בשביל העיניים הטהורות האלו שמביטות בי בציפייה...

    אז לא. לא הדמעות הן שטשטשו את שדה ראייתי. השגרה היומיומית, המרוץ האינסופי, הקצב התמידי והבלתי מתפשר – הם אלה שטשטשו את שדה הראייה. טשטשו את גבולות ההחלטה שקיבלתי. טשטשו את הגבול הדק והאנין בין 'אבא טוב' לבין 'אבא טוב באמת'.




    מיותר לציין, שזה לא סיפור חיים אישי של הכותב. אלא תיאור מציאות טריוויאלית שמשקף נקודת חולשה נפיצה.


    אשמח לשמוע הארות והערות. תודה מראש!
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: בת., כוכב צפון, Avigail Amram ועוד 52 משתמשים55 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מסכת מילים
    מדהים! אהבתי את התגובה!
  • 81
    • I
    שיתוף - לביקורת עַל פִּי דַּרְכּוֹ
  • I.Q //
    • ב"ה

    שָׁנִים,
    וְרָאִינוּ בָּאִישׁ הַקָּטָן — קָטָן.
    שֶׁעָלָיו לָתֵת אָזְנוֹ קַשֶּׁבֶת,
    וְלִבּוֹ פָּתוּחַ
    לְמִי שֶׁגָּדוֹל הֵימֶנּוּ
    בְּחָכְמָה וּבְשָׁנִים.

    לְמַעַן יֶחְכַּם,
    לְמַעַן יַעֲמֹד יָמִים רַבִּים —
    לֹא הָיָה בָּנוּ רַחֲמִים,
    לֹא הָיְתָה בָּנוּ
    סְלִיחָה דַּיָּה.

    וּלְיָמִים, לְפֶתַע — הוּסָרָה הָעֲלָטָה.
    לְפָנֵינוּ נִגְלוּ
    כָּל תַּעֲלוּמוֹת הַנֶּפֶשׁ,
    וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹתֶיהָ.

    שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית —
    שְׁלֵמָה הִיא,
    וּמְלֵאָה,
    וּמְרֻכֶּבֶת;

    וּמַרְגִּישָׁה,
    וּבוֹכָה,
    וּשְׂמֵחָה,
    וְטוֹבַת־לֵב;

    וּמְשָׂרֶכֶת דַּרְכָּהּ בֵּינוֹת
    לְמִי שֶׁמְּבֻגָּר הֵימֶנָּה,
    וְעָיֵף פְּעָמִים מִן הַחַיִּים,
    מִן הַקֹּשִׁי;

    וּמִיֹּאָשׁ פְּעָמִים
    מִן הַשִּׁנּוּי,
    מִן הַתִּקְוָה.

    וְהִיא — עוֹד מְלֵאָה בְּעָמִיר,
    עָמִיר שֶׁרַק נִקְטָף;
    שֶׁזּוֹכֵר הֵיטֵב
    אֶת לַחוּת הָאֲדָמָה,
    וְאֶת הַמָּקוֹר.

    וַחֲזָרָה הַסְּלִיחָה
    לְפַעֵם בָּנוּ
    אֶל הַיְלָדִים הָרַכִּים,
    הָעוֹשִׂים אֶת דַּרְכָּם,

    כְּשֶׁעַל כִּתְפֵיהֶם
    מַשָּׂאָם —
    וּמַשָּׂאֵינוּ.

    חָזְרוּ הָרַחֲמִים.

    וּמִנִּי אָז
    הִתְחוֹלְלָה בַּמָּרוֹם סְעָרָה.
    וּמִנִּי אָז — שׁוּב —
    גַּם בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה
    רַחֲמִים רַבִּים
    נִכְמָרִים עָלֵינוּ.

    כִּי רַכִּים אָנוּ,
    מְהַלְּכֵי דְרָכִים.

    וְנֶפֶשׁ לָנוּ —
    בּוֹכִיָּה.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: JustThoughts, ספרות בנשמה, yes I am ועוד 13 משתמשים16 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    I
    I.Q
    תודה רבה. ועל הפירוט
  • 633
    • א
    שיתוף - לביקורת לילות נטולים בכי: מתכון המטרנה המושלם
  • איש המילה הכתובה //
    • כל היום היא התלוננה שצאלי התינוק בכה לה כל הלילה. אף פעם לא הבנתי למה היא מכניסה אותי לסיפור הזה. "הוא בכה לך? תבכי לו בחזרה חזק יותר, ותניחי לימיי להיות קסומים כלילותיי". אבל התרגלתי לחיות עם זה.

    בשלב מסוים הבנתי שצאלי בכלל בכה לי בלילות, רק שבהיעדר מענה הוא ביקש ממנה למסור לי את דבר בכיו בבוקר. היא, כאמור, עשתה את שליחותה נאמנה – העבירה את הבכי בדיוק מפליא; לא דילגה על קפיצת כתף או השתנקות אחת.

    "מצד אחד הוא דורש לאכול, אבל כשאני מביאה לו את הבקבוק, הוא לא מוכן לאכול", חזרה על עצמה הטענה המתסכלת.

    המצב השתנה ביום שבו החלטתי שאני מעדיף לשמוע את הבכי מכלי ראשון. הבכי המקורי, לפחות, לבבי, רך וכובש.

    שמתי את צאלי לישון במיטה איתי, בצד הימני, שם גם ממוקמת האוזן היותר מתפקדת שלי. והנה בחצי הלילה: צרחות אדירות התפרצו לאוזניי בתדר שלא מאפשר שינה. גיששתי את דרכי למטבח ככלב נחייה עיוור.

    את המתכון לבקבוק המטרנה ידעתי בעל פה. היא שיננה לי אותו אתמול באובססיביות, כדי שאדע אותו גם מתוך שינה. וכבר ידועה מעלת השינון. ואכן גם מתוך ערפול שינה סמיך זכרתי במדויק: 120 מ"ל אבקת מטרנה, 2 כפות מים רותחים. מעדן.

    צאלי התרפק על הבקבוק, הבריק אותו כמדיח של מטבח תעשייתי. לא הותיר טיפה אחת בפנים. סיים, חייך חיוך של תודה עמוקה וחזר לישון כמו גדול, בעוד אני חזרתי לישון כמו תינוק.

    בבוקר אשתי לא האמינה למשמע אוזניה. "לא יכול להיות", התעקשה. "אתה עובד עליי", אמרה בהלם. לי רק נותר לנופף בבקבוק הריק, שתיזז ברון כמאה עדים עליזים.

    "נראה לי שהבאת לו בקבוק ריק מלכתחילה", סירבה להרפות. "אני הולכת למטבח לבדוק אם באמת חסרות שתי כפות מהמטרנה".

    הצטרפתי אליה בצעדי ניצחון, שבלמו לפתע בפתח המטבח. קופסה של 'אבקת מרק בצל' עמדה שם פתוחה על השיש, מספרת סיפור משלה על הלילה שחלף.

    היא הביטה בי ספק כועסת ספק משועשעת: "בטח שסיים בקבוק; טוב שלא ביקש גם שקדי מרק".
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: עמק, אימון- והנחייה בNLP, דג הכסף ועוד 64 משתמשים67 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    ארץ איבודיהו, כנראה. (או שהתינוק שתה גם אותו.)
  • 96
    • א
    שיתוף - לביקורת זהו טקסט שלא יהיה נוח לקריאה
  • אסתיאר //
    • הגיע הזמן להתעורר.

    השם נתן לנו שתי סטירות.

    לא במקרה.

    זו גזירת שמיים וזו קריאה ברורה להתעוררות.

    לאחרונה הלב נקרע למראה מקרים רצופים של מוות של תינוקות. איך אפשר להישאר אדיש, מול החיים הקטנים שנקטפו כל כך מוקדם, על הקול השקט שלא הספיק להישמע.

    בשנים האחרונות נוצרה נורמה חדשה, שקטה אך דרמטית: תינוקות בני מספר חודשים בלבד, מבלים את רוב שעות היום מחוץ למקום הבטוח שהיו צריכים להיות. מחוץ לבית, בידיים זרות. לא של אמא.
    ונכון, זה לגמרי לא מתוך בחירה חינוכית עמוקה, אלא מתוך אילוץ כלכלי.

    השאלה הקשה אך ההכרחית היא:

    איך השתגענו??
    איך יכול להיות שאמא שהיא עיקר הבית, לא נמצאת בבית בשם הפרנסה, בשם חובת השעה, בשם "הנורמה"?
    האם לשם כך נברא העולם?
    האם זו התכלית של הקמת משפחה?
    להביא ילדים ולמסור את עיקר גידולם לאחרים עד השעה 16:00?

    זהו טקסט שלא יהיה נוח לקריאה.
    לאף אחד.
    לא לאימהות, ולא לאבות.

    אך לעיתים דווקא אי הנוחות היא הסימן לכך שנגענו בנקודה אמתית.
    רבים יאמרו:
    אין ברירה. נקודה. זה המציאות.
    יוקר המחיה, מציאות כלכלית מורכבת, הצורך בפרנסה כפולה.
    חייבים לעזור לשם יתברך ולתת לו יד לפרנס אותנו יותר בכבוד)
    אך דווקא כאן נדרש בירור עמוק יותר:
    האם המציאות הזו היא גזירת גורל, או תוצאה של סדרי עדיפויות שיצרנו בעצמנו?

    הרבה אימהות יכולות להזדהות עם התחושה הקשה, להשאיר את הילדים בבוקר עם אבא, בעוד שהן חייבות לצאת לעבודה, לפני שהילדים אפילו פקחו את עיניהם. הלב כואב, הרצון להיות שם, לתת חיבוק, לגעת , לחייך , כל זה נלקח על ידי הצורך הכלכלי.

    בעבר הלא רחוק, גם במשפחות של תורה על מלא, יום העבודה של האם הסתיים בשעות הצהריים, סביב השעה 13:30.
    אמא הייתה פותחת את הדלת ונמצאת שם עם הילדים, בכניסה וביציאה. נוכחת ברגעים הקריטיים של חייהם.

    בואו נגיד את האמת,
    אמא שמגיעה הביתה בשעה 16:00, משלמת מחיר בילדים ולעיתים בבן הזוג, שמכורח המציאות לוקח את תפקיד האמא לכל שעות הצהרים.

    המחיר הזה אינו נמדד רק בעייפות, בחוסר סבלנות, בכוח או באהבה לילדים, גם. אלא בדור שלם שגדל ללא נוכחות ריגשת של אמא בשנותיו הקריטיות ביותר.
    וזה קריטי לכל בעיות הנפש בהמשך החיים שמגיעות ישירות מתחילת החיים.

    ושיהיה ברור,
    תורה היא ערך! ערך גדול מאוד
    לומדי התורה הם עמוד השדרה הרוחני שלנו, הם נושאים על כתפיהם את עתיד הרוח של עם ישראל. הם עמלים יום ולילה במסירות שאין לה גבול, ללא פשרות, לעיתים בלי תנאים כלכליים ראויים, ללא הכרה אמיתית מהמדינה או מהציבור הרחב. הם אינם עוסקים בתחביב , הם נשאים על כתפיהם אחריות רוחנית כבדה, מגדלים דור שלם של ערכים, מוסר ואמונה, והחיים הרוחניים של כולנו תלויים בהם.
    לצערנו, המדינה לא מכירה בערכם.
    אנו שמכירים צריכים להיות שם. עלינו להיות אלו שמבטיחים שלומד תורה לא יישאר ללא פרנסה נאותה, שהמאמץ, ההקרבה והעבודה הרוחנית שלהם יזכו להוקרה מלאה. כל אברך שמקדיש את ימיו ולילותיו ללימוד התורה חייב לקבל לא פחות מעשרת אלפים שקלים בחודש – סכום שמכבד את ההשקעה, את המסירות ואת התפקיד המרכזי שהם ממלאים בחיי עם ישראל.
    אנחנו, שמכירים בערך האמיתי של התורה, חייבים להרים את הכפפה. אנחנו תומכים בכל הגופים למען עם ישראל – בספרי תורה, בארגוני אוכל, בארגוני הצלה, בהקמת בתי כנסיות, והגיע הזמן שגם אלו שמחזיקים את הנשמות יקבלו את התמיכה שמגיעה להם. הם ראויים להיות מעל לכל ארגון אחר, מכיוון שהם שומרים על הלב הרוחני שלנו, הם הבסיס עליו עומדת האמונה והעתיד של הדורות הבאים.
    לכן חייבים להבטיח, לתת, להעניק להם שקט נפשי וביטחון כלכלי , בדיוק כפי שאנו תומכים בכל ארגון תורה אחר.
    כי מגיע להם. הם לא צריכים נדבות או קצבה מינימלית, אלא שכר ראוי ומכובד, שמכבד את העבודה הרוחנית והמסירות האדירה שלהם. זהו חוב מוסרי שלנו, חובה שאנחנו חייבים לקחת על עצמנו, כי רק כך נשמור על הלב הרוחני של עם ישראל ועל עתיד התורה והערכים.


    התבלבלנו בדרך וזה בטח גם לא רצון השם שהביא אותנו לעולם , ובחר בנו להיות אימהות לילדים שלנו והם צריכים להיות לפני הכל, בלב הבית, בלב חיינו.

    יום עבודה שמסתיים סביב השעה 13:00 אינו פינוק, אלא תנאי בסיסי לבריאות נפשית של ילדים. אין תחליף לאמא בעולם למבט, לחיבוק, לשיתוף, להתעניינות, ללב של אמא ולנוכחות שלה בשעות הקריטיות הללו.

    אנו נמצאים במשבר מוסרי ורוחני.
    השאלה האם נמשיך לקבל את המצב הקיים, או שנתעורר ונפעל כדי להחזיר את האמא לבית, כדי שהילדים שלנו יקבלו את מה שמגיע להם , חום, נוכחות, בטחון ואהבה?

    אם באמת מעריכים תורה, אם באמת אוהבים את ילדינו, עלינו להחזיר את האימהות אל המרכז. אל הבית, אל לב הילדים, אל ליבותינו. לא מדובר בנוסטלגיה, אלא באחריות. לא בסיסמה , אלא בעקרון. הבחירה בידינו, והעתיד בידינו.
    • תודה
    • כועס
    • שכוייח!
    Reactions: אביגלוש, ניק 150135, מצפה לישועת ה׳ ועוד 14 משתמשים17 //
    0 תגובות
  • 114
    • ב
    שיתוף - לביקורת רגע של אושר
  • בת. //
    • כשעברתי עם המורה צילה ליד רגע של אושר, היא אמרה:
    "אני זקוקה כעת לשקוע אל תוך תוכי
    אל המשמעות העמוקה ביותר שמתחת לכל הדברים
    השכבה התחתונה והיסודית של הקיום שלי
    שם נובט בי משהו, כמו פרח שמוציא ניצן אביבי מתוך אדמת הקרח שהפשיר בחורף.
    עלה קטן וביישן, הנראה פשוט וחלש, אבל הוא יונק משורש ההוויה.
    מהכוונה האמיתית של הבריאה.
    הצורה הגבוהה ביותר של מרקם הנפש.
    שדופק החיים פועם בה מתוך התבטלות גמורה".

    "אני זקוקה עכשיו רק לקפה עם עוגה", אמרתי.
    "זה מה שהתכוונתי", אמרה המורה צילה.
    ושתינו נכנסנו ל"רגע של אושר", יש שם עכשיו מבצע על קפה ומאפה ב17 ש"ח.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: CynicalExplorer, Avigail Amram, *Chaya* ועוד 18 משתמשים21 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אבינועם גולדברג
    זה הזכיר לי קטע מתוך פו הדוב. (מצטט במעומעם מהזכרון) חזרזיר: כשאתה קם בבוקר, מה הדבר הראשון...
  • 15
    • ל
    שיתוף - לביקורת מקום לכולם
  • להאמין ביכולות שלי //
    • כיום:
    יסכה שלחה את הכתיבה שלה לכל העיתונות, העלתה בפורומים מתאימים, שלחה להוצאות לאור ואף אחד לא כיוון אותה או סייע לה כי אף אחד לא ידע איך ואלו שכן ידעו לא חשבו שיש צורך לכוון, מסיבות מוצדקות.
    היא היתה בלי כסף להשקיע בכתיבה שלה.
    היה לה כח רצון ודמיון עשיר אבל היא לא הצליחה להיות סופרת או כותבת, לא ניתנו לה כלים ולא במה, היא התייאשה.
    הסביבה והעולם לא תמכו בסופרים שיש להם רצון, כי כאלה היו בשפע גדול, וכי העולם מחפש כוכבים. וגם הסופרים האמינו שקיים כזה דבר, כוכבים, ולא ניתנה הזדמנות שווה.
    אף אחד לא חשב שאפשר אחרת.
    *
    בעוד עשרים שנה:

    כשיש הרבה אנשים שלא מוצאים מקום ביטוי כי צר המקום, הם... יוצרים מקום חדש.
    וכך הכותבים מצאו דרכים לכתוב, ולשווק, האנשים נעשו סבלנים יותר, עם בהירות מחשבתית ורצון טוב לסייע זה לזה.
    והתעניינו והקשיבו זה לחשיבה של הזולת בלי לחוש מאוימים.
    התחרותיות ירדה, אנשים גיחכו והתפלאו מעט על הדור הקודם.
    האומנם? היה מצב של התעלמות? של חוסר כבוד? איך יתכן לא לראות את הזולת? היה מצב בו אנשים חיפשו את עצמם?
    זה הכי כיף לראות את הזולת כי כך האדם רואה את עצמו!
    זה פשוט מאוד, כיום יש מענה לכל אדם ולכל אומן. יש הכוונה ברורה ששואפת לתת אפשרות לכל מי שיש לו רצון לכתוב ספר.
    זה לא היה מסובך אלא צריך היה רצון טוב והסתכלות בהירה על המציאות!
    יותר מכל - היו חנויות ספרים בכל שכונה, והיתה הפצה יעילה, וזה היה מקסים כי החנויות הללו נתנו במה אחידה לכולם, כראוי לאיכות יהודית, לא היתה שלילת סופרים או ספרים,אלא ניתנה במה אחידה בכפוף לדעת תורה שסיננה תוכן ולא אנשים!
    כך התכנים שעברו ביקורת של דעת תורה נשלחו באנונימיות ולא ידעו מי כתב מה, והיתה ביקורת על תוכן ולא על אנשים, ועם הכוונה ברורה.
    וכן הכל התנהל בלי ביקורת משמעותית, אלא מתוך הבנה בריאה שהקהל איכותי, חכם ונבון.
    כך התפתחו להם בנחת, כותבים מוכשרים יותר ופחות, לצד קוראים מבינים בכתיבה יותר או פחות, והיתה שלווה רבה ואושר ונינוחות.
    היו בחנויות מדפים של סופרים צעירים מאוד עם כתיבה לא מושלמת, ולמרבה הפלא היה לתוכן הזה דורשים! התברר שהקהל הצעיר חיפש דווקא ספרים בסגנון הזה.
    באותן חנויות היו גם קורסים לשיעורי כתיבה והתלמידים הצליחו להוציא לאור ספרים שעלו למכירה בחנויות.
    ואף אחד לא חשב על פעם, כי זה לא ממש מעניין כל המשחקי-כבוד-כסף הללו, מול המטרה הנפלאה בה יש במה לכולם תוכן קריאה עשיר.
    כך היתה תרבות עשירה שנותנת מענה מלא הן לכותבים והן לקוראים והן לאנשים סתמיים שמחפשים דרך לבוא לידי ביטוי, בגלל שהבטיחו לבוראם.
    והיה אושר רב כי כל אחד מצא את מקומו בעולם ואין איש שאמר צר לי המקום...

    ויסכה סיפרה לשומעי לקחה שכמו שפעם לא היתה הזדמנות שווה לכל אחד לחוש מוערך, חשוב ואהוב, כך היתה בעבר גם מציאות של מחבלים מתאבדים שיחד עם מותם רצו ליטול חיים של אנשים נוספים.
    ' זה מוזר, העולם שהיה פעם. עולם חשוך, מבולבל, לא מאמין בטוב, עולם בו היו אנשים שנתנו דגש על מה שנראה להם כערך: כדי לקבל עוד כסף או כבוד או שליטה, וראו את עצמם ואת הפרי שלהם בלבד, או השתדלו לברוח מביקורת, ואנשים רגילים לא מצאו מקום כי כולם היו מסובכים בחשיבה נרקיסיסטית לא הגיונית'
    'ומה הקשר למחבלים?'
    'כי כמו שלא הגיוני שאדם יאמין בלהתפוצץ וליטול את חייו וחיי זולתו עבור הבורא, כך לא הגיוני לחיות בתחושת פירוד וסכסוך עם העולם, ולחסל או להתנגד ולא לתת ביטוי לרוח של אנשים אחרים, אבל אנשים פעלו בחוסר היגיון: גם המחבלים, וגם אנשים שחשבו שהם רגילים, אבל לא. כולם חטאו בחטא עבודת אלילים', הסבירה יסכה.
    'העיקר שהיום אנחנו חכמים קצת יותר' , סיכמה.
    'היום יש מקום לכולם, גם לחכמים וגם לטיפשים (והתברר שהיה קהל שלם שדווקא העדיף את הכתיבה של הטיפשים, אותו קהל הפסיק לצרוך תרבות זרה ועבר לתרבות הביתית שנתנה לו את מה שהוא מחפש), גם למוכשרים וגם לאלו שלא קיבלו כשרון . היום העולם זוהר מתוך אושר, שלימות, שלום, שמחה, והכנעה. אנחנו מקשיבים, וזה נפלא ממש. כמה כיף להעריך את השינוי הזה.'
    'כמו שמעריכים שיש מים בברזים ולא צריך ללכת לבאר לשאוב מים, ולעמול קשה עבור מים, כך צריך להעריך שיש מים רוחניים בכל מקום ולא צריך לקושש פה ושם, בשוליים, אלא שהטוב הגיע למיינסטרים.
    כמה טוב שיש אחווה, הערכה, ובמה לכל חי רצון.'


    ומה עם פרנסה, בדור בו היתה במה שווה לכולם?
    על זה אתם מוזמנים לכתוב בעצמכם...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: בת., AVITALLL, אוראל סולטן ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 45
    • א
    שיתוף - לביקורת ופעם אחר פעם אתה מבטיח לעצמך שזה לא יקרה יותר
  • אסתיאר //
    • הזמן.
    איזו הזיה שהוא מתבזבז על סתם.
    על עוד דפדוף, כזה שלא באמת עושה לך טוב,
    אלא רק לוקח לך את הלב למחוזות אחרים.
    לוקח… ולוקח…
    וכשאתה חוזר, עבר.
    אךךך… למה בזבזתי את הזמן הזה ככה?

    ככה.
    זה בדיוק ככה.
    הוא גנב עם דיפלומה.
    מגיע עם תירוצים מוכנים, חכמים, משכנעים:
    “רק את הפוסט הזה”,
    “רק את המידע הזה”,
    “זה באמת חשוב עכשיו”.
    ומשם הוא מחליק.
    מגליש ומגליש.
    וגולשים… וגולשים…
    ודקות שלמות עוברות.
    רגעים קדושים נעלמים.
    והולכים.
    כלא היו.

    ופעם אחר פעם אתה מבטיח לעצמך:
    זה לא יקרה יותר.
    כי הבנת כמה זה לא זה.
    כמה זה עושה אותך עצוב, בודד, מאכזב...
    כמה זה מרוקן את השמחה
    ולא מוסיף עליה אפילו טיפה.

    אבל הוא גאון.
    חכם.
    וזה בדיוק הייעוד שלו
    להצליח עליך בכל מצב.
    והפעם הבאה מגיעה.
    “זה באמת רק כדי לשלוח הודעה חשובה”.
    “רק לבדוק אם הייתה תקיפה, כדי להבין את המדד”.
    ושוב, גולשים, גולשים, גולשים…
    אחיזה שהוחמצה.
    והזמן היקר , נעלם.
    והחיים עוברים.
    ואנחנו עוד רגע בני שלושים,
    וארבעים,
    וחמישים.
    והצדק כבר בפתח.
    ואנחנו ,
    עם היד על המסך,
    מחכים לו משם,
    כל יום מחדש.
    איזה פספוס.
    איך חוזרים אחורה להשלים הכול?
    איך חוזרים לזמן שלא יחזור?

    אבל אולי…
    אולי זה...
    אולי עצם הכאב הזה הוא כבר התחלה.
    עצם ה“אךךך” הזה בלב , הוא סימן שחיים כאן משהו אמיתי.

    כי מי שמרגיש את הגניבה,
    מי שכואב לו על הזמן,
    מי שמתגעגע למה שיכול היה להיות,
    עדיין חי.
    עדיין רוצה.
    עדיין מחפש אור.
    והקב״ה לא מבקש שלמות.
    הוא מבקש לב.
    עוד בחירה קטנה.
    עוד רגע אחד של נוכחות.
    ואפילו אם נפלנו שוב,
    ואפילו אם היד עוד רועדת מעל המסך
    כל פעם שמרימים את העיניים
    משהו חוזר הביתה.
    ואולי אי אפשר להשלים את כל מה שאבד,
    אבל אפשר להתחיל עכשיו.
    רגע אחד פחות גלילה,
    ורגע אחד יותר חיים.
    וזה כבר הרבה.
    • שכוייח!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: רות ב., אוראל סולטן, מאן דאמר ועוד 10 משתמשים13 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    יעל מויאל :)
    יעל מויאל :)
    מרגש כתיבה ברמה ומדויקת !! מילים אמיתיות שיוצאות מהלב נכנסות ללב ---
  • 252
    • ד
    שיתוף - לביקורת הַמְּשִׂימָה הַיּוֹמִית
  • דודה //
    • אשמח להערות...

    שְׁעוֹת הַצָּהֳרַיִם – עֶרֶב,
    מְשִׂימָתָהּ הַיּוֹמְיוֹמִית:
    לְהַשְׁכִּין שָׁלוֹם בְּקֶרֶב
    בְּנֵי הַבַּיִת, מְקוֹמִית.
    לְהָשִׁיב הַשַּׁלְוָה אֶל בֵּיתָהּ
    הַקָּט וְהֶחׇמִּים,
    לְהַצִּיעַ פְּשָׁרָה נְאוֹתָה
    לַנִּצִּים הַזּוֹעֲמִים.
    עַל הַצִּ'יפְּס
    וְעַל הַבַּמְבָּה,
    עַל הַקְּלִיקְס
    וְעַל הַבִּימְבָּה.
    עַל הַכּוֹס,
    עַל הַכִּסֵּא,
    עַל הַמָּטוֹס,
    עַל הַמִּכְסֶה.
    הוּא לָקַח לִי,
    הוּא שָׁבַר לִי,
    הוּא מָשַׁךְ לִי,
    הוּא אָמַר לִי,
    אֲנִי
    הָרִאשׁוֹן!
    הוּא מוֹצִיא לִי
    לָשׁוֹן.
    הוּא עוֹשֶׂה לִי
    פַּרְצוּף.
    הוּא קוֹרֵא לִי
    חָצוּף.

    אֶל מוּל הַהֲדוּרִים,
    הַבִּלְתִּי נִתָּנִים לְיִשּׁוּר.
    בְּחַדְרֵי חֲדָרִים
    מְבָרֶרֶת עַל קוּרְס בְּגִשּׁוּר.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: השנונה..., thzv yuc, ת.ב.ג. ועוד 30 משתמשים33 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    תודה, צביה. עשית לי את העבודה...
  • 60
    • ח
    שיתוף - לביקורת על קו השבר
  • חיה❤ //
    • על קו השבר.jpg
    על קו השבר.jpg
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אדריכלית מתחילה, rrrrrrrrrrrrrr, דודה ועוד 12 משתמשים15 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    יפה מאוד! אהבתי, בעיקר את השורה "גם משברים- פועמים בקצב הלב." וואו! מיוחד.
  • 348
    • R
    שיתוף - לביקורת כמה אני דומה לך!
  • rrrrrrrrrrrrrr //
    • בסוף עזבתי, אבא.

    כמה יכולתי, כמה
    לאהוב עד מוות,
    ולכעוס כל כך.
    ולא הצלחתי לשנוא,
    לא הצלחתי.

    בסוף עזבתי,
    כמה יכולתי לסחוב
    כמו ציפורן חצי תלושה
    שורטת, מצערת
    בסוף תלשתי, ב"שינוי".

    אבל אבא, אתה יודע
    לא הצלחתי לשכוח ממך
    אף לא לרגע.
    בכיכר, בלילות הקרירים
    המהמו בהבנה,
    "את בת שלו,
    כמה שאת דומה לו."

    שם, בכפר קטן ופרימיטיבי,
    עצרה אותי אישה כהת עור
    והתרגשה באנגלית שבורה:
    "את, את הבת של אבא שלך!
    רואים עליך, מיד!"

    אבא, לא הצלחתי לשכוח ממך
    עשית אדם- בצלמך וכדמותך.

    "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו" (בראשית א', כ"ז).
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: בת., תהיה אתה., חיפאית!!!! ועוד 44 משתמשים47 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מקצה הארץ-:)
    וואו כמה צריך לנקוש כדי לגלות ש -
  • 453
    • א
    שיתוף - לביקורת שלושת הסופרים, ותחרות בעיתון
  • אבינועם גולדברג //
    • א היה אדם בעל כישרון כתיבה בינוני. לא מבריק, לא גרוע. יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, ונדלק.
    כל הלילה כתב, ומחק וכתב. הולך למטבח חוזר עם קפה, הולך לחלון חוזר עם רעיון. ושוב למטבח ושוב לחלון.
    בבוקר החליק באצבע רועדת על הנוסח הסופי, נשק לנייר, קיפל בזהירות, הכניס למעטפה ושלח.
    הוא לא זכה.
    לאחר חודשיים שוב הייתה תחרות.
    ושוב כל הלילה, כותב ומוחק, מטבח, חלון. בבוקר נשיקה, קיפול, מעטפה.
    לא זכה.
    וכך פעם אחר פעם. מכתבי דחייה נערמו, ביטחונו נסדק, אבל הוא המשיך.
    אחרי שנה וחצי - זכה.
    הזכייה לא הייתה סוף הסיפור אלא תחילתו. תחנונים לעורכי עיתונים, מאבקים עם מו"לים, תיקונים אינסופיים, דחיות נוספות, ויתורים.
    תקוות נסיונות אכזבות.
    אבל הוא התעקש.
    לבסוף, ספר יצא. ועוד אחד, ועוד. קולו נשמע, שמו התפרסם.

    אתם בוודאי מכירים אותו.

    ++++

    ב היה כותב מצוין. מוכשר באמת.
    יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, אמר "שיהיה".
    שרבט משהו, ושלח.
    זכה מיד.
    אמר לעצמו: "נו, נו, הלך לי הפעם".
    הוא שלח עוד פה ושם, פרסם מעט, הוציא ספר קטן אחד. וחדל.

    כמה ממכם שמעו עליו. אולי.

    ++++


    ג היה הכותב הטוב ביותר שאי פעם נולד.
    כישרון נדיר, חד, עמוק, כתיבה משגעת, שיכולה להפוך עולמות.
    יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים.
    הוא נאנח בזלזול, “אין לי סיכוי”
    והמשיך לקרוא את העיתון.

    למרבה הצער. אתם לא מכירים אותו.

    ++++
    • וואו!
    • תודה
    • חחח
    Reactions: The Streak, CynicalExplorer, T;) ועוד 61 משתמשים64 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיונון
    חזק ואמץ! אל תרתע ואל תחת!
  • 111
    • א
    שיתוף - לביקורת נתת לי אותה טהורה
  • איוליס //
    • אלוקי נשמה
    נתת לי אותה טהורה
    נתת לי אותה יפה
    בלי קליפה
    עם עטיפה זהובה
    והנצנצים דהו עליה
    והעטיפה נקרעה
    חטאים וחתכים
    הותירו אותה חשופה
    ללא מגננה
    רוחות קפואות נשבו
    קרירות של דור מסובך
    והקור חדר
    בטיפות קטנות
    והנשמה היא טהורה
    אבל שכחתי אותה
    ראיתי עטיפה שחורה
    והתרחקתי ממנה
    בכיתי לילות
    רציתי להרגיש אותה
    סרגתי לה צעיף מצמר
    וחיבקתי אל הלב
    הבטחתי לה שאשתדל
    לא ללכלך יותר
    יוצאת למסע טיהור
    שאוכל להתפלל
    כל בוקר
    אלוקי נשמה
    בי טהורה
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: יוסף יצחק פ., Avigail Amram, שץ ועוד 17 משתמשים20 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    מרגש וטהור, כמו שרק השירים שלך יכולים להיות. תודה ששיתפת!
  • 330
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת הרב השרברב ומפלי הניאגרה
  • שועל ספרות. //
    • אז לאחר המבוכה הנוראית מהפרסום השכונתי של עבודתי הקודמת שפשטה כשמועה מחבר של חבר של בן דוד על תקיפה באירן, הייתי חייב למצוא לעצמי עבודה חדשה. ואני כבר ידעתי לאיזה כיוון אני הולך. שרברבות!

    אני לא רוצה להשתרברב, אבל בישיבה הייתי פותח הסתימות מספר אחד! ואני לא מדבר על סתימות של ארבעה מגבונים מסכנים שהילד זרק, אני מדבר על סתימות מחפצים שלמים שנזרקו ביעף היישר לאסלה מסיבות השמורות במערכת...

    למה דווקא שרברבות? לא יודע אם לספר או לא, נו נו, אספר, אבל לא לפרסם, כן? טוב, בתוך עבודתי כמפנה אשפה, כאקט הישרדותי שכנעתי את עצמי שהריח הגועלי הוא הטוב. וגיליתי שאני ממש מוצלח בעניין, עד כדי שמרוב שכנוע שעשיתי למוחי, התמכרתי לריח מצחין.

    אני יודע שזה נשמע רע, אבל כן, תחזיקו חזק ותזדעזעו לשמוע, הידרדרתי עד כדי החלפת חיתול עמוס לעייפה של בני לראשונה בחיי!

    אז איך נהיים שרברב מן המניין? איך לא, ייצרתי איזה מגנט מרשים עם ציור AI של פיצוץ ביוב מחריד במיוחד וכתבתי בכישרון חרוזי מדהים 'מרגישים שהעולם כבר חרב? זקוקים נואשות לשרברב? פנו לרב! זמין בגשם ובשרב!' ועוד כל מיני חרוזים חסרי משמעות למען אתפוס את עיניהם המשועממות של העם.

    עוד באותו הערב הוזעקתי לבית בו ניאגרה סוררת הפכה את הבית לאטרקציית מים טיפוסית.

    הגעתי לשם וכמו מומחה אגדי, תפסתי פיקוד ושליטה על העניין. הלכתי לחפש את השיבר, סגרתי אותו, והתחלתי לעבוד.

    את שפריץ המים העצום שחטפתי עם פתיחת הצינור הראשון, 'עין לא ראתה'. וטוב שכך, כי זה היה מביך נורא. המים זרמו בטירוף.

    שחיתי לכיוון בעל הבית וסימנתי לו מתוך התנועות שהכל מתוכנן. ניסיתי להאמין שהוא מאמין לי שאני אוהב לעבוד תוך כדי צלילה. אך ממראה פניו שהפכו בן רגע לצבע פניי באותו הזמן, ומסיבה הפוכה לחלוטין משלי, הבנתי שזה לא ממש עבד...

    המשכתי בחתירה לכיוון השיבר שהיה אמור לעמוד מחוץ לבית, לאחר שהבנתי שסגרתי את הלא נכון לפני כן. בדמיוני כבר החלטתי שלפי המזל שלי כנראה שרק תקעתי אומלל מסובן באמצע מקלחת, ועוד רגע יוצא גם הוא עליי.

    מפה לשם כשיצאתי נאבק במים, גיליתי שעשיתי טעות בחישוב מרחק מדרגות הבניין שמעליהן זרמו מפלי הניאגרה בשצף קצף ואני מצאתי את עצמי מידרדר לעיני ילדי השכנים המשועשעים היישר לכיוונה של דלת הבניין שאך בנס נפתחה על ידי ילד זריז רגע לפני הזרימה שלי החוצה.

    זה היה טוב לכולנו. לי, כי כך יכולתי לברוח בלי להיתקל שוב בפניו הזועמות להפליא של בעל הבית. ולבעל הבית, כי זה בדיוק מה שהוא היה עושה לי בצורה פחות נעימה לשנינו לו רק הייתי נשאר שם עוד דקה...

    תכל'ס, איך נגמר הסיפור אתם שואלים? האמת, אין לי מושג, לא העזתי להתקרב לאזור... שמעתם על איזו שכונה או עיר שהוצפו לאחרונה?
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: CynicalExplorer, T;), נועה noa ועוד 47 משתמשים50 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    חח גדול! בשלוש הלסת שלי כבר נשמטה...:eek: אני חושב שבכל זאת אתפשר על עבודות אחרות... ;) איזו...
  • 393
    • א
    שיתוף - לביקורת סדקים של כאב בעולמו של הצחוק
  • איש המילה הכתובה //
    • זו תקופה שלא העליתי בת שחוק על שפתיי.

    התקופה אינה תקופה לצחוק בה.

    כשכואב כל כך, הצחוק מצטנף בתוך הגוף, נמנע מלהפגין נוכחות, שמא יתפקד כמלח על פצע.

    האמת היא, שכלל לא בא לי לצחוק.

    אומרים שצחוק דווקא מרפא כאב, אבל זה לא נכון כנראה כאשר הפצעים טריים מדי, מתחננים להגלדה.

    אבל לפעמים, למרות הכול, אני נפקד רגעי חסד של שמחה.

    זו יכולה להיות בדיחה טובה שמישהו השמיע, או לחלופין בדיחה ישנה שמי שהשמיעה נלקח לבית עולמו זה מכבר. למרבה ההפתעה, ההבנה המאוחרת קמעה, לא מאפילה על ההנאה הצרופה.

    אומרים שאלו ניצני הגלדה. הגוף מרשה לעצמו, משמע הכאב עושה מקום לעוד רגשות לצידו.

    גם אז, רגע לפני פרוץ הצחוק, אני בולם את עצמי, שלא להכאיב לסובבים אותי.

    הצחוק שלי עשוי להגביר את הכאב שלהם. ואני, איני דר בודד במדבר שממה, לא אזרע צחוק על פצעי חבריי.

    התקופה, תקופה קשה. הגשמים שוטפים כל ערוגה, זורעים חיים בדיצה.

    רק היא, כחלקת אדמה חרושה תלמים-תלמים, צחיחה ונואשת להתלחלח.

    שפתיים שבורות, משתיקות צחוק אילם של חורף.

    בקיצור, למישהו יש וזלין?
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: עמק, Tamar171, CynicalExplorer ועוד 64 משתמשים67 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    אם יש בעיה לכתוב זה אומר שיש יובש על קצות האצבעות, או בכלל על המקלדת? ;) תודה רבה, וסליחה על...
  • 459
    • ד
    שיתוף - לביקורת אַנְ'לֹא רָעֵב
  • דודה //
    • אשמח להערות...

    מְכִינָה בִּמְסִירוּת אֲרוּחָה מְשֻׁבַּחַת,
    כּוֹלֶלֶת אֶת כָּל אֲבוֹת הַמָּזוֹן.
    בְּשֶׁפַע רַב מְמַלֵּאת הַצַּלַּחַת,
    מְיַחֶלֶת לְשֹׂבַע וְלֹא לְרָזוֹן.

    כּוֹס, מַזְלֵג, גַּם כַּף מְסַדֶּרֶת,
    מַנִּיחָה הַצַּלַּחַת עַל הַשֻּׁלְחָן.
    וְאָז לַחֲלַל קְרִיאָה מְשַׁגֶּרֶת:
    "בּוֹא, חֲמוּדִי, הָאֹכֶל מוּכָן".

    הוּא עוֹזֵב תַּ'מִּשְׁחָק, לֹא מְרֻצֶּה,
    מַבִּיט בַּתַּפְרִיט, מְעַקֵּם אַף.
    מִתְיַשֵּׁב עַל כִּסֵּא, מַמָּשׁ בַּקָּצֶה,
    שְׁלוֹשָׁה פֵּרוּרִים מַנִּיחַ בַּכַּף.

    כַּף וְעוֹד כַּף, הַקְּרִיאָה מַגִּיעָה:
    "זֶהוּ, אִמָּא, אֲנִי שָׂבֵעַ,
    וְאִמָּא, עַכְשָׁו אֲנִי רוֹצֶה עוּגִיָּה".
    "אֲבָל אָמַרְתָּ שֶׁ-" קוֹלָהּ גּוֹוֵעַ.

    בְּרֶגַע אֶחָד, מַמָּשׁ בִּשְׁלוֹף,
    הוּא מְיַשֵּׁב אֶת הַסֻּגְיָה.
    "אַנְ'לֹא רָעֵב בְּטַעַם עוֹף,
    אֲנִי רָעֵב בְּטַעַם עוּגִיָּה!"
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: השנונה..., thzv yuc, לורנס ועוד 54 משתמשים57 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    @ע. אפרוח , @rrrrrrrrrrrrrr , תודה לכן על המילים המשמחות! איזה כיף לשמוע!!
  • 285
    • א
    שיתוף - לביקורת תובנת הזהב שרכשתי בפורום היוקרתי
  • איש המילה הכתובה //
    • "פורום ההזנק לבעלי עסקים צעירים מהמגזר", ריצד בהיפראקטיביות המסך שמאחורי הבימה האלגנטית.

    חברות, קופות חולים, בנקים וארגוני ענק פרשו חסות.

    המרצים: בכירי המשק והחברה, האלפיון העליון – השוקולד שבתחתית הטילון.

    הקהל: צעירים חובבי בופה משובח, שגם לא מאוד אלרגיים לפטפוטי רקע במיקרופון, כל עוד אלה לא מאיטים את קצב הלעיסה.

    אבל אני, אני לא באתי לנופשון; באתי לצמוח ולהתפתח.

    זה לא שלא סיכלתי 4 קילו קרואסוני אסאדו, אבל זה רק כדי לא להעליב את אלה שטרחו והכינו את ההר השומני המתנשא על שולחנות ההגשה.

    אומרים שהמצב הכלכלי בארץ מפיל אנשים לרצפה, אז החלטתי לפתוח עסק לרצפות מחוממות. שלפחות יהיה לאנשים נעים שם.

    וכדי להצליח בזה, צריך להיות כאן. לשמוע מה יש לנבחרת הכלכלית להחכים אותי, כצעיר שבא לטרוף את העולם, או סתם לטרוף באולם.

    עכשיו הגיע תורו של הדובר הבולדוזר. זה שעמד בראש ארגוני ענק, הזיז מערכים עצומים, הפעיל בהוראות קצובות אלפי אנשים.

    הוא דיבר בגנות כוח אדם לא איכותי ולא יעיל, עובדים שלא אוהבים או לא מאמינים במה שהם עוסקים. כאלה שעושים את מה שעושים רק כי הכריחו אותם.

    המלצתו הייתה חד־משמעית: עדיף עובד אחד חדור אמונה ומטרה, ממאה אנוסים.

    פששש. התרשמתי מאוד מהתובנה המחודדת. מעניין מה הדובר הרהוט חושב על הקהל המאוד איכותי וחדור שהתקהל כאן להקשיב לו.

    אבל אני הקשבתי לו מרותק. אפילו שאון הלעיסות מסביב לא הפריע לי להתרכז.

    חידוש עצום. מסתבר שבחירת העובדים המתאימים היא הבסיס לכל עסק. אני חייב לקבוע איתו פגישה. שיעזור לי להרכיב נבחרת לרוץ איתה להצלחה.

    מיהרתי אל מאחורי הקלעים. מחר בבוקר אצלי בבית. 4,000 שקל במזומן, לחצי שעה מרוכזת. תשלום מראש במעמד קביעת הפגישה. כלומר עכשיו. אין אפשרות לבטל.

    עכשיו אני צריך להתפנות מפה. להסדיר מערכת עיכול בהפרעה, ולנקות ראש לקראת פגישה קריטית מחר.

    הקדמתי לישון, כדי לקום מפוקס לקראת הפגישה הקריטית.

    שלוש בלילה. דפיקות אלימות בדלת. אני יודע מי נוהג לדפוק בשעה כזאת. ההנחיה היא לא לפתוח. אין להם זכות חוקית לפרוץ פנימה.

    הייתי פותח אולי, הופך גיבור, סמל של תורה, לולא הפגישה הדרמטית של מחר. אני מושקע בה ב־4,000 ש"ח. אין דרך חזרה.

    הדפיקות הלכו ונעשו ברוטליות יותר. חייגתי לקו השחור. הצצה בחלון גילתה לי שמישהו הקדים אותי. ניידת הפוכה, גלגלים מסתובבים בעצבנות כמו מקק על הגב שאין לו גואל.

    לפתע, הפסקת חשמל בבניין. המוחים לא באו לישון; התפרצו לבניין לעשות דברים שהחושך יפה להם.

    הדפיקות הפכו מתחננות: "תגן עלינו, תן לנו מחסה, לא נעצור אותך", נשמע המפקד מילל כזאטוט.

    רחמיי התעוררו, כמעט פתחתי, אבל אז חשבתי שאם בסוף יתהפכו עליי, הלכו 4,000 שקלים.

    "אני פותח רק תמורת 4,000 ש"ח", הצבתי אולטימטום. מזומן, כאן ועכשיו. אין דרך חזרה.

    שטרות צצו בזה אחר זה בחריץ התחתון של הדלת. המפתח עשה סיבוב שלם, ודמויות חיוורות צעדו פנימה מוכות חרדה.

    לא הצלחתי לראות אותם, אבל את חרדתם יכולתי לפרוס בסכין.

    פרסתי להם מזרנים על רצפה לא מחוממת. אולי זה יגרום להם לרצות להשקיע בחברת החימום המתעתדת.

    בבוקר הקדמתי לקום.

    המפקד שלהם דפק לי בדלת החדר, התחנן לקבל בחזרה את 4,000 השקלים. אני דווקא חשבתי שהם מחמיאים לארנק שלי. לא שחררתי.

    המפקד הכריזמטי שכנע אותי לפחות לפתוח את הדלת. הסכמתי. הלסת נשמטה לי כשראיתי אותו. זה המרצה מאתמול, גיבור הפגישה של היום. מתברר שבין שאר תפקידיו הנוצצים, הוא גם מפקד בכיר במילואים במשטרה הצבאית.

    "אז אני מבין שבאת ללכוד לצה"ל כוח אדם איכותי, כזה שרוצה להיות שם, מאמין במה שהוא עוסק", התרסתי תוך כדי שאני מלווה אותם החוצה.

    "אהה, ולגבי ה־4,000 ש"ח, אני מניח שנתקזז".
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: נחליאלי(ת), T;), שוב שכחתי למה נכנסתי ועוד 50 משתמשים53 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    וואו, אם אתה אומר תודה רבה רבה
  • 714
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת כן, אני עובד בזבל! יש בעיה?
  • שועל ספרות. //
    • הכל התחיל בסופר השכונתי.

    אני עשיתי את הקנייה השבועית הרגילה.

    כמובן שהבטתי במדבקה שעל כל מוצר ששמתי בעגלה, אך בקופה התבררה לי העובדה הנוראה, שהספרות שחשבתי שהן הברקוד של המוצר הן בעצם המחיר מרקיע השחקים שלו.

    לא הייתי מתעכב מדי על הנתון השולי הזה, לו חשבון הבנק שלי לא הראה לי באותו היום כמות ספרות מכובדת בתוספת קו שחור קטנטן לצידן השמאלי, מה שגרם גם לי לראות שחור בעיניי.

    כאן גמלה בליבי ההחלטה. לא עוד! מסכן החשבון שלי, 'מצטמק ורע לו'!

    אין מה לעשות, עבודה מהצד!

    ועוד איזה מהצד.

    הלכתי עד הקצה.

    רק יום יומיים לפני זה מישהו דיבר בכולל על משכורותיהם הגבוהות של עובדי הזבל.

    לי אין בעיה עם זבל. להיפך, מאז החתונה אני רק מוריד את הזבל.

    לא, חלילה, שלא תבינו לא נכון, לא רק אני מוריד את הזבל. אני רק מוריד את הזבל. אז אם יש משהו שאני יודע, זה לטפל במוצר הזה.

    הלכתי למשרד התעסוקה, הצעתי את עצמי לתפקיד בעיר הכי רחוקה ונידחת, ועוד לפני שהספקתי לעשות אפצ'י מריח הקלמנטינה החריף שמישהו נידב שם במשרד, נהייתי מפנה האשפה 6595823 בכבודו ובעצמי.

    ובכל זאת החשש היה לא קטן, אם מישהו רואה אותי שם, חבל על ליבו שלא יעמוד בהלם. על כן לקחתי לי את אחת מפאות הפורים שבביתי, וחבשתי בכל פעם לפני שהתחלתי את העבודה המכבדת את בעליה ביישוב הנידח.

    וכך בכל יום בשעה שלוש לפנות בוקר הייתי מתעורר, הולך לעבודה, חובש את הפאה, עובד, חוזר הביתה. ו... חיים כרגיל. אה, הכי חשוב, משכורת שמנה בסוף החודש. חלום!

    הכל הלך על מי מנוחות.

    יום אחד, אני באמצע עבודה קשה של חיפוש דבר מה יקר ערך שנייה לפני העמסה, כשלפתע אני רואה מול עיניי את אימת חיי.

    צבי אריה.

    שכני משועמם בשלהי שנות העשרים לחייו, שהפה שלו הצליח לעקוף בסיבוב את דונלד טראמפ בשנותיו היפות.

    אם הוא רואה אותי, והוא יראה, אין סיכוי שאחד בשכונה לא ישמע מזה!

    "וואי אני לא מאמין!!!!!!!!!!!!!" התפרץ צבי אריה למול פניי הארגמניות.

    "מממהה?" התגמגמתי למולו.

    "חח יואו, זה גדול!"

    נשברתי. "אתה לא מתבייש? מה יש לך? כן, אני עובד בזבל! יש בעיה?"

    "לא, חלילה, חח אתה לא מבין יש מישהו בשכונה שלי דומה לך בוללללללל רק בלי כל השערות!"

    סלע ירד מליבי.

    "אני חייב לצלם אותך, לא, זה גדול!!!" התעקש הנודניק הברברן.


    הכל היה ממשיך להיות מושלם לו רק אחד מחדי העין בשכונתנו שחזה בתמונה לא היה מגלה שאחת מפאותיי הארוכות הייתה חייבת לבדוק את מזג האוויר מחוץ לפאה בדיוק ברגעי הצילום הנעלים.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: זמן קיץ, מחוברת לעצמי, T;) ועוד 98 משתמשים101 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    אויש, איבדתי את זה באמצע... אבל הסיטואציה בסוף אמורה להיות משעשעת... (מלבד לכוכב הסיפור עצמו...)...
  • 306
    • R
    שיתוף - לביקורת המתוקי מהרביעייה באוטובוס
  • R.V.K.A //
    • אוטובוס.
    יום קריר, גשום בחוץ.
    טיפות אימתניות ניתזו על חלוני ברעש, קנאיות שלא לפגוע אחת בחברתה. רק לאחר פגישתן עם הזכוכית, הן התאחדו לכדי נחילים של ממש והתאגדו סופית לשלולית אחת גדולה. הלוואי וגם אנחנו היינו קנאים שלא לפגוע אחד בשני, חולפת בי מחשבת בזק. אולי כך היינו הופכים לשלולית אחת גדולה ומאוחדת.

    אני חושבת על המצב ההזוי של בני התורה, בחורי הישיבות. משווה את זה לקומוניזם, ואז מתחלחלת, כי חס ושלום לקרוא ליהודים קומוניסטים. רשעים ככל שיהיו. אבל במחשבה שניה (או שלישית?) יש ערב רב. ותמיד היה. והשנאה כלפינו שרירה וקיימת נקווה שלא לעד.

    "אמא". קול דקיק נשמע ברביעייה שעל ידי, קוטע את חוט מחשבתי המסתלסל. אני מפנה את ראשי לכיוון, ישובים שם אם ובנה. גילו נראה כבן שבע, אם אני מפרגנת. האמא לדעתי טיפוס פדנטי, כזה שיתקן אותך אם תגיד ילך לאלך.

    "כן, מותק?" היא עונה לו בפיזור דעת, הראש שלה נעוץ בנקודה עלומה על מסך האחוז בין ידיה.

    הילדון מסתכל בחלון ולא מביט על אמו, ממשיך לדבר בקולו הדקיק. "דיברו היום על תחפושות בחיידר". נימה מסתורית מתלווה אל המשפט הקצר הזה.

    "נו?" היא התיקה את עיניה מהמסך, מביטה בו באי הבנה. "כבר קנינו לך תחפושת של אסטרונאוט בדיוק כמו שרצית".

    "נכון". עיניו עדיין נעוצות במתרחש מחוץ לאוטובוס, ואני מתארת לעצמי שההתנהגות שלו קשורה להמשך השיחה. "יוסי גם רוצה להתחפש לאסטרונאוט".

    אימו חייכה, עיניה חוזרות למסך. "יופי. אז תהיו שניכם אסטרונאוטים".

    "אין לו תחפושת". הסיט הילד מבטו אל ברכיו, משחק באצבעותיו. "וגם לא יהיה. אין להם כסף".

    "אוי מסכן". שוב התיקה הפדנטית את עיניה מהמסך, הבעת צער על פניה. "לכן אתה ככה קצת עצוב מתוקי?" מסתבר שצדקתי שהוא לא מתנהג כהרגלו.

    המתוקי הנהן והרים את עיניו הגדולות אל אמו. "אמא". הוא הנמיך את קולו, לא מודע לסקרנותי המתפקעת שעולה כרגע על גדותיה ומחדדת אזניי. "אני יכול להביא לו את התחפושת שלי ל'מתנה'?"

    וואו. נדהמתי. כנראה שגם אמו, שכן היא השתתקה והביטה בו דקה ארוכה. בסופה לטפה קלות את ראשו, תוך שהיא אומרת בטון לא ברור: "אתה צדיק מתוק שלי. אבל אין לך תחפושת אחרת ואנחנו לא נקנה אחת נוספת".

    "יש לי את השוטר של שנה שעברה". הוא הקשה, הרצון להעניק לחברו בוער בעיניו ומבריק אותן מעט. "אמא, בבקשה. יוסי היה ממש עצוב".

    אני לא יודעת את סופו של המקרה הזה כיוון שהיה עליי להפרד מהמותק-מתוקי-המתוק הנדיר הזה ולהשאר מסוקרנת עד לשד עצמותיי שאפילו שכחתי לפתוח את המטריה ברגע שירדתי מהאוטובוס והמבול העוצמתי שהכה בי עורר אותי ברטיבותו כהוגן.

    אבל תגידו לי אתם. איך לא נהפוך לשלולית אחת מאוחדת, עם כאלה מתוקים בעולם?
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: השנונה..., שמואל!, מחוברת לעצמי ועוד 43 משתמשים46 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    R.V.K.A
    תודה רבה לכולכם על המשוב! מחמם את הלב🤗
  • 99
    • ר
    שיתוף - לביקורת בין בגרות לגבורה...
  • רינוש גרפיש //
    • ועדיין אנשים 2

    אנשים ואפילו נשים עדיין נוטים לחשוב
    שלהיות גיבור יותר קשה מלהיות בוגר
    כאילו בגרות באה עם הגיל
    וגבורה באה עם הכח.

    הם רוצים שאהיה בוגרת רגע,
    לרגע
    ואחשוב
    ואני רוצה לומר להם
    אני לא כמו שאתם חושבים
    ולמה לעזאזל אתם חושבים
    כשאני לא.

    למה אנשים ואפילו נשים עדיין טועים
    כאילו גיל עשרים הוא משו ענק
    כאילו הוא מעל ההשגה
    אני רוצה לומר דיי להצגה
    ואי אפשר איאפשר להיות בו בוגרת
    בנפש ,
    כשאני מרגישה אולי בת עשרים שעות
    ולפעמים בת עשרים ימים .

    באמת שהכי קל זה להיות סנובית
    כלומר , גיבורה.

    ובשעה ההזויה הזאת
    במצב ההזוי הזה
    כל מה שבאלי זה פאי לימון טוב
    ואקסל קר
    ומישו אחד שיעמוד לידי ויזכיר לי
    מותק ,
    לא מומלץ לשתות את המשקה הזה מתחת גיל 12.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: לחם ומצה, eli7123, אוראל סולטן ועוד 12 משתמשים15 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רינוש גרפיש
    אההה חשבתי משו ספיציפית בבני ברק :) אבסורד... חלק מהעולם.
  • 2 1K
    • ב
    שיתוף - לביקורת כל אברכינו שבו בשלום לבסיסם
  • בת. //
    • באוטובוס של שבע וחצי עמד אברך וקרא מתוך גמרא פיצפונת אותה החזיק עשרה סנטימטר מעיניו.
    לפתע בלם האוטובוס בפתאומיות והאברך נתלש מהעמוד בו נאחז, והיה טס את כל הדרך לתוך השמשה הקדמית אלמלא ידו השרירית של חייל שישב בסמוך שתפסה אותו והחזירה אותו לשיווי משקל.
    "תודה רבה" מלמל האברך.
    חשבתי שהחייל יעיר משהו אכזרי על הגיוס, כי האירוע היה יכול להיחשב מאד סמלי. אבל הוא רק אמר "תזהר אחי, שתהיה לי בריא". גם שאר החילוניים והחילוניות שהאוטובוס היה מלא מהם, לא אמרו דבר ורק חייכו בלבביות משפחתית כזאת.
    היה חמים באוטובוס ונעים מאד.
    ורק בחוץ ירד גשם רצחני.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מחוברת לעצמי, ruth12, פנטה ועוד 95 משתמשים98 //
    21 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    @בת. כשאני רואה שיתוף שלך, אני שמחה. עוד לפני שהקריאה מתחילה. את נותנת פה הרבה חום, מבט ותום...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה