קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 99
    • יעל מויאל :)
    שיתוף - לביקורת זהירות - כאן לב 💔💔
  • יעל מויאל :) //
    • זהירות! יש כאן לב
    רגיש - נפיץ - שביר.
    זהירות! יש כאן כאב
    מציף - קשה ולא עביר.

    זהירות!!! יש כאן הריסות -
    לב שחתוך לפיסות .
    נשמה שקרועה מבפנים-
    מייחלת לשקט ללא נים .

    זהירות! כי כאן אדם
    שכבר נגמר לו הכח
    ידיו שוטטות דם
    מנסה בכל כוחו לברוח

    זהירות! זה לב שכבר נגמר
    שהתרסק לאלפי חלקיקים
    ונשמה צועקת במר
    הצילו!! אני מתפרקת לחלקים

    ----------------------------------------

    ואולי קול שקט
    עולה מתוך דממה -
    שמה מילה אחת נשמעת
    לאחר שזלגה דמעה

    כי צריך מילה אחת - שתאיר את האפלה
    או אולי חיבוק שיחליף את השאלה

    כי מתחת לכל התרסקות וכאב
    יש נשמה בוערת עמוק בלב

    ומתחת לכל תהום של צער
    מחכה אור קטן- כניצוץ ביער

    ושאתה מרגיש הכי למטה - בתהומות
    תדע שמכאן אפשר רק לעלות -
    וכמו חלום יפלו החומות
    וניצן זעיר יביט - יבטיח שהגיע האות .
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: CynicalExplorer, אביגלוש, אוראל סולטן ועוד 11 משתמשים14 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אביגלוש
    וואו! מסר יפה וחריזה משובחת! מדהים!
  • 105
    • R
    שיתוף - לביקורת נְשָׁמוֹת נִדְרָסוֹת | בעקבות הטרגדיה
  • RPO //
    • הַלֵּב כּוֹאֵב מִשֶּׁבֶר
    בַּת עַמִּי הוֹלֶכֶת בַּשְּׁבִילִים
    נִלְחֶמֶת עַל עֵרֶךְ
    זוֹעֶקֶת עֲרָכִים
    נְשָׁמוֹת נִדְרָסוֹת תַּחַת סְאוֹן
    הַחִלּוּק הַפְּגִיעָה
    וְזִירָה שֶׁל אָסוֹן
    מִילִים אֵין לַלֵּב
    וְלֹא לַנְּשָׁמָה
    מִי יְנַחֵם לדְּמָמָה שַׁכּוּלָהּ
    מִי יְאַחֶה עם שֶׁנִּקְרַע
    מִי יָשִׁיב נְשִׁימָה
    שֶׁחָדְלָה.

    ר.אורן

    מילים כואבות בעקבות שקרה.
    • עצוב
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אמא למתוקים, אוראל סולטן, משפחה שכzoo ועוד 11 משתמשים14 //
    0 תגובות
  • 111
    • ע
    שיתוף - לביקורת מחוץ למעגל
  • ע. אפרוח //
    • ---

    שוב אני עוברת בין המבטים הקשים.
    בין הצחוקים שאינם בשבילי.
    שוטפות השתיקות את הלב.
    ערב קר
    מסיבת ארוסין על גג
    ואני נשארתי
    למטה
    כמו מכונית חונה
    הממתינה נאמנה לבעליה.

    אילו על גבי לא נשאתי אשמה.
    אם רק היו קוראים לי בשמי.
    והייתי מופיעה בלי מסכה.

    לו רק ידעתי לשמור
    על עצמי הנבהלת.

    דממה כבר, ורק צעדיי על הכביש.
    הבוקר עומד לעלות על הרחוב ועלי.

    טל על מכסה המנוע.
    טל על כתפיי השמוטות.
    וקרן שמש ראשונה משתברת
    בעין רטובה.

    שוב אני חוזרת
    הבייתה

    לבד.




    ---

    .
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: רו"ח מתמחה, אוראל סולטן, AVITALLL ועוד 14 משתמשים17 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    זה כל כך שורט הקטע הזה... על שבריו, דימוייו, אכזבותיו וואו אחד גדול
  • 21
    • א
    שיתוף - לביקורת איך
  • אביגלוש //
    • החיים לא תמיד יהיו ברורים.
    הדרך לא תמיד תהיה מוארת.
    ויהיו ימים שלא תדעי לאן את הולכת.

    אבל...

    את תמיד תהיי שם.
    עומדת.
    נושמת.
    חיה.

    ואת תמיד תוכלי לבחור -
    לא לאן ללכת,
    אלא איך ללכת.

    בראש מורם או בכתפיים כפופות.
    בצעדים קטנים או בקפיצות אמונה.
    בפחד או באומץ.

    הדרך אולי לא תתבהר,
    אבל את כן.
    את תתבהרי.

    כי כשאין מפה,
    את הופכת להיות המצפן.
    וכשאין אור,
    את הופכת להיות הניצוץ.

    זאת הבחירה שאף אחד לא יכול לקחת ממך -
    איך את בוחרת להיות
    בתוך מה שהחיים נותנים לך.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, משפחה שכzoo, AVITALLL ועוד 7 משתמשים10 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    כמה נכון! שיתוף יפה ממש
  • 114
    • מֶנַחֵם
    שיתוף - לביקורת לֹא מוֹרֵחַ אוֹתְךָ
  • מֶנַחֵם //
    • עקבתי אחריך כל השבת.

    ראיתי אותך פצוע, מדמם, שרוט, זועק.

    ראיתי אותך יבש, סדוק, כמעט בוכה.

    ראיתי אותך חיוור, עושה פרצוף קשוח.

    ראיתי, וכאבתי יחד איתך.

    ולא יכולתי לעשות כלום.

    באמת שרציתי,

    אבל היה אסור לי,

    באמת שרציתי לעטוף אותך בקרם ידיים.

    אבל שבת.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: שוב שכחתי למה נכנסתי, רו"ח מתמחה, לבלוב ועוד 23 משתמשים26 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    חחחח קטע מבריק ומפתיע. הנה הקונטרה המתבקשת: הרחתי אותך כל השבוע, ראיתי אותך מורח שוב ושוב...
  • 327
    • מ
    שיתוף - לביקורת מנהיג לבירה
  • מעל הטבע //
    • אוקי, אז מונולוג קצר😊
    זה השיתוף הראשון שלי כאן,
    האמת ,קצת חוששת, בכל זאת לא מגיעה לרמתם של שועלי הספרות כאן.
    אבל דווקא בגלל זה אשמח ממש לקבל ביקורת(רק בונה כמובן ;) ) זה עשוי ממש לתרום לי...
    אשמח גם אם תתייחסו לנקודה שאני מתלבטת עליה-
    האם להחליף את מיקומם של הבתים הראשון והשני אחד בשני.
    יותר מתחברת לצורה הנוכחית אבל כן מרגיש נכון יותר ההחלפה.
    בְּסַ"ד
    רָצִיתִי — לַעֲזֹר,
    רָצִיתִי — לְהוֹעִיל
    רָצִיתִי — לְזַוֵּג,
    רָצִיתִי — לְהַצִּיל
    רָצִיתִי — לִמְנֹעַ,
    רָצִיתִי — לְהָקִים
    רָצִיתִי — לְהָנִיעַ,
    רָצִיתִי — לְהָרִים
    רָצִיתִי לְמַלֵּא — לְהַצְהִיל
    רָצִיתִי — לְרַפֵּא,
    רָצִיתִי — לְהַחְזִיר.

    וְהַלֵּב שֶׁלִּי נִקְרָע.
    ִנִקְרָע מוּל — קוֹשִׁי,
    מַצָּב בְּלִי יֹפִי.
    מוּל — כְּאֵב,
    לֵב דּוֹאֵב.
    מוּל — דְּאָגָה,
    נֶפֶשׁ טְרוּפָה.
    מוּל — חֹלִי, בנפש, בגוף.
    מוּל — גַּעְגּוּעַ שׁוֹרֵף,
    כּוֹסֵס, כּוֹסֵף.
    מוּל — יָדַיִם רֵיקוֹת,
    מְחַכּוֹת.
    מוּל — בְּדִידוּת
    ועֲרִירוּת.
    מוּל — עֲנִיּוּת .
    מול- דַּלּוּת.
    מוּל — גָּלוּת. אוֹי גָּלוּת.

    אֲבָל יֵשׁ אַבָּא,
    מַנְהִיג לַבִּירָה.
    בּוֹחֵשׁ בַּקְּדֵרָה.
    יוֹדֵעַ כָּל מְצוּקָה.
    וְאֵלַי בְּבַקָּשָׁה,
    תֵת עֶזְרָה?
    רַק תְּפִלָּה!!
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ספרות בנשמה, yes I am, NOA# ועוד 19 משתמשים22 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    מסר נאה בהגשה נאה. כבר ציינו לפני את הנקודות שחשבתי, נראה לי נכון יותר להביא קודם את המצב- שזה...
  • 774
    • ב
    שיתוף - לביקורת שיר לרגל קבלת ה😡 הראשון בפרוג.
  • בת. //
    • כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹלַחַת פַּרְצוּף כּוֹעֵס, לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת?
    לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת, כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹלַחַת פַּרְצוּף כּוֹעֵס?
    הַאִם "כּוֹעֵס" הוּא "כּוֹעֵס" מַמָּשׁ.
    אוֹ שֶׁסְּתָם רָצִית לִמְסֹר לִי ד"ש.
    אוּלַי טִפָּהְ'לֶה כּוֹעֵס אֲבָל לֹא כָּל כָּךְ.
    אוֹ שֶׁפֵּרוּשׁוֹ: "מָחָר אוֹתָךְ אֶרְצַח".
    הַאִם חָשַׁבְתְּ לִפְנֵי שֶׁשָּׁלַחְתְּ "כּוֹעֵס".
    אוֹ שֶׁפָּשׁוּט יָרִית אוֹתוֹ אֶקְסְפְּרֵס.


    כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹלַחַת פַּרְצוּף כּוֹעֵס, לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת?
    לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת, כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹלַחַת פַּרְצוּף כּוֹעֵס?
    הַאִם מֵאָה אָחוּז כּוֹעֵס.
    אוֹ שֶׁאוּלַי קְצָת מְהַסֵּס.
    וְאוּלַי טָעוּת מוֹטוֹרִית שֶׁל הַיָּד.
    סַךְ הַכֹּל הָאֶצְבַּע הֶחְלִיקָה לַצַּד.
    אוּלַי לֹא "כּוֹעֵס" תִּכְנַנְתְּ לִשְׁלֹחַ.
    בְּעֶצֶם רָצִית לָתֵת לִי "שְׁכּוֹיחַ".


    כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹלַחַת פַּרְצוּף כּוֹעֵס, לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת?
    לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת, כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹלַחַת פַּרְצוּף כּוֹעֵס?
    הַאִם הַכַּעַס כָּזֶה מֻחְלָט.
    כְּמוֹ פְּסִיקָה בְּבֵית מִשְׁפָּט.
    הַאָמְנָם בֶּאֱמֶת לִבֵּךְ כּוֹעֵס.
    אוֹ שֶׁיֵּשׁ פֹּה אֵיזֶה אִינְטֵרֵס.
    תֵּדְעִי שֶׁפַּרְצוּף בּוֹדֵד אֶחָד כּוֹעֵס.
    אֲפִלּוּ מֵאָה "וָאוּ" שֶׁלְּפָנָיו - דּוֹרֵס.


    כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹלַחַת פַּרְצוּף כּוֹעֵס, לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת?
    לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת, כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹלַחַת פַּרְצוּף כּוֹעֵס?
    לְמָה בַּפּוֹסְט הוּא מִתְיַחֵס.
    עַל אֵיזֶה חֵלֶק הוּא כּוֹעֵס.
    פַּרְצוּף כּוֹעֵס זֶה סוּג מָשׁוֹב.
    שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָה לַחֲשֹׁב.
    פַּרְצוּף אָדֹם וְכָל כָּךְ אָטוּם.
    בִּשְׁבִילִי הוּא כַּסֵּפֶר הֶחָתוּם.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: יעקב אב, חיפאית!!!!, מתרגשת ועוד 103 משתמשים106 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    R.V.K.A
    חזק ביותר. אהבתי ממש. חריזה מהממת, ובקצב מושלם!!!
  • 153
    • ע
    שיתוף - לביקורת פסיכדליה
  • עידו לסרי //
    • ראשי כבד, ראש סחרחר, זה כבר מהבוקר שאינני במיטבי.
    נכנסתי למיטה במוח מקומט וצללתי אל עולם החלומות.
    בשעת לילה התעוררתי רוטט כולי, משקולת נקשרה לראשי וגופי רתת בזעף. הגשמים מבחוץ הוסיפו להרגשה הכללית והרעם האריך בתפילתו.
    נטלתי 2 גלולות להורדת החום. נזדעזעו איברי בזה אחר זה ויצאתי מהמיטה.
    שבת מידפקת על דלתנו ואני נצרך ללכת למרכז הקניות להצטייד במיני מאכל וכיוצא בהם.
    יותר מאוחר אלך לידידי הבצל ליטול ממנו קיתון של חמין, אבל כעת אני בדרך לקניות.
    ברוך אתה הרב גוטרמן שבראת את קו 7.
    מפאת הקור ומצבי הכללי שנשתפר בעקבות לקיחת האופטלגין, נצרכתי לכוסית אספרסו. המוכר לא יודע מה זה אספרסו, ברוך שומר אוהביו שנתן בינה בלב המוכר השני שמילא את מבוקשי.
    בזהירות נזהר שלא להיכוות אני נכנס ליש - אחד משבעת פלאי עיירת הנופש שגם אם נחקור ונהפך בהם ככברה לא נוכל לרדת לעומק יסודם.
    עם שאני נכנס, מתחילות האזניות לזמר את 'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ', המונולוג הגאוני שעיקרו הוא המשפט האדיר: 'שמתי לב שיש דברים שנגמרים, אבל החיים כל הזמן נמשכים,
    וגם הקטע ההוא בסואץ, הלא הוא הדבר הנפלא עם קטעים קשים במיוחד,
    הזמניות חברים, הזמניות,
    כל דבר נגמר בסוף, גם טוב,
    אבל,
    למי שלא מאמין בטוב יש לי חדשות בשבילו,
    גם רע נגמר בסוף.'
    אלו דברים נאים במיוחד, אני מהרהר לעצמי בעוד אדם מדר מנגן באזני בכינורו.
    רע מוכיח בתופים, מיקי שביב בבס ויהודה עדר בגיטרה מתערבלים אל מוחי שהולך ונטחן ושפתי עושות דין לעצמם ומתחילות לשרוק בהילוך כפול מזה של הזמר.
    הבריות מביטים בי בתמיהה אבל אני מתערבל אל המנגינה.
    קורא איים בזרם מאת ארנסט המינגווי, תרגם את זה יפה אהרן אמיר...
    אני מתלבט לגבי היין לקידוש ונזכר שעברה שעת מכירת האלכוהול ומתקדם הלאה.
    ירח שועלים מלא מרביץ בהיר את כל העיר ההר הים גזרת המגננה.
    אני נוטל טיטולים מידה 4+ וחוזר אל פירורי הלחם המוזהבים, ראייתי מתחילה להתערפל אך השיר דוחק בי.
    אולי מחר אני חוזר סופסוף הביתה לחופשה אני נצמד אל המשקפת לא לחשוב, באנל מחכים לי אור ותה פלחי תפוח וסיגריה וסיפור חזק וטוב.
    שמן, דובונים, ביסלי פיצוחים, אני נשאב אל השיר והכרתי אובדת לי.
    ועוד מבט אל הירח, על העיר ועל הים ואז חבר בא ואומר זמנך עבר, הו האואוהואו! אוהוואווהוהואו!
    מחלקת הירקות הנצחית מקדמת את פני בריח ריקבון טבעי, הבצל והפלפלים נזרקים אל השקית, תפוחי האדמה אינם רקובים כמקובל והם ששים להצטרף אל העגלה הרטובה.
    Hey nice jewish gui, what are you doing...
    איפה הכנפיים? איפה הכנפיים? רק של צאנז נשאר? מה רע? צבעי העולם מתערבבים, ירוק בוורוד בכתום. אני נשאב מגופי. אני דולפין. אינני דולפין. מי אני?
    אברך ורעייתו שחים בהבלי העולם הזה, היא נוטלת לבן תות, הוא מסתובב.
    החלב נוסף לעגלה. הכל נארז בשקיות.
    השיר מסתיים.
    אני נוחת אט אט לקרקע, מפסיק לשרוק, יוצא עם השקיות אל הגשם.
    קו 2 מגיע לתחנה, אני מחכה לו שיפתח, הנהג הערבי משאיר את הדלתות סגורות ומחייך.
    הכביש הפך לנהר איתן הזורם לארכו ולרחבו.
    כשאני נרטב בגשם והופך לטישיו מעוך שאין לו דורש.
    פי וליבי ממללים כאחד.
    יִישַׁר כֹּחַ הָרַב גּוּטֶרְמָן.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: devMode, ללי99, ח.ד. וחלק ועוד 16 משתמשים19 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עידו לסרי
    תודה רבה!
  • 438
    • א
    שיתוף - לביקורת קפלן פינת בני ברק: מפגש מרדים בגובה 30,000 רגל
  • איש המילה הכתובה //
    • זה מרגיש כמו נסיעה במעלית מטר על 80 ס"מ עם איש זר, אבל ל-24 שעות. מצוקה גדולה.

    היעד, אוסטרליה. השכן לטיסה, בעל הופעה מהוקצעת, נראה מלומד ובעל חיבה קטנה מאוד לחרדים. הוא מבקש לעבור למושב שלו. קולו צרוד, כנראה נבח אתמול בקפלן עד השעות הקטנות של הלילה.

    עוד לפני שאני קם לאפשר לו כניסה, הוא מועך את רגליו ברגליי, מתיישב במקומו וממלמל תודה רפה.

    עכשיו רק נשאר לי לאסוף משקפיים, ספרים ואוזניות בלוטוס מהרצפה. אם למדתי משהו על השכן החמוד, הוא שהמעברים שלו יהיו חלקים ונעימים.

    ההמראה הביאה איתה את השלב הבא בטיסה: ניסיונות הירדמות עקרים. אחרי כמה לילות שלא ישנתי כמו שצריך, זה הזמן להשלים פערים.

    עוצם עיניים, תופס תנוחה טובה ומתחיל לספור כבשים.

    אני מכיר אותן בשמותיהן. אני לא חזק בלהירדם, פוגש אותן כל לילה, מעביר איתן את הזמן.

    הן צועדות בסך, ואני סופר במקצועיות, כמו חלפן שסופר שטרותיו בחיבה יתרה. עד שנאווה מנסה לעקוף את תרצה בתור, ואני מתבלבל. כבר הייתי ב-11,425, עכשיו צריך להתחיל הכול מהתחלה. היי נאווה-נאווה, שובבה לא קטנה. לא פעם ראשונה שהיא עושה את זה.

    מתחיל מהתחלה ומשנה תנוחות תכופות. לפתע אני שם לב שגם השכן שלי באותה בעיה. חוץ מעמידת ראש הוא כבר ניסה כל תנוחה, אך תרדמה אין!

    חשבתי לפתוח איתו בשיחה מקרבת על נדודי שינה, אך חששתי.

    השיחה התפתחה בסוף לאחר מפגש ראשים עוצמתי וכואב. שנינו החלפנו מנח ראש בחדות ובתזמון אומלל. אני לשמאל והוא לימין. לאחר שקיעת הכוכבים וחזרת ההכרה, התפתחה שיחה קולחת על קשיי שינה ודרכי טיפול בהם.

    החלפנו תסכולים על לילות כימים, טיפולים מאכזבים וכבשים סוררות. "פעם אחת בשבוע אני ישן כמו שצריך. בשבת אחרי הצוהריים, לאחר הטשולנט", פלטתי לו באגביות מוחלטת, לא מבין את ההשלכות החמורות.

    הוא שטף אותי בנאום אמוציונלי: "אתם עם התזונה המופקרת שלכם, מקריסים לי את המחלקה".

    התברר שהוא קרדיולוג בכיר, מנהל מחלקה, שאליה לטענתו מובלים לצנתורים בהולים אוכלי טשולנט כשפחית קולה בידם.

    הוא הטיף לי כל מיני סיסמאות על חרדים ועל הפצת מחלות, זכר לימי הקורונה האומללים.

    "אז מה אתה מציע להתמודדות עם הבעיה?", ניסיתי להמיר קללות לעצות מועילות.

    "יש דברים טבעיים מצוינים", אמר ושלף קופסה לבנה. בלע כדור אחד, הציע לי אחד אחר.

    "זה עובד כמו קסם", הבטיח.

    ביקשתי ממנו את העלון לצרכן. מעניין ממה הקסם הזה מורכב. ניסיתי כבר הכול, כלום לא עבד.

    הרכיבים היו מוכרים לי מאוד:

    אבקת שעועית

    מיצוי ייחודי מגריסים

    תרכיז תפוחי אדמה

    וסיבי בקר.

    "היי, זה טשולנט מרוכז", צעקתי לכיוונו בטון מנצח. הוא השיב לי בנחירה ארוכה. עניתי לו באחת ארוכה יותר משלי.

    התעוררנו באוסטרליה נגררים מחוץ למטוס בידי הצוות שהכין את המטוס לטיסה הבאה.
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: רו"ח מתמחה, השנונה..., Tamar171 ועוד 71 משתמשים74 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    וואו תודה רבה איזה כיף לשמוע צודק לגמרי. קיבלתי. תודה מיוחדת על זה.
  • 180
    • ע
    שיתוף - לביקורת "פגישה ראשונה" סקיצה ספרותית (ראשונה שלי בקהילת כתיבה מקצועית)
  • ע. אפרוח //
    • פגישה ראשונה

    עיניי בחלון, ומבטי נדבק אל המדרגות שבחוץ. ריח של מרק חורפי חלף בחלל הבית, צלל אל הפינות האפלות, אבל אני לא הרגשתי בו. כל עולמי התרכז ברגע הזה, ברגע שבו ראיתי אותה, את בתי, יורדת את המדרגות, צעד אחר צעד, אל הדרך שבסופה ימתין לה עולם חדש. עולם שלא הכרתי, שלא היה לי בו חלק.

    היא כבר לא הייתה אותה ילדה קטנה, זו שהייתה נמסה בחיקי, חבויה בזרועותיי כאילו העולם לא יכול לפגוע בה. זכרתי את פניה הילדותיות, עיניים גדולות ושאלות אינסופיות, זכרתי איך שיחקה במילים, בצלילים, בתמימות של ילדה שמגלה עולם. ואת אותן רגשות שהיו אצלה כל כך תמים ופשוטים. הוי עד כמה מהר הימים והשנים חומקים, כמה מהר היא הפכה להיות אישה.

    בת עשרים, בגד של שבת, איפור קל, רגליה פוסעות צעד אחר צעד יחד עם אבא שלה לעבר הרכב שישא אותם לעולם אחר. הלב שלי כמעט נשבר לרסיסים, אבל הדמעות, הן לא פרצו. לא עכשיו.
    דבר אחד לא ישתנה, זה אני. אני תמיד הייתי ואשאר "אמא". אבל מה אני יודעת עליה, על העולם שלה, על השאיפות שלה? היא הולכת אל מקום שבו אין לי גישה, אל מקום שאני לא אוכל להחזיר אותה ממנו, לא תוכל להיות שוב הילדה שבחיקי.

    זיכרון אחר, רחוק יותר, פרץ אלי מבעד למחשבותי, היא היתה קטנה כל כך אז, טהורה, תמימה, עם עיניים כמו שני כוכבים מבעד לחשכה, חיפשה תמיד את התשובות, השאלות לא נגמרו אצלה. זכרתי איך ישבה על ברכיי, נתתי לה להניח את הראש על כתפי, איך הייתי פורשת את העולם לפניה כמו ספר שלא נכתב, מלא בהבטחות של יומיום שמעולם לא נגמרו. והנה, היא כבר לא מתרוצצת כבר לא מתגלגלת מצחוק, תמו המשחקים ואין עוד שאלות תמימות.

    היום היא פוסעת לבדה, כל צעד שלה כאילו נושא עליה את כל העולמות שלה, את כל הכאבים, את כל השאיפות שהחיים נתנו לה. כל צעד שלה מלווה בהבנה, שהכובד הזה של החיים, כבר לא נוגע לי.
    היא לבושה באור, כמו שמש שוקעת באופק, מתמזגת עם האור שבעולם שהיא הולכת לבחור לעצמה, בחרה לעצמה. כל תנועה שלה נראית לי כמו סמל, אשה צעירה בפתח חייה, והיא כבר לא שלי.

    לא העזתי לומר לה את כל זה. לא קראתי לה מהחלון, רק עמדתי שם, מביטה, מקשיבה. כל נים בגופי כואב ומתרגש, עם לב בוכה בשקט, דמעה לא זולגת. הזמן לא נעצר, הרגע הזה לא יוכל לחזור.
    צעד אחרי צעד הולכת הילדה שלי, לנסוע עם אביה, אל הפגישה הראשונה שלה.
    והפרידה הסופית שלי.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: יצירתי ביותר, Chaya Lea, איש סת"מי ועוד 17 משתמשים20 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    Ayala10
    כתוב בצורה כ"כ יפה!!
  • 480
    • ת
    שיתוף - לביקורת ד"ש מוירטואז'
  • ת.עקבי //
    • לא יכולתי שלא לשתף. עימכם הסליחה...

    *

    "תבוא הביתה?" שואל מורזס כשהלילה מעמיק ודממתו מסוככת על שנינו. "לפחות תנסה?"

    כוכבים מנצנצים בשמיים, דאונים נראים כפוגעים בהם במרחק, ועצי הגן, ברושי ענק דקיקים, נעים עם רוח הססנית, מלטפת. "לא", אני חותם, כי למה לי לכאוב את השממה? לבכות את האובדן, במקום לצאת ולנקום אותו?

    מורזס אינו מברר את מידת החלטיותי, רק מניח על כתפי יד ונושם אל עורפי. מקפל את אצבעותיו כחלוף רגע ארוך. "לילה טוב", הוא מאחל. "אם תתחרט – כל אחד יוכל להדריך אותך לשם".

    אני לא צריך הדרכה. צריך רק שקט. לעכל את מות היקרים לי, להתאבל עליהם שוב ולהבין את תוכניתי העתידית. בכל זאת מהנהן, אחי לא אשם ברגשנות שתקפה אותי עם הזיכרונות.

    הוא הולך, בתום נקישות צעדיו עוטפת אותי שוב הדממה. קול פכפוך מים חודר אליה, מרוחק ונוגה, ורק שלוש קומות מפרידות ביני לגינת הארמון.

    רק שלוש קומות. כמה זמן עבר מאז נפלה עליי ההחתמה הארורה? מאז גיליתי את יכולתי לנתר?

    פחות משבוע. זה הכול. ידיי תופסות במעקה, מושכות את רגליי בעקבותיהן. שנייה אחת אני משתהה לצפות בנוף האפל ואחר כך נוחת על ברוש, גולש ממנו מטה.

    האדמה רכה תחת נעליי, ופכפוך המים מתחזק כשהן דורסות אותה. מועכות אליה דשא טרי, ירקרק. אור כחול מרצד היכן שאני שם את עיניי, נעצר על נחל דק. חלוקי אבן ממסגרים אותו, בוץ מעטר את שוליו, ומעברו השני מורמות אליי פנים חתוליות.

    זהו לא לאון. רעמתו של האריה שחורה, עיניו יציבות ושפמו מלא את תשעת שערותיו. רוֹדוּ.

    "חזרת", הוא מנגב בלשונו מים שניגרו מסנטרו, עובר לצידי ומחכך בגב כף ידי את חוטמו. "טינאה כועסת. עדיף שתבוא בפעם אחרת, כשתירגע".

    פרוותו מקפצת למגע ידי, סומרת כשעיניים כתומות מביטות אליי מבעד לשיח צפוף עלעלים. "ברח", הוא נושף, דוחף אותי בחוטם לח. "מהר!"

    ברחתי כבר. הותרתי משפחה מצומקת מאחור, ניתקתי חברויות, מצאתי לעצמי מטרות יבשות וחסרות כל קשר לרצונותיי האמיתיים. לברוח שוב? למה לי?!

    "טינאה?" אני לוחש, מרים יד רועדת וקרב צעד אחד, בודד אך נחוש. מגלגל חלוק אחד אל המים הזורמים.

    עיניה הופכות לחריצי אש ונהמה מתגרגרת בגרונה. העשב מרשרש כשגופה חותך דרכו, מזנק מעל לנחל ומטיח בי כף שמאלית, שלופת טפרים.

    אווחחח. ידעתי שמכתה תכאב, אך כנראה לא ידעתי לשער עד כמה. לחיי כמעט יורדת מעליי ויציבתי כושלת אל האדמה, אל דשא מדגדג, שותה את כחול דמי.

    "אתה הבטחת לי!" היא רושפת. כפה דורכת על חזי ועיניה קרובות לשלי, בוהקות בזעם. פיה מדיף אליי ריחו של טרף וזנבה צולף על זרועי. "הבטחת! ואיבדת לו שתי נשמות חיים!"

    עור לחיי כבר התגבש חזרה, הכאב גם הוא נמוג. אבל לכעסה, שבולט היטב מתנוחת גופה, אין ולא תהיה תקנה. "מצטער", רעד נוגע בשפתיי, ועל אף שאני יכול בקלות להעיף אותה ממני, איני מוצא בכך תועלת כלשהיא. תהיה זו בריחה לכל דבר. "לא התכוונתי, איבדתי גם את עצמי. אם הייתי יודע -" התירוץ שמתגמגם ממני מטופש כל כך שאני עוצר באמצעו. לו ידעתי – לא הייתי מתרחק לאי שם, מאבד את ימיי בעבור השגת צרכי הכישוף של אחרים.

    כף פוגעת בי, חורצת מגרוני ומטה שבילי דם. "הייתי הורגת אותך", מסננת הלביאה, מתרוממת מעליי ומפנה לי גב. "אבל זה כבר בלתי אפשרי, ואני צריכה לחזור אל לאון", שיערות זנבה מוטחות בפניי, והיא נעלמת אל החשיכה.

    רגע או שניים עוברים עליי בהכנסת אוויר לריאות. הכאבים חולפים הרבה לפני, בגדי הוא שנותר קרוע, אות וסימן. אני מתרומם, מבחין ברודו לוגם שוב מהמים, שאנן.

    "שרדת", הוא אומר כששכמותיו מתייצבות מעלה. "ובכל זאת – עדיף שתניח לה כרגע. היא סוערת, ובצדק".

    היא סוערת, וצודקת, אבל איבדתי כל כך הרבה שאני נואש לזכות שוב במה שאפשר. "אני רוצה לראות את לאון", לא מפחד לומר, לא מפחד לנסות. מכת טפרים נוספת, אפילו מאה, רק תגרום לי לדמם ולכאוב, לא מעבר.

    רודו מלחלח את שפתו. "בטוח?" הוא שואל, מניח כף קדמית אחת במים. "לא תתחרט?"

    כתפיי נמשכות, והוא, בתגובה, רק אומר: "אחריי", וכבר פותח בריצה אל הלא נודע.

    רגליו קלילות, נוגעות ולא נוגעות באדמה, וכשהוא צובר עליי פער, מותיר אחריו עקבות מהוהות, מתבהר לי ההבדל בין יכולתי לנתר לבין גמישות תנועתו.

    מתנשף ומזיע אני עוקב אחר גבו וכשהעצים מתרבים סביבי ומבליעים את דמותו – נעצר מדי פעם להריח את מיקומו. בולם בפתחה של מאורה סלעית, שאריות בשר ועצמות שבורות זרוקות בקדמתה.

    צל מהיר חולף מימיני, אחד נוסף מתרומם מעליי. מבטי נישא אל כפיר העומד מעל סלע המאורה, וגופי נופל כשהצל מימין קופץ עליי. לשונו, רטובה ודוקרנית, מגרדת בפניי.

    "מספיק", אני אומר וצוחק כשאוֹפַלְד לא מניח לי בליקוקיו. בד בבד נגעל. "הבנתי, התגעגעת", סונט כשעוצר אותו ביד, דוחף אותו ממני.

    הוא קַטֶן, מתקרב אליי שוב בזנב עולז, מתרפק בין זרועותיי. סנטרי מונח על פדחתו ושפתיי ננשכות עד זוב. למה הלכתי בכלל?

    אני יודע את התשובה, שנוגעת לקרניי. יודע שנבוכותי ללכת כך, מחוסר את היקר לי, את חותמי האלפיגוטי. ועדין – למה?

    כואב לדוש בשאלה כעת, כשממשפחתי הקרובה נשאר רק מורזס, כשמספר השנים שעברו מאז נפגם הממוס לא ידועות לי וכשהזיכרונות העיקריים שלי נוגעים בטראומות שגרמו לי לסגת, להתבודד במקום לא לי.

    כואב לי. אני מאמץ את אופלד אל ליבי כשנעמד, חודר אל המאורה בגב כפוף. בוחר להתיישב סמוך לרודו ולהתעלם מהכעס שנושפת אליי טינאה, עיניה מזגזגות ביני לבנה החבוק אצלי.

    אני משחרר אותו. הוא חומק מכובדו של האוויר אל החוץ, מהשתיקה הנוגעת בסלעים המאובקים. לאון, שמונח קרוב לחזַה, בין רגליה המקופלות לאדמה, מיילל. מפר אותה. ולאט, כדי לא להזניק עליי את חמת אימו, אני קרב אליו, משחיל יד מתחת לחוטמה ומלטף את שערותיו.

    הן דלילות, ורכות כל כך, ובלי שרודו או טינאה יסבירו, ברור לי כי יכולתו לגדול תשוב אליו רק כשישלים שנת חיים. "מצטער", אני לוחש שוב. "מצטער ממש", משום שגודל האבידה הוחוור לי רק כעת.

    זיכרונותיו אבדו עם הרוח, ימיו נעלמו כלא היו. חמש שנים העברתי עמו, שנתיים שלמות בקרטרה. ביום אחד, בעיתו של בן אנוש, נדרסה נשמתו. לאון נולד מחדש, אך אין מי שיזכיר לו את שהיה, וגם אם כן – הוא לא ייזכר לעולם.

    טיפות יורדות מעיניי, רעד מטלטל את גווי, ולראשונה זה שבוע אני בוכה את אבדותיי כולן.

    בכי מנקה, בכי מטהר. אולי אמרה לי אמא כך כשהייתי קטן, אולי היה זה דווקא אבא. אין לי היכולת לדעת, ייתכן גם שאיש לא יטרח להזכיר לי זאת אי פעם.

    דבר אחד אני יודע - הבטחתי כל כך הרבה. לטינאה, לקאלט, לעצמי. הגיע בהחלט הזמן לקיים.

    לסתותיי מתהדקות ואוויר מרפרף דרך אפי.

    בני אנוש, היזהרו. יומכם קרב, והוא יהיה האחרון.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ks, פנטה, כוכב צפון ועוד 26 משתמשים29 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    ת.עקבי
    להבות אש קודחות סביבי, מערבלות את האוויר, חומסות נשימה ומתעתעות בשדה הראייה שלי, אבל הריח האנושי...
  • 282
    • א
    שיתוף - לביקורת מעבירין ממנו עול דרך ארץ: כך לא קיבלתי את המשרה הנחשקת
  • איש המילה הכתובה //
    • לאחרונה חיפשתי עבודה. כמובן שעשיתי את מה שמתבקש לעשות בצומת חיים קריטי זה: ליידע את כל מעגל מכריי בעובדה שאני מעוניין למכור את מיטב כוחותיי וביצועיי תמורת כסף.

    התקופה שלאחר מכן הייתה מהמעליבות שידע אגו אנושי מטופח אי־פעם. הצעות מבישות נחתו על שולחני. הן הסבירו לי, באופן בלתי מנומס, כיצד שוק העבודה מעריך ומתמחר את הערך המוסף שאני יכול להעניק לו – למטה מעשרה טפחים.

    נעלבתי ושתקתי. שמעתי חרפתי. לא השבתי ולא עניתי. אומרים שמי שעומד בניסיון הזה, דרגתו נעלה, וברכותיו חלות. אז ניצלתי את ההזדמנות לבקש מעצמי ברכה לפרנסה הגונה. איחלתי מכל הלב, למרות ניגוד העניינים המובנה. על אף חוקיותו המפוקפקת של המהלך, הישועה באה מהר מאוד.

    עוד נימולי העלבון מטפסים בלחיי בעצבנות, והנייד מצלצל:
    "נראה לי שמצאתי את העבודה האולטימטיבית עבורך", נשמע קול בוטח מעבר לקו.

    "תבוא ואמסור לך את כל הפרטים".

    רצתי כפי שלא רצתי מאז שחזרתי בשלוש בלילה מחתונה ודמיינתי שמחבל עוקב אחריי למטרת חטיפה ומיקוח.

    "העבודה היא אינטנסיבית מעט, אבל כמו שנכתבה לך מלמעלה", זה אותו קול, שמגיע אליי עכשיו מבלי להיעזר באותות חשמליים.

    "מדובר במעין מוסד עם תלמידים".
    הפתיחה נשמעה מבטיחה; אני אוהב עבודה בחינוך.

    "בבוקר אתה צריך להעיר אותם ולהכין להם ארוחת בוקר.
    בהמשך היום עליך להעמיד להם ארוחות צהריים, וכמובן שגם בערב הם צריכים ארוחה מזינה.
    בסוף היום אתה דואג שילכו לישון, וזהו, סיימת את היומית שלך".
    הנחית עליי הקול פטיש של עשרה קילו, בטון לא תואם תוכן. מנגינת דיבור כמו של ההיא ממפעל הפיס שמבשרת על זכיות גדולות.

    "כמו שאמרת, אינטנסיבי מאוד", הצפתי את התרשמותי המסויגת.
    "כמה משלמים על דבר כזה?", שאלתי, מצפה לשמוע סכום שכר דומה לזה שזאת ממפעל הפיס נוהגת להגות.

    "תראה, היות שמדובר במשרה שמורכבת מתפקידים בבוקר, בצהריים ובערב, אז בשוק היא באמת נחשבת לשלוש משרות שונות. כל משרה שבעת אלפים שקל; כפול שלוש, שווה עשרים ואחד אלף שקלים".

    גלי צמרמורת פקדו את גופי, גירשו נימולי עלבון במרץ.
    עשיר נולד.

    ואז הגיע האבל האלמותי – תליין התקוות:
    "אבל במקרה הספציפי הזה, היות שמדובר במוסד המשפחתי שלך, הפעילות היא התנדבותית, ללא שכר", סיכמה אשתי בהצלחה את התרגיל האכזרי שביצעה בי.

    "האמת היא שזו עבודה מצוינת, עם המון שליחות", גמגמתי את דרכי החוצה מן המלכוד. "אבל את יודעת, אלה בדיוק השעות שיש לי את החברותות שלי. לקח לי שנים להשיג חברותות בדיוק בראש שלי; עכשיו אוותר עליהן ככה?
    אז כמה שהעובדה הזאת קורצת לי, אני בוחר בתורה!"

    שיקרתי למען שלום הבית.

    בתוכי ידעתי שאני לא יכול לעשות את זה לחברותות שלי. זו חוסר קולגיאליות משוועת. גם להם יש בתים אינטנסיביים להימלט מהם; אני לא יכול להפקיר אותם לביתם. זה לא אחראי.

    אכזבה עמוקה פשטה על פניה.

    "אבל אל תתייאשי", אמרתי לה רגע לפני שטרקתי את הדלת בדרך לעוד חברותא – אוד מוצל מהשכבות.
    "תמשיכי לחפש לי עבודה לשעות שבין החברותות. אה, ושכחתי להגיד לך. אני מעדיף שלא לעבוד מהבית".
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אימון- והנחייה בNLP, אננס מצוי, חיפאית!!!! ועוד 44 משתמשים47 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה מחמם את הלב
  • 72
    • ש
    שיתוף - לביקורת ים של חיים
  • שמואל אגסי //
    • גַּלֵּי הַשַּׁחַר אֶת הַשֶּׁקֶט יַחֲרִישׁוּ,
    לַהַק צִפּוֹרִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ יַסְתִּירוּ,
    וְאַתָּה רַק עִתִּים תַּבְחִין בְּקַרְנֶיהָ,
    אַךְ אוֹרָהּ הַבָּהִיר יָצִיף אֶת פָּנֶיךָ.

    עַל קוֹרַת רוּחֲךָ תָּצוּף בַּמַּיִם,
    מְאוֹרוֹת דַּעַתְךָ יְנַוְּטוּ מִשָּׁמַיִם,
    לְמָשׁוֹט יְשַׁמֵּשׁ כֹּחַ רָצוֹן,
    וְעֹגֶן יָטִילוּ שְׁנוֹת נִסָּיוֹן.

    וּבוֹדֵד תְּשַׁיֵּט שָׁם, חָפְשִׁי מִכֻּלָּם,
    מִתְנוֹדֵד עַל לוּחַ לִבּוֹ שֶׁל הַיָּם,
    רַק בְּסוֹף הַבֹּקֶר, כְּשֶׁעֶרֶב יֵרֵד,
    זְכֹר אֶת שֶׁבָּאתָ, מֵהַיָּם תִּפָּרֵד.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: מ. וויעדער, דיונון, צביה ר. ועוד 7 משתמשים10 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל אגסי
    תודה! כיף לשמוע.
  • 9
    • ר
    שיתוף - לביקורת הנר הכבוי.
  • ראש חריף //
    • האויר נדף ריח גשם ושיבולת שדופה.
    ריח קסום של חול מדגדג, מתנשף.
    הוא נשם לקרבו חזק- ועמוק את עצמו. לתוך בועות המים המתנפצות בשלולית הבוץ העלובה.
    שוב רעמו המים. געשו. התקצפו ברעש וחוזק גודל. מותירים נהר צלול.
    דממה.
    עוד האבק על נעליו, ועיניו יבשות כבר.
    חזר לבית, לשער הצהוב שכבר הפסיק לחרוק.
    רעשי רעמים בקירבו.
    מנגינת הכינור השקטה.

    הנר שדלק תמיד. ובאח נותר רק רמץ לוחש וגחלים מעלות סלסלים דקים של עשן.
    לימוד התורה של אבא שכת נדם.
    והנר כבוי.
    הוא חשב על הכנפיים השבורות שלו שיכל לעוף.
    והכל התקמט והתעכב, ולא נשאר אלא פיסת נייר. מקומטת ושמוטה עוברת בין ידו האחת לשנייה.
    שוב הדהדה בו שירת הבית הכנסת הרחב הם פתחו את הסידורים ושרו חוזרים לימי הנעורים לחיים.
    שירים מתוקים.
    רק
    פשוט
    הוא
    לא
    מאמין
    בשיר.


    ואז הוא שר. מארש ניצחון רוסי. עתיק יומין.

    ומתוך השקט מתדפק על אוזניו רחש חרישי.
    קול טפיפת עלה עץ התפוח על זגוגית החלון.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: CynicalExplorer, עמרם ספרא שם בדוי, החיים טובים ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
  • 36
    • ד
    שיתוף - לביקורת ואוסיף לצחוק עולם
  • דיתי לינדר //
    • אותו זאנר של הקטע הקודם (האמנתי בך עולם:)

    ואוסיף לצחוק עולם.
    אוסיף
    אף אם יהא ההומור שחור
    אף אם תיצור בי חלל או חור
    אוסיף לצחוק עולם.
    אוסיף
    אף אם תהא דמעה על פני
    אף אם לדחי ילכו רגלי
    אוסיף.
    ויהא הוא צחוק פעמונים
    ויהא הוא צחוק אין אונים
    וצליליו
    מכים על דלתך.
    עולם.
    קוראים לך די.
    צוחקים.
    באלף קולות בכי.
    לא מוחים דמעה.
    לא מוחים חיוך.
    ואצחק.
    ואבכה.
    כל עוד נשמתי באפי.
    אהיה.
    • וואו!
    • שכוייח!
    • תודה
    Reactions: צביה ר., אוראל סולטן, שירת הכוכבים ועוד 5 משתמשים8 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    לו נהיה כך כולנו אהבתי שאת יוצרת המשך לקטע קודם ממש התחברתי ואהבתי רושמת לי על לוח ליבי
  • 129
    • I
    שיתוף - לביקורת הי''ד.
  • I.Q //
    • בְּ״ה

    רַק לְיָמִים הִבְחַנְתִּי
    שֶׁחַיַּי אֵינָם לְבָדָד.

    הַבְּדִידוּת מִמֶּנִּי וָהָלְאָה,
    גַּם הַשֶּׁקֶט אֵינֶנּוּ.

    לְפֶתַע נוֹדַעְתִּי
    כִּי נְעוּצִים בִּי אַלְפֵי מַבָּטִים —
    כִּבְמַדְקֵרוֹת,
    כְּמוֹ פָּנָסֵי חֹשֶׁךְ.

    כְּאִלּוּ הָיִיתִי
    זֶה שֶׁמּוֹנֵעַ מֵרִבְבוֹת לִחְיוֹת,
    זֶה שֶׁמֵּצֵר אֶת חַיֵּיהֶם.

    וְתָמֵהַּתִּי עַד לְשַׁד דַּעְתִּי:
    מָה רוֹצִים מִמֶּנִּי אֲנָשִׁים
    שֶׁלֹּא רָאוּ מֵעוֹלָם צוּרַת יְהוּדִי?
    מַדּוּעַ שְׂנֵאתֶם אוֹתִי?

    מַדּוּעַ שְׁלַחְתֶּם בִּידִידַי
    כַּדּוּרֵי מָוֶת —
    רַק עַל כִּי חָיוּ,
    הֵעֵזּוּ לִנְשֹׁם.

    וּכְמוֹ תָּקְפּוֹ שֶׁל תַּרְגִּיל מַתֶּמָטִי,
    בְּכָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם
    – תֹּקֶף שִׂנְאַתְכֶם.

    כְּמוֹ תַּנִּין קָטָן
    שֶׁבִּשְׁעָתָיו הָרִאשׁוֹנוֹת
    כְּבָר נוֹעֵץ טְלָפָיו בְּטַרְפּוֹ —
    יַלְדְּכֶם נוֹעֵץ
    בִּבְשָׂרֵנוּ
    סַכִּינָיו.

    מֵעוֹלָם, מֵעוֹלָם,
    לֹא יָדַעְתִּי
    כִּי חַיַּי מְצֵרִים אֶתְכֶם,
    כִּי חַיַּי דּוֹחֲקִים אֶתְכֶם.

    לֹא יָדַעְתִּי
    כִּי כָּל עוֹד בְּאַפִּי נִשְׁמָתִי —
    אֵין בָּכֶם רֹגַע.

    מֵעוֹלָם, מֵעוֹלָם,
    לֹא יָדַעְתִּי
    כִּי קְדוֹשָׁה נְשִׁימָתִי
    וּנְשִׁימַת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: רו"ח מתמחה, AVITALLL, CynicalExplorer ועוד 16 משתמשים19 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    אמאלה איזה קטע מדהים ממש הסוף- וואו וכל התיאורים והדימויים העשירים ששואלים שאלה בת אלפי שנים...
  • 2
    • מאמר
    1K
    • א
    שיתוף - לביקורת נתעלף ולא נתגייס
  • איש המילה הכתובה //
    • עשן שחור סמיך מיתמר מעל קפלן. המון זועם מדרדר גלגלים בוערים במורד הרחוב. הקריאות מחרישות אוזניים:
    "נמות ולא נתגייס!" צווח ג’וני המקועקע לתוך מגפון אומלל.
    "לא נשלח את ילדינו לצבא שרומס את אמונתנו הפלורליסטית בשם ברבריות דתית קיצונית", מוסיף נמרוד הקירח בלהט. "לא נגן על מדינה משיחית וגזענית שטוענת שהמדינה של סבתא שלה, על סמך אמונה מומצאת!" קרא בגרון ניחר.

    בינתיים זורמים דיווחים מפחידים: רכבים לבנים, מעוטרים בפסי טלית שחורים ועליהם הלוגו הצבאי – לוחות הברית – עוצרים באזורים חילוניים. חיילים מזוקנים יוצאים ועוצרים בברוטליות נערים חילוניים תמימים. הם כובלים את ידיהם בגארטלעך וגוררים אותם לניידת, בעוד אחד מהחיילים משליך עליהם ציצית צמר עבה וכיפה שחורה ענקית.
    "בואו, צדיקים, בואו! נעשה אתכם חיילים טובים לה’ יתברך," סונט בהם המפקד.

    המוזיקה ברכב קופצנית. לא תואמת את מצב הרוח העגום של העצורים. "נקדש שם שמיים!" שר הזמר האנרגטי שוב ושוב, בהגייה חסידית־ירושלמית, מנסה לנסוך רוח קדושה בלב הפוחזים המשתמטים.

    "לאן תרצה להתגייס?", נשאל עומר בידי הפקיד הממיין, שלמה זלמן שמו.
    "אתה מעדיף חיל עיון או חיל בקיאות?"

    עומר שותק. לפני רגע עוד הגיש שרימפסים בפיתה במסעדה ברחוב אלנבי בתל אביב; עכשיו הוא יושב מול ישיבשער רציני ונאלץ לבחור מגמת לימוד, שבה תובהר לו היטב עמדת היהדות על שרימפסים ואוכליהם.
    "נו, אתה מן הסתם עניו לא קטן, לא רוצה להודות שיש לך פרופיל גבוה המתאים לעיון רצחני", מתפלפל שלמה זלמן בשילוב סלנג עממי. "הרי כתוב במפורש, חנוך לנער על פי דרכו", חושב לעצמו.

    עומר דבק בשתיקתו.
    "נו שוין, קחו אותו לתאו, שיתלבט קצת איפה הוא מעדיף לתרום."
    עומר מקווה להשיג פרופיל נמוך; כך ישובץ ב'חיל אוצר הספרים', הנחשב לשירות קל ומאפשר יותר.

    לאור המחאות הסוערות והרחובות הבוערים, מכנס הרמטכ"ל, שלפי הסכם הרוטציה בקדנציה הזאת הוא יוסף מאיר באבד מאגודת ישראל, כינוס בהול במטכ"ל.
    על הפרק: חוק גיוס עם מכסות ויעדים לבני הציבור החילוני, והקמת מסגרות ייעודיות בצבא שיאפשרו להם לשמור על אורח חייהם.

    "הבחירה היא לא שלנו אלא של כל יהודי ויהודי", פותח את דבריו ראש הגיס המטכ"לי, שמואל מליקובסקי מ’חברון’. "אנוכי נותן לפניכם היום... ובחרתם בחיים... כתוב בפרשת השבוע. לא כתוב ובחרתם בעבורם. אז לא נכפה עליהם את היהדות, אבל מצד שני לא נאפשר השתמטות המונית."
    עמיתיו מקשיבים ומסכימים.

    לאחר דיונים קדחתניים בין הדרג המדיני לצבאי, ואישור משותף של שלושת מועצות גדולי התורה, מציגים ראש הממשלה מאיר שרעבי מש"ס והרמטכ"ל יוסף מאיר באבד מוויז’ניץ, את חוק הגיוס המרוכך.
    "החוק בא לעשות סוף לעוול ההיסטורי, ולהבטיח שוויון בנטל, תוך התחשבות במאפיינים הייחודיים של החברה החילונית ובקשיי הסתגלותה לסביבה חרדית", הודיעו במסיבת עיתונאים מיוחדת.

    נראה שסוף־סוף יש פתרון. החרדים שמחים על ניצני השינוי, וגם החילונים שמחים על שובם של התקציבים למוסדות הלימוד והתרבות המיובשים שלהם בעקבות ההסדר החדש.

    אלא שאז מגיעים יו"ר ועדת חוץ וביטחון, עזריאל גרוס מהפלג הירושלמי, והיועץ המשפטי לממשלה, אבא טורניים ממאה שערים, ותוקעים את החוק.
    "לא יהיו פשרות על גבם של המשרתים. השוויון בנטל יהיה מלא ומשותף לכולם", הכריזו בהודעת דוברות לוחמנית משותפת.

    לפתע הוא התעלף לי. נתתי לו סטירה עוצמתית. לא חשבתי שזה יגיע לשם.
    חזרתי מהרכבלית בחיפה ברכבת, ונגררתי לשיח בין הזמנים קלאסי על הגיוס עם חילוני טעון וכועס. אז נכון, נסחפתי קצת עם התיאורים הצבעוניים על "מה יקרה אם נתגייס ונהפוך לרוב בצבא", אבל למה להתעלף?
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: NOA#, השנונה..., ד"ר ווטסון ועוד 185 משתמשים188 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה שימחתני 😄
  • 351
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת הדברים החשובים באמת
  • צביה ר. //
    • סגול הוא צבע יפה.
    לבנות שלה יהיה סרט סגול קשור בחינניות על שיערן הזהוב, זה היה לה ברור. הן ינעלו נעליים סגולות. יש כאלה בכלל?

    גיל שנתיים הוא הגיל הכי מתוק שיש.
    היא תנשום עמוק כל דקה ממנו אצל כל אחד מהילדים שלה, לא תרצה שיחלוף לעולם. ובכל זאת תשמח שהם גדלים.

    ילדים טרום-שינה הם הדבר הכי קופצני וכיפי עלי אדמות. ולמה כל האמהות נאנחות?
    היא תשמור את האנחות לדברים החשובים באמת. תקפץ עם ילדיה עד אובדן נשימה, עד צחוק מתגלגל ובלתי נשלט. לישון אפשר גם אחר כך.

    חיפושית היא אחד מפלאי תבל.
    כשהילד שלה יביא כמה כאלה הביתה בכוס חד פעמית היא תתמוגג יחד איתו. תתן להן לטייל על כפות ידיה, לאושר שלו לזרוח בעיניה.

    סגול הוא צבע יפה.
    גיל שנתיים הוא הגיל הכי מתוק שיש.
    ילדים טרום שינה הם הדבר הכי קופצני וכיפי עלי אדמות.
    חיפושית היא אחד מפלאי תבל.

    חלומות מנופצים ושקט אינסופי הם הדבר הכי דוקר שיש.

    נאנחת על הדברים החשובים באמת.
    מוסיפה דמעה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: kshir, רות ב., שין אלף ועוד 50 משתמשים53 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    ריגשת. תודה רבה! 🙏
  • 612
    • א
    שיתוף - לביקורת שיפוץ של שכנים על חורבות שעות השינה שלי
  • איש המילה הכתובה //
    • השכנים מלמעלה בונים בית חדש. מפואר. על חורבות שעות השינה שלי.
    בשעה 5:45 בבוקר הם יורדים מטנדר מקרטע, היישר מעיירה שבה צה״ל פעל הלילה וביצע נוהל "סיר לחץ".

    בדרך לכאן עוד ראו הפועלים שורת כפותים ומכוסי עיניים, מובלים לג’יפ צבאי אימתני.
    ועכשיו הם פה, מלאים באהבה וכוונות טובות כלפי העם ששלח את חייליו אל חצר ביתם.

    שקית שחורה מרשרשת בידם. בתוכה לחם אחיד, חומוס, זיתים לא כבושים וסכין חדה.
    הרי צריך משהו שימרח את החומוס, או לחילופין, יעשה מעשה של חיבה והערכה בבן העם ששלח את חייליו .

    אבל לשכנים מלמעלה נמאס כבר מהפרקט שריצפו לפני שנה. צריכים משהו עדכני יותר.
    שלחו קונגו אל עומק הרצפה. הרעידו שכונה. גזלו שינה.

    אני עוד לא התאוששתי מחוסר השינה של השיפוץ אשתקד, והנה אני שוב מונח על כרית, ער, כמו ביס לא לעוס המרחף בפה, נואש לתשומת לב של שיניים.

    מנסה להירדם בכוח. מדמיין רעש מקדחה כמפל נעים בדרום איטליה.
    עוצם עיניים, ופותח אותן בבעתה. רק בודק שחוד של קונגו לא הגיע עד למצח חיוור, אחוז בידי פועל שחב לי הכרת תודה מיוחדת, על חייל בן עמי שביקר הלילה אצלו בשכונה, הדליק סיר לחץ, בישל שכנים מנוטרי שב"כ.

    הפסקה של כמה דקות ברעש. בטח עצרו לנוח.
    עוצם עיניים, כמעט נרדם.

    מתעורר שוב. ריח עז של קפה טורקי קרוב. הקפאין מחולל בי שמות.
    פוקח עיניים ואיש עם קונגו עומד לידי. קפיצת חרדה, מוחלפת בפחד מקפיא.

    הוא כנראה לא כאן כדי לנגן לי, בעזרת הכלי הענק שבידו, שיר ערש מסורתי ביידיש.
    הבית היה נעול. איך הוא כאן?

    החיים עברו לנגד עיניי כמו סרט המופעל במהירות של פי־300.
    בכיתי מרגעים מרגשים, נקרעתי ממקרים מצחיקים, ולסיום התחלתי לומר את מה שאומרים בדרך כלל במפגשים שכאלה.

    ואז אשתי נכנסה לחדר ושאלה בהתחשבות נדירה, האופיינית רק לה:
    "הוא מפריע לך? רק ביקשתי ממנו שיקפוץ רגע לראות אם הוא יכול לתקן לנו את התריס בחלון. זה בסדר שיתקן עכשיו?".

    "בסדר גמור", עניתי.
    רוצה שיזכרו אותי כאדיב.
    "רק שכונני ההצלה שבדרך לכאן לטפל באירוע הלבבי שלי פחות אוהבים שיש זרים בחדר. שומרים על כבודו של פציינט".
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: רו"ח מתמחה, השנונה..., Tamar171 ועוד 74 משתמשים77 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    ניק 150135
    וז"ל, 'ונתפלל לעוד אחת ודי'. 'ונתפלל לעוד עד בלי די'. כמדומה שכצ"ל :D (y)
  • 426
    • א
    שיתוף - לביקורת (אולי) סיפור קצר בהמשכים (ללא שם)
  • אייסקפה הפוך //
    • ציבי זרקה את המעיל על השולחן בכניסה, מתוסכלת.
    היא מרחה את נעליה בשטיח והורידה גם אותן בזעף.
    "צהריים טובים" ראשו של נתי הציץ מדלת המטבח, מלווה בחיוך עולץ, שנמחק במיידית. "קרה משהו?"
    ציבי הרימה אליו את עיניה ונאנחה. "כנראה".
    "אוח".
    "כן".
    "כוס קפה?"
    "אני אשמח".
    "בכיף".

    ציבי התכרבלה בפוך, מחממת את אצבעותיה בכוס הקפה שהכין לה נתי.
    "אם את רוצה לשתף את מוזמנת", הוא הודיע תוך כדי טיגון. מעיף מבט קצר באשתו.
    צמרמורת קלה עברה בה. "אני יודעת.."
    "אני שמח".
    היא נשפה על האדים. "אוף, התפללתי שזה לא יקרה וזה פשוט קרה".
    נתי הסתובב; "שוב מרים?"
    ציבי לגמה מעט מהכוס. "זה מתחיל לתסכל אפילו אותך.." דוק שקוף הבריק באישוניה.
    "בשבילך אני מתוסכל. דיברתן?"
    "ניסיתי, מבטיחה לך, והיא לא מוכנה להקשיב".
    נתי בלע אנחה. "את רוצה שאנסה לדבר עם בעלה? אני פשוט באמת חושב שכדאי לסיים עם זה ודי, תראי איך זה גומר אותך.." הוא נושך את שפתו התחתונה.
    היא קמה ממקומה וניגשה למקפיא, שולפת קופסת עוגיות טרייה שהכינה אתמול. "אתה צודק, באמת.. ואני זו שצריכה לעשות את זה".
    "אבל זה לא כל כך מתקדם.."
    "שוב צודק".
    "שאתקשר וזהו?"
    "לא".
    נתי חש רצון עז לדפוק את ראשו בקיר. "ציבי. או שאת מתקשרת למרים עכשיו, או שאני אתקשר לבעלה", הוא מתקשח. "מה את מעדיפה?"
    "שאני".
    "אז עכשיו", הוא שלף את הפלאפון שלה מההטענה, מגיש לה אותו. "אני מחכה, ושומע יחד איתך, קדימה".
    ציבי לקחה את הפלאפון באי שביעות רצון, מחייגת את המספר.
    "מרים?"
    "ציבי". נראה כי האש מלחכת את המקשים.
    "כן".
    "מה את רוצה עכשיו?" הקוצר רוח נשמע גם מחוץ לטלפון, והלחיים המסמיקות מספיקות לנתי.
    תפעילי את המיקרופון, הוא מסמן לה, והיא לוחצת.
    "רציתי לומר לך שהסצנה האחרונה ביננו הייתה לא נעימה לי". היא מנסה לקרר את פניה החמות.

    שקט מעבר לקו. "את מצפה שאני אתנצל?"
    "כן, מן הראוי".
    גיחוך. "אז אני מאוד מצטערת, אבל ההתנצלות לא מתכוונת לבוא".
    ניתוק.
    נתי התקשה לבטא את הרגשתו. וציבי לא הגיבה.
    "אני.."
    "אין מה, פשוט לדלג, וזהו", ציבי קמה מהשולחן, וניגשה לכיור לשטוף את פניה.
    "אסור לדלג, וזה סתם חבל", הוא לא הסכים. "אם תדחיקי זה יבוא בדרך אחרת, וכבר ראינו שזה ככה, זוכרת?"
    היא נאנחה שוב. "כן. ושוב אתה צודק".
    "בואי נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מנסה לעודד.
    "לעזוב עבודה".
    "אוקי".
    "מה???"
    "מה קרה?"
    ציבי שפשפה את עיניה. "אתה הסכמת שאני אעזוב את העבודה?" היא לא האמינה שהיא שומעת את מה שהיא שומעת.
    נתי חייך. "זה שאת עוזבת עבודה לא אומר שאת לא עושה סוף לסיפור של מרים. לכי לישון עכשיו, את זקוקה לזה".


    ↤↤


    "מה קורה פה היום??" שילת קצצה את ציפורניה.
    "שילת?" רחל המזכירה דופקת בדלת, ופותחת חריץ דק. "אפשר?"
    "כן כן, תיכנסי", העבירה שילת את כף ידה על המצח.
    "נעמי התקשרה לומר שלא תוכל לבוא גם בהמשך השבוע". בישרה רחל.
    "את לא רצינית. היא לא יכולה לא לבוא, אין לי מישהי אחרת בקבוצה של התסמונת דאון", היא מחווירה מעט. "יש לה מישהי להביא?"
    רחל מורידה את עיניה אל הקסר שבידה. ואחר מחזירה. "לא.."
    "היא צריכה לעשות את זה. עדכני אותה במהירות האפשרית. ושתתקשר אליי בבקשה".
    "אעדכן"
    "תודה".


    ↤↤


    הסנדוויצ'ים שלהם כבר היו מוכנים על השיש, וציבי העבירה 'ויש' אחרון.
    "בוקר טוב!"
    ציבי הסתובבה, "בוקר אור".
    "ציבי".
    "כן נתי".
    "אפשר לבקש חיוך של בוקר? התחלת דף חדש עכשיו", הוא מחייך בעצמו. "והבעיה שלך נפתרה".
    היא נעצרה. "מה שאמרת עכשיו זה חלק מהמשפט הראשון או כחלק נפרד?" איבריה דרוכים.
    "כחלק נפרד וכהמשך", הוא לחץ על הקומקום, והמים החלו לרתוח.
    "נתיי"
    "כן ציבי?"
    "אפשר תשובה נורמלית?" ידיה נחו על מותניה, ממתינות.
    הוא הצביע לה לשבת. "קודם קפה".
    ציבי התיישבה, מותשת. "אפשר לפני?"
    "כן", נתי עליז היום באופן מיוחד. "טיפלתי בשבילך בהתפטרות, ומצאתי לך עבודה חדשה".
    עיניה התרחבו. "אתה צוחק עלי".
    "דווקא לא.." העליזות פגה לאיטה. "את לא שמחה?"
    היא צוחקת צחוק קצר. "אתה לא אמיתי".
    "אבל עשיתי את זה באמת".
    "לא נכון"
    "ציבי.. אני עשיתי את זה".
    "מה העבודה החדשה?" היא מנסה להתמקד בפן החיובי לעת עתה.
    "מורה ממלאת מקום".
    הלב מנתר.
    "מורה", היא חוזרת אחריו לאט.
    "כן", הוא מתחיל לחייך בחזרה. "תנחשי לאיזה מקצוע".
    "תנ"ך??"
    "כן, ב"ה"
    "ווואווו!" הפנים שלה מאירות, וזה כל כך שווה את הכלום שעות שהוא ישן אתמול.
    "אני שמח בשבילך מאוד" הוא מסיים לשתות את הקפה שלו וממשיך. "היום הראשון בעבודה מתחיל מחר, בכיתה ב', בבית ספר נווה שירה פה בעיר".
    "איך עשית את זה?! אמאלה נתי אני לא מאמינה, ", היא מחייכת חיוך ענק.
    "אז תתחילי", הוא מכתף את התפילין. "וחוץ מזה, שיש לך עניין לסדר היום".
    האור כבה.
    "מרים שוב?" המבט בעיניים מתחנן.
    "אני מצטער, ציבי. את חייבת לעשות את זה" הוא מתחרט על המילים, היה מסמס לה או משהו. "אבל אני זמין תמיד לשמוע שאת אחרי השלב הזה.. שיהיה בהצלחה".
    "תודה נתי.. בהצלחה בכולל".
    דלת נסגרת בשקט.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ברווזים, פינקיו, אושר המאושרת ועוד 33 משתמשים36 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אייסקפה הפוך
    בעזרת ה'! ותודה רבה🫶🏻
  • 126
    • י
    שיתוף - לביקורת לחם עם גבינה
  • ישיבע בוחער //
    • 3:00
    אני מתעורר לקול מצהלות השלישייה שחזרה מהבייביסיטר. זהו. ביי ביי כרית.
    לוקח את השלישיה, הולך למטבח. פותח מקרר. שלוש סנדוויצ'ים. גבינה. אמא שלהם בעבודה.
    יושב, מיואש מהחיים, מנסה ללמוד משהו. אפס. עובר לסלון. הריח עד שם. עד הונולולו.
    עובר למרפסת שירות, חוזר משם אחרי דקה, נכנס למטבח. השלישיה מתגלגלת מצחוק. לא מבין.
    "מה קרה?"
    "יש לך אטב כביסה באף", מודיע לי נחרצות ארי.
    "אה, כן, זה... יש לי הרחבות, משהו. לא משנה. תאכלו מהר, צריך לסדר פה".
    אני מתחמק מהשאלות הבאות שהיו נוחתות עלי, מוצא מפלט בספה.
    4:00
    דווקא היום. בפעם השלישית הם רוצים עוד. האטב כבר לא עוזר. מכין מהר עוד, בורח לחדר. מאין יבוא עזרי.
    עזרי מגיע אחרי עשר דקות. אמא שלהם. אני שומע אותה נכנסת למטבח, מטר צעקות ורעש חשוד שגורם לי להבין שאני צריך לנגב עכשו גבינה מהרצפה. קשים חייו של יהודי. מקרא מלא הוא, בזעת אפך לא תאכל.
    עכשו אני כבר נזהר לנשום נכון. מתחפר בכרית, אבל נראה שהיא מיצתה. מעניין למה אי אפשר לעשות את הצד הראשון של הכרית מאותו חומר קריר שעושים ממנו את הצד ההפוך. מנסה להיזכר בדברים שמחים, סגולה בדוקה להירדמות על בטן מקרקרת.
    אבל בטעות חשבתי על חנוכה שבעבר הקרוב, וזה מזכיר לי סופגניה. עברתי למאכלי חלב, וזה הזכיר לי את הלחם, הגבינה, והאטב שמונח שוב על משכבו בסלסלה ליד חבלי הכביסה. הנה אלו חבלי משיח.
    5:00
    כבר עשר דקות יושב ומצפה לו, משיח או חמש דקות שיחלפו, המוקדם מביניהם.
    הדלת נפרצת בברוטליות ששוברת מיגרנות. אחד מהשלישיה. "אמא קוראת לך. היא הכינה את האוכל של סוף הצום".
    מה סוף הצום. מי אתה שתבין בזה, מר ילד בן שבע שצם שעה. לך תבין.
    נכנס למטבח. יש שם בורקסים, רוגלך פיציות ועוד כמה מרעין כלל וכלל לא בישין. כל בני הבית צופים בי, אבל אני לא שולח יד לאף אחת מהקופסאות. אני הולך למקרר, פותח מקפיא ושולף משם קופסא כלשהי.
    בשקט בשקט אני מורח גבינה על שני פרוסות לחם, נוטל ידיים. שילכו הבורקסים.
    לחם עם גבינה כרגע עדיף משמונה ימים של סופגניות לפני שבוע.
    מקווה שהזדהיתם.
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מתוק עדין, פנטה, CynicalExplorer ועוד 18 משתמשים21 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    קטע מעולה! אהבתי את הקצב המיוחד. המשפטים הקצרים, החתוכים. את התיאורים ההומוריסטיים. נשמח לעוד.
  • 63
    • R
    שיתוף - לביקורת גם אמא מפחדת, ילדה
  • R.V.K.A //
    • דִּמְדּוּמִים שְׁחַרְחָרִים,
    אוֹפְפִים סְבִיבָהּ הַכֹּל.
    מַנְגִּינָה בְּלַחַשׁ סְתָרִים,
    חוֹדֶרֶת לְאָזְנֶיהָ בְּקוֹל.

    הֵם קַיָּמִים וְלֹא נִרְאִים,
    נוֹכְחִים עַל יָדָהּ בָּעֲלָטָה.
    רְחוֹקִים וְכָל כָּךְ קְרוֹבִים,
    רוֹקְדִים בְּכֹחַ הַמַּחְשָׁבָה.

    הַשְּׂמִיכָה עֲבוּרָהּ מַחֲסֶה,
    מִצְטַנֶּפֶת עָמֹק אֶל תּוֹכָהּ.
    כָּל תָּו וּצְלִיל הַפַּחַד מְכַסֶּה,
    מְסָרֵב לְהוֹפִיעַ מַלְאַךְ הַשֵּׁנָה.

    עוֹבְרוֹת דַּקָּה וְחַבְרוֹתֶיהָ,
    הַשָּׁעוֹן מְתַקְתֵּק בְּאֵימָה.
    מָחָר צְרִיכָה לָקוּם לִילָדֶיהָ,
    אַךְ כּוֹחוֹת אֵינָם בְּנִמְצָא.

    אוֹר בּוֹקֵעַ בְּפִתְאוֹמִיּוּת,
    לִבָּהּ מְנַתֵּר בְּבֶהָלָה.
    בַּפֶּתַח נִצֶּבֶת דְּמוּת,
    בַּחֲצִי עַיִן מַבִּיטָה לְעֶבְרָהּ.

    בִּתָּהּ הַקְּטַנָּה מִזְדַּחֶלֶת,
    אֶל מִטָּתָהּ שֶׁלָּהּ, אִמָּהּ.
    אֶת גּוּפָהּ חָזָק מְחַבֶּקֶת,
    מִתְפּוֹגֵג כָּךְ לְאִטּוֹ פְּחָדָהּ.

    וְאִמָּא לוֹחֶשֶׁת בְּשֶׁקֶט,
    שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע זֹאת הַקְּטַנָּה.
    מֵהַחֹשֶׁךְ גַּם אֲנִי מְפַחֶדֶת,
    וְלַמְרוֹת הַכֹּל,
    בִּשְׁבִילֵךְ אֲנִי אֶהְיֶה גִּבּוֹרָה    .
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: שמואל!, Shimshonon, mend ועוד 12 משתמשים15 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    מוכר... לפעמים אני מסוגלת להעלות שיתוף בידיעה ברורה ששורה מסוימת שגויה תחבירית, או פחות מוצלחת...
  • 357
    • ב
    שיתוף - לביקורת ג'ודי, סבא, ותעלומת הכתמים האדומים.
  • בת. //
    • הספרנית בספרייה שלנו, ג'ודי, הייתה רווקה מבוגרת עם משקפי פלסטיק ענקיות ומבטא אמריקאי. היא הייתה נחמדה ואהבה לצחוק ולפטפט עם הילדות שבאו לשאול ספרים.

    הספרייה הייתה המקום שאני הכי אהבתי לבקר בו. כל מדף היה מלא בהבטחות של הרפתקאות חדשות, דמויות מרתקות, ועולמות קסומים. גם את ג'ודי אהבתי, אבל היא לא ממש הייתה חברה שלי, אחרי הכל יכולה הייתה להיות סבתא שלי... (את המשפט הזה כדאי לכם לזכור).

    פעם קראה לי מהדלפק שלה "בתאל. למה כל הספרים שאת מחזירה מלאים כתמים?"
    "אחרת לא הייתי יכולה להחזיר אותם" חייכתי.
    היא הסתכלה עלי דרך המשקפים הגדולות שלה.
    "אחרת לא הייתי מצליחה לסיים לקרוא אותם". אמרתי לה, נהנית להתעלל בחוסר ההבנה שלה.
    "זה בגלל סבא שלי" אמרתי אחרי שראיתי שהיא מתחילה להיות קצרת רוח. "אני אספר לך הכל, אבל עוד שלוש דקות נגמר הזמן ואת תכבי אורות ואני עוד לא הספקתי לבחור חדשים.
    "תבחרי מהר ואחר כך תספרי לי" הסתקרנה ג'ודי.

    בחרתי לי ספר אחד מצחיק, ושני ספרים מותחים.
    בנתיים היא כבר כבתה את האורות וזרזה את המתאחרות.
    לבסוף הזמינה אותי אל מאחורי הדלפק שלה ונשארנו שתינו בספרייה יושבות מתחת למנורת ניאון בודדת.
    ואז סיפרתי לה על סבא שלי, שהיה אדם חכם ומשעשע ותמיד ממציא פטנטים.
    הפטנטים של סבא שלי היו מגוונים ומשוגעים, ותמיד גרמו קצת לצחוק וקצת לחשוב, ולדעת שאין גבול לדמיון האנושי.
    הוא היה גר בדרום אפריקה ועבד שם עבור הממשלה בפרויקט סודי כלשהו. אשתו הראשונה, רחל, התגרשה ממנו בגלל הסודות הרבים שהיה נאלץ להסתיר מפניה, היא לא סבלה זאת.
    אחר כך עלה ארצה והתחתן עם שירה, שהיא הסבתא שלי. שהייתה שחקנית תאטרון שחזרה בתשובה, הם היו זוג משמים, שניהם שנאו את השגרה, שניהם בעלי מזג טוב, והם חיו חיים משוגעים.
    עד שסבתא שירה נפטרה. לפני ארבע שנים.
    מהקורונה.
    סבא שלי שמר עדיין על חיוניותו, אבל מאז עננה אפלה התיישבה על מצחו עטור השיבה וסרבה להתפוגג.
    הייתי הולכת לישון אצלו הרבה, הנה אני מתקרבת לספר על הכתמים".
    ג'ודי צחקה. "כל כך מעניין היה הסיפור, ששכחתי בכלל למה הוא התחיל".

    אני מאד אוהבת לקרוא, אבל יש לי בעיה רצינית, בעיית ריכוז, בבוקר אני לוקחת תרופה לבית הספר, אבל בלילה כשאני קוראת ספר. אני קוראת ומפסיקה קוראת ומפסיקה. שזה דבר לא נורא בפני עצמו, מה שמשגע אותי הוא שכשאני חוזרת לקרוא, אני לא זוכרת איפה הפסקתי.
    ואני לא רוצה לקרוא עוד פעם משהו שכבר קראתי, ובטח שאני לא רוצה לדלג.
    ועד כמה שזה נשמע מוזר, אני לא מצליחה בשום אופן למצוא את הנקודה שבה הפסקתי.
    אז עושים קיפול בדף למעלה - תגידו.
    ובכן, צריך לזכור לעשות את זה, ובשביל ילדת קשב זו משימה לא פשוטה.

    סיפרתי את זה לסבא.
    "אוי בתאל", צחק, "אני מבקש סליחה, אבל זה בגללי. את ירשת את זה ממני".
    "אני, אמא שלך, ואת... נושאים בגאון את לפיד הריחוף! תתפללי שלא תעבירי אותו הלאה..."
    "סבא" אמרתי לו, "נראה לי שהחיים שלך לא היו כאלה מעניינים בלעדי הלפיד הזה".
    "ייתכן, בתאלוש, את ילדה חכמה" הוא ליטף את ראשי "נראה לי שיהיו לך חיים מעניינים לא פחות".
    "אמן" עניתי. ואז הוא הראה לי את האלבומים המרתקים שלו.

    למחרת הוא הביא לי שקית עם סוכריות אדומות. "קחי אחת" ציווה.
    ברכתי שהכל ומצצתי את הסוכריה. ואז הוא אמר:
    "שמתי לב שכשאת הופכת דף בספר את מרטיבה את האצבע בלשון. בואי תעשי את זה עכשיו, הוא הגיש לי ספר פתוח.
    כתם אדום הופיע על פינת הספר.
    "זהו זה, מהיום תדעי בדיוק איפה את אוחזת בספר. רק תתרגלי למצוץ סוכריות בזמן הקריאה.

    הספרנית לא יכלה להפסיק לצחוק. "תספרי לי עוד על סבא שלך".
    סיפרתי לה שעה ארוכה את כל מה שזכרתי מהחיים של סבא. ועל הפטנטים שלו.
    הכי היא צחקה מהתחבולה שעשה שהשכנים שלו יפסיקו להרעיש בלילות.
    היה משהו כל כך רגוע ויפה בשיחה עם ג'ודי, אולי בגלל שהיא הייתה מיוחדת, אולי בגלל שסבא שלי היה מיוחד. בכל אופן, הרגשתי כאילו גיליתי פינה חדשה בעולם, פינה בה ג'ודי לא הייתה רק ספרנית, אלא גם אדם עם לב רחב, אוזן קשבת, ומאור פנים שבדרך כלל פחות מצוי בגילאים האלה.


    עברו מאז כמה שנים, ואם אתם רוצים אני מוכנה עדיין לספר לכל מי שמעוניין, על סבא שלי.
    על חוכמתו, מעשיו הטובים, עלילותיו (מה שהותר לפרסום), על שמחת החיים שלו, על לפיד הריחוף, ועל הפטנטים כמובן, והתחבולות המשוכללות.
    וגם על שלושת נשיו! רחל, שירה, ו...
    ג'ודי.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: חיפאית!!!!, מ.בר, RGS ועוד 45 משתמשים48 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    איזה שיתוף מתוק! כתיבה זורמת, מלאת טעם ואוירה. הצלחת לתפוס אותנו טוב...
  • 2K
    • א
    שיתוף - לביקורת השבת בה הבנתי שחיי השתנו לנצח
  • איש המילה הכתובה //
    • זה חוק ולא יעבור במשפחה של אשתי הטרייה.

    שבת ראשונה אחרי החתונה מתארחים אצל סבא וסבתא בחיפה. עוד לא נולד החתן שהצליח לחמוק מזה.

    כבר ביום חמישי סיפרתי לגיסיי החדשים על השבת הצפויה לי. "וואו, אתה הולך לאכול טוב", הם הבטיחו.

    אני, ששיניי ההיפראקטיביות לא אוהבות לשבת בחוסר מעש, התרגשתי מאוד. לאכול טוב זה משהו שממש מדבר אליי. מיום חמישי פתחתי בצום יזום, מכין את הגוף לשפע הגדול.

    ביום שישי דאגתי להגיע מספיק מוקדם, כדי להתחיל את החגיגה הקולינרית כמה שיותר מהר. ב–9 בבוקר כבר יצאתי מבני ברק לחיפה. לאחר קבלת פנים חגיגית, פניתי למטבח, או, אם תרצו, הג'ימבורי של המבוגרים.

    חיכתה לי שם עוגת שיש, כלומר השיש היא העוגה, אם אתם בקטע של נשנושי אבן מעובדת ושטוחה. היה שם גם עציץ נבול. הוא מת באיזשהו שלב מצמא. אבל חוץ מזה כלום, ריק אחד גדול, כמו מדבר צחיח.

    משהו לא הסתדר לי עם ההבטחה של גיסיי, אולי הם אמרו "אתה הולך לאכול אותה טוב?", לא ברור.

    רעב ועצבני חיכיתי לסעודת שבת. כל התפילה חשבתי על אוכל, לא הצלחתי להתרכז. אחרי התפילה רצתי הביתה. התנצלתי לשני המלאכים שליוו אותי, "אני רעב מאוד, אני מקווה שתבינו אותי". המלאכים דווקא זרמו איתי, סבא פחות. הוא התעכב בבית הכנסת כשעה, ורק אז חזר.

    והנה סוף-סוף, הסעודה התחילה:

    היין חצי יבש חצי מקולקל, החלה חצי מתוקה חצי בצק, קנקן השתייה חצי מים חצי מיץ לימון משומר, ללא חשש טבל, שביעית וסוכר.

    בבחירה בין לשתות מי ברז מהולים בחול, לבין להעביר את לשוני תהליך של כבישה מהירה בלימון, בחרתי בכבישה. פעם ראיתי מתכון של כבישת לשון פר בלימון, היה נשמע טעים אבל לא חשבתי שאנסה את המתכון קודם על הלשון של עצמי.

    ואז הגיעו הדגים. פרוסת קרפיון ממולאת בכל חלקי הפנים שלה. "זה מוסיף המון טעם", הסבירה סבתא. בטח התעצלה לנקות את הדג. מאלה שהופכים כל חולשה לשיטה.

    לא נגעתי בדג. תירצתי בכך שאני לא אוהב דגים. חיכיתי בכיליון עיניים למרק. והוא סוף-סוף הגיע, מרק עוף בלי עוף. רק מי ברז עכורים, כשלושה גרגירי מלח, וגזר אחד צנום, מסכן ולא מקולף ששוחה מלמעלה, נכון, ניחשתם טוב, הקליפה ואי השטיפה מוסיפים המון טעם למרק, או למי הספונג'ה, איך שתבחרו לקרוא לנוזל המבחיל הזה.

    הירק הג'ינג'י הרים מדי פעם ראש מהמרק, זורק מבט אומלל לעולם שבחוץ, כמו מנסה בעצמו להימלט מהנוזל הדלוח אליו נקלע.

    "המרק טעים", שיגרתי מחמאה מאולצת לסבתא. היא קרנה מאושר: "תודה, תודה, זה המתכון המיוחד של סבתא זולדא, אבל הגזר הוא שדרוג שלי".

    שדרוג, שמעתם? נו שוין.

    "תביאי לי את התרופות בבקשה", הכריז סבא. סבתא מיהרה להגיש לו מגש עם 34 כדורים בגדלים ובצבעים שונים. מרוב רעב הוא בלע אותם בלי מים, כמו ארבעס נימוחים בשלום זוכר.

    "גם אני רוצה מנה כזו", זה לא אני פונה לסבתא, זו הקיבה העצבנית שלי. "חה-חה-חה, שנון בעלך, פייגי", אומרת סבתא לאשתי.

    "לא שנון ולא קרוקס" אני לוחש מתחת לשפתיי, "רעב כמו קרנף בתקופת צנע".

    אולי העוף יציל את המצב.

    "סבא, להביא את העוף?" שאלה סבתא. "אין צורך, אנחנו שבעים", ענה סבא בשם שנינו בעודו נוטל בעלות על תחושת השובע הפרטית שלי, "תביאי לנו שוק עוף אחד, אנחנו כבר נחלוק אותה".

    הצלחת הוגשה לסבא, הייתי בשוק משוק העוף. 82% נוצות, ומתחת רצועה דקה של עוף. במקרה הזה, לפי הפרופורציות בצלחת נראה שהעוף מוסיף טעם לנוצות ולא ההפך.

    סבא נשנש שלוש נוצות, ואני ברחתי לשירותים. התבצרתי שם עד תום הסעודה, אם בכלל אפשר לקרוא לה כך.

    בלילה הרעב לא אפשר לי לישון ברצף. לפנות בוקר הרגשתי שאני נשבר. חשבתי לנשנש מעט מהלשון הכבושה שלי, אבל אז נזכרתי שעוד שעתיים ארצה לשתות קפה ואני לא רוצה להיות בשרי. ויתרתי.

    בבוקר אחרי התפילה חיפשתי בית תמחוי. חיפה עיר של חסד. מהר מאוד מצאתי אחד כזה. התיישבתי לאכול עם כל עניי העיר. האוכל לא היה ברמה גבוהה במיוחד, אבל במצבי גם אוכל בלתי אכיל, אכיל.

    בטרם הצלחתי להשלים שלושה ביסי אוכל מלאים, נתקע לי האוכל בפה. סבא נכנס לאולם. איזה בושות. התכופפתי אל מתחת לשולחן. אחרי שתי דקות הוצאתי את הראש להציץ וראיתי אותו אוכל במרץ.

    תופפתי על רגלו של מישהו, הוא כופף ראש באדיבות. שאלתי אותו אם הוא מכיר את המבוגר שיושב בשולחן ליד הדלת. "בטח", הוא ענה, "זה אלחנן, הוא אוכל איתנו את כל הסעודות כבר עשרות שנים".

    פתאום הבנתי למה סבא התעכב אתמול לפני הסעודה. קלטתי גם למה הוא ויתר באדיבות על מנת העוף, אה סליחה, על מנת הנוצות. הוא היה שבע עד להתפקע. סבא איש חכם, הוא למד להתמודד לא רע עם אשתו המרעיבה.

    התפללתי שהסיוט הזה ייגמר כבר. ולשמחתי תפילותיי התקבלו. אחרי מעריב בבית הכנסת חזרתי לבית סבתא, בדרך הרהרתי מעט על האכזבה האדירה. "לא נורא", הרגעתי את עצמי, "בשבת הבאה נהיה בבית החדש שלנו, אשתי תפצה אותי כהוגן עם אוכל עסיסי וטעים".

    מה שקרה עכשיו כבר היה יותר מדי בשבילי. לאחר דפיקה מנומסת נכנסתי לבית של סבתא, וראיתי את אשתי יושבת מולה עם דף ועט, ורושמת את כל המתכונים שלה.

    התעלפתי במקום. השאלה הראשונה ששאלתי את רופאי כשהתעוררתי הייתה: "אתם יודעים אולי אם יש בית תמחוי בשכונת רמת-אלחנן בבני ברק?".
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: השנונה..., אימון- והנחייה בNLP, חיפאית!!!! ועוד 143 משתמשים146 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה על משוב שופע איזה כיף לשמוע
  • 123
    • א
    שיתוף - לביקורת האחרון שבעם
  • אוראל סולטן //
    • ואיש אשר
    מוקצה,
    עומד בבור
    ומת.

    ואיש אשר
    קבור בחול,
    מבלי קחת
    ותת.

    ואיש אשר
    נספו ימיו,
    כלו שניו
    ואַיִן.

    רואה גואל
    בפתח רן,
    ואין יוצא
    עדיין.

    ואיש אשר
    על החומה,
    מתפלל עוד
    לשובו.

    ואיש אשר
    עוד בדממה,
    טומן עצמו
    בתוך חוּבוֹ.

    ואיש אשר
    כבה יומו,
    ניחרה נפשו
    בקול חרון.

    תמה היאך
    אמרו העם,
    עד חטוף
    האחרון.

    מוקדש לחזרתו המהירה בעז"ה של רן גואילי בן טלי, החטוף האחרון.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מלכת אנגליה, R.V.K.A, מ. וויעדער ועוד 27 משתמשים30 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה! מחמם את הלב. טנקס(y):) תודה רבה!!! תודה! אגב, התלבטתי אם לפסק, ובסוף בזכות ההערות...
  • 939
    • א
    שיתוף - לביקורת כך גרמתי לשכנים הלֹוְוִים הכרוניים להספיק לדפוק בדלת
  • איש המילה הכתובה //
    • אני זוכר את הדפיקות בדלת ביום הראשון שעברנו לגור בדירה החדשה: את העוצמה, את הקצב, ואת ההפסקה בין סט נקישות למשנהו.

    מאז אותה דפיקה בראשיתית, בני משפחת לוי לא הפסיקו לדפוק ולהלוות: יש לכם חלב? אתם יכולים להלוות לנו ביצים, מיץ ענבים, מיונז, טונה?
    ואנחנו, באדיבות מופלגת, מזרימים תספוקת יום־יומית. וכך נסלל נתיב חד־סטרי של הלוואות.

    בהתחלה חשבנו שיום יבוא והם יתחילו להחזיר. אז חשבנו.
    בשלב מסוים החלטתי לרמוז: דחפתי להם לתיבת הדואר פתק בנוסח הבא: מהיום, במקום לדפוק כל כמה דקות לאסוף מוצר, תכניסו עד השעה 5 אחר הצהריים רשימה מסודרת, ונשלח אליכם עגלה עמוסה בכל טוב כחצי שעה לאחר מכן.

    אדון לוי הבין את הרמז, בדרכו החיננית. בשעה 5 הגיע הפתק, ארוך ורחב, כתוב בפונט צפוף וברשימה דו־צידית. ואנחנו מדברים על יום רגיל בשבוע, לא חמישי או משהו.

    לא אשכח את המקרה שבו ביקשו ללוות שמן, והיה לי רק בקבוק פתוח. מר לוי סירב לקחת מחשש ריבית. האיש פחד לעקוץ אותי בשלוש טיפות שמן קנולה, בעודו עוקץ אותי בהיקפים של מחסני חירום של מדינה.

    המצב רק החמיר. בבין הזמנים הם הצטרפו אלינו לכל טיול. ההסדר הרגיל: החוויה משותפת, התשלום עליי.
    ואז נפל לי רעיון גאוני: לקחת את משפחת לוי לטיול בסופר. חשבתי שירתק אותם להכיר תופעה מדהימה, שבה אנשים קונים לעצמם את מה שהם צריכים ואף משלמים על זה.

    המשפחה הלווה הכרונית התלוותה אלינו לטיול שאולי ישנה את חייה. הם עמדו נדהמים מול המדפים העמוסים בכל טוב. מסתבר שמעולם לא יצא להם לבקר במקום כזה. ההסתנוורות שלהם מהמבחר הייתה בלתי ניתנת לפיספוס.

    "כל אחד בא ולוקח מה שבא לו?", שאל אב המשפחה, בעודו בוחן את היבלות שעל פרקי אצבעותיו מרוב דפיקות אצלנו, וכחושב: למה פצעתי את עצמי כל השנים האלה.
    "אז מפה הבאתם את כל המוצרים שלכם?", המשיך להמטיר שאלותיו.
    "כן", עניתי. "הם לא צמחו אצלי בארון".

    אדון לוי התמלא אושר עד שהגיע לעמדת התשלום. שם לפת אותו עצב חד.
    "ומה עושים פה?", שאל בקול נוגה.
    "משלמים", עניתי. "יש כרטיס שמעבירים במכונה הזו, ואז אפשר לקחת את הדברים הביתה".
    "אהה, זה הכול", נרגע.

    מתברר שבשכונה הירושלמית העתיקה שבה גדל, שיטת הצריכה הייתה זו שהכיר. אבל הוא דווקא הפגין פתיחות לשינוי והכריז בקול גדול: ילדים יקרים, מהיום אנחנו קונים רק פה. בכל יום רביעי נבוא לקנייה שבועית ונקנה מה שבא לנו.

    וכאן החליט לסגור איתי חשבון: "עם כל הכבוד לרצון הטוב שלך, אצלך היו די הרבה מקרים שבהם נגמרו מצרכים ונאלצתי להתמודד עם החוסרים. כאן הם נראים לי הרבה יותר אחראיים".

    קיבלתי את העקיצה בכיף. אם זה אקורד הסיום של תיאטרון האבסורד, זה לגמרי בסדר מבחינתי.

    הימים שלאחר מכן היו עונג צרוף. השקט, אוי השקט, כמה נעימות יש בו. הגומה שנוצרה בדלת מרוב דפיקות התיישרה, והארונות, שהתרגלו להחליף תכולתם מדי יום, זכו לזמן איכות עם מוצריהם.

    נשמתי לרווחה. איזה מזל שלקחתי אותם לטיול הזה.

    ואז הגיע יום רביעי. הדפיקה המוכרת בדלת.
    משפחת לוי בהרכבה המלא, לבושים חגיגית.
    "אנחנו יוצאים לקנייה השבועית", בישרו ברון.
    "באתם לבקש את ברכת הדרך?", שאלתי נרגש.
    "לא. את האשראי בבקשה", ענו במקהלה.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: brachy 100, השנונה..., נאו ממש ועוד 151 משתמשים154 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מכירים?
    גרררררררררררררררררררר מעצבן! אבל מאוד אהבתי
  • 45
    • א
    שיתוף - לביקורת העיקר לאפשר לעצמכם להתבטא
  • א. פרי //
    • אחרי כתיבת שבע ספרים שחלקם לא הגיעו לציבור אלא לבודדים, כשעתיד ספריי הבאים לוט בערפל (לדעתי כמו כל סופר אחר כי כנראה כל סופר חש שעתיד ספריו לא ברור, זה תלוי בהרבה גורמים), אני מסתכלת על הדרך הזו ושואלת את עצמי מה יצא לי מכל זה, איזה ערך?

    הערך הוא שלמדתי לאפשר לעצמי לדבר, לכתוב ולהתבטא!
    אני לא חייבת להשתמש בזה, די לי שזה קיים אצלי.
    פחות רצוי לשתוק מתוך חובה בגלל תנאי חיצוני וכן פחות רצוי להתבטא כי אתה חייב להתבטא בגלל כורח.
    כל היופי זה להגיע למצב משוחרר תודעתי בו האדם יודע שהוא יכול להתבטא, ולהגיע לבהירות.
    קודם בינו לבין עצמו שיהיה שיח כנה, וגם להצליח להגיע למקום מכיל וחומל מאוד כלפי עצמו, כזה שמסכים לעצמו להיות לא מושלם.

    לא חייב להשתמש ביכולת להתבטא, וגם לא קל להגיע ליכולת הזו, ממש דרך חתחתים עבור אנשים מסוימים, ולאחר שמגיעים לשם אפשר גם לשתוק וזה בסדר, אבל כל עוד היכולת הזו קיימת, זה מבחינתי הישג מאוד משמעותי.

    פחות חשוב לדעתי עבור הסופר אם הספרים שלו נקראים או לא, כי זה סתם לופ שלא נגמר, אלא מה שחשוב זה לתת לעצמי את היכולת הזו להגיע לידי ביטוי, למצוא את הקול הייחודי שלי.

    באופן אישי היה לי קשה למצוא את הקול הייחודי שלי. הייתי מלאה בדעות קדומות כלפי עצמי(!) בשנאה עצמית, פחד מעצמי, שללתי את עצמי בגלל מגוון סיבות, חלקן צודקות.
    הדעות הללו כלפי עצמי הן שלי, לא גדלתי בבית ביקורתי באופן מיוחד, אלא אני בניתי אותן אצלי, התניות, ביקורת, בושה, חרדה, נתינת משמעות אדירה לסביבה ןהקטנת עצמי.

    לא אומר שיצאתי משם לגמרי.
    וגם לא אומר שצריך לצאת משם.
    אין לי בעיה עם קצת ביקורת עצמית, אבל שלא תגרום להימנעות מהגשמה עצמית.
    שלא תכבה את הפוטנציאל.
    *
    עברתי הרבה ניקוי פנימי של מידות לא נכונות, חשיבה לא נכונה, בחנתי הרבה מחשבות מחדש.
    האם אני באמת כל כך לא בסדר?
    האם אני באמת מזיקה ח"ו?
    האם העולם רע ח"ו?

    העולם הוא טוב.
    יש מנהיג טוב.
    תמיד.
    אני לא מאמינה ברע, אפילו לא בקמצוץ של רע.
    *
    האדם עיר פרא נולד.
    אני שמחה שהיה לי פחד להתבטא כי יש בי גם תכונת פזיזות והפחד להתבטא כנראה איזן את הפזיזות ומונע ממני והסביבה עוגמת נפש.
    *
    אני עדיין באמצע הדרך, יש לי הרבה דברים לתקן בתוכי.
    כמו לבסס את המקום שלי בתוכי באמת ולמצוא את המקום הזה, וכן ללמוד לתת בתוכי מרחב לזולת שזה גם מאתגר וחשוב לא פחות.
    אני יודעת שכמו שאני עוברת, כולם עוברים, זה מסע משותף של הדור הזה בדרך לזכות לטוב הנראה והנגלה לכולנו.
    אני מאמינה ונלחמת על הזכות להאמין בטוב כל הזמן, מעריכה את האנשים שנמצאים כבר שם, בתודעת אור וטוב, ומאמינה יותר מתמיד שכולנו צריכים להתפלל ולבקש שהעולם יזכה להגאל בחסד וברחמים.
    *
    כשסיימתי לכתוב את המאמר הזה ראיתי בתיבת המייל שרשימת תפוצה שלחה לי בדיוק מאמר בנושא הזה, זה נושא שמתחיל לצוף אצל כולנו, הרצון להפסיק לשתוק מתוך כורח ואילוץ, ולהגיע לאיזון בעניין הזה.
    • שכוייח!
    • תודה
    Reactions: CynicalExplorer, אוראל סולטן, המאושר! ועוד 3 משתמשים6 //
    0 תגובות
  • 306
    • חוה אייזן
    שיתוף - לביקורת סמל סטטוס
  • חוה אייזן //
    • סמל סטטוס- חוה אייזן

    אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת
    זֶה לַהוּמוֹר נִמְאָס, שׁוֹבֵר שְׁתִיקָה
    מְעַרְפֵּל הַכָּרָה מְסֻחְרֶרֶת
    כְּשֶׁמְּאוֹתֶתֶת "עַלְמָה בִּמְצוּקָה"
    מִשֶּׁמֶשׁ נוֹעֶצֶת מַבָּטִים עַזִּים
    בְּטֶבַע שְׂעָרִי
    בַּצֶּבַע לְעוֹרִי
    הַמַּאֲדִים עַד לְשַׁד מֵרְמָזִים

    אַל תִּרְאוּנִי שֶׁמִּדַּי מְשֻׁחְרֶרֶת
    זֶה הַלְּבַד חוֹגֵג, בּוֹדֵק גְּבוּלוֹת
    מְעַדְכֵּן גִּרְסַת "סְלִיחָה, מְמַהֶרֶת"
    כְּשֶׁמַּלְחִיצִים, יֵשׁ לָךְ זְמַן לְבַלּוֹת
    מִמִּשְׁפָּטִים נוֹטְפֵי פִרְגּוּן
    עַל אַרְנָק מְרַשְׁרֵשׁ
    אוֹ עו”ש מִתְבּוֹשֵׁשׁ
    הַמְּחַכֶּה לַשִּׁתּוּף הֶהָגוּן

    אַל תִּרְאוּנִי שֶׁכִּמְעַט רַק מְשַׁחֶרֶת
    זוֹ הַנּוֹאָשׁוּת עוֹשָׂה לִי תַּרְגִּיל
    הִיא מְכַרְסֶמֶת לִי בַּלֵּב וּמְסַפֶּרֶת
    שֶׁהַכֹּל סְבִיבִי מַמְשִׁיךְ כָּרָגִיל
    מֵהִלּוּךְ שֶׁנָּעוּץ בֵּין יְתֵדוֹת
    עַל חֲנָיָה
    שֶׁל הַתְנָיָה
    הַבּוֹלֶמֶת קִדּוּם מַעֲמָדוֹת

    אַל תִּרְאוּנִי שֶׁעֲדַיִן מִתְאַחֶרֶת
    זֶה הַזְּמַן שֶׁדּוֹחֵק בִּי לָזוּז
    מְאַיֵּם שֶׁיְּסַמְּנוּ, הִיא אַחֶרֶת
    כְּמוֹ תִּיּוּג עַל הַצֹּאן הַגָּזוּז
    מֵאֱמוּנָה שֶׁחוֹמֶקֶת מִתְּשׁוּבוֹת
    רַק תָּלוּי בָּךְ
    זֶה גָּלוּי לָךְ
    הַמַּפְתֵּחַ לְבָנוֹת מְעֻכָּבוֹת

    תִּרְאוּ אוֹתִי,
    אֲנִי יְקוּם
    לֹא רַק סֵמֶל סְטָטוּס מִתְהַוֶּה
    יֵשׁ בִּי חֵלֶק
    קְצָת עָקוּם
    אֲבָל עוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ
    וְהוּא שָׁוֶה




    התלבטתי לפני שהעליתי את השיתוף הזה
    אבל בסוף החלטתי שכן...
    בקצרה מאד מאד, הרקע לקטע- קרובה יקרה שעוד לא מצאה את זיווגה, כמה שנים אחרי שסיימה את לימודיה, ומפגש אחד עם חברה ישנה, ששאלה אותה- אז כמה בנות עוד נותרו בסטטוס שלך?, ערער אותה
    מוקדש לה ולכל בנות ישראל, שהן הרבה הרבה יותר מסמל סטטוס
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: msc613, מירי לנדמן, ;בינארית ועוד 32 משתמשים35 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    תודה רבה, גם על שימת הלב! אכן מבחוץ זה רק סטטוס אבל בפנים זה עולם ומלואו... תודה רבה על המשוב...
  • 312
    • ה
    שיתוף - לביקורת אני, מתיתיהו, ומלא ניסים
  • הווה פשוט //
    • בלילה צלצלתי לאחי, "יוצאים. חמש דקות אני אצלך, תרד כשאצפור".
    "לאן?" שאל אחי אחרי שכבר סגרתי.
    "לאן?" שאל שוב כשהתיישב לידי ברכב.
    לא כעס כשלא עניתי לו, הוא כבר מכיר אותי, התרגל.

    יצאנו מהעיר והתרחקנו אל תוך החשיכה, פניתי לכביש צדדי חסר עמודי תאורה העולה אל גבעה פראית.
    "לכאן" עניתי סוף סוף ועצרתי את הרכב ליד מישור מעושב נטול עצים המשתרע בפסגה.

    שכבנו על העשב, בפישוט ידיים ורגליים, כיפת הכוכבים התקמרה ועטפה את כל שדה הראייה.

    "ואו, מאות", אמר אחי, "אלפים אולי".
    "טריליונים" אמרתי. "צריך לצאת מאזור זיהום האור כדי להיחשף למראות האלה".

    "היום אחרי הדלקת נרות", התחלתי לספר לו בקול חרישי, "כולם הלכו לסלון לשחק ולאכול סופגניות, אני נשארתי מול הנרות יושב/שוכב על המיטה בחדרון הקטן והחנוק, עיניי נעוצות בנרות.
    לא יודע. אולי חוסר חמצן בחדר, אולי נמנמתי, אולי נכנסתי לטרנס היפנוטי, אבל השלהבות היו גדולות מתמיד וובהירות מתמיד, ובתוך אחת מהן ראיתי דמות פנים.
    היה זה מתיתיהו בן יוחנן.
    טוב, כנראה באמת נמנמתי. אבל את פניו ראיתי בבירור, והוא הביט בי ברוך, והתחיל לדבר אלי.

    דיברנו על ניסים.

    הוא סיפר על הנס הראשון שחווה בחייו. הוא היה ילד בן חמש ואביו לקח אותו אתו לעבודה.
    עם שחר יצאו ממודיעין, שש שעות היטלטל על הסוס מחבק את מתני אביו, עד שהגיעו לירושלים.
    בלשכתו של אבא בבית המקדש ראה מתיתיהו הקטן נס אמיתי.

    את הנס השני ראה כשיצאו לצפון לקנות משי לחתונה של אחותו. בדרך חזור הם עלו אל הר הארבל, לעשות את הלילה בביתו של ניתאי.
    שם, אצל ניתאי הארבלי, ראה מתיתיהו ניסים מופלאים, בגתות, בבורות המים, ובמטווה הפשתן, הברכה בבית הרבי שינתה את הטבע בכל פינה.
    נס שלישי התרחש למתיתיהו עצמו כשפגש באריה גדול במהלך טיול ביער בן שמן, ובין הסלעים גילה גומחה קטנה אליה הזדחל, והאריה שהיה, לפי השאגות, רעב מאד, לא הצליח להכניס את ראשו למחבוא של מתיתיהו, הוא רק דחק את כפו פנימה וציפורניו חרטו על ירך הילד חמישה פסים מדממים.
    במלחמה הגדולה ראה מתיתיהו, כמובן ניסים רבים, שהפעימו את ליבו וזעזעו את חושיו בכל פעם מחדש. אבל היום הוא צוחק.

    השלהבת הצהובה אדומה פיזזה סביב פניו הקורנים של מתיתיהו.
    היום הוא צוחק על כל הניסים הקטנטנים הללו.
    כשהוא נמצא עכשיו למעלה למעלה, מאחורי הקלעים של העולם. והוא רואה את הבימוי המדהים של עולם שלם הכולל מליארדי ניסים בכל שניה, ניסים מורכבים ומתוחכמים. הוא כבר שכח מזמן את המילה הזאת... "טבע". ואפילו שפתותיו שבח כמרחבי רקיע אין הוא מספיק להודות ולהלל על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות הטובות ניסים ונפלאות...

    "הם... הם מדליקים נרות..." לחש אחי אל פנורמת השמים המנוקדים ניצוצות מאופק לאופק.
    "השמים מספרים כבודו ומעשה ידיו מגיד הרקיע" אמרתי.

    "זאת החנוכיה השמיימית" אחי מלמל בהבנה.
    ושנינו התחלנו לשיר יחד:
    "הנרות הללו נדלקים על הניסים ועל הנפלאות שמתרחשים בכל זמן בכל מקום לכל אחד ואחד מאיתנו.

    כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת - השם אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: משיח נאוווו!, יראת שמימדיגע רעבצין, היו היה ועוד 44 משתמשים47 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בת.
    אולי בגלל השיר שיצא עכשיו "ניתאי הארבלי" של שמוליק קליין?
  • 256
    • א
    שיתוף - לביקורת אז מי ניצח בסוף?
  • אבינועם גולדברג //
    • ערב אחד הלכו החברים לשחק כדורסל, ואני, הגרוע במשחק זה, יצאתי לטייל בגפי בשכונת הוילות שבדרום העיר.

    היה זה לילה מהאגדות. ירח עגול, ענק ואדום, הציץ מבין גגות הרעפים החשוכים. העצים הגבוהים, מחודדי הצמרות, כמו חבשו לראשיהם כובעים סמוקים. ומי השלולית הגדולה שבוואדי, ריצדו באלפי ניצוצות בוהקים.

    מזג האוויר היה נעים, שופע אותה חמימות מלטפת הממיסה את גופך עד עילפון, המרככת את מחשבותיך לשתיקה פנימית, ומעלה חיוך ללא כל סיבה על שפתיך, על פניך, על כולך.
    מה נוח לה לנשמה להתרגש ולפרכס ברגעים כאלו, באיזו קלות נרעדת היא ומאבדת שליטה, כעלה נידף הטס ברוח פרצים מקיר לקיר, מקיר לקיר.

    הילדים קראו לה 'אגם', לשלולית הזאת. כך הייתה היא בעיניהם הילדותיות המציירות. המים המרופשים והאשפה הצפה בכל מקום, שלד המכונית החלודה שהזדקר עטוף ירוקת - 'אגם'.

    ישבתי על שפת המים, ונתתי למבטי לשוטט, אפשרתי לאוירת הקסם של הלילה להשרות עלי עצבות טמירה וכיסופים אל דברים נסתרים.
    צמא אדיר גאה בי, צמא אל הנשגב, אל הבלתי מושג.
    התמרדתי נגד התיפלות העגומה של חיי. האומנם לא אדע עוד לעולם?
    האומנם לא אבין אף פעם?
    ופרצתי בבכי תמרורים.

    שמעתי קול מאחורי.

    אדם עמד שם והתבונן בי. כשסובבתי את הראש, הוא התקרב כדי פסיעה ושאל: "הירח או השקט"?

    היה זה אדם מבוגר שלא הכרתי, תווי פניו היו מטושטשים, וקסקט משובץ כיסה את מצחו.

    "אתה בוכה בגלל הירח, או מרוב השקט"? שאל שוב.
    הייתי כה נסער שלא ידעתי מה לענות ומה לחשוב. קמתי ואמרתי שאני לא מרגיש טוב.

    התחלתי ללכת, והוא פסע לצידי.
    "אתה מרגיש טוב מאד", אמר, "טוב מאד אתה מרגיש".

    הוא דיבר אלי, דיבר בטבעיות, והסביר לי הכל.
    כל מה שהרגשתי הוא תרגם למילים, כל מה שצמרר את גופי, הוא הבין אף יותר טוב ממני.

    כשהוא דקלם לי שיר אחד של אבן גבירול. נשימתי נעצרה, הרגשתי שנפשי מפרפרת לצאת, היה נדמה לי שהירח בעצמו יחד עם צמרות העצים הארגמניים והאגם השחור והנוצץ מקריאים לי שורות מילים, שורות יפהפיות שאין כמותן.
    מילים שנכנסות לתוכי ויוצרות לי כנפיים.

    כשנפרדנו.
    בחצות בדיוק.
    עיניי המפוייסות זהרו בהשלמה.

    לא אבין אף פעם
    לא אדע לעולם

    ודבר זה עצמו
    הוא הנפלא מכל.


    פגשתי בחברים החוזרים מהמשחק, מכדררים על המדרכה, מוסרים זה לזה.
    "נו מי ניצח"? שאלתי אותם.
    "אף אחד. המגרש היה נעול".

    "ואילו הוא היה פתוח מי היה מנצח"?
    "מאיפה נדע"? משכו בכתפיהם.

    "ואיך ההרגשה כשלא יודעים"? הקשיתי.

    זרקו בי מבט מבודח, "תגיד, קרה לך משהו"?

    "כן!" עניתי.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מ. וויעדער, CynicalExplorer, משקיפה מהצד ועוד 29 משתמשים32 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בת.
    ואו
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה