קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 15
    • א
    שיתוף - לביקורת והאמת
  • א. פרי //
    • והאמת – שלא צריכים לקבל אותנו,

    אלא אנחנו צריכים לקבל את כולם.

    *

    אף אחד לא צריך לקבל אותנו

    אף אחד לא צריך להתייחס אלינו

    אף אחד לא צריך לתת לנו הערכה



    כי אנחנו,

    זה אנחנו.



    הפתרון לא 'הם'.

    אלא בי.

    אני צריכה לקבל את כולם.

    את ההוא...

    ואת ההיא...

    ואת.. ואת...

    אני צריכה ללמוד לקבל את כולם.



    כי אני זו שדוחה את העולם,

    ולא העולם דוחה אותי.



    אני זו שהוצאתי את עצמי מהעולם

    ולא העולם הוציא אותי.



    אף אחד לא יכול להוציא אותי

    אם מישהו מוציא אותי

    זה כי הוא דוחה את עצמו.

    כי משהו בו נפרד.



    כולנו אחד

    ולכולנו מגיע לחוש

    חלק מהעולם.



    וזה בידיים של כל אחד

    לא לדחות את עצמו

    לא לדחות את הזולת, בתוכו.

    כי זה האדם,

    כי זה העולם.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אביגלוש, אוראל סולטן ו-צביה ר.3 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    אהבה כמה רצינו אותך, אהבה כמה ייחלנו לך, אהבה כמה שנאנו את השנאה כמה הסתכסכנו כמה נלחמנו כמה...
  • 243
    • R
    שיתוף - לביקורת זה לא אותו הדבר!
  • rrrrrrrrrrrrrr //
    • נכתב ע"י עידו לסרי:
    עמית סגל: פסטיבל נובה שמחת תורה תשפ״ד חוף בונדי חנוכה תשפ״ו הקורבנות אותם קורבנות, הרוצחים אותם רוצחים, המניע אותו מניע והשנאה אותה שנאה.
    לחצ/י כדי להרחיב...


    קדושי חנוכה תשפ"ו, קדושי שמחת תורה תשפ"ד.
    ככה, עזבתם אותנו.
    מסיבה.
    המוזיקה רעמה עדיין, מכתיבה את קצב הלב של הרוקדים, כשראיתם את מלאך המוות ושליחיו.
    העצים סביב שמרו על צבעם החי, ואתם החוורתם, ותכף ודם צבע את בגדיכם בגוון של מוות.
    הם המשיכו, העצים, לקלוט פד"ח חנוק, רווי אימה, ולפלוט אותו בדמות חמצן טהור.
    אלו הרֵאות שלכם, שברגע אחד פסקו מלנשום אותו.
    ככה, בבת אחת, מצאתם את עצמכם בגיהנום.
    יריות. צרחות. "שמע ישראל!" לרוץ. לא משנה לאן. לאן שתשֹאנה אותך רגליך; כל עוד, תשאנה.
    וככה, מתחת לרכבים החונים המשמשים לכם כמחסה, בינות לחברים ובני משפחה, הבטתם בחורבן המתחולל לנגד עיניכם.
    משטרה; בטחון; הצלה. כלום.
    אתם, והוא יתברך.

    וככה שכבתם, ואולי דם נטף מגופכם, ודאי מליבכם השותת.
    והבטתם במוות המתקרב, ומבעדו נשקף עולם אחר.
    שכר ועונש, תכלית וסיבה.
    ומכח אותה ראיה, חייכתם.
    ולחשתם, או שמא צעקתם:
    "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד".
    ולרגע נדם העולם.

    טל, נעמה, נמרוד.
    שנתיים וקצת, שאתם חולקים מדור עם קדושי ישראל מכל הזמנים. קרוב-קרוב להקב"ה.
    ופתאום מופיעים הרב אלי, הרב יעקב, ושאר הקדושים. שפתותיהם הטהורות עוד מרננות בשמחה של קדושה, והם סוחבים אתכם לריקוד חבד"י משמח לב. המסיבה, הלוא, בעיצומה עדיין. ימי החנוכה.
    בכנות, תסתכלו לי בעיניים, בנים ובנות אהובים,
    אתם לא מקנאים בהם?
    ספרו לעמית סגל, ספרו לו בעצמכם ש
    לא, זה לא אותו הדבר.

    "נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה".
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: AVITALLL, אוראל סולטן, אושר:) ועוד 19 משתמשים22 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    @נכון מאוד תודה רבה על המענה המפורט והמושקע. החכמתי. @ח.ד. וחלק תודה גם לך. @rrrrrrrrrrrrrr...
  • 2 2K
    • א
    שיתוף - לביקורת סופגנייה ממולאת בנקמה מתוקה
  • איש המילה הכתובה //
    • זו הייתה ההבטחה הכי מקוימת בחיי.

    זהו, אי אפשר יותר להסתובב בעולם כמו ערמת אבובים. הבטחתי שאחרי החגים אני בולם את הפה, ועמדתי בזה כמו גדול.

    התנזרתי מכל מה שטעים, עסיסי ומזמין, ודבקתי בתזונת עזים – חסה, גזר, בצל ונבטים.

    זה לא היה קל בעליל, לאורך כמה חודשים ליחכתי עשב בחוסר חשק מובהק, כמו ילד בן שש שכופים על שיניו את הקשה של הלחם.

    אבל הייתי נחוש מאוד לחזור למשקל שירגיע את הרופא המודאג.

    התוצאות לא אכזבו. הקילוגרמים השמנמנים ומדושני העונג נמלטו מורעבים בזה אחר זו מהגוף, שהפך לאכסנייה לא אטרקטיבית מבחינתם. הם נסו על נפשם יחד עם המוגלובין ושמחת החיים שלי. הייתי סוף סוף רזה יחסית, אבל רעב ועצבני באופן קבוע.

    הדיאטה הזו יכלה להמשיך לנצח, לולא הקונדיטוריה האכזרית שנפתחה לי מתחת לחדר השינה. וכמו כדי להכעיס, ארובת התנור העלתה את ריחה המשכר בכינון ישיר למיטה שלי.

    גם במהמורה הזאת עמדתי בגבורה עילאית, עד ראש חודש כסליו, אז נכנס נשק בלתי קונבנציונלי לשדה המערכה: הסופגנייה!

    המאבק היום-יומי היה נוראי. הכי קשים היה הלילות הארוכים והרעבים, בהם טיגנו בקונדיטוריה את הסופגניות בששון. שמעתי היטב את ה – פססססססס של הטיגון, והריח מטריף החושים הוטח באפי ללא רחם.

    בשלב הזה הבנתי שכדי לצלוח את זה, אצטרך למהלכים לא שגרתיים. בלילה הבא הלכתי לישון עם אטב על האף. התעוררתי כאשר ארבעה כונני 'איחוד הצלחה' מנשימים אותי במרץ. 'רעיון לא טוב' הם הזהירו אותי לגבי הלילות הבאים והלכו.

    בלילה שלאחר מכן הזעקתי את משרד הבריאות בטענת 'מפגע בריאותי בסביבה'. במבט מסופק ראיתי את הפקח חמור הסבר נכנס לקונדיטוריה, אלא שאחרי ארבע דקות הוא יצא ממנה מחויך ומשוחד עם שקית מלאה בסופגניות טריות.

    זהו. נשברתי. איני יכול עוד. רצתי לקנות לי סופגנייה אחת. בחרתי לי את הגדולה ביותר, וזחלתי החוצה מובס ומושפל כמו מג"ד בחמאס שמרים דגל לבן.

    נתתי ביס הגון בזווית הכי מזמינה, ומשם חתרתי כל הדרך אל הריבה. כל ביס שלא הפגיש אותי עם האדום המתפרץ, שבר אל ליבי. אך לא התייאשתי, הקונדיטורים הטובים יודעים להטמין את הריבה דווקא בביס האחרון, כדי לבנות מתח ולמצות את חוויית הציפייה, הסברתי לעצמי.

    הביס האחרון היה טראגי. ניגשתי אליו בהססנות ובחשש אדיר. ביס אחד קטן הפריד בין שיחוק מטורף, לעוקץ הקולינרי הכי גדול שהיה כאן מאז נזיד העדשים של עשיו.

    ואז התברר הגרוע מכל, אין ריבה!

    בזעם בלתי עצור התפרצתי על הקונדיטור "מה זה הדבר הזה שאין ריבה? השתגעת? סתם שברתי את דיאטת חיי?" הטחתי בו בכאב.

    במקום להרגיע, הוא נתן לי את התשובה הכי מקוממת שיש: "אני מאמין שעיסת הסופגנייה ראויה מספיק לעמוד כיצירה קונדיטורית מפוארת בפני עצמה. הריבה גוזלת את תהילת הסופגנייה ופוגעת בטוהר של המאפה המקודש" הסביר במבטא צכפתי מתפלסף ומרגיז.

    איזה מין חוצפן. במקום להתנצל ולהתחנן לסליחתי, הוא מטיף לי על אג'נדות קולינריות מצוצות מהאצבע. אני אראה לו מה זה.

    למדתי את הרגליו של הקונדיטור המלומד, ומצאתי שיש לו חולשה גדולה מאוד להערינג. בכל יום שישי הוא קונה ב'מעדניית קוראי עונג' שבקצה הרחוב, מספר קופסאות הערינג משובח.

    יוחאי בעל המעדנייה היא ידיד ותיק שלי, וככה רקמנו יחד את מזימת הנקמה.

    באותה שבת אירח מר אג'נדה הרבה אורחים, והוא רכש כמות גדולה של קופסאות הערינג.

    ביום ראשון נסגר המעגל מבחינתי. הקונדיטור התפרץ למעדנייה עם וורידים בולטים במצח "השתגעת?" צווח "מכרת לי קופסאות בצל בשמן בלי גרם אחד של הערינג! איזה בושות עשית לי עם אורחיי הנכבדים".

    ואז יצאתי ממחבואי כדי להשיב לו בחיוך רחב "אני מאמין שהבצל ראוי מספיק לעמוד כיצירה קולינרית מפוארת בפני עצמו. הערינג גוזל את תהילת הבצל ופוגע בטוהרו המקודש".

    למרבה האבסורד, לאחר ההתגוששות האכזרית הזו, חזרתי אני לדיאטה ולתזונת הבצל שלי, ואילו הקונדיטור המתחכם שב להזריק ריבה בסופגניותיו.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: brachy 100, השנונה..., חיפאית!!!! ועוד 106 משתמשים109 //
    37 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    משך
    משך
    אופס. לא שמתי לב. איך הגעתי לאשכול הזה?... נראה לי מקישור בשרשור חדש. תודה על ההערה. אגב, אפילו...
  • 138
    • ה
    שיתוף - לביקורת היום כאן, ומחר...
  • הווה פשוט //
    • הָרַכֶּבֶת מַחֲלִיקָה, בְּשֶׁקֶט חֲסַר תְּנוּדוֹת.
    נוֹפֵי חַיִּים מַחְלִיפֵי-צֶבַע, טָסִים בַּחַלּוֹנוֹת.
    תַּחֲנָה אַחַר תַּחֲנָה הַנּוֹסְעִים מִדַּלְדְּלִים.
    וְאֵלֶּה שֶׁיָּרְדוּ, כְּמוֹ בּוּעוֹת סַבּוֹן עוֹלִים.
    מִסְתַּתְּרִים מֵאֲחוֹרֵי יְרִיעַת עֲנָק קְמוּרָה.
    לְהַשְׁכִּיחַ בְּצָהֳלַת-תְּכֵלֶת, אֶת הַקֵּץ הַנּוֹרָא.
    וּבַלֵּילוֹת עֵינֵיהֶם נוֹצְצוֹת לָנוּ מִן הַחֹרִים.
    שׂוֹחֲקִים הֵם לְמַרְאֵה רָאשֵׁינוּ עַל הַכָּרִים -
    רוֹקְמִים לָנוּ תָּכְנִיּוֹת יָפוֹת וַחֲלוֹמוֹת וְרֻדִּים.
    בְּעוֹד צִלְצוּל מַכְרִיז: 'תַּחֲנָה הַבָּאָה יוֹרְדִים'.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: פרפרזה, skeptic, אבינועם גולדברג ועוד 17 משתמשים20 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הווה פשוט
    נכון יש משהו ילדותי בחרוזים האלה. סגנון מלאכותי ומאולץ, משהו כמו: אנשים סובלים/להשם מתפללים/ואז...
  • 21
    • ע
    שיתוף - לביקורת הנר הארוך
  • עידו לסרי //
    • הצעדים הטביעו חותם בספק בוץ ספק שלולית ברחוב הזר,
    נמתחתי בפיהוק אך בסיפוק למרות השעה המאוחרת יחסית למקום, מתוך החשיכה נראו עוברי אורח מתהלכים מכאן לשם, אנו אינם כמוהם שהם מטילים את פסיעותיהם לחינם אלא כל דרכינו נמתחו לשם מצווה, כיצד? אלא שהייתי אני ורעייתי נתונים בניכר ובתוך כך העריב שמשו של יום ואנו נתונים בחנוכה ונרות להדליק אין, נחפזנו ברחובות הבירה וביקשנו נרות אך נמצאו רק נרות אידיהם שגנות היא לנו להדליק בהם, לבסוף נמצאו נרות שעווה ארוכים בפאתי העירה, המוכר מלמל דבר מה בשפתם ואני לא הבנתי מאומה על אף שניב מניבי שפתם עולה בפי אחינו החסידים, מכל מקום נוהג אני מנהג אבותי שנטלו להם את לשון הקודש ואינם מטמאים את פיהם בשפת העמים.
    כשהנרות נטמעו בחיקי, עשיתי את דרכי אל האכסניה, הלבנה נתמעטה ואף אם היא חוזרת ומאירה, עדיין עננים מחפים אותה ומונעים אותנו מאורה,
    האכסניה הישנה קיבלה את פני במבט שיש בן מן השעמום ואני נחפזתי אל המדרגות הישנות המובילות אל החדר ששכרתי מן העכו"ם,
    החדר היה מוסק היטב כיאה לחורף העז ואני ניגשתי אל החלון והחילותי מתקין את הנרות, איני יודע מדוע האריך הנכרי את נרותיו כל כך,
    לכשהדלקתי בברכה נחפזה רעייתי אל החלון ואחזה בראשה לאמר - הן מצויים אנו בקומה רביעית ואפשר שנרותיך רחקו מן הארץ ביותר מעשרים אמה,
    נתקפתי בחרדה גדולה וגופי התחיל מרתת כשהוציאה רעייתי מבין כליה את מד המרחק האלקטרוני שנשלח בהזמנה מאליאקספרס ומדדה את המרחק בין להבת הנר לקרקע, נתחשב המרחק לזעיר היתר מעשרים אמה,

    בצר לי טלפנתי לרבי הספון בטח בעיר הקודש ונתמהמה מלענות, לסוף השעה חזר אלי רבי ונצטער אף הוא באותו עניין עד שננער ושאל ממני לאמוד שוב את המרחק ונמצא זעיר פחות מעשרים אמה ופליאה רבה אחזה בי, אמת שידעתי שבאותו הזמן שחלף נתקצר הנר ונכנסה הלהבה לתחום עשרים אמה אך באותו העת נטרדה מחשבתי,
    נפטר ממני רבי לשלום ועוד כפל לי ברכה על ברכתו.
    נעמדתי ממקומי ושוררתי זמר 'הנרות הללו' ששמעתי בבית אבי ואפשר ששמע אף הוא בבית אביו וכן הלאה.

    (הסיפור לא אירע במציאות ואין ללמוד ממנו הלכה).
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, צביה ר., שירת הכוכבים ועוד 2 משתמשים5 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    איזו כתיבה מענגת!
  • 153
    • R
    שיתוף - לביקורת זאת'י מאתמול
  • R.V.K.A //
    • ליל ראשון של חנוכה. הקורונה בעיצומה, ובימים קרים אלו הסכנה להדבקות אף עולה.
    גשם עז ניתך ארצה, שוטף אספלט אפור ומלוכלך. מי היה מואיל בטובו לעשות את העבודה השחורה הזו אלמלא הגשם? אלוקים יודע.

    חנות החד פעמי הקטנה שקקה אדם. מספר המרצפות המנוקדות שחיפו על הרצפה, היה מעליב ביחס לכמות האנשים שבה. שירה, אחראית משמרת ממושקפת, תזזה בין אישה לרעותה, מחווה דעה על שילובי צבעים מרהיבים לעריכת שולחן עבור ערב לביבות משפחתי ומגבש. וכמובן, לא שוכחת חלילה להזכיר לכל המי ומי - 'מי שעדיין לא שם לב, השלט בדלת הכניסה ברור דיו. אין כניסה בלי מסיכה!'

    נס שהתווספה למערכת עובדת חדשה. פשוט נס חנוכה. מי חשב שיהיה כזה עומס - אם כל השנה, על כל חגיה, החנות המתחרה שלהם עוקפת אותם בפער בהשגת יעדים. ושלא תטעו - בחנות שלהם מייבאים את המוצרים הכי הכי טובים! פשוט המתחרים השקיעו יותר בפרסום.

    הנה היא באה לכיוונה, כנראה בדיוק צריכה אותה.

    "יעל, נכון?" שירה מוודאה עם העובדת החדשה שמתקרבת אליה ובידיה סט צלחות תכול. "הראש שלי לא עובד בלחץ המטורף הזה". היא מתנצלת על השאלה המטופשת.

    "כן". יעל מחייכת. "הכל טוב. יש לנו עוד כזה במלאי?" היא מרימה את הסט, מנופפת בו.

    "וואו, כל מה שעל המדף נגמר?" ברוך הוא וברוך שמו. שושי המנהלת תשמין מנחת. ספק אם תעבור בין המשקופים הצרים. "אני אבדוק במחסן אם נשאר עוד. ו... יעל". שירה עוצרת אותה רגע מלהסתובב אל עבר הלקוחה שממתינה בקוצר רוח לתשובה. "רוצה לצאת איתי להפסקת צהרים? יש עוד שלושה בנות. הן תסתדרנה". היא קורצת. מעניין להכיר אותה יותר, נראית בחורה לעניין.

    "בטח!" יעל מאשרת בשמחה אמיתית. למה לא. לשבת לאכול לבד אף פעם לא כל כך נחמד.

    ---

    "אז איך את מסכמת את העבודה?" שואלת שירה את יעל לאחר שהתמקמו שתיהן סביב שולחן האוכל בחדר הפנימי.

    "האמת בסדר". יעל נוגסת בכריך עשיר מעשה ידיה. אמא כבר מזמן לא מכינה לה. אין לה כל כך כח. "ואת, אחלה אחראית". מחזירה לה קריצה על מקודם.

    שירה צוחקת, צלחת הפסטה שלה לקראת סיום. "תודה. זו העבודה שלי כבר שנים אז חסר לי לזייף".

    "אה, וואו. כל הכבוד לך". יעל מדברת קצר ותמציתי. מסתוריות ובגרות מעבר לגילה נלוות לעיניה של יעל, ומעלים בשירה סימני שאלה לפשרן.

    רגע לפני שפצתה שירה את פיה שוב לשחרר את השאלה הבאה, נפתחה הדלת שמאחריה. היא הסתובבה. אביגיל, עובדת בעלת וותק של מספר שנים, עמדה נסערת בפתח.
    "כן?" בטח לקוח עם דרישה מסוימת, חוסר במלאי או תקלה בקופה. ברקע נשמעו צעקות, גורמות לשירה לפקפק בהשערותיה.

    "עוד פעם האישה המסכנה ההיא". אביגיל נושפת בתסכול. "היא פשוט חופרת! אמרתי לה לצאת מאה פעם אבל אין עם מי לדבר!"

    "זאת'י מאתמול?" שירה מקווה שלא. אין לה כוחות לאנשים מהסוג הזה.

    יעל מכחכחת בגרונה, משתנקת באמצע הביס. הצעקות מבחוץ נשמעות לה מוכרות מדי. רק-לא-זה. שירה מסתובבת אליה, שואלת אם היא בסדר. היא מהנהנת לחיוב, מרכינה ראש. אסור שיראו שהיא חיוורת.

    "כן, היא. עוד פעם בלי מסיכה". אביגיל כועסת ממש. למה אנשים כאלה חסרי אחריות? זו ממש סכנת נפשות! "ועוד איך היא קוראת לי ליד כולם? בחורה עזת פנים. אני. בחורה. עזת. פנים". ידיה נקפצות לאגרופים.

    שירה קמה ממקומה אל עבר הלוקיישן. היא תשים לאישה הזו סוף אחת ולתמיד. אביגיל כמעט ורצה אחריה, מפנה אותה לכיוון הנכון. יעל נותרה קפואה במקומה, רעש מחריש אזניים תוקף אותה, לחץ בחזה.

    "הנה היא". מצביעה אביגיל. "תראי עוד איך היא ממשיכה לעמוד על שלה בצעקות על שילת. אישה משוגעת".

    ממקומן ראו השתיים את שילת הקופאית, עומדת חסרת אונים. "את חייבת לשים מסיכה גברת, זה נוגד את החוק".

    "מה את אומרת". קולה של 'זאתי מאתמול' גבוה מאד, וטון דיבורה מזלזל. "מעניין לי ת'סבתא. אמרתי לך שאסור לי לשים מסיכה!"

    "הי הי הי גברתי". שירה מפציעה מאחוריה. כל ההצגה הזו לא לעניין, לקוחות יברחו מהחנות. "זה לא הטון ולא המילים המתאימות לחנות שלנו. אם לא טוב לך עם הכללים, המתואמים עם החוק יש לציין, פשוט תצאי מהחנות ואל תחזרי לכאן. יש מספיק מקומות לקנות בהם חד פעמי".

    "את לא תדברי אליי ככה". טון דיבורה של הגברת עדיין בדציבל מכובד, אך מיתריה רועדים ודמעות עלו בעיניה. "אסור לי לשים מסיכה. אני יכולה להיחנק. את רוצה לחנוק אותי? זה מה שאת רוצה!" היא מתנשפת, דמעותיה זורמות. "את משתפת איתם פעולה!"

    שירה התבלבלה. לזה לא ציפתה. "סליחה גברתי, על מי את מדברת?"

    "את יודעת טוב מאד על מי אני מדברת". האישה לא נרגעה. חלק מהאנשים סביבן הידק את טבעת החנק הסוגרת עליהם, והחלק השני התרחק, רגיש לסטואציה. "בטח יעל ספרה לך, נכון? היא גם לא מאמינה לי. היא אומרת לי שאני עושה לה בושות. שאני אמא רעה. היא שונאת אותי". היא ממש בוכה. היא רק רצתה לבקר את יעל בחנות החדשה שבה היא עובדת. לאחל לה בהצלחה ולהביא לה שוקולד. למה היא נגדה גם כאן?

    יעל. העובדת החדשה. ההתנהגות המוזרה שלה בחדר האוכל.

    זו אמא שלה.

    האגרוף שקבלה שירה לבטן היה מוחשי. אביגיל שלידה פערה את פיה בהלם, ושאר העובדות שנכחו בסיטואציה נבלעו אל תוך עצמן. לא שמענו לא ראינו.

    האסימון אצל שירה החל לרדת לאט לאט, והיא התקדמה אל עבר חדר האוכל במהירות. רוצה להתנצל, רוצה לוודא, רוצה לדעת.

    הפתק המאולתר שמצאה מונח ברישול על יד חצי הכריך של יעל, הפיל לגמרי את האסימון ברעש מחליא.

    "גם אם אמא שלי היא חולה בנפש, זה לא אומר שהיא לא בנאדם.
    לכאן אני לא אחזור יותר.
    היית מדהימה שירה, אני יודעת שזו לא אשמתך".

    ---





    נושא כאוב מאד לכתוב עליו, אבל גם נורא חשוב🙏
    כתבתי     מאמר באותו הנושא, למי שמעוניין לקרוא ועוד לא קרא. והלוואי ותעלה המודעות קצת יותר.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: אוראל סולטן, שקדי, Shimshonon ועוד 15 משתמשים18 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    לי אישית זה מפריע, אבל כמובן שזה לא אומר כלום...
  • 33
    • ש
    שיתוף - לביקורת ואם כל הכוכבים יפלו
  • שירת הכוכבים //
    • השמיים היו שחורים, אטומים.
    עשרות כוכבים נצצו עליהם, נקודות של כסף.
    הגבעה הייתה חשוכה וסחופת רוחות. ללכת בה בשעות הלילה לא היה קל.
    על סלע אבן גדול בקצה העליון של הגבעה ישבה דמות עטופה במעיל.
    ידיה היו נתונות בכיסיו, וראשה כוסה בכובעו. רק מעט קצוות שיער ארוכות ובהירות ברחו מן הכובע, התעופפו ברוח אנה ואנה.
    מרחוק ילל תן, ויללתו התמזגה ביללת הרוח הגוברת.
    כוכב נפל אי שם בשמיים.
    הדמות ניערה את ראשה בתוך הרוח. "ואם כל הכוכבים ייפלו?".
    הרוח נשבה למולה, התחזקה ונטלה את אותיות השאלה, הותירה רק סימן שאלה אחד גדול.
    ענן כהה מקצה השמיים החל להסתיר על הכוכבים, הם ניסו לנצנץ מבעדו וכשלו.
    הדמות נעמדה על רגליה.
    שריקת הרוח הייתה מחרידה, החרישה את האוזניים. העננים כיסו את רוב רובם של הכוכבים.
    'זה מה שיקרה' לחשה הרוח אל מול הדמות, ובבת אחת הותירה אותה שם לבד.
    שקט שרר על הגבעה, החושך עטף אותו אליו בקור.
    כשקרן שמש הגיחה מן המזרח, נגעה בגבעה חלושות כבודקת את שיקרה, הייתה הגבעה ריקה.
    בין השיחים היה תקוע צעיף חום בודד.


    הקטע נכתב בבת אחת ובלי שום הקשר כלשהו. הייתה לי התלבטות אם להעלות אותו באשכול 'קשקשתי את זה פעם' אבל מכיוון שלא קשקשתי את זה כל כך פעם, החלטתי להעלות בנפרד.
    התלבטתי גם אם לערוך אותו קצת, והחלטתי שיש יופי בקטע כפי שהוא, גם אם אפשר להשתמש במילים מדוייקות יותר ובניסוחים יותר טובים.
    מעניין אותי מה דעתכם בנוא, האם יש יופי בקטעים לא ערוכים בכלל שנכתבים בפרץ של השראה, או שכל קטע ספרותי צריך לעבור עריכה מינימלית כדי להיות קצת יותר מסודר?
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, R.V.K.A, T;) ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    קטע חי וסוחף! הרגשתי ממש בסרט! ולשאלה- לענ"ד, יש קסם בקטעים שיד אדם לא נגעה בהם. עריכה ועיבוד...
  • 318
    • נ
    שיתוף - לביקורת חקירה סמויה של שרוליק.
  • ניק 3810 //
    • הכן, שמי הוא שרוליק, אך לא שרלוק, ובחסדי שמים אינני הומלס, וגם אם הייתי הומלס, אזור התעשייה נשמע לי קצת פחות נעים לבילוי.

    אבל יום אחד, (אפילו ששמי אינו... ושאינני... וגם אם הייתי...) הגעתי לאזור התעשייה.
    למה?! (הרי שמי אינו...) הכל בגלל העבודה שלי, (כי אם לא הייתי עובד, הייתי הומלס ואז...) עבודה שהרבה זאטוטים למיניהם חולמים ומשוררים עליה בבקרים ובלילות.
    יש לי אוטו, גדול ולא ירוק, אני נוסע אתו רחוק (תלוי לפי נקודת המשלוח של אותו היום) בבוקר אני נוסע, בערב אני שב, ואני מביא לכולם חלב גבינה ו... לא, לא ביצים, אלא לְבֵנִים, או בשמם הנוסף גִּילוֹת,

    באותו היום, נסעתי בתחילת הבוקר, לאזור התעשייה, ההזמנה היתה לא פחות ממאה ארגזי לבנים, המלגזה העלתה על המשאית שלי את הארגזים, ואני יצאתי לדרך,
    הגעתי ליעד, פרקתי את הסחורה מהמשאית ונכנסתי לתוך המפעל הגדול שעמד מולי, אחד העובדים הכווין אותי, סימן לי היכן לפרוק את הסחורה, חתם היכן שצריך, ו... זהו עליתי חזרה על המשאית, והתכוננתי לצאת לדרך.

    אבל אז נזכרתי, ששמי דומה לשם של ההומלס המשועמם, נאבך לא עבד, והיה לו זמן לכל מיני חקירות מוזרות.
    לי אין הרבה זמן, אבל תסכימו איתי שמשלוח של מאות לבנים למפעל נילונים, מעט הרבה חשוד, מסקרן, מתמיה.
    וכך או כך, ירדתי במהירות מהמשאית, נכנסתי לקיוסק הראשון שעמד מול פני, קניתי את החומר של רואה ואינו נראה וכנסתי לתוך המפעל.
    ברגע הראשון, כמעט נרדמתי בעמידה, מקום משעמם לחלוטין.

    אבל חוש הריח שלי לא בלבל אותי לרגע.
    וכך או כך מצאתי את עצמי פוסע אחר כמה עובדים שסחבו ארגזי לבנים.
    הם ירדו איתם לקומות התחתונות.
    עד שהגיעו לדלת גדולה, עליה היה כתוב מעבדת ניסויים, (לתיאום ביקורים וסיורים ...)

    נכנסתי לתוך המעבדה - גם כן מקום משעמם.
    אבל כשמקדתי את מבטי, פשוט נכנסתי להלם.
    הפועלים הורידו את הארגזים על הרצפה והחלו למלאות שקיות עם הלבנים.
    ואז הכריז אחד הפועלים, "הניסוי מתחיל"

    אחד הפועלים הרים את השקיות ופשוט פתח בריצה.
    הפועל הבכיר צעק לעברו תחשוב כאילו עוד שניה האוטובוס בורח לך.
    ואז זה קרה.
    אחת השקיות נקרעה והלבנים נפלו ממנה מתפצחים על הרצפה, מתיזים את דמם היוקרתי לכל עבר.

    מחיות כפיים סוערות נשמעו בתגובה מצד הפועלים.
    בעוד הפועל הבכיר צועק לשני.
    כמה עובי השקית שנקרעה?
    רוץ לפס יצור ותגיד לאחראי שם, יש חסד הזמינו משלוח של שקיות.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: הווה פשוט, רצתה, עץ יפה ועוד 33 משתמשים36 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    משך
    משך
    בשמחה. (מצטער, לא התכוונתי), זה היה ממש בטעות. כמובן. מטרה נעלה וראויה. נ.ב. עוד כמה הודעות...
  • 102
    • א
    שיתוף - לביקורת התרבות שלנו היא תורה והיא צריכה להאיר את העולם כולו
  • א. פרי //
    • לאחר מסע שלם של תהיה סביב המקום שלי.
    האם אני חשובה?
    האם אני שווה?
    האם יש לי שליחות?
    יש לי תפקיד?
    אני צריכה שיראו את האומנות שלי?
    אני צריכה להשפיע?
    צריכה להיות בשקט?
    אמורה להיות מושלמת וליצור יצירות מושלמות?
    צריכה להתבייש במי שאני?
    מה נכון?
    *
    אז לאחר מסע ברורים מול עצמי מצאתי את עצמי אומרת:

    אני מקבלת את זה שלכל אחד יש תפקיד וגם לי.
    אני צריכה להכנע לזה שגם לי יש תפקיד. אני מוכנה להקשיב לעצמי, לא להתבטא כשצריך ולבצע את תפקידי כשצריך. אני מוכנה לעשות הכל למען רצונו של בורא עולם בעולם ומוכנה להסכים לעשות ולפעול ומחכה שה' יכוון אותי בדרך.
    אני מבינה שצריך להכנע, לקבל השראה ולצאת איתה לאור, ולהגיד שהכל ממנו ושהוא רוצה בי ובכל אחד ואחת כשותפים.
    אני מבינה שהמחשבות, הרצונות, המניעות, הרעיונות, החרדות, הכישלונות הניצחונות הם כולם של בורא עולם, מוכנה להכנס ולקבל על עצמי את העובדה הפשוטה שה' רוצה שנפעל ונעשה וניצור.
    מה הוא רוצה?
    הוא מכוון כל אחד בדרך משלו.
    אבל אני מוכנה להכנס לתודעה הפשוטה שהכל זה ה' וצריך להתעלם מכל הקולות האחרים.
    שפשוט צריך לחפש דרך להשפיע טוב על העולם.
    אם בלימוד, בעשיה, בשתיקה, בתפילה, בתיקון מידות ובכל דרך אחרת.
    וכל מה שקורה זה כלים שאמורים לכוון אותנו בדרך.
    *
    למה זה חשוב מבחינתי?
    כי אני נתקלת בכל כיוון בתרבות לא חרדית. אולי יש חוגים שמצליחים לשמור על תרבות חרדית באופן מלא, אבל איפה שאני מסתכלת אני רואה שהעולם מלא בתרבות זרה.
    ואני חושבת עד כמה חשוב שהתרבות החרדית תתפתח לכיוון אוניברסלי.
    לא למען כסף
    לא למען פרסום
    לא למען תהילה
    לא למען תועלת אישית.
    אלא כי התרבות שלנו היא תורה, מול החושך ששורר בעולם צריך את האור של ה' שזה אור התורה, שזה האור הפנימי של כל אחד.

    וזה לא צריך להיות מושלם.
    זה צריך פשוט להיות! האור שלנו צריך להבין שהוא צריך להגיע לכל מקום.
    ואני חושבת שכל הרדיפה העצמית וההקטנה העצמית וזה שאנחנו לא מפרגנים לעצמנו זו לא ענווה, זה להמעיט את האור בשביל חשיבה פסולה על שצמצום זה דבר משמעותי.
    בעוד שהמלחמה לא שם.
    המלחמה היא כמה אור יש בעולם ולא מי מפיץ את האור וכמה.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אינדה, פרפר משי, .חיה פ ועוד 11 משתמשים14 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    תודה רבה! האמת שאני דווקא יותר מידי 'סופרת' אנשים. מאוד חשוב לי מה חושבים עלי, אולי היום פחות...
  • 279
    • א
    שיתוף - לביקורת אבל הבטחת
  • אבינועם גולדברג //
    • קצת לפני שתים בלילה, שבוע הבא חנוכה.
    נכנס למייל לראות אם כבר ענית לי.
    התחיל להיות קר פה, אני אוהב חורף,
    אבל קשה לי כשהחלונות סגורים.

    אמרת לי שיש לך משהו מיוחד,
    אמרת שתזמין אותי גם כן,
    כל הערב התנגנו שירים במטבח.
    ואין הודעה חדשה.
    אין הודעה חדשה.

    אבל הבטחת.
    הרי הבטחת.

    אמא סיפרה שקנית מכונית.
    ולא הגעת לחתונה של ליאורה.
    היא הביאה לך עוגיות קינמון,
    ואכלה אותם באוטובוס חזור.

    אולי אתה זקן עכשיו,
    יושב על ספסלי עץ,
    בעיר החדשה שלך,
    עם ז'קט שפרום בשוליים.

    ואת המכתבים שאספתי
    ולא הצלחתי לקרוא.
    ואותו מכתב יחיד,
    שאף פעם לא שלחת.

    אבל הבטחת.
    הרי הבטחת.

    מה עוד לחשוב, מה עוד לומר לעצמי.
    הרי תמיד זה היה חד צדדי.
    את הרוח כבר אי אפשר לשמוע,
    כשהחלונות סגורים.

    סלחתי לך.
    סלחתי כבר מזמן,
    הפנים רחוצות.
    וגם הלב די נקי.

    אם אי פעם תרצה,
    בגללי, בגלל אמא.
    שתדע שיש מקום,
    המטה רכה והשולחן ערוך.

    עוד מעט שתים בלילה,
    למה לי המשא המיותר.
    אולי אפתח חלון לרוח,
    אולי אפשר לשכוח ודי.

    המייל על המסך,
    שורות שורות,
    אפורות וקפואות.
    ואין,
    אין הודעה חדשה.


    (לא יודע מה דחף אותי לפרסם את הקטע האישי הזה,
    שלא אמור לעניין אף אחד, מלבדי)
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ילדה של אמונה !!!, R.V.K.A, מלודיה :) ועוד 47 משתמשים50 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    וואו וואו וואו איזו כתיבה יפה וכנה וכמה אמת יש במילים פה כשאתה מניח את הלב על השולחן גם כשהצד...
  • 60
    • ה
    שיתוף - לביקורת הגיבור האלמוני של חנוכה
  • הבזק של שפיות //
    • משתף אתכם שנזכרתי היום בגיבור האלמוני של חנוכה. זה שבזכותו החל הכל.
    www.prog.co.il

    שיתוף - לביקורת - הגיבור האלמוני של חנוכה

    מכל הררי התוכן על חנוכה שכחנו את הבחור האלמוני שבזכותו הכל הכל. זה שבתוך להבות האש ושאגות הקלגסים, מבוסס בשלוליות הדם, שברי הכלים ונהרות הדמע. ובעוד הטומאה מוטחת לכל עבר, הוא מהלך בישוב הדעת ובידו כד קטן חתום, הוא מחפש מסתור הגון. באמונה זכה ובהירה הוא יודע שעוד ישובו לכאן, ודואג שיהיה להם במה...
    www.prog.co.il www.prog.co.il
    @הווה פשוט תודה על זה!
    • שכוייח!
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן, הווה פשוט, משך ועוד 2 משתמשים5 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    משך
    משך
    מי הגיבור? ;) יש באשכול הנ"ל שרשור ארוך ומרתק. אני עדין לא סגור מי הגיבור. הכהן בעבר, @הווה...
  • 102
    • I
    שיתוף - לביקורת עוֹבֵד אֶת אֱלֹקָיו
  • I.Q //
    • ב''ה

    יֵשׁ שֶׁעוֹבְדִים כָּל יְמֵיהֶם
    אֶת חֶרְדָתָם.
    בַּיּוֹם וּבַלַּיִל,
    מַקְרִיבִים לְפָנֶיהָ קָרְבָּן תָּמִיד
    אַף שֶׁאֵין לָהּ שַׁחַר.
    וְהֵם הוֹלְכִים הָלוֹךְ וְחָרֵד
    עַד בֵּין הָעַרְבַּיִם,
    שֶׁמָּא יָבֹאוּ אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ
    וְיַכּוּ בָּהֶם מִן הַשָּׁמַיִם.

    וְיֵשׁ שֶׁעוֹבְדִים כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם
    אֶת חֶדְוָתָם.
    נָסִים אֶל אַחַד הֶהָרִים
    מִפְּנֵי הַמַּבּוּל עַל הָאָרֶץ.
    וְשָׁם,
    מְשׁוֹרְרִים לָהּ שִׁירֵי שָׁמַיִם
    וּמְמַלְּאִים לִבָּם בְּיַיִן.

    רַק מִי שֶׁנּוֹתֵן עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ
    נִשְׁאָר עוֹבֵד אֶת אֱלֹקָיו
    וְלֹא אֶת פִּצְעֵי נַפְשׁוֹ.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: משקיפה מהצד, RIVKA W, הבזק של שפיות ועוד 22 משתמשים25 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הווה פשוט
    באמת מדהים
  • 513
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת אם את לאחרונה שואלת את עצמך...
  • Natan Galant //
    • למה הוא כזה אטום כלפיי? (רמז: יש מה לעשות!!!)

    אם את שואלת את עצמך את השאלה בכותרת, או עוד שאלות דומות
    * למה בעלי פשוט לא רוצה לצאת איתי?
    * למה בעלי לא אוהב לספר לי איך היה היום שלו?
    * למה אני צריכה לקבל כזה יחס מגעיל כשאני מתעניינת במצב הכספי שלנו?

    את לא לבד!!​
    שמי שירה קרטיב, ובדיוק בשבילך (ועוד כמה 😉😉) הקמתי את "מרכז שירה קרטיב לשיפור המצב הפיננסי במערכות נישואין בישראל". ואם את מרגשת לשמוע את השם של הארגון - אז גם אני👏👏

    מחר בערב אעביר קורס מזורז עם כל סודות השיטה!
    נדבר על:
    איך גורמים בעל להיות יותר נחמד?
    יותר מחוייב למשפחה ולזמן של כולם ביחד?
    לשתף ולקבל החלות כלכליות ביחד ולא לבד!

    מהרי! יש סך הכל 100 מקומות (הגבלה טכנית, לצערי), ומעל 700 נשים שביקשו להצטרף... שריייני עכשיו מקום!!!

    שירה תשרייני לי מקום עכשיו!
    (וברצינות, עלה לי הג'ננה מהשיווק המכוער הזה. רוצה למכור מוצר מדף של קורס להרכבת רהיטים? לחינוך ילדים? לשיפור המצב הכלכלי? תמכור אותו. תן קצת שיווק. אבל השטיקים של למכור חברות נצח בקהילה, בעלות כספית גדולה, ולגרור אותי/אותך/אותם עם הבטחות קסומות לצפות בוובינרים שיווקיים רדודים פשוט מקוממת אותי, זה כל כך לא ישר! כל כך לא הגון, אוףף!! ויותר מזה, נראה לי סביר שאתה נותן שעה של תוכן אמיתי, ולפני זה מקדים ונותן 10 דקות שיווק. בסדר. אבל לבזבז לאנשים שעה בשיווק? בהתחלה, בסוף, ובין לבין לזרוק דקה או פחות מזה של תוכן אמיתי כדי שישארו להמשך השיווק? ואז לטרטר במיילים עם הצעות יקרות אש ועוד הבטחות קסומות?)
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: מון, משך, יוסף ל ועוד 28 משתמשים31 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אבואלה
    מגרד....
  • 2 741
    • R
    שיתוף - לביקורת מתפלל שהוא לא.
  • rrrrrrrrrrrrrr //
    • שיתוף בפני עצמו, או המשך לשעה של אמהוּת ובסוף הוא בא.

    "אמא, אני רוצה לומר לך משהו". המילים של ברוכי פוגשות אותי בעיצומה של התארגנות, בוקר שגרתי.
    אני עוצרת בעצמי מלהביט בשעון הממהר. מניחה בכיור סכין משוקלדת ומסתובבת בתנועה חלקה, אפס דרמות.
    "אני מקשיבה, צדיק".
    אופס, הוא מתכווץ למשמע המילה האחרונה, אני רואה בבירור. ממולל בידיו ציצית ואחר כך פורס את כף ידו, מאפשר לחוט להשמט ממנה.
    "אה... אני. אה" הוא נתקע.
    "הרבה זמן לא היינו לבד, רק אני ואתה", אני אוחזת פתאום. "אולי ניסע מחר לכותל?" הוא מגיב בניע ראש, קפוץ עדיין.
    אני מהנהנת: אמא כאן, ילד. היא רוצה לשמוע אותך.

    "אני מתפלל שמנחם לא יבוא הביתה", הוא משליך את המילים ממנו והלאה, מבטו מתחמק ממני, נתלה במגבת המשובצת.
    המילים הולמות בי, אני מתעלמת מהכאב שפועם בין הצלעות. מניחה יד על בן, אשמה בעיניו היפות.
    "למה קשה לך שמנחם יבוא לבקר"? אני מעדנת את האמירה שלו, נותנת מקום לתחושה. מתפללת בלי מילים לסיעתא דשמיא.
    "ככה!" הוא מתפרץ פתאום, מילים שחנקו את גרונו ניתזות בעוצמה "את חושבת שאני לא יודע שהוא הולך בלי כיפה? נראה לך שאני טיפש? הוא חי-לו-ני! אז מה שהוא שם כיפה כשהוא בא הביתה, הוא חי-לו-ני!" הוא הוגה את המילה שוב, בכעס ואין אונים.
    ילד עדין שלי משתתק באחת; מבוהל.
    אני מהנהנת שוב, מאשרת לו בשתיקה להמשיך. אמהות רוצות לשמוע את הילדים שלהם, תמיד. הן לא נבהלות ממה שיש להם לומר.
    הוא מהסס, ומשלים בקול נמוך: "הוא אח רע, אני לא רוצה שיבוא לפה".

    רק אז, הלב שלי משמיע את דברו. בן שלי, שאוהַב לעולם. בן נוסף, חלקת אהבה משלו. מתפלל שלא יבוא הביתה.

    מנחם מכסה את ראשו בביקוריו, והמחווה הזאת יקרה כל כך לליבי. ברוכי עודנו ילד, ואת המורכבות הזו אני מסופקת אם יוכל להבין.
    מחשבה איומה חולפת בראשי, נער תם ומתוק מתבגר, מסיר כיפה. בטוח באהבת אם, אהבת עולם. אני נרעדת.
    'מה פתאום', אני נואמת הגיון, 'אהבה מעולם לא הרחיקה בנים. להפך!'
    גורליותו של הרגע מבעיתה אותי, מונעת ממני להסכים, להפנים.
    ברוכי נשען על השולחן, מצפה. הלב שלי מתפקע מרגש, המח- ריק. מנסה לדלות ממנו מילה אקראית, נכשלת.

    הבזק של הבנה, והשאלה מאליה נשאלת: "מי פגש את מנחם?"
    אור קלוש חוזר אלי מעיניו, מאשר.
    "שרולי הסמן".
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: משיח נאוווו!, R.V.K.A, מוז'יניקית ועוד 66 משתמשים69 //
    21 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    קבלתי. נכון. תודה על זה! הנה הכרת ברוכי אחד! תודה @צביה ר., מעריכה את ההשקעה שבתגובות. חלק...
  • 21
    • א
    שיתוף - לביקורת אני של חורף
  • איוליס //
    • אֲנִי שֶׁל חֹרֶף
    וְגֶשֶׁם חָזָק
    אֲנִי שֶׁל רוּחַ
    וְחֹשֶׁךְ מֻחְלָט
    יַלְדָּה שֶׁל אַחֲרֵי סְתָו
    מְחַפֶּשֶׂת מָה מֻתָּר
    אָפֹר אוֹ שָׁחֹר לָבָן

    אֲנִי שֶׁל קְרִירוּת
    וּשְׂמִיכָה מְכַרְבֶּלֶת
    שֶׁל חִפּוּשׂ
    וְהִזְדַּמְּנוּת
    אוֹהֶבֶת תְּשׁוּבוֹת
    לִרְקֹד בִּשְׁלוּלִיּוֹת
    רַק עִם מַגָּפַיִם עָבוֹת

    יַלְדָּה שֶׁל חֹרֶף
    מִתְהַלֶּכֶת בִּזְהִירוּת
    בִּכְבִישִׁים רְטֻבִּים
    דּוֹרֶכֶת עַל שַׁלֶּכֶת
    וּפְרָחִים רְמוּסִים

    יַלְדָּה שֶׁמְּחַפֶּשֶׂת
    לֹא מִתְיָאֶשֶׁת
    לִבְחֹר אַחֶרֶת
    גַּם שֶׁקַּר קְצָת
    וְיֵשׁ רַעַם בַּלֵּב
    זוֹכֶרֶת יֵשׁ שָׁמַיִם
    אַבָּא מוֹרִיד לִי מַיִם

    הוּא לְמַעְלָה
    שׁוֹלֵחַ קַפּוּצ'וֹן עִם כּוֹבַע
    אוֹמֵר שֶׁשּׁוּם חֹרֶף
    לֹא מְכַבֶּה אֶת הַלֵּב
    רַק מֵכִין אֶת הַצְּמָחִים
    לָקוּם, לְהִתְעוֹרֵר
    מִתַּרְדֵּמָה שֶׁל דֹּב
    לֶאֱהֹב אֶת עַצְמִי
    בְּרָצוֹא וָשׁוֹב
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: JustThoughts, אוראל סולטן, AVITALLL ועוד 3 משתמשים6 //
    0 תגובות
  • 270
    • ד
    שיתוף - לביקורת לְהַחְלִיף אֶת הַשֶּׁלֶט
  • דודה //
    • ב"ה, שייך לעבר הקרוב....
    אשמח לביקורת- ברצינות!!

    לְזֶה שְׁמוֹנֶה שֵׁשׁ,
    קִבֵּל אָקָמוֹל בְּשֶׁבַע.
    לְזֶה תֵּשַׁע חָמֵשׁ,
    נוּרוֹפֶן בִּשְׁמוֹנֶה וָרֶבַע.
    מְסַדֶּרֶת בָּרֹאשׁ
    טַבְלָה וִירְטוּאָלִית,
    יֶלֶד, תְּרוּפָה
    הַשְׁפָּעָה אַקְטוּאָלִית.
    זֶה בַּמִּטָּה,
    מְיַלֵּל בִּתְשִׁישׁוּת.
    זֶה מֵקִיא,
    חֲשַׁשׁ הִתְיַבְּשׁוּת.
    מַקְהֵלַת שִׁעוּלִים
    בָּרֶקַע נִשְׁמַעַת,
    שַׁרְשֶׁרֶת אַפְּצִ'י
    אוֹתָהּ קוֹטַעַת.
    בֵּין מַדְחֹם,
    בַּקְבּוּק וְתֵה
    ל-"כֵּן, חֲמוּדִי,
    תִּשְׁתֶּה, תִּשְׁתֶּה",
    לְרֶגַע קָט
    אֲנִי שׁוֹקֶלֶת,
    בְּאֹפֶן זְמַנִּי
    לְהַחְלִיף אֶת הַשֶּׁלֶט.
    בִּמְקוֹם:
    "כָּאן גָּרִים בְּכֵיף מִשְׁפַּחַת-"
    לְ"כָּאן קֻפַּת חוֹלִים
    עִם בֵּית מִרְקַחַת".
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: השנונה..., thzv yuc, שנית ועוד 62 משתמשים65 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    איזו כתיבה שנונה! אהבתי!
  • 378
    • N
    שיתוף - לביקורת קפה של אפטר
  • NeWord //
    • הבטחנו שנשב ונדבר כשכל זה יגמר.

    רועי הבטיח שסיגריות עליו ועידו הכריז פק"ל קפה. בין היתקלות אחת לשנייה, כשהיינו גמורים מקילומטרים על משקלים תומר הבטיח שהוא ייקח אותנו עם הארבע על ארבע של אבא שלו עד לחורשה הקבועה בהרי ירושלים, ואני, כשכבר מיצינו את כל המורלים הבטחתי להביא גיטרה, ושירים אל תוך הלילה.

    אז באתי. סיגריות בכיס, הגיטרה על הגב ותרמוס קפה ביד, הרי ירושלים סביבי. תומר כבר הגיע, חייך חיוך בחצי פה וטפח על ידית המושב בידו השמאלית 'ארבע על ארבע, הא?' לא חייכתי.

    רועי כבר מזמן לא מעשן, והקפה שלי לא דומה לזה של עידו, והגעתי ברגל בכלל.
    מחפש פינה לשבת, ההר זרוע אבנים.
    רועי ועידו כבר פה ממזמן.
    לרגע אני תוהה לעצמי אם הרצל היה ממשיך לנסות להקים מדינה אם היה יודע שבהר על שמו יהיו קבורים כל כך הרבה צעירים לנצח...
    תומר מתגלגל עוד קצת קדימה מכוון עם הג'ויסטיק קרוב אלי.
    אני מתיישב על האדמה ושותק.
    הבטחנו לדבר כשהכל יגמר.
    עידו ורועי שותקים כבר שנתיים.
    אני מוזג בשקט שתי כוסות קפה, לי ולתומר.
    אני מחזיק לו את הכוס ומקרב לו את הקש לפה.
    שנינו שותקים.
    הערב יורד,
    תומר מתגלגל לכיוון החניה, חייב לחזור לשיקום.
    הגיטרה עדיין על הגב,
    ובמקום לשיר, אני בוכה אל תוך הלילה.

    נכתב בהשראת משפט שאמר רב סרן דובי יודקין בראיון 'כדי לשבת עם חברים אני צריך ללכת להר הרצל'
    • וואו!
    • עצוב
    • תודה
    Reactions: T;), בכוון הנכון, אחת_אחרת ועוד 47 משתמשים50 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    N
    NeWord
    לא, אלו שני קטעים שונים לחלוטין, כפל השמות הוא ממש בטעות
  • 258
    • ש
    שיתוף - לביקורת הסבתא הטובה שאף פעם לא היתה לי
  • שקופה //
    • היא היתה הסבתא הטובה והחכמה שאף פעם לא היתה לי.

    העיניים שלה היו עמוקות והיא הסתכלה עלי כמו שאף אחד לא הצליח; אולי כי אף אחד לא באמת ניסה.

    היא ראתה אותי יפה, חכמה, טובה כל כך.

    לא הבנתי איך היא רואה את כל זה, הלב שלי החסיר פעימה כשהיא היתה מסתכלת עלי.

    משהו בי סירב להאמין לה, ובו זמנית התרפק על האהבה המוחלטת הזו, השתוקק להתמסר אליה.



    היא הגיחה בלילות, ריפרפה על כאב ובדידות; נוגעת - לא נוגעת.

    ניסתה ללחוש לי ממרחק מילים טובות, לא הצלחתי לשמוע אותה.
    הקול שלה היה עדין מידי, צחוק מהדהד גבר עליו.



    שנים היא היתה מגיעה אלי, ובכל פעם הייתי חוזרת להיות ילדה בת 9.5, שוכבת קפואה במיטה, מאזינה באי אמון לאמא שלי שסיפרה סיפור מצחיק בסלון.

    מושא הצחוק הייתי אני, הקהל היו דודים ודודות וסבתא וסבא. הדם שנשפך בחדר החשוך היה שלי.

    אמא שלי ידעה לספר סיפורים, והקהל הקשיב לה.
    תמיד הייתי גאה בה; המורה הקוסמת שהפכה שיעורים משמימים למרתקים, שולחנות השבת שאף פעם לא היה משעמם בהם.

    היא ידעה לשחק בטונים הנכונים, להגיש היטב את המסר, ולייצר אפקט הפתעה מושלם.

    בפעם הזו אני הייתי מרכז הסיפור, ובשקט ששרר בסלון שמעתי גם אני כל מילה ותיאור על מה שאמרתי בצהרים, וברעש הצחוק ששטף את הבית לא שמע אף אחד את הלמות הלב שלי.

    משהו עמוק נשבר בי בלילה ההוא, ועל חורבותיו הקמתי חומה; לב נעול בכספת.

    הסבתא היתה מדברת אלי, אבל החומה היתה עבה, ואני הייתי מוגנת.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, אבינועם גולדברג, נופים2 ועוד 23 משתמשים26 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לא כמו כולם
    אוקיי, אז יש תפנית בעלילה... היה כדאי לציין את זה בהתחלה או לעשות את העצירה שורה אחת לפני הסיום...
  • 2 3 4 4K
    • ה
    שיתוף - לביקורת אפקט גן עדן
  • הווה פשוט //
    • פרק מתוך הספר החדש שלי

    ִ​
    אתם, חברי הקהילה היקרים, שכל הזמן תמכתם יעצתם ועודדתם.
    זה המקום להודות בחום לכל אחד ואחד מכם, שהעניק מהידע, מן הנסיון, ומן הלב.
    מי בפרהסיא ומי בצנעא.
    הוצאת ספר לאור היא משימה תובענית ברבדים רבים, אבל בראש ובראשונה היא דורשת אומץ.
    ואת האומץ הזה לא קבלתי מאף מקור אחר.
    מלבדכם.

    ִ​

    ִimage (5).png



    אפקט גן עדן
    ִ
    ​

    הוא שרק לעצמו מנגינה עליזה, כשניקה בסמרטוט רטוב את משטח המתכת שלפניו.
    מנגינה עליזה שעמדה בניגוד גמור לארשת פניו העצובה.
    מנגינה ששמע הבוקר ממכונית חולפת, בזמן שפתח את תריס הפיצרייה שלו, ומאז הוא שורק אותה שוב ושוב. וכמה שהיא מרגיזה אותו, הוא לא מצליח להשתחרר ממנה.

    רק שלשה אנשים נכנסו בינתיים, אחד קנה פחית, אחד סיגריות, וילד שאיחר לבית הספר והחליט לחטוף פיצה לארוחת בוקר. הוא יושב בשולחן צדדי, לועס מהר. ילקוט זרוק לידו על הרצפה.

    מבחינה אסטרטגית, הפיצרייה ממוקמת באזור מעולה. בסמטה שקטה ונעימה הנושקת לרובע הלוהט של העיר, שבו קניונים הומי אדם ורבי קומות שוקקי משרדים, המלאים בפקידים רעבים.
    ועם זאת ההצלחה ממנו והלאה.
    המאפיות הנוצצות ומסעדות היוקרה שברחוב הראשי, גונבות לו את ההצגה.

    השבוע ניסה מתכון חדש, פרי המצאתו. לכל מגש הוא מוסיף מלבן חמאה גדול, וחצי כוס קורנפלור איטלקי, המעניק אווריריות קראנצ'ית לבצק.
    "איך הפיצה?" העז לשאול את היושבים פה ושם.
    "בסדר גמור", ענו וחזרו מיד לשוחח זה עם זה.

    הוא פונה אל הקיר ומעביר את הסמרטוט שלו על כיסוי הזכוכית של "ברכת הבית", וגם על השעון הגדול עם הספרות הרומיות.
    אחר כך מתיישב בקצה כיסא גבוה, מביט בששת השולחנות הריקים.
    בקצב הזה, ייקח לו שנתיים לכסות את ההלוואה שלקח מהבנק.

    ***

    "זו הפיצה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי", נשמע קול דק מהשולחן הצדדי.
    "באמת?" הזדקף המוכר.
    "באמת באמת", אמר הילד והחווה בידיו תנועות רחבות של שביעות רצון.
    "תענוג! ישר מגן עדן".
    הוא הרים את הילקוט וניגש לקופה, "כמה זה?"
    "שתים עשרה", אמר המוכר. עיניו עדיין פעורות מההפתעה.
    "זול. זה שווה לפחות שלושים". הילד הוציא מארנקו המצועצע שקל אחרי שקל והניחם בשורה מדויקת על הדלפק.
    על הילקוט שלו היה כתוב בטוליפ צבעוני:
    איציק פנדר כיתה ה' 2.
    "תודה רבה, ולהתראות", קרא הילד ורץ החוצה כשהוא מכתף את הילקוט.

    "איזה מותק, וואו".
    המוכר אסף את שנים עשר השקלים אל מגירת הקופה, וחזר לשרוק.
    זו מנגינה לא רעה בעצם, חשב, בכלל לא מעצבנת.

    והוא עכשיו התחיל לשיר אותה בתוספת מילים - "תע תע תע תענוג של פיצה, ישר ישר ישר מגן העדן".

    הוא הכין בצק חדש. ערבב, רידד, מתח, פיזר את הגבינה האיכותית. אחר כך שטף ידיים והתיישב על קצה כסאו, מול 'ברכת הבית'.
    בזאת הדלת - לא תבוא בהלת.
    בזה השער - לא יכנס צער.

    והוא מוסיף חרוז משלו:
    בזה המטבח - כל פיצה שלושים שח.

    בדמיונו הוא רואה אולם מפואר, עם מאה שולחנות צחורי מפה. צוות מלצרים במדי בורדו וכפתורי זהב, מגישים פיצה על מגשי קריסטל לזוגות מפורכסים. ומרגלים תעשייתיים עם שפם שחור ואוזניית בלוטוס, מנסים לחשוף את סוד הטעם המופלא של מתכון גן העדן שלו.

    ***

    "תן לי משהו לאכול בבקשה".
    קרא איש עסקים קשוח וממהר, שהתפרץ אל הפיצרייה בנעל מצוחצחת ותיק מחשב בידו.
    איש הפיצה נתן בו את עיניו הנוצצות בהשראה ואמר לו: "אתה אדם מרשים ומוצא חן בעיניי, אבל מאד לחוץ. אני אכין לך מנה מפנקת במיוחד, שתשחרר לך את הטוב שבך".

    "הא?" אמר הלקוח האלגנטי בהשתוממות.

    "אתה צדיק אדוני. מגיע לך קצת גן עדן", אמר המוכר בחדווה גלויה. וכשהוא הסתובב אל התנור, העווה איש העסקים את פניו בלעג.
    "מוזר הבנאדם הזה, אבל בקטע טוב", חשב, "וגם יודע לשרוק יפה".

    הוא התיישב לאחד השולחנות ופתח את המחשב הנייד שלו.
    המנה הוגשה לו, הוא אכל תוך כדי הקלדה.

    "נו?" שאל המוכר.
    "מה נו".
    "איך הפיצה?"
    "הפיצה בסדר, בסדר גמור, למה?"
    המוכר לא ענה.

    איש העסקים, הרים את מבטו מהמחשב ונתקל בהבעת הציפייה החגיגית של המוכר. "רגע", אמר והדף את המחשב מלפניו. לקח ביס גדול מהמשולש שלו, ועצם עיניים.
    "ממממ", השמיע לאחר לעיסה מתונה, "איך לא שמתי לב, זה טעם מדהים".

    "נכון גן עדן?!"

    "לגמרי".

    "זה כמו המן שירד במדבר, רק מי שהתרכז הרגיש את הטעם".

    המוכר פסע בחזרה אל מאחורי הדלפק, רקד יותר נכון.

    "תע תע תע תענוג של פיצה, ישר ישר ישר מגן העדן".



    ***



    כשיצא איש העסקים מהפיצרייה, התמתח והרים את ראשו.
    מעל הבניינים האפורים נפרשה התכלת ששתי ציפורים רחבות כנף דאו לאורכה ונעלמו דרך ענן ציורי, כמו לתוך ממד אחר.
    והאיש עשה דבר שהוא לא עשה כבר הרבה מאד זמן.

    הוא חייך.

    הילוכו נעשה איטי, נשימתו עמוקה, חושיו כמו התעוררו מתרדמת החורף אל השמש שהחליקה על עורו בחמימות.
    הוא התבונן סביבו בעניין. מגלה כל מיני דברים שנסתרים מעיני אלה שממהרים.

    למשל זוג נעלי הספורט הבלויות הקשורות יחדיו בשרוכיהן ומתנדנדות על חוט חשמל גבוה. או מכונית אאודי מאה, ישנה נושנה בצבע בז', בדיוק כמו זו שהייתה לאבא שלו. במושב האחורי שלה כלוב עם שני תוכים קטנים.

    הוא שם לב לדוגמא המעניינת של סידור אבני המדרכה האדומות אפורות. לקיר הלבנים העתיק, שפתוחים בו שני חלונות גדולים עם מסגרת עץ רחבה, צבועה ומעוטרת. ממש כמו באירופה, חשב.

    על מרזב הצמוד לקיר התנוסס גרפיטי בלורד לבן:
    ש. מ. התייפח כאן 26/2/2019

    "ריבונו של עולם", חשב לעצמו, "כבר שש שנים אני עובר ליד הכתובת המצמררת הזאת יום יום, ולא שם לב".

    הוא הגיע לרחוב הראשי, ועיניו שתו בצימאון את בליל הצבעים והצורות, שהתרוצצו בתנועה בלתי פוסקת, ברסיסי חי צומח דומם. מתערבלים בקרני שמש נוצצות, מול שורת חלונות ראווה מבריקים.
    "וכבר מי יודע כמה שנים, לא קניתי לעצמי גלידה. סתם ככה, בשביל הכיף". הוא דחף דלת זכוכית מקושטת צבעים בהירים. "אני צדיק, מגיע לי קצת גן עדן, לא?"

    כשישב בכיסא הגבוה וליקק בלי בושה, ובלי לפתוח את המחשב שלידו. נזכר במשפט מתוך שיר ששמע בילדותו באמריקה:
    "החיים, זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק לתכנן דברים אחרים". אז, לא הבין מה זה אומר בכלל. אבל עכשיו...

    ***

    כשנכנס למשרד שלו, הסיר את החליפה והשליכה על משענת כיסא. התיישב והחל לזמזם לעצמו שיר ישן באנגלית, שרק משפט אחד זכר ממנו.
    על מסך המחשב ריצד עיגול אדום - עשרים ושמונה הודעות חדשות.
    הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור בצד.
    'אתה בטוח שאתה רוצה לכבות את המחשב לגמרי?' - נעלב המסך שלפניו.

    בטוח.

    המחשב השמיע זמזום חזק למשך כמה רגעים ואז פלט קול נשיפה ארוך ומתכתי, השתתק והשחיר.
    הוא הרים את השפופרת ולחץ על סולמית: "כל העובדים לחדר שלי, עכשיו", אמר למזכירה.

    האנשים שהתאספו, הופתעו לראות את הבוס עם הרגליים על השולחן, ובלי חליפה.
    "יום חופשי", אמר, "על חשבוני. צאו, תבלו, תנשמו. תרגישו את החיים שעוברים לידכם".

    העובדים, שלא ידעו מה בדיוק לעשות, עמדו ובהו.

    זה שעמד קרוב אליו, הצביע על פני הבוס ואמר: "יש לך... כאן..." הבוס ניגב את סנטרו בטישו.
    "אה, גלידה. מוקה פיסטוק עם פקאן מקורמל. ממליץ לכם".

    האנשים חייכו. כמה אמיצים מלמלו "תודה רבה", ופנו אל הדלת.
    "אתם לא צריכים להזדרז לפני שאתחרט", קרא הבוס.
    "כי אני לא אתחרט".

    ***

    המזכירה אספה כמה חפצים לתיקה, כיבתה את המזגן, עברה על פני קבוצת האנשים ששוחחו בהתרגשות, תוהים איך לנצל את החופשה הפתאומית, וירדה במדרגות אל הרחוב.
    היא, ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות.

    המזכירה הייתה גרושה עם ילד. בעלה השאיר אותה עם חובות רבים וברח לחו"ל מפני נושיו. שם כנראה החליף את כתובתו וזהותו מספר פעמים, עד שעקבותיו נעלמו.
    בבת אחת נפלה על כתפיה החלושות ההתמודדות מול האדמה החרוכה שהשאיר אחריו, ועל דמי מזונות אין בכלל מה לדבר.
    היא עבדה קשה כדי להתפרנס, לגדל את הילד. ולהחזיר בהדרגה את החובות הכבדים, שארגוני החסד הצליחו לפרוס עבורה לתשלומים.
    היא השתדלה בכל כוחה, שבנה לא ירגיש שהוא נופל בערכו משאר חבריו. ואפשר לומר שהצליחה בכך יפה. הוא היה ילד פיקח, עליז ואהוב על כולם.
    עברו כמה חודשים, מאז שהבטיחה לו לקחת אותו לפארק המים הגדול בצפון. וכבר חסכה כסף לכרטיס ולנסיעות. רק זמן לא מצאה.
    היא הייתה חייבת לעבוד עד מאוחר, וימי החופשה המעטים שלה, כבר נוצלו בחול המועד.
    כך שהבשורה שנחתה עליה היום במשרד, נתכה לתוך נפשה כמו מפל אושר אדיר. המגיח ממקור החסד האינסופי של דיין האלמנות ואבי היתומים.
    השעה עשר וחצי בבוקר. היא תוציא את הילד מהחיידר ותעניק לו יום כיף בלתי נשכח, שבהחלט מגיע לו.

    ובעצם גם לה.

    היא נוסעת קודם כל הביתה. אורזת לו תיק עם בגד ים וכל מה שצריך.
    אחר כך היא יורדת לחנות. קונה ממתקים ושתיה.
    מתלבטת אם לקנות לו משקפי ים משוכללים או כובע שמש חדש. בסוף מחליטה לקנות גם וגם.
    ואז הולכת בעיניים זורחות אל החיידר. מתרגשת בציפייה לראות את שמחת ההפתעה שלו.

    החצר ריקה. כל הכיתות בשיעור עכשיו.
    היא ממתינה בחוסר סבלנות, עד שהיא רואה את אחד המלמדים עובר.


    "סליחה. אתה יכול לעשות לי טובה, ולקרוא בבקשה לילד אחד. זה נורא דחוף".

    "למי?"

    "איציק פנדר, כיתה ה' 2".


    ---------- *** ----------

    ​
    image (5).png
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: s is me, forty thousand feet, מרימדיה ועוד 121 משתמשים124 //
    72 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הווה פשוט
    ועוד קוראים לך - אימפולסיבי...🙄 תכביר תכביר 😋 איזה היה מוצא חן בעיניך? כן הוא יפה...
  • 126
    • ע
    שיתוף - לביקורת מרכז מסחרי / גולדה
  • עידו לסרי //
    • ההמון נדחק באוטובוס הקבלן, חם וקור שימשו בעירבוביא, אשה ובתה התישבו במושב האחורי,

    האוטובוס התאמץ לרוץ בכביש העולה, אדים כיסו את חלונותיו והוא חלף על פני הצומת הסואנת, עלה לו במהירות ולא נכנס אל נתיב התחנה.

    כשחלף האוטובוס על פני התחנה ההומה, נדמה כי הזמן האט את תודעתי, אני רואה אנשים וטפיהם בידיהם מביטים בעינים כלות אל המרכב המאובק החולף על פניהם ביעף,
    בן תשחורת מנופף בידיו ספק לאות בקשה נכזבת ספק לאות מחאה,
    פני שיבה מתנודד ביאוש, אשת רעהו מסדרת את הבוגבו מחדש, בת סמינר חוזרת אל הפלאפון, מגלה שאין בטריה.
    הם יחכו לאוטובוס הבא, גם הוא יחלוף לו.

    לצידי בן ישיבה חסידית, מלפני רב בעל הדרת פנים הבא אל שמחת קרוביו, לצידו יהודי רב שנים מתעמק במסכת תמורה לאור מנורה כתמתמה.
    אנחנו ממשיכים לנסוע.
    • תודה
    • שכוייח!
    • חחח
    Reactions: בילבוליאדה, בת., אוראל סולטן ועוד 16 משתמשים19 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    מיוחד כל כך להפוך נושא יומיומי שולי לכאורה לקטע כתוב באמנות המאיר ברגישות פינות חשוכות. אהבתי את...
  • 156
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת בְּרִיּוֹת שֶׁנִּדְרְכוּ
  • צביה ר. //
    • מִתָּמִיד הָיוּ הָאֲנָשִׁים מִשְׁתּוֹקְקִים
    לַעֲלוֹת אֶל הָהָר.
    לְהַדְרִיךְ כַּף רַגְלָם
    עַל פִּסְגָּתוֹ אֲפוּפַת הַהִלָּה.
    וְהָיְתָה הַהִלָּה אוֹפֶפֶת פִּסְגָּה וְעִיר בָּהּ,
    תּוֹשָׁבֶיהָ מוּעָטִים וּמְאִירִים.
    וּשְׁמָהּ שֶׁל הָעִיר מִתְקָרֵא בְּפִי כָּל –
    עִיר הַצִּדְקוּת, גַּן הָעֵדֶן.
    וְהָיוּ הָאֲנָשִׁים כּוֹסְפִים וּמְכַלִּים עֵינֵיהֶם
    אֶל הָעִיר, אֶל הַהִלָּה הַחוֹפֶפֶת עָלֶיהָ,
    וּמְאַמְּצִים נַפְשָׁם וְגוּפָם עַל הַזְּכוּת לְהִמָּנוֹת בֵּין תּוֹשָׁבֶיהָ.

    וְהָיוּ מֵהֶם, מֵהָאֲנָשִׁים,
    שֶׁכֹּה גָּדוֹל הָיָה כִּסּוּפָם
    וְכֹה הָלְכָה וּבָעֲרָה נִשְׁמָתָם
    שֶׁלְּלֹא הִשְׁתַּהוּת כִּמְלוֹא נִימָה
    עָטוּ עַל עַצְמָם אִצְטְלָה הָרְאוּיָה לָבוֹא בִּשְׁעָרֶיהָ שֶׁל צִדְקוּת,
    רָתְמוּ אֶת סוּסָם
    לֹא הֵמִישׁוּ מַבָּט מִפִּסְגָּה זְרוּיַת נִיצוֹצוֹת,
    הִדְהִירוּ עַצְמָם בְּעִוָּרוֹן וּבְשִׁכְרוֹן לְעֶבְרָהּ.
    וְהָיוּ פַּרְסוֹת הַסּוּסִים
    מְאַבְּקוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל עוֹבְרִים וְשָׁבִים,
    וְהָיוּ חוֹבְטוֹת בִּפְנֵיהֶם הַמַּלְבִּינוֹת.
    וְהָיוּ הַפְּרָסוֹת רוֹמְסוֹת וּמְטִילוֹת גּוּפוֹת בְּצִדֵּי דְּרָכִים,
    וְאֵין רוֹכְבֵיהֶן שָׁתִּים אֶל לֵב;
    הִלָּתָהּ שֶׁל עִיר הַצִּדְקוּת
    מְסַמֵּאת עֵינֵיהֶם.

    וּבִמְלֹאת יָמִים וְדֶרֶךְ שֶׁהִגִּיעָה אֶל קֵץ,
    נִצְּבוּ הָאֲנָשִׁים מִתְנַשְּׁפִים, מְנֻפָּחֵי חָזֶה,
    שִׁכּוֹרֵי נִצָּחוֹן בִּשְׁעָרֶיהָ שֶׁל הָעִיר
    הֲלוּמֵי תַּדְהֵמָה
    מוּל סוֹרֵג וּבָרִיחַ שֶׁנָּעֲלוּ שְׁעָרִים בִּפְנֵיהֶם.
    וְלֹא שָׂמוּ אֶל לִבָּם כִּי
    בְּרִיּוֹת שֶׁנִּדְרְכוּ אֶל חָצָץ
    הֵן הָעוֹמְדוֹת בֵּינָם וּבֵין שְׁעָרִים וְהִלָּה.
    וְלֹא יָדְעוּ כִּי
    אֵין לָבוֹא אֶל גַּן הָעֵדֶן
    בִּלְבוּשׁ אִצְטְלָה.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, אדריכלית מתחילה, בת. ועוד 28 משתמשים31 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה על המילים החמות. הן ממלאות ומשמחות. תודה רבה! משוב משמח. פשוט תודה!! כתבתי את הקטע...
  • 693
    • R
    שיתוף - לביקורת בסוף הוא בא.
  • rrrrrrrrrrrrrr //
    • בלילה, אני יושבת במטבח. קפה לוהט צורב את גרוני, זכרונות מתוקים.
    הילדים במיטות, רחוצים. המלאך הגואל, וסיפור. אמהוּת שלא אמכור בשום הון שבעולם.
    אני משלבת אצבעות סביב הכוס, מתחממת. 'מספר אחת בעולם!', אני עוקבת אחר סלסול האותיות המעוצבות.

    דפיקות בדלת.
    אני קופאת. אלו הדפיקות שלו!
    רגועות, קצביות ומרקדות. "זאת דלת, לא פסנתר." הקניט אותו פעם ישראל.
    הוא כאן?

    'קומי, תפתחי לו!' מאיץ בי קול יציב, 'הוא כאן!'
    'את יודעת שזה לא הוא', הקול השני יציב יותר, מפוכח.
    אולי זה אבא של קליין, מהקומה.
    'מה פתאום קליין? זה הוא, אלו הדפיקות שלו!' מתעקשת התקווה להאחז בליבי.
    כל שריר בגופי, כל עצם, דוחקים בי למהר לדלת. אלו הדפיקות שלו, מבטיחה.
    בניגוד לכל חוק טבע אפשרי, אני נשארת לשבת במטבח.
    כוס קפה לפותה בידי, אותיות מסתלסלות. מספר אחת. בעולם. בעולם.
    הדפיקות נחלשות. פעימות הלב שלי מאפילות עליהן, בעוצמתן.

    "אמא, למה את לא פותחת את הדלת?" ילדונת בפיג'מת הלו קיטי מציצה מהחדר, מתפלאת.
    אני פוצה פה, היא כבר בדלת.
    פותחת כדי סדק, דוחקת דרכו תלתל רטוב, עין בצבע חום-דבש ואף סולד. "מה?"
    אה. הכתפיים שלי נופלות בהשלמה; עיניים נעצמות בייאוש, לרגע.
    "אין לנו קקאו," אני מודיעה לה אחר כך. "למיטה, גברת."

    'אמרתי לך?' מתגרה בי קול-יודע-כל. 'למה חשבת בכלל שזה יהיה הוא?'
    אני פוקחת עין, מישירה מבט למקום הפנימי ההוא, המסתפק. זה שאינו מעז לקוות.
    "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו."
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: משיח נאוווו!, מוז'יניקית, בתיה 123 ועוד 60 משתמשים63 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    תודה רבה תמר, איזו תגובה מרגשת. בהמשך הערב אעלה בע"ה פרק המשך.
  • 1K
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת אישי מאוד, ההמצאות הטכנולוגיות ששינו לי את החיים:
  • Natan Galant //
    • 1- הכפתור שמאפשר להשתיק את הפעמון בדלת.

    2- האפשרות להגדיר את המספר של... ברשימה שחורה.

    3- האפשרות לשלוח מייל ל"ימות המשיח", ומאז שקט מופלא מכל קווי הנייעס/מכירה שבועית של אושר וכבוד/ההקלטות הסודיות של.../ההתרמה הקריטית לאיחוד השתלה, ההגרלה על קודיאק חדשה, וכו'.

    4- שלייקעס! חשבתי להמציא שלייקעס נטענות, אבל עוד לא מצאתי במה הן יהיו טובות יותר מהשלייקעס של היום.

    5- מכונת תספורת. יותר קל מאשר לתלוש שערות אחד אחד.

    6- שעון מעורר. יותר נעים מאשר להשאיר חלון פתוח, דרכו נכנסת אליך היד השעירה של גבאי הסליחות ומנענעת אותך אגב תזכורת שאתה האחרון ברחוב שטרם קם, יא שלעפער!!!

    7- נטפרי. איפה הם ואיה הסינונים הקודמים ששלטו בשוק... עם שירות הלקוחות המזוויע + מחריד + נוראי שלהם... רק חבל שהבינה מלאכותית גומרת גם אותם, נכון? ממש קל לעקוף.

    8- מקציף חלב, 116 שקל בעלי אקספרס, והחיים כל כך יותר טובים.. אוהו... ויש לי גם חברים חדשים.. כולם רוצים לבוא לבקר את נתן ולקבל כוס קפה רותחת על בסיס חלב...

    9 - אוזניות משתיקות רעשים - שלום שלום, מכוניות רועשות! - אולי ההמצאה היותר מרגשת מהמצאת מעבורת החלל.

    10, ופה, למרות שציפיתם לראות טינקו, אז לא. ההמצאה הטכנולוגית הכי חשובה שאני מכיר, היא... כפתור הצופר שנמצא על ההגה. איתו אפשר לחנך את כל הנהגים הסוררים!!!!😂😂😂😂
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מכירים?, בת., ע. אפרוח ועוד 66 משתמשים69 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רצתה
    זרת ברגל אחרת איך היינו יודעים שכל הרהיטים בבית במקום?
  • 129
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת תַּכְלִית הַיְּדִיעָה
  • צביה ר. //
    • שָׁמַיִם נִדְקְרוּ
    מִסִּימַן קְרִיאָה שֶׁהָיִיתִי.
    קַו זָקוּף,
    חַד מַשְׁמָעִי,
    נְקֻדָּה תַּחְתָּיו, חַדָּה.
    נִדְקְרָה אֱנוֹשׁוּת
    שֶׁאִתִּי.

    עוֹנוֹת שֶׁחָלְפוּ
    גִּדְּלוּ בִּי,
    עִגְּלוּ בִּי,
    הִגְמִישׁוּ קַו. שִׁיְּפוּ נְקֻדָּה.
    סִימַן שְׁאֵלָה שֶׁאֲנִי
    מִתְכּוֹפֵף תַּחַת שָׁמַיִם,
    יוֹדֵעַ שֶׁ-
    אֵינוֹ יוֹדֵעַ.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: RIVKA W, JustThoughts, מיהי ועוד 32 משתמשים35 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה רבה על המשוב המשמח! תודה להשי"ת, כל ששלי - שלו.
  • 87
    • I
    שיתוף - לביקורת תְּמִימוּת נִזְרְקָה בָּהֶם כִּי חֲכָמִים הָיוּ
  • I.Q //
    • ב"ה


    מִתְּחִלַּת בְּרִיאָתָם – הָיוּ הַיְּהוּדִים
    תָּרִים אַחֲרֵי מִשְׁעָן.
    כָּךְ נִבְרְאוּ.
    תְּמִימוּת נִזְרְקָה בָּהֶם,
    כִּי חֲכָמִים הָיוּ.
    וְבְּדַעְתָּם
    אוֹ לְמַעְלָה הֵימֶנָּה
    יָדְעוּ
    אֶת מִעוּט שִׂכְלָם.
    חָשׁוּ דַּלּוּתָם מוּל הָאֵין סוֹף.
    עוֹדָם תָּרִים
    מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן
    אַחַר אִישׁ שֶׁרוּחַ בּוֹ,
    שֶׁגַּדְלוּת הָקֵ-ל מְפַעֶמֶת בּוֹ.
    עוֹדָם תָּרִים –
    וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה,
    שֶׁלֹּא יָדְעוּ בֵּין יְמִינָם לִשְׂמֹאלָם וּבְהֵמָה רַבָּה,
    הִתְנַשְּׂאוּ לֵאמֹר: נִמְלֹךְ.
    סָבְרוּ:
    אַף לָהֶם וְלָהֶם,
    עֵינַיִם לָהֶם וְלָהֶם,
    וְלָמָּה אַךְ לְדָוִד כֶּתֶר הָלְמוֹ?
    שָׁגוּ בָּרוֹאֶה.
    לֹא יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה
    כִּי הַמַּלְכוּת,
    לֵב נִשְׁבָּר.
    כִּי הַמִּשְׁעָן,
    לֵב מַרְגִּישׁ.
    וְכִי כָּל אִישׁ וְאִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַמְּלוּכָה
    הוּא הָאֶבֶן הַטּוֹבָה
    הַקְּבוּעָה בְּכֶתֶר הַמֶּלֶךְ.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: משקיפה מהצד, אבינועם גולדברג, Avigail Amram ועוד 9 משתמשים12 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    I
    I.Q
    בהמה גם בזכות עצמה, או עם או הנהגה, הדומה ל.
  • 171
    • א
    שיתוף - לביקורת הבחור שמצא כרטיס לוטו ו...
  • אבינועם גולדברג //
    • מתחת לעמוד חשמל זקן ונוטה על צידו, על שפת כביש מבוקע ודהוי, ישב בחור בעל עיניים חולמניות, והחזיק בידו כרטיס לוטו שמצא לפני שעה קלה.
    בשכונת הרפאים הזאת, אין איש ברחוב הישן, רוח צוננת בעלת ריח מפחיד שנשבה על האספלט ההסדוק הביאה אליו את הכרטיס המקומט

    "יכול להיות?!"

    הבחור עצם עיניו ונדמה לו שהוא פולש לחלום לא לו.
    הוא הרגיש תקווה מרעידת לב, יחד עם אשמה אפלה.

    "לא ייתכן, הרי..."

    "ואולי דווקא כן"

    עפרורית שחורה לבנה העיפה הרוח מתוך סדקי הכביש.
    ציפור מבריקת עיניים נחתה על גדר מולו.
    הביטה.

    הבחור הרים את הנייר אל מול השמש ודמיין שזהו מכתב ממרחקים, ממישהו שתמיד צפה בו, ולא הציג את קיומו לעין.

    האם החיים שלו משתנים?

    העיר האבודה זרקה לו חידה אכזרית
    כל חלון ברחוב, כל רעף בגגות, כל ענן מתרחק, הפך לרמז.
    הכל נצבע בסוד פראי.

    הרוח התגברה, ושרקה בין מרזבים חלודים, שקיות ריקות עפו לכיוון אחד, ענפי עצים המו כמו גלים, והשמש שחקה בהם כמו קצף לבן זהוב. עמוד החשמל חרק, צירי מתכת כואבים.

    הבחור קם על רגליו ושאג אל המרחבים.

    הציפור שמולו בבהלת משק כנפיים המריאה והתיישבה על ארובת הגג, עדיין מביטה בו.

    שאגתו חזרה אליו מהדהדת מכתלי העיר הריקה.


    הוא התחיל ללכת עם הכרטיס הקמוט בין אצבעותיו.
    מחזיק בו כמו שמחזיקים סוד חלש מדי כדי לשרוד, אבל יקר מדי כדי לוותר עליו.
    הוא יצא מחוץ לעיר, וצעד בדרך העפר שעלתה וירדה בגבעות אינסופיות.
    הערב כבר ירד על השביל המתרחק, ירח צהוב ועצוב נדלק מעליו להאיר את דרכו באלומה יבשה וחיוורת.
    הכרטיס, שלא היה ברור אם הוא מציאה מקרית, פתיון שטני, מתת אהבה, בדיחה של הגורל, נסיון משמיים - נעשה כבד מרגע לרגע.

    בכל פעם שהביט בו, עלה בו רחש קטן של תקווה, כזה שנולד מעצם האפשרות, לא מהסיכוי.
    אבל בכל פעם שהרים את ראשו אל הדרך המתמשכת לפניו, ראה רק את חייו - אותם חיים שלא משתנים לעולם.
    התהייה, החיפוש, התקווה, הכאב, הזכרונות, והזמן שלא מרפא כלום.

    ...הוא לא בדק.

    לא מפני שפחד לגלות את האמת, אלא מפני שהבין שהתקווה עצמה היא הדבר היחיד שעוד מחזיק אותו זקוף.
    שה"לא לדעת" הוא המקום האחרון שבו החלום שלו עדיין נושם.

    עם כל צעד, הרוח התגברה, והכרטיס רעד בידו כמו כנף מרוטה.
    בראותו בסופו של דבר את ביתו מרחוק.
    את שדרת החנויות השוקקת. את תחנת הלוטו הבודדת, הזוהרת בכחול, עטויית פרסומות, הבטחות לאושר.
    הוא נעצר.
    הביט בכרטיס פעם אחרונה.
    ושחרר.

    הרוח סחפה את הכרטיס הלאה, מעיפה אותו מעל הגבעות, עד שנעלם בחשכה.
    הוא עמד שם, בוהה אחרי הנקודה שכבר איננה, מרגיש איך משהו ממנו ניתק יחד עם הדף הדק הזה.

    כשפנה ללכת הבייתה, בלי כרטיס ובלי חלום.
    היו צעדיו קלים יותר.
    כאילו דווקא הוויתור על האפשרות הבלתי-נודעת פינה מקום לאפשרויות אחרות, אמיתיות, ובעלות משמעות, ששמישהו עוד עשוי להניח בדרכו
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: T;), אוראל סולטן, אסתי1641 ועוד 18 משתמשים21 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    וואו. לכתוב נבכי לב ודקויות נפש בכזו אומנות - זה מדהים. תיאורי הרקע והאווירה דקים, קסומים...
  • 162
    • ח
    שיתוף - לביקורת השם...
  • .חיה פ //
    • השם
    אם אני בוכה
    ואתה לא עונה
    וזה מרגיש לי שאתה מתעלם
    ונהיית מתריסה,
    מעיפה ת'שמיכה
    משחקת אותה ילדה גיבורה
    בורחת רחוק,"מסתדרת לבד"
    וזה לא מחזיק ליותר משניה

    אין מענה
    והלב מעונה
    הוא נשרף ואומלל
    מתהפך ושונה
    אז רק תזכיר שזה -
    ישתנה
    ועכשיו 'תה שותק
    רק כי מבחן
    וכשהוא יסתיים
    בציון מצוין

    אז שוב תתקרב
    ותשרה בטחון
    תמיס את הלב
    שהפך לקרחון

    כי נורא פוחד
    לחוות כישלון
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ילדה של אמונה !!!, אבינועם גולדברג, חיפושית לבנה ועוד 14 משתמשים17 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    .חיה פ
    תודה כולם על התגובות לא מובן מאליו חיממתם תלב
  • 267
    • א
    שיתוף - לביקורת בינה יתרה או מיותרת?
  • איש המילה הכתובה //
    • שלום, אני לא מזהה אותך, היית פה תמיד?
    לא, הרגע צמחתי. נעים להכיר, בינה.
    בינה, שם פרטי או משפחה?
    שן, שם פרטי, בינה - שם תואר!

    פששש, בינה, לא פחות. חתיכת יומרה.

    אם מותר לשאול ככה בעדינות, מה בדיוק נבון בך? עשית פעם מבחן IQ שזיכה אותך בתוצאה נדירה? כי את יודעת, מההתנהלות שלך, התבונה לא בדיוק משתקפת.

    מה תבוני בלדחוף את עצמך לתוך פה בשל ומגובש? ראית אותי ממיס במבה ברוק ומתבסס על גרבר, שהרגשת כל כך נחוצה לדחוף את עצמך לתמונה?

    לשוני, שרק הבוקר ננשכה בטעות באמצעות שיניים חסונות שפספסו מעט את תזמון הסגירה שלהן, תעיד על שיניים בריאות וחדות מאוד, בלי עין הרע.

    יש לי חברים מ'גן זלדה', שעדיין בגיל 30 מסתובבים בעולם עם זרועות מוכחלות מהביסים שלי. וזה עוד מהביצועים הממוצעים מגיל שנתיים.

    אגב, אני לא יודע אם יצא לך לראות מהמקום הדי צדדי שבחרת לעצמך (גם די חשוך שם), אבל השיניים שלי היו ישרות להפליא עד להתנחלות הברוטלית שלך. ולא, זה לא גנים משובחים: 29,000 ש"ח על פלטה. מכרתי כליה כדי לממן את זה. ואז באת, והנה הפה שלי אקורדיון מהמאה ה-13.

    נבון. מאוד נבון מצידך.

    ונניח. נניח שבאת כדי להיטיב. רצית נורא לשפר את איכויות הלעיסה שלי. אבל למה לשלוח שורשים בצורה פושעת ולא מתוכננת, היישר לתוך פקעת עצבים מסובכת כמו חוטי אוזניות בכיס? למה אני צריך לשמוע מהרופא שהעקירה שלך משמעותה כאב בלתי נסבל, שיורגש עד סוליית הנעל כולל העפר הדבוק בה?

    כמה תבונה בשן אחת. וואו.

    ואיך זה שהשן הכי חדשה בזירה, דווקא היא מחוררת לעומקים של תהום, ואוגרת בתוכה מזון בכמות של מערת נמלים?

    לא שיש לי משהו נגד תבונה, אבל איך אמר שלמה המלך: "יוסיף דעת, יוסיף מכאוב".

    אז ביי לך, ה"איינשטיין" של השיניים.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: השנונה..., עמק, אימון- והנחייה בNLP ועוד 55 משתמשים58 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה על משובים שממלאים את הלב!
  • 612
    • ה
    שיתוף - לביקורת אני מיותר?
  • הווה פשוט //
    • בעודי מתלבט אם להתלבש או לשתות את הקפה בפיז'מה, קלטתי אותו דרך החלון.

    הוא מיהר.

    מאד מיהר.

    תיק מסמכים שחור, חליפה, שפתיים מכווצות, עיניים נעוצות קדימה.

    כמו טיל שהתביית על יעד.
    ִ​

    אוף

    גם אני רוצה למהר לאנשהו !

    שיחכו לי בלי סבלנות

    שיהיו תקועים בלעדיי

    שיאנחו - "הו סוף סוף הגעת"



    עוד מעט מגיע חופש.
    אבל לא בא לי חופש עכשיו,
    בא לי משהו חריף.
    משהו חם.

    כמו פתיחת הבורסה בטוקיו,
    כמו השקת מוצר מהפכני,
    כמו הצבעה חשאית בקבינט,

    מחפש מטרה.
    משהו למרפק אליו
    ולצפור "סליחה סליחה" לכל הנמושות שאני דורך על בהונותיהם בדרך.



    .... שופך את הקפה שהתקרר בנתיים לכיור
    ומתבונן על בהונותיי המחוצות מהדריסות של כל הקרייריסיטים שחולפים ב'וווווייישש' על פני...

    עוד מעט נאכל צהריים ונלך לנוח.

    אבל לנוח ממה?!
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: sh.t.down, ספרות בנשמה, ש.ב.א ועוד 47 משתמשים50 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיונון
    הפוך בדרך כלל.
  • 189
    • נ
    שיתוף - לביקורת חכמי חלם מגישים - השיטה המנצחת - וקצת מוכרת.
  • ניק 3810 //
    • אני רוצה לשתף קטע בעקבות מקרה כואב שנחשפתי אליו,
    וכולי תקווה את המסר יבין מי שעיניו בראשו,




    ירושלים - משרד התחבורה והבטיחות בדרכים:
    הייתה זו ישיבה סוערת במיוחד, בדרך כלל התאספו בכירי המשרד לאישור בניית כביש נוסף או עלאת מחירי תחבורה ציבורית, אבל הפעם הם נזכרו משמו המלא של המשרד, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים.
    בכירי המשרד אולי שכחו את סעיף "בטיחות בדרכים" שנמצא תחת אחריותם, אבל מבקר המדינה זכר, וכדי להוכיח את זכרונו הטוב הוא שלח דוח חמור בנושא הבטיחות במעברי חצייה שונים, ועליית כמות הנפגעים במקרים שונים.
    ההחלטות היו ברורות, הוספת רמזורים, חידוד נהלים, ועלאת גובה הקנסות לעוברים מעבר חצייה באור אדום.


    באותם רגעים ממש התכנסו עסקני העיר חלם לדיון דחוף.
    שלושה ילדים נהרגו מתאונות דרכים באותה השנה, והיה להם ברור, צריך לעצור את הגרף.
    לא יעזרו כל בתי החולים הממוקמים תחת כל גשר, יש צורך בצעדים חריפים יותר.
    ולאחר כמה שעות ארוכות, שבמהלכם נשלח אחד מהנציגים להביא מזקן החמורים חוות דעת מקצועית, הגיעו חכמי חלם להחלטה החכמה.
    מכיוון שמדובר במקרים מאוד מסוכנים, היוצרים סכנות רבות,
    יופסקו במיידית כל הלימודים וההנחיות על בטיחות בדרכים כולל תרגול כללי זה"ב,
    והנימוק, מומלץ לא להפסיד, "לא להביא לילדים רעיונות - שלא יכירו את האפשרות לעבור באור אדום".


    וכך בעיר חלם המתוחכמת, ישבו השוטרים מבוקר ועד לילה וקנסו כל בעל חי שעבר לפניהם.
    הגופות נערמו בשורות מסודרות.
    הלוויות המשיכו להחריד את העיירה.
    וחכמי חלם היו מרוצים, הם פשוט הצילו את העיר,
    תחשבו מה היה קורא אם הילדים היו יודעים מה זה אור אדום...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: anthony, משפחה שכzoo, אוראל סולטן ועוד 9 משתמשים12 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    ניק 3810
    ולמי שלא הבין, אינני מדבר על זהירות בדרכים (או אולי כן ...)
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה