סיפור בהמשכים לוחמת. המשך של הפרולוג.

  • הוסף לסימניות
  • #1
קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות, ההמשך של הפרולוג, בן הדוד של התסריט וכו וכו.
הסיפור בהמשכים.

אשמח מאוד לביקורת, אתם כבר יודעים (יש צורך להזכיר את העניין כל פעם מחדש?)
כמובן, כל הזכויות שמורות על כל ההטיות שלהם ומכך נובע וכו.

העיקר, תהנו.


פרק אחד:

זה לא פוליטי-קורקט, אבל אני לא אוהבת מנקים. בעיקר לא את העובדים בבתי המלון. מעבירים סמרטוט וחושבים שבו הסתיימה המשמרת שלהם.

הלכתי למנהל, צעקתי, אמרתי שזו בושה לבית מלון שמתיימר להיות חמישה כוכבים, שאפרסם את הניקיון הגרוע שלהם.

המנהל הציע פיצוי, דרש לקרוא לעובדת האחראית על הניקיון בקומה השנייה. הבטיח שיגער בה, יעניש אם יהיה צורך.

עקבתי במבט כעוס על המסלול אל הדלת, מחכה לראות את המנקה השפלה הזו. בטח הגיעה מהפיליפינים, או מרוסיה.

הופתעתי, היא נראית לא יותר משמונה עשרה. שיער גוונים בכל צבעי האדמה, ועיניים חומות גדולות, שקטות.

אז מה. עצרתי את הרחמים בכניסה. שלא תעבוד בעבודה שלא מתאימה לה. שתספוג גערות, תעזוב. אי אפשר להזניח חדרים רק בגלל רחמים.

---

"נועה", המנהל משלב ידיים, בוחן אותה. "לאחרונה, אני מקבל יותר מדי תלונות על הניקיון שלך".

היא משפילה מבט, חושקת שפה. "אני מאוד משתדלת".

"השתדלות זה טוב", הוא לוגם מהקפה עכשיו, אני יודעת. אפילו שאני לא רואה. "אבל לא מספיק. אני לא מוכן שהמוניטין שלנו ירד, בגלל נערה אחת לא יוצלחית".

"אני חושבת שמדובר בהגדרה מעט מרחיקת לך", נועה לוחשת. "התאמצתי, עד כמה שאפשר. מדובר בחדר האחרון בשורה, הייתי עייפה ו-"

"תרימי את הראש שלך".

היא לוקחת נשימה, מיישרת צוואר תפוס.

"קיבלנו אותך, כי הוכחת כושר ניקיון מעולה. עמידה בזמנים ומהירות מקסימלית. את מתחילה לזייף, וזה לא מוצא חן בעיני".

נועה שותקת.

"אני נותן לך עוד הזדמנות אחת, אחרונה. אל תגרמי לי לפטר אותך. לכי עם האישה הזו, תעשי מה שהיא מבקשת ממך. הבטחתי לה פיצוי".

"בסדר".

"ועוד משהו", הוא עוצר אותה. "אני יודע שאת צריכה את הכסף. בבקשה, תראי לי שאת ראויה לו".

הנהון אחד, נוקשה. יציאה מהחדר שהפך לדחוס. "כן גבירתי", נועה ניגשת אליה. "במה אני יכולה לעזור?"

"את לא יודעת לנקות", היא מטיחה בה.

"אני מצטערת, גבירתי. עשיתי ככל יכולתי. אשתדל שבפעם הבאה זה לא יקרה".

"פעם הבאה, אני כבר לא אזמין כאן חדר".

נועה נושכת שפה. "שוב, אני מתנצלת. אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר. את, כדי לנוח. ואני, כדי לנקות. מה את צריכה שאעשה בשבילך?"

"תנקי", היא מעקמת אף. "וכמו שצריך".

נועה בולעת רוק. "בשמחה", היא מושכת את עגלת הניקוי. נכנסת אחריה לחדר.

"האשפה מלאה, הסדינים מקומטים. במקלחת, חסרים סבונים ומגבות. עמדת הקפה, ריקה מקפה. החדר צריך טאטוא, אוורור וניקוי של הכתם המגעיל הזה מהדלת". היא מונה את עוונותי, אחד לאחד.

היא לא תקשיב אם אומר שבכיתי אתמול מעומס. ששירן הבטיחה לנקות את החדר במקומי, לא הבטיחה לקיים. עדיף שלא אסגיר אותה. שרק אחת מאיתנו תסבול.

אני מלבישה כפפות בשתיקה, מוציאה את שקית הזבל העמוסה, מחליפה במיומנות לאחרת נקייה.

היא מסתכלת עלי, הילדים שלה מסתכלים עלי. שלושה. רואים את הלעג בעיניים שלהם.

משהו צורב לי את קנה הנשימה. אני מעפעפת. מטאטאת, פותחת חלונות, מיישרת סדינים. מפזרת שקיות קפה, סבונים ומגבות.

הבעל שלה נכנס, מתבונן בי גם. אני רוצה להימלט מכאן. משפט שדה, ועינוי דין.

אני מוציאה מגבונים, מנסה להוריד בעקשנות את הכתם הדביק מהדלת. משפשפת חזק. מבטים מחוררים לי את הגב, העיניים שלי מעקצצות בכאב.

הוא לא נמחה.

אני לוקחת שני מגבונים נוספים. רק שלא יאשימו אותי בנוסף גם על בזבוז משאבים. מצמידה לכתם, משפשפת שוב. מי המוכשר ששרטט אותו, גורם לי להרגיש שפחה.

"עזבי, אין צורך".

היד שלי קופאת, אני מסובבת פנים חתומות לאחור. "זה התפקיד שלי".

"אמרתי שאין צורך", הבעל שלה מתקרב אלי בשתי פסיעות. אני נסוגה, נתקעת בדלת.

אשתו מביטה בו, הוא מחזיר לה מבט תקיף. בלתי מתפשר. מהבהב לה, 'הגזמת'.

אני שומטת את המגבונים, זורקת גם את הכפפות לפח האשפה. "תודה, אני מעריכה את זה".

"אין בעד מה. אני רואה שאת משתדלת. לפעמים, זה מספיק".

אולי רק בעיניך. לא בעיניים של המנהל, לא באלו של אשתך. וגם לא במבטים המזלזלים של הילדים שלך.

אפילו אני, רואה בי את מה שאחרים רוצים שאראה. ולא, לא מדובר ביופי.

---

"אחרת".

"הלכתי לקנות לך פיצה, מותק". נועה מחבקת אותו, מניחה קרטון מעלה אדים על השולחן. "רוצה?"

"בטח", חזי קופץ עליה. מחבק. "את האחות הכי טובה בעולם".

היא מחייכת ברעד, "לך ליטול ידיים. אני אלך לראות מה שלום אמא ואבוא, בסדר?"

"בסדר", הוא קופץ. רץ למטבח. נועה שומעת את טפטופי המים על הרצפה, נאנחת. אחר כך אנקה, נס שיש לי דוקטורט בנושא. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.

"אמא", נועה נכנסת לחדר. מתיישבת על קצה המיטה. "חזרתי".

היא מרימה לעברה עיניים חלולות, הן זזות לימין ולשמאל. שותקות. זה השלום של אמא.

"את צריכה משהו? קניתי פיצה".

ראש זז לשמאל ולימין. לא. ולמה שפיצה תעניין אותה. אם אני, בקושי מגרדת את הסולם הזה.

נועה קמה, סוגרת דלת. "חזי", היא נכנסת למטבח. "טעים לך?"

הוא שופך רוטב על משולש אחד, מפזר תבלין חריף. "כן. למה את לא אוכלת גם?"

"אני לא רעבה". היא מלטפת את השיער שלו, ניצוצות זהב זרוקים בו. נסיך שלי. ואני רוצה שגם לאבא יהיה מה לאכול.

חזי מניח את הפיצה על הצלחת. "את כן. כל יום את אומרת שאת לא, זה לא יכול להיות".

"עובדה", נועה מחייכת. "רוצה לספר לי איך היה היום בכיתה?"

הוא מושך כתף, "בסדר".

"בסדר מה?"

"בסדר שהמורה אמר שאני תלמיד מצטיין, שניצחתי בכדור, ושאף אחד לא גילה גם היום כלום".

החיוך שלה מתעוות. "חזי, זה לא סוד".

"ואני לא מטרה לצחוקים, נועה. טוב?"

"אתה ילד חכם וחברותי. ואין מה לצחוק עליך, בכלל".

"אם הם יגלו שאמא בדיכאון, יהיה להם".

היא ממצמצת, מושכת אותו לחיבוק. מעניקה לו נשיקה חמה. "ואבא שלך, הוא האבא הכי טוב בעולם".

"הוא לא. הוא עובד עד מאוחר. ואני לא רואה אותו כמעט. הוא אף פעם לא מחייך אלי, או לוקח אותי לבית כנסת".

"התכוונתי להשם".

"אה", חזי מתיז. "הוא אוהב אותי, עד שהוא לא".

"למה אתה חושב ככה?"

"כי אני ילד רע", הוא לוקח נגיסה נוספת מהמשולש, הופך אותו לטרפז.

"חס ושלום, אתה לא יכול להיות רע. אתה ילד יהודי טהור".

חזי מגחך, "גם בר קמצא היה יהודי טהור. וגם איזה אחת, שאני לא זוכר איך קוראים לה, היא הכניסה צלם להיכל".

נועה נושמת. "כולם רצויים לפני המקום".

"נכון, חוץ ממני".

"מי אמר לך את זה?" הוא לא חשב על זה לבד. חסר סיכוי.

חזי לועס בשקט, בולע. פולט, "שמוליק".

"שמוליק יודע מה אלוקים חושב?"

"ככה הוא אמר".

"הוא נביא?"

"אין היום נביאים".

"בדיוק", נועה מחליקה אצבע על הלחי שלו, מעבירה לסנטר, מרימה בעדינות. "ואם שמוליק היה יודע מה השם חושב, הוא לא היה שמוליק".

"הוא היה השם, נכון?"

"נכון, אבל הוא לא. הוא שמוליק זילברמן, ילד בכיתה אלף. כמו כל הילדים".

"טוב".

"טוב מה?"

"כלום", חזי מושך כתף. "אני אוהב אותך".

נועה מסתכלת עליו, מותחת חיוך. "גם אני אותך. תסיים לאכול, אני אכין איתך שיעורים", היא קמה.

"לאן את הולכת?"

"לחדר, לנוח קצת". לבכות. עוד יש מישהו שאוהב אותי, שלא מתבייש להגיד את זה.

יכול להיות שהגענו לימות המשיח, ואפילו לא שמתי לב. עסוקה בצרות הגלות. רק חבל שלא שמעתי תקיעת שופר. שמציאות, לא משתנה על פי הזמנה.

היא יכולה להשתנות, על ידי מעשים.

***

"אהלן, חבר".

"אני אמור להכיר אותך מאיזה שהוא מקום?" ברק סוקר את הפנים הבלתי מוכרות.

"נעשה הכרות עכשיו. אתה ברק, אבא לשניים. עובד כמאבטח. אני זוהר, רווק. עובד כמתווך".

"מתווך הצעות?"

חד. "בין היתר. מעוניין לשמוע עסקה?"

ברק זז באי נוחות בביתן השמירה. "חביבי, שתיים עשרה בלילה עכשיו. המשמרת שלי נגמרת בעוד חצי שעה. אם אתה יודע עלי את הפרטים האישיים שלי, אתה אמור לדעת גם את זה. לא היית יכול לבוא מאוחר יותר?"

"מצטער, העניין לא סובל דיחוי".

"מה אתה רוצה?"

"להציע הצעה, כנזכר לעיל. איך אתה עם טיסות?"

"פחד גבהים".

"ברצינות?" זוהר מעלה גבה בשעשוע. "אף פעם לא טסת?"

"כשלא הייתה ברירה. בדרך כלל, אני מעדיף להימנע".

"יש לי עבודה משתלמת עבורך, במדגסקר".

"אני חושב שהעבודה כאן מספיקה לי, די והותר. אני לא צריך הצעות מיותרות". בטח לא במדגסקר.

"ברק, מדובר בכמה מיליונים טובים".

"אף אחד לא מגיע לבני אדם נורמטיביים באמצע הלילה, מציע להם הצעות משתלמות, כן? ואני יוצא מנקודת הנחה שאני נורמטיבי. אתה, אני חושב, לא. או שאתה יוצא מן הכלל".

"אנחנו לא צריכים משהו בומבסטי. תטוס, תעביר חבילה למי שצריך לקבל את החבילה, תחזור. זה לא אמור להיות מסובך".

"מעולה. אז תטוס בעצמך, תעביר חבילה למי שצריך לקבל את החבילה, ותחזור. אני חושב שזה לא אמור להיות מסובך".

"אנחנו צריכים אותך, את העבר שלך".

ברק נשען על המשקוף. "אני לא יודע על מה אתה מדבר".

"בוא, נהיה כנים אחד עם השני. אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, ואין צורך בהיתממות שלא תוביל לשום מקום טוב".

"אני לא יודע על מה אתה מדבר, זוהר. נולדתי בארץ ישראל, גדלתי בארץ ישראל, ואני אמשיך לחיות בה. יש לי פחד גבהים ואני לא אוהב מטוסים. לך, תמצא פרטנר אחר לטיסה".

"אני רוצה אותך".

"טוב שאתה רוצה. אבל התשובה שלי היא לא, סופי".

"ברק, קצת ענווה לא תזיק לך. תוריד מעט מרמת הנחרצות, ותסתכל על הצד החיובי. סך הכל אתה טס לטיול ועל הדרך מרוויח כמה שקלים. מה רע?"

"שהכל יותר מדי פנטסטי. ואבא שלי לימד אותי, שדברים שבאים בקלות, גם הולכים בקלות. ומה שמריח ממנו ריח כסף בלי שעבדת קשה, הוא מזויף. אז לא, ולהתראות".

"אבא שלך הוא מאור לוי?"

ברק חורק שן. "אני לא רואה טעם לענות".

"אני מבין אותך. קשה לפגוש אדם שיודע עליך קצת יותר ממה שהיית רוצה שהוא ידע. בכל מקרה", הוא דוחף לעברו כרטיס קטן. "זוהר בוסקילה, פנוי בכל שעה. עד מחר בערב, אני מחכה לתשובה. אהיה הוגן ואומר לך, אין אפשרות שאקבל את המילה לא. ברור?"

ברק שותק.

"זה היה ברור, חבר?"

"אנחנו לא חברים. זה היה ברור. אתה מוזמן לעשות אחורה פנה".

זוהר טופח על כתפו בידידותיות. "לילה טוב".

ברק סורק את הכרטיס בעיניים מצומצמות. "לילה טוב", הוא לוחש אחריו. "תלוי למי".

מדגסקר, אני בדרך אלייך?


נ.ב.
תזכורת קטנה, אני לא מפחדת מביקורת.
אז בבקשה, הבמה כולה שלכם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
קודם כל - איזה כיף לקרוא על מה שעומד מאחורה! מחכה להמשך כמובן.
אשמח מאוד לביקורת, אתם כבר יודעים (יש צורך להזכיר את העניין כל פעם מחדש?)
אין צורך להזכיר.
חזי מגחך, "גם בר קמצא היה יהודי טהור. וגם איזה אחת, שאני לא זוכר איך קוראים לה, היא הכניסה צלם להיכל".
מי הכניסה צלם להיכל?
למיטב ידיעתי, היה את מנשה מלך יהודה שהכניס צלם להיכל. אבל הוא הכניס, לא הכניסה.
ואני יוצא מנקודת הנחה שאני נורמטיבי. אתה, אני חושב, לא. או שאתה יוצא מן הכלל
משפט נהדר, רק - ההפך מנורמטיבי זה יוצא מן הכלל. ככה שלומר "או שאתה לא נורמטיבי או שאתה יוצא מן הכלל" זה משפט לא הגיוני. "או שאתה שונא פיצה או שאתה לא אוהב אותה".
(אגב, בן אדם הוא נורמלי או נורמטיבי? מפריחה שאלה לחלל העולם.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
@נ. גל אבל את רואה שגם כשאני מזכירה זה לא עוזר (אימוגי נואש). אני באמת רוצה ביקורת ואני לא נושכת, אגב.

היה מישהו, אבל הייתה גם מישהי, חד משמעית. אני אבדוק את השם שלה ואחזיר תשובה.

הוא מאמין שהוא לא נורמטיבי, אבל אולי הוא יוצא מהכלל והוא כן. באמת יש כאן משהו קצת מסורבל, אז אני אראה איך לשנות את זה.

נ.ב.
השאלה מה ההגדרה של נורמלי ומה ההגדרה של נורמטיבי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #8
@נ. גל אבל את רואה שגם כשאני מזכירה זה לא עוזר (אימוגי נואש). אני באמת רוצה ביקורת ואני לא נושכת, אגב.
א. שמעתי מהרב נפתלי רוט: לפעמים באים אלי הורים ואומרים לי "אמרנו לו אלף פעם והוא לא מקשיב", ואני אומר: אם הוא לא הקשיב, אז למה אתם אומרים שוב?"
לפעמים הדרך הנכונה היא למצוא דרך אחרת...
ב. ביחס לאחרים - את מקבלת לא מעט ביקורת, תהיי רגועה.
ג. כל חברי הפורום הינם בני אדם. לפעמים הם מבחינים בטעויות, ולפעמים - לא. כאשר הם מסמנים "לייק" או "וואו" ללא תוספות פירושו: הרייני לתת ביקורת חיובית ללא סייג ראוי לציון.
הוא מאמין שהוא לא נורמטיבי, אבל אולי הוא יוצא מהכלל והוא כן. באמת יש כאן משהו קצת מסורבל, אז אני אראה איך לשנות את זה.

נ.ב.
השאלה מה ההגדרה של נורמלי ומה ההגדרה של נורמטיבי...
בהצלחה.
אם לך ברור מהי ההגדרה של ברק לכך - אין צורך ביותר מזה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
היה מישהו, אבל הייתה גם מישהי, חד משמעית. אני אבדוק את השם שלה ואחזיר תשובה.
אולי הכוונה למרים בת בילגה שהכתה על המזבח בסנדלה ואמרה "לוקוס (זאב ביוונית) לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל".
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
@נ. גל נכון לגמרי, אהבתי את הסיפור.
אני אלמד לקבל גם ביקורת חיובית מה שנקרא, תודה שהארת לי את העניין.

הסיפור אמור להיות ברור לקוראים לא לכותב, לא?
הסיפור עצמו - נכון. אבל כאן מדובר על שלב אחד מעבר. הצורה שבה הדמות מגדירה את המציאות, ולפי זה - המילים בהן היא בוחרת.
הקוראים יבינו את העיקרון גם אם יהיה כתוב "נורמלי" וגם אם יהיה כתוב "נורמטיבי", ולכן הדיוק משמעותי רק ברמת הכותב. כמובן, ככל שיהיה ברור לך יותר למה הוא בוחר כך ולא אחרת - גם לקורא זה יעבור טוב יותר.
@נודד, והיא לא הכניסה צלם להיכל?
לא. המקור:
תנו רבנן מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי מזבח ואמרה, לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק, וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה (של משמרת בלגה) וסתמו את חלונה...
(גמרא, סוכה נה ב)
מומלץ לעיין בסיום הרבי מליובאוויטש למסכת סוכה, ו' תשרי תשל"ה שמבאר את הסיפור כך שהוא מתאים ביותר לקטע שלך. אבל צלם להיכל - היא לא הכניסה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
וואו @נ. גל תודה על המקור.
זכרתי שיש שיחה של הרבי על העניין, אז ניסיתי לחפש ולא מצאתי.
ממש תודה. אוקי, אז צלם היא לא הכניסה, אני אשנה את זה כמובן.

לגבי הסיפור- כן, ברור לי למה היא בוחרת דווקא ככה. כנראה שבהמשך גם לקוראים זה יהיה מובן יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
ואוו, מעניין, טליה! ממש מחכה להמשך.
קצת לא אמין בעיניי השיחה של ברק עם זוהר. בנאדם יושב בביתן שמירה, פתאום מישהו מתפרץ לבפנים ויורה מולו את כל הפרטים שלו. בא, מציע עבודה. איך את היית מתנהגת במקרה כזה?
ואז, בנימה בכלל לא מאימת, מזכיר הפורץ האלמוני ש... לא, ברק חמודי, אין לך אפשרות להתחמק מהעבודה. רק אל תשכח לענות לי תשובה חיובית עד מחר בערב. אם לא, הלך על המשכורת שלך.

לא הייתי משנה את הסצנה מהיסוד, כן הייתי משנה את התגובה של ברק ומסדרת את המשפטים של זוהר לזה:

זוהר בא, מוכיח לברק שהוא יודע עליו הכול (סתם המלצה: כשזה בא בעקיצות כמו 'אבא שלך הוא...' זה אמין יותר). ברק נבהל. ואז זוהר אומר לו על הצעת העבודה. ברק מתנגד, כי מי זה שפורץ אליו ככה והוא איים עליו בהתחלה והראה לו שהוא יודע הכל, (אפשר אולי להוריד את ההתחלה כדי שזוהר יתכתב טוב יותר) ואז ברק אומר שהוא לא באמת בא לשמוע תשובה ויגמור במשפט מאיים ב: 'זה נשאר בנינו, כן? לא כדאי לך לנסות אותי'.
בהצלחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
ואוו, מעניין, טליה! ממש מחכה להמשך.
קצת לא אמין בעיניי השיחה של ברק עם זוהר. בנאדם יושב בביתן שמירה, פתאום מישהו מתפרץ לבפנים ויורה מולו את כל הפרטים שלו. בא, מציע עבודה. איך את היית מתנהגת במקרה כזה?
ואז, בנימה בכלל לא מאימת, מזכיר הפורץ האלמוני ש... לא, ברק חמודי, אין לך אפשרות להתחמק מהעבודה. רק אל תשכח לענות לי תשובה חיובית עד מחר בערב. אם לא, הלך על המשכורת שלך.

לא הייתי משנה את הסצנה מהיסוד, כן הייתי משנה את התגובה של ברק ומסדרת את המשפטים של זוהר לזה:

זוהר בא, מוכיח לברק שהוא יודע עליו הכול (סתם המלצה: כשזה בא בעקיצות כמו 'אבא שלך הוא...' זה אמין יותר). ברק נבהל. ואז זוהר אומר לו על הצעת העבודה. ברק מתנגד, כי מי זה שפורץ אליו ככה והוא איים עליו בהתחלה והראה לו שהוא יודע הכל, (אפשר אולי להוריד את ההתחלה כדי שזוהר יתכתב טוב יותר) ואז ברק אומר שהוא לא באמת בא לשמוע תשובה ויגמור במשפט מאיים ב: 'זה נשאר בנינו, כן? לא כדאי לך לנסות אותי'.
בהצלחה!
מעניין הכיוון... כי לי היה נראה שהסצנה בנויה כך כדי לרמוז לקורא שברק בעצם מכיר מצוין את העולם התחתון, וזוהר מגיע אליו ממקום של "אתה כבר יודע מה הכיוון, אז אל תשחק אותה תמים שיכול להתחמק".
גם השורות האלה:
עובד כמתווך".
"מתווך הצעות?"
ברק ישר מבין את הכיוון. אפילו לא חושב על כיוונים אחרים.
"אנחנו צריכים אותך, את העבר שלך".

ברק נשען על המשקוף. "אני לא יודע על מה אתה מדבר".

"בוא, נהיה כנים אחד עם השני. אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, ואין צורך בהיתממות שלא תוביל לשום מקום טוב".
עבר, התממות...
כאשר מדובר בשיחה בין שני אנשים שמגיעים מאותו עולם מאפיות - זה אמין לחלוטין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
מעניין הכיוון... כי לי היה נראה שהסצנה בנויה כך כדי לרמוז לקורא שברק בעצם מכיר מצוין את העולם התחתון, וזוהר מגיע אליו ממקום של "אתה כבר יודע מה הכיוון, אז אל תשחק אותה תמים שיכול להתחמק".
גם השורות האלה:

ברק ישר מבין את הכיוון. אפילו לא חושב על כיוונים אחרים.

עבר, התממות...
כאשר מדובר בשיחה בין שני אנשים שמגיעים מאותו עולם מאפיות - זה אמין לחלוטין.
בדיוק
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
אם כך, אז המעמד של ברק בעולם הזה, ממש לא ברור.
כשהאיש הפורץ פורץ - ברק לא נבהל. בשביל זה לא מספיק 'להכיר את העולם'. זה מגיע מביטחון עצמי ביכולותיו מול התוקף.
הפורץ לא מאיים, זה ברור. ולמרות זאת ברק די נדחק לפינה מהשיחה הכמעט-ידידותית הזאת. כאן נראה כאילו הוא לא ממש יודע איך להגיב ולהחזיר את הפורץ לאפלה שבחוץ.
משהו בסצנה הרגיש לי לא מהודק עד הסוף ואני מנסה להבין למה. אולי צריך עוד עבודה על הדמויות או חקר על העולם הזה.
בכל מקרה, התחלה מבטיחה לסיפור נהדר!
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
@תמר לבין העניין הוא בדיוק כמו ש @נ. גל הסבירה.
ברק לא צריך יותר מאיום מרומז על העבר שלו ועל העולם התחתון שממנו הוא הגיע.
כשאדם היה במקום כזה הוא לא צריך אמירות מפורשות וכשאומרים לו שהתשובה לא יכולה להיות לא, ברור לו שלרוב אין לו סיכוי להתנגד.
אם ברק היה אדם רגיל, את צודקת שהוא היה צריך להיבהל.
אבל הוא לא, הוא הגיע מעולם כזה.
אז אחד, הוא לא נבהל. אבל שתיים, מבין שאין לו כל כך ברירה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
עכשיו אני רואה את התגובה השנייה שלך,
הוא אמור להיבהל? הוא מכיר בדיוק כמוהו את העולם הנ''ל ובנוסף השיחה לא צריכה להיות מאיימת בפירוש, לפעמים רמז הרבה יותר דוחק לפינה.
בכל מקרה, אני אשמח לדעת אם חוסר ההידוק לדעתך, נובע רק מהעניין הזה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
למי שעדיין לא מכיר
פונט זה- הזו"צ כיום.
פונט זה- אותו הזוג בעוד עשור.


פרק א' (מבוסס על טוריי מהעבר)

"מה קורה חני? נלחצת באזעקה?" נכנס מוישי לבית בהתרגשות "איזה בומים היו!"

"לגמרי!" ענתה חני בחרדה "זה היה נשמע שיש נפילות כאן ברחוב!"

"לא צריך להגזים... אבל זה בהחלט היה עוצמתי".

"זה לא היה נפילות בכלל?"

"לא נראה לי"

"לא יודעת, גם אני וגם כמה שכנות הגענו למסקנה שכנראה זה היה נפילות..."

"אני הייתי בחוץ ואני..."

"מה זה בחוץ? לא נכנסת בכלל למקום מוגן?"

"לא היה באזור. שכבתי על הרצפה. ואז היה איזה חצוף אחד שבכלל עמד והסתכל לשמיים וצעק לי 'זהירות!' אני פשוט לא.."

"חח אתה לא ה..."

"את מבינה את החוצפה? הוא עומד וצועק לי ששוכב על הרצפה לפי הכללים, זהירות!"

"מוישי, חחחח אתה לא הבנת! הוא ראה יירוט אז הוא צעק לך 'זה יירוט'!"


"מה קורה חני? מה עשית עם הילדים באזעקה?" נכנס מוישה לבית בפנים נפולות "לא שמעו כמעט בומים!"

"איזה..." ענתה חני בחרדה "זה היה נשמע שיש נפילות כאן על הבניין!"

"טוב, לא הגזמת... בכל מקרה, אני הייתי תקוע במקלט עם עוד חמישים איש כך שהאטרקציה הייתה נוראית!"

"צריך להתרגל..."

"התרעה!"

"למה? מה כבר..."

"מה לעשות, זה אני קובע?"

"לא, אבל זה אתה אמרת!"

"ואז מה, אני קשור? את רוצה שאני לא אגיד לך?"

"מה שלא תחש... טוב נו, אין לנו זמן לדבר, התרעה!"

"מה, רק בגלל שאמרתי שצריך להתרגל להצטופף במקלטים? תסביר את עצמך, זו לא חכמה להגיד לי שוב ושוב ללא הסברים 'את רעה, את רעה!''"
ציבי זרקה את המעיל על השולחן בכניסה, מתוסכלת.
היא מרחה את נעליה בשטיח והורידה גם אותן בזעף.
"צהריים טובים" ראשו של נתי הציץ מדלת המטבח, מלווה בחיוך עולץ, שנמחק במיידית. "קרה משהו?"
ציבי הרימה אליו את עיניה ונאנחה. "כנראה".
"אוח".
"כן".
"כוס קפה?"
"אני אשמח".
"בכיף".

ציבי התכרבלה בפוך, מחממת את אצבעותיה בכוס הקפה שהכין לה נתי.
"אם את רוצה לשתף את מוזמנת", הוא הודיע תוך כדי טיגון. מעיף מבט קצר באשתו.
צמרמורת קלה עברה בה. "אני יודעת.."
"אני שמח".
היא נשפה על האדים. "אוף, התפללתי שזה לא יקרה וזה פשוט קרה".
נתי הסתובב; "שוב מרים?"
ציבי לגמה מעט מהכוס. "זה מתחיל לתסכל אפילו אותך.." דוק שקוף הבריק באישוניה.
"בשבילך אני מתוסכל. דיברתן?"
"ניסיתי, מבטיחה לך, והיא לא מוכנה להקשיב".
נתי בלע אנחה. "את רוצה שאנסה לדבר עם בעלה? אני פשוט באמת חושב שכדאי לסיים עם זה ודי, תראי איך זה גומר אותך.." הוא נושך את שפתו התחתונה.
היא קמה ממקומה וניגשה למקפיא, שולפת קופסת עוגיות טרייה שהכינה אתמול. "אתה צודק, באמת.. ואני זו שצריכה לעשות את זה".
"אבל זה לא כל כך מתקדם.."
"שוב צודק".
"שאתקשר וזהו?"
"לא".
נתי חש רצון עז לדפוק את ראשו בקיר. "ציבי. או שאת מתקשרת למרים עכשיו, או שאני אתקשר לבעלה", הוא מתקשח. "מה את מעדיפה?"
"שאני".
"אז עכשיו", הוא שלף את הפלאפון שלה מההטענה, מגיש לה אותו. "אני מחכה, ושומע יחד איתך, קדימה".
ציבי לקחה את הפלאפון באי שביעות רצון, מחייגת את המספר.
"מרים?"
"ציבי". נראה כי האש מלחכת את המקשים.
"כן".
"מה את רוצה עכשיו?" הקוצר רוח נשמע גם מחוץ לטלפון, והלחיים המסמיקות מספיקות לנתי.
תפעילי את המיקרופון, הוא מסמן לה, והיא לוחצת.
"רציתי לומר לך שהסצנה האחרונה ביננו הייתה לא נעימה לי". היא מנסה לקרר את פניה החמות.

שקט מעבר לקו. "את מצפה שאני אתנצל?"
"כן, מן הראוי".
גיחוך. "אז אני מאוד מצטערת, אבל ההתנצלות לא מתכוונת לבוא".
ניתוק.
נתי התקשה לבטא את הרגשתו. וציבי לא הגיבה.
"אני.."
"אין מה, פשוט לדלג, וזהו", ציבי קמה מהשולחן, וניגשה לכיור לשטוף את פניה.
"אסור לדלג, וזה סתם חבל", הוא לא הסכים. "אם תדחיקי זה יבוא בדרך אחרת, וכבר ראינו שזה ככה, זוכרת?"
היא נאנחה שוב. "כן. ושוב אתה צודק".
"בואי נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מנסה לעודד.
"לעזוב עבודה".
"אוקי".
"מה???"
"מה קרה?"
ציבי שפשפה את עיניה. "אתה הסכמת שאני אעזוב את העבודה?" היא לא האמינה שהיא שומעת את מה שהיא שומעת.
נתי חייך. "זה שאת עוזבת עבודה לא אומר שאת לא עושה סוף לסיפור של מרים. לכי לישון עכשיו, את זקוקה לזה".


↤↤


"מה קורה פה היום??" שילת קצצה את ציפורניה.
"שילת?" רחל המזכירה דופקת בדלת, ופותחת חריץ דק. "אפשר?"
"כן כן, תיכנסי", העבירה שילת את כף ידה על המצח.
"נעמי התקשרה לומר שלא תוכל לבוא גם בהמשך השבוע". בישרה רחל.
"את לא רצינית. היא לא יכולה לא לבוא, אין לי מישהי אחרת בקבוצה של התסמונת דאון", היא מחווירה מעט. "יש לה מישהי להביא?"
רחל מורידה את עיניה אל הקסר שבידה. ואחר מחזירה. "לא.."
"היא צריכה לעשות את זה. עדכני אותה במהירות האפשרית. ושתתקשר אליי בבקשה".
"אעדכן"
"תודה".


↤↤


הסנדוויצ'ים שלהם כבר היו מוכנים על השיש, וציבי העבירה 'ויש' אחרון.
"בוקר טוב!"
ציבי הסתובבה, "בוקר אור".
"ציבי".
"כן נתי".
"אפשר לבקש חיוך של בוקר? התחלת דף חדש עכשיו", הוא מחייך בעצמו. "והבעיה שלך נפתרה".
היא נעצרה. "מה שאמרת עכשיו זה חלק מהמשפט הראשון או כחלק נפרד?" איבריה דרוכים.
"כחלק נפרד וכהמשך", הוא לחץ על הקומקום, והמים החלו לרתוח.
"נתיי"
"כן ציבי?"
"אפשר תשובה נורמלית?" ידיה נחו על מותניה, ממתינות.
הוא הצביע לה לשבת. "קודם קפה".
ציבי התיישבה, מותשת. "אפשר לפני?"
"כן", נתי עליז היום באופן מיוחד. "טיפלתי בשבילך בהתפטרות, ומצאתי לך עבודה חדשה".
עיניה התרחבו. "אתה צוחק עלי".
"דווקא לא.." העליזות פגה לאיטה. "את לא שמחה?"
היא צוחקת צחוק קצר. "אתה לא אמיתי".
"אבל עשיתי את זה באמת".
"לא נכון"
"ציבי.. אני עשיתי את זה".
"מה העבודה החדשה?" היא מנסה להתמקד בפן החיובי לעת עתה.
"מורה ממלאת מקום".
הלב מנתר.
"מורה", היא חוזרת אחריו לאט.
"כן", הוא מתחיל לחייך בחזרה. "תנחשי לאיזה מקצוע".
"תנ"ך??"
"כן, ב"ה"
"ווואווו!" הפנים שלה מאירות, וזה כל כך שווה את הכלום שעות שהוא ישן אתמול.
"אני שמח בשבילך מאוד" הוא מסיים לשתות את הקפה שלו וממשיך. "היום הראשון בעבודה מתחיל מחר, בכיתה ב', בבית ספר נווה שירה פה בעיר".
"איך עשית את זה?! אמאלה נתי אני לא מאמינה, ", היא מחייכת חיוך ענק.
"אז תתחילי", הוא מכתף את התפילין. "וחוץ מזה, שיש לך עניין לסדר היום".
האור כבה.
"מרים שוב?" המבט בעיניים מתחנן.
"אני מצטער, ציבי. את חייבת לעשות את זה" הוא מתחרט על המילים, היה מסמס לה או משהו. "אבל אני זמין תמיד לשמוע שאת אחרי השלב הזה.. שיהיה בהצלחה".
"תודה נתי.. בהצלחה בכולל".
דלת נסגרת בשקט.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה