הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אחד בפה ואחד בלב
תל אביב צ'רלס קלור. בני עומד מביט על הגלים הנשברים מתחתיו בקול רעש גדול, הוא הגיע לכאן עם כמה חברים, לנשום אויר, להתנתק. הוא מביט סביב, זוגות מטיילים, אנשים רצים וגם זוגות נפגשים, גם הוא נפגש פה כמה פעמים ונזכר בפעם ההיא שרצה לקפוץ למים מרוב שעמום.
השמש צובעת את השמים והים בצבעים עזים ובכל זאת כל כך עדינים. כך גם הגלים רועשים בסוג רעש שאין שקט ממנו. זאת ההגדרה ליופי, הוא חושב, בולט אבל עדין.
הפלאפון מצלצל, זה אמא שלו, מזכירה לו שמחר יש לו פגישה, עם לאה רבינוביץ בבני ברק, לא רחוק מהישיבה. למחרת בדרך לפגישה, הוא חושב על משפט פתיחה ועל נושאים, כמו אחד שיודע שאין הזדמנות שניה לרושם ראשוני.
הוא עשה את זה מספיק פעמים, כך שהוא לא כל כך מתרגש. אבל תמיד יש את הצד הקטן בלב שאולי זאת האשה, שתעביר איתה את השמונים שנה הבאות.
הוא משחזר את הפגישה שעשה לפני שלושה שבועות כשפתח במשפט פתיחה הקבוע שלו כשהוא מגיע לירושלים, על הנסיעה ב402, ההפרדה בין גברים לנשים, החסידים, נושא מספיק בשביל שיחה וגם לראות מרובעות, מגזריות, יחס לרבנים ועוד.
הוא סיפר לבחורה, איך פעם כשחזר בלילה לבני ברק היה אחד שהחליט למסור שיעור דף היומי באוטובוס, וכמובן שהוא עשה בלאגן וצעק שזה גזל שינה. הבחורה אולי חשבה שהוא גבר, אבל בתכלס הורידה אותו, כי הוא לא מעריך כל דקה של לימוד. טוב, את הפתיח הזה צריך להחליף,
כנראה שהפעם הוא ילך על הנדוש, כמה שאבא שלך נחמד, ולא הבנתי מה בדיוק הוא עושה בחסד ומרפא, הוא הסגן של פרידמן או שפרידמן הסגן שלו. בכלל אירגוני חסד זה נושא מעניין פוליטיקה כסף וכבוד הכל בשם החסד.
בני דופק בדלת, האבא פותח, שלום, כמה מילות נימוס, זה לא האבא שיתעניין באיזה סוגיה אוחזים בישיבה, אבל הוא כן שואל, מה בדיוק עושה הרב גרליץ בישיבה, פשוט למדנו ביחד בפוניב'ז. הבחורה נכנסת, האבא שואל אם הוא רוצה לשבת ליד השולחן או על הספות, הוא אומר שלא משנה לו ומתיישב בספות. בני מתחיל לדבר, מנסה לפתוח בשיחה ומקבל תשובות קצרות של כן ולא, כנראה הבחורה לחוצה הוא חושב, ומבין שהוא יצטרך לדבר.
הוא מספר על הישיבה, משפחה וקצת על בני ברק, מידי פעם הבחורה זורקת משפט ומהר מאוד הוא מגלה שיש לה גמגום קל. הזמן עובר, הוא מחליט לסיים, אומר תודה ורוצה להגיד זה היה מתיש, אבל אומר היה נחמד.
בני חוזר לישיבה קצת מאוכזב, החבר חדר שואל נו, יש עוד פגישה.
לא יודע, הוא עונה. מה הצדדים?
תראה היא כמעט לא דיברה, אני לא יודע אם היא חכמה, או זורמת.
מה אתה כן יודע שואל החבר.
אני יודע שהיא קצת מגמגמת. נו, אז מה הצדדים?
בני לא עונה הוא יודע שהוא ימשיך לעוד פגישה, הוא חייב לדעת, מה יש מאחורי העיניים המחפשות האלה, מאחורי השתיקות הרועשות, מאחורי הגמגום העדין הזה.
פגישה שניה ושלישית, הנושאים זורמים, היא מדברת יותר ויותר. בני מגלה בחורה איכותית חכמה וזורמת. הספק רק מתעצם, כן הוא חושב שהיא מוצלחת ואפילו מאוד אבל יש משהו שמפריע לו, הגמגום.
פגישה רביעית, היא מדברת ומספרת לו על אהבתה הגדולה למוזיקה, ועל איך שבכל מסיבה גם בתור ילדה קיבלה תמיד תפקיד ראשי לשיר, היא מבחינה בתמיהה בעיניו ומסבירה לו שגמגום אינו מפריע לשירה, דיבור ושירה מגיעים משני מקומות נפרדים במוח ולכן גם מי שמגמגם ואפילו באופן קשה יכול לשיר.
בני לא מגיב.
והיא מספרת שמאז שהיא זוכרת את עצמה בתור ילדה קטנה היתה מגמגמת קצת.
היא נפתחת ומשתפת בתחושות, על ילדה שהמאפיין היחיד שלה הוא, גמגום, לא שכל ולא יופי רק גמגום, הקושי, השריון בו אתה מקיף את עצמך, המבטים, השתיקות, המבוכה, הבטחון העצמי שקורס, השאלה ללא מענה, למה...
עד שאתה גדל ומבין שזה לא ישתנה, ולאט לאט אתה מתרגל, מתחבר, עד שזה נהיה אתה. השלמה.
והרבה דברים משתנים, מחלימים. והמילים השבורות, התקועות שלך, מתגמדות, ומה שנשאר זה המילים הפוגעות, הטראומות.
כמו אז במסיבת הסיום של בית הספר, כשקבלה תפקיד ראשי לשיר. לפניה היתה ילדה שאמורה להקריא את מילות השיר, ואותה ילדה מאוד רצתה לקבל את התפקיד הראשי לשיר. בערב של מסיבת הסיום, כמה דקות לפני העליה לבמה, ניגשת אותה ילדה למורה המארגנת ואומרת שהיא צרודה ולא יכולה להקריא את המילים ושלאה תקריא במקומה. היא מנסה להתנגד ולומר שהיא גם לא יכולה אבל מוצאת את עצמה, על הבמה, מול קהל ענק, אמורה להקריא את המילים ולשיר.
היא רואה את אימה מתבוננת בה בציפיה, את אותה ילדה מסתכלת בהתרסה ואת הקהל ממתין, היא מחוירה ולא מצליחה להוציא שום מילה מהפה, שקט ארוך והיא התחילה לשיר.
זה היה מוצלח מאוד ומרגש נדמה לה שגם בכתה באמצע, כולם מחאו כפיים אבל היא רק שמעה דפיקות והרגישה כאילו אלפי מסמרים ננעצים בה.
מאז הגמגום רק החמיר והיא איבדה עוד משהו מאוד חשוב, את הביטחון לשיר או לנגן, בפני אנשים ואפילו בפני בני משפחתה, היא משתפת שלפעמים כשהיא לבד בבית היא ניגשת לפסנתר שבחדרה ומנגנת.
היא מספרת שהוריה שלחו אותה למומחים להחזיר לה את הביטחון והם המליצו לתקוף את הפחד ישירות, לתת לה לנגן מול קהל אבל היא לא הייתה מסוגלת, היא אומרת שהיום היא פחות מגמגמת, אבל לשיר או לנגן היא לא מסוגלת, טראומה.
בני לא מצליח להגיב ומתחיל לחשוב שגם הוא מגמגם.
הוא שומע אותה אומרת, שהדבר המעניין מבחינתה זה, שלמרות שאותה אחת, ביקשה ממנה סליחה כבר כמה פעמים והיא אמרה לה שהיא סולחת, כל פעם שהיא נזכרת בזה, היא מרגישה כעס ואת תחושת חוסר האונים שהרגישה שם על הבמה, ויודעת שבלב פנימה, היא לא יכולה לסלוח, למרות השנים שעברו מאז.
בני מסביר לה שהדברים אותם אנו חווים, טובים או רעים, משאירים רושם, צלקת בליבנו ולאחר זמן, גם אם בשכל אנו סולחים או חושבים אחרת, הרגש הוא יותר דומיננטי ופעיל.
כמו אדם שמדליק סיגריה לאחר תקופת הפסקה, הוא יודע בשכל שזה לא טוב, אבל זכרון הרגשת ההנאה גובר.
או כשרואים שני חברים טובים שרבים, כאשר אחד החליט בגלל סיבה שכלית, שהקשר לא טוב ומזיק, ולאחר זמן אותו אחד מתמלא געגוע לשני. זה נובע מכיוון שלאחר זמן, אנו זוכרים רק את ההרגשה הטובה שהיתה בחברות ואת הרגעים היפים ופחות את הסיבה השכלית שהביאה להפסקתה.
כך גם את, זוכרת את הרגשת הפגיעה של אז, והיא יותר חזקה מההבנה שהייתם ילדות ועבר זמן רב, ביום שתתגברי ותרפא הצלקת, תוכלי גם לסלוח באמת.
שתיקה שוררת, לאה חושבת על הדברים. בני מהרהר הוא חושב על משה רבינו שהיה כבד פה מנהיג, האדם השלם, שהגיע לרמות שלא היו לפניו וגם לא אחריו. הוא חושב על לאה כל כך מוצלחת, חכמה ומבינה, הוא נזכר במשפט שאין אדם מושלם בעולם, נראה לו שהיא מושלמת. אז ממה הוא מפחד מה הוא מסתפק, בגלל הגמגום אפילו זה נראה לו מלא חן, אז מה הספק.
השתיקה מתארכת, לאה לא אומרת כלום, היא קמה, מניחה לו לשקוע במחשבותיו, היא נגשת אל הפסנתר שעומד בפינת הלובי, לא רחוק מהמקום בו הוא יושב, בני מביט בה, היא מנגנת, נראית בעולם אחר, לא מודעת למעשיה. הוא מתבונן בעיניה הכחולות ונזכר בים, ברקע צלילי הפסנתר רועשים וכל כך עדינים.
הוא שומע את מנגינת החופה, רואה אותה לבושה בלבן והוא מתקדם לעברה בחיוך ענק לכסות אותה בהינומה, עומד מתחת לחופה ומבקש אושר, חיים רוחנים, ילדים, ונחת. הוא לא יודע אם ישיר לה בסוף החתונה אבל מודע לזה שבביתו יהיה פסנתר.
הניגון מסתיים, היא מתקדמת לעברו ונראה שעברה מסע ארוך, הוא אומר לה בגמגום של התרגשות, למדתי שיש דבר חזק יותר ממילים, הניגון שבלב....
פנקו בביקורת...
נערך לאחרונה ב:
.
