שיתוף - לביקורת תורה - בכל מקום

[מ. י. פרצמן]

מאת הניקית @לוטם

"רוני!!!"

"אה?"

"צא מהחדר. סעודת חג."

"אני לא רעב." לקוני. אפילו לא מנסה להגביה את קולו.

אביו נאנח. מנסה בפעם האחרונה. "קידוש. בוא. אנחנו מחכים."

אין תגובה.

כולם מחכים.

אחרי דקה רוני יוצא מהחדר. טריקו, מכנס צמוד מידי. "יאללה, תתחילו."

הרב לוי עושה קידוש, מעביר את הכוס, היא מגיעה גם לרוני. הוא טועם מהיין, מעביר להבא בתור וחוזר לחדר. שקט.

אנחה מכיוון אבא, אמא שולחת אליו מבט. אילת, הבת הגדולה מזרזת אותם. "נטילת ידיים."

הם הולכים ליטול ידיים. הילדים צוחקים ביניהם, עדיין לא קולטים מה בדיוק התרחש לפני דקה.

שוכחים.

...

"יצאתי!" רוני מודיע. יוצא מהבית. לא מביט במשפחתו הסועדת את סעודת החג.

"אל תחזור מאוחר." אמא מביטה בו, מנסה להעביר אליו את הדאגה שלה.

הבחור מושך בכתפיו. טורק את הדלת בעדינות לא אופיינית.

לאן הוא הלך? אבא ואמא מחליפים מבטים שקטים. חולצה טריקו, לבנה הפעם. את המכנסיים הוא לא החליף. זה מעיד על התקדמות?

"לאן הוא הלך?" אריאל בן החמש שואל. "אני גם רוצה ללכת אתו."

"הוא הלך ללמוד." הלוואי. "שתהיה גדול תבוא איתי, טוב?" אבא מחייך.

הוא פותח ספר, מקריא דבר תורה קצר.

מסיים אחרי שבע דקות. מתחיל שיר. הבנים מצטרפים. הבנות מחייכות.

שיר רודף שיר.

שירי התעלות, שירי תורה. שירי כיסופין.

אילת נאנחת בשקט. מנסה להיזכר בשבועות שנה שעברה. רוני היה אהרון. ישב איתם. שר איתם. אמר דבר תורה מפולפל. איפה הוא עכשיו?

...

זימון על הכוס. ברכת המזון בקול. כולם יחד.

"אני מוציאה לכם עוגות." אמא מודיעה, מתרוממת ממקומה. חוזרת עם מגש גדוש בעוגות מכל הסוגים.

"תודה רבה."

הם יושבים, מפטפטים מעט. מחוייכים. אפרת ואריאל משחקים ברצפה לידם. אילת סיימה לפנות את השולחן, מתיישבת גם היא.

דפיקות בדלת.

אילת קמה לפתוח.

"איתמר פה?"

"כן." היא קוראת לאיתמר. "רוצים אותך."

הוא קם, פונה לדלת. "כן, אנחנו תכף יוצאים ללימוד. רוצה לבוא איתנו?"

כנראה הנהון.

"בוא תיכנס." איתמר מכניס את חברו, מכבד אותו בעוגות וכוס נס קפה. יושבים בפינת אוכל, מדברים בינם לבין עצמם.

"יאללה חבר'ה ברכה אחרונה ונזוז." אבא מזרז אותם בחיוך. מתרומם.

"אסף, איתמר, מרדכי", הוא פונה לחבר של איתמר, "אתם באים?"

"בטח." הם התרוממו ממקומם. שלום לאמא. יוצאים לכיוון בית הכנסת.

...

הם נכנסים לבית הכנסת, מוצאים מספר מקומות פנויים. מתיישבים. מוציאים גמרות. מתחילים ללמוד. עם כל הכוח.

להוטים, נסערים. מוציאים ספר, ועוד אחד, פותחים אותם בסערה, מדפדפים, מתלהטים.

מאושרים בתורה.

מאושרים בלימוד.

"אבא!"

ילד קטן מושך בגמרא של אבא.

"אריאל!" אבא מחייך, קצת מופתע, קצת לא. "מה אתה עושה פה?"

"רציתי לבוא ללמוד. ולא הייתי עייף. אז אמרתי לאילת שתביא אותי."

"כל הכבוד! צדיק!" אבא מלטף את ראשו של בנו, מרים אותו עליו. "בוא נלמד ביחד. טוב?"

"ברור." הוא צוחק. "אני מקשיב."

ואבא לומד. בהתלהבות ובחשק. חש לפתע את ראשו של אריאל נח עליו. הוא שלח אליו מבט. מבחין בו. רדום.

הוא התרומם. פונה לבניו. "אני לוקח אותו לבית ומגיע בסדר? אם אתם רוצים תעשו הפסקה. אתם לומדים כבר שעתיים וחצי."

הם קמו ממקומם, ליוו את אביהם מחוץ לבית כנסת. מביטים בו פוסע לכיוון הבית.

מתאווררים חמש דקות וחוזרים ללמוד.

...

אילת מרימה עיניים מספר התהילים. "החזרת אותו!" מחייכת.

"כן. הוא נרדם. תודה שהבאת אותו."

"בכיף." היא הביטה בו פוסע לחדר, מניח אותו במיטה.

"אתה חוזר ללמוד?"

"כן. לילה טוב."

"ד"ש לבנים."

"הם יקבלו." הוא מחייך יוצא מהבית.

...

הרב לוי התקרב לבית הכנסת שלו, שומע קולות מבית הכנסת הסמוך. זה שהוא לא הולך לשם בדרך כלל.

שנית היסוס. סקרנות גבוהה. מה הולך שם בליל שבועות?

הסקרנות ניצחה. הוא נכנס. מביט בקהל הרב שלומד במקום. מחייך. נכנס עוד קצת פנימה. לא יודע למה. יש פה קסם שונה. לא כולם שחור לבן. לא כולם לבושים כמוהו.

כולם לומדים תורה. ברצינות.

...

"אבא?" יד נחה על כתפו.

הוא החוויר. מסתובב באיטיות. רוני!

"רוני! מה אתה עושה כאן?" הוא היה המום. אפילו לא דמיין...

"לומד קצת. קבעתי עם הבן של הרב אלחדד."

"עד מתי אתה לומד איתו?" הוא עדיין המום. הלום. לא מאמין.

"קבענו מאחת עשרה עד שלוש בלילה. למה?"

"אז אני יכול לתפוס אותך משלוש עד חמש?"

היסוס של שבריר שניה. "בטח." הוא מביט אחורה, אלחדד כבר קורא לו. "אני חוזר אליו. ניפגש." חיוך חוצה את פניו.

"אין בעיות." אביו גם מחייך. שולח בו עוד מבט ויוצא, חוזר לבית כנסת "שלו." חש דמעה אחת זולגת מעינו.

מודה לה'.

 

[shevi123]

מרגש ונוגע ללב
מותיר דמעה.

 

[סיפור8]

בעז"ה

מקסים. משפחתי. מחמם את הלב.

 

[נועה לבין (Tamar)]

מרגש. מצטרפת למגיבות למעלה.
טיפ ביקורת, ממש בקטנה. זה סוג של בונוס ללייק...

איתמר פה?"

"כן." היא קוראת לאיתמר. "רוצים אותך."

הוא קם, פונה לדלת. "כן, אנחנו תכף יוצאים ללימוד. רוצה לבוא איתנו?"

כנראה הנהון.

"בוא תיכנס." איתמר מכניס את חברו, מכבד אותו בעוגות וכוס נס קפה. יושבים בפינת אוכל, מדברים בינם לבין עצמם.

"יאללה חבר'ה ברכה אחרונה ונזוז." אבא מזרז אותם בחיוך. מתרומם.

"אסף, איתמר, מרדכי", הוא פונה לחבר של איתמר, "אתם באים?"

"בטח." הם התרוממו ממקומם. שלום לאמא. יוצאים לכיוון בית הכנסת.

הקטע הזה פחות ברור. התעכבתי על כל שורה כדי לזהות מי אומר מה. אבל בסוף הבנתי איכשהו, אז זה "עובר".

הרב לוי

אני הפסיכוש היחידה שלא הבינה? הרב לוי זה אבא של רוני?

בשבועות שנה שעברה. רוני היה אהרון.

קצת מוזר לי שאפילו בראש אימא שלו קוראת לו רוני. הגיוני יותר בעיני היה אם הייתה קוראת לו אהרון בראש ובקול רוני פלוס הערה "הוא לא נותן לנו לקרוא לו אהרון"...

חוזר לבית כנסת "שלו."

רק בגלל שזה סוף משפט וסוף הקטע, מרגיש לי עומס להוסיף את ה"שלו" בצורה כזאת. אולי זו רק אני.

חש דמעה אחת זולגת מעינו.

מודה לה'.

נראלי שהסוף מספיק חזר גם בלי השורה הראשונה. זה סוג של חזרתיות, לעניות דעתי.

 

[ביזנסטורי - אילה]

קטע יפה מאד.
טיפה מידי ארוך כל התיאורים על הבית והאחים...
(למשל הקטע עם הילד שנרדם.. למה הוא תורם בלילה?)
אבל הליבה יפה, הגרעין בנוי טוב
הכתיבה זורמת והסןף - מרגש.

 

[לוטם]

מרגש ונוגע ללב
מותיר דמעה.

תודה רבה! טוב לשמוע!

בעז"ה

מקסים. משפחתי. מחמם את הלב.

תודה, כנ"ל...

מרגש. מצטרפת למגיבות למעלה.
טיפ ביקורת, ממש בקטנה. זה סוג של בונוס ללייק...

תודה, ותודה נוספת על ההערות, קראתי כל אחת והתייחסתי אליהן...

קטע יפה מאד.
טיפה מידי ארוך כל התיאורים על הבית והאחים...
(למשל הקטע עם הילד שנרדם.. למה הוא תורם בלילה?)
אבל הליבה יפה, הגרעין בנוי טוב
הכתיבה זורמת והסןף - מרגש.

תודה גם לך,
בקובץ שאצלי באמת קיצרתי קצת...