סיפור בהמשכים הבריחה אל הלא נודע

[הודיה לוי.]

ערב טוב,
התלבטתי האם לעלות את הכתוב תחת הכותרת סיפור בהמשכים, בינתיים משאירה כשיתוף לביקורת מאחר ואני לא יודעת אם אוכל להעלות באופן סדיר. הסיפור מתפרסם ברשימת התפוצה. אשמח לתגובות...


בלילה הראשון שאבא ישן מחוץ לבית הבנתי שאנחנו משפחה מפורקת. לתמיד. חתיכות של פאזל שכל אחד מהם הלך לאיבוד במקום אחר, רחוק. שברים שלעולם לא יצליחו להתאחד, להרכיב תמונה שלימה.
"אז זהו, זה נגמר?", לחשתי לשירי בלילה ההוא, מועכת את הלחי לכרית. חזק. רוצה לבכות ולצחוק ביחד. לא מצליחה.
"הכול עוד יכול להשתנות", היא סובבה את הראש לצד השני, רמזה לי שהיא עייפה ואין לה כוח לדיבורים.
"לא הבנתי, את רוצה שאבא יחזור?", ניסיתי.
"אני לא רוצה כלום. אני רוצה לישון". היא ענתה בקול יבש, עייף משהו.
"גם אני רוצה לישון. לתמיד". אמרתי בחצי לחישה, קיוויתי ששירי לא שומעת אותי.
"זה נקרא למות", היא עדכנה אותי אגב שהיא מתהפכת לצד השני. "לילה טוב".

"אני לא רוצה למות. אבל אני גם לא רוצה לחיות. אני לא רוצה כלום. כלום. כלום". חבטתי את הראש בכרית. ידעתי ששירי ישנה אבל יש מי ששומע אותי. "זה לא הוגן", אמרתי לו.
ההורים שלי לא יכולים לעשות לנו את זה!!
אבא לא יכול לעשות לי את זה!!
רציתי לצרוח, לחתוך את הדממה המעיקה של הלילה, זו שמזמינה אליה את כל המחשבות הרעות והפרפרים השחורים.
לא חייב למות. אפשר לברוח. לאי רחוק, מקום טוב שאין בו אנשים. רק עצי דקל, נחלים ושמש ששוטפת את היקום באור אחר, קסום.

"אני רוצה להיות שם", עצמתי את העיניים. חזק. קיוויתי שאלוקים יעשה לי נס בדיוק כשם שעשה לבני ישראל במצרים. פתחתי אותן בחלוף דקה ארוכה. שום דבר לא קרה. מצאתי את עצמי שוב באותו החדר השקט והחשוך, שוכבת על המיטה. מולי תקרה אטומה, ומציאות חיים שככל הנראה לא תיתן לי לחמוק ממנה. לעולם.

 

[מאה מם]

נושא עצוב. כתיבה יפה נוגעת ומסקרנת.
תעלי את ההמשך!

תיקונים בקטנה:

חתיכות של פאזל שכל אחד מהם הלך

שכל אחת מהן הלכה

אגב שהיא מתהפכת

אגב התהפכות

נ.ב. מהן רשימות התפוצה?

 

[אתיס]

כתיבה טובה.
מסוקרנת לקרוא את ההמשך.

 

[רחל רבין]

הכותרת של הסיפור נראית לא תואמת את הסוגה, יותר מזכיר את שמואל ארגמן ז"ל, אבל הקטע הזה מדהים.

גם אני רוצה לישון. לתמיד". אמרתי בחצי לחישה, קיוויתי ששירי לא שומעת אותי.
"זה נקרא למות", היא עדכנה אותי

ממש ממש אהבתי. הרבה פעמים אנחנו רוצים לישון עד ועד בכלל.... וזה נקרא למות!!
ממש יפה התיאור. גם השוני בצורת העיבוד של שתי האחיות את הגירושין מעורר מחשבה ונוגע ללב.

 

[הודיה לוי.]

נושא עצוב. כתיבה יפה נוגעת ומסקרנת.
תעלי את ההמשך!

תודה רבה. אני יעלה בעז"ה פרקים נוספים בהמשך...

נ.ב. מהן רשימות התפוצה?

יש לי רשימת תפוצה של נשים ובחורות - הסיפור מתפרסם שם.

כתיבה טובה.
מסוקרנת לקרוא את ההמשך.

תודה רבה בעז"ה אשתדל לשלוח בקרוב את ההמשך...

הכותרת של הסיפור נראית לא תואמת את הסוגה, יותר מזכיר את שמואל ארגמן ז"ל, אבל הקטע הזה מדהים.

האמת שדי התלבטתי לגבי זה. מאמינה שלקראת סוף הסיפור תהיה לי יותר אינדיקציה לגבי השם...

ממש ממש אהבתי. הרבה פעמים אנחנו רוצים לישון עד ועד בכלל.... וזה נקרא למות!!
ממש יפה התיאור. גם השוני בצורת העיבוד של שתי האחיות את הגירושין מעורר מחשבה ונוגע ללב.

תודה

 

[נ. גל]

נושא חשוב, כתוב היטב.
השימוש של הדוברת בדימויים מעולה, אם כי הוא מעלה לי תהיה על הגיל שלה. יש כאן דימויים מאוד עשירים, ומצד שני היא נשמעת עדיין ילדה. הפער הזה לא ברור לי.

 

[R.E.Y]

ממש מרתק,
נושא כואב ולא מדובר.
מחכה להמשך

 

[לוטם]

כתוב מעולה ונוגע באמת.
במילה אחת - מרתק...

מחכה להמשך(תעלי פרקים יותר ארוכים )

 

[הודיה לוי.]

יש כאן דימויים מאוד עשירים, ומצד שני היא נשמעת עדיין ילדה. הפער הזה לא ברור לי.

האמת שהיא לא ממש ילדה. שווה להמתין להמשך ולגלות לבד...

כתוב מעולה ונוגע באמת.
במילה אחת - מרתק...

מחכה להמשך(תעלי פרקים יותר ארוכים )

תודה... האמת שהפרקים הקצרים מיועדים לחסרי הסבלנות שביננו (אני ביניהם...)

 

[הודיה לוי.]

פרק ב'/ לבד

"אז מה זה אומר עלי שאני בת להורים גרושים?", שאלתי את המראה בבוקר שלמחרת. בוחנת בעיניים מצומצמות פצעון אדום ומעצבן שהתמקם בין שתי גבותיי.
"זה לא אומר עלייך כלום", השיבה לי, "שום דבר. אנשים יכולים לדבר עד מחר. זה מראה על החולשות שלהם. לא שלך".

"את מדברת לעצמך?", הגיחה שירי מהמטבח, חטפה לי את המסרק מהיד.
"את חצופה", עדכנתי אותה. "המסרק היה אצלי".
"השיער שלי בעייתי יותר. והמסרק שלי אבד", היא תרצה את עצמה תוך כדי שהיא מסיטה קבוצת שיער סוררת אחורנית.
"טוב, מוותרת לך הפעם, אבל בתנאי שאת עונה לי על השאלות שהתחמקת מהן אתמול".
"מיכל", היא פערה זוג עיניים גדולות, מביטה בשעון הכסף שעל ידה. "את יודעת מה השעה עכשיו? עוד עשר דקות אני אמורה לשבת מול המורה חיה. נדבר על הכול בפעם אחרת".

שירי יצאה מהבית. אני חמקתי אל המטבח. אמא הייתה שם, כורכת לחמנייה עם חביתה בשקית ניילון נצמד, מכניסה לתיק של נתי. מערבבת את השוקו של ליבי, מצמידה לה נשיקה על המצח. שואלת את אליהו אם לא שכח את הרב קו, בודקת שבתיק של חני נמצאים כל הספרים. עוטפת את כולם באהבה, נותנת להם את ברכת הדרך ליום מוצלח.

אני מתעסקת בעצמי. לא מראה התעניינות בקסם שעובר במטבח.
"מיכל", אמא מבחינה בי פתאום, המבט שלה כבוי מעט. "את עדיין כאן? כבר שמונה ועשרה".
"כן", אני מסתכלת באדישות על המחוגים ששועטים בקצב מהיר מדי. כבר לא אכפת לי לאחר. לא אכפת לי גם להקדים. למען האמת לא אכפת לי מכלום. "הכול בסדר?", אמא מצליחה לקרוא את המחשבות שלי, וזה מלחיץ אותי מעט. "הכול מצוין", אני מחייכת חיוך מזויף. "אני כבר יוצאת".

ורגע לפני שאני עוזבת את הבית ומותירה את אימא עם קירות דוממים ומחשבות קולניות, הרגליים שלי קופאות. פתאום אני מבינה שאמא לבד. וזה שורט לי את הלב. חזק. רוצה לזרוק את התיק, להישאר בבית ולהקשיב לה. מי צריך ללמוד מתמטיקה, היסטוריה ולשון שיש עכשיו אישה שיושבת על הספה. לבד. כואבת על עבר והווה, מודאגת מעתיד. והאישה הזאת היא אמא שלי.

"מיכלוש", אמא מתקדמת לעברי, מצליחה להרגיש אותי כמו שרק היא יודעת. "תלכי לסמינר. אני אהיה בסדר. אנחנו נהיה בסדר, מבטיחה לך".
אני מנסה לעצור את הדמעות, אך הן בוגדות בי, זורמות על לחיי ללא שליטה. אמא, אני רוצה לשאול אותה מבעד למסך הדמעות, איך זה להרגיש כל- כך רע, כל - כך לבד ולהבטיח לכולם עתיד טוב יותר.

###
המשך יבוא אי"ה.
שתפו אותי מה אהבתם, מה פחות. למה התחברתם למה לא.
מקבלת ביקורת בזרועות פתוחות. התגובות שלכם עוזרות לי לכתוב את הפרקים הבאים.

 

[רוח פרצים]

אוי, אהבתי את מיכל.
הרגשות שלהכל כך נעריים ויפים.
אם לי זזה היה קורה הייתי שוכבת במיטה יומיים ובוכה וממש לא הולכת לסמינר ככה.
אשמח להתייחסות לזה בפרק הבא. (התרגלה/ אמא שלה לא רוצה התייחסות לזה מהילדים/ כל משהו אחר ומרגש)
תודה על השיתוף

 

[נ. גל]

פרק מדהים, כתוב היטב ומעביר את קשת הרגשות בצורה מעולה.

נדבר על הכול בפעם אחרת"

בת כמה שירי, שמשתמשת בניסוח הורי כזה?

"הכול בסדר?", אמא מצליחה לקרוא את המחשבות שלי, וזה מלחיץ אותי מעט. "הכול מצוין", אני מחייכת חיוך מזויף. "אני כבר יוצאת".

אהבתי.

ורגע לפני שאני עוזבת את הבית ומותירה את אימא עם קירות דוממים ומחשבות קולניות, הרגליים שלי קופאות. פתאום אני מבינה שאמא לבד. וזה שורט לי את הלב. חזק. רוצה לזרוק את התיק, להישאר בבית ולהקשיב לה. מי צריך ללמוד מתמטיקה, היסטוריה ולשון שיש עכשיו אישה שיושבת על הספה. לבד. כואבת על עבר והווה, מודאגת מעתיד. והאישה הזאת היא אמא שלי.

ושוב אני תוהה על הגיל שלה. בפרק הראשון היא חושבת כמו ילדה. ללא השוואות לסיטואציות קודמות מהחיים, מאוד זקוקה לשיח כדי לקדם את רצף המחשבה, ועם רצונות ילדותיים מאוד.
הבוקר אור, והנה היא עברה למצב של אדם בוגר לחלוטין. הכאב שלה מודחק לחלוטין, הכאב של אמא שלה מצליח לעניין אותה עד בכי, והיא מצליחה לדייק אותו ברמת בגרות גבוהה. תוהה לעצמי האם אכן כך נראית נערה מתבגרת שחווה משבר (ובאיזה שלב של גיל ההתבגרות זה).

אני מנסה לעצור את הדמעות, אך הן בוגדות בי, זורמות על לחיי ללא שליטה. אמא, אני רוצה לשאול אותה מבעד למסך הדמעות, איך זה להרגיש כל- כך רע, כל - כך לבד ולהבטיח לכולם עתיד טוב יותר.

ברגע הראשון התרגשתי, אהבתי ואפילו סימנתי "וואו". ברגע השני שאלתי את עצמי - זאת אותה בחורה שחצי פרק קודם סרבה להודות בפני אמא שלה שמשהו לא בסדר בכלל?

שואלת כדי לדייק.

 

[הודיה לוי.]

פרק מדהים, כתוב היטב ומעביר את קשת הרגשות בצורה מעולה.

תודה רבה

בת כמה שירי, שמשתמשת בניסוח הורי כזה?

שירי בכיתה ח'. (לדעתי המשפט סביר לילדה בגילה.)

ושוב אני תוהה על הגיל שלה. בפרק הראשון היא חושבת כמו ילדה. ללא השוואות לסיטואציות קודמות מהחיים, מאוד זקוקה לשיח כדי לקדם את רצף המחשבה, ועם רצונות ילדותיים מאוד.
הבוקר אור, והנה היא עברה למצב של אדם בוגר לחלוטין. הכאב שלה מודחק לחלוטין, הכאב של אמא שלה מצליח לעניין אותה עד בכי, והיא מצליחה לדייק אותו ברמת בגרות גבוהה. תוהה לעצמי האם אכן כך נראית נערה מתבגרת שחווה משבר (ובאיזה שלב של גיל ההתבגרות זה).

האמת שאני לא חושבת שזה סותר. היא כואבת, אבל מצליחה להרגיש גם את הכאב של הסובבים אותה. מיכל היא בחורת סמינר (גיל מספיק גדול בשביל להצליח להרגיש) .

תוהה לעצמי האם אכן כך נראית נערה מתבגרת שחווה משבר (ובאיזה שלב של גיל ההתבגרות זה).

האמת שאני עומדת בקשר עם מישהי שחוותה את הנ"ל, ומאד משתדלת לדייק.

ברגע הראשון התרגשתי, אהבתי ואפילו סימנתי "וואו". ברגע השני שאלתי את עצמי - זאת אותה בחורה שחצי פרק קודם סרבה להודות בפני אמא שלה שמשהו לא בסדר בכלל?

אני מנסה לעצור את הדמעות, אך הן בוגדות בי, זורמות על לחיי ללא שליטה

אמא, אני רוצה לשאול אותה

שימי לב שהיא לא משתפת את האמא בכלום. אפילו בדמעות היא נאבקת כדי שלא יראו...

שואלת כדי לדייק.

מעולה. מקווה שהסברתי את עצמי אם יש עוד שאלות בכיף...

 

[RPO]

אי.
כמה כואבבב
העברת את זה בצורה הכי טובה שיש!
זה סוג של יתמות- וזה יותר גרוע מיתמות,
כי על יתומים מרחמים- עליהם לא תמיד. לפעמים הם סובלים מדחיה וכו'. או תווית.

 

[הודיה לוי.]

אשמח להתייחסות לזה בפרק הבא. (התרגלה/ אמא שלה לא רוצה התייחסות לזה מהילדים/ כל משהו אחר ומרגש)

האמת שהפרק הבא כבר כתוב, אבל זה משהו ששזור לאורך כל הסיפור, לאו דווקא במרוכז...

זה סוג של יתמות- וזה יותר גרוע מיתמות,

וואי, מדויק!

 

[הודיה לוי.]

כל כמה זמן נהוג לעלות כאן פרקים? (כשמדובר בסיפור בהמשכים)
מתלבטת מתי להעלות את הפרק הבא...

 

[Chaya Lea]

כל כמה זמן נהוג לעלות כאן פרקים? (כשמדובר בסיפור בהמשכים)

נראה לי פעם בשבוע (כשבפועל בסוף זה לפעמים לוקח יותר זמן ובאיזשהו שלב לפעמים הכותב צריך עוד קצת זמן...)
זה לא משהו שהוחלט והוסכם, כל אחד מחליט לגבי הסיפור שלו...

 

[נועה לבין (Tamar)]

קודם על, מסכימה עם כולם. נראה מסקרן ונוגע בנושא כואב.

מעולה. מקווה שהסברתי את עצמי אם יש עוד שאלות בכיף...

לי יש.
1) הסיפור כתוב בגוף ראשון. וגוף זה חייב להיכתב כמו גוף שלישי מוגבל. מה שאומר שהכל נכתב מתוך הראש של הגיבורה. (את יכולה לקרוא על זה באריכות כאן )
ולכן הקטע הזה:

שירי יצאה מהבית. אני חמקתי אל המטבח. אמא הייתה שם, כורכת לחמנייה עם חביתה בשקית ניילון נצמד, מכניסה לתיק של נתי. מערבבת את השוקו של ליבי, מצמידה לה נשיקה על המצח. שואלת את אליהו אם לא שכח את הרב קו, בודקת שבתיק של חני נמצאים כל הספרים. עוטפת את כולם באהבה, נותנת להם את ברכת הדרך ליום מוצלח.

אני מתעסקת בעצמי. לא מראה התעניינות בקסם שעובר במטבח.

כשהפעולות של אימא מתוארות בצורה מפורטת כל כך, ניתנת הרגשה כאילו המספר הוא כל יודע. בעיקר ליד השורה האחרונה. היא הרי לא בדקה ממש מה קורה. וכל עוד היא מראה כאילו כלום לא אכפת לה, כנראה שהיא יותר שמה לב לצליל הנשיקה והניילון ולאווירה הכללית.

2) הדבר השני הוא לגמרי בסוגריים. הנושא הכאוב הזה כל כך כאוב, עד שהוא מקבל יחסית הרבה מקום על המדפים. קונפליטים משפחתיים הוא הכר הפורה ביותר בעיניי בספרות החרדית.
אז השאלה היא לגמרי לך. שיעורי בית ללילה,ואת לא צריכה להגיש לי אותם.
מה גורם לאישה או איש שאוהבים את הז'אנר לקרוא דווקא את הספר שלך? בגלל שהשוק מלא בתחרות, לא מספיק ספר טוב, מספיק ספר מיוחד ממש. הערה: אני כותבת את זה ללא שום קשר לטקסט שלך.

משהוא קטנטן ואחרון, במשפט

כורכת לחמנייה עם חביתה בשקית ניילון נצמד

המילה "בשקית" מיותרת.
מחכה לפרק הבא!

 

[הודיה לוי.]

לי יש.
1) הסיפור כתוב בגוף ראשון. וגוף זה חייב להיכתב כמו גוף שלישי מוגבל. מה שאומר שהכל נכתב מתוך הראש של הגיבורה. (את יכולה לקרוא על זה באריכות כאן )

קודם כל תודה על זה. רק עכשיו ראיתי את האשכול, אקרא בהזדמנות בעז"ה.

כשהפעולות של אימא מתוארות בצורה מפורטת כל כך, ניתנת הרגשה כאילו המספר הוא כל יודע. בעיקר ליד השורה האחרונה. היא הרי לא בדקה ממש מה קורה. וכל עוד היא מראה כאילו כלום לא אכפת לה, כנראה שהיא יותר שמה לב לצליל הנשיקה והניילון ולאווירה הכללית.

האמת שהכוונה שלי הייתה שהיא כן שמה לב לכל פרט ופרט, רק העמידה פנים שהיא לא מתעניינת. בכ"א מקבלת.

2) הדבר השני הוא לגמרי בסוגריים. הנושא הכאוב הזה כל כך כאוב, עד שהוא מקבל יחסית הרבה מקום על המדפים. קונפליטים משפחתיים הוא הכר הפורה ביותר בעיניי בספרות החרדית.
אז השאלה היא לגמרי לך. שיעורי בית ללילה,ואת לא צריכה להגיש לי אותם.
מה גורם לאישה או איש שאוהבים את הז'אנר לקרוא דווקא את הספר שלך? בגלל שהשוק מלא בתחרות, לא מספיק ספר טוב, מספיק ספר מיוחד ממש. הערה: אני כותבת את זה ללא שום קשר לטקסט שלך.

כמובן שלא כל הסיפור יעסוק רק בקונפליקטים הללו. אחרי הכל לכל סיפור יש עלילה ומסרים ששזורים בו. והסיפור הזה ספציפית טרם נכתב... אני יכולה להציג בפרק הראשון את הקושי אבל בהמשך תהיה חייבת להיות התפתחות כלשהי. אי אפשר למלא 300-400 עמודים בכמה כואב להיות בת להורים גרושים.

ויש עוד משהו שאני חייבת לכתוב לגבי זה:

הנושא הכאוב הזה כל כך כאוב, עד שהוא מקבל יחסית הרבה מקום על המדפים. קונפליטים משפחתיים הוא הכר הפורה ביותר בעיניי בספרות החרדית.

נכון, יש דברים שלא דוברו בעבר וב"ה בשנים האחרונות כן מדברים עליהם. אבל כן, אני יכולה לומר בפרוש שיש עוד במה להתקדם בעניין. יש דברים שעדיין מעלימים בציבור שלנו, וטרם העלו אותם על הכתב. הלוואי ואצליח לגעת בנושאים הרגישים הללו מבלי לפרוץ אף גדר. הסיפור הזה ספציפית נשלח לקבוצת תפוצה מאד גדולה של נשים ובנות שחלקן חוות את הקונפליקטים המשפחתיים הללו. לצערי, לא כל הקונפליקטים קיבלו עדיין ביטוי, ולכן כן מרגישה שליחות לעלות דברים שטרם נכתבו. כרגע העליתי רק שני פרקים וגם הם נורא קצרים כך שאי אפשר לדעת עדיין במה מדובר...

המילה "בשקית" מיותרת.

תודה, מתקנת.

 

[הודיה לוי.]

פרק ג' / איך מרגישים לפני המוות?


אני מגיעה אחרי 'ברוך שאמר'. המורה מסתכלת עלי במבט רב משמעות, מבקשת שאמתין לה בחוץ.
הלב שלי מגביר את קצב פעימותיו. אין לי מה לומר. יש לי כל כך הרבה מה להגיד.
"מיכל, מה קורה איתך בזמן האחרון?", היא סוגרת אחריה את הדלת. אני מצליחה להבחין ברחל ואפרת שמביטות בי בסקרנות מבעד לסדק הצר. "את מאחרת יותר מדי פעמים".

אני משפילה מבט ואז מרימה עיניים. פותחת את הפה. סוגרת. אישונים מבוישים מטיילים על הרצפה, מתרוממים.
"יש לי סיבות", אני אומרת בסוף. שלוש מילים. ארבע הברות. וכאב שחולף ביניהן.
"בסדר, את יכולה להיכנס", היא מביטה בי במבט עמוק, בוחן. פניה מתרככות מעט.

אני נכנסת לכיתה ומבחינה בשירה ומירי מתלחששות מאחוריי. בדבורי שצוחקת מלפניי, ובלאה שמסתכלת עלי במבט שיודע הכל. זה שורט אותי. מבפנים. מבחוץ. רוצה לצעוק: אל תרחמו עלי, בבקשה. אני בסדר. אני אהיה בסדר. אמא הבטיחה. היא מעולם לא שיקרה.


* * * *

"איך את מעיזה לקרוא לעצמך חברה", מושכת אותי לאה לפינה רגע לאחר שנשמע הצלצול, "למה לא סיפרת לי?? אני החברה הכי טובה שלך".
"למה לא סיפרתי לך מה?", אני מצמצמת מבט, מנסה להבין מה בדיוק לא עשיתי נכון.
"נו, אל תעמידי פנים של כבשה תמימה", היא מחייכת חיוך מסתורי, מנסה לשאוב ממני מידע. "בקשר לאבא שלך.
הוא ברח מהבית, נכון? למה כולן יודעות לפני?".

"אבא שלי מה??", אני לוקחת צעד וחצי אחורה, נאבקת בעצמי שלא ליפול.
"ברח", היא לוחשת בקול.

משהו מנקד את הגב שלי, מחורר. אני מסתובבת לאחור ומגלה עשרות זוגות עיניים ננעצות בי, מרחמות.
חלקן מאשימות, דורשות הסברים.
"מי אמר לך את זה??", אני נושכת שפתיים נטולות צבע, פוצעת את עצמי.
"כולן", חיה עדיין משוכנעת שאני רק מעמידה פנים.

זה לא קורה לי.
אני צובטת את עצמי וזה כואב. זה כן קורה לי?
הידיים שלי רועדות. גם הרגליים. הלב פועם בקצב איטי, חלש. אני מנסה להסדיר את הנשימות שלי, לא מצליחה. פותחת את הפה, מנסה לשאוב דרכו אוויר, מתנשפת. חולף בי הרהור אם כך מרגישים רגע לפני המוות.
כנראה שלא, חולפים כמה רגעים ארוכים ואני עדיין חיה.


"תגידי מה היה הסיפור עם אבא שלך?", שואלת אותי מישהי מי'3 שאפילו את שמה איני יודעת. אין לי תשובות. לשאלות, למבטים. אני מסתובבת במסדרונות הסמינר, חיוורת. כאילו מישהו שאב את כל הדם מהגוף שלי, רוקן.
"את באמת לא נראית טוב", מאשרת המורה ציפורה כשאני מבקשת ממנה להשתחרר. "את יכולה ללכת הביתה".


###

שתפו אותי בכל מה שעובר לכם בראש אחרי הפרק הזה. אל תחששו לתת לי ביקורת, תזכרו שאני ביקשתי אותה.
אשמח לשמוע ממכם