סיפור בהמשכים מסתורין במאורת הקופרייטר.

  • הוסף לסימניות
  • #1
שלום לכולם.
זה הפרק הראשון מתוך שניים או שלושה, סיפור שאני כותב להנאתי, ללא שום מטרה. אי״ה אמשיך את הפרקים הבאים בקרוב.
אשמח לשמוע מה דעתכם עליו:

===

חמש עשרה שנים המתין דודי לרגע הזה.

חמש עשרה שנים של סבל, של התעלמות סביבתית, של חוסר הערכה מצד קרוביו ומכריו, בהן הוא נאלץ לשמש כעוזרו הזוטר של ר׳ מוישה, מנהל הכספים האגדי של מוסדות ׳עונה עשוקים׳.

ובדיוק כשהוא חשב שאבדה כל תקווה, שלנצח הוא יישאר נושא הכלים, שוליית הנגר, החליט סוף-סוף ר׳ מוישה לגמול עמו חסד של אמת, והודיע על פרישה מכל תפקידיו במוסד.

באותו רגע מכונן, כאשר ניצב דודי מול מנהל המוסדות הישנוני שהודיע לו ביובש כי הוא זה שנבחר למלא את מקומו של ר׳ מוישה, התאפק דודי שלא לפרוץ בבכי של התרגשות. ״לו רק היו ההורים שלי זוכים לראות אותי ברגע המושלם הזה״, הוא חשב לעצמו בערגה, ״הם היו גאים בי כל-כך...״ הדמעות הכריעו אותו והוא נאלץ למחוט את אפו במטלית רקומה, מתעלם ממבטו הנגעל של מנהל המוסדות.

כשיצא דודי מן החדר, הוא הרגיש כאילו נולד מחדש. בבת אחת התגשמו כל חלומותיו. מאדם שפוף כתפיים שתפקידו הסתכם בנהיגה במכונית החבוטה של ר׳ מוישה ובהכנת קפה דלוח עבור אישי ציבור שונים, הוא הפך לאיש מקושר בעל יכולות, שברשימת אנשי הקשר בפלאפון שלו מופיעים שמותיהם של גבירים מפורסמים וראשי עירייה נכבדים. מאדם אפרורי שמקומו בספסלים האחוריים של בית הכנסת ושמו נהגה מפי הגבאי רק בשלהי קריאת התורה של ׳שמחת תורה׳, הוא הפך לדמות מכובדת שהכיבודים החשובים ביותר זורמים אליה. מתנות הורעפו עליו מגורמים שונים, ובפורים הוא לא הפסיק להתלונן בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע על חוסר האחריות של מעניקי משלוחי המנות שגודשים את ביתו וממלאים את הארונות בחמץ לקראת הפסח. ״אבל זה בסדר, אני לא כאן בפסח,״ הוא הקפיד להדגיש בכל עת, כראוי לבעל מעמד כמוהו. ״אני לא מוותר על הטיסה לקאריביים, להרגיש בן חורין אמיתי פעם אחת בשנה״. את המבטים העגולים שנתלו בו אל מול ההצהרה המשונה הזו, הוא פירש כמבטי קנאה, ולכן מיהר להיאנח אנחה עמוקה ולומר: ״העבודה קשה, זה לא כמו שזה נראה. ההצלחה דורשת כוחות נפש רבים״.

מהר מאוד התרגל דודי למעמדו החדש. ימי העבר בהם הוא שירת בנאמנות את ר׳ מוישה חלפו, והוא הרשה לעצמו להתחיל ללעוג לאיש שפעם העריץ. ״זה ברור שהוא היה אדם מיושן שלא ידע את העבודה״, היה דודי משכתב את ההיסטוריה בפני רעיו הקרובים. ״כבר מזמן רצו להעיף אותו, ידעו שאני בעשר רמות מעליו. אבל היה לו ותק, היו צריכים לשלם לו פיצויים גבוהים, אז רק חיכו שאני אחליף אותו״.

פעמים רבות כל-כך חזר דודי על תיאוריות סרק אלו, עד שהוא עצמו החל להאמין בהם. לכן, לא היה מופתע ממנו כאשר בערב ראש חודש אלול הוא נקרא אל חדרו של מנהל המוסדות, שם לצד המנהל עב הכרס עמד לא אחר מאשר ר׳ מוישה.

״שלום דודי״, אמר ר׳ מוישה, פניו רציניות להחריד.

״שלום,״ השיב לו דודי בשפה רפה, מריץ במוחו תרחישי אימה.

״אתה יכול להיות רגוע״, קרא ר׳ מוישה את מחשבותיו. ״אני לא מתכוון לחזור״.

אבן גדולה נגולה מליבו של דודי. ״נראה לך שעל זה חשבתי?״ הוא חייך בידידות מזויפת. ״טוב לראות אותך״, המשיך בחנפנות צבועה.

״תקשיב דודי״, פתח מנהל המוסדות ללא גינונים. ״אתה מנהל הכספים שלנו כבר חצי שנה, אבל עד עכשיו לא הגיעה השעה לחשוף אותך לסוד הגדול ביותר עליו מתקיימים המוסדות. כעת, לפני הקמפיין של חגי תשרי, הגיע הזמן״.

מנהל המוסדות נעץ בו עיניים חודרות. ״מה שתראה ותשמע היום הוא סוד כמוס ברמה הגבוהה ביותר. אתה צריך להתחייב שלא תספר אותו לאף ילוד אישה. זה סוד שעובר ממנהל למנהל, אפילו לאשתך אסור לדעת אותו״.

״כן, בטח!״ התחייב דודי המבולבל.

״אם כן״, אמר מנהל המוסדות. ״הגיע הזמן. אתה ור׳ מוישה תלכו יחד, ואני מזהיר אותך כבר מעכשיו – עליך לשמוע לכל מה שר׳ מוישה מורה לך, גם אם זה נראה לך תמוה ביותר״.

״כן, בטח״, התחייב דודי שוב, מבולבל עוד יותר.

ר׳ מוישה קם ממקומו. ״בוא דודי, הולכים״. אמר בטון מסתורי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
התחלה מעניינת, מחכים להמשך.
הערה על הכתיבה עצמה:
חמש עשרה שנים המתין דודי לרגע הזה.

חמש עשרה שנים של סבל, של התעלמות סביבתית, של חוסר הערכה מצד קרוביו ומכריו, בהן הוא נאלץ לשמש כעוזרו הזוטר של ר׳ מוישה, מנהל הכספים האגדי של מוסדות ׳עונה עשוקים׳.

ובדיוק כשהוא חשב שאבדה כל תקווה, שלנצח הוא יישאר נושא הכלים, שוליית הנגר, החליט סוף-סוף ר׳ מוישה לגמול עמו חסד של אמת, והודיע על פרישה מכל תפקידיו במוסד.

באותו רגע מכונן, כאשר ניצב דודי מול מנהל המוסדות הישנוני שהודיע לו ביובש כי הוא זה שנבחר למלא את מקומו של ר׳ מוישה, התאפק דודי שלא לפרוץ בבכי של התרגשות. ״לו רק היו ההורים שלי זוכים לראות אותי ברגע המושלם הזה״, הוא חשב לעצמו בערגה, ״הם היו גאים בי כל-כך...״ הדמעות הכריעו אותו והוא נאלץ למחוט את אפו במטלית רקומה, מתעלם ממבטו הנגעל של מנהל המוסדות.

כשיצא דודי מן החדר, הוא הרגיש כאילו נולד מחדש. בבת אחת התגשמו כל חלומותיו. מאדם שפוף כתפיים שתפקידו הסתכם בנהיגה במכונית החבוטה של ר׳ מוישה ובהכנת קפה דלוח עבור אישי ציבור שונים, הוא הפך לאיש מקושר בעל יכולות, שברשימת אנשי הקשר בפלאפון שלו מופיעים שמותיהם של גבירים מפורסמים וראשי עירייה נכבדים. מאדם אפרורי שמקומו בספסלים האחוריים של בית הכנסת ושמו נהגה מפי הגבאי רק בשלהי קריאת התורה של ׳שמחת תורה׳, הוא הפך לדמות מכובדת שהכיבודים החשובים ביותר זורמים אליה. מתנות הורעפו עליו מגורמים שונים, ובפורים הוא לא הפסיק להתלונן בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע על חוסר האחריות של מעניקי משלוחי המנות שגודשים את ביתו וממלאים את הארונות בחמץ לקראת הפסח. ״אבל זה בסדר, אני לא כאן בפסח,״ הוא הקפיד להדגיש בכל עת, כראוי לבעל מעמד כמוהו. ״אני לא מוותר על הטיסה לקאריביים, להרגיש בן חורין אמיתי פעם אחת בשנה״. את המבטים העגולים שנתלו בו אל מול ההצהרה המשונה הזו, הוא פירש כמבטי קנאה, ולכן מיהר להיאנח אנחה עמוקה ולומר: ״העבודה קשה, זה לא כמו שזה נראה. ההצלחה דורשת כוחות נפש רבים״.

מהר מאוד התרגל דודי למעמדו החדש. ימי העבר בהם הוא שירת בנאמנות את ר׳ מוישה חלפו, והוא הרשה לעצמו להתחיל ללעוג לאיש שפעם העריץ. ״זה ברור שהוא היה אדם מיושן שלא ידע את העבודה״, היה דודי משכתב את ההיסטוריה בפני רעיו הקרובים. ״כבר מזמן רצו להעיף אותו, ידעו שאני בעשר רמות מעליו. אבל היה לו ותק, היו צריכים לשלם לו פיצויים גבוהים, אז רק חיכו שאני אחליף אותו״.

פעמים רבות כל-כך חזר דודי על תיאוריות סרק אלו, עד שהוא עצמו החל להאמין בהם. לכן, לא היה מופתע ממנו כאשר בערב ראש חודש אלול הוא נקרא אל חדרו של מנהל המוסדות, שם לצד המנהל עב הכרס עמד לא אחר מאשר ר׳ מוישה.
כל החלק הזה בנוי כהקדמה. מסכם לנו חיים שלמים בתיאור של "היה כך וכך, עברנו את זה". לא נותן מקום להתחבר לקטע, להזדהות או לעקם את האף. לעומת החלק השני של הפרק, שבו הקורא יכול לחיות את הרגע ולהתחבר אליו.
באופן כללי, עדיפה צורת הכתיבה השניה. היא חיה, היא מעודדת קריאה, היא מרתקת.
אולי עדיף, במקום להריץ את סיפור חייו של דודי, לתת לנו הצצה לכמה רגעים משמעותיים בדרך הזו, והקורא יבין לבד את הרצף?
זה אמנם יהיה מעט יותר ארוך, אבל נראה לי שזה יכול לשדרג את הסיפור.

הכתיבה עצמה יפה מאוד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
פרק ב׳ - יהיו עוד. אשמח לשמוע את תגובותיכם.

===



השעון היוקרתי שעל פרק כף ידו של דודי הציג את השעה אחת עשרה בלילה.

המכונית החבוטה של ר׳ מוישה החליקה באיטיות במורד הרחוב, פנסיה מתגברים בקושי על העלטה הכבדה. אף נפש חיה לא נראתה ברחוב, עובדה שכנראה הייתה לשביעות רצונו של ר׳ מוישה, דבר שניכר בהמהומים המרוצים אותם הוא פלט מתחת לשפמו העבות.

מכשיר ה׳וויז׳ הודיע ׳הגעת ליעד׳.

״אל תעצור! אל תעצור!״ ציווה ר׳ מוישה בבהילות על דודי המפוחד.

״למה?״ התפלא דודי.

״תעצור עוד מאה – מאתיים מטר״, הורה ר׳ מוישה. ״רק זה חסר לי, שמישהו יראה את היונדאי שלי ויבין שאני כאן״.

דודי כיווץ את גבותיו בפליאה. ״אתה לא רוצה שיידעו שאתה כאן?״ תמה. ״מדוע?!״

ר׳ מוישה נעץ בו מבט מאיים. ״בוא נבהיר משהו,״ אמר בקול שלא היה בו שמץ לחביבות הרגילה שלו. ״אתה הצטרפת לנסיעה הזו בתנאי שלא תשאל שאלות ולא תפקפק בשום דבר שאומרים לך. שאלות כמו זו ששאלת כעת מעידות שאתה רחוק מלהבין את גודל המעמד״.

״גודל המעמד?״ השתומם דודי. ״למה אתה מתכוון? איזה מעמד? לאן אנחנו בכלל הולכים?״ המחשבות הכלואות שהציקו לו מתחילת הערב התפרצו בבת אחת, והוא ירה אותן בזו אחר זו. ״אתה לא מספר לי כלום,״ התלונן בזעם. ״מנהל המוסדות מתנהג כאילו אני איזה ילד קטן, אתה מתנהג אפילו יותר גרוע ורק דורש ממני לעשות דברים מוזרים בלי לתת עליהם הסברים, ושניכם מצפים שאציית כאילו נרצעתי לך לעבד עולם״. קולו הפך להיות גבוה, פניו האדימו. ״אני לא יודע מה אתה חושב, אבל כבר מזמן חלפו הימים בהם הייתי העוזר שלך ויכולת לצוות עליי מה שאתה רוצה. אני אמנם מכבד אותך, אבל אם תזלזל בי אני לא אקבל זאת. תדבר אליי בגובה העיניים, או שלא תדבר בכלל״.

ר׳ מוישה השיב במבט משועשע, אדיש לחלוטין להאשמות שכוונו כלפיו. ״תירגע דודי,״ הוא אמר בקול שקט אך סמכותי. ״אף אחד לא מזלזל בך, אבל בניגוד למה שאתה חושב, אתה עדיין צעיר ויש לך הרבה מה ללמוד מהוותיקים״. הוא הסיר את משקפיו ונעץ בדודי מבט רב משמעות שהבהיר לדודי כי ר׳ מוישה בקי היטב ברכילויות אותן משמיע דודי אודותיו לאחרונה. ״למעשה,״ המשיך ר׳ מוישה, ״מנהל המוסדות לא חשב שאתה בשל להגיע עמי לפגישה היום, ולכן הוא ביקש ממני לקיים אותה לבדי על אף שכבר פרשתי מתפקידי. אולם אני ביקשתי ממנו בכל תוקף שגם אתה תשתתף בפגישה״. מבטו של ר׳ מוישה נעשה רך פתאום. ״אתה יודע, אנחנו לא חיים לנצח. אם חלילה יקרה לי משהו, מי יוכל למלא את התפקיד הרגיש הזה במקומי אם לא אתה? אמרתי לו, לראש המוסדות, שאתה חייב לבוא איתי, להיות ערוך ומוכן לקראת העתיד, לדעת מה עושים וכיצד מתנהלים״.

דודי השפיל את מבטו, נכלם. ״אני מצטער ר׳ מוישה״, אמר בכנות. ״אתה צודק, לא הייתי צריך לדבר אליך כך. אולם תבין אותי, אני לא רגיל להיות מחוץ לעניינים, ועד עכשיו אני מרגיש כמו איזה מתלמד שאי אפשר לחשוף אותו לשום דבר, וזה משגע אותי. לשם מה, לדוגמא, היינו צריכים לקנות את הבוטנים בחנות ההיא ליד גאולה?״

ר׳ מוישה בחן את דודי בדקדקנות, כאילו מתלבט אם ניתן יהיה לחשוף אותו לסוד העמוק שמאחורי קניית הבוטנים. ״הרבה לא אוכל לומר לך״, אמר לבסוף, ״אולם כן אוכל לחשוף בפניך שמדובר במנחת פיוס״.

״מנחת פיוס״? דודי לא הכיר את המושג.

״כן״, השיב ר׳ מוישה. ״האיש עמו אנו נפגשים הוא חובב גדול של הבוטנים הללו, אותם ניתן לרכוש רק בחנות אחת בירושלים ואולי בכל הארץ. הבוטנים הללו הם מופת של קלייה, מידת עשייה מושלמת ומליחות ברמה המדויקת הערבה ביותר לחכו של בן אנוש. זה כמעט כאילו יצרו את הבוטנים הללו במעבדה״.

״ולמה אנחנו צריכים לתת לו את הבוטנים?״ שאל דודי.

ר׳ מוישה נאנח. ״אם לא ניתן לו את הבוטנים, הוא יסרב לשתף איתנו פעולה״.

״ואז מה יקרה?!״ ניסה דודי לברר סוף-סוף את המסתורין שסביב הפגישה.

המבט בעיניו של ר׳ מוישה נעשה מבועת. ״הכול יקרוס, דודי!״ הוא אמר בקול מעורר יראה. ״המוסדות שלנו יכלו בבת אחת כעשן, היתומים והאלמנות שתלויים בכספים שאנו מחלקים יסולקו מבתיהם ויושלכו לרחובות בביזיון, האביונים והחלכאים שנהנים מחלוקות תפוחי האדמה והגזר שלנו בערבי פסחים ירעבו ללחם (או למצות), והכי גרוע... מה יהיה עלינו?״

קולו של ר׳ מוישה נשבר. ״מהיכן נביא אנחנו פרנסה לביתנו?״ הוא שאל בקול בוכים. ״מי ישלם על השיפוץ שהתחלתי בבית? מי יממן את הטיסה שלך לקאריביים בפסח הבא? מילא הם, העניים, אין להם הרבה הוצאות. הם יוכלו לחיות גם בלי קופסאות השימורים של האפונה וגזר אותן אנו מחלקים, אבל אנחנו – איך נוכל לחיות כפשוטי העם, בלי חימום רצפה תת קרקעי וברזים מעוצבים בצורת ברבור?״

המחשבות אודות הזוועות האפשריות נסכו כוחות בר׳ מוישה, והוא לפת את דודי בחזקה בצווארון חולצתו. ״הכול תלוי בזה, דודי. הכול תלוי בפגישה הזו. אם היא תצליח, הצלחנו כולנו. אם לא, כבר הסברתי לך מה יהיו ההשלכות״.

דודי סירב לקבל את הדברים, הוא בהה בר׳ מוישה כשמבע מופתע מאוד על פניו. ״אני לא מבין״, הוא אמר. ״מעולם לא שמעתי על אדם אחד שכל המוסדות תלויים בו. מילא, אם לא הייתי מכיר את המוסדות וכיצד הם מתנהלים, יכול הייתי להאמין לכך. אבל אני לא אדם זוטר, אני מנהל הכספים, מי מכיר טוב ממני את הצינורות מהם מגיעים הכספים עליהם מיוסדים המוסדות?״

״אתה לא מבין כלום!״ חרץ ר׳ מוישה.

״בוודאי שכן״, היה דודי נחוש להראות את הידיעות שרכש בשנה האחרונה. ״הכספים של המוסדות מקורם בתרומותיהם של קבוצת גבירים ידועי שם ובעלי הון רב, יחד עם תרומות של עשרות אלפי אנשים פשוטים שהתרגשו מהפרוספקטים הצבעוניים שמפיקה קופת הצדקה מדי שבוע בשבוע. איך אתה יכול לטעון שאדם אחד אחראי על כל זה? מי זה אותו אדם? ראש הממשלה? נשיא ארצות הברית?״

״לא...״ השיב ר׳ מוישה במסתוריות. ״האיש הזה חשוב הרבה יותר מראש הממשלה ומהנשיא. בידו של האיש להחליט אם הגבירים יתרמו את תרומותיהם והוא זה שיכול לקבוע אם האנשים הפשוטים יתרמו או לא. אנחנו מדברים כאן על דמות מופת שמסתתרת בצללים, והיא המנווטת את כל מה שקורה כאן״.

״מי זה? מי זה?״ צרח דודי בקוצר רוח.

״אנחנו מדברים על ׳זלמן הנורא׳״ השיב ר׳ מוישה ואצבעותיו רטטו בפחד איום...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
לפי הכותרת די ברור מיהו 'זלמן הנורא'...

רק לי זה הציק?
והכי גרוע... מה יהיה עלינו?״

קולו של ר׳ מוישה נשבר. ״מהיכן נביא אנחנו פרנסה לביתנו?״ הוא שאל בקול בוכים. ״מי ישלם על השיפוץ שהתחלתי בבית? מי יממן את הטיסה שלך לקאריביים בפסח הבא? מילא הם, העניים, אין להם הרבה הוצאות. הם יוכלו לחיות גם בלי קופסאות השימורים של האפונה וגזר אותן אנו מחלקים, אבל אנחנו – איך נוכל לחיות כפשוטי העם, בלי חימום רצפה תת קרקעי וברזים מעוצבים בצורת ברבור?״
ישנם מנהלי כספים רבים שעושים את מלאכתם נאמנה ויותר מזה

כתיבה יפה וכיפית
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
לפי הכותרת די ברור מיהו 'זלמן הנורא'...

רק לי זה הציק?

ישנם מנהלי כספים רבים שעושים את מלאכתם נאמנה ויותר מזה

כתיבה יפה וכיפית
1. הכותרת מטעה מעט.
2. הסיפור לא בא לתאר את דמותם הכללית של מנהלי הכספים, והכותב אינו מתיימר להבין ולו במעט כיצד פועלות קופות צדקה. הסיפור הוא אך ורק על דודי מנהל קופת ׳עונה עשוקים׳ ועל רעהו מנהל הקופה בדימוס, ואם מישהו מכיר אותם והם נפגעו - שלחו להם את התנצלותי הכנה. כל קשר בין הדמויות בסיפור לדמויות אמיתיות או לקופות צדקה אמיתיות, מקרי בהחלט.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #7
לפי הכותרת די ברור מיהו 'זלמן הנורא'...
לאיזו כותרת אתה מתכוין?
אני עדיין מנסה לנחש מיהו 'זלמן הנורא', וכבר הרצתי כמה סרטים בראש רק את הבוטנים לא כ"כ הצלחתי לחבר...;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
1665680856438.png



אבל -
הכותרת מטעה מעט.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
התקדמות צפויה אבל יפה.
אוה.
תפוחי האדמה והגזר שלנו בערבי פסחים ירעבו ללחם (או למצות)
כשהוא מדבר, הוא אומר "או למצות", או לא אומר?
אם הוא אומר, למה הסוגריים. אנחנו לא מדברים עם סוגריים. ואם הוא לא אומר, זה לא אמור להיכנס.
המחשבות הכלואות שהציקו לו מתחילת הערב התפרצו בבת אחת, והוא ירה אותן בזו אחר זו. ״אתה לא מספר לי כלום,״ התלונן בזעם. ״מנהל המוסדות מתנהג כאילו אני איזה ילד קטן, אתה מתנהג אפילו יותר גרוע ורק דורש ממני לעשות דברים מוזרים בלי לתת עליהם הסברים, ושניכם מצפים שאציית כאילו נרצעתי לך לעבד עולם״. קולו הפך להיות גבוה, פניו האדימו. ״אני לא יודע מה אתה חושב, אבל כבר מזמן חלפו הימים בהם הייתי העוזר שלך ויכולת לצוות עליי מה שאתה רוצה. אני אמנם מכבד אותך, אבל אם תזלזל בי אני לא אקבל זאת. תדבר אליי בגובה העיניים, או שלא תדבר בכלל״.
קולו של ר׳ מוישה נשבר. ״מהיכן נביא אנחנו פרנסה לביתנו?״ הוא שאל בקול בוכים. ״מי ישלם על השיפוץ שהתחלתי בבית? מי יממן את הטיסה שלך לקאריביים בפסח הבא? מילא הם, העניים, אין להם הרבה הוצאות. הם יוכלו לחיות גם בלי קופסאות השימורים של האפונה וגזר אותן אנו מחלקים, אבל אנחנו – איך נוכל לחיות כפשוטי העם, בלי חימום רצפה תת קרקעי וברזים מעוצבים בצורת ברבור?״
״אנחנו מדברים על ׳זלמן הנורא׳״ השיב ר׳ מוישה ואצבעותיו רטטו בפחד איום...
בלי להיכנס לשאלה האם מתוארת פה תופעה או יצור פרי הדמיון, אנשים מן הישוב לא מדברים ככה, בטח לא בשיחות אחד על אחד.
גברים בוגרים לא לופתים צווארונים מהר כל כך, והם גם לא רוטטים דקות ספורות לאחר מכן בפחד איום.
על דבריו של דודי אפשר איכשהוא להחליק, להגיד שהוא איבד עשתונות וגם ככה הוא לא בוגר מדי. ועדיין הניסוח מוזר לי. ר' מוישה?! הוא לא נשמע ככה בשאר השיח. הוא נשמע בוגר, שקול ורציני.

אם זה כן קטע הומור אשמח לעדכון, כי לא הבנתי את זה עד כה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
התקדמות צפויה אבל יפה.

אוה.

כשהוא מדבר, הוא אומר "או למצות", או לא אומר?
אם הוא אומר, למה הסוגריים. אנחנו לא מדברים עם סוגריים. ואם הוא לא אומר, זה לא אמור להיכנס.



בלי להיכנס לשאלה האם מתוארת פה תופעה או יצור פרי הדמיון, אנשים מן הישוב לא מדברים ככה, בטח לא בשיחות אחד על אחד.
גברים בוגרים לא לופתים צווארונים מהר כל כך, והם גם לא רוטטים דקות ספורות לאחר מכן בפחד איום.
על דבריו של דודי אפשר איכשהוא להחליק, להגיד שהוא איבד עשתונות וגם ככה הוא לא בוגר מדי. ועדיין הניסוח מוזר לי. ר' מוישה?! הוא לא נשמע ככה בשאר השיח. הוא נשמע בוגר, שקול ורציני.

אם זה כן קטע הומור אשמח לעדכון, כי לא הבנתי את זה עד כה.
אני אסביר:
סגנון הכתיבה שלי הוא בדרך כלל שונה בתכלית, עמוק ומורכב (לעיתים מורכב מדי) והרבה יותר מקצועי.
בתקופה זו אני מתמודד עם מחסום כתיבה קטן, והדרך שלי להתגבר עליו היא פשוט לשפוך את כל מה שיש לי בפנים החוצה, בלי הגהות, בלי תיקונים, היישר מהמוח הקודח אל המחשב (דרך אגב, שיטה מעולה). הסיפור הנוכחי הוא התוצאה.
באופן כללי, הסיפור עוד לא החליט מה הוא רוצה להיות, ולכן מעורבים בו קטעים מסוגים שונים. קטע אחד הוא פרודיה על ספרות זולה, והקטע הבא הוא הספרות הזולה בעצמה. קטע אחד מתיימר לתאר רגשות עדינים מדוייקים, ובקטע הבא הכול מוגזם ומוקצן בצורה נוראית וחסרת חן. עם זאת אוכל לומר שאין בסיפור שום קטע שנכתב ברצינות, דבר שבוודאי יתבהר בפרק/ים הבא/ים.
אני באופן אישי מאוד אוהב את הקטעים שאני יוצר ללא מחשבה, בעיקר בגלל שאני חושב שזה נחמד לעיתים לפרוץ את הכללים היבשים. לדוגמא, המילים ׳או למצות׳ שמופיעות בסוגריים, שבאמת לא ברור מי אומר אותן, ובאופן מוזר למדי אני חושב שזה דווקא נחמד, כי לדעתי בלבול הקורא הוא אחד מאבני היסוד של הספרות.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #15
פרק שלישי (עוד לא האחרון):

====

״זלמן הנורא?״ שאל דודי בחשש. ״מי זה?! מעולם לא שמעתי את השם שלו!״

״נו, בוודאי!״ הגיב ר׳ מוישה, המבט המפוחד עדיין בעיניו. ״מעטים עלי אדמות זכו להיחשף לשמו של זלמן הנורא, ומעטים עוד יותר הורשו לחשוף את שמו של האיש לאנשים אחרים. שמו של זלמן ותארו המלא נשמרים תחת מעטה סודיות קפדני, כך שרק קומץ של אנשים שמחזיקים בתפקידי מפתח חשובים זכאים להיחשף לשם ולהעלות אותו על דל שפתותיהם״.

ר׳ מוישה הרים לפתע את ראשו, נותן מבט בוחן בדודי. ״אני מכיר אותך לא מהיום,״ הוא אמר בקול שהיה בו גוון של אזהרה. ״מצד אחד אתה בחור מוכשר שיכול לנהל היטב את כספי המוסדות. מצד שני, אני לא משוכנע שהתבגרת לחלוטין. עדיין אני יכול לזהות אצלך ניצוצות של שובבות ילדותית. אתה חייב להבין, דודי, שהפגישה שלנו הערב שונה מכל פגישה אחרת שנכחת בה עד היום. כאן, בפגישה הזו, לא תוכל להשתמש בקסם האישי שלך כדי לחפות על חוסר הרצינות שלך. הסודות שתשמע היום מוכרחים להיות כמוסים בליבך לעד, לא תוכל לחשוף אותם לאנשים אחרים ואחר כך לפטור את עצמך בהתנצלות מגומגמת. אתה חייב להבין שמכאן ואילך אתה לא ניצב מולי או מול מנהל המוסדות, אלא מול זלמן הנורא בכבודו ובעצמו. זלמן הנורא אינו מתרשם מקסם אישי, הוא אינו מבין בדיחות, והוא לא מקבל תירוצים ומריחות. לא תוכל להסתיר ממנו דבר. אתה חייב לציית היטב לכל מה שאומרים לך, אחרת רע ומר יהיה גורלך״.

דודי נראה מורתע מעט מאזהרותיו של ר׳ מוישה. ״אני לא מבין,״ הוא אמר בטון הססני שלא התאים לו. ״מי הוא זלמן הנורא? באיזה תפקיד מחזיק האיש הזה שהצליח להטיל עליך, ר׳ מוישה החד והשכלי, כזו אימה? האם הוא צדיק כלשהו? מקובל בעל כוחות עוצמתיים ונדירים?״

״לא ולא״. השיב ר׳ מוישה נחרצות. ״זלמן הנורא אינו מקובל. הוא גם לא צדיק במיוחד. למעשה, אני בספק אם הוא לומד אפילו דקה ביום״.

״אז מיהו? מי האיש הזה?״ איבד דודי את סבלנותו.

ר׳ מוישה השתהה לרגע, נהנה לראות את דודי מתוח עד עמקי נשמתו. הוא נשם נשימה עמוקה, ואז פלט את הסוד הגדול:

״זלמן הנורא הוא קופירייטר״.

עיניו של דודי שהיו עד עתה פעורות בסקרנות, התכווצו ברגע אחד. מבע מאוכזב ומבולבל נח על פניו.

״אתה רציני?״ הוא שאל בקול המום. ״זה הסוד הגדול? בשביל זה אתה מריץ אותי ערב שלם? בשביל זה כל ההקדמות המאיימות האלו? הכול בשביל פגישה מטופשת עם קופירייטר?״

״היזהר בדבריך, דודי!״ עצר אותו ר׳ מוישה מלהמשיך ולדבר. ״אל תאמר דברים שאתה עתיד להתחרט עליהם! אנשים שילמו מחיר יקר על זלזול בכבודו של זלמן הנורא, גם כשזה נעשה בשוגג!״

דודי החל לחשוד שמדובר במתיחה מאורגנת היטב. ״אני לא מבין,״ הוא אמר בתסכול. ״מה זה השטויות הללו? ממתי אנחנו מתכוננים כל-כך לפגישה עם קופירייטר? ממתי קופירייטר מכנה את עצמו בשמות תואר מוזרים וצריך להישמר כל-כך מלפגוע בכבודו? מי זה האיש הזה שאנחנו כל-כך זקוקים לו? יש מיליון קופירייטרים בשוק, רק ביממה האחרונה קיבלתי שלושים מיילים מכאלו שרוצים לעבוד איתנו. מה פשר ההבלים האלו?״

״אני אסביר,״ אמר ר׳ מוישה בנחת. ״אתה צודק שהשוק מלא בקופירייטרים, אתה צודק שבדרך כלל מדובר באנשים רגילים מן השורה שתפקידם מסתכם בהמצאת רעיונות שיווקיים קליטים שיגרמו לתורמים להוזיל מממונם עבור המוסדות, אולם כאן במקרה שלנו לא מדובר במשהו דומה. אפילו לא קצת. זלמן הנורא הוא דמות נשגבת, מיוחדת מאין כמותה, שאין לה תחליף. הוא חולש על התחום החשוב ביותר, החזק ביותר, שבלעדיו מוסדות רבים לא יהיו קיימים, והוא היחיד שעושה זאת. אין לו מתחרים, אין אף אחד שיכול להתקרב לרמת הגאונות שלו, והוא לא חייב לנו שום דבר״.

ר׳ מוישה פתח את דלת הרכב, אוויר ירושלמי קר זרם פנימה.

״החל מהרגע,״ אמר ר׳ מוישה בטון דרמטי, ״החיים שלך עומדים להשתנות. מכאן ואילך אתה לא אדם רגיל. אתה הופך באחת מאדם פשוט וחסר טרדות לחבר במועדון אפל ומסתורי של אנשים שנושאים עליהם את העול העצום של הסוד הנורא. תחשוב על זה, דודי, תחשוב אם אתה מוכן, אם אתה בשל מספיק וחזק מספיק כדי להחזיק את הסוד הזה ולשמור עליו״.

דודי עטה מבע רציני, מהורהר. לאחר מספר שניות הוא התעשת, בעיניו ניצת זיק נחוש. ״אני מוכן, ר׳ מוישה״, הוא אמר בקול בטוח. ״אתה יכול לסמוך עלי״.

״אם כן,״ אמר ר׳ מוישה בשמחה גלויה. ״בוא ונצא״.

השניים יצאו מהרכב, טורקים את הדלתות אחריהם. הם פסעו בשתיקה במשך דקה וחצי, כאשר ר׳ מוישה מכונס במחשבותיו ודודי נמנע מלהפריע לו.

״זה כאן״. אמר ר׳ מוישה פתאום.

דודי הביט לימינו, הייתה שם גדר אבנים גבוהה, במרכזה קבוע שער חלוד עליו היה תלוי שלט שהכריז ״אין כניסה לזרים! כלב נושך מאוד!״. ר׳ מוישה ניגש אל השער, מקיש עליו מספר נקישות. השער נפתח בחריקה.

מאחורי השער נחשפה חצר חשוכה ומוזנחת, במרכזה ניצב בניין אבנים עתיק. ר׳ מוישה פסע פנימה, אל תוך החצר, דודי נשרך אחריו.

כשחצה דודי את קו השער הוא הבחין בדמות גבוהה, עטויה שחורים. כנראה האדם שפתח את השער. ״שלום!״ קרא דודי בהיסוס, הדמות לא הגיבה.

״אל תבזבז את זמנך״, יעץ ר׳ מוישה. ״האיש הזה לא יענה לך. הוא נשבע לשרת את זלמן הנורא בשתיקה, והוא לעולם לא יפר את נדרו״.

דודי כבש את תמיהתו, ממשיך לפסוע אחרי ר׳ מוישה. בליבו הוא קיבל החלטה לנסות ולקצר את הפגישה כמה שיותר. הסיטואציה הייתה מוזרה לו, ופחד מוזר החל להזדחל לליבו.

בכניסה למבנה האבן הייתה תלויה עששית, בתוכה נר דולק. ר׳ מוישה עקר את העששית ממקומה, פוסע ונכנס אל תוך מבנה האבן. דודי נשם נשימה עמוקה לפני שנכנס, מנסה להתגבר על החשש המוזר שאחז בו. מבלי משים נשלחה ידו אל חגורתו, שם היה תלוי נרתיק ובתוכו מיכל גז פלפל אותו הוא רכש בגל הפיגועים האחרון. המגע במיכל הפלסטיק המעוגל השרה עליו ביטחון, והוא נכנס פנימה, מביט סביבו במהירות.

זה היה חלל לא גדול, עשוי אבנים שחורות גדולות מכוסות אזוב מערות. מלבד הפתח ממנו הם נכנסו לא היו פתחים נוספים, גם לא חלונות. העששית הפיצה אור צהוב מהבהב, צללים קודרים שייטו על הקירות. קולות מהדהדים בקעו משום מקום, צלילים שלא הזכירו שום דבר ששמע דודי בחייו.

״מה הולך כאן?״ הוא שאל את ר׳ מוישה בפחד גובר. ״מה זה המקום הזה?״

״זו המאורה״. השיב ר׳ מוישה בביטחון מוחלט. ״בוא אחריי, אל תשאל שאלות״.

דודי שאל את עצמו לאן מתכוון ר׳ מוישה ללכת, כאשר למראית עין היה החלל ריק לגמרי וחסום מכל צדדיו. ר׳ מוישה לעומתו נראה כמי שיודע בדיוק מה הוא עושה. הוא צעד בפסיעות בטוחות, מתקרב אל אחת הפינות הרחוקות והמוסתרות. דודי צעד אחריו ברגלים רועדות, מבחין לתדהמתו בפתח מרובע שהיה פעור בקרקע, בתוכו היה סולם עץ רקוב.

מספר שניות לאחר מכן עמדו ר׳ מוישה ודודי בתחתית הסולם, באולם גדול שרצפתו הייתה מלאה מים עד לגובה הקרסוליים. בקצה האולם הייתה קבועה דלת פלדה, משני צידיה עמדו שומרים לבושי מדים שחורים ואוחזי לפידים. ״הגענו!״ לחש ר׳ מוישה. ״כאן, מאחורי השער הזה, יושב זלמן הנורא״.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
סיפורי קריאייטיבי לחלוטין.
אהבתי את החיבור הבלתי אפשרי בין אנשים כביכול רגילים
למקרים ומראות הזויים ומדומיינים.
אכן, כפי שציינת,
הסיפור לא עונה על שום כלל.
אבל נחמד באמת לרענן את המוח מידי פעם בלקרוא כלום על כלום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
סיפורי קריאייטיבי לחלוטין.
אהבתי את החיבור הבלתי אפשרי בין אנשים כביכול רגילים
למקרים ומראות הזויים ומדומיינים.
אכן, כפי שציינת,
הסיפור לא עונה על שום כלל.
אבל נחמד באמת לרענן את המוח מידי פעם בלקרוא כלום על כלום.
הסיפור הוא לא על כלום (יש מסר בסוף שמצדיק את כל ההזיה הזו).
והמציאות יותר הזויה ממנו.
בקיצור, יש למה לחכות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
פרק רביעי (אחד לפני האחרון). אשמח לקבל תגובות


===

דודי פסע באיטיות בעקבות ר׳ מוישה, המים העכורים חודרים לתוך נעליו, מרטיבים את גרביו. ״לא יכולת לומר לי להביא נעליים סגורות?״ שאל בטרוניה.

ר׳ מוישה הביט בו באכזבה. ״על זה אתה חושב?״ נזף. ״במקום להתכונן לקראת הרגע המכונן אתה חושב רק על הנוחות שלך?״

דודי השתתק, מבין שהוא כרגע בעמדת נחיתות. ׳אני אמצא את הדרך להתנקם בו׳ הבטיח לעצמו. ׳עכשיו זה לא זמן מתאים׳.

הם פסעו בדממה, מתקרבים באיטיות אל שער הפלדה. ליבו של דודי החל להלום בקצב מהיר, רעדה קלה טלטלה את עצמותיו.

השניים כבר היו קרובים ממש לדלת הפלדה, כאשר נשמעה הצרחה.

דודי מעולם לא שמע צרחה כזו. היא הייתה כה עוצמתית, עד שקולה בקע מעבר לדלת הפלדה הכבדה, מתגלגל בחלל האולם כשאגה של אריה זועם. אזניו של דודי כמעט ונחרשו, האבנים הכבדות סביבו רטטו, גלים נמוכים נעו במים שעל הקרקע.

לרגע אחד קפא דודי על מקומו, שערותיו סומרות. ברגע שלאחר מכן הוא התעשת, שולף במהירות שיא את מיכל הגז המדמיע, מכוון אותו בתזזיתיות לכל הכיוונים, שפתיו פולטות נהמות משונות של אימה.

ברגע בו נשלף מיכל הגז, אירעו כמה התרחשויות:

שני השומרים הדוממים שעמדו משני צדי הדלת ניתקו ממקומם, צועקים בשפה לא מוכרת, מזנקים לעבר דודי האוחז את המיכל בידו. ר׳ מוישה התנער מהמחשבות העמוקות בהן היה שקוע, על פניו ניכרה אימה של ממש, והוא זעק לעבר דודי: ״עזוב את זה! זרוק את זה!״ דודי, שאזניו צפצפו כתוצאה מהצרחה, לא שמע את הקריאות והמשיך להשתולל כשבידיו מיכל הגז, אצבעותיו מנסות ללא הצלחה לפתוח את ניצרת הביטחון.

אילו היו השומרים מגיעים אל דודי ומצליחים להניח עליו את ידיהם, ייתכן ולעולם לא היה דודי זוכה להיחשף לסוד שמאחורי דלת הפלדה. למזלו של דודי, האיש שליווה אותו היה ר׳ מוישה, שבעבר נכח מספר פעמים בשיעורי אמנות לחימה מסוג ׳קונג פו׳ למתחילים. כך, ברגע בו ראה ר׳ מוישה את השומרים רעולי הפנים מזנקים לעברו של דודי, הוא מיהר לכוון לעבר דודי בעיטה מסובבת מדויקת הידועה בכינויה ׳סצ-טוי׳. הבעיטה שאמורה הייתה לפגוע בדייקנות במיכל הגז המדמיע ולהרחיק אותו מידיו של דודי, פגעה במקום זאת בכתפו ובקצה ערפו, והוא הושלך ארצה אל תוך המים העכורים כשהוא צווח בכאב ובהלם. תוך כדי כך, ר׳ מוישה שלא היה בכושר ולא התאמן מזה שנים רבות, לא הצליח להתייצב לאחר הבעיטה, והוא קרס בחוסר שיווי משקל על דודי, מועך את כתפו וגורם למיכל הגז המדמיע להתעופף ולשקוע בתוך המים.

השומרים שכבר כמעט והגיעו לדודי נעצרו בפתאומיות, ולהפתעתו של דודי המתייסר הם פרצו בצחוק אדיר, חסר מעצורים, ממלמלים מילים זרות שנשמעו כמו חריקה של מזלג על גבי שולחן נירוסטה. דודי, שניסה להבין באיזו שפה הם מדברים, הצליח לזהות פעמים רבות את המילה ׳גיג׳, אף על פי שלא מובן היה לו מה פשר המילה ומה היא באה להביע.

צחוקם של שני השומרים הקשוחים הרגיע מעט את דודי, והוא הצליח לאזור כוחות ולהתרומם מתוך המים, ואפילו לסייע לר׳ מוישה שכנראה נקע את קרסולו (לא ברור אם בגלל הבעיטה או בגלל הנפילה) ונראה כאוב ומיוסר. החשש הגדול של דודי היה ממצב בו ר׳ מוישה יאבד את יכולת התפקוד שלו, וישאיר אותו להתמודד לבדו עם הסיטואציה הכי חסרת היגיון שדודי חווה בחייו.

לבסוף, לאחר כשתי דקות של התארגנות ולאחר איסוף מגבעת משקפיים ועט נובע ששקעו בתוך המים, ניצבו ר׳ מוישה ודודי שוב על עומדם, מלוכלכים וקרועי בגדים. התרוממות הרוח של ר׳ מוישה שקעה בעקבות המאורעות האחרונים, והוא נראה נרגז כשצלע לעבר דלתות הפלדה. כשהיו השניים במרחק של מטר בודד מהדלתות, הסיטו שני השומרים שמצדי הפתח את הבריחים הכבדים שנעלו אותן, והן נפתחו בחריקה מעוררת אימה, כאשר הן חושפות מאחוריהן חדרון זעיר וצפוף.

החדרון, בניגוד לשאר חלקי המבנה, היה מודרני יחסית. היה שם שולחן עץ כבד, עליו נח מכשיר טלפון קווי מיושן לצד מכשיר הקלטה מסורבל אליו היו מחובר מיקרופון זעיר. ערמות של מסמכים גדשו את השולחן, כמעט מסתירות את הדמות שישבה מאחוריו, מוסתרת בצללים.

דודי פסע פנימה, מנסה להתרגל לאור הצהבהב ששרר בחדר. הוא אימץ את עיניו, בוחן בסקרנות את הדמות הרכונה מעל השולחן.

זה היה איש צעיר, בסביבות גיל השלושים. הוא היה חיוור מאוד, נראה שלא נחשף לשמש במשך שנים. גופו היה צנום, עורו מלא חברבורות, שערו אדמדם-חום. הוא היה מכוסה בבגד חסר צורה שנראה כמו שק שנתפר בתפירות גסות, הבגד השתפל מראשו כמו טלית וכיסה את ידיות הכיסא עליו הוא ישב.

כשראה את ר׳ מוישה הוא המהם המהום מרוצה. ״פיצוחים!״ לחש בקול חורק.

״הבוטנים!״ נלפת ר׳ מוישה אימה, פותח בחיפוש קדחתני בכיסיו. הוא נראה לחוץ מאוד, תנועותיו תזזיתיות. רגעים ארוכים חלפו, רגעים שנדמו לדודי כמו נצח, עד שאנחת רווחה שנשמעה מצדו בישרה לו שר׳ מוישה איתר את הבוטנים. ״פחדתי שהם נרטבו במים״, שיתף ר׳ מוישה את דודי, בעודו מניח על השולחן את שקית הנייר החומה.

הדמות הכפופה שלחה יד ארוכה, ודודי התפלץ כשראה כמה רזה האיש. לרגע נראה היה שהאיש פונה לאכול את הבוטנים, אולם רגע לאחר מכן הבין דודי שהוא רק מרחרח אותם, כאילו בודק באמצעות חוש הריח שלו את טיבם.

״יפה״. לחש האיש בקולו החורק. ״עמדת בהתחייבות. אפשר להמשיך״.

ר׳ מוישה רכן לעבר האיש, פניו מביעות חנופה. ״אני מבקש רשות להציג בפניך את דודי, המלווה והיורש שלי״.

האיש נעץ עיניים בוערות בדודי, מהנהן הנהון קל בראשו. ״אתה רשאי לחשוף בפני היורש את התואר המלא שלי״, אמר.

ר׳ מוישה הזדקף, פניו מאירות. ״דודי״, הוא אמר בקול מלא רגש. ״הכר בבקשה את זלמן הנורא, המצנתק הצורח״.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
סיפורי קריאייטיבי לחלוטין.
לא כל-כך הבנתי את המילה ׳קריאייטיבי׳ בהקשר הזה.
אם הכוונה היא שהסיפור מכיל תוכן שיווקי או פרסומת למשהו, אז לא. הסיפור הוא דווקא די נשכני, ומטרתו היא לבקר תופעה מסוימת ולא לשווק אותה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
לא כל-כך הבנתי את המילה ׳קריאייטיבי׳ בהקשר הזה.
אם הכוונה היא שהסיפור מכיל תוכן שיווקי או פרסומת למשהו, אז לא. הסיפור הוא דווקא די נשכני, ומטרתו היא לבקר תופעה מסוימת ולא לשווק אותה.
קריאייטיבי זה יצירתי.
קצת גוגל...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

"לפחות אנחנו יודעים שאלינו כל גזירת הגיוס הזו לא תגיע. אנחנו כאן בתוך ה'תיבת נח' שלנו, הישיבה!" אמר/ דרש דודי, בחור שקדן ומגיד מישרים בוסרי למדי, ליענקי חברו המסור לשמיעת דרשותיו שהפכו תדירות מיום ליום...

"אי אפשר לדעת..." פלט יענקי לדודי הנחרד.

"חס ושול'עם! איך אתה מדבר?" אמר דודי ברעד לא מדומה.

"על המשפט 'אל יאמין אדם בעצמו עד יום...'"

"מותו. ודאי ששמעתי! אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לחשוב על כזה דבר! בישיבה שלנו אין בחורים שיתגייסו, אני אומר לך!" הרעד של דודי הפך מפחד לתקיף עד כועס... "טוב, אני הולך לראשיב'ע, להביא לו לראות את טיוטות דרשות המוסר שכתבתי..." אמר ועזב את יענקי לכיוון חדרו של ראש הישיבה.

הוא צעד במרץ, לקצב מחשבותיו שנעו בתזזיתיות יתר לאור השיחה האמוציונלית שהייתה לו...

הוא הגיע לדלת חדרו של ראש הישיבה. קולו נשמע מבפנים, מדבר בטלפון.

הוא עצר בעצמו מלדפוק, קצת כדי לא להפריע לשיחה, יותר מסקרנות לשמיעתה.

"כן, אני שומע מוישה, זה ברור, המצב ממש לא טוב! כמה שזה כואב, אני אשלח אליהם כמה בחורים מהישיבה.

מפחיד אותי לחשוב שאני שולח ככה בחורים מידיעה לגיוס הזה.

ברור שלא הייתי רוצה להגיע לזה... אבל אין מה לעשות, אנחנו לא נעמוד בסנקציות!"

דודי בלע את רוקו באימה.

"לא שמעתי, מה אמרת? כמה רוצים לגייס? אהה, רק מהישיבה שלנו, זה לא הרבה מדי? טוב, אל תדאג אני אשלח את הפחות טובים... נקווה שכל הישיבות יישרו קו שיחד נגיע ליעדים שנקבעו..."

דודי כבר לא היה יכול. הוא פרץ לחדר משתנק מאימה.

"הראשיב'ע! לגייס?! בחורים מהישיבה שלנו??!!"

"אין מה לעשות דודיל'ה... אתה לא יודע באיזה מצב קשה..."

"אבל איך? מה? זה לא ייתכן!"

"אחרי שיגיעו ליעדים הכל יהיה טוב, ונוכל כולנו לחזור למסלול..."

"אבל הראשיב'ע" פרץ דודי בבכי קורע לב "בחורים מהישיבה שלנו ילכו לצבא ויהיו לחייל..."

"מה?? איך אתה מדבר דודי?? חס ושול'עם! לגייס כסף! במצ'ינג של עולם התורה!"
למען הסדר הטוב-
זאת לא סקירה ספרותית אנליטית וקרה.
המלאי שלי עדיין לא התברך בתכונות הנדרשות הללו, לצערי.

אילו הגיגים. הגיגים נרגשים שנשפכו ובאו בעקבות קריאת הסיפור.
אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
________________________________________________________

הבית | רותי קפלר. התפרסם במוסף סיפורים של עיתון משפחה סוכות תשפ"ו.

בסיפור הקצר מידי הזה - דודי חוזר אלינו.
(למה היא לא פרגנה עוד כמה אלפי מילים? אני בטוחה שמשפחה היו מסכימים!)

הפעם הוא הגיבור. גיבור מריר ועצוב למדי.
וזאת גם התשובה לשאלת המילון דולר: מה נסגר עם דודי ויפהל'ה?
כש-שניה לפני האור הסתיים, הם התנדנדו בהרבה צמתים מסוכנים.

אז כרגע דודי רווק בודד, חי בחדרון קטן בדירת שותפים, מתנדנד בין חייו המודרניים לבין הגעגועים למשפחה ולקהילה.
מעבר להגשה הספרותית היפה, רותי מגישה לנו נושא יחסית חדש ולא מדובר:
חייו של הגרוש החרדי. לא חסרים ספרים על הגרושות, ב"ה, תופעה מבורכת של השנים האחרונות.
הגיע העת הזאת.

בנוסף לדודי, רותי זורקת לקוראים המעולפים מגעגוע פרורי מידע על שאר הדמויות:
אמא של דודי נשארה מרובעת, שמרנית ותקועה. מצער לקרוא את זה, אבל היה צפוי.
נחמי עדיין נחמי, בתוספת תינוקת חדשה וצווחנית, שיירת נשואים חתנים וכלות, ומלאי ילדים בוגרים ועצמאים.
נשמע שהמשפחה הזאת במקום טוב מאוד. מאושרת.
הזוג הצעיר והחמוד מתגורר בנווה צנוברים. כן, הם עברו בסוף (!)
ומה שלום מירי והאוזן המושתלת? מה שלום היחסים בינה לבין גדליה? טוב, אל תגזימו. נשארו כמה סודות לחלום עליהם בלילה.

ונחזור לגיבור סיפורינו.
דודי לא חוזר בתשובה, הוא עדיין דודי.
הוא גם לא מתכנן לחזור, לצערה הרב של אימו.

והוא עדיין בסדר. רותי מכילה את הדרך אותה הוא בחר לחיות. בלי ביקורת ובלי לעג.
אבל-
בגלל המסלול שהוא בחר, הוא נאלץ לספוג את ההשלכות הקלאסיות.
יפהל'ה עוזבת אותו. הוא פוגש את אביטל פעם בשבועיים.
המשפחה המורחבת לא מצליחה לבלוע אותו באמת, והתמיכה שלהם לא מספקת.

הוא בודד.

את גדליה, נחמי וחיה אנחנו פוגשים ברגעים משפחתיים קסומים,
וההשוואה הבלתי נמנעת מעצימה את הבדידות של דודי, על רקע הבחירות של חייו.

אבל תכלס, לוז העניין שלשמו פתחתי את הנושא הזה:

אני חושבת שאת הסיפור הזה גדליה שכח למרקר ולשכוח למערכת להגהה.
היו רגעים שפשוט סגרתי את המוסף והצצתי לכריכה- האם אני קוראת סיפור שנכתב ע"י סופרת חרדית, בהוצאה חרדית?

העניין הוא שלא צונזרו מחשבות. לא צונזרו רגשות. לא צונזרו התרחשויות.

דודי שותה קוקטיילים ובירות בבר במחנה יהודה. דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
דודי חי בדירת שותפים במגדל בקומה שבע עשרה.
דודי חושב הרבה על יפהל'ה, למרות שהם התגרשו, ועפ"י חוקי הספר החרדי-
ברגע שנתת גט שכחת שהיית נשוי אי פעם, בטח לא לדמות נשית ממשית. ובטח אין לה שם ומטען זיכרונות.

ועל זה רציתי לכתוב.

הסיפור העניק לי רגעים של חוויה ספרותית מענגת. שילוב של כתיבה נדירה, וחיים אמיתיים ומקורקעים.
גיבור הסיפור חווה תהליך של צמיחה מתוך כאב,
אבל הכאב הוא לא התמודדות שטחית ומתוייגת שנוגעת כמו תמיד רק בכותרות ובסטיגמות,
אלא נקודות קטנות ומשמעותיות שפוגשות את חיי הגרוש החרדי, שמאלצות אותו לגדול.
אגב הוא גדל, תודה לקל ותודה לרותי שהשאירה אותנו בטעם טוב.
וזה גם מוסר ההשכל של הסיפור:
הבית. הבית האישי אותו אתה כן יכול להרים, למרות החסר.

יש פה גם קריאת משנה לשאר האנושות, הורים, אחים ואחיות:
שימו לב לסוגיית השהות בשבתות של הגרוש או הגרושה. בודד להם. אתם לגמרי יכולים לעזור בעניין הזה.

_______________________________________________________________

תודה ל

Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.

מוזמנים לסחוט את דמו של הסיפור עד תום, לסתור ולבקר. מחכה לקרוא אתכם -
למי שלא מכיר:

פונט זה- הזוג כזו"צ.

פונט זה- הם, עוד עשר שנים.



"למה תתחפש?" מתייעצת חני.

"מה?" מוישי בהלם.

"למה תתחפש בפורים?"

"למה שאני אתחפש בפורים?"

"מה, כולם מתחפשים אחרי החתונה..."

"אוי, לא יהיה לי נעים מההורים שלך!"

"הם יאהבו את זה, אני בטוחה!"

"ומה עם השכנים?"

"עזוב אותך, אתה רואה איך הם נראים כל השנה...?"

"חח את צודקת, האמת, הם לא ממש מעניינים אותי..."

ובפורים:

"הו ר' נחום! פורים שמח!" מאחל מוישי לאחד השכנים שפגש ברחוב על הבוקר.

"פורים שמח! מה זה, למה התחפשתם? זה נראה ליצן, לא?"

"אוי ויי" נבהל מוישי "אז זה ליצן, לא קוז'אק?"


"מה קורה מוישה, על מה אתה חושב?" מתעניינת חני.

"אני חושב להתחפש בפורים..." פולט מוישה.

"מה, אף אחד לא מתחפש כבר בגיל כזה!""

"אני לא מדבר על ליצן או קוז'אק כמו הפדיחה בשנה ראשונה..."

"אויש, ההורים שלי לא יאהבו את זה..."

"עוד מעט תגידי לי גם השכנים..."

"זה אמור לעניין אותך!"

"נכון, אבל מה זה קשור אליהם אם אני אתחפש או לא... בכל מקרה, נחליט כבר מה נעשה!"

ובבוקר פורים:

"הו ר' יענקב! פורים שמח!" מאחל מוישי לאחד השכנים שפגש ברחוב על הבוקר.

"פורים שמח! מה זה, התחפשתם? אוי, זה גדול!"

"אני? התחפשתי? אה, ככן..." מגמגם מוישה ומהרהר באימה 'ידעתי שאני אשכח לעשות משהו עם כל הבלגן בבוקר של התחפושות לילדים... שיא הפדיחות! זה עוד מכנסי הפיג'מה הכי מוכתמות שלי!'
דוויד שיי'ע המכונה כיום דודי, הוא איש של 'איפכא מסתברא'.

אז אם חבריו נרעדים לשמע המילה "עצמאות", אפילו כשמדברים על עסק – עקב קונוטציות שליליות במיוחד של שוטרים אוזקים באגריסיביות אוחזי ביצים חמות שעליהם כבר נסתפקו העוילם כידוע, 'מי נברא קודם הביצה- או הציוינים שיחטפו אותה' ודאי שירצה מכובדנו לחגוג את היום הנשגב החדש שלו.

אז איך חוגגים? בכל החגיגות של הלילה לא יכול היה להשתתף, לא יקבלו את שלישיית ילדי הפטריות שלו אפילו לחיידר של הליב"ה...

אז מה בכל זאת? מנגל בפארק. לקיים מה שנאמר 'על לאפות וחומוס יאכלוהו (את בשר העוף השרוף בטעמו ובמרקמו האציל של צמיג עתיק יומין, כמובן)'

נסוע נסע מיודענו הנ"ל עלי פארק מצוייד בכל הנצרך (מנגל חד-פעמי ב-9.90, גפרורים שעקץ ממדף נרות השבת של אשתו, עוף טרי יום לפני התאריך ב25% הנחה)

אך הגיע לפארק מחפש מקום להניח את עצמו ומנגלו וכבר נשמעה לעברו הצעקה הצפויה "לך מפה יא דוס משתמט!"

דודי אינו מה'נעלבים ואינם עולבים' אך מה לעשות שיחיד ורבים הרבים יכסחוהו, המשיך בדרכו מושפל.

משלא מצא ד' אמות של מנגל בכל שטח ופארק ועל הדרך קיבל עוד כמה קריאות שונות ומשתלחות, יצוא יצא מן הפארק כאוב ומאוכזב.

והנה לנגד עיניו מקום מושלם למנגל, סלע להניח את המנגל ושטח עליו יוכל להסב לסעודת החג.

התיישב על שפיץ של אבן, שהוא היה מוכן להבטיח שלפני עשר שניות היו אלו עשרות אבנים שהתווכחו על מי יתיישב אותו דביל והפכו לאבן אחת דוקרת, שתיזכר לדורות.

כמובן שהוא קפץ כנשוך נחש.

אבל על המנגל לא וויתר.

לאחר 18 גפרורים שנכבו מהרוח שהתעללה בו היטב וכבתה כל גפרור בשניית הדלקתו, בא הגפרור האחרון והציל את המצב, הוא הלך איתו רועד כעלה נידף, מגן בידו השנייה על להבת הזהב, היישר אל עבר מנגלו.


-----------------------------------


"נו, מה הגרסה שלך לאירוע? או שאתה, כמו כל החבר'ה שלכם, לא מוכן לדבר בלי עורך דין?"

"מה יש לי לגרוס?" פלט דודי בחשש.

"קרקרים, אני יודע... על נסיון ההצתה, גאון!"

"איזה נסיון הצתה? אני באתי להדליק מנגל כדי לחגוג עצמאות!" ניסה דודי להישמע בטוח ומתחנף.

"חח לחגוג עצמאות?! שמעת דורית? הוא רצה לחגוג עצמאות! חח על מה באת לחגוג בדיוק, על זה שאוסרים עליך לצאת מהארץ בגלל שאתה לא מתייצב או בגלל שאשתך מקבלת חצי מהשכר של מורה מקבילה לה בציבור החילוני? לחגוג עצמאות הוא אומר לי! יאללה, בוא נגמור עם זה, מי שלח אותך, וכמה יאפצ'ק הוא הבטיח לך על כל דונם יער שנשרף?"

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה